מוקדש באהבת ציון לדר. איגנץ פרידמן, שהשתתף ביצירת התעודה ההיסטורית של הסוכנות היהודית.

אמו של הרצל זשאניטה דיאמנט בהיותה נערה

תמונת שמן שנמצאת בידו של ד"ר יוסף פטאי (מעזבון אחותה של זשאניטה הרצל בבודפסט)

סולומן י. סולומון (לונדון): הרצל

(תמונת-שמן שנמצאת במוזיאון של בצלאל בירושלים)

 

א    🔗

מסביבות בית-הכנסת שברחוב טבק עד לחצר-תוֹנֵיט – בבית-הספר היהודי-הנורמלי “העליון” – בבית-הספר הריאלי העירוני – יהודה אלקלעי בספוריו של אביו-זקנו – הנער בן שלש-עשרה נשיא לאגודה ספרותית – בגימנסיה האֶוַנגלית שבעיר בודפסט – מיתתה של פאולינה

דמותו מרחפת מסביבנו ממרחקי ההיסטוריה, כאילו היא צופה ומביטה עלינו מעל כסא-המלכות של עתים קדמוניות, של שנות מאות שחלפו ועברו. והרי בשני לחודש מאי שנת 1935, היינו חוגגים את יום הולדתו השבעים וחמשה לולא קפּד המות את החיים המזהירים הללו, שהיו חזיון יחיד ומיוחד בעודם בראשית שנות העמידה של אדם. וכמה רחוקה מכאן הדרך עד שנות הגבורה, שנות השמונים?

ואולי ביום הולדתו זה היה בא בעצמו אל עיר מולדתו, וכלו שקוע בזכרונות היה מהלך בדממה ברחוב וֶסֶלֶנִיגָה וברחוב-הטבק, כדי לשוב ולראות את המקומות, שבהם נצנץ שחר חייו והתחילה עליתו, שעדיין היתה עלומה גם ממנו וגם מאחרים.

את הבית הנאה, המקושט לתפארה בעמודים דוֹריים, שעמד אצל בית-הכנסת הגדול שברחוב-הטבק ואשר בו יצא לאויר העולם, שוב לא היה מוצא. במקום בית-מולדתו מתנשא עכשו על קשתות-עמודים אדירות היכל-תרבות יהודי, אחד המוסדות שנוצרו בכח קריאתו רבת-הנצחון: “שובו אל היהדות!”

כאן היה מהלך ומוצא עדין אנשים רבים, שנולדו לפני בואו לעולם. כאן היו מאורעות ימי נעוריו מתרגשים ועולים על זכרונו בכח קסם. בחזון דמיונו היה רואה את אביו הצעיר כשהוא אוחז בידו בערבי שבתות בכובד-ראש חגיגי ומוליכו דרך שדרות-קשתות עתיקות אל בית-הכנסת הגדול, שעתיד הוא להקרא על שם בנו לגאון ולתפארת. ופני אמו הענוגים והרוחניים עם עיניה החומות והחולמות היו מחיכים כנגדו בזיו הנעורים, ככל אשר צייר אותם לזכר עולם אחד האמנים הגדולים שבאותו הדור בתמונת-מדוֹנה. יום יום בבוקר הריהי מוליכה את ילדה אל “בית-הספר היהודי הנורמלי העליון” שבשכנותה, שהוא לומד שם את ראשית הקריאה והכתיבה העברית…

ואפשר שהיה נכנס בדרך הליכתו גם אל בית-הספר הריאלי שבפנת רחוב-קאשוט, אל אותו בית-הספר, ששם נזכרתי בו כמה פעמים ברגש כשהייתי עולה על הקתדרה – כאן, על הספסלים האלה, ישב לפנים תיאודור הרצל! והוא היה יושב בין שאר התלמידים במקומו הישן שעל אחד מספסלי בית-הספר, ששם היה חולם את חלומותיו הראשונים על מעשי-נפלאות טכניים: על לֶסֶפס, שבנה את תעלת-סוּאץ, המחברת ארצות, ימים ועמים, ועל אישים גדולים אחרים, אשר יקומו אחרי לֶסֶפּס וייצרו נפלאות גדולות ממנו.

כאן נבטו הנצנים הצנועים הראשונים של יצירתו הספרותית, אשר לאחר זמן הבשילו והיו לשבלים מלאות תנובה. בידים רועדות היה מדפדף בספרי-הזכרונות של בית-הספר, בפנקסי רשימות התלמידים, למן המחלקה הראשונה עד המחלקה החמישית. אבל מתוך הפנקסאות רבי-המדות האלה לא היה מבהיק לפניו זיו-התהלה של תלמיד-עלוּי. כרוב הנפשות הברוכות בכשרונות גאוניים לא יכלה גם נפשו להתכנס לתוך המסגרת של תביעות בית-הספר. הציון הכללי שלו “דרגה ראשונה” נתפרש בלשון-האסכולה של הזמן ההוא, שאך בקושי לא הורידוהו לדרגה שלמטה ממנה, כדרך שארע לפיטן ההונגרי הגדול פיטיפי. מחשבותיו היו נתונות באותו הזמן לאגודה הספרותית, שיסד בהיותו תלמיד המחלקה הרביעית והיה מנהל אותה בשקידה יתרה ובחום ההתמכרות של שנות-הנעורים הראשונות.

ובלב מלא זכרונות ובעיון רב היה מדפדף בספר-התקנות של האגודה “אנחנו”, שערך בתורת נשיא האגודה בהיותו נער בן שלש-עשרה:

“אין לקרוא אלא שירים”, כך כתוב שם בכתב-ידו, כתב-נער, “שהקריין תפס אותם לכל עמקם ובלב מרגיש”.

“בזמן הישיבות חיב הנשיא לדבר אל חברי האגודה בלשון ‘אתם’ ואסור לו לאמר להם דבר שיש בו משום עלבון. הנשיא חיב לתת לכל אחד את רשות הדבור ואינו רשאי להפסיק הרצאה באמצע. החברים חיבים בזמן הישיבות לדבר זה אל זה בלשון “אתם”. אין להרצות הרצאה בעל-פה אלא אם המרצה שקל בדעתו יפה את נושא הענין. אין לפסול חבור אלא מתוך בקורת ישרה. בשעת ההרצאה אסור לחברים להתהלך הנה והנה, לפטפט ולהפסיקה בקריאות. חוץ מזה אסור להעיר הערות של זלזול או של פגיעה בכבוד”.

והרי הסעיף הנאה בדבר “ממלא-מקום”: “אם היושב-ראש לא יוכל להשתתף באחת הישיבות הריהו ממנה תחתיו ממלא-מקום, שכחו יפה בישיבה זו ככח הנשיא”.

לאחר ישיבות-הקונגרס הסוערות, שנערכו לעיני העולם כלו, לאחר המשא-והמתן הממושך של הועד-הפועל, לאחר הנהגת הישיבות בועידות של חברי המפלגה – כמה גדולה היתה נחת-רוחו לשוב ולחזות את עצמו בדמיונו כשהוא יושב על כסא-הנשיאות של אגודת “אנחנו” וקורא לפני חבריו, בני שלש-עשרה או ארבע-עשרה, תרגומים גרמניים ליצירוֹתיו של יוֹהן אראני, או את שיריו של עצמו, ספורים רומנטיים וציורים סנטימנטליים, או את האגדה היפה על המלאך וכנור-הקסם, שהיה מזמר את שירת-הברבור של עלם רב-מרי ומלא גבורה והזמרה היתה רכה וענוגה כל כך, שכל עין דמעה לשמע השיר על דבר מלחמת-המות, שנלחמה נשמה יפה ואמיצה…

בפסיעות חשאיות היה מהלך לאורך שפת הדונובה עד רחוב מריה-ולריה. עד הבית אשר בחצר תוֹניט, מגורי הוריו לאחר זמן, ששם הרצה בפעם הראשונה הרצאה שבעל-פה על היהדות באותו היום הגדול, שבו נעשה בר-מצוה. הורים וקרובי-משפחה, רבנים כבודים, מורי בית-הספר ומורי-בית, שהורו את הנער עברית ואנגלית, צרפתית ואיטלקית ונגינה בפסנתר, אורחים באים בשנים ותינוקות של בית-רבם מקיפים את הנער, שהיה לבר-מצוה. הוא לא היה זקוק לכך, שהמורה ילמדהו “דרשה” לבר-מצוה; נער בן שלש-עשרה זה היה מושל בדבור ובכתב, ובת-השירה נארסה לו בעודו בקטנותו. רק את פרק-ההפטרה בנביא היה משנן לו בפנת חדרו הקטן, והנעימה העתיקה השתפכה באותה השבת מפי הנער ומלאה את בית-אלהים ומנגינה ערבה.

כשעמד וקרא בקול-ילד צלול לפני עדת המתפללים בבית-הכנסת את הברכה “רחם על ציון כי היא בית חיינו” – הכבר תפס אז בדעתו המתעוררת את מלוא משמעותם של הדברים האלה?

והוא היה מטיל על שפת הדונובה, בתוך ברק-הזוהר של ירח מאי, בין תרזות פורחות וערמונים נוצצים בנחת, בתוך חמדת המשחק הרועד של אורות וצללים, היתה מקדמת פתאום דמות הדורה את פניו בברכת שלום, דמות אשה צעירה ובעלת יופי מופלא, הנוהגת בידה האחת נערה בעלת צמות נחמדות ומעובּוֹת, ובידה השניה – נער ישר-קומה ומעוטר תלתלים שחורים – – – ובשעה ששלשה אלה עוברים יחד, מפנים להם הבריות את הדרך ותוהים ומביטים אחרי התמונה החיה הזאת, כאילו עברה על פניהם משפחת מלך, שבאה ממרחקי ארץ המזרח.

ובהשכמת הבוקר, בשעה שהחמה לא הובישה עדין את הטל הזך המתנוסס על הדשאים ועל הפרחים, היה יוצא ומהלך אל בית-הקברות היהודי, אשר באחד מימי פברואר הקרים, כשהשמים היו עטופים ערפלי-קדרות אבלים, עמד שם יחד עם הוריו הבוכים ועם ידידיהם ומיודעיהם לפני קבר אחותו היחידה, פאולינה, שהיתה נערה יפהפיה ונקטפה בשנת השמונה-עשרה לימי חייה. אז ראה בפעם הראשונה עין בעין את המות, המהלך כצל-בלהות אחורי החיים ואורב להם לשים לאל את מעשי האדם, את מאוייו ואת עשתונותיו. בכור-הצלמות הזה פרע את ההרמוניה שבבית הוריו וכלה באכזריות את הפרח הנחמד של המשפחה. האם היפה והגאה נתעותה מכובד הצער והיגון. האב הקמצן במלים נשא את יגונו בדממה, וילדם האחד, תיאודור, הרגיש מה עליו להיות מכאן ולהבא להוריו. וכמנהגו בכל שנה, בשעה שהיה מבקר את קבר אחותו, היה קוטף פרחים אחדים הפורחים על גל הקבר, ומביאם לאביו ולאמו בוינה, אלא שהפעם היה מעטר בפרחים האלה שני קברים.

* * *

ילדותו של הרצל עברה עליו בבודפסט, במקום שנהר הדונובה ואי-מרגריתה והררי-אוֹפן וכל הדרי היופי המפארים את העיר הזאת כמתנת-אלהים היו קרובים לנפשו קרבה יתרה. הוא אהב את הספרות ההונגרית, ביחוד את היצירות של אראני ושל יוקאי שאין להן בטלה עולמית. ואולם הסביבה הקרובה אליו – פרט לבית-הספר – שגדל בתוכה, היתה ספוגה את התרבות הצרפתית והגרמנית, ככל השדרות העליונות של אותו הדור. אביו יעקב הרצל התיחש לפי מוצאו על יהודי ספרד מן האצילים שבהם. אחד מאבות אבותיו, שנאנס בזמן האינקויזיציה ההישפנית להמיר בעל כרחו, נעשה כהן קתולי, ולסוף סכן את נפשו לאחר שעברו עליו ענויי גיהנום הגיע לתורכיה וחזר לדת אבותיו. אבי-אבי-אביו עבד בצבא במחנה ההרצוג איגן מסבוֹיה, שגרש את התורכים מהונגריה, ובשכר עבודתו הנאמנה זכהו ההרצוג להתישב באין-מעצור בעיר סֶמלין, שהיתה סגורה בפני היהודים.

אביו זקנו, שמעון, היה חתנו של הרב מסמלין, ששם משפחתו ביליץ: כשהיה זקן בן שמונים ושמונה עדין היה תוקע שופר בראש-השנה בבית-הכנסת ומתפלל בליל יום הכפורים את תפלת “כל נדרי” לפני הקהל. הוא היה בן גזע חזק ומוצק, גבר בעל קומה ובעל צורה – מזרעם של גברים זקופי-קומה שלא כפפו מעולם את גבם. בתקופת שלטונו של שר-הפנים האוסטרי אלכסנדר באק היה מעשה, שממוני העיר סמלין סרבו לרשום בספר-הקרקעות בית שנקנה שם על ידי משפחתו של הרצל, וכיון שהערעורים שערערה המשפחה על סרוב זה לפני השלטונות העליונים לא הועילו, פנתה המשפחה אל הקיסר פרנץ-יוסף בעצמו והציעה לפניו את התעודה החתומה ביד הפרינץ איגן, שעל פיה נתנה לה זכות-תמיד להתישב בכל מקום שבמדינה ולרכוש שם אחוזת-נחלה. מקץ זמן מועט נתקבלה תשובה מלשכת-המלכות ובה נאמר, שהקיסר “הואיל למלא את בקשת היהודי הרצל, לפי שיסודתה בחוק”. מתוך תמונתו של שמעון הרצל, שנצטירה בצבעי שמן, אנו רואים קלסתר פניו של יהודי בעל מרץ הנאמן למסורת אבות, אלא שבמלבושיו הריהו מותר כבר במקצת למנהגי הדור החדש. התקופה היא תקופת המעבר ליהודי הונגריה, יוצאי תחום מזרח ומערב, שעוד לא נתקה ביניהם השרשרת בין העבר וההווה. שמעון הרצל היה בא לבקר לעתים קרובות את בנו היושב בבודפסט, ובסעודת-השבת ובליל הסדר של פסח ודאי היה מספר על אותו “החכם” יהודה אלקלעי שבסמלין, שהיו מסיחים עליו אגדות וששהה פעמים הרבה בירושלים והתחבר שם אל המקובלים ושקד עמם למצוא דרך לגאולת ישראל. אדם זה לא הסתפק בהזיות ובדמיונות בלבד, אלא נסה למעשה לאַפשר את רכישת ארץ-ישראל בשביל העם היהודי. הוא היה נודד ועובר בכל אירופה כלה, מבלגרד אל בודפסט ואל פרסבורג ואל וינה, מליפציג ללונדון ולאמסטרדם ולפריס, ובכל מקום היה מפיץ כרוזים נלהבים לשוב ולכונן בארץ-ישראל ישוב של יהודים.

תכניות של קולוניזציה, תרומת השקל, הקרן הקימת, הקונגרס, מס עצמי, יסוד בנק, מלווה לאומי, משא ומתן דיפלומטי – כל רעיון של בנין ארץ-ישראל בזמננו אנו, כל מכשיר של הישוב אתה מוצא שהוא גלום בשפירו בכתביו של יהודה אלקלעי. הוא הוציא כרוז אל שליטי העולם: הבה יואילו כלם לסיע את גאולת ישראל, הבה ישפיעו על השולטן למסור את ארץ-ישראל לבני ישראל, אם במחיר סכום ידוע לקנין עולם. או בחכירה לדורות עולם. ביחוד שם את בטחונו בממשלה האנגלית והיה מקוה, שדבר-אלהים ימצא שם אזנים קשובות. אם יבוא יום וינתן הרשיון לישוב יהודים בארץ-ישראל, תהא חובה מוטלת על כל קהלה לתרום את החלק העשירי של הכנסותיה לבנין ארץ אבות, כדי שהמתישבים הראשונים לא יהיו מחוסרי עזר. כל משפחה תשלח לכל הפחות את אחד מבניה לארץ-ישראל, ומתוך כך יקום קשר מתמיד בין ארץ-ישראל ובין הגולה. בשעה שהיהודים יתחילו לעבוד את אדמת אבותם, שהגלו ממנה, יהא בזה משום התחלת הגאולה. אלקלעי נשא ונתן עם מיניסטרים, עם מדינאים ועם בית רוטשילד, ועמד בחלוף-מכתבים עם נפוליון השלישי, וכל אימת שחזר אל סמלין, נתמלאה כל העיר שמועות על ה“חכם” ועל מסעותיו רבי-התעלומות. שמעון הרצל נגרר אחרי יהודה אלקלעי והיה מבני סיעתו הנלהבים, ובודאי היה מספר גם בחוג משפחתו של בנו על יגיעו ועמלו של אדם זה להחיות את הארץ הקדושה. והילד תיאודור, נתברך בדמיון נלהב, שתה בצמא את דברי אביו זקנו. ספורי הזקן רבי-התמונות ודאי נחרתו עמוק עמוק בלב הנער הרך, ומקץ עשרות בשנים נגעה בהם יד ההיסטוריה רבת-התעלומות ועוררה אותם בכח. אפשר שנצנוץ החזיונות הללו, שנרדמו במעמקי רוחו, הוא הוא שגרם לו להרצל הילד להתרעם על מורה-הדת, שהיה מספר את פרשת תולדות משה ויציאת מצרים בקרירות-רוח יתרה, בו בזמן שפרשה זו עוררה בלב תיאודור, הילד בן שתים-עשרה, את הרעיון לכתוב שיר ספורי על המשיח. – – בחלום הלילה ראה את המשיח, שהרימו על זרועותיו אל גבהי אין-חקר. שם ראה את משה שוכן בענן-זוהר והמלך המשיח פתח ואמר אליו: “לילד הזה צפיתי”, ואחר פנה אל הילד ודבר אליו את הדברים האלה: “לך והגד ליהודים, שבמהרה בקרוב אבוא ואעשה נפלאות למען עמי”.

רשמים חדשים חרתו את לשון האותות והתוים שלהם בעולם-המחשבה של הנער. למודים חדשים טשטשו את הדמיונות המשיחיים שלו. מתמטיקה, גיאומטריה ומדעי-הטבע בבית-הספר, ויצירות נצחיות של פיטנים בבית. בספר אחד של ידיעות הטבע הריהו קורא, שכח-החשמל מקרב את המרחקים ועתיד להביא גאולה לעולם ולהיות המשיח, אשר יושיע לכל המדוכאים והרצוצים שבעולם. ציור זה נראה לו כחלול הקודש. הכח החשמלי יהיה המשיח! מה יפה, מה נשגבה ומלכותית היא לעומת זה דמות המשיח שבאגדה! ואולם לא היו ימים מועטים ודעתו נשתנתה: “אפשק שהכח החשמלי הריהו באמת הגואל שאנו מצפים לו, המשיח אשר יגאל את עבדי הגוף את עבדי הרוח מעבדותם? באותה שעה גמרתי להעשות מהנדס”. – ומאז לבש חלום-העתידות שלו צורות אחרות: הוא רצה לחפור תעלה במיצר פּנמה, כדי לפלס נתיב חדש באוקינוס הגדול. הוא ערך את התכנית לכל פרטי פרטיה והראה אותה לאבא ובקש ממנו שלא לגלות את הדבר לאיש. שמא יקדימנו אחר. אבל גם המחשבה הזאת נדחתה מפני שאיפותיו ומאוייו הספרותיים. מצבו כתלמיד בית-הספר הריאלי הלך ורע. במחלקה הרביעית שוב אינו מסגל לו אלא את שעור-הידיעות המועט ביותר, שהוא חובה על כל תלמיד. כשנפטר בחודש פברואר שנת 1875 מבית-הספר הריאלי באמצע הלימודים, לא הרוח האנטישמית, ששלטה במוסד זה, היא שגרמה לכך בעקרו של דבר, כמו שאמר הרצל באבטוביאוגרפיה הומוריסטית, שכתב לאחר זמן, אלא ביחוד התעסקותו היתרה בפיטנות. התעסקות נפרזה זו גרמה לו, שנחשל אפילו במקצוע “הדת היהודית”. מורה-הדת שלו ודאי לא היה אנטישמי, ואף על פי כן אנוס היה לפטרו מבית-הספר מתוך הציון 4.

משפחת הרצל נמנתה על השדרה העליונה של האוכלוסים היהודים שבבודפסט. יעקב הרצל היה מוחזק מיליונר, אבל המקורבים אליו אמדו את הונו בערך לחצי מיליון זהובים. בגליון-התעודה של תיאודור בבית-הספר כתוב על אביו, שהוא מנהל-בנק. הוא עסק בעסקי-בורסה גדולים והיה בא-כחם של בתי-מסחר חשובים. משפחתו היתה מתאוה שיסתלק מכל עסקיו ויחיה חיי אדם פרטי, כיון שבעל הון גדול הוא, אבל המרץ העצום שנתיחד לו התקומם כנגד חיי הבטלה. וכך תקע עצמו בעסק, שלמראית עין עתיד היה להכניס לו רוחים גדולים – הלא הוא נצול אחוזת-יער נרחבה – ואבד את כל הונו. בפנקס הראשי של בית-הספר מכונה אבי תיאודור מכאן ואילך “איש חי על כספו”.

אבל יעקב לא בא לידי יאוש. הוא בטח בחריצותו ובכשרון-המסחר שלו, ואשתו זשאנט שקדה בחבה יתרה ובחוש-נימוס מעולה לחזק את בטחונו בעצמו, ובכל מקרה שבא לידה הוכיחה לו, שהוא בעלה אהוב נפשה, בין שהוא משפיע עליה עשירות ובין שהוא משתף אותה בדאגותיו הקשות. על טוב לבה ונדבנותה של זשאנט מספרים בני-המשפחה אגדות – את “מעות-הכיס” המרובות שלה היתה מחלקת על פי רוב לקרובים עניים ואת שמלותיה החדשות היתה נותנת במתנה לבנות המשפחה העניות באמשלה שאינן הולמות אותה. היא עצמה היתה נאה וכבודה אפילו בתלבושת פשוטה. אביה, הרמן וולף דיאמנט, היה סוחר אמיד וזכה לשם בשביל פקחותו הרבה; ואמה היתה אשה משכילה, שעלתה בהשכלתה על רוב הנשים שבאותו הדור. שניהם חנכו את הבת לפי דרישות הזמן החדש וזשאנט היתה להוטה אחרי יצירות גיתה ושילר ואחרי המוסיקה הקלסית. משפחת דיאמנט דרה באותו הבית, שמשפחת הרצל דרה בו, ומדרגה צרה הובילה מדירת דיאמנט אל דירת הרצל. תיאודור ירש מאמו את האהבה וההערצה להוריו, את האהבה לדברי פיוט ואת טוב-הלב וחן-הנמוס. היה מעשה והתלמיד הקטן של בית-הספר הריאלי אסף כסף לטובתו של חבר עני ופנה בענין זה אל אביו; במקרה נמצא באותו מעמד אחד מקרובי המשפחה, שירד מנכסיו, וגם הוא בקש לתרום את תרומתו לאותה המגבית. ואולם תיאודור הקטן סרב לקבל ממנו מאומה וענה ואמר אליו מתוך נמוס נאה: “הנך אורח בבית אבא, כאן מוטל עליו לבדו לתרום בעד כלנו”. מאביו נחל את אורך-הרוח המוצק בכל המלחמות ונפתולי-החיים ואת הרוח הטובה, שלא סרה מעליו בשעה שאחד המעשים לא הצליח בידו: “הרבה ספינות שלי כבר נטרפו בים, ואף על פי כן חזרתי והתנפלתי תמיד המימה, להלחם בגלים”. גם נטיתו לדברים של תפארת-חג, לצורות נאות ולמעשי-טקס באה לו מאביו. כשנעשה תיאודור בן-שמונה הוליכהו אביו אל בית ה“חברה-קדישא” ביום קבלת חברים חדשים לחברה זו. הנער נגש אל פרוכת ארון הקדש, ובין נרות דולקים מזה ומזה הושיטו לו זקני החברה את ידם וענו ואמרו אליו: “אחינו אתה!” ושמו של תיאודור הרצל נרשם בעברית ובהונגרית בפנקס ה“חברה-קדישא” כחבר קטן מן המתנדבים. אף על פי שכניסה זו אל ה“חברה-קדישא” לא היה בה משום התקרבות יתרה אל תוכן חיים יהודיים, שמשה בכל זאת שבועה של נאמנות לשוכנים ב“בית-עולם” יהודי.

תיאודור הרצל בהיותו בן חמש

ר' יהודה חי אלקלעי מסימוני ואשתו לאחר שהשתקע בא“י. נולד בשנת תקנ”ח בעיר סַרַיֶבו. נפטר בא“י בד' תשרי תרל”ט.

אבות אבותיו של תיאודור הרצל מצד אמו: הֶרמן הירש דְיאמַנט ואשתו

תמונת- שמן שנמצאת ביד ד"ר יוסף פטאי.

ונאמנות זו נתחזקה בחיים על ידי רוח המרי והגאון, שהיתה מצויה בהרצל הנער. כל אימת שאחד מתלמידי בית-הספר הריאלי או הגמנסיון האונגלי, שהוא למד שם לאחר זמן, היה מגנה את היהודים, היה “הנער היהודי הדק והשחרחור” קם ומשיב למחרף דבר מתוך הכרת ערכו, אבל בצורה נאה כשהוא לבוש שריון של טהרה, שאין לפגוע בו. הגסות היתה זרה לו, כשם שהיתה זרה לו קלות-ראש. אמנם פעמים נתמלאה המדה יותר מדי והכוס העלתה קצף ועוד מעט ועברה על גדותיה. אותה שעה התפרצה בקרבו המהות היהודית, שהיתה ספונה בתחתיות הכרתו, כמו שאירע בזמן שקרא את נאומי-ההסתה האנטישמיים של הכומר הוינאי שטיקר, והעלבון הזה, שהועלב עמו בפרהסיה, האדים את פניו מכעס ועוררה אותו לכתוב מיד בספר-הזכרון שלו את הדברים האלה: “אכן שוטים הם היהודים, אם הם נושאים וסובלים כזאת ואינם משתדלים להשיג ארץ מיוחדה לעצמם”. אפס מתוך מקרי-רתיחה פתאומיים כאלה עדין אי אפשר להסיק שום מסקנות. פעולת השעורים המועטים בדת ישראל, שהורוהו בבית-הספר היהודי הנורמלי ומורו הפרטי אדולף למן השנה החמישית לימי חייו ואילך, כבר פגה זה כמה, והשלמה מספיקה לתורה דלה זו לא ניתנה לו לא בבית-הספר הריאלי ולא בגמנסיון. הינה ולינאו היו באותו הזמן משא-נפשו. האחד יצא מחיק היהדות והשני מחיק התרבות ההונגרית ושניהם כבשו את הפּרנס הגרמני. אולי יבוא יום וגם הוא יתנשא לשיא גבהם. את אביו ראה לפעמים כשהוא לבוש לסוטה הונגרית משונצת, שאפשר שהביא אותה לבודפסט עוד מימי ישיבתו בדֶבְּרֶצין. אבל לא היה בכך אלא משום נטיה להתבוללות חיצונית בלי זיקה פנימית. דוֹרי, ככל אשר קראו לתיאודור בבית הוריו מתוך חבה, ואחותו פאולינה היו מחברים לעתים מחזות קטנים בלשון הגרמנית ומעלים אותם בעצמם על בימה ביתית קטנה לתענוגם של קרוביהם, שנתמלאו התפעלות למראה עיניהם. הימים ימי תגבורת הכח הגרמני רב-הנצחון, ששאף אל המטרות הרמות ביותר, תקופת השמוש המלא בפרות הנצחון במלחמה הגרמנית-הצרפתית. ותיאודור הצעיר היה מעריץ את שם תפארתה וכבודה של גרמניה. באותו הזמן היה לוּתר קרוב ללבו ממשה. בעשרים וששה לינואר שנת 1875 הריהו כותב באחד משיריו לאמור:

Es ist aus langer Nacht

Durch Luthers gewaltige Kraft

Der deutsche Geist erwacht,

Und der Freiheit goldnes Licht

Bestrahlt der Erwachenden Angesicht

Nach Canossa gehen wir nicht.

(כחו הכביר של לותר עורר את הרוח הגרמנית מתנומתה בליל-המחשכים המסוך; החופש מקרין באור זהבו את הפנים המתעוררים מתנומה – אל קנוֹסה לא נלך!").

על אחת ממחברותיו בבית-הספר הריהו כותב לשם פתגם שתי שורות מתוך אחד השירים של הֶלדרלין:

"הננו אך אפס,

תאות נפשנו היא הכל".

תאות נפשנו היא הכל, רצונו של אדם אינו דבר אגדה.

האגודה הספרותית “אנחנו” שנוסדה בכ“ב לפברואר שנת 1874, התעסקה בעיקר בטפוח הספרות הגרמנית, כפי שמוכיח שמה “Wir”, אף על פי שלתוך תכניתה הוכנסו גם תרגומים מספרי-המופת ההונגריים. הרצל גופו, תלמיד המחלקות הנמוכות של בית-הספר הריאלי, עבד עבודה ספרותית רבת-צדדים. המחבר, שהיה בן שלש-עשרה – ארבע-עשרה, קורא בזה אחר זה את יצירותיו החדשות האלה: “אמָזים והמלאך” (אגדה), “הידידים” (בדיחה), “כנור-הקסם” (אגדה), “מפריס עד לאמביסה” (ספור), “מלחמת בנות הנקמה” (ציור ספרותי), “הפרופסור בין-המיצרים” (קומדיה), “השפם” (תרגום משל יוהן אראני),”הבדחן הגווע" (שיר). בכתבים המוקדמים האלה אנו מוצאים את כל מין של יצירה ספרותית, ובכל מין ומין אנו מכירים את פרסותיו של גור אריה. אבל ענין מרובה מזה אנו מוצאים בתקנות של האגודה “אנחנו”, שערך הנשיא הרצל ועל החתום בא המזכיר דיאמנט. מטרת האגודה קבעה מתוך כובד-ראש מרובה: “אנו מיסדים אגודה, כדי לפתח את יכלתנו על ידי חבור ספורים קטנים ורשימות, שכן מתוך עבודה זו נשתלם בלשון ובסגנון. חבורים שאין בהם כדי להעשיר את ידיעותינו והבנתנו, אין אנו מקבלים”. ומשל הכרת הקדושה של היצירה הספרותית וחשיבות ערכה של התפתחות כח-היצירה אתה מוצא בתקנה שלהלן: “החבורים מוגשים כשהם מסומנים בפתגם לשם הכר. אם שנים מן המבקרים שבחרנו פוסלים את החבור, דינו להשרף במושב החברים יחד עם המעטפה הסגורה, כדי שלא יודע שם המחבר, שמא יתביש ולא יוסיף לנסות את כחו ביצירות ספרותיות חדשות”.

אביו-זקנו של תיאודור הרצל, שמעון הרצל; אמו-זקנתו של תיאודור הרצל, גברת שמעון הרצל

תמונות-שמן שנמצאות ביד הגברת וולף בבודפסט

בית הולדתו של הרצל סמוך לאגף השמאלי של בית הכנסת אשר ברחוב טַבק בבודפסט (ע"פ גילוף צבעים עתיק) עכשיו הוא בית-תרבות ומוזיאון של הקהלה היהודית בבודפסט

הוריו של הרצל, פאולינה ותיאודור.

(נמצאת ביד גברת אסתר, נוביסַד)

אמו של הרצל בצעירותה עם שני ילדיה תיאודור ופאולינה

(תמונה פוטוגרפית שנמצאת בידי הגברת פריד)

אמו של הרצל

אחות הרצל המתה פאולינה, בהיותה בת 18

תמונה פוטוגרפית הנמצאת בידי מר אלכסנדר לאשלה (בודפסט)

אמו של הרצל בזמן היותה כלה

תמונה פוטוגרפית שנמצאת בידי ד"ר י. פטאי

אביו של הרצל: יעקב הרצל

אמו של הרצל זשאניטה דיאמנט-הרצל

כשפרש תיאודור מבית-הספר הריאלי ונכנס אל הגמנסיה האונגלית, כבר גלוי וידוע היה לפניו, שהוא עתיד להקדיש את עצמו לספרות. הוריו, שהגיעו בינתים שוב לידי עושר, לא מחו בידו ולא התנגדו למחשבותיו והניחו לבנם ללכת בדרך התפתחותו הרוחנית ככל אשר היה עם לבבו. ולא רק משום שהאמינו בכשרונותיו של תיאודור, אלא משום שהיו מובטחים, שמצבו החמרי יהיה מבוסס כל צרכו והוא לא יהיה תלוי בדעת אחרים. ולפיכך לא חששו לעתידו אפילו אם הצלחתו הרוחנית לא תגרור אחריה הצלחה חמרית מספקת. כשהיה תלמיד במחלקה השביעית של הגמנסיון היה כותב רצנזיות על ספרים ומאמרי-בקורת תיאטרליים בשביל העתון “פּסטר זשורנל”, שהיה נפוץ הרבה. דבר המובן מאליו הוא, שעשה זאת בצנעה, כדי להמנע מעונש מצד ממוני בית-הספר. באותו הזמן עצמו התחיל לשמש גם כּתּב לעתוני חוץ. בעתון הוינאי “Leben” נדפסו רשימות מצוינות ורבות-ענין על החיים הפרלמנטריים בהונגריה, שיצאו מתחת עטו. המאמרים הללו היו החלוץ ההולך לפני הרשימות הפרלמנטריות המעולות “Palais Bourbon”, שכתב לאחר זמן בפריס. תיאודור הצעיר הכין את עצמו לאומנותו הספרותית מתוך הכרה ברורה.

לאחר מיתת אחותו פאולינה בא הרב הראשי ד"ר שמואל כהן לבקר את המשפחה בימי האבלות ולהביע לה תנחומים. אגב שיחתו שאל את תיאודור, שעמד באותו הזמן סמוך לבחינת הבגרות, מה האומנות שהוא אומר לבחור לו לעתיד לבוא, והלה החזיר לו בלי הסוס, שהוא מבקש להעשות סופר. “לאמתו של דבר אין זו אומנות כל עקר”, ענה ואמר הרב מתוך רתּוּי. אבל תיאודור הרצל ראה את עבודתו הספרותית לא רק כאומנות בלבד, אלא כיעוּד שלו בחיים.

הוריו היו אנוסים לפרוק מעליהם את משא אבלם ויגונם הכבד, כדי לפלס את דרכי הילד האחד, שנשאר להם. הם עקרו את דירתם מבודפסט וקבעו את מושבם בוינה, כדי שממקום זה יהיה כל העולם כלו פתוח לפני בנם יחידם.

 

ב    🔗

במחלקת־המשפטים של האוניברסיטה הוינאית – משנות תלמודו עד היותו לעתונאי – וכוחים עם דיהרינג בספר־הזכרונות – הוציאוהו מאגודת הסטודנטים “אלביה” – אנחות־געגועים לפני ה“בורגתיאטר” – הצלחותיו הספרותיות הראשונות

בסתו שנת 1878 נכנס תיאודור הרצל אל מחלקת־המשפטים של האוניברסיטה הוינאית. אבל לא משום חבה יתרה לתורת־המשפטים – משא נפשו היתה הספרות והוא לא זז ממנה והיה מקדיש לה את כל רגע מרגעי עתו הפנויה. תלמודו המעשי לא היה בעיניו אלא מעין מחסה רוחני. מיד לאחר שעמד בבחינת־הבגרות בגמנסיה האונגלית שבבודפסט, התחיל כותב את הדרמה הראשונה שלו. “האבירים של רשות הרבים” – כך שמו של מחזה תיאטרוני זה, שהיה בו משל סטירה על שלטון המליצה הריקה. אלא שלא נגמרה מלאכתו, כשם שלא נגמרה “הקומדיה של כפית טובה” והרבה מחזות אחרים, שהתחיל בהם. עסקי החיים של סטודנט בלעו את רוב זמנו, ביחוד לאחר שנמשך לאט לאט לתוך תחום התנועות הפוליטיות של הסטודנטים, אף על פי שלא נטל חלק אקטיבי בחיים המדיניים. הוא היה מבקר ותיק מאין כמוהו באולם־הקריאה האקדמי והיה מרבה לשאול ספרים, ולאחר זמן קבע את מגמת הנשפים הספרותיים, שנערכו על ידי הסטודנטים. ב“ספר המשאלות והתלונות” היה כותב מאמרים ספרותיים קטנים ומפורטים, כדי להוכיח את הצורך לרכוש עתון חדש או ספר חדש, ועל ידי כך הפנה אליו את דעת חבריו. היושב־ראש בכרך, מי שהיה לאחר זמן יועץ־סתרים לעניני המשפט, הזמינהו על גבי “הלוח השחור” לבוא אצלו. מנהיגי אולם־הקריאה השתאו להשכלה הכללית המרובה של החבר החדש. ביחוד נגררו אחריו הצעירים ההוגים חבה יתרה לאמנויות היפות. בין הצעירים הללו היה גם הסופר הרמן באהר, אשר מקץ חמשים שנה עדין נזכר היטב בקסם, שאצלה על הבריות אישיותו של הרצל: “דמותו הגבוהה, רוחו הפיוטית הנעלה והאצילות שבטיבו משכו את הלבבות בכח שאי אפשר היה לעמוד בו”.

קסם גדול זה הוא הוא שפתח לפניו במהרה את פתחי אגודות התלמידים המתבדלות בפני עצמן. תיאודור הרצל נעשה חבר לאגודת “אלבּיה”. והריהו חובש גם הוא כפה שטוחה ומגוונה לראשו, שהיה מלא באותו הזמן רעיונות כלל־גרמניים לאומיים, אשר במרכזם עמד האליל ביסמרק. הסטודנט היהודי נתחבב חבה יתרה על חבריו הנוצרים, שצודד את לבם בדמותו האצילית ובמדותיו הנאות והחשובות. מעולם לא התהדר בידיעותיו מרובות־הצדדים ובכשרונותיו המפליאים. הוא היה בעל נפש מתבוננת, משוקעת בתוך עצמה ומלאה כחות אדירים, החבויים ומוצנעים במעמקיה. מאביו ירש את השתקנות, שהקנתה לו את הכנוי “השתקן הגדול”, שהיו מכנים אותו חבריו. רק לעתים רחוקות נטל חלק בוכוחי הסטודנטים, שלא היו ברובם אלא גבוב־מלים ריק, והתרחק תכלית הריחוק מפולמוס־המפלגות. הוא חסך את כחו ואונו לתפקידים אחרים: הבּל, שקספּיר ושפינוזה הם הם שהעסיקו את רוחו. ואף על פי כן לא היה בו מטבע הלמדנים הפורשים מן הצבור. הוא התקין את עצמו להויות החיים, אהב את ההדוּר, שהיה רגיל בו בבית הוריו, ואת סגנון הגדלות. בתיאטרון, בבית־האופּירה ובקונצרטים היה מצוי בפּרקט יותר מבמקומות־הישיבה של הסטודנטים. הוא התאמן בשקידה במעשה־הסיוּף וביריה למטרה ונעשה מומחה גדול בשני המקצועות האלה. הדבר הזה הרבה את כבודו בעיני חבריו הנוצרים יותר מכל הבקיאות והלמדנות שלו.

הרצל היה סטודנט גרמני מצליח ומאושר.

והנה פגעה בו שאלת־היהודים כמכת־אלה.

גל האנטישמיות, שחלף ועבר בראשית שנות השמונים כסופה דרך אירופה כלה וגרם לפוגרומים האיומים ורבי־הדמים שהתחוללו ברוסיה, ולעלילת הדם של טיס־אסלר בהונגריה, לא פסח גם על אוסטריה. תלמידי האוניברסיטה היו הראשונים להדבק ב“רעיון החדש”, שקמו לו בכל מקום הרבה אפוסטולים קולנים. ספר־ההסתה של דיהרינג, “שאלת היהודים”, הרתיח את דמו של הרצל הצעיר, המכיר את ערכו. ביום התשיעי לפברואר שנת 1882 הריהו כותב בספר־הזכרונות שלו מחקר מלא על ספר זה. ואולם התמרמרותו וחמת זעמו פרצו כמעט את גדר הבקורת. האפולוגטיקה העמוקה וכל עמדתו של הרצל בן העשרים ואחת כלפי שאלת היהודים רבות־חפץ ורבות־לקח הן ביותר וכדאי הדבר שנכיר אותן לדעת.

“הרי זה ספר מנוול – אלא שלצערנו הריהו כתוב יפה, כאילו לא הקנאה ותאות־הנקמה האישית הנחו את העט הטבול ברעל. אם יכול אדם להרצות דברים נמבזים כאלה בסגנון שכלו תום ויושר, אם אדם בעל רוח משכילה ועמקנית כל כך, אם מלומד בעל השכלה מקיפה כדיהרינג עלול לכתוב כך, מה לנו לצפות מעמי־הארצות הנבערים, שאין מעצור לרוחם? שאלת היהודים הריהי בעיניו שאלת הגזע. ב”גזע הירוד" הזה אין הוא מוצא אלא מדות שפלות ונקלות. דבר זה בלבד יש בו כדי להטיל ספק בטהרת דעותיו. איככה יכול היה גזע ירוד ומחוסר־כשרון כזה להתקים זמן הרבה כל כך, אלף וחמש מאות שנה תמימות, כשהוא נתון בלחץ שלמעלה מכח אנוש לשאתו – אם אין בו אפילו מדה טובה אחת? ודיהרינג צבוע ופטפטני זה מדבר וחוזר ומדבר על “אמונה” – וכי אין האמונה ההרוֹאית, שהעם־אהסורוּס היה נאמן לאלהיו, עושה עליו רושם כלשהו? לאו. הפרופסור המגורש שופע תאות־נקמה, שנאה חסרת־אונים ומרה מאוסה. ואם בתחלה הריהו כובש את רוחו ומתלבש אפילו באיצטלה של איש־מדע, סופו שהשנאה מתגברת עליו ונושאה אותו על גבה במרוצה שוטפת כסוס נבהל ודיהרינג אוחז בעוית ברעמתה ודוהר ומתרוצץ על קוצים וברקנים. בתחלה הריהו משתדל להעמיד פנים כמלומד גלוי־לב הדן באמת ובתמים בשאלה צורבת (מוטב שנאמר: בשאלה שעוררוה בדרך מלאכותית). הפרקים הראשונים רבי־לקח הם, אף על פי שיש בהם מן השנאה הגלויה ומן ההפרזה, וכדאי הדבר שכל יהודי יקרא אותם. בפרקים האלה חושף ומצין המחבר את המוסר הרופף של היהודים ואת החסרון של כובד־ראש המצוי במעשיהם. מתוך הדברים האלה אתה יכול ללמוד הרבה. אבל כל מה שאתה מוסיף לקרוא להלן, אתה רואה שבדברי־האמת המועטים הללו מעורבים הרבה שקרים וזיופים שנעשו מדעת, ומעכשו הריהו מגוחך, כשם שמתחלה היה מסוכן. כמה מדות המצויות בנו הריהו מכיר ותופס תפיסה דקה ובחריפות יתרה. לדוגמה: “הינה נגרר אחרי הפילוסופיה הגרועה של הגל, ובזה מתגלית לפנינו מדת הרפיפות וקוצר־הראות המיוחדה לגזע היהודי, המעריץ תמיד את הסמוך לו באותה שעה, את הדבר העומד באותה שעה בשער היוקר והגיע לידי הצלחה חיצונית ידועה”. אבל על הסקירה הנכונה הזאת הריהו מוסיף מיד לפי דרכו הדיהרינגית את הדברים האלה: “הערצת האדם הגדול באותה שעה וצרוּת האופק הריהי מדה יהודית לאמתה, המחוסרת הבנה יתרה והחושבת את עצמה לחכמה מחוכמה, בה בשעה שאין היא רודפת אלא אחרי מי שעומד באותו הרגע בשורה הראשונה של הצבור”. הרי לפנינו תמונה נאמנה מכל מהותו וטיבו של דיהרינג. מתחלה מקצת אמת, ולאחר מכן זרם של דברי שקר, שלא נתכונו אלא כדי לתפוש את לב ההמון. וכשהוא בא אחרי הדברים האלה לבסס את תורתו בדבר היהודים בסוס היסטורי, קשה לי להחליט, איזו מדה ממדותיו עדיפה משל חברתה, אם שנאתו או הסכלות של תביעותיו. נקח, למשל, את חוקי־הדת של ימי הבינים, אשר לפיהם הותר ליהודים, בהבדל מן הנוצרים, להלוות מעות ברבית, ואשר השפיעו בלי ספק השפעה רעה על התפתחותו של האופי היהודי, משום שגרמו לכך שהיהודים היו מוחזקים לאחר זמן מוצצי־דם. אבל כשם שהעלוקות אינן משתמשות בדם שמצצו לטובת עצמן, כך היה הדבר גם בנוגע לעבדי הנסיכים של ימי הבינים. הממון, שסגלו להם בנשך ובמרבית, חזר וניטל מהם, מקצתו בצורה של מסים, ומקצתו על ידי איומים וביחוד על ידי מעשי־אלמות אכזרים ושפיכות דמים. והנה בא פרופסור נוצרי גרמני ונותן דופי בעלוקות בשביל שמצצו דם כדי שביעה. וכי היתה ברירה ביד העלוקות של ימי הבינים ושל הזמן החדש שלא לעשות כך? הן היו אנוסות למוץ דם, משום שהיו עלוקות, שטפחו ורבו אותן בדרך מלאכותית, או נאמר בלשון נאה מזו: הן היו “עבדי הערכאות”, לא רק של הקיסר אלא של כל השליטים בכלל. אם העלוקות מצצו וסבאו כדי שביעה, חזרו וסחטו אותן, ואם היסורים האכזרים הללו היו בנפשם, – מי נתן דעתו לכך? עד הזמן החדש היו היהודים משמשים מס, שהוטל על העם בדרך עקיפין: עובדה זו אמת היא ואין לכפור בה. אבל כלום מלאו את התפקיד הזה בחפץ לב? וכי לא היו מעדיפים להתעסק במשלח־יד כשר בראש מורם ומתוך נחת־רוח של חרות? לא, אומר החוקר החריף דיהרינג, עם־החנונים הזה, שהוקיע על הצלב את האיש, שרצה לגאול אותם משעבוד־עצמם (העלילה הישנה והמנוולה), קבל את הזכות להלוות ממון בנשך, משום שהיתה מתאימה לטבעו ולנטיותיו (אוי לה לזכות זו, שתולדותיה היו קשות ומרות כל כך!). וכי לא הנשך הוא הוא שגרם לעם להעשות שואף בצע ורודף אחר הממון? וכי עלולות היו המדות הרעות הללו להתפתח, אילו היו מרחיקים במשך שנות מאות את היהודים מן העסקים המזוהמים הללו, תחת לכופם להתעסק בהם? בהפלגות, שהוא מפליג לתאר את השפלות היהודית, ובנסיונות, שהוא מנסה לפתור את שאלת היהודים, תופס דיהרינג נקודת־השקפה של קטנות המח, שהחזיקו בה דורות ימי־הבינים. הוא מתאר את היהודים כדרך שתארו אותם הפחדנים, בין זכרים ובין נקבות, בעתות החשוכות ביותר של ימי־הבינים ומתוך רשעות של מכשפות. אבל הוא משמש מכשפה זקנה, מדעית ונאורה. שוב אין הוא מדבר על ילדי נוצרים, שנגנבו לצורך קרבן־פסח, וגם לא על הרעלת בארות־מים. כיון שהוא בן לדור־דעה, הריהו יודע יפה, שאי אפשר עוד לספר להמון פותה מיני אגדות־שקרים כאלה, שינקו לפנים הרבה דם של בני־אדם. ולפיכך הריהו בודה מלבו אגדות חדשות, המתאימות לרוח הזמן. את הילד הנוצרי הריהו הופך לקפיטל הנוצרי, וכשם שאותו הילד נרצח בידי יהודים, ככל המסופר באגדות־האוֹמנוֹת של ימי־הבינים, כך הורג עכשו היהודי את הקפיטל הנוצרי ואת העושר הנוצרי, לפי שהתרבות החדשה מסיעת בידו. “על כל פנים ראוי הוא חוש־הריח הערמומי של כלבי־הדמים הללו לתהלה. הם מריחים באויר ומרגישים באדי־הרקבון הסוציאל דמוקרטיים, הצוררים את הקפיטל, אשר לפי הנראה מראש עתידים הם במהרה בקרוב לחולל מגפות גדולות בקרב העם. הם מרגישים בהם ומשתמשים בהם למטרותיהם” “דוגמה להרעלת הבארות אנו מוצאים בעתונות שנתיהדה – היא מרעילה את הבאר של דעת הקהל”. כמה דל כח־ההמצאה של צוררי היהודים! אלא שהם מכירים, ככל אשר מודה בזה גם דיהרינג, שאין זה לפי רוח הזמן להתנפל על היהודים בגלל אמונתם. ולפיכך עמדו והוציאו אל השוק את הגזע. על גזרי־העצים מימי־הבינים, שכבר נתלחלחו מעט ושוב אינם מתלקחים במהירות יתרה, יש לצקת נפט של זמננו, כדי שיהיו מתלהבים ודולקים יפה ועתר הקטורת של היהודים הנשרפים יתמר ויעלה למרום ויהיה לריח ניחוח לאפי הפרוטסטנטים החפשים בדעות, בני בניהם של הדומיניקנים מימי־הבינים. ולאחר השריפה בא השוד (או להפך) ודיהרינג ובני סיעתו מבקשים ומוצאים שלל רב. האחד מתנפל על הכלכלה המדינית, השני על דעת הקהל ומר דיהרינג נעשה עורך ראשי של עתון יומי חדש, ש“אמונה” שמו. תאות שלל ונמוקים שפלים ופחותים הם הם גורמיה של תנועת השנאה ליהודים. שנות מאות לא שנו את המוסר הנוצרי שנוי כלשהו ורק השתמשו לרעה במדע, כדי ליצור עמל ורשע, והשכלול במקצוע זה הלך ורב.

אבל גם אגדות הנשים הבלות של ימינו סופן לעבור מן העולם לעתיד לבוא בדור נאור מזה. אז יקומו אנשים ואהבת הבריות בלבם, אנשים בעלי רוח מתונה וחסרת יצרי שנאה והללו יביטו לאחור ויתבוננו במנוד ראש אל תנועת השנאה ליהודים שבימינו, כדרך שכל אדם משכיל, ואפילו אם הוא אנטישמי, מתנודד כיום לזכר ימי־הבינים. ה“פתרון”, שדיהרינג מכריז עליו בהתלהבות, אין פרושו אלא חדוש הגיטו. וזה פתרונו: הרחקת היהודים מן העתונות רבת־ההכנסה ומעסקי ההלואה ברבית, שיעברו לידי נוצרים־גרמנים גמורים; הרחקת היהודים ממשרת שופטים, ממעמד הפרקליטים ומאגודות הרופאים, סלוק היהודים מבית המחוקקים, כללו של דבר: “השליכו אותם החוצה!” ואם ישאל השואל: מהיכן יחיו הבריות העלובות הללו, אם יאסרו עליהם להלוות ברבית, להורות בבתי־ספר, לרפא חולים, להיות טוענים בבית־דין, לשמש במשרות המדינה, להתעסק בעתונות, למכור ספרים וכל דבר בכלל? כלום הדיהרינגים וחבריהם הצמאים לשלל יחמלו על היהודים ויתנו להם משהו מן הרוחים שלהם, אשר ילכו וירבו לאין שעור לאחר שיפטרו מן ההתחרות? כלום יתנו משהו ליהודים הללו, אשר אף על פי שאין להם, לפי דבריהם. לא מוסר ולא אופי, לא כשרון ולא רצון בעל־מרץ, הרי נתיחדה להם בכל זאת קבה מעכלת, שאין לכפור במציאותה? כלום יספקו להם מזונות? אותו דיהרינג לא דיו שהוא נבל שואף־שלל, אלא גם צבוע ומתחסד, ישועי הנושא את דבר אלהים על שפתיו. בפיו המזוהם הריהו מפליט בלי־חשך דבורים על החרות, ולפיכך הנהו ישועי נקלה המתגדר בחרות, זיפן־החרות. מנוול זה, הראוי שישברו את שניו, אשר בין שורותיהן מקשקשים דברי־הנבלה שלו, שיש בהם משום חלול החרות, מעקם את עיניו כמומוס מתוך הערצת־חרות מעושה ואומר: חרות גדולה ביותר לכל הבריות שבעולם, פרט ליהודים, שבנוגע אליהם צריך לחוק חוק היוצא מן־הכלל. כלומר: לשוב להכניסם לתוך הגיטו כמו שנהגו בימי-הבינים. ואדם זה מחציף לשאת על שפתיו הטמאות את שמה הקדוש של החרות!

אם במקומות האלה שבספרו הביאני דיהרינג לידי חמה, הרי במקומות אחרים עולה בידו לבדח את דעתי בדיחה משיבת נפש. כגון בשעה שהוא מתקיף בסגנון הדרשנים האנטישמיים שבברלין את לסינג, שחציו יהודי, את גמבּטו היהודי ואת פרדיננד לסל, שנתיחדו להם יושר ואהבת העם ובינה ואופי וקוממיות הרוח יותר מאשר באלף פרופסורים כאלה שגורשו מבית-תלמודם, יותר מאשר באלף בריות משוקצות ומגוונות מבני מינו של אותו האדון דיהרינג. 

דבר אחד הביאני לידי התמרמרות גדולה ביותר: ספר זה כתוב בסגנון גרמני צח ונאה, ועם כל דברי המלשינות המגונים שלו הריהו מכיל רעיונות טובים ומקוריים אחדים ויש בו במדה ידועה משל עמידה ברשות עצמו (שאינה נקיה, כמובן, מפניות אישיות ומאהבת בצע), ומתוך כך הריהו עושה רושם גדול למרות כל האמור למעלה".

הרצל הצעיר לא כתב את המאמר הזה על מנת לפרסמו ברבים, שאלמלי כן היה מנקה אותו מדברי הזעם וההתמרמרות, שפרצו מלבו בסערה. את הסניגוריה הזאת כתב רק בשביל עצמו, ומשום כך הריהי חשובה לנו ביותר, לפי שהיא משמשת ודוי נפשי ותעודה אנושית. אנו רואים כאן, שגם הרצל הצעיר, כמוהו ככל בני דורו, רואה את התלקחותה של שאלת היהודים כשלהבת שלבּוּה בחמת־שנאה בידים ושבשעה שההשכלה תגיע לידי נצחון, סופה לכבות מאליה. אבל יחד עם זה הננו רואים בחבור־הנעורים הזה גם אוֹבּיקטיביוּתֹ, שאינה מצויה בקרב צעירים לימים, המביאה אותו לידי כך שאפילו בשעה שהוא שטוף בפולמוס חריף ביותר הריהו מודה בדברי־האמת המועטים, שהוא שומע מפי איש־ריבו, ומשתדל ללמוד אפילו מן האנטישמיות. הלהיטות אחרי המהלך של אותה שעה הריהי בעיניו מדה רעה שדבקה ביחוד ביהודים. עלינו להסתלק מן הרדיפה אחרי הצלחות בנות־רגע, כשם שעלינו להסתלק ממדות אחרות שדבקו ברוחו ובאפיו של היהודי בהשפעת הגיטו לשעבר. ושוב אנו רואים, שהרצל היה דן בזמן ההוא על האנטישמיות רק מצדה החמרי בלבד, וכך היה דן גם על הסוציאליסמוס, שלא היה כרוך אחריו באותם הימים למרות ההערצה הגדולה, שהיה מעריץ את לסל.

שנאת היהודים, שהלכה והתגברה באותן השנים, היתה בעיני הרצל הצעיר רק חזיון עראי, שעתיד לחלוף במהרה.

הוא עצמו היה משמש בכל מקום אותו “הפרט היוצא מן הכלל”. חבריו הנוצרים לא דים שנהגו בו מנהג סבלנות, אלא גם אהבוהו. אילו היה תיאודור הרצל מעורב בזמן ההוא עם הסטודנטים היהודים־הפולנים, היה בא לידי ההכרה, שהתעוררות האנטישמיות גרמה לכך, שנתעוררה גם רוח יהודית חדשה. באותן השנים פרסם ד“ר פינסקר את מחברתו “אבטו־אמנסיפציה”, שבה הוא דן מתוך עמקות על שאלת היהודים ועל הפרובלימות הכרוכות בפתרונה, ובוינה הטיף פרץ סמולנסקין ב”השחר" לתחית האומה העברית ועשה נפשות במאמריו הנלהבים, וצעירי היהודים בני מזרח אירופה נגררו אחריו והתלקטו מסביבו.

הרצל עמד מרחוק לכל התנועה הזאת.

כשבקש אחד מחבריו, גרינפלד שמו, לספר לו על אודות המושבות העבריות החדשות שבארץ־ישראל, השתיק אותו הרצל מתוך חיוך ספקני. הוא, שעתיד היה להעשות סופר גרמני, נתן את דעתו ביחוד לפרובלימות של הגרמניוּת. עסקני הבורסה, שהיו נכנסים ויוצאים בבית הוריו, לא היו חביבים עליו כל עיקר, ועל כל פנים לא סיעו לו להקנות לעצמו תוכן־חיים יהודי שמדעת. פעמים שהיה מלוה את אביו אל בית־הכנסת שברחוב זייטנשטטר, שאחד מגדולי הדרשנים שבדורו, ד"ר ילינק, היה דורש שם מדי שבת בשבתו. אלא שרוח העלם החפשית הפקיעה עצמה מן האפיטרופסות של הדת. באותו הזמן היה תיאודור הרצל מגדל את זקנו השחור והמסולסל והיה מהלך ברחובות וינה כשיך של בדוים גאיוני, שכרת ברית עם אירופה, כנסיך מארץ הקדם, שלבו היה מלא דעות ליברליות של ארץ המערב.

אז באה המכה השניה, שפגעה לא רק ביהודים בכללם, אלא גם בעמקי נפשו של הרצל גופו. בראשית שנת 1883 ערכו אגודות הסטודנטים משתה־וגנר, אלא שהחגיגות לכבודו של הקומפוזיטור הגדול נהפכו להלוּלה של קנאת הגזע האנטישמית הגרמנית, שנסתימה בהפגנות־איבה כלפי היהודים מתוך קשקוש כוסות ורתיחת־משטמה לאין־שעור. כיון שגם האגודה “אלבּיה” נטלה חלק במשתה זה, עמד הרצל וכתב לה אגרת־התפטרות, ואלה דברי האגרת: “אין את נפשי להתוכח בדבר המוֹדה הריאקציונית החדשה, שהיא מודה בת־יומה, אבל הריני דן את האנטישמיות לכף חובה מנקודת ההשקפה של אהבת החרות והייתי נלחם בה אילו גם לא הייתי יהודי, וכיון שה”אלביה" לא מחתה כנגדה בהתמרמרות, נמצא שהסכימה לתנועה זו. ברור הדבר, שהיום לא הייתי מבקש שיקבלוני אל האגודה, כיון שלקיתי במום ה“שמיות” (בזמן כניסתי עדין זר היה מושג זה), וקרוב לודאי שמטעם זה היו מסרבים לקבל אותי. אלא שאיני רוצה להשאר במקום שכך דעתי עליו, וכל אדם הגון יבין לרוחי… כיון שסבור אני, שאין שום קובלנה כנגד עצמי, הריני מבקש לפטרני דרך כבוד".

לאחר חודש ימים החזירה לו ה“אלביה” תשובה קצרה וגסה, שעל פי ההחלטה מיום שני לאפריל שנת 1883 מחקה אותו מתוך רשימת חבריה והריהי דורשת ממנו להשיב לה את אותות האגודה תוך שמונה ימים. זוהי כל התשובה. אין התואר הרגיל בראשית המכתב ואין הנוסח המקובל “ברגשי כבוד” בסופו, כאילו הוציאו אותו על עבירות שבידו. הרצל ראה את עצמו נעלב והוא פנה בענין זה אל אחד מחבריו הנוצרים, שהיה ידידו הקרוב. הוא שלח לו את הפסים ואת האותות בבקשה למסרם למי שממונה על כך והעיר אותו, שאגרת־הפטורים הקצרה לקתה בחסר: אין בה הטעמת העובדה, שמפטרים אותו לבקשתו של עצמו. “סבור אני, שהנני זכאי לדרוש שיאשרו את העובדה הזאת לאמתה באגרת נוספת. הרי זו מצות היושר”.

על מכתבו של הרצל באה תשובה מעליבה מן הראשונה: ה“אלביה” מפטירה אותו לא משום שבקש על כך, אלא מפני שזלזל במכתבו בכבוד הסטודנטים!

השנאה מקלקלת את השורה ואין לפניה לא יושר ולא אהבת־האמת.

אבל עוד יותר מכתב-הפטורים הזה הכאיב באותה שעה את לב הרצל הצעיר המנהג שנהג בו ידידו. על מכתב הידידות ששלח אל “דנקורט החביב” ועל דברי הסיום של אותו המכתב “קבל נא ברכות־ידידות נאמנות מאת תיאודור שלך” החזיר לו הלז תשובה הפותחת בנוסח “מעלת כבודו” ומסכמת בנוסח “בכבוד הראוי” – נוסחאות שיש בהם משל בוז גלוי. עם נשיבת הרוח החדשה זנח “דנקורט החביב” את ידידו ופנה לו עורף. אפשר מחמת טעמים פוליטיים, בגלל חבריו, ואפשר על כרחה של הכרתו הפנימית, כדרך שזנח פרנץ וורצלכנר את ידידו יעקב במחזה “הגיטו החדש”, שכתב הרצל לאחר זמן. למען הידידות הזאת רצה יעקב לנתק הרבה חוטים, שקשרו אותו אל הגיטו, אבל כיון שהגיעו הדברים לידי כך, עמד לימינו של הנרדף וסרשטין, שהוציאו עליו דבה ושהיה לבוז. לבוגד בעמו שוב לא יכול להעשות.

הרמאן באהר מספר ש“אלביה” נהגה בהרצל מנהג של עלבון גדול כל כך מפני הקנוניות של סטודנט יהודי, שנשתמד. מומר זה שאף להיות חבר יהודי יחידי באגודת הסטודנטים. ואמנם, בעיני חבריו היה בר־נש זה “חזיר־יהודי” ועקיצותיהם גרמו לו יסורים הרבה. זמן מועט לאחר שהוציאו את הרצל פגעה בו אותה הגזרה עצמה. הקרע שבנפשו דכדך את רוחו והוא אבד את עצמו לדעת.

לעיני הרצל נתגלה הקמט העמוק, שחקקה שנאת היהודים בפרצוף פניו של דורו. אפשר שבאותם הימים מצאה לה מקום אותה השיחה, שמספר עליה הד"ר בּרנהרד בּק, רופא־הבית של משפחת הרצל, ואשר ברינין מפקפק באמתה. שוב נחה יד ההיסטוריה על תיאודור הרצל והוא עמד וקרא בחמת־זעם של נביא:

“אין אדם הגון יכול לסבול, שכל הדיוט, כל טרזן ריקני יביט עלינו מלמעלה למטה והכל משום שאינו יהודי!”

הרופא השתדל להרגיע את רוחו: האנטישמיות אינה אלא מחלה, שסופה לחלוף, ועד אותו הזמן אין בררה אחרת אלא לשאת ולסבול אותה.

“לשאת ולסבול אותה!” צוח הרצל, שלא ידע את נפשו מרוב התמרמרות, “צריך לבקש ולמצוא את שורש הרע, כדי לעקור את הרדיפות ואת הבוז מן השתּין!” והרצל, שהיה תמיד נוח ומתון בשיחותיו, היה מדבר באותה שעה מתוך התלהבות גדולה ועיניו הבהיקו ברקי־זעם. נסתימו שנות היותו חבר לאגודת סטודנטים צבעונים ושוב מנצנץ בקרבו הרעיון הישן־הנושן, שנצנץ בלבו עם גמר עונת למודיו בגמנסיה: “צריך לשוב לארץ־ישראל ולסגל את הארץ הזאת בשביל העם היהודי!”

ואולם גם הפעם לא היה זה אלא נצנוץ רגעי של רעיון, שהיה שרוי תדיר מתחת לסף הכרתו, ועד מהרה היתה שוב יד הנטיות הספרותיות שלו על העליונה. הרצל הצעיר חוזר ומישן את מכאובו על גורלו של העם היהודי באמונת־השוא, שלאמתו של דבר רק היהודים מן הדור הישן, הבּוּרסאים, החנונים, סוכני־הסחורות וסוכני־הממון, שבנו להם גיטו לעצמם ומעוררים בכך את שנאת החברה היצרנית, הם הם מחולליה של כל אותה הפעלתנות האנטישמית או הריאקציה, והוא מאמין שלב הבריות יהפך לטובה כלפי היהודים בשעה שיקום דור-יהודים חדש ובן־חורין. את היהודים הצעירים הללו עתידה החברה הנוצרית בת־התרבות לקבל לתוך חוגיה בחפץ־לב. הפתרון הזה, טיהור הקרקע, שממנו יונקת האנטישמיות את חיותה, הוא הרעיון העקרי המוטבע ביסודו של מחזה־הגיטו, שכתב הרצל. וכך היה מוטל עליו לעבור עוד דרך ארוכה, עד שדעה זו נעקרה מלבו ואת מקומה ירשה אותה האמונה, שהביאה אותו לאחר זמן לידי המעשה ההיסטורי הגדול שלו.

בינתים היה מתעסק בנסיונות דרמתיים חדשים והגעגועים על התיאטרון בערו בנפשו הצעירה. בחודש דצמבר שנת 1882 שלח אל השחקן המפורסם של ה“בורגתיאטר”, הרטמן, את יצירתו Causa Hirschorn (משפטו של הירשהורן), “ילדה שנולדה מן הזווג של השעמום היורידי עם הבת השובבה “המצאה”, מחזה במערכה אחת, אלא שהמחזה הזה הועלה תחלה על בימה של חובבים ומעריצותיו של הרצל הן הן שמחאו לו כף ביחוד. באותו הזמן כותב הרצל שירים הרבה, אלא שהשירים הללו היו חסרי-ערך. עדין חסר היה את הרכוז הפנימי. שלא לרצונו אנוס היה להתעסק לפעמים ב”שעמום היורידי“, בלמודי־המשפט, ולעמוד למבחן. בבחינה החמורה האחרונה עמד בתחלת יולי שנת 1883, וידידו הנלהב הינריך קאנא העביר שמועה ברבים, שהבחינה עברה בהצלחה שאינה מצויה. הרצל התריס כנגדו בכעס. “וכי מוחזק אני בעיניך מתהלל ובעל־גוזמאות במדה מרובה כל כך, שאהפוך החלטה של רוב מנין הפרופסורים ל”מצוין”. דומני, שעד היום לא מצאת את המפתח לטיבי ומהותי – אפשר משום כך עצמו, שנפשי מונחת גלויה לכל אדם. הריני בטבעי בהמה תמה וישרה“. אבל דעת אביו של הרצל היתה נוחה גם מ”רוב מנין", וכיון שהעסקנות הספרותית עדין לא נשאה פירות חמריים, עמד והעניק לבנו בחפץ לב את ההוצאות לצרכי נסיעה לשויץ לשם מרגוע. ואמו נפטרה ממנו מתוך הדברים הנפלאים האלה, שהיה בהם כדי לרומם את הכרת־ערכו: “כתוב לנו בכל יום אך שורה אחת על כרטיס־דואר, רב לנו בזה. ואולם את רשמיך, את מערכי רוחך ואת רעיונותיך עבּד עבּוּד ספרותי, לפי שהללו לא לנו הם, אלא לעולם”

אפס שערי העולם לא נפתחו לפני יצירותיו הספרותיות של הרצל אלא לאט לאט. לעתים קרובות ביותר מתגנבים ספקות בנפשו. המגרות של שלחן־הכתיבה שלו מלאות כתבי־יד. הררי שויץ ואגמיה, הקרחונים ומפלי־המים שלה מעוררים את רוחו ליצור הרבה יצירות חדשות, אלא שקשה לו למצוא להן אכסניה. רוב כתבי־היד מושבים אליו בלוית אגרת של מאון או רק בהערת־המערכת הכתובה על גבם, אם לא נתגלגלו וירדו לתוך סל־הניר של אחד מבתי־המערכת. העתון “וינר אלגמינה ציטונג” קבע פרס בעד ספור נאה, והוא נטפל אל המתחרים לזכות בפרס ונכשל; וגם העתון “פּסטר ללוֹיד” השיב לו בחזרה פיליטון שכתב. ובהיותו שרוי בדכדוכי־נפש הריהו כותב אל ידידו קאנא, הנפתל עם כח־היצירה שלו ומתנון והולך מחמת הקרע הפנימי שבקרבו, את הדברים האלה: “גם אני יודע את המכאוב, את החימה המשותקה ואת התקוה המסותרה, שבוא יבוא יום והדבר יצליח בידנו, את התקוה שאנו כופרים בה ושאף על פי כן הריהי האוֹאזה היחידה במדבר. את הדמויות, שאתה רואה אותן כשהן הולכות ומתקרבות אל שעריך, ראיתי גם אני, ויאוש תקפני בשביל שלא יכולתי לתפוס אותן, אף על פי שעמדו לנגד עיני גלויות וברורות. לעולם אין אנו יכולים לחטוף את פרפרי הדמיון שלנו, ואם יש אשר אנו תופשים אותם בשעה מוצלחת, מתמזמז אבק־כנפיהם הענוג מחמת תפיסת־ידנו הגסה… פעם אחת כמעט שנשבעתי שבועה איומה, שלא לקחת עוד קולמוס ביד…”

קאנא, שהוא גופו היה אדם נקרן ובעל נפש נבוכה וטורפת את עצמה, השתדל לעודד את רוח הרצל בדברי ידידות ותנחומים ושקד להחזיר לו את הבטחון בעצמו ולעורר תקוה בלבו. אלא שמחלתו של הרצל לא היתה קשה כל כך – הוא אך לקה באותה שעה בצער־העולם של הנעורים ובאותה המרה־השחורה, המיוחדה לכל פיטן צעיר.

בשנת 1884 עמד הרצל בבחינה על מנת לקבל סמיכות של דוקטור. כדי לבער מעליו את “השעמום של תורת המשפט”, שהתרגש עליו שוב פעם, הריהו הולך לפריס. התיאטרון, שרה ברנהרד, קוֹקלן, הרצאותיו של רנן על ספר התהלים, ישיבות הפרלמנט ובקורים בבתי־המשפט בולעים את כל זמנו, ואגרותיו אל אמו מלאות שמחה ונחת־רוח. כשחזר מפריס, נתמנה ליוריסטן־מתלמד בבית־המשפט לדיני־נפשות. בסוף השנה העבירוהו אל בית־המשפט לעסקי המסחר, ובאפריל שנת 1885 יחדו לו מקום בבית־המשפט לדיני ממונות. מיחוש אזנים כפה את אביו ללכת לעיר האַל אשר באוסטריה העליונה על מנת להתרפא שם, ומתוך אהבתו לאביו השתדל תיאודור שיעבירוהו אל העיר זלצבורג הסמוכה לה, כדי להיות מצוי לעתים קרובות אצל אביו.

הרצל בלה את ימיו בעיר מוֹצרט היפה כשהוא שרוי במצב־רוח מרומם. הלבלר של בית־דין היה עושה באותו הזמן את זקנו כמנהג הקיסר, ובשפם מסולסל כלפי מעלה היה מטיל על גבי המצודה, ששלש פעמים ביום היתה נשמעת שם נגינת־הפעמונים הנעימה. “דבר המובן מאליו הוא, שכתבתי בימים ההם בשביל התיאטרון יותר ממה שכתבתי בשביל בית־המשפט. השעות שבליתי בזלצבורג היו מלאות אושר יותר מכל ימי חיי”. הוא היה משתקע שם בחפץ־לב, “אלא כיון שאבי יהודי לא הייתי מתמנה לשופט לעולם, ולפיכך עמדתי ונפטרתי מזלצבורג וממקצוע־המשפט כאחד”.

כשחזר לוינה, נתבשר בשורת־שמחה, שאחד הפיליטונים שלו זכה בגלל צורתו ותכנו המעולים לפרס־ההצטינות, שקבע העתון “וינר אלגמינה ציטונג”. מכאן ואילך נעשה הרצל אורח חשוב ומתבקש בעתון הזה, שמספר קוראיו היה מרובה ביותר. ושוב הריהו מנסה את כחו ביצירות דרמתיות. אחר כך הריהו יוצא למסע ארוך והולך לבלגיה, להולנדיה ולגרמניה. מברלין הריהו שולח לעתובים הוינאים רשימות רבות־ענין. יחד עם זה הריהו משתדל להעלות את המחזות שלו על בימות התיאטרות שבברלין, אלא שעמלו היה לשוא. לסוף הסבירה לו ההצלחה פנים מעבר לים. בניו־יורק הציגו את המחזה שלו “טבּרין” אותה הטרגדיה של המומוס הצרפתי, שיש בה משל משחק־בגידה בדחני בעל דחפרצופים על הבימה ומאחורי הקלעים, וההצגה נתקבלה ברצון וזכתה למחיאות־כפים סוערות. הרצל מתעתד לשוב בחזרה הביתה, אלא שהוא מקדים ומבקש את אביו המלא שמחה על ההצלחה הגדולה הזאת, שלא לפרסם בעתונים הוינאים את מאמרי־הבקורת של עתוני ניו־יורק, משום שההכאה בתופים והפרסום הרב מקנים לאדם אויבים ומרעימים את הצבור. ואולם הטלגרמות והידיעות שבאו מאמריקה עשו בכל זאת רושם רב. הרצל נעשה פתאום סופר מתבקש בברלין ובוינה. כל שערי העתונות נפתחו לפניו. אפילו ה“דויטשה ציטונג” מזמין אותו להשתתף בו, אלא שמתוך משוא־פנים לחבורת בעלי־הממון הגרמנית־הלאומית (האנטישמית בצנעה), המקימת אותו, הריהו מבקש ממנו לבחור לו כנוי בדוי. אבל הרצל דוחה את ההצעה הזאת בגאון. ההצלחה של טברין עודדה את רוחו לכתוב מחזות חדשים בני מערכה אחת. אבל ה“מפונק” (Muttersöenchen) שלו לא הצליח. השחקן הגרמני הגדול מיטרוורצר, שהיה משחק באמריקה את התפקיד של טבּרין והיה הולך ומצליח הצלחה אחר הצלחה, מזרז אותו לכתוב מחזות רבי־מערכות. מחזות בני מערכה אחת יש בהם, לדעתו, פגם גדול: עוד לא הספיק הקהל לעמוד כל צרכו על הסיטואציה ועל מערכת הדרמה וכבר יורד המסך. “קום וכתוב מחזות גדולים ביותר, הרעיון המוצלח יערה עליך לפתע פתאום באחד הלילות ויתנפל עליך כמו העכברים שהתנפלו עלי בחדרי אני. ארבעה מהם כבר לכדתי, אפשר שתלכוד גם אתה באחד הימים נושא יפה לדרמה והאושר, שאתה מצפה לו ימים רבים, יפול בחיקך”.

הרצל קבל את העצה הזאת בחפץ־לב, לפי שגם הוא היה שואף ליצור יצירה גדולה. אלא שאנוס היה לפזר את כחו על עניני־היום של הספרות העתונית, שלא הניחו את דעתו, כשם שלא הניחה את דעתו הרדיפה הגדולה אחר ההצלחות הקטנות. הפיליטון “מעשים שבכל יום”, שעל ידו זכה לפרס של העתון “וינר אלגמינה ציטונג”, לא נגע אפילו בבעיות של חיי יום יום, אלא התחרה רק ביצירות הספרותיות שבכל יום. וכלום היה בזה כדי לתת ספוק לנפשו של הרצל השואפת נשגבות?

בקיץ שנת 1886 נסע שנית לצרפת על מנת להנפש מעבודתו הספרותית הרבה. הוא בקר שוב את פריס, עבר בנורמנדיה, הלך אל הריביירה הצרפתית והתענג על חיי-הכרך שבטרוביל. עתים כתב פיליטון בשביל העתון “נויאה פרייה פרסה” והיה מתפרנס בכך בלי להזקק לסיועו של אביו. בחורף הלך לברלין, והעורך הראשי של “ברלינר טגיבלט”, ד“ר לויזוֹן, שהיה משתבח, שהוא גלה את כשרונו תחלה; אַייזלר, המוציא של “לוסטיגה בלטר”, ועורכים אחרים היו מחזרים אחריו ובקשו ממנו להמציא להם שיחות, רשימות, ציורי־מסע וספורי-בדיחה מפרי עטו. פרנץ ולנר היה מכין באותם הימים את הצגת המחזה של הרצל “הוד רוממותו”. תיאודור הרצל היה רחוק באותו הזמן משאלת היהודים תכלית הרחוק. רוחו היתה מרחפת בספירות־ענינים אחרות; ההצלחות שנחל עד עכשו עודדו אותו וחזקו את בטחונו, ומעכשו היה מצפה להצלחות גדולות בתורת סופר גרמני. קול מחיאות כפים מקרוב ומרחוק עלה באזניו מארצות אירופה ומעבר לים. וכשעמד פעם אחת עם סופר צעיר אחר, ארתור שניצלר, לפני הבנין החדש של ה”הוֹפבורג־תיאטר", פשט הרצל את ידו כלפי החזית הנהדרה של אותו הבית המקושט באבני שיש ופסילים ואמר: “לכאן הריני עתיד להכנס!”

 

ג    🔗

בימי האביב באיטליה – בקפרי – “EMELFEY” – מתחת לקו – תשואות־הרצון בבורגתיאטר - אמן הפיליטון – ספר הפתיות – “ציָדי־האהבה” – התעוררות יעודו

הנביא שלעתיד מהלך בעולם כשהוא מעוטף באדרת של בדיחות־הדעת ומסתכל בכל הנעשה מסביבו מתוך חיוך מר־מתוק. כאילו כל זה אינו שווה אלא חיוך, כאילו רק ילדי־הדמיון מושלמים הם כל צרכם, תחת אשר החיים עצמם אינם אלא אספקלריה מעוותה, המנצנצת לעין האדם ומביאה אותו משהו לידי גחוך ומשהו לידי מחשבות. במחזות הראשונים של הרצל יפה כחו של הדיאלוג מכח העלילה. הקרבות הגדולים, סערות־היצרים, נפתולי־ההתנגשות והטרגדיות של החיים עדין לא נתגלו לפניו בקרבה יתרה, כדי להפרות את נפשו. חייו של עצמו – פרט למאורעות אחדים שפגעו בו פגיעה עמוקה ביותר – עברו עד עכשו בלי חכוכים ומהלכם היה שקט וקבוע ללא סערות התרגשות וללא התגברות על מעצורים קשים. הסכסוך היחידי, שגרם לו מוצאו היהודי, כבר נשכח מלבו זה כמה.

הנושא היהודי לא היה בימים ההם מן המדה לא בתיאטראות ולא בטרקלינים. הממתקים הרוחניים של הטרקלינים הוינאיים שבאותו הזמן היו חדודים צרפתיים עטופים עטיפה מיופה, הלצה נאה ודברים בטלים, מתנוססים בכל ברק הצבעים. עיר־הקיסרות בקשה לשבת בשלוה וסרבה להזקק לכל מיני פרובלימות, שהיה בהן כדי להטריד את מנוחתה. אמנים, שכתבו על דגלם שנוי הערכים הקימים, אי אפשר היה להם להצליח בימים ההם. הפיליטון, אותה “האמנות שמתחת לקו”, בת אלמות בן־יומו, היה המטעם הספרותי החביב ביותר על הבריות. הוא היה משמש מאכל-תאוה וינאי המיוחד לעיר זו, אשר לודביג שפידל, רב־המומחים לאותו המקצוע, היה מתבל אותו בפילוסופיה ובסטירה. הרצל היה מעריץ את שפידל הערצה רבה, אלא שהשתדל להשתחרר מהשפעתו. הפיליטונים שלו, מסעו מסביב לארץ או מסביב לשבוע, עקרם לירי־מלנכולי, למרות רוח הבדיחות והחדוד המרחפת עליהם. מדה עקרית זו היתה קרובה לטבעו של הרצל יותר מן המסוה של פילוסוף ליצן, שכפה על עצמו. ואף על פי כן הריהו כותב באותו הזמן: “מוטב לכתוב על הצחוק מלכתוב על הבכיה, משום שהצחוק סמן מובהק הוא לאדם מאין כמותו”. דעה זו, שהחזיק בה בנערותו, הרחיקה אותו מרחק ידוע מן החיים של ממש, שנוהגת בהם המדה האמורה בקהלת: “עת לשחוק ועת לבכות”. יצורי־הבימה הראשונים של הרצל מדברים דברים שיש בהם מחכמת־הפיליטונים ולא מחכמת־החיים. אתה רואה בהם חולשות, אבל לא תאוות, אף אינם משוים לעינינו סיטואציות מבדחות השאולות מן החיים, אלא אבעבועות של בורית מגוונות, פרי הדמיון. הפוריות הקלה במדה יתרה לא הניחה לו פנאי להתעמקות. בראשית שנת 1884 כתב תוך כדי שבוע אחד את מחזה־השעשועים “הבורח”, ומיד הגיש אותו להצגה. ואין הוא מיצר כלל על התוכחה, שהוכיח אותו הרטמן בלב גלוי: “עד שאתה מתמכר לאותו העולם המרפרף במחך, מוטב שתלמד לדעת את החיים”. הרצל מובטח, שצרות־העין והקנאה מבקשות לעכב את הצלחתו על הבימה. “הצבור מניח רק לאנשים מפורסמים להפיל עליו שעמום”, הריהו רושם ב“ספר הפתיות”, שהתחיל לכתוב זה עתה. “אין פיטנים בעלי־כשרון זוכים לראות את אורות הבימה עד שילבינו ראשם; בעלי כשרונות בינונים עולים על הבימה בסיועה של הגוֹדלת, אותה השחקנית הרחמניה, אשר אהובה הריהו איש סודם של בעלי־החובות של מנהל התיאטרון”. הרי זו לשון צינית, המצינת לא רק את טיבו של הספר, אלא את מצב רוחו של עצמו. “A fool among knaves” שוטה בין רמאים, דבור זה כתב על גבי ספרו לשם סיסמה, ובתור פסידונים בחר לו את השם “קוּנץ בדחן־המלך”. כאילו החיים הללו עם שפעת מעשי־התעתועים והמסכות המגוונות שלהם אינם ראויים לכך שיתיחסו אליהם בכובד־ראש, וכאילו מוטב לו לאדם להתערב בין הבריות הנסוכים מסכות ולרקוד ולהתהולל עמם. ואולם מתחת למסכה הרגיש במרירות החיים. ההצלחות הזשורנליסטיות לא נתנו ספוק לתאות־הכבוד שלו ואמונתו בעתידותיו כדרמתיקן התחילה להתרופף.

הרצל עדין לא מצא את עצמו.

הנסיונות הדרמטיים המרובים, העבודה המרעישה את העצבים, הרדיפה אחר הצלחות בנות־רגע הוגיעוהו והתישו את כחו. האם הדואגת היתה הראשונה שהכירה את הקמטים הטמירים שהתלקטו על מצחו הגאה של בנה, היא לבדה ראתה את היגון המסתתר אחורי רוח הצהלה המופרזה ביותר. “אולי כדאי הדבר, שתלך שוב פעם אל הדרום על מנת להנפש?” – “שוב רוצה אַתּ להפטר ממני, אמא?” מחזיר לה הרצל בחבה מתוך ליצנות, אלא שבמעמקי לבו צהל לקראת הרעיון הזה. אותה שעה נטפל אליו אביו ובדבריו המחוכמים, הנאמרים בנמוס־חן, פזר את כל הספקות וההסוסים שבלבו: “את המאות האחדות של זהובים, שתוציא על הנסיעה הזאת, תשוב תרויח לאחר זמן על נקלה” ותיאודור המפונק, שכבר היה בן עשרים ושבע, נופל על צוארי אמו כתינוק ומכין את עצמו לנסיעה.

איטליה שהשרתה מאז ומעולם רוח יצירה על פיטנים ואמנים, מקבלת את הרצל כשהיא פורחת בהדר האביב. מכתביו מאיטליה שופעים עליצות. “הריני מקוה, ששלום לכם ורוחכם עליזה כמוני אני. וכי עיניו של מחמד נפשי כבר שבו לתקונן? הנני רוצה לקוות, שכך הוא. את עצתך, יקירתי, חמדת לבי, הנני למלא”. ונציה, ליבוֹרנוֹ, רומא, ניאפוליס, הוזוף, קפּרי: העיר הנצחית, הים הנצחי, מערת־התכלת והאי האגדי. היופי הקלסי של איטליה קירב את הרצל אל הטבע יותר מן הנוף הרומנטי־הפראי של שויץ הדרומית. על הקרקע של תרבות בת הרבה אלפי שנה התחיל להסתכל בכח האנושי וביצירה האנושית מנקודת־ההשקפה של הנצח. “את העבודה הקודחת, המכלה את העצבים, שעבדתי זה שנה ומחצה, שוב איני רשאי להמשיך. כברת־ארץ ידועה חיב החיל ללכוד בכידונו – אבל מכאן ואילך שוב לא אלכוד בסערה, אלא אכבוש”.

בקפרי הריהו מכיר לדעת את זוּדרמן, שפתח לפניו סכיונות רחבים. באמלפי הריהו נטפל לחגיגה עממית ומתערב עם חבורות החוגגים העליזים; חמשים, ששים ילדים מלוים אותו ושרים כל היום שירי־דיגים קדמונים ברחובות ועל שפת הים, תחת כפת שמי התכלת. הרצל מטיל בין הילדים ממתקים ועומד ומסתכל בנחת־רוח איך הם מתכתשים עליהם זה בזה. גם הגדולים נאבקים זה בזה על מנת לחטוף גזרי סוכר אחדים – והיכן אפוא התמימות וזוהר החמה הזך והמבהיק? בנפש שכורה הריהו מתענג ברומא ובפלורנציה על יצירות־האמנות הנעלות של תקופת התחיה. מה נשגבים המרומים, שיכול אדם להתנשא אליהם על כנפי הרוח הגאונית!

בתחלת אפריל חזר הרצל לוינה כלו רענן בגו ובנפש ומתוך תשוקת־עבודה מחודשת, ומיד התחיל ב“כבוש”. הפיליטון שלו על אמלפי, שקרא לו בשם אנגלי “Emelfey” עשה רושם מפליא, ובעל העתון “וינר אלגמינה ציטונג”, ברון קוֹליש, הציע לפניו לקבל עליו את עריכת החלק הפיליטוני.

לאחר חדשים אחדים פרש ממערכת העתון והתעסק שוב בכתיבת מחזה תיאטרוני. בתחלת שנת 1888 מוצג המחזה “הוד רוממותו” בפעם הראשונה בפרג. מחזה־שעשועים זה, שהנושא שלו הוא שלטון הממון, נחל הצלחה גדולה. אחר פרג העלו אותו על הבימה בברלין וגם שם זכתה הקופה להצלחה מרובה. באותה השנה הופיע בליפּציג “ספר הפתיות” שלו, קובץ ספורים קצרים ופתגמים. שנה אחת קודם לכן הוציא קובץ רשימות: “חדשות על ונוס” (ליפציג 1887), שקהל הקוראים והמבקרים קבלוהו בחבה יתרה. “ספר הפתיות” מלגלג על מעשי־השטות של החיים, אבל לא ברוח “הבל הבלים” של קוהלת ואף לא ברוח הסטירה העוקצת של הינה. ברק שמש הדרום יצוק על אבני־החן הספרותיות הזעירות האלה, המתארות את פרשת המסעות של שנות הנעורים תאור קים לדורות. רק פה ושם יורד צל תוגה על ריסי עיניו. הלא הוא הצל שהיה מרחף לאחר זמן בשפעת קדרותו על עיניו השחורות והעמיק את מבטן העמקה יתרה. הלא הוא צל התוגה שהיה מלוה לאחר זמן את כל יצירות רוחו ויחד לספר מין רוך של עצבות. ועל כל הטרגיקומדיות הקטנות של החיים מרחף החיוך של הרצל המלא מכאוב, השתתפות בצער וחסד. הלא הוא אותו החיוך, שהיה מתלונן לאחר זמן על שפתיו לעתים קרובות.

הרצל כתלמיד בית הספר הנורמלי הראשי בבוספסט עם אחותו פאולינה

תעודת-האסכולה של הרצל בסוף זמן-הקיץ של שנת 1869 (המחלקה השלישית של בית־הספר היהודי הנורמלי־הראשי בבודפסט)

תעודת האסכולה של הרצל בהיותו תלמיד המחלקה הראשונה בבית־הספר הריאלי בבודפסט

תעודה האסכולה של הרצל בהיותו תלמיד המחלקה החמישית בבית־הספר הריאלי בבודפסט

הרצל כנשיא האגודה הספרותית “אנחנו” (Wir)

הרצל כתלמיד בית־הספר הריאלי (מתוך ספרו של קלנר: Herzls Lehrjahre)

תיאודור הרצל כחבר לאגודת הסטודנטים “Albia”

מודעה להצגה הראשונה של המחזה “טברין” של ת. הרצל שהוצג ב“סטר־תיאטר” ביום שני ב-23 בנובמבר 1885 בניו-יורק]

ברשימה “אור וצל” מתאר הרצל את רחוב־היהודים ברומא. “כמה גדולה היתה שנאת הרומיים, הנובעת מעמקי הלב, כמה רדפו את היהודים, שלא היתה בידם עבירה אחרת אלא זו שהחזיקו בדת אבותיהם באמונה. היום, בתקופת ההתקדמות, שונאים את היהודים רק בשביל חטמיהם העקומים ובשביל ממונם, אפילו בזמן שאין בכיסם אף פרוטה אחת. גם בעירו של רפאל ומיקל אנדזשלוֹ נתקל הרצל באנטישמיות, אלא שלא ראה בה סכנה: היא היתה בעיניו אך משגה מעציב ולא יותר. ב”ספר הפתיות" הריהו מדבר על מעשי־הקטנות של מלחמת החיים מתוך חיוך סלחני.

הוא אינו מבקש להרעיש נפשות בני־אדם בקנאת נביא, אינו מבקש להראות להם דרכים ותהומות חדשות. ואף אינו כועס על בריותיו של הקדוש־ברוך־הוא, השוקדים לרמות איש את אחיו בהבלים, בשקרים מוסכמים ובתקוות בטלות. הסופר אינו מתקומם כנגד סדר־החברה. יהא המשחק הולך ונוהג כדרכו – הוא עומד ומסתכל בכל הנעשה וראשו וקולמוסו עטופים בעטיפה השחורה של תא־הצלום. הרצל היה אוהב באותו הזמן את הפתגמים המחודדים:

“רצונך להשיא עצה טובה לאמן צעיר, שדלהו להסתיר את כשרונו מכל אדם. ואם אף על פי כן נתגלה כשרונו בעולם, בעטיו של מקרה רע, חיב אותו עלוב להשתדל להתנהג כל ימיו בהכנעה ובחרטה, כדי להיות ראוי והגון לחבריו”.

“לא תמיד מזיקים לנו ידידינו”

“כשרואה הקהל ארוסין על הבימה, הריהו צוהל לקראתם ומוחא להם כף. כך טבעו של אדם שהוא שמח לאיד”.

“אם מאתים ידים מטפחות, קוראים לזה הצלחה”.

הספרים, הפיליטונים והמחזות החדשים של הרצל מפרסמים את שמו בעולם. ההצלחה הרוחנית והחמרית מסבירה לו פנים. אגודת העתונאים והסופרים “Concordia” מכניסה אותו לתוך שורות חבריה בכבוד. מברלין הריהו מקבל הכנסות הגונות מהצגת מחזותיו. ושוב גומר הרצל לצאת למסעיו לזמן ארוך.

בראשית יולי הריהו הולך לאנגליה. תחלה הוא שוהה שבוע אחד בבלגיה, בבריסל ובאוסטנדה, ואחר הוא מתעכב שבועיים בלונדון, אשר שעור גדלה הענקי עושה עליו רושם כביר. עיף ויגע מכל מה שראו עיניו הריהו פורש אל האיים בריטוֹן וּויט, רוחץ בים ובזהרי חמה ומשתמש בעתות השאננות הללו, כדי לכתוב את הפיליטונים שלו, הלטושים לטישה דקה מן הדקה, בשביל העתון “נויאה פרייה פרסה”. באוסטנדה עוברים על פניו החיים המופלאים, המתרגשים במרחץ העולמי הזה, כעין קלידוֹסקוֹפ, ומעלים על דעתו רעיון חדש למחזה שעשועים: “צידי האהבה”.

ענין המחזה הזה הוא מלבב, קצת מסובך, אבל תמים. ומסים בנצחונה של האהבה הטהורה. הוא מציע לפני הוּגוֹ ויטמן לכתוב עמו את מחזה־השעשועים בשותפות. ויטמן מסכים, אבל בתנאי שהמחזה יעלה על הבימה בעלום שם המחברים. “צידי האהבה” הוצגו הצגה ראשונה על בימת ה“בורגתיאטר” עוד בחודש מרס שנת 1889 והועלו בכל התיאטראות החשובים שבגרמניה בהצלחה מופלגה. עלום שם המחברים הגביר את סקרנותו של הקהל במדה יתרה, ורק מקץ שנה הודו המחברים, שיצירה זו הריהי פרי עטם, לפי שאנוסים היו להתגונן מפני החשד, ש“צידי האהבה” נכתבו בעקרם בהשפעתו של מחזה צרפתי הדומה לו. לאחר ההצלחה הזאת הכניס ה“בורגתיאטר” לתוך הרפרטואר שלו את מחזה־השעשועים של הרצל “הפליט”, שהיה מסבב על הבימות של כל התיאטראות הגדולים ושב תמיד בחזרה אל שלחן־הכתיבה שלו. גם המחזה הזה לא הכזיב לא את תקוותיו של המחבר ולא את תקוותיו של ה“בורגתיאטר”.

אבל האם באמת מאושר היה הרצל לשמע כל תשואות־החן ומחיאות־הכפים הללו, שהתרגשו בבורגתיאטר? מי שהסתכל בו בנשפי־החג של הצגות־הבכורה והעמיק להציץ לתוך עיניו, ראה בהן צל של תוגה. דומה כאילו היה צופה ומביט אל הקהל שנתכנס להצגת־הבכורה והיה מהרהר באותה שעה בלבו מתוך עצלות: “וכי זוהי כל תעודתי בחיים לשעשע את ההמונים הללו בחדודים של מחזות־השעשועים שלי?”

 

ד    🔗

יוליה נשאוּאר נשואים – יד הילד – ימי נחת ברייכנאו בבית־הדירה החדש בוינה – לפני שערי הפילוסופיה – מכתבים אל אדולף אגאי – מחזות תיאטרוניים חדשים

המחזה “צידי האהבה” העלה את הרצל בבת אחת אל מרום פסגת חלומותיו, על בימתו של ה“בורגתיאטר”. אכן אמת הדבר שבמרוצת ההצגות של המחזה הזה שוב לא היה מחברו גבור לוכד בסערה, אלא כובש, ואם ביצירה זו שוב אינו נוהג זלזול באהבה, כדרך שנהג עד עכשו, אלא מטפל בה ברוך ובעדינות, הרי העלמה יוליה נשאוּאר זהובת־השער וכחולת־העינים היא היא שגרמה לכך במדה מרובה. היא היתה בתו של סוחר ובורסאי, שדר בוינה ושגם הוא היה מיוצאי הונגריה. הרצל התודע אליה עוד בשנות תלמודו באוניברסיטה, אבל התודעות זו גמלה והיתה לאהבה אך לאט לאט. הגבר הרם, ישר־הקומה, שחור־הזקן ושחור־העינים והנערה צהובת־השער וכחולת־העינים היו משמשים מופת חותך לכלל הידוע, שהקצוות נגררים זה אחר זה, אפילו אם לא נתן את דעתנו להפרש שבתכונות רוחם. “הרבה נשים התקרבו אל הרצל, כי נסך עליהן קסם בצליל־הפעמון העמוק אשר לקולו, ואולם אף אחת מהן לא תפסה מקום מיוחד בחייו. הוא התנהג עם הנשים בנמוס־חן, הסביר להן פנים, אבל התהלך עמן מתוך התאפקות בישנית – כמנהגו בפיטנות כך היה מנהגו בחיים. ההערצה הרבה לאין שעור, שהיה מעריץ את אמו, וקדושת זכרונה של אחותו פאולינה מנעו את עטו מלהפליט אחת המלים המפוקפקות הנהוגות בדור הזה. טבעו הנוטה לרומנטיקה דן לחובה את שאיפת הנשים לשווי זכויות”. “אנו זקוקים באמת לקורטוב של פואסיה בחיינו. אל תעשו את הנערות החמודות שלנו ללוחמות מבקשות לחם, הניחו להן לטיל בכרים, ללקוט ורדים וְצִפֳּרנִים ולקלוע אותם בשערות ראשיהן”. באחד הפיליטונים שלו על עסקי שאלת הנשים, הריהו אומר שאין מקום לאהבה מאושרה אלא בזמן ששני המינים עומדים זה לעומת זה כתעלומה חתומה. “אי לזאת הניחו לנערות להוסיף ולפרוח כשהן סמויות ומסותרות מעיני גברים, כתמונות עטופות צעיף”.

ההיתה יוליה נשאוּאר פרח מוצנע, תמונה עטופת צעיף? המרחק המשַׁוה על הכל ברק־זוהר, הנסיעות התדירות לחוץ־לארץ קרבו את שני אלה קרבה יתרה.

קרוביו של הרצל מספרים, כי דוֹרי התנה בברלין ידידות עם בתו של עורך ה“ברלינר טגבלט”, ד“ר לויזון. נערה זו היתה יפהפיה, בעלת השכלה מקיפה וחביבה על החברה בשל כשרון־הזמרה המופלא שנתיחד לה. הנערה אהבה את הרצל, וגם הוא הגה רגש של חבה עמוקה לעלמה זו, שחוננה כשרון מרובה ורוח של אמן. הוריה ראו את ההתקרבות שבין שני אלה מתוך שמחה רבה והיו מובטחים, שהרצל יקח את בתם היחידה לאשה. אבל הרצל כבש את רגשותיו, משום שנפשו סלדה להתחתן במשפחה של מומרים. אהבה אי־מוצלחת זו כמעט שלא נכר רשוּמה בכתבי הרצל. אלא שגם עקבותיה של אותה האהבה המוצלחת, שנסתימה בכ”ה יוני שנת 1889 בחגיגת־חתונה נהדרה ברייכנאו היושבת לרגלי ההר ראַקס, אך דלים הם בכתבים הללו. באספת כתבי הרצל, בספרי־הזכרונות שלו, המכילים כמה אלפי עמודים, כמעט שאי אתה מוצא אפילו מלה אחת על יוליה. אבל דבר שלמעלה מכל ספק הוא, שראשית הנשואים היתה רבת־אושר. במסע־החתונה שערכו בקרו את צרפת, את פריס, את שפת הים של בריטן ואת כל אותם המקומות, שהרצל היה מכיר אותם יפה ויכול היה לשמש בהם מורה־דרך מצוין לאשתו, שלא היתה אלא בת עשרים. בסוף אבגוסט חזר הזוג הצעיר מצרפת והלך לשם “תוספת רפוי” אל רייכנאוּ. בשלשים לאבגוסט כותב הרצל אל אדולף אָגאַי, שהיה נוהג בו כבוד מרובה כאמן הפיליטון ההונגרי, את הדברים האלה: “לפי שעה הריני יושב עם אשתי כאן ברייכנאוּ ואנו נשאר כאן עד ימות השלכת. שני חדשים תמימים היינו משוטטים בעולם, ועתה הגיעה השעה לחזור לעבודה. הריני מקוה, שאוכל לעבוד כאן יפה שלא כמו בוינה, במקום שאפילו דירתי אינה מתוקנה שם עדין כל צרכה. בבקשה ממך, בוא אל רייכנאוּ והריני מבטיחך, שלא אפיל עליך שעמום. אבל גם אתה תמצא, שרייכנאוּ הריהי כברת־עפר נחמדה, ירוקה ושטופת־חמה, שטופת־חמה במדה יתרה. ואם כך תעשה, נתנקם בך ונבקר אותך במהרה בקרוב בפֶשט. אפס אל תזלזל בערכה של רייכנאוּ, לפי שיש בה סגולת־חמדה יפה להפליא, שהבאתי עמי מפריס, הלא היא Madame mon épouse (הגברת מרת אשתי). עדין לא פקעה זכותי לדבר דברי שטות כאלה, לפי שעברו אך עשרה שבועות, ובעצם רק תשעה שבועות, מיום שאני נשוא. מי פלל ומי מלל, שתעלה לי כזאת! אבל כך גורלו של אדם, שהוא הולך ומתלמד עד יום מותו”. לאחר שבוע, בחמישי לספטמבר, הריהו כותב שוב מרייכנאו לאגאי בבדיחות הדעת ומתוך צפיה של שמחה: “יש את נפשנו לאכול את הלחם הגרוע והחמוץ של הקרתנים המצוינים הללו עד תחלת אוקטובר, ורק מזג־אויר רע, שיתרגש לפתע פתאום, או מצב בריאותה של אשתי, שאמנם שלמה היא בגופה כל צרכה, יוכלו להפר את מחשבתנו זאת. הרי מבין אתה מדעתך, שעלי לדבר על המצב הזה בלשון מעורפלת במקצת, אלא שאני מקוה, שאותו העוּבּר יהיה נער. ברגע זה איני יודע עדין, מה אעשה בו. לעסוק בלמודים לא אניחהו בשום פנים, ואם תעלה על דעתו להיות סופר, אהרגהו. אפס מובטחני, שיהיה נערה, ואילו אך מחמת אותו הטעם, שהנני מתאוה לנער. אבל עוד נשוב בדבר בענין זה. חדשות רבות־חפץ מזו אין לי להודיעך. עוד אחת: אם אף על פי כן יולד נער, מובטחני, שההיסטוריה העולמית תעמוד דום ותקופה חדשה תבוא לעולם – האמינה לי, שהיה תהיה כזאת! אפשר שבכל זאת אניחהו לעסוק בלמודים. כאמור למעלה עדין לא באתי בענין זה לידי החלטה קבועה. היה בטוב, ידיד נכבד ואמן יקר, ואל תעבור על דלתי הנמוכה, אם דרכך תוליכך אל המקום הזה. אשתי שולחת לך ברכות נאות, כמוני אני”.

ברובע הראשון שבוינה, ברחוב מאַרק אוריל מספר 7, מתקינים את הדירה בהתאם למאורעות הממשמשים ובאים. בשלישי לדצמבר הריהו כותב שוב לאגאי: “הנני עובד בשקידה רבה; זה עתה גמרתי מחזה בן ארבע מערכות איומות והנני עוסק במחזה אחר. אך הנה איש דופק על דלתי, עלי ללכת לראות מי הוא. בבקשה להכנס”.

יצירה פוריה ואהבת עבודה מצינות את הרצל בתקופת חייו זו. בחדשי הנחת הראשונים של נשואיו לא היה מצר הרבה, שהצלחתו על קרשי הבימה בגדה בו וה“בורגתיאטר” סרב לקבל את מחזה־השעשועים החדש שלו “הברנרדיני”. בחודש מרס 1890 הועלה המחזה הזה בפעם הראשונה על בימת התיאטרון שבפרג, אלא שנתקבל שלא ברצון מרובה. באותו הזמן היה מצפה הרצל לאבהות אחרת, אמתית, ובלב מלא רגשות חדשים התקרב אל תעלומת ההתהוות. בכ“ט למרס שנת 1890 נולדה לו בת והרצל שמח על כך, שהיא בת והיכולת בידו לקרוא לה על שם אחותו פאולינה. מדי שנה בשנה ביום מותה היה מדליק לה נר־זכרון. עכשו נתגלם זכרה בנפש חיה, אשר תשמור את זכרונה בקדושה. בלבו נפתחו מעינות חדשים. מתוך גילת־אושר הריהו כותב לאגאי: איך משנה ילד את כל הויתנו כלה! איך קול החיים חודר ובא אלינו דרך הילד בכל מלוא נעימותו! מה רבות המחשבות, שהוא משפיע עלינו! גלוי וידוע לפני, שדרך שער האבהות עתיד אני להכנס לתוך תחום הפילוסופיה, כמובן בלי הקטנות של החקרנות”. “כשאנו מסתכלים בילד קטן”, הריהו כותב לאחר זמן באחד הפיליטונים, “מבצבצות ועולות לפנינו השאלות הסתומות, שהיו מלוות את האנושות בדרך נדודיה. וכשאנו גוחנים על גבי עריסה, כשאנו רואים איך התינוק מחיך בשנתו, או איך חולף ועובר מכאוב ראשון על פניו, אנו מרגישים בעצמנו, שהננו קרובים אל הנצחיות של גזענו קרבה יתרה”.

הנשואים גופם לא השפיעו על התפתחות אישיותו של הרצל השפעה עמוקה כלשהי, מה שאין כן השפעת הילד: היא טבעה את חותמה על כל תפיסת־החיים שלו ואולי על כל עתידותיו. בעינים פקוחות לרוחה עמד האב לפני הפלא הגדול מכל הפלאות: לפני הילד. חידת ההויה, תעלומת היצירה כבשו את נפשו והקיפוה באלפי שאלות, וביחוד גבר בלבו הרגש, שבעקב הלידה כרוכה הכליה. המשך קיומו של האני ועתידותיו כונו את מחשבתו כלפי העבר. השאלה על דבר התמדת השלשלת שבין הדורות שעברו ובין הדורות הבאים, על דבר המקורות הנצחיים, הפרובלימה של גלי ההויה ההולכים ומתגלגלים לנצח, התחילו מעסיקות את דעתו. מאין אנו באים? ולאן אנו הולכים? ומה המטרה? ופתאום נדמה לו, שבכיו או מלמולו של יונק־השדים רבי־ערך הם מכל המונו ושאונו של השוק, ונענועי ידי־העולל הקטנות באויר היו חשובים בעיניו יותר מתשואות המחיאות של הידים החזקות, העלולות גם להתקמץ על נקלה ולהיות לאגרופים. היד הקטנה של הילדה הסירה מעל לבו של הרצל את השכבות המרובות, שהניחו עליו החיים, והחזירו את האב אל האנושות הכללית, על מנת שישוב בדרך זו בחזרה אל היהדות.

 

ה    🔗

בעיות סוציאליות – רשמי פריס – התקרבות אל היהדות – הטרגדיה של קאנא– איש המזרח – מאחורי הקלעים של ארמון בורבון – התלקחות שנאת היהודים – הרצל כנגד הציונות

דרכו אל היהדות עברה דרך אהבת הבריות בכללן; תחנה ראשונה בדרך זו שמשה החמלה. התמורה באה מתוך מעמקי נפשו. על ידי ששתף עצמו בגורל הבריות התחיל להבין אותו הצד האנושי, שעד עכשיו היה פוטר אותו מתוך חיוך של בטול. בין העסקנות הספרותית הקודמת של הרצל ובין תפיסת-החיים החדשה שלו מונחת הכרת הטבע האנושי, שנתבכרה בקרבו. חובבות היופי של בעלי “אמנות לשם האמנות” נדחתה מפני הכרת התכלית. אין להתנהג עם בני-אדם מתוך יהירות והקלת-ראש, אלא להרימם למעלה; אין לצחוק על המגרעות שבהם, אלא לסייע בידם, להדריכם ולהביאם לידי טהרה. לא לסם-שנה הם זקוקים, אלא לסם מרוק. הדרמה הגדולה? הוא לא חש עצמו רב-כוח למדי, כדי ליצור אותה. ולא עוד אלא אפשר שהתפקיד לכון ולהטות את גורל בני-האדם גדול ונעלה מן התפקיד לתאר אותו בכתב? בלבו של הרצל הולכת ומתבכרת הנטיה להסתלק מן הספרות. אבל את היצירות שהתחיל בהן עליו לסים מכל מקום. וכיוצא בזה גם את הליבּרטוֹ בשביל האופרטה “אשת השד” של אדולף מלר. ליברטו זו היתה כרוכה בה הצלחה חמרית מסוימה, אם לא הצלחה רוחנית, ודבר זה היה חשוב בשבילו באותה שעה, כיון שנעשה אב למשפחה. גורל מעציב עלה בחלקו של המחזה “הגברת הלבושה שחורים”, שעבּד בשותפות עם הוּגוֹ ויטמן והפך אותו למחזה-שעשועים קליל. אי-אפשר, שהיתה איזו כונה מראש בתאור אחריתו של הצייר הגדול, הפורש אל שפת הרינוּס הנאה והשאננה, כדי לשכוח שם את “קללת הגדלות” הרובצת עליו וסופו שהוא נמלט מרשת הסכסוכים של העיירה הקטנה אל מסורת הנשואים. הקהל והבקורת דחו את היצירה הזאת דחיה גמורה אפילו כמחזה-שעשועים בלבד. ולא די בכך, אלא שבו ביום שהצגת הבכורה של מחזה זה נכשלה, הוא יום ו' לפברואר שנת 1891, אבד את עצמו לדעת ידידו היקר של הרצל, היינריך קאנא. אפשר שהדואר הביא לו כאחד גם את מאמרי-הבקורת הקטלנים שבעתונים וגם את המכתב הקצר ששלח לו הנריך קאנא מברלין. ואלה דברי המכתב:

“ידידי היקר והנאמן! ידידך הישן אומר לך שלום קודם שהוא פורש למיתה. הריני מודה לך על ידידותך הנאמנה ועל טוב לבך ומברך את מחמד נפשך ואותך בהצלחה רבה כאן על פני האדמה הזאת. קבל נא את נשיקות ידידך הינריך”. קאנא היה מבקר וידיד נאמן להרצל מאין כמוהו והיה נוטל חלק בשמחתו ובצערו ובספקותיו עוד באותן השנים שהיה עדין סטודנט. שני הידידים נאמנו זה על זה ובטחו איש במשפטו ובכשרונו של חברו. ועתה, לאחר שנלחם קאנא על זר-הדפנים מלחמה ארוכה ובדי-ריק, סופו שחרץ על עצמו משפט כזה? מיתתו הטרגית של קאנא זעזעה את הרצל עד למעמקי נפשו — עשר שנים רצופות מאן פצע לבו זה להרפא. צלו של ידידו היה מלוה אותו בכל דרכיו, והוא לא יכול להשתחרר ממנו. הוא רצה לשים מזכרת עולם לידידו ברומן, אלא שקשה היה לו לרכז את מחשבותיו בענין זה. מדוכא מכובד היגון הרובץ עליו עמד והלך לאיטליה, כדי להסיח את דעתו מן האסון ולמצוא מרגוע. אבל גם איטליה בגדה בו. ימי-גשמים קרים קדמוהו שם. והוא, אשר כל ימיו היה משתדל לכתוב להוריו מכתבים שמחים, לא יכול להבליג על עצמו ולכסות מהם את מפח נפשו. מגנואה הריהו כותב: “אחרית דבר אחת היא: החיים נדפים כעשן, בין שאנו ממלאים אותם בגדולות או בקטנות, במעשי-גבורה או במעשי-הבל מגוחכים”. בניצה ובמוֹנטה-קרלוֹ זכה שוב לימי-חמה נאים ויפיה של הריביירה השרה עליו רוח טובה. אבל הזלזול, שהיהודים הלהוטים רק אחרי חברה נוצרית, מזלזלים זה בזה, העכיר את דעתו. “חוץ מבני-האדם המועטים, החשובים באמת, החיים בשקט ומתוך התבודדות, אתה מוצא כאן הרבה יהודים מפּשט ומברלין, שאינם סובלים זה את זה ומספרים לשון-הרע זה על זה מתוך עקימת-חוטם…”

כשחזר הביתה, לא מצא המנוחה שהיה זקוק לה. בעשירי ליוני נולד לו בנו הנס. השמחה האבהותית חזרה והצהילה את רוחו לזמן קצר, וימים מועטים לאחר לידת בנו יצא שוב למסעיו. הוא נסע לאורך הרינוס, ומשם הלך לפריס ולצרפת הדרומית. בנפש מלאה רוגז נדד הלאה ונסע להישפניה. הפיריניאים צודדו לשעה קלה את נפשו בקסם תפארתם. השלוה הרוממה של יערי-העד וקול המשק הריתמי של פלגי-ההרים מרגיעים את עצביו.

מן הפירינאים, שהשפיעו על טֶן לכתוב ספרים שלמים, הריהו שולח הביתה מערכת פיליטונים. אבל גם כאן נותן הרצל את דעתו ביותר לגורל הבריות.

“נזדמנה לפני תהלוכה קטנה: שני גברים טוענים על כתפיהם ארון בלתי-מהוקצע. אחריהם מהלכות שתי כפריות עטופות שחורים, כאילו היו שקועות מכף רגל ועד ראש בשקים שחורים. לוית המת. מחזה עגום ורגיל. פניתי אל אדם אחד, שעבד באותה שעה בשדה ונשא בזרעותיו אגודת חשש, ושאלתיו למת. “אכר זקן היה”, ענני אותו אדם. ולואי ויחלום חלום-מות מתוק, אם נשא בעול כאכר זה, אשר נשא בזרעותיו בכל מאמצי כחו את תנובת שדהו הביתה…”

הוא אינו רואה צורך בדבר לתאר את מראה הנוף. אין אדם רואה בטבע, לכל צורותיו ומראותיו השונים, אלא בבואה של רגשות עצמו. אין הטבע מראה לנו אתא אותן התמונות מבית גנזיו, שהאדם עצמו מכניס לשם.

“בגולם הסלע הקופא והנצחי רואה כל עין מראה אחר. הסלעים הכחולים ההם הנם גלים שהיו לאבן, עליי-ציצים מנפנפים. לא כן הדבר, מראיהם כמראה להקת זאבים איומים, פולוניוס? או אפשר שהצדק אתך: תשואות מלחמה, סוסים מזים קצף, המשליכים את הגבורים אל לוע התהום. ההרים אינם אלא עננים, והעננים הנם צוקי סלעים, ואנו, הסופרים, המבקשים לתאר את הטבע, אך צופים בעננים וחותרים לעמוד על חידותיהם. ומשום כך כמעט שאיני מכיר את הנוף אשר טֶן מתאר אותו בספר, שהנני קורא זה עתה. מתוך ספר זה מתברר לי רק, שטֶן עשה את מעשהו מתוך חשבון צונן ושטעמו פגום. הדבר דומה, כאילו בקש להציב לפירינאים מצבת עולם, לבל ישכחו מן הלב בזמן שתצלח על הארץ רוח שגעון והיא תבליע אותם לתוך מעמקי תהומות. אפס נראה הדבר, שעל ידי התאורים הללו נתכון טֶן להשיג את הפתיל של לגיון-הכבוד. הרי כך מדתה של צרפת, שהיא חולקת אותות-כבוד בעד כתיבת ספרים, כשם שמדינות אחרות חולקות אותות-כבוד בעד התרפסות והכנעה ובעד עסקים טובים”.

רוח העצבות והלעג, הפואסיה והספקנות, שעשו את הרצל לבחיר הפילוטוניסטים שבדורו בוקעת ועולה מתוך כל כתביו. אבל כל מה שהוא הולך ובא בשנים ומוסיף בגרות-רוח, כך מתעמקים רעיונותיו, מתחדד כשרון-ההסתכלות שלו והוא מוסיף בלוח-הצבעים שלו סממנים חדשים בשעה שהוא נוגע בעטו בעניני פוליטיקה.

מסן-סבּסטיאן הוא מבקש לנסוע דרך בוּרגוֹס ושיגוביה אל מדריד. והנה קבל טלגרמה מאת העתון “נוּיאה פרייה פרסה” שהזמינה אותו להיות הכּתּב של עתון זה בפריס. משרה זו נתיחדו לה בזמן ההוא הערך והחשיבות של אחד הצירים מצירי המלכות הקטנות, וגלוי וידוע היה לפני הרצל שבדרך זו יתקרב קרבה יתרה אל הפוליטיקה העולמית ויבוא בחברת בעלי-הכשפים, המניעים את גלגלי הפוליטיקה מאחורי הקלעים. הרי בהיותו בביאריץ כבר זכה לכך, שציר הממשלה הרוסית, הנסיך גורטשאקוב היהיר והאנטישמי, הואיל להתיצב לפניו ולהתודע אליו על ידי הכּתּב של “הטיימס”. אגב יש להעיר, שהוא לא חלק ערך מיוחד להכּרוּת אריסטוקרטית זו. בפריס הריהו מכוון בעיקר את דעתו לחיים הפרלמנטריים, אלא שהוא מפנה את לבו גם לאמנות, לספרות ולתרבות, הוא מטה אוזן לכל נשימה ונשימה של בירת העולם — וסכיוֹנוֹת חדשים ועצומים נפתחים לפניו.

עוד לפני הרבה שנים, בזמן שעמד להתמנות לכּתּב הפריסאי של “הפרנקפורטר צייטונג”, כתב להוריו על תקוותיו וסכוייו הגדולים, שהוא תלה במשרה זו, כדברים האלה: “גם הינה היה בשעתו קורספונדנט פריסאי. וכיוצא בו גם לינדאוּ וּויטמן. זינגר ובלוֹביץ תופסים מעמד לשל צירי ממלכות. לויזון התחיל את הקרירה שלו ככּתּב פריסאי של ה”קלנישה צייטונג“. ולפיכך אל תּבּּהלוּ כשאני מדבר על התכניות הללו. אתה, אבי יקירי, תסתלק מעסקי-הסוכנות שלך ותהא מטיל ברחובות פריס כאדם החי על כספו. המכרים האחדים, המתפקעים מקנאה בשעה שהאדם מגיע לידי רוחה, לא יעצרוך”.

אבל המחשבה הזאת לא נתקימה בידו בזמן ההוא. וכשהציע לאחר מכן את שרותו לעתון “נויאה פרייה פרסה”, דחוהו דחיה של נמוס. עכשו נתקים מאויו הישן בהסח-הדעת ומאליו: משרת כּתּב פריסי הריהי קרש-קפיצה, שממנו אקפוץ ואתנשא לגבהי מרומים, לשמחתכם אתם, הורי היקרים והאהובים לו".

בסוף אוטובר נכנס הרצל לשמש במשרתו בפריס. העתונאי יוֹנַס שיקלוש, שהיה קרובו, נעשה מזכירו ועוזרו במקצוע משלוח הדפּשות המהירות. ד“ר שיף, סוכן הלשכה הטלגרפית של ווֹלף, סיע בידו להתגבר על הקשיים הראשונים, שהיו כרוכים באומנותו. עד מהרה ראה הרצל את עצמו בפריס כבן-בית והתמכר לעבודתו בדיקנות המיוחדת לו. אגרותיו מפריס היו ספוגות רגש אישי דק, ועל ידי ההסתכלות החריפה, התאור החי והסגנון הפיוטי, שהצטינו בהם, הקנו לעתון “נויאה פרייה פרסה” חוג-קוראים חדש וגדול. אבל עיר הבירה הצרפתית לא העבירה את הרצל על דעתו. בעינים פקוחות ובאזנים פתוחות היה מהלך בפריס, אשר בדוד-ההתּוּך שלה התבשלו תרבויות עולמיות וסיסמאות-קסם יצאו ממנה על פני כל כדור הארץ. הוא הרגיש לא רק בצבעים ובנעימות המיוחדים של החיים הפריסיים, אלא גם בדיסוֹננסים ובכעור שבהם. רשימותיו של הרצל על הקנוניות הפוליטיות בארמון בּוּרבּוֹן, על נכלי הממשלה והנבחרים, על האישים המעולים ועל התגרנים הפוליטיים, נותנות לנו את היכולת להסתכל הסתכלות עמוקה בחייה של צרפת של אותו הדור ומשמשות תעודות תרבותיות והיסטוריות בעלות ערך גדול וקים. עוד בשבתו בוינה התעסק בזמן האחרון בכתיבת מחקרים פוליטיים. כדוגמתו של מוֹנטסקיה בשעתו עמד וכתב גם הוא “מכתבים פרסיים” והיה לפה ולמליץ ל”איש מן המזרח“, התוהה ומשתומם על דרכי אנשי המערב ומנהגיהם. “כאן חי כל אדם כשהוא דואג אך לטובת עצמו ולא לטובת העם. מחלוקת המפלגות משמשת אך לתועלתם של דבּרי המפלגות בלבד”. בשעה שהאיש המזרחי שומע על דבר בחירת צירים חדשים לבית המחוקקים, הריהו סבור, שמעתה יבּחרו רק שליחי-צבור, המבקשים להיטיב את מצב העם. ואולם אחד המנהיגים עומד ומסביר לו בצחוק: “בצירים כגון אלה אין העם נותן אמון. אין הוא בוחר אלא בשליחים, אשר לטובתו הוא לא יעשו כלום ואשר חזקה עליהם, שלא יניחו גם לאחרים לעשות דבר לתועלת העם”. ואולם אותו ה”פרסי" צופה ורואה גם את מעללי הכנופיה בספרות עם קטטות-ההבל ומנהגי-המפלגה המצויים בה. גם העולם הספרותי כלו נגוע במומים. בארץ זו לא קשה לאדם לנחול לו פרסום כפיטן. אנשים חצופים אחדים עוז בידם להקנות שם פיטן לחרזן או לכתבן סר-טעם. בנוהג שבוחרים להם אדם חסר-כשרון וכפוף להם ומרימים אותו למדרגה של מלך הפיטנים, וההמון מאמין בו, והוא אנוס להאמין בו, משום שהללו תוקעים ומריעים באזניו את תהלתו עד כדי לעשותו חרש ומבלבלים את מחו. אז באים אחרים ומפילים את האליל מעל כסאו וההמון צוהל על מפלתו של מי שהיה חביבו.

את כל הדברים האלה ראה איש המזרחי, המבקש את האמת, בוינה ואפשר שראה זאת קודם לכן גם בבודפסט. אבל היקרה כדבר הזה גם בפריס, המכונת את מהלך התרבות בכל המערב כלו? האפשר הדבר, שתהיה כזאת גם בארץ זו, שהתחוללו בה מהפכות רבות-נצחון וטהרו אותה מכל סיגיה ורוח חדשה חדרה בה עד לשכבות התחתונות של העם? הרכּב הפרלמנט הצרפתי המציא לו מיד תשובה על שאלה זו.

“אכן מעציב הדבר”, כותב הרצל, “שעם זה אין לו פרנסים הגונים לעבודה הרוחנית, עם זה, אשר גם בתקופת הירידה שלו העמיד מנין גדול של מלומדים ופיטנים, שהתנשאו למעלה משעור הקומה הבינוני…דומה כאילו לא נוצר הפרלמנט אלא בשביל גבורי-הלשון ומשחקים בקוביה… פוליטיקאים הרבה עדין מלאים התלהבות, בשעה שהם עולים בפעם הראשונה על בימת הדברנים. נאומיהם הראשונים מלהיבים את הבריות ונכנסים אל הלב ותנועותיהם עושות רושם גדול. אבל פתאום הנם רואים ומכירים את ההשפעה שהם משפיעים, והרי הם טובעים להם מטבעות-לשון ומבעי-פנים כשחקן הגדול טאלמי, ומכאן ואילך הם מתחפשים במסוה הרצוי ונאות להם”.

דבר המובן מאליו הוא, שבעינו הפקוחה ובחושו הנכון עמד גם על ערכה האמתי של הפוליטיקה הצרפתית. על עתידותיהם וגורלם של פּנלבה הצעיר ושל קלימאַנסו ופּוֹאַנקרה דבר דברים, שהיה בהם מן הנבואה. הוא ידע את כל החיים הפרלמנטריים לכל מלוא הקפם ופרטיהם, את קריאות-הבינים הכיר בקולם, וכמה נאומים יכול היה לקרוא ולנאום בעצמו קודם ששמעם.

“בשעה שאני שומע את מר גוֹבּלה נואם את נאומו, יש שאני מהרהר בלבי: חבל, שאינו יכול לסתור מיד את דבריו בעצמו, שכן עקרו של דבר הוא הפלפול”.

הרצל הכיר לדעת את הטרגדיות והקומדיות האמתיות של החיים. ומשום כך נפטר גם מן העולם של קלעי הבימה. לשוא בקש ממנו ארתור שניצלר, שימציא לו “דבר-מה מן האצור במגרה של שלחן-הכתיבה שלו”. הוא מחזיר לו תשובה בפחי-נפש: “כתבי-היד שלי? — שכחתי אותם. מן האמנות שלי לא נשתיר לי כלום חוץ מן האהבה לאמנות. לעתים, בשעות אובדות לבטלה, הריני חש בלבי געגועים על הפיוט. אין אדם משמש זשורנליסטן בלי להענש על כך. הריני משתדל לעסוק באומנות זו שלא ברמיה ועוקב אחר הפוליטיקה בשים לב. עתים אני רואה את עצמי כדוד קופרפילד, הסופר המהיר — וכי עדין זוכר אתה את המקום הנפלא הזה? ועתים אני חושב עצמי כפרקליטה של המדינה”.

הוא אינו מתאוה להיות מחזר שוב אחרי מחיאות-הכפים של קהל הבאים להצגת הבכורה. רעיונות פוליטיים גדולים מעסיקים את דעתו. הוא מהרהר באותם העתונאים אשר בארמון בּוּרבּוֹן הנכנסים מחדר הסופרים, הקרוי בשם “אולם השלום”, אל אולם הפרלמנט או אל חדר-המועצה של המיניסטרים כשהם בקיאים בכל הערמומיות של הפוליטיקה ויודעים לכון את השעה, שהדלתות פתוחות לפניהם. מי שחסר את חוש-הריח הפוליטי ורודף אחר תהלה פוליטית, הריהו אבוד. כך גורלם של אותם הצעירים והזקנים, שהניחו לאחרים להשתמש בהם לתועלתם, שסיעו בידי כפויי-טובה להגיע לידי פרסום, שעזרו לחנפים ורמאים לעלות בסולם ההצלחה. ארמון בּוּרבּוֹן בולע לפעמים בעלי כשרונות גדולים ואדירים. פלוני ופלוני כותבים הרצאות-דברים מצוינות על בית-הנבחרים. אבל מה נשאר מזה? הרבה מבזבזים את אוצרות רוחם בוכוחים עם חבורות פטפטנים, הקולטים את רעיונותיהם ומשתמשים בהם לצרכי עצמם, תחת אשר הם גופם נהדפים אחור ושוגים בחלומות, שאין להם פתרונים. ראשי חלומות, שאין להם סוף, רעיונות שלא יצאו מתוך השפיר, מעמדות, שלא התפתח מהם שום דבר מועיל — כזאת היא פרשת חייו של הסופר-העתונאי. וכי אי אפשר להשתמש בחיים האלה שמוש נאה ומכוון למטרה יותר מכן?

הרצל חש גועל-נפש לגבי הערמומיות ונכלי-המזמות הפוליטיים, אבל בלבו בוערת תשוקה עזה להגיע לידי תוקף מדיני וליצור גדולות לטובת העם. אבל לא כאן, בנכר, אלא במולדתו, באוסטריה ששם הנהו אזרח, כשם שאותו בנימין, שנעשה לביקונספילד, היה אזרח באנגליה. אפילו רגע אחד עלתה על דעתו המחשבה לעשות כמעשה “היהודי הקטן”, שלא רק הגבולות של דת אבותיו, אלא אפילו גבולותיה של הממלכה האנגלית היו צרים בשבילו. במחיר זה לא אבה הרצל לקנות לו לא שלטון ולא תהלה. עדין היה מקוה, שהתקדמות ההתבוללות ואהבת-הבריות סופה שתסלק את הדעות הקדומות בענין הדת. הוא התחיל לחקר את השכבות הסוציאליות השונות ואת מצבו של הפּרולטריון, ההולך ומתרבה, וכון את לבו למוסדות-העזרה הסוציאליים. ביחוד נתן את דעתו לבתי-העבודה, אשר תחת מתן נדבות ממציאים שם לעניים יכולת לעסוק במלאכה. את הסכומים שהיו מבזבזים עד עכשיו כדי להרבות את הקבצנות ולתמיכות המשפילות את ערך האדם, היו מוצאים בבתים האלה בתורת שכר בעד מלאכה שנעשתה, ואת פרי המלאכה הזאת היו מוכרים במחיר פחות מכדי שויו. הרצל הודיע את פרשת הענין הזה למנהיג הליבּרלים הגרמנים, בּרוֹן חלומצקי, ובקש ממנו להנהיג את דרך-התמיכה הזאת. אפשר שעל ידי הצעה זו התכון גם להתקרב אל הפרוגרמה של המפלגה האמורה. ולא עוד אלא שענין הקמת בתי-עבודה נתחבר במחשבתו של הרצל עם הרעיון ליסד מושבות לעבודת אדמה. אפשר שימצא נדבן בעל מיליונים, שידבנו לבו לקנות אחוזת-קרקע גדולה, על מנת להושיב שם פועלים בטלים, אשר על ידי שיבואו במגע עם האדמה ירפאו ממחלות-הכרך, שלקו בהן. אפשר שבבמרוצת הזמן יעלה בידי יחידים מהם לגאול את חלוקת-אדמתם בכסף שיסגלו להם לאט לאט בעבודתם.

הרעיון הזה, הדומה דמיון מפליא למהלך-המחשבות אשר בספרו “מדינת היהודים”, שכתב לאחר זמן מרובה, עלה על דעתו של הרצל לא לשם תקנת אחיו היהודים. הוא התחיל לחשוב את “שאלת היהודים” כפרובלימה סוציאלית, כשאלת מעמדות. בפרשה האחרונה של “ארמון בּוּרבּוֹן” הריהו כותב: “גורלם של פועלי בתי-החרושת דומה עכשו לגורל היהודים, שגזרה נגזרה עליהם במקרה לחיות את חייהם בתקופה של אנטישמיות; דור-היהודים הבא יראה ימים טובים מאלה; מזלו של הדור הזה רע היה, לאסונו”. גם היהודים חיבים להשתדל בכל מאודם לתת יד עזרה כדי לקרב את ביאת הימים הטובים האלה ולעשות את ההכנות הדרושות לכך. אבל לא על ידי יסוד אגודות למלחמה באנטישמיות, ולא על ידי הוצאות עתונים, אלא על ידי תמורה גמורה בקרב ביהדות עצמה, על ידי התבוללות מוחלטת המשוה את הכל. כדאי לרשום את הדבר לזכרון על עמודי ההיסטוריה, שבמרוצת אחת השיחות עלה בימים ההם רעיון על דעתו, המשמש סמן מובהק לאפיו של אותו הדור. “עדר אחד ורועה אחד”. להתיצב לפני הפּפּא ברומא ולבוא עמו בדברים, לכרות עם היהודים ברית שלום לעולם. על פי הברית הזאת יצטרפו כל היהודים ביום אחד אל הכנסיה הקתולית, לא בצנעה ובגנבה, כדרך שעשו עד עכשיו יחידים, אלא בגלוי ובפרהסיה לקול צלצול הפעמונים שבכל בתי-היראה. רק המנהיג לבדו ישאר יהודי, לא כאהסורוּס אחרון, אלא כדי להראות לבאי עולם, שאינו רוצה להשתמש בתנועה הכללית, כדי לחפות בה על המרתו של עצמו. בעל העתון “נויאה פרייה פרסה”, בנדיקט, ערער כנגדו והשיב: “מאות דורות החזיק עמך ביהדותו והתקים, ועכשו אתה מבקש להציב גבול להתפתחותו לעתיד לבוא? אי אתה יכול ואי אתה רשאי לעשות זאת. ולא עוד אלא שהפּפּא לא יקבל אותך אפילו לשם ראיון”.

וכי היה זה אך נצנוץ רעיון, שלא נתכון אלא לעורר פולמוס עתונאי, או אפשר שהיה בזה יותר מנצנוץ-רעיון בלבד? כלום שכח הרצל מה שאמר בזמן שהיה חבר לאגודת הסטודנטים, את הדברים שהטיח בגאון בפני דיהרינג הזועם: “וכי נאמנותו של העם-אהסורוּס לאלוהיו אינה עושה עליך שום רושם?”

הרצל מטיל בעיר באדן עם שפיידל באפרים ירוקים ומסיח עמו שיחות פילוסופיות. הם נוגעים בשאלת היהודים והרצל מדבר על האנטישמיות בהבנה רבה. היהודים סגלו להם שלא באשמתם כמה מדות רעות. לשעבר הגנו על ארצם בנשק בכף כגבורים ובגאון. שליטי כל המדינות כפו אותם לעסוק בעסקי ממון, כדי לגזול מהם אחר כך מה שהרויחו. האמנציפּציה השותה את היהודים לגבי החוק לכל שאר הבריות, אבל העם היה מפחד מפני ההתחרות שלהם ודעתו לא סבלה, שיהודים יוצאי-הגיטו, יעשו בני-חורין. ואולם יד האנטישמיות הקשה תשפיע על היהודים השפעה חנוכית טובה. סופם שתתאמת בהם תורת-ההסתגלות של דרוין. היהודים ישנו את טבעם, ככלבי-הים, שמקרה מן המקרים הטילם לתוך המים. הללו לבשו את צורת הדגים וסגלו להם את מדותיהם. אילו חזרו שוב אל היבשה, סופם שיהפכו במרוצת דורות אחדים את סנפיריהם לרגלים.

“הרי זו השקפה היסטורית-עולמית”, ענה ואמר שפיידל.

הרצל הלך הביתה כשהוא שקוע במחשבות. בדרך תקפו אותו שני בחורים, אחד הדיוט ואחד חניך-צבא וצוחו בפניו: “יהודי חזיר!” קריאה זו היתה תשובה מדכאה להשקפה ההיסטורית-העולמית שלו, ותשובה זו פכּחה אותו במהרה והעמידה אותו על דעתו. הקריאה “יהודי חזיר” נעשתה במהרה קריאה שגורה בכל מקום, שהיתה נשמעת גם בפריס בנוסחאות שונים. שאלת היהודים בצבצה והגיחה מכל פנה ופנה. בכנסת הלאומית הצרפתית, שעוד לפני מאה שנה כתבה על דגלה “חרות, שויון ואחוה”, נעשה גדוף היהודים למנהג-היום. בארמון בּוּרבֹּון נאם ההרצוג אַלוֹאי מליכטנשטין על ירושלים מתוך כונה גלויה ללגלג על היהודים. אז קם ציר יהודי והעיר, שגם ישו והשליחים היו יהודים, ובא הכומר קלין והתריס כנגדו והכריז, שמוכרח הוא להתנגד לדעה זו, לפי שישו והשליחים אינם חשובים בעיניו כיהודים…

“נניח לרגע אחד, שבאמת יש צורך בדבר לדבר כל הימים ובכל מקום על היהודים, או על ה”ישראלים“, כמו שקורא להם הדר כבודו הנסיך ליכטנשטין בלשון נקיה. אם שאלת היהודים עומדת באמת על הפרק, אין אף אחד מן האנשים הנקובים רואה צורך לעצמו לדבר על ענין זה, משום ששאלות הדת והמצפון כבר פסקו זה כמה ושוב אין מסיחים בהן. כל אדם כבר שמע משהו על דרוין או רינן, ומעציב ומגוחך הדבר, שאנשים משכילים, חשובים ובאים בימים משחקים במשחק שמשון העור”.

“לאו, שאלת היהודים, שיש לנו עסק עמה כיום, שוב אין לה דבר אל תורת-הדת ואל עבודת אלהים. כבר חלפו הזמנים, שהבריות היו מפציעים איש את גלגלתו של חברו בשביל צורתה של סעודת-ערבית הקדושה. היום שוב אין מחלוקת בדבר סעודת-ערבית הקדושה, אלא בדבר סעודת-הצהרים השמנה. שאלת היהודים אינה לא שאלה לאומית ולא שאלה דתית, אלא סוציאלית. היא משמשת אחד הפלגים של הזרם הגדול, שאנו קוראים לו שאלה סוציאלית. אפס הזרמים הגדולים אינם עשויים להטותם ממהלכם בדרך מלאכותית. כשהשלג נמס בימות האביב, כובשים להם גלי הזרם האיתן דרך מעצמם”. גם בימי החורף הקרים, בימי ה“הפּ, הפּ”, עדין שם הרצל את בטחונו באביב, העתיד לרפא בקרני-שמש רכות ונעימות את כל הפצעים שגרמה מכת הברד והשטפון לאדמה זו. שמש השלום ואהבת הבריות תבהיק את אורה על פני הרקיע. על פתרון מיוחד של שאלת היהודים לא נתן את דעתו כלל. בשנת 1892 מת העתונאי היהודי אוֹסואַלד בוֹקסר בריאו דה זשאנירו מן הקדחת הצהובה. הועד המרכזי לעזרת יהודי רוסיה שבברלין שלח אותו לברזיליה על מנת לעשות שם את ההכנות הדרושות לצורך ישוב יהודי. שלא להשגיח בקדחת הצהובה ששלטה באותו הזמן בברזיליה, יצא בוֹקסר למסעו, וששה חדשים רצופים עבד את עבודתו במחוזות המסוכנים ביותר, ומת זמן מועט קודם שהפליג באניה, כדי לחזור לביתו. הרצל הספיד את ידידו בפיליטון יפה ומרעיש-לב. אבל הרעיון, אשר למענו הקריב בוקסר את חייו, לא משך את לבו כל עקר. וכיוצא בזה לא שם את לבו אל הועידות ואל המשא-ומתן, שהועד של יהודי רוסיה היה מנהל באותו הזמן בפריס עם הברון רוטשילד ועם הברון הירש בצרוף עסקנים יהודים חשובים מאנגליה וגרמניה על דבר מפעל ישובי גדול בארץ-ישראל.

בשנת 1894 הריהו כותב מאמר בקורת על ספרו של דימה “Femme de Glaude” ובו אנו מוצאים את הדברים התמוהים האלה: “דניאל, היהודי הנלבב, שוקד למצוא את מולדת עמו הקדומה ולהביא לשם את אחיו המפוזרים. אבל הרי אדם חכם כדניאל גלוי וידוע לפניו, שהמולדת ההיסטורית אין בה כדי להועיל כלום ליהודים, ושאך מעשה-ילדות הוא לחקור את המצב הגיאוגרפי של ארץ זו… ואם היהודים ישובו לשם באמת באחד הימים, הרי למחרת יודע להם, שזה כמה נתּק החבור ביניהם. זה מאות בשנים שהנם מושרשים בארצות-מולדת חדשות והם שונים זה מזה תכלית שנוי, ורק הלחץ המקיף אותם בכל מקום הוא הוא הטובע את מדות-האופי השוות, המיוחדות להם”.

יד ההשגחה היתה בזה, שהשורות האלה נתפרסמו בדפוס אך חדשים אחדים לפני התעוררותו הלאומית של הרצל. ואולי ארע הדבר, כדי לנקות את ה“חוזרים בתשובה” שלאחר זמן מן הדופי, שהמירו את דעותיהם.

שהרי גם הרצל…

לאחר זמן, לאחר הופעת “מדינת היהודים” ולאחר הקונגרס הציוני הראשון, הוכיחו אדם אחד על התמורה הזאת והזכירו את הדברים ההיסטוריים האלה, אלא שהרצל החזיר לו בדברי אחד הפתגמים של פאוּל הייזה:

Wer heute klüger ist als gestern "

Und es mit frohem Mut bekennt,

Den werden die Biedermänner lästern

Und sagen, er rei inkonsequent"

(מי שחכם היום מאתמול ומודה על כך בעוז-רוח, יחרפוהו הישרנים ויאמרו עליו, שהנהו הפכפך).

לא מתוך אוֹפּוֹרטוּניזמוס התנגד אז הרצל למחשבתו של אותו דניאל, אלא משום שלפי ידיעותיו והשקפתו בזמן ההוא לא יכול להאמין באפשרותה של תשובת היהודים לארץ מולדתם. הרצל היה בן סוף המאה, תולדת השנים האחרונות של המאה התשע-עשרה — וגם הוא נגרף במערבולת הסוּפה שהתחוללה בפריס. הוא ראה איך הזרמים הסוציאליים החדשים הולכים ופורצים קדימה ואיך היהודים לכל שדרותיהם שואפים פה ושם להתפרדות ולהתבוללות ואינם דואגים אלא לקופות-ממונם ולשמירת נכסי מעמדותיהם. והיכן הכח, אשר יוכל להצמיד את המוני היהודים המתפוררים ויחבר אותם לאחדות אחת? תורת המטריאליזמוס ההיסטורי שלטה בימים ההם כעקר-דת, שאין עליו פירכה. רק ההכרח החמרי, רק הלחץ מן החוץ עלול לחולל מעשים גדולים ולהביא לידי אמוץ-כח מכריע. ועם זה שקדה רוח המאה למצוא תרופה להקל את הלחץ והכשירה את היהודים להטמע טמיעה גמורה בקרב עמים אחרים. כי מצויים בקרב היהדות ערכי-רוח פנימיים וגעגועים לגאולה — דבר זה לא יכול הרצל להכיר ולהבין עדין בזמן ההוא.

ועוד יותר מכן היתה רחוקה ממנו המחשבה, כי הוא יוכל להיות אותו הכח הגואל, אשר יחולל את המעשה הזה, המשנה את מהלך ההיסטוריה.

ואולם שאלת גורל היהודים נזדמנה לפניו הלוך והזדמן, וסופה שתקפה עליו וכבשה את דעתו.

הרצל לאחר נשואיו

אשתו של הרצל, יוליה נַשַאוּאֶר

(תמונה פוטוגאמן הפיליטון האונגרירפית שנמצאה בידי קרוביה בבודפסט)

אדולף אגאי אמן הפילטון האונגרי

הרצל בשנת 1882

הרצל בתור פקיד-מתלמד בבית המשפט

 

ו    🔗

שימת-לבו ליהדות הולכת ורבה – פריס, גיהנום של שנאת היהודים – הסתת דרימון ובני סיעתו – מקור השערוריה של פנמה – הדרמה עלומת השם – “הגיטו החדש” – משפט דריפוס

מיום כ"א לאוקטובר עד יום ח' לנובמבר שנת 1894, היינו בשבועים ומחצה, כתב הרצל דרמה ושמה “הגיטו החדש”. הוא מהר ושלח אותה אל ארתור שניצלר לוינה ובקש מאת ידידו להגיש את המחזה לתיאטראות שונים השם הבדוי “אלברט שנאַבל”. הוא בחר לו הפעם שם בדוי, כדי שהמחזה יוכל לפעול את פעולתו על הבקורת והקהל שלא בהשפעת אישיותו ועברו הספרותי של מחברו. שניצלר היה תוהה ומשתומם — מה התרגש אפוא בנפשו של הרצל, אשר עוד לפני זמן מועט כתב לו שהוא פרש מן התיאטרון פרישה גמורה? הרי השתקע בראשו ורובו בסתרי החידות והעלילות של ארמון בּוּרבּוֹן ובמעמקי התהום של עיר הבירה הצרפתית, ומה אפוא הסבה שגרמה לו לכתוב את המחזה הזה בעל תוכן יהודי? באחד המכתבים הקודמים כתב לו, שהקנוניות התיאטרוניות לא היו מעכירות מעולם את רוחו, אילו התיחס אליהן שלא בכובד-ראש מרובה ואילו כתב את המחזות שלו לפי רצונו, מערכי-רוחו ותביעות לבו של עצמו. “והריני מיעץ לך, קח לקח מפי הנסיון שלי, בוז להמון וכתוב כטוב בעיני עצמך”. ועתה עברה רוח עזה על הרצל והוא עשה כעצתו של עצמו. הוא לא ענה את מוחו להמציא סיטואציות מסובכות וסכסוכים תיאטרליים, לא חשש למחיאות כפים ולמשפט העתונים. מתוך מקורות רוחו העמוקים העלה חתיכת חיים הכובשת את הלבבות ברתיחתה, בטרגיקה שלה ובהבל נשימתה החם. מה תימה הוא שלקח לו לנושא את הגורל היהודי? וכי איננו גם גורלו של עצמו? מפני מה צריך להסתיר את הבעיה הזאת מעיני העולם? וכי לא מוטב הוא, וכי לא נכון הוא ביותר לשיח אותה לפני בית-דינו של העולם הגדול? “איני מתכּון בשום פנים להטיף לא להצלת היהודים ולא להגנתם”, הריהו כותב לשניצלר. “אין את נפשי אלא להעמיד בכל תוקף את השאלה הזאת לוכוח — איני רוצה להיות פיטן נחמד ונעים; רצוני אך להקל את משא לבי וכבדי”.

שאלת היהודים דכאה את רוחו של הרצל הלוך ודכא בכל כובד משאה, הוא רצה להשתחרר ממנה על ידי “הגיטו החדש”, אלא שגלוי וידוע היה לפניו, שוכוח גלוי על ענין זה יהא נתקל בכל מקום בהתנגדות. הוא היה מובטח, שיפסלו את המחזה, ולפיכך הקפיד על כך הקפדה יתרה, ששם מחברו יהא נשמר בסוד.

“אין אדם, אין אפילו אדם אחד המעלה את הדבר על דעתו. פעמיים באתי לידי נסיון לגלות את התעלומה שלי. בראשונה אצל הפּסל בּאר, המעצב את הפרוֹטוֹמה שלי. לאמתו של דבר נוצר המחזה בבית-המלאכה שלו. באחת הישיבות שישבתי לפניו, הייתי מסיח עמו בשאלת היהודים ובאתי לידי התרגזות. כשיצאתי מבית-המלאכה עדין סערה נפשי בקרבי ובדרך הליכתי אל ביתי עמד המחזה לנגד עיני רוחי כשהוא גמור ומושלם כל צרכו. למחר אמרתי אל בּאר: “בּאר, אלולא הייתי שכיר-יום ויכולתי לשבת ארבעה-עשר יום במנוחה בראבלוֹ, אשר למעלה מאַמלפי, הייתי כותב מחזה”. הוא העמיד בי פנים תוהים. ביום השלישי נפקדתי מן הישיבה ושוב לא חזרתי אליו עד שסימתי את המחזה. כשבאתי אצלו שנית, תקף עלי יצרי לספר לו את כל המאורע ולקרוא לפניו את המחזה. אלא שכבשתי את רוחי והתנצלתי לפניו, שעבודתי העתונאית המרובה עכבה בידי מלבוא אליו. נסיון שני נתנסיתי אצל נוֹרדאוּ, שהוא ידידי הטוב ואשר מתוך אהבת האמת הקפדנית שלו ודאי היה מעיר אותי על כל שגיאה, שהיה מבחין בה. כשקרא לפני נוֹרדאוּ זה לא כבר את המחזה החדש שלו, תקף עלי החפץ להתודות לפניו וכמעט שהכריעני. ואף על פי כן החזקתי בהחלטתי באמונה. סוד אמתי אינו יכול להשתמר אלא על ידי שני בני-אדם. מהחלטתי זו לא אזוז”.

אבל מה התפיסה שתפס הרצל את שאלת היהודים ואת העולם היהודי בכלל במחזה “הגיטו החדש”?

הטיפוסים העיקריים: ואסרשטין, סרסור-הבורסה הקטן, שקנה מנה גדולה של נירות-ערך פורטוגליים והפסיד את כל ממונו. אילו הקדים ועשה במקרה מעשי-קיבלה, היה מתעשר והיתה היכולת בידו לקחת לו לאשה את הרמינה, בתו של הבורסאי הלמן. הרמינה זו, שלמענה ערב את לבו להיות משחק בנירות הפורטוגליים, לא היתה נערה עשירה כל כך, אלא שנתחנכה במדות של בעלת מיליונים. אכן יש אשר האהבה לובשת צורות מגוחכות ביותר: רוֹמיאוֹ עומד וקונה נירות פורטוגליים! בעלה של בת הלמן הבכירה, רינברג, “שחק לו מזלו” והוא עשה חיל, וּוסרשטין זה, אשר עוד לפני זמן מועט עשה פשרה בינו ובין נושיו, מסרסר עכשו בבורסה בשבילו ולצרכו. אשתו של רינברג, שרלוטה, אינה מכנסת אל ביתה אלא משרתים ואומנות, שהיו משמשים קודם לכן במשפחתו של גראף או לכל הפחות במשפחתו של “ברון אמתי”. בימי קבלת האורחים שלה מזכה אותה בבקורו גם “יועץ-חצר” לאמתו. הם עצמם עדין יהודים הם, אבל מכל מקום הרופא הביתי שלהם, ד“ר ביכלר, כבר נשתמד. הוא שרוי בפחי-נפש ואומר: “עשיתי נסיון לפתור את השאלה לי לעצמי, אלא שהנסיון לא הצליח”. הנוצרים אינם מכניסים אותו לחברתם, ולחתונתה של הרמינה לא יכול ללכת אל בית-הכנסת (בשנת 1893 עדין היה מצוי רגש של בושה בלב המומרים). לתוך הסביבה הזאת מכניס רוח חדשה הד”ר שמואל יעקב, הפרקליט האידיאליסטי הצעיר. כלל הוא בידו, שלא לשמש בא-כח אלא לבני-אדם כשרים והגונים. “ומזה הוא מבקש להתפרנס”? שואלים האחרים. יעקב נושא לו לאשה את הרמינה. אבל משפחתו החדשה וכל המסבה שלה אינה נראית לו כל עיקר, כשם שאינה נראית לידידו, ד“ר פרנץ ווּרצלֶכנר, שבא לברכו והריהו שומע איך וואסרשטין קורא בקול רם אל רינברג, במסבת קרואי-החתונה: “360, 150, 281, 270 קלושים”. “מה זאת?” שואל פרנץ, ויעקב מסביר לו מתוך רגש של מכאוב לב: “רשימת שער-הבורסה!” פרנץ ה”אזרח" הנאור, לא ידע עד עכשו אלא משפחה יהודית אחת: משפחת שמואל, את שמואל הזקן בעל הקומה הזקופה והאיש הישר, ואת אשתו דקת-הרגש והפקחית. פרנץ התלהב לרגשות העדינים, רגשות בן, שהגה יעקב להוריו, ולרוח האהבה האמתית השוררת במשפחה זו. לאחר החופה מברכת מרת שמואל את בנה, שיזכה לבנים שכמותו. “זאת תהיה משכורתך על השמחה, שגרמת לנו תמיד”. אחר היא משיאה לו לקח טוב לדרכו בחיים לעתיד לבוא: “ועתה, בני, החל לחיות את חייך העתידים מתוך כובד-ראש ומתוך בינה. היה אדון בביתך, אבל לא אדון קשה — שים לבך, שאשתך עודנה ילדה רכה ואינה יודעת כמה קשה יד החיים עלינו. מנע ממנה תמרורי-היום הקטנים, ותחת זה שתּף אותה בדאגותיך החמורות לאמתן. תן לה לרוות תענוגות נאים, אבל אל תסבול קלות-דעת. חיה את חייך כפי השגתך ידך ומעמדך, לבל תבוא לידי נסיון לעשות מעשים שאינם הגונים”. ואמו של יעקב, שהיא סמל האשה העבריה, משמיעה דברים מחוכמים גם לכלתה:

“בתי, בעלך איש נוח הוא ונקל להתהלך עמו, ובלבד שיהא אדם מבין לרוחו. איש גאה הוא, ומדה זו גורמת וגרמה יסורים גם לו וגם לי עמו. עתים הבהילני בגאותו, והוא עודנו נער קטן, אבל במדה שגדלה הבנתי כאם, כי האם גדלה והולכת עם ילדה, כן השכלתי להטות אותו על ידי גאותו לדרך אשר רציתי שילך בה. וכן עשי גם את. השתדלי להגיע לידי אותה הרמה שהוא עומד עליה, למען תבינו זה את זו, למען ייטב וינעם לו בקרבתך גם בזמן ששכרון-האהבה הראשון יפוג וידוף. אשה יהודיה צריכה להיות לבעלה יותר ממה שאשת הנוצרי היא לבעלה, משום שהגברים שלנו סובלים הרבה בזמן שהם יוצאים מן הבית. ולפיכך צריך שביתם יהיה מקום מקלטם. קשטי עצמך רק למענו, תני דעתך רק לו וחיי רק למענו בלבד…”

אילו התקרב ד“ר פרנץ ווּרצלמכר רק אל משפחות יהודיות כבודות כאלה, אי אפשר היה שינץ בלבו רגש של שנאה ליהודים. אבל פרנץ רואה גם את הוואסרשטיינים, את הריינברגים, את ההלמנים ואת המומר ביכלר. ובתמיהה רבה הריהו שומע את הרב ד”ר פרידהיימר שואל את רינברג למצב הבורסה. “הגם הרב הזה משחק בבורסה?” ד"ר פרידהיימר עומד ומסביר את הדבר לפרנץ וליעקב: “לא למען עצמי עלי לדעת את הנעשה בבורסה, אלא למען העניים שאני מטפל בהם — בזמן שעסקי הבורסה טובים הם הריני מקבל את הכסף, שאני צריך לטובת העניים שלי. ועכשו הריני צריך שוב למעות הרבה בשביל גולי רוסיה העניים, ששולחים אותם אל עבר הים”.

הרצל הציג לפנינו את דמותו של ד"ר פרידהיימר בכל רגשי הכבוד, שהיה הוגה למורי הוראה בישראל. לדברי הרב נמצא באנטישמיות צד טוב אחד: הוא משמש רמז, שעלינו להיות דבקים זה בזה ולא לבגוד באלהינו, כדרך שעשו כמה בריות אחרות…

ביכלר: “דברים אלה מכוונים אלי”. — “בגיטו הישן היו מצויות מדות-המשפחה המצוינות שלנו: האב היה פּטריאַרך, האם הקדישה את חייה רק לילדיה בלבד, והילדים היו דבוקים בהוריהם מתוך אהבה והערצה. אל תגנה את רחוב היהודים, ידידי! הוא מולדתנו”.

יעקב: “איני מגנה אותו, הנני אומר אך אומר, שעלינו לצאת ממנו”.

פרידהיימר: “ואני אומר, שאין אנו יכולים לעשות זאת. בזמן שהגיטו הישן היה קים עדין, אסור היה לצאת ממנו שלא ברשות. ומי שיצא נענש על כך ולקה קשה בגופו. עכשו החומות והשערים סמויים מן העין, ככל אשר אמרת, אבל הגיטו הרוחני הזה הריהו מקום מושבנו, שאנו מצווים עליו. אוי לאדם המבקש להמלט ממנו!”

יעקב: “את הגדרים האלה צריך לפרוץ בדרך אחרת מכפי שפרצו את הגדרים הישנות. הסייגים החיצונים נהרסו מבחוץ, אבל את הפנימיים עלינו לסלק מקרבנו בעצמנו. אנו בעצמנו!”

ביכלר אל פרנץ: “ומה תאמר אתה על כך, כאיש נוצרי?”

פרנץ (שקוע בהרהורים): “כמה שונה וזר הוא עולם זה!…”

בזה מסימת המערכה הראשונה.

מי צדק בוכוח זה? ולמי רצה הרצל לתת צדק? וכי אין הרב מביע את הרעיון העקרי הרדום מתחת לסף הכרתו? מה אפשר היה להקים תחת החשוקים הישנים, שהיו מהדקים ומצמידים את הכל יפה, כדי שהחבית לא תתפורר והיין הישן לא ישתפך אל תוך ביב-השופכים? מלחמתו של יעקב מלחמה טרגית היא רק כל זמן שאינו בא לידי ההכרה, שהוא נלחם עם מלאך אלהים, כדי שיהא נעשה סוף סוף לישראל. “וכי מכיר אתה את תמונתו של הצייר דלקרוֹאַ?” אמר קלמנסו אל פּייר ואַן פסן מתוך שיחה על הרצל, “תמונה זו משוה לפנינו את מלחמתו של יעקב עם המלאך. אלא שהיא עושה רושם כאילו שני אלה אינם נלחמים זה בזה כל עקר — דומה כאילו מבקש יעקב לחבק את המלאך ולעצרו על פני האדמה, וגם המלאך אינו מנסה להכריע תחתיו את יעקב לארץ, אלא להרימו למעלה. בכל המלחמה הזאת אין אנו מרגישים אלא את האהבה, ששני אלה אוהבים זה את זה. ומשנגמרה ההתאבקות, שוב אין יעקב יעקב, אלא ישראל. את הדבר הזה חיב לזכור כל מי שכותב על הרצל ועל עם ישראל”.

הפרובלימה של הגיטו מתפרשת כבר במערכה הראשונה לכל מלוא הקפה. בדרך זו לא ימצא הפתרון וכל היגיעה תהיה לבטלה. בעיני פרנץ הרי זה “עולם אחר לגמרי”, ובשעה שפרנץ נותן את דעתו לקריירה המדינית שלו ומכיון שלפי מהלך-הרוחות החדש אין חבת היהודים עלולה לגרום טובה לו לעצמו, סופו שהוא פורש מיעקב, בין שלבו נוקפו על כך ובין שאינו נוקפו. יעקב שוקד לכון את ארחות-חייו לארחותיו של פרנץ. כל זמן שפרנץ נוטה לו רצון, הריהו סולח ליעקב, שלא אבה לישב בכלי-זין את ה“סכסוך של כבוד” שנפל בינו ובין שר-הפרשים השחצן פון שראמל-שראם, משום שאביו היה חולה מחלה קשה ואמו היתה מטפלת בו ושומרת ליד מטתו בפחי-נפש. אבל כיון שפרנץ מתחיל לתקוע עצמו בפוליטיקה, הריהו קורא גם הוא לידידו בשם יהודי פחדן, בשביל שחיי אביו היו יקרים לו מאותו ה“סכסוך” האוילי, שפרץ בבית-הקפה בשביל שהאחד הקדים ונטל את העתון, שגם השני בקש לקחתו. ובשעה שפרנץ נשתקע בראשו ורובו בתוך מפלגתו, שוב לא יכול לסלוח ליעקב, שלמד זכות על סוציאליסטים עלובים אחדים, שלא על מנת לקבל פרס, ונתקרב בכך לפרובלימות של הפרוליטריון קרבה יתרה. יעקב מגן על עצמו מפני הסברה, שהוא נעשה סוציאליסט. לא כן הדבר: הוא מחזיק בהשקפות-העולם הקפיטליסטית, אבל רק עד גבולות ידועים. ופרנץ עומד ושואל בתמימות אינסטיקטיבית את השאלה: “והיכן הגבול הזה?” שאיפתו של יעקב למצוא פתרון המביא גאולה לעולם שוב אינה מושכת את לבו. הפוכו של דבר: בזמן שפרנץ נעשה מנהיג המפלגה שלו, הריהו מכניס בתכנית המפלגתית כסעיף עקרי את השאלה: "כיצד מכריעים את כל הואסרשטיינים, הרינברגים והיעקבים הללו, וכיצד מסלקים אותם מכל עמדותיהם ומכחידים אותם? ובפני ידיד נעוריו הריהו מצטדק בסתר, שתקף עליו מצב-הרוח של העם והוא לא יכול לעמוד כנגדו.

הרצל ראה את התמורה הזאת לא רק בוינה, אלא גם בפריס. שם הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו הציר הסוציאליסטי לאפּארג, חתנו של מאַרקס, הטיח בארמון-בוּרבוֹן דברים קשים כנגד היהודים, אף על פי שאשתו היתה יהודיה. ובשעה שדרימון היה מלשין יום יום בעתונו ובכרוזיו על היהודים ועל עבדי היהודים, על אותו הקבוץ הקטן התופס את השלטון ומשחית את הארץ, בשעה שהמרקיז מיר ובני סיעתו היו מקהילים קהלות ברבים ודרשו דרשות-הסתה כנגד היהודים והסיתו את האספסוף להפגין הפגנות כנגד היהודים, רצו כמה צירים ליברלים את המעשים האלה בין בסתר ובין בגלוי במקצת וסיעו לתנועה מחפירה זו להתפשט מפריס בירת-החופש על פני כל אירופה כולה. וכמה התחכמו בכל מיני פלפולים להפוך את כל מאורע ומאורע לשטנה כנגד היהודים! אותו הברון ריינאַך האומלל, אשר נפל בנופלים יחד עם התכנית של תעלת-פנמה, השתדל בעודנו סטודנט להשיב בשעת הבחינה בגרמנית תשובות משובשות במתכון, כדי שהציון “לא מספיק” יעלים את מוצאו הגרמני ויוכיח עליו, שהוא איש צרפתי גמור וכשר. מעשה-פנמה לא היה רק “פנמה” בלבד, אלא שלשלת של מקרי-אסון, שהפילה את התהום גם יהודים וגם לא-יהודים, שנתנו ידם למפעל הזה. ואף על פי כן נוצרה עלילת-הדם: הבוצע רינאך, בונה מגדל-איפל ושאר היהודים מלסטמים את האומה הצרפתית, הנכרים הללו הם הם אשר בלעו את המיליארד ומחצית המיליארד פרנקים, הגרעון של מפעל-פנמה, הם הם אשר המיטו אסון על לֶסֶפֶס אדם המעלה ועל המון בעלי-המניות. הרצל מצא לו הזדמנות להציץ לתוך מעשי-הקנוניה והאיר אותם בפנס המהיק שלו לעיני קוראי העתון “נויאה פרייה פרסה”. לרינאַך הקים מצבה ב“גיטו החדש” בדמותו של רינברג. רינברג זה נטפל אל מכרות-הפחמים העזובים של שר-הפרשים פוֹן שראם והפך אותם לעסק של חברה בעלת מניות. והנה קרה אסון במכרות והמניות נעשו חסרות-ערך ורינברג יחד עם שר-הפרשים אבדו את כל ממונם. ואַסרשטיין, שמטבעו אדם טוב-לב הוא, הציל את רינברג מן החבל שנתרכך על צוארו כדי חניקה. ואולם שר-הפרשים פון שראם, אשר משכן את מניותיו לצרכי סוסי-המרוץ שלו ולצרכי תענוגות אחרים, שהאצילים להוטים אחריהם, היה מובטח, שהיהודים קפחו את הונו בתחבולותיהם והוא התנפל כחיה פצועה על “האספסוף היהודי”.

עד עכשיו היה יעקב דן את הספקולציות הבורסאיות של רינברג לכף חובה בכל חומר הדין, לפי שהן מבאישות את ריח כלל-היהודים, ואולם עכשו הריהו מגן על הנתקף. עוד מיום שנתפרדה החבילה שבינו ובין פרנץ הרגיש יעקב, שעליו לבקש לו את דרך התשובה אל אחיו שברחוב היה8898ודים, שכל אדם חיב להיות שרוי באותו המקום, שהועמד שם ביד ההיסטוריה, ושעליו להמנות בקהל הואסרשטיינים, בין שהם עניים ובין שהם עשירים. וכשהוא פונה אל מקום אחר, מיד נתקל כל מעשה ממעשיו באי-הבנה וברצון רע. אפילו השתתפותו האנושית בגורל הקרבנות של האסון, שהתרגש במכרות, מתפרשת כהסתה סוציאליסטית.

ההתפוצצות במחפורת-רוֹזאמוּנדה גרמה לקרבנות-אדם מרובים, והחצבים העובדים את עבודתם בשכר שאין בו כדי מחיה פנו אל יעקב והוא קבל על עצמו להיות טוען לטובתם חנם. מתוך כך הכיר יעקב את ענותם של פועלי-המכרות, הגדולה לאין שעור. וכשנתבררה לו הצרה הזאת, עמד וזרק בפני רינברג את השכר, שקצבה לו חברת-הפחמים בעד עריכת כתב-החוזה ושכבר נמסר ליד הרמינה אשתו. אין דעתו סובלת, שממון כזה יהא נמצא בביתו אפילו רגע אחד. החזרת הממון לא צערה שום אדם חוץ מאשתו בלבד, שלא יכלה להתרומם לידי המעלה המוסרית שלו ולא הבינה את פקפוקי נפשו וזעזועיה הבנה כלשהי. היא שמחה לקראת השכר שמחה רבה וראתה בו אך יכולת לפרנס את ההוצאות של תלבושת-החורף שלה: “עלה על דעתי רעיון נפלא בדבר תלבושת-החורף שלי — תלבושת סקוטית עם אודם. אתה תגיל למראיה!”

אחרי האסון הנורא בקש יעקב לפצות פצוי כלשהו את שר-הפרשים פון שראם, שירד מנכסיו, וכיון שהיה סבור שהענין הזה הריהו דבר שכבוד היהודים תלוי בו, פנה אל הרב, שהיה חביב עליו ביותר, ובקש ממנו להיות לו לעזר במעשה-החסד הזה. ד"ר פרידהיימר נאות בחפץ -לב להלוות אל יעקב על מנת לדבר בענין זה עם רינברג, אלא שהזהיר אותו שלא להפריז על המדה בהגנתו על פועלי-המכרות.

והוא ספר לו את המעשה במשה בן אברהם המאינצי, שעתיד היה היות גדול בישראל. לילה אחד ישב גפוף על הספרים, שהגה בהם, ופתאום עלתה באזניו זעקת שבר. הוא הוציא את ראשו בעד החלון — הקול בקע ועלה לא מתוך הגיטו. אבל זעקת השבר מחצה את לבו והוא פרץ ויצא אל הלילה. “להושיע! להושיע!” כשחפז ורץ מן הבית, הקיצה אמו משנתה ומהרה ורצה אחריו בלב מלא חרדה. למחר בבוקר מצאו את משה כשהוא מוטל מת לפני שער הגיטו, שנפתח בחזקה, וליד גופתו, שהיתה כלה מנוקבה בדקירות-פגיון, ישבה אמו ועיניה קופאות ועל שפתיה הנעוות מרחף חיוך של טרוף-הדעת. יעקב רומם ושבח את מעשהו של משה המאינצי הזה. גם הוא מוכן להקריב את חייו, אם תעלה באזניו זעקת שבר בלילה.

והנה בא שר-הפרשים פון שראם והוא מלא חמה, ומיד קם ריב-דברים נמרץ. שראם הטיח דברים כנגד היהודים ודבר על ערמתם, על מעשה הגנבה והשוד שלהם, ויעקב החזיר לו רכות:

“הריני לברר לך את האמת. אבדת את רכושך, אלא שאתה בעצמך גרמת לכך. שתי סבות הביאו לידי אבוד רכושך; הסבה הראשונה היא מה שמשכנת את המניות שלך. בזה הוכחת שאינך מנוסה בעסקים. על דבר זה הריני מצטער גם אני, והרב ד”ר פרידהיימר יאשר ויקיים לך את זאת".

שראם: “מה אתה סח, הרב!”

יעקב: “ואולם המשגה השני שלך גדול מן הראשון, ובגללו אי אתה ראוי לחמלה”.

שראם: “הוסיפה לדבר את דבריך, הבה אראה עד היכן מגעת מדת החוצפה שלך”.

יעקב: “מדת האמת שלי! המשגה השני, שאני מדבר עליו, הוא הזנחת המכרות והמשק של נצול…”

שראם (בהתמרמרות): “איך מלאך לבך להגיד כזאת?…”

יעקב (מתרגז): “משק-הנצול הזה לא דיו שהכחיד את הונך, אלא שהכחיד גם חייהם של בני-אדם. בזמן שאתה התמכרת לתאות-המרוץ שלך יגעו ועמלו עבדיך למענך במחפורת שלך”.

ואסרשטיין (אומר בלחש אל פרידהיימר): “הריהו מגיד לו את דעתו עליו בגלוי!”

שראם (נושם ונושף בחמת זעם): “הוסיפה לדבר את דבריך!”

יעקב: “אמנם כן, אוסיף לדבר. כך היה הדבר הולך ונוהג שנים רצופות, שנים לעשרות, ועם זה לא נעשו שום תקונים של שמירה לשם פקוח נפש הפועלים. עד שבא סוף סוף השבּרוֹן, שאי אפשר היה שלא יבוא. אתה מקונן בשביל שמימי המכרות שטפו את כל תפוסת-המשק הגרועה שלך. ומה אתה עושה למתים? ראיתי את פגרי המתים האלה בעיני עצמי. ראיתי את האלמנות והיתומים, הרעבים עתה ללחם, משום שאבותיהם נהרגו באשמת שר-הפרשים פון שראם. ואתה לא באת אפילו אל הקבורה”.

שארם: “אבל אתה היית שם, כך ספרו לי”.

יעקב: “אני הייתי שם”.

שראם: ואתה היית גם באספת השביתה. מי המכרות נקוו, משום שהפועלים לא ירדו אל המחפורת. בתחלה לא הבינותי לשם מה באת לשם. שאלתי את עצמי: מה לו ליהודי ולמקום הזה?"

יעקב: “היהודי קים את החובות הנוצריות”.

שראם: “גיסך, בר-התליה, אמר לי, שדעתך מטורפת עליך ואין הוא יכול לעמוד בך. עכשו אני רואה, שעשית עמו קנוניה”.

יעקב: “לא אמת הדבר”.

שראם: “אי לכם, אספסוף יהודי!”

יעקב: “חזור בך מדבורך!”

ואסרשטיין (בפחד אל פרידהיימר): “הנני לצוות להשליכו מזה” (מצלצל בפעמון).

שראם: “ואם לא אחזור בי, תבקש ממני סליחה, כדרך שעשית לשכבר. הריני מכיר אותך. אתה מלמד זכות על גיסך ומבקש סליחה לעצמך… אספסוף יהודי!”

יעקב שנזדעזע לשמע החרוף הזה נגש אל שראם וסטר לו על הלחי. שראם מבקש להתנפל עליו, אבל פרידהיימר וואסרשטיין מפרידים ביניהם.

פרידהיימר (בינו לבין עצמו בחרדה): כמוהו כמשה המאינצי".

ובזה מסתימת המערכה השלישית.

שאר המאורעות מתרגשים בזה אחר זה בתכיפות מהירה. דו-קרב באקדוחים השם קץ לחיי יעקב. ידו של עשו משתיקה את קולו של יעקב. ואולם עד שהקול נאלם הריהו משמיע דברי חוזה. נטול-הכרה למחצה מחליק יעקב את ידו של ידידו הישן פרנץ, שחזר אליו לפני דו-הקרב. “הריני מודה לך, פרנץ יקירי, הנני נשאר פה, אני — יודע אתה, פרנץ, מה שהייתי מבקש? — התפייסות. אמור לרב, כמוני כמשה המאינצי… ליד גופתו ישבה אמו והיתה מחיכת”.

יעקב הגוע נאבק עם המות — הוא מבקש לראות עוד הפעם את אמו. כשהיא באה, הריהו אוחז בידה ומנשק אותה. “סלחי לי, אמא, שגרמתי לך צער זה”. ואחר הוא מנשק את יד אביו ואומר אליו: “אתה תבין את הדבר, אבא, הן גבר אתה. (מגבר את קולו) יהודים, רק אז יניחו לכם לחיות שוב — אם —תצאו — למה אתם מחזיקים בי בכח? (בלחש) הנני מבקש לצאת — לצאת מן הגיטו!” (הוא מגביה את זרועותיו למעלה, נופל אחור ומת).

כלום מוטל היה על יעקב למות מיתה טרגית, בשביל שהיה מבקש לברוח מן הגיטו? וכי צריך המאורע הזה לשמש מופת או לקח? היכן אותו העולם החדש, אשר יקבל את הבורח מן הגיטו?

הרצל היה בזמן ההוא בבחינת משה הצעיר, אשר “גדל ויצא אל אחיו וראה בסבלותם”. הדרך, המובילה ממצרים אל ארץ כנען, עדין היתה מונחת לפניו כשהיא חתולה באפלה. אין הוא משקיף עדין בחזון לבו על להבות הברקים של הר סיני ועדין אין הוא “רואה את הקולות”. ואולם חזקה ואדירה היא אמונתו, שאפשר להנהיג את בני-האדם, שיש דרך המוליכה אל נפשותיהם והיא גלויה ומונחת לעיני האיש, שנתיחדו לו כשרונות של מנהיג.

המעוף המוסרי של יעקב, מנהגו התקיף ורב-הגבורה כבשו אפיו את לבו של סרסור-הבורסה הקטן: “אחזני חום קדחת וקור הקרח!” קורא ואסרשטיין בהתלהבות. “הריני נושא ונותן — הכל לשם ממון. ואף על פי כן יש עוד דבר אחר — והוא הכבוד. איני יכול להביע זאת כל צרכי בלשוני. תקפתני התרגשות גדולה ביותר — השבח לאלהים, שעדין יש יהודים אחרים בעולם. עלי לשלם מחיר בעד הכל, כאילו אני שרוי כל הימים באכסניה. דבר-מה מתרחש בקרבי ואיני יודע מהו, כאילו אני טוען לוחות עופרת על כתפי. ולנגד עיני עומד ומתנשא אדם אל גבהי מרומים כאחת הצפרים. איני מבין את תעלומת מעופו, אבל הנני צופה ומביט אחריו”.

ב“גיטו החדש” שלו לא נתן הרצל שום פתרון, אלא שהיה מקוה שהמחזה שלו יעורר את שאלת היהודים לכל מלוא הקפה וסופו שיגרום לכך, ש“ההתפייסות” הנכספה תמהר לבוא. ואולם המחזה נדד מבימה אל בימה — בכל מקוום נבהלו הבריות אפילו מפני המחשבה להציגו לפני הקהל. מנהל-תיאטרון אחד נתן את המחזה לבדיקה לנוצרי וליהודי. “הרי זו פצצה של דינמיט”, אמר הנוצרי. והיהודי אמר: “הרי זה חלול היהדות”. אז שלח הרצל את המחזה אל הדרמטורג המצוין הינריך טבלס בפרג, שנתקשר עמו בקשרי ידידות עוד משעת הצגת-הבכורה של “הוד רוממתו”, שהועלה על הבימה בפרג. הוא קוה, שב“עיר-היהודים” הגרמנית הזאת תתקבל יצירתו להצגה. “עליך לפקוח את עיני הדירקטור. הרי זו דרשה יהודית. שום רב אינו מטיף דברים אחרים. אלא שדרשה זו אינה נדרשת בבית-הכנסת, כי אם תחת כפת-השמים החפשית של התיאטרון. היא צריכה להביא לידי פעולה של גאולה. הרי זו פרשה של פוליטיקה יהודית, והריני מבקש את סיועך, לא למען המחזה, אלא למען הפוליטיקה היהודית. זה זמן-מה, שאני מרגיש, שאין לי בחיים מטרה יותר רמה מאשר לעמול ולשקוד לתקנת היהודים, אבל בדרך אחרת מכפי שעשו זאת עד עכשו, בדרך חפשית, נעלה ואינדיבידואלית יותר”.

גם בפרג לא הצליח הדבר להעלות את המחזה על הבימה. אחד מפרנסי הקהלה היהודית הריח בדבר והתריע בעיר על הסכנה הגדולה העלולה להתרגש, אם המעשה היהודי הזה יוצג לראוה ברבים. אכן היטיב לראות ארתור שניצלר, כשנבא להרצל שלא יעמוד על עמדו ולא יסתפק בפרץ-געש זה, שהתלקח בקרבו.

בשעה שהרצל התבודד בחדרו שבמלון “קאסטיל” אשר ברחוב קאמבּוֹן וכתב את " הגיטו החדש", התחילה להתגעש סערת גיהנום ברחובותיה של פריס. סכרי-השנאה נפתחו לרוחה והרפש והטינה שלה זהמו את “בירת-התפארת”.

בדמותו של קצין-צבא, שטפלו עליו אשמת-שוא, בקשו לטבוע על כל היהדות כלה את חותם המעל והבגידה בארץ המולדת.

“מות ליהודים!” צרחו ונהמו המוני-העם המפגינים.

נהמת האספסוף בקעה וחדרה לתוך חדר-העבודה השקט של הרצל כזעקת-השבר, שעלתה באזניו של משה המאינצי. או אפשר שהרחיק ללכת ממנו פסיעה אחת? אפשר שכבר הגיע לידי דרגת-ההכרה של משה הראשון? “וירא והנה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש…”

היתכן הדבר שתהא כזאת? עד עכשו נשמעו בחללו של ארמון-בורבון רק חדודים מפולפלים כלפי היהודים. וכלום הגיע עכשו הדבר לידי כך, שאחרי חצי-הלשון השנונים והנאים האלה יתך בפריס מטר אבנים וכדורי-יריה של מחוללי פוגרומים?

היתכן הדבר ששנאת הצרפתים ליהודים תוסיף להתגבר ביתר שאת? מהיכן תבוא אפוא התקוה להתפייסות ולשלום, והיכן תמצא לה היהדות חוף מבטחים להעגן שם? בסוף חודש אוקטובר שנת 1894 נחבש דריפוס בבית-האסורים. העתון “ליבר פארוֹל” צהל. הוצאות-עלונים מיוחדות הציפו את כל העיר. הכרזות-עתונים התריעו בכל הרחובות על בגידת היהודים. בכ"ב לדצמבר כבר יצא גזר-הדין — מאסר עולם וגלות. “הנני חף מפשע” — היה דברו האחרון של הנאשם. אבל דברו נבלע בתוך מצהלות המון-עם, שחגר ממסגרותיו וקרא: Vive la Patrie תחי ארץ-המולדת! כאילו שני מחנות אויבים היו נאבקים זה עם זה — היהודי וארץ-המולדת.

גם הרצל נדחק ובא אל האולם של בית-המשפט, ככל שאר הכּתּבים של עתוני חוץ-לארץ, שלא יכלו כמעט להכנס אל אותו האולם — כל כך רב היה דוחק ההמון, שפרץ אל בית-המשפט. ובחמישי לינואר שנת 1895 היה עד ראיה למעשה-החרפה ההיסטורי, שנעשה לשר-הצבא דל-המראה וקטן-הקומה. על פני הרחבה הגדולה שלפני האסכולה הצבאית, במעמד חמשת אלפים חילים והמון-עם לאין ספורות ולקול רעם תופים וצחצוח כלי-זין קרעו מעל מדיו של דרייפוס את סמני-הקצין שלו. מצהלות, קריאות של התלהבות, הקשות-תופים ותרועת חצוצרות, ועל כל אלה שאגת ההמון השכור משמחה. וכי חגגו היום חג-נצחון לאומי? מה טיבן ומה משמעותן של צהלות השמחה הללו?

אין ניצוץ של חמלה ליהודי הזה, שלא פסק להכריז בקול רצוץ, שהוא חף ונקי.

מה טיבו של היהודי, שמותר לגנות ולהבזות אותו בדרך כזו על סמך של חשד שוא?

מה טיבו, שבכל מקום שואפים לגרשו ולהרחיקו מגו החברה?

ומה נותן ליהודי כח לשאת ולסבול את הגורל הזה? גזע עתיק-ימים, שנצמד לעם אחד על כרחו — על ידי הגורל האחד שנתיחד לכל הנמנים עליו ועל ידי השנאה האחת ששונאים אותם בכל מקום.

האין בקרב עם זה די כח לגאול את עצמו?

איש העט והדבור נעשה בן-לילה לאיש המעשה. במהירות קדחתנית וכאילו שלא מדעתו פורצות וזורמות מתוך רוחו רשימות התכנית ל“מדינת יהודים”. תחת “גוש-הבזלת”, שפלט קודם לכן בצורת “הגיטו החדש”, פורץ עכשו מתוך נפשו המתעוררת דבר אחר, גדול ונעלה מזה. “הרי זה נדמה לי כעין הר של בזלת” כתב לשניצלר. “אפשר משום שנפשי עדין נסערה כל כך והחזיון הזה לוהט בקרבי ומטיל עלי אימה גדולה כל כך…”

 

ז    🔗

המלאכות – רומן או מעשה – שיחה עם הברון הירש – היהודי איש הממון והיהודי איש־הרוח – שיחות עם הרוטשילדים – ספר־הזכרונות

כברק מלא חזיונות־אורה, אשר נפשו קלטה אותם בענוה ובטהרה, כך באה עליו המלאכות, כדרך שהיא באה על כל נביאי יהודה. “ותהי בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי”. כנפים משיקות בגבהי מרומים וקול לא־אנוש קורא: “את מי אשלח?” ואען ואמר: “הנני, שלחני!” והנה שמים נקרעים, דורות אשר חלפו ודורות העתידים לבוא עוברים ונראים, וספר דברי כל המעשים והקורות פתוח לפני העין הרואה.

מאותו הזמן והלאה הריהו הולך לדרכו על פני האדמה ובלבו כובד המשא של המלאכות, שהוטלה עליו: לגאול את עמו, להצילו מכליון ומן הטמיעה בקרב עמים אחרים. לרפא את פצעיו הנצחיים: תעודה זו נעשתה תוכן חייו, מטרתו בחיים. ובנוח עליו רוח היעוד שנתיחד לו הריהו רואה בחזיונות־נבואה את בני ישראל מפליגים ועוברים בים התיכון ופניהם מועדות אל ארץ הבחירה. אבל עכשו שוב אין צורך בנס הקדמוני של בקיעת־הים. במקום הפלא הקדמוני באה עתה התקדמות הטכניקה. צי אדיר של אניות־קיטור מרובות לאין קץ חוצה את הגלים בהדרת קודש ואין פרעה רודף אחר הגאולים עם מחנה צבאותיו.

כל העולם כולו עומד ותוהה לפני הפלא הזה בעוצר נשימה: “מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהן?” כמאסף לכל השיירה הצפה הזאת שטות סירות שחורות. ספינות־מתים הן. החיים מוליכים עמם את המתים, למען יתאחדו עמם וינוחו בשלום בארץ הבחירה.

מכאן והלאה שוב אין משא יעודו זז מעל נפשו של הרצל אפילו רגע אחד. ואין הוא הוגה אלא בקיום היעוד הזה וכיצד לקימו.

"הנני ללכת אל הגדולים. אל השליטים. ואולי עלי להביא את דברות הגאולה אל העם הנגוע ורב־המכאובות?

האין כל הדבר הזה אלא דמיוךתעתועים ולא חזון? 

לא יעוד ונבואה, אלא רוח שירה ופיוט בלבד? כחלום כביר־כח הוא הדבר הזה. “זה ימים ושבועות הריהו ממלא את כל נפשי, מתגנב לתוך כל שיחה משיחותי, מציץ מעל לכתפי בשעה שאני יושב ועוסק בעבודה העתונאית שלי, הקטנה עד כדי גחוך, ומפריע והומם אותי. מה יהא בסופו, – דבר זה אינו עשוי אפילו לשער, אבל נפלא הוא אפילו כחלום בלבד. עלי להעלות אותו בכתב בשביל האנושות. ואולי בשביל הספרות. אם הרומן אינו נהפך למעשה, אולי יהפך המעשה לרומן”.

אבל הספקות הללו נעלמו בו ברגע שפסע את הפסיעה הראשונה כדי לבצע את עשתונותיו. אותה שעה הרגיש, שאינו כותב רומן, אלא היסטוריה. “כאילו לא אני הוא הכותב, אלא הדברים נובעים מקרבי ונכתבים מאליהם”. הוא חש עצמו ככלי־שרת ביד כח עליון. “כתבתי בעמידה, בישיבה, בשכיבה, ברחוב, ליד שלחן, ובלילה עוררני הדבר מחלומותי”. מתוך הכרת יעודו הריהו רואה מכאן ואילך חשיבות בכל דבר שהוא כותב ומרגיש עם נצנוץ־המחשבה הראשון. מחג־השבועות שנת 1895 התחיל כותב ספר־זכרונות ורשם בו בהקפדה את כל פרט של חיי עצמו, את כל מאורע, את כל מכתב ואת כל רעיון, שהיה כרוך בענין המפעל לטובת העם היהודי.

ספר־הזכרונות הזה, שבמשך תשע השנים הבאות הלך וגדל והיה לחבור בן שמונה־עשר כרכים (1849 עמודים של דפוס!), הריהו מבחינה ספרותית היצירה המעולה מכל יצירותיו של הרצל.

עמודי הספר הזה משמשים בבואה לדרך הקוצים והחתחתים של נפש־סגולה נעלה, לכל לבטיה, יסוריה ושאיפתה למעלה. על כל פסיעה ופסיעה אנו מכירים, איך המאורעות המסעירים את הלב פורצים את המסגרת של היצירה הספרותית והננו מרגישים את משק־הכנפים המסתורי של ההיסטוריה.

כדי לחתום את בריתו עם העם היהודי וגורלו, התחיל הרצל לבקר את בית־הכנסת. זוהי דרך־התשובה הראשונה שלו אל היהדות. בעינים אחרות לגמרי הריהו צופה ומביט עכשו אל כל דבר האחוז וקשור עם הנפש היהודית. “זוהי הפעם הראשונה שהלכתי אל בית־הכנסת אשר ברחוב לה ויקטוֹאר. ושוב ראיתי את עבודת־האלהים והנה היא מלאה תפארת ונוגעת עד הלב. היא הזכירה לי את ימי נערותי, את בית־הכנסת שברחוב־הטבק אשר בבודפסט. התבוננתי אל יהודי המקום ומצאתי בכל פנים דמיון של קרבת משפחה”. וכשהוא מבורך בברכת אבות ומקודש על ידי ההכרה, שהנהו בן למשפחה היהודית הגדולה, הריהו נגש להגשמת המפעל האדיר שלו.

“הנני ללכת אל הגדולים”. אחד מגדולי היהודים שבדורו היה בלי ספק מוריץ הירש, הברון פוֹן גריתּ, שנולד בט' לדצמבר שנת 1831 במינכן והיה מן האצילים שבאוסטריה, בעל אחוזות רבות בהונגריה וגדול בעלי־העסקים שבאירופה המזרחית. הוא היה אזרח הבירה הצרפתית ואיש־חסד מאין כמוהו בעיר זו, שותף בעסקי התעשיה הגדולה של אנגליה ומגן ומחסה ליהודי רוסיה, מאין דומה לו לנדיבות רוח. את הונו האגדי, שהשתכר על ידי סלילת מסלות־הברזל הבלקניות ועל ידי עסקים מוצלחים אחרים, הקריב כמעט כלו לשם הקלת המצוקה של אחיו יהודי רוסיה האומללים. משנת 1873 ואילך נתן לחברת “כל ישראל חברים” הרבה מיליונים פרנקים כדי להקים ולכלכל את בתי־ספרה אשר בארצות המזרח, ובשנים המאוחרות היה ממלא עד יום מותו (בשנת 1896 באוֹגיאַלה בהונגריה) את הגרעון של חברה זו, שעלה למיליונים. הפוגרומים האיומים, שהתרגשו בשנת 1882 ברוסיה, הפנו את דעתו ואת רחמיו אל מצב אחיו ברוסיה. 15,000 פליטים יהודים ברחו מן הגיהנום של הפוגרומים אל הגיטות של גליציה, שהיו מלאים אדם גם בלעדיהם. הברון הירש שלח את ידיו המלאות והרחבות לכל מקום. אל הנשארים ברוסיה שלח מכתבי תנחומים והחליט להוציא חמשים מיליונים פרנקים, כדי לכסות את כל מדינת רוסיה ברשת של בתי־ספר מודרניים, לפי שהגה את התקוה, שכיון שהיהודים יסגלו להם השכלה, תפתח לפניהם הדרך להתבולל בקרב הרוסים. אבל במהרה הוא נוכח לדעת, שאין להם תקנה אחרת אלא יציאה בהמון. הרי הוא גופו, הנדבן הצרפתי הגדול, נפגע באנטישמיות של קלוב־הרוכבים. ומה אפוא תקות היהודים בממלכת המוזשיקים? ומיד עמד ויסד את “חברת הישוב היהודי Jewish Colonisation Association הקרויה איק”א J. C. A. עם הון של שני מיליונים ליטרות אנגליות, שמהם נתן הוא גופו סכום של 1,999,300 ליטרות, תחת אשר הברון רוטשילד ונדבנים אחרים נתנו איש איש מאה ליטרות. אחר התחיל לקנות בארגנטינה קרקעות, כדי להושיב עליהם מאות אלפי יהודי רוסיה. כשמת עליו בנו יחידו, עשה את העם היהודי ליורש הונו שהגיע בערך לסכום של אלף מיליונים פרנקים. רעיתו הנדיבה התנחמה באבלה הכבד בתקוה, שהיא ובעלה יכוננו מקלט לעם היהודי הנרדף. היא האמינה, שיהודי רוסיה העלובים, שניטלה מהם היכולת לעסוק בחקלאות, יחדשו את כחם כשישובו לעבודת האדמה. והיא לא העלתה על דעתה, כי קולוניזציה שאין לה בסיס של משא־נפש אי אפשר לה להצליח הצלחה חמרית. ארגנטינה לא יכלה ליהפך לארץ הבחירה, היא יכלה להעשות אך מקלט למחוסרי־בית.

מפעל הישוב שלו גרם לברון הירש פחי־נפש קשים. בשנת 1891 נסו “חובבי־ציון” להפנות את לבו לארץ־ישראל. אבל הברון הירש לא האמין, שרשיון הכניסה לארץ, אשר יושג מאת השולטן, יהיה דבר של קימא שאפשר לסמוך עליו, זאת האחת; והשנית, הנה התחיל בזמן ההוא הברון רוטשילד הפריסי לכונן מושבות בארץ־ישראל, וההתחרות שבין שני הנדבנים האלה עכבה בידם מלעבוד בצות אחת. שוב נדב הברון הירש מאות מיליונים פרנקים לכונן מוסדות־צדקה בכל הארצות והפקיד עליהם מחנה של פקידים, כדי לנהלם.

הרצל דמה, שהברון הירש הריהו האיש שהוא מבקש, האיש אשר נועד מאת ההשגחה לשמש בידו כלי־שרת לקים את משא־נפשו. הוא כתב אליו מכתב ובקש ממנו להועד עמו “לשם שיחה פוליטית, אשר אולי תפעל את פעולתה בזמן שאני ואתה לא נהיה עוד בעולם”. הירש החזיר לו תשובה מלונדון ובקש ממנו להרצות לו בכתב את כל מה שיש את נפשו להגיד לו. הרצל השיב לו מתוך הכרת ערכו: “הנני לעשות זאת, אבל אם תפטרני במליצות נאות אחדות כתובות ביד המזכיר שלך, שוב לא יהא לי עסק עמך, וחבל יהיה על תקלה זו מנקודת ההשקפה של טובת הכלל. הנני להציע לפניך את התכנית לפוליטיקה יהודית חדשה. המעשים שעשית עד עכשו, כשם שהיה בהם מן החמלה הרבה, כך היה בהם מן הכשלון, וכשם שעלו בדמים מרובים, כך היו ללא תועלת. עד עכשו נהגת כנדבן בעל־צדקה. היית אדם כפיבוֹדי. הנני להראותך את הדרך להיות יותר מבעל־צדקה. איני סבור, שיעלה בידי להטותך מיד, שתקבל את דעתי; לשם כך אתה צריך תחלה לשנות הרבה מן הדעות שהחזקת בהן עד עכשו. איני מבקש ממך אלא שתקשיב לדברי בעיון גמור. בשיחה שבעל־פה קרוב לודאי, שהיה עולה בידי לכון את לבך לדברי, ואולם בחלוף מכתבים קשה הדבר. מכתבי יהא מונח על שלחנך בין מכתבים אחרים, והריני מבין מדעתי, שאתה מקבל יום יום מכתבים מרובים למדי מקבצנים, מרמאים ומשאר בעלי האומנות הזאת, המתפרנסים מן הצדקה”.

לשון דעתּנית זו, שהירש לא היה רגיל בה, ודאי התמיהה אותו והסקרנות עוררה אותו להכיר לדעת את הרצל. ובכן החזיר לו מיד תשובה בידידות ושלא באונס: “יכול אתה למנוע עצמך מלכתוב הרצאת־דברים ארוכה. הריני בא לארבעים וארבע שעות לפריס והנני מצפה לך בשני ליוני ברחוב ד’אליזה”. לשם זהירות הושיב הירש את שני מזכיריו בחדר הסמוך: אל יבטח אדם בעתונאים יותר מדי! הרצל הכין לצורך שיחה זו הרבה רשימות. היה לו זוג כפפות חדשות, אלא שהוא לבש אותן ביום הקודם, כדי שלא יהא נראה חדש ומבהיק ביותר. “אל יחלוק אדם לעשירים כבוד גדול יותר מדי”. לפני הועידה הזמין הירש שיחה טלפונית, כדי שיוכל להפסיק את השיחה מקץ רגעים אחדים, אם יהיה צורך בכך. אבל כאשר נשמע קול צלצול הטלפון כבר נסכה עליו אישיותו של הרצל קסם רב כל כך, שפקד פקודה חמורה: “איני נדרש לשום אדם”. הרצל התחיל להרצות את הקדמת־הברורין של תכניתו, שהיה צורך בה להבנת כל הענין כלו. “מתחלה לא נתתי את לבי להתעסק בשאלת היהודים. הרי גם אתה לא העלית מתחלה על דעתך להעשות פטרון ומגן ליהודים. היית בנקאי, עשית עסקים גדולים ועכשו אתה מוציא את זמנך ואת ממונך לתקנת היהודים. ואני הייתי סופר, עתונאי ולא הפניתי את דעתי ליהודים. ואולם הנסיונות שקניתי, הסתכלותי ולחץ האנטישמיות, ההולך ומתגבר, כופים אותי לגשת אל העבודה. זוהי הפורענות הגדולה ביותר של העם היהודי, שבמשך אלפים שנות הגלות היה חסר הדרכה פוליטית כללית. דבר זה הרע לו יותר מכל הרדיפות. פורענות זו גרמה לכך, שנתדלדלנו מלגו. אנו הולכים ומתפוררים. ומשום כך אי אפשר היה לפתור את שאלת היהודים פתרון כללי. עלינו לגדל תחלה דור חדש. מעשה־הצדקה אינו מגדל אלא קבצנים. בשום מקום אי אתה מוצא כל כך הרבה קבצנות וכל כך הרבה מעשי־צדקה כמו אצל היהודים. אפשר ששני אלה כרוכים ואחוזים יחד (הירש נענע בראשו לאות הסכמה). מן הצורך להשביח את הגזע, לחנכו ליופי מוסרי, לאומץ־לב ולהקרבת־עצמו, לזרזו למעשים גדולים בחיים, באמנות ובמדע. כללו של דבר: מן הצורך להרים את הדרגה הרוחנית שלו”.

“לא, לא, לא”, הפסיקהו הירש, “איני רוצה להרים את הדרגה. זהו מקור כל אסוננו, שהיהודים מתאוים תמיד לעלות למרום הדרגה. יש בו משכילים יותר מדי. יש בו שאיפה לגדלות יותר מדי. והדבר הזה מוליד שנאה. במושבות הארגנטיניות שלי אוכיח לכל, שהיהודים עלולים להיות גם אכרים פשוטים. אפשר שהוכחה זו תשפיע על רוסיה להתיר ליהודים לעסוק בחקלאות. החלטתי לשכור אניה אנגלית יפה ולשלוח מאה עתונאים לארגנטינה על מנת לסייר את המושבות שלי. ואותך הריני מזמין מיד”.

הירש בא מלונדון לפריס רק לארבעים ושמונה שעות ואפשר שעסקים נחוצים אחרים עכבו בידו לכון את דעתו לברור־הדברים של הרצל מתוך אורך־רוח. אפשר שהרצל האריך יותר מדי בהקדמתו, והברון הירש, שהיה רגיל לתפוס דבר תפיסה מהירה, לא ראה בברור את המסקנות המעשיות, היוצאות מן התיאוריות של תקון המדות. השעה דרשה סיוע לאלתר, ומתוך כך יצאה אותה טעות־ההבנה הטרגית, אשר גרמה לכך ששני האנשים, ששאפו למטרה אחת, לא התקרבו זה לזה ולא יכלו להשלים איש את כחו ואת מרצו של חברו.

“אין לי אפוסטולים!” קרא הברון הירש פעם אחת כשנפשו מרה עליו על מזמותיו שעלו בתוהו, ועכשו עמד לפניו האפוסטול והוא לא הכירו.

"הדרך הנכונה האחת היא היציאה מן הארץ; יש קרקעות הרבה למדי, שאפשר לקנותם, אמר הירש, והרצל צווח לעומתו: “ומנין לך, שאיני מכון את דעתי ליציאה? כאן, ברשימות הללו, ערוכות התכניות שלי. הנני ללכת אל הקיסר הגרמני והוא יבין לי – לפי שהוא למוד לדון על ענינים גדולים”.

לעומת המשלוח של אילו אלפים יהודים, ההולכים לארגנטינה, משום שנפתו לכך על ידי התמיכות הגדולות שמשפיעים עליהם, העמיד הרצל את הרעיון של הגירת המונים מרובים, העוקרים ממקומם מדעת עצמם. וכאן הפסיקו הברון הירש ואמר מתוך לגלוג: “ומהיכן תקח את הממון לכך? רוטשילד ינדב חמש מאות פרנקים”. “הממון?” החזיר הרצל מתוך צחוק מרדני, “הנני להשיג עשרה מיליונים על ידי הלואה לאומית”. “אין אלה אלא דברים שבדמיון”, אמר הברון מתוך חיוך, “היהודים העשירים אינם נותנים כלום; העשירים קשי־לב הם ואינם משתתפים בצערם של העניים”

“הנך מדבר כסוציאליסט, ברון הירש”.

הרצל בשנת 1898

ברון מוריץ הירש (1831–1896)

לוח־זכרון להרצל מאת פרידריך בֶאֶר, פאריס

תבליט הרצל. מימין למעלה נראים רשמי תבנית בית הוריו של הרצל ובית־הכנסת הסמוך לו ומשמאל – סמל השמש שזרחה אל ארץ־ישראל. מימין ומשמאל למטה –חלוצים.

“ואמנם סוציאליסט הנני. הריני מוכן ומזומן לתת מיד את כל מה שיש לי ובלבד שיכופו את האחרים לעשות כמוני אני”.

הירש נפטר מאת הרצל בידידות יתרה ובקש ממנו להועד עמו שנית, כשיבוא שוב פעם מלונדון. עוד באותו היום כתב הרצל אל הברון הירש מכתב מפורט. הרשימות, שרצה לקרוא לפניו בשעת השיחה, החזיקו עשרים ושנים עמודים, וכשהשיחה נסתימה, לא הספיק להרצות לפניו אלא תכנם של ששה עמודים. נמצא שהברון הירש כמעט שאינו יודע את התכנית שלו ידיעה כלשהי – אבל אין בכך כלום.

"ראשית איני מצפה לכך, שאתה תחזור תכף ומיד בתשובה, והשנית אין התכנית שלי תלויה בשתי עיניך בלבד. לשם קצור המלאכה הייתי משתמש בך בחפץ־לב ככח ידוע ומצוי בעין, אלא שהיית משמש רק כח, שבסיועו אמרתי להתחיל בדבר. יש עוד כחות אחרים, וקודם כל ההמון היהודי, אשר מצוא אמצא לי דרך אליו. וכחו של העט יעמוד לי בזה. אתה תוכח לדעת זאת, אם אותר בחיים ואהיה שלם בגופי – ואולם תנאי זה עליך להעמיד גם לגבי עבודתך אתה.

אתה הנך איש יהודי גדול בממון ואני הנני יהודי איש־הרוח. ומכאן ההפרש שבין האמצעים והדרכים שלנו. שים לבך לדבר, שלא שמעת מאומה על הנסיונות שלי, משום שהנך האיש הראשון שהחלותי בו. הנני בא – –".

"אתה מבקש להעמיד המון־עם גדול על דרגה ידועה, ולא עוד אלא שיש את נפשך אפילו להנמיך את הדרגה הזאת. והיא לא תצלח. גלוי וידוע לפנינו מה טיב הגלגולים שנתגלגלה האנושות מן המצב הקדמוני עד התרבות של ימינו. אנו הולכים ועולים מעלה מעלה בלי חשך ולעולמי עד… אמנם יש הרתעות לאחור, אלא שאי אפשר לסבבן בדרך מלאכותית. אילו היה אפשר הדבר, כלום לא היתה עושה זאת המונרכיה, כלום לא היתה עושה זאת הכנסיה? וכי יודע אתה, שאתה נוהג פוליטיקה ריאקציונית ביותר, שגרועה היא מן האבטוקרטיה של ממשלת יחיד? לאשרנו קצרה ידך. גלוי וידוע לפני, שהנך עושה את מעשיך בלב תמים, ומשום כך הייתי מבקש לכון את רצונך לדרך חדשה. אל תתן דעתך לדבר, שהנני צעיר ממך. אדם בן שלשים וחמש כמוני כבר יכול לשמש בצרפת מיניסטר. ונפוליון כבר היה באותו פרק־השנים קיסר.

הפסקת את דברי באמצע מתוך לגלוג של נמוס. בשיחה הריני עשוי עדין להתבלבל על נקלה. הריני חסר עדין את הבטחה בעצמי, אלא שהיא תלך ותגדל, משום שהנני צריך לה, כדי להכריע התנגדות, כדי לנצח את קרירי־הרוח, לקומם נדכאים, להלהיב את רוחו של עם פחדני ומדולדל ולדבר עם אדירי העולם בלשון הראויה לכך. דברתי על צבאות, וכשהחלותי לדבר על חנוך מוסרי למסע־המחנה, הפסקתני. אבל הרי אני ערכתי את כל התכנית כלה. הריני יודע מה דרוש לכך: ממון, ממון, ממון! אמצעי־הובלה, ספוק צרכיהם של המונים מרובים (לא במאכל ומשקה, כמו בימי משה הפשוטים), סדור המעמדות, שטרי־חוזה עם המדינות, ערובות, יסוד מקומות־מושב חדשים ובריאים, וקודם כל פּרופּגנדה נמרצה, כדי לבדר את הרעיון ברבים: עתונים, כרוזים, ספרים, הרצאות, תמונות ודברי־זמר. ואת כל זה צריך לכון ולנהל מתוך הכרה וראית־הנולד. ולשם סיום עוד צריך הייתי להגיד דבר על הדגל ועל משמעותו וכיצד אני אומר לגוללו. ובודאי היית שואל מתוך לגלוג: דגל מהו? מקל וקטע של אריג! לא, אדוני, דגל הריהו יותר מכן – בדגל אתה מוליך את בני־האדם אל כל אשר אתה רוצה להוליכם, ואפילו אל ארץ הבחירה. על דגל הרי הם חיים ומתים; הוא הדבר האחד, אשר למענו מוכנים הם למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך.

האמינה לי, כי את הפוליטיקה של עם שלם, וביחוד אם הוא מפוזר ומפורד על פני כל העולם, אפשר לנהל רק על ידי ערכים שאינם נשקלים במאזנים, המרחפים ברומו של עולם. יודע אתה, איך נוצרה הממלכה הגרמנית? על ידי דברי הזיה, על ידי שירים, על ידי דמיונות ורצועות שחורות־אדומות. ולא עוד אלא שנוצרה בזמן קצר ביותר. ביסמארק לא היה צריך אלא לנער את האילן, שנטעו בעלי־הדמיון.

דבר המובן מאליו הוא, שדמיון העם צריך ליסוד מוצק. אבל מנין לך, שלא ערכתי את תכניתי בדרך מעשית לפרטי פרטיה?

היציאה לארץ הקדושה היא תוכן כל המפעלים האנושיים. מיד בתחלתו של מפעל זה, שאני עוסק בו, ימצאו בחירי בני הנעורים עבודה רבת־סכוי שיש בה משום ספוק נפש. מהנדסים, בנאים, טכניקאים, רופאים, חימיקאים ופרקליטים, שיצאו תוך שלשים השנים האחרונות מן הגיטו והיו סבורים שמעבר לחנונות היהודית ימצאו להם לחם וכבוד, ועכשו נתיאשו ידיהם והנם משמשים פרוליטריון רוחני, ואשר אני אין את נפשי להמעיטם, כמוך אתה, אלא להפך, להרבותם – לכלם אני רוצה להמציא עתיד, משום שאני רואה בהם את עתידה של היהדות. אני מתכון לאנשים מבני מיני. מחוג הצעירים הללו יצאו החלוצים מבקשי־הארץ וכובשי־הארץ עם ראש המטה וחיל־המשמר שלהם. עם יציאתם של אלה כבר תהיה הרוחה ויקל כובד־הלחץ המעיק תחת המעמד הבינוני בארצות הנגועות בשנאת היהודים.

וכי אינך רואה, שלמטרה זו הנני להשיג בבת־אחת גם את עבודתם וגם את ממונם של היהודים, ולא עוד אלא שילוו אלי בהתלהבות, בו ברגע שיעמדו על מגמת המפעל.

יש ממון יהודי למכביר להלואות למדינת כינה, למסלות־ברזל לכושים אשר באפריקה ולכל מיני עסקים משונים בעולם, וכלום לא יהיה ממון לצרכים התכופים וההכרחיים של העם היהודי?"

מכתב זה, המצין בקוים כוללים את ראשי הפרקים של הפתרון המרחף לנגד עיניו, זורע אור מבהיק על התפתחות אישיותו וחזון חייו של הרצל. הוא היה משמש ראשית קיום המלאכות שבידו. ושלא להשגיח בכל הכשלונות החיצוניים הריהו מעיד כבר על הכרת הנצחון הפנימי.

“אתה תראה צורך לעצמך להמשיך את השיחה שבינינו… ואז אבוא ליום אחד ללונדון, ואם שוב לא יעלה בידי לשדל אותך, כשם שלא עלה בידי אתמול, הריני להפטר ממך בלי כעס וברוח טובה, כאשר נפטרתי ממך אתמול. רצונך להתערב עמי? הנני להכריז על הלואה לאומית יהודית. התתחייב לחתום על חמשים מיליונים מרקים, אם אמציא את מאת המיליונים הראשונה? בשביל כך אפקיד אותך למנהיג עליון”.

הרי זו זשסטה של מלכות, החולקת כבוד וגדולה לבני־אדם והנובעת מתוך הכרת היעוד ההיסטורי שלו. וזוהי גם גבורתו במשאו ומתנו עם אדוני העולם, עם נשיאי העמים, עם העשירים ושליטי הרוח, שהוא מדבר עמם כאדם שיש בידו להבטיח להם מקום בהיסטוריה העולמית, אם יואילו לעבוד לטובת הרעיון שהוא דוגל בו.

אחרי המכתב הזה שוב לא היתה לפניו מלאכה אחרת אלא לעבד, ללטוש וליפּות את תכניתו הגדולה.

וכל זה הולך וגדול לעיניו לרום והוא מרגיש, שהוא עצמו הולך וגדל עם המשרות שלו, ההולכות ומתרוממות, ומתוך כך הריהו כותב בשביעי ליוני בספר הזכרונות שלו את הדברים האלה:

“עוד לפני שמונה ימים היה הירש הקוטב של תכניותי, ואולם כיום ירד לידי המדרגה של ‘כמות מבוטלת’ שאני נד לה במחשבותי”.

והמחשבות האלה הולכות ונעשות בדמיונו לעלילוּת ממשית כל כך, שחזיונותיו מעתיקים את מאורעות הזמן אל תוך חללו של המקום. הוא רואה את העתיד בהווה, כי דמיונו משחק לפניו באין־מעצור. חוט ההתפתחות נעלם – הכל מתרחש בבת־אחת, לפתע פתאום ובדרך פלא כחזיון שלמעלה מן הטבע. עתים הריהו תופש את ידיו בראשו: “אפשר שאין זה אלא רומן? ואני מהלך, מדבר ופועל בתוך הרומן הזה?” ויש אשר דמעות מרטיבות את כתב־היד שלו, בשעה שהוא רואה את צרות עמו, העוברות על פניו בסדר המאורעות של ההיסטוריה העולמית.

“כבוד ישראל מתחיל לעלות”, הריהו רושם בספרו, “כל העולם כלו עתיד להוקיר את היהודים. כל באי עולם יראו עתה סוף סוף מה שאלפים שנה היה חשוב לדבר שאי־אפשר. ראה יראו, כי אכן יש כבוד יהודי. והדבר הזה ממלא את נפשי כל כך, שהנני תולה בו את הכל, כשם שהאוהב מביא את כל דבר ביחס עם אהובת נפשו”.

בשעה שהוא יושב בבית־האופּרה ושומע את נגינות טאַנהייזר, הריהו מהרהר בלבו: כאן יושבים בני־אדם שעות רצופות יחד בצפיפות ובדוחק ובלי־נוע – לשם דברים שאינם נשקלים במאזנים – לשמוע מוסיקה ולראות תמונות נאות על גבי הבימה, והיהודים אוטמים את אזניהם משמוע תרועת המנגינה של דבר־הגאולה. הקהל המהודר שבא לראות את מחזה־התפארת באופרה הפריסית, ההדור והנוי של בני הכרך העולמי מעלים על דעתו תהלוכות־חגיגות העתידות להיות בארץ הבחירה בימים הבאים. “גם מן הלוקסוס היהודי הנני להפיק תועלת לפי ערכו, כמו מכל דבר אחר”.

לנגד עיניו מרחפות תמונות חיות של יציאת מצרים.

“אפשר ששוב יגיע הדבר לידי מלחמה עם הפרעהנים, שיתחרטו על שהתירו ליהודים לצאת מארצם, וקודם כל עמנו בעצמנו. עגל הזהב!” ופעמים מפליט עטו שלא מדעתו את לשון הרבים, שמשתמשים בה המלכים לגבי עצמם. “בעינים נשואות בכובד־ראש כלפי העתיד הננו לבצע את הדבר, אם העם ירגיש וידע כמה נשגבה ומלכותית היא המחשבה שאנו חושבים”. ותכף לאחר זה הריהו כותב: “להחזיק את המחנה ביד תקיפה!” “לשם שכר לאנשי־המלחמה הגבורים שלי, לאמנים שלי, המסוללים נתיבות חדשות, לפקידים שלי נאמני־הרוח, תהא שמורה תחת ידי הנדוניה של בנות עשירים. הנני לנהל פוליטיקה של נשואים. אל הבנקאים הגדולים הנוטים אחרי הנני לדבר כזאת: רצוי הדבר, שתשיאו את בנותיכם לבחורים חזקים וחרוצים, ויש לי בזה צורך לטובת המדינה. על ידי מתן תואר־אצילות הנני לזרז את בני־האדם להקריב קרבנות אישיים גדולים. עקב כסף לא ינתן במדינתנו לא תואר־אצילות ולא אותות־כבוד, אבל מי שזכה למעלת אציל לפני הוסד המדינה, הריני לקבלו ולאשרו. אמניסטיה, מחילה וסליחה כללית… אני רוצה עם מאושר… עם שליטי העולם הנני להתהלך כאחד מהם…”

מתוך התרגשות קדחתנית הריהו רושם דברים על גבי רצועות־ניר קטנות, שרק דמיונו הלוהט יכול היה לצרפם לתכנית שלמה אחת. לעיני חוזה־החזיונות עמד כל הבנין מושלם ומשוכלל כל צרכו על עמודיו, על חזיותיו וקשוטיו. ארץ בת שבע שעות העבודה: בשום בית־עסק אין לעבוד יותר משבע שעות ביום. על הדגל, שיהיה נס לכל העמים, יתנוססו שבעה כוכבי זהב על מצע לבן לשם סמל לחיים החדשים והטהורים. הפועלים יהיו הולכים לעבודתם וחוזרים הביתה לקול תופים כאנשי־צבא. עבודת נשים וילדים בבתי־חרושת תהיה אסורה. אנו צריכים לדור בריא ובעל קומה זקופה. שרות במחנה העובדים יזכּה את האדם לקבל שכר־מנוחה כשרות במחנה צבא־ההגנה. Assistance par le travail, עזרה לאדם על ידי שימציאו לו עבודה – הרעיון הזה של אהבת הבריות, שהוא רצה להעבירו מפריס לוינה, יתקים בארץ הבחירה. את המדינה ינהיגו זקני ישראל. “הסינטור הראשון יהיה אבי. אל הסנהדרין הזאת יתקבל כל יהודי מפורסם, שיתן לנו את ידו. המעלה של סינטור תכלול גם פרס שנתי לגדולי אנשי הרוח”.

“הצדיק מסאדיגורה יתמנה לראש הרבנים של אחד המחוזות. בכלל צריך יהיה להשתדל להטות אלינו את לבם של כל המשמשים בקודש. הרב הראשי שבוינה, גידמן, יהיה ראש הרבנים בעיר הבירה. היהודים המומרים מוגי־הלב ישארו באשר הם שם; אלא שנועיל גם להם, לפי שעתידים הם להתפאר במוצאם, תחת אשר עכשו הם מתבישים בזה. ואולם אנחנו, היהודים הנאמנים לעמם, נעלה לגדולה שאין לשערה… לרוטשילדים וליתר היהודים האדירים אמציא את היעוד ההיסטורי שלהם, ולקטנים שבעם היהודי אתן אידיאל חדש, אשר יעשה את הנענים והנגשים לבריות בני־חורין. ולאמתו של דבר הריני משמש עדין איש־הדרמה בכל דבר: הריני אוסף מן השוק בני־אדם עניים לבושי־קרעים, מלבישם בגדי־תפארה ומעלה אותם על הבימה על מנת לשחק לעיני כל העולם התוהה מחזה נפלא, שיצרתי בעצמי”. “אני הגבר, הנוטל פסולת ועושה ממנו אנילין”.

וכדי להצטדק בעיני עצמו הריהו מוסיף ואומר: “עלי למשול משלים שונים, לפי שהדבר שהנני אומר לעשות אין דוגמתו בעולם”.

וכבר הוא צופה ורואה את הדור היהודי החדש, שהוא אומר לחנך אותו באמונה היהודית הנושנה ולחזק בקרבו את רגש הכבוד על ידי שירי־מולדת ובדוגמאות מעלילות המכבים. מחזות־גבורים יטעו בלב בני־הנעורים האלה רוח גבורה. גולדמרק, בריל וקומפוזיטורים יהודים אחרים יחברו בשבילם הימנונים. “ערכה של יציאת מצרים כלפי תנועה זו יהיה כערך המחזות של הנס זכס כלפי אחת האופּרות של וגנר… כל מי שהרע לי ואינו ערב משום כך את לבו להתקרב אלי, אלך אצלו ואושיט לו יד ואספחהו אל אחת הכהונות, לפי שעלי להיות למופת לאחרים בנדיבות רוחי. פתרון שאלת היהודים סופו שיביא לידי פיוס גדול, המקיף את כל העולם כלו. אמונתי חזקה, שאטה אחרי את לבות הבריות. לא תעבורנה אלא עשר שנים והתנועה תגדל ותהיה לכח־מושך אדיר, שאין לעמוד בפניו, והיהודים ירוצו אחרינו יחפי־רגלים ובאישון לילה”. “אבל קודם כל מן הצורך הוא לקנות את לבות הגדולים, כדי לרכוש את האמצעים החמריים במנוחה ובשקט. מהירש אלך אל רוטשילד, כדרך שהלך מוֹלטקה מדניה אל פרוסיה”.

עתים מזדמנות ברשימותיו המלים “גליאון” ו“מועצת־משפחה”. בגליאון אשר על שפת האגם הזשנבי הוא אומר להועד עם גידמן ועם סלי כהן, כדי לראות מה הרושם אשר יעשו רעיונותיו על אדם העוסק במדע ועל אדם מנוסה בחיי־המעשה. ואולם את תכנית-המעשה לכל מלוא הקפה הריהו עורך ומתכן בדרך שיטתית בשביל מועצה משפחתית של הרוטשילדים. הוא מבקש להוכיח להם, שהונם המופלג שלא כדרך הטבע אינו עשוי להשתמר ולהתקים בידם אלא על ידי קיום התפקיד ההיסטורי הזה. “אם תסרבו לנו, תתחולל עליכם חמת המוני העם. אנו נעלה אתכם לגדולה, כי את הנשיא הראשון שלנו נבחר מבית רוטשילד. זוהי המנורה המזהירה, שהנני להעלות על ראש מגדל־איפל אשר להונו של בית רוטשילד. וכל המגדל יהא נראה מתוך כך בהיסטוריה, כאילו לא הוקם אלא כדי לשאת על ראשו את המאור הזה. אפס בחוקת־המדינה נצמצם את השררה שלכם כפי הצורך, לפי שאנו מבקשים להיות אנשים בני־חורין ורק אלהים לבדו יהיה ראש ועליון לנו. אהה, רבים מאחינו אינם יכולים לדמות בנפשם אפילו בחלומם מה פרושו של דבר היות אדם בן־חורין. ובכל זאת אבצע את כל המחשבות שבלבי, משום שעטי טהור הוא ואין לשחדו”.

כשהוא יושב בבית ועובד את עבודתו, מתרגשים עליו חזיונותיו וכובשים את כל ישותו. ואולם כשהוא יוצא ונכנס לבין הבריות, מניחה העלילוּת את ידה על שכמו ומפכחת אותו. ערב אחד מצא בביתו של אחד מידידיו אורחים מוינה. והנה התעורר בקרב המסובים וכוח נלהב על דבר אישור בחירתו של לואיגר לראש העיר וינה. הכל דברו בפחי־נפש על התלקחות השנאה לישראל. “היאוש שלכם הרפה את רוחי כליל. נשמות של בני הגיטו – שלוות, ישרות ופחדניות. כך טיבם של מרביתם. וכי יבינו את קול הקריאה לחרות ולכבוד־אדם? כשנפטרתי מהם, הייתי מדוכדך־נפש ביותר. שוב נדמה לי, שמחשבתי אינה אלא שגעון – –”.

אבל משחזר הביתה שוב תקפו עליו דמיונותיו – כחלומות־עולמות היו מרחפים הדמיונות בימי האורה האלה על נפשו. ושוב הבהיק כנגדו זיוה של ארץ הבחירה. היכן היא? היכן תהיה ארץ זו? דבר זה עדין לא נתחור לו. כנגד פלשתינה יש לטעון מבחינת קרבתה לרוסיה ואירופה, מפאת שטח מדתה הצרה ואקלימה, ששוב אין אנו רגילים בו. אבל בזכותה מצדדת המסורת הנשגבה. ואיזו לשון תהא מתהלכת במדינה? – כל אחד יביא עמו את הלשון, שהיתה שגורה בפיו בארצו. רבוי־הלשונות לא ישמש עכוב במדינה. ודוגמה לכך משמשת מדינת שויץ. במה תודע איפוא האחדות שלנו? הדת עושה אותנו לעם ולא הלשון. אנו נקח אתנו את מנהגי הסביבה הישנה, שהורגלנו בה, ונטע אותם בארץ החדשה. בתחלה ודאי יהא בכך משום שאילה משל אחרים. לאחר זמן צריך יהיה ליצור, כמובן, נוסח־חיים משל עצמנו, נוסח יהודי. איש לא יהיה נרדף על פרסום דעותיו ככל העולה על רוחו. העתונות שלנו תהיה נקיה מאין כמותה בעולם. דבר שאין צריך לומר הוא, שנהיה נוהגים כבוד בבעלי אמונות אחרות ונגן על רכושם, על כבודם וחרותם בכל תוקף. גם בזה נהיה למופת לכל העולם כלו.

ויש אשר המרי היהודי פורץ ועולה מנפשו: נשיא היהודים ילבש את מלבוש־הקלון היהודי של ימי־הבינים: המגבעת המחודדה על ראשו והכתם הצהוב על בגדו. האם באמת ובתמים דמה כך או אין זה אלא חזון־רומן? המנהיג, אשר יביא את היהודים הראשונים אל הארץ, ידבר, עם עלותו על היבשה, על רוממות הכבוד היהודי, ובשעת ההתנחלות הראשונה בארץ יחלוק לאבירי הכבוד היהודי את הכתם הצהוב. מתוך כך יהפך אות השפלות לסמל הגדלות העליונה. זאת תהיה ארץ הבחירה, אשר בה נהיה רשאים להיות עקומי־חטמים, שחורי־זקן או אדומי־זקן, אנשים אשר צורת רגליהם היא כך או אחרת, בלי אשר אדם יבוז לנו על כך. הארץ אשר בה נהיה רשאים לחיות על כברת אדמה משלנו ואשר שם־הגנאי “יהודי” יהיה שם לשם־הכבוד כשמו של כל עם בן־תרבות. ולא עוד אלא שאפילו לגיטות העתיקים ניחד שם מקום בתוך הבנינים בעלי הסגנון החדש, כדי לשמש מצבת־זכרון לימים עברו. ובחגים לאומיים גדולים יעבור עליהם הנשיא ועמו לויה רבה: המזכיר, שרי השלטון, שרי הצבא, חבורת הדיפלומטים, סוד הזקנים, חברי הפרלמנט, צירי הממשלות, וגדוד פרשים לבושי־תפארה, “פרשי יהודה”, בראשם.

בשעות שכאלה הריהו מציץ ברשימותיו ברוח נבהלה. וכי עדין אדון הוא לדמיונו? או אפשר שתקפו עליו רעיונות של טרוף? “כלום אני עורך תכנית? לאו, התכנית הולכת ונערכת מאליה” ומה נפלא הכל! למצב כזה קראו לפנים רוח־הקודש. מתוך תשוקה עצבנית הריהו מניח להרהוריו לחלוף במחו באין מעצור, ומוצא, שמושגי־הענינים שהוא מתעסק בהם אמנם בלתי־שכיחים הם, ואף על פי כן הרי הם ממשיים תכלית הממשות. האיש אשר הביט אל כסוי־הקומקום, שהקיטור הגביה אותו למעלה, ועמד והודיע: “בכח הזה הריני להסיע בני־אדם, בעלי־חיים ומשאות ולשנות את פני הארץ” – האיש הזה היה לצחוק ונחשב לשוטה בעיני הבריות. ומהו בעצם כל הפתרון של שאלת־היהודים? רק הסעה והעברה ממקום למקום. צריך להתגבר אך על הקשיים הראשונים, צריך להניע אך את הקטר הראשון, ומיד תתגלגלנה העגלות על פסי־הברזל של ההיסטוריה מאליהן.

מתוך תשוקת־עבודה שאינה יודעת לאות הריהו הולך וכותב עמודים חדשים מלאים רשימות מדויקות של תכניותיו לפרטי פרטיהן. הכתיבה משמשת לו רוחה והקלה יותר משהיא משמשת עבודה. “הריני משתחרר על ידי כך מן המחשבות שלי, הסובבות ורותחות במחי כמו באבּיק ואשר אלמלא נתּן להן מוצא, היו מפוצצות אותו לרסיסים”.

ככה דבר גם ירמיהו הענתותי, אשר יסר את אחיו בעברתו בשבט פיו: “והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל”. וכזאת אמר גם רעו של איוב: “כי מלאתי מלים הציקתני רוח בטני; הנה בטני כיין לא־יפּתח, כאובות חדשים יבקע, אדברה וירוח לי”.

“עלי להחיש את הפורקן, את התפתחות הרעיון. תקפה עלי אותה ההרגשה, שהיתה בלבי לשעבר במחלקה השמינית של הגימנסיה האונגלית. עוד מעט ואעזוב את בית־הספר הזה”. ואולם בבית־הספר היהודי לא למד הרצל אלא מעט מאד. הוא לא ידע לא את חבורו של הס “רומא וירושלים” עם כל הבעיות שלו ולא את ה“אבטואמנציפציה” של פינסקר. הוא לא ידע מאומה על דבר המאורע הנפשי האדיר של יהודי רוסיה, שעורר בקרב מנהיגיהם עוד לפני זמן הרבה מחשבות כמחשבותיו. וטוב היה שלא ידע זאת. נפשו היתה קרקע בתולה וקבלה את המלאכות שלא בהשפעת אחרים – הוא לא ידע את הספקות ופחי־הנפש, שהתרגשו על אלה, שבקשו את הפתרון הכסוף לפניו. הוא ראה את הכל באותה תמימות־הילדים, המיוחדה אך לגדולים שבגדולים. ועלתה לו מה שעלתה לאותו הרועה הפשוט מארץ יהודה, שקבל את מלאכות אלהים תחת צללי השקמים ומהר להביא אותה לבני־האדם. גם על אודות הנביא הזה מיהודה לא ידע הרצל כמעט מאומה. וכשהיה מחזר אחר דוגמה למערכי רוחו ולרגשת נפשו הנסערה, לא העלה על דעתו לא את ירמיהו ולא את עמוס, אלא את סבוֹנרוֹלה הנכרי.

"אתה כותב, ששאלת היהודים לא נגעה עד נפשך. אבל את נפשי אני הריהי ממלאה זה כמה זמן כלה, כלה. דמיתי, שעל ידי המחזה ‘הגיטו החדש’ שכתבתי אגול מעל נפשי את הלחץ הכבד המעיק תחתיה, אבל הדבר לא עלה בידי. הפוכו של דבר. הענין הזה הולך ומסבך אותי ברשתו הלוך וסבך. זה זמן־מה שהנני שרוי במצב רוחו של סבוֹנרוֹלה, אשר לנאוּ הביע אותו במלים:

"Mich schlug der Blitz zu Gottes Titter,

Auf Ewig steht der ernste Bund".

("עברני הברק ולאביר־אל קדשני, הברית הרוממה עומדת לעד.)

כך הוא כותב אל טולס. ורק עתה נודע לו על ידו על דבר הרומן של הסופרת האנגלית דזשורזש אליוֹט “דניאל דירונדה”, העוסק בפתרון שאלת היהודים ברוח ציונית. אלפונס דוֹדה, האנטישמי הנעים והמעודן, שהיה מחבב את “המלך האשורי, את הנסיך המזרחי” חבה יתרה, השיא לו עצה להציע את חזון הכבוש היהודי שלו בצורה של רומן, אבל הרצל כבר גדל והתעלה בימים ההם מלהיות כותב רומנים והתקין עצמו לבצע את מחשבתו למעשה. הוא בחר לו סגנון־לשון אמיץ. “שלא לפי כבודי היה הדבר להציע לפני ההמונים את מערכי־תכניתי כשהם מובלעים וזרועים בין מאורעות אהבה ומהתלות קטנות, כדרך שעשה בּלאמי ברומן שלו החוזה עתידות”.

אבל כלום ערבוביה זו של חזון־דמיון ועלילות יהא בה כדי לצודד את נפשות הבריות? “אחדות מרשימותי ודאי תהיינה בעיני הבריות מגוחכות, מופרזות ואפילו שגעוניות. אבל אילו נהגתי כאן מדת הבקורת, כדרך שנהגתי ביצירותי הספרותיות, אז נבלו רעיונותי. אבל הגדלות הענקית מועילה למטרה יותר מן הקטנות הננסית. הרי הרשות ביד כל אדם להמעיט את הגוזמה בעצמו. אמנים יבינו מעצמם, שבדעה צלולה הכנסתי גוזמאות ודברי חלומות לבין המחשבות המעשיות והפוליטיות שלי, המכוונות ליצירת מדינה, כדשא-עשב ירוק הצומח לבין אבני־מרצפת. לא רציתי למעט עצמי ולנהוג בפכחות יתרה. דמעה קלה היתה דבר שבצורך, לפי טבע הדברים. אמנם כן, אמנים יבינו את הדבר כל צרכם, אלא שהאמנים מועטים בעולם”. עתים, בשעה שתקפו עליו עוית־עצבים ומיחושי־ראש, אחזוהו פחד וחרדה, שמא יעכב המות בידו מלבצע את מפעלו הגדול. באחד הימים האלה רשם בספר־הזכרון שלו את החרוזים שכתב פאול היזה על אחד האמנים: 

"ich bebe,

Dass ich hinfahren könnte über Nacht,

Hinfahren, ehe ich dies Werk vollbracht."

(לבי יחיל פן אגוע בן־לילה ועוד טרם כליתי את היצירה הזאת).

ובכן צריך להזדרז ולמהר קודם שיכלו הימים. צריך לעבוד במהירות יתרה ובחפזון, עד כמה שהאדם הדבק באדמה מוכשר לכך. "להביא את מתנת אלהים ליהודים. כשאני אומר ‘אלהים’, אין כונתי להעציב בכך את החפשים בדעות. לא איכפת לי אם יעמידו במקום הנוטריקון החביב, הקדמוני והנפלא הזה את רוח־העולם או מלה אחרת. שהרי בשעה שאנו רבים ריב־שפתים על דבר מלים, אנו הוגים כלנו רעיון אחד. בין באמונה ובין בספק אין בלבנו אלא רעיון אחד: שהדבר סתום ומופלא ממנו. אפשר שיעלה בידי לפתור לא את שאלת היהודים בלבד, אלא יותר מכן – גם את השאלה הסוציאלית. שכן במקום בצת העולות, שעברו בירושה, הריני מעמיד את הסכוי ליצירת חברה חדשה העתידה להוסד על קרקע בתולה. הארץ של שבע שעות־העבודה לא דיה שתהיה ארץ־המופת לנסיונות סוציאליים, אלא תשמש גם ‘מֶכּה’ לאמנויות היפות, שכל העולם התרבותי יעלה אליהן לרגל. מפעלי יהיה רכוש יקר וקים לכל האנושות, לכל העמים כלם, ולא ליהודים בלבד. אחרי הדברים האלה, הנאמרים באמת ובתמים, ודאי אהיה חשוב בעיני רבים אדם שלקה בשגעון־הגדלות. אבל נדיבי־הרוח, האמנים והפילוסופים יבינו עד כמה כל זה אמת ונכון הוא, והם ילמדו עלי זכות ויצדיקוני. אלהים לא היה מקים את עמנו בעולם זמן הרבה כל כך, אלמלא הוטל עליו לקים מלאכות גדולה בהיסטוריה של המין האנושי. אמת הוא, שקשה הדבר להטות את לב היהודים אחרי מחשבתי, ואף על פי כן קנה אקנה את נפשם. הנני חש ומרגיש, שעולים וצומחים בקרבי כחות־ענקים. ‘האדם הולך וגדל עם מטרותיו הרוממות’. כל בני־הנעורים שלנו, כל האנשים מבני עשרים ועד שלשים ישטו מן הדרך הסוציאליסטית הסתומה והמטושטשה וילכו אחרי. הם ישמשו מטיפים במשפחותיהם ויצאו אל הארץ, העתידה להיות בזמן מן הזמנים ארצם שלהם. הרבנים יהיו עמודי־התוך של האגוד שלי, והנני הוגה להם כבוד על כך. הרעיון יתפשט בכל מקום כאש מתלקחת.

בזמן הכתיבה, וביחוד בשעה שהעליתי על דעתי את רוח־החג הרוממה שתהיה שרויה באניות ועם הכניסה לארץ, לא יכולתי להתאפק ובכיתי על ענות עמי. אבל אם הוטל עלי להיות מנהיג לעמי, אסור לי להראות לו את דמעותי. מבטו של המנהיג צריך להיות זך וברור ובלתי־עכור. היום הריני גלמוד, אדם בודד לנפשו, אבל מחר אפשר שאהיה נעשה מנהיג רוחני למאות אלפים. על כל פנים אהיה איש היודע ומכיר רעיון נשגב והמבשר אותו לבאי עולם. בימים האלה הייתי חושש, שמא אצא מדעתי. תקפו עלי המחשבות והיו חומרות ותוססות בקרבי ומרעידות אותי מגו ועד נפש. מלוא חיי אדם לא יספיק לבצע את כלן. אבל הריני מניח אחרי ירושה רוחנית. למי? לכל הבריות שבעולם. סבור אני, שסופי להיות נמנה בקהל מיטיבי־הבריות הגדולים שבגדולים. או אפשר שאמונה זו אינה אלא שגעון של גדלות?"

ואולם ההרהורים שלו בדבר יצירת מדינה אינם משמשים רק ניצוצות בודדים, המבריקים במחו ללא קשר, אלא הוא קובע את הרעיון על דבר הקמת מדינה יהודית גם בצורה ברורה ומסוימה, כדבר המובן מאליו. מצבו של העם היהודי שאינו כתקונו מצדיק את הדבר, שאדם אחד, הרואה ומכיר את הסכנה הממשמשת ובאה, יהא משמש מנהל־הענינים ויהא פועל ונושא ונותן עם הבריות בשם העם. אלא שמן הצורך הוא שהפעולה הנועזה הזאת תהא נסמכת ומסתיעת על ידי “חברה יהודית” (Society of Jews), שחבריה הנם אנשים מצוינים ומפורסמים. חברה זו צריכה לעמוד במרכז התנועה, וכל מה שהתנועה תלך ותתרחב, כן יגדל יפוי־כחה לשמש בשם העם באת־כח המדינה המתהוה, לחתום אמנוֹת, לנהל משא־ומתן ולרכוש קרקעות ולשעבדם לרשותה. “החברה היהודית” תהא המוסד המוציא אל הפועל, אשר ינהל את כל העסקים על סמך ה“טשאַרטר” (כתב־הרשיון), שיש להשיגו. לאחר זמן יעבור השלטון לידי המוסדות הדמוקרטיים. צריך להשתדל מבתחלה לסלק את כל החלוקים המעמדיים, אבל אין לדכא את האיניציאטיבה הפרטית בשום פנים. אנו נהיה קולקטיביסטים רק במקום שהתפקיד המוטל עלינו יהא כרוך בקשיים מרובים לאין שעור. חוץ לזה נסייע בידי היחיד בזכויותיו המגיעות לו ונתן את היכולת לקנין־בעלים להתפתח באין מעצור ובכבוד כבסיס המשקי של עמידת העם ברשות עצמו. מרכזי־עבודה יסדרו את תוצרת בתי־החרושת ויפקחו על כך שלא תהיה יתר על המדה. לא נתן להשתמש ב“קוּלים” (פועלים סיניים העובדים בזול) נכרים, ועל הממרים נטיל חרם. נגן על הפועלים העובדים עבודה של שבע שעות ולא נניח לדכאם ולהורידם למדרגה נמוכה. הכניסה לארץ תסודר לפי הצורך והאפשרות על ידי ועד־הגירה. בראש האגודות המקומיות יעמדו הרבנים, אשר יטיפו לרעיון הזה מעל הבימה וישתדלו לעשות לו נפשות. ומה גדולה תהיה כונת־הלב בשעת אמירת המלים ‘לשנה הבאה בירושלים’. לא יהא צורך בישיבות ממושכות ובפטפוטי־וכוחים, כי הרעיון יהא נקלט ונבלע בעבודת־האלהים. האגודות המקומיות תקבלנה את כל הידיעות הדרושות מאת המרכז של “החברה היהודית”, והמבקשים להגר מארצם ידעו מראש את כל מה שהם צריכים לדעת. המעמד הבינוני יהא נגרר אחר התנועה על כרחו, לפי שבניו יהיו עסוקים בארץ הבחירה בתורת פקידים, שופטים, פרקליטים, רופאים, בנאים ואדריכלים בוני־גשרים וסוללי מסלות־ברזל. ובנותיו תנשאינה שם לאנשים. במרכזי־ישוב חדשים מתחתנים בני־אדם בעודם בצעירותם. דבר זה יש בו תועלת גם למוסר הכללי וגם לדור הבא. החלוצים הצעירים יביאו לאחר זמן לארץ את הוריהם, את בני משפחתם ואת ידידיהם. מדרך הטבע הוא, שהעניים ילוו אל התנועה ראשונים, משום שועדי־ההגירה השונים שוב אינם מוצאים ארץ להעבירם לשם. הם יאותו בחפץ־לב לעבוד עבודת־גוף קשה, לפי שיהיו צפויים לחרות ולחיי־רוחה לעתיד. גם העשירים סופם שישלימו עם הרעיון. איני מאמין בקשי־לבם של העשירים, וגם איני עושה עצמי כאילו אני מאמין בזה. אינני ציר שלוח לחרחר מדון, אלא ציר מבשר שלום. אנו נביא חרות לכל הכחות, והם יתאחדו עם כחותינו אנו".

ומתוך שהוא מיחד לרשימותיו ערך היסטורי הריהו גונז את גל הפתקים והמחברות, שנצברו והיו לספר עבה, באחד הבנקים, ומודיע לשניצלר באיזה בית-גנזים של “Comptoir d’Escompte” הצניע את רשימותיו. כדי לפתוח את בית־הגנזים הזה צריך לסובב את כל אחד משלשת הכפתורים שבע פעמים. “מן הצורך, שיהא אדם יודע זאת, שמא אסתלק מן העולם באחד הלילות. וכי סבור אתה שהנני נרגש? לאו, אינני כך. מעולם לא הייתי שרוי במצב־רוח מרומם ורב־אושר כל כך. איני מהרהר במות, אלא בחיים מלאים עלילות־גבורה, אשר יבערו ויכלו את כל השפל, הריקני והמבולבל, שאולי היה בי בזמן מן הזמנים, ואשר יביאו שלום בקרבי, כשם שעל ידי חבורי זה עשיתי שלום עם הכל”.

והר הרשימות הולך וגדול והקפו הולך ורב בנוח עליו רוח הנבואה שלו…

“איש לא העלה על דעתו לבקש את ארץ הבחירה באשר היא שם. והרי היא קרובה כל כך. הרי היא כאן – בקרבנו אנו! כל אחד ואחד נושא עמו ובקרבו מקצת מן הארץ הקדושה – האחד במחו, השני בידיו, והשלישי בהונו וברכושו. ארץ הבחירה נמצאת באשר אנו מביאים אותה לשם. מדינת־היהודים הריהי צורך העולם ולפיכך עתידה היא להתקים. דומה אני, שחיי אני פסקו ותחתיהם מתחילה פרשת ההיסטוריה…”

 

ח    🔗

תחלת ההיסטוריה או סופו על הרומן – דמעות אוהב – מכתב אל ביסמרק – ועידה עם גידמן במינכן – משא-ומתן עם הגרף באדני – מעשי-איבה כלפי היהודים בוינה – מלחמה עם בעלי העתון “נויאה פרייה פרסה” – עשית שלום

האיש הראשון אשר הרצל גלה לו את הסוד הכמוס בנפשו, היה ידידו ד“ר שיף, מנהל לשכת־הטלגרמות של ווֹלף. במשך ארבע שנות ישיבתו בפריס היה משמש איש־סודו ופעמים גם בא־כחו הרשמי. “על היהודים לא דברנו קודם לכן אלא פעם אחת”, ספר ד”ר שיף לראובן ברינין: "הדבר היה בימים הראשונים לשבתנו יחד, כשאמרתי לו, שאיני רוצה ללכת שוב לאישל בימות הקיץ, משום שבעונה זו הריהי מלאה יהודים מכל המינים ואין את נפשי לבוא בחברתם. הרצל נתן בי עינים תמהות ואמר: ‘היך? הרי איש יהודי אתה בעצמך, ולמה אתה משתמט מלהתרעות עם יהודים?’ – הרצל היה קמצן במלים. וכשהיה מדבר לא היה אלא מסיח במות. אנו, ידידיו, שערנו שתעלומה גדולה כמוסה בלבו והיינו מצפים, שביום מן הימים יופיע לפנינו בצורה חדשה ומפליאה, אלא שלא עלה על דעתנו אפילו בחלום, שאותה הצורה תהיה מדינית, ולא כל שכן שיעמוד בראש תנועה יהודית שביהודית. אני הייתי נפגש עמו יום יום, ופתאום נעלם ושבועים ימים לא נראה לעיני הבריות. סבור הייתי, שיצא לזמן־מה מפריס, והנה קבלתי ממנו מכתב ובו קראני לסור אליו על מנת להועץ עמי בענין חשוב. על פי הרמזים העמומים שבמכתב דמיתי, שיש כאן ענין של עסקי משפחה מסובכים. לבי נבא לי, שקרהו אסון. בלב דופק מהרתי והלכתי אל בית דירתו. בני משפחתו כבר שבו לוינה. הרצל פתח לי את הדלת בעצמו. וכשראיתי אותו נבהלתי למראהו. תוך הימים המעטים שלא ראיתיו נפלו פניו כפני חולה וגם מבט עיניו מוזר היה שלא כרגיל. שערות ראשו, זקנו ובגדיו היו פרועים ובלי סדרים. הזהו הרצל איש־ההדור, שהיה מדקדק במראהו החיצוני ובבגדיו כאחד מ’כהני המודה'?

בלחש ובקול מלא תעלומות פתח ואמר אלי:

,שמע נא, ידידי, זה שבועים ימים הריני יושב כאן במחבואי; השינה נדדה מעיני ותאות־האוכל ניטלה ממני – תמורה גדולה קמה בנפשי. פרי התמורה הזאת הוא הספר הזה, שעסקתי בכתיבתו יומם ולילה. ובזמן שכתבתי אותו נחליתי מעצמת סערת נפשי. עתה גמרתי אותו. איני יודע מה ערכו, אלא דבר אחד ברי לי: גורל חיי צפון בו. אין אדם בעולם יודע עדין את המתרחש בנפשי ואיש לא ראה את כתב־היד הזה. בבקשה ממך, ידידי, הקדש לי שעות אחדות ואני אקרא לפניך את הספר מהחל ועד כלה. אבל אל תפסיקני בשאלות עד שאסים את קריאתו. וכשאסים, תחוה לי את דעתך בלי משוא־פנים ואני אשמע במנוחה את דבריך, ואילו גם יהיו מרים ביותר'.

לבי נבא לי רעות. הרצל הוליכני אל חדר־העבודה שלו, נעל אחרינו את הדלת והתחיל קורא לפני את כתב־היד. הוא קרא בלא הפסקה, ברגש ובקול רועד". את יתר הדברים אנו יודעים מתוך כתבי הרצל. הוא התבונן בפני ידידו כדי לדעת את הרושם, שעושים עליו דברי ספרו. והנה ראה, שעיניו נתמלאו דמעות. נפשו של הרצל עלצה בקרבו. הנה כן צריכה להיות פעולת הטרגדיה היהודית על כל נפש יהודית, הנה כן עתידה היא להחרת בלב מיליונים בני־אדם! הרי הוא עצמו בכה בשעה שכתב את הספר הזה. אבל מיד נוכח לדעת שטעות היתה בידו, טעות קשה ומכאיבה – ידידו בכה עליו עצמו. הוא היה מובטח, שדעתו נטרפה עליו.

“אכן חולה אתה, יקירי. הנך צריך למנוחה. עליך לדרוש ברופא”, אמר לו ד"ר שיף מתוך השתתפות בצער.

“לא אלך אל רופא”, החזיר לו הרצל מתוך התרגשות, “אלא אל אדמונד רוטשילד. הנני להוכיח לו, שכל המיליונים שהוא מפזר למעשי־צדקה אך לריק הם, אם לא תוסד מדינה יהודית”.

“חלילה לך מלעשות את המעשה הזה!” הזהיר אותו ד“ר שיף. “רוטשילד יתנך למשוגע או לרמאי. בכל המעשה הזה אתה עושה את עצמך לצחוק או לגבור טרגי”. דבריו של הד”ר שיף עשו רושם כביר על הרצל; הוא חש שכל עולמו נתערער ונחרב. מפני הטרגיקה לא היה מפחד כל עקר, וכנגד זה היה מתירא מפני צחוק הבריות, שעלול היה להמית את עצם הרעיון שלו.

ופתאום עולה על דעתו מחשבה, שאפשר הדבר שהמכתב, שכתב בענין זה לד“ר גידמן, יעשה מחר על מקבלו אותו הרושם עצמו. הוא הראה את המכתב לד”ר שיף והלה אמר לו: “ראש הרבנים שבוינה כרועה נאמן לבני עדתו ודאי ימהר וילך אצל הוריך ויגלה להם, שבנם יחידם יצא מדעתו”. ומיד שלח הרצל טלגרמה אל הד"ר גידמן בבקשה, שלא לקבל את מכתבו אלא להחזירו לו כשהוא חתום. שיף יעץ להרצל לדבר עם נורדאו, אבל הרצל השיב לו בפחי־נפש: “אם רעיונותי עושים רושם כזה על ידיד נאמן ונבון, עלי לותר על מחשבתי ושוב לא אדבר בענין זה עם אדם. על נפשי עברו תהפוכות קשות ורבות־מכאוב. מצב־הנפש הזה דומה לגוף מלובן באש, שהטילוהו לתוך מים צוננים – אם אותו הגוף ברזל הוא, הריהו נהפך לפלדה”. 

למחר הריהו כותב אל הברון הירש: “התכנית אינה יוצאה מכלל רומן; לפי שעה אין להביא תשועה ליהודים. משום שנתנונו ועדין לא הגיעו לידי יאוש כל צרכם. ולפיכך יצחקו על גואלם. יצחקו? לאו, אך חיך יחיכו עליו, לפי שכבר תש כחם לצחוק. קפאון רוחה של היהדות היה לחומה. אחרי החומה הזאת יש חרות וגדולה, אבל בראשי בלבד לא אוכל לפרוץ את החומה הזאת, ולפיכך הריני נואש”.

הוא מרבה לטיל בגן הטילירי. מרבד כר־הדשא הירוק, הפסילים והאנדרטות המציצים בכל מקום מתוך שפעת הירק מרגיעים את רוחו. אלא שמקץ שעה קלה הריהו מהרהר בלבו, שדבר כזה יש ליצור גם שם, בארץ הקדושה. בגן נזדמן לפניו ד“ר שיף והלז שקד עליו שוב לרפאותו ו”לרככו“. אבל הרצל כבר נעשה פלדה מוצקה. שיף ספר לו, שכבר במאה שעברה (!) נסה יהודי אחד, שבתי צבי, לעשות כדבר הזה, אלא שהנסיון נסתים מתוך טרגדיה. הרצל החזיר לו: “במאה שעברה (!) אי אפשר היה, אבל כיום הזה אפשר הדבר, משום שיש לנו מכונות”. שיף הגיש לו את שוברות הדואר ואת חשבון הטלגרמות, ששלח ל”נויאה פרייה פרסה". הרצל חבר את הסכומים חבור מהיר ונכון, תחת אשר שיף נשתבש כמה פעמים. “הדבר היה לי לנחמה”, כתב הרצל בספר־הזכרון שלו, “לאחר הזעזוע שנזדעזעתי אתמול עד היסוד. נמצא שההגיון שלי הריהו כתקונו, אלא שמחות הבריות אינם תופסים עדין את הענין החדש. באו והציעו לרוטשילד את העסק של המאור האלקטרי, והוא לא הבין אותו; וכשהציעו לפניו פחמי־אבן, מיד הבין את העסק ונתקבל על דעתו. אפשר שגם האור הגנוז ברעיון שלי יהא סמוי מעיני הבריות; הם יראו רק את פחמי־האבן, שממנו נוצר האור הזה”.

“עלי לפנות אל בעל־מח גדול וצלול מאלה. עלי לפנות ישר אל ביסמרק. הוא יכריע בדבר, אם יש בכך משל מלאכות אלהים או רק משל פיוט בלבד”. בי"ט ליוני שנת 1895 כתב הרצל מכתב אל ביסמרק. הוא בקש מאת הקנצלר איש־הברזל לקבלהו לראיון על מנת להציע לפניו את תכניתו החדשה בדבר פתרון שאלת היהודים. “רק האיש אשר במחט־הברזל שלו אחה את גרמניה שנתפוררה אחוי מופלא כל כך, שאין התפר נכּר כמעט, רק אמן־המדינה הזה גדול הוא למדי, כדי להגיד לי, אם התכנית שלי יש בה משל דברי־גאולה או אינה אלא פרי מבריק וריקני של דמיון מופרז. דעתו של ביסמרק תהיה לי בית־דין עליון ואחרון – אם יאמר, שהענין אינו כשורה, לא תצא התכנית מכלל רומן. אז אדע, שחלמתי חלום נאה, ככל האוּטוֹפיסטים שבעולם מתּוֹמס ועד בּלמי”.

ואולם אך שלח את המכתב אל ביסמרק, מיד נשתחרר מן הרגש כאילו דעתו של ביסמרק לבדה עלולה להיות המכרעת בדבר. הוא קבל ממקום אחר השפעה מעודדת, שהיה בה כדי לחזק את ילד־מחשבתו הענוג והאהוב עליו אהבת נפש. בבית־האכל “רוֹיאַל טאַורן” נפגש עם שני האחים מרמוֹריק. האחד, ארכיטקטן וינאי, התאונן מרה על האנטישמיות ההולכת וגדלה בוינה, והשני, רופא במוסד־פסטר וממציא נסיוב־השחפת, אמר בלי־עקיפין: “אין תקנה אחרת אלא זו, שהיהודים יכוננו להם מדינה משל עצמם”.

הרצל שמע את הדברים האלה ולבו נפעם ונתמלא שמחה. “למשען כזה הריני זקוק באותה שעה. שכן גדול דכדוך־הנפש, שגרם לי שיף על ידי התרגשותו ודמעותיו”. ובכ"ב ליוני הריהו כותב בספר־הזכרון שלו את הדברים הנאים האלה:

“היום חזרתי ומצאתי את שווי־המשקל של נפשי, שאבד לי על ידי פגיעתו של שיף”.

עכשו הריהו מבקש דרך חדשה לגמרי, דרך פשוטה אל הקיסר הגרמני. אבל קודם לכן הריהו פונה אל הברון רוטשילד ושואל אותו, אם יהי רצון מלפניו להציע תחלה את התכנית שלו לפני יהודים בעלי־יכולת. אם הן, יקרא לפניו את מגלת־הזכרון שערך אל הקיסר הגרמני. ואל הברון הירש הוא כותב, שהוא חוזר בו מדברי היאוש שלו. ושוב עולה מחשבה על דעתו של הרצל להציע את פתרון שאלת היהודים בצורה של רומן. שכן ברומן אפשר להביע על נקלה את כל הרעיונות הדמיוניים בלי אחריות.

ואף על פי כן העלילוּת יפה ממנו! בבית־הנבחרים הריהו נכנס בוכוח עם הקומוניסטן ליאו פרנקל על הסוציאליזמוס וטוען לזכות האישיות כנגד הקולקטיביזמוס. בשדות־אליזה עובר עליו במרכבה בנו של הגביר הבודפסטי מוריץ ואַרמן, צעיר בעל־מרץ שלקה בשעמום. “אכן חומר יקר היה לנו כח־החיים הזה שלא נדלדל! אפשר שהיה עולה בידנו להלהיב את רוחו לתת את ידו לענין שלנו. וכמה נאה היא התכנית שלי, אשר בתחום המסגרת שלה ימצאו אנשים כליאו פרנקל וכאותו ואַרמן הצעיר אפשריות של התפתחות!” פגישה עם נורדאו – דבר המובן מאליו הוא, שגם עמו הריהו מדבר על שאלת היהודים. “אנו מוציאים מלים איש מלבו של חברו – מעולם לא הרגשתי הרגשה חזקה כל כך, שיש בינינו קרבה גדולה. נורדאו סבור, שעקר הפורענות של הגורל היהודי המר מונח במה שעם שמרני זה, שהיה דבוק כל כך באדמת מטעו, הנהו מחוסר מקלט זה אלפּים שנה. רעיון מדינת־היהודים מרחף באויר, אלא שאין אדם מעז להביע אותו מן השפה ולחוץ. בוינה מתרבות ההפגנות האנטישמיות מיום ליום, וגם מארצות רבות אחרות באות בשורות רעות על מעשי־איבה. באלף מקומות שעל פני האדמה נשמעים דברי חרוף וגדוף כלפי היהודים ואנחנו איננו מסיקים מכאן שום מסקנות!” שיף סבור, שהונגריה, המתיחסת אל היהודים שלה בליברליות יתרה, תחניק את האנטישמיות גם באוסטריה. אבל הרצל אינו מודה בסברה זו. דעתו היא, שיעבירו את האנטישמיות מאוסטריה להונגריה. האצילים, שנושלו מעל אדמתם, יסיתו את העם ביהודים, יעמדו בראשו ויתנפלו יחד עם ההמון על היהודים. השלטון הליברלי יכול לחלוף פתאום ותחתיו תבוא פוליטיקה אנטישמית קשה מאין כמוה. אפילו ההתנצרות אינה משמשת תריס בפני איבה זו, שכן לאחר חמשת אלפים טבילות לנצרות מחליפים את הנוסח המקובל ואומרים “מומר מסריח!” וכיון שאין כל תקוה לעצור בעד נחשול השנאה, עליו להוסיף לשקוד לקים את חזון רוחו.

ושוב הוא מנסה לבוא בהתחברות עם גידמן. באחד המכתבים הקודמים הזמינהו לבוא אל קוֹ, כי שם, בעזובת הקרחונים, עלולה נפשו של אדם להתעלות לספירות עליונות. וחוץ מזה משמשת מסלת־הברזל הקרחונית ראיה כמה גדול כח רוחו של האדם להכריע את איתני הטבע.

“מצאתי את הפתרון לשאלת היהודים; פּעלי שוב אינו שלי, אלא של כל העולם כלו. את דבר מצאי אותו הנני רואה כאושר גדול לעצמי. פּעלי ישפות אור זהב על ערב חייהם של הורי היקרים ויהיה לכבוד ולתהלה לבני אחרי. הריני מודה, שבשעה שאני כותב את הדברים האלה, זולגות עיני דמעות”.

רק עתה הריהו מסביר לד“ר גידמן, מפני מה דרש להשיב לו את מכתבו בחזרה וסח לו את פרשת המעשה בד”ר שיף ואת דבר משבר־הרוח שהתרגש עליו, עד שחזר והכריע את הספקות:

"הריני עלול ומוכן להקריב את חיי לטובת היהדות, אלא שהקרבן צריך להיות קרבן גופי של עצמי. והדבר לא היה כך, אילו חשבוני למשוגע. אז קדרו ימי הורי הזקנים ובאה כלה על עתידות ילדי. בסוף החודש הזה הנני נוסע לאוּסזאה על מנת לבלות שם את ימי הפגרה שלי. באותו הזמן יבוא לשם גם הברון חלוּמצקי, שהחלפתי עמו מכתבים בענין אחת השאלות הסוציאליות. אם אברר לו את תכניותי, יציגני לפני קנצלר־המדינה הוֹהנלוה, והוא יסול לפני את הדרך אל הקיסר הגרמני. אם הדבר לא יעלה בידי להגיע עד הקיסר, שוב אין לפני דרך אחרת אלא לקים את מחשבתי בצורה דמיונית.

הנני לספר ליהודים אגדות, ספורים ומשלים, אשר אפשר שיבינו אותם בעוד חמש שנים, בעוד עשר או עשרים שנה. הנני להשקיע את הזרע בקרקע – והרי זה מעשה יפה להפליא, מעשה מחוכם וראוי לפיטן. אלא שהנני מתירא, שכלנו נגוע ברעב עד שהזרע יתחיל לנבוט. לחץ נורא כזה יש בו כדי לחשל אפילו את הבריות העלובות ביותר ולעשותן לאנשים. הדבר לא היה חסר אלא תכנית. ואני מצאתי את התכנית. האמינה לי, אם אמר לך בהכנעה ובענותנות גמורה: מי שחושש בענין כזה לעצמו, אינו ראוי להתעסק בו".

בכ"ז לאפריל עוזב הרצל את פריס, ובזה מסתים ספר אחד מספרי חייו – ומתחיל ספר חדש. מה יהא תכנו של אותו הספר? הדבר הזה נעלם ממנו עצמו – בדרך מסעו הריהו רושם בלי־חשך רשימות לצרכי “מדינת־היהודים”: על חכירת־מורשה של הקרקע ושל נכסי צאן ברזל, על חוקת־המדינה, בחירת המושל, בנין ערים, הקמת בתי־סחורות גדולים, חרושת־מעשה ביתית, חרושת־מעשה המונית ללא ההתחרות בין הפועלים, המוזילה את שכר המלאכה, על מוסדות לשם זהירות מפני המחלות, על הכנסת כלות עניות לחופה, הטלת מס על נכסי־נדוניה גדולים וכו' וכו'. בעיר צל שעל שפת האגם (Zell am See) הריהו רושם בפנקסו בתור מושכל ראשון: “הממון צריך לתת כפורים על עוונו”.

מכס נורדאו

ישראל זנגביל

מכס נורדאו עם אמו ואחותו

בקובה של אמבטי אשר על כתליה היו חרותים פתגמי־חכמה אנטישמיים, הריהו מעתיק את הדברים החרוזים שלהלן, על מנת להכניסם אל ספר־הזכרון שלו: “אהה, אלהים, שוב ושלח את משה, למען יוציא את אחיו בני עמו אל ארץ הבחירה. וכבוא משפחת היהודים אל לב הים, אנא כסה אותם, אלהים, במים, ולכל הנוצרים תהיה רוחה!”

באַוּסזאה נזדמן לפניו החרט היהודי, אשר עוד אשתקד סר אל בית־מלאכתו הקטן ונתן לו שלום בשמחה. אז נראה לו עדין, שתשובת היהודים אל האומנות היא היא הפתרון, הראוי לשאוף אליו. השנה ראה את ביתו של אותו האיש והנה הוא הוגדל ונתרוח הרבה ולו מרפסת־עץ נאה ובו מתאכסנים קיטנים, המשלמים שכר־דירה בעין יפה. ושוב ראה והנה אותו האיש שוב אינו עובד לבדו, אלא פועלים נכרים מסיעים על ידו. אפשר שבעוד חמש שנים יהיה אותו החרט הקטן לעשיר גדול בעירה, ואז ישנאו אותו. “כך מפיחה הבינה היתרה והשקדנות שלנו את שלהבת השנאה!”

המכתב ששלח אל הד“ר גידמן והטלגרמות שהחליף עמו הצליחו סוף סוף. ד”ר גידמן ואחד מאנשי שלומו הנאמנים, ד“ר הינריך מאיר־כהן מברלין, באו באמצע אבגוסט למינכן על מנת להועד שם עם הרצל ויחדו יום שבת תמים לשם שיחה עמו. הרצל ערך את ה”פרוגרמה". בלב מלא תקוות גדולות ובכובד־ראש של כהן המכין עצמו לשמש בקודש הריהו מצפה לפגישה זו, שצריכה היתה להעשות פתיחה לפרק חדש של חייו, וגדולה מזו: של חיי הרעיון שלו. בבית־הכנסת הוא נפגש עם גידמן, והלה הוליכהו לאחר התפלה להראות לו את הדרי הבנין. אחריהם היה מהלך גבר בעל־קומה לבוש בגדי־שרד כחולים וצרור מפתחות בידו; אותו הגבר היה “גוי של שבת”, שמראהו היה דומה דמיון מפליא לזה של ביסמרק. “שמש בית־הכנסת לא ידע, שמראהו כמראה ביסמרק, הרב לא ידע, שבשעה שכון את דעתי להדרי בית־הכנסת עשה מעשה שיש בו מן הסמל, רק אני ידעתי זאת ועוד דברים אחרים”. הרצל התודה לפני גידמן ואמר: “רצוני לחנך את ילדי באמונה באלהי האבות. אלהים הוא הרצון המכוון לטוב – הרצון לטוב המצוי בכל מקום, האין־סופי, הכל־יכול והנצחי, אשר לא בכל זמן ובכל מקום אחד הוא, אבל סופו שהוא מנצח תמיד ובכל מקום. גם הרע משמש לו אמצעי להביא על ידו את הטוב לידי נצחון. לדוגמה: לחץ השנאה לישראל סופו להעשות לכח מאחד, המביא לידי חרות”.

מתוך מצב־רוח אופטימיסטי ומרומם היה מצפה לישיבת “שלשת הגברים”, ולסוף לא העלה מן הועידה הזאת, שנתקימה בקושי מרובה כל כך, אלא את הרשימה הזאת, שרשם בספר־הזכרון שלו: “על צד האמת יכולתי לסים את ספר־הפעולה הזה, לפי שבין כך ובין כך לא יבוא הדבר לידי פעולה. הסביבה שאינה נוחה, חדר בית־המלון העלוב, שהרב דר שם, האכסניה הכשרה הקטנה עם השאון והרעש של בני־אדם זרים לא היו מתאימים כל עקר לשמש מקום לשיחה חשאית על ענינים העומדים ברומו של עולם”. בגליאוֹן היתה שיחה רבת־ערך זו מתקימת בסירה הצפה על פני החלק של האגם הזשנבי, ובקוֹ – לנוכח שיאי הקרחונים הזכים. וכאן במינכן נתקימה בחדר־האוכל העלוב אשר בבית־המלון של יוֹכסבּרגר, ובכל רגע היו מפסיקים אותה, ואחר כך בחדר־המלון הקטן, שלא נמצאו בו אלא שני כסאות, והרצל אנוס היה להרצות את דבריו כשהוא יושב בפאת המטה. ומתוך כך אי אפשר היה שהדברים שהשמיע ייצרו מצב־רוח מכוון למטרה. בשעה שקרא הרצל את פרשת התזכיר הענקי, שערך אל הרוטשילדים, היה מאיר־כהן מפסיקו בדברים בלי־חשך, מקשה קושיות ונאחז בטפל. ואף על פי כן, שלא להשגיח במסבות הגרועות האלה, הצליח הרצל במקצת להפנות אליו את לב שומעיו. גידמן הקשיב את דבריו בעינים נוצצות ובלב נפעם, ואחר ענה ואמר אליו בקול מביע התרגשות עמוקה: “אם הצדק עמך, מתערערות כל הדעות שהחזקתי בהן עד עתה, ואף על פי כן הריני מתאוה, שיהא הצדק עמך. הנני נדהם כלי. דומה אני בעיני כאילו הזמינני אדם אל אחד המקומות לספר לי דבר, ותחת ספור הנני רואה לפני צמד סוסים יפים, גדולים ואבירים”. המשל הזה שמח את הרצל, לפי שהביע בצורה פלסטית את תמצית הרעיון שלו. כשסים הרצל את קריאתו, עמד גידמן וקרא בהתלהבות: “דומני כאילו משה אתה!” ובערב בבית־הנתיבות נשק את הרצל נשיקת פרידה ואמר אליו: “הוסף לעבוד את עבודתך. אפשר שליחו של מקום אתה!”

בועידה המינכנית נמנו וגמרו שלא לשלוח את התזכיר אל הרוטשילדים, לפי שלא היתה תקוה ש“הגדולים” יבינו את הדבר ויתנו אליו את דעתם. וכנגד זה החליטו שמן הצורך הוא להפיץ מיד את הרעיון הזה בקרב העם בצורה של רומן. דעתו של הרצל לא היתה נוחה מן הצורה הזאת ומדרך זו של הוצאת מחשבתו אל הפועל. ואף על פי כן הסכים, לפי שבין כך ובין כך לא יכול לקים את תכניותיו לבדו. עוד בזמן ששהה במינכן העלה על הניר את שמו של הרומן הזה, שיסודתו בגורלו הטרגי של הינריך קאנא. בינתים קרא הרצל את ספורו של הרצקה “מסע לארץ החרות”, ומצא שהתכנית שלו אינה דומה כלל אל הדמיונות והאוטופיות הללו. התכנית שלו מבוססה על כח טבעי ואותו הכח הוא צרת היהודים. מי יערב את לבו לכפור, שהכח האדיר קים ומצוי? והוא חזק ועצום כל צרכו, כדי לחולל מפעל גדול ולהביא המוני בני־אדם לידי תנועה. הרצל מבקש נתיבות חדשות, כדי לקים את תכניתו למעשה. הוא החליט לפנות אל אדוני העתון “נויאה פרייאה פריסה”, אל באכר, אל בנדיקט. אם יכתוב רומן, הרי יהיו קוראי ה“פריסה” הראשונים שיבוא לידם. אבל הוא עשה תחלה עוד נסיון אחד. הוא עמד ונסע אל וסלאוּ, אל הד"ר ארליך, הממונה על מדור־הכלכלה של העתון “נויאה פרייאה פריסה”, וארבע שעות רצופות קרא לפניו את התזכיר, שערך אל הרוטשילדים. תוצאת הדבר: הרעיון הענקי שלו כבש את לבו של ארליך והכריע אותו. הוא אינו חושב אותו לשוטה, ככל אשר חשבוהו כמה מן הבריות, שדבר עמם בענין זה עד עכשו. ולא עוד אלא שאינו מערער עליו אפילו ערעור כלשהו מבחינה כלכלית, טכנית או ממונית. הוא עצמו מוכן ומזומן ללכת אחריו עם אשתו ובניו וכל משפחתו. ושוב התאושש הרצל לאחר התקלות הרבות שנתנסה בהן, ובקרבו חזרה והתחזקה ההכרה, שנתיחד לו חסד אלהים להאיר את אור הבינה בלב הבריות ולהביאם לידי התלהבות: “נפשם מתיזה ניצוצות בשעה שאני נוגע בהם במטה שלי”. ובכן אפוא מן הצורך הוא שהדבר יהפך למעשה ולא לרומן. הוא צריך לשליחים עושי דברו, ולא לקוראים. אבל הכי יוכל להשען על תלמידיו? האם לא יכחשו בו לקול קרקור הצפרדעים? גידמן נהג עמו מכאן ולהבא לעתים קרובות בקרירות; הנראה שדבר בענין זה עם אחרים והללו השרו עליו רוח של ספקנות. והרצל אנוס היה ללבּות את שביב־האש הלוך ולבּות במפוח של המרץ האדיר שלו. וכאן מתחילה התכוננותו הקדחתנית של הרצל להעשות שליח־מטיף לרעיונו של עצמו. אין להעמיד את הענין הנשגב הזה לא על תווך של אנשי־בינים ולא על חלוף־אגרות. הוא מרבה בנסיעות, כדי לרכוש נפשות חדשות. הוא נטפל אל לוין, מנהל האליאנס בפריס, ונוסע אחריו מוינה לזלצבורג, ומזלצבורג הוא חוזר מיד לוינה, כדי לברר ללוין את כל הענין שוב פעם, לאחר שהלה דבר עליו עם גידמן. מפי לוין הריהו שומע בפעם הראשונה על פינסקר וספרו, על חובבי־ציון שבאנגליה ועל התנועה של חבת־־ציון ברוסיה. והוא שמח, שאינו עומד יחידי במערכה. עוד לפני שבועות אחדים עלצה נפשו, שהוא האחד שמצא את הרעיון הזה. עכשו כבר עמד למעלה מזה. “איני מבקש להיות ממציא – ככל אשר ירבו הדבקים ברעיון הזה, כן יקל לבצע אותו” הוא החליט לנסות עוד הפעם דבר אל אחד מאנשי־הממון הרגילים. שלש שעות רצופות סח שיחה עם מנהל־הבנק דסוּאר והטה את לבו אחרי הרעיון. לדעתו של דסואר אין לתלות תקוה בבעלי ההון המופלג, אבל הבנקאים הבינונים יתנו ידם לענין הזה בחפץ לב. תחלה יש ליסד חברה, אשר תעסוק במעשה־ישוב במדה קטנה בסכום של ארבעת אלפים לירות בערך. אבל הרצל התנגד לכך בהחלט. “אם כן, מוטב שלא לעשות כלום. החדירה האטית של היהודים נעשתה בכל מקום למקור שנאת ישראל. ולא עוד אלא שיבוא יום ויפסיקו את ההגירה, וכל המפעל יעלה בתהו”.

דסואר אמר, שהענין יפה הוא וחוץ מזה הנהו גם עסק טוב. ומיד נצנצה מחשבה בלב הרצל: “כל היהודים יחשבו כן, ומתוך כך תוסד מדינת היהודים ותהיה לדבר שבעלילוּת. ראיתי את הניצוץ שהבהיק בעיניו של דסואר; אכן אמת הדבר, הריני מטה אחרי את לבו של היחיד, שהנני בא בדברים עמו על הענין היהודי. והואיל וכך אפשר לדבר על זה בגלוי גם עם בנדיקט”. – גלגולי המאורעות עצמם הביאוהו לידי שיחה נמרצה עם האיש הזה. ערב ראש־השנה קבלו היהודים מתנה מרה לשנה החדשה. בבחירות שבעיר וינה זכו האנטישמיים לכל המנדטים ורוח החוגים היהודים היתה מדוכאה ובאה לידי יאוש. הרצל, שעברו עליו ימי הפגנות־דריפוס הרועשות בפריס וכבר נעשה מוצק לגבי סערות־התפרצות כגון אלה, מצא ששנאת־היהודים החשאית שבוינה הריהי רבת־סכנה מזה. מחלונות הבתים קדמו הנשים את פני המנצח החדש לואיגר בנפנוף מטפחות לאות ברכה. עכשו הגיעה שעת היהודים להניף את דגל־החרות. וכלי־המלאכה העתונאי המעולה לכך הוא המכתב־העתי “נויאה פרייאה פריסה”. בנדיקט הבין את הכל מיד לסקירה הראשונה. סכסוכים לעתיד לבוא, מחלוקת וסבוכים קשים. שלש שעות היה מהלך עם הרצל על פני שדות־החורף ושלש שעות רצופות השתדל בדברים רכים ובכל מלוא חשיבות מצבו להשפיע על הרצל שלא לפרסם את תכניתו בדפוס. הוא בקש ממנו והפציר בו, שלא להביא את ה“פריסה” לידי מצב קשה – שהרי בלעדי זאת לעזו עליה, שהיא “עתון יהודי”, אלא שעד עכשו יכלה להגן על עצמה בפני הלעז הזה. עכשו תהי היכולת ביד הבריות לגנות אותה בפרהסיה. ולא עוד אלא שהיהודים, אשר לואיגר ובני סיעתו אינם רוצים להודות בהם שהנם אוסטריים, יוציאו את עצמם על ידי כך מתוך אגוד הממלכה האוסטרית בידים. הרצל החזיר לו, שטעות היא בידו. הפוכו של דבר – היהודים יוסיפו להיות נתיני אוסטריה גם בארץ האחרת. “לפי שלא יותרו על זכות-האזרחות שסגלו להם, כשם שלא יותרו על רכושם”. בנדיקט מכיר בערך ההיסטורי של הענין, אלא שאינו מאמין, שאפשר יהיה להתגבר על הקשיים. ואשר ל“נויאה פרייאה פריסה”, אין היא יכולה בשום פנים להיות עתון ראשון, אשר ישמש מליץ ומטיף לענין היהודי. הדחיפה הראשונה צריכה לצאת מאחת האגודות, ואילו גם בדויה, אשר הרצל יציע לפניה תזכיר.

הרצל דוחה את ההצעה הזאת. הוא צריך לפעולה מדינית ולא לאגודה העוסקת בדברים בטלים.

לאחר הטיול ההיסטורי הזה הרגיש הרצל, שהגיעה שעת־ההכרעה גם לו לעצמו וגם לתכניות שלו. מה שנעשה עד עכשו לא היה אלא הזיה ודברי־ריק – עכשו מתחיל המעשה. “עכשו תעמוד ה’נויאה פרייאה פריסה' אם לימיני או כנגדי”. בזמן ההוא היה מעשה ואיש־סודו של ראש־המיניסטרים האוסטרי, הגרף באדני־קוצמיאן, וד"ר גלוֹגאוּ, הממונה על העתונות, באו אל הרצל והציעו לו בשם הממשלה ליסד עתון יומי חדש ולהיות עורכו. הצעה זו עשתה עליו רושם כעין בשורה ממרום. נשיא־המיניסטרים גופו נשא ונתן כמה פעמים עם הרצל והבטיח לו, שהוא לא יעמוד במגע ומשא עם לשכת-העתונות אלא עמו עצמו, כציר הממשלה. הגרף באדני הציע לפניו משכורת הגונה כל צרכה. אבל הרצל החזיר בגאון ומתוך הכרת ערכו, שהפוליטיקה היהודית הריהי בשבילו עקר ושהחוזה שיעשה עמו צריך להיות לא חוזה של משרה, אלא של ברית. בעתון החדש עתיד הוא להלחם לענין היהודי מתוך חרות ובאין מעצור ועל הגרף באדני יהא מוטל לסיע בידו בענין זה. ואף על פי כן בכר הרצל את העתון “נויאה פרייאה פריסה”, שכבר היה מכובד ביותר בזמן ההוא, ובחר בו לשמש בידו מכשיר עתונאי להפצת דעותיו. הלא זהו העתון, שהפפא אמר עליו: “חבל, חבל, שהוא נערך עריכה יפה כל כך!”

הרצל הגיד לבנדיקט בתם־לבב על דבר המשא והמתן שבינו ובין באדני והטעים, שהוא מוכן להותר בחבר סופרי ה“פריסה”, אבל בתנאי שעמודי העתון הזה יהיו פתוחים לפניו לוכוח בענין האידיאה שלו. אחרי טובת־הנאה חמרית או אחרת אין הוא רודף, ומכל שכן על חשבון ההתחרות. בנדיקט הוציא מאוצרו את כל הטענות וההוכחות שלו, כדי להוכיח להרצל שעליו להוסיף ללכת בדרך הקודמת החפשית מכל דאגות וטרדות, להוסיף לשמש עוזר מכובד של ה“נויאה פרייאה פריסה” לפי ארחו הרגיל, תחת להקריב את חייו ולעמוד יום ולילה במערכה כמוהו הוא וכמו באכר. “איני אוהב את הרוחה”, החזיר לו הרצל, “עוד עשרים שנים רצופות יכול אני להרעיש את העולם. לשם ממון לא הייתי עושה זאת לעולם, אבל לשם האידיאה שלי הריני לעשות זאת בחפץ לב. “כשאני לעצמי הנני מסכים בכלל לאידיאה שלך”, השיב בנדיקט, “אבל אם העתון יכול לשמש לה שופר ואם לאו, דבר זה אינו מסור לרשותי להחליט עליו לבדי. אין לי הגבורה לכך. לגבנו אנו הרי זו פצצה. לדעתי עליך ליסד תחלה חברה לחקר הענין, אם בלונדון או בפריס. לתכלית זו נתן לך חופשה ונסיע בידך בהשפעתנו. אבל איני סבור שנוכל לקבל על עצמנו בזמן קרוב לעשות את העתון כלי־שמוש לצרכי האידיאה שלך ואיני יכול להבטיחך את הדבר. אפשר שיבוא יום והדברים יגיעו לידי פרעות אנטישמיות, לידי הכאות, לידי רצח ושוד. אז נהיה אנוסים בלעדי זאת להשתמש באידיאה שלך. על כל פנים נקבע בכך התחום, שמאחוריו נוכל להמלט ולהתבצר”. הרצל היה מובטח שסופו לנצח והריהו רושם בספר־הזכרון שלו: “סופם להבין לרעי. פולמוס־הדברים שביני ובין אדירי היהודים כבר התחיל בעצם”. ואולם באותו היום בערב הריהו מוסיף: “נחלתי מפלה בקרב. באכר דבר דברים קשים מבנדיקט ולא נהג ביושר־לב כמותו”. הרצל אמר לו, שה”נויאה פרייאה פריסה" לא תוכל להשתמט מן הענין הזה, אם במוקדם ואם במאוחר. “עשרים שנים רצופות אנו עוברים בשתיקה על הסוציאליזמוס”, השיב לו באכר. “על הציונות לא תוכלו לעבור בשתיקה עדי־עד!” החזיר לו הרצל. “ענין ארור!” קרא באכר בכעס. “אמנם כן, רעיון ארור הוא”, החזיר לו הרצל, “אי אתה יכול להפטר ממנו והנך נצמד אליו בכבלים חזקים, בין שאתה מודה בו ובין שאתה כופר בו. זה כחו של הרעיון”. “אמנם לא דבר ריק הוא”, אמר באכר, “והריני מבין מדעתי, שאדם הגון עלול להתדבק בו כל ימי חייו. אבל כמה אנשים כהרצל אתה מוצא בעולם?” לאחר ימי חופשה אחדים שבתה המלחמה. תנאי השלום: הרצל יוציא לאור קונטרס על שאלת היהודים והעתון “נויאה פרייאה פריסה” יפרסם את תמציתו. הרצל ותר על הצעתו של באדני ונשאר במערכת של ה“פריסה”.

ושוב נתמלא לבו תקוה ובטחון והוא הלך אל גידמן ובשר לו את בשורת־השמחה. אבל הרב הראשי הצטער הרבה על גלגולי־הדברים הללו וענה ואמר: “אכן טוב היה, אילו יכלת לדבר תמיד את דבריך באזני ראש המיניסטרים”. הרצל החזיר לו בהתרגשות: “אתה הנך יהודי מוּגן (Schutzjude) ואני הנני יהודי מגין!” והוא הסביר לו, שגדול כחה של ה“פריסה” להביא תועלת רבה לאותו הענין, ומשום כך ותר על טובת עצמו, שהיתה כרוכה בהצעת באדני. ושוב עלו פקפוקים וספקות על לבו של גידמן, אבל הרצל שם אותו לאל וענה ואמר: “עכשו אנו עומדים עדין אצל דוֹנוּבה־אשלינגן, ליד ראשיתו המצערה של הנהר, אבל הנני אומר לך, שסופה להיות לדוֹנוּבה!”

 

ט    🔗

נורדאו, אוהב ומושיע – אצל אבירי־ציון – דניאל דירונדה שקם לתחיה – פגישה עם זנגביל – סיר שמאל מונטגיו – מדינת היהודים – שורה של סכסוכים

דמיונו של הרצל היה משוטט בספינת הנצחון על גלי הדונובה הרמים. הדונובה מוליכה אל הים והים מלחך את שפת ארץ יהודה, ששם שבים ומתעוררים החיים הקדומים וההיסטוריה חוזרת לישנה. ובחזיונותיו הריהו מחלק כבר תפקידים, משרות ודרגות־גדולה ומשתעשע בנחת־רוח עם העתיד.

בהיותו שרוי במצב־רוח זה נפגש עם ארתור שניצלר, שקדם את תמצית־התכנית הקצרה בהתלהבות המיוחדה אך לפיטנים גדולים. “הבטחתיו לעשותו ממונה על כל התיאטראות”. ואולם עד מהרה נוכח לדעת, שבעלי ה“נויאה פרייאה פריסה” אינם מתחשבים כל עקר עם ההבטחה שלהם. באכר שקד בכל האמצעים שבידו לפכּח את הרצל ולהקטין בעיניו את ערך האידיאה שלו. “היהודים לא יטו לך אוזן קשבת, ולא כל שכן הנוצרים. סופך שיבחרו בך לאנטישמי־למופת”. בפיליטון של “נויאה פרייאה פריסה” נדפסו באותו הזמן אגרות מעזבונו של פרדיננד לסל. “מה היה עכשו לסל, לפי דעתך, אילו היה חי?” שאל הרצל. באכר חיך ואמר: “ודאי יועץ־סתרים פרוסי”. “הוא היה מנהיג היהודים”, החזיר הרצל קשה. באכר השתדל בלי־חשך להפוך את לבו ובמקצת עלה הדבר בידו. הוא עשה בינתים נסיונות אחרים וגם הם לא הביאוהו אל המטרה. תלי תלים של אי־הבנה עמדו לו לשטן על דרכו. מקצת הבריות העמידו את הסוציאליזמוס לעומת האנטישמיות. למרות לסל, מארקס, זינגר ועוד רבים כמותם הולכת שנאת היהודים בגרמניה הלוך ושגשג. אחרים היו סבורים, ששאלת היהודים בכלל אינה חשובה כל עקר, לפי שיש בעולם גם צרות אחרות ובעיות אחרות. רבים לא יעלו להעלות את הדבר על דעתם, שהמאור החשמלי נברא רק כדי להשפיע שפעת אורה בטרקלינים ש עשירים מתרברבים אחדים והיו מובטחים, שלאורו עתידה להפתר גם שאלת היהודים.

באכר הביא את הרצל בהתחברות עם “אדיר הפחמים”, גוטמן. הברון הזקן נתן דעתו לבעיות הללו והתעמק בהן, אבל גוטמן הצעיר לגלג על מדינת־היהודים ועל היהודים “בעלי־הנחמות”. אבל הרצל הכה אותו בחמתו בשבט פיו: “אל תדבר דברי חדודים של שטות. גלגלי התנועה יפילו לארץ את המלגלגים העלובים וידיקו אותם”.

הרצל נלחם זה כמה בחמת־רוח בלגלוג, שהיהודים מלגלגים על עצמם, ובבזיון שהם מבזים את עצמם. “הליצנות הריהי אסונה של היהדות…” אמנם הוא מצא טעם וצדוק גם למדה רעה זו: “תאות הליצנות היהודית היא הנסיון החלש של האסיר להראות כבן־חורין”. יש אשר ההתלוצצות הזאת הביאה אותו לידי דמעות. ואולם כאן, בטרקלין־האורחים של גוטמן, היתה בזויה ומאוסה בעיניו. גוטמן הצעיר התנודד במבוכה, והברון הזקן אמר, שמן הצורך לבוא בדברים עם הרוטשילדים.

באמצע נובמבר נסע הרצל לפריס. מעבר לאנטישמיות האוסטרית הקטנונית נפתחו שוב לפניו סכויי־עולם.

רבולוציה בתורכיה. אפשר ששאלת המזרח תעלה עכשו על הפרק ותמצא את פתרונה על ידי התפרדות הממלכה התורכית. ואז אולי נוכל להשיג בועידת־אירופה כברת־ארץ ניטרלית. תקוותיו הולכות ורבות. בפריס קרא לפני הרב הראשי צדוק כהן את תזכיר־רוטשילד (בדרך הליכתו אליו מחק מתוך כתב־היד את השם רוטשילד). גם לבו של צדוק כהן נמשך אחר הענין בחמימות יתרה כל זמן שאישיותו של הרצל השפיעה עליו את השפעתה בקירוב מקום. ביום המחרת כבר פג חומו והוא התיחס אל הרעיון בקרירות. כמוהו כחברו הוינאי ד"ר גידמן. ודאי דבר בינתים עם אנשים אחרים והללו השפיעו עליו השפעה אחרת. “צריך להתחשב גם עם הפטריוטיזמוס של יהודי צרפת. בכלל אין לתלות תקוה ביהודי צרפת – עדין הם שרויים בטובה יותר מדי” – בא הרצל לידי מסקנה. ואולם בשעה שלוין הטעים בבית הרב הראשי את הלאומיות הצרפתית שלו, הטיח הרצל כנגדו קשה: “היך? כלום איננו שנינו בני לאום אחד? מפני מה נזדעזעת בשעה שלואיגר הגיע לשררה? ומפני מה הייתי אני מיצר ודואב בשעה שדריפוס ישב על ספסל־הנאשמים?”

אבל אפשר שאימי משפט־דריפוס עדין רבצו על נפשות יהודי צרפת. היהודים שנתועדו בביתו של צדוק כהן דחו כלם את תכניות־העתיד של הרצל. וביחוד התקומם כנגדן היהודי הגרמני דרנבורג, שקרא לעצמו בפריס Derenburg והיה מתגדר הרבה בצרפתיוּת שלו. רק רב צעיר אחד הקשיב לדברי הרצל בעוצר נשימה, וכשסים, מהר ובא אצלו וקרא: “אני הולך עמך, אני הולך עמך!”

רק עתה בא הרצל אצל ידידו נורדאו וגלה לפניו את מפעלו המתהוה. נורדאו היה האיש השני, שהבין את הענין הבנה מהירה כברק. הראשון היה בנדיקט. ואולם נורדאו תפס את מהלך־מחשבותיו כשליחו של נביא, תחת אשר בנדיקט לא תפס אותו מתחלה אלא כמתנגד. “מובטחני, שנורדאו ילך עמי באש ובמים. את לבו הטיתי בקלות יתרה ואפשר שהוא הכבוש הגדול מכל הכבושים שלי. הוא יהיה נשיא מעולה באקדמיה שלנו או מיניסטר להשכלה מצוין”. נורדאו היה גדול ממנו חמש־עשרה שנה (1923–1849). גם הוא יצא ממסבי בית־הכנסת של בודפסט, מרחוב דריטרוֹמלרגסה מספר 4, וכבש לו משם דרך לתהלת־עולם, אלא שידיעת היהדות שלקח עמו בילקוט־הנדודים שלו ושהיתה משמשת לו צידה לדרך, היתה מרובה משל הרצל. אביו גבריאל זידפלד היה מורה הלשון העברית וספרותה ופיטן בעל כשרון.

ואולם הרציונליזמוס המופרז של נורדאו הכניס את כל מה שהיה מושרש אלפי שנה בקרקע המסורת אל תוך תחום “השקרים המוסכמים של האנושות”.

ההשקפה הקיצונית הזאת הביאה אותו עוד בצעירותו לידי נגוד מוחלט לאוצר התרבות הגדול ביותר של העם העברי, לכתבי הקודש. זרם השנאה לישראל השיב אותו אל עמו הנעלב. אבל רוחו הריבולוציונית ראתה באנטישמיות עילה עצומה, שתעורר את היהודים לתת את ידם למבקשים לעקור מן העולם את הרעיון של ארץ המולדת, אשר בשמו שאפו צורריהם להורידם למדרגה של פאריים נטולי־משפט. וכנגד זה נטה הרצל לפי טבעו האצילי לידי הדעה, ששנאת היהודים ההולכת ומתגברת עלולה לעורר בקרב היהודים כחות עשיה, כחות שיש בהם כדי לבנות מקום מקלט. ומשום כך עתידה התגשמות הרעיון שלו להביא בכל מקום תועלת רבה לסדר הקים. הוא נותן לבני־הנעורים היהודים אידיאל ומטה את לבם מאחרי מפלגות־המרידה.

מתוך הכרת־ערך יהודית רבת־גאוה קדם נורדאו את פני החזיון המופלא החדש, את פני הרצל, שרוח־נביא מלאה את נפשו והוא התחיל להכיר את יעודו להיות גואל העם. במבטו החד הכיר מיד, שאין כאן טרוף־הנפש, אלא כח־איתנים של אדם גאוני, המכשיר את נושאו לעשות מעשים נפלאים ולחולל נשגבות. אלא שהשאלה במקומה עומדת: כלום מסוגלים היהודים מבחינה אנטרופולוגית להעשות לעם אחד? אין הדבר יכול להתקים עד שישתנו שנוי גמור, ולפיכך אומד נורדאו את משך הזמן שיעבור עד שתתקים תכניתו של הרצל לכדי שלש מאות שנה, לכל הפחות.

הרצל: “ואני סבור שלא תעבורנה אלא שלשים שנה – אם הרעיון יכבוש את הלבבות”. נורדאו מציע לקבוע את מרכז הפעולה בלונדון. שם נמצא קלוב־המכבים, מרכז כל הפיטנים, האמנים והמשכילים היהודים והרצל ימצא שם אנשים אשר יבינו את הרעיון שלו. הרצל שמע בפעם הראשונה על דבר ה“מכבים” האנגלים ולעיני רוחו קם במחזה עולם־הגבורה של היהודים הקדמונים. לבוא עם דור־מכבים חדש אל ארץ־האבות – מה נהדר הוא מחזה־העתיד הזה!

נורדאו, שנעשה תלמיד נלהב של הרצל, הודיע עליו ועל פעלו לזנגביל, “חולם־הגיטו”. ובמהרה בא הרצל אצל זנגביל – שני בעלי־חלומות נפגשו. אבל דומה כאילו הערפל הלונדוני העבה, המשנה את צורת הבריות, רבץ בין שני אלה. קשה להם להבין איש את דעתו של חברו, קשה להם להתקרב זה אל זה. “זנגביל עומד על בסיס תורת הגזעים, שאיני יכול להודות בה בשעה שאני מתבונן אליו ואל עצמי. סבור אני, שהננו מהוים אחדות היסטורית עם חלוקים אנטרופולוגיים. ודבר זה מספיק כל צרכו ליצירת מדינת־היהודים. אין עם בעולם בעל גזע אחד”. ואף על פי כן כרת זנגביל בן הטיפוס הכושי־התתרי ברית־ידידות נאמנה עם הרצל בן הטיפוס של מלכי אשור. יחדו ערכו את התכניות של טכסיסי־המלחמה והתיעצו אל מי לפנות תחלה. לפניהם קמה שורה של אנשים יהודים בעלי־מח ורבי־ענין ביותר. הנה שר־האלף גולדסמית, החונה עם הדיביזיה שלו בקאַרדיף ואשר זה לא כבר הלך ברשיון מיניסטריון־המלחמה במלאכות הברון הירש אל ארגנטינה על מנת להכניס דיסציפלינה צבאית במושבות־היהודים. וכשבא לשם, כדי להקים סדר ומשמעת בתוך המוני הקולוניסטים, הודיע מיד: “ישוב היהודים על הקרקע יצליל מא' ועד צ' – אבל ארגנטינה לא תהיה אלא ההתחלה וציון תהיה סוף המטרה. ודבר זה עלול להתקים במשך עשרים שנה ולא יותר”.

הנה שמואל מוֹנטגיו, אחד מחברי הפרלמנט החשובים, אדם שעלה לגדולה בכח עצמו, שהגיע משפל־המדרגה לידי עושר וכבוד והוציא חלק גדול מהונו למוסדות של צדקה. הגבר הזה, שהיה בעל־קומה, רחב־כתפים ובעל זקן ארוך שעלו בו שיבות, כבר בקר פעמים אחדות בארץ־ישראל ויסד בירושלים בית־ספר; ובשנות השמונים, בזמן הפורעניות הקשות שהתרגשו על יהודי רוסיה, הלך אל ארץ זו כדי להביא עזר לאחיו הרצוצים. הוא גורש משם, וכדי למנוע סכסוכים דיפלומטיים עמד והודיע לפרלמנט בעצמו: גורש היהודי מונטגיו ולא חבר הפרלמנט הבריטי.

והנה סלומון י. סלומון, הצייר המפונק והחביב על אצילי־היחש ואצילי־הממון, צעיר חברי האקדמיה המלכותית, שיום יום הוא מטייל שחרית ברכיבה ומתמיה את אנשי הסיטי בהדר־תלבשתו, ובערב הוא יושב ראש בקלוב־המכבים ומחנך בנאומים נלהבים את בני־הנעורים להיות יהודים בעלי־הכרה ומתגאים במולדתם. והרי בחירי הותיקים של אגודת המכבים: קלוד מונטפיורה, מוֹרטה, לוּסיין ווֹלף, הרב זינגר ואחרים. ועל גביהם ראש הרבנים אדלר, המכובד בעיני הבריות כאחד הלורדים ואשר יש לו בלונדון שתי דירות: אחת בסיטי – לשבת, ואחת בקרבת לשכת הרבנות, לימות החול. הרצל ראה כאן בפעם הראשונה חיי־רוח יהודיים והוא הרגיש, שכאן עתיד הוא להשיג את מטרתו קודם מאשר במקום אחר. כאן מצא דלתות פתוחות ולבבות פתוחים. עשרות בשנים כבר היו מאוגדים כאן “אבירי־ציון” ו“חובבי־ציון” לאגודות מוצקות ואפשר שהיו מצפים לאחיהם הרחוק, אשר יבוא ויקים את חלומותיהם.

“זהו הרעיון העקרי של הרומן דניאל דירונדה”, פתח ואמר הרב הראשי במסיבת־קרואים, שיין ראשון־לציון היה מבהיק שם בכוסות.

,,הרעיון עתיק ימים הוא וכבר עברו עליו אלפים שנה, אבל אני מביא את התכנית כיצד לבצע אותו", החזיר הרצל מתוך פשטות נאה. הרב הראשי הציע שיגיש את תכניתו לועד האנגלי־הרוסי לשם הכרעה, אבל הרצל התנגד להצעה זו בהחלט.

“אותי אין להכריע ברוב דעות. מי שנלוה אלי והולך עמי, יהי ברוך, אבל אני איני צריך לאיש”.

בלשון־מרות כזו דבר לפני ימים אחדים אל צדוק כהן בפריס. “כל אגודות־הישוב הקודמות חיבות להכנע למפעל הגדול. כל מקום שאהיה נתקל בהתנגדות, אכריע אותה”.

סיר שמואל מונטגיו, אשר בארמונו נתקימה המסיבה ושלשה שמשים לבושי בגדי־שרד הגישו לפני המסובים מאכלים כשרים, נלוה אל הרצל עוד בשעת הסעודה ואמר, שהוא ובני משפחתו ישתקעו בחפץ־לב בארץ־ישראל, שיש להרחיבה ולעשותה נאה מכפי שהיתה בזמן מן הזמנים. ולא עוד אלא שהוא מוכן לעמוד בראש קומיסיה מיוחדה לדבר, בה בשעה שאחת הממלכות האדירות תתן דעתה לענין הזה באמת ובתמים.

בערב נערכה קבלת־פנים של חבה אצל המכבים.

הרצל הרצה את פרשת תכניתו בשלש לשונות והשיב כענין על כל הפירכות והערעורים. בו במקום נבחר לחבר נכבד לקלוב, וכאן הרגיש, שרגליו עומדות סוף סוף על קרקע מוצק. הוא התודע אל הקולונל גולדסמית והלך לבקרו בקארדיף, והתודעות זו היתה בשבילו הפתעה גדולה. שר־האלף המתין לו בכרכרת־הציד הקטנה שלו ליד תחנת מסלת־הברזל ולוה אותו הביתה כשהוא רכוב על סוס.

“אנו נעבוד למען גאולת ישראל”, אמר לו הקולונל בכובד־ראש ומתוך חשיבות. בבית דירתו של הקולונל הקיפה אותו רוח של יהדות עתיקה, מקראית. אשה נאה אחוזת־הרהורים וחלומות ושתי בנות, רחל וכרמל, בעלות קלסתר־פנים אצילי־מזרחי. בטרקלין נמצא ספר־תורה עטוף עטיפת־כסף יקרה. הרצל ראה בעיני רוחו את הטיפוס של בנות ישראל האצילות שלעתיד לבוא. בתוך הסביבה היפה הזאת קרא את התזכיר שלו ברגש מרובה ביותר.

הקולונל הפסיקו וקרא: “That is the idea of my life” “רעיון זה הוא משא־נפשי בחיי!” הוא אמר לו, כי בתור איש־צבא אינו יכול להשתתף בתנועה הציונית בפועל, אבל בו ברגע שהתנועה תגיע למטרתה, מיד יכנס לשרת במחנה־הצבא היהודי. הוא הראה להרצל את הדגל של חובבי־ציון עם הסמניות של שנים־עשר השבטים. והרצל הראה לו את דגלו שלו עם שבעת הכוכבים שעליו. “אכן אדם נפלא הוא!” ותמהונו של הרצל הרצל גדל במדה יתרה, בשעה שפרשו אל חדר־העשון הנעים ושר־האלף סח לו את מאורעות חייו המופלאים.

“אני הנני דניאל דירונדה ונולדתי נוצרי. אבי ואמי היו יהודים שהתנצרו. כשידעתי בדבר, ואני אז בהודו, גמרתי בלבי לשוב אל גזעי ואל עמי. אשתי הריהי בת יהודים שהתנצרו והיא שבה עמי מיד אל דת ישראל. עכשו הריני יהודי אדוק והדבר הזה לא גרם לי רעה באנגליה. את שתי בנותי רחל וכרמל הנני מחנך חנוך דתי חמוּר – עוד בילדותן התחילו ללמוד עברית”.

הקולונל גולדסמית אמר, שלפי דעתו צריך לבחור רק בארץ־ישראל. השיבה לארץ זו תהיה לרצון גם לחוגים הנוצרים האדוקים שבאנגליה והם יתמכו בה. לפי שהנוצרים האדוקים מאמינים, כי לאחר שישובו היהודים לארצם, שוב יתגלה המשיח. “לבי דבק בקולונל גולדסמית והוא היה לי כאח”.

למחר חזר ללונדון והלך אצל הרב זינגר, ששם היה מצפה לו עורך ה,,דזשואיש כרוניקל“, אשר מאירס, ובקש ממנו לתת לו הרצאה קצרה של תכניתו על מנת לפרסמה בעתון שלו. ה”דזשואיש כּרוניקל" היה העתון היהודי החשוב ביותר ושמש כלי־מבטא לדעת הצבור היהודי באנגליה. הרצל הבטיח לו לכתוב מאמר כזה, אשר יהיה הצעד הראשון שלו להתגלותו ברבים. דברי הנבואה של אשר מאירס: “עתיד אתה להיות מעונה על קדוש הרעיון שלך” עשו עליו רושם עמוק. הוא היה מוכן להקריב את נפשו. סולומון י. סולומון הבטיח לו בהתלהבות של אמן, שקלוב המכבים ייסד את הועד הדרוש, ובכן נקבע מרכז־הכובד של התנועה על אדמת אנגליה.

הרצל אנוס היה למהר ולחזור לפריס. הוא בא לשם חולה, כי לקה בברונכיטיס. נורדאו היה מרפא אותו וצוהו על הזהירות: “נביא צריך להיות בעל ריאה בריאה!” הפּסל בּר בקר אותו כשהיה מוטל על ערש דוי ומיד נצמד אל הרעיון שלו בהתלהבות גדולה. אכן, האמנים יבינו לו, אבל כמה אמנים לאמתם יש בעולם?

אך הבריא נגש אל המלאכה להכשיר את מחברתו לדפוס. וכאן מתחילה דרך־הענויים שלו. מוציא־לאור אחד אחר משנהו דוחה את כתב־היד. אין איש מהם רוצה לסכן בעצמו למען הענין היהודי, ואפילו אותם המוציאים, שעד עכשו היו מתחרים זה בזה בהוצאת יצירותיו של הרצל, משכו את ידם מן המחברת. ובכן אין ברירה אלא,,הוצאת המחבר", וכשהדבר יצליח והמחברת תתפשט, יחשדו בו שאינו מתכון אלא לשם עסק. אבל הוא נכון לשתות גם את הכוס הזאת – למען האידיאה. לסוף נמצא מוציא אחד, שהסכים להוציא את המחברת על אחריותו של המחבר.

בסוף ינואר שנת 1896 מסר הרצל את כתב־היד לדפוס. שם הספר “Der Judenstaat” (מדינת־היהודים), ותחתיו שם־משנה, שהיה בו קצת משום טשטוש:,,נסיון לפתור את שאלת היהודים פתרון מודרני“. כאילו לא היה מתכון אלא לפשוט את קרני־המשוש, כדי לראות מה יאמרו הבריות על הענין הזה. בינתים הגיעו אליו ידיעות מלונדון על דבר הרושם, שעשתה,,תמצית” דעותיו, שנדפסה ב“דזשואיש כרוניקל”. המוציא־לאור הלונדוני הודיע לו, שהוא מוכן לעשות את כל מה שביכלתו כדי להוסיף לפרסם את הענין ברבים. הרב זינגר בחר לו את המאמר הזה לנושא הדרשה שלו באחד מבתי־הכנסיות הגדולים שבלונדון. בכל שדרות החברה היו מתוכחים על המאמר הזה, שהרעיש את הבריות ואשר הדו הגיע עד וינה. העתון “ציון” דן עליו בפרוטרוט ומתוך קלוס מרובה. המאמר הזה שמש נושא לשיחה בכל מקום בין בקרב היהודים ובין בקרב הנוצרים. מקצתם ראו בהרצל את מי שעתיד להיות מנהיג המפלגה היהודית החדשה, ומקצתם לגלגו עליו והיו מכנים אותו “זשול ורן יהודי”, “בּדח יהודי חדש”. וכשצפה הרצל לעתיד, כבר ראה אז את הליצנים שברחובות ובשוקים המשחקים על הנביא. והנה חברו עליו שורות שורות של מבקרים וליצנים והתחילו להציק את נפשו. המזכיר הראשי של הקהלה היהודית הוינאית אמר לו בפניו: “שאלוני מלונדון, אם אתה הוא מחבר האוטופיה, שהופיעה בעתון “דזשואיש כרוניקל' ואני החזרתי, שהנני מטיל ספק בדבר, לפי שאני מכיר אותך שאדם בר־דעת אתה”. חבריו במערכת ה”פריסה" יורים בו חצי־רעל, כדי להדפו ממעמדו, שעינם צרה בו. וכנגד זה נחמו ד"ר גידמן, אשר לאחר שקרא את גליונות־ההגהה של מחברתו, ענה ואמר אליו: “החבור הזה עתיד לחולל נפלאות… אי אתה יודע, כמה גדול המפעל, שאתה מתחיל בו. חבריך יעטרו את ראשך בזרי פרחים”.

ואולם באכר ובנדיקט חברו עליו והתחננו לפניו כידידיו ואוהביו, שלא לפרסם את הקונטרס. שכן הידיעה בלבד על יציאתו לאור כבר גרמה להם צער הרבה. אין איש יכול לקבל על עצמו את האחריות למפל־לאוינה כזה. הם הפצירו בו, שלא יהרוס אחריו את כל הגשרים. אבל הרצל עמד על דעתו. הוא תלה בענין הזה את כבודו ושוב אינו יכול לחזור בו. הרעיון נתפרסם על ידי ה“דזשואיש כרוניקל” ברבים, ושוב אינו שלו, אלא של העם היהודי. בנדיקט נסה להפחידו בדברי איום: “אתה מביא עצמך לידי סכנה גדולה, לפי שאינך אוסטרי אלא הונגרי”. ואולם תכף לזה המתיק את דינו ונסה לדבר רכות: הרצל אינו רשאי להזיק ל“פריסה”, לפי שהוא נוטל בעתון זה חלק חשוב. אבל אם הוא מסרב בהחלט להמנע מלהוציא את המחברת, ידפיסנה לכל הפחות בעולם שמו. “זוהי פחדנות”, החזיר לו הרצל ולא זז מדעתו. ואולם בלבו גמר לשחרר את ה“פריסה” מן ההתחיבות שקבלה על עצמה לתת פרסום למחברתו. כי העורכים עלולים לבטל את ההתחיבות הזאת אפילו שלא בהסכמתו – דבר זה לא העלה הרצל על דעתו מהיותו נאמן לאתּיקה העתונאית שלו. שהרי כל הימים היה מטעים וחוזר ומטעים, שעתונאי צריך להיות בעל רגש־כבוד דק מן הדק.

והסכסוכים הלכו ורבו.

אלכסנדר שרף, העורך של “וינר זוֹנ־ אוּנד מוֹנטאַגס צייטונג”, שהיה עשיר מופלג, שמע על דבר הדפסת המחברת וחפז ובא בהתרגשות אצל הרצל ובקש להטיל עליו פחד, כדרך שעשה שיף בפריס. הוא פסק לפניו את הדיאלוג מתוך “בית המשוגעים”: “רואה אתה משוגע עלוב זה? סבור הוא, שהנהו הצאר הרוסי. והרי אני הוא הצאר!” ואולם לאחר חצי שעה עמד וקרא בהזדעזעות:,,הרי אתה ישו השני, שעתיד להביא פורענויות רבות על היהודים!… אילו הייתי רוטשילד ולא ידעתי, שאין לשחדך בממון, הייתי נותן לך חמשה מיליונים ובלבד שלא תפרסם את המחברת הזאת… או הייתי משליח בך רוצחים להרגך. לפי שעתיד אתה להביא על היהודים רעות גדולות לאין שעור". “הפוכו של דבר: בכל מקום אביא אך תועלת ליהודים, אם המון רב יצא מן הארץ והדרגה המוסרית שלו תרום”. אבל דעתו של שרף לא נתקררה בכך. הוא הלך אצל גידמן ובקש ממנו להשפיע על אביו של הרצל לעכב את הופעת החבור, שסכנה גדולה כרוכה בו. גידמן נבהל והתחיל להסוג אחור פסיעה אחר פסיעה.

מתוך רגש של בדידות ועזובה הלך הרצל אל בית־הדפוס ובידו גליונות־ההגהה, וכאן זכה לשמוע דברי תנחומים מעודדים מפי המבקרים הראשונים של כל יצירה ספרותית – מפי המסדרים. הם קדמו בברכה את הלוחם החדש, את מבשר־החרות החדש. והנה באו אליו גם הסטודנטים, שנאספו תחת דגלו בכל חום נעוריהם. “בית־המקרא האקדמי” שמע את דבר המלאכות שלו בעינים נוצצות וברגשות לוהטים. תקוה חדשה באה בלב הצעירים הללו, שרגשות גאונם נעלבו עלבון קשה כל כך ושלא רצו עדין להשתעבד לגורל היהודים בעקימת גב ובשויון־נפש מעושה. וכי דרך כוכב חדש, או אין זה אלא מיטיאור החולף ועובר בסערה בחללו של עולם? הלילה ליל מחשכים וצלמות – האליל החדש של המון־העם, לואיגר, נוחל נצחונות – והרי כל כח־הקסם שלו אינו אלא האנטישמיות הקולנית בלבד. הממשלה אינה יודעת מה לעשות כנגד הזרם המחפיר הזה. היא יראה להתקומם בגלוי בפני דעת העם. אחד הצירים מציע בפרלמנט הצעה לבטל את זכויות היהודים ובני הגזע היהודי. ומה עושים היהודים? הם סובלים ונכנעים. אפילו מלה גואלת אחת אינה נשמעת ברמה. והנה בא המבשר החדש ודבריו מלאים גאון אמתי והכרת ערך עצמו ונכוֹנוּת לעזור ולהושיע!

ד“ר י. שליט, אחד ממנהיגי היהודים הלאומיים, שנעשה לאחר זמן איש סודו של הרצל עד יום מותו ושהיה משמש מזכיר לשכת־הקונגרס, מספר, שבמקרה בא לידו העתק־דפוס של,,מדינת היהודים”. התוכן הנפלא של החבור הזה הרעיש את נפשו והוא הודיע עליו לתלמידי האוניברסיטה, ולא עוד אלא שקרא אותו מהחל ועד כלה באחת האגודות של בני־הנעורים. הצעירים קבעו מיד את דעתם על הענין הזה: בחבור החדש הזה באו לידי גלוי רגשות ותקוות עתיקים, שהיו נרדמים בסתר בלבו של כל אחד. הם נמנו וגמרו לבקר את הרצל בביתו. שם הופתעו הפתעה כפולה. הצעירים היו רגילים שבעלי הזיה ובעלי חלומות עלובים היו מטיפים להם עד עכשו על שיבת ציון. ועכשו עמד לפניהם האיש החדש ותארו כתואר אחד המלכים והוא קבל אותם בדירה כבודה וערוכה ברוחה אירופית ודבר עמם בלשון נאה כאחד הדיפלומטים. ומצד שני הופתע הרצל הפתעה נעימה למראה בני־הנעורים הלאומיים, שעמדו לפניו עמידה שהיה בה משל הכרת ערך עצמם. עד עכשו היה סבור, שמרבית הציונים הצעירים הנם אנשים היושבים באהלה של תורה, יהודים מגליציה בעלי־חלומות וכפופי־קומה שלא בעונתם, והנה התיצבה לפניו חבורה של סטודנטים אמיצי־כח, זקופי־קומה, שרבים מהם כבר נצחו בקרב־בינים כמה וכמה אַריים בעלי שרירים חזקים.

בין הרצל ובין בני־הנעורים נכרתה ברית בלי אומר ודברים. הם הבטיחו זה לזה הבטחת־אמונים חשאית. אבל כדי לקים את התכנית למעשה היו דרושים תחלה גורמים אחרים. היענו לו הגורמים האלה?

הרצל היה מצפה לבאות מתוך התרגשות, בלב נפעם ובקוצר־נשימה. אך עתה באה לידו מחברתו של פינסקר,,אבטואמנציפציון“, שהמציא לו ד”ר יוסף בלוך, והוא נדהם לראות כמה גדול הדמיון שבין מחברת זו ובין “מדינת היהודים” גם בנוגע להערכת המצב וגם בנוגע לחלק הקונסטרוקטיבי. אילו היה מכיר את מחברתו של פינסקר ימים אחדים קודם לכן, ודאי לא היה מוסר את כתב־היד שלו לדפוס. אבל אפשר, שלאשרנו לא הכיר הרצל לדעת את ה,,אבטואמנציפציון" אלא באחור זמן ושהמחברת הזאת לא עכבה את הופעתה של,,מדינת היהודים". עכשו כבר זז גלגל ההיסטוריה ממקומו ושום כח שבעולם שבו לא יכול לעצור את תקופתו.

“אין איש עוזר על ידי, הכל מטילים אבנים על דרכי, ואפילו אותם הבריות, אשר לאחר זמן, כשהענין יצליח, יתאמרו שהיו עוזרי. הנני להלחם מלחמה קשה ובלי לאות, אבל כל הנלוים אלי, שמותיהם יחרתו בספר דברי הימים”.

 

י    🔗

“הופעת מדינת היהודים” – התעוררות הצעירים – מכת הלגלגנים – הטרגדיה התחילה – מיתתו של הברון הירש – הרוורנד הכלר, תלמיד ומושיע – הארכידוכס של באדן

הספר,,מדינת היהודים" ראה סוף סוף את אור העולם. לידתו היתה כרוכה ביסורים וחבלים קשים וממושכים, כלידתו של כל רעיון של גאולה. אבל בשעה שהשליח הביא בערב של י“ד לפברואר שנת 1896 את הטפסים הראשונים אל חדרו של הרצל, לא נתמלא החדר אורה כביום לידתו של משה. הרצל התנודד כשראה את גל החוברות מוטל על גבי הרצפה. הדבר היה כסמל בעיניו. “הוטל הגורל, חיי פונים עכשו לעבר אחר”. שוב אי אפשר להצפין את הילד הנולד. ספינת־חייו כבר מפליגה וצפה על פני הזרם הגדול כשהיא מופקרת לרוחות וסערות. הוא שט על פני גלי הרחוב וקורא לבריות ומעורר את הלבבות. הוא בוכה ומתאנח אחורי חלונות־הראוה של חנויות הספרים. היבינו אותו לבות היהודים, התשמענה אלפי אזנים את קול קריאתו? ספק ויאוש תקפו את הרצל והכריעו את נפשו. עקת לב הוציאה אותו מחדרו החוצה, הוא חש צורך באויר לנשימה ורואה עצמו כאותו הדיג האגדי על פני אגם־האַוּסזאה.,,הפלא הגדול מכל הפלאות הוא, שהאדם אינו מתיאש לעולם…” אבל היכן הוא הגיל? היכן רגש הנצחון? האגדה מספרת על המלך המשיח, שהוא יושב בשערי רומא וכורך את פצעיו השותתים דם. נפשו של הרצל נעשתה מטרה לחצי־רעל, שיורים אליה מכל עבר. במערכת ה“פריסה” מתלקחות מלחמות גדולות ופולמוס־דברים. חברים השמחים לאיד מתעתדים לתקפו באותו העתון שהוא עובד בו. “לפי שלא הרי הפיליטון כהרי המאמר הראשי”. במאמר ראשי אי אתה יכול לתת מקום לשעשועי הדמיון. עתון יומי סור לו להטיף לרעיון חדש. העתון חיב לכתוב מה שחותמיו מבקשים, אומרים ידידיו. הסופר לודאסי הריהו ישר מהם ואומר בהתגלות לב: “אם הדבר יגיע לידי הצלחה, עדין יהא ספק בידי לשנות את דעתי”. חבר אחד אומר דבר־הלצה עוקצני: הוא מבקש אכסמפלר “מקושר” (מכורך) של “מדינת היהודים”, שכן “אם משוגע אתה, אין לך תקנה אלא להיות קשור”. אחד מידידיו הרחוקים כתב לו: “שמעתי עליך, שיצאת מדעתך, האמת הדבר?” והם אומרים עליו דברי־חדודים פוליטיים: “הריני מבקש רפובליקה יהודית, אבל בתנאי שהרצל הגדול יעמוד בראשה”. כך היו מחקים בליצנות את הפתגם השגור בפי הבריות בדוכסות הגדולה באדן: אנשי באדן, היו נכונים לקבל את המשטר הרפובליקאי, אבל בתנאי שההרצוג (דוכס) הגדול, החביב עליהם, יעמוד בראש הרפובליקה. בזמן ההוא לא שער עדין אדם, שיבוא יום וקשר אחר יקשור את הרצל עם הדוכס הגדול של מדינת באדן. הכל היו תוהים ומשתוממים. אנשי־הבורסה הנרעשים לא יכלו להבין איך עשה כמעשה הזה, הרי יש לו מעמד יפה כל כך, ומה צורך לו להתעסק בדברים כאלה! חברי אגודת הסופרים והעתונאים “קונקורדיה” מקיפים את הרצל ושואלים: “מה אתה מבקש להעשות במדינת־היהודים שלך, ראש המיניסטרים או נשיא הפרלמנט?” ידידים הנוטים לו רצון שואלים אותו מתוך פקפוק, אם אין זו אלא רמאות ואם באמת כתב את הספר הזה, וכשהוא משיב להם תשובה של הן, הרי הם חוזרים ושואלים אותו: “וכי כך דעתך באמת ובתמים, או אין זה אלא מעשה־בדיחה?”,“באמת ובתמים”, משיב הרצל בחשיבות. “איש, אשר מקץ שלשים שנה יצדק, בנוהג ששני השבועות הראשונים הריהו נחשב לשוטה!”

מוֹרוֹ, ירושלים: חזון הרצל (בנין הארץ).

השלחן, שהרצל כתב עליו את “מדינת היהודים”.

שער הקונטרס “מדינת היהודים” במהדורה הראשונה

ליאון פינסקר.

ילדי הרצל בשנת 1897

ילדי הרצל: פאולינה, הַנס וטרוּדֶה.

הדוכס הגדול פרידריך מבאדן.

רוורנד הכלר, הכהן של הצירות האנגלית בווינה (מת בשנת 1931)

הבריות משתמטים מפניו, כמפני אדם שנחה עליו רוח שגעון. בתיאטרון, אשר ערבים הרבה קדמו שם את פניו במצהלות תרועה ורצון כסופר־דרמתי מהולל, מחוים עליו יושבי הפּרקט באצבע: “הרי זה נסיך יהודה, מלך־היהודים, שעדיין לא נתעטר!” הכל עוזבים אותו. “עתה אין לי משען אחר חוץ מאבי הטוב”. כל הבריות, שנמלך עמם בענין זה עד עכשו, מתרחקים ממנו בזהירות, מצפים, יושבים במארב. “רק אבי הטוב והנאמן דבק בי; הוא עומד לימיני כאלון אדיר”.

לאחר ימים אחדים של התרגשות הלב, באה רוח קלה. הוא נזכר ביעוד ההיסטורי שלו. שומה עליו לטפס ולעלות בדרך המוליכה אל פסגת ההר. חברי הקלוב עדין מוסיפים לתת את קולם בצחוק, הבורסה עדין מתרעמת, אבל רצונו של הרצל כבר פורץ ועולה למעלה. הוא שולח טופס של “מדינת היהודים” אל נשיא המיניסטרים באדני בלוית מכתב, שבו הוא מזכיר לו את ועידתם האחרונה. אז נבא לו, שלואיגר עתיד לנחול נצחון חדש, אשר התנגדות הממשלה, הסרוב לאשר את בחירתו אך יקרבו ויחישו אותו. מתוך נבואה זו, שנתקימה במהירות גדולה כל כך, הריהו מבקש להעלות את זכרו לפניו בשעה שהוא ממציא לו את “מדינת היהודים” לשם עיון. החבור הזה עתיד לעורר תנועה ידועה: רעש, צחוק, אנחות, טעות־הבנה, שורות שורות של מעשי־שטות ורשע. “הריני רואה את כל זה מראש במנוחה שלמה, שכן ‘הכלבים נובחים והשיירה עוברת לדרכה’. אבל נעים היה לי, אם אדוני יקרא את החבור בעצמו בלי זיקה להשפעת אחרים. הריני מאמין, שמדינת היהודים צורך־עולם היא ולפיכך הריהי עתידה להתקים. מי שבא ומבשר את הדבר הזה, כך גורלו שנערי־הרצענים רצים אחריו בבדיחות־הדעת. אלא שיש גם נערי־רצענים רמי־דרגה. ואולם המון־העם מטה אוזן ומקשיב, ואפשר שהוא צוחק, אבל לפי שעה אינו מבין כלום בענין הזה. ועל ההמון הזה נמנה גם סוג ידוע של העתונות, המקשיבה אל הקולות הבלולים של ההמון והמונהגה בידי הכרתי והפלתי תחת להיות מנהיגה בעצמה. אין אני מתכון אלא לסדור שאלת היהודים, אבל לא ליציאת כל היהודים מן הארץ. ואולם דרך הפתח, שאני מבקש לפתוח לפני היהודים העניים, עתיד איש־מדינה נוצרי, אשר יתפוס את הרעיון תפיסה נכונה, להכנס אל ההיסטוריה העולמית”.

היבוא איש־המדינה הנוצרי הזה? אנשים הרבה עתידים לעמוד לפני שער ההיסטוריה העולמית הפתוח לרוחה, אבל הגראף באדני לא ימצא ביניהם.

אין הוא נותן את דעתו אלא לגידול האנטישמיות באוסטריה. בבירת־הקיסרות הליברלית עדין רואים את הדבר כחרפת התרבות. הקיסר פרנץ־יוסף מסרב לאשר את בחירתו של לואיגר לראש העיר וינה. המרי מגדיל את חנה של סיעת לואיגר. הפגנות השנאה לישראל הולכות ומתרבות ברחובות ולובשות צורה מבהילה. באוניברסיטה מתנפלים על הסטודנטים היהודים, סוטרים אותם על הלחי ומשליכים אותם החוצה. מלחמות־אגרופים – מאה כנגד אחד. חברי,,קדימה" ויתר האגודות של צעירי־היהודים תובעים על כל עלבון ועלבון לדו־קרב. סיפים ורובים מצויינים הם ובמהרה היו מחתה לסטודנטים האנטישמיים. אז נולד בעולם רעיון־ההצלה של הסטודנטים האריים: ברית כל אגודות הסטודנטים האריים עמדה והחליטה, שאין לתת ליהודי פצוי־אביר ולצאת עמו לדו־קרב, משום שהיהודי מוג־לב וחדל־כבוד הוא לפי מוצאו. גם בן העורך הראשי של ה“נויאה פרייאה פריסה” סובל באוניברסיטה קשה מחמת העלבונות, המתרגשים עליו במוסד זה, והאב הדואג מתחיל לפקפק בקדושת העקר שלו, שאין שאלת־יהודים בעולם. הוא כותב מאמר־אזהרה על חובותיהם של היהודים העשירים: אל ידמו בנפשם, שהיהדות אינה אלא ענין בני־הנעורים והעניים. שלא מדעתו ועל כרחו התקרב המאמר הזה אל מהלך־המחשבות של הרצל. אך עתה הכיר הרצל לדעת את מחנה צבאו שלעתיד לבוא, את בני־הנעורים היהודים. מערכי־רוח של קדמות־אביב שלטו בשורותיהם. נשמת אביב־החרות האדימה את לחייהם. דבר־החוזה על התחדשות המדינה היהודית הצית להבות בלבותיהם הצעירים. זו אחר זו מופיעות ובאות לפני הרצל אגודת “קדימה”, אוּניטאס (אחדות), גמלה, עבריה, לבנוניה ושאר אגודות הצעירים, שעל מציאותן כמעט שלא ידע עד עכשו מאומה. ד“ר נתן בירנבּאום, מיסדה של “קדימה”, אשר אך לפני שנתים ימים הוציא חוברת, האוצרת בקרבה את עקרי הרעיונות הכלולים ב”מדינת היהודים" של הרצל, הביא לו את הקונטרס שלו “התחיה הלאומית של העם היהודי בארצו כאמצעי לפשר שאלת היהודים, קול קורא לטובים ולנדיבים שבכל אומות העולם”. אילו קרא הרצל את הקונטרס הזה קודם לכן, היה יודע ומכיר את כל פרשת ההתפתחות של הרעיון הציוני. חברי ההנהלה של אגודת־ציון, ד“ר שנירר, ד”ר קוֹקש וד"ר ברקוביץ, באו אליו והציעו לו את סיועו של חיל גדול ונלהב. אותה שעה דומה היה כאילו החזון, שבו סים את מדינת־היהודים, נתקים והיה לדבר של ממש: “הריני מאמין, שדור יהודי חדש ונפלא עתיד לקום בארץ הזאת, הריני מאמין, שהמכבים יקומו לתחיה”.

הקול, אשר שלח אל המדבר, הוליד הד בארצות מרחקים. עתוני לונדון מביאים שיחות עם אנשים שונים על מדינת היהודים. הצייר המפורסם הולמן הוֹנט תובע לעצמו את משפט הבכורה לרעיון הזה. סיר שמואל מונטגיו אומר, שאפשר לקנות את כל ארץ־ישראל מיד השולטן במחיר שני מיליונים לירות. מפריס כותב לו נורדאו מכתב־הסכמה מלא התלהבות: הספר “מדינת היהודים” הריהו מפעל גדול. מעיר סמלין, אשר זכר ר' יהודה אלקלעי ותנועתו עדין חי בלב תושביה, באה אגרת־הודאה נלהבה ובה נאמר, שכל היהודים שבעיר זו מוכנים להענות לקריאתו של הרצל ולעלות תכף ומיד אל ארץ־ישראל. ידיעה כזו באה גם מבּסקרק. מסופיה כותבים, שהרב הראשי של בולגריה חושב את הרצל למשיח ובחג הפּסח הריהו עתיד להכריז בבית־הכנסת על ביאתו. שש מאות יהודים מסופיה שולחים אגרת, שנתחברה על ידי בלקובסקי ובירר, ושבה הם מבקשים למהר ולקים את התכנית ולקרוא לקונגרס. עתונים עבריים ברוסיה ופולניה מנבאים שתקופה חדשה עתידה לבוא בישראל. מאמרים עבריים מגיעים ובאים לידי הרצל ולבו דופק בקרבו בחזקה כשהוא רואה בפעם הראשונה את שמו בכתב האבות, באותיות העתיקות בנות אלפי שנה, והוא מיצר הרבה שבבתי־הספר שבבודפסט לא למדוהו עברית במדה מספיקה. אלמלי כן, היה עוד עכשו על פשר הכתב החתום לפניו בשבעה חותמות. שמחה רבה ממלאה את נפשו, שלא דיו שמצא לפניו עם חי, אלא גם לשון וספרות חיה. ב“מדינת היהודים” כתב: הרי אי אפשר לנו לדבר זה עם זה עברית, שהרי מי מאתנו יודע עברית כל צרכה, כדי לבקש בלשון זו כרטיס של מסלת־הברזל? עכשו בקש מאת ברקוביץ, שתרגם את “מדינת היהודים” עברית, לשנות את המקום הזה שבספר, לפי שנוכח לדעת, שעברית הריהי לשון של אלפי בני־אדם גם בימינו אלה.

המאמרים הראשיים שבעתונים הוינאיים מתמרמרים כנגד השגעון הציוני וכנגד ה“מכבים הנמלטים על נפשם”. אפילו הרמן באהר, ידידו של הרצל, אומר בלשון המשתמעת לשני פנים: אי אפשר בלא יהודים ואין להניחם לצאת מן הארץ. העתון “נויאה פרייאה פריסה” עובר על חבורו החדש של עוזרו בשתיקה גמורה. וכנגד זה מטפלים שאר העתונים הליברליים במחברתו של הרצל בזריזות יתרה ושופכים עליה את חמת שנאתם. מעבירים בעם דבה, שהספר “מדינת היהודים” הוא הוא שגרם להתפרצות האנטישמיות ולהחלטתם של הסטודנטים האנטישמיים, אף על פי שאפשר היה להוכיח בעליל, שלפי סדר־הזמנים אין זו אלא עלילת שקר. העתונות האנטישמית נחלקה לשני מחנות – מהם הצדיקו את הרצל ומהם קטרגו עליו, ואלה ואלה כתבו מאמרים לאין שעור. ציר הפרלמנט מפרסבורג, סימוֹני איבן, כתב בעתון “וסט –הונגרישהר גרינצבּוֹטה” על רעיונו של הרצל מאמרים ראשיים בסגנון נוח, ולאחר זמן גם מתוך כונה להפיץ את הרעיון בין הבריות. וכנגד זה מבקר העתון הברליני “אלגימיינה איזראליטישה ווֹכנשריפט” את “מדינת היהודים” בקורת זעומה בסגנון של צבוֹעי־התיאטרון הברלינים, המתנפלים על הצגת־בכורה. העתון “מינכנר אלגימיינה צייטונג” מבטל את הכתב־המדיני של הרצל כלאחר יד ואומר עליו שאין זו אלא מודעה של ישוב, העושה פרסום לחלוקת־קרקעות לשם עסק. הרצל אינו משיב תשובה לא על תפיסות העתונות הליבּרליות ולא על תפיסותיה של העתונות האנטישמית. הרי עקרו של דבר עומד בעינו: התנועה הולכת וגדלה ומדינת היהודים נעשתה ענין לוכוח כללי.

רק חשד נבזה אחד פגע בו פגיעה קשה: עתונאי יהודי אחד פרסם ידיעה, שהרצל לא כתב את “מדינת היהודים” אלא כדי להתנקם בברון הירש, בשביל שמאן להפקיד אותו לממונה על המושבות היהודיות:,,הנני עובד בחפץ־לב את העם היהודי, אבל לעולם לא אעבוד אדם יחיד". הוא היה מיצר הרבה, שכל אותו קן־הצרעים העתונאי לא יכול להבין את הדבר, שיש בני־אדם החיים על היהדות ויש בני־אדם החיים למען היהדות. והוא עמד וכתב מכתב אל איש סודו של הברון הירש ובקש ממנו לעורר את הברון להכחיש את הדבה הנתעבה הזאת באיזו צורה שהיא.

אותו היום, בי“ז למרס, הריהו כותב בספר־הזכרון שלו: “ד”ר בּק, רופא־הבית של הורי, בדק אותי ומצא אצלי מיחוש־לב, שבא בסבת ההתרגשות. הוא אמר לי, שאינו יכול להבין מפני מה אני מתעסק בענין היהודי, וגם היהודים, שהוא מעורב עמם, אינם מבינים את הדבר”. הטרגדיה התחילה. כח־החיים של הרצל הולך ומתמעך בין אבני־הריחים של שאלת היהודים.

בחדר־הקבלה שלו מרבים לבוא בני־סיעה חדשים, שנתנו ידם לרעיון שלו. אחדים מן הישנים מתגנבים ונפטרים ממנו. הרב הראשי גידמן נרתע לאחוריו, משום שהיה מתירא מפני עשירי היהודים המתנגדים לו. אבל תחת המסתלקים באו האחים מרמוריק, הרופא המשמש במכון־פסטיר אשר בפריס, עורך־הדין והאדריכל, שלשה אחים־לנשק, שעמדו בבריתו באמונה עד יום מותו. הפיטן ריכרד בּאר־הוֹפמן, בעל היצירות “חלום יעקב” ו“המלך דוד” בא והציע רעיונות חדשים: מן הצורך ליסד בירושלים מחלקה רפואית גדולה, אשר תשמש מרכז לתורת הבריאות לכל ארצות המזרח. לשם סמל לאוניברסיטה הזאת צריך להקים על ראש הר הצופים מצבת־באר ענקית: “משה מוציא מים מן הסלע”. סופרים ואמנים באים ומציעים לפני הרצל את האידיאות החדשות שלהם. הינריך יורק־שטיינר, מנהל התעשיה השרטוטית ועורך “המודה הוינאית”, שחבר לאחר זמן את הספר “האכר התלמודי”, מבקש לקבל עליו את סדור הפרסום העתונאי. אבל הדבר קשה מאד לעשות את האידיאות של הרצל דבר שבמודה בוינה. פרנסי הקהלה הישראלית שבוינה הוגים בסתר לבם חבה לרעיון של מדינת היהודים, אלא ש“רגש־האחריות שלהם אינו מניח להם להודות בו בגלוי”. רק בני־הנעורים אינם יודעים זהירות והם מביעים את רגשי הערצתם למנהיג בלי חשש. הרצל חגג ליל־סדר אחד של פסח באגודת־הסטודנטים “אוניטס” וידידיו הצעירים הקיפוהו בצהלה ובעליצות נפש. זכרונות ישנים מימי נעוריו בבודפסט נעורו בקרבו: “הן החג הזה יפה ורב־ערך הוא מאין כמוהו!” הוא משתקע בחלומות. התבוא החרות החדשה והצעירה לעולם? חברו מימין, המרצה בבית־המדרש לרבנים פרידמן (מאיר איש־שלום) מרמז בדבריו רמיזה קלה על שבתי צבי, שהיה מצודד בקסמו את נפשו של כל אדם. “והוא הטה את ראשו אלי, כאילו התכון להגיד, שגם אני עתיד להעשות שבתי צבי כזה. או אפשר שחשב בלבו, שכבר נעשיתי משיח־שקר כזה?” מספר המצומתים אליו הולך ורב, אלא שהללו לא היו מבני השדרות העליונות. “זה שכרי”, הריהו כותב לגוסטב כהן להמבורג,,,שעניי העם הכירו בי, שהנני אוהבם וידידם. מרוסיה, פולניה, רומניה, בולגריה והונגריה הנני מקבל מכתבים מעודדים ומלהיבים את נפשי. כל תלמידי בתי־הספר העליונים עומדים לימיני. הריני מכיר את היהודים שלי והנני יודע איזו ערכים אצורים וספונים בקרבם, ואין ספק שהערכים הללו בני־אלמות הם, כיון שעמדו בתקיפות בכל אותם הנסיונות, ששום אומה אחרת לא יכלה לשאת אותם…" אגודות בתי־הספר העליונים שבאוסטריה התאחדו יחד לחבר אחד גדול, כדי לשמש בתור “גדוד מסדה” מעוז ומחסה להרצל. הם הוציאו אגרת־ברכה והערצה: “הקריאה, שקראת ב’מדינת היהודים' לעם היהודי מצאה הד אדיר בלבות אלפי בני עמך. געגועי עמנו על החרות עתיקים לימים הם כגלותנו. אבל הגעגועים האלה לא הובעו בדברים אלא זעיר שם. לך היה העוז ואומץ־הלב להביע את הרגשות האלה בצורה ברורה ומדויקה ולהורות לתביעות הלאומיות של עמנו אותה הדרך, שיש בה כדי להבטיח עתיד חדש לעמנו. ולפיכך ראוי אתה לתודתה של האומה, המובאת לך על ידי החתומים מטה, עסקני הרוח שביהדות, המקדמים בברכת־שמחה את הנפת הדגל היהודי ומיחדים את כחם לעבודת הקודש לטובת העם היהודי”.

תלמידי בתי־הספר העליונים אספו בכל העולם את חתימותיהם של אנשי־הרוח היהודים לאגרת־ברכה זו. הרצל היה מעורב בזמן ההוא הרבה בחוגי בני־הנעורים, נטל חלק בתרגילי ההתעמלות והסיוף שלהם והתענג למראה הדור החדש והאמיץ, ההולך וגדל. ובביתו היו מבקרים אותו בני־סיעה חדשים, שהלכו ורבו ושבאו לראות את המנהיג פנים אל פנים. בדרך זו הכיר הרצל לדעת טיפוסים רבי־ענין עד מאד.

יום אחד בא אצלו תלמיד חכם עני לבוש בגדים דלים, הנודד ממקום למקום. הרצל היה סבור עליו, שהוא קבצן ובקש לתת לו נדבה. והנה נמצא, שהאיש הזה לא בא אליו לבקש כסף, אלא להציע לו כסף לטובת המטרה הקדושה. הוא חסך לו ימים על שנים סכום מצער מלחם חוקו ואותו הוא מבקש להקריב על מזבח ארץ־המקלט שעתיד לבוא כקרבן־נדבה. “זה עקר ההפרש שבין השפעתי אני על הבריות ובין זו של הברון הירש. אליו באים לשם שנוֹררוּת, אלא שאין אוהבים אותו. אבל אותי אוהבים הקבצנים, ולפיכך הנני חזק ממנו”. מלך הקבצנים מתחיל להרגיש בטיבו המלכותי. ומתוך הרגשה והכרה זו מתחילה בעצם כניסתו אל ההיסטוריה העולמית.

אבל הנה בא גם אותו איש־המדינה הנוצרי, אשר בעל־החלומות הגדול היה מצפה לו במבוא שערי ההיסטוריה העולמית הפתוחים לרוחה.

באחד הימים בא אצלו רורנד ויליאם הכלֶר, כהן־הדת בבית המלאכות האנגלית שבוינה. “איש־תואר, ישר־קומה וזקנו זקן־נביא שׂב”. זה כמה שנים, שרורנד הכלר היה מתעסק בבאור נבואת הגאולה, ולפי החשבונות שהעלה בידו הגיעה עכשו שעת שיבת ישראל לארץ הקדושה. כשיצאה מחברתו של הרצל, נפעם לבו והוא מהר ובא אל הציר האנגלי וקרא: “זוהי ראשית התנועה שנבאו עליה הנביאים!” והוא האמין ביעוד שנתיחד לו, ברצון אלהים, שהביאו מלונדון לוינה כדי להיות לעזר לקיום הנבואה. הכלר מודיע, שהוא נכון להציע את ענין מדינת היהודים לפני שליטים גרמניים אחדים. הוא היה משמש מחנך בחצרו של הארכידוכס מבאדן, מכיר היטב את הקיסר הגרמני פנים אל פנים ומקוה שידידיו כבירי־היכולת ישיתו לבם לרעיון המדינה היהודית. כשהרצל בא אליו על מנת להחזיר לו בקור, שמע במסדרון צלילי עוגב. הכלר שר מזמור והיה מלוה אותו בעצמו בנגינת העוגב. והריהו מנגן לפני הרצל שיר־ציון, ההימנון שחבר לכבוד שיבת ישראל לארצו. על כונניות־הספרים שמסביב מהדורות שונות של כתבי־הקודש. על השלחן עמדו תבניות של בית־המקדש החדש בירושלים ועל הרצפה היתה פרושה מפה גדולה של ארץ־ישראל. הוא כבר הכין תיק למפה העשויה להתקפל, כדי שהוא והרצל יוכלו לקחתה עמם בדרך מסעם לארץ־ישראל. “אנו עושים למענך את המלאכה המוקדמת”, אמר כהן־הדת האנגלי והרצל היה דומה בעיני עצמו כאילו הובא לנאות־האגדה של מאויי־לב שנתקימו. לאחר ימים אחדים נכנס הכלר אל הרצל בבהילות וכשהוא נושם בכבדות וקרא: “מועד־מועדים הגיע!” הוא בא מן הארמון, שהקיסר הגרמני הגיע לשם היום. והוא כבר ספר לבני־לויתו של הקיסר על תחית המדינה היהודית שעות רצופות. מחר יסע הקיסר אל הארכידוכס לקרלסרוּאה. ולכן טוב יהיה, שגם הרצל ילוה אליו, אל הכלר, ויסע עמו לשם, והוא ישתדל שיקבלוהו לראיון. הרצל דחה את ההצעה הזאת מתוך חוש אינסטינקטיבי. רע יהיה המעשה, אם שני המושלים לא יקבלוהו והוא יהיה נתון במצב שאינו לפי כבודו. לכן מוטב שהכלר יסע לקרלסרואה לבדו ואם יעלה בידו להשפיע שיקבלוהו לראיון, יקראהו מיד על ידי הטלגרף לבוא לקרלסרוּאה. הכלר בקש ממנו לתת לו את התמונה הפוטוגרפית שלו, כדי שהאדונים הנעלים לא ידמו, שהוא מבקש להציג לפניהם מין בעל־הזיה פוחח. בערב ישב הרצל באחד התאים של האופרה, שנמצא ממול התא הקיסרי. הוא הסתכל שעה ארוכה בפני הקיסר, כדי לעמוד עליהם ולהבחין את תויהם. הקיסר הרגיש בדבר, שאדם מסתכל בו והוא הציץ לנגדו, ומבטו פגע במבט השלו והעמוק של אחד ממלכי אשור.

בבוקר הלך הרצל אל דירתו של הרֶוֶרנד הכלר, כדי להוכח, אם באמת נסע. הכל היה כה תמוה ואגדי בעיניו. למחר קבל טלגרמה מקרלסרוּאה: “הכל נתלהבו, היה מוכן”. ודומה כאילו האגדה הולכת ומתרחבת: ציר הפּפּא מודיע לו, שהוא שועה בענין המדינה היהודית. הוא ישמש בא־כחו של הפּפּא בהכתרת הצאר הרוסי. ובכן יודע כל הענין בזמן אחד לפּפּא וגם לצאר הרוסי. שאלת הקבר הקדוש תפתר בדרך שלום. אכן הגיעה תקופת הנבואה של ישעיהו השני!

אבל הטלגרמה השניה של הכלר מתמהמהת ואינה באה. הוא כתב לו מכתב והודיע, שנתקבל במעצורים ובינתים יצא הקיסר הגרמני מקרלסרוּאה. עולם־האגדה מתמוגג בערפל. צריך אפוא לפשוט את המשושות אל עולם הממש. הוא כותב מכתב אל נורדאו ומבקש ממנו לבקר את הברון הירש. אם הברון יסכים לתת לענין זה מיליונים אחדים, אפשר יהיה להגיע על ידי כך לידי הצלחה רבה ב“שער העליון”. אבל לאחר ששלח את המכתב, שב ובקש על ידי הטלגרף להשיבו בחזרה, לפי שבינתים באה השמועה, שהברון הירש מת מיתה חטופה באחוזתו ההונגרית אוֹגיאַלה. הרצל מבכה את מותו של הברון הירש מעומק הלב. “הוא היה היחיד בקרב עשירי היהודים, שבקש באמת לעשות גדולות לטובת אחיו. אפשר שלא נהגתי בו כבוד ראוי… הריני מרגיש, שהענין שלנו העני ביום הזה. לפי שעדין הייתי מקוה תמיד, שיעלה בידי להטות את לבו של הירש אחרי התכניות שלי”.

בכ"א לאפריל התקין הרצל את עצמו לנסוע לבודפסט. הוא רצה לראות את חגיגות שנת האלף לקיום המדינה ההונגרית, וביחוד בקש להניח זר־פרחים על קברה של פאוּלינה. והנה קבל את הטלגרמה של הכלר: “בוא מיד, הארכידוכס המושל מצפה לך”.

“אכן יום מוזר הוא היום הזה. הברון הירש מת ואני בא בהתחברות עם מושלים”.

המחשבה על הברון היאש מלוה אותו בדרך נסיעתו אל הארכידוכס. הוא יושב בקרון המרווח של האכספרס־המזרחי ומשתעשע בתקוות נאות, שחלומו עתיד להתקים במהרה בקרוב, ובאותה שעה מזכיר לו קצב הגלגלים, הרועשים ומתגלגלים בסערה, את מרכבת־האבל, המובילה את גופתו של הברון הירש אל בית־הקברות. “יום־אביב נאה. בשדרות־הטיול היפות של קרלסרוּאה מתחרה ירק־האפרים בירק הדשן של צמרות האילנות. רקיע שמי־אביב ענוג ודרומי מבהיק ממרום על הבנינים היפים של עיר־הבירה הקטנה. ובה בשעה שהסתכלתי בכל החמודות הללו הייתי מהרהר בברון הירש המת”.

“הדין עם החי. הדין עמי – כל זמן שאני חי”.

“אחרי יבוא אדם אחר, אשר ילחם בהם. עלינו ללכת קדימה”.

“עתון־בקר וינאי כותב היום בהספדו: הירש לא יכול להושיע לעניים, משום שהיה עשיר. הריני הוגה בערך אותו הרעיון עצמו, והוא אמת לאמתו. הנני תופס את הענין הזה עצמו תפיסה אחרת, אמונתי בי טובה ומכוונה לתכלית במידה יתירה משלו, לפי שאיני עושה את המעשה שלי בממון אלא בכחה של אידיאה”.

מתוך רוח חגיגית מתקין הרצל את עצמו לועידה החשאית, שהוא עתיד להועד עם המושל. גלוי וידוע לפניו, שהארכידוכס כבר רשם פעם אחת את שמו בספר דברי ימי העולם – אז, בשנת 1871, לאחר המלחמה הפרוסית־הצרפתית, כשהיה הראשון, שהעלה בוירסאַל את וילהלם מלך פרוסיה לקיסר המדינה הגרמנית המאוחדה. גלוי וידוע לפניו, שהקיסר וילהלם השני נמלך בכל דבר עם הארכידוכס ונוטל ממנו עצה. חבתו של הארכידוכס לענין זה עלולה לפתוח לפניו את הפתח אל הקיסר הגרמני, אל ידידו השולטן, אל הארכידוכס מהסן ואל חתנו, הצאר המושל במדינת רוסיה, ומתוך כך היתה עולה פרשת המדינה היהודית על שלחן־המועצה של כל ממלכות־אירופה האדירות. המרכבה, שהרצל יושב בה עם הכלר, עולה במעלה־הדרך אל הבירנית. הרצל מפנה את דעתו של הכלר אל האות והסמל שבעליה זו. “זוהי העליה הראשונה שלי אל ארמונו של מושל. ליד השערים עומדים שומרי־ראש וחילים. עלי להשתדל, שלא תתקפני סחרחורת על רמה זו. הנני להרהר במות ודעתי תהיה חמורה ביותר. אהיה קר־רוח, שוקט, צנוע, אבל תקיף ובטוח”.

הכלר מתקשט בכל אותות־הכבוד שלו. אבל הרצל לא לבש את הפראַק, אף על פי שהכלר הבקי בנמוסי־החצר יעצהו לכך. הוא לבוש את הסורדוט שלו כמנהגו. שהרי הארכידוכס מבקש לקבל אותו, את העתונאי היהודי, שעדין אין יודע עליו האם הוא כּתּב של עתון עולמי או מלך יהודה חסר־כתר, כביכול בעילום. הרצל רואה את עצמו כשליח העם היהודי, ומדת־הנמוס, שנתיחדה לו מלידה, מסיעת בידו להתגבר על כל טכסיסי הנמוסיות. כל מה שעמידתו של אדם גבוהה ביותר, כן רב ערכם של הטכסיסים החיצוניים, לפי שאצורה בהם משמעות סימבולית. הרצל מרגיש באותה שעה, שהצטינות זו, שזכה לה, הריהי התחנה הראשונה בדרכו אל ציון. “אפשר שמכאן ועד שנה נהיה בירושלים”.

בחדר־הכניסה של הארכידוכס נפלה על הרצל מעין אימת־הצבור. ליד קירותיו עומדים דגלי הגדודים של חיל־המצב ורוח של חגיגיות שורה על שורותיהם. נשמת המאורעות של שנת 1־1870 מנשבת מתוך עדי העלילות ההיסטוריות הללו. באמצע הקיר עומדת תמונה של צבעי־שמן רבת־מדות: הארכידוכס של באדן מעביר את גדודיו על פני הקיסר וילהלם. הרצל נפעם מעט, אבל הכלר אנין־הרגש משתדל לחזק את רוחו ומספר לו מעשה שהיה בו בעצמו: כשבא בפעם הראשונה אל חצר הארכידוכס והוא עדין צעיר לימים, נגש אליו בחדר־הכניסה הזה אחד השלישים, שהרגיש במבוכתו, ועודד את רוחו ואמר אליו: “אל תתירא, גם הדוכס הגדול אינו אלא אדם”. ואת הדבר הזה צריך לזכור מכל מקום. אחד משומרי־הראש הכניס אותם אל אולם־הרוֹקוֹקוֹ הגדול, הסמוך לחדר הכניסה. הכלר מעיר את הרצל, שמן הנמוס הוא לפשוט את הכפפה הימנית, שמא יואיל הארכידוכס להושיט לו את ידו. פתאום נפתחה הדלת של חדר־העבודה וגנרל זקן וחזק נכנס אל האולם. הארכידוכס הגדול. “עמדנו בקפיצה אחת מן הכורסות שלנו והשתחוינו. הארכידוכס הגדול הושיט להכלר את ידו – ביד ימיני הצנועה והמגולה לא השגיח”. אבל לאחר השיחה, שארכה שעתים ומחצה, חבק הארכידוכס את ידו של הרצל בחמימות יתרה והחזיק אותה בידו שעה ארוכה…

במשך כל השיחה הארוכה והממושכה ישב המושל, שהיה זקן בן שבעים, כנגד היהודי בן השלשים ושש, והשלישי, האיש אשר הכין וסבב את השיחה הזאת, הראויה להיות לזכרון, הקשיב את הרצאתו של הרצל בכונת־הלב. סבלנותו של הארכידוכס היתה גדולה משל הברון הירש. הוא כון את דעתו אל מהלך מחשבותיו של הרצל ועיניו הכחולות השתקעו בעיני הרצל השחורות. רק לעתים רחוקות היה מפסיק את ההרצאה הצנועה של הרצל מתוך שאלת־בינים. פעמים, בשעה שהרצל הסביר פרובלימות קשות, תפס הארכידוכס בראשו, כדי לרכז את מחשבותיו. ולסוף הביע את החששה, שמא יפרשו הבריות את השתתפותו בענין הזה כאנטישמיות ושמא יחשדו בו היהודים עצמם, שלעת זקנתו עזב את דרכי הליברליות והריהו מבקש להפטר מן היהודים. והרי הוא האיש המכבד ומוקיר את היהודים. עשרים וחמש שנה היה משמש אצלו יהודי בכהונת שר־כספים והוא מלא את תפקידו באופן מצוין. הוא מוקיר את תרבות היהודים ואת פכחותם. “נער הייתי וגם זקנתי ומימי לא ראיתי יהודי שכור. סוחר־הבהמות, העומד כל היום בשוק, אינו הולך אל בית־המרזח – מוטב לו שלא לאכול מן הבוקר ועד הערב, עד שיבוא לביתו. על כל פנים יש לך חומר מצוין ומשכיל לצורך בנין המדינה החדשה”. הרצל מסביר לו, שלא יצאו אלא היהודים הרוצים ללכת. השתתפותו של הארכידוכס בענין זה אי אפשר שתתפרס שלא כשורה, אם יתן את ידו לעבוד יחד עם מנהיגי היהודים, אם יברר עמם לאומות העולם, שהקמת המדינה היהודית אין פרושה רדיפה, אלא חסד ורצון. התנועה תטה את עודף הפרוליטריון היהודי למקום אחר, ועל ידי כך תעכב את התפתחותם של זרמים רבולוציוניים. “חוץ מזה אבלום את הקפיטליזמוס האינטרנציונלי. יהודי המערב שוב לא תהיה להם סבה לפחד שמא ישטפו יהודי המזרח את מקומות מושבותיהם. צריך להשתדל בדבר, שאנגליה וגרמניה תהיינה מסכימות בשאלה זו לדעה אחת”.

“אילו היה אפשר הדבר”, אמר הארכידוכס ברוח נכאה, “אילו התערב הקיסר הגרמני בדבר…”

“הלא הוד רוממותו הוא יועצו ואיש סודו…”

הארכידוכס החזיר מתוך חיוך: “אמת הדבר, הריני משיא לו עצות, אלא שהוא עושה מה שהוא רוצה”.

הרצל אמר, אשר אם יארע הדבר והממלכה התורכית תתפורר בזמן הקרוב, תוכל פלשתינה להעשות למדינת־בינים. היהודים יעזרו לתורכיה להחלץ מן הקשיים הממוניים שלה. אירופה כלה תפיק תועלת מן המדינה היהודית. היהודים יבריאו את הפנה החולה שבאסיה. הם יפתחו את אסיה הפנימית לפני עמי התרבות והדרכים אשר יסללו לא תהיינה כבושות בידי אחת הממלכות האדירות. הארכידוכס העיר על זה: הדבר הזה היה משמש גם פתרון השאלה המצרית. שהרי אנגליה אינה נאחזת במצרים אלא משום שהיא מבקשת להבטיח לעצמה את הדרך להודו. אם כן, תוכל להשיג את מטרתה זו דרך פלשתינה. הכלר פוסק את פסוקי ישעיהו על שיבת ישראל לארצו. ישראל עתיד להיות “לאור גויים”. הארכידוכס שומע את הדברים בלב מאמין וחוזר ואומר כמה פעמים: “הלואי והיתה כזאת. הריני מאמין, שהדבר יהיה לברכה לכל האנושות”.

מתוך רגש אמתי, מתוך ידידות עמוקה, שצמחה במהירות נפטרים שני אלה זה מזה. הארכידוכס מבטיח לעשות את הכל כדי לסיע את הענין היהודי. והרצל מבטיח להודיע לארכידוכס את כל המאורעות העתידים להתרחש בענין זה. – שומרי־הראש והחדרנים מביטים בתמהון אל האיש היוצא מחדר־העבודה של הארכידוכס. מה עשה אותו היהודי זמן הרבה כל כל אצל הדוכס שלהם? הרצל עובר בין שורותיהם כולו שכור משמחה. “איש נפלא הוא”, הריהו אומר בהתלהבות אל הכלר. הכלר אץ לבזל, כדי לשלוח משם טלגרמה “לאספת המאמינים בנביאים” ולהודיע לה, ש“מועד מועדים” הנה בא. הרצל אינו מרשה לו לעשות זאת מתוך נמוס דיפלומטי, אף על פי שהדבר היה מעורר בכל מקום תמהון גדול, שאותו הרעיון, שמכריזים עליו שאינו אלא שגעון, נעשה ענין המעסיק את דעתם של נושאי־כתר.

הרצל שב עם הכלר בחזרה אל וינה באכספרס־המזרחי. הכלר רוצה לשלם מכיסו את ההפרש שבין הרכבת הפשוטה והרכבת המהירה, אלא שהרצל עומד על דעתו לקבל עליו את כל הוצאות־הדרך. לפי המצב החומרי של הרצל באותו הזמן היה זה קרבן גדול מצדו. הוא מקריב לענין היהודי לא רק את דמו ואת כחו ואונו, אלא גם את הונו וממונו, אבל בעל־החלומות הגדול אינו משגיח בקטנות כאלה. בתא הקרון הריהו פורש את מפת ארץ־ישראל של הכלר ומעין בגבולות מדינת־היהודים החדשה. בצפון עד להרי קפדוקיה, ובדרום עד לתעלת־סואץ.

“צריך לטבוע את הסיסמה: ארץ־ישראל כמו שהיתה בימי דוד ושלמה”.

 

יא    🔗

לקראת השולטן – בחגיגת שנתֿ־האלף בבודפסט – נוולינסקי – גדוד גריבלדי של צעירי היהודים – ספינת־האויר המונהגה – צפיה למשיח וכבוד־מלכים בסופיה – הדברים הטרגיים של השולטן – הרצל מקבל את אות הכבוד מג’ידיה

בימים הראשונים לחודש מאי של שנת האלף לקיום הממלכה ההונגרית שהה הרצל בבודפסט. כאן עבר באחד הערבים לאור הירח בלוית ידידו הוינאי יוליאן שטרנברג דרך חצר אחת, שהיתה מוקפה בנין בסגנון המַוְרים. הקשוטים של ירכתי־החצר השרו עליו מערכי־רוח מזרחיים. הוא דבר אל ידידו על חלומו הגדול: “אתה חולק עלי בראיות מן השכל – אלא שהשכל אינו מן העקר: עליך להרגיש, להרגיש… ואז תלך אחרי בשעה שאניף את הדגל”. אבל עדין לא נתחור לו לעצמו כיצד תפתר השאלה הגדולה של הנפת הדגל. הוא היה מצפה שהכל יבוא על ידי החזון הפתאומי, על ידי ההארה הפנימית. במקרה בקר את עורך העתון “אוֹסמאנישה פּוֹסט” רוזנפלד, והלז ברר לו את המצב הפיננסי הירוד של הממלכה התורכית והטעים, שעכשו הגיעה השעה הראויה לבוא במשא־ומתן עם השער העליון. הוא אמר לו שהוא מקוה, שבהשתדלותו של ידידו איזט בּיי, אחד המקורבים של השולטן ואיש סודו, יצליח בידו להמציא לו הזמנה לראיון עוד במשך החודש מאי. הרצל ראה צורך להחיש את הדבר. הוא נזכר בנוולינסקי, המוציא של העתון Correspondence" de I’Est" אשר עוד בחודש פברואר הפנו אליו את דעתו, שהוא ידידו של השולטן. אפשר שאדם זה היה משמש לו כובש־דרך טוב ומעולה מאחרים. כשחזר לוינה, מיד בא עמו במגע ומשא. האיש הזה היה אציל פולני, שירד מנכסיו, רוזן בעל השכלה מקיפה, חשוב ונאה במנהגו ובעל מרה־שחורה עד כדי להרעיש את הלב. הוא היה אחד האנשים רבי־הענין ביותר, שהקרה הגורל בדרך חייו של הרצל. פטריוט אומלל הי האיש הזה, אשר אילו ישב בביתו, בארץ מולדתו שאינה תלויה בדעת אחרים, אפשר שהיה ממלא משלחת היסטורית גדולה. “כיון שאיני יכול להתעסק בפוליטיקה הלאומית של עצמי, הרי שאר הדברים שבעולם אינם בשבילי אלא דברים של מה־בכך. הריני מוכן ומזומן להיות מסבב בעולם סבובי־אמן פוליטיים כפסנתרן־אמן. זה כל הדבר”.

הרצל דבר עמו על תכניותיו, ולתמהונו הגדול שמע מפיו, שכבר דבר עם השלטון על מדינת היהודים של הרצל בזמן בקורו האחרון בקונסטנטינופול. השולטן אמר לו, שלא יותר על ירושלים לעולם ומסגד עומר צריך להשאר ברשות המוסלמים לדורות עולם.

“אפשר לעשות את ירושלים מדינה בפני עצמה”.

נוולינסקי הודיע לו, שהכסף אינו נחשב בעיני השולטן מאומה – אין הוא מכיר את ערך הכסף. אבל מרד הארמנים וההתרעות שמתריעים בעולם על המטבח שנעשה בארמנים משמשים מקום־התורפה שלו. אם הרצל יוכל להושיט לו יד עזרה בענין זה, ישיג את מטרתו. הוא, נוולינסקי, קבל עליו את השליחות לשאת ולתת בבריסל, בפריס ובלונדון עם מנהיגי הועד הארמני בדבר הכּנעוּת הארמנים לרצונם, ואז יעשה השולטן את הריפורמות המבוקשות “מרצון עצמו”. אם יאבה הרצל להיות לו לעזר בשליחות זו, יעמוד לימינו ויסיע לו, לשם גמול, להוציא אל הפועל את מחשבתו בדבר פלשתינה.

כך נתקשר בדרכי הדיפלומטיה המסובכות ענין הארמנים עם שאלת היהודים לזמן מצער. הרצל גופו תמה על כך. שטיח ההיסטוריה נארג מחוטים דקים מן הדקים, הסמויים מן העין; ענינים נעלים ביותר אינם צריכים ליסוד מוצק. תפוח צריך להניח על גבי השלחן, שלא יפול ארצה – אבל הארץ מרחפת בחללו של עולם על בלימה. "ואפשר שכך יכולתי ליסד ולבצר את מדינת היהודים בלי משען קבוע ובטוח. התעלומה אצורה בתנועה. (סבור אני, שכך אפשר לפתור גם את הבעיה של ספינת־האויר המונהגה. התנועה מכרעת את כח־הכובד הנרפה. ולא את הספינה צריך להנהיג אלא את תנועתה").

פעלו של הרצל הולך וצומח וגדל במהירות מתוכו ומגבו. “שלשת אלפים דוקטורים” חתמו על אגרת־ברכה הערוכה אליו, ובאותה שעה עצמה באו אליו גם שליחי החסידים שבגליציה. פתאום עלתה תקותו למעלה ראש: שלשה מיליונים חסידים מפולניה נלוו אל התנועה! הרצל מסיק מיד את המסקנות מעובדה זו: “על עזרת האורטודוכסיה עלינו לשמוח ותבוא עליה ברכה, אבל אין אנו רוצים ליצור תיאוקרטיה”.

הזמינוהו לבוא ללונדון לאספה עם כרטיסי־כניסה בשכר. הרצל סרב לבוא: “לפני קהל המשלם שכר כניסה איני מדבר”. אבל כבר הגיעו הדברים לידי כך ש“מדינת היהודים” שלו מונחת על שלחן־הכתיבה של איש־המדינה האנגלי הקשה, גלדסטון, והלה מביע חבה גדולה להצעה הזאת – אפשר שממנו מובילה הדרך אל בלפור.

מכתב מפריס: "נורדאו נתועד לשם שיחה עם אדמונד רוטשילד. השיחה ארכה 63 רגעים. 53 רגעים דבר רוטשילד, ולנורדאו לא נשתירו אלא עשרה רגעים לברור־דברים שלו. הרצל היה סבור, שאילו דבר הוא עם רוטשילד, אז היה ההפך. הוא היה כופה אותו לתתו לדבר את דבריו. ולא עוד אלא שהוא מערער על דעתו של רוטשילד, שפעולתו מעוררת חשד כנגד הפטריוטיזמוס של היהודים. לפי שעה צריך לותר על הרוטשילדים ולעבור אל סדר־היום. למחרתו של אותו היום כבר נתאמתה דעתו של הרצל: מפריס באו ידיעות טלגרפיות: ברחוב לאפיט, לפני אותו הארמון עצמו אשר אתמול דחה בו רוטשילד את ההצעות הסודיות של נורדאו מפני הפטריוטיזמוס שלו, פגינו המוני הטיילים של אחד בשבת וצוחו: “אבדון ליהודים! אבדון לרוטשילדים!” – שנאת היהודים אינה צריכה לטעמים ונמוקים.

הפקעת ירושלים מכלל המדינה היהודית צריכה לחול, כמובן, גם על הקבר הקדוש ושאר המקומות הקדושים לנוצרים. ציר הפפא בוינה אליארדי מקשיב להרצאתו של הרצל בתשומת־לב ומתוך הסכמה. אלא שאינו מאמין שיש בכך משום פתרון שאלת היהודים: “אם יצאו מוינה שמונים אלף יהודים, עדין ישתירו בה חמשים אלף והללו יוסיפו לפרנס ולעורר את האנטישמיות כמו שהיה. מה מצב הדברים באיטליה? בכל הארץ, שמספר האוכלוסין שלה עולה לשלשים מיליונים נפש, יושבים בערך עשרת אלפים יהודים, ואף על פי כן קובלים הבריות גם שם, שהיהודים הנם אדוני העתונות ואדוני הבורסה וכדומה”. מתוך הוכוח עם ציר־הפפא המחיך מסיק הרצל את המסקנה: רומא תתנגד לירושלים! ימים אחדים לאחר מכן הריהו מחשב את חשבונה של השנה הראשונה: “היום מלאה שנה משעה שהתחלתי בתנועה על ידי בקורי אצל הירש. אם אוסיף ללכת קדימה בשנה הבאה בדרך זו, שהביאה אותי מן האפס של אותו הזמן לידי ההצלחות של עכשו, אז לשנה הבאה בירושלים!”

ואולם בעיני הצעירים חשובה גם ההתקדמות הזאת אטית יותר מדי. חבורה אחת של תלמידי האוניברסיטה דחקה את השעה והיא באה לידי המחשבה לגיס גדודי מתנדבים על מנת לעלות על היבשה ביפו בכלי־נשק ביד. ואם גם רבים יפלו חללים, הרי יראו בכך לכל באי עולם כמה עזה חבתם לארץ־ישראל וכמה גדולה גבורתם. הרצל רמז להם לנטוש את ה“רעיון הגריבּלדי” הנאה הזה, משום שעדין אין לו חזוק ומשען לאמתו בקרב העם עצמו. בראש וראשונה צריך להמשיך את ההכשרה הפנימית ולהכריע את מחלוקת־הסיעות הפנימית, שכבר הרימה את ראש־הנחש שלה במחנה הציוני עוד בראשית התנועה. באחת הועידות נדהם הרצל למראה חלוקי־הדעות המרובים ולמראה השקידה הגלויה, ששקדו יחידים לבצר להם על ידי הציוניות מקומות בשלטון הקהלות, הערים ובפרלמנט. הרבה מן הקנוניות ומן המעשים של כפיית־טובה, שהתרגשו לאחר זמן, כבר הקדימו עכשו להטיל את צלם מראש. “אם ימאיסו עלי את יגיעי ועמלי, הנני לסלק את ידי מכל העבודה; ואם אראה כפיית־טובה, כמובן לא מצד יחידים, אלא מצד ההמונים, אפרוש מן הענין פרישה גמורה”.

בימים האחרונים של חודש מאי נדפס ב“פריסה” הפיליטון של הרצל “ספינת־האויר המונהגה”. מעשה באדם אחד, רוברט שמו, שנצנץ בלבו רעיון גאוני והוא פתר את הפרובלימה כיצד להנהיג ספינת־אויר, ובאמוץ־כח שלמעלה מיכלתו של אדם עמל לקים את הרעיון שלו למעשה, אלא שקטנות־הנפש של הבריות ומחשבותיהם השפלות הניחו אלפי מעצורים על דרכו. אמרו לו, שמוטב שימציא כלי־בית, שיש לעולם צורך בהם, כגון כלי־בשול וכדומה. והוא נזקק לקטנות כאלה והמציא כל מיני כלים ועשה עושר גדול והלך וקנה לו אי אחד במרחק האוקינוס ובנה שם בחשאי את ספינת־האויר המונהגה, כדי להוכח לדעת, אם הרעיון שלו נכון היה. ואחר פוצץ את יצירתו, שהיה בה משום יצירת תקופה חדשה, והכחיד את כל תכניותיו: הבריות לא נוצרו להיות פורחים באויר, להתנשא לגבהי השמים. הניחו להם ויזחלו כתולעים על פני האדמה כאשר זחלו עד עתה! –

הכל היו סבורים, שהפיליטון הזה אינו אלא משל למדינת־היהודים. אפשר שהדבר הזה התמיה גם את בנדיקט, אדירה ומושלה של ה“פרסה”, אשר בראשית יוני הרשה בפעם הראשונה להזכיר בעתון שלו את “מדינת היהודים של הרצל”. במכתבו זה כתב, שהחוברת משכה את לבו ביותר ושלמגנת לבו הריהו מכיר מתוכה את צרות היהודים ואת מצבם הירוד, הראוי לחמלה. הוא, גלאדסון, מתנגד לאנטישמיות לכל מיניה וצורותיה.

מאחורי הצעיף הדק של הפיליטונים של הרצל הולכת ומנצנצת לעינינו העין היהודית ודמות־הפנים היהודית. לאחר גלוי מצבת־הקיסר בברסלאוּ הריהו הולך לבקר את בית־הקברות היהודי, עומד בלב נרגש לפני קברו של לסל ורואה בקורת־רוח, איך העם המכיר־טובה מרבה לפאר בזרי־פרחים את קבר הוריו של לסל. במה כחו וגבורתו של לסל? בזה שעורר את יאוש ההמונים לעשות מעשים. ובמה היתה גבורתו של קנצלר־הממלכה הראשון, ביסמרק? בזה שיצר מפעל־פלאות מתוך ערבוביה של סכנות – שבטי גרמניה אי אפשר היה להם שלא להעשות לעם גדול ואדיר. כך טיבו של האדם, שהוא מוצא את הערכים הנעלים ביותר ברגש השתוף עם ההמונים, אשר לסבלם וענים עליו לשית את לבו, אם הוא מבקש להתרומם לידי דרגה מוסרית חדשה. “אי אתה מגיע אל העתיד אלא דרך היסורים והעוני”. “היאוש הריהו חומר יקר, שממנו אתה יכול ליצור דברים נפלאים מאין כמוהם, כגון: אומץ־לב, ותרנות, אורך־רוח, מסירות־נפש…” וכלום נגזרה גזירה על היאוש היהודי בלבד להשאר יאוש־סרק, שאינו עושה פרות?

בלילה אור ליום ט“ז ביוני היה הרצל נוסע בדרך לקונסטנטינופול. נוולינסקי נלוה אליו ברכבת המהירה רק בבודפסט. כל התזכיר הנפלא על דבר תקון המצב הממוני התורכי כבר היה מוכן ביד הרצל. את כל הידיעות הנוגעות לשאלה זו קבל אך יום אחד קודם לכן מאת אחד המומחים במקצוע הכלכלה המדינית, ובהיותו יושב ברכבת השוטפת במרוצתה השלים את המסמכים הפיננסיים־הטכניים לצורך הנושא הזה. וכל התכנית הגדולה כבר היתה ערוכה ומתוקנה. הוא יציע עשרים מיליונים, מהם שני מיליונים במחיר פלשתינה ושמונה־עשר מיליונים לשם שחרורה המשקית של תורכיה משעבוד הפקוח האירופי. הוא לא שכח אפילו את סל־הפרות היקר, שלפי עצתו של נוולינסקי מן הצורך היה להביאו מתנה לשער העליון. “סל־פרות זה עלה לי בשבעים גולדן”. הוא נסע בלוית אנשי־מדינה תורכיים אחדים. כלם שקדו להרפות את ידי הרצל, אבל בשעה שהרכבת הגיעה אל בית־הנתיבות של סופיה נעשו עדי־ראיה למחזה הנוגע עד הנפש. התחנה היתה מלאה יהודים: אנשים ונשים, זקנים ונערים נדחקו אל הרכבת ובפנים בוערים מרוב התלהבות ברכו את הרצל בשלום. באה כל הקהלה ונשיאה ד”ר בּירר בראשה. ההמון כסה את הקרון בזרי פרחים ושושנים, נופף ציצים נותני־ריח ולא יכול לשלוט ברוחו מרוב התלהבות. נואמים בלשון הגרמנית והצרפתית הביעו ברכה להרצל, וכל אחד נדחק להתקרב אליו, כדי לנשק את ידי המנהיג. בתוך הדוחק והצפיפות נראו כל מיני טיפוסים. זקן אחד ומצנפת של פרוה על ראשו נדמה לו להרצל כאביו זקנו. חזיונות עולים לפניו. “דורות שחלפו ודורות חדשים באים ומקדמים בברכה את לבו של ישראל”. קציני־הצבא הבולגריים, שנתכנסו בבית־הנתיבות, אומרים זה אל זה בלחישה: “מלך היהודים שלעתיד לבוא”, ושרי־המעלה שביניהם מצדיעים לפניו כלפני אחד השליטים. במנוחה שלמה מגיעים הנוסעים לקונסטנטינופול, אל עיר־השמש המכהה את העינים והעניות הססגונית. המראות הנאים של קרן־הזהב והבוספורוס מצודדים את הלב. בקורים אצל בנו של הוזיר הגדול, אצל הממונה על העתונות, בשער העליון, אצל המזכיר הראשי של הוזיר הגדול ואצל הוזיר הגדול עצמו. בכל מקום הריהו מוצא לו הסכם והבנה, רק היהודי דוד־אפנדי בא אצלו ומביע לו את ספקותיו: " היהודים צריכים להיות זהירים, מצב היהודים בתורכיה יפה הוא כל צרכו והנם בנים טובים ונאמנים לארץ מולדתם". דבריו אלה של דוד־אפנדי היו משמשים בבחינה ידועה סמן למאורעות שלאחר זמן, בשעה שיהודי תורכיה והרב הראשי שלהם בראשם מחאו כנגד הדקלרציה של בלפור. והאכזבה המפתיעה הראשונה לא אחרה לבוא. עוד באותו הערב הודיע אותו נוולינסקי, שהאדון הגדול דוחה את הענין ואינו רוצה לדעתו. ואלה דברי השולטן: “אם ידידך הוא, השיא לו עצה לבל יוסיף לעשות בענין זה דבר. איני יכול למכור אפילו כמלוא השעל אדמה, לפי שאינה שלי, אלא של העם. עמי כבש את האדמה הזאת והשקה אותה בדמו, ויש להרוותה שוב בדמים, כדי להוציאה מידנו. שני מחנות תורכיים ופלשתינאיים נשחטו ליד פליונה עד אחד ואיש מהם לא נסוג אחור. כל אחד ואחד מאנשי צבאי נפל חלל על שדה המלחמה. הממלכה התורכית אינה שלי, אלא של העם התורכי – אני איני יכול למכור ממנה כלום. היהודים יכולים לחסוך את המיליונים שלהם לעצמם. אם יחלקו את ממלכתי, אפשר שיקבלו את פלשתינה חנם אין כסף. אבל הדבר יקום ויהיה אך לאחר שיגזרו את גויותינו לגזרים, וכל זמן שעודנו בחיים לא אוכל לתת את ידי לחלוקה זו”. דברי השולטן המלאים רוממות עשו על הרצל רושם עמוק, אף על פי שדברי־התוגה הנאים הללו פזרו לפי שעה את תקוותיו.

למחרת, ביום הששי – סֶלַמְליק – עבודת־אלהים ביילדיז־קיוסק, שהשולטן וכל הפמליה שלו נטלו חלק בה. התמונות המזרחיות הנוצצות ומבהיקות מאין כמוהן עוברות בערבוביה ססגונית על פני הרצל מול הבוספרוס הכחול. בני השולטן, שומרי־ראש, נערי החצר נוסעים במרכבות נהדרות או רוכבים על סוסים ואחריהם החליף, השולטן. אדם צנום, עיניו עגומות וזקנו ארוך קצת. כשראה את הרצל, שעמד על המרפסת אצל נוולינסקי, נתן בו את עיניו ובחן אותו יפה.

התחיל משא־ומתן חדש, עם הוזיר הגדול ועם הגראף שכני־פשה. אחר כך טיול בספינה עם דיפלומטים שונים. בינתים הגיעו בשורות רעות: מרד הארמנים, התקוממות הדרוזים בלבנון. מצב הרוח בחצר השולטן נשתנה לטובת הרצל. דוד־רפנדי, אשר דבקותו הנאמנה בתורכיה מלאה את לב הרצל גאוה, אמר לו, שיש תקוות טובות. “יבוא יום ופלשתינה תהיה ליהודים”. הוזיר הגדול מצא לו הזדמנות לשיח עם הרצל על המרידות האלה ובקש לדון על המאורעות האלה ב“פריסה” ברוח נוחה לממלכה התורכית. הרעיון של מסירת פלשתינה ליהודים יתברר במרוצת הזמן; מן הצורך לבקש ולמצוא את הצורה הנאותה לכך. השולטן רוצה לקבל את הרצל, אבל שלא בפרהסיה ולעיני כל העולם. אפשר שיתן תחלה ארץ אחרת, ואחר כך יחליפנה בפלשתינה. “מפני מה רוצים היהודים בפלשתינה דוקא? שאל השולטן, “וכי אינם יכולים להאחז באחת הפרובינציות האחרות שלי?” “פלשתינה היא ארץ מולדתם, והם מבקשים לשוב אליה”. “אבל פלשתינה הריהי גם ערש המולדת של דתות אחרות”, החזיר השולטן וספר, שאחת הממלכות הגדולות השתוקקה מאד לדעת את השקפתו על ענין מדינת היהודים. כדי להוכיח להרצל כמה גדולה החבה שהוא מחבב אותו שלח אליו את אחד משלישיו, להראות לו את האוצרות של ארמון־המלוכה ושל ארמונות שעל שפת הבוספורוס. וכשחזר הרצל מדוֹלמה בכטשה, מסר לו נוולינסקי קופסת־קטיפה ואמר לו: זוהי מתנה ששלח לך השולטן”. בקופסה היה מונח אות־הכבוד מג’ידיה.

הרצל הרגיש, שבאותם הימים המועטים, ששהה בקונסטנטינופול, הכין פרק בהיסטוריה העולמית, לפי שהנסיון לכונן מדינה יהודית זכרו לא יסוף מקרב האנושות, אף על פי שלעת עתה אינו אלא חלום. אבל כלום באמת ישאר אך חלום, מאחר שהממלכות הגדולות כבר כונו את דעתן אליו והן מבקשות לדעת את השקפתו של השולטן בענין זה (אי לו לפרידריך שיף העלוב! אי לו למוריץ בנדיקט העלוב!)? ולסוף עכב השולטן גופו את הרצל בקונסטנטינופול, כדי להטות את לבו לשכך את חמתה של דעת הקהל הנרגזה בשל רציחות הארמנים. “כל העמים שוים לפני, כילדים שילדו לי נשי השונות. כלם בני הם, ואף על פי שיש ביניהם נגודים, כלם שוים לפני”. הרעיון של מדינת היהודים מעסיק את דעתו של השולטן, ואם יבוא יום ומשרתו לוּפטי אגא, אשר חלומותיו חשובים בעיני החליף חשיבות יתרה, יודיע לו, שהוא ראה בחלומו את שיבת היהודים לפלשתינה, הרי זה יועיל לענין יותר מכל המעשים הדיפלומטיים – כך היתה דעתו של נוולינסקי. אבל מי יודע, אם לא יבוא יום ותל־יילד’יז יקרא בשם “תל האנחה של החליף האחרון”? בערב חזרו לסופיה. וכשחשב הרצל את חשבון ההוצאות בצרוף הבקשיש, מצא שעלו לכדי הסכום ההגון של שלשת אלפים פרנקים. “קרן־ההפסד הולכת וגדלה”, כתב בספר־הזכרון שלו, ובכך פטר את הצד החמרי של הענין. בסופיה שוב קדמו את פניו במצהלות שמחה. ההמון הנלהב נושא את הרצל על כפים אל בית־הכנסת. שם עמד על שלבי ארון הקודש, וכשבקש להפוך את פניו, כדי שלא להפנות את גבו לארון הקודש, קראו אליו אנשי ההמון: “קדוש אתה לנו כארון הברית!” כבוד זה, שחלקו לו באותה שעה, היה כבוד גדול לאמתו יותר מן המדליה מג’ידיה, העשויה זהב.

השולטן עבדול חמיד

אותות הכבוד שקבל הרצל מאת השולטן עבדול חמיד

תיאודור הרצל

אדמונד רוטשילד

 

יב    🔗

תנועה המונית או אצילי הממון – בלונדון ובפריס – נאום גדול באגודת “המכבי” – אספה המונית במזרחה של לונדון – אצל מנהיג הארמנים – נאום אל הרוטשילדים – בענני האגדה – גיוס המחנות

כשבא הרצל לוינה, נפרד מנוולינסקי בלב נרגש והבטיח לו ידידות עולם והכרת טובה לנצח. ובספר־הזכרון רשם את הדברים האלה: “אם נשיג על ידו את פלשתינה, נקנה לו אחוזה יפה בפולניה”.

בבית מצא טלגרמה מאת הכלר: “הארכידוכס מצפה לו לשם ראיון ומבקש שירצה לפניו על תוצאות מסעו בקונסטנטינופול ועל הצלחתו”. אבל הרצל אנוס היה ללכת קודם כל אל בריסל על מנת לשאת ולתת שם עם מנהיג הארמנים, ולא עוד אלא שקלוב־המכבים בלונדון היה מצפה לביאתו. שכן ה“דזשואיש כרוניקל” הודיע, שהשולטן עכב כמה פעמים את הרצל בקונסטנטינופול, ומשום כך נדחה הדין־וחשבון ואספת־המכבים.

כיון שבא הרצל ללונדון, נעשה מרכז, שהכל פנו אליו. לוסיין ווֹלף שוחח עמו בשם העתון " Daily Graphic " וזנגביל בשם העתון Sunday Times“” קלוד מונטפיורי ומוקטה הזמינוהו לבוא לאספה הכללית של החברה האנגלית־היהודית, אשר במערכותיה עדין נמצאו הרבה מתנגדים להרצל. בששי ליוני בערב נערך משתה־כבוד גדול בקלוב־המכבים. בתוך המסיבה החגיגית הרצה הרצל אנגלית על תכניתו ועל הצלחותיו עד עכשו. “מיום שנתכבדתי לדבר לפניכם בפעם האחרונה התקדם הענין היהודי התקדמות גדולה. איני יכול להגיד לכם את הכל, לפי שהענינים החשובים ביותר מצריכים שינהגו בהם זהירות יתרה. דברים שבסוד הודעתי לשלשה אנשים, שכלכם מכבדים אותם. הלא הם: ולונל גולדסמית, סיר שמואל מונטגיו והרב זינגר. מה שאזכיר ברמיזה כאן רק ברמיזה או אעבור עליו בשתיקה, אחראים לו שלשת האדונים הללו אחריות מוסרית. סבור אני, אשר אם שליטי מדינות דנו עמי על שאלת המדינה היהודית בכובד־ראש גמור, הרי זו הצלחה לא מועטה. הדבר הזה ודאי יתמיה אנשים רבים, אשר עוד לפני חדשים אחדים הביטו מגבוה עלי ועל רעיונותי המטורפים מתוך חיוך של לגלוג, שאין לחקותו. צחוק, רעש וצוחה, רכילות ולעג עדין מלוים את כל רעיון אנושי בדרך־הגולגתא שלה רבת־הענויים. גם במקרה הזה אי אפשר היה, שלא תהא כזאת. עקרו של דבר הוא, שאנו הולכים קדימה, שלא להשגיח בכל המעצורים שעל דרכנו”

וכאן הרצה הרצל בפעם הראשונה את הפרוגרמה הציונית, שהיתה משמשת טופס ראשון של הפרוגרמה הבזילאית: אגודת היהודים נתיחד לה תפקיד להמציא על פי משפטי־העמים ארץ ליהודים, שאינם רוצים להטמע. על הפרוגרמה הזאת יכולים לחתום כל הפטריוטים הנאמנים של כל הארצות. – " אמנם יש כאן צמצום המטרה, כפי שנקבעה לכתחלה, אבל הרצל סבור היה שהבסיס הזה נכון הוא, כדי שציונים ומתבוללים יוכלו לעבוד בצות אחת להוציא את התכנית אל הפועל.

אכן שער הרצל את יצירתה של הסוכנות היהודית מראש. הוא הודה בגלוי, שכמה דעות, שהביע במדינת היהודים, שוב אינו חושב אותן נכונות. הוצאת רעיון לפעולה עוברת דרך גלגולים מרובים. ואולם המטרה בכללה עומדת בעינה. "שכבות רחבות הולכות ומצטרפות לעבודתנו, או על כל פנים מוצאות בה חפץ וענין. בשעה שפרסמתי בדפוס את ‘מדינת היהודים’, כתבתי בזהירות ובחששה: ‘איני יודע אם זהו חבור מדיני או רומן מדיני’. אבל לשמחתי לא כאשר דמיתי כן היה. מכל מקום שבעולם שהיהודים מתענים שם ביסורים, עלו באזני מצהלות הודאה והסכמה. אף על פי שהנני מוחזק אופטימיסטן, בכל זאת לא צפיתי להתלהבות כזאת. אספות לאין מספר ויחידים דרשו ממני לעבור מן הדבור למעשה. ולכן גמרתי בלבי להוסיף ללכת בדרך המעשה, אף על פי שגלוי וידוע לכל שהנני פסימיסטן. מדינת היהודים הריהי כיום הזה לא חלומו של יחיד, אלא חלומם של המונים, שאין להם ספורות. היום הריני יודע את הדבר, ומחר ידעו זאת כל באי עולם, שהיהודים מבקשים שתהא להם מדינה של עצמם, לחיות בה חיי בני־אדם חפשים ומאושרים. לא־ יהודים אינם מערערים על הרעיון הזה ערעור כלשהו. הפוכו של דבר. בכל מקום הרי הם מקדמים אותו בחבה יתרה, אלא שהם סבורים, שהיהודים לא ירצו בכך. אין תמה בדבר, שבמשך מאות השנים של רדיפות ניטל מן היהודים אומץ־הלב ליצירת מדינה. כי מתן שווי־זכויות אינו יכול להביא לידי התבוללות, דבר זה מוכח מתוך התפתחות הענינים בעשרים השנים האחרונות. כל ארץ סובלת מנין ידוע של יהודים, שהיא יכולה לקלוט אותם. אבל בה בשעה שהמנין הזה, שאין לקבוע אותו בדיוק, עבר את גבולו, מיד קוראה להם האנטישמיות בקול עז: עד פה תבואו ולא תוסיפו! המדינה היהודית תביא ביחוד תועלת לאותן הארצות, שעדין אין בהן אנטישמיות גלויה, לפי שתגאל אותן מן הסכנה של הגירה יהודית חדשה.

ומשום כך אנו צריכים מקום מקלט לאחינו העניים, ואדמה אשר תהיה קניננו אנו על פי משפטי העמים. עמים קטנים ממנו העזו לתבוע לעצמם חלקת־שטח על פני האדמה להיות להם קנין מדיני לעצמם, וכיון שהעזו לתבוע, קבלו אותה. ועמנו אנו, אשר כשם שהוא מהולל בעולם כך הוא אומלל בעולם, ואשר גורלו אצור וחתום בכתבי־הקודש, לא ירהיב בנפשו עוז לתבוע את התביעה הזאת? כלום אינו מרגיש, שהעובדה בלבד שהוא ישמיע את התביעה הזאת, עשויה להרים את ערכו ואת כבודו בעיני כל באי עולם? הרי על כל פנים יש לנו זכויות ככל שאר העמים לדרוש ארץ לצרכי עצמותנו הלאומית. את הזכות הזאת קנינו לנו על ידי היסורים שלנו, שאין דוגמתם בהיסטוריה האנושית. נהרי נחלי דמים לוו את דרכנו במרוצת שנות מאות. היסורים הללו היו לריק ולהבל, אלמלא נשאנו וסבלנו אותם מתוך תקוה לתקומתנו הלאומית. אם רעיון המדינה היהודית אינו ממלא את לבנו, הבה נתפשט את יהדותנו ונשליכנה כדרך שמשליכים בגד ישן קרוע ובלוי!"

חברי בית־הועד של המכבים היו מעוזרי העבודה הקטנה של ישוב ארץ־ישראל. ולפיכך אנוס היה הרצל לנגוע גם בשאלה הזאת. הוא הזכיר את פועל האנשים המצוינים ההם מתוך רגש תודה והערצה, אלא שאמר, שלא במעשי צדקה יושע עם. ישוב של מאות אחדות או של אלפים אחדים משפחות יהודים בפלשתינה אין בו משום פתרון שאלת היהודים. ולא עוד אלא כל מה שמספר הקולוניסטים ילך הלוך ורב, כן יהיה מצבם מסוכן ביותר, אם יהיו חסרים את המעוז והמחסה של מדינה משל עצמם. שכן בלי המחסה הזה יהיו תלויים בחסדי ממשלת הארץ, ההולכת ומתחלפת תמיד.

ולאותם הבריות המפקפקים ודואגים תמיד הריהו מנבא שסופם להצליח: “העשירים לא ילכו עמנו. עקר יסודה של תכניתי הוא שהעניים יצאו לגור אל ארץ־המקלט החדשה, שהיתה לשעבר מולדתנו העתיקה. והאמידים, אשר לא דים שלא יפסידו על ידי כך כלום, אלא גם ירויחו, יהיו מסיעים בידם. מנהיגיהם יהיו המשכילים מבני המעמד הבנוני, אשר דבר התרבותם היתרה כבר מעורר את שנאת היהודים במקומות מושבותם של עכשו ומאיים להפוך אותם לפרולטרים”.

גם כאן אתה מוצא מעוט דמותו של הרעיון הראשון, שהגה אותו בחלומו ושהיה מעין תשובת משה לפרעה: “בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך…” בהרצאתו נגע הרצל בעבודת הישוב של הברון רוטשילד, שהוכיחה לבאי עולם, שהיהודי מוכשר לא רק לעסקי ממונות, אלא גם לעבודת האדמה הקשה. והוא הזכיר בגאון את היין של ראשון־לציון, שזכה לפרסום גדול בתערוכה הברלינית. האדמה הישנה הזאת, המגדלת את הפירות הראשונים של הישוב היהודי החדש, סופה לגדל גם את הכבוד היהודי, השב לתחיה. והרצל סים את נאומו מתוך מצב־רוח לירי: אל יעלה אדם על דעתו, שתאות־הכבוד להיות מנהיג היהודים היא המעוררת אותו לפעולה. להפך: אדיר חפצו הוא לפרוש מן התנועה חיש מהר, עד כמה שאפשר, לפי שהיא צריכה להיות בלתי־אישית, טהורה וחזקה. “אין אני אלא סופר. רעיון מדינת היהודים הוציאני מבית־מלאכתי ואני גופי תמה על כך, שהנני רואה עצמי משתתף בישיבות ונואם בצבור, ככל אשר אני עושה עתה כאן”.

בית־הועד של המכבים קבל את נאומו של הרצל בהתלהבות גדולה, אלא שלא חסרו גם דברי בקורת קרירים. אפילו זנגביל, שפתח את נאומו של הרצל בדברים מחוכמים וברוח־אמן, העיר על הפרדוכסון התמוה, שהרצל בקש את הגורם העיקרי ליצירת המדינה היהודית לא בטעמים הנובעים ממעמקי הנפש, אלא בלחץ החיצוני, ולפיכך צריך היה להצטער, אילו פסקו רדיפות היהודים המשמשות כח־מניע ראשון לאידיאה שלו. מתוך הפתגם הזה, שנאמר בבדיחות־הדעת, נצנצו רעיונותיו של אחד־העם, שנזדמנו לאחר זמן לפני הרצל לעתים קרובות ובצורה חמורה מזו. וכנגד זה הטעים הצייר ויליאם הונט ברוח נבואה של אמן, שהרצל כבר הגיע לידי הצלחות מרובות ושלעתיד לבוא אי אפשר יהיה לאנשי המדינה לדון על הממלכה התורכית בלי להתחשב עם זכות היהודים על פלשתינה. רעיונו של הרצל שוב אי אפשר לפטרו באמירה, שאינו אלא חלום נאה…

הרב סינגר הזכיר את דברי רינן, שהעתונאים של דורנו ממלאים את תפקיד הנביאים שלעבר. עין־החוזה של הרצל צפתה לעתיד ומאורעות שלעתיד לבוא גלויים לפניו. ולסוף הציע לוסיין וולף, שהמכבים ישלחו לפלשתינה משלחת, כדי לבחון את תכניתו של הרצל מצדי צדדים. הצעה זו נתקבלה. ואותו לוסיין וולף דן עם הרצל גם על התעמולה העותומנית בענין השאלה הארמנית, שיהא בה כדי להרגיע את הרוחות ולהפיק רצון מאת השולטן. לתכלית זו בקר הרצל גם את מנהיג הארמנים נזרבק שישב בלונדון: “אדם בעל מח גאוני, מאותו הטיפּוס המצוי ברובע הלטיני שבפריס. קווצות־תלתלים שחורות ופרועות, זקן שחור ופנים חורים ביותר. הוא אינו מאמין בשולטן ומבקש ערובות קודם שיפרוק את הנשק. הדעות הפוליטיות שלו מסוכסכות הן וידיעתו את מצב הענינים באירופה הריהו של תינוק. ולדבריו של אדם זה שומעים הארמנים העניים, הנשחטים והנהרגים. הוא דר בלונדון בדירה מרווחה, ושלא לרצונך עולה מחשבה על דעתך, שהממשלה האנגלית תומכת בממונה את המהפכן הזה ואת כל בני סיעתו הארמנים בכונה, שיעוררו פרעות ומהומות בממלכה התורכית… זוהי פוליטיקה אנגלית לאמתה”…

למחר בקר הרצל את הציר סיר שמואל מונטגיו בפרלמנט. פטורי ציצי־האבן הגותיים וכל תפארת בנינו של הפרלמנט עשו עליו רושם עמוק. “מראות חיצוניים פועלים פעולות דרמתיות. כאן עמדתי על הדבר, שהיהודים האנגליים דבקים בארצם, אשר בה רשאים הם להכנס א הארמון הזה. מונטגיו הריהו אדם זקן והדור”. בעיון רב הקשיב להרצאתו של הרצל על המשא־והמתן שלו עם הארכידוכס ועם השולטן. אלא שהביע את החששה, שלאחר שהשולטן יקבל את הממון, יהא נוהג ביהודים, שנכנסו לארץ, כדרך שהוא נוהג בארמנים.

בשעה שפעמון אדיר הזמין את מונטגיו לבוא אל אולם־הישיבות לעמידה למנין, מצא הרצל תקנה לדבר: הסכום, שהשולטן יקבל, יגדל בהדרגה עם כניסת היהודים לארץ, והחלק הגדול של הממון לא ישתלם לו אלא לאחר שמספר היהודים היושבים בפלשתינה יחד עם מחנה הצבא שלהם יהיה רב כל כך, ששוב לא יהא מקום לפחד מפני התקפת התורכים. סיר שמואל מונטגיו הביע את דעתו, שדבר חשוב הוא בהחלט להטות את לבו של הברון אדמונד רוטשילד לתת את ידו לאותו הענין. ולא עוד אלא שמן הצורך לקבל עשרה מיליונים לירות גם מאת הנהלת עזבונו של הברון הירש.

ואולם ההמונים היושבים במזרחה של לונדון לא רצון לצפות לא למיליונים של רוטשילד ולא למיליונים של הירש. ם הכינו אספת־עם נהדרה, כדי לתת כבוד להרצל, מבשר הגאולה החדשה. הרצל שנא את כל הפרסום ההמוני, ואף על פי כן היתה לו קורת־רוח כשראה על בתי הרחובות שבאיסט־אנד מודעות בלשון האידית ובהן התנוסס שמו באותיות גדולות ואדומות. “אם העשירים אינם אובים ללכת אחרי, מן הצורך לאגד את ההמונים”. שהרי אספת־עם זו נתקימה על כרחם של אדירי־העם. מונטגיו וגולדסמית סרבו לישב בה ראש, גם קשה היה להשיג אולם וצריך היה להתגבר על מעצורים הרבה עד שנוסד “הועד של איסט־אנד לשם קבלת הרצל”, שלא להשגיח בהתנגדות החשאית של החברות היהודיות.

הרב הראשי משה גסטר, המנהיג הרוחני של הקהלה הספרדית, היה היחיד מבין חשובי היהודים, אשר ערב את לבו להיות יושב־ראש במיטינג זה, שחלק להרצל כבוד מנהיג האומה היהודית. הוא נשא נאום נלהב ובו השוה את המנהיג החדש למשה ולקולומבוס. הרצל דבר שעה תמימה בחום־התמוז הקשה מנשוא, והוא לא היה מוכן כלל לנאום נאום. סמוך לפתיחת האספה העלה על פסות ניר אי אלו מלים נמרצות. הרצל הפיטן, שעד עכשו היה משתחוה לפני קהל התיאטרון השתחויה אלמת, נעשה פתאום כאן בלונדון לדברן גאוני, שצודד את נפש השומעים בכח דברו והטה את הלבבות לרצונו. בנאומו מנע עצמו מכל השפעה קלה וזלה. גם כאן, כמו לאחר זמן בקונגרסים, זרמו המלים מעל שפתיו בחגיגיות חמורה וכבשו את לבות בני־אדם משום שיצאו מלב אדם. במקרה יצאה מפיו מלה, שגרמה לטעות־הבנה קלה. הוא רואה לפניו את המוני איסט־אנד שבלונדון, את יושבי הרובע המזרחי של העיר, וקורא בשמחה: המזרח כבר שלנו הוא! השומעים היו סבורים, שהוא מכון בכך לארץ המזרח, לארץ־ישראל, ומיד נתמלא חללו של אויר צהלה ושמחה, שפרצה ועברה כל גבול! סערות של מחיאות כפים, נפנוף כובעים ותרועות הידד – – נערים וזקנים נושאים את המנהיג על כפים ומלוים אותם במצהלות גיל אל הרחוב.

אותו היום כתב הרצל בספר־הזכרון שלו: “אכן אין הדבר תלוי אלא בי להעשות מנהיג ההמונים, אלא שאיני רוצה בכך. נבחר לי לפרוש מן התנועה ובלבד שאוכל לקנות על ידי כך את השתתפותו של רוטשילד…”

למחר הזמינה אותו אגודת “חובבי־ציון” אל בית־הועד שלה “אהלי יעקב”, אבל נשף־המשתה נהפך לנשף־וכוחים. הרצל הודיע כאן בגלוי, שהוא מתנגד לעבודה הקטנה, המכלה את הכחות הגדולים. לבו לא נמשך אחרי השאלות, שנתעוררו בישיבת חובבי־ציון, בכמה צריך לעלות יסוד מושבה קטנה: כך וכך שורים, כך וכך סוסים, כך וכך זרע, כך וכך עצי־בנין וכו'. היכן כאן הבטחון מצד החוק והמשפט והיכן ההגנה הדרושה בכח הנשק? – שאל האחד. כאן נטפל הרצל אל הוכוח והביע את דעתו. את התכנית הנשגבה אין להוציא אל הפועל אלא על ידי מגנון מדיני גדול ביותר. מנהיגי חובבי־ציון תקפו את הרצל בחזקה. מושבה שבמציאות היתה חשובה בעיניהם ממדינה שבדמיון. ושוב עמד הרצל והזהיר מפני ההתגנבות לארץ, אשר לדעתו היתה כרוכה בה סכנה גדולה. לסוף סים היושב־ראש את נשף־הוכוחים שלא מתוך הסברת פנים יתרה. “היה שלום, ד”ר הרצל!" ענה ואמר אליו עם הפרידה בלשון קצרה ויבשה.

אכן שונה מזה היתה הרוח ששרה באספת המוני הפועלים. וכי לא מוטב לו להשען על המוני העם הרבים?

באספת הפועלים שבלונדון הרגיש, שאגדה הולכת ומתרקמת מסביב לאישיותו. העם הריהו רגשני וההמון אינו רואה לעולם ראיה ברורה. "כמדומני, שאינם תופסים כבר את דמותי כהויתה. ערפל קליל מתחיל עולה ומתפשט מסביבי. אפשר שסופו להעשות ענן, אשר יעלני על אברותיו וישאני בחלל האתּר. אפס אף על פי ששוב אינם רואים את דמותי לכל שרטוטיה הבולטים, הרי גלוי וידוע לפניהם, שכונותי לטובה והנני איש בריתם של עניי העם.

סברה היא, שהיו צוהלים באהבה גם לקראת מסית ומדיח ואפילו לקראת רמאי, כדרך שצהלו לקראתי אני, שלא ארמה אותם. אפשר הדבר, שהרשימה רבת־החפץ ביותר אשר בספרי־הזכרון שלי הריהי אותה הרשימה המספרת כיצד נוצרה האגדה על אודותי. בו ברגע ששמעתי על גבי הבימה העממית הזאת את הדברים האלה המלאים התלהבות־רוח לאין קץ, נדרתי נדר בלבי, להעשות ראוי לאהבה הזאת ולבטחון הזה".

באיסט־אנד התחילו לרכוש חברים לאגודה חדשה, אשר תפיץ את רעיון המדינה היהודית על פני כל כדור הארץ. חברי האגודה הזאת יקראו בשם “אבירי ציון”. אגודה זו היתה משמשת שפיר של ההסתדרות הציונית. הרצל הסכים ליסוד ההסתדרות הזאת, שלפי שעה לא היתה לפניה מטרה אחרת אלא לעורר את תנועת ההמון להשפיע השפעה של לחץ על העשירים הפושרים והמהססים.

שכן חרף כל הניסיונות המרים, שנתנסה בהם הרצל, עדין היה הדבר מוחזק בידו, שקודם כל עליו לנסות דבר אל העשירים שכל התכנית עשויה להתקים במנוחה ובדרך דיפלומטית אם מטילי־זהב אחדים יסיעו לדבר. בי“ח ליולי קבל אותו הברון אדמונד רוטשילד בפריס, והרצל מצא לו סוף סוף הזדמנות להרצות לפניו את ה”נאום אל בית רוטשילד", שכבר ערך והכין זה כמה ואשר בו הביע ראשונה את רעיונותיו בדבר מדינת היהודים. רוטשילד לא רצה לחלוק להרצל כבוד מיוחד ולכן לא קבלו בביתו אלא בלשכה שלו. ולעומת זאת לא תהה הרצל כל עקר בשעה שמאירזון, העורך של סוכנות־האַואס, שגרם לפגישה הזאת, עודד את רוחו ואמר אליו: “גם רוטשילד אינו אלא אדם כמוני וכמוך”. דברי עדוד כאלה כבר שמע פעם אחת, כשעמד לפני חדר־הקבלה של הארכידוכס מבאַדן.

קרבנות־הממון של רוטשילד לא עשו על הרצל שום רושם. “קרבנות־הממון שלי בערך לרכושי וקניני אינם פחותים משלו” גם מראהו של רוטשילד לא עשה עליו רושם עמוק כצורתו הכבודה של הברון הירש. אדמונד רוטשילד עמד אז בסוף שנות הארבעים, והיה איש צנום, בעל זקן שהעלה שיבות, בעל חוטם ארוך, פה מכוער ותנועות מהירות ולא־נאות. עוד לא פתח הרצל את פיו לדבר ורוטשילד כבר התחיל לבקר את מדינת היהודים בקורת חריפה. הרצל הקשיב לדבריו חמשה רגעים באורך־רוח, ואחר הפסיקו ואמר: “אי אתה יודע את הענין הנדון, הרשני תחלה להסביר לך את הכל”.

רוטשילד נבוך מחמת סגנון־הדבור הזה, שלא היה רגיל בו. הוא נשתתק¹ והרצל התחיל להרצות את תכניתו. “מושבה הריהי מדינה קטנה. מדינה הריהי מושבה גדולה. אתה רוצה במדינה קטנה. ואני רוצה במושבה גדולה”. רוממות הרעיון צודדה במרוצת השיחה את לבו של רוטשילד. הן היה האיש הזה “הנדיב הידוע”, אבי הישוב החדש בארץ־ישראל. אבל הוא החזיק בדעת האומרים, שהעבודה צריכה להעשות בשקט ולאט לאט ולא האמין שאפשר לעשות חוזה עם השולטן. ולא עוד אלא שהיה מפחד שלקול השאון והרעש הגדול יעלו לארץ ישראל מאה וחמשים אלף קבצנים והוא יהיה אנוס לפרנסם. “אין לי יכולת לפרנס בני־אדם מרובים כל כך. אפשר יש לאל ידך אתה לעשות זאת?” שאל את הרצל מתוך ליצנות קלה. קם וכוח ארוך ונמרץ. רוטשילד אינו זז מדעתו. “ומה הדבר שאתה מבקש ממני?” שאל אותו לבסוף. הרצל החזיר לו מתוך הכרת ערכו: “סלח לי, טעית בי. איני מבקש ממך כלום. רציתי למסור את הנהגת הענין ואני עצמי אמרתי להסתלק. ואם ממאן אתה, עלי לבקש דרך אחרת. הנני ללכת אל ההמונים. אלא ששאלה היא, אם אפשר יהיה לסדר את ההמונים, שבאו לידי תנועה על ידי אגיטציה מבולבלה, ולהטיל עליהם משמעת. ולא עוד אלא שגם העולם החיצוני יטעה בהבנת האידיאיה הזאת, אם יטיפו לה ברבים. ואני רציתי למנוע זאת. אתה אמרת לאו – אני עשיתי את חובתי”.

הלאו של רוטשילד לא היה קשה להרצל כהתנגדות הקרירה של הברון הירש בשעתו, ואף על פי כן עמד וחזר גם לפניו על הדברים שאמר להירש: “במה נכר כחה של אידיאה? במה שהיא אוסרת את האדם בכבלים חזקים, בין שהוא מודה בה ובין שאינו מודה”. הברון נתכעס כעס גדול. הוא אמר, שכבר הקריב קרבנות הרבה להקל את צרת היהודים ואינו רוצה לקבל עליו את האחריות לרעיונותיו של הרצל – משום שאפשר שסופם להביא לידי פורענות. “וכי מעטה היא הפורענות המצויה כבר?” השיבו הרצל. “וכי אין האנטישמיות פורענות מתמדת, המכלה את כבוד היהודי, את קנינם ואת חייהם?” לדעתו של הרצל אין לך קלקלה גדולה מן הפילנטרופיה שאינה עושה פירות. קלקלה זו רעה היא אפילו מן העניות. “העניות משמשת תרופה למחשבות. כמה נפלא הדבר, שמתוך העניות צומח ועולה כח להכריע את המכאובות. ומי שלא זכה לשאת את משא החיים בעזרת העושר, יונק את כחו מתוך עניותו. גדולה ממנה צרת הנפש, שנדונה לעקרות ולאפס־מעשה, אם אין רעיון גדול ופורה לחלץ אותה מידי עצמה ולהרימה על”.

יותר משתי שעות ארך פולמוס־הדברים בין הרצל ובין הברון רוטשילד, וסופו שנסתים בלא־כלום.

ובכן צריך לצאת אל המוני העם.

עכשו צריך להסתלק מכל הפקפוקים והחששות. אין ברירה. זוהי הדרך היחידה הפתוחה לפני. אפילו רוטשילד פחדן הוא והריהו מבקש לדחות את הנתוח עד כמה שאפשר. אפשר שהוא מצטער כבר, שתקע עצמו בעסקי פלשתינה. אפשר שהוא רץ אל אלפונס ואומר לו: אכן צדקת, מוטב היה להריץ סוסים בזירה מלהניד יהודים מארצם. חוזים אינם אהובים על הבריות. במרוצת השיחה חזר רוטשילד פעמיים על הכלל הפילוסופי: אסור שהעין תהיה גדולה מן הבטן. ובדעת אנשים כאלה תלוי גורלם של מיליונים. צריך לפנות אל העם, המבקש לו נביאים הצופים עתידות". הוא כתב מכתב אל יעקב דה האַז, שהיה משמש בלונדון מזכירו שלא על מנת לקבל פרס: “התחילו בסדור ההמונים, הניפו את הדגל בעל שבעת הכוכבים!” את הפקודה הזאת שלח אל שר־צבאו העליון אשר בפריס, אל נורדאו, והלז ציית ונשתעבד להוריותיו². ובערב, באספה הגדולה של הסטודנטים היהודים יוצאי רוסיה, טבע הרצל את הסיסמה: “בני־הנעורים, קומו! סדרו את מערכותיכם וגיסו את צבאותיכם!” הוא הרגיש, שעוד מעט וירים את הנס על ראש הר ציון ושעליו להפרד מפריס לעולם. אותה שעה תקפוהו געגועים עזים על פריס. “מעולם לא עשתה עלי עיר־הקסמים הזאת רושם מצודד־נפש כל כך כמו עכשו, ביום הפרידה. אימתי אשוב ואראה את פריס?”

הוא ישוב יראנה עוד, – כי הדרך לציון ארוכה ורחוקה היא במציאות מאשר בממלכת החלומות.

 

יג    🔗

מלחמה לשם כבוש ההמונים – החששות של יהודי רוסיה – טיול עם פרדיננד הצאר הבולגרי – דבות ורכילות מכל עבר – הרצל באספת ה“אוניון של יהודי אוסטריה” – האיניציאטיבה ליסוד הקרן הקימת – הפכפכנותו של גידמן – אמן הפיליטון

המחנות יצאו אל המערכה – הצעירים מניפים בכל מקום את הדגלים בהתלהבות. אבל גם המעצורים הולכים וגדולים. אותם שעמדו עד עכשו מן הצד, יצאו מגדרם ועברו להתקפה ולא היו מקפידים בבחירת כלי־זינם. בשער העליון אורגת הקנוניה את רשת העכביש שלה. הרצל משער, שיד מלחכי הפנכה של רוטשילד באמצע. הוא שלח לפריס טלגרמה חריפה. ציר הממלכה התורכית בוינה פרסם הכחשה, שאין ממש בשמועה, שתורכיה צוררת את המושבות העבריות בארץ־ישראל. – אבל החוגים הקרובים לרוטשילד מאמתים את השמועה, כדי להוכיח, שהרעיון, שהכריז עליו הרצל בקולי קולות ברבים, מסכן את הצלחת הישוב, שהתפתח עד עכשו בשקט ולאטו. ולא עוד שגם חלק מן העתונות העברית התקומם להרצל. בעתון “הצפירה” הורשאית תקף נחום סוקולוב את הרצל במאמר חריף, שקרא לו בשם “הלא משחק אני” על פי הכתוב במשלי (כ“ו, י”ח): “כמתלהלה היורה זקים חצים ומות, כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני”: “הרצל מסכן את הישוב בארץ־ישראל”. ולא עוד אלא שגם על הישיבה של קלוב המכבים בלונדון התנפלה “הצפירה” במאמר מלא לגלוג: “המשיח של הרצל הריהו חברת־מניות, העושה עסקים טובים בגאולת ישראל. מקור הרעיון שלו הוא האנטישמיות, שהתפשטה בשנים האחרונות בוינה במדה רחבה. הרצל סבור, שהקוסמופוליטיזמוס של המאה השמונה־עשרה שוב אינו נושא חן בעיני העמים הנאורים, וההתבדלות הלאומית ורבוי הלאומים הנם דברים בעתם”. הרבה היו סבורים, שהמשא־והמתן של הרצל עם ממשלת השולטן הביא לידי ההנחות והפריבילגיות המקוות, אחרים, החששנים, לא ראו בזה אלא “טפיחה דיפלומטית על השכם”, ושערו שלאחר קבלת־הפנים הכבודה, שזכה לה הרצל אצל השולטן, ודאי שלחה הממשלה התורכית פקודות לפלשתינה, להכביד את הכניסה לארץ ולהרע את מצב המושבות העבריות המצויות שם כבר. ולא רוטשילד הוא שגרם להשקפה טנדנציוזית זו. דמיונם של יהודי רוסיה לא יכול להתרומם חיש מהר כל כך מן הדכדוך, שהיה נתון בו, לידי מעוף־המחשבה הרם של הרצל. הוא ראה בתכניתו של הרצל לא הגדלות שבה, אלא את הפוליטיקה שלה, ובפוליטיקה זו לא מצא את התוכן היהודי, שהיה מושרש עמוק עמוק בחיי יהודי רוסיה.

יחס היהדות הרוסית אל הרצל באותו הזמן מעציב היה לאמתו. בו בזמן שבלונדון הכריזו הכל בברור, ששיבת ציון הריהי בראש ובראשונה ענין הנוגע ליהודי רוסיה, לפי שהם צריכים לגאולה יותר משאר אחיהם, אסרה הצנזורה הרוסית לפרסם ידיעות על הציונות המדינית, ו“הצפירה” אנוסה היתה להודיע בנוגע לאספה הלונדונית, שכל הדברים הללו אינם נוגעים אלא ליהודי המערב, תחת אשר היהדות הרוסית עומדת מרחוק לכל הענין הזה: כל המשא־והמתן שמנהלים בענין זה אין בו משום אינטרס מעשי בשביל היהדות הרוסית והיא אינה רואה אותו אלא בעד צעיף־ערפל כהזיות ודברי הבאי. כך אנוסים היו יהודי רוסיה להתכחש לאותו האיש, אשר שאף בראש וראשונה להביא גאולה להם.

גם מערכות “חובבי־ציון” שבמערב בגדו בענין. אפילו הקולונל גולדסמיט, שקדם את הרצל בלונדון כדניאל דירונדה, נהפך כנגדו. “הריני דומה בעיני כשר־צבא, העומד בשדה הקרב עם אנשי צבאו הנאמנים וצריך להשגיח עליהם באקדוח ביד לבל ינוסו מן המערכה”, אמר הרצל לנוולינסקי. ובספר־הזכרון שלו כתב בימים ההם לאמור: “עלי להודות בגלוי, שהנני מדוכדך־נפש. אין איש עוזר על ידי, הכל מתגרים בי. נורדאו כותב מפריס, שאין איש רוצה להניע שם אפילו אצבע. גם המכבים שבלונדון אינם בעקרם אל פּיקויקים. בגרמניה אין לי אלא אויבים. הרוסים מביטים בחמלה, איך אני מכלה את כחי, אלא שגם הם אינם עוזרים לי. רק באוסטריה, ביחוד בוינה, יש לי בעלי־ברית אחדים. מקצתם, שאינם רודפים בבירור אחר טובת עצמם, נרפים הם ואינם עושים כולם, ומקצתם, העסקנים, מבקשים להבנות על ידי עורך העתון “נואיה פרייאה פּרסה”. מוסיף על זה מלחמת הדבות והרכילות, שנלחם בי הפקיד המשובח של רוטשילד, האדון שייד. כל היהודים, הרואים את עולמם בחייהם, אויבי הם, ומתוך כך זכאי הייתי להעשות לראש צוררי ישראל. עכשו הריני נזכר בדבריו של לוינזון” הללו, שאתה מבקש להושיעם, יהיו ראשונים לצלוב אותך על הצלב הראשון שיזדמן לפניהם."

ולמרות כל הדברים האלה הולכים ומתרבים מצדדי האידיאה שלו במחנה של אינם יהודים. פרדיננד, הצאַר של בולגריה, מקבל את הרצל בקרלסבד ומטיל עמו שעות רצופות בגן למרבה תמהונם של האורחים המתרפאים, בין היהודים ובין נוצרים. אחדים מהם מתחבאים אחרי סבכים ומצותתים את השיחה: “הרי זה רעיון נשגב”, אומר הצאר הבולגרי. “כך לא דבר עמי עדין אדם על שאלת היהודים. אבל הדבר שאמרת כבר חשבתי בעצמי לעתים קרובות. לאמתו של דבר גודלתי בסביבה יהודית. בליתי את ימי נעורי עם הברון הירש, ולפיכך הריני מכיר את המצב יפה. כמעט שהייתי אומר, שהנני יהודי למחצה, ולעתים קרובות מונים אותי על כך. הריני הוגה חבה רבה לאידיאה שלך, אבל מה יכול אני לעשות?” הרצל בקש ממנו להמליץ על הענין הזה לפני הצאר הרוסי. “אפשר שיעלה בידי לעורר אינטרס לענין הזה בלבו של הנסיך הגדול ולדימיר”, השיב פרדיננד, “האחרים מדברים על היהודים כאילו לא היו בני־אדם כלל”. ואף על פי כן הריהו מוכן להיות לעזר ומבקש מאת הרצל לשלוח לו את “מדינת היהודים” בלשון הגרמנית, הרוסית, והאנגלית, כדי להפיץ את הקונטרס בין ידידיו.

מצד היהודים הועמדו מעצורים שונים להפצת הקונטרס הזה בקרב הצבור. גם המוציא הוינאי של “מדינת היהודים” רגיל היה אך לקחת מיד הרצל בלי לתת לו תמורה זה כלום. ולא עוד אלא שיצא בהוצאה שלו כתב־פלסתר, מעשה עטו של יהודי, שנקרא בשם – " Kein Judenstaat " (לא מדינה יהודית). כל עמוד ועמוד של חבור זה מלא בערות תמימה, צרות־המח והתרברבות אוילית. הרצל החליט: שלא להשיב תשובה, אין הדבר כדאי להשיב על “ספרות” כזו. בישיבת ציוני ברלין הטיחו דברים קשים כנגד הרצל. הבנקאי הברליני דוד וולפסון היה היחידי שעכב את הציונים להתקומם כבגד הרצל. ולא עוד אלא שוולפסון יצא להלחם את מלחמת הרצל גם בעתונות. בשעה שהעתון “המליץ”, שהיה משמש כלי־מבטא של חובבי־ציון ברוסיה, קבל על הרצל את הקובלנה הידועה, שהוא מסכן את הצלחת הישוב, שהושגה עד עכשו, עמד וולפסון והגן על מדינת היהודים בגלוי. לא מפני הרצל עלינו לפחד, אלא מפני הפחדנים, שנתקימה בהם קללת הגלות: לבם מלא אימה וחרדה. ישוב ארץ־ישראל קרוב גם ללבו של הרצל, אלא שהוא מבקש לכונן עמדות בטוחות במשפטי העמים. הרצל מתנחם בכך, שגם על משה שהוציא את בני ישראל ממצרים קמו מורדים מבין העברים, שהתרגלו לעול העבדות, ומשה צוה להכריז לפני המלחמה, שכל הירא ורך־הלבב ילך וישוב לביתו, לבל ימסה את לב אחיו כלבבו.

בינתים העלו גם את כלי־התותח של הוצאת דבה. בלונדון התפשטה שמועה, שהרצל קבל מאחד הבנקים שני מיליונים לירות, והעתון " Daily Chronicle " הודיע, שהרצל בקר את השלטן בענין של מלאכות ממונית גדולה, וקבוצה של בעלי־ממון ממציאה את הכספים לעסק זה. “אגדות, הלצות, מלשינות וקרקטורות מפיצות שלא מדעתן את הרעיון ועושות אותו לקנין הרבים”. חובבי־ציון שבלונדון מתרחקים ממנו הלוך והתרחק. וינה פרצו מלחמות־מפלגות קשות בשורות הראשונות של בני־סיעתו. “מצב הציונים באותה שעה הריהו מעציב מאד, הנני לעזור להם לקום, אבל במהרה יחזרו וישכחו את המעשה שעשיתי”.

מתוך מצב־רוח נואש כזה בלה את ימות הקיץ באַוּסזֶאֶה. “פעולתה של התנועה באה לפי שעה לידי גלוי במבול של מכתבי־קבצנות”, הריהו כותב בראשון לאוגוסט. אבל חוץ ממכתבים של פושטי־יד הריהו מקבל גם אגרות חשובות הנוגעות לעצם הענין. צדוק כהן מציע לפניו לכנס ועידה של ראשי הקהלות הגדולות, לפי שאדם יחיד אינו יכול לשאת את האחריות לענין גדול ורב־חשיבות כזה. ברם ועידה לא תוכל לדון אלא על הוצאת הענין לפעולה. “דבר המובן מאליו הוא, שאני לא אפסיק את פעולתי עד אותו הזמן. כפי שאתה רואה, הריני צועד והולך לדרכי במהירות, ואם ההכנות לאותה המועצה תמשכנה ימים רבים, אפשר שהאספה תעמוד בפני מעשה שנסתים.”

מאַוּסזֶאֶה הריהו נוסע לעתים קרובות לוינה. באכר שאל אותו: “וכי אין את נפשך לכתוב פיליטון על קונסטנטינופול?” “לאו”, השיב הרצל תשובה קצרה. בקונסטנטינופול לא קלטתי אלא רשמים היסטוריים ולא פיליטוניסטיים“. באכר חיך חיוך של לעג ואמר: “וכי אינך מאמין לי? האמן לי, כי עוזרי ה”נויאה פרייאה פּרסה” אין דעתם נוחה מילד־השעשועים המפונק של המערכת, המתיר לעצמו כל מה שלבו רוצה. הוא טס על סוס־הקיטור על פני מחצית העולם ונוטל לעצמו ימי־פגרה ושבועות של פגרה ואינו חושש לכלום" וכאן בא הדבר המכוער ביותר. באכר הוסיף ואמר: “הממונה על העתונות לודויג דויטש ואחרים מסרו לו את הידיעה, שהרצל קבל מאת השולטן 3000 לירות לשם תמיכה ל”נויאה פרייאה פּרסה“. הרצל שמע את הדבה הנתעבה הזאת במנוחה ומתוך הכרה פנימית, שבאכר עצמו אינו מאמין בזה. אפשר שנוולינסקי השתמש לרעה בשמו של הרצל? לשם הפגנה כנגד עלילה זו בא ב”נויאה פרייאה פּרסה" מאמר־התקפה חריף כנגד תורכיה. אבל אפשר שכל אותו המעשה אינו אלא תחבולת קנוניה כדי לסכל את מחשבותיו? במרוצת השיחה נגעו שוב בשאלת היהודים. הרצל בקש מכאכר לפתוח לפניו את עמודי העתון לברור השאלה הזאת. “אין שאלת יהודים, אלא שאלות האנושות”, החזיר לו באכר. הרצל פנה אל בנדיקט והתחנן לפניו: “הרי יהודי נאמן אתה, ומדוע לא נבין איש לרעהו? הרבה תלוי בך. בוא ולך עמי ואלפים ינהרו אחריך ברגשי הערצה. הניחני להסביר לך פעם אחת את הדבר על בוריו ואז תאמין לי גם אתה”.

אבל באכר ובנדיקט הכבידו את לבם ולא שמעו אליו – והרחוקים לא נתקרבו. ומה קלה היתה הדרך אל ההמונים על ידי ה“נויאה פרייאה פּרסה”! עכשיו עליו לבקש לו בימה עתונית אחרת. – שוב מעסיקה אותו המחשבה ליצור עתון יומי חדש. הוא מתחיל לקנות את המניות של עתון יומי גדול, כדי להשיג רוב־דעות מכריע ומסכן בכך את רכושו של עצמו ואת חסכונותיהם של הוריו. זהו העסק הראשון שעשה בימי חייו. אבל היחס של העתונות הוינאית, שלא נהגה בו מנהג חברים ועברה בשתיקה על האידיאה שלו, הכריחו לעשות את מעשה הנסיון הזה, אשר כדומה להרבה מעשים אחרים שקדמוהו, הביאהו גם הוא לידי כשלון. אין בידו אלא ארבע מאות גולדנים רכוש משפחתו, וכדי ליסד עתון יומי גדול היה צורך במיליון. ובשביל סכום קבצני כזה אי אפשר לקים את הרעיון היפה מאין כמוהו!" הריהו קורא במרירות.

ולעומת זאת נפתחים לפניו אפקים רחבים בספירות העליונות. הארכידוכס של באַדן מכין לו את הדרך אל הקיסר הגרמני. אמנם ביסמרק מתיחס אל הענין בקרירות־רוח יתרה וקורא לו “הזיה של מרה־שחורה”, אבל בנו הרברט מנסה להטות את לב הקנצלר איש־הברזל אחרי הרעיון הזה. נוולינסקי תולה את כל תקותו בביסמרק, שממנו הוא נוטל עצות חדשות למש־ומתן שלו עם השולטן. והוא אומר בהתלהבות: “בשעה שאני שומע את ביסמרק מדבר על עניני פוליטיקה, דומה אני כאילו הנני שומע את נגינתו של אחד מגדולי המנגנים. הרי זה תענוג מוסיקלי לאמתו. אפשר שישמיע אַקוֹרד גם בענין היהודי”. ביסמרק הביע את דעתו, שהמפתח לפתרון השאלה הזאת מונח בידי הפפא. נוולינסקי משתדל להגיע אל הפפא על כרחו של הקרדינל ראַמפּולו ושולח להרצל טלגרמה מאיזנשטדט: “בשורות טובות מרומא”. הרצל שמח על זה שמחה רבה. נוולינסקי הנהו קתולי אדוק, הוא מצטלב לפני השינה אפילו בקרון הרכבת ובחדר בית־המלון והוא שוקד לטובת היהודים באמונה. וכי אין זה אות ומופת, שהתכנית הזאת יש בה משום פיוס של גאולה לנוצרים וליהודים כאחד?"

גם המלך הסרבי מילאן מתעסק בשאלה זו. הוא מביע את החששה, שצרפת תטיל את אבני־הנגף הראשונות על הדרך, לפי שהיא מקוה תקוה רבה לקבל את האפוטרופסות על סוריה. ולפיכך צריכה תורכיה להזדרז בענין זה בשקידה יתרה, לפי שהמצב הפיננסי שלה ירוד כל כך, שהחרב מונחת על צוארה. איזט־ביי עצמו מאיץ עכשו בהרצל למהר ולהמציא לו את פרטי תכניתו על מנת להציעם לפני השולטן בצורה מסוימה, העשויה להתגשם במעשה, שאם אין כן, יחיב את ראשו.

הרצל הציע לפניו את התכנית, שדבר עליה עם מונטגיו: הלואה של עשרים מיליונים לירות, שתנתן במזומנים לשיעורים. בסיס להלואה זו ישמשו המסים, אשר היהודים, שיתישבו בפלשתינה בדרך אבטונמית, ישלמו לשער העליון בסכום שילך ויגדל שנה בשנה בערך לכניסתם לארץ, שתלך הלוך והתרבות, שהשולטן יערוב לה ערובה בטוחה על פי משפטי העמים. ראשית המעשה צריכה להיות כרוז, שהשולטן יוציא אל היהדות העולמית באישור כל הממלכות. הכרוז יקרא ליהודים לשוב לארץ אבותיהם, כדרך שעשה כורש בשעתו.

הרצל מנסה עוד הפעם למצוא לו מסלות אל העשירים. הוא מבקש מאת סיר שמואל מונטגיו ללכת עמו יחד אל קונסטנטינופול. הנה ניתנה לו הזדמנות היסטורית לעולל עלילה, אשר תקנה לו שם עולם ואשר כל זמן שיהיו יהודים על פני האדמה יחזיקו לו טובה עליה. – כך חזקה אמונתו של הרצל בהכרת הטובה של העם היהודי! – ובצדוק כהן מפציר הרצל לבוא בלי אחור בדברים עם אמיל רוטשילד. “היכולת בידנו לקבל את פלשתינה עכשו, ואם לא עכשו – שוב לא נקבלנה לעולם!”

בינתים באות מקונסטנטינופול שמועות־זועה: הארמנים צרים על ארמון הבנק העותומני, רציחות, פצצות, מלחמות ברחובות. הרצל חושש, שמחשבותיו ותכניותיו תעלינה בתוהו. אבל מצב־הדברים מתברר במהרה והרצל סובר, שהפרעות והמבוכות עשויות להחיש את הוצאת מחשבתו אל הפועל. גם סבות חדשות אחרות דוחקות את השעה למהר ולעשות מעשה. עלה ביד הכלר לפרש לפני הקיסר הגרמני את פרשת התנועה הציונית. הוא הרצה בחצר הקיסר חמש הרצאות על שיבת היהודים לארץ הקדושה, והקיסר וילהלם שוב לא שאל, אם לא ידו של רוטשילד באמצע הענין הזה. הרצל הלך לברסלאו ומשם לגרליץ, שהמשפחה הקיסרית צריכה היתה לבוא לשם לתימרוני־הצבא החרפיים. לפני תהלוכת־הפאר הגדולה סח הכלר שיחה קלה של לשון הרע על הסביבה של הקיסר. הוא עשה זאת מתוך תשומת־לב להרצל, כדי לעודד את רוחו, כדרך שעשה בשעתו בבאדן. מתוך אותה נקודת־השקפה עצמה התבונן הרצל אל זרוע הקיסר המשותקה ודן על פי המום הזה על מדות אפיו של הקיסר.

“וכי לא נפלא הדבר, שאדם זה, אשר הכל מכירים ומעריצים אותו, אין באי־עולם יודעים עליו, שלאמתו של דבר אין לו אלא זרוע אחת? דומה, כאילו הוא מהלך וטס על גבי עננים. ההמון רואה אותו יום יום וכמעט שאינו יודע את הדבר. חדי־הראיה אומרים, שזרועו משותקה. אבל באמת אין זו אלא זרוע של ילד, התלויה ברפיון בשכמו ההשמאלית. מי שבא לדון על תכונת אפיו, אין לו להעלים עין מן המום הזה. ואולם המום הזה מקרבו אלי קירבה אנושית ביותר, לפי שהוא מגיד לי, שמאחורי המדים של ראש־הצבאות תקוע אדם הזקוק לעזרה. בשעה שראיתי את תפארת חצרו ואת ההידור הצבאי של מחנותיו על שדה התימרונים, הפניתי בלי חשק את מבטי אל זרועו המדולדלה, אולי מתוך כונה לאמץ את רוחי בשעה שאדבר עמו פנים אל פנים ביחידות. מום זה משמש מפתח לכל אפיו. אילו עמד מנהיג־המחנות העליון הזה לפני ועד־הפקודים, היו “פוסלים” אותו לעבוד בצבא. הרי אי אפשר לו להיות נוהג דרך חרות, משום שאנוס הוא לכון תמיד את דעתו להעלים מעיני הבריות את המום הזה שבגופו. רבים הוא מטעה על ידי האופן המיוחד שבו הוא מחזיק ברסן סוסו בידו המקוצרה. זרוע זו, המחזיקה ברסן, נותנת לו את היכולת לשבת הכן על סוסו. הוא אוהב את מדי־הצבא מבהיקים ואת הקובעים הנוצצים, המושכים אליהם את עיני הבריות ומעלימים על ידי כך את מומו. סבור אני. שבתוך תוכו הריהו אדם חביב, או בלשון קצרה: אדם. אין ספק בדבר, שאדם בעל־כשרון הוא ורב־צדדים, אלא שהוא מבקש לכנס יותר מדי בזרועו האחת. הוא שואב מיד מלוא חפנים מתוך כל מקצועות העבודה, לפי שהוא רוצה להעלים את הדבר, שאין לו אלא יד אחת. אם אני מבין את טיבו כל צרכי ואם יעלה בידי לבוא בקרבתו, אלהיב את רוחו ואטנו אחר הענין שלי”.

אבל הפגישה לא נתקימה לפי שעה – הקיסר נסע פתאום והכלר לא יכול לדבר אלא עם הדוכס גינתּר בלבד. ואולם כל הידיעות הנוגעות לענין נמסרו לקיסר. מאורעות אחרים העסיקו בימים ההם את דעתו של הרצל ביחוד: שמועות היו מרחפות בחללו של אויר, שהממלכות רוצות לאכוף את עבדול־חמיד להסתלק מכסא־המלכות. פרושו של דבר היה: שנוי חדש בכל מהלך הענין. המבוכות בתורכיה הלכו והתרבו, ומתוך כך היה צורך להעביר עכשו את מרכז־הכובד אל העבודה הפנימית. מלונדון ומפריס באו ידיעות לא־טובות על מחלוקת במערכות ההסתדרות. הספק נשא שוב את ראש־הפתנים שלו. אפשר שמן הצורך הוא לותר על העשירים ותור מוחלט? לפניו עמד הספינכס, ההמון בעל רבוא רבבות פרצופים סתומים וחתומים. בלמברג נתעוררה בלב הבריות מחשבה להגיש לממלכות אגרת־בקשה עם שש מאות אלף חתימות לשם גלוי־דעת, שהגעגועים על ארץ־ישראל מושרשים במעמקי נפש היהודים. אבל כיצד לסדר את ההמונים הללו סדור נכון כל צרכו? באותו הזמן ארע, שנשיא־המיניסטרים האוסטרי באדיני בקש שוב להוציא עתון יומי חדש. ושוב הציע לפני הרצל לקבל עליו את עריכת העתון, והרצל העמיד תנאי, שתהא הרשות בידו להטיף בעתון החדש לציונות באין מעצור. בא־כח הממשלה לא יכול להבין, איך יכול אדם להיות שונא־בצע כל כך. גם היהודים לא הבינו זאת. בבודפסט התהלכו בלי־חשך שמועות, שהרצל מקבל הרבה כסף מאת חברה אנגלית לעסקי קרקעות, שנתנה את עיניה בפלשתינה.

“הנה כי כן אין הדבר מתקבל על דעת היהודים, שיכול אדם לפעול ולעשות מתוך הכרה פנימית טהורה”. הפולני נוולינסקי עומד לימינו של הרצל באמונה של אביר. “הענין הזה גדול הוא כל כך, שהוא מוכרח להתקים. אלא שדוקא במערכות בני אמונתך אתה עתיד אתה להתקל במעשי קנוניות, ביצרי־לב רעים ובכפית־טובה במדה מרובה ביותר. אבל אלהים יושיעך וגם אני אהיה לך לעזר”.

דבר המובן מאליו הוא, שבאו גם עוזרים יהודים. אחיו של אדמונד הורנס, שישב ימים רבים ברוסיה וידע היטב את מצב־הדברים במדינה זו, בא אצלו והציע לפניו רעיון חדש. האלקטרו־טכניקן המצוין יוחנן קרימנצקי, ציוני מסור ואדם בעל תכניות חדשות, עורר את השאלה בדבר נצול האוצרות החימיים של ים המלח. חוץ מזה עלתה מחשבה על דעתו להשתמש בכחות־המים הטבעיים שבארץ לשם יצירת אנרגיה חשמלית. באה הצעה לטעת יערים בארץ־ישראל. כל יהודי אשר בתפוצות הגולה יקבל עליו לטעת בה עץ, ועשרה מיליונים עצים עתידים להפוך את קרקעות הטרשים של ארץ־ישראל ליערים נהדרים. ההתחלות הראשונות ליער הרצל נעשות כאן לפי שעה אך בדבור־פה בלבד. ואולם הקשיים והמעצורים הגדולים כופים את הרצל לעזוב את עולם דמיונותיו ולשוב אל המעשים שבכל יום. התכנית שלו הולכת ומתקרבת להתקימותה בפועל. נתעורר הרעיון לתת למנהל המוסד של הברון הירש תפקיד ראשי בענין הזה. אבל הדבר לא הצליח. וכך הוא מרחף תמיד בין תקוה ומפח־נפש, והרעה הגדולה מכל הרעות היא, שהוא רואה בחוש, כי יד אויב נסתרה מסכלת במחשך את מזמותיו. אין לאל ידו להלחם כנגד הרעה הזאת, משום שחוטי הקשר הזה סמויים מן העין מתחת לקרקע. כך נתבטל ענין העתון היומי החדש, שעלה במחשבתו של הגראף באדיני, בלי אשר ידע בעצמו, איך קרה הדבר. מפח־נפש על מפח נפש. “על כל פנים שוב צפוי אני לימים רעים כמו אשתקד, בזמן שרציתי לעזוב את ה”נויה פרייאה פריסה“, ומרוב התרגשות לקיתי בדפיקת־לב חזקה כל כך, שלבי חולה מאז… שוב אני עומד לפני פרקים חדשים ומזעזעי־עצבים בספור־המעשה של חיי. אפשר שהתנועה תהדפני ממעמדי הבטוח במערכת ה”נויה פרייאה פריסה" ותדחפני לאבנטורות, אשר בשים לב למשפחתי הריני דואג מפניהן דאגה רבה". בבית־הקפה לובר ובבית־האוכל של רוביטשיק מתכנסים הציונים בכל יום שלישי, וזה כמה חדשים שהם מתיעצים כיצד להשיג מדור נאות. “הם מבזבזים את זמנם בפטפוטים ריקים. עתה הציעו לפני הצעה פורמלית להיות יושב־ראש בועד־הפועל. אחדים רואים עצמם נעלבים בגללי”.

הרצל ואמו

הרצל בשנת 1896

לסוף הגיעה השעה שאנוס היה לנטוש את הגדולים בגלוי ולכרות ברית־עולם עם המון העם היהודי. חבורה של בעלי הון צרפתים ורוסים רצתה לקבל על עצמה את הבראת המצב הממוני של תורכיה. הדבר הזה עלול היה לסכן את המשא והמתן עם השער העליון ולהשמיט את הבסיס מתחת כל אותו הענין הפלשתינאי. ז יצא הרצל בפעם הראשונה לדבר את דבריו ברבים. באספת “האגודה הישראלית האוסטרית” קרא למלחמה על אצילי־הממון היהודים, אשר בשעת הצורך להביא תשועה לאחיהם העניים אין עינם אלא לבצעם. עכשו באה הזדמנות לפתור את שאלת היהודים. העובדה עצמה, שהאגודה הזמינה את הרצל להרצות הרצאה, היתה אות, שהתנגדות יהודי וינא לרעיונו של הרצל נתרופפה ושגם החוגים האלה נתנו דעתם להמוני־העם, שהתלקטו אליו. לפחדנים שביניהם הודיע גם כאן: “הציונות אין פירושה שכל היהודים יצררו תכף ומיד את מטלטליהם ויצאו מן הארץ. אין את נפשי להביא נזק גדול כל כך לאנטישמיים, אשר יאבדו את זכות הקיום שלהם בו ברגע שלא ימצאו עוד יהודים בארץ. לא אסביר לכם מה פירושו של דבר הנני ציוני, שהרי כלכם ציונים אתם, ואתם ודאי תתמהו על כך, שלא אגיד לכם שום חדשות”. הוא תאר בקוים כוללים את ההתפתחות ההיסטורית של היהדות ושל הציונות. שתיהן תלויות זו בזו. האנטישמיות מאחדת את כל היהודים לאומה אחת. את שנאת היהודים אי אפשר להשבית, אבל אפשר לשכך את זעמה, אם ניצור מקום להטות אליו את מותר המוני היהודים. לתכלית זו מתאימה מאין כמוה הארץ העתיקה, אשר עם המקרא ישב בה לפנים. מצבה של תורכיה נותן לנו את היכולת לרכוש את הארץ הזאת. ואת ההזדמנות המוצלחת הזאת מבקשים לטול ממנו חבורות אחדות של בנקאים יהודים. הרצל מסר מודעה, שהיתה מכוונה גם כלפי קונסטנטינופול, היינו שהשולטן לא יזקק אלא לעזרה ממונית, העוסקת בפוליטיקה יהודית כנה וישרה ואינה באה בשליחותה של אחת המדינות, מה שעלול היה להביא לידי התערבות בעסקי המסים של תורכיה. וכאן גלה הרצל ברבים את התכנית, שהציע אותה בחשאי לפני מונטגיו ורוטשילד. את התכנית הזאת אפשר לקים גם בלי עזרת בעלי־הון גדולים, אם נאסוף קרן־קימת, שכל יהודי ישתתף בה בתרומתו. את סדורה של הקרן הקימת הזאת יקבלו עליהם הצעירים, ועל ידי כך יניחו את היסוד לעתידותיהם של עצמם. לבלתי ציונים, הנמנים על האגודה הישראלית של יהודי אוסטריה, מסביר הרצל את עקר מהותה של הציונות. מטרתה ותכליתה של הציונות היא לא רק לעצור את רדיפות היהודים, אלא גם לקים תעודה פנימית. צריך לשוב ולהקים את הסביבה הדרושה לרוח היהודית והתכונה היהודית, אותה הסביבה, שהתפתחו בה דורות רבים וחזקים כל כך. הרדיפות חזקו ואמצו את אפיו של היהודי והאחדות הפנימית נתנה לו כח להאריך רוחו ולעמוד בפני קמיו. ואולם הדור, שהתרחק מן היהדות, חסר אחדות פנימית, ולפיכך אינו נותן דעתו לא לעבר ולא לעתיד. ומשום כך עלינו לשוב אל יהדותנו ואסור לנו לעזוב את המבצר הזה לעולם…אין אנו מתרחקים מכל דבר אנושי. גם אנו מבקשים לשקוד לתקון העולם, אלא שאנו רוצים לעשות זאת כיהודים ולא כבני־אדם סתם. מה שניצור כיהודים יהיה לנו לכבוד. בריות יוקירו אותנו, שגם אנו יש לנו אידיאלים משלנו, ככל יתר העמים. גם עתה כבר נלוו אל הרעיון שלנו אישים נוצרים מבני העליה. כשם שדעת הבריות היתה נוחה מזה, שיון התנערה מעפר חורבנה, כך עתיד להשמע בעולם קול מצהלות תמהון והערצה, בשעה שהעם היהודי המתגולל על פני האדמה ישוב ויקום מעפר שפלותו. ולפיכך סבור אני, שעלינו להתלכד ולהדבק יחד, אם גם דעותינו חלוקות בכמה דברים, כי המלחמה ערוכה כנגד כלנו. איני יודע, אם גם הדור הזה כבר יזכה לגאולה משעבוד הלחץ והעוני. אמנם אפשר הדבר, אם נאמץ את כל כחותינו. אבל יודע אני, שכל התקדמות בדרך זו כבר הופכת אותנו לאנשים אחרים. אנו נשוב ונמצא את שווי־המשקל הפנימי שלנו ועל ידי כך נמצא את אפינו המיוחד לנו. או אז נתחרה עם כל בני־האדם הישרים האחרים במדת אהבת הבריות, בשדה הכבוד והמשפט, במדע ובאמנות, כדי שמעשינו יאצלו זיום גם על עניי עמנו. כך אני תופס את היהדות לפי הבנתי אני…"

ההרצאה באספת ה“אגודה” היתה התרעה ופרוגרמה כאחת. למחר נגש אל העבודה. הוא כתב מכתבים מלהיבים אל דה האַז בלונדון, אל נורדאו בפריס, אל אדולף שטאנד, נשיא הועד הפועל הציוני בלמברג: “צריך לברר מיד להמונים מה שאני מתעתד לעשות. ובכל מקום צריך להתחיל לאסוף תרומות לקרן קימת יהודית, כדי שנוכל להצעיד את המפעל היהודי קדימה בלי היות תלויים בבנקים”. זו היתה הדחיפה הראשונה ליצירת הקרן הקימת לישראל, ימים רבים לפני הקונגרס הציוני. ולא עוד אלא שנעשה אז גם הנסיון הראשון לקשר את הציונות אל הפוליטיקה האנגלית. הרצל כתב מכתב אל הלורד סליסבורי והעיר לו, הדרך הקצרה ביותר להודו עוברת דרך ארץ־ישראל. ולפיכך טובת עצמה של אנגליה דורשת, שתכונן מדינה יהודית אבטונומית בארץ־ישראל. כאן אפשר לסול מסילת־ברזל ישרה מן הים התיכון עד המפרץ הפרסי ועד הודו. קו זה ישמש דרך־מלואים ניטרלית, לכשיתרחשו קשיים ומעצורים בתעלת־סואץ. סליסבורי נשא ונתן בענין זה עם הרצל, אבל את הרעיון של שיבת היהודים לארצם גנז באוצרות הפוליטיקה האנגלית העולמית, כרעיון שאפשר להשתמש בו שמוש פוליטי בימים הבאים. ובמרוצת מסיבות ההיסטוריה באה גם שעתה של אידיאה זו.

ענין ההלואה הצרפתית־הרוסית נתבטל. רוסיה לא ראתה תועלת לעצמה לסיע לתורכיה לקום ולעמוד על רגליה. תקוותיו של הרצל שוב פרחו ושגו. חביבותו על הבריות הולכת ורבה מיום ליום. מנהלי המושבות של רוטשילד בארץ־ישראל באים עמו בדברים – הם תולים תקוות גדולות באיש העתידות. “הדרך מארץ־ישראל לפריס מתחילה לעבור דרך חדרי”. באים אליו אנשים הכרוכים אחרי האידיאה בהתלהבות: מירושלים בא שוב ארוך־הזקן, והרצל הטיל עליו להטות לענין הזה את לבו של הרופא בחצר השולטן; ד“ר ארבילה, מנהל בית־החולים של רוטשילד בירושלים, תאר לפניו בצבעים מזהירים את יפיה של ארץ־ישראל ואת הטיפוס היהודי החדש ההולך ונוצר בה: מצויים בה לא רק אכרים ופועלים שכירי־יום, אלא גם שומרים ורועים יהודים. הרצל שומע מפיו בנחת־רוח, שהערבים והקורדים מחבבים את היהודים. ערבים בעלי־ריב אינם באים להשפט לפני הקאדי המוסלמי, אלא לפני שופט־השלום העברי. כל תושבי פלשתינה מדברים על התכניות הלאומיות שלנו. הרי אנחנו אדוני הארץ מימי קדם. – מכתבים ומבקרים באים אל הרצל מכל פנות העולם. הציונות זכתה לכבוד והערצה בכל ארץ. רק העשירים עומדים מרחוק ומבקשים לראות איך יפול דבר. הרביים שבגליציה וחסידיהם באים בדברים עם הרצל. הרב הראשי ד”ר גידמן מודיע לו בזהירות יתרה, שלבו נוטה אחר התנועה, אלא שאינו יכול לדבר על הענין הזה בבית־הכנסת משום שהוא מתירא מפני היהודים “מבני השדרות העליונות”. “האתה הוא הרועה לעדתך?” שאלהו הרצל בלעג. גם העתונות האמריקאית מתעסקת הרבה בתכניותיו של הרצל. רק העתון “נויאה פרייאה פריסה” עדין שותק. בעתון זה נדפס פיליטון: “היש ישוב על גבי המאדים?” כל המערכת צוחקת לחדוד הנאה הזה. – בגליציה היו מחכים לביאתו של הרצל כאל משיח ומשם הציעו לו שלשה מנדטים לפרלמנט. הרצל דחה את ההצעה הזאת, משום שלא רצה להפיק מן התנועה שום תועלת מדינית לעצמו. אבל הדבר היה טוב בעיניו, שהציונים הקרובים אליו ביותר יסגלו להם מקומות בפרלמנט, ששם תהיה היכולת בידם לפעול הרבה לטובת הענין.

הוא מבקש ומוצא קשרים חדשים. הנסיך הגדול ולאדימיר שהה באותו הזמן בברלין והרצל שלח לו תזכיר בשביל חצר־הקיסרות הרוסית בהסתיעו לכך בדברי פרדיננד הצאר הבולגרי. הוא בא בדברים גם עם הצייר שצייר את תמונתה של הצארית הרוסית – אפשר שהצייר של נושאי־כתר יוכל להעשות שליח האידיאה שלו. “הייתי משלם לו בעד השליחות הזאת בדברי־קלוס בעתונים. זוהי הפעם הראשונה בימי חיי, שהייתי עושה ריקלמה לאדם. אבל התכלית מקדשת את האמצעים”. העתון הלונדוני “דזשואיש וורלד” והעתונות האמריקאית מדברים בפרוטרוט על הנאום ב“אגודה הישראלית”. ההד הולך ונעשה רב ביותר. אפילו במוחו של בנדיקט נצנצה המחשבה: “על קולוניזציה רחבה, בלי ציונות, כמובן, אפשר שהיינו יכולים ליחד את הדבור”. בירחון הפריסי " Revue, International " בחוברת של ינואר שנת 1897 נדפס הקונטרס “מדינת היהודים” ועשה רושם גדול על קהל הקוראים בצרפת. דרימון כתב על הרעיון הזה מאמר ראשי בעתונו “ליבר פארול”: כך נודע מדינת היהודים ליהודים אדירי הממון שבפריס, שהיו מן הקוראים הותיקים של העתון האנטישמי. סידני ויטמן אמר לעשות פרסום לרעיון הזה בעתון “ניו־יורק הרולד”. והרצל עומד כקברניט ליד ההגה ומנהיג את הספינה דרך הגלים המתגעשים. שום דבר אינו מתעלם מעיניו. כל מאורע קל שבקלים מעורר אותו להטות אוזן ולהקשיב. הוא נזקק לכל הזדמנות שבאה לידו ומשתמש בכל כח, כדי לבוא אל המטרה חיש מהר.

“עתה פורחים בארץ־ישראל עצי תפוחי־הזהב”, הריהו כותב בספר־הזכרון שלו בחודש פברואר שנת 1897. “אכן בארץ זו אפשר היה לעשות גדולות!” כל מחשבה ממחשבותיו מכוונה לארץ־ישראל. האידיאה כובשת את לבות ההמונים. מן הצורך להכין לה מסגרת הראויה לדבר, ליצור את ההסתדרות ולפרסם אותה ברבים עד כמה שאפשר. צריך לכנס קונגרס בציריך או במינכן. הועד־המכין החליט לבחור במינכן, משום שהרבה בתי־אוכל יהודיים מצויים שם. ובכן ילך שוב למינכן, אשר לפני שנה ומחצה נתועד שם עם גידמן ועם מאיר־כהן על מנת לדון עמם על מדינת היהודים. כמה גדלה ועצמה התנועה מאותו הזמן ועד עתה!

המאורעות נתנו צדק להרצל. הבחירות באוסטריה נסתימו בנצחון חדש של האנטישמיים. ה“נויאה פרייאה פריסה” עשתה אגיטציה לטובת הסוציאליסטים. אז הזכיר הרצל לבאכר, שעשרים וחמש שנה עבר בשתיקה על המפלגה הסוציאל־דימוקרטית, ועכשו הריהו עומד לימינה. “גם על הציונות לא תוכל לעבור בשתיקה יותר מעשרים וחמש שנה”. “הריני עתיד להשתחוות לפניה לכשתגיע לידי הצלחה”, השיב באכר. הנצחון של האנטישמיים מצעיד את הענין קדימה במהירות. אגודת יהודי אוסטריה, אשר אך לפני שנה אחת היתה מלגלגת על הרצל, הציעה לפניו את כסא־הנשיאות, אלא שהוא סרב לקבלו. גם באכר שנה, כנראה, את השקפתו וחבק את ידו של הרצל בחמימות יתרה. הוא סח לו את האגדה היהודית על דבר חתול־הפלאות, אשר בעליו, שאהב אותו, היה מהלך בעקבותיו דרך מערות ומחילות עד שנתגלגל ובא לארץ־ישראל. סמן, שההכרה הלאומית היתה חיה בנפש היהודית בכל העתים ובכל מקום. הרצל דבר אליו על התקדמות התנועה ועל עתידותיה. “שוב לא אזכה לראות בנצחונה”, אמר באכר בעצבות. הרצל קפץ ממקומו וקרא: “את מלכה של ארץ־ישראל שוב לא תזכה לראות, וגם אני לא אזכה לכך, אבל את ההתחלה עוד נראה בעינינו גם אני וגם עתה”. באכר ובנדיקט מתאוים לנסוע עם הרצל לארץ־ישראל לשם טיול, אבל ה“פריסה” אינה רשאית להטיף לענין היהודי. הרצל יוסיף להיות אמן הפיליטון ויחנך את דור־הסופרים הצעיר באהבה ובעדינות. הן ארע לא אחת, שבשעה מאוחרה בלילה שלח את שליח המערכת להודיע לאחד הסופרים הצעירים, כי ספורו, שקרא זה עתה, נמצא ראוי להדפיסו ב“נויאה פרייאה פריסה” וכי הוא ממהר להודיעו את הדבר, כדי שלא להלין אפילו לילה אחד את אמו בלי השמחה שזכתה לבן בעל כשרון גדול כל כך. אלא שגם “מתחת לקו” צריך להזהר מכל נעימה יהודית!

מה היו אומרים עורכי ה“נויאה פרייאה פריסה” קשי העורף והדעתנים, אילו קמו מקבריהם וראו, שעוזרי העתון המפורסמים מטיפים יום יום לרעיונו של הרצל בדבר בנין ארץ־ישראל, ולא מתוך רגש־חובה של עתונאי, אלא מתוך הכרה פנימית ואהבה לדבר. שכן מלחמתו של הרצל לשם כבוש לב ההמונים, סופו שהגיע באחור זמן לידי נצחון גמור וה“פריסה” משמשת אספקלריה לדעת הקהל…

 

יד    🔗

העתון Die Welt“” – קרן ההפסד – קולות חדשים בעתונות היהודית – הודעתו של גלדסטון – התלהבות היהודים – רבני-מחאה – הקונגרס הראשון – חזון על גשר הרינוס – “יחי המלך!”

“אני צריך ליצור לי בעצמי את המכשירים למפעלי”, כותב הרצל באביב שנת 1897, ובקיץ של אותה השנה כבר היו מוכנים שני מכשירים רבי-ערך: בימה לדבור שבכתב ובימה לדבור שבעל-פה: העתון “די וולט” והקונגרס. שניהם היו דברים של צורך תכוף בין כלפי חוץ ובין כלפי פנים. כלפי פנים – לשם סכר בפני הזרם הסוער של חלוקי-דעות, אשר מנע כמעט את שתוף-הפעולה של המון בני-המפלגה, שהלך ורב. וכלפי חוץ – לשם מגן בפני ההתקפות והדבות הגלויות והנסתרות, שהלכו ורבו. “במינכן אקרא לעזרת עצמנו, משום שאין איש רוצה לבוא לעזרתנו. במינכן תיועד שוב אספה לאומית יהודית מקץ ימים רבים כל כך. וכי אין זה דבר גדול ונשגב כל כך, אשר לזכרו ידפוק לב כל יהודי ברמה? היום אנו שרויים עדין בנכר, אבל לשנה הבאה אפשר שנהיה בארץ מולדתנו העתיקה”. ואולם המחשבה לערוך קונגרס ציוני התמיהה גם את ההוגים חבה לרעיון הציוני והפחידה אפילו את אמיצי-הלב ביותר. רק אדם אחד לא חשש כלום. לבדד ובלי לנטות הצדה הלך ישר בדרך שהתוה לעצמו, כשהוא נדחף על ידי הכרח פנימי. יום ולילה הריהו מכין את הרשימות לקונגרס. “היהודים העשירים ירימו רק את התרומות שהם רגילים לתרום לצרכי צדקה, ובכסף הזה, שהם פוסקים בין כך ובין כך בתקציב שלהם, נביא את העניים לארץ-ישראל. הרי הדבר פשוט תכלית הפשטות – ולמה לא יבינו זאת? חוץ מזה, מה עלול להתרחש? במקרה הרע ביותר יתגלע פּרץ בינינו ובין היהודים אדירי-הממון, ואז ישארו מצד זה שקי-כסף כרסתנים אחדים עם משמשיהם והקבצנים שלהם, ומן הצד השני נהיה אנחנו עם המעולים, הכבודים והמשכילים שבעמנו”. כך כתב לקולונל גולדסמית, בשעה ששמע שאינו רוצה להשתתף בקונגרס מפני עמדתם של חובבי ציון.

כלי-המבטא לשם ברור הענין לצבור, לשם עקירת הדעות המוטעות, צריך להוצר תכף ומיד. המחשבה ליסד עתון יומי היתה לאל. בנקאי אחד, שהציע כמה פעמים מיליון גולדנים לשם יסוד עתון כזה, כיון שהגיע הדבר לידי מעשה, השיב להרצל תשובה קצרה וצינית: “אין תופשים אדם בדבורו בהקפדה גדולה כל כך”. ובכן היה צורך לצמצם את הדבר. על דעתו עלתה מחשבה ליסד עתון שבועי, ומחשבה זו היתה לרצון לבני החבורה אשר בבית-הקפה לובר. מיד הוא ממהר ומחשב את חשבון ההוצאות: יש צורך בסכום של עשרת אלפים או שנים-עשר אלף לשם הפסד. הרצל נמלך בענין הזה עם אביו, כשם שהיה נמלך עמו על כל דבר חשוב, וכשאביו הסכים לדבר, בחר לו שם לעתונו: Die Welt“” (“העולם”). כל הסופרים באי בית-הקפה שלהם השתאו לזריזותו המופלאה שאין כמותה, אלא שאינו מקבל עזרה לא מהם ולא ממקום אחר. עליו לדאוג בעצמו לכל ההוצאות. גלוי וידוע לפניו, שהוא מסכן הרבה מאד, שהוא מטיל על עצמו עבודה מרובה ביותר, אלא שכל היגיע הזה כדאי היה לו, שאם יתקפהו אדם, שוב לא יצטרך לבקש לו מחסה אצל אחד השכנים, כדרך שארע זה לא כבר בענין גידמן, אלא יגן על עצמו בביתו שלו. בהשפעת עשירים מפורסמים מבני עדתו יצא הרב הראשי הוינאי לערער על הרצל ברבים. בקונטרס שלו “יהדות לאומית” השתדל לבטל את הנמוקים העקריים של שיטת היהדות הלאומית. הרצל השיב תשובה לגידמן בעתונו של ד“ר יוסף בלוך “אוסטרייכישה ווכנשריפט”. הוא מתח עליו ועל הקונטרס שלו בקורת-השמד והוכיח, שגידמן קרא את גליונות-ההגהה של “מדינת-היהודים” שלו והפליג בשבחה והסכים לדעתו. ובכן אפוא אימתי טעה? – על זה השיב גידמן תשובה מתמיהה: ציון שוב אינה משמשת אלא סמל כולל לעתידו של העם היהודי ולעתידה של האנושות כלה. וכך צריך לפרש גם את התפלה לשיבת ציון. ועל זה החזיר לו הרצל, שהפרוש הזה יש בו משל שטנה קשה על היהדות: בני-אדם מתפללים לשיבת ציון ומכונים להפך מזה? אם אין אנו צופים בעבים מתוך צביעות ובלב כוזב, אלא מבקשים לכון את עינינו לאותה הנקודה, שיש בה באמת משל גאולה, אין אנו צריכים לפלפולים עקומים של צביעות ומסתורים. הרי לפנינו ציון הממשית, ארץ מקלט לעניים, לבני-הנעורים ולאדוקים. הפולמוס הראשון הזה הוכיח לו בעליל את הצורך בעתון פובליציסטי משל עצמו. אמנם עתונו של בלוך הדפיס את מאמרו הנמרץ, אבל אי אפשר היה לסמוך על עתון זה, שכן למחר עלול היה להתנפל על הציונים מאחור. העורך של עתון יהודי אחר, הילדסהיימר מברלין, שקבל עליו אפילו להרצות הרצאה בקונגרס שעלה במחשבה, הכחיש את הודעתו של הרצל בדבר כנוס הקונגרס. לדבריו לא היה מדובר אלא על משא ומתן כללי בענין שאלת היהודים וביחוד בענין הגירת יהודי רוסיה ועל ועידת חובבי ציון, אבל לא על קונגרס ציוני, אשר לא דיו שלא יועיל, אלא גם יזיק. הרצל החזיר לו תשובה חריפה וסתר את דבריו. ואולם יצירת העתון היתה חשובה בעיניו יותר מכל דברי הפולמוס הללו. גם את העבודה הקשה הזאת צריך היה לטול על עצמו ולעשותה לבדו. הוא היה משמש כאחד עורך, מנהל, כותב מכתבים וכותב אדריסות. העוזרים המועטים בקשו תכף להופעת הגליון הראשון תוספת שכר. רק הרצל לבדו עבד עבודת חנם עד כדי מצוי הכחות. הוא עמל ויגע בעתון החדש עד כדי כריעה תחת משאו. נשלחו מאות מכתבי-תעמולה ולא נענו אלא שני חותמים, ואיש לא ערב את לבו להדפיס מודעות בעתון ציוני. הרצל בקש את אחד ממצדדיו הנלהבים ביותר, את קרמנצקי, להרשות לו להדפיס מודעה על מפעלי-החשמל שלו חנם אין כסף, כדי למשוך בכך בעלי מודעות אחרות, אבל קרמנצקי סרב לתת לו את הרשיון לכך, לפי שהיה חושש שהמודעה הזאת עלולה להזיק לו במשא ומתן שבינו ובין הנהלת העיר וינה. “כשלון! כשלון!” צוחו הסופרים העוזרים על ידו. “יגיעה לבטלה!” אבל הרצל אינו משתעבד להשפעתם ומוסיף לעבוד את עבודתו, מעורר את הבריות, מלהיב את הלבבות, הולך במאה דרכים, כותב מכתבים לאין מספר, מבזבז את כחו – ומנצח. אתמול ושלשום עדין לא היה לנו כלום, והיום יש לנו עתון בעל צורה ברורה וקבועה. בשני ליוני בערב הביאו לו מבית-הדפוס את הגליון הראשון – ואת הטופס הראשון הזה הקדיש להוריו. ולא דיו לעתון חדש זה שנתיחדה לו צורה חדשה ומבהיקה, אלא שנתיחד לו גם קול חדש וצלול. “העתון השבועי שלנו הריהו עתון יהודי. את השם הזה, שעד עכשו היה ללעג ולקלס, אנו מעלים למדרגה של שם-כבוד. “די וולט” הריהו עתון היהודים. של איזו יהודים? שמא עתונם של החזקים, שאינם חסרים עוזרים גם בלעדיו? לאו, הללו אינם זקוקים לכך שנתמוך בהם. העתון “די וולט” הריהו כלי-ההבטאה של העניים, של החלשים, של הצעירים, אבל גם של אותם האנשים שאינם צריכים לו לעצמם, אלא שהם מבקשים את הדרך לעמם. ואל יעיז אדם לומר, שאנו זורעים שנאת-מעמדות בקרב היהודים על ידי שאנו בוחרים מקרב אחינו את הסובלים מחסור. יש בקרבנו אנשים הרבה למדי, שאינם לא פרוליטרים ולא מהפכנים ולא חמומי-מוח. הענין שהתמכרנו לו הריהו גדול ונהדר, מעשה-שלום, פתרון שאלת היהודים שיש בו משום פיוס, רעיון העלול למשוך את כל הבריות נדיבי-הלב בין שהם נוצרים ומוחמדים, ובין שהם מישראל. ה”וולט” ישמש מגן וכלי-נשק לעם היהודי. כנגד מי? כנגד כל אויביו בני כל הדתות. אבל אל יעלה אדם על דעתו, שנשפיל את עצמנו לדבר בקול האספסוף, או נתן שבח וקלוס לכל מעשי היהודים. אנו נמתח בקורת כנה וישרה על עצמנו, ומתוך כך נועיל למפעל היהודי. העתון “די וולט” ישמש כלי-ההבטאה של אותם האנשים, השואפים לחלץ את היהדות ממצוקת העתים הקשות הללו ולהוליכה לקראת גורל טוב מזה". סגנון-דבור זה חדש היה בעתונות היהודית, שהיתה משמשת עד עכשו כלי-שרת לתקיפים שבעם.

ובעמוד השני של העתון באה הודעה על הקונגרס, שעתיד היה לשמש ראשית תקופה חדשה בתולדות ישראל.

מאירופה, מאסיה, מאמריקה ומאפריקה באות ידיעות על משלוח צירים. באמריקה, ארץ-החופש, עושה התנועה חיל והולכת ומתפשטת במהירות. כאן אין כובלים את מעוף הרעיון בכבלי החששות והפחדים של הגיטו, בכבלי הרוח והדעות של הגיטו.

הרצל הראה לבנדיקט את המאמרים הארוכים על הקונגרס, שנדפסו בעתונים האמריקאיים.

“אתה מכה את כל העולם כלו בשגעון” – זוהי כל התשובה, שהחזיר לו בנדיקט. ואולם כל המקהלה של עתוני אירופה ואמריקה לא צרמה כל כך את אזנו של בנדיקט כמו קולו של העתון “די וולט”. העתונות האנטישמית לא החמיצה את ההזדמנות שבאה לידה להכות מכה את ה“נויאה פרייאה פריסה”. היא העמידה בשורה אחת את העוזר, את העתון ואת המוציא וכללה אותם יחד. הופיעו מאמרים ראשיים מלאי עקיצות ועל גבם ה“כותרת”: “בנדיקטוס הראשון מלך ציון”. ובמערכת ה“פריסה” התרגשו מלחמות-דברים קשות בין הרצל ובין אדוניו ושליטיו של העתון. “דברי-המחלוקת הללו אין בהם כדי לחזק את לבי”, העיר הרצל.

ואולם בחדר-עבודתו השקט הוא פוקד את מאורעות העולם ורואה בחזיונותיו את דרך הגאולה. הוא קבל את שליח העם המצרי, שעבר למסעיו לשם פרופגנדה, ולאחר הבקור הזה כתב בספר-הזכרון שלו: “צאצאם של לוחצינו הקדמונים במצרים נאנח עתה מכובד העול של שלטון זרים, והוא בא אלי, היהודי, לבקש ממני עזרה עתונאית. כסבור אני שלטובתנו היה הדבר, אילו אנוסה היתה אנגליה לעזוב את מצרים. שהרי על ידי כך היה מוטל עליה לחפש לה דרך אחרת להודו, תחת תעלת-סואץ שאבדה לה או שהועמדה בחזקת סכנה, ואין דרך אחרת טובה ומתאימה לה מפלשתינה החדשה והיהודית – הדרך מיפו אל מפרץ-הים הפרסי”.

בעצם הזמן הזה השמיע גלאדסטון את דבריו, ששיבת היהודים לפלשתינה הריהי דבר רצוי בעיניו, אלא שהוסיף ואמר בזהירות: “מובן מאליו תחת שלטונה של תורכיה ובתנאי של חופש-דת ושווי-זכויות לכל יושביה”.

דומה כאילו הדברים הללו כבר אצרו בקרבם את השפירים הראשונים של הכרזת-בלפור ואפילו את ראשית צורתה…

ואולם השלטון העליון של תורכיה שוב נעשה מפוקפק בזמן ההוא. עוד בכ"א לאפריל כותב הרצל בדבר המלחמה היונית-התורכית, שפרצה אז, את הדברים האלה: “המלחמה היונית-התורכית עלולה להשפיע גם על הענין שלנו. כשיתכנס קונגרס של שלום, נציע את משאלותינו לפני ועידת הממלכות”. הרי זה מבט חד הצופה ורואה את העתיד ואשר נבואתו נתקימה במרוצת המאורעות לאחר שתי עשרות בשנים.

ואף על פי כן כון הרצל את דעתו גם כלפי קונסטנטינופול. הוא אסף תרומות לטובת התורכים הפצועים, כדי לחבב את היהודים על השולטן. בראש המפעל הזה העמיד את הקהלה היהודית, כדי ליחד לו אופי רשמי. אחר כך שלח בהוצאות עצמו משלחת רופאים לתורכיה לשם עזרה רפואית. וכך היה טורח בכל הדרכים לקים ולחזק את הקשר שבינו ובין השולטן.

ואולם הסכויים ההיסטוריים לא הסיחו את דעתו מן ההווה העכור. מלחמה נמרצה קמה בעת ובעונה אחת גם כנגד העתון “די וולט” וגם כנגד הקונגרס. לאחר התקפה אנטישמית חדשה דרש ממנו בנדיקט להפסיק מיד את העתון “די וולט”. כשרכב הרצל על האופנים אל המערכת, היה חושש, שמא הוא הולך אל ה“פריסה” בפעם האחרונה, ולבו נתכוץ בקרבו. עליו לעזוב את העמדה העתונית הכבודה ביותר אשר בוינה. תקפוהו פחדי מות. הוא מהרהר במשפחתו ובילדיו, שהוא מסכן את עתידם. האנס הקטן אינו אלא בן שבע. ובנפש מדוכאה מסיים הרצל את הכרך הרביעי של ספר-הזכרון לאמור:

“10 ליוני, שנת 1897. יום-ההולדת השביעי של האנס הקטן שלי. כאן אני מסיים את הכרך הרביעי של תולדות המדינה היהודית. הנני להניח את הספרים למשמרת במקום בטוח. חליפות-הזמן דורשות זאת. והנני קובע את יום-הולדתו של האנס יקירי לתאריך. יהי שלום ומאושר ויגדל ויהיה לאיש חזק אשר יוסיף לעבוד את עבודתי”.

מי יודע את הצפון בחיק העתיד?

המלחמה בקונגרס הולכת וקשה ולובשת פנים זעומות ביותר. הקהלה היהודית שבמינכן מוחה כנגד הכבוד שמבקשים לחלוק לה על ידי עריכת כנסת ציונית לבין חומותיה של העיר מינכן. הממשלה הבאוורית והנהלת העיר מינכן אינן מערערות ערעור כלשהו כנגד בחירתה של מינכן למקום כנוס הקונגרס. רק הקהלה היהודית צווחת ומוחה באזני כל באי עולם. הצעירים האקדמיים שבוינה מתכוננים לערוך אספת-מחאה כנגד הקהלה המינכנית. הפוליציה אוסרת את האספה, ושאלת הכבוד היא לבטל את האסור הזה. הסטודנטים מתלהבים בכל מקום. בזו אחר זו הולכות ונוסדות אגודות-סטודנטים בעלות פרוגרמה ציונית. האגודות “קדימה”, “אוניטס”, “עבריה” ו“לבנוניה” שבוינה מתחרות זו בזו. בטשרנוביץ נוסדה האגודה “חשמוניה”, בפרג – אגודת “המכבים”, בברין – “וריטאס”, “הצפירה” ואחרות. בכל מקום יוצאים הלוחמים הצעירים למלחמה לכבוד היהודי. אפס לא בסייף בלבד הם מבקשים להלחם את מלחמתם, אלא גם בלהב ההוכחות. הסטודנטים של מוֹנפיליה “חלקו ביניהם את העולם” על מנת להטיף לרעיון המדינה היהודית והלכו למסעי-אגיטציה לרוסיה, לאפריקה הצפונית ולכל ארצות אירופה. ולפיכך היה צורך להשתדל בדבר, שלא להרפות את רוח הסטודנטים על ידי אסור אספת-המפלגה בעיר מושבו של המנהיג. הרצל עצמו הולך אצל נשיא-המיניסטרים, והלז מצוה תכף ומיד לפוליציה לבטל את אסור האספה. התמורה הזאת עוררה השתוממות בכל העולם. השקפתו של נשיא-המיניסטרים באדיני גרמה לכך, שגם היהודים שנו את דעתם על השאלה הזאת. גם מנקודת-השקפה זו שמח הרצל על התמיכה שתמכו בו לא-יהודים.

וורידה הצעיר נתיחדו לו שאיפות ספרותיות והוא כתב מחזה על ישראל והכניס בו את כל תכניתו של הרצל. חוץ מזה פרסם מאמרים בשבחה של הציוניות, אף על פי שקודם לכן הודה להרצל מתוך הכרה גזעית תמימה וכנה: “אנו צריכים ליהודים, משום שמצוי תמיד רוגז בארץ, אשר אלמלא היו מכונים אותו כלפי היהודים, היה לובש צורה רבולוציונית”.

גם ברון גרונדקר פון זוטנר, נשיא האגודה האינטנציונלית למלחמה באנטישמיות, מצדד בזכות הציוניות: “מן הצורך ליצור מדינה למופת, שתהיה חפשית מכל הקלקלות האירופיות. אלא שהיציאה הגמורה של היהודים מאירופה היתה מביאה את חלק-העולם הזה לידי כליון”.

ברון מאנטויפל, חובב-ציון מן הנוצרים, היה מסיע בידי צעירים יהודים, השואפים לארץ-ישראל, להשתלם במקצוע עבודת-הכרם בסן-מיקלה, והתעתד באותו הזמן לעלות לארץ-ישראל, כדי לחקור שם את המצב. הרצל בקש ממנו לבחון את התלונות, הבאות מן המושבות של רוטשילד. “לדאבוננו הרי דעתו של ברון אריי חשובה בעיני גדולי היהודים, כביכול, יותר מכל דברינו אנו”.

עתה היתה רוח אחרת גם במינכן והיא נכונה לשאת ולתת על דבר הקונגרס. אבל הרצל שוב אינו רוצה לדעת אותה. “יבוא יום והערים תתחרינה זו בזו על הכבוד ההיסטורי לאכסן בחומותיהן את הקונגרס הציוני”. מציעים את ציריך תחת מינכן. והנה פרצה מרידת-פלטין בתוך המפקד הראשי עצמו: “אחדים רואים עצמם נעלבים משום שהקונגרס (שאני יוצר) אינו מתחשב כל צרכו בתכנית-העבודה (שאני עורך) עם הצעותיו של הועד-המכין (שאינו קים על עקר)”. “אין אנו יועצי-סתרים של מלך שליט יחיד”, טוענים כמה מעוזריו. הקנוניות הללו מעכירות לעתים קרובות את רוחו הטובה עליו ומעוררות בו לפעמים גועל-נפש. ואף על פי כן הריהו מחזיק בכל עוז בענין כנוס הקונגרס, כשם שהעמיד על דעתו בענין יסוד העתון “די וולט”. אסור להרתע אחור מכל קושי.

“אכן עלובה היא החבורה שלי: הריני עומד בראש חבורה של תינוקות, של מקבלי-נדבות ושוטים. רבים מנצלים אותי, רבים מקנאים בי או בוגדים בענין בו ברגע שמזדמנת לפניהם קריירה טובה מזו. רק מועטים הולכים אחרי בהתלהבות כנה, שאין בה משל טובת עצמם. ואולם גם הגדודים האלה יספיקו לנו, אם נזכה להצלחה – הם עתידים ליהפך במהרה למחנה מוצק”.

לסוף הצליח הדבר לקים את התכנית. וכבר מודיעים על ביאת אותם האנשים, שחוננו בחוש-הריח לגבי ההצלחה, “חובבי ציון המעשיים ובעלי-הצדקה”, האנשים העומדים מחוץ למפלגות והאנשים היוצרים מפלגות. פה ושם עדין מתנצחים בדברי-פולמוס נלהבים. אבל הקונגרס כבר היה לעובדה ממשית, הראויה להתחשב עמה.

והנה בעצם הזמן הזה באה הפתעה.

הרב הברליני מאיבאום בלוית רבנים אחרים ממנהיגי אגודת הרבנים בגרמניה הוציא מחאה כנגד כנוס “הקונגרס הציוני כביכול” ופרסם אותה בכל העתונים היומיים. לפי דעת הרבנים האלה מתנגד הקונגרס הזה לתקוות המשיחיות של היהדות. על הדברים האלה השיב הרצל תשובה בעתון “די וולט”. הוא העביר קן מבדיל בין הרבנים שבישראל, שהתמכרו לתנועה בכל מאדם ועובדים את עבודתה, ובין אותם פקידי בתי-הכנסיות המוחים כנגד גאולת העם. הוא הזכיר, שהרב ר' שמואל מוהילבר מביאליסטוק, הרב הראשי צדוק כהן מפריס, הרב הראשי גסטר בלונדון ורבנים אחרים מוכיחים את זכות התנועה הציונית בראיות מן המקרא ומן התלמוד והספרות הרבנית. אלא שאין כאן ענין של מחלוקת דתית. בראש וראשונה יש לדחות את המלשינות של רבני-המחאה, שהציוניות היא בגידה באהבת המולדת. הפטריוטיזמוס אינו בא לידי גלוי על ידי הכרזות ריקות, אלא על ידי הבאת קרבנות בנפש חפצה. הציוניות עם עבודת הישוב השיטתי והמודרני שלה מסיעת לשלום הפנימי של המדינות ובמקצת גם להרוחה הכלכלית שלהן. ובכן אפוא הריהי שואפת למטרות פטריוטיות. תאמרו, שהיהדות נתיחדה לה תעודה להפיץ את המונותיאיזמוס בתפוצות הגולה? את התעודה הזאת כבר מלאה בשעה שבאה הנצרות לעולם. הנצרות אין לה צורך להשען על רבנים. ולא עוד אלא שעמי-התרבות מסרבים לקחת תורה מפי היהודים. מה דופי יכול למצוא כל נוצרי הגון במה שאין אנו מקשיחים את לבנו מצרת אחינו? האנטישמיות לא תדע לעולם מחסור בטענות והוכחות. ואם תבוא עלינו פורענות, אינה אלא זו, שצוררי ישראל יחזרו בפעם המאה על נאומי-ההסתה שלהם, שכבר נאמו תשעים ותשע פעמים. ואולם יש תקוה שהתגלות לבם של היהודים וישרנותם סופן להמעיט את מדת השנאה לישראל. הרי מתוך מעמקי התנועה משועת ועולה נאקת הצרה הגדולה, וכל צער אנושי כובש לו תמיד דרך אל לבות בני-אדם.

גם נורדאו השתתף בוכוח. במאמרו “מחלוקת בבית-הכנסת”, שנדפס ב“וולט”, השיב תשובה לגידמן: “רק אוהבי-עצמם יתנגדו לתנועה”.

גדולי הרבנים השמיעו את קולם כנגד רבני-המחאה. “הלא כבוד היהדות צריך להיות יקר ליהודים מטובת עצמם” – הטיח הרב ר' שמואל מוהילבר בפני רבני המחאה. הרב של קהלת ממל, ד“ר רילף, כתב מאמר ושמו “ברור-דברים כנגד ברור-דברים” ובו שם לאל את כל העלילות של רבני-המחאה. הרב הראשי שבלונדון, ד”ר גסטר, גנה בחריפות את “מסע הצלב של הרבנים כנגד ציון” והראה את כל הכעור והחרפה שבדבר, שרבנים משמשים בית-דין של אינקביזיציה, מלשינים על אחיהם ומוסרים אותם בידי פקידי הרשות. רבנים חיבים לשמש פרקליטים לאחיהם ולא קטיגורים משטינים. אכן עולם הפוך הוא, שהרבנים יוצאים למלחמה על הדבר, שהיהודים מתפללים עליו זה אלפי שנים תפלות חמות וקוראים שגעון לאותה התקוה, שנביאים ומשוררים הביעו אותה בדברים לוהטים… רבני אמריקה נחלקו לשני מחנות. אבל הרעיון הולך וכובש לו בארץ זו חוגים רחבים, ובאותו הזמן נוסד שם הועד המרכזי לציוני אמריקה. בהונגריה קמו עסקנים ציונים זריזים ובראשם ד"ר פיליפ קליין, ובאמריקה הצפונית והדרומית הכינו עצמם הציונים לקונגרס.

נמנו וגמרו, שהקונגרס יתכנס בבזל; ובציריך שקד ד"ר פרבשטין ליצור מסגרת הגונה לכנוס הגדול הזה של הציונים מכל העולם. התקוות להצלחה הלכו ונתרבו. שיקסיני פחה הודיע להרצל מקונסטנטינופול, שביילידז קיוסק שוב התחילו מעינים בתכנית שלו. נוולינסקי הבטיח, שהשולטן ישיב על הטלגרמה של ברכה מאת הקונגרס תשובה של ידידות והבטחה טובה. הרצל קוה, שלאחר שהקונגרס יעבור בהצלחה ויעשה רושם בעולם, יזמינהו הקיסר הגרמני מאליו לשם שיחה עמו. ולפיכך צריך לעשות את הכל, כדי שהעולם יכיר, שהקונגרס משמש בא-כח חשוב של הרצון העם היהודי.

"הריני מובטח, שנהול הויכוחים יהיה מעשה-אמנות מופלא. הוא יהיה ‘מחול-ביצים’ בין ביצים הסמויות מן העין:

1. הביצה של ה“נויאה פרייאה פריסה”, שאיני רשאי להבאיש את ריחה; 2. הביצה של החרדים; 3. הביצה של בני הדור החדש; 4. הביצה של הפטריוטיזמוס האוסטרי; 5. הביצה של השולטן ושל המדינה העותומנית; 6. הביצה של הממשלה הרוסית, בשל מצב היהודים ברוסיה; 7. הביצה של האמונות הנוצריות בשל הקברים הקדושים; 8. הביצה של אדמונד רוטשילד; 9. הביצה של חובבי-ציון ברוסיה; 10. הביצה של המושבות הנתמכות על ידי רוטשילד; 11. הביצה של חלוקי-דעות פרטיים; 12. הביצה של הקנאה וצרות-העין. עלי לשקוד שהכל יהיה סתמי ובלתי-אישי ואיני רשאי להוציא את הרסן מידי. הרי זו עבודת-הרקולס".

הרצל יכול היה לסמוך במנוחה על מדת-הנמוס הנאה שלו, שהיתה מסיעת בידו תמיד להתגבר על כל הקשיים.

בלב דופק וחרד הוא יוצא לדרכו אל הרי שוייץ. בשעת הפרידה אומר לו אחד מעורכי ה“פריסה” בלצון: “דרוש נא בשמי בשלום הציונים”. “שלא בדרך רשמית – האין זאת?” החזיר לו הרצל תוך כדי דבור. הוא רואה בעיני רוחו את האספה הלאומית היהודית, שהוא עתיד לשבת בה ראש, ודמות האספה הזאת הולכת ובולטת לפניו בבהירות יתרה. בדרך מזדמנים לפניו בכל רכבת צירי הקונגרס, הנוסעים לבזל כמוהו הוא. באים גם שליחי ממשלות. הכלר כבר נשא כאן את נאומיו על ביאת המשיח הקרובה ועל קיום נבואות הגאולה. הרצל פקד את המחנות וראה, לשמחתו, שבאו גדודים מכל מקום – ממזרח וממערב, מצפון ומדרום. אנגלים ואמריקאים, רוסים וגרמנים וצרפתים, וכל הבריות שנתכנסו כאן הנם אנשים זקופי-קומה, המוכנים למלחמה ולעזרה. אספה של בחירי אנשי-הרוח, שבאו מכל תפוצות הגולה ושמן הצורך לאגדם ולקבצם מסביב לדגל החדש, ככל אשר ראה בחזיונו על גשר הרינוס – כדי לצעוד אל מצודת דוד.

הרצל מקפיד על כל קטנה שבקטנות. כשבא לבזל, החליף את האולם המזומן באולם אחר, גדול ונהדר ממנו, ושקד בעצמו שיהא מהודר ומקושט כל צרכו. לראשי-המטה שלו נתן צו לבוא לישיבת-הפתיחה לבושי פראקים וענודי עניבות לבנות. נורדאו סרב למלאות את הפקודה הזאת, אבל הרצל הפציר בו שעה ארוכה, עד שנשמע לו החליף את מלבושו. אז חבק הרצל את ידידו הישן ברגש ובהכרת טובה.

“שלחן-הנשיאות יתפוס מקום בהיסטוריה, ולפיכך צריך לנהוג בו כבוד. בגדי-מועד מיחדים לאדם כובד-ראש, וכובד-ראש זה עובר גם לחתוך-הדבור. מן הצורך שהבריות יתרגלו לראות בקונגרס את הנעלה ואת הנהדר ביותר”. לא לחנם היה מבקר הרצל שנים רצופות את הישיבות בארמון-בורבון. שם למד לדעת, כמה חשוב הוא ההדור הפרלמנטרי. והוא רצה להכניס מרוחו של הפרלמנט גם לתוך הקונגרס. הלא הוא האספה הלאומית הראשונה, אשר ארצה אינה קימת לפי שעה אלא בלבותיהם של מיליונים בני-אדם.

הקונגרס הזה יחרות בלבו של העולם כלו את העובדה, שהעם היהודי עדין לא מת. “הריני תובע – נמצא שאני חי”.

תביעותיו של עם מעידות על קיומו עדות ברורה ומכרעת ביותר. באלפי שנות גלותם לא יכלו היהודים אלא להתאונן, לבקש, להתחנן, לבכות ולהגן על עצמם, כשהגיעו מים עד נפש. פעמים צוחו מרה והשמיעו תלונות על העולם. אבל התלונה, שנשמעה באחד המקומות שבתפוצות הגולה, לא עלתה באזני העמים.

זעקת השבר של היהודים נעשתה במרוצת ההיסטוריה העולמית לנעימה שגורה וחדגונית, ששוב לא השגיח בה אדם. פה ושם נשמעו פסוקי-קינה חדשים על כבוד העם היהודי המושפל לעפר, אלא שהיו חסרים את צליל-הקול העז, את הזכרת עברו של העם היהודי והכרת-ערכו ההיסטורית, ולפיכך נבלעו בתוך המקהלה של קולות-העמים וכמעט שלא נשמעו לאזן. עכשו התיצבה בפעם הראשונה לפני העמים כנסת של שליחי האומה היהודית שבגולה על מנת להשמיע ברבים את תביעות היהדות ולהתריע על הלחץ הנורא, הפוגע בכל שדרות העם היהודי, אם בצורה זו או אחרת. והקונגרס הזה יביע את רצונו החזק של העם היהודי לגאולת-עצמו: “עם המבקש לקום משפלותו צריך להשען רק על כח עצמו. הקונגרס ישמש פסיעה ראשונה ליציאת העם מן הפסיביות שלו ויוליכנו בדרך העולה לגאולת עצמנו. הקונגרס יהיה מכאן ואילך ‘אדון-המעשים’ (dominus negotiorum), הדומה בערכו לבתי-המורשים של עמים אחרים. עד עכשו היה ‘פרנס-הצבור’ עושה את הכל על דעת עצמו. כיון שאי אפשר לשים מצנפת אחת על כל ראשי הבריות, חובש הפרנס את המצנפת לראשו ומתיצב לפני העם. עכשו משמש הקונגרס ביאת-כחה של היהדות המאוחדת, אשר תנהל את עניניה על סמך הכלל do ut des (הריני נותן על מנת שתתן לי). כבא-כחו של עם מאוגד ומסודר, הכולל הרבה מיליונים בני-אדם, הריהי עתיד להיות גורם חשוב בהיסטוריה העולמית”.

שליחיהם של המיליונים הללו כבר ממשמשים ובאים. רבנים חרדים ורבנים מתוקנים, מלומדים, צעירים וזקנים, פרופסורים, חכמי-המשפט, רופאים, סופרים, אמנים, אנשי חרושת-המעשה ואנשי-הממון, “ההמון הסובל ואצילי-הרוח הסובלים”, עובדים בקונגרס שכם אחד. הגולה מידלדלת וחרבה. מי שלא יכול לבוא, נלוה אל התנועה בכתב. עשרות אלפים שמות מכל קצוי תפוצות הגולה. ברכות פורחות ובאות מעבר לאוקינוס.

הרי זו כעין אגדה. בפעם הראשונה מימות טיטוס מתלקטת כנסת ישראל תחת הדגל של רעיון משותף. אחים רחוקים, שמעולם לא הכירו ולא ידעו זה את זה, מחבקים איש את רעהו מתוך רוח של יום טוב, והברכה העברית “שלום” מרחפת על כל שפה. שלום לרחוק ולקרוב! מקץ אלפיים שנה מתאספת כנסת ישראל שבגולה בפעם הראשונה על מנת לחתוך את גורלה של עצמה. וכובד המשא של רגעי-ההכרעה הללו רובץ על כל פנים. ישישים שבי-זקן בוכים משמחה והלב היהודי דופק בגאון ובעצמה. והנה מופיעה על הבימה, המקושטה בצבעי תכלת ולבן, דמותו של נסיך-המזרח. כל הנמצאים באולם קמים כאיש אחד ומקדמים את פניו במחיאות כפים ובמצהלות-רצון, הנמשכות שעה ארוכה; זקנים ונערים צוהלים ומריעים לקראתו בסערת-נפש ובהתרגשות: “יחי! הידד!”

הרצל אינו יכול להשמיע את דבריו. אך פתח את פיו לדבר ומיד צודד יפי תנועותיו, קסם אישיותו וצליל קולו העמוק את לבות המצומתים אליו ותרועות הידד מפוצצות שוב בלי חשך בחללו של האולם ולהבות ההתפעלות פורצות מכל נפש. דומה כאילו חלום של אלפי שנים לבש צורה של ממש ונתגלה לפניהם כחזון מחזיונות המשיח. “תקף אותי חפץ אדיר, שאין לעמוד בפניו”, – כתב סופר עברי מן המשתתפים בקונגרס, – “להשביח את גלי הים הסוער הזה בקריאה אחת ויחידה: ‘יחי המלך!’”

 

טו    🔗

אחרי הקונגרס – הפרוגרמה הבזילאית – דברי מיסד הצלב האדום - ציונות ודת – הציונים הראשונים בהונגריה – “משפיל” – אחד העם כנגד הרצל – "הגיטו החדש, על הבימה

“בבזל יריתי את אבן-הפנה למדינת-היהודים”, כתב הרצל בשלישי לספטמבר בספר-הזכרון שלו. “אם אשמיע את הדבר הזה היום בקול רם, יגעה כל העולם בצחוק הומירי. אבל מקץ חמשים שנה יוכח כל אדם לדעת, כי אמת נכון הדבר”. ואת זאת הטעים הרצל גם עם פתיחת הקונגרס. “אנו מבקשים לירות את אבן-הפנה לאותו הבית, שעתיד להיות מגורי העם היהודי. הדבר נעלה כל כך, שאין לדבר עליו אלא דברים פשוטים תכלית הפשטות”. את מהותה של הציונות הריהו מגדיר בדברים האלה: “ציונות הריהי שיבה אל היהדות לפני השיבה לארץ היהודית”. הדרך גופה הריהי מטרה לעצמה. הציונות מאפשרת כבר עכשו מה שהיה מוחזק עד הנה בלתי-אפשרי. היא יצרה בימה משותפת ליהודים בני הדור החדש וליהודים שמרנים, בלי אשר הוצרך אדם לותר על דעותיו. תעודת הציונות היא ליצור את דרכי-הרוח, אשר על ידם יתעורר ויתחזק הרגש הלאומי בקרב העם היהודי. אין כונתה לותר ותור כלשהו על ערכי-התרבות, שנרכשו עד עכשו, אלא להעמיק את הערכים הללו ולמלא אותם תוכן יהודי. הציונות אינה מבקשת לעורר תקוות בהולות ומזיקות ומונעת עצמה מכל מעשי-סתרים. היא דנה על שאלת היהודים ועל הבעיות הכרוכות בפתרונה בגלוי. היא מבקשת לכונן את הקולוניזציה היהודית רק על הבסיס של משפטי-עמים בטוחים ולא על יסוד של הנחות ומדת סבלנות, שאפשר לחזור מהן. היא מבקשת ערובות ויסודות מוצקים. כניסת היהודים לארץ עשויה להשביח גם את מצב הנוצרים בפלשתינה ולהביא תרבות ורוחה לכל יושביה. דבר המובן מאליו הוא, שאין לדבר על יציאה גמורה של היהודים. הרוצים להתבולל או יכולים להתבולל נשארים בארצות מגוריהם. ואולם יציאת עודף-האוכלוסין יש בו כדי להמעיט את שנאת ישראל.

על העקרים הללו חזר הרצל גם בפני שליחי העתונות, אשר באו מכל קצוי העולם כדי לראות את מעשה-ההפלאה של כנוס היהדות העולמית, אבל תחת הפלאה וסנסציה נתגלה לעיניהם מאורע היסטורי גדול.

הרצל נושא ונותן עם “חבריו הראשונים לקרב” בבית הקפה “לוּבר” הווינאי על דבר יסוד העתון השבועי Die Welt (1896)

הרצל על גשר הרינוס בבזל צלום של א.מ.ליליין

הרב ר' שמואל מוהילבר

אספת קטוביץ (י“ח – כ”ג בחשון, תרמ"ה)

היושבים בשורה א' (משמאל לימין): ויסוצקי (מוסקבה), קליבנסקי (קובנה), גורדון (ליק), הרב מוהילבר (ביליסטוק), ד“ר פינסקר (אודסה), הרב פרידמן (קרלין), צדרבוים (פטרסבורג), ד”ר רבינוביץ (פריס), דיכס (חרקוב). עומדים בשורה ב‘: רבינוביץ (ורשה), ד“ר חזנוביץ (ביליסטוק), יסינובסקי (ורשה), שליט (ריגה), ד”ר רבינוביץ (קוסטוב), לונץ (ריגה), ולרויך (לונדון), מאירזון (ורשה), דודזון (ורשה), לבינגר (קטוביץ), בשורה ג’: פרדלנדר (קטוביץ), פרידנברג (ביליסטוק), מוּזס (קטוביץ), ריטנברג (ורשה), פריטל (קטוביץ), פינס (רוזינוי), מירקין (פולטבה).

אוטוגרף של רבי שמואל מוהילבר על התר שמיטה בארץ-ישראל

רשימת פרופ. הרמן שפירא בספר הזהב של הקהק"ל

פרופ. הרמן שפירא, מיסד הקרן הקימת לישראל

אחד העם

דעתו של הרצל היתה נוחה מהצלחת הקונגרס. “ההיסטוריה של יום אתמול שוב אינה צריכה להכתב על ידי, היא תכתב על ידי אחרים”. כשנמסרה פעם אחת הנשיאות לנורדאו והרצל נכנס אל אולם-הישיבות מאחוריו, עשה עליו מהלך המשא ומתן רושם מכריע. במה נתגלתה בעצם הצלחת הקונגרס? הרצל סכם את כל המעשים העקריים של הקונגרס בפרשת הדין-וחשבון שלו שכתב בשביל העתון “די וולט”: כבודה של התנועה הולך וגדל. בכל מקום נלוים אליה המונים חדשים. מי שבאו אל הקונגרס מתוך סקרנות גרידה, יצאו ממנו כציונים בעלי הכרה ברורה. הרב הבזלאי הודה בפרוש, שבא אל הקונגרס כמתנגד לציוניות ונעשה שם ציוני. אחדים באו אל בזל, כדי ללגלג על הענין מתוך שמחה לאיד, – אלא שניטלה מהם תאות הליצנות בשעה שהאומה היהודית, העניה והמעונה, אשר פצעיה הרבים שותתים דם, האומה שנחשבה בין המתים ושאמרו עליה שהיא מתה ועברה ובטלה מן העולם ואף על פי כן אינה יכולה למות ואינה רוצה למות, קמה ועמדה פתאום לפניהם בזר הזוהר של יסוריה ובאור התקוה בעיניה.

הקונגרס קבע את מטרת הציונות בפרוגרמה הבזלאית קביעה לדורות: יצירת מקלט בטוח במשפטי-העמים ליהודים, שאינם רוצים להתבולל. עד עכשו היתה התנועה קימת בגיטו והעולם טעה בהבנתה. עכשו נישאה על כנפי-הנשרים על העתונות אל מרחבי-העולם והיתה מצפה שכל אדם הגון ישתתף בה. כל הרוצה יכול לעמוד מרחוק לה. “אלא שהנשיכה הריהי דבר שאין צורך בה”. הציונות אין בה כדי להרע ליהודים בשום מקום. הפוכו של דבר: מי שהיה מתביש עד עכשו ביהדותו, מתרומם על ידה לכבוד אדם. בבזל הסבירו הנוצרים פנים ליהודים בכבוד, שהיהודים לא הורגלו בו מעולם. הקונגרס העמיד בראש העם היהודי את המנהיגים הרוחניים שלו והסתלק מן המנהג הנתעב להשתחוות ביראת הכבוד לפני שקי-ממון. ולא עוד אלא שהוכיח בעליל, שהרעיון הלאומי היהודי יש בו משום כח של אחוד, והריהו יכול למזג שכבות בני-אדם הנבדלים אלה מאלה הבדל לשוני, חברתי ומדיני. וביחוד חשוב הדבר, שהיהדות המערבית הכירה לדעת את התרבות ואת הדרגה המוסרית הגבוהה של יהודי המזרח, שעד עכשו הביטה עליהם מלמעלה למטה. בקונגרס באה היהדות לידי ההכרה, שיסורי הרוח קשים מיסורי הגוף, משום שהם פוגעים בבני-אדם רמי-מעלה, גאים ודקי-הרגשה ביותר. הקונגרס הוכיח בעליל, שיש עם יהודי בעולם. בזה כפרו עד עתה רק יהודים בלבד. היהודים הללו יוכלו לאמור מכאן ולהבא רק על עצמם, שאינם רואים עצמם כבני האומה היהודית, אבל קיום העם היהודי הריהו דבר ששוב אי אפשר לערער עליו ולכפור בו.

הקונגרס הבזלאי קבל פה אחד את הצעתו של הפרופסור ההידלברגי שפירא בדבר יסוד הקרן הקימת לישראל. גם החליט לכונן בנק לישוב יהודי (“אוצר ההתישבות”).

ברכה נוגעת עד הלב ברך את הקונגרס הישיש דינאַן, מיסד הצלב האדום ואבי ההסכם הזשניבי, שעל פיהו הובטח מגן ומחסה לכל הפחות לפצועים במלחמה. מן הכפר השוייצי הקטן, ששם התגורר בערוב ימיו, כתב לקונגרס, כי עוד בצעירותו חבר מחזה, שיסודתו בשיבת העם הפצוע מכל העמים לארץ מולדתו, לציון, ושגם הוא רואה בציונות את קיום חלומותיו. “זה חמשים שנה שאני מצפה לקונגרס הציוני. לבי בבזל!”

אוהבי-הבריות מבינים את הרעיון הציוני ומרגישים את ערכו.

הקונגרס יצר גם ועד ספרותי. אהרנפרייז, הציר מגיאקובאר אשר בהונגריה, שהרצה הרצאה על הספרות העברית, הציע ליסד אגודת בתי-הספר, וההצעה נתקבלה. במסגרת זו נוצרה תכנית על עבודה תרבותית.

מלא וגדוש בתכניות גדולות וחדשות חזר הרצל מבזל לוינה. וכשהעלה על זכרונו את הימים הגדולים האלה, נראה לו שגדול ונעלה מכל הימים היה אותו יום השבת, שבו נקרא לעלות לתורה בבית-הכנסת שבבזל. הברכה, המלים העבריות המועטות, שקרא לפני ספר-התורה הפתוח, עוררו והרעישו את נפשו יותר מנאום הפתיחה והנעילה ומכל הנהגת הקונגרס.

מה נכבד ונהדר היה הקונגרס ומה רוממה וריליגיוזית היתה הרוח ששלטה גם במשתה שנערך לאחריו, אף על פי שמטעם ה“מלך” נאסר כאן כל סגנון-דבור חמוּר. נורדאו, אשר תאר מעל בימת הקונגרס את מצב העם היהודי תאור מרעיש את הלב, היה שרוי גם כאן במצב-רוח חמור וחגיגי. הוא ספר את האגדה על רחל אמנו, שקפצה ובכתה לפני הקדוש-ברוך-הוא על בניה, שיצאו בגולה, והקדוש-ברוך-הוא מחזיר לה: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם”. זקנים וצעירים בכו, בשעה שנורדאו קרא את הדברים האלה בנפש נפעמה עד למעמקיה. גם האגף השמאלי, חמשת הצירים ממונפלייה, הושפע מן הרוח הריליגיוזית, ששרתה כאן. הרצל השיב על נאומו של הרב הבזלאי ד"ר כהן תשובה, שהיה בה משל הבטחה חדשה, כי הציונות לא תסבול בפרוגרמה שלה שום דבר, שיש בו כדי לפגוע פגיעה כלשהי ברגשותיהם הדתיים של החרדים. צלצול הלשון העברית נשמע גם מעל בימת הקונגרס וגם במשתה והיה זה מן הפלא בעיני רבים, שהלשון העתיקה חיה היא ככל לשון-דבור אחרת. ובלבו של הרצל נתעורר החפץ ללמד את ילדיו את הלשון העברית, ששבה לתחיה.

בבזל היה מהרהר הרבה במשפחתו. לאחר שעות הפתיחה של הקונגרס הריהו כותב בספר-הזכרון שלו: “רובם היו נפעמים מכל העוברות עליהם, שהפתיעו אותם, אבל אני הייתי שלו כאדם המצפה למאורעות המוכנים מראש. ואולם בשעה שבחרו בי לנשיא ואני עליתי על הבימה וישבתי על כסא-הנשיאות הרם, נתתי עיני בפוסטה המונחת לפני, שהביאה לי את המכתב הראשון מאת הנס יקירי. וכשנטלתי את המכתב הזה, רעדו ידי. אז כתבתי ליד שלחן-הנשיאות להורי, לאשתי וילדי, לפאולינה, להנס ולטרודה כרטיסי-מראה מן הקונגרס, כרטיס לכל אחד ואחד. זה היה אולי מעשה-הילדות הראשון, שעשיתי במשך שנתים הימים, מזמן שאני עובד את עבודתי בתנועה…”

הידיעות על הקונגרס שעבר בהצלחה מרובה עוררו גם את רוח היהודים החרדים. רבנים, שלא זזו כל ימיהם מאהלה של תורה, שבו הביתה ובשרו את התחלת הגאולה. כשאמרו לאחד מהם, שהרצל אינו מדקדק במצוות, קפץ ממקומו וקרא בשמחה: “אשרינו שכך הוא, שאלמלי היה גם שומר מצוה, הייתי רץ ברחובות וקורא, שהוא המשיח!”

הצעירים ראו בו את הגואל. פרויד הצעיר ראהו ברחוב ונמשך אליו בכח מופלא ורץ אחריו מהלך רב. שני סטודנטים רוסיים בוינה רצו אחרי רכבת החשמל הטסה בסערה, לפי שהרגישו בהרצל שישב בקרון – עדין לא ראוהו פנים אל פנים, אלא שהכירו את תמונתו, שכבר היתה מקשטת בתי יהודים רבים. אהבת הצעירים עטרה את מצחו של הרצל בזר זוהר ותפארת.

גלי הקונגרס הציוני התגלגלו ובאו אל שלבי הכסא של הפפא. עתונים אחדים מודיעים, שהוטיקן מתעתד לפרסם אגרת כנגד כבוש היהודים את המקומות הקדושים לנוצרים. הפפא קרא לרומא את הציר הקונסטנטינופולי שלו, כדי לדון עמו על אותו הענין בעצמו. הנה עד היכן כבר הגיעה חשיבותה של התנועה! “אפשר שהרצל גופו מפיץ את הידיעה הזאת?” שאלו עורכי ה“נויאה פרייאה פריסה” בלעג. “אל תתלו בי נכלי-מקיאוילי”, החזיר להם הרצל, “יהודי פשוט אנכי”. ואף על פי כן פרסם נוולינסקי בעתון “Correspondence de L’Est” גלוי-דעת בדבר האכסטריטוריאליות של המקומות הקדושים.

שניהם יושבים בסומבאטילי ובתחנת ואסואר וטווים את חוטיהם המגיעים לקונסטנטינופול. כאן הם עורכים את המכתב אל השולטן. כמה דרכים צריך היה לישר תחלה בממון, אלא שממון אין, אם לא ישלח הרצל שוב את ידו ברכושו של עצמו. “הרי זו תקופת-האבן של הפוליטיקה. עלי לעשות בעצמי את כלי-המלאכה, שאני מבקש לכרות בהם את האילן”. אמנם הקונגרס בחר ועד הפועל, אבל בשעה שהרצל דרש חמשת אלפים גולדנים, כדי לנהל את העבודה של יום יום, תמה הועד על דרישה כזו. והרצל הוסיף לפרנס את ההוצאות מכיסו של עצמו גם להבא. בעתונות העולמית עורר הקונגרס ענין רב והיו מטפלים בו שבועות רצופים. בכל מקום היו מתוכחים עליו בין לזכות ובין לחובה. השמועה על הצלחת הקונגרס הגיעה גם להונגריה. העתון “איזידו סימלה” פרסם דין-וחשבון מפורט; העתון הבודפסטי “היראלפ” למד זכות על נאומו של ד"ר ינוּס רונאי ואמר: “אם אנגלים, גרמנים וצרפתים, הבאים לארצנו, נעשים פטריוטים טובים, למה תהיה אפוא מדינת היהודים כצנינים בעיני היהודים ההונגרים?” הרב שמואל כהן כתב בעתון “פיסטי נאפלו” מאמר על הציונות, שבו הוא הודה רק בציונות הסוציאלית, המבקשת לתת ארץ-מקלט ליהודים הנרדפים. מחשבותיו של הברון הירש היו לאל – אפשר שהצלחתו של הרצל בעסקי ישוב ארץ-ישראל תהיה גדולה משלו. אבל אין צורך דוקא במדינה יהודית. הפרופסור דוד קאופמן, שהיה מורה בבית-המדרש לרבנים, קדם את הציונות בברכה, לפי שעוררה את היהדות מתרדמת המות. סומא ויזונטאי, הציר היהודי היחידי בפרלמנט מסיעת האופוזיציה, הביע את תמהונו מה ראו היהודים להתנגד ליהודים המבקשים לעזור לאחיהם. תפלות היהודים טבועות במטבע לאומי גמור, אלא שהיהודים של עכשו צריכים לנוד במדבר ארבעים שנה כפול עשר כדי לתפוס את רעיון המדינה היהודית, כדרך שתפסו אותו אבותיהם לשעבר. יהודי המזרח הנם גם היום יסוד משפיע חיים בתנועה. ולפיכך צריך לתמוך בציונות, משום שהיא מביאה עזרה ממשית ליהודים המורדפים – זוהי חובתו של כל יהודי. העתון “אגיינליזיג” פתח במלחמה נמרצה על הרצל לשם הגנה על ההתבוללות. ליהודים המתרעמים על הוכוח הגלוי בשאלת היהודים, השיב ידידו של הרצל אגא תשובה של בדיחה, כדרכו: “היהודי מוכיח את הישראלי, בשביל שהוא עברי”. ולמתנגדי-הציונים אנשי-המלחמה השיב הרצל עצמו תשובה הראויה להם בעתון “די וולט” (מספר 10, 1897). פסוקים אחדים של המאמר הזה נעשו פתגמים העוברים מפה אל פה:

“משה’ל³ הריהו אנטי-ציוני. אנו מכירים אותו זה כמה, וכל אימת שראינו אותו תקפה אותנו בחילה. ואל הבחילה נצטרפה החמלה: אנו בקשנו את הטעמים ההיסטוריים לדבר, מפני מה הוא בריה מחוסרת חוט-השדרה וזחלנית כל כך. הרי מזרע עמנו הוא, אף על פי ששיכותו למשפחתנו הגדולה אינה לכבוד לנו. אנו אמרנו בלבנו, שעלינו לסבול אותו וזה תפקידנו לחנכו ולהכניס בלבו מחשבות הגונות. בשעה שמשה’ל עשה מעשה מגונה, שקדנו לטשטש אותו. בשעה שמשה’ל נתפס בנבלה, הזכרנו לעולם את הגדולים שעמדו לעמנו. בשעה שמשה’ל העטה קלון על כלנו, התמרמרנו במחשך, אבל שתקנו. ולסוף עמד משה’ל ועשה מעשה הראוי לשבח – הוא פרש ממנו. משה’ל, אכן מעשה יפה עשית. אבל הנה אנו מדברים כל הזמן באותו משה’ל, ועדין לא הצגנו אותו לפני הקוראים. מי הוא אפוא אותו משה’ל? הריהו טיפוס, ידידי היקרים, הריהו דמות ההולכת וחוזרת לעולם, הריהו בן-לויתו הנורא של היהודי, שעתים מחליפים אותו ביהודי עצמו. היהודי הריהו אדם ככל אדם, לא טוב ולא רע ממנו. ואולם משה’ל הריהו עוות אפיו של אדם, זחלן מוג-לב ומנוול. במקום שהיהודי חש מכאוב או גאון, הריהו מעקם את פרצופו עקימה של פחד או של ליצנות. בעתים קשות זוקפים היהודים את קומתם, אבל משה’ל מעקם את גבו בפחדנות. וכשהעתים נעשות טובות מכפי שהיו, רואה בהן היהודי רמיזה מלמעלה לעשות טובות ולחיות חיים של ענוה ושלום. אבל משה’ל נעשה בעתים טובות גבה-אף וחצוף. היהודי מרגיש בלבו הקרוע געגועים עזים להגיע לידי מדרגות רמות בתרבות, ואולם משה’ל עושה את עסקי עצמו הקטנים והמזוהמים בין בצלה של ההתקדמות ובין בצלה של הריאקציה. משה’ל משמש נושא לכל ההתקפות על היהדות. משה’ל הריהו קללת היהדות. ואל תגלו פנים בדברי שלא כשורה. אין אני חושב את כל מתנגדי הענין שלי לאנשים פחותי-ערך. אפשר שיש טעמים גדולים וחשובים המרחיקים יהודים ידועים מן התנועה שלנו. אבל אסור להטיל בנו חשד ולהלחם בנו מאחור. נקודת-ההשקפה של היהודי, שאינו רוצה להלוות אל הציונות, ברורה מאליה. הוא עומד מן הצד כלו נייטרלי, קר-רוח וזר. ואם דעתו שקולה ומעוינת, הרי אף על פי שהוא מתנכר לענין, עם כל זה ידע להוקיר את הנמוקים של אהבת-אדם אשר בציונות, כדרך שנוהגים גם ידידינו הנוצרים. ואולם משה’ל הריהו מתנגד לציונות בקולי קולות ובצוחות כתגרני-השוק. משה’ל מתלוצץ, מחרף ומגדף ומוציא דבה. שכן מרגיש הוא משה’ל, שאוחזים עכשו בערפו. מרגיש הוא, שהננו צרים ואויבים למשה’לים לכל מיניהם. האנטישמיות נתחבבה על משה’ל והוא נעשה ידיד לה. כבוד ישראל? אם העסק עולה יפה והאדם בריא בגופו, הריהו יכול לסבול את הכל. וכן הגיעו הדברים לידי כך, שאנו שומעים לעתים קרובות מפי ידידינו החשובים: “היהודים עצמם בועטים בציונות”. היהודים? לאו, רק המשה’לים בלבד. יהודי לאמתו אינו יכול להיות אנטי-ציוני, רק משה’ל הוא אנטי-ציוני. ויהא כך גם להבא. על ידי כך אנו משתחררים ממנו. זוהי ההצלחה הראשונה של הציונות אשר ברכה בה. אנו מיטהרים מן הבריות הטמאות ושוב אין אחריותן עלינו. הזהר, משה’ל! כאן תנועה, שגם שונאי ישראל אומרים עליה, שראויה היא לכבוד. היא מבקשת להמציא לבני-אדם אומללים, הלחוצים לחץ כלכלי ולחץ מדיני, ארץ-מקלט בטוחה במשפטי-העמים. וכנגד הדבר הזה אתה מתקומם, משה’ל? ואת הדבר הזה אתה רוצה לעכב בנכלי-הבגידה שלך רק משום שאינך רואה בזה את תועלת עצמך הפרטית? עד עכשו גרמת רעה רבה ליהודים דייך, ועכשו, כיון שהם מבקשים להושיע לעצמם, אתה מתנפל עליהם מאחור? הזהר, משה’ל…”

בנחת-רוח גדולה קבלו המשה’לים הוינאים את גלוי-הדעת של לואיגר, שאף על פי שהוא עומד על בסיס הפרוגרמה האנטישמית הישנה, אבל בחיי-המסחר אינו יכול, לצערו, לותר על היהודים ותור גמור. “אכן, זו היתה שמחה יהודית בימים ההם”. ואף על פי כן הלכו ונהרו המונים חדשים אל מחנה היהודים המכירים בערך עצמם. בימי החגים נדבו יחידים, שנקראו לתורה, נדבות לטובת הקרן הקימת, ובבית-הכנסת אשר בליאופולדשטדט נשאו ברכה (“מי שברך”) להרצל ולנורדאו. פעולת הקונגרס ניכרה והורגשה בכל מקום. בגרמניה התחילו להכיר, שתנועת ההגנה בפני האנטישמיות הריהי תנועה בטלה שאין בה תועלת, משום שהנוצרים אינם קוראים את כתבי-הפרופגנדה שלה. בפריס עוררו הספרים האנטישמיים של האחים גונקור את הכרת ערכה העצמי של היהדות, אשר בתור יסוד מתון היתה נתונה בין שתי אבני-ריחים, בין היעקובינים והרדיקלים. מצב היהודים לא הוטב בשום מקום. העתון הלונדוני “Daily Chronicle” דרש לכנס ועידה אירופית לשם סדור שאלת היהודים. הרצל ראה בזה הזדמנות טוב להפנות את דעתו של הקיסר הגרמני לדבר, ששאלת היהודים אחוזה וקשורה בשאלת המזרח ומשום כך הריהי נוגעת נגיעה ישרה בספירת-האינטרסים הגרמנית. הוא בקש את הארכידוכס של באדן להמציא את מכתבו לקיסר. ואולם הארכידוכס עמד בעצם הזמן ההוא במרכז הסנסציה העולמית, לפי שהצאר הרוסי, ששהה אז בדרמשטדט, מאן לקבלו. מאת אלף פעמוני-עתונים צלצלו והכריזו על הסנסציה הזאת בכל העולם כלו. וכשנתגלגלו הדברים לידי כך, אי אפשר היה לו להרצל לתלות תקוה רבה בהשתדלותו של הארכידוכס. בינתים צצו תכניות חדשות ליסוד עתון יומי בכספם של יהודי רוסיה. ד"ר מנדלשטם מקיוב הבטיח להשיג לתכלית זו הון יסודי של מיליון גולדנים. הרצל עצמו התחיב לתת לכך מאת אלף גולדנים. לאחר שיצר הקונגרס את “חברת היהודים”, אולי אפשר יהיה ליצור את “אוצר ההתישבות”, ליסד עתון יומי חדש ולהשיט את הספינה היהודית הראשונה לארץ-ישראל. “אפשר שבאביב כבר אפליג בים התיכון כיהודי השב לארצו. אבל הנני עיף כל כך, כאדם זקן…”

ואולם התכניות אינן זזות ממקומן אלא לאט לאט. עזרת יהודי רוסיה מתמהמהת לבוא. תקוות רבות הולכות ונובלות, ומפח-הנפש גדל ביותר בשעה שהמנהיג הרוחני של יהודי רוסיה וציוני רוסיה התקומם להרצל. אחד-העם כתב ב“השלוח” מאמר מלא לעג על הקונגרס ועל משחק-הילדים הפוליטי. “גאולת ישראל תבוא על ידי נביאים ולא על ידי דיפלומטים”.

הנביאים הרימו את הרעיון הלאומי היהודי לידי מדרגה אוניברסלית נשגבה, לפי שגלוי וידוע היה לפניהם, שארץ-ישראל, המשמשת מדינת-בינים בין שתי ממלכות אדירות, אינה יכולה להשען על תוקף וגבורה, אלא על כחות רוחניים. תחית הרוח חשובה אפוא מיצירת מדינה.

ואולם המחלוקת הפנימית הזאת שבין הרצל ואחד-העם לא היתה אלא למראית-עין. על צד האמת לא הפרידה ביניהם תהום עמוקה כל כך, שאי אפשר היה לגשרה מתוך רצון טוב. אחד-העם רצה לאגד את “בני-משה” למחנה העומד על מדרגה רמה. מחנה זה צריך היה לשמש גרעין של הדור החדש ומבחר אצילי-הרוח שלו. לא ההכנסה והתועלת החמרית היא העקר בישוב ארץ-ישראל. צריך להפיץ בקרב היהודים את רעיון הטהרה המוסרית, להלחם ביצר החמרי של עצמו ולהטיף בחוגים רחבים לתחית האומה. תכליתו של ישוב ארץ-ישראל צריכה להיות קודם כל הרמת המדרגה המוסרית של היהודים. צריך לחנך דור חדש, דור בני-אדם זקופי-קומה, תמימי-לב וישרים. ובכן לא המנין עקר, אלא טיבם של בני-האדם. בשנת 1893 חזר אחד-העם מארץ-ישראל וכתב את מאמרו הגדול “אמת מארץ-ישראל” על כל הנעשה בארץ האבות. הוא הציע ליסד הסתדרות חדשה ומרכזית לשם ישוב הארץ והטעים שמן הצורך להשיג תחלה רשיון רשמי מאת הממשלה התורכית ובלעדיו אין לכונן אפילו מושבה אחת.

השקפותיו אלה מתאימות התאמה גמורה לדעתו של הרצל, אשר בשיחתו הראשונה עם הברון הירש הטעים את החשיבות היתרה של הרמת הדרגה המוסרית. ולא עוד אלא בשעה שהרצל עוזב את נאות החלומות וההזיות ויוצא אל עולם המציאות, הריהו הולך ומתקרב דרגה אחר דרגה אל אחד-העם. הן גם הוא פתח בערכים הנצחיים של כנסת ישראל, ובשיבת היהודים אל היהדות ראה את המעין שאינו פוסק של התחדשות ותחיה. הוא הכריז על לאומיות תרבותית, שיש בה משל בניה ויצירה. העם והיחידים המושרשים בקרב העם אינם יכולים לפתח את כח-היצירה שלהם אלא מתוך חרות. המטרה האחרונה צריכה להיות התחדשות כח-היצירה. בעקרו של דבר מעמיד הרצל את היהדות לשמושו של העולם כלו. אבל קודם כל צריכה היהדות גופה להעשות בת-חורין, כדי שתוכל לטול חלק בחבר העמים. הרצל נשא את נפשו להפוך את דור צעירי-היהודים לדור של יהודים צעירים, ורק לאחר שהמות קפד את פתיל-חייו שלא בעונתו אמר עליו אחד-העם, שהיה אחד מאותם האישים המרכזיים, הקמים בקרב העמים רק לעתים רחוקות והעושים את מעשה-הפלא הגדול מאין כמוהו: מעוררים בקרב ההמונים את האמונה החזקה בדברים העומדים למעלה מכח-התפיסה שלהם, ואשר בני-האדם הולכים אחריהם בעינים עצומות. העם היהודי תלה בהרצל את האמונה המשיחית שלו. אז הכיר אחד-העם, שהרעיון המדיני, שהוא לגלג עליו בזמנו, יש בו כדי להכריע תשע עשיריות מן העבדות הפנימית של היהודים עוד לפני הוסד המדינה גופה. היהודי מגיע על ידו שוב לידי חשיבות ערכו. רק לאחר שהרצל נסתלק מן העולם כתב עליו אחד-העם, שהוא נתן לנו את המתנה הגדולה מכל המתנות – את עצמו כנושא עקרי לחזון התחיה שלנו.

מן התהלות והתשבחות, שעלו בחלקו של המת, לא זכה החי אלא מעט מאד, והמעצורים הקשים לאין קץ, שעמדו על דרכו בחיי-המציאות, כפו אותו שוב לחזור אל הרומן שלו. עוד הפעם דחו אותו חיי-הממש אל ארץ החלומות והדמיון, והמעשה החזיר אותו אל המדרש. הוא מבקש להעלות על הבימה את “הגיטו החדש”, שכתב לפני שלש שנים. הוא נחפז לעשות זאת, משום שיום יום הוא עומד בפני פרישה מוחלטת מן ה“פריסה”, אשר בעליה מתקוטטים עמו כל הימים. וכשיגיעו הדברים לידי כך, לא יאבה אף מנהל-תיאטרון אחד לקבל את המחזה של העתונאי שפטרוהו ממשרתו. כדי להניח את הדעת הצנזורה, קרא את המחזה במסבת-תה, שערך נציב-המדינה הגרף קילמאניג. הוא זכה להצלחה גדולה. משפחת הגרף התפעלה מתאור הסביבה היהודית ומן הרעיון ההומני המוטבע ביסודה של הדרמה. שתי הפרובלימות האלה, שעורר במחזה הזה, נעשו שוב ענין היום ברחוב. בפריס התחילה פרשת-זולא של משפט-דריפוס. ושנאת היהודים התגעשה שוב ברחובותיה של עיר זו כמו שהיה בזמן שנכתב “הגיטו החדש”. בוינה פרצה ועברה המלחמה מן הפרלמנט אל הרחוב, ממשלת-באדיני נפלה ואת מקומה ירשה ממשלה האויבת ליהודים. משבר מדיני כרוך תמיד במשבר כלכלי, והממשלה החדשה שאפה קודם כל לפגוע בבורסה הנתונה בידי היהודים. עתים קשות התרגשו על הואסרשטיינים. משברי המצוקה הרוחנית והכלכלית טלטלו את הבורסה הנה והנה. באותו בזמן, בשנים-עשר לנובמבר 1897, יצא הרצל ללמד סניגוריה על הבורסה, כאותו ד“ר יעקב שמואל אשר ב”גיטו החדש". הוא שונא את הסחרנות בכל לבו, אבל בשעה שתקפו את הבורסה מן החוץ, עמד בתקיפות לימין הנרדפים. הוא גלה דעתו, שהבורסה הריהי גורם שיש בו צורך בחיי הכלכלה של זמננו. היא איננה לא המצאה יהודית ולא מעשה של אחיזת-עינים יהודית, וחיי-הבורסה אינם אלא חלק המצוקה היהודית הכללית. “לבעלי היושר הכוזב עלינו לאמור: בשום מקצוע אין ההן של אדם הן כמו בבורסה – ואין זה פרדוכס. כל המשא והמתן הבורסאי עומד על דברים אחדים, הנפלטים מן הפה, ועל רשימות אחדות, שהועלו בחפזון על גבי הניר. ולא עוד אלא שהסרסורים הקטנים של הבורסה, שנוהגים להלעיז עליהם ולתת בהם דופי, אנשים ישרים הם בהחלט, פרט לאחדים היוצאים מן הכלל, ועוסקים באומנותם הכשרה ביגיע ועמל בשר. ועל האנשים האלה מבקשים לגזור גזרות רעות, להטיל עליהם מסים כבדים מנשוא ולהביא עליהם כליה, רק משום שמרביתם הנם יהודים”.

ה“גיטו החדש” הועלה באחד בינואר 1892 על הבימה של ה“קרלסתיאטר”. אף על פי שלא זכה להצלחה מרעשת-עולם, בכל זאת הנחיל למחברו כבוד ותהלה בספרות העתונית. לאחר הצגת-הבכורה הוינאית באו הצגות במקומות אחרים. בברלין התנפלה הבקורת על המחזה בעברה וזעם. ואולם חודה של בקורת זו היה מכוון בעקר כלפי הרצל “מנהיג הציונים”. בברין כבר נתפרסמו מודעות על הצגת המחזה, אבל הרשות אסרה את ההצגה. ההתקרבות החדשה אל הבימה משכה אותו שוב אל עולם החזון, ונפשו של הרצל התנדנדה לכאן ולכאן בין שני צירים: בין תקומת ציון ובין יצירת מחזות דרמתיים חדשים. את רוחו העסיק מחזה בחרוזים מתקופת הרנסנס והוא חולם על מלבושי-תפארה ועל ההוד והזוהר של ימי הרנסנס. אחר ערך ראשי פרקים של מחזה-משה, שבו בקש לתאר את הטרגדיה של המנהיג הזה, ההולך לדרכו ואינו זז ממנה. הוא שמח על כך, שנורדאו תפס עכשו מקום בראש ומשתדל לבוא בקשרים עם הקיסר הגרמני. אפשר שיפרוק ממנו את משא ההנהגה. אם יק“א תקבל עליה את ענין יסוד הבנק החדש, תהי היכולת בידו לפרוש כליל מן התנועה ולבצע את התכניות הספרותיות הישנות שלו. הוא התוה לו גם ראשי-קוים של רומן, שהגבור שלו הוא עתונאי יהודי, ד”ר פרידיונג, שנפשו קצה במעשים המקולקלים של העתונים והוא עמד ויסד עתון חדש בעזרתו של קבלן אחד. העתון נתקבל בשמחה רבה, אלא שלא יכול עמוד, משום שעין הגרמנים היתה רעה ביהודי השולט בדעת הקהל. בינתים גלה פרידיונג את הרעיון של שיבת ציון, והרעיון החדש הזה היה לו למקור תנחומים. חששות דומות לאלה הגה הרצל גם בנוגע ליסוד העתון החדש, שהקשיים הכרוכים בו היו גדולים מכדי יכלתו להתגבר עליהם. יש לו צורך ב“מיליון נבזה”, אלא שסכום זה הנהו שיא הר, שאינו יכול לטפס ולעלות עליו. וגם הוא מבקש באידיאל הציוני מקלט ועלית הנשמה. וכדאי לציין, שבראשי-הפרקים של הרומן הזה מתאר הרצל בהתלהבות גם את נצחונם של מחיי הלשון העברית. בכרך הראשון שמע גבור הספור על החבורה הקטנה והמשונה של הסופרים הכותבים עברית (סמולנסקין, וכו'), שהיו בעיניו אך אסייתים תמוהים. ואולם לאט לאט הולכות ומבצבצות מתוך החבורה הזאת דמויות חדשות וסופן שהן מתאחדות לכח אחד כביר ומנצח. נמצא, שכבר בימים ההם בקש הרצל להקים מצבת-זכרון לסמולנסקין. ואולם מלחמת-הקטנות בתנועה הוגיעה אותו. “אבל גם זו לטובה”, אמר בברלין. “לצעירים הבאנו תקוה, לזקנים – חלומות, ולכל אדם – דבר-מה יפה. ומה גדולה היתה הרעה, אילו הלך כל זה לאבוד. רציתי להבטיח את המשך הבנין, לפי שהאבנים הראשונות נרטבו בדמי… רק לאחר שיבוא מנהיג חדש, ידעו להוקיר את פעלי אני. הייתי מוצק וסבלן בימים הרעים ביותר ושלו ושוקט בימים הטובים ביותר”.

וכבר הוא רואה במחשבתו את מושכות ההנהגה בידי נורדאו. “וכי ידע גם הוא להתאפק ולשתוק בשעה שתהא היכולת בידו להלהיב את ההמונים במלה אחת? וכי יכול גם הוא לעודד את רוח אחרים, בשעה שלבו של עצמו יהא מלא יאוש? וכי יכול גם הוא להעמיד פנים שוחקות בשעה שיבוא לידי כשלון? להתרעות עם מנוולים ועם פושטי-יד טרדנים ולהבליג על עצמו בשעה שריקנים יהירים ישיבו את פניו ריקם? ולא עוד אלא שגם הקבצנים היו מתיהרים, אילו היה להם ממון, ולהפך. ומוסיף על כל אלה קנאה, בגידה, התקפות שפלות ואפס שכר – שהרי את כל זה ודאי עשיתי מתוך תאות הכבוד. היוכל נורדאו לעמוד בכל אלה? האם לא יעמוד וינפץ את מפעלי בחמתו? ואשר לי, הנה כל הפגעים והתועבות האלה כבר דלדלו את כחי, הנני עיף ולבי אינו רוצה עוד להשמע לי”.

 

טז    🔗

הקיסר הגרמני מתחיל ליתן את דעתו לענין – הקונגרס השני – המלאכות של לומברוזו – אצל בילוב ואצל קנצלר-המדינה הנסיך הוהנלוהי – הזמנת הקיסר – מיטינג גדול בלונדון – הקיסר ווילהלם בסטמבול – “להתראות בירושלים!”

נורדאו לא הצליח לבוא בהתחברות עם הקיסר הגרמני. השליט, המאמין בשררה הבאה מיד אלהים, לא יכול לקבל את מחבר “השקרים המוסכמים של האנושות”, את האיש אשר גלה בלי חמלה את ה“כזב המלכותי”. ואולם הכלר, שהיה מאמין במעמקי לבו אמונה שלמה בקיום היעוד הנבואי, עמל וישר לפני הרצל גם את הדרך אל שלבי הכסא של הקיסר הגרמני. השגת ראיון אצל הקיסר הגרמני היתה כל כך חשובה בעיני הכלר, שבקש מאת הרצל לבוא ביום הראשון אל בית-הכניסה האבנגלי להתפלל עמו יחד להצלחה… הרצל שער, שיש בכך משל נסיון להעבירו על דתו, החבוי מתחת לסף ההכרה של הכלר שלא מדעתו, והתחיל לדבר על שטיח-העשב היפה שבגנו, כדי להשיאו לדבר אחר. ואולם כדי לפיסו הבטיח לו לנסוע עמו יחד לארץ-ישראל בימות החורף.

בעצתו של הארכידוכס מבאדן פנה הכלר אל הציר הוינאי של הממלכה הגרמנית, הנסיך אילנבורג. בחוגי הדיפלומטים התחילו מהלכות שמועות, שהקיסר הגרמני מתעתד לנסוע אל השולטן ואחר כך גם לארץ הקדושה. ולא עוד אלא שנודע להרצל, שהקיסר בקש שימציאו לו את הדין-וחשבון של הקונגרס. ושוב טס דמיונו קל-הכנפים במרחקים רבי-זוהר. עתוני אנגליה וצרפת מתריעים על מזמות הקיסר הגרמני לכבוש את פלשתינה. “כל אחד עינו צרה בחברו – ולפיכך תהיה הארץ לנו”, רשם הרצל בספר-הזכרון שלו. ואולם יחד עם זה רואה הרצל במסעו של הקיסר גם אפשרות של חזוק הממלכה התורכית. אם השולטן יחדש את כחו, לא יותר מארצו אפילו כמלוא השעל. וכח-הדמיון שלו מבקש אפשרות אחרת על פני כדור הארץ.

ציון הריהי המטרה האחרונה, אבל המוני היהודים משתוקקים לעזרה לאלתר. אפשר שנוכל לקבל מאת האנגלים את האי קפריסין. וגם על אפריקה הדרומית ועל אמריקה עלינו ליתן את דעתנו, עד שהממלכה התורכית תתפורר ותתחלק. וכאן השפיר של אותו הרעיון, שגרם לידי תהפוכה טרגית בחיי הרצל. אבל לפי שעה היה הרעיון הזה טמיר ומסותר עדין ורק בקונגרס הששי פרץ והביא את הרצל לידי מחלוקת קשה ביותר. –

הרצל עשה הכנות לקונגרס השני והטיל על הארכיטקטן מרמורק לתכן תכניות להקמת “ארמון יהודי” בבזל. בנין-פרלמנט בסגנון יהודי חדש. את המרשם לכך תאר בעצם ידו. לבו מלא אמונה כלב ילד. אבל שוב עמד לפני תלי תלים של מעצורים. וולפסון, המנהיג של עסקי-הבנק, הודיע לו, ששום מוסד פיננסי אינו רוצה להזקק ל“בנק היהודי”. כל המוסדות, שנשא ונתן עמם עד עכשו, הסתלקו מזה. “אל תרפינה ידיך!” השיב לו הרצל תשובה טלגרפית. והוא עצמו התחיל מחפש אחר איש המוכשר להתעסק בענין זה. אפשר שצריך לבקש את האיש הזה לא בין מנהלי-הבנקים הגדולים. והוא הולך אל לשכת אחד הבנקים הקטנים שבוינה. “כלי-תשמיש בלים מיושן, המזכירים לי את הימים הראשונים, כשהיינו מתועדים בחדר אשר בירכתי בית-הקפה לובר, שצויתי לצלם אותו למזכרת נצח. ולא עוד אלא שהם מזכירים לי גם את קטני הדיפלומטים, שהיה לי עסק עמם בתחלה, ושגם עתה אי אפשר לי שלא להזקק להם. הבריות הקטנות הללו מעמידות פנים של התרברבות, ואף על פי כן יש בכל זה משום התחלה לחזוק הכלכלי שלנו. הנער האחד היה לשעבר יוריסטן ואחיו נוהג בו כבוד וקורא לו “אתה הדוקטור”. אפשר שיבוא יום ונער זה יעלה לגדולה ויהיה למנהל הבנק הקולוניאלי. אם אי אפשר ליצור בנק גדול כך, אשר כח בו להכביד אכפו על הרוטשילדים, בנק ככל אשר חלמתי עליו, עלינו ליסד קטן – סופו שהעם יגדיל אותו”.

בינתים הופיע בעתון “די וולט” הרומן של הנסיך וורידה ה“גולדשילדים” והכל ראו בו את פרשת הקורות של בית רוטשילד.

ואף על פי כן הרגיש הרצל, שענין הבנק, עם כל היותו חלק התכנית שלו, לא ישתחרר לעולם מן החשדות הנטפלים לכל קבולת חמרית. מן הצורך לנהוג כאן זהירות גדולה ביותר, שלא להביא את “הדמיונות המזוהמים” לידי התלהבות. הרצל נזכר בדברי האנרכיסטן מרקו ברוך, שאמר אליו אחרי הוכוח הראשון: “חבל שהצעת לפני העם היהודי ענין של בנק – אני לא הייתי עושה זאת לעולם – משום משוא-פנים להיסטוריה העולמית…”

ההכנה לקונגרס השני לא נעשתה בקולי קולות כהכנות לקונגרס הראשון. הרצל מעריך את הרעש והשאון, לפי דרכו המיוחדה לו: “אמנם כן, שאון; כל שאון דבר גדול הוא. שאון ההולך ומתמיד, סופו שנהפך לעיני הבריות למעשה. כל ההיסטוריה העולמית אינה בעצם אלא קול שאון: שאון כלי-זין ושאון רעיונות של התקדמות. ופעמים שהשאון של אנשי-מהפכה, ההולכים יחפים, אדיר וחזק הוא מקול שאונם והמונם של גדודי פרשים רוכבי סוסים”. מכל מעשי-ההכנה גדול הוא ביחוד קול השאון והרעש של ענין הבנק. הרי זו מלחמת-בנק לאמתה עם כרוזים של גיוס ועם תגרות מוקדמות, “יותר משאנו דוחפים, אנו נדחפים, כמעט שאין אנו מאמינים בדבר, ואף על פי כן הננו תקועים כבר באמצע הענין”.

“עשרת אלפים פרנקים לא ילוו לכם”, אמר קוקיש, “ועכשו הנני רוצה לאסוף קרן של ששים מיליונים פרנקים”.

ואולם עד מהרה הוברר, שאין זו אלא הזיה. רק חבר אחד מחברי הקומיסיה הבנקאית אסף חתימות אחדות, והאחרים לא עשו כלום. רק חברה בנקאית נוצרית אחת טפלה בענין הזה בתשומת-לב. אבל הרצל לא התיאש. גם לפני הקונגרס הראשון היה מצב-הדברים כך. וערב חג השבועות רשם בספר-הזכרון שלו את הדברים האלה: “אתמול מלאו שלש שנים מיום שפתחתי בתנועה הציונית על ידי בקורי אצל הברון הירש. היום הריהי מפורסמה בכל העולם כלו”.

הכלר שוהה שוב בברלין. ומציע את תכניותיו של הרצל לפני הקיסר הגרמני ומשתדל שיקבל את הרצל לראיון. יום יום הריהו שולח להרצל ידיעות ומסים את מכתביו במלים: “Ora pro nobis” התפלל בעדנו. ואולם אדירי-הבנקים מתכחשים לענין כבתחלה. ואפילו מונטגיו נוהג כך. “העשירים והגדולים שבישראל נוטלים על עצמם אחריות גדולה מאד על ידי שהם עוזבים אותי לנפשי. הריני מכשיר מעולה לשיבת היהודים לארצם, והם מניחים אותי לאמץ את כחי לבטלה ולהוגיע את עצמי לריק. אפשר שאסתלק מן העולם קודם שהבטחתי את המפעל… ואזי אבד הכל”. אבל הנה קבל ידיעה מאת הארכידוכס של באדן והיא חלצה אותו מרוח העצבות הזאת ששרתה עליו.

“10 ליוני. יום-ההולדת השביעי של האנס יקירי. נתתי לו במתנה דגל-ציון. מגן-דוד עם ששה כוכבים בששת המשולשים והכוכב השביעי למעלה. באמצע ארי יהודה”.

אפשר שהדגל יונף במהרה. ההמונים הולכים ומתלקטים. הצדיק מרימאנוב מציע להרצל לקרוא לאספה לכל רבותיהם של החסידים… הוא חושב את הרצל ל“צדיק” גדול ומופלא מכל ה“צדיקים”.

האגדה עוטפת אותו ברקמות-פלאות והאידיאה מכתירה את מצחו בזרי קוצים וציצים. באמצע הקיץ בא ד"ר שיף מפריס לבקר את הרצל. שניהם השתקעו בזכרונות וסחו מעשה שהיה לפני שלש שנים בבית-המלון באסטיל, בשעה שהרצל קרא לפני ידידו זה את כתב-היד של “מדינת היהודים”. מה רחוקים הימים מאז זלגו עיני הרצל דמעות של פחי-נפש, ועיני שיף – דמעות של צער על טרוף-הדעת המדומה של ידידו. “מאז שניתי את דעתי וזה כמה שאני מחזיק באידיאה שלך. – אכן צדקת, אכן צדקת בכל…” משפט-דריפוס פקח גם את עיניו של שיף. "וכך עתידים לבוא אלינו כל הבריות, שחשבוני למשוגע. אבל מה היה, אילו נשמעתי לבריות הללו וסרתי מדרכי? העולם היה חסר אידיאה אחת, והיהודים היו חסרים תנועה גדולה – ".

גם הקונגרס השני עבר מתוך התרוממות הרוח.

שוב נשנו האפיזודות היפות, הנוגעות עד הלב. עוד לפני פתיחת הקונגרס היה מעשה והשויצים, שחזרו מן החגיגה של יעקב-הקדוש, עברו בסך על בית הקונגרס. אותה שעה עמדו הצירים על הגזוזטראות כשהם ענודים ציונים לבנים-כחולים וקדמו את פני העוברים בקריאות הידד, ומיד נפנפו השויצים את דגליהם הקטנים וצהלו לקראתם: “יחי עם היהודים!” – ברכת עם חפשי לעם חפשי…

זוהי הברכה הראשונה מקץ אלפיים שנה. דמעות חמות נצנצו בעיני המסובים. “ברגעים כאלה רשאים אנו לצאת מגדר ההתאפקות, שסגלנו לנו בכל הרדיפות שנרדפנו ותחת משא עלילות-השקר שטפלו בנו”. בנאום-הפתיחה הזכיר הרצל את המאורע הזה, המיוחד במינו. האידיאה הולכת ומנצחת.

"היא כבשה בסערה את מחם ולבם של הבריות, הכריעה זקנים וצעירים. היא רכשה לה ידידים בחוגים שאינם יהודים. הרעיון והרצון שלנו, המכוונים לבנין-העם, משמשים קיבלה כנגד הלעז, שמלעיזים עלינו, שרוח היהדות היא רוח של הרס. כל חבר-עם הגון, שאינו מסתתר אחורי מסכת-שקר, יש לו זכות, שעמים אחרים יהיו נוהגים בו כבוד, אם אינו גורם רעה לאותם העמים. הטעמת עצמותו הלאומית עלולה אך להנחיל כבוד לעם היהודי. זו המשמעות ההיסטורית של האמנסיפציה: אנו מבקשים להמציא ארץ-מקלט ללאומיות המשוחררה שלנו.

בקונגרס השני העמיד הרצל לפני הציונים תפקיד חדש: כבוש הקהלות. אסור להשתמש במרות ובאמצעים של קהלות ישראל על כרחו של רצון-העם. להפך: הקהלות חיבות להביא לידי גלוי את רצונו של העולם. שהרי כל אדם חיב להכיר מה טיבה של אותה המטרה, שאמנים, מלומדים וחכמי-המחשבה מכל מדינות העולם שואפים לה מתוך עבודה נמרצה וסבלנית. “אנו שוקדים ועמלים לרכוש לנו את ארץ מולדתנו הקדומה, אלא שאנו מבקשים כי בארצנו העתיקה תגיע רוח העם היהודי לידי פריחה חדשה…”

סוף-פסוק זה יש בו משום נטיה גלויה אל הציוניות הרוחנית של אחד-העם, שהיה מקוה, כי ישוב ארץ-ישראל יביא קודם כל לידי יצירת מרכז רוחני ליהדות.

ואולם שאלה זו עדין לא נתבררה ונתלבנה כל צרכה. היהודי המזרחי הלחוץ היה מפחד מפני המלה “פוליטי”, שיכלה להביא לידי הסתבכות ברשת המסוכנה של תכסיסי-מדינה. ובעיני היהודי המערבי היתה המלה “פוליטי” זרה, משום שאפשר לתלות בה כונות להתבדלות. יהודי רוסיה ידעו, שכל ארץ שוייץ מלאה מרגלים, שנתיחד להם תפקיד לעקוב אחרי האמיגרנטים ולהמציא לפטרבורג ידיעות גם על הציונות. וכנגד זה היו היהודים האנגלים, הצרפתים והגרמנים מפחדים מפני הפרסום ברבים.

מצדי צדדים נסו לשים על התנועה את כבלי הצמצום: “ציונות של צדקה”, “ציונות מוסרית”, “ציונות תרבותית” ומלים מפוצצות אחרות שכמותן נשמעו ברמה. על ההשקפה הזאת ערער אפילו אהרנפרייז, שהיה משתדל תמיד, ששאלות התרבות תהיינה תופסות מקום בראש ואשר בקונגרס הראשון הרצה הרצאה על הספרות העברית. עתה כתב בעתון “די וולט” מאמר כנגד אחד-העם. הרצל עצמו היה סבור, שכל הקומפלכס של שאלת היהודים אינו אלא פוליטי והיה מקוה, שפתרון השאלה החשובה ביותר, הלא היא שאלת הקרקע, יביא מאליו גם לידי פתרון השאלות הצדדיות: המוסריות, התרבותיות וכיוצא בהן. הוא ראה מבשרו, שההתעסקות בשאלת היהודים כבר יש בה כדי להשיב אדם בחזרה אל המסורת – אל התפלה, אל הלשון, אל המדות והמנהגים של האבות. ככה נתחלף אצלו אילן-המולד, שכל יהודי המערב שבאותו הדור ראו בו מנהג המובן מאליו, למנורת החנוכה. הוא עמד על תפארת השירה של מנורה זו וגלה גם לאחרים את תפארת השירה של “השמש” המשרת את האור.

הרצל, שנתגדל באויר החרות המדינית, לא יכול להבין בשום פנים מה ראו הבריות לטעון כנגד המלה “פוליטי”. רבים אומרים, שאינם יכולים לתמוך אלא בציוניות הפילנטרופית. אבל הרי הפילנטרופיה כלפי עם כלו אינה אלא פוליטיקה. מעשי-הצדקה, שעושה עם לטובתו ולרוחתו של עצמו, הם הם תכסיסי הפוליטיקה המיוחדה לו. גם הרמת הדרגה הרוחנית והשקידה והיגיעה בפנה זו מעשים פוליטיים הם. והמעטת הנגודים וחלוקי-הדעות השונים וההשתדלות לאחדם לכח הרמוני אחד, אשר יסייעו לבצע את רצון העם, אף היא יש בה משום צביון פוליטי.

הרצל שמח על כך, שהצעירים שבקונגרס הרימו את הרב גסטר על כפים והריעו לו בצהלה. וברגשי יגון עמוקים הספיד את הפרופסור ההידלברגי הרמן שפירא, שהיה מהלך בקונגרס הראשון כנביא בין שורות הצירים; הוא היה מעוטר זקן ארוך ולבן כאחד הפטריארכים, ואת כל מי שנזדמן לקראתו היה כופה לקרוא את השבועה: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני…” ובדברים היוצאים מן הלב הספיד גם את הרב ר' שמואל מוהילבר, שהשתמש בהשפעתו הגדולה כרב מפורסם בישראל להיות להועיל לרעיונו של הרצל “בלב ונפש”… בכח הזה, שאחד את המערב ואת המזרח גם יחד, ראה הרצל את תקפה של הציוניות, את “בחינת-האש” שלה. וסמן לדבר: התודה, שהביע הרב רילף בשם הקונגרס ללומברוזו, אשר כתב אל הקונגרס את הדברים הנאים האלה: “אילו הייתי צעיר שלשים שנה, הייתי נלוה אל מחנה החילים הנלהבים שלכם. הרי ציוני, משום שהנני יהודי”…

במשך שלשת ימי הקונגרס היה הרצל מאושר לאין קץ. על היציע ישב נוולינסקי עם אשתו ובניו, שהוזמנו על ידו, כדי שיוכלו לספר לשולטן גם את פרשת תקפה החמרי של התנועה. ובינתים עמד אוסקר מרמורק והביע לתומו את תודתו להנהלת הקונגרס, שהגיעה לידי הצלחות מופלאות כל כך בלי אמצעים חמריים כלשהם… עם סיום הקונגרס נתקבלה מאת השולטן טלגרמה רבת-רצון. בטלגרמה זו הודה השולטן בדברים חמים להנהלת הקונגרס על הברכה ששלחה לו. ומדושן עונג על הקונגרס שעלה יפה נסע הרצל ביום המחרת עם הכלר אל ארמון מאינאי לשם בקור אצל הארכידוכס מבאדן.

הארכידוכס קבלהו גם הפעם ברגשי רצון חמים ונאמנים וגלה לו בידידות את מחשבותיו של הקיסר הגרמני. על פי הוראתו כבר חקרה ודרשה הממשלה הגרמנית בקונסטנטינופול על דבר יחס השולטן אל הציונות ונודע לה שהשולטן נוטה רצון לאותה התנועה. הוא עצמו שלח לקיסר ידיעות מפורטות בענין זה, והקיסר מלא את ידו של הגרף אילנבורג לעין בדבר. הקיסר שלם עם השער העליון והסכם גמור ביניהם, ביחוד מזמן שגרמניה השיבה את צבאותיה מאי כפתור. דיו להקיסר לאמור אך מלה אחת, ומיד יסכים השולטן לאותו הענין. ווילהלם נוסע לפלשתינה לא רק מחמת טעמים דתיים, אלא גם מחמת טעמים מדיניים, ולפיכך קודם יציאתו לארץ הקדושה, ילך אל קונסטנטינופול לבקר את השליט על המקומות הקדושים. הרצל אמר לארכידוכס, שמן הרצוי היה, שהקיסר יקבל אותו עוד לפני יציאתו לדרך, כדי שתהיה היכולת בידו לפרש לו את מטרות הציוניות בפרוטרוט.

“רצונך ליסד מדינה?” שאל הארכידוכס. “סבור אני, שזוהי הדרך הנכונה היחידה, אם רוצה אתה להשיג בטחונות על פי משפטי העמים. המרות העליונה תתקים בידי השולטן, כדרך שהיה לשעבר במדינות-הדנובה. מה שיהיה לאחר זמן, מה שיהיה מקץ דור אחד, מי נביא ויוכל להגיד זאת?” – הוסיף ואמר הארכידוכס מתוך חיוך.

הרצל החזיר לו, שהחסות הגרמנית תבטיח את קיום המדינה לעתיד, לפי שהיהודים יכניסו לפלשתינה יסוד תרבותי גרמני. הארכידוכס הטיח תוך כדי השיחה דברים קשים כנגד התנועה האנטישמית המנוולה, אשר סופה ליהפך למרידה אנטי-קפיטליסטית ואנרכיסטית, אם במוקדם ואם במאוחר. הקיסר הגרמני אינו אנטישמי, אבל יש לחשוש, שחוגי היהודים שאינם ציונים יפרשו את השתדלותו בענין זה כאנטישמיות.

הרצל בקש את הארכידוכס להטעים ולחזור ולהטעים, שהיהודים הגרמנים לא יערערו על הציונות, בשעה שיראו שבעיני השליט העליון אין הציונות נחשבת לבגידה בארץ המולדת. הרי אין איש מעלה על דעתו, שכל היהודים יקומו ויצאו מן הארץ.

הכלר דבר שוב בהתלהבות על קיום יעודי הנביאים ועל דבר שליחת אכספדיציה למצוא את ארון-הברית, אשר הקיסר הגרמני נכון לתמוך בה. “אכן מאורע היסטורי גדול יהיה הדבר!” נענה הארכידוכס.

שתי שעות רצופות ארכה השיחה החשאית שבין הרצל והארכידוכס של באדן – נגעו במאורעות המדיניים הסודיים ביותר, במלחמת עמי הבלקן, באפשרות התפרדותה של הממלכה האוסטרית ובשאלות אחרות, שעמדו על הפרק. וכשהרצל נפטר מלפני הארכידוכס, הלך אחריו הארכידוכס עוד הפעם – לחבק את ידו של מנהיג היהודים.

גלגל ההיסטוריה סובב בחפזון. הציר הגרמני, הגרף אילנבורג, הזמין את הרצל לסור אליו. הקיסר ווילהלם בא לוינה לקבורת הקיסרית האוסטרית אליזבת, שנרצחה. באחד האולמים של בית הצירות הגרמנית כונן הכלר מוזיאון פלשתינאי לאמתו: מפות, טבלאות-מספרים, תבניות של בית-המקדש והעתקי-גבס של שרידי-קדמוניות שהועלו בחפירות…

הרצל מרצה לפני אילנבורג את פרשת תכניתו. עיניו הקרות של גרמני צהוב-השער ובעל-הקומה נפקחות לרוחה וחוזרות ומתעצמות, כבתי-גנזים עם תריסי-פלדה מתקפלים. אבל העינים האלה נחות שעה ארוכה בפני הרצל בשעה שהלז הודיע, שהתנועה חיה ואינה אלא מצפה לחסותה של אחת הממלכות האדירות. “מטבע הדברים הוא, שמתחלה נתתי את דעתי על אנגליה…” ופתאום נראה לאילנבורג, שהענין נחוץ הוא ואין לדחותו, והוא החליט לסדר פגישה בין הרצל ובין בילוב עוד ביום המחר. גלגול-דברים זה היה חשוב בעיני הרצל כנצחון. הוא הודיע, שאינו מבקש מן הקיסר אלא דבר אחד: להשיא עצה לשולטן לבוא במשא ומתן עם הציונים. למחר קריאה טלפונית במערכת ה“וולט”: שר החיצון הגרמני מזמין את הרצל לשם שיחה. שני האחים מרמורק מקדמים את ההצלחה הגדולה הזאת בהתלהבות. ואולם ה“ועד הפועל” מקבל את הידיעה הזאת בקרירות-רוח גמורה, כאילו אין בכך כלום… “פעם אחת הרויח שליח אחד בבורסה חמשים אלף גולדנים. בשעות הראשונות כמעט שיצא מדעתו מרוב שמחה. אבל אחר כך נתקררה דעתו והוא ענה ואמר במנוחה שלמה: חמשים אלף גולדנים… הגם סכום זה ממון הוא?…” בילוב קבל את הרצל בחדרו, בין מזודות פתוחות ומתוך הסברת פנים שאינה מעושה. פרשת הקונגרס השני כבר היתה גלויה וידועה לפניו לכל פרטיה, והוא שאל על כל קטנה שבקטנות. גם הוא אמר, שיציאת חלק מן היהודים תביא הקלה לנשארים, אלא מיהודי המערב לא יצאו אלא האידיאליסטים שבהם. הקיסר שונא רק את היהודים הגורמים הרס. הקיסר נכון לקבל בחפץ לב את הרצל בדרך מסעו בחזרה, אולי בתא הרכבת, אלא שהדבר הזה עלול לעורר רוגז בקרב הממלכות האחרות, שנתנו את עיניהן בפלשתינה והכניסו אותה בתחום הקומבינציות שלהן.

שלא להשגיח בדבריו הטובים של בילוב הרגיש הרצל שיש לו עסק עם מתנגד. הרי זה אדם, שאינו אומר לעולם לא הן ולא לאו. אדם המנענע תמיד בראשו. “מפני מה שותקת ה’נויאה פרייאה פריסה' ואינה מזכירה את הקונגרס, ומפני מה מתקיפה אותו ה’פרנקפורטר צייטונג' התקפה קשה כל כך?” שאל את הרצל. מתוך שאלה זו ניכר היה שהוא מטיל ספק בנכונות היהודים לתת יד לרעיון הזה. הרצל הסביר לו, שהעתונים הליברליים מפחדים, שמא יכריזו עליהם האנטישמיים, שהנם בוגדים בארץ המולדת, אף על פי שהאנטישמיים אינם יודעים לעולם מחסור בנמוקים לשטנה. בילוב דבר על טפשות היהודים המושכים בעגלת הסוציאליזמוס – סופם שהסוציאליזמוס יסלק אותם הצדה, אם במוקדם ואם במאוחר. הרצל החזיר לו, שעשרת הדברות יצרו חברה אינדיבידואלית ושהציונות עתידה להחזיר את צעירי היהודים להשקפת-העולם היהודית.

הקונגרס הציוני השני בבזל (אוסף דברי אמנות של הקהלה היהודית בברלין

פרידריך בֶּאֶר (פאריז): אביו של הרצל

פרידיך בֶּאֶר (פאריז): אמו של הרצל

משה הס

פרידריך בֶּאֶר פאריז: הרצל (1896)

בעצתו של בילוב הציע הרצל את מהות הציונות בתזכיר קצר, שערך בשביל חצר הקיסר הגרמני. בתזכיר זה אמר, כי בקור הקיסר הגרמני בפלשתינה יתיחד לו ערך הסטורי עולמי, אם יסייע להגשמת הרעיון הציוני. ובזה נגע הרצל בנימה של תאות-הכבוד האדירה, שמלאה את לב הקיסר הגרמני.

ולא עוד אלא שראה בכך את אצבע הגורל, כי את התזכיר הזה כתב באותו ה“הוטל באסטיל” אשר בפריס ועל אותו שלחן-הכתיבה, שעליו כתב את הרשימות ל“מדינת-היהודים” שלו.

ענין-הבנק, שהביאו לפריס, אינו מצליח. “יהודי צרפת שוב אינם יהודים. ואפשר ששוב אינם אפילו צרפתים”. מפריס נסע להולנדיה, ששם נשקפו לו תקוות חדשות. כח-היצירה של העם ההולנדי, ההופך בצות-מים לשדות פוריים ובונה ערים על חולות-הים, עושה רושם כביר על רוחו הנוחה לקבל השפעה. משום מה אי אפשר ליצור את כל זה גם בארץ ישראל? יעקובוס כהן, בנקאי רב-השפעה, שוקד לטובת הענין בהצלחה. שניהם מבקרים את הצייר הגדול יזראלס. בבית-מלאכתו נחו עליהם מערכי-רוח מימי קדם וחלומות-תפארה מלפנים – שאול, דוד, מלכי ישראל…

כשחזר אל בית-מלונו “הוטל דולן”, הגיעתו בשורה מרעשת לב – וכי עשויים חלומות ליהפך לעלילות? הצירות הגרמנית מבקשת אותו לסור אליה לאלתר: הזמנה מאת הקיסר הגרמני – הוא רוצה לקבלו בירושלים בראש מלאכות יהודית. “הקיסר יהא מצטער הרבה, אם לא יראה את הרצל בירושלים”, כותב הגרף אילנבורג. בנפש נדהמה הריהו מהלך במבואות הצרים של הגיטו האמסטרדמי. ילדי יהודים מזמרים בלב שמח זמר הולנדי: “בעוד עשר שנים יזמרו כל ילדי היהודים שבעולם את ההימנון הציוני”. הריהו אומר לכהן ולוולפסון, שלבם נפעם לשמע הנבואה הזאת שיצאה מפיו. הם נוסעים עמו יחד ללונדון, כדי לעשות את ההכנות בענין הבנק קודם שיצא לארץ-ישראל. “מכאן ואילך נצעד קדימה במהירות שאין לשער. חבל שהנני עבד כפות ל”נויאה פרייאה פריסה“. כמה גדולה ונואלה היא המלחמה, שעלי להלחם על כל פסיעה ופסיעה. והיהודים כפויי-הטובה לא יכירו זאת לעולם ולא ירגישו בזה לעולם – ואך תבוא ההצלחה, יהפכו בי”. הוא היה מובטח שההצלחה בידו היא.

לוּ אך שלם יהיה בגופו וכחו לא יעזבנו. “היום רע לי מאד. דפיקות לב. לחץ לב”.

וכך הוא מבקש לכבוש את לונדון…

אנגליה קרקע נוח היא לאותו הענין מאין כמוהו. כאן אתה מרגיש את כל תנודה קלה מתנודות הסיסמוגרף של הפוליטיקה העולמית. מיד לאחר הקונגרס השני כבר הרגישה העתונות האנגלית, שגורם חדש, גורם היסטורי-עולמי ממשמש ובא. היא הטעימה, שהממלכות עתידות להתכתש זו בזו על דבר פלשתינה, אם השולטן לא יחזיק בארץ הזאת ביד חזקה. בנדון זה היו היהודים משמשים ערובה לשלום. עוד בראשית שנת 1898 כתב הרצל את הדברים האלה: “למן הרגע הראשון נתתי את עיני באנגליה, לפי שראיתי שם את הנקודה הארכימדית לתנועתנו”. כאן קבע ב“מדינת היהודים” את המרכז של כל המוסדות. ואת הדבר הזה עליו לשים לנגד עיניו גם לאחר הצלחתו אצל הקיסר הגרמני.

אגודת “בני ציון” בלונדון הקהילה אספה המונית לכבודו של הרצל. בששי לאוקטובר שנת 1898 נקהלו באולם “Grand Assembly Hall” עשרת אלפים איש, כדי לראות את מנהיג היהודים. זאת היתה האספה היהודית הגדולה ביותר, שכמוה לא ראתה אנגליה מעולם. באו גם לא-יהודים, כדי לקדם בברכה את נביא היהודים. האפיסקופוס מלונדון כבר קבל את ציר-התחיה עוד ביום אתמול והסביר לו פנים בחבה יתרה. ובאספה עמד הכומר הקתולי איגנציוס, שהיה לבוש את בגדי-הכהונה השחורים והנאים, והניף את ידו כאחד מקנאי-האמונה של ימי הבינים וקרא אל הנאספים: “התנערי מעפר, בתולת בת ציון… אכן רצון אלהים הוא, שהיהודים יהיו בעלי ממון. ‘והלוית עמים רבים…’ נאמר בתורה. אכן כך היה רצון אלהים, שהיהודים יוכלו לפדות את ירושלים בכסף. קדימה! לכם הנצחון! הריני מקדם בברכה את פני יהושע החדש!” -

צהל פאטר איגנציוס את קולו בהתלהבות, וכל האולם רעש ממחיאות כפים ותשואות חן.

וסליסבורי, נשיא המיניסטרים של הממלכה הבריטית, פתח ואמר: “הציונות יש לה תקוה לנחול נצחון גמור. היהודים יקימו מדינה למופת. אם רק ארבעים למאה יתנו ידם לענין הזה, אין להטיל ספק בהצלחתו. העם היהודי, שעמד זה כאלפיים שנה בפני כל הסערות, יש בו כח למדי לבצע מחשבה כזאת”. והרצל התרומם באותה שעה לידי מרומים נשגבים, מרומי האנושיות האוניברסלית. “אנחנו הננו שומרי האמת”, אמר בנאומו בגאון. אבל כדי שתכניתו תתקים למעשה אנוס היה לרדת אל הספירה הקרירה של הדרך הממשית והוא עמד והודיע לקהל הנאספים את פרשת האפשרויות הריאליות להגשמת הענין. נראה הדבר כאילו גם אדירי-הממון שנו עתה את היחס שלהם אל הענין הזה. דעתם של אינם יהודים על הציוניות והתנועה האדירה של המוני היהודים השפיעו גם על חוגי הבנקאים היהודים. בזה אחר זה באים הממונאים היהודים אצל הרצל “לשם שיחה”. כהן וּוולפסון, שני שרי-הכספים, קבלו על עצמם לנהל את המשא והמתן, והרצל עצמו מהר ללכת לברלין, כי הגרף אילנבורג היה מצפה לו בארמונו ליבנברג. הגרף דחק עכשו את השעה, כאילו ידידות האנגלים ליהודים כבר עוררה קנאה בלב הגרמנים.

מרכבת-הציד של הגרף היתה מצפה להרצל בתחנה. הרכב הלבוש מדי-שרד נתן עינים תמהות באורח שחור-הזקן. הנראה, שזוהי הפעם הראשונה בימי חייו, שהוא מוליך יהודי אל הארמון. אותה שעה נזכר הרצל בפסוק הכתוב באחד הרומנים של שפילהגן: “אכן מפליא אתה לנהוג בסוסים”. עולם זה, עולמו של שפילהגן הוא, שהמרחק נמוד בו במדת זמן-המצעד של הדרגונים והאוּלנים הצהובים. הימים ימי ציד הפסיונים. “הנראה, שאין הטבע יוצר את העופות הללו, אלא כדי שבני-אדם נשואי-פנים ימיתו אותם ביריה בימי חורף נאים…”

כשהגיע לליבנברג, קדמוהו שני שמשים ליד השער. ומיד הודיעו על ביאתו, והגרף יצא לקראת הרצל, בחן את דמותו בעיניו, וכשראה שהוא לבוש נאה, הכניסהו אצל בני ביתו, והזמינהו ליסב אל השלחן ולסעוד עמם סעודת הבוקר. לאחר הסעודה הזמינהו לטיל עמו בגן, ומיד התחיל לדבר אליו את דבריו: לא דיו לקיסר שהוא שועה בענין הזה ברגש חם, אלא שמתוך הכרה פנימית הריהו רואה עצמו כבר כפטרונה של פלשתינה. הוא ישדל את הצאר הרוסי להאות לדבר, והשולטן ימלא בלי ספק אחר עצתו. ואילנבורג הטעים וחזר והטעים, שכל זה נעשה אך בזכותו שלו ושהוא הוא שהשפיע בענין זה על הקיסר. מבט-הפלדה שלו ננעץ בעיני הרצל: “אפשר שתבוא השעה ואני אבקש ממך לעשות עמי טובה”. אילבורג נדבר עם הרצל על כל פרטי הדבר: הרצל יפליג עם שאר חברי המלאכות לקונסטנטינופול בעת אחת עם הקיסר, כדי להמצא לפקודתו בשעת הצורך. את השליחים צריך הרצל לקחת עמו מאירופה. יהודי פלשתינה אינם רשאים להשתתף במלאכות, שלא לבוא במחלוקת עם ממוני הרשות התורכית בשביל שישאו ויתנו עם מושל זר אחורי גבו של השולטן. “אין בידנו אלא לרצות, אבל אין אנו יכולים לדעת איך יפול הגורל. גרמניה לא תכנס למלחמה בגלל הציונות”.

חבורת הצידים ומשרתי הארמון התבוננו בתמהון אל הטיול הממושך של שניהם. הרצל היה כמעט מובטח באותה שעה, שדבר הפטרונות של הקיסר הגרמני עתיד להתקים. “אין אדם בינינו הרואה חלומות-מלכות חוץ ממני אני”.

ושוב משמשים בלוח-הצבעים של הגורל צבעי החלום והעלילות, הרומן והממשות בערבוביה. אך בא הרצל לברלין, קבל טלגרמה מאת הארכידוכס של באדן, שהזמינהו לבא אליו למחר בבוקר לפוטסדם.

בדרך הליכתו אל הארכידוכס נזדמן לפניו בילוב. קסמי התפארת של חצר המלכות בפוטסדם אינם מושכים את לבו של הרצל. אין הוא נותן את דעתו אלא לאדם. טוב לבו וחמימות נפשו של הארכידוכס נסכו עליו קסם. “מימי לא העליתי על דעתי, שמצויים גם מושלים כאלה”. הארכידוכס ספר לו, שהוא הודיע לקיסר את כל פרשת הענין, והקיסר נתלהב כל כך, שנפשו דבקה באידיאה הזאת בכל חום מזגו. והוא נותן אמון גמור בהרצל ויקבל אותו פעמיים: בקונסטנטינופול ובירושלים. מאת הציר הגרמני שבסטמבול נתקבלו ידיעות טובות. הקיסר שוקד לטובת הענין הזה בהתלהבות והוא עתיד להוציאו אל הפועל. “חלום נהפך לפתע פתאם לעלילות”.

אך נסתימה השיחה עם הארכידוכס, שארכה שלשת רבעי שעה, התיצב הרצל לפני בילוב במעמדו של קנצלר-הממלכה הנסיך הוהינלוהי. עכשו נבחן הרצל בחינת כליות ולב. אבל הרצל עמד בפני המבטים היורדים ונוקבים עד התהום.

הנסיך הוהינלוהי פתח ואמר בלגלוג:

“וכי סבור אתה, שהיהודים יפנו עורף לבורסה וילכו אחריך?”

“הדר כבודך, איני מתכון למערבה של ברלין, אלא למזרחה וצפונה של ברלין, מקום מגורי היהודים העניים”.

“וכמה קרקע יהא דרוש לך?”

“הדבר תלוי במנין המהגרים הבאים לארץ. אנו נשלם בעד כל חלקת-אדמה בכסף מלא”.

“ואתה מבקש לכונן מדינה?”

“אנו מבקשים אבטונומיה וזכות ההגנה על עצמנו”.

“הרי זה יהיה המקרה הראשון, שהיהודים ינודו לארץ המזרח. עד עכשו היו נודדים תמיד מערבה”.

“היהודים כבר נדדו ועברו על פני כל כדור הארץ, ועכשו יהפך המזרח ויהיה שוב למערב”.

תשובותיו של הרצל הפיקו רצון, ואף על פי כן הרגיש, ששני אלה, בילוב והוהינלוהי, אינם הוגים חבה לענין, אלא שאינם רוצים לבוא לידי מחלוקת עם הקיסר.

בלילה הוא נוסע בחזרה ברכבת המהירה לוינה. הוא ממהר לבוא אל ביתו, כדי להפרד ממשפחתו ומילדיו ולעשות את ההכנות למסעו הגדול. כשבא אל המערכת, התרגשו עליו שוב תגרות קטנות, שהרגיזו את רוחו יותר מן הטענות והמענות שבינו ובין הקנצלר של הממלכה. אבל גם כאן שוב אין העורכים והחברים נוהגים גסות כבתחלה. הללו הרגישו, שצריך להזהר בהרצל. אפשר שיבוא יום והצדק יהיה עמו. “כשהוא נכנס אל החדר, דומה אני כאילו עבר ישו על המפתן”, אמר אחד מאדוניה של ה“פריסה”. ואף על פי שהעבדות במערכת ה“פריסה” דכאה ביותר את רוחו של הרצל, עם כל זה עובדה היא, שבעלי העתון הסכימו להאריך את חופשתו הארוכה ולתתו ללכת לפלשתינה. כשנגעו בענין שני המיליונים לירות לקרן הבנק, נענה בנדיקט ואמר: “אם יעלה בידך לאסוף שני מיליונים לירות, הנני להתלות”. הרצל שאלהו בלצון: “תתחיב על כך בכתב?” ומיד נטל גליון ניר וכתב עליו את דברי בנדיקט ועל גביהם התאריך – יום העשירי לאוקטובר – והגיש אותו לפני בנדיקט לחתימה. אבל בנדיקט לא ערב את לבו לחתום עליו את שמו. מי יודע, אפשר שבכל זאת יהיה הדין עם הרצל? ולא עוד אלא שהזמנת הקיסר הגרמני להתראות עמו בפלשתינה עוררה בלב באכר ובנדיקט קנאה צורבת. מאורעות היסטוריים גדולים כאלה מתרחשים בעולם וה“פריסה” אנוסה לעבור עליהם בשתיקה!

לאחר בחירת חברי המלאכות שלח הרצל את נוולינסקי לרומא, כדי להכין את הקרקע בווטיקן. בדרך חזירתו מירושלים אמר לבקר שם בעצמו. בערב, זמן מועט לפני יציאתו לדרך, קרא את הדרמה החדשה שלו לפני שחקני התיאטרון החצרוני. האמנות מחזרת אחרי פת לחם. עליו לדאוג לבני משפחתו, שבזבז את רכושם למען האידיאה.

הפעם צערה אותו הפרידה מאהובי נפשו יותר מאשר עד עתה. מי יודע אם ישוב לראות את ילדיו, “אשר אביב ילדותם הפורח חולף ועובר בלי אשר יוכל להתענג עליו, ההולכים וגדלים, בלי אשר יוכל להתבונן בנחת רוח אל נעימות התפתחותם”. ועתה הוא יוצא לדרך ארוכה, קשה ואולי גם מסוכנה. בן-יהודה כתב לו מכתב ובו הוא מרמז על קשר שהתקשרו בארץ להתנקש בנפש הרצל. אבל המלאכות שבידו דוחפת אותו קדימה. דמעות הוריו מזעזעות את נפשו עד למעמקיה. “אילו נגזר עלי שלא לשוב עוד הביתה, היו שניהם היחידים, שלא מצאו להם תנחומים. וכשנפטרתי מהם, ברכוני שניהם. אלהים ישמרם ויקימם ויזכה אותנו לשוב ולהתראות בשמחה…”

בתא של האכספרס-המזרחי היו מסובים אנשי-מדינה תורכים. חברי המלאכות היו סחים בלשון של נוטריקון. וולפסון, בודנהימר וחבריהם כבר דנו והתיעצו על דבר הגבולות. “מנחל מצרים ועד נהר פרת”. כמו שהיה בתקופת-הזוהר של הבית הראשון. לפי שעה יתמנה אך מנהיג מדיני יהודי, ולאחר זמן יסודר ויכונן שלטון-בית. הם באים לסטמבול זמן מועט קודם ביאתה של אנית-הקיסר. העיר, וביחוד השער העליון, מלאים התרגשות והומים ושוקקים מתוך צפיה לביאתו של הקיסר. דרכו של הרצל מוליכה אותו על פני התהומות של הדיפלומטיה העותומנית. “סוד אלהים מרחף עליו בשעות ההיסטוריות האלה. רחובותיה של פירו מקושטים לתפארה. כל חלון מלא סקרנים, התומכים את זרועותיהם על שטיחים נהדרים. מתרוצצות מרכבות-מלכות מזהירות ובהן שרים לבושים בגדי-שרד מרוקמים בזהב. וביניהן עוברת מרכבה ערבית פשוטה ובה יושב הרצל והוא ענו וצנוע כמשיחים שבכל העתים והתקופות”. במרכבה הזאת היתה אצורה באותה שעה היסטוריה עולמית יותר מאשר בכל מרכבות-התפארה המהודרות שבמהודרות שעברו ברחובות. בדרך נסיעתו היה עוצר לעתים קרובות את מרכבתו, כדי לתת נדבות לעניים העוברים ברחוב. לאדם זקן, שנשא משא כבד במעלה הגבעה, נתן כסף כדי לשכור לו סבל. מי הוא איש-התעלומות הזה בעל העינים העמוקות, אשר בתוך הערבוביה של העניות הססגונית הזאת הריהו דואג לגורל העניים? מן הגן של היילדיז-קיוסק זולפים אלפי אלפים ציצים את ריחות הניחוח שלהם. משמאל מתנשאה חומה גבוהה מאד – ממנה ולפנים פורחים ונובלים פרחי ההרמון. על פני הבוספורוס משחק-צבעים נפלא. על הגלים מתנדנדת אנית-הוהנצולרן העדויה לפאר. מרכבתו של הרצל עמדה לפני הארמון החדש, שנבנה לכבוד האורח הרם, ומקץ שעה קלה ישב שליח העם היהודי לפני הקיסר של הממלכה הגרמנית.

בפנה שמאחורי אחד העמודים עמדה דמות, שהביטה כה וכה באולם מתוך סקרנות: הקיסרית. היא נענעה בראשה ניעה קלה כלפי ההשתחויה העמוקה של הרצל ונתעלמה. בילוב הרתיע והתקרב אל הרצל, אשר הקיסר עצמו הזיז לו את הכורסה לישיבה.

“הריני שמח מאד לראותך”.

“כבוד זה עושה אותי מאושר, הוד מלכות. מהיכן עלי להתחיל?”

“ממקום שאתה רוצה”.

הקיסר הקדיש מזמנו המצומצם יותר משעה להרצל, שהרצה לפניו את תכנית הפטרונות הגרמנית לכל פרטיה ושמע, לשמחתו, שהמלה ציונות, שהוא טבע ופרסם אותה בעולם, שגורה גם בפי אדם נוצרי. הקיסר הגרמני דבר על היהודים כעל בני ארצו של הרצל, כעל נתיניו, העתידים להשיג את מטרתם משום שיש להם די כסף ודי בני-אדם לכך. “הריהו אדם בעל קומה כמעט כמוני אני” כותב הרצל בספר-הזכרון שלו, “והנני מרגיש בלבי כאילו הוא מתביש, שנפל מום בזרועו. ודאי הוא מהרהר בלבו: ‘אתה, הבא מעולם שאינו מכיר אותי אלא על פי תמונתי, ודאי תבוא לידי פחי-נפש למראה הקיסר, שזרועו מקוצרה’. ואולם עיניו הכחולות אדירות הן ומבטן שליט לאמתו. מימי לא ראיתי עינים כאלה. נפש חופשת, אמיצת-כח ואישית גמורה נשקפת מתוכן…”

והעינים הללו אמרו הן על כל דבר ודבר, בלי אשר הראש הזקוף והגאה נטה נטיה כלשהי. לאט לאט נעשתה השיחה חמימה ביותר. חבל שבילוב היה באותו מעמד: “רוח השלילה” היתה מדברת מכל הערה שהכניס בין הפרקים. הקיסר אמר, שמן הצורך יהיה להעסיק בקולוניות את היהודים המלוים ברבית אשר בהסן, והרצל החזיר לו מתוך הכרת-ערך, שאך האנטישמיות אשמה בירידת היהודים והזכיר לו את שיטת השלטון שמלפנים, שנצלה את צרת היהודים לתועלתה. בילוב השתמש בהזדמנות זו, כדי להשטין על היהודים: “הקיסר ואבות אבותיו היו מתהלכים תמיד בידידות עם היהודים, אבל הללו היו תמיד יסוד מהרס ואנטימונרכיסטי”. והרצל השיב כנגדו, שהציוניות היא היא שעתידה לשמש אותו הכח האידיאלי, אשר יטה את לב היהודים מאחרי התנועות המהפכניות. הקיסר דבר בהצנע על כל השאלות של הפוליטיקה העולמית העומדת על הפרק. “ישבתי זה לא כבר במסבה עם כמה חברים שלי”, אמר בנעימה, שהיתה דומה כאילו הוא כולל גם את הרצל בתוך חבריו. לדעתו, עתידים היהודים לעשות לטובת ישוב פלשתינה את כל מה שביכלתם, אם ידעו שיהיו נתונים תחת חסותו. ושוב העיר בילוב מתוך החיוך המפיסטופולי שלו: “וגם יהיו מכירי טובה. אבל היהודים העשירים לא יתנו יד לזה. גם העתונים הגדולים אינם מודים ברעיון הזה. ואפילו עתונך של עצמך. מן הצורך לרכוש בשביל הענין הזה את אחד העתונים הגדולים”.

“אין זו אלא שאלת הממון. בתור סופר הריני מצטער להגיד זאת”, להשיב הרצל שירד לסוף כונתו של בילוב: הלז התכון בדבריו, שהתנועה אין לה משען חזק כלשהו. אבל הקיסר אינו משגיח בדברי בילוב. הוא מוסיף לדבר עם הרצל בהתגלות לב. הוא מדבר על צרפת ועל משפט-דריפוס.

“מה משונים בני-האדם הללו! וכי באמת סבורים הם, שהנני מטורף, מאחר שהם מניחים, שאמנם מוכשר אני לכתוב מיני מכתבים כאלה? הללו עושים את מלאכתם במעשי-זיוף בלבד!”

בילוב נדהם לשמוע, שהקיסר מדבר עם אדם זר בגלוי מרובה כל כך על עניני פוליטיקה חיצוניים. אמנם צדקתו של דריפוס הריהי למעלה מכל ספק, אבל אפשר שאין זו לטובתה של גרמניה לסיע את צרפת להחלץ מן הקלקלה הזאת. ולא עוד אלא שחולשתה של צרפת טובה ונוחה גם לענין-פלשתינה: לא יהא לה כח לעמוד כנגדה. וגם רוסיה לא תתנגד לכך. הרצל מדבר על הסכויים הגדולים של ארצו לעתיד לבוא, ושוב מנסה בילוב למזוג מים לתוך היין.

“גם פה לא תועיל כלום, אם לא תשקול על כפי המיניסטרים…” והוא חקה באצבעותיו את התנועה של הרצאת ממון לתוך היד. אבל הקיסר הניע את ידו הנעה של בטול: “די בכך, שידעו כי הקיסר הגרמני מגן לענין הזה. סוף סוף הריני היחיד המסיע ביד השולטן ועדין ערכי חשוב לפניו כלשהו”.

“לי נדמה, שכל הענין הריהו פשוט וטבעי כל כך”, אמר הרצל.

“וגם לי נדמה כך”, הסכים הקיסר לדעתו. “ובכן אפוא מה לי לדרוש מן השולטן?”

“חברה בעלת טשארטר (“Chartered Company”), הנתונה לחסותה של גרמניה”.

“טוב הדבר”, השיב הקיסר ולחץ את ידו של הרצל בידו האחת, שהיתה חזקה כשתים.

ולאחר הפרידה שוב החזיר את פניו אל הרצל וקרא: “להתראות בירושלים!”

 

יז    🔗

שלא ברשות בארץ האבות – “ככה יעשה למשיח” – פגישה עם הקיסר הגרמני – נאום אל הקיסר – ירושלים החדשה – מנוסה לאחר מסע הכבוש

הרצל לא זכה להכנס לארץ האבות בתהלוכת־תפארה ובראש בני־לויה רבי־נצחון. הוא לא בא בצי־מלחמה השט בגאון על גלי ים התיכון ופניו מועדות לכבוש את ארץ המולדת. בלוית חבורה קטנה הפליג באנית־קיטור רוסית ישנה, כאילו היה בורח, הנמלט על נפשו בין גבולות הממלכה התורכית. כשהאניה עגנה בנמלה של סמירנה, נפל עליו פחד: מי יודע, אפשר שהגיעה לכאן פקודת־מאסר מאת השולטן, בשביל שנשא ונתן עם שליטים זרים על מנת לקרוע חבל ארץ המשועבד למרותה של הממלכה התורכית? ואף על פי כן הוא עולה על היבשה והולך עם בני־לויתו אל שכונת היהודים לבקר את בית־הכנסת המפורסם שבסמירנה. בתוך החומות הללו עדין מרחף צלו של שבתי־צבי, צלו של אותו הגבר שתקפו עליו געגועים משיחיים ושאף על פי כן גבר חלש היה וסים את חלום־הגאולה שלו במבצר־הכלא התורכי ובהמרת דתו בדת האיסלם מתוך אונס. בחזירתם אל הנמל נסו בני־לויתו לדבר אל הפקיד המבקר את תעודות המסע בלשון העברית, לשם הלצה, ומה גדול היה תמהונם, כשהלז החזיר להם בעברית נאה כל צרכה. וכי חלום הוא, שראו על חוף ארץ המזרח, או סמל, אות ומופת, שלעתיד יהא כך בנמלה של יפו ובנמלה של חיפה? – גם בזמן שהאניה שטה בים האיגאי לא נסתלק ממנו רגש החרדה. אבל האניה הולכת לדרכה קדימה, ובלב נפעם וברגש קודש הריהו רואה את חופה של ארץ־ישראל ההולך ומתקרב. מה מצפה לו בארץ הקדושה? – בינתיים הריהו שוקד לטובתה של אשה יהודיה אחת מרומניה, ההולכת לירושלים לבקר את בתה החולה, הנוטה למות, והיא דואגת וחרדה בגלל תעודת המסע שלה, שאינה כתקונה. הוא מסר אותה לחסותו של עתונאי צרפתי, והלז העביר אותה בהצלחה דרך לשכת־הבקורת של תעודת־המסע, כמשרתת שלו. גם המקרה הזה היה לסמל בעיני הרצל: גם הוא בא לבקר חולה – ארץ חולה ועזובה – ובעזרת אחרים וכשהוא נאחז בחזקה בפורפוריה של קיסר הוא מנסה להכנס לארץ בלי להסב אליו את עיני הבריות. עם כניסתו ליפו קדמהו חום לוהט. האויר מרטט ובוער כאש והעיר מלאה זוהמה ועניות מנוולת. הוא דורך על אדמת הקודש כשליט מגורש ונודד, החוזר אל ארצו בגנבה. העיר הפרועה והמזוהמה כסתה את מערומי עניותה במחלצות של־יום טוב, וכשעלה הרצל על המדרגה של בית־המלון, רעמו עשרים ואחת יריות־תותח רעמי ברכה וקבלת פנים, אלא שכל זה נעשה לכבודו של מושל אחר, שירד זה עתה מאנית־הוהנצולרן. לו מצפים כאן כל המרכבות וכל הגמלים והפרדים המקושטים קשוטי־צבעונים. הרצל אנוס ללכת העירה ברגל. לסוף נזדמנה לפניו עגלה של אחת המושבות הקרובות והוא ישב בה. דרך אבק ואדמת ציה מוליכה העגלה במהירות את בני־החבורה אל מקוה־ישראל ואל ראשון־לציון. אבל גם כאן אין מקבלים את פניו בתרועות־גיל, אלא בדאגה וחרדה. מנהיגי המושבות העבריות מפחדים, שמא יתרעם עליהם הברון רוטשילד מגנם, אם יחלקו כבוד יותר מדי לאיש, שמתח בקורת קשה על פעולתו. ביאתו של הרצל, שארעה בהסח־הדעת, הביאה אותם במבוכה רבה. “דברן אחד נסה לזוג את רגש החובה כלפי הברון עם רגש החבה אלי, אלא שהזווג הזה לא עלה בידו, כשם שאין מנגן מצליח לחלל באבוב ולנגן בכנור בבת אחת. צריך היה להקיש בתוף הגדול כדי להבליע בקולו את כל הדיסוננסים. גם אני נאמתי מלים אחדות ועוררתי אותם להחזיק טובה לברון, אף על פי שאינו רוצה מה שאני רוצה…”

ואולם בשעה שהגיעה השמועה אל הצעירים, שהרצל בא לכאן, מיד התקינו עצמם לערוך לו קבלת פנים חגיגית, שלא להשגיח בכלום. בודי־אל־חנין לא פחדו בכלל: ילדים שרים וזקנים בוכים יצאו לקראת הרצל ובידיהם לחם ויין ופירות שדותיהם ועמל כפיהם. בגבול רחובות, שהיתה מושבה חפשית, קדם את עגלת הרצל גדוד רוכבים צעירים. במצהלות תרועה וקריאות הידד הרקידו הצעירים את סוסיהם מסביב לעגלה רקוד של פנטסיה ערבית ושרו במקהלה שיר ברכה: “רחובות שולחת את ברכתה”.

עיני הרצל השחורות והעגומות נתמלאו דמעות. בתמהון הביט אל בני הדור הצעיר, המיטיבים לרכוב על סוסים כרוכבים הקלים אשר בערבות אמריקה. על ראש הגבעה עמדה כל המושבה מגדול ועד קטן – קבלת־פנים מלכותית באמצעים דלים. נערות לבושות לבנים ובידיהן זרי פרחים מבהיקים מזמרת הארץ. ואצלן זקני הקהלה וספרי־תורה בידיהם הרועדות. הדיין הזקן של המושבה הגביה למעלה קערה של לחם ומלח וברך בקול רם את ברכת “שהחיינו ־ ־”. מרמלה באה חבורת ספרדים לבושי צבעונים. שנים מהם ירדו מעל סוסיהם, נגשו אל הרצל וברכו אותו ואחר נפלו לארץ ונשקו את עקבות רגליו. הרצל נרתע לאחור בבהלה. “ככה יעשה למשיח בן־יוסף”, ענה ואמר הזקן שבהם. עם דמדומי ערב לותה אותו כל המושבה עד הגבול. מנהיג גדוד הרוכבים הצעירים נפרד מהרצל מתוך לחיצת־יד וקרא בהתלהבות: “הלואי ונזכה לראות את הרצל נשיא הרפובליקה העברית!”

ואולם באזני הרצל עלו באותה שעה גם דברים אחרים: הרופא ד"ר מאזיה התאונן לפניו על מחלת הקדחת השוררת במושבות. למחלה ממארת זו אין תקנה אלא יבוש הבצות באמת־מדה רחבה. “כזאת היא גם כונתי אני!” החזיר לו הרצל.

למחר בבוקר עמד הרצל ליד השער של “מקוה־ישראל”, שהמוני בני־אדם התכנסו לשם כדי לראות את הקיסר ואת בני־לויתו העתידים לעבור במקום הזה. כשראה המנהל של “מקוה־ישראל” את הרצל, נרגז ביותר, משום שהיה מפחד מפני הפגנה ציונית. אלא שבאותה שעה נראו מרחוק תימרות־אבק, שבשרו את התקרבותו של מסע הקיסר. פרשים תורכים וחרבות שלופות בידיהם דהרו בראש ופינו את הדרך. “הייל דיר אים זיגסקרנץ” (אשריך בזר־הנצחון) שרו ההמונים את ההימנון הגרמני. ותמהון גדול אחז את המוני הבריות, כשראו שהקיסר רכב ובא אצל הרצל, שכבר הכירו מרחוק, עצר את כל התהלוכה וגחן מעל הסוס, כדי להושיט יד להרצל.

“השלום לך?”

“יישר כחך, הוד מלכות, הנני תר את הארץ. ומה שלום הוד מלכותו?”

“ארץ זו נכונו לה עתידות”.

“אבל לפי שעה הריהי חולה עדין”.

“היא צריכה למים, למים רבים”.

“אמנם כן, הוד מלכות, צריך ליבש את בצותיה באמת־מדה רחבה”.

“הריהי ארץ העתיד”, ענה ואמר הקיסר.

השיחה ארכה עוד כמה רגעים ואחר נפרד הקיסר מהרצל מתוך לחיצת־יד. גם הקיסרית התקרבה ברכיבה ורמזה ל“מלך היהודים” רמיזת־ברכה בחבה יתרה. אחר זזה התהלוכה ונסעה הלאה בדרך החמומה ורבת־האבק. ומתחת לכפת־השמים הזכה והכחולה היה מפוצץ והולך קול ההימנון הקיסרי אחרי התהלוכה, שהלכה והתרחקה.

המלאכות היהודית נסעה ברכבת לירושלים. בדרך תקפה את הרצל קדחת רבת־חום. הרכבת באה ירושלימה ביום הששי עם דמדומי חמה. היא נתאחרה הרבה, ולפיכך אנוסים היו הרצל ובני־לויתו ללכת מבית־הנתיבות העירה, מהלך חצי שעה, ברגל. הרצל החולה היה מהלך ברחובות ירושלים הגבשושיים כשהוא נשען על מקלו ונהוג ביד וולפסון. כך נכנס הנסיך בעל החלומות אל עיר הקודש, עיר אבותיו מימי קדם.

ואולם העיר הנצחית, חומות ציון ומגדליהן, בבואתו של מגדל־דוד רבת־התעלומות עשו בכל זאת רושם כביר על נפשו. הרחובות היו מלאים יהודים, שיצאו לטיל לאחר הסעודה, וכמעט שלא נתנו דעתם לאורחים שבאו העירה. חינין וכוהל־הקפור פעלו את פעולתם, ובשבת בבוקר חזר הרצל לאיתנו וירד מעל משכבו. הוא עמד ליד החלון אשר בחדר מלונו הקטן והתבונן אל מושב ירושלים הנהדר: “עיר זו יפה היא אפילו בחורבנה. וכשתהיה שלנו, נעשה אותה לעיר יפה מאין כמותה בעולם”.

בצהרים ראה בעד חלונו את כניסת הקיסר העירה דרך שער־התפארה. כמה נאה היה הדבר אילו קבלו את פני השליט מתחת לשער־תפארה יהודי. אבל מנהיגי היהודים לא היו מרשים לעשות זאת בשום פנים. הרי החכם באַשי שבעיר הבירה התורכית אים על מנהיג הציונים שיגרש אותו מן העיר. גם הרב הראשי שבירושלים היה מפחד מפני זעמה של הממשלה התורכית. ראש הקהלה הודיע בלי עקיפין, שאין מקום פנוי אצל שערי התפארה.

מדוכדך־נפש התהלך הרצל ברחובות ובשוקים שבירושלים. הוא עבר את “דרך הענויים” ואת המבואות והסימטאות של העיר העתיקה ולבו נלחץ בקרבו למראה העזובה הזאת. מן הצורך לטהר את העיר ואת יושביה מן החלאה והסיגים. כאן שרוי המשקע המעופש של אלפּיים שנה וכלו מלא אכזריות, אי־סבלנות וזוהמה. הכותל המערבי עם להקות הקבצנים המתגוררים על ידו יותר משהרעיש את לבו עשה עליו רושם עגום. הוא בקר את מצודת דוד, ופתאם נצנץ הרהור בלבו: מה היה אלו צוה השולטן לחבוש במקום זה את האיש המבקש לשוב ולכונן את כסא דוד? מעל המעקה המפורר צפה וראה את העיר בדמדומי ערב. אחר הלך אל בית הכנסת הישן ומבטו שוטט בעד החלון על הר־הבית, על הר הזיתים ועל כל הסביבה. שם מעבר לחומותיה של העיר העתיקה אפשר לבנות ירושלים חדשה, עיר פלאות, וירושלים העתיקה תשאר בהויתה ובקדושתה כמות שהיא. והנה בא אצלו הכלר הנאמן. והרצל חולם חלומות: “אילו היתה ידי תקיפה להשפיע על בחירת האפּיסקופּוס האנגלי בירושלים, הייתי ממנה את הכלר לאפּיסקופּוס בירושלים”. הזמנת הקיסר מתמהמהת לבוא. מי יודע איזו קנוניות אינטרנציונליות נרקמות כנגדנו. הכלר רץ לכאן ולכאן כדי להביא ידיעות. הצפיה הארוכה מדכאה את הנפש. ובינתים מתפשטות שמועות: הקיסר הגרמני כבר יצא לדרכו. אפשר שיפקיר את המלאכות היהודית בידי הפוליציה התורכית לשבט או לחסד? האניה האחרונה כבר מפליגה לפורט־סעיד. אפשר שכבר עבר הזמן לברוח מן הארץ?

אחור ההזמנה סמן רע הוא מכל מקום. אין רואים צורך בדבר למנוע מהרצל את היסורים של ספקות וחוסר־ידיעה. ובהיותו שרוי במצב הקשה הזה החליט לשלוח לקיסר את התמונות הפוטוגרפיות של המושבות העבריות ולשאול את הגרף אילנבורג אימתי יואיל הקיסר לקבלו, לפי שעסקים נחוצים דוחקים אותו למהר ולשוב לאירופה. עברו שני ימים מאז נשא וולפסון את מכתבו אל מחנה הקיסר ועדין אין תשובה. הכלר הטוב מנחמו, שהתשובה תבוא מחר או מחרתים. “הצפיה הסתומה הזאת כבר דכדכה את רוחנו; דומה כאילו מבקשים להעליב אותנו בכונה. ובינתים נאחר אל האניה, ומי יודע מה יתרחש כאן עד האניה הבאה”. לסוף נקרא הרצל אל הקונסול הראשי כדי להשיבו דבר בנוגע לראיון שבקש. מה גדולה התמורה מאז כתב לו אילנבורג במכתבו, “שהקיסר יצטער הרבה, אם לא יראה את הרצל בפלשתינה!” פקיד צעיר מלשכת הקונסול קבל אותו מתוך נטית־חסד ידועה כשהוא יושב על כורסה מרווחה ורגליו מורכבות זו על גב זו. “מאין אתה בעצם?” שאל את הרצל. כאילו לא היה בקי בכל אותו הענין, כאילו לא היו מדברים בינם לבין עצמם במורת רוח, שהקיסר בא במגע ומשא עם אחד היהודים! הפקיד החזיר להרצל את גוף הנאום שלו אל הקיסר כשהוא מוגה ומתוקן. פסוקים אחדים נטייטו בעפרון. “איני יכול להרשות, שתדבר אל הקיסר את הדברים האלה”. ובכן ידע היטב מי הוא ומה טיבו של הענין הנדון. הרצל שאלהו, כיצד יוכל לדעת, איזו דברים מן השיחה אפשר יהיה להודיעם ברבים, מאחר שהוא עצמו לא יפרסם אלא מה שייפו את כחו לפרסם, כמובן מאליו.

“המלה יפוי־כח אינה כאן במקומה”, החזיר הפקיד בקרירות־רוח. “לכל היותר ירשו לך לפרסם מה שניתן לפרסם”. יתר על כן: לאחר הצהרים, כשהביא בודנהימר, לבקשתו של הרצל, שוב פעם את כתב־היד המתוקן אל אותו הפקיד, הודיע הלז, שהמלאכות מתבקשת שלא לפרסם שום דבר. הנה עד היכן נשתנו הדברים משעת פגישתו של הקיסר ליד השער של מקוה־ישראל! אפשר שהשולטן נתן פקודה להסתלק מהרצל ואולי גם להסגירו בידי פקידי הרשות לאחר יציאתו של הקיסר?

לסוף באה התשובה. הדבר היה בשני לנובמבר, הלא הוא יום שנתיחד לו לאחר זמן ערך היסטורי. וזו התשובה: הקיסר מצפה למלאכות של העם היהודי במחנהו.

הרצל הורה את בני־לויתו מה להשיב על השאלות, אשר לא מן הנמנע הוא שהקיסר יציע לפניהם. הוא עורר אותם לעמוד לפני הקיסר בענוה ויחד עם זה לזכור שהנם משמשים שליחי העם העברי ברגע היסטורי. בדרכו אל הר הזיתים שוב התלקחו בלבו של הרצל התקוות, שהרה והגה אותן ימים רבים. וכשעמד על מרומי המגדל הרוסי, השקיף וראה משם את עמק הירדן, את ים־המלח, את הרי מואב ואת ירושלים הקריה הנצחית. נפשו שתתה בצמא את כל הדרי־התפארת האלה, כמשה בשעה שעמד על הר נבו והביט אל הארץ היעודה. מי יוכל לנחש, אם יזכה למצוא מנוחה במקומות הקדושים הללו?

שמש־צהרים יוקדת יוצקת את חומה על מחנה האהלים של הקיסר. לאורך הדרך רבת־האבק עומדים יהודים סקרנים ומביטים בתמהון אחרי העגלה המהירה, המוליכה את חברי המלאכות. “הרי זה תמהונם של בני־האוזים שבבצה בשעה שבני־אוזי־הבר טסים במרומי האויר”. הכלר לוה את הרצל עד המחנה. אחר ברך בעיניים דומעות את המלאכות בשם אלהי אברהם, יצחק ויעקב, נפתח המבוא אל מחנה־האהלים. ווילהלם השני היה מצפה להרצל ולבני־לויתו כשהוא לבוש מלבוש־שרד קולוניאלי אפור ועל ראשו קובע־צעיף. הוא ברך את הרצל בלחיצת־יד חזקה והרצל התיצב לפניו ודבר את דבריו. הנאום הזה היה אחד מנאומי־המופת המצוינים שבהיסטוריה העולמית:

"שליחי עם ישראל מתיצבים ביראת־הרוממות לפני הקיסר הגרמני בארץ, שהיתה לפנים ארץ אבותינו, ועתה לא לנו היא. הרבה דורות צצו וחלפו מאז היתה האדמה הזאת אדמת העם היהודי. וכשמזכירים את הדבר הזה, הרי זה דומה כאילו היו מדברים על חלום מימים קדומים מאד. ואולם החלום הזה עדין חי וקים. הוא חי וקים במאות אלפי לבבות. הוא היה והוא הווה נוחם נפלא בעתות הצרה והפורעניות, שהתרגשו על עמנו האומלל. משהו מן הנצח אצור ברעיון הזה, שהחליף, כמובן מאליו, לעתים קרובות את צורתו, הכל לפי טיב בני־האדם, לפי העתים ומסבות המצב. כל אימת שהציקו לנו בעלילות שקר וברדיפות, כל אימת שעין הבריות היתה צרה בזכות־הקיום העלובה שלנו, כל אימת שדחו אותנו מחברת עמיתינו האזרחים, שהיינו נכונים תמיד להשתתף בגורלם באמונה – עלה ברוחנו המדוכאה הרעיון על דבר ציון.

התנועה הציונית של עכשו הריהי כולה בת דורנו. היא קשורה במצב ובתנאים של החיים כיום הזה ומבקשת לפתור את שאלת היהודים לפי האפשרויות של זמננו. ואנו מאמינים, שעכשו הגיעה שעתה להצליח, משום שהאנושות נתעשרה עושר מופלג באמצעי־נסיעה ובהשגים טכניים. מעשים, שלפני חמשים שנה עדין היו חשובים לדברים שבדמיון, נעשו כיום הזה מעשים שבכל יום. הקיטור והחשמל שנו את פני האדמה. ומכאן יש להסיק גם מסקנות של חמלה ואהבת הבריות. קודם כל עוררנו בלב אחינו הפזורים ההכרה העממית. בקונגרסים שבבזל קבענו את תכנית התנועה שלנו לעיני כל העולם. וזו לשונה: יצירת מקלט בטוח במשפטי העמים בשביל העם העברי.

זוהי ארץ אבותינו, הנוחה לישוב ולעבודת האדמה. הוד מלכותו ראה את הארץ הזאת. היא משועת לבני־אדם, אשר יעבדוה. ואנו יש לנו בקרב אחינו פרוליטריון דל שבדלים, ובני־האדם הללו משועים לארץ, שהם מבקשים לעבדה. ואת שתי המצוקות האלה, מצוקת הארץ ומצוקת העם, אנו מבקשים אפוא לחבר על פי שיטה תכליתית וליצור מהן אושר חדש לבני־אדם. ומתוך שאנו חושבים, שהדבר הזה טוב וישר הוא ביותר וראוי הוא שנדיבי הלב יטלו חלק בו, אנו מבקשים את הוד מלכותו ליחד למפעל הזה את עזרתו הרמה.

אפס לא היינו מעיזים לעשות זאת, אילו היה בלבנו שמץ־מחשבה, שיש בו כדי להעליב את מושל הארץ הזאת או להמעיט את זכותו. רגש הידידות שהוד קיסרותו הוגה להוד מלכותו השולטן גלוי וידוע כל כך בעולם, שאין להטיל ספק בכונותיהם של האנשים הפונים אל הוד קיסרותו בבקשה שיואיל ברוב חסדו להיות למליץ למשאלות לבם.

אנו מובטחים הבטחה גמורה, שהוצאת התכנית הציונית אל הפועל תביא טובה רבה גם לתורכיה. שפעת מרץ ואמצעים חמריים עתידה לבוא לארץ, הפראת חבלים שוממים עתידה להעשות בה במדה רחבה וגדולה ביותר, ומכל זה צומחת טובה ותרבות מרובה לבני־אדם מרובים.

אנו אומרים ליסד חברת קרקעות לסוריה ולפלשתינה, אשר תעסוק במפעל הגדול הזה והננו מבקשים מאת הקיסר הגרמני להיות למחסה לחברה הזאת. הרעיון שלנו, שיש בו כדי להביא לידי הפיוס והשלום המבוקש ימים רבים, אינו פוגע ברגשותיהם הדתיים של בני־אדם, יהיו מי שיהיו. אנו מכירים ומכבדים את יראת־הכבוד, שכל הדתות הוגות לאותה הארץ, שהצמיחה וגידלה גם את אמונת אבותינו.

זוהי ארץ־המולדת של אידיאות, שאינן קנינה המיוחד של דת אחת בלבד. כל מה שבני־האדם הולכים ומתעלים במדרגת התרבות, כן הם מכירים שהכל שותפים באידיאות הללו. וכך נהפכה זה כמה גם ירושלים הממשית עם חומותיה וחליפות גורלן לעיר סימבולית, הקדושה לכל אנשי התרבות שבעולם. קיסר אוהב שלום בא בתעצומות עוזו אל עיר־הנצח. אנו היהודים מקדמים את הוד מלכותו בברכה ברגע הנעלה הזה ומבקשים מעומק לבנו שתבוא תקופת השלום והצדק לכל האנושות כולה וגם לנו אנו".

הנאום ההיסטורי נסתים, אבל התשובה ההיסטורית לא באה. מאחורי הפרגוד פעלו כחות שהיו מתנצחים זה עם זה. הקיסר הביע לשליחים את תודתו בדברים אחדים רבי־חסד. הוא אמר, שהענין הזה טעון חקירה מפורטה. הקולוניות הגרמניות והעבריות ראויות להיות למופת, ודבר זה יש בו כדי לזרז גם את ילידי הארץ. יש מקום בארץ לכלם. צריך להמציא מים וצל. הציוניות, שהוא מכיר אותה יפה, יש בה גרעין בריא והוא יעקוב גם להבא אחר התפתחות התנועה ברוב חפץ.

גם בילוב, שהיה באותו מעמד, הטעים את החשיבות של הספקת המים, והרצל החזיר לו: “אנו נמציא מים לארץ. אמנם הדבר יעלה במיליארדים, אבל הוא עתיד גם להכניס מיליארדים”.

“הן, הן, הרי כסף יש לאדונים למדי”, אמר הקיסר בבדיחות־הדעת, “יש להם יותר מאשר לכלנו יחד”.

הרצל הוסיף לדבר על ניצול כחות־המים של הירדן, על שכלול מוסדות־הרפואה, על נקוי העיר הישנה ועל ירושלים החדשה, שיכולה להתחרות ביפיה עם רומא. הר הזיתים עתיד להיות מקום יפה־מראה, אשר יעלה בהדרו על היאניקולוס.

אבל תשובתו של הקיסר לא היה בה לא הן ולא לאו. אין ספק בדבר, שבינתים העירו אותו על הקשיים הכרוכים בענין הזה, ואפשר שהשולטן עצמו נפגע קצת מהשתדלותו של הקיסר בקושטא. המלאכות יצאה בפחי־נפש. מעבר למחנה עקבו אחריהם עיניו של בלש יהודי, מבלשי הפוליציה התורכית. רק הרצל לבדו לא נתיאש. הרי התשועה יכולה לבוא גם ממקום אחר, ולא עוד אלא מה שהקיסר מתעסק ברעיון הזה והענין בא לפני בית־דינם של שליטי ממלכות יש לציין כהצלחה. הענין יבשיל לכשתבוא שעתו. לפנות ערב יצאו לטיל אל המושבה מוצא הסמוכה לירושלים. הדרך לשם נאה ביותר, כדרכי־ההרים בפיריניאים. הקולוניסט ברוזה סח להם על המלחמות הכרוכות בעבודתו, עבודת חלוץ. בזמן שעצי־הזית מבשילים את פירותיהם הריהו עומד לילות רצופים על המשמר ורובהו בידו, כדי להבריח את התנים. גם צבועים מצויים באותו המקום. “אימתי נכבשה חלקת־אדמה ברוח־גבורה גדולה מזו?” קרא הרצל. ואפשר שבאותה שעה בא לידי הכרה, שגם הכבוש האטי הזה, החדירה הזאת, שהוא זלזל בה, עלילת גבורה היא היוצרת היסטוריה. וכאילו בקש להשתתף בעצמו בעבודה הזאת, עמד וגחן ברגש־קודש לאדמה ונטע ברוש צעיר בגבעה הסמוכה…

בירושלים קודח הקרקע תחת כפות רגליהם. אימת אהסורוס נפלה על “מלך היהודים”. כאילו היו מתנכלים בכל מקום לקחת את נפשו, כדי לסכל את השליחות המשיחית שבידו. אין מנוחה ואין שינה משיבת נפש. הוא קם בחצות לילה, חבש את חפציו, כדי לנסוע ברכבת של שחרית ליפו. הוא מרגיש, שרודפים אחריו ומבקשים להסגירו בידי אויביו, אולי במחיר שלשים כסף. אפשר שהמעשה הזה יהא נחשב לא רק למצוה פטריוטית אלא גם למצוה קדושה “לטובת היהודים”. שהרי נתפשטה שמועה, שהוא מבקש להעביר את יהודי ארץ־ישראל על דתם ולהכניסם בדת הפרוטסטנטית. הבגידה והמלשינות אינן מדקדקות באמצעים. גלוי וידוע היה לפניו, שבלשי־חרש עוקבים אחריו על כל פסיעה ופסיעה, ומי יודע מה יהא סופו של דבר. בפרשת־רחובות אחת התנפל עליו ערבי אחד ופגיון בידו. וולפסון קפץ ונזדקר ביניהם, כדי להגן על המנהיג בגופו. ואולם כל אותו המעשה לא היה אלא משגה. הוא רצה ללכת עוד הפעם אל מקוה־ישראל, ואולם המנהל שלח להגיד לו, ששוב אינו רוצה לראותו, כדי שלא לבוא לידי מחלוקת עם הרשות התורכית. רגש הסכנה הולך וכובש את נפשו של הרצל. אם הממשלה התורכית תעמוד על מחשבותיו בבירור, יהיו חייו תלויים מנגד. בלש מתחפש לגזלן היה נוטל את נפשו במהרה. ואולם גם הגרוש מארץ־ישראל היה אסון, לפי שהיה נוטל ממנו את האפשרות להוסיף ולעבוד את עבודתו להבא. ואם עד עכשו לא ארע עדין כלום, הרי אפשר שברגע האחרון יסיתו בו חורשי־רעה את הרשות התורכית, כאילו הוא איש נכרי מסוכן, הזומם לפגוע במרותה של המדינה התורכית ולקרוע ממנה חבלי־ארץ…

לאזניו הגיעו שמועות על דבר מלחמה חדשה שהתרגשה באירופה. מי יודע, אפשר שיחסמו את הדרך בים?

הוא מהרהר במשפחתו ובהוריו ולבו מלא חרדה ודאגה. כשבא ליפו, מהר אל הנמל, ישב באחת הסירות ושט וקרב אל אניות שונות מתוך תקוה, שאחת מהן תקבלהו ותפליג עמו מיד אל הים. לסוף מצא אנית־קיטור אנגלית קטנה, המוליכה תפוחי־זהב, והיא קבלה אותו ואת בני־לויתו. בדרך קמה סערה איומה וטלטלה את האניה הקטנה בין הגלים המתנשאים למרום.

“שלא להשגיח בדרך הקשה והאיומה, הריני שבע נחת, כשאני מעלה על דעתי, שהמסע המסוכן לשם כבוש פלשתינה כבר נסתים”.

 

יח    🔗

יסוד הבנק הקולוניאלי (אוצר־ההתישבות) – מיתתו של ניוולינסקי – בקור אצל ציר־הפפא – בועידת־השלום שבהאג – אצל הארכידוכס של הסן – הקונגרס השלישי – פעולת־הלב שלא כתקונה

בי"ח לנובמבר חזר הרצל לוינה. הוא נסע דרך ניאפל וכבר קרא שם מה שסוכנות־הטלגרף הגרמנית הרשמית הודיעה על דבר הפגישה בארץ־ישראל, שהרעישה כל כך את נפשו. בידיעה זו לא נזכר אפילו שמו של הרצל. “הקיסר וילהלם קבל בירושלים מלאכות יהודית, שהגישה לו אלבום עם תמונות של המושבות העבריות. הקיסר וילהלם הודיע, שכל השאיפות המכוונות להרים את המצב הכלכלי של פלשתינה לטובתה של תורכיה ומתוך הקפדה גמורה על המרות העליונה של השולטן מובטח להן, שהקיסר יתיחס אליהן בתשומת־לב וברצון”.

ההודעה הרשמית הזאת, שהיה בה משל זלזול, עשתה רושם מדכא על הועד הפועל המצומצם. העתונים היומיים הנמצאים בידי יהודים דברו בכלל על מושבות סתם והשמיטו את המלה “עבריות” בכונה. כאילו אותן התמונות הפוטוגרפיות לא היו של מושבות עבריות. העתון “די וולט” לא פרסם בראש הגליון אלא מלים מועטות – מן הצורך היה להזהר שלא לגלות סוד. המאורע הזה היה בו כדי לפכח את הרוחות עד כדי יאוש. אבל הרצל לא זז מלהיות שוקט ושלו. “הרי לכך הנני מנהיג, כדי לעמוד בפני כל המקרים המתרגשים”.

אם גרמניה אינה רוצה, תקבל עליה אנגליה את האפוטרופסות. מן הצורך אך שלא לחשוש לכלום ולהוסיף לעשות את המעשים הדיפלומטיים הדרושים. “פלשתינה לא אבדה את חנה אפילו אם היא משמשת בחינת אהובה עזובה של הקיסר”.

ובכן אין סבה לדכדוך־רוח ויאוש. אבל המלאכה דוחקת. אסור להוציא אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת לבטלה. לפי שאחריתה של בטלה זו תהיה מרה.

והנה בעצם השעה הטרופה הזאת נפגע המנגנון הדיפלומטי של הרצל פגיעה קשה. אחד העוזרים הזריזים שלו, נוולינסקי, חלה מחלה קשה. העתונים היהודים צוררי הציונות הפיצו דבות, שאין להעלותן על הדעת. קרל קראוזה כתב על הרצל סטירה שנונה “עטרת ציון”. עתוני היהודים שבוינה ובלונדון תקפו את הרצל התקפה נמרצה.

הרצל בעיר העתיקה שבירושלים (1898)

הרצל במושבה העברית בארץ־ישראל (מתוך Ost und Wes)

הרצל מדבר עם הקיסר וילהלם השני בפתח השער של בית־הספר “מקוה ישראל”

הרצל וולפסון על המכסה של ספינת־המשא “Dundee” בחזירתו מארץ־ישראל (א. ורדי “מלכי בציון”)

הברוש אשר במוצא

“היתר עסקא” של אוצר התישבות היהודים

“איני יכול להשיב להם תשובה, לפי שאיני רוצה להכנס עמם בוכוח נקלה. עקרו של דבר הוא, שאנו הולכים וצועדים קדימה”. הרי באותו הזמן קבל טלגרמה מאת הכלר לאמור: “מצב בריאותו של הדוד טוב הוא”, דברים אלה לפי הנוטריקן המותנה ביניהם היה פרושם, שבחצר הקיסר הגרמני אין התנגדות לתנועה. ולא עוד אלא שבמהרה שלח לו הארכידוכס עצמו מכתב מפורט מלא דברים חמים ובו מסר לו את פרשת “הרשמים הנעימים” של הקיסר. מפריס הודיעו לו, שנורדאו רוצה לנסוע עם וולפסון ללונדון, כדי לבוא בדברים עם יק"א ועם סליסבורי. הכל ממהרים ובאים לעזרה. אפילו המלגלגים של אתמול. "הכל משיגים את הרכבת הרצה מזרחה, כל אחד מתחנה אחרת. ואולם כל העולים בתחנות שונות מתאחדים בסוף הנסיעה והולכים יחד אל מטרה אחת. אנו מקדמים את כלם בשמחה – יש מקום ועבודה לכלם.

ושמחה מיוחדת אנו שמחים לראות במערכותינו אותם האנשים, שהיינו מכבדים גם בהיותם מתנגדינו, כגון חובבי ציון, קלוד מונטפיורי ואחרים. ואך יהיה הנמל בטוח. תבואנה אחרינו עוד הרבה ספינות אחרות…"

ואולם כדי שהספינות תוכלנה להפליג בים וכדי שכל התנועה תוסיף חשיבות וערך, מן המוכרח הוא ליסד לאלתר את הבנק.

אבל הקשיים הולכים ומתרבים. מלונדון באות ידיעות לא טובות. גם שם אין שום מוסד פיננסי רוצה להזקק לבנק היהודי. כהן מציע לבוא בהתחברות עם לשכת־התירות של קוק, אבל הרצל דוחה את הרעיון הזה בהחלט, לפי שאינו לפי כבודה של התנועה. המצב נואש. כח־המהירות של התנועה הולך ומתרופף עד כדי לעורר דאגה. נורדאו כתב בענין זה מאמר ובו גלה את דעתו, שכל זמן שאין הסתדרות קבועה ומוצקה, הרי כל שיחותיו של המנהיג עם ראשי־המדינות אינן אלא כעין שיחות־טרקלינים על מרוץ־הסוסים.

אפשר שנורדאו הפריז בכך על המדה. הרצל הזכיר לו את דברי עצמו לשעבר: “הוה רואה את עצמך כממשלה”, כתב נורדאו להרצל לאחר הקונגרס הראשון. ובכן הוסיף הרצל להתעסק בעבודה הדיפלומטית שלו, על אף כל דברי הבקורת. בסיועה של הברונית זוטנר קוה להתקרב אל הצאר הרוסי. שוב הוכיח, שהיהודים הנואשים אנוסים להעשות אנרכיסטים, אם הציונות לא תאצול עליהם מרוחה וקסמה. ובכן טובתה של ממלכת הצאר דורשת לתמוך בה.

בינואר 1899 בא נורדאו לוינה ונאם נאום נמרץ, כדי לזעזע את הצבור ולהוציאו מידי שויון־רוחו. בנאומו זה הוכיח את עשירי היהודים תוכחה קשה ביותר והסביר פנים לסוציאליזמוס, והרצל ראה עצמו אנוס לרכך את דבריו בחכמה דיפלומטית גדולה – שהרי לדעתו של הרצל יש די מקום בתנועה ליהודים העשירים והעניים גם יחד.

ואולם לפי שעה לא התאוו היהודים העשירים למקום בתנועה הציונית או בבנק. “המצב יש בו כדי להביא לידי יאוש”, מתאונן עכשו הרצל גופו. שוב התחיל וולפסון לטפל בענייני כספים. אבל עוד הפעם חתם רק הרצל לבדו על סכום של חמש מאות לירות לקרן־הערבות. קרן־ההפסד הולכת וגדלה במדה מבהילה, וכבר הגיעו הדברים לידי כך שאין כסף להוצאות התנועה לצרכי יום יום. גם על הבימה נחל כשלון. ברביעי לפברואר הועלה בפעם הראשונה בתיאטרון העממי הגרמני המחזה של הרצל “קטכן שלנו” (Unser Kätchen). הקהל גלה בו פנים שלא כשורה ושרק עליו. גם הצגת “הגיטו החדש” בתיאטרונים הפרובינציאליים לא הביאו לידי ההצלחה המקווה. ואולם הרצל לא נתן דעתו לכך, לפי שמחשבותיו היו עסוקות באותה שעה ביחוד בענין הראיון אצל הצאַר, שהברונית זוטנר השתדלה להשיג בשבילו. אבל הדבר לא עלה בידה. ואף על פי כן מנצנץ פה ושם קו־אור. ציר הפפאַ קבל אותו לשם שיחה והבטיחו, שהפפא הוגה רצון לאותו הענין. “הכסא הקדוש היה נוטה תמיד חסד ליהודים. ואם כלאו אותם בגיטו, לא עשו זאת אלא להגן עליהם מפני ההמון”.

“מסורת זו של נטית־חסד היו בה גם פגימות”, החזיר לו הרצל, שהטיל ספק בישרו ואמתו של גלוי־הדעת הזה. מאמסטרדם באה ידיעה, שהרב הראשי שבאותה העיר דרש בבית־הכנסת הגדול דרשה לטובת הציוניות. בפולניה נתנו מאה רבנים את ידם לציוניות. בלונדון נשא זנגביל נאום באספה רבת־עם לשם הגנה על הרצל מפני מתקוממיו הרבים. ואולם השעה היתה צריכה להצלחות מעשיות ולא לדרשות, לנאומים ודברי מליצות. שאלת הבנק עדין לא מצאה את פתרונה. הרצל בקש לו תנחומים ופנה שוב אל הארכידוכס של באדן נדיב־הלב, והלז קבל אותו פעמיים ברגשי אהבה עמוקה. לבו של הרצל נמשך אחר תמונת הארכידוכס מימי נעוריו, מן התקופה ההיסטורית של ורסאיל, שהיתה תלויה על הקיר שבחדר־העבודה. המשוחחים היו מספרים בקשיים הגדולים, שהיו כרוכים ביצירתה של הממלכה הגרמנית, והארכידוכס ענה ואמר מתוך רמיזה דקה כלפי המלחמות שלמעלה מכחו של אדם, שהרצל אנוס להלחם כל הימים: “לאחר שתבצע את הענין, קום ומסור אותו לכל אותם האחרים, שהיו עד עכשו אויביך. די בכך, שהבריות יכירו שיש אנשים בעלי־אופי כמוך”.

והוא לחץ את ידו של הרצל שעה ארוכה מתוך ידידות נאמנה. וכשבקש הרצל ממנו אגרת־המלצה ל“דייטשה בנק”, כדי שאותו המוסד יתמוך בקולוניאל־בנק היהודי, נתן לו את האגרת המבוקשה בחפץ לב.

ואף על פי כן, שלא להשגיח באגרת־ההמלצה של הארכידוכס השיב הדייטשה־בנק תשובה שלילית. כל הבנקים הגדולים החרימו את הבנק היהודי החדש.

גם חוג הידידים הקרובים ביותר בא לידי רפיון־ידים. כמה מהם נסתלקו ברגע האחרון. “ובאנשים האלה הנני מבקש ליצור מדינה?” מן ההכרח שיהא נעשה עכשו דבר ויהי מה! והוא עמד וכתב מכתב אל הקיסר הגרמני ובו הוא מודיע, שיש את נפשו לסדר את הענין באופן שבאנגליה תיקבע האישיות המשפטית, שעליה יהא מוטל התפקיד להמציא את אמצעי־הממון ואת הקונצסיה מאת הממשלה התורכית. ואחריה תיוצר ה“חברה בעלת הטשארטר” העקרית ומושבה יהיה בקארלסרוהי. אותה החברה בעלת־הטשארטר תהא נתונה תחת חסותו של הארכידוכס מבאדן והעובדה הזאת תשליט עליה את המרות העליונה של הממלכה הגרמנית מאליה.

את דעתו העסיקה בלי־חשך השאלה: מפני מה פרש הקיסר הגרמני מן הענין? אפשר שיהודי ירושלים עשו עליו רושם רע? אבל גם הם עתידים להשתנות לכשיחזרו לעבודת האדמה. במושבות הולך וגדל דור חדש. אפשר שיהודים אדירי־ממון ובעלי־השפעה גלו את דעתם כנגד הענין הזה? ודאי היו מתיראים, שמא יהיו אנוסים גם הם ללכת עמנו? “ההתבוללות הגמורה אין להניע אליה אלא על ידי הדת השלטת במדינה. ועמנו ילכו רק אותם היהודים, שאינם רוצים להתבולל”.

הקיסר השיב להרצל, שיפנה אל בילוב. תשובה זו היה פרושה דחיה גמורה… “יסוד הבנק הריהו עכשו העקר. הכל תלוי בממון”. באותו הזמן בא אצל הרצל אליעזר בן־יהודה מירושלים. הם דנו בענין יסוד עתון ערבי לשם השפעה על המוסלמים שבארץ־ישראל. שוב שאלת ממון. אהה, הבנק, הבנק…

ובכל אלה אין הרצל מתיאש.

כל ידידיו דורשים ארכה בענין יסוד הבנק. אז פנה הרצל אל אביו, שהוא יכריע בדבר, כשם שפנה אליו לפני הוצאת הקונטרס “מדינת היהודים”. וגם הפעם התנגד אביו של הרצל לדחות את הדבר לעידן ועידנים. אין להרתע לאחור – והגורל נפל. הרצל נתן מכיסו של עצמו את סכום ההוצאות הדרושות לצורך יסוד “אוצר התישבות היהודים”.

בכ"ח למרס הוצאו המניות לחתימה, שצריכה היתה להסתים מקץ חודש. התוצאות היו רעות מאד ודכאו את רוחו של הרצל. “הריני שרוי עכשו במצב רוחו של פאוסט, המוכן ומזומן לכרות אמנה אפילו עם השטן גופו. מי שיערוב לי את הצלחת החתימה, אתן לו עשר שנים משנות חיי”.

אפשר שכבר נתן לכך שנים הרבה משנות חייו. הלא הוא הגבר אשר לבו לקה במחלה…

וכאילו לנחמו מיגונו הגיעוהו עתה בשורות טובות מקונסטנטינופול, והוא הזדרז ושלח את נוולינסקי אל השער העליון. אבל לאחר שלשה ימים, בשני לאפריל שנת 1899 באתהו טלגרמה: נוולינסקי מת מיתה חטופה. שוב לא עלה בידו לראות את השולטן. הרצל בכה את נוולינסקי כאדם שמסר את נפשו על הרעיון הציוני. הוא המציא לאשתו סכום הגון, השתדל שיעבירו את גופו לוינה וערך לו לוית־אבל כבודה ונהדרה. “אנו מוליכים היום לקבורה איש, שהיה משמש אחת הנפשות המופלאות ביותר ברומן של התנועה הציונית”. לאלמנת המת פסק קצבה שנתית; ואף על פי כן היה לבו נוקפו – אפשר שהנסיעה, שכפה על האיש חולה־הלב, היא היא שקרבה את מיתתו? “הריני סח שיחות־יגון ביני לבין עצמי” – כתב אל וולפסון – “הריני מענה את מחי, אם לא אני הוא שגרמתי במקצת למיתה זו”. ובסוף המכתב הוסיף את הדברים האלה: “מה שכתבתי על מיתתו של נוולינסקי אינו אלא פרי חולשת דעתי הגמורה… הוא עצמו רצה לנסוע. הוא רצה ללכת אל אחד המקומות שבדרום – והוא הלך לקונסטנטינופול, משום שבדרך זו ניתנה לו היכולת לפרנס את כל הנסיעה עם בני משפחתו על חשבוננו אנו. שלחתי עמו רופא ללוותו בדרך ונתתי לו שלשת אלפים גולדנים. חוץ מזה שאלתי את רופא־הבית שלו, אם יוכל לנסוע. ‘בלי שום חששה’, השיב הלז. הנך רואה אפוא, עד היכן מגיע לקוי־העצבים שלי…”

ביום השלישי נתקבל מקונסטנטינופול מכתב שנתאחר ובו נאמר: “באנו בשלום – כלכלתי את הנסיעה יפה מאד והנני שמח שהלכתי לכאן”.

כוכבים חדשים עולים בשמים, שקדרו עם מיתתו של נוולינסקי. הלא הם ידידיו החדשים של השולטן. אבל כדי לפסוע את הפסיעה הראשונה היה צורך במלוה של מיליון לירות. ואולם החתימות לבנק לא הגיעו עד היום האחרון אלא עד כדי המינימום של 250.000 לירות. יסוד הבנק התקדם אך לאט לאט והיה בכך כדי להביא לידי יאוש. הרצל ראה עצמו אנוס ללכת ללונדון, אולי יצליח בכח אישיותו להזיז את האבן הכבדה ממקומה. הפחד, שמא יתרעמו אדוני ה“נויאה פרייאה פריסה”, על נסיעותיו המרובות כל כך, רבץ עליו כמשא כבד. וכי לא יפטרוהו סוף סוף בשביל שהוא מזלזל בחובות המוטלות עליו כעורך? “הפגיעה המעציבה הזאת בחובות, שקבלתי על עצמי, מיגעת אותי, מתישה את עצבי ומדכדכת את רוחי יותר מכל התקלות האחרות”. ועוד יותר מכן מציקה לו התשוקה להחלץ מ“אדוניו”. ושוב מעסיקה את דעתו המחשבה לכונן חברת־מניות כדי להוציא עתון יומי.

ובינתים הוא הולך לועידת־השלום שבהאג ושם התודע על ידי הברונית זוּטנר עם משלחת הדיפלומטים הרוסיים, שעליהם נמנה גם איש סודו של הצאר, היהודי בלוך. השר היהודי, שפקח גדול היה, ספר לו, שהצאר פרסם את המניפסט שלו בדבר השלום בעולם, משום ששרי החצר שמעו שמועה, שגם הקיסר האוסטרי והקיסר הגרמני אומרים לפרסם מניפסט כזה. ולפיכך החליטו שרי החצר להזדרז ולהקדים אותם, כדי להגדיל את כבוד הצאר הצעיר בעיני העולם כלו.

ועכשו עמד הציר הקיסרי הגרמני והגן בועידה הזאת על המרות העליונה של המלכים בפני משפט־השלום. כלום יכול היה הרצל לקוות, שנושאי־כתר כאלה יתמכו בתכנית שלו בלב תמים? אבל על אף המעצורים, שהלכו ונתללו תלי תלים, צריך היה לגבר חיילים ולעמוד בגבורה בפני כל הסערות. “הלא אנחנו הננו עם, הכובש ימים…”

אחרי ימים ללא מנוחה באים מסעות דחופים. שוב הוא נמצא בפריס, באותו בית־המלון שלפני ארבע שנים כתב שם את “מדינת היהודים”. “מה קשה היתה הנסיעה ואיך הוגיעה אותי!… לבי לקה הרבה וחולה מחמת ההתכוצות. אריתמוס – פעולת־לב פרועה”. והוא מוסיף להתרגז התרגזות שאינה פוסקת. מעשה באחד מעוזרי ה“וולט”, שהיה כותב גם מאמרי שטנה בעתונים הצוררים. העוזר נתבע לדין והמשפט נתברר ברבים. מורת־רוח הרבה גרמו לו גם עתונאי־הפלסתר והמוציאים ממון באיום. ענין הבנק התחיל לגרות את יצרי הבריות בעלי דמיון מזוהם. והרי עדין לא סולקו אפילו הקשיים והמעצורים של עבודת־ההכנה. והנה הגיעו בשורות רעות מרוסיה. גם שם נתקל יסוד הבנק בקשיים גדולים עד מאד. הרצל פנה במכתב אל יועץ־הסתרים בלוך ובקש ממנו להשתדל בענין הזה לפני ממוני הרשות. משא ומתן ממושך עם מנהיגי האליאנס ויק"א מסתים בלא כלום. הרצל הולך שוב ללונדון. טלגרמות לכל ארבע רוחות השמים, עבודה מתוך אמוץ כח בחום הלוהט של תקופת תמוז.

ולסוף הצליח הדבר לרשום את הבנק לפי חוקי המדינה באנגליה.

ושוב מתמלא המנהיג תקוה וחולם על עתיד גדול ורב־זוהר, שאחרים יהיו נהנים בו מפרי עמלו.

בו ביום שהדבר עלה בידו סוף סוף ליסד את הבנק, כתב בספר־הזכרון שלו את הדברים האלה:

“זאת צואתי לעם היהודי: ‘יסדו וערכו את המדינה שלכם באופן שהנכרי היושב בקרבכם יהא שרוי בנחת־רוח’.”

בפריס בקר תערוכה של אבטומובילים וחזה ברוחו את האבטומובילים השונים למיניהם הטסים בסערה על פני כבישי־ביטון מצוינים בארץ־ישראל. אגודת בעלי־האבטומובילים תסדר את המקח והממכר. והוא הוסיף לטוות את חוט הרעיונות שלו והמציא לכך מלה חדשה: “מוטואליזמוס” – דרך ממוצעת בין הקפיטליזמוס והקולקטיביזמוס. השלמת־גומלין בין אגודות היצרנים והצרכנים. אבל ההווה מוציא אותו ביד אכזריה מעולם החלומות שלעתיד לבוא. והחלום על מסע האבטומובילים בארץ־ישראל נעשה לפיליטון בשביל ה“נויאה פרייאה פריסה” ושמו ה“אבטומוביל” – כמובן בלי קשר ויחס לארץ־ישראל…

בוינה שוב דברי מחלוקת עם אדוניו העומדים על גבו, שאין דעתם נוחה מזה, שהוא מרבה בנסיעות יותר מדי. “עדין אני חי במצב עלוב ושפל כל כך, כאחד המשמשים בבית מסחר”.

ומלחמות מתרגשות גם בינו ובין משפחתו, שעינה רעה בנסיעותיו התכופות ובגידול המבהיל של קרן־ההפסד, הפוגעת ברכוש הילדים. ואולם בחיר העם עומד בפני כל הסכסוכים הללו בכח היעוד שנתיחד לו.

שבועונים יהודיים אחדים פרסמו מאמרים, שהיה בהם משל חתירה תחת התנועה הציונית: הפיצו את שמועת־השקר, שהארכידוכס מבאדן הביע בפני המלומדים היהודים את דעתו על הציונות מתוך פקפקנות רבה. הרצל ידע, שאי אפשר הדבר והוא הוסיף ללכת לדרכו בלי לשעות לכל הדברים האלה. הוא הלך להידלברג ומשם לדארמשטדט, אל הארכידוכס של הסן, אחי הצארית הרוסית, שהיה מצפה באותו הזמן לבקורו של גיסו, הצאר המושל בממלכת רוסיה. הארכידוכס הבטיח לו להשתדל לטובת הענין לפני הצאר. אמנם ידיעתו את המצב הגיאוגרפי של ארץ־ישראל היתה דלה ביותר וסוריה נתחלפה לו בערב, אבל הרצל העלים בנמוס מרובה את עיניו מן השגיאות של ה“גיאוגרפיה המלכותית” הזאת. בכלל היה מתהלך עתה עם שליטי־העולם במנוחת־נפש ובדעה שקטה. “כך דרכו של אדם, שהוא מתרגל אל הראיונות”. מדארמשטדט מהר ונסע לבזל אל הקונגרס השלישי. “גם אל הקונגרס אתה מתרגל לאט לאט…” קיומה של בימה יהודית כבר נעשה לחזיון רגיל. וכבודה הלך וגדל, אף על פי שלא נשענה על כח של שררה. שאלות פרינציפיוניות כמעט שלא באו לידי דיון בקונגרס השלישי. כדי להרגיע את רוחות החרדים על הדת הטעים הקונגרס וחזר והטעים, שהציוניות לא תעשה לעולם דבר המתנגד להשקפה הדתית. מי שהיה בקונגרס, יכול היה לראות בין השמשות באולם הקונגרס עצמו ובמסדרונות חבורות חבורות של בני־אדם, שנצטרפו למנינים על מנת להתפלל תפלת ערבית. “רוח החרות אין פרושה התרחקות מאמונת־אלהים”. יהודים מהררי קוקז, בעלי קומה, לבושי תלבושת של טשרקסים, כובעי־פרוה על ראשיהם וכדורי־יריה בחגורותיהם, התערבו בין החבורות – הבשורה על חרות עמם הממשמשת ובאה הורידה אותם מעל הריהם המכוסים שלג והביאה אותם הלום, אל קהל אחיהם. הרצל שמח שמחה רבה על “גדוד־המשמר החדש הזה של אדירי־הקומה הנהדרים” והצטלם עם שנים מבני החבורה הזאת.

בקונגרס השלישי נתאשרו תקנות ההסתדרות. מי שנמנה על ההסתדרות נתחיב לתרום שקל, כמו בתקופת המקרא. תרומת השקל משמשת עדות, שהיחיד רואה עצמו כפרודה אחת של העם כלו וחייו הפרטיים אינם אלא רגע קטן בחיי העם, הארוכים לאין קץ. ואולם הרגע האחד הזה מטיל על כל אחד ואחד חובות גדולות. השקל, שהנהו יחידה אחת, שכל אחד חייב לתרום בשוה, משמש גם סמל, שהרצון המשותף והאחדותי הוא הכח הבונה, האדיר מאין כמוהו. “לא הממון יביא את הציוניות אל מטרתה, אלא כח האידיאה. בממון אפשר לגייס שכירי־יום, אבל עם שלם אי אפשר להביא על ידו לידי תנועה. רק האידיאה לבדה עלולה לפעול זאת, והיא כבר עשתה את המעשה הזה”.

ולפיכך חשב גם הרצל, כי שכלול ההסתדרות הריהו תפקיד גדול שאין למעלה ממנו – שכן תעודתה היא לרכוש את ההמונים ולשאת אותם על כנפי ההתלהבות. הרעיון הלאומי־היהודי אין בו מן השאיפה לצרור את אחרים – הוא שוקד אך לשמור את הסגולות והערכים המיוחדים של העם היהודי ולהמציא להם יכולת להתפתח. אחוד כלל היהודים תחת דגלו של רעיון אחד המאגד את הכל, הוא גופו הריהו כבר עלית־נשמה רוממה. המטרה הקדושה הזאת תושג על ידי בנין ארץ־ישראל ותקומתה.

ואולם ארץ־ישראל לא תשמש רק מולדת לרעיונות נעלים וארץ מקלט לעם עני ואובד בלבד –, לפי מצבה הגיאוגרפי יש בה חשיבות גדולה לכל אירופה כולה. “בעשרות השנים הבאות תעמוד אסיה במרכז כל האינטרסים הדיפלומטיים”, אמר הרצל ברוח נבואה. ולפיכך משמשת היהדות המאוגדה גורם פוליטי רב־ערך לא רק בבחינה רוחנית, אלא בבחינה ריאלית לאמתה. “וכל ממלכה תראה צורך חשוב לעצמה לבוא בברית עם העם העברי”. ואולם כדי להוציא את הרעיון אל הפועל, יש צורך במכשירים של ממש. יש צורך בבנק גדול, המיוסד לא על מעשי־צדקה, אלא על בסיס כלכלי רחב ואשר יהיה ראוי והגון לאידיאה הנעלה.

אחת השאלות העקריות של הקונגרס היתה אשור יסודי של הבנק. מוסד זה צריך יהיה לשמש האישיות המשפטית בשביל הטשאַרטר אשר יושג מאת השולטן. והרצל הרגיש, שעם יצירת הבנק הקולוניאלי הזה הריהו ממציא בעצם לעם היהודי בנק לאומי, אשר יכניס אותו לתוך תחום המושגים של עסקים מדיניים, הלואות לאומיות ואשראי מדיני, שהיו זרים ליהודים עד עכשו.

ולאמתו של דבר מצויות כל הפעולות הללו בצורה שפירית ויש להן ערך מוסרי גדול ליהודי, אשר בכל ימי גלותו היה ממציא כספים רק לאחרים. הבנק יוכל לתת הלואה להסתדרות לצורך התקציב הסמוך, בערבון ההכנסות מתרומות השקלים – כנהוג בהלואות של אומות אחרות המשתלמות מדמי המסים.

התלקחו וכוחים סוערים בנוגע לפרטי־פרטים – עד דמדומי שחרית נמשכו הישיבות, שבהן היו מדיינים ומתנצחים לעתים קרובות על קטני־קטנות. “נזכרתי בניקבה הסמוכה לבאַדן, שהנהלת מסלת־הברזל הדרומית חפרה שלא לצורך במישור, כדי להראות לוינאים מה מראיה של ניקבה…” כאן היה צורך לעתים קרובות לפרוץ סלעים. אבל הדרך מוליכה למטרה.

ומי יעיז לפקפק בדבר, שתרומת השקל הריהו גלוי רצונו של העם? אבל הבנק הרי קים. “ואם יבוא אדם וישאל, אם הציונות דבר של ממש היא, ישיבו לו מאות אלפי בעלי־המניות תשובה על שאלה זו. מסיביריה, מגבולות חינה, מדרומה של ארגנטינה, מקנדה ומטראַנסואַל באה תשובה זו. אנו, המשמשים את הרעיון מתוך התלהבות מתמדת, איננו רגילים להתפאר בקרבנותינו – אבל בשעה שאנו מוסרים לקונגרס את החלק הזה של עבודתנו כשהוא גמור ומסוים, הננו רואים צורך להקל את משא לבנו ולהודות, שהקרבן הזה היה קשה מכל הקרבנות, שהקרבנו עד עכשו”. הרצל נהג בענין זה, כאילו היה אחראי לכל פקדון אחריות אישית. הוא השגיח על ההדפסה ועל ציון המספר של כל מניה ומניה והיה מפקח בעצמו על הוצאת בולי־ההילרים לקרן־הקימת. “השליטה בכספי הצבור צריכה להיות נהוגה בזהירות יתרה”. עד אחרית ימיו התנגד לכך, שהבנק יתעסק בעסקי־הבנקים הרגילים: “לא יסדתי את הבנק לשם משחק, לעסקי חנונים או לעסקי־דיסקונטו מינסקאיים, אלא לגדולות, לשם השגת הטשארטר ולכל מעשה שיש בו כדי להביא לידי כך”, כתב אל וולפסון. בנגוד לדעת ה“מומחים” עמד על דעתו, שאסור למחוק משמו של הבנק את המלה “יהודי” – לפי שמלה זו נותנת אך כבוד למוסד.

רק ל“עסק” אחד נכון היה להסכים בחפץ־לב. אילו עלה בידו של אלכסנדר מרמוריק להנחיל נצחון לנסיוב שהמציא כנגד השחפת, היה מרשה לבנק ליטול את הענין הזה בידו: מתוך כך היה הבנק זוכה לכבוד גדול בעיני היהודים ובעיני כל העולם כלו. הרצל היה כרוך אחרי מרמוריק בהתלהבות. “כמה יפה הוא אדם זה יופי פנימי! הריני אוהב אותו בכל לבי. הוא אמר: 'לכשאסיים את נסיונותי בנסיוב־השחפת, אזקיק עצמי למלחמה במלריה. הנני לחקור את המחלה הזאת בארץ־ישראל, במושבות שלנו. אמנם דבר זה עלול לקפח את חיי. אבל אם יעלה בידי להמציא תחבולה מועילה להלחם בה, יפתחו שעריה של כל ארץ אפריקה. המלריה היא המפתח הסוגר את אפריקה בפני התרבות המערבית. מה נשגבה התפיסה הזאת! מי שמבקש גדולות, אדם גדול הוא בעיני, ולא מי שהשיג גדולות. השגת מטרות נעלות הריהי דבר התלוי במזל”. אלא שהרצל היה מפחד שהבצילים ימיתו אותו קודם שימית את הבצילים. “אלכס הוא מבחר הקנינים שלנו…” דבר המובן מאליו הוא, שהבנק לא היה אלא מעבר, דרגה קודמת אל המוסד לרכישת קרקעות, אשר יוצר מיד לאחר השגת הטשארטר. ושוב היו החלום והעלילות משמשים בערבוביה וכנוח עליו רוח ההתלהבות של יצירה חדשה העלה על הניר את השם של רומן ציוני, שעלה במחשבתו: “אלט־ניילאנד” (ארץ עתיקה־חדשה). ומתחת לשם הזה קבע את הפתגם:

“לכשתרצו, אין זו אגדה”.

 

יט    🔗

רגעים טרגיים ברומן ובעלילות – הודעתו של לורד סליסבורי – ראשית התנועה בהונגריה – הנביא על גבי הבימה – מעצורים בכל מקום – אניות אהסורוס – מעשה בערבי אחד.

הגבור של רומן, שהוא עצמו כותב אותו ומאורעותיו מתרגשים עליו עצמו, עובר את מסלול־חייו כשהוא עמוס משא של טרגיות כפולה… סכסוכים מתרגשים בתוך הרומן ומחוצה לו. על הקרקע הקשה, שבו הולך ומתקים הרעיון הנעלה שלו, הריהו חולם את החלום היפה מכל חלומותיו, ואולם האבנים הכבדות של המציאות השפויה, התלויות ברגליו, מושכות אותו הלוך ומשוך מטה מן המרומים, שרוחו מתנשאה לשם.

כמעט לאחר כל קונגרס הריהו רושם בספר־הזכרון שלו: “ועתה לאחר שהתענגתי שבוע תמים על החרות והייתי אדון לעצמי, עלי לחזור אל עבדותי המגונה במערכת ה’נויאה פרייאה פריסה'. אין זו אלא שאלה של אילו אלפים גולדנים נבזים, אשר בתור אב למשפחה איני רשאי לותר עליהם”.

יותר מחמשים אלף גולדנים הקריב הרצל ליסוד הבנק. הדוחק החמרי הולך ונעשה קשה. אילו פטרוהו ממשרתו, היה בכך משום אסון בשבילו. במערכת ה“פריסה” מלגלגים על ה“ספיקולציה הממונית”. באכר אמר, שהגיעה השעה לנטוש את כל הענין הזה, לפי שעוד מעט “וריח רע יהא נודף מן הבנק”. הרצל החזיר לו: “בנק זה טהור הוא מאותם הבנקים, שהעתונים מרבים לספר בשבחם בחביבות יתרה…” עתון לונדוני מפרסם ידיעות טנדנציוזיות על “עסקי־בנק ידועים”… המצב הולך ונעשה בלתי נעים ביותר. עכשו מן הצורך הוא שגם בחיים וגם ברומן תבוא תמורה נפלאה, שהוא מתגעגע עליה בסתר־לבו. מן החוץ יכלה לבוא התשועה מאת השולטן, אילו נאות לתת את הטשארטר. אילו אפשר היה להופיע לפני הבריות בהצלחה מפליאה כזו, כי אז גדול היה הנצחון עד מאד.

ומבפנים יכול היה לבוא לידי עמידה גמורה ברשות עצמו על ידי הוצאת עתון יומי חדש או על ידי קנית ה“נויאה פרייאה פריסה”. אבל כל התקוות עלו בתוהו. והנה נצנץ קו אור מעבר לתעלה. יורש־העצר האנגלי בא לשם רפוי במריאבנד — אולי יהי רצון מלפניו לקבל את הרצל לראיון. הכלר, השליח הנאמן, מזדרז והולך למריאבנד ושב הביתה בפחי נפש — השליש לא הניחו אפילו לבוא אצל יורש־העצר, “המפנה לבו”, ככל אשר אמר בצחוק, לפוטוגרפיות של יהודיות צעירות ויפות יותר מאשר לחומות יהודיות עתיקות בירושלים". וכנגד זה הביע סליסבורי את דעתו בפני גברת כבודה אחת: “חכי נא, תגיע השעה ואנו נבוא לעזרה לציוניות”.

בינתיים הגיעו שמועות, שהצאר עתיד לבקר את הארכידוכס של באדן. אבל גם התקוה הזאת היתה לאל — הצאר נאות לקבל לפי שעה רק תזכיר מאת הרצל.

הרומן “אלט ניילאנד” הולך ונוצר עמוד אחר עמוד — דמיונו של הרצל נובע כמעין המתגבר. ואולם במציאות יש צורך לבחון גם את מחשבתו של דוד טריטש בדבר האי קיפרוס, אף על פי שבקונגרס האחרון עוררה ההצעה הזאת התמרמרות גדולה לאין שעור כשהעמדה לעומת תכנית ההתישבות בארץ־ישראל. וגם ממסופותמיה, ארץ מולדתו של אברהם אבינו, אין להעלים את העין — אפשר שתוכל לשמש תחנת־מעבר בדרך לארץ־ישראל, הנוחה להכבש משם גם בנשק ביד. אבל מה יאמרו הציונים הנאמנים לכך? הצעירים כבר קצרה רוחם. המנהיג משיט את אניתו על פני האוקינוס זמן הרבה יותר מדי ועדין אינו מראה את ארץ־הבחירה. “גם המלחים של קולומבוס בני־אלמות הם”…

לפני הקונגרס הבא צריך להציע בהחלט ארץ של ממש ולא ארץ של חלומות. האמצעים החמריים הולכים וכלים. הקונגרס בולע סכומים מופלגים לאין שעור. מסעות ועסקי תווך ושתדלנות עולים בממון הרבה. ואת כל זה צריך הרצל לספק בעצמו. העתון “די וולט” יש לו עד עכשו גרעון של עשרים וחמשת אלפים גולדנים. "ועם זה מרבים לחרף ולגדף את העתון הזה, שאנו חיבים להחזיק לו טובה על כל התפתחותו של הענין שלנו. כל אחד ואחד מרשה לעצמו לחוות דעה, אבל רק אני לבדי חיב לשלם את הכל. “אולי” הריהו כותב לוולפסון, “כבר חטאתי חטאת כבדה לילדי בשביל שבזבזתי כל כך הרבה כסף לציוניות. חוץ מן העבודה העצומה לאין שיעור, שיכולתי והוצרכתי להשתמש בה שמוש שיש בו תועלת”. גם לועד־הפועל צריך להמציא תמיד כספים להוצאות התדירות שלו. והרי יש בנקאים, בעלי־ממון ובעלי־אחוזות רבים למדי, שהיכולת בידם להזיל ממון מכיסם יותר ממנו, ואף על פי כן הרי הם רואים במנוחה, איך בעל־החלומות והאידיאליסטן נושא במשא החמרי של האידיאה שלו עד שיכרע תחתיו. -

“אנשינו צופים ומביטים בתאות נפש מעל הגזוזטרה איך אני יושב ועובד את עבודתי…” הרצל משתוקק לשוב אל הספרות. הוא מוציא את ראשו בעד חלון חדרו במערכת ואומר לאחד מידידיו: “עלתה לי מה שעלתה לאדם שישב אל שלחן־הכתיבה שלו ושמע בני אדם מצוחים ומריבים ומתקוטטים בחוץ והוא קם ויצא אליהם כדי לעשות שלום ביניהם, אבל ההמון גרף אותו בזרמו ושוב לא מצא את הדרך בחזרה אל שלחן עבודתו…”

דומה כאילו גם הספרות הפכה לו עורף. הוא התחיל לכתוב מחזה חדש — אבל גם יצירותיו הישנות הועלו על הבימה בקושי. מנהלי התיאטראות היו חוששים להעלות מחזה של מנהיג הציונים. הוא שנה וחדש את המחזה הישן שלו “המפונק” (Mutter-söhnchen) ויצר בו תפקיד מופלא לקומיקן המעולה שבאותו הדור, לזשירארדי.

"מחזה זה מאוס עלי מנקודת ההשקפה הספרותית מאין כמוהו. אפשר שהבריות ישיחו בי, שנביא כמותי עוסק ב’מלאכה שפלה' כזו. אבל מה אעשה? הציוניות כבר עלתה לי בממון הרבה, ואסור שתכניס לי הכנסה כלשהי. ומצד אחר הרעותי לעצמי רעה רבה כ’סופר גרמני‘. אחד המחזות שלו I love you (אהבתיך), שהועלה ב’בורגתיאטר’, נדון בשריקה — אלא ששריקה זו היתה מכוונה למחבר יותר מאשר למחזה גופו.

“על הציונות אסור לי לחיות, ועל הספרות אין מניחים אותי לחיות”…

עכשו הריהו מנסה להעמיד את הכל על קלף אחרון. אחד מ“אדוניו”, באכר, רוצה לפרוש מן ה“נואה פרייאה פריסה”. אפשר יעלה בידו לקנות את חלקו? הרצל נוטל ברכה מאת אביו ואמו והולך אצל באכר. “הריני מבקש לעמוד ברשות עצמי. כל משמש שואף לכך. איני רוצה להיות תלוי בדעת אחרים. הריני בן ארבעים, ועוד עשר שנים אוכל לעבוד את עבודתי בכל מלוא כחי. יכול אתה למסור לי את חלקך בלב בטוח — הרי בן בית אני במדה ידועה וראוי אני שתסמוך עלי יותר מאשר על בעל־ממון זר”.

ואולם באכר אינו רוצה להחליט דבר בלי הסכמתו של בנדיקט. והרצל מזכיר לו: “לפני ארבע שנים, בשעה שהממשלה הזמינה אותי ליסד עיתון חדש, אמרת לי, שתצטער אם אעזבך. ודבריך אלה גרמו לי שנשארתי אצלכם. לא דרשתי ולא קבלתי בעד זה כלום. ואתה הוספת ואמרת: ‘כבר זקנים אנחנו. מי יהיה ממלא מקומנו?’ ועתה, כיון שהשאלה נעשתה חמורה, לא יאבה בנדיקט, שאהיה שותפו? אם כך הוא, מוטב שאפרוש”. והוא שב הביתה כולו נסער ונרגז. התקפה של מיחוש לב הפילה אותו למשכב. ואולם למחר הוא קם מעל משכבו כדי להתגושש בכל כחו עם השותף השני, עם בנדיקט. המשא והמתן עמו סופו שהביא לידי חזוק מצבו, אבל להעשות שותף לא זכה.

ושוב הוא רואה, שכל עמלו לריק ואפסה תקוה ממנו.

בלב מלא יגון הוא הולך לבודפסט, כדי לבקר את קברה של אחותו האהובה. ושם הוא נכנס במשא ומתן עם חבורה קטנה, המבקשת להספח לתנועה הציונית. עד עכשו התעוררו רק מועטים מבני ארצו. וגם אלה התוכחו רק על עצם הענין, אבל לא נתנו לו את ידם. מפרסבורג בא “גדוד־המשמר ההונגרי הראשון” ושמואל ביטילהיים בראשו. הציונים הללו קראו לעצמם בשם “יגדיל תורה”, ואולם לאחר זמן שנו את שם האגודה וקראו לה “אהבת ציון” ובהסכם הרב נספחו אליה מאה ועשרים איש מתלמידי הישיבה הפרסבורגית. בשנת 1899 בקר ביטילהיים את הרצל בוינה ונמלך עמו בדבר יסוד מרכז ארצי. בהזדמנות זו אמר הרצל, שהוא חושב את הונגריה לאחת הארצות המעולות להפצת הציוניות. היהודי ההונגרי אלמנט הגון הוא. המונים רבים עדין יש להם שרשים עמוקים בתוך היהדות המסורה ולא הגיעו לידי טמיעה כיהודי צרפת וגרמניה. חוץ מזה פתוחה לפניהם כל הספרות הציונית הכתובה גרמנית, לפי שמרביתם שומעים את הלשון הגרמנית. ואף על פי כן אין לבם של יהודי הונגריה קולט את הרעיון החדש אלא מתוך הסוס. אדולף אגאי השתתף בקונגרס האחרון כאורח ושב הביתה בלי אשר החליט לטול חלק בתנועה למעשה. הרצל נותן ערך לדעתו והכרתו של ידידו אגאי והריהו כותב לו באחד ממכתביו: “ידידי, אמן־העט! אל תתנני לנער שובב, אלא ללבלר של בית־העסק ‘בני ישראל’. הריני מקבל מכתבים ‘מארבע כנפות הארץ’ ועלי להשיב עליהם תשובה. ולפיכך הריני משהה את ידידי בלא מכתב ומובטחני שהללו לא יקללוני בקללותיו של שלמה זייפנשטיינר”. והרצל מוכיח לאגאי כמה צדקה נבואתו בנוגע לצרפת. " ידידך מאוטא־פיסטא, כלומר מאוטאפיסטא איננו אפוא חמור כל עקר, ואפשר שעוד נזכה בימינו, שהאוטופיה תהפך לעלילוּת כתקומתה של ארץ יון, כאחוד המדינה הגרמנית, כאיטליה החדשה ויצירות מדיניות אחרות, שנחשבו לשעבר לאגדות. חבל, שאחי ממררים כל כך את חיי, אבל אפשר שגם זו לטובת הענין".

גם בהונגריה התחילו בני הנעורים להתעורר — ביחוד המתלמדים באוניברסיטאות, אשר חבריהם שרו באזניהם, לפי המנהג הוינאי, את הזמר הידוע — “Ami zsidoban a bainem a vallas, de a taj” “רע רע היהודי לא בדתו, כי אם בגזעו”. הזמר הוינאי היה מאוס מזה: — “Was der jude denkt, ist einerlei in der Rasse liegt die Schweinerei” (אחת היא מה מחשבת היהודי — נולותו בגזעו) שרו שם הצעירים המשכילים תלמידי בתי־הספר העליונים.

נבואתו של הרצל, שהאנטישמיות עתידה לעבור מוינה לבודפסט נתקימה אף היא במלואה. עורך־הדין מרסיל האידי בקר אותו בוינה, והרצל הבטיחו לבוא בקרוב עם מרמוריק אל בודפסט, כדי לעיין בדבר מה אפשר לעשות שם.

ואת הבטחתו זו קים במהרה. באולם החגיגות של “רויאל הוטל” כנס אספה קטנה, שהשתתפו בה טובי המשכילים שבעיר ואגאי בראש, כשנים עשר איש. אבל לא כל אחד משנים־עשר הללו נעשה אפוסטול לרעיון. “השאתי להם עצה”, כתב הרצל בספר־הזכרון שלו, “שהיהודים ההונגרים יושיטו בתחלה יד לענין הזה כבלתי־ציונים. על ידי המעשה הנאה הזה יקדמו פני סכנות העתידות להתרגש עליהם. שכן יטו את הגירת היהודים הרוסים מעל גבולותיה של הונגריה ויפתחו סכר להסב הצדה את זרם האנטישמיות, שאין לעכב אותו גם בהונגריה”. ויזונטאי הבטיח להטות לענין הזה את לבו של נשיא מפלגתו, גאבור אוגרין והאחרים הבטיחו לבוא בדברים עם נוצרים רבי־השפעה לטובת הציוניות, כי מצב היהודים אינו משובח כל עקר, כפי שסבורים בחוץ־לארץ.

כשחזר לוינה, קדמוהו שוב בשורות רעות. מחמת המלשינות של בנקאים יהודים הפריעו ממוני הרשות את הצעת מניות הבנק לחתימה. הרצל מהר והלך אצל נשיא־המיניסטרים קירביר, והלז הבטיחו לסלק מיד את המעצורים ויחד עם זה השתמש בעזרתו העתונית של הרצל לצרכו. אבל רע מזה היה מה שהמניות שכבר נחתמו לא באו לידי פרעון, והסכום הדרוש לרשימת הבנק בערכאות שבלונדון עדין לא נאסף כלו. אגרות מלאות התרגשות, וכוחים והרבה מורת־רוח. ושוב היה מוטל עליו ללכת לאנגליה, כדי להביא סדרים בענין. וגם העבודה שבכל יום צריכה להעשות. אכן לעג הגורל הוא, שביום הקשה ביותר צריך היה לכתוב פיליטון על תערוכת המודה. גם ההצגות־לדוגמה של המחזה החדש שלו “גריטה”, שעתיד היה לעלות על בימתו של ריימונד־תיאטר, גזלו ממנו הרבה זמן. נשיא־המיניסטרים קירביר הזמינהו אצלו לעתים קרובות — הרצל סיע בידו לפתור את שאלות־השלטון הקשות ביותר, לפשר את הסכסוכים הפרלמנטריים ואת שאלת הלשונות. כמעט יום יום היה הרצל נכנס ויוצא דרך דלת־סתרים, וכל אימת שעזב את חדר־העבודה של נשיא־המיניסטרים היה מהרהר בלבו בצער, שבמרץ כזה ובכשרונות כאלה, שנתיחדו לו, יכול היה לנהל פוליטיקה של עצמו, אשר כח בה ליצור מדינות. אבל אפשר שזוהי הדרך, אפשר שעל ידו תתגלגל לי זכות, שמיניסטר־החיצון גולוכובסקי ימליץ עליו לפני השולטן? וזוהי הסבה שגרמה לו לעבוד עבודה מרובה כל כך. הוא עורך בשביל קירביר ראשי־דברים לנאומים בפרלמנט, או מגיה נאומים שבכתב הגהה אחרונה, כדי שיעשו רושם כלפי פנים וכלפי חוץ. בסיועו של קירביר כמעט שיצא אל הפועל ענין יסודו של עתון. ואולם אך נתבהרו השמים במקצת, והנה בצבצו ועלו עננים חדשים באופק. המוני יהודים שגורשו מרומניה נדדו מארץ אל ארץ. אוסטריה בקשה לסגור בפניהם את גבולה של בוקובינה, אבל השתדלותו הנמרצה של הרצל הועילה להמתיק את מדת דינה של הממשלה. ואולם הדאגה והצער על נדודי היהודים ללא בית קרעו את נפשו לגזרים. גלות רומניה הראתה לעין השמש את ההתחרות העלובה שבין העוסקים במעשי צדקה. רק אנשים בודדים בעלי לב רחמן הושיטו יד לעזרה לאמתה. בסמלין הזמינה הקהלה אצל אופה נוצרי מאתים קילו לחם בשביל המהגרים, ואולם האופה מאן לקבל את מחיר הלחם לא מאת הגולים ולא מאת הקהלה. מה שאין כן בוינה. שם הניחו האומללים להיות מתגוררים על שפת הדונובה תחת כפת השמים ואיש לא דאג להם. איה עשירי היהודים שבוינה? שואלים הבריות בכל מקום. החזירו את הגולים מוינה לבודפסט ומבודפסט שלחו אותם בחזרה אל רומניה. זה הגורל היהודי, שאינו מוצא מנוחה בשום מקום. נגלה הדבר, שהאליאנס הוינאי בעצמו הוא הוא שדרש מאת הממשלה להחזיר את היהודים הזרים למקומם. הרצל קשר מלחמה עזה על האליאנס בשל מעשה זה, שאין כמוהו לרשע. השיירה השניה שבאה מרומניה נשארה ארבעה־עשר יום באניות־משיכה מזוהמות על פני הדונובה. לא הניחו לגולים לעלות על היבשה. ושוב הוברר הדבר, שמנהל האליאנס הוינאי בקש מאת הקהלה של בודפסט להציע לפני הממשלה לשים הסגר חמור על הגבול ההונגרי. אבל הקהלה הבודפסטית דחתה את ההצעה הזאת בהתמרמרות, לפי שראתה בכך הקדם־מקרה מסוכן, שקהלה תדרוש הגבלות־איבה לגבי היהודים.

“אנו נעשה את כל מה שבידנו להושיע לאחינו האומללים”, כתב באומגרטן בשם פרנסי הקהלה, “אבל מעשה רב־פורענות כזה, אשר שונאי ישראל יוכלו להסתיע בו לאחר זמן, לא נעשה בשום פנים”. דעתו של הרצל היתה נוחה מהתנהגותם זו של היהודים שבעיר מולדתו. נוצר ועד, שאסף סכומי־כסף מרובים כדי לתמוך ביד הגולים לנסוע לרוטרדם ולהפליג משם באניות לעבר הים. העתונים האנטישמיים תקפו את היהודים ההונגרים וקבלו עליהם: אם באמת פטריוטים הם, למה הם מבזבזים ממון הרבה כל כך בשביל להקת בני־אדם זרים? העתונים המתנגדים לציונות הלעיזו על הרצל, שבשורת הציוניות היא היא שעוררה את יהודי רומניה לנוד מארצם. והם כפרו בעובדה הפשוטה, שאותם היהודים היו מגורשים, גולים ללא־ארץ מולדת, אשר בקשו להם מקלט לא בציון, אלא באמיריקה ובארגנטינה. העתון “אגייניליזיג” פרסם לרגל הקונגרס הרביעי בדיחה: הפרלמנט הירושלמי מציע לסגור את גבולה של ארץ־ישראל בפני יהודי רומניה. ככה היה מעשה־הקלון האכזרי ענין לליצנות פחותה.

אבל מן הצורך ללכת קדימה. מן הצורך להגיע אל המטרה. מן הצורך שבמקום מן המקומות יהא העם היהודי נעשה בעצמו לעם חקלאי. רק דבר זה בלבד עלול להחזיר לו את הכרת ערך עצמו. כלו עיף ומיוגע מהר והלך הרצל שוב אל הארכידוכס מבאדן, כדי להודיעו שהוא אומר ללכת אל אנגליה — אולי יעלה בידו להטות את לב סליסבורי אחרי תכניותיו. הארכידוכס ברר לו שוב בסוד את מצבה של כל הפוליטיקה האירופית. הוא פרש לפניו את היחס של שנאה שבין גרמניה ואנגליה, ההולך ומחמיר בשל ההתחרות בעסקי המסחר העולמי. המלחמה בים תהיה אסון, העלול להמיט על גרמניה סכנה גדולה ביותר. צרפת היתה שמחה, אילו פרצה מלחמה, ורוסיה אורבת לשלל. ולפיכך מיחדת גרמניה חשיבות גדולה ביותר לברית עם אוסטריה. אם יטה הרצל את סליסבורי אחרי הציונות, שוב לא תהא לגרמניה סבה לחשוש שמא תבוא על ידי הציוניות לידי סכסוכים. “הריני משתאה אליך, שאתה הולך לדרכך בתקיפות רבה כל כך, שלא להשגיח במתנגדים המרובים כל כך”, אמר אליו בהתלהבות. “ביחוד רבים אויביך בקרב בני אמונתך. כאן הנני בעל בריתך הנאמן היחידי. פעמים הרבה הבטחתי לבני אמונתך, שאין אנו רוצים להפטר אפילו מיהודי אחד מן היהודים שלנו, שאיש מהם לא יהא צריך לעזוב את הארץ…” קציני־הצבא, שהיו ממתינים בחדר־הכניסה, הביטו בתמיהה אל היהודי, ששהה שוב שעה ורבע אצל אדונם ושליטם העליון.

“עברתי בין שורותיהם בלי אמירת ברכת־שלום, משום שאני מכיר את טיב הבריות הללו ולא רציתי לתת להם לפרש את ברכתי כנכנעות יהודית”.

אחרי ימים אחדים בא ללונדון. אוסטין, השופט העליון שבאנגליה וה“פיטן המעוטר” שלה, קבל בארמונו את החולם חלום גאולת ישראל בהסברת־פנים יתרה. “באנגליה אין אנטישמיות ואי אפשר שיהא בה מין דבר כזה בזמן מן הזמנים”, אמרה הגברת אוסטין. הרצל החזיר לה, שאם מלחמת הבורים תסתים באי־הצלחה, עלולה האנטישמיות להרים את ראשה גם באנגליה, לפי שגם כאן עתידים הבריות לתלות את מפלת האנגלים בשלטון־העולם היהודי. הרצל התפעל למראה ביתו של הפיטן, שהיה ערוך בטוב טעם. “המהפכנים המגוחכים מלגלגים על כל הצורות הנאות, ואולם הצורה, אשר עבודה של דורי דורות אצורה בה, פועלת את פעולתה גם על התוכן”.

אוסטין הציג אותו לפני שרי הממשלה האנגלית. סליסבורי עצמו היה עמוס מסע דאגות וטרדות הכרוכות במלחמה האפריקאית. גם היושב־ראש של הבנק הקולוניאלי עזב את הרצל. התפטרותו של כהן הביאה לידי עירבוביה גדולה. מבית מרד, ומחוץ — התקפות מכל עבר. מימיו לא נאם הרצל ברבים בהתרגשות גדולה כל כך, כמו שנאם בלונדון לרגל ענין הבנק.

"יודעים אתם את המעשה בערבי אחד, שרצח אדם בשביל ששאלהו: להיכן אתה מוליך את העגל שלך? מעשה בערבי אחד, סבלן ומתון כרוב בני עמו, שהיה מוליך בבוקר אחד עגל קטן מכפר מושבו אל העיר. בדרך פגש בו אדם אחד ושאלהו: להיכן אתה מוליך את העגל שלך? הערבי החזיר לו בענותנות: ‘העירה, חביבי, יברכך אלהים!’ לאחר רגע אחד פגע בו אדם שני ואחר שלישי ורביעי והכל שאלוהו: להיכן אתה מוליך את העגל? ועדין החזיר להם תשובה בשקט ובחביבות: ‘העירה, חביבי, יברכך אלהים’. כשנזדמן לפניו החמישי, כבר קצרה רוחו במקצת! ‘העירה, חביבי’, החזיר לו בלי להוסיף את המילים, ‘יברכך אלהים’. לשביעי שוב לא אמר אפילו ‘חביבי’, אלא הפליט מפיו בכעס ובקצור ‘העירה’. וכשנזדמן לפניו השואל השמיני, נדמה לו שהוא רואה על שפתיו חיוך של לצון, ומיד התנפל עליו והרגהו.

גם את הציוניות שואלים תמיד אותה השאלה עצמה. גם אנו מתחילים כבר לצאת מידי סבלנותנו ועדיין מוסיפים להזדמן לפנינו עוברי־דרך חדשים. וכל מה שאנו מרבים להשיב תשובות לשואלים, כן אנו הולכים ומתקרבים עם העגל שלנו אל העיר. אלא שרבים מלעיזים עלינו, שלא אמת הדבר, שהננו הולכים העירה, ולא עוד אלא שהעיר אינה קימת אפילו במציאות. לבריות הללו אנו הופכים את ערפנו ומשיבים תשובה: עוד מעט ונבוא העירה. רבים מעקמים את חטמם בשביל שרק העניים מחזיקים בנו ולא העשירים. מיני דבורים כאלה מאשרים את דעתם של צוררי ישראל, שהממון חשוב בעיני היהודי מכל ושרק דעת העשירים חשובה לפניו. לאשרי אין שעתי פנויה, כדי לקרוא את כל החרפות והזלזולים, שמשפיעים עלי יהודים. רק לפעמים מתגלגל ובא על שלחני צרור־פרחים נאה כזה, ואז מתמלא לבי לא שנאה אלא בושה וכלימה שיש יהודים כאלה בעולם, המטילים רפש באנשים העמלים לטובת עמם. אויבינו מבחוץ נדים עלינו בראש: ‘הביטו וראו, כן משפט היהודים וכך הם מתנהגים עם אחיהם, העמלים לטובת עמם’. ולא עוד אלא שיש גם בני־אדם המפיצים את השמועה, שהנני יונק מן התנועה תועלת חמרית לעצמי. ידידי הקרובים יודעים מה הקרבנות שהקרבתי. אבל כבודו של העם היהודי דורש שאחשה מזה. תקפוני קשה בשביל שיסדנו בנק והכריזו בקול שופר, שאנו מוליכים העירה את עגל־הזהב. אין הבריות יודעים כמה מרובים הקרבנות, שהקרבנו לבנק הזה מכיסנו אנו. ואחרי כל אלה מוכיחים אותנו בגלוי, שהננו מבקשים להוציא כסף מכיס העניים. אבל דוקא מעשי־הנבלה הללו, ההולכים ומתרבים, הם השמים את ההתקפות לאל. אין אנו נרתעים לאחורינו מלכת עם קבצנים ורעבים ללחם, אם הדרך מוליכה אותנו אל האמת. אלא שגם הקבצנים והרעבים מתקוממים לנו. אין המן ממהר כל צרכו לרדת מן השמים ולפיכך הם מתקוממים למנהיג. חובבי ציון קצרי־רוח הם ומבקשים לשחוט את העגל בעודו בחצי הדרך. סטודנטים צעירים מתקשרים על ‘הזקן שלא יצלח’ והנה אחוזי חרדה, ששוב עזב על דעת עצמו את וינה בלי לטול רשות משומרי־העבדים. הריני נתון ב’גלות' מיוחדה. אבוד משרתי ב’פריסה' יהיה בו משל אסון. היהודים המסכנים רעי־מזל הם לאמתם במדה שאין דוגמתה. אם נמצא אדם הרוצה להושיע ויכול להושיע — ומוחזקני, שעל ידי התעסקותי האישית היכולת בידי להצעיד את הענין קדימה במהירות — הריהו תלוי בפרנסתו בדעת אחרים ולבו דואג ללחם, שעליו להמציא לילדיו. חוץ מזה כבר הוצאתי ממון הרבה מאד לטובת הרעיון הזה והנני בבחינת מחוסר רכוש".

זנגביל הציע בלונדון, שההסתדרות הציונית תספיק גם את האמצעים החמריים של הרצל, כדי לתת לו את היכולת להקדיש באין מעצור את כל זמנו לעסקי התנועה. אבל הרצל לא אבה לשמוע את הדבר. “למחר אקפח את כל ערכי בעיניהם, והם יטיחו בפני שהנני אוכל לחמם”.

והקשיים הולכים ומתרבים. דומה שכל הבנין מחשב להתערער ולקבור תחת גלי החרבות את הגבור ואת הרומן שלו כאחד. הרצל ערך את נוסח הכתובת על מצבת קברו של עצמו. “כזאת תכתבו על אבן־המצבה שלי: ‘הוא הפליג יותר מדי בערכם של היהודים’.”

מכתבו של הרצל אל א.מ. ליליֶין

הרמן שטרוק: הרצל (גלוף שנמצא במוזיאון היהודי־האטנגרי בבודפסט)

גלוף של הרמן שטרוק בחיפה עם חתימתו של הרצל (אוסף דברי ־האומנות של הקהלה היהודית בברלין)

הרצל בלונדון בשנת 1902

דוד וולפסון

הרצל וולפסון בקונסטנטינופול

 

כ    🔗

ואמבירי מסיע למצוא מסלות אל השולטן — “Vambéry bacsil” — הדוד ואמבירי הריהו יהודי — הקונגרס הרביעי — משא ומתן עם נשיא המיניסטרים קרבר — מן המדרש אל המעשה — לפני השולטן

בעצם ההכנות לקונגרס הרביעי נודע להרצל, שהשולטן הזמין את הפרופיסור של האוניברסיטה הבודפסטית, ארמין ואמבירי, לבוא להתארח אצלו בתחלת יוני. ואמבירי היה משמש לפני שנים רבות מורה לאחותו הצעירה של השולטן והיה קשור בקשרי ידידות עם המשפחה וביחוד עם עבדול־חמיד עצמו. ומיד שלח הרצל את הכלר לבודפסט, אבל ואמבירי כבר יצא לדרכו קודם ביאתו של הכלר. אז עורר הרצל את הכלר ללכת לקונסטנטינופול, כדי להפגש שם עם ואמבירי.

חוט הרומן, שהרצל סבור היה שכבר אבד, נמצא שוב בידיו. והוא כבר ראה את עצמו כשבתי צבי, אלא שהיה הבדל ביניהם: “שבתי צבי התגדל, כדי להדמות לגדולי העולם, אבל בעיני אני גדולי-עולם קטנים הם, קטנים כמוני…” ואמבירי הבטיח לשאת ולתת עם השולטן, ולפיד התקוה התלקח שוב. אלא שמקץ זמן מועט חזר וכבה. הכלר שלח לו טלגרמה של נוטריקון: שלזינגר (ואמבירי) נסה, אבל כהן (השולטן) השיב את פניו".

"אבל אפשר, שבכל זאת עדין לא אבד הכל?

“אם אבד, אסים לכתוב את הרומן שלי “אלטניילאנד”, משום שכל התכנית שלנו אינה אפוא אלא חזון לעתיד לבוא ורומן”.

בלב נפעם מאוד נסע הרצל לקראת ואמבירי אל מילבאך. נסיעה של עשרים ושמונה שעות ברכבת מהירה על מנת להתיחד עם ואמבירי רק שעות אחדות. עליו למהר ולשוב הביתה, לפי שבתו הקטנה פאולינה לקתה בדלקת־גרון קשה ונפלה למשכב. אך עתה הכיר הרצל לדעת את “היהודי ההונגרי החגר ובן השבעים, שהיה אדם רב־חפץ ביותר ושלא ידע בעצמו אם תורכי הוא או אנגלי: כותב ספרים בגרמנית, שומע שתים־עשרה לשונות, היה בעל חמש דתות ובשתים מהן היה משמש כהן. בסיועו של ד’יזראעלי נעשה איש סודו של המלך האנגלי ואיש סודה של ממשלת הקיסרות הבריטית. הוא התחיל את הקארירה שלו בתורכיה כמזמר בבית־קפה ולאחר שנה ומחצה היה ידידו של הוזיר הגדול. הוא סועד על שלחנו של השולטן, נוטל כמותו את המזונות מתוך הקערה באצבעותיו, אלא שהוא שרוי כל הימים בפחד שמא ירעילוהו. רשאי הוא לישון ביילדיז־קיוסק, אלא שהוא מתירא שמא יהרגוהו באחד הלילות”.

הרצל נתחבב על ואמבירי חבה יתרה מיד לסקירה הראשונה. הוא הבטיח להיות לו לעזר עד כמה שידו מגעת. “איני רוצה בממון, איש עשיר הנני. אוּמצוֹת של זהב איני יכול לאכול. יש לי רבע מיליון — ואיני מוציא אפילו את מחצית הרבית. אם אני מסייע לך, איני עושה זאת אלא למען העניין עצמו”.

הרצל כרוך אחרי ואמבירי באהבה ובמכתביו ובשיחותיו עמו הריהו מתחיל במילים אחדות בהונגרית. “ואמבירי bacsi יהודי הוא, ולפיכך אנו מבינים איש את דעתו של חברו יפה”. “הריני מבין, מה אתה מבקש לכונן לך על ידי האבטוביאוגרפיה שלך: קבר מלכים. הכתיר אפוא את הפירמידה שלך בפרק הקרוי: ‘איך סיעתי להכשיר את שיבת היהודים בני עמי לארצם’. ומתוך כך דומה יהיה, שלא חיית את חייך המופלאים אלא לתכלית קדושה זו בלבד”.

לאחר ימים אחדים כתב לו ואמבירי: “בכתב אי אפשר לדרוש מן הממזר (מן השולטן) כלום”. הרצל שדל אותו בדברים נמרצים: מה מעכב בידו לכתוב אל כהן (אל השולטן) לקבל את הרצל, שהיכולת בידו להציע לפניו הצעות מסוימות, כדי לסלק בבת אחת את הקשיים הכספיים של תורכיה? הרי על ידי כך לא יקבל השולטן על עצמו שום התחיבות. כמה יפה היה אילו עלה בידו להתיצב לפני השולטן עוד לפני פתיחת הקונגרס, אילו יכול להשיג את הפקודה בדבר הטשארטר, והכל היה נהפך לטובה!

ההתרגשות החלישה כל כך את לבו, שהתעלף במערכת ה“וולט”. הרופא שלו צוה עליו במפגיע לנוח — לשכב לכל הפחות ימים אחדים במטה. אבל אפילו בשעה שהיה מוטל על ערש דוי לא שבת שבות גמורה מן המלאכה. הגיעו מכתב מואמבירי: “אכן גיאור אתה, הדוהר ומקפץ על מכשולים וחתחתים בלי להשגיח לקברי התורכים. המכתב המבוקש נשלח אל השולטן”.

עד כה ועד כה ולהקות פליטי רומניה תכפו ובאו זו אחר זו בלא הפסק. עתון יהודי־אנגלי כתב, שהרצל מכון את נודדי רומניה ללונדון, כדי שיפגינו שם לטובת הציונות. הרצל הטיח בעתון “די וולט” דברים קשים כנגד עלילת־השקר הזאת. באותו הזמן הזמינהו נשיא־המיניסטרים קירבר לשם שיחה על המצב הפוליטי, והרצל השתמש בהזדמנות זו, כדי לכון את דעתו של קירבר למצב היהודים הרומנים: אם אוסטריה תסגור שוב את שעריה, יהא הוא, קירבר, חשוב בעיני העולם כאנטישמי. יואיל נא לפקוד על גולוכובסקי להשתדל לפני השולטן שיתיר ליהודי רומניה להגר לתורכיה — עקב פצויים הראויים לדבר.

הרצל הודיע מיד לואמבירי את פרשת השיחה שבינו ובין קירבר. "דודי החביב ואמבירי. אתמול דברתי ארוכות וקצרות עם הנשיא שבכאן, עם קירבר — מבין אתה? הזכרתי דרך אגב את צרת היהודים הרומנים העוברים בארץ ושאלתיו, אם אי אפשר הדבר לבקש על ידי המורשה שלו מאת כהן, שיזמינני לשם משא ומתן על דבר תנאי התישבותם בארץ. ‘חבל שלא אמרת לי זאת לפני יומים’, החזיר לי הנשיא. ‘אז היה הממונה על המקצוע הזה עדין כאן. עכשו ניתנה לו חופשה’. ואף על פי כן ימהר להזמין את ממלא־מקומו ולדבר עמו בענין זה. מן הראוי להעיר: לא דבור סתם הוא ממנו.

אם המעשה הזה יהא נעשה, אודיעך את הדבר טלגרפית. ואז אבקש ממך במפגיע למהר ולהשתדל בדבר לפני כהן בדרך הטובה בעיניך ועל ידי הטלגרף, אם אפשר הדבר, ולהגיד לו, שהעניין המוצע לפניו (לפני כהן) בצורה זו רב תועלת הוא בשבילו.

הסביר לו, שהוא יעשה מעשה נאה ומשובח, אם יאסוף את היהודים המחוסרים מקלט. הוא יזכה לתהלה כנדיב וטוב ומיטיב לאנושות — ולא עוד אלא שצדקתו תכניס לו גם פירות וגם קרן. כנסת ישראל שבכל העולם כלו תפאר ותרומם את שמו. אז תבוא תמורה בדעת הקהל שבכל העולם כלו! כל העמים יחזיקו לו טובה, אם יסב מעליהם את זרם היהודים הנודדים האלה. כל זה ברור הוא כשמש ואמת לאמתו".

הרצל לא המתין אפילו לתשובה, לפי שאנוס היה ללכת ללונדון אל הקונגרס הרביעי. הוא בא לשם חולה. ימים שלמים היה מוטל על משכבו בהוטל לאנגהים ומדת חומו עלתה עד כדי ארבעים מעלות. שוב לא פלל אדם, שיבוא בערב לפתיחה. ופחות מכן העלה אדם על דעתו שיבוא לאספת־העם, שנערכה ביום שלפני הפתיחה. שמונת אלפים בני־אדם היו מצפים שם לביאת המנהיג.

אבל הרצל אמץ את כחו הפנימי ובא אל האספה — פניו היו משולהבים מחום הקדחת ועיניו הבהיקו ברק־זיו שלא כדרך הטבע. הקיפוהו ילדים ובחורים, גברים וזקנים ובקשו לנשק את ידיו ואת שולי בגדו. על היציעים עמדה מקהלה של הסטודנטים שבלונדון ושרה את ברכת “ברוך הבא!” רגעים רצופים התחוללה הסערה של תשואות־רצון, וקריאות ההתלהבות בקעו ופרצו אל הרחובות הסמוכים, ששם עמדו אלפי אנשים, שנמנעה מהם הכניסה אל האולם. זנגביל, סיר פרנסיס מונטפיורי והרב הראשי גסטר קדמו את הרצל בברכה. פה ושם נשמעה ברמה מלה של ספק, אבל הרצל השתיק אותה. “בשעה זו שלפני הקונגרס מתאסף העם היהודי שעל פני כל כדור הארץ… אנחנו הננו נושאי דגל, אשר יבוא יום והוא יונף בידים אחרות וירפרף על ישראל, שיהא עם מאושר בעולם…”

כל העתונות של הממלכה הבריטית היתה מלאה הדי הקונגרס הציוני וקדמה את מטרותיו בברכה ובחבה. העתון “דזשואיש כרוניקל”, שבאותו הזמן היה עדין מן המתנגדים לציונות, ראה את עצמו אנוס להגיד, שהקונגרס הנהו הכנוס היהודי החשוב ביותר, שנתכנס בזמן מן הזמנים באנגליה. היהודים האנגלים, ציונים ולא־ציונים, יחדו את תשומת לבם למאורעות הקונגרס וקדמו בברכה ובאהבה את אחיהם שנתועדו שם. צעירי היהודים העוסקים בספורט—לא רק אותם שבלונדון, אלא שבכל הממלכה כלה—נתכנסו ובאו כדי לשמש עדות חיה ל“יהדות בעלת־השרירים” (Muskel-judentum), שנורדאו היה מתגעגע עליה. הדור החדש שלח באי־כחו החזקים, אמיצי הלב והיפים ביותר.

בערב של היום השנים־עשר לאבגוסט נערכה חגיגת־גן בסגנון האנגלי. הרצל היה מוקף בני־לויה כאחד הנסיכים. גלי ההתלהבות התנשאו למרום. נערך טיול רומנטי בסירות על פני התימזה, שגם פרנסיס מונטיפיורי השתתף בו. אותה שעה פתח ואמר מי־שהוא: “צריך להזהר, שמא יבואו הרוטשילדים וישבו אל השלחן הערוך ויטלו לעצמם את הכל”. “עדין אין השלחן ערוך בעשירות רבה כל צרכה”, השיב הרצל. גם הממשלה האנגלית נתנה דעתה לדבר וענין־ציון עלה על השלחן הירוק של הממלכה הבריטית. רוב מנין של חברי הפרלמנט גלו את דעתם בזכות הציונות. ודומה כאילו נתקימה הנבואה, שהביע הרצל בנאום־הפתיחה שלו: “אנגליה, אנגליה הגדולה ובת־החורין, הצופה ומביטה על פני כל הימים, תבין את נפשנו ואת שאיפותינו. מכאן ירחיק הרעיון הציוני את מעופו למרחב ולרום; אנו מובטחים בזה”.

גורלו של הרצל וגורל היהדות התלכדו בפני כל הקונגרס והיו לגורל אחד, ויפה הביע סוקולוב בנאום־הנעילה שלו את מצב־הרוחות הכללי באותה השעה:

“אם אני קורא לאיש שהוא גאותנו והפרוגרמה שלנו בשם נשיא, הריני מרגיש יפה, ששם־הכבוד הזה אינו מספיק כל עקר”.

לאחר הקונגרס נח הרצל ימים אחדים באוסזאה בביתה של משפחה אחת ואחר מהר והלך אל בודפסט אצל ואמבירי, שממנו קבל בשורות טובות. ואמבירי הבטיח לו בהן צדקו, שהשולטן יקבל את הרצל לכל המאוחר בחודש מאי. הרצל תמה על ההבטחה הזאת, שהרי הדבר היה תלוי בדעתו של אדם אחר. וכי כל כך מובטח הוא ואמבירי שהדבר יתקים? —מערכי־רוח וזכרונות מימי הנעורים התרגשו על הרצל. נגינת צוענים על שפת הדונובה השיבה את נפשו. ואולם בתוך הנגינה הזאת הריהו רואה בעיני רוחו את חבורות הנודדים הנוסעים ועוברים לדרכם, קרבנותיה של הגלות, שכמעט שאין להם תשועה. אילו אפשר היה לתת לכל משפחה אך מאתים גולדנים, כבר היה בכך משל תשועה רבה. על דעתו של הרצל עלתה מחשבה משונה: ביטוח־גומלים של יהודי כל העולם מפני רדיפות. תעודת-ביטוח של שני גולדנים מזכה את בעליה לקבל במקרה של רדיפות את הסכום המינימלי של מאתים גולדנים. מי שהיכולת בידו, מבטיח עצמו בסכום גדול מזה.

אבל אפשר שלא יהא צורך בזה. כשישב הרצל אצל נשיא־המיניסטרים קירבר והלז התיעץ עמו על הבחירות החדשות לפרלמנט, נגעו שוב בענין ההמלצה, שהנשיא ימליץ על הרצל לפני השולטן. קירבר סיפר להרצל סודות מבית הקיסר ותעלומות מאחורי הקלעים של הפוליטיקה, שאינם מניחים אותו לישון. “אם סופי שאפול בנופלים, אשכב קודם כל במטה ואישן שלשה ימים רצופים”. נמצא שגם אנשי־מדינה אחרים יש להם דאגות, המקפחות את מנוחתם!

עד כה ועד כה והרעיון הציוני הלך ורכש לו נפשות חדשות. ביניהן נמצא גם הפרופסור מאסאריק, מי שנתמנה לאחר זמן לנשיא הרפובליקה הטשכוסלובקית. מאסאריק חשב את הציונות לדרך היחידה לחדוש היהדות. מן השער העליון הגיעו בשורות טובות: מצפים לביאתו של הרצל לקונסטנטינופול. שוב נעשות הכנות לדרך ורבה ההתרגשות. קרימינצקי הנאמן ילוה את הרצל ואולי גם ואמבירי. אבל חשוב מזה הוא הסכום של 800,000—7 לירות תורכיות, שלפי הטלגרמה מסטאמבול עליהם להביא אתם בתורת הלואה שלאלתר. קאַן הבטיח מתוך נדבנות להמציא את הסכום הזה. ולא עוד אלא שאפשר לקנות עכשו בשער הזול התעודות של חובות המדינה התורכית הישנים ולהציע אותן לשולטן במחירה של פלשתינה. אבל דוקא על פלשתינה חרד לבו של השולטן ביותר, ראשית, מפני הממלכות האחרות, אשר בזמן שיודע בעולם דבר מסירתה ליהודים, אפשר שיכבשו את ממלכתו, והשנית, מפני היהודים עצמם, אשר בארץ אבותיהם ודאי יפשעו בו, כדרך שפשעו עמי הבלקן.

המשא והמתן הולך ונמשך זמן ארוך. ובינתים נתפרסמה הודעה מטעם הממשלה התורכית, שהשולטן אסר על היהודים לבוא בגבולה של פלשתינה, משום שהם מבקשים לכונן את ממלכת יהודה.

מכה שבאה בהסח הדעת.

חולשת לבו של הרצל גברה. אפשר שמוטל עליו עכשיו לפרוש מן ההנהלה, כל זמן שלא עברה עדין השעה…

“אבל אפשר שאיני כותב את הדברים האלה אלא מתוך תקוה לעתים טובות מאלה, כדי שאוכל להגיד אחר כך: בשעה שהמצוקה גדלה ביותר וכו'… הריני אדם בעל נפש מסובכה ביותר ואיני יכול לערוך ספר־זכרונות תמים. אף על פי שהנני משתדל שלא להתגאות, הריני מרגיש תמיד, שהעתיד מביט למעלה משכמי”.

בקורת־עצמו זו מלוה אותו בכל דרך חייו ומכבידה עליו לדון על כל אחד ממעשיו.

מאת הקונסול הכללי שבבודפסט ומאת מזכיר־החשאים שבסטאמבול נודע להרצל, כי דברו של ואמבירי פעולתו רבה על השולטן וכי רשאי הוא להיות יוצא ונכנס אצלו בכל עת באין מעצור. ועוד ספרו לו בסוד, כי קופת־המדינה התורכית ריקה עכשו במדה שלא היתה כמותה וכי השולטן משיב למיניסטרים המתאוננים את התשובה הזאת: “למה מניתיך למיניסטר? המצא כספים!”

“דבר זה מזכיר לי את המצב הפיננסי של הועד הפועל הציוני”. זה כמה חדשים, שצירי הממלכה התורכית לא קבלו משכורת. אפשר שהגיעה עתה השעה הכשרה לדבר. הרצל מדבר עם ואמבירי על ידי הטלפון בקזינו הלאומי של בודפסט ואחר הוא נוסע לעיר זו, כדי לדבר עמו ביחידות. הוא מוסר לו מכתב על מנת לשלחו לשולטן. מכתב זה הכיל הצעה של מלוה על פי תנאים נוחים מתנאיה של חברת ממונית גרמנית, שנוסדה זה עתה. הרצל מדבר על לבו של ואמבירי ללכת בעצמו לקונסטנטינופול ולברר לשולטן, שידידו “דורי” היה שקוד כל הימים לטובתו של השער העליון. במלחמה התורכית־היונית שלח אל החזית התורכית חמשה רופאים על חשבונו של עצמו. בכל הזדמנות שבאה לידו היה מדבר בעתוניו בשבחו של השולטן והשפיע על דעת הקהל לטובתה של תורכיה. בכל קונגרס היה מזדרז לשלוח לשער העליון טלגרמה של ברכה, ועכשו, כשנודע לו על אודות דוחק הממון של הממשלה התורכית, הציע לפניה 700,000 לירות תורכיות בתורת הלואה. ובשכר כל התגמולים האלה קבל הודעה רשמית, המדכאה את הנפש ושהקימה כנגד תורכיה את כנסת ישראל שבכל העולם כלו. יואיל אפוא להזמין את “דורי” ולשמוע את דבריו, קודם שהרצל יסים את המשא והמתן שהוא מנהל עם ממלכה אחרת על דבר ארץ אחרת. הרצל מעורר בלבו של ואמבירי את ההשערה, שהוא הוגה באמת מחשבה כזו. לראשית שנת 1901 הריהו כותב אל הדוד ואמבירי מכתב מלא רגש: “מי יתן ותצמיח ידידותנו בשנה זו דבר־מה גדול לטובת האנושות וביחוד לטובת עמנו!”. הוא שלח לו גם את אגרת־הערבות של הבנק, כדי שיוכל להוכיח, שההצעה נשענת על בסיס פיננסי בטוח. “לא דבר זה או דבר אחר, אלא הכל אצלי חובת־הכבוד ואתה יכול להשבע עליו מעוטף בטלית ובנקיטת חפץ”. ואמבירי שלח לפי שעה את המכתב אל השולטן.

נשיא־המיניסטרים קירבר חזר שוב אל המחשבה בדבר הוצאת עתון יומי. אלא שהפעם נשען על עסקים חשובים של התעשיה הגדולה. הגיע אפוא הרגע הגדול. אשרי אדם הרוקם בדמיונו תכניות הרבה. אם האחת עולה בתהו, יש לו על כל פנים תקוה אולי תצליח האחרת.

בשעה מאוחרת בערב הלך אל הישיבה לשם משא ומתן. הוא נפרד מילדיו, שהשתובבו במטותיהם. “הם עשו את מעשי־הליצנות שלהם כדרכם יום יום, התעטפו ערומים בסדיניהם, צהלו בחדר־הרחצה, עלו מתוך רקוד על המטה, התפללו את תפלת השינה, אלא שהפעם צויתים לקרוא את התפלה לא רק גרמנית אלא גם עברית. והם לא שערו, שאולי מרחף ועובר היום גורלם מעל ראשיהם הצעירים. אם המשא והמתן של המחר יביא לידי תוצאה של ממש, תבוא שוב תמורה גדולה בחיי ועם זה גם תמורה בחיי ילדי. המחשבה שאהיה נעשה בן־חורין, שאשתחרר מפקודותיו וממשאלותיו של בנדיקט, יש בה כדי לנסוך עלי שכרון”.

שבועות תמימים הולכים ונמשכים דברי המשא והמתן עם חבורת קרוּפ ושוֹלר מצד זה, ועם הגרף אוארספרג כבא־כחה של הממשלה מצד אחר. “וזהו הצד המשונה והמבדח שבמצב: באוסטריה זו, הנתונה בירידה, מנהלת מלכות האינדוסטריה הפרוטסטנטית על ידי גרף קתולי, בא־כח הממשלה, משא ומתן עם יהודי לשם יצירת כלי־מבטא לדעת הקהל. ופליאה גדולה מזה היא מה שרק היהודי שביהודים הזה עלול ליצור כלי־־מבטא טהור והגון ושהוא רוצה לעשות זאת”. הרצל דן עם נשיא־המיניסטרים על כל פרט ופרט. התעשיה הגדולה זקוקה לכך להפיץ ברבים את הרעיון של תעלת דונובה־אודר, שהעתונות עוברת עליו בשתיקה משום משוא־פנים לבנקים הגדולים, שיש להם נגיעה למסלות הברזל. והרצל מעיר: “הציונות משמשת תעלת דונובה־אודר בשאלת היהודים, אשר בנדיקט עבר עליה בשתיקה משום משוא־פנים ליהודים העשירים. הריהי ענין גדול, פתרון שיש לו ערך היסטורי־עולמי”.

המשא והמתן בטל והיה לאל סמוך לחתימת האמנות. אפשר משום שבימים האחרונים היה מרבה הרצל לבוא במגע ומשא עם הצירות הגרמנית, ולפיכך חשדו בו, שהוא איש סודה של הממשלה הגרמנית. אבל באמת לא נתכון אלא לבטל בצירות הגרמנית את הדבה שהפיצו בזמן האחרון בענין “פגישת־הקיסר” בירושלים. “בין הביצים שכלן נשברו באותה שעה היתה ביצה אחת, שנועדה לקרובי העניים. אך אתמול אמרתי להורי, שיש בדעתי לקצוב לכל אחד מקרובי העניים קצבת־פרנסה חדשית קטנה, אם מצבי יוטב בעקב העתון העומד להוסד. עתה בא הקץ לדבר. היי שלום, חרות! אלהים עמך, קוממיות נאה! גזירה נגזרה עלי להשאר עבד לעתון ‘נויאה פרייאה פריסה’”.

אבל יש לו להרצל עוד תכניות אחרות בבית גנזיו של דמיונו. אפשר שהיה נסחף שלא לרצונו בזרם הקפיטליסטי והיה מתרחק על כרחו מן היעוד הגדול שלו, היקר לו מכל הענינים האחרים. הוא מיצר רק על הזמן שאיבד לבטלה ועל לילות הנדודים שעברו עליו. “בינתיים הנחתי את הרומן שלי, אשר כל מה שהוא מרבה להיות מונח, כן הוא הולך ונעשה רע. הרוח רועשת בין הקש. הריני מרגיש, כי תקופת חרפי ממשמשת ובאה. והנני צפוי לסכנה, שלא להשאיר לבאי עולם יצירה משלי ושלא להניח לילדי רכוש”.

שוב באו נסיעות לפריס וללונדון. מן הצורך היה להכשיר את הקרקע, שמא תתקבל תשובה נוחה מאת השולטן. זנגביל, וביחוד העורך גרינברג, שנעשה שר החיצון של הרצל, משתדלים לגשור גשרים אל לורד רוטשילד, אלא שהרצל בקש תחלה להתקבל אצל המלך האנגלי בסיועו של הארכידוכס מבאדן. אז היה רוטשילד מקבל אותו בהסברת־פנים יתרה. הרוטשילדים, בין אלה שבלונדון ובין אלה שבפריס, מתיחסים אליו בקרירות גדולה. “דודך ואני”, אמר הרצל אל בת אחותו של רוטשילד, ליידי בטרסי, “הננו שתי תקופות שונות, שאינן מבינות זו את זו. אלא שאני מבין לרוחו יותר משהוא מבין לרוחי אני, ולפיכך יפה הוא עושה, שאינו רוצה לראות את פני, לפי שאחת גמר, שלא לתת את ידו למפעל שלנו. רע מזה היה, אילו היה דוחני באמתלאות. אבל טעות היא בידו, אם סבור הוא, שעל ידי שהוא מתרחק מן הענין תכלית הריחוק, יסלק עצמו מכל התחיבות. יש אידיאות בעולם, שאין אדם יכול להסתלק מהן. אדם מתחיב בין שהוא אומר הן ובין שהוא אומר לאו ובין שאינו אומר כלום. דודך יכול היה לסיע את המפעל הגדול להגיע אל מטרתו ביתר מהירות, אבל לעכב אותו קצר כחו ועני הוא יותר מדי. ומתוך כך יוסיפו מאות אלפי בני־אדם להתאנח ולבכות, ככל אשר נאנחו ובכו עד עתה. בהם גברים ונשים, שחייהם כלים ביאוש, וילדים ההולכים ומסתאבים. וכך אנו אנוסים להוסיף ולעבוד את עבודתנו, כפי כחנו ויכלתנו”.

התנגדותו התקיפה של רוטשילד הביאה את הרצל לידי הרהורים. אפשר שעבודת־הישוב הקטנה, שאנשי־המעשה המנוסים הללו מחזיקים בה בכל עוז, אינה עבודת־סרק כל עקר. והרצל התיעץ ודן עם קרימיניצקי ועם זיידנר על אודות יסוד בית חרושת ללבני־מלט בארץ־ישראל. “סבור אני, שאותה השעה היתה שוב שעת התחלת תקופה חדשה בתנועה. אנו יוצאים אל דרך־המעשה. מן הצורך ליצור כבר בארץ ישראל מושבות לחרושת המעשה, לפי שדבר זה אין אדם יכול לאסור עלינו. בשעת הדחק אפשר להעמידם תחת חסותה של הממשלה האוסטרית או הצרפתית”. אחר דן עם מנהל הבנק לבונטין על עסקי סלילת מסלת ברזל מיפו לירושלים. אבל המומחים הססו בדבר ומתוך כך החמיצו את ההזדמנות. “גם זו לטובה”. פעמים שאבוד זמן הריהו ריוח. נצנץ רעיון חדש: לרכוש את רוב המניות של אחת החברות לספנות. כל אלה היו רעיונות ממשיים, שעד עכשו היו רחוקים מתכניתו של הרצל. דמיונו הולך ורוקם את רקמתו בלי חשך ו“הארץ העתיקה־החדשה” הולכת ונבנית ברוחו. הוא כותב בשקידה את הרומן שלו. “עכשיו אין החיים שלי רומן, ולפיכך נעשה הרומן לחיי”.

אבל גם הרומן של חייו חזר ונתעורר. וואמבירי קראהו לבוא אל בודאפסט. הוא מצא, שעכשיו כדאי הדבר, שיסע בעצמו אל השולטן, אשר בקש ממנו להשכין יחס של ידידות בינו ובין המלך אדוארד השביעי. בהזדמנות זו תהא היכולת בידו לדבר עם השולטן על הרצל והוא הגה תקוה חזקה, שהשולטן יאות לקבל את הרצל לראיון.

עברו ימים אחדים: טלגרמה מקונסטנטינופול: “הכין עצמך לדרך!” ושוב עברו ימים אחדים מתוך חרדה וקוצר רוח וצפיה המכלה את העצבים. אוסישקין, ברנשטיין־כהן ושאר חברי הועד הפועל שבאו לוינה, דורשים מעשים, שיש בהם משל הצלחה ממשית. ולא עוד אלא שצריך לעשות את ההכנות הדרושות לכנוס הקונגרס. הזמן עובר במהירות. בשני למאי רשם הרצל בספר הזכרונות שלו את הדברים האלה: "היום נעשיתי בן ארבעים ואחת.

עַל פְּנֵי קַש־הַשָּׂדֶה הָרוּח סוֹעֶרֶת - - -

אָחִישָה מִצְעָדִי, הַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת - - -

עוד מעט ותמלאינה שש שנים מאז התחלתי בתנועה זו, שהוגיעה ורוששה אותי".

אך עתה קרא את ספרו של הס “רומא וירושלים” והוא מדבר בהערצה על האדם הגדול הזה שקדם לו ואשר נשכח מהר מן הלב. “מה נעלה רוחו של אדם זה ומה נשגב מעופה! כל מה שאנו מנסים לעשות, כבר נמצא בספרו. מימות שפינוזה לא העמידה היהדות איש־רוח גדול מאותו משה הס. שנשכח מלב הבריות ודמותו נטשטשה”. הוא רצה ללכת לנוח ימים אחדים לאוסזאה, אבל עד שהספיק לצאת לשם קבל מכתב מאת וואמבירי מקונסטנטינופול. במכתבו זה כתב לו וואמבירי, שילך לבודאפסט וימתין שם לביאתו, משום שהוא רוצה להודיעו את פרשת הצלחתו בקונסטנטינופול. לאחר חצות הלילה הגיע האכספרס המזרחי אל בית־הנתיבות המזרחי באיחור־זמן מרובה. הרצל ובנו של ואמבירי כבר היו מהלכים שעות רצופות על הסוללה הלוך ושוב. לסוף יצא בן השבעים החזק מן הקרון ופיו מלא חרפות וגדופים. אולם בית־הנתיבות רעש מקולו המפוצץ, לפי שלא נמצא מיד סבל לפקודתו.

"אני ובנו נשאנו את חפצי־המסע שלו אל מרכבתי. בדרך היה מחרף ומגדף את השולטן, שעצר בו זמן הרבה כל כך. אבל משלחתו הצליחה בידו. השולטן יקבל את הרצל, אבל לא כציוני, אלא כראש ומנהיג ליהודים. שש פעמים קראהו השולטן לבוא אצלו, עד שהסכים סוף סוף לקבל את הרצל. אדם זה משוגע הוא ושודד. עתה עשה מעשה חדש: הוא צוה להחרים את כל משלוח־הדואר האירופי. סבור הוא, שלא יקראו עליו מלחמה בשביל כך. בפני וואמבירי אינו רוצה לדבר עם הרצל בשום פנים. איברהים ביי יהיה המתורגמן. על הציונות אל תדבר אליו דבר. היא מפחידה אותו כצלם־בלהות. ירושלים קדושה להם כמיקה — ואף על פי כן רצויה לו הציונות — כתריס בפני הנצרות.

הריני שואף, שהציונות תוסיף להתקיים, ולפיכך המצאתי לך את הראיון הזה. שאלמלא כן לא יכולת להופיע לפני הקונגרס שלך. עליך להרויח זמן ולהוסיף לקיים את התנועה הציונית".

“אילו רצה למכור לי עכשיו את פלשתינה”, אמר הרצל בלצון, “הייתי שרוי במבוכה גדולה. שהרי עלי לאסוף תחלה את הכסף. לפי שעה איני צריך אלא לסל, שיתן לי. את הסל הזה אמלא אחר כך”.

ומתוך נשיקה וחבוק נפרד ואמבירי מאת הרצל.

ושוב עזב הרצל את ה“פריסה” בלי נטילת רשות. הוא הודיע אך לבנדיקט במכתב, שעל סמך הבטחה קודמת שלו הוא יוצא למסעו לשבועיים וישלח לו פיליטונים מן הדרך. את ישיבת הועד הפועל אנוס היה לערוך בדירתו, שלא להשגיח באי־הסדרים ששרר שם לרגל העברה לדירה אחרת. “ועלי לנסוע מזה ולהטיל את כל הדאגות הגדולות והקטנות האלה על אשתי”. הוא הניח אחריו את פקודותיו במכתב חתום, קבע את מפתח־הטלגרמות ואחר עזר להעלות את ילדיו האהובים על מטתם, שהתעסקו בנעימות במשחקיהם, כדרכם בכל ערב, בלי אשר ידעו לא את הטרדות הכרוכות בעברה מדירה לדירה ולא את דבר הנסיעה הקשה של אביהם, וסופם שנרדמו וישנו שנת אושר. אחר הלך אל הוריו, שגם הם התעתדו לעבור באותו הזמן לדירה אחרת. “יתן אלהים והזקנים אהובי־נפשי לא ידעו דאבה בדירתם החדשה, רק אושר ושמחה”.

ושוב הוא מסיים כרך אחד של ספר־הזכרונות שלו. אל ארצו של שודד־הפוסטה הוא רוצה לקחת עמו רק ספר חלק. מי יודע מה עתיד הוא לכתוב בו.

שוב מוליכה אותו דרכו אל בודאפסט. “הנה באנהידה, ועל ההר אשר משמאל מתנשאה מצבת־הסמל הנהדרה העשויה ברונזה. הלא הוא נשר־הברונזה היורד על הונגריה וכנפיו פרושות. הנה קילינפלד, אשר הטראם החשמלי ממהר מכאן העירה כתמול שלשום. בני־האדם שבכל יום הולכים לדרכם מתוך הטמטום ומתוך השעמום וברוחה בלי לכון את לבם לגלגולי ההיסטוריה העולמית. והנה בית־העולם עם קבריו העזובים, שאין אדם חי מעלה אותם על זכרונו ואשר שם אחת היא אם היה אדם מן האנשים הפשוטים או חזיון לדורות עולם”.

בקונסטנטינופול נזדמנו לפניו המראות הרגילות. דר. וויליש, יהודי הונגרי, שנעשה פקיד טורקי, לוה את הרצל. וולפסון חלה בדרך ודר. מרמוריק היה אחוז חרדה. הרצל רכז את כל מחשבותיו לערוך את הדברים, שעליו להגיד לשולטן. מסגד איה סופיה, גן־טכסים, הבוספורוס, הבזרים, היילדיז־קיוסק, טקס החגיגה של הסלמליק, היינו עבודת־הדת של יום הששי, שראה אותו כשהוא יושב בתא המיוחד לאורחים מלכים וקיסרים, אינם מצודדים את לבו ביותר ושוב אינם נוסכים עליו קסם של חדוש. הוא מהרהר אך במטרה שלפניו. וואמבירי קיים את הבטחתו. בי"ז לחדש מאי שנת 1901 התיצב הרצל לפני השולטן עבדול חמיד. “‘האדון’ עמד לפני ככל אשר ציירתי אותו לעצמי: אדם קטן קומה, דל בשר, חוטם גדול וכפוף, זקן ארוך וצבוע וקול חלש ורועד. הוא היה לבוש את בגדי השרד של הסלמליק, מעיל מעל למדי־הצבא, אותות־כבוד של יהלומים וכפפות על ידיו. הוא הושיט לי את ידו ואנו ישבנו. אני ישבתי ברווחה על הכורסה העמוקה שלי, והוא ישב על הספה והחרב בין רגליו. איברהים היה יושב ועומד. כל רגע היה קופץ ממקומו, כדי לשמוע את דברי הוד מלכותו ולתרגמם לי, ולהפך: את דברי אני, היה מתרגם לשולטן. ובאותה שעה היו פניו מבהיקים מאושר והוא היה מחייך בנחת רוח ומסר את הכל בחשיבות גדולה לאין שעור. בשעה שהשולטן היה מדבר אל איברהים, הייתי מסתכל בו בעיון, וכך היה מסתכל גם בי בשעה שדברתי צרפתית”.

השולטן השתדל להשפיע על האורח כל מיני חסדים. עוד לפני הראיון שלח לי את אות־הכבוד הטורקי הגדול ביותר, את הפתיל הגדול של אות־הכבוד מג’ידיה. לאות־כבוד זה בנוהג שלא זכו אלא ארכידוכסים ואדמירלים.

“כל ימי הייתי ידיד ליהודים”, פתח ואמר השולטן. “בכלל איני נשען אלא על מוסלמים ויהודים. שאר נתיני אינם נאמנים עלי כמותם”.

אז קבלתי לפניו על העוול הנעשה לנו בכל העולם, והוא החזיר לי, ששערי ממלכתו היו פתוחים תמיד לפליטי היהודים כארץ מקלט.

אז אמרתי: בשעה שפרופ. וואמבירי הודיעני, שהוד מלכותו חפץ לקבלני, נזכרתי במעשה הקדמוני היפה באנדרוקלוס ובאריה. הוד מלכותו הוא האריה, ואני אולי הנני אנדרוקלוס, ואולי יש קוץ, שצריך להרחיקו".

מחמאה זו היתה לו לרצון והוא חייך.

הירשני להוסיף לדבר בפשטות ובהתגלות לב? — הוא בקשני על כך.

“אותו הקוץ הריהו לפי דעתי החוב הממלכתי. אם אפשר יהיה לסלק אותו, תוכל טורקיה לחדש ולפתח את כח־החיים שלה, שהנני מאמין בו”.

הוא התאנח וחייך מתוך אנחה. איברהים תרגם את דבריו: מיום שהוד מלכותו נכנס לשמש בשלטונו גדול־התפארת הריהו יגע לריק לסלק את הקוץ הזה. קוץ זה ננעץ בימי השליטים הנעלים, שקדמו להוד מלכותו, ואין יכולת להשתחרר ממנו. אם אני אוכל להיות לעזר בזה, יהיה זה מעשה יפה ביותר".

“כסבור אני” — החזרתי לו — “שהיכולת בידי. אבל תנאי ראשון ועקרי הוא, שהדבר ישמר בסוד גמור”.

האדון נשא את עיניו למרום, הניח את ידו על לבו ולחש: “secret, secret!” השולטן אמר, שבין המקורבים אליו נמצא יהודי אחד סוחר באבנים טובות חצרוני. אפשר שיגיד לאותו היהודי דברים נאים אחדים בשבח היהודים, והדברים יתפרסמו בעתונים. חוץ מזה עומד בראש יהודי טורקיה רב ראשי, חכם־באשי, וגם באזניו יוכל להשמיע דברים אחדים בענין זה (אותה שעה נזכר הרצל מה שספרו לו על חכם באשי זה, שרקק כשהזכיר את שמו). הרצל השיב, שלא לפרסום דברי־ידידות כאלה הוא מתכון, אלא להכרזה גדולה ומרעשת־עולם, שבה יביע השולטן את רגשי ידידותו לעם היהודי. השעה הראויה לכך בוא תבוא.

השולטן נענע בראשו לאות הסכמה.

שתי שעות רצופות ארכה השיחה — הסולטן ספר על אוצרות ממלכתו, שעדיין לא הוצאו לאור, על מקורות־הנפט, שנתגלו זה לא כבר אצל בגדד ואשר רבי־שפע הם מן המקורות של קוקז. המשוחחים דברו על הפירוק והסילוק של חוב־המדינה, על פתיחת מקורות חדשים לכספים ועל תכניות קרובות ורחוקות, שצריך להוציאן אל הפועל. השולטן בקש מהרצל להמציא לו איש, אשר יוכל להביא סדרים בעסקי הפיננסים שבטורקיה ולהנהיג מסים חדשים, אשר לא יהיו למשא כבד על העם. את האיש הזה יעמיד לצדו של שר הכספים ויחד עם זה ימנה אותו לאיש־סוד בינו ובין הרצל. הרצל הבטיח לו למצא ממונאי מומחה כזה, אלא שהדבר צריך להיות שמור בתכלית הסוד, משום שהבראת מצבה של טורקיה אינה רצויה לשאר הממלכות והללו תפרענה אותה בכל התחבולות והדרכים.

לסוף נפרד מהרצל מתוך לחיצת ידו ובקש ממנו לערוך את יתר הצעותיו בכתב. מכתבים מאת הרצל ימסרו על פי פקודתו לידי עצמו.

כשחזר הרצל מן הראיון, פזר זהב כאחד הנסיכים אל הידים המושטות כנגדו. לתוך ידי שרי־מעלה הניח שטרי־כסף של אלפי פרנקים. וכך חלק בסביבות השולטן חמשים אלף פרנקים. “הנבלה של מקח־מתן, המתחילה אצל שערי הארמון ופוסקת אך ליד השלבים של כסא־המלכות, אינה, כנראה, הגדולה שברעות. הכל כאן עסק וכל פקיד ומשמש אינו אלא נוכל. על כל פנים הריני שומע זאת מכל עבר, ועניני המשק שהכרתי אותם לדעת, גרמו לי להאמין, שאין זו דבה”.

למחר שלח הרצל אל השולטן תזכיר ארוך, והלז קבל אותו בתודה. אחר כך הרצה לפני המיניסטרים על דרכי הישוב של ארץ ישראל. יש להפרות חבלים שוממים ולעשות ראויים להטיל עליהם מסים. החברה, שתקבל את הקונציסיה הזאת, תוכל לספק כספים מזומנים על סמך המסים המקווים האלה. ואולם הטשארטר, שיתן השולטן, ישמש גלוי־דעת ברבים לחבה שהוא הוגה ליהודים.

ביום השלישי הזמין השולטן את הרצל לסעודת הצהרים, אבל תשובה חיובית כלשהי לא ניתנה לו. הבייאים המתחרים זה בזה ומזכירי־המדינה התנפלו על השלל כנמרים רעבים וארבו בתשוקה להסתבכות־הענינים, שהיו מצפים לה תמיד ובכל מקום כשהם מוכנים להתקפה. האחד מעכב מה שחברו מגין עליו. והרצל רואה, שעל כסא־המלכות יושב כאן אדם חלש, פחדן, אבל לא מבקש־רעה. אסיר עלוב ואומלל, אשר כנופיה חמסנית, מנוולה ומסואבה עושה בשמו תועבות שאין כמותן. מה אפשר לייחל מבריות כאלה? הם מציעים לכונן מושבות־משפחות פזורים ורחוקים זה מזה, כדי שיוכלו לשדוד את היהודים כדרך ששדדו את הארמינים. ואף על פי כן צריך להעמיד פנים מסבירות וליסב עמם בסעודה. בשעת הסעודה הגיש אחד החצרונים להרצל תקרובת חדשה, סימן לחבה היתירה שהוגה לו השולטן — סיכת־יהלום לעניבה. כשראה הרצל את התכשיט הנאה הזה נזכר בטרודה בתו הקטנה, שחגגה בעצם היום הזה את יום־ההולדת התשיעי שלה. ופתאום חלפו ועברו ברוחו שש שנות־הסערה האחרונות, שגזלו ממנו את משפחתו ואת ביתו וקפחו את שלותו. ונפשו הדואבת עשתה לה כנפים ופרחה לוינה, אל חדר־הילדים הלבן, שהטיל עליו פעם אחת עצבות גדולה בשעה שמצאהו ריק. "אני נכנס ומוצא את החדר ריק ונקי, כאילו פרחו משם הילדים. ומחשבה עגומה מעיקה את לבי: מה עני היה הבית בלעדיהם. ועד שדעתי מתישבת עלי ומוצא את הסבה הנכונה לדבר, שוודאי יצאו לטייל באותה שעה, אני ממהר להביט כה וכה בכל פנה, שמא הם משחקים במחבואים. ואני ירא וחרד מעט, כדרך שהם יראים וחרדים בודאי בשעה שמספרים להם את האגדות, אפילו הידועות להם. הרי גלוי וידוע לפניהם, שהזאב לא יאכל את אדומת־הכפה, ולבנת־השלג אינה מתה באמת, ואף על פי כן הם חרדים תמיד לשמע האגדות האלה. והנה יצאו והלכו להם וקנם שקוע בדממה משונה כל כך. באחת הפנות עומדים בשורה אחת שלשה זוגות נעלים קטנות, שהם נועלים בבית. על מטתה של פאולינה מונחים הסינורות האדומים־הכחולים של שתי הילדות כשהם מקופלים נאה ועל כסא־קש נמוך מוטלה חגורת־העור של הנער. גם כלי הצעצועים, שאין בהם רוח חיים, מסודרים על הארונות הלבנים בסדר יפה: סוסי־העץ, מרכבת־הליליפוט, חדרי־הבובות הערוכים לכל מיני המצבים שבחיים, שהבובות עלולות להגיע אליהם, ושם עומד תיאטרון־הבובות, שלפניו הם מוחאים כף בעליצות. בעריסות נחים תינוקות־השעוה בעינים עצומות מתחת ליריעות סלסלה. כל כלי־הצעצועים עזובים כל כך, כאילו נטשו אותם הילדים לעולם. והיא היא הסבה מפני מה תוקפת אותנו עצבות למראה הזה. לפי שכל מה שאנו רואים בשעה הקצרה של העדר השלטון היפה שלנו, סופו שיהיה באמת באחד הימים. כל האוצרות הללו יאספו אל תיבת־הגנזים, אף על פי שהם משמשים זכרונות היסטוריים לעתים נפלאות ביותר, שלא תשובנה לעולם.

התשובנה השעות, שמנע מילדיו ומאשתו? הימחה שוב בנשיקתו את דמעותיה של טרודה, שהורידה על מחברתה ושאביה הפך אותן לפיליטון, שהוא מן המרגליות שביצירותיו? היוכל לשים עין על התפתחותו של האַנס בנו, אשר משחקיו הראשונים בגן גרמו לו שמחה רבה כל כך? הוא נעשה נוטר גנים גדולים, אבל את גנו של עצמו לא יכול לעבוד ולנטור. מחוץ דוחקים אותו, הבריות יאיצו בו וידריכוהו קדימה, כי קצרה רוחם לחכות עד שהגנים האלה ישאו פרי. ונפשו של עצמו הצמאה לגאולה דוחקת אותו לצעוד הלוך וצעוד לפנים ללא־מרגוע.

והפרי אינו מבשיל עדיין.

ועתה שוב אינו יכול לעצור את מהלכו. שוב אין לו חזרה אל חדר־הילדים המלא מצהלות תרועה ושמחה, אל חדר־העבודה הנוח והשאנן. עליו ללכת בדרך, שהרוח מצוה עליו ללכת, ולשמור את התעלומה בשעה שהפרי שהוא מצפה לו בנפש לוהטת והמנצנץ לנגד עיניו כשהוא כלו בשל וראוי לקטיפה, נופל פתאום לעפר הארץ. אל תעמוד, קום וצעד הלאה, הלאה בדרך שהתחלת ללכת בה!

כמה קשה הדרך! כמה גדולים היסורים!..

 

כא    🔗

הקונגרס החמישי – יסוד “הקרן הקימת” – העזרה מתמהמהת לבוא – אגודת הרבנים מעבר לדונובה – דבר הפיטן הנוצרי – הרצל והתרבות העברית – התפרצות צעירי היהודים – השבת של החיים – הצואה הנסתרה

וולפסון ומרמורק חבקו את המנהיג ליד השער ועיניהם זלגו דמעות שמחה. כשבאו לוינה, קבל הציר התורכי את ה“אפנדי” החדש בשמחה רבה. הועד הפועל הציוני התיחס בספקנות אל הענין, לפי שהרצל לא היה רשאי להודיע לו את הכל. ואמבירי איש-הנסיון, אשר הרצל נסע אליו אל פראנצנספיסטה, קדם את הצלחתו של הרצל בגילת נפש ובאופטימיות. לדבריו יושג הטשארטר עוד השנה. בחורף ילך בעצמו אל קונסטנטינופול ויקבל את הטשארטר מידי השולטן גופו, בלי להזקק למיניסטרים, אם עד אותו הזמן אך ימצא בעין סכום-הכסף למלוה התורכית, שהותנה עליו. הארכידוכס מבאדן, “המושיע הגדול”, שהרצל הביא לו את הבשורה באיחור זמן במקצת, קבל אותה בנחת רוח גדולה כל כך, כאילו היה בה משל טובה למדינתו של עצמו. הוא כבר שאל כמה פעמים בבית-המלון אם הרצל בא – כל כך השתוקק לראותו. מה שלא הצליח על ידי הקיסר הגרמני, אפשר שיושג עכשו בדרך הישרה. אפשר שהשולטן יהא מתיירא מפני התערבותו של הצאַר הרוסי בענין זה. התפקיד הסמוך המוטל עכשו על הרצל הריהו אפוא בקור אצל הצאַר. “האדון הצעיר”, אמר אליו הארכידוכס בסוד, “הנהו אדם שתקן וכובש את רוחו ואינו מוכשר להחליט החלטה כלשהי. מן הצורך לדפוק על דלתו של המיניסטר וויטה או לבוא בדברים עם הנסיך הגדול קונסטנטין, שאשתו היא פרינצסה גרמנית. אולי כדאי הדבר לפנות גם אל דאניה ולהסתייע בעזרתה של אם הצאר. אלא שהשולטן אין לו מה להתיירא מפני רוסיה, משום שחזק הוא מכפי שהוא מדמה בעצמו. עכשו יכול אתה להעירו על כך, כיון שנעשית אביר של אות-הכבוד מגידיה”, אמר הדוכס הזקן בלצון. מתן אות-הכבוד הזה עשה רושם רב בעולם, לפי שהיה הגדול שבכל ציוני-הכבוד שהשולטן חולק לבריות. דבר זה הביא אנשים רבים לידי הרהורים. העובדה גופה, שהשולטן קבל את הצעותיו של הרצל כיסוד למשא ומתן שלהבא, היתה הצלחה שאינה מצויה. הארכידוכס נאות בחפץ-לב לכתוב מכתב אל הנסיך הגדול קונסטנטין ולהודיעו על בקורו של הרצל. “אדם נדיב-לב הוא ואיני יודע כמותו: בעל מדות נאות, גדול, גומל-חסדים – מלך הוא מכף רגל ועד ראש…” הועד הפועל הציוני, שהתכנס לאחר ימים אחדים לישיבה בפריס, קבל את הנצחון שנחל הרצל בקונסטנטינופול בקרירות-רוח יתירה. בעיני אוסישקין, טשלינוב ויתר מנהיגי הציונים ברוסיה היה מחיר הראיון יקר יותר מדאי. ולא עוד אלא שהתנגדו גם לכנוסו של קונגרס חמישי, משום “שבין כך ובין כך לא יוכל להועיל כלום”. הרצל התמרמר אל עוזריו ואמר אליהם: “אתם מזלזלים בערך עבודתו של העתונאי היהודי, אותה העבודה, אשר בימים של אנטישמיות איומה מאין כמוה, הפכה סמרטוט לדגל והמון מתנון לעם, שהתלקט בגאון מסביב לדגל”. רק נורדאו לבדו עמד והודיע, “כי בקורו של הרצל אצל השולטן הריהו מאורע היסטורי”. וכיון שהגיעו הדברים לידי כך, אפשר שיק"א וקבוצת-רוטשילד יהיו מוכנים עכשו להתקרב אל הענין. אבל נורדאו חשב את ההשערה הזאת לחלום בטל. הרב צדוק כהן השתדל לתווך בין הצדדים, אלא שלא הועיל כלום. “מן הצורך לאסור מלחמה על הרוטשילדים”, אמר הרצל וקרא לסיר פרנסיס מונטיפיורי מלונדון לסייע בידו. נורדאו התנגד למלחמה זו ונבא להרצל שינחל מפלה קשה. התרגשות הנפש ערערה את בריאותו של הרצל. הוא הלך לטייל במרכבה ביער בולון והתעלף במרכבה. “במרכבה כזו סופי שאגוע באחד הימים”, כתב בספר-הזכרונות שלו. “נורדאו עורך לפני את כל הצרות הנשקפות לי. הבריות יאמרו, שהנני ברון הירש חדש ועושה עסקים עם תורכיה על חשבונו של העם היהודי. אם כך הוא, באמת סופי שיאחזני השבץ”. על כל פנים ידידיו חייבים היו לחוס עליו ביותר. “מי שמרקד על חבל, אסור להביאו לידי סחרחורת”. מונטפיורי בא לפריס. נמנו וגמרו לערוך לכבודו סעודת ערבית חגיגית עם “ברכת-המזון במזומן”. אולם המלון טשאטאם עם כלי-הבית הנהדרים המחופים משי דמשקי צהוב לא ראה מימיו חגיגה כזו. כל המסובים היו שרויים במצב רוח של אמונה: צריך לסמוך על עזרת אלהים. מפריס יצאה הקומיסיה בידים ריקות והלכה ללונדון. גם ואמבירי והכלר נמצאו שם. זנגביל תרגם אנגלית את הנאום, שהכין הרצל לסעודת הצהרים בקלוב המכבים, ואת התזכיר שערך ליהודי אמריקה בבקשה למהר ולבוא לעזרה, כדי שלא להחמיץ את השעה ההיסטורית.

אבל עזרת היהודים מתמהמהת לבוא. בכל מקום מקבלים אותו בחבה יתרה ואין הוא יכול להענות להזמנות המרובות, שמזמינים אותו חוגי החברה העליונה. “חברה! החברה להוטה להכיר אותי, הריני משמש תאוה לעינים. מאכל-תאוה שמעלים אותו על השולחן. הרי הם באים לראות את הרצל”. אבל אין הם מביאים עזרה כלשהי לקיים את התכנית הגדולה. בנשף-החגיגה הגדול, שנערך בקלוב-המכבים מפארים ומרוממים את הרצל לאין שעור. זנגביל מדמה אותו למשה, הבא אל העם השקוע בעבדות-מצרים והנתון בירידה התחתונה, על מנת להוציאו משעבוד לגאולה. הרצל הנהו איש-המדינה היהודי הראשון מימי חרבן ירושלים. לעמים אחרים העמדנו מדינאים רבים. אבל הרצל הנהו פוליטיקאי יהודי, המקדיש את כחו לעם היהודי. לו יאתה התהלה, שבזמן שהיהדות הלכה והתנונה כשהיא נתונה בלחץ, בעבדות, בספקנות ובבוז לעצמה, עמד ועורר בה את הכרת ערך עצמה ואת הבטחון בעצמה". הרצל השיב בתום לבב, שתחת שבח וקלוס היה מבקש לראות חשבון מדוייק של חתימת המניות. ובלב גלוי שאל את השאלה: “היש בכם הנכונות הפנימית לעזרה היסטורית, הרוצים אתם לעזור למי שמביא לכם תשועה ומה כחה ומה מהירותה של הנכונות שלכם? הריני מדבר על ממון, על ממון הרבה מאד… כדי להוציא את הברזל מחיק האדמה, יש צורך בזהב. האין זה חלוף הערכים? הברזל אינו מתכת יקרה, אבל האדם מקדיש לו את מלאכתו ואת מחשבותיו, והברזל הנקלה מצד עצמו נעשה רב-ערך. הוא נעשה לפסי מסלות-ברזל, המחברים ארץ אל ארץ, למכונות וכלי-מלאכה, לעמודים ולמעברים; הוא נוטה בצורת גשר מעל לנהר ולמרות כובד משקלו הריהו צף על פני הימים, אל חופים חדשים וישנים…”

אבל לא היהודים האמריקאים ולא היהודים שבלונדון לא אבו להמציא את שני המיליונים לירות, שהיו דרושים להשגת הטשארטר. אפשר שהיהודים בעלי ההון שברוסיה יאותו לבוא לעזרה, אם הצאר יואיל לקבל את הרצל. אפשר שיהודי אנגליה ישנו את דעתם על הענין הזה, אם יהי רצון מלפני המלך האנגלי לייחד לו ראיון. דומה, שהגוים נכונים יותר מן היהודים להושיט יד עזרה למפעל הגדול. האפיסקופוס ברימליי-נור, אשר בטרקלין שלו עומדת תבנית בית-המקדש, משתדל בסיועו של הדוכס מנורתומברלנד למצוא מהלכים אל קארנידזשי, אדיר-הממון האמריקאי בעל-הצדקה. הנסיכה לוונשטיין כובשת לו את הדרך אל המלך האנגלי. גם הסופר רידיארד קיפלינג מוכן לסייע למפעל. הכלר משתדל בסיועו של האפיסקופוס מריפין להשיג את הראיון אצל המלך. “אפשר שהמלך האנגלי יגיד ליהודים שלו, שרשאים הם לעזור בלי לגרום בכך הפסד לפטריוטיזמוס האנגלי שלהם”. הכלר ספר מתוך דמעות להרצל, שהאפיסקופוס בריימלי לבש את תלבושת-הכהונה, שהוא לובש בימים טובים, והלך עמו אל בית-הכניסה להתפלל להצלחה. “אנשי-הלב הנוצרים הפשוטים הללו טובים הרבה מרבני היהודים, שאינם נותנים את דעתם אלא להכנסות שהם מקבלים מן החתונות העשירות”.

אמנם בראשית התנועה נמצאו רבנים, שהתמכרו לרעיון בלי שום פקפוק כלשהו. וכך היה הדבר גם בהונגריה. באספה השנתית של אגודת הרבנים שמעבר לדונובה הגן הרב ד"ר ברנדארד זינגר על הציונות ואיש לא ערער עליו. כדי להאריך את המשא והמתן כתב הרצל לשולטן מכתבים מפורטים מפריס ומלונדון, להוכיח לו שהענין חמור הוא ושהביא לידי התעוררות את כל היהדות האירופית. בינתיים נושאים ונותנים בקונסטנטינופול עם חבורה פיננסית רוסית-צרפתית. אלא שהרצל אינו מקבל שום תשובה. הארכידוכס של באדן הודיעו, שהצאר הרוסי מסרב לקבלו. המשא והמתן המרובה והצפיה הממושכה הוגיעו אותו. הרומן של חייו נעצר באמצע. ושוב נמלט אל הפיוט. הוא כתב מחזה חדש “סולון בלוד”. אל השולטן לא פנה עוד. ואולם בשעה ששט בסירה באוסזאה תקפו עליו געגועים: “מי יתן וזכיתי לשוט באביב הבא על פני ים כנרת!” ואז גמר בנפשו לכתוב שוב מכתבים וקפצה עליו תשוקה חדשה לעבודה. מוינה הלך לבודפסט, אל ואמבירי. הוא שדל אותו לכתוב שוב אל השולטן ואחר כך לנסוע אליו בעצמו אל קונסטנטינופול. דעתו של ואמבירי היתה עסוקה באותו הזמן במפלתה של הממשלה התורכית ואפילו במפלתו של השולטן. אולי אפשר יהיה להגיע לידי המטרה על ידי התורכים הצעירים. ואולם הרצל בטח יותר בשולטן החלש וקוה להשיג ממנו את הטשארטר “לחברה עותומנית-יהודית לאסיה הקטנה, לפלשתינה וסוריה”. חברה זו, שיתיחדו לה זכויות מקוימות על פי החוזה, מן הצורך שתנתן לה אבטונומיה פנימית גמורה מתוך שמירת המרות העליונה של הממשלה התורכית. ותפקידה יהיה לעבוד יחד עם הבנק, אשר יעסוק בהבראת המצב הפיננסי התורכי. כל זה מן הצורך שיהא נעשה במהירות.

ארמניוס ומברי

הרצל בקיטנה באַוּסזֶאֶה

תעודה לרשימת אבי הרצל בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל עם חתימתו של הרצל

א. מ. ליליין: עלה-זכרון לקונגרס החמישי

אין ידיעות מקונסטנטינופול. והקונגרס החמישי, שכבר הגיע זמנו זה כמה, שוב אי אפשר היה לדחותו. ביחוד קצרה רוח הצעירים. כדוגמת התורכים הצעירים, רצו לכנס במינכן קונגרס של היהודים הצעירים, “כדי להעמיק את הרעיון”. הרצל זכר בקורת רוח את יהודי מינכן, שהתנגדו לכנוס הקונגרס הראשון בעירם. עתה נעשתה עיר זו מרכז לאותם היהודים, שאפילו הציונות שוב לא היתה מספיקה להם. כאן נוצרה התאחדות הסטודנטים היהודים-הלאומיים, שדרשו עבודה נמרצה. כאן הופיעה בפעם הראשונה דמות המנהיג שלעתיד לבוא, דמותו של ווייצמן הצעיר. מן הצורך היה אפוא למנוע שיבוא שתוק בעבודה. בנובמבר נתכנסה אספת-הפגנה גדולה בלונדון. שם דבר זנגביל את הדברים, שלא ישכחו לעולם: “השיבו לעם, שאין לו ארץ, את הארץ שאין לה עם”. ברנרד שאו הביע את דעתו, שמן הצורך להביא לארץ ישראל את בחירי היהודים, משום שהארץ החדשה צריכה למוח הרבה לאין שעור – היהודי הריהו “איש המוח”. הפיטן הוֹל קין (Caine) אמר: “אלמלי הייתי יהודי, הייתי מתגאה בגזע הקדמון הזה, שהעמיד בעולם כל כך הרבה גדולים. הייתי מתגאה באומה זו, שעדיין מוסיפה היא לקיים בעולם תפקיד גדול כל כך, אף על פי שאין לה לא כסא מלכות ולא מלך ולא חיל ולא מלוא שעל אדמה של עצמה. הייתי מתגאה בספרות, שהתנשאה לגבהי מרומים שאין להם חקר, הייתי מתגאה בהזדמנות שבאה לידי להפוך את פלשתינה השוממה לארץ זבת חלב ודבש, אבל יותר מכל הייתי מתגאה באושר שנפל בחלקי לסייע ביד אחי הנענים בארצות שונות, שהתקוה, אשר עודדה וקימה אותם אלפי שנה, תתקיים ותהיה לעלילוּת”.

האספה הלונדונית הגדולה היתה פתיחה לקונגרס החמישי, שעמד להתכנס בבאזל. בנאום הפתיחה שלו בקונגרס (26.9) הזכיר הרצל פסוק מנאומו של הול קין ועשה בכך רושם גדול ביותר על שומעיו. כך חושב הפיטן הנוצרי – וכלום אין היהודים מסוגלים להבין זאת? כלום נטולים הם כל רגש של חשיבות-ערך ושל גאון? או אפשר שאינם מאמינים בהצלחה? מפני מה לא עלו יפה מעשי-הישוב של הברון הירש ושל הברון רוטשילד? משום שהללו החזיקו בתורת שקר. הם האמינו, שבראשית היה הממון. ולא היא. בראשית היה הרעיון. רק הרעיון בלבד עלול להביא לידי הצלחה. הישוב הפילנטרופי נכשל, והישוב הלאומי יצליח. על ידי האגודות שלנו התעוררו פתאום חיים חדשים בקרב היהדות, התרוממות רוחנית תקפה את ההמונים. מחנות מחנות של פיטנים, של אמנים ומלומדים עמלים לשוב ולעורר את הרוח היהודית. לצעירים ניתן אידיאל חדש. האידיאה תסייע את בנין המוסדות. היינו אנוסים לעבור אל המעשה. הבנק נעשה עובדה ממשית. עכשיו עלינו לשקוד להוציא אל הפועל את מחשבתו של הפרופיסור הרמן שפירא ולכונן את הקרן הקימת. הבנק ישמור על הקרן הזאת. העם היהודי מייסד אותה והוא יהיה בעליה לדורות עולם. הקרן הקימת תקנה קרקע ובו יאחזו קולוניסטים ויתפרנסו ממנו בלי להזקק למחירים שבשוק כבני אדם תלושים, החיים מן האויר. רק את עודף יבולם יביאו אל השוק. כל מושבה תעבוד את עבודתה כחבורת-אכרים עומדת ברשות עצמה, היוצרת את תוצרתה על סמך הנסיון המדעי. את עיקרי הכללים הללו עלינו לקים, אם רוצים אנו להשיג את הבטחונות החוקיים הקבועים בתכנית שלנו.

ההגבלה הזאת לא היתה אלא פשרה עם הציונים הרוסים, שדרשו עבודה מעשית. הרי כבר ראינו, שבענינים בלתי-חשובים שנה הרצל את דעתו הראשונה. הענין היה כל כך קרוב ללבו, שבשעה שהתלקחה מחלוקת גדולה על דבר התקנות של הקרן הקימת, שהוצעו בשמו של קרימניצקי, והרוב הסכים להצעתו של בודנהיימר ובקש לדחות את קביעת הנוסח של התקנות לאחר זמן, עלה על בימת הנואמים ובטל מטעמים פורמליים את ההחלטה הקודמת ופתח בווכוחים חדשים בשאלה זו. הוא עצמו דבר בענין זה כעשר פעמים, הוכיח לקונגרס את חשיבות ערכו ונחיצותו והשכיל ליישב את כל הערעורים בדרך ענינית.

בשבת שלפני פתיחת הקונגרס נקראו הרצל, וולפסון ומונטפיורי לתורה בבית-הכנסת הבזילאי ונדבו סכומים מסויימים לקרן הקימת. ובכך פתחו בעבודה המעשית לטובת המוסד הזה. כל דחייה תגרור אפוא הפסק התרומות לאותו המוסד. לפני העמידה למנין הכריז הרצל על הפסקה של חמשה עשר רגעים ונסה בזמן הקצר הזה להטות אחריו את הצד שכנגדו. אוסישקין הציע עמידה למנין לשמות. והקונגרס החליט כמעט פה אחד לייסד לאלתר את הקרן הקימת לישראל ולהתחיל מיד בעבודה. בודנהיימר מסר לקונגרס את כל התעודות הנוגעות לענין ואת אלפיים המרקים הראשונים, שנאספו עוד על ידי הפרופיסור שפירא עצמו. קרימיניצקי תרם תרומה גדולה לשמו ולזכרו של שפירא.

הרצל ידע, שבמקרה של כל דחיה בא רפיון של חפץ הנתינה. להיכן היו מגיעים כבר, אלמלי נצטרפה כל אותה התלהבות הנפש, הכרוכה בכל תנועה, לעזרה חמרית מתאימה לה? זנגביל העיר בנאומו הגדול את ההערה הזאת המלאה לעג שנון: הרצל פנה אל היהודים ואמר: הבו לי שני מיליונים לירות ואני איצור גדולות. הוא לא קבל אפילו את החלק הרביעי, ועכשיו באים היהודים, הסוגרים את כיסם היטב, ושואלים: והיכן הגדולות?.. עתה תיצור הקרן הקימת גדולות בתרומות קטנות. “בעלי חלומות צעירים”, אמר הרצל, “ואנשים, אשר בתנועה שלנו הם חוזרים ונעשים צעירים, יתחרו באהבת-אחים בעבודתם למען העם היהודי על פני כל כדור הארץ”.

בקונגרס החמישי השתתפו 165 צירים מן החרדים והרב ריינס בראשם. הצירים הללו יסדו את מפלגת “המזרחי”, שהעמידה את הדת במרכז העבודה הציונית.

בקונגרס החמישי החליטו גם לייסד את הועד לעניני התרבות. דבר זה היה ויתור מצדו של הרצל לבני סיעתו של אחד-העם, אשר יחד עם עבודת-הישוב דרשו להתעסק גם בפתוח התרבות העברית. הרצל נהג בענין זה זהירות יתירה, כדי למנוע כל מיני סכסוכים, שמקורם בדת ובהשקפת העולם, אבל בנאום-הפתיחה שלו לקונגרס החמישי הכריז בעצמו בגאון על התחיה הרוחנית של היהדות, שבאה בעקב הציונות.

אין ספק בדבר, שמראשית פעולתו היה הרצל מצפה לכך, שהתנועה הציונית תביא לידי תחיה רוחנית, אלא מאחר שידיעתו בחכמת ישראל היתה מועטה, לא היה מכיר כל צרכו את דרכה ומהותה של תחיה זו. הוא לא נתן את דעתו לתחית הלשון העברית. בארץ ישראל, ואולם בקונגרסים נוכח לדעת, שהלשון העברית כחה אתה להעשות לשון חיה. והוא היה מספר בהתלהבות על הצלחת ילדיו בלמוד העברית. דר. וויינשטיין, שהיה מורה את הלשון העברית לילדי הרצל, מספר את הדברים האלה: יום יום נכנסו הילדים לחצי שעה לחדר-העבודה של אביהם, והרצל היה משחק עמם. משעבר חצי-השעה, הוציא את שעונו מכיסו, והילדים ידעו, שאביהם צריך לחזור לעבודתו. פעם אחת סרב האנס הקטן לציית, וכשראה שסרובו לא יועיל לו, אמר עברית: “לא אלך!” אז חבק הרצל את העברי הקטן והאריך את המרגוע שלו עוד לחצי שעה.

האידיאל של התשובה אל היהדות הלך ותפס מקום מרובה בחיי הרצל. היות ציוני – פרושו: הבאת קרבנות. הרצל היה מתאוה, שנתן בירנבאום יכתוב את ההיסטוריה היהודית מנקודת ההשקפה הלאומית. חבור זה יהיה המפעל הראשון של ועד-התרבות. “יהודי, שאינו יודע את דברי ימי עמו ואת לשון אבותיו הקדושה, אינו אדם משכיל”. פתגם זה נאמר על ידי אחד הנואמים בקונגרס והרצל הסכים לו. ולא עוד אלא שאפילו הלשון היהודית המדוברת היתה חשובה בעיניו. כשהודיע לו אביו, שהוציא עד עתה על ה“ולט” 26.000 גולדנים, בקש ממנו לעגל את הסכום עד כדי שלשים אלף גולדנים ולתת ארבעת אלפים גולדנים לצרכי העתון בלשון היהודית, שעמד להוסד באותו הזמן (ה“יוד” בקראקה). לפיטנים היהודים אמר: “הציונות הריהי שיבת המשוררים היהודים אל כנור-ציון”. בכל מקום שהיתה ידו מגעת היה תומך באמנות היהודית, מעורר ומזרז אותה ליצירות חדשות. ליליין, לסר אורי, הרמן שטרוק וציירים אחרים, שצירו תמונות מן המקרא ומחיי היהודים שבהוה, הושפעו הרבה על ידי אישיותו ורוחו של הרצל. “חבצלות (Lilien) בשדה”, כך הוא מכנה באחד המכתבים לאמן החדש במקצוע הגראפיקה היהודית וקובל לפניו בלצון, שעליו להתעסק גם בתרשים של גליון-הזכרון לקונגרס. פרופיסור בוריס שץ הציע לפניו את התכנית של בית-ספר למלאכת-אמנות בירושלים, שתפקידו יהיה ליצור סגנון חדש על יסוד הסגנון היהודי העתיק. “שעה תמימה הקשיב הרצל בעיון ובקש בירורים לפרטים הקטנים שבקטנים. מעיניו החולמות הציצה נשמתו היהודית האצילית, אותה הנשמה הצופה ורואה עולמות שבדמיון וגם את המציאות המרה של ההוה”. שעה קצרה נמלך בדעתו ואחר אמר:

“טוב, אנו נעשה את הדבר. ומה השם אשר תקרא לבית-הספר הזה?”

“בצלאל, זה שמו של האמן היהודי הראשון, שהקים במדבר את משכן-העדות”.

“משכן העדות במדבר”, חזר הרצל על המלים האלה ועינו היפה תעתה במרחקים, כאילו הרגיש ששוב לא יראה גם את המשכן הזה.

בשעה שנאם בוינה על עבודת הנשים, הבליט את הרעיון הציוני כאידיאל חנוכי. “איה אם הצופה למרחוק, אשר תמנע מילדה את האידיאל הזה? רגש היופי, הנטיה לאידיאליות מוטבעים בנפש האשה מלידה, וברגש זה המצוי בה תשיג את היופי האצור בציונות ושאינו תלוי במטרה. איני יודע אימתי וכיצד נשיג את המטרה שלנו, אבל מי מטיל ספק בדבר, שהציונות הריהי בית-ספר להכרת עצמנו, מירוק מכל הסיגים שעלו בנו, התרוממות-הרוח ומרפא בדרך-הענויים של עמנו”?

טפוח התרבות העברית היה קרוב ללבו של הרצל, אבל כיון שהיה טרוד בעסקי הפוליטיקה לא יכול לקבל עליו גם את הטפול בענין זה. הרי היסוד – רכישת אדמה – היה חשוב בעיניו מכל. “אתם מבקשים כד מלאה מים בלי כד”, השיב לקצרי-הרוח. “אם אך נשיג את הקרקע, חזקה עליו שיצמיח את הכל”.

ישיבות הקונגרס התחילו בעשר שעות לפני הצהרים ונגמרו בארבע שעות בשחרית. “בהפסקות היה מוטל עלי להשלים בין המפלגות המתנגדות זו לזו ולישר את הנגודים. בבקר של היום הראשון שלחתי טלגרמה של ברכה לשולטן. בערב שלמחר באה התשובה – ועד אותה השעה הייתי רועד ורועד. על ידי הטלגרמה הזאת, שנשלחה בדואר הבזילאי, הגיה ובירר השולטן את מצבי. אגרת-הברכה הרשמית מאת הממשלה השויצרית היתה מעוטת-ערך ממנה במובן הפוליטי, אבל נעלה ממנה לאין ערוך במובן המוסרי. למחר הלכתי לבקר את נשיא הקנטון, כדי להביע לו את תודתי. דר. דוד, איש חביב וחמוד, השתוקק לדעת את הכל. שעה תמימה שמע את ההסברות שלי וענה ואמר, שהציונות הריהי דבר גדול ושהוא שמח, שהרעיון היפה והנעלה הזה מצא לו מקלט בבאזל”.

הרצל ראה ושמע את פעולת היצירה שלו ולבו נפעם בקרבו עד למעמקיו.

זה היה פרי שנאת הבצע שלו. זנגביל עורר כמה פעמים את השאלה לקבוע למנהיג שכר או פרס-כבוד אחר, שיהא שרוי במנוחה, בלתי תלוי בדעת אחרים, ושלא יהא אנוס לשבת בוינה בשעה שהמלאכות שלו קוראה לו למקום אחר. אם הדוכוס מדיוונשייר ולורד טשמברלן מקבלים שכר על עבודתם המדינית, מה פחיתות-כבוד יש בתשלום שכר בעד העבודה לטובת הציונות? מדינה, שאינה קיימת עדין, מצריכה אמוץ-כח מרובה ממדינה קימת. ואולם הרצל דחה גם עכשיו בהחלט את הרעיון בדבר קבלת שכר. “אפשר לסדר את הדבר באופן שיהא נעלם מכל אדם”, אמר זנגביל. והרצל השיב לו במנוחה: “איש אחד ודאי ידע זאת, ואני הוא האיש – ודי לי בכך”.

את שנאת-הבצע הזאת, את ההתמכרות הזאת דרש גם מאת כל עוזריו. בקונגרס החמשי השמיע הרצל את הדברים האלה: “לדעתי אסור לחבר הועד הפועל הציוני לקבל שכר או להפיק מן התנועה תועלת חמרית אחרת. אפשר שיבוא זמן והדבר הזה אפשר יהיה. אבל אז לא יהא הוא עצמו יושב עוד בועד הפועל. הציונות אינה מקור-פרנסה שבכל יום”.

לאחר ימים אחדים כתב בספר-הזכרונות שלו בוינה לאמר: "הציונות היתה השבת של ימי חיי.

סבור אני, שהשפעתי כמנהיג יש לתלות בסבה, שאני, אשר כאדם וכסופר הנני בלתי-מושלם כל כך ועשיתי הרבה משגות ומעשי-שטות, עבדתי את עבודת הציונות בלב תמים ובלי פניה עצמית כלשהי".

במגירה של שלחן-הכתיבה שלו הניח זמן קצר קודם לכן מכתב סגור ערוך אל וולפסון ועל גבו הכתובת “לפתוח אחרי מותי”. “רק דבר אחד מעציב אותי – עתידות ילדי. זה כמה שנים שהקרבתי קרבנות הרבה יותר מדי לטובת האידיאה שלנו והמעטתי יותר מדי לתת לבי לגורל ילדי. והני מצוה לך צואה קדושה: אם זכרי יהיה עדין חדש בלב היהודים שעמלתי לטובתם, תערוך מיד לאחר מיתתי מגבית לאומית כללית ושמה: תרומה לאומית לטובת ילדיו של דר. הרצל”.

 

כב    🔗

עוד הפעם אצל השולטן – משא ומתן עם בית רוטשילד – הרצל מעלה על הפרק את הרעיון בדבר יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים – מיתתו של יעקב הרצל – ציונות ופטריוטות

חדש פברואר של שנת 1902, שהיה קשה ומעורפל ביותר, העלה על לבו של הרצל הרהורי מיתה. התרגשו עליו לעתים קרובות התקפות של חולשה, של סחרחורת ולחץ-הלב. “הריני מתאר לעצמי את המות: ההכרה הולכת ונחלשת לאט לאט ואתה מרגיש בחולשה ובפטירתך מן העולם, והרגש הזה גורם לך יסורים גדולים ביותר. הבוקר הייתי מהרהר בלבי: החיים – אם זכותי תהיה גדולה ביותר, אניח אחרי אבלים. אם אמות מיתה חטופה, יבכוני הורי יותר מכל הבריות; פחות מהם ילדי, כי ילדותם תביא להם נחומים. גם העם היהודי כלו יבכה עלי. לויה יפה: הצער, מחמד-הלב והנשגב…”

ובימים כאלה אין הוא נותן את דעתו לחוס על כחות-חייו. אם ימי החיים ספורים הם, צריך לאמץ את הכח פי שנים ולהשיג מה שאפשר להיות מושג. להרבות את הנשגב, את הכח המוסרי של העם היהודי… מן השער העליון באה טלגרמה: השולטן מזמינו לבוא לקונסטנטינופול. עכשיו – קוראים לו. גם ואמבירי שלח לו בשורות טובות, שעודדו את רוחו. אבל אשתו חולה ואחוזת חום וקשה לו לעזבה. וכשהוא יוצא בראש סחרחר מחדר אשתו המוטלת על ערש דוי, הוא רואה עצמו אנוס לכתוב פיליטון על משחק-האושפיזין של השחקנים היפנים. לאשרו נסחפה מסלת הברזל ההולכת לקונסטנטינופול בשטף מים, והנסיעה נדחתה לימים אחדים.

ביילדיז-קיוסק קבלוהו עכשיו כמכר ישן וחביב. השולטן שלח להגיד לו, שכל ימי שהייתו בסטאמבול יראה את עצמו כאורחו. “העיר הריהי כמות שהיתה. צבעים, צבעים מבהיקים ונבחת כלבים”. ומאחורי הפרגוד אורגת הקנוניה את רשתה. הכנופיה החצרונית מפיצה את השמועה, כי הרצל הודיע בקונגרס, שהסכמתו של השולטן לכונן מדינה יהודית הריהי עובדה קיימת. “ואולם אנחנו יודעים, שהרצל לא אמר מימיו דבר-שקר, אלמלא זאת, לא הזמינהו עתה השולטן להתארח אצלו”, אמר המיניסטר.

הרצל חלק את מתנותיו. קופסות-סיגריות של זהב, מכבנות משובצות באבנים טובות, עפרונות של זהב מקובעים ביהלומים. אבל את הרושם הגדול ביותר עשה תֶרמוֹפוֹר, אשר שרי המלכות התורכים היו סבורים עליו בתחלה, שאינו אלא מכונת-תופת. רק לאט לאט התרגלו אל הפלא הזה, שעורר תמהון גדול בלב כל באי החצר.

אחר כך התחיל המשא והמתן עם מזכירי-המדינה ועם המיניסטרים, הרצים בלי חשך אל השולטן רצוא ושוב לשם מסירת ידיעות. השולטן פותח לפני היהודים את כל ממלכתו – חוץ מפלשתינה. החברה העותומנית היהודית, שעלתה במחשבה ליסדה, יכולה לעסוק בישוב בסוריה, במסופוטמיה, באנטוליה ובכל מקום שהיא רוצה, חוץ מפלשתינה. הרצל דוחה את ההצעה הזאת. טשרטר בלי פלשתינה אין לו ערך בשבילו. המשא והמתן הולך ונמשך ימים תמימים, הרצל שולח אל השולטן תזכיר אחר תזכיר ומכתב אחר מכתב, ולסוף הריהו רושם בספר-הזכרונות שלו את דברי-הנבואה הללו:

“באחד הימים וברגע בלתי צפוי מראש נקבל את מבוקשנו, אולי לאחר חלוקת הממלכה התורכית – מידי הממלכות האחרות”.

הרצל היה מוסיף להמטיר את מטר-הזהב שלו כאחד מנסיכי המזרח, כדי להתמיה את הבריות בנדבנותו ולהראות בעיניהם כציר שלוח מארץ-פלאות. אבל גם השולטן רוצה להראות, שמחסור הממון בשער העליון אינו גדול כל כך וצוה למסור לידו מאתים לירות מאוצר המלכות להוצאות הדרך. וכיון שאסור לסרב לקבל תקרובת מאת “האדון הגדול”, נמלך הרצל בדעתו מה לעשות: אם לתת את הכסף לשרים על מנת לחלקו לעניים או לשלחו לקופה הציונית, כדי שאפשר יהיה להוכיח להיכן בא הכסף. בדרך חזירתו קמה סערה בים והרצל חרד על מאתים הלירות הללו. אם הספינה תיטרף בים ואם הרוסים או הבולגרים יכנסו באחד הימים אל השער העליון וימצאו שם את השובר שלו, יתחלל שמו. לאחר זמן הציעה ההסתדרות הציונית לפני השער העליון את הסכום הזה לצרכי צדקה לתורכים, אלא שהשולטן דחה את ההצעה הזאת. בלונדון וביבשת אירופה נתפשטו שמועות, שהשולטן כבר נתן להרצל את הטשרטר הכּסוּף. הרצל הכחיש את השמועות האלה בכל תוקף, מפני חששה שמא יפרסם גם השולטן הכחשה – ודבר זה יהיה בלתי נעים ביותר. בינתים הציעו לפניו מסטאמבול עסקי-ממון אחרים, קונצסיות למכרות הרים וכיוצא בזה, והרצל בקש מאת ידידיו לקחת את הענינים הללו בידם ולהבטיח בכך, שהשולטן יוסיף לנטות לו חסד ויאריך את המשא והמתן עמו. לואמבירי כתב: “כהן (השולטן) מציע מעט ודורש הרבה”. לאחר זמן מועט הלך לבקר את ואמבירי בבודפסט. ואמבירי היה מלא תקוות טובות ביותר, לדבריו נסך הרצל קסם על השולטן והוא מדבר עליו בהתלהבות; “כך ציירתי לעצמי את הנביאים הקדמונים, ואפשר שכך היתה דמותו של ישו”, אמר השולטן לואמבירי.

את הדעה הזאת שמע הרצל באותו הזמן במקרה גם ממקום אחר. כששהה בבודפסט הלך לבקר את בני משפחתו והיה מסביר פנים ביחוד לקרובים עניים. רגיל היה להוליך דודה עניה שלו עם בני משפחתה אל חורשת-העיר ולארח אותם שם, כדי להזכירם את הימים הטובים, בזמן ש“דורי” היה בא אצלם לבקרם. באחד הערבים שבחודש מארס בא אצל דודתו ולא מצאה בבית והניח אחריו את כרטיס-הבקור שלו. המשרתת הזקנה, שלא ידעה קרוא וכתוב, ספרה לאדוניה על דמות מן השמים, על איש-פלא שנגלה לעיניה, אלא שאינה מאמינה, שהיה זה אדם. אין זה כי אם האדון ישו המשיח ירד מעל הצלב שלו, כדי לעשות חסד עם משרתת עניה ויראת שמים ולהראות לה את דמותו.

אבל קשה מזה להיות נביא בביתו של עצמו. חלק מן העתונים היהודים אסרו שוב מלחמה על הרצל ועל הבנק שלו. “כספי הבנק שהלכו לטייל”, נקרא שמו של אחד המאמרים הללו. הרמז שבדבה זו היה גלוי כל כך, שברגע הראשון עלתה מחשבה על דעתו של הרצל לתבוע את העתון לדין. ואולם המכתב שקבל בענין זה מאת נורדאו היה חשוב בעיניו מפסק-דינו של בית-משפט: “השפלות של מתנגדיך מגבירה תמיד בלבי את רגשי ההערצה, שאני הוגה להתמכרותך והקרבת עצמך. אכן טוב וחזק אתה ממני…”

לאמתו של דבר קבל הרצל על עצמו במרוצת הרומן הפוליטי שלו עסקי פיננסים קשים ורבי אחריות, שהסכנה הכרוכה בהם נראתה בעליל. שלשה מיליונים העביר ב“טעות” לשם פקדון אל ה“בנק העותומני”, “כדי שיראו את הכסף” ולא יחשבו, שיש להם עסק עם בעל דמיון. כלפי השולטן התחייב הרצל למפעלי עסקים גדולים, אשר ההתעסקות בהם היתה למעלה מיכלתה הפיננסית של ההסתדרות הציונית. אבל הוא האמין, שבשעה שיצליח להשיג את הטשרטר, יבואו לעזרתו גם הרוטשילדים וגם יק"א וכל העולם הפיננסי היהודי. מקרה משונה גרם לו לבוא בהתחברות ישרה עם הרוטשילדים. בא לידו ספר חדש “מחיל אל חיל”, פרי עטו של סופר בעל כשרון, והוא הרהר בלבו, שפעמים הרבה היה מסרב לקרוא כתבי-יד, משום שהמחבר השתדל להגיע אליו בעקיפים על ידי כל מיני המלצות, תחת לבוא אליו דרך פשוטה ולסמוך על משפטו, שאין משוא פנים לפניו. בלי ההמלצות הללו עזר להרבה בעלי-כשרונות צעירים לכבוש להם דרך בעולם. אפשר שגם לגבי הלורד רוטשילד עשה את המשגה הזה להשתמש בכל מיני מתווכים ואנשי-ביניים, תחת לפנות אליו בדרך פשוטה ולשאול למשפטו. ובכן עמד וכתב אל רוטשילד מכתב מלא הכרת ערך עצמו ובקש ממנו להשיב לו תשובה. בינתים כתב מכתב אל השולטן והציע לפניו את הרעיון לייסד בירושלים אוניברסיטה עברית. באוניברסיטה זו ירצו מלומדים יהודים מפורסמים, וצעירי התורכים שוב לא יצטרכו ללכת לחוץ-לארץ, ששם הם קולטים דעות מהפכניות.

ברביעי ליוני שהה בפריס. בעיר זו חשב במחשבתו את חשבון חייו עד עכשיו: “הריני אדם מפורסם ההולך ומזקין. אבל ימי נעורי היו נעימים עלי ביותר, שלא להשגיח ברוח העצבות שנחה עליהם. בשאלת היהודים זכיתי לפרסום עולם כאגיטטור. כסופר, כדרמתיקן איני חשוב כלום. רק חסד זה עושים עמי, שאומרים עלי, שהנני עתונאי טוב. ואף על פי כן הריני מרגיש, שהנני או הייתי סופר בעל שיעור קומה, שלא יכול היה להגיע לידי גמר גדולו, משום שנטלו ממני את התשוקה ואת אומץ-הרוח לעבודה”. הוא פגע בעתונאי צעיר, שהתקרב אליו ביראת-כבוד גדולה ביותר. הרצל אמר אליו בעצבות: “שמי? תהלתי? הרחיקו ממני את השיבות שבשער ראשי ואני אתן לכם את כל תהלתי…”

בפריס קבל הזמנה להשתתף כמומחה ב“ועד המלכותי לעניני הגירת הנכרים”, שנתמנה על ידי הפרלמנט האנגלי. ענין זה היה תולדתו של פעולת אנשים פרטיים. אגודת “אחי הברית” הגישה אל הממשלה האנגלית בקשה למנוע כניסת נכרים לארץ, לפי שיש בהם משום סכנה לאנגליה. ה“נכרים” הללו היו יהודים שבאו מרוסיה ובקשו להם מקלט בווייטשאפל ובעיירות קטנות שבאנגליה. הממשלה האנגלית ה“ליברלית” לא רצתה להזקק לחוקים ריאקציוניים, המכוונים להגביל את חרותו של אדם. אבל הכרוז של “אחי הברית” הכריח אותה למנות קומיסיה, אשר תחקור את השאלה הזאת. ואף על פי שהשם יהודי לא נזכר בשום מקום ולא דובר אלא בנכרים סתם, עם כל זה הזמינה הקומיסיה את הרצל כמומחה ובקי בשאלת ההגירה היהודית. דבר זה היה בו משום מתן כבוד גדול ומשל הודאה רשמית מצד הרשות האנגלית, שהרצל בר-סמך גדול הוא בשאלת היהודים מאין כמוהו. הפעם הזמין הברון רוטשילד את הרצל לשם שיחה קודמת עמו. אבל אך בא ללונדון, קבל מאשתו טלגרמה, שנשלחה בתשיעי ליוני: “אבא חלה מחלה קשה, בוא מיד הביתה”. הרצל ידע מיד, שפירושו של דבר הוא מיתת אביו. כל הלילה עד למחרת בבוקר עבר עליו ללא שינה. ומתוך יגון והערצה כתב בספר-הזכרונות שלו: “כמדומה לי, שהייתי תמיד בן נאמן, מחזיק טובה ונותן כבוד לאבי היקר, שעשה עמי טובות רבות לאין שיעור. כמה נשא וסבל עמי, כמה הרבה לתמוך בי ולנחמני לאחר ששקד שנים רבות להקנות לי השכלה. כל המסעות, שבהם קניתי דעת מרובה כל כך, לא נתקימו אלא בזכותו. ועתה הנני נעדר מן הבית, בשעה שהוא עוצם את עיניו לנצח. תמיד יגעתי לספר להורי את כל המאורעות הנעימים תיכף לבואם, אבל יש דברים שאינם באים אלא באיחור זמן ביותר. אבי יקירי, שוב לא יקרא את סוף הרומן שלי אלטניילאנד”. צער משנה היה מצטער באותה שעה, שאביו לא זכה לראות את אחרית הרומן של חייו, את קיום התקוות הכרוכות בשאלת היהודים, – ושלא קבל במלואו את שכרו על הקרבנות המרובים שהקריב למענו.

“מה גדול החוב, שאני חייב לו, אף על פי שלא הייתי בן רע. משען גדול היה לי בכל עת ויועץ נאמן מאין כמוהו. כאילן עמד לידי ועתה נופל האילן לארץ”.

בעשירי ליוני, ביום הולדתו של בנו הנס, באה טלגרמה מאת רופא הבית, שהודיע לו את דבר מיתתו של אביו.

הוא טלגרף מלונדון לקרימינצקי: “בבקשה להיות לעזר לאמי. מחר בערב אשוב. הקבורה תהיה מחרתים בבית הקברות אשר בטירקנשאַנץ. הספדים לא יהיו, רק תפלות עבריות”.

הוא לא רצה, שאבלו יפנה את דעת הבריות אל עצמו.

הוא דחה את הפגישה עם רוטשילד ואת השתתפותו בישיבת “הועד לעניני הנכרים” וטלגרף למזכירו רייך לצוות לעשות מסכה של פני המת, כדי לשמר את שרטוטי צורתו האחרונים של אביו. כלפי חוץ השתדל הרצל למנוע את כל דבר שהיה בו משל פרסום. בדרך חזירתו הביתה כבר נודע הדבר לאנשים רבים על אבלו של הרצל, אבל הוא לא הרשה אפילו לוולפסון לנסוע עמו יחד. הוא רצה להתייחד עם אבלו בבדידות. הוא קבר את מתו הגדול בבדידות חרישית וחזר לעבודתו מתוך רצון ליצירה. הוא לא קנה מערת-קבורה משפחתית, אלא מקום קבר עראי, שהרי לא ירבו הימים והוא יעלה את עצמות אביו אל הארץ הקדושה. שוב כתב אל השולטן ואל שריו והסביר להם את הערך הגדול של האוניברסיטה בירושלים. בסוף יוני חזר ללונדון, שלורד רוטשילד והקומיסיה הפרלמנטרית היו מצפים לו שם.

“עברו שבע שנים עד שעלה בידי להגיד לרוטשילד מה שאומר לו מחר. סברה היא שאצליח. עתה, כשאבי, שהיה שמח על כך, שוב אין עוד בחיים…”

בית-העסק של רוטשילד עם צבורי התיבות הנערמות זו על גב זו וכבוד הלורד עצמו כבד-האזן לא עשו רושם נעים על הרצל. וכשנסה רוטשילד לשנן לו שיאמר לקומיסיה כזאת וכזאת, תמה האיש הרגיל לצוות כששמע מפי הרצל את המענה הקשה: “אני אגיד לקומיסיה את הטוב בעיני ואת הדעה שאני מחזיק בה מתוך הכרה עמוקה. כך היה מנהגי תמיד וכך אהיה נוהג גם עכשיו”.

הרצל אמר לברר לפני הקומיסיה את מצב היהודים בגלוי, להסביר לה את הגורל הטרגי הזה, אשר בעלי הצדקה יכלו אך להעלימו מן העין, אבל לא לרפאותו עד לשרשיו. וכנגדו היה רוטשילד מפחד, שבשעה שהקומיסיה תשמע על דבר המוני היהודים האנוסים לנוד מארצם, תשקוד שימהרו לסגור את שערי אנגליה. גם הלורד רוטשילד היה מלא רגשי חמלה יהודית, אלא שלא ערב את לבו לחדור למעמקי השאלה. בפחי-נפש דיבר על ידי הטלפון לאחיו אלברט: שומע אתה? כזאת הריהו רוצה להגיד לקומיסיה. אחר כך הוא קרא לעזרה את אחיו השלישי. ואולם שלשתם לא הועילו להזיז את הרצל מדעתו ומהכרתו הפנימית.

מכאן ואילך היה רוטשילד מנהל את המשא והמתן עם הרצל כעם שותף לענין, השוה אליו במעלה. לפני הסעודה, בשעת הסעודה ולאחר הסעודה לא היו מסיחים אלא בענין זה. הרצל הרצה לפניו את פרשת התכנית הגדולה שלו.

“אבל למה דוקא פלשתינה?” שאל אלפרד רוטשילד. "פלשתינה הריהי ענין יהודי יותר מדאי״.

הרצל הקריב את כסאו אל הלורד ודבר באזנו הימנית: “הנני רוצה לבקש מאת הממשלה האנגלית טשרטר לקולוניזציה”.

“אל תשתמש במלה טשרטר, מלה זו רעה עתה בעיני הבריות”.

“נקרא לזה בשם אשר נקרא. הנני רוצה לייסד קולוניה יהודית באחוזת הממלכה הבריטית”.

“קח את אוגנדה”.

“לאו, אין לי חפץ אלא בזאת”, וכיון שהיו עוד אנשים בחדר, כתב על פסת נייר: פלשתינה, קיפרוס. “אתה מסכים?”

"בכל לב”.

אותה שעה הרגיש הרצל, שהוא נצח את מלך הכספים נצחון גמור.

“השולטן הציע לפני את מסופוטמיה.”

“ואתה דחית אותה?” שאל רוטשילד בתמיהה.

“הן”, החזיר הרצל תשובה קצרה.

הרוטשילדים הזמינו את הרצל לבוא אל משתה-הגן הערבי, שכל נשיאי המיניסטרים של המושבות ישתתפו בו.

“היבוא גם טשמברלן?” שאל הרצל. “איני מוצא חפץ אלא בו בלבד”.

ואולם אחר כך שמח, שהיהודים ראו אותו, שהיה אורחם של הרוטשילדים בגאַמרסבורי.

“דבר זה משפיע על רבי היהודים לטובת הציונות יותר מכל הנאומים והמעשים שלי עד היום”.

ההרצאה שהרצה הרצל לפני הקומיסיה בתור מומחה, מצאה מקום באולם הנהדר של קיקסטון הוֹל-ווסטמינסטר, שהיה מלא מפה אל פה. הקומיסיה של הפרלמנט נתנה להרצל הזדמנות לחוות את דעתו על שאלת היהודים ופתרונה לכל מלוא היקפה: הגירת היהודים, המורגשת באנגליה, אינה חזיון בודד בפני עצמו. שאלת היהודים הריהי שאלה כללית. מקום שאין אנטישמיות, סופו שהיהודים מביאים אותה לשם, אם כמהגרים או על ידי התרבותם הטבעית בארץ מגוריהם. האנטישמיות אינה מתגלית בכל מקום בצורה אחת. החרם הכלכלי, לחץ היהודים באומנות ובמסחר משמשים גם הם צורות קשות ביותר של הרדיפות. פעמים שהחוק מבטיח זכויות, והמעשה מבטל אותן. הרצל תמה על יהודי אנגליה, המתגדרים במעשי-צדקה קטנים בשעה שהעננים מתקשרים גם ממעל לראשיהם. הצדקה היהודית, כפי שהיא נהוגה בימינו, מתאימה לתנאי-המצב של ימי הבינים. אבל כלום אין פעולתה נכזבת לגמרי, בשעה שיהודים אנגלים אנוסים לטול חלק בעצירת ההגירה, אפילו בזמן שזרם היהודים הרוסים פונה לאמריקה? לפי שהם חוששים, שמא תשתנה דרך הנדידה. מן הצורך לתקן את הקלקלה בעצם שרשה. לא די בכך שמנגבים את שלוליות הדמים, מן הצורך לרפא את הפצועים, כדי שדמם לא יהא שותת עוד. מי שרוצה לסתום את הפלג, עליו ללכת אל מקורו. לעומת גדלה של השאלה אין העזרה אלא טפה מן הים. מן הצורך לעסוק בעבודת ישוב באמת-מדה גדולה תחת דגלו של רעיון גדול, מן הצורך לכוון את זרם הנדידה היהודית מתחלתו לאותו העבר, ששם נמצאת מטרתו האמתית. לורד רוטשילד, שגם הוא היה חבר הועד, שאל את הרצל: “וכי יכול אדם להיות ציוני נאמן ופטריוט אנגלי נאמן כאחד?” “מוחזקני, שיכול אדם להיות ציוני נאמן ופטריוט אנגלי גם יחד”, החזיר לו הרצל. “והרי לך ראיה מעולה לכך: במערכות המלחמה האחרונה עמדו שתי אגודות ציוניות, שהצטיינו בגבורתן”. וכוח זה נתן הזדמנות לד"ר ליטלסון לקרוא מתוך הספר “היהודי בלונדון” של לואיס וראסל את הפסקה שלהלן:

“גידול הרגש הלאומי היהודי אין בו משל נגוד לתביעות של אזרח אנגלי. רק פלפלן יכול לעורר את השאלה התמוהה, אם שתי החובות הללו עלולות לבוא לידי מחלוקת במקרה מן המקרים. אנשי-מעשה די להם, שארץ מולדתנו, שאמצה אותנו לבנים ושהננו חייבים לה תודה רבה כל כך, אינה דורשת מאתנו להיות יהודים גרועים, כדי להיות אנגלים טובים. אין אנו רוצים להעלים את העובדה, שהננו מתגעגעים על ארץ אבותינו ומאמינים, שרוח הגזע היהודי תתפתח על אדמת ישראל התפתחות שאין למעלה ממנה. ואולם העליה לארץ ישראל אפשר שתהיה פרוצס ממושך ואטי; בינתים יחלפו כמה דורות, ואפשר שהארץ הקדושה שוב לא תהיה אלא מרכז לחיים יהודיים. בין כה וכה וביתנו הוא כאן ועלינו להוכיח, שהננו ראויים למדה של הכנסת אורחים שנוהגים בנו כאן. התביעות השונות של האזרחות האנגלית והלאומיות היהודית, שאינן סותרות זו את זו, אפשר שהן חזיון היוצא מן הכלל, אבל כך היה הדבר בכל ההיסטוריה הישראלית שבגולה”.

גם הפיסקה הזאת מן הספר נקראה לפני האספה על פי האיניציאטיבה של הלורד רוטשילד. מכל שאלה משאלותיו ניכר רצונו הטוב לנקות ברבים את הציונות מכל האשמות והדבות, שטפלו עליה, ולהגן על כוונותיה הטהורות. רוטשילד משמש בחשאי מגן לציונות! את זאת השיג הרצל בכח-ההשפעה שלו על ידי שיחה אחת…

 

כג    🔗

תורקים ואנגליה – מפלט אל ארץ-החלומות – שוב אצל השולטן – “אלטניילאנד” – חלוף אגרות עם רוטשילד – חלום על תקומת ארץ-ישראל – הבקורת של אחד העם

המשא והמתן הפומבי של הועד הפרלמנטרי לענייני הגירת הנכרים פרש את מהותה של שאלת היהודים לפני דעת הקהל שבאנגליה לכל מלוא היקפה. והרצל ראה, שהגיעה השעה להכשיר את הקרקע בספירה העליונה. תחלה מסר ליושב-ראש של הועד, לורד דזשימס, תכנית לישוב החבל אל-עריש. לורד דזשימס חשב, שתכנית זו עשויה להתקיים, אבל רק בעזרתו של רוטשילד. הוא אמר, שהממשלה האנגלית אמנם היכולת בידה להציע חבלי-ארץ, אבל היא לא תוציא לעולם ממון לעבודת הישוב. דבר זה מוטל על היהודים לעשות.

למחר קבל רוטשילד את הרצל כידידו – לתמהונם הגדול של פקידיו. הלורד הודיע, שהוא נכון להציע את הענין לפני טשמברלין, אלא שלדעתו יש לסדר לפי שעה הגירה של עשרים וחמשת אלפים נפש בלבד. שלא כדעת הרצל, הרוצה לכונן ישוב גדול, או לא כלום. הוא, רוטשילד, ייסד בלוית החבורה שלו את “החברה היהודית” בסכום של עשרת אלפים לירות לשם קרן יסודית. מחיר הקרקע הנרכש יעלה על ידי ההתישבות, והחברה תעשה את עבודתה לא על בסיס של צדקה, אלא של עסק. הגירת אנשים אמידים עשויה להכניס רווחים הגונים לכל מיני השקעות-ממון. ואולם ההגירה הכללית יכולה להיות מסודרת משנה לשנה, ואפילו משבוע לשבוע, הכל לפי התנאים. הפסוק האחרון הזה היה בו משום ויתור גדול לרוטשילד, שנחשב בעיני הרצל לכח ממשי, שלא היה כמותו מיום שנתפזרו היהודים לבין האומות. רוטשילד הודיע, שהוא רוצה לחקור את השאלה עוד הפעם. בינתים נקרא הרצל שוב אל השולטן על ידי טלגרמה אולטימטיבית. הציר התורכי הביא לו את דבר השולטן בעצמו. הרצל היה מהסס. אפשר שרוצים להשתמש בו עוד הפעם לשם לחץ על אחת החבורות הפיננסיות. לסוף גמר לנסוע בכל זאת. אפשר שיגיע עכשיו לידי הצלחה. והוא מהר וערך תזכיר פוליטי בשביל טשמברלין ותזכיר פיננסי בשביל רוטשילד. אפשר שיעלה בידו לבוא בדברים עם הממשלה האנגלית עוד לפני יציאתו לדרך. אפס גם את הקשר עם גרמניה לא רצה לנתק. הוא הלך לבקר את יועץ הצירות הגרמנית ברון אקרדשטיין, “אדם בעל יד ענקית, בן הגזע הנייפונדלנדי, עיניו תמימות מאין כמוהן – בעל מחשבות גדולות הוא ואשתו הריהי אשה יפהפיה, שלא ראיתי כמותה ליופי”. על הגזוזטרה המעוטרה בפרחים אשר בביתו, העומד בגרוסוונור-סקוויר, ישבו שניהם עד חצות הלילה והיו מסיחים בשאלות של הפוליטיקה העולמית, הנוגעות לגרמניה ולארץ המזרח. כשחזר לביתו כתב עוד באותו הלילה מכתב ארוך אל השולטן ובו ציין את כל האפשרויות החדשות של ההצעות, שהציע עד עכשיו. למחר כתב ברכבת הרצה בין קאליי לפריס מכתב אל רוטשילד וזה לשונו: “עכשיו שהכרתיך, הריני יודע שאדם טוב אתה. היה אפוא גם אדם גדול. מי יכול להושיע לעמנו האומלל ביתר קלות ממך? למסלת-ברזל תחתית מפיקאַדילי אל קורנהיל אפשר להשיג ששה עשר מיליונים לירות על נקלה, וחברה בעלת הון של עשרה מיליונים לירות לשם אחד העסקים של חרושת-המעשה אינה עושה רושם גדול על אחד העתונים האמריקאים, וחברת-ישוב, שעלולה היתה לבער מן העולם את שאלת-היהודים המכאיבה, אי אפשר לה להווצר בסיועו של רוטשילד? בית רוטשילד שבפריס אינו בן חורין במעשיו, לפי שהוא מתיירא מפני האימתנות של דרימון ושל שאר השסאים האנטישמיים. אבל באנגליה עדיין אפשר לפעול ולעשות מתוך חרות, כל זמן ששנאת היהודים אינה מתפשטת גם כאן. עכשיו יהא בכך גם משל זכות, לפי שישוב יהודי גדול על שפת ים התיכון עשוי לחזק את ההשפעה האנגלית במרכז האינטרסים המצריים והפרסיים-ההודיים. וכלום סבור אתה, שהתועלת, שאפשר להפיק מן המקומות האלה, תהיה סמויה מעיני הבריות לאורך ימים? סופו של דבר יהיה שאנחנו היהודים, אשר למרות הערמומיות שלנו הננו תמיד מרומים, נחפש אותם ולא נמצאם ועינינו תכלינה. חברת הישוב תוכל להגיע לידי הצלחה רק בזמן שתהא מבוססת על יסוד של עסק ולא של רחמנות”.

בכ"ה ליולי בא הרצל שוב לקונסטנטינופול והוא נתקבל שם כאחד הנסיכים. לוקחי-הבקשיש כבר ידעו את מטר-הזהב שלו. השולטן העמיד לשרותו את מרכבת-החצר שלו. התחיל משא ומתן חדש. הרצל ערך תזכירים אחדים והיה עסוק בחשבונות ובקומבינציות כאחד הבנקירים אפילו בשעה שהיה מפליג באניה בין יילדיז ובין תירפיה. בתירפיה רצה לנוח מעט, אלא ששליחי השולטן היו מבהילים אותו בלי חשך לחזור ליילדיז-קיוסק. כל תזכיר שלו הוצע מיד לפני הויזיר הגדול ולפני סוד המיניסטרים. בינתיים אירע דבר מופלא. השולטן היה חושש שהמתורגמנים שלו מזייפים את כוונותיו של הרצל ובקש ממנו שיזמין בעצמו מתורגמן נאמן. הרצל בקש ומצא יהודי ספרדי צעיר המומחה לדבר, והשביעהו שבועה יהודית לשמור את הכל בסוד. אחר עבדו יחד כל הלילה את עבודת התרגום. שעות אחדות ישב וולפסון על המשמר אצל המתורגמן. עם דמדומי שחרית צוה הרצל לתרגם את גוף הכתב התורכי לצרפתית, לשם בדיקה מעולה. בסוף דבריו הוסיף, שהוא מוכן ללמוד את הלשון התורכית תוך שלשה חדשים, אם השולטן ימסור לידו את סדור הפיננסים. הרצל הרגיש בדבר, שיועצי השולטן משחקים בו משחק מגונה. הם הבליטו וחזרו והבליטו את ההצעה של חבורה אחרת, שהבטיחה להם שוחד-ממון מרובה בצורה של נטילת חלק ברוחים. רק עתה מסרו החצרונים לאדוניהם את הספר “שיחות פילוסופיות” בכריכה מהודרה, שהרצל הקדיש לו לפני חצי שנה בכתובת בלשון התורכית. השולטן צוה לתרגם מיד את ספרו של הרצל תורכית. אבל על עצם הענין לא השפיעו כל הדברים האלה השפעה כלשהי. הכנופיה החצרונית התורכית הוסיפה לחתור חתירות תחת הצעותיו של הרצל, כדרך שעשתה קודם לכן. הדיפלומטים האירופיים שבמסבי השער העליון עינם רעה בנכרי שחור-הזקן ורב-התעלומות, המבקש לרפא את תורכיה החולה, בה בשעה שאירופה צריכה דוקא לתורכיה חולה, כדי שתוכל לחלק אותה לכשתבוא השעה. והצירים המתרברבים, המבזבזים את מסי האזרחים העניים של ארצות מולדתם בתירפיה רבת-התפנוקים, שאין להם מה לעשות אלא לספר הלצות ומקרקרים כצפרדעים מתנפחות כלפי נושא הרעיון, המבקש להביא גאולה למיליונים בני-אדם והתקדמות לתרבות האנושית, חורצים את לשונם גם על הענין הגדול. הם עוקבים בקנאה אחרי הרצל כל אימת שהוא נוסע במרכבת-החצר אל השער העליון. גם המיניסטרים מתרעמים, שהוא גורם להם עבודה מרובה ביותר. אנוסים לבוא לעתים קרובות מאוד לישיבות, אשר מפני מיחוש-השנים של הוזיר הגדול אמנם מפסיקים אותן באמצע ללא תוצאות. אבל אפשר שמיחוש-השנים הזה סגולה יפה הוא להאריך את הענין ולדחותו עד כמה שאפשר. אלכסנדר קרתיאודורי פחה, מי שקבע יחד עם ביסמרק בקונגרס הברליני את מפת-העולם החדשה, דן עד שעה מאוחרה בלילה עם הרצל על ידיעות-חשאים, שבאו תמיד באיחור זמן. לסוף הודיע הוזיר הגדול סעיד פחה מתוך עבי ערפל של עשן סיגריות והבל קפה רותח, שהשולטן נוטה בעיקרו של דבר לשאת ולתת בהצעותיו של הרצל. אלא שאינו יכול להתיר ישוב יהודי צפוף ומכונס, כי אם מפוזר. הרצל החזיר לו מתוך הכרת-ערך, שאנגליה נכונה בחפץ-לב לסייע בידו ולהמציא לו חבל-ארץ גדול לשם ישוב מכונס. אבל נפש העם היהודי דבקה בפלשתינה, והעם התורכי יכול להפיק תועלת גדולה לעצמו מתוך רגש-החבה הזה.

“חיפה יש לה ערך אסטרטגי”, החזיר הוזיר.

“גם הכח שנכניס לארץ יהא בעל ערך אסטרטגי”, השיב לו הרצל. סופו של דבר היה, שהשולטן וחצרו הכירו, כי שאיפותיו של הרצל עדינות, ישרות וחביבות הן ורצו לחלוק לו בגללן כבוד הראוי לו. הם הודיעו שהתורכים אינם יודעים את שנאת היהודים. פעם אחת היה מעשה ולהקת משחקים אורחים העלו על הבימה מחזה בסטמבול. הרי זה מעשה ביהודי סוחר מונציה. אפשר שד"ר הרצל יודע את המחזה? מעשה ביהודי, שבקש לחתוך חתיכת בשר מגופו של נוצרי. דברים כאלה אין בתורכיה. כאן אין תיאטראות ואין מחזות המסיתים את הבריות ביהודים. כאן חשובה הציונות רעיון נכבד ומהוגן. אלא שמן הרצוי הוא לסדר את עסקי-הפיננסים שלא בקשר עם פלשתינה, “על ידי הקבוצה שכנגד”. “הכנופיה של היילדיז קבלה ממון הרבה”, רשם הרצל בפנקסו ושוב עזב בידים ריקות את “המערה של עלי בבא וארבעים השודדים”.

מן הצורך אפוא לכוון שוב את הדעת על אנגליה. מאת רוטשילד קבל מכתב, שלא היה בו כדי לעודד את רוחו ביותר. צריך איפוא להשתדל להכנס בדברים עם טשמברלן בדרך ישרה, ואם גם הדבר הזה לא יצליח, יש לבקש את עזרתו של המלך האיטלקי, “של המלך הקטן והצעיר, שעדיין לא עשה כלום לקנות לו שם בן אלמות והמתחיל למצוא ענין בציונות”. הוא פנה אל עוזר אחד של הצירות האיטלקית ושמו “פולאקו” ובקש ממנו לברר את הדבר, אבל הלז לא היו בידו שום ידיעות בענין התנועה. הפפא הרומאי היה מכיר את הציונות יותר מן ה“פולאקים” הרומאים. וכך היה הרצל פונה לכאן ולכאן ומבקש קשרים חדשים.

הוא לא הפסיק את המסעות המרובים עם התלאות ופחי-הנפש הכרוכים בהם אלא כדי לנוח כמה ימים בחוג משפחתו באוסזאה. אבל גם כאן שלח מכתבים לכל ארבע רוחות השמים. בכ"ב לאבגוסט (ביום החתונה של הוריו, שאביו נעדר בו בפעם הראשונה) כתב אל רוטשילד: "אהה, אלו שערת בלבך השערה כלשהי מה איומה פרשת היסורים של אחינו האומללים והישרים, כי אז הטית לי אזן קשבת יותר מכן… המכתבים הקורעים את הלב, שאני מקבל מפועלים, סוחרים, תלמידים ומלומדים, רבים מספור. והריני אנוס להחזיר להם תשובה באנחה: “אין לאל ידי להושיעכם”.

אם רוטשילד יעמוד לימינו, מובטח הוא, שיש תקוה, שאנגליה תבוא לעזרה. אבל גם בקונסטנטינופול עדיין לא אבד הכל. “מן העיקר הוא, שהשולטן נותן בי אמון, ודבר זה עצמו הריהו חזיון מופלא, משום שספרו לו עלי כל מיני הבלים ורעות: שהנני מבקש להעשות מלך בפלשתינה ועוד דברי שטות כאלה. ואולם אני דברתי עמו בלב גלוי ובפשטות יתרה, לא כמי שמדבר עם מנצל, שהכל רועדים מפניו, אלא כמי שמדבר עם איש, שרגשי אנוש בלבו, וסבור אני שהשפעתי עליו”.

על הטענות, שרוטשילד טען כנגדו בדאגה, החזיר מתוך הכרה והתלהבות: “וכי מייסדי המדינות האדירות שבימינו היו תקיפים, משכילים ועשירים מן היהודים של עכשיו? רועים וציידים עניים יסדו אגודות, שהתפתחו והיו למדינות. גם בזמננו אנו קמו היונים, הרומינים, הסרבים והבולגרים והיו לעמים העומדים ברשות עצמם. ואנו לא נהיה מוכשרים לכך? הגזע שלנו זריז הוא בכל מרוב העמים שעל פני הארץ. הלא זוהי סבת השנאה אלינו והרדיפות שרודפים אותנו. עד עכשיו היינו חסרים בטחון בעצמנו. בו ביום שאנו מתחילים לבטוח בעצמנו בא הקץ לכל הפורענות הרוחנית שלנו. דבר המובן מאליו הוא, שמלחמות וקשיים מבית ומחוץ יהיו מצויים תמיד. אבל היכן ארץ והיכן מדינה, שאין בה הקשיים הללו? אנו נמצא תמיד בקרבנו אנו אנשים, אשר יעצרו כח להלחם בקלקלות האלה ויכריעו אותן. האגודה היהודית, המושבה היהודית – יהי השם שנקרא לה בתחלה אשר יהיה – חזקה עליה שלא תעורר בקרב הממלכות לא התנגדות ולא חשד. יש לי הרבה הוכחות מספיקות לכך”.

מסכת המות של יעקב הרצל

(בחדר-הרצל בבית הקרן הקימת לישראל בירושלים)

ארתור-דזשמס בלפור

הרצל במדבר מתוך אוסף האבטוגרפיות והפוטוגרפיות של ד"ר א. שבדרון בספריה הלאומית בירושלים

הרצל בקהירה נוסנבלאַט: בני דורו של הרצל על הרצל

בול משה מונטפיורי של הקרן הקימת לישראל

בול־הרצל של הקרן הקימת לישראל

בול משה הס של הקרן הקימת לישראל

בולים: פינסקר הרצל ר' שמואל מוהליבר

שקל-הרצל ברוסיה בשנת 1819 מאוסף המוזיאון הלאומי של בצלאל

ואולם לאמתו של דבר הרגיש הרצל, שגם תורכיה וגם אנגליה אינן משמשות בשבילו קרקע בטוח. המשא והמתן עם השולטן נפסק. תשובות של רוטשילד לא היה בהן לא הן ולא לאו. גם הנסיונות שלו להגיע אל הצאַר הרוסי לא הצליחו, ובכן נמלט הרצל שוב מן הרומן של החיים אל הרומן של חלומותיו. בראשון לאוקטובר הופיע פרי עבודתו הספרותית במשך שלש שנים, “אַלטניילאַנד”, הרומן של הארץ העתיקה-החדשה, שבו הכניס את כל החלומות היפים, שחלם בשנים האחרונות. את כל היופי והנשגב שמלאו את נפשו ושהנחילו לו אך לעג והתנגדות. זהו חלום על חברה חדשה, אשר לפי צורתו הריהו אוטופיה, אבל לא לפי מהותו. זוהי אגדה של עולם חדש, העומד להבנות. “ואם רוצים אתם, אין זו אגדה. אבל אם אינכם רוצים – סגרו את הספר. אז כל הדברים שספרתי לכם אינם אלא דברי אגדה. שיר למודי. הללו יאמרו, שהשירה מרובה בו מן הלמוד, והללו יאמרו, שהלמוד מרובה בו מן השירה. על כל פנים גם ראיית חלומות הריהי ענין, שאדם מבלה בו את הזמן, שנתמנה לו על פני האדמה. החלום אינו שונה כל כך מן המעשה, כפי שסבורים כמה בני-אדם. כל מעשה ממעשי בני האדם לא היה בתחלתו אלא חלום, וסופו שהוא חוזר ונעשה חלום”.

פתיחתו של החלום היפה הנה מציאות מכוערה – תאור הדלדול של חיי היהודים בוינה. חברה שאין בה משל אידיאליות כלשהי, ההולכת ומתנוונת ושהמשען האחד שלה הוא הלגלוג, שהיא מלגלגת על עצמה. כשאחד הרבנים הזקנים דבר בה על ארץ ישראל ועל התנועה הציונית, עוררו דבריו אך צחוק, קריאות של לעג ומלילה ברגלים. “אני אהיה ציר בוינה”; “ואני אקבל מאת מלך היהודים את אות-הכבוד הבבלי עם חרב-הבשר”; “להצגת-הפאר של האופירה הירושלמית יתכנסו כל אצילי ישראל”. בלשון זו היו מסיחים המסובים והרב שאל בתמיהה: "על מי מלגלגים האדונים בהנאה כזו, כלום על עצמם?”

“בלאו הליצן החזיר לו תשובה חצופה: רצונך שננהוג כובד ראש בעצמנו?”

“רק פרידריך לוונברג יושב מן הצד והוללותה של אותה החברה מלאה אותו גועל-נפש. הוא איש צעיר לימים בעל השכלה ומר נפש; ארוסתו, שנתארסה לו בצנעה, עזבה אותו על מנת להנשא לאדם עשיר ממנו”. על פי מודעה באחד העתונים הריהו נכנס לשרות אצל שונא-הבריות קינגסקורט ומלוה אותו באניתו אל אי בודד. אבל עד שהוא מפליג באניה הריהו מציל בהסתר-שם ממיתת רעב משפחה יהודית אחת, ליטוואק שמה, אשר בנה הצעיר להוט אחר ארץ-ישראל וחולם עליה. “אלהי אבותינו יהי בעזרך!” אמר לוונברג אל הנער רב-המרץ בשעת הפרידה. פגישה מופלאה זו החיתה לפניו את עברו, אשר דמה שכבר שכח אותו, ותקפו עליו געגועים עזים על האמונה היהודית החזקה ועל אותו הזמן, שעדין היה דבק בתפלתו לאלהי אבותיו. "בשעה שהאניה שטה לאורך החוף של פלשתינה, הפנה קינגסקורט את דעתו של לוונברג אל ארץ-המולדת העתיקה של היהודים. הוא אינו יכול להבין מפני מה אין היהודים מתגאים במולדתם העתיקה, אלא מתבישים בה. “אין תימה בדבר שמבזים אתכם”. הם יורדים אל נמלה של יפו על מנת לסייר את הארץ ימים אחדים. ולוונברג רואה בפלשתינה העניה והשוממה מה שראה שם הרצל לפני חמש שנים. מושבה על חוף ים-התכלת יפה להפליא, אבל הכל עזוב ופרוע בה עד כדי להדאיב את הלב. העוני של המזרח, אשר רק הדמיון חולק לו את צבי התפארת העתיקה, בצות וחול בעמקים, סלעים חשופים ובקיעי-אדמה עמוקים בהרים. ובעיר סמטות קטנות ומגואלות. רק ירושלים הזרועה זהרי הלבנה מצודדת את הלב בכשפיה. אפשר שתקפו עליו זכרונות ישנים ובנפשו עלו דברים מקדמות ימי נעוריו, קטעי תפלות, שאביו לחש בינו לבין עצמו. בלבו התעורר זכר ליל הסדר של פסח, שכבר שכחהו כמעט, ושפתיו לחשו את המלים העבריות שנשתקעו בנפשו: “לשנה הבאה בירושלים”. ופתאום הוא רואה עצמו והנה הוא נער קטן ואביו נוהג אותו בידו אל בית התפלה. אהה, אמונה מתה, נעורים מתים ואב מת! ולפניו מתרוממות חומות ירושלים המבהיקות בברק הכסף של נגה הלבנה. לבו חם בקרבו, הוא עומד תחתיו ודמעות נוזלות בלט על לחייו.

אצל הכותל המערבי פגע ברופא-העינים ד"ר איכנשטם, שמוצאו מאירופה. אדם זה מלא תקוה נלהבה לעתידה של ארץ ישראל והוא נחם את לוונברג באותן המלים, שהרצל השמיע באזני הקיסר הגרמני באהלו – הוא השוה את ירושלים לרומא.

“אכרים כאלה לא תמצא בשום מקום על פני האדמה. מלומדים העובדים בשדות”.

כשעברו באניה על חצי האי סיני, אמר קינגסקורט ברגש אל לוונברג: “כאן צריך ליצור עולם חדש. רק אתם היהודים, כיון שאין לכם מה להפסיד, עלולים להקים מדינה לנסיון בשביל כל באי עולם, ארץ חדשה על אדמה עתיקה – אלטניילאנד”. לוונברג שומע את הדברים האלה רק בחלום.

הספר השני מספר את פרשת החלום.

חיפה שנת 1923. האניה עוברת שוב בים-סוף, אבל בדרך הפוכה. ראשו של קינגסקורט הלבין כשלג, וראשו של לוונברג העלה שיבות. במרוצת עשרים השנים נשתנה כאן הכל. פלשתינה הריהי עכשיו ארץ פורחת עם נמלים גדולים ורשת צפופה של מסלות ברזל. לרגלי הר הכרמל עוגנות אניות ענקיות. שפת הים מעכו ועד חיפה היא גן פורח אחד המתנוסס בהדר הצבעים של צמחים סוב-טרופיים. ברחובות תנועה של כרך גדול שבעולם. רכבות תלויות באויר. דוד ליטוואק, אשר זכה שחלומותיו נתקיימו, קדם את פני לוונברג בגילת נפש והוליך אותו דרך כל ארץ ישראל. במרומי ירושלים מתנשא בית-המקדש ועל ידו עומד היכל-השלום, המשמש לאשרם ולטובתם של כל העמים ומביא ישועה למדוכאים והרצוצים שבכל אומות העולם. לכאן פונים ממציאים, אמנים ומלומדים בבקשת תמיכה לרעיונותיהם ועבודתם. על ההיכל מתנוססת הכתובת: כל דבר אנושי אינו זר לי.

בארץ העתיקה – החדשה הותקנו כל ההישגים והשכלולים של הטכניקה. תעלה ענקית מוליכה את מי ים התיכון אל ים המלח, מקצתם מעל פני האדמה ומקצתם מתחת לפני האדמה. מפל-המים היורד מרוּם של שלש מאות מטרים יוצר כח חשמלי מרובה כל כך, שכל מחשבה וכל תכנית עשויה להתממש על נקלה ובזול. הארץ החדשה חולקת ליושביה את כל התענוגות והדרי היופי של החיים, והחברה החדשה, החיה בארץ-האושר הזאת, נטולה את המדות הרעות ואין בה לא קנאה ולא תחרות שאינה כשרה, לפי שכל אדם חי את חיי עצמו מתוך חרות ואושר. מרבית הקרקע הריהי קנין הכל. חבורות שנצטרפו על בסיס של שותפות עובדות את האדמה. כל אדם ואפילו הנכרי יש לו זכות לעבודה. יסורים של שנות אלפים למדו את היהודים סבלנות ואהבת-שלום. נשיא החברה החדשה ד"ר לוונשטיין החולה, אומר בצוואתו אותם הדברים עצמם, שהרצל כתב אותם לפני ימים רבים בספר-הזכרונות שלו: “התקינו את ארץ מגוריכם באופן שגם הנכרי יהא רואה את עצמו בקרבכם כבן בית”. דוד ליטוואק נבחר לנשיא תחתיו וגם הוא שנן לאחיו, שאין זה מן המוסר למנוע אדם, אחת היא מה עמו ומה דתו, מליטול חלק בהישגים שלנו ובעבודתנו. זה הפתגם שלנו: “אדם, אחי אתה!” כשנשאלה השאלה בחברת בני האדם המאושרים הללו: מי יצר את כל אלה? – ענה ואמר ליטוואק הזקן: ההכרח. הארכיטקטן שטייניק אמר: העם שחזר והתאחד. דר. מרקוס: המדע. יואל לוי: הרצון. הפרופיסור שטייניק: כחות הטבע. כהן-הדת האנגלי הופקינס אמר: הסבלנות לכל אדם. רשיד ביי: הבטחון. דוד ליטוואק: האהבה והיסורים. והרב הזקן עמד ממקומו ואמר ביראת הרוממות: אלהים!

זוהי המלה האחרונה של הרומן “אלטניילאנד”.

את הספר הזה הקדיש לזכר אביו ואחותו פאולינה. טופס-כבוד שלח לארכידוכס מבאדן. “הרי זו אגדה, שרגיל הייתי לספר אצל מדורת-המחנה, כדי להשרות רוח טובה על אנשי בדרך-הנדודים. סבור אני, שכל העמים עדיין הולכים ונודדים בדרך המוליכה לחברה חדשה”. טופס שני שלח לרוטשילד אשר בלונדון. “רבים יחשבו את ספרי לאוטופיה, לפי שבחרתי את הצורה של האוטופיה, כפלטון, תומס מוֹרוּס ואחרים. בנוגע אליך איני חושש, שתבוא לידי טעות כזו”. הוא שלח טופסי-כבוד גם לשולטן וגם לקנצלר הממלכה בילוב.

שטף של תהלות ותשבחות נתך על המחבר, ובמחנה הציונים מצהלות גילה והתלהבות. ולפיכך אין תימה בדבר, שהרצל לא יכול להבין, מה מום מצא אחד-העם בספר זה, אשר דן עליו לא רק בקרירות אלא באיבה. הוא לא יכול להבין, שהפילוסוף שנתחנך ברוח היהדות, שהלוחם לתחית התרבות העברית לא יכול למצוא נחת לא בנפשות ולא במאורעות של אלטניילאנד“. בספר זה מצא אחד העם את כל מה שהרצל הכניס לתוך המשמעות של “החברה החדשה וצרכיה”: טכניקה, מדע, רכבות-כבלים אמריקניות ובתי-סחורה פריזאיים, מגרשי-משחק אנגליים והאוניברסיטה של ציון, כפפות צרפתיות לבנות והאופירה היהודית – – – רק את הדבר, המהוה לפי דעתו את עצם נשמתה של היהדות, לא מצא בחבור זה. הרצל השקיע את מבטו הצמא בחזון היהודי מתוך תמיהה ילדותית תמימה המיוחדה לאדם מן החוץ. הן הוא היה האיש, שהיה מיסב בחרדת קדש אל שלחן ה”סדר" וקרא את דברי ההגדה בהתרגשות הנפש של חוזר בתשובה. הדבר היה בשבילו תשובה הביתה, מציאת יופי, שהיה סבור עליו שאבד ממנו, נטילת חלק במאורעות מיוחדים במינם, שלא ידעם מעולם. פעמים שאנוס היה לכבוש את רוחו בכח, שלא להשמיע זעקת שמחה מהולה בצער…

כבר עברו שלשים שנה מזמן ששאל בילדותו על שלחן אביו את ארבע הקושיות של “מה נשתנה”. אחר כך באה תקופת “ההשכלה”, הפרישה מכל מה שהיה בו משל יהדות, ולסוף באה הקפיצה אל תוך החלל הריק, לפי ההכרח ההגיוני.

משום שלא הכה שרשים עמוקים בחיים.

באותו ליל הסדר היה בעיני עצמו “כבן האובד” החוזר אל בית אביו…

ובשעה שקינגסטון תמה עליו וקרא לו “ידען גדול אתה בלשון העברית”, הודה, שהוא תמה בעצמו מהיכן לו ידיעתו זו.

“הנראה, שהכל ספון בקרבנו במחבואים מימי הילדות”.

בדמות דיוקנו של האיש, שחזר אל היהדות, תאר הרצל את עצמו ואת ידידו האובד היינריך קאנא. גם לידידיו הקים ב“אלטניילאנד” מצבה ספרותית. הופקינס הרי הוא הכלר, דוד ליטוואק – וולפסון, שטיין – האחים מרמוריק וכו'.

ואולם אחד-העם היה כלו-מעורה בתוך התרבות היהודית ולא פרש ממנה מימיו, וליל סדר של פסח לא היה בשבילו מאורע המזעזע את הנפש. ולפיכך לא מצא ב“אלטניילאנד” את הנשמה היהודית החוזרת מן הגלות הארוכה אלפי שנים, כדרך שמצא אותה הרצל…

נורדאו יצא לישע ידידו, שנתקף קשה, ונתכוון לפגוע בחודו של עטו ב“פילוסוף הקטן”. ואולם ספינתו של הרצל חזרה מארץ החלומות והפליגה שוב אל נאות המציאות הממשית. שוב הוליכה אותו דרכו ללונדון, שלפי הידיעה הטלגרפית שקבל מאת גרינברג, היה דזשו טשמברלן, השליט של הקיסרות הבריטית, מצפה לו שם לשם שיחה.

“שוב ברחתי מן ה’פריסה' כתלמיד הבורח מבית רבו”. וכדי להפיס את דעתם של נותני לחמו שלח להם פיליטונים על “נשפי לונדון”, כדרך שהיה שולח לעתונו מאמרים על הישיבות הסוערות שבהיכל בורבון בזמן שכתב את “מדינת היהודים”.

מה ארוכה הדרך, שעברה התנועה מאותו הזמן ועד עתה.

אפשר שגם בנדיקט התחיל להאמין בזה: השולטן, הקומיסיה הממלכתית, רוסיה… ואפשר שיסלח לו גם על הנסיעה החדשה הזאת, שנסע לדרכו בלי פרידה, אם ישלח לעתונו אינטרוויו עם טשמברלן… עתה תיפתחנה לפניו כל הדלתות גם בלונדון.

ואפשר שעכשיו יזדמן לפניו אותו המדינאי הנוצרי, שיעבור דרך השער היהודי אל ההיסטוריה העולמית. ואז ילוו אותו גם היהודים במסע-הנצחון שלו… חזקה עליהם, שילווהו בנפש חפצה…

לורד רוטשילד, אשר לפני זמן מועט לא רצה אפילו לקבלו, חרד עתה לקראתו וענה ואמר אליו: It is my opinion, you are a great man “מוחזקני, שאדם גדול אתה”.

 

כד    🔗

לרגלי הר סיני – המשלחת לאל־עריש – בצלה של ממלכת־העולם האנגלית – משא ומתן עם נשיא־המיניסטרים האנגלי טשמברלן - “יהודה החדשה” כפרובינציה מצרית – כשלון התכנית

לורד טשמברלן הקשיב את הרצאתו של הרצל בעיון רב. תוך שעה אחת עמד על כל פרשת הענין. המסכה הקופאה, שהעלימה את רשמי פניו, הלכה ונמוגה – אישיותו של הרצל נסכה עליו קסם נפלא.

“הריני עומד במשא ומתן עם השולטן”, פתח ואמר הרצל, “אבל הרי גלוי וידוע לפניך מה זה משא ומתן עם תורכי. רצונך לקנות ממנו שטיח, עליך לשתות עמו תחלה תריסר ספלי-קפה קטנים ולעשן מאה סיגריות ואחר כך מן הנמוס הוא לשוח עמו על עסקי משפחה, ורק לאחר שכלו כל הקצים רשאי אתה להבליע תוך השיחה מלה אחת על דבר השטיח, שאתה מבקש לקנות. אמנם אני יש לי זמן לנהל משא ומתן כזה, אבל עמי אין לו זמן לכך. המוני בני אדם רעבים ללחם. עלי להחיש להם עזרה…”

הרצל קרא בשם את חבלי-הארץ, שהוא מבקש לקבל מאת אנגליה: קיפרוס, אל-עריש וחצי האי סיני.

טשמברלן אינו יכול לדבר עמו אלא על קפרוס – שאר חבלי-הארץ ממונה עליהם לשכת עניני החוץ. אבל בקיפרוס יושבים יונים ומוחמדים, שאין לדחוק את רגליהם כדי להכניס מהגרים חדשים. כשהוא לעצמו אין עינו רעה ביהודים. אלמלא נזלה במקרה טפת-דם יהודית בעורקיו, היה מתגאה בכך. אלא שאין בעורקיו אפילו טפה אחת של דם יהודי… חוץ מזה אין אנטישמיות באנגליה. אם הדברים יגיעו לידי כך, שיעלה על הארץ זרם-הגירה גדול, אולי יהא צורך לעצור בו על ידי קביעת חוק. “הדברים האלה היו רמיזה גלויה כנגדי אני, הראש והמנהיג של הצוענים, שארחיק את הלהקות של מגבולותיה של אנגליה”. אלא שאין זו אלא שאלת העבודה ולא שאלת הגזע. הרעיון הציוני חביב עליו והוא מוכן בנפש חפצה להיות לעזר בדבר. אילו נמצא בממלכה הבריטית מקום, שאין שם בני הגזע הלבן, אפשר היה לדבר בענין זה. הרצל הזכיר שוב את אל-עריש ואת חצי האי סיני: יש שם שטחים שאין בהם ישוב. את אלה היכולת ביד אנגליה לתת. ותמורת זאת יתרחב שלטונה במדה לא מועטה והיא תקבל את תודתם של מיליוני בני אדם.

טשמברלן הסכים, אלא שעליו להועץ תחלה עם הלורד קרומר, נציב מצרים, ועם המנהל של עניני החוץ, הלורד לנדסדאון. טשמברלן לא ידע היכן מקומה של אל-עריש. הוא נטל אטלס גדול ופתח את מפת מצרים. “מצרימה לא נרד, כבר היינו שם”, אמר הרצל בלצון. בעל המסכה חייך.

והוא הבין מיד, שהדברים מכוונים למקום כנוס של יהודים בקרבתה של ארץ ישראל. אם אנגליה תסכים, תהיה גם תורכיה נכונה לבוא במשא ומתן על מחוז חיפה. "הדבר המתמיה ביותר הוא, שטשמברלן לא היה בקי כלל בחבלי-הארץ הבריטיים, שהוא היה השליט עליהם. הייתי בעיני כאדם שנכנס לחנות גדולה של גרוטאות, שבעליה אינו יודע, אם יש לו החפץ המבוקש ואם לאו. הריני מבקש מקום-כנוס לעם היהודי? טוב הדבר, הוא יבדוק, אם יש לה לאנגליה מין דבר כזה במלאי שלה.

טשמברלן תפס את הרעיון: קולוניה יהודית עם שלטון-בית בחלק הדרומי-המזרחי של חבל הים התיכון, במרחק של “קפיצה” אחת מפלשתינה. הרצל הרצה את תכניתו בתזכיר, שמסר אל הלורד לנדסדאון: על הממשלה האנגלית לתת קונצסיה על חבל-ארץ זה. על בסיס זה תוסד ה“חברה היהודית המזרחית” (Jewish Eastern Company) בקרן של חמשה מיליונים לירות, אשר תעסוק בישוב הארץ על פי שיטה קבועה. ראשית כל תסול דרכים ומסלות-ברזל, תבנה נמלים ותחלק את הקרקע. ההסתדרות הציונית תקבל עליה את האחריות, שלא יבואו לארץ אלא בני אדם הגונים ביותר. לשם יהגרו לא רק הרעבים המבקשים עבודה, אלא גם אנשים אמידים ובעלי הון. הללו יכוננו שם עסקים, לפי שתהיה להם תקוה להצליח. הכח המושך של זכויות קולוניליות תביא לארץ את בחירי העם היהודי. על ידי המעשה הזה תקנה אנגליה עשרה מיליונים ידידים לשלטונה, עשה מיליונים מתווכים לקולוניות שלה מסביב לכדור הארץ, ובין הסוכנים הללו לאינטרסים האנגליים ימצאו תגרי מחטים ותגרי חוטים, סוחרים, בעלי חרושת-מעשה, בורסאים, מלומדים, אמנים ועתונאים, שיהיו אסירי-תודה לעם, אשר ימציא להם את התשועה, שהם מצפים לה ימים רבים.

למחר קבל טשמברלן את הרצל והודיעו, שכבר הכין את הלורד לנדסדאון לבקורו – הפגישה שביניהם יכולה להתקיים עוד היום לאחר הצהרים. אלא שהרצל צריך להרגיע אותו, שלא יערוך התקפה מאל-עריש על פלשתינה. הרצל הבטיחו נאמנה, שנדידה לארץ ישראל בלי הסכמת השולטן הריהי דבר שאין להעלותו על הדעת. לשמע הדברים האלה נצנץ רגש בתוך המסכה הקופאה והיא התעוררה.

“אך את השולטן יכול אתה להטעות כך” – הרהר האיש בעל-המסכה והמונוקל נפל מתוך עינו, שהביטה למרחקים, כאילו היה צופה ורואה, שיבוא יום והחיילים היהודים ילכו שכם אחד עם החיילים האנגלים מאל-עריש ומחצי האי סיני אל ארץ ישראל על מנת לכבשה.

לורד רוטשילד תמה כשהרצל ספר לו, שכבר דבר פעמיים עם טשמברלן. עכשיו נתקבל הענין גם על דעתו ונראה לו יותר ממשי. בועידה שלאחר הצהרים הסביר לנדסדאון פנים להרצל במדה יתירה. הוא בקש ממנו להמציא לו תזכיר ערוך לכל פרטיו כדי להציעו לפני מועצת המיניסטרים. כיון שסיועו של הלורד קרוֹמר היה דרוש בהחלט, הציע הרצל לשלוח למצרים את עוזרו הנאמן גרינברג, כדי לדבר עם לורד קרומר פה אל פה. לנדסדאון נתן להרצל מכתב-המלצה ללורד קרומר, שהיה כתוב בדברים חמים ביותר.

בראשית נובמבר חזר הרצל לוינה. שוב השתקע במשא ומתן ארוך וממושך, בוכוחים ובצפיה מיגעת. לסוף באה טלגרמה מגרינברג: “Everything all reight” – הכל עלה יפה. לבו של הרצל דפק ברמה. אפשר שאנו עומדים לפני קבלת הטשרטר ולפני יסוד המדינה היהודית. “אבדן כחי גורם לי להאמין בזה…” פעולת הלב שוב אינה כתקונה ומעוררת דאגה. ההתרגשות, שתקפה עליו בועידה השנתית, הפילה אותו למשכב. ובעצבות רוח הריהו מעיר: "במאמר הבקורת שלו על הספר “אלטניילאנד” אומר דר. גלאנץ דברים נאים מאד: “אף משה אחד לא נכנס עדיין אל ארץ-הבחירה…”

הוא הלך לאדלך, כדי להמתין שם לחזירתו של גרינברג. בועד הפועל הציוני כבר התחילו מלגלגים על “תמורת ציון”. לשוא יגע הרצל להסביר לחבריו, שאינו מתכוון אלא לכונן בסיס אסטרטגי לעתיד. כיוצא בזה לא יכול בעל ה“נויאה פרייה פריסה” להבין, מפני מה נלחמים הציונים לכיבוש הקהלות העבריות – הוא לא היה מקבל אותן אפילו אם היו נותנים לו במתנה. והרצל הסביר לו במנוחה, שאין זו אלא נקודה אחת במלחמה הכללית. כך מתנצחים במלחמה על בית-אחוזה אחד, על גבעה אחת…

בכ"ב לדצמבר באה תשובתו של לנדסדאון. תשובה זו הריהי תעודה היסטורית: לורד קרומר הודיע, שענין חצי האי סיני עשוי להתגשם, אם הקומיסיה, העומדת להשלח לשם, תמצא שחבל-הארץ הזה מתאים לצורך המטרה. הממשלה המצרית אינה מבקשת אלא קבלת הנתינות התורכית באחריות הממשלה האנגלית ומכסת-כסף לשמירת הסדר מבית ומחוץ.

הרצל תאר לעצמו את הענין כך: “יהודה החדשה” תהיה אמנם מחוז מצרי, אלא שהיהודים עמם יקבלו עליהם את השלטון – לשבע שנים או לעשר שנים. הכדיב המצרי או הממשלה האנגלית יתנו תוקף לשלטון הזה. בראש צבא המשמר אמנם יעמדו קצינים אנגלים-מצרים לאמנו ולהכשירו לתעודתו, אבל החיילים עצמם יהיו רק יהודים. היהודים לא ישימו את מבטחם אלא בכח המזויין של עצמם. כדי לבצע את המפעל יתן רוטשילד כסף מכספי יק"א, לכל הפחות שנים-שלשה מיליונים, ואת השאר מן הצורך יהיה להמציא על ידי חתימת נדבנים. ומתוך אינטואיציה גאונית בקש למצוא פתרון גם לבעיות טכניות: בנית מסלת-מים מתחת לתעלת סואץ, כדי להעביר בה את מי הנילוס אל מדבר סיני. בכח המים האלה אפשר יהיה להפוך את כל אדמת המדבר לאדמת מזרע. גם את הבוץ המפרה של הנילוס אפשר יהיה להביא לאל-עריש באניות.

ובלבו מתעוררים זכרונות מימים עברו כשהיה עדיין תלמיד בבית-הספר הריאלי שבבודפסט והוא חשב מחשבות לפרוץ את תעלת פנמה לפי שיטתו של ליסיפס. מערכת השאלות הטכניות הכרוכות בענין זה הזכירה לו את שנות נערותו, את אהבתו הראשונה למפעלים של טכניקה. בשקידה קדחתנית השתקע בחקר הבעיות הטכניות והסעיפים המשפטיים הכרוכים בהן. תפקידים ש“בסוד” הטיל על מרמורק ועל ורבורג. לאחר משא ומתן ארוך על ידי מכתבים סוף סוף עלה בידו לסדר את צרוף המשלחת. את המשא והמתן עם קרומר הטיל על גרינברג ומלא את ידו לשמש בא כחו לכל דבר. לגולדסמיד הבטיח משרת מפקד עליון למחנה-הצבא היהודי שלעתיד לבוא.

עם זה מדכא אותו קשה לחץ התפקיד הכפול שהוא ממלא, תפקיד של שליט ושל משרת כאחד. בשלושים ואחד לדצמבר, בשעה שכל חבריו סופרי ה“פריסה” חגגו את חגיגת הסילווסטר, סדר את המגירות של שלחן-הכתיבה שלו במערכת. עליו ללכת שוב ללונדון, כדי להכין את המשלחת. והרי זה לא כבר קבל חופשה ונעדר מן המערכת. הוא חושש, שהפעם יבוא הדבר לידי קרע בינו ובין אדוניו נותני לחמו. “והפעם הזאת מזהירה אותי גם אמי החכמה: אל תסכן את קיומך…”

על משואות רכושו, שהקריב לטובת הרעיון, יושבת הדאגה ומעוה כנגדו את פניה בצחוק. “מה נורא הדבר, שקשיים של קטנות מרפים כל כך את ידי – כמה קטנים הם לעומת גודל התפקידים שלי”.

אבל הוא מוכרח לדבר עם לנדסדאון ועם לורד רוטשילד, ויהיה מה שיהיה.

בחמשה עשר לינואר דבר עם מלך הפיננסים, שבא לבקר אותו בבית מלונו והעתיר עליו דברי חבה. רוטשילד האמין בהצלחה.

“אתה, דר. הרצל, תעמוד בראש, ואני איני מבקש אלא להיות לך לעוזר. הריני מאושר, שהיכולת בידי לסייע לך”.

הרצל כתב בספר-הזכרונות שלו: “זקן טוב ומיטיב, הנני אוהב אותו בלב תמים”. בלילה עליו לכתוב פיליטון בשביל ה“פריסה”. הנושא: “ערב בפאריז”. וכך עלתה לו בסטמבול, סמוך לראיון אצל השולטן, בשעה שעמד על הגשר וענה את מחו לבדות ספור מזרחי, שהיה מחוייב להגיש לקוראים הוינאים.

כל היום היה טרוד לתת הוריות לחברי המשלחת. הוא חבר ספרי-נוטריקון לחלוף הטלגרמות, עשה חוזי-ביטוח לטובת המשפחות של חברי המשלחת, קנה פונוגרפים בשביל שייכי הבידואים שבמדבר סיני.

בצהרים שוב ישיבה בביתו של לורד רוטשילד, שהשתתפו בה גדולי בעלי-הממון שבלונדון. הרצל תמה על הדברים הקשים, שהטיח רוטשילד כנגד הבנקאי הפורטוגלי האדיר לוזאדה: “כך דרכם של היהודים הפורטוגלים הללו, שפוטרים אותך תמיד בדבורים נאים – הריני מוותר על מליצה נאה. אני מבקש מעשה”. זה כחו של הממון – הרהר הרצל בלבו.

אלא שגם הוא עצמו אינו נוהג באדירי ההון מנהג טוב מזה. “לורד רוטשילד, רצוי בעיני, שאתה תהיה פרקליט בענין זה”.

זה כחה של הרוח.

הרצל חזר לוינה והיה מצפה שם לידיעות מאת המשלחת, שהלכה לאל-עריש. כשנתקבלו הידיעות הטובות הראשונות, בקש מאת הלורד רוטשילד להפגש עמו בפאריז ולזמֵן את הברון רוטשילד לועידה.

“חיינו הולכים וכלים במהרה – עלינו להזדרז, אם רוצים אנו לפעול טובות”.

לויזיר הגדול ולמיניסטרים אחדים שלח דברי-בירורים על המשלחת, כדי למנוע בכך, שצרי-עין ידברו עליה תועה לפני השולטן. ובאותו הזמן עצמו הציע על ידי גרינברג לסוכן התורכי שבמצרים סכום של אלפיים לירות, כדי לסלק מכשולים בענין זה. סכום כסף כזה דרש חבר אחד של הצירות התורכית בוינה בשביל כל אחד מן המיניסטרים המשמשים במשרתם בקונסטנטינופול. הרצל, אשר כעורך החלק הפיליטוני לא רצה אפילו לקבל סופר הנשען על המלצה, השתעבד לטובת הציונות למנהגי ה“כנופיה של היילדיז”.

בכ"ז לפברואר נתקבלה טלגרמה מאת גרינברג: “מזל טוב, התעודה נחתמה. הכל שלום ומניח את הדעת”.

התרגשותו גזלה את שנתו של הרצל. כל הלילה ישב ותכן תכניות. הוא החליט לכנס את הקונגרס. מה נאדר הנצחון! רצינו, ושוב לא היה הדבר חלום. מרגלי הר סיני שמו גם אבותינו את פניהם אל ציון.

בשני למארס הגיעה התעודה. ובפחי נפש ראה הרצל, שלא היתה כל סבה להשמיע “מזל טוב” בקול רם. התעודה לא היתה אלא אגרת של מה-בכך מאת נשיא-המיניסטרים המצרי, מלאה הבטחות קלושות והגבלות של זהירות. שוב חישב החלום לנדוף כעשן. והוא קם והפליג במהירות לקהירה, כמפקד מלחמה שניגף, המבקש לחדש את מחנהו המוכה ולהתחיל שוב במלחמה. אלא שאינו יודע אפילו היכן צבאותיו. הוא מלא את ידי מרגליו של קוק לבקשם במדבר וצוה עליהם לשוב מיד בחזרה ולהתרכז. בינתים נשא ונתן עם קרומר ועם בוּטרוֹ, אל שהמשא והמתן לא נשא פרי כלשהו.

בערב השתתף בהרצאתו של מומחה אחד למקצוע התעלות. וכאן נתן את דעתו למנין הרב של מצרים צעירים, שמראיהם כמראה אנשים משכילים ואשר הקשיבו את ההרצאה בעיון. הללו הם אדוני הארץ שלעתיד לבוא. מוזר הדבר, שאנגליה אינה רואה זאת והיא סבורה, שלעולם יהא לה עסק כאן עם פלחים עניים. היום מספיק כל צרכו חיל-מצב של 18,000 איש לשלוט בכל הממלכה הגדולה. אבל עד כמה? תפקיד האנגלים נשגב הוא באמת. הם מטהרים את המזרח, מביאים אור ואויר אל תוך פנותיו המזוהמות ביותר, מבערים את המנצלים מן הארץ ומכריעים את בעלי-הזרוע. אלא שיחד עם החרות וההתקדמות, שהם מקנים לפלחים, הרי הם מלמדים אותם גם את ההתפרצות.

לאחר צפיה ארוכה נפגש עם המשלחת בקהירה. הדין והחשבון של בעלי המקצוע לא היה בו כדי לשמח את הלב: במצב של עכשיו לא תצלח הארץ. אם תהיה יכולת לפתור את שאלת המים, אפשר יהיה ליישב את החבל הזה.

נמצא שהכל תלוי במושל הטכני של הנילוס: אם הלז ירשה להשקות את אדמת אל-עריש במימי הנילוס. השיחה שבין הרצל ובין מזכיר-המדינה סיר הנבורי בענין זה נתקימה על פני הנילוס עצמו.

“הן הייתי פיטן לשעבר, ומצב-הרוח הנפלא שהייתי שרוי בו בשעה שהחלקתי בסירה לאורך הנילוס בזהרי ערבים ועיני מכוונה כלפי שפת היאור התפושה תמרים ואל המרחקים המבושמים, היה צרי לנפש…”

סיר הנבורי אמר, שיהא צורך בשנים או בשלשה מיליונים מטרים מעוקבים מים יום יום, ושיעור כזה אפשר יהיה לתת בלי שום ספק. ובכן בפרט זה הגיע הדבר לידי נצחון. והרצל, “מי שהיה פיטן לשעבר”, מתענג ברוחו על המראה הפיוטי איך הנהר המצרי האגדי משקה בזרמי מימיו את ארץ היהודים החרבה – הלא הוא אותו הנהר הזורם לאטו ומראהו כתום-כהה כמו בזמנו של משה. והפלחים, אשר עבדים הם כיהודים בשעתם, כופפים בחום הלוהט את גבותיהם על גדותיו ועובדים עבודת פרך.

“הריני נודר נדר, שאם אגיע בזמן מן הזמנים לידי שלטון, זכור אזכור את הפלחים”.

וחזיונות של כבוש ארץ מלאו את נפשו על שפת הנילוס כנפש משה בשעתו. “אל תדמה, שאין אמצעי-שלטון בידי”, אמר אל איש-המדינה האנגלי, שהשתאה לו. “אילו רציתי לגייס עשרים אלף צעירי יהודים ללכת אחרי לכבוש את פלשתינה בנשק ביד, היו נקהלים מיד. וכבוש זה נאה היה מקנית הארץ בכסף”. איש סודו הצעיר דר. פרידימן הרגיש בדבר, שדמיונו מפריז על המדה יותר מדי, ולכן השתדל בזהירות להשיא את השיחה לענינים יותר ריאליים.

בהמשך המשא והמתן הכיר הרצל לדעת את בני “מרום עם הארץ” שבקהירה. ביניהם נמצא גם אדם אחד, שהיה ברוחו מבני בניהם של היהודים-העבדים הקדמונים. על הטיפוסים הללו נמנה גם יועץ הצירות הגרמנית, שהיה מתכבד ומתרברב כיונקר פרוסי גמור ואשר “אילו טפחו אותו על גבו, היה קורא שמע ישראל. כמה משתדלים היהודים הללו למלא תפקיד מגוחך…”

כמעט כל צירי המדינות הזמינו את הרצל כאורח אל ביתם, רק הדיפלומטים האוסטריים לבדם לא נתנו את דעתם עליו. “אך אפס וריק אני בעיני האידיוטים הללו, שעל קיומם בעולם שוב לא ידע אדם, בזמן ששמי יזהיר ככוכב לדורות עולם”.

הממשלה המצרית הוסיפה לנהל את המשא והמתן בדרך חמורה ודנה על כל פרט ופרט. התווכחו על בעיות משפטיות ועל שאלות של שלום הצבור ובטחתו. גם כאן היו נכונים למסור קרקעות, אבל לא שטח אחד מחובר. הרצל דחה זאת בהחלט. מי יודע, אם הכבוש ימשך לאורך ימים. ומי יכול לערוב בדבר, שהקולוניסטים לא יהיו מופקרים באחד הימים שוב לשרירות לבם של התורכים? הרצל הכתיב לעורך הדין של הממשלה את נוסח-החוק המתאים לדבר ויצא מקהירה מתוך הכרה, שערך וסדר את הכל יפה. שוב לא היה מה לעשות אלא לחתום על החוזה. וכמה היה ודאי מיצר ונעלב בלבו, שגם כאן, בתוך ההכנות למעשים היסטוריים גדולים, שהצריכו אמוץ כל עצב מעצביו, אנוס היה לכתוב פיליטונים קלים בשביל ה“נויאה פרייאה פריסה”, כדי לפייס את המערכת על העדרו ממנה. “הצבעים צריכים להיות מבהיקים ביותר – זו התכלית של מלבושי הגברים. וכנגד זה מהלכות הנשים ברחובות כשהן עטופות שחורים, בניגוד לנשי המערב, המבהיקות ומפתות כפרחי-נוי, שהוצגו לראוה. המחוקק הקדמון, שהסתיר את הנשים אחורי שבכות-ברזל ולא הרשה להן להציץ אל העולם אלא בעד רשת סמיכה, שעטף בצעיפים שחורים את דמותן הנאה והמפתה את הלב – המחוקק הזה נתכוון ליצור עם של אנשים מוצקים ובעלי-מלחמה. הוא שאף לכך, שהאשה לא תרחיק את הגבר מן התפקידים הגדולים המוטלים עליו. וסופו של דבר היה, שהמזרח, שאין לאשה כל ערך בו, נם את שנתו. המזרח מפונק ורכיך הוא יותר מן המערב. וכי לא מצבה של האשה הוא הוא שגרם לכך?”

כיון שאין להזכיר ב“פריסה” את המפעל היהודי, הריהו מבליע מכל מקום פה ושם הערה, המגלה את הדבר המסעיר את נפשו.

“אחת הסבות המיגעות את האדם היא האקלים, אשר רך ונוח הוא כל כך, שהוא מסיח את דעתו של אדם מן המזמות הגדולות שלו וגורם לו להיות צף בזרם החיים מתוך ליאות. ובתוך חיוך האושר והנחת הזה של זהרי החמה אין האדם צריך למחיתו אלא מעט. גזר של קנה-סוכר ופרוסת “פתה” משמשים לפלח סעודה נאה. הרקיקים השטוחים הללו עודם בהויתם מימי קדם – הלא הוא אותו הלחם, שהיה משמש דוגמה ליהודים למצות, אשר אפו בצאתם אל המדבר אחרי משה החכם, שהתיקם מסירי-הבשר המצריים, שודאי עלובים היו ביותר”.

גם בפיליטון הוא מדבר דברי מחמאות נאים כלפי האנגלים. “חיילים לבושים מלבושי סקוטים צועדים ועוברים ברחובות. הכבוש… שאין כונתו לנצל את העם ולרמסו ברגלים, אלא לרוממו ולהשביחו. הזר הנפלא הזה מפיץ אורה, קובע סדר, מגין על הבריאות, שומר את הזכויות, מסדר את הפיננסים, מניח לכל אדם לעבוד את אלהיו כדרכו, שומר על עוברי דרכים, מסולל נתיבות ומקים סכרים ונוהג חסכון במימי הנילוס במדה שלא נהג אפילו שליט אחד משליטי מצרים במרוצת אלפי שנה. והפלח אינו חש ומרגיש, שכל זה הוא עושה לטובתה של ממלכה גדולה הנמצאת במרחקים…”

וגם הרצל לא שער, שמדת החסכון במימי הנילוס, ששיבח אותה שבח גדול כל כך, עתידה להקים חומה בפני הרעיון הגדול שלו. מקהירה הלך הרצל לפריס ושם נפגש עם רוטשילד ועם מנהיגיה של יק“א. הלורד רוטשילד העיר את תשומת לבם של באי כחה של יק”א לדבר, שהרצל נותן להם עתה הזדמנות לעשות גדולות. גם אדמונד רוטשילד נמשך אחרי התכנית הזאת בהתלהבות. לאחר ימים אחדים בא הרצל ללונדון לשם משא ומתן עם טשמברלן, שכבר ידע, כי התכנית של אל-עריש אינה עשויה להתקיים, והוא הציע לפניו בזהירות ארץ אחרת – הלא היא אוגנדה אשר באפריקה הדרומית. “בדרך מסעותי ראיתי בשבילך ארץ. אמנם באזור שעל חוף הים הריהי חמה ביותר, אבל בפנים הארץ אקלימה מצוין ונוח הוא אפילו לבני אירופה. שם אפשר לגדל סוכר וצמר-גפן. הרהרתי בלבי: הרי זו ארץ בשביל ד”ר הרצל. אבל הרי הרצל רוצה ללכת דוקא לפלשתינה או אל ארץ הסמוכה לה".

“אמנם כן, הריני אנוס ללכת רק לשם”, החזיר לו הרצל. "רק שם יכול להקבע הבסיס. אפשר שלאחר זמן נוכל ליישב גם את אוגנדה. שכן המונים רבים אנוסים לנוד ממושבותיהם, אבל רק על בסיס לאומי היכולת בידינו ליצור גדולות. היהודים לא יוציאו את כספם לאוגנדה. חבל הארץ צריך להיות קרוב לכל הפחות קרבה יתרה לפלשתינה. הרי פלשתינה עתידה להכנס סוף סוף לתוך תחום האינטרסים של בריטניה הגדולה, אם במוקדם ואם במאוחר. אלא שצריך להחיש את הוצאת הענין אל הפועל “Mans life is short – חיי האדם קצרים הם”.

הופיע מושיע חדש על הבימה – בלפור.

ראש הממשלה הבריטית. מתוך אמונה ביבלית הריהו מודה, שיש להשיב לעם היהודי את קוממיותו הלאומית מימי קדם. טשמברלן הסכים לדבריו ברגש והרצל חזר לוינה בלב מלא תקוה. בחזירתו נפגש בפריס עם נורדאו ועם האחים מרמורק, ששמחו על הצלחתו שמחה רבה לאין שעור. נורדאו חבק את הרצל ואמר אליו: “אין מלה בפי להביע את רוממות מפעליך. אכן נפלא הדבר, שהעם היהודי עדיין מוכשר היה להעמיד מקרבו אדם כהרצל”. אף על פי שהרצל כבר אמר לשוב הביתה למחר, עם כל זה מהר להודיע את דברי נורדאו לאמו האהובה.

“דבר המובן מאליו הוא, שהנני דוחה את השבח הזה, לפי שאין אדם רשאי לעשות את עצמו לצחוק, ואף על פי כן הנני חוזר לפניך על דבריו, כדי לשמח את לבך. כל מהלל, אם אני ראוי לו בכלל, אך לכם הוא, הורי היקרים, שמידכם בא לי הכל. לך ולאבי האהוב והטוב, שלא אשכחנו לעולם ואשר זכרו חי בלבי לעולם בכל מקום שאני נמצא והנני מתפלל עליו קדיש לפי דרכי. מחר, אמא יקרה, אסע הביתה. סבור אני שפעלי הצליח בידי…”

והנה באה טלגרמה חדשה מאת גולדסמיד והודיעה, שכל התכנית נכשלה כשלון גמור. הממונה מטעם הממשלה על עסקי הנילוס, סיר וו. גאַרסטיין, אינו רוצה לתת כלום ממי הנילוס. ולפיכך דחה הלורד קרומר ועמו כל הממשלה המצרית את כל התכנית דחיה גמורה. כך היה סופו של הרעיון הזה.

בפחי-נפש כתב הרצל בספר-הזכרונות שלו את הדברים האלה: “ט”ז למאי 1903. הפרוייקט של חצי האי סיני היה כל כך ודאי בעיני, שלא רציתי לקנות קבורת-משפחה בבית-העולם אשר בדיפלינגן, שאבי מצא שם מקום-מנוחה ארעי. עתה מוחזקני שהענין בטל בטול גמור, ולפיכך ראיתי צורך לפנות אל ממוני המחוז ולרכוש את הקבר מספר 23".

כשהורידו את ארונו של אביו אל הקבר המשפחתי, הציץ הרצל לתוך הקבר הפתוח וענה ואמר: “במהרה בקרוