רקע
אמנון שמוש
קנה וקינמון – אופטו – ביוגראפיה

מאז שאני זוכר את עצמי הייתה ראייתי לקויה. עד שלא התחלתי לומד, לא נתתי דעתי על כך. והורי אף הם עיקר דאגתם היה שאיראה יפה בעיני הבריות. כשהתחלתי לימודי בּכּוּתאבּ, לחשתי ואמרתי שאינני רואה את הכתוב על הלוח. אמר החכם, תעבור לשורה הראשונה. כיוון שקומתי היתה קטנה וראייתי קצרה קניתי לי מקום של קבע שם.

כעבור שנים אחדות, ואני כבן תשע, עליתי ארצה. בבית־הספר “ביאליק” בתל־אביב היה לוח גדול, צמוד אל הקיר ובלא רגליים. וכל הלוח מלא מלים מלים מלים, לבן על גבי שחור. הרמתי אצבע מהססת ואמרתי למורה שאיני רואה מה כתוב על הלוח. אם משום שהשורה הראשונה היתה תפוסה ואם מסיבה אחרת, שאז לא העליתי על דעתי, שלח אותי המורה לאחות. זו נתנה בי חיוך מלמעלה למטה, משל אח קטן מצחיק הייתי לה, ונתנה לי פתק לרופא. הניף אותי זה אל כסא מוזר, נעץ עדשה בעינו כשען, והחל מחשיך ומאיר ושואל וחוקר ובודק עד שפסק “משקפיים”. עצרתי בעד דמעותי. הסתכלתי בו עין בעין ושאלתי “מדוע?” נצטחק זה ואמר: יש מי שהעי"ן שבפיו לקויה, כמוני למשל, הה – הה– הה, ויש מי שהעיניים שבפניו חלשות וצריכות תיקון. ואני חשבתי שרק דוקטורים צריכים משקפיים, אבל לא אמרתי לו. למחרת נכנסתי לכיתה ממושקף ונתקבלתי בקריאות “אבּוּ־ארבּע!”

הכינוי הכאיב לי והמשקפיים הגבילו את משחקיי, אך הכל היה כדאי. העולם פשוט התבהר לנגד עיניי. התחלתי רואה למרחקים. ערפילים שליוו את צעדיי הראשונים בארץ החלו נסוגים והמוגים. כך הרכבתי משקפיים ישראליים על עיניי המזרחיות.

לימים נתחוור לי ששוב אין ראייתי מתוקנת כל־צורכה. מלים שעל לוח שטוח ראיתי, אך עיונים לעומק ייגעו את עיניי וגרמו לי כאבי־ראש קשים. הלכתי והתקנתי לי משקפיים דו־מוקדיים, בי־פוקאליים בלעז; ומאז זוג שלישי של עדשות חוצץ ביני ובין כל מה שאני רואה: עדשותיו של חבר קיבוץ.

כנגד מה הדברים אמורים, כנגד אותה טעות־ראייה מקובלת המניחה שמי שחי ארבע חמישיות מחייו בארץ־ישראל, ממילא רואה הכול בעיניים ישראליות. על עצמי יכול אני להעיד: עיני נשארו אותן עינים שהבאתי אתי ממזרח שמש, מחלב היא ארם – צובא; אלא שאין דבר בעולם שאני יכול לראות בבירור ולעומק מבלי משקפי הישראלי ובלי העדשות הנוספות של קיבוץ שהרכבתי עליי מרצון ומאהבה. חוץ מן החלומות, כמובן. כל שבהקיץ אני רואה דרך מערכת שלושה זוגות של עדשות: זוג מזרחי, זוג ישראלי וזוג קיבוצי. על הכול – על החיים והמוות, על הטוב והרע, על האדם והחברה, על העבר והעתיד – אני מסתכּל דרך כּוּלן.

העדשות שאיתן נולדתי ואיתן אמות בנויות ריקמת תאים שכל כולה יהדות ספרד והמזרח. ומפני־מה מזרח וספרד, שכן אבי בן למשפחה שלא יצאה מעולם מן המזרח התיכון ונדודיה בין טורקיה מזה לבין מצרים מזה; ולעומתו אמי בת למשפחות קַבּאסוֹ ונחמד, שחיו בגלות ספרד ונדדו אחרי הגירוש נדֹד וחנֹה בארצות שמצפון לים עד שבאו וקנו להן ישיבה בחלב העיר.

