רקע
אמנון שמוש
קנה וקינמון – עִנבּלים

כל הארץ היתה מעברות מעברות. והמעברה בשכנותנו לא הייתה יפה מאחרות. היית עובר בין טורים ארוכים של פחונים טובלים בבוץ והלב מתמלא שמחה וצער; שמחה על שערים שנפתחו ועל המונים הנוהרים לציון מרצון, וצער על שכך מקבלת אותם ארץ תקוותם. יהודים רבים, יהודים טובים, יהודים גאים קמו ועשו ועלו; וכשהגיעו מצאו את עצמם ירודים ומרודים. היה זה עוני מאוֹנס ואוֹנס מצד אוהבים, ועל כן היה בו מן העלבון הצורב.

אנחנו, שנטלנו על עצמנו עוני מרצון, לא היינו רגישים דיינו לעלבון אחים זה. התגנדרנו בעוניינו וקראנו לו שמות יפים כגון הסתפקות במועט וכגון פשטות־חיים. בלילות חורף גליליים, על כוס תה בלא סוכר, סביב פתיליית נפט לבישול שהפכה תנור בעזרת לבינה על גבה, התפלפלנו בינינו אם רק מי שיש לו הרבה ומסתפק במעט ממנו “מסתפק במועט” ייקרא, או גם מי שיש לו מעט ושמח בחלקו ראוי לכתר זה. התפלפלנו והתפתלנו עם רבי המדינה אם רצוי לתת עבודה בשכר למחפשיה על אדמתנו הנקיה מניצול הזולת, או שמא עלינו להסתגר בטהרתנו המתנשאת ולמנוע עבודה ממבקשיה. כנות של מגדלי־שן ושל קהות־חושים־עייפים התהלכה בין אהלינו הדולפים. בכורסה היחידה בחדר־התרבות, שכל־כולו חדרון בצריף, תחת מנורה עומדת (הצעקה האחרונה) ורפרודוקציה של מודיליאני, כתבנו לעלון הרהורים על העבודה הגופנית הנוהגת מנהג עבד כי ימלוך ומתחילה מתנשאת על עבודת היצירה והרוח. תיזה מסוכנת הזדחלה אל בין השורות: המעברה מליאה ידים־עובדות רעבות ללחם ועבודה; הקיבוץ מלא כוחות יצירה הכבולים בכבלי עבודת־כפים מתישה ומייבשת; ניתן לזרימה הטבעית לעשות את שלה. יחטבו החוטבים ויכתבו הכותבים.

כאבנו את חוסר השפה המשותפת. פתחנו זרועות והן נותרו ריקות ומבוּישות. נפגענו מאי־רצונם לחלוק עימנו את חיינו, והגבנו במבט מגבוה: קטנים הם מלהבין את גודל החזון. התרגלנו להתייחס אליהם יחס גדולים לקטנים, חיבה מחוּיכת מכירה־טובה־לעצמה שאין היא מתנשאת ביודעין.

כאלה היו הימים. ובלילות נטלנו רובה צ’כי או סטן־מן־הסליק־הישן ועשינו סיבוב אחר סיבוב, מונים בשמחה את האורות המתרבים של ישובים עבריים בעמק. ובין הרהורי עבירה על מכמניה של זו החדשה־מקרוב־באה לבין הרהורי ציפיה למיטה החמה ולמה שיש בה – מתגנבת שוב ושוב הרגשת טינה עמוקה לאותו עילג מן המעברה, אידיוט, בעל שתי ידים שמאליות, שפלט שלשום כדור ששרט את כובע הפלדה שלך. למות מפליטת־כדור אחר כל מה שעבר עליך – זה מרגיש עד מוות. לְמה יצלחו אלה לְמה.

לא היו קופצים על ענף הצאן. חליבות לילה. סרחון. שעמום אימים במרעה. שעות ארוכות בחוץ הרחוק בגשמי החורף הזועף ובלהט שמש קיץ על שלפים מצהיבים. בחרנו בצאן, ספי ואני. אתגר. רומנטיקה. חליל בגליל. משה רבנו. יעקב הרועה צאן לבן. דוד המלך. שיר השירים. הרועה בשושנים. רבי עקיבא. הוד קדומים. אתגר חלוצי. השתלבות של ממש בנוף המזרחי. רועה עברי מול רועה ערבי. קסם לא מחוור.

ראשו של ספי היה מתולתל כטלה. בוגר בית־ספר חקלאי. הוא היה חזק בצד החקלאי, אני – בצד המילולי הרומנטי. בבדידות שעות החליבה בלילות הרבינו לשיר שירים לצאן ושירי לצון. מדוע הוא הלך במלחמת השחרור ואני נותרתי חי, רק אלוהים הוא היודע. אם יש אלוהים. מכל מקום, אני אינני אשם. ואולי בכל־זאת קצת אשם, כיוון שהוא התנדב למם־כפים ואני לא. באיזשהו מקום יש בלבי עליו. גם על אלוהים, אבל כרגע אני מתכוון לספי. משל למה הדבר דומה, לילד המקנא באח נכה המושך את כל תשומת־הלב. ותמיד תרדוף אותי המחשבה, הרי יכול היה להיות ההיפך: הוא חי ואני מת. אני מלחך עפר והוא עולה להתיישבות עם אותם שני־שלישים מן ההכשרה המגוּיסת שנותרו חיים, מקים את ענף הצאן בקיבוץ החדש ומוליך אותו מחיל־אל־חיל. אין ספק שהיה עושה את זה לא פחות טוב ממני. אז למה.


רצה הגורל שאני אלך אחר הצאן. (לומר שאלוהים רצה זאת – אינו אלא כפירה. לא היתה לו שום סיבה. לגמור עם ספי אני מתכוון.) שבע שנים הלכתי אחר הצאן, שלא על מנת לקבל רחל. שבע שנים שמנות, מנקודת־רעותן של הכבשים; שבע שנים רזות – אם מסתכלים על תצלומים שלי מאותם הימים; שבע שנים טובות לצעיר חולמני ותמים שהאמין לקנות בזכותן את הזכות לחיות בחברה הטובה בעיניו מכול ולעסוק במה שחשוב לו מכול; לו ולא לה.

יום אחד של קיץ, אני בנדידה – רועה את הצאן ביום בשלפים רחוקים צרובי־שמש וישן בלילה בפינת המיכלאה הניידת מאין אפשרות לשוב הביתה – יום אחד כזה של בדידות ראיתי והנה באים לקראתי אב ובנו. כאברהם ויצחק נראו לי. האיש זקן ומכובד והנער נער. האיש מדבר והנער מתרגם. והאיש עצוב והנער בלא שמחה.

- אבא שלי אומר שאני ילד־טוב ושאני אוהב בעלי־חיים ושאני יכול להביא תועלת ושאין לו מקום ואוכל בשביל כולנו במעברה.

- אתה באמת אוהב בעלי־חיים?

הוא תרגם את השאלה לאביו.

- אב’שלי אומר: בטח.

- ומה אתה אומר?

עיניו הגדולות כמעט יצאו מחוריהן. ברק מוזר ניצת בהן.

- מה אני אומר? אני לא יודע.

- “לא יודע”, אז מה אתה רוצה?

- אני לא רוצה כלום. אני ילד.

כפו המבארת נשארה פרושה לפניו.

- ומה אבא שלך רוצה?

כאן התפתח דיון ביניהם. הפרסית התגלגלה בפיהם זרה ורחוקה. רק מעברה וקיבוץ הבנתי.

- אב’שלי אומר: אם תיקח אותי אתך לקיבוץ אני אלמד להיות רועה טוב. וגם…

- ??

- הוא יבוא לקחת אותי בכל שבת, כמעט בכל שבת, הוא אומר.

- ואתה רוצה בזה?

הוא תרגם את השאלה לאביו.

- כן, הוא… אני רוצה. מסכים. כדי שיהיה מקום לאחים שלי בפחון. הוא קטן, הפחון.

- והם?

- גם הם קטנים. אבל הרבה.

האב עקב אחר תרגומי הבן באוזניים ובעיניים בוחנות, גאה בדיבורו העברי השוטף של הקטן. הבחנתי בפניו שהעברית אינה זרה לו, שהוא מבין מעט.

פניתי והישרתי אליו שאלה.

- רואים עליך שאתה אוהב את בנך. איך אתה מוסר אותו ככה סתם לאדם זר שאינך מכיר?

וכנבהל משאלתי מיהרתי והוספתי: הילד צריך ללמוד ולא לעבוד בגיל זה.

חיוך חם ערמומי נתפשט על פניו, כמי שאומר “מכירים אתכם. ציפיתי לזה.”

- יהודי עם משקפיים וספרים אתה, אדון – תרגם הילד – ואם ילמד ממך מחצית ממה שאתה יודע, יגדל ויהיה בנאדם. ולא רק לרעיית הצאן אני מתכוון, אם אתה מבין…

- ואיך תדע שאפשר לסמוך עלי? אולי אנצל את הילד, אזניח אותו, אכה אותו?

בעודו שומע את דבריי החל האב מנדנד ראשו לשלילה בתנועות מרגישות. מצץ שפתיו פעם ופעמיים ופתח ואמר.

- אתה לא תכה אותו. אפילו ילד שלך לא תכה.

כאן מיצמץ בעיניו במעין קריצה והוסיף, כמגלה סוד:

- ראיתי איך אתה רועה את הצאן. שלושה ימים עקבתי אחריך. הילד היה מסתכל בכבשים; אני – ברועה. קח אותו. והשם יהיה בעזרתך ועימו.

הוא תפס את בנו בכתפו ודחפו בעדינות לעברי. מבלי דעת מה אני עושה הנחתי ידי על ראשו המתולתל של הנער. ואז רק אז הבנתי שנסחפתי אחר השיחה וביררתי את מניעי האב הזה, אך לא שאלתי את עצמי את השאלות הראשוניות: מה אעשה בנער הזה? ואיך יגיב הקיבוץ? הרי לא אל ביתי אני לוקח אותו, כי ביתי בית־הרבים הוא וגם להם יש מה לומר.

סיפרתי את הסיפור בחבורת הדירניקים “עובדי הענף” ולשמחתי מצאתי אוזניים קשובות. היה מי שהסתייג בתמיהה מערבית, והיה מי שהשתלהב בהתלהבות מזרחית, והיו מי שאמרו “ננסה. למה לא.” התחלתי חושש מהצלחתי, מהרהר שמא הגזמתי בתיאור הנער ובהסברת מניעי אביו, להוט למנוע טריקת דלת בפני הבקשה המוזרה. עד שבאו אנשי המימסד הקיבוצי והוציאו מלבי ספק שעלי לעמוד על שלי. שאלו אלה היכן יגור ועם מי יתרועע וכיצד ילמד ומה יאמרו עלינו ושמא באמת מנצלי־עבודת־ילדים נהיה ומה יהא עם החוק והיכן המוסר ועוד שאלות הגיוניות וקרות כסרגל פלסטי שקוף. איני יודע כיצד היו מחליטים אלמלא בא הילד, משרך דרכו מן המעברה, מהלך שעתיים טובות והחל עושה בצינעה בעבודות הדיר וקושר שיחה מבוּישת עם אנשי המקום המשתאים. עיניו היוקדות ושאלותיו התמהוניות והתהומיות קנו תחילה את לב הדירניקים ובמהרה את ליבם של חברים אחרים שהזדמנו לשם. עובדי הענף, בדרכם לספרייה וממנה, לא חדלו להרהר בפרשה, ומבלי שנדברו ביניהם נתייצבו כולם מול הקיבוץ המעשי וההגיוני עד שהובא הנער למקומנו. לתקופת הנסיון, כמובן. ובלי שום התחייבות. ובתנאים אלה ואלה. ועל אחריות עובדי הצאן. ונשוב נדון בכך לאור התפתחות העניינים.

העיקר שהוא כאן, התנחמנו. ונרתמנו להוכיח צידקתנו.

הקיבוץ היה צעיר. לא היה בו בית־ספר ולא ילדים בגילו של הנער כלל. ניתנו לו מיטה וארגז ושרפרף בחדר של צריף עם צעיר עובדי הדיר, שהיה כמובן רווק. אך ביתו היה הדיר. רק לישון היה הולך אל חדרו. ולנקותו.

יחסו לבעלי־החיים היה באמת משהו מיוחד. אל הכבשים היה פונה בדברים כאל בני־אדם. עברית ופרסית דיבר אליהם חליפות. כאח גדול נהג כלפיהם – עוזר וגוזר ונוזף, מלטף ומטפל ומפשר; הוא שהיה כלפינו כאח קטן, בן זקונים שלמשפחה. עבר פעם חבר מפוכח ושמא אותו מדבר אל המשכוכית. בחיוך שכולו עליונות קרא אליו מעבר לגדר: היא לא מבינה מה שאתה אומר. – מאין אתה יודע? – הרים זה אליו עיניו ותשובתו. קיפל אותו חבר זנב חיוכו ונסתלק מהורהר.

לא היתה מלאכה בזויה או קשה בעיניו, ושיקולי רנטביליות, כגון אם שווה אותה טליה שנתייתמה שיקדישו לה כך וכך שעות־עבודה או שמא מוטב למהר ולמכור אותה לקצב – שיקולים כאלה היו ממנו והלאה. אני אטפל בה בשעות שלי, היה אומר, בשעות הפנאי שאינן נרשמות בפנקס הגדול שלך. את הפנקס הפתוח שנא. ה“שמיניות” שהיינו רושמים בו הצחיקו אותו. והרגיזו אותו. בעקשנות היה מתווכח ומלמד זכות על כבשה שגַנגרֶנה־של־עטין דנה אותה לשחיטה.

- אבל היא יכולה להוליד.

- להמליט.

- להמליט. והטליה שלה מהשנה שעברה יותר יפה מכולם.

- אנחנו איננו יכולים לגדל כבשים בשביל היופי.

- למה לא? תסביר לי. אני לא מבין. פרחים בשביל יופי יש בקיבוץ פי מאה ממה שצריך, וכבשים…

- תראה, את הכבשים אנחנו מגדלים כדי שיהיו לנו הכנסות, כדי לקבל כסף.

- כסף… בשביל לשתול פרחים ולקנות ואזות ואקבּאריומים של דגים.

- בשביל לקנות אוכל ובגדים. קודם־כל.

- והכבשה הזאת שווה פחות מאחרות? חכה רגע. אני אתפוס לך את הטליה שלה מהשנה שעברה. אני זוכר אותה.

- אל תרוץ. גם אני זוכר אותה. ההבדל הוא שבשנה שעברה היא היניקה את הטליה שלה וכך גדלה זו ויפתה.

- וגם השנה היא יכולה להוליד.

- להמליט.

- תאומים. ויהיה לכם הרבה כסף מזה. בחיי.

- תאומים.

- תאומים ויהיה לכם הרבה כסף מזה. בחיי.

- אבל השנה היא לא תוכל להניק את הטליה שלה.

- את התאומים1.

- את התאומים, אם יהיו תאומים. והם ימותו מרעב.

- הם לא ימותו. אני נשבע לך. אני אתן להם חלב מבקבוק. כמו שאני עושה ליתומים.

- אבל זה יגזול הרבה משעות העבודה שלך. וזה לא משתלם. תראה, אם משקיעים בטליה מספר שעות־עבודה גדול (וכל שעת־עבודה – כל “שמינית” – זה כסף!) אז אנחנו מפסידים עליה.

- אני לא מבין איך שעת־עבודה זה כסף.

הסברתי לו, לאט־לאט, בהרבה סבלנות.

- אז אני אשקה אותם, את התאומים, מן הבקבוק בשעות שלי שאף אחד אינו רושם, בשעות שאינן שמיניות.

עמדתי כמנוצח. אך לרגע קט. פתחתי באיגוף מצד אחד:

- אבל בשעות הפנאי שלך אתה צריך ללמוד!

- אני לומד בזמן העבודה. אני כל הזמן לומד. הנה הרגע לימדת אותי איך מחשבים שעות־עבודה ככסף. אני לא צריך פנאי בשביל ללמוד.

ובאמת, הוא למד. הרבה. ותוך כדי עבודה, אם רעייה ואם חליבה ואם טיפולים. למד כיוון שהיה צמא ללמוד, ראשו פתוח ומוחו חריף ואוזניו נטויות. ולמד כיוון שעובדי הדיר היו צמאים ללמדו. כולם חכמים כולם נבונים כולם נאבקים בנפשם בין השכלה גבוהה, שנטיות ליבם ולחץ הוריהם דוחפים אותם אליה, לבין הרגשת שליחות חלוצית עמוקה וכנה. שמחו לתת לו לנער ממה שמבעבע בתוכם ואינו מוצא מרגוע. השליכו עליו מטענים־מטענים של יידע ופרקו באמצעותו מעמסים של מבוכה עצורה. אפשר שהיתה כאן גם מעין התחייבות מוסרית כלפי הקיבוץ שהסכים, והרגעת מצפון שלחש “ניצול ילדים”; ואפשר שהיה בכך אף יותר מזה.

רוב השיעורים היו בעל־פה, אבל הנער החל ממלא גם מחברות. הרבה פירורי תערובת, מאכל לכבשים, יכולת למצוא בין דפי המחברות הללו, וכריכותיהן משומנות היו בחלב ובמשחה נגד קרציות. אך תוכן היה מלא חשבון ועברית וגיאוגרפיה וביולוגיה. וגידול צאן, כמובן: הזנה והמלטה והרבעה והשבחה ותרופות וטיפולים וכיו"ב. והיו רשומות שם כל הכבשים והטליות שזכו לשם־חיבה, נוסף על המספר הטבוע באוזן; ועל יד כל אחת היה נערנו עושה סימנים, סימנים מובנים רק לו לבדו.

הנער למד הרבה מאתנו. הרבה יותר ממה שיכול היה ללמוד בבית־ספר כלשהו, שלא לדבר על בית־ספר של מעברה. המורים שלימדו אותו באותם ימים בדיר כולם היום פרופסורים באוניברסיטאות, חוץ מאחד. אך יותר משלמד הוא מאיתנו – למדנו אנחנו ממנו. לנוכח עיניו הילדותיות ושאלותיו הבראשיתיות נראו כל המוסכמות שלנו טעונות בדיקה והוכחה. והוא לא הקל עלינו את המלאכה. לא הסתפק בתשובות שגרתיות המסתתרות מאחוֹרי אכסיומות אמיתיות או מדומות. תמיד התווכח והתעקש לרדת לשורשם של דברים. התחיל בשאלות ובתמיהות, מגיב על כל תשובה מפותלת שלנו ב“וַיי־וַיי” מכל הלב. אחר החל מסיק מסקנות ומנסח דעתו על הקיבוץ ועל האדם ועל עולמו של הקב"ה באימרות־כנף מצליפות בפשטותן ובתמימותן ובתעוזתן. עיניו לא היו מסונוורות מסיסמאות ומבטיו היו מפוכחים ונטולי פניות. מלים ששימשו בפינו להסוואת האמת שימשו בפיו לחשיפתה. הילד הזה צעק באוזנינו “המלך ערום” הרבּה הרבה פעמים.

רוב השיחות, אם תרצו – השעורים, נעשו תוך כדי הליכה עקב בצד אגודל בימים ארוכים של מרעה. היינו הולכים קילומטרים רבים בצעד איטי, הכבשים שקועות באכילה ואנו שקועים בהרהורים או בשיחה. מרבית פסוקי התנ“ך העוסקים ברעייה וברועים, החל ב־ה' רועי לא אחסר וכלה ב־ רועה אֵפר לב הוּתל היטהו, ידעתי בע”פ והייתי משננם ומפרשם לו, עד ששלט בהם כמוני. הבהרתי לו אותם מצד הלשון והוא אהבם מצד הפיוט. שנים אחדות אחר שהגיע אלינו החל שב אליהם ומוצא בהם חכמת־חיים שמעבר לרועה ועדרו.


קשים ימות החורף הגשומים בגליל. ואנחנו יוצאים יום־יום למרעה, אחת היא אם גשם או ברד בחוץ, אם ההרים סביב מלבינים משלג או קערת שמים אפורה ועכורה נטויה עלינו נמוך־נמוך והקור חודר לעצמות. באחד הימים האלה, בעוד מגפינו מבוססים בבוץ הטובעני והגשם מכה אלכסונית בפנינו החשופים ובחוטם הקפוא המנוזל מבחוץ ומבפנים, קרב אלי הנער ושאל: אלוהים מוריד את הגשם, נכון? ­– נכון, עניתי, מסוכך בידי על פני.

- אז למה הוא לא יכול לסדר שהגשם ירד רק בלילות?

הרעיון מצא חן בעיני באותה שעה באותו מצב. אך לא נטיתי לשיחה.

- יכול היה לסדר אוטומאט כזה שרק בחושך יורדים גשם וברד ושלגים, לא?

- יכול.

- אבל אינוֹ רוצה.

- איני יודע.

- יכול היה גם לעשות שלא יהיו עניים. בקלות. מה זה בשבילו.

שתקתי.

- ושלא יהיו מעבּרות. ומחלות.

כופפנו ראשינו תחת הברד. צליל ענבלים בקע כבשורה מתוך הדירדור הנוקשה והקר של מטר שיני הברד. העדר הצטופף למעגל סגול מהודק, ראש כבשה תחת בטן רעותה, חגורת אליות מדושנות סביב־סביב.

- למה יש שטפונות ואסונות וכל מיני? תגיד, הוא לא יכול או לא רוצה?

שיני נקשו. לא ידעתי מה לענות. מבעד למשקפי הרטובים ראיתי טיפות גדולות על לחייו. נפטרה אצלם תינוקת בת שבועות אחדים. לא ידעתי ממה. התביישתי לשאול. פחדתי.

- אתם בקיבוץ לא מאמינים שיש אלוהים. אני יודע. אני מאמין שיש. אבל אני לא מבין אותו. יכול לעשות עולם טוב ועושה הכל חרא.

- לא הכל.

- אתה היית פעם בפחון שלנו?

- לא. באמת, אני צריך פעם לבקר. אתה רוצה…

- לא!!

- תראה, מי כמוך יודע שגם אני איני חי בארמון.

- זה לא אותו הדבר!

הוא צעק את ארבע המלים. כיבבת קלרנית של כליזמר על רקע תופים נשמעה הצעקה מתוך הברד.

בעונת ההרבעה לא ידענו עד היכן יש לשתף אותו בעבודה. אך הוא קיבל את הדברים באורח טבעי ביותר. היה מדבר בחופשיות על ריח הזימה החריף שנדף מן הסינרים ועל כוח הגברא המפתיע של עשרה אילים שסיפקו חמש־מאות כבשים. את האילים הקופצים היה מעודד בקריאות נרגשות, מכל הלב. דברים שבין איל לכבשה לא הפריעו לו כלל. מה שהפריע לו היתה התערבותנו בהרבעות. הסברנו לו את המטרה שלפנינו: השבחת העדר. הוּא גרד את ראשו ואת עורפו, והפטיר כאילו לעצמו:

- אם זה יעיל אצל כבשים, בטח זה יעיל גם אצל בני־אדם.

ואם זה אסוּר ופסוּל אצל בני־אדם, באיזו זכות אנחנו עושים את זה לכבשים.

יחסיו עם עובדות הדיר היו מורכבים. מצד אחד הוא לא היה מוכן לקבל מהן הוראות, אפילו היו מבוגרות ממנו בשנים הרבה. כשנתנו לו הוראה, היה עוקף אותה ומתמרן שלא לעשותה. אולם כשפנו אליו בבקשה, היה יוצא מגידרו למלא בקשתן. כג’נטלמן אמיתי כאב לו הלב לראות אותן נושאות חבילות חציר ומרימות כדי חלב מלאים. למה אשה צריכה להיות שווה לגבר?! – היה מקשה – זה לא כתוב בתורה. וזה לא צודק. תסתכלו אפילו כל הכבשים.

הגיעה אלינו אחת שממנה למד הרבה, על גופה ובשרה לימדה אותו להיות גבר. לימדה אותו גם כמה גידופים עסיסיים. ומעט אנגלית. והיתה אחת – שונה לגמרי, שניסתה להאהיב עליו מוסיקה קלסית. בכבדה התחילה ובקלה המשיכה. הצלחתה היתה מצומצמת למדי, אם משום אוזנו שהיתה אמונה על צלילים אחרים ואם משום אביה של אותה צעירה שניצב כחיץ בין לב הנער לבינה. האבא הזה היה מנהיג פועלים ידוע שהיה מגיע לקיבוץ ולדיר במכונית מהודרת, פעמים עם נהג פעמים בלעדיו. תחילה השתאה הנער והוציא מפיו צרורות ארוכים של וַויי־וַויי־וַויי! בביקור השני כבר הצליח למצוא מלים: יש לה אבא כזה והיא עובדת בחרא של הכבשים?!

ראה המנהיג את הברק בעיני הילד מן המעברה והחל מזמינו לנסיעות קצרות, מן הדיר לחדר־האוכל או לשער המשק וכיו"ב. מסיעו ומנסה לדובב אותו. אפשר חיפש תבלינים לנאומיו על קליטת עליה ועל מיזוג גלויות, אפשר ניסה לרדת אל העם. אך בתוך המכונית המפוארת היה נערנו נאלם; אפילו שאלות לא שאל. נראה שהתשובות היו ברורות לו.

פעם אחת הגיע אותו מנהיג אל בתו בערב ראש־השנה. זכר את הנער מן הדיר והביא לו עימו מתנה – אולר נאה. נטל הנער את האולר והודה בשפה רפה ומבלי משים היה מודד את האולר כנגד המכונית הגדולה. נתפסה עינו של המנהיג בעינו. אמר לו, המכונית של המפלגה היא, לא שלי. אני אדם פשוט אני. איני יכול להרשות לעצמי מתנות גדולות. אני – פועל.

נעץ בו הנער עיניו ואמר:

- אתה – פועל??…

ספק אם אוכל היום לחזור על הטון המיוחד שבו נאמרו המלים השתיים. באותן שנים רחוקות הפכו השתיים הללו, באינטונציה העשירה המופלאה שבה הושמעו, למעין סיסמה אומרת־כל – תחילה בחוגי הדיר, אחר בקיבוץ כולו. “אתה – פועל??…” – היינו אומרים ליריב בויכוח וסותמים לו את הפה לשבוע תמים, לקול צחוקם של השומעים.

זה לא היה הביטוי היחיד שאימצנו לנו מאימרות־הכנף של נער הרועים חד העין והלשון. כמה מהם נשתגרו בפינו ונשתכח מקורם. אימרותיו הקולעות ביותר הופנו כלפי הקיבוץ. הוא היה מספיק בפנים כדי להכיר את המטרה ומספיק בחוץ כדי להיטיב לקלוע, מן הטווח המתאים. כמה מן האימרות הללו גיבש ושיפץ במשך השנים. טביעת העין וכיווּן החץ לא נשתנו, רק הניסוח נתחדד.

בהתחלה היה אומר: וויי־וויי־וויי, שבת לא שבת, אשה לא אשה, קודש זה חול וחול זה קודש. בגיל חמש־עשרה שש־עשרה כבר היה אומר זאת אחרת: כל מה שהיה מקודש אצלנו – דת וכשרות ונימוס וכיבוד־אב־ואם – מזולזל אצלכם; ומה שהיה מזולזל אצלנו – עבודת־כפיים ועסקנות־נשים ותחיבת האף בענייני אחרים – מקודש אצלכם.

אבל היו לו גם חיבה גם יראת־כבוד כלפי הקיבוץ. אנשים טובים, היה אומר, כמו משפחה, כמו אחים, ובכל־זאת לא רָבים, ועוד היה אומר: אשכנזים עם משקפיים מזהב, עובדים בזבל ושרים; בחיי!

כשגדל ניסח את הדברים קצת אחרת: תראו לי עוד מקום בעולם שבו אשכנזי עם ראש על הכתפיים ועם אבא במפלגה עובד בידיים שלו ומזיע כמו חמוֹר, וכולם מעריכים אותו על זה.

אך עם כל ההערכה ועם כל האהבה ההדדית, הוא ידע ואנחנו ידענו שהוא לא ירצה להיות חבר קיבוץ. אני מוכן לעשות הכל למען הקיבוץ – אמר לי פעם בכנות – חוץ מלחיות בו. ותעשה לי טובה, אל תשאל אותי למה.

לא שאלתי.

נפרדו הדרכים. יצא הנער לעולם הגדול. מצוּיד ומלומד ומחוסן ומאוזן יצא. שנים לא שמענו ממנו.

יום אחד הגיע, נערה צנומה וביישנית לצידו. בא לקבל אישור בטרם יחליט. הייתי נפעם ונרגש. התחלתי כבר לחשוב שמצא את עצמו ושכח אותנו כליל. והנה הוא מתייצב עם ארוסתו, כמו לפני אביו. ומבקש באמת ובתמים לשמוע עצה ולקבל ברכה. שוחחנו ארוכות, תחילה שנינו, אחר – ארבעתנו. הנערה הרגישה מה שבינו לביני ונפתחו פיה ולבבה.

כעבור שבוע שב ולקח אותנו לביקור היכרות עם הוריה ובני־משפחתו. מצאנו לפנינו אנשים טובים ופשוטים, אנשי עמל ועוני, ישרי־דרך וקשי־יום, ואין הדבר ניכר בעיניהם היפות ואין טרוניה בפיהם; רק “ברוך השם יום־יום.”

- לא מספיק לראות את הפרח – אמר לי כשיצאנו משם – פרחים תמיד יפים.


כשהגיע הבכור לגיל שנה הביאו אותו לביקור היכרות; “ולקבל ברכה” – התלוצצנו שנינו בצחוק גדול כדי לגבור על המבוכה.

- אבל לא הייתם צריכים לטלטל אותו, בגיל כזה – אמרתי.

- מה פתאום לטלטל. באנו במכונית החדשה שלי. בוא תראה אותה. היא תזכיר לך משהו.

עוד מרחוק, בדרך אל מגרש החניה, היא הזכירה לי משהו.

- אתה – פועל??….

הקריאה יצאה מגרוני כמעט בטון המדוּיק, המקורי. הוא חיבק את כתפיי בצחוק גדול וקרא לעבר אשתו “מה אמרתי לך.”

- שמע – הוא אמר לי, סוקר את הבן ואת המכונית חליפות – היום אני עומד חזק על שתי הרגליים שלי. הקטן הזה, כמו שאתה רואה אותו, לא יחסר לו דבר.

- אני מאמין לך. ואני שמח. המשך.

והוא המשיך.

עברו כמה שנים. שוב ביקור. לבדו הפעם. הוא לוקח אותי תחת זרועו השרירית ולוחש סוד על אוזני:

- יש לי היום כסף – אני יכול לקנות את כל הקיבוץ

- אני מאמין לך. אבל בחייך, אל תקנה אותו. מה אני אעשה בלעדיו.

צחוק רחב ובוטח, מכל הלב, טילטל את גופו הגדול. ראיתי בעיניו ובעמידתו שהיתה זו רק הקדמה.

- תראה, באתי בענין אחר.

- ??

- לבן הראשון קראתי על שם אבי, אתה יודע. לשני – על שם אביה. בעוד שבוע־שבועיים היא עומדת ללדת ולבי אומר לי שזה יהיה שוב בן…

- אינשאללה! כן ירבו. אז מה הבעיה?

- שם…

אם משום שחשתי וחששתי שעומד הוא לבקש ממני רשות לקרוא לילד בשמי, ואם משום זיכרון שנדלק בי במפתיע, מיהרתי וסיפרתי לו את סיפורו של ספי. ספי שלא זכה…

- אז אתה רוצה שאקרא לו ספי…

- ספי, יוסף. בן־פורת־יוסף. זה שם יפה, לא? וגם…

- אתה אומר שהוא היה צריך להיות הדירניק של הקיבוץ?

- הדירניק, בהא הידיעה. והוא לא זכה לראות את הדיר בקיבוץ החדש ולא אותך.

- לא הפסיד הרבה…

צחקנוּ.

רציתי לומר “תאמין לי שהפסיד. הרבה מאוד.” שתקתי.

- לברית של ספי – אמרתי לו – אני מבטיח לבוא.

- בלי נדר – הוסיף הוא עבורי.

נולדה בת.

בטלפון הוא צעק אלי: בפעם הבאה יהיה ספי. אל תדאג!

צעקתי אליו בחזרה: וואלאק, אתה – פועל??…



  1. במקור: תאנים, הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!