מיום שהרכבתי משקפיים התבהרו לי דברים שנעו עד אז בעולמות אפלוליים כבתוך ערפילי תמיד. אך המשקפיים הכבידו על חיי כילד. הייתי צריך להיזהר מפני הגלים ומפני הכדורים ומפני המהלומות, יותר מאחרים. שליין שעלה ארצה מפולניה שנים אחדות לפניי ובורובסקי שבא מרוסיה – שני חברי הטובים ביותר בכיתה – לא הרכיבו משקפיים. הם היו הולכים לים בלי חששות; הם היו הולכים מכות מבלי לחשוב פעמיים; הם היו נועזים יותר במשחק המחניים; לא היה להם מה שיישבר. העדשות הטבעיות שהביאו עימם משם הספיקו להם לראות והקלו עליהם להיראות; ולהשתובב. ואני – כמה סבלתי כשבלעו גלי הים את משקפיי (יש לכם מושג כמה עולה זוג משקפיים?!) וכמה בכיתי כשנשבר הזוג הראשון בקטטה־של־כלום וכמה מאמצים עשיתי למצוא אותו זוג שנפל אל מי הירקון ולקח עימו חוויית נעורים רומנטית ראשונה.

ברחתי אל החלומות, שכאמור יפים הם וברורים גם בלא משקפיים. ואז נפקחו עיניי לראות שאין אדם יכול לברוח מפני מה שבתוכו. תכפו ובאו עלי חלומות־בלהה שעיקרם המשקפיים או עקירתם מן המסגרת או אובדנם או אובדן דרכי בלעדיהם. לא הרפו ממני. נתחלפה שמחת השינה והחֲלימה המחלימה בציפּייה ליקיצה מן הסיוטים ומן הביעותים.

הקיצותי והנה אני אני. כל מה שיש סביבי בעולם רואה אני בעיניים מזרחיות וכל מה שמקורו במזרח רואה אני דרך שני מוקדי עדשה חדשים הנתונים במסגרת אחת.

נזכרתי בשני חבריי הטובים והייתי מתקנא בהם, על שלא נזדקקו מעולם למשקפיים; על שלא נאלצו מעולם לטרוח באַצֶטוֹן ובמחטים מלובנים ובחוטי־ברזל באיחוי המסגרות השבורות; על שלא רעדו מפני הצורך לומר בבית “שוב נשבר לי”. קינאתי בהם על שנולדו כפי שנולדו והיכן שנולדו. הקפיאה קנאתי את עטי בידי. קשה לכתוב בידיים רועדות. רק משעה שהחלה הקומה מזדקפת והקנאה חולפת שבתי ונטלתי את עטי.

ראיתי את המלים שיצאו מתחת ידי ונתאזן תחתיי עולמי. מהן קרצו אלי בשובבות; מהן הבהיקו כנגדי כמראה; מהן הפנו מבטי לאחור, מהן הפנו מבטיי אל תוכי.

עתים מרגיש אני עייפות גדולה בעיניי. מוריד אני את משקפיי או מעלה אותם על מצחי וצובט את שורש אפּי בין בוהן ואמה. ואז יכול אני לראות את העולם בעינים אחרות, בעיני אחרים. אך לא תעבור שעה קלה והעיניים יתעייפו בלא משקפיים ועד שלא אשוב ארכיב אותם, לא אוכל לראות רחוק רחוק אף לא קרוב־קרוב; לא אשוב להיות אני.


אבי עליו־השלום לא האריך ימים. על מיטת חוליו אני זוכר אותו, עיניו כהות וחודרות. ועצובות. בלא משקפיים. אמי עיניה היו בהירות. דמעות אלמנוּת וריחוק בנים הכהוּ את עיניה. ובהביאה אותי לארץ נצטרפה גם היא אל נושאי המשקפיים. תמיד היתה מאבדת את משקפיה ותמיד אני רץ ומחפש ומוצא אותם. מאחר שזכתה לאריכות ימים וכיוון שאהבה לקרוא ולכתוב, באו לה ימים שזכוכית־מגדלת לא משה מידה מארנקה. מעט ממה שראתה מבעד לזכוכית עבה זו, טעונת נסיון־חיים וחכמת־לבב, העניקה לי בדרכים סמויות, בלא מלים.

אמי זכרונה לברכה נהגה לומר “מלאכים על עֵינֵין” שאינו אלא “מלאכים על העינים”, כלומר שמירה מיוחדת נתן הריבון על עיני יצוריו. צא ולמד, מה עיניים צריכות הגנה מעולה – כך משקפיים, שאלה ואלה פגיעים ויקרים ובלעדיהם אין חיינו חיים.


מאז שאני זוכר את עצמי יש בי חולשה לעינים יפות. יפות בעיניי עיניים יפות מכל דבר יפה שיש בעולם. האדם יראה לעיניים, שהעיניים אשנב ללבב. ומה אשנב זה זכוכיות עליו לנוי ולזוך ולשמירה על התוך, כך עיניו של אדם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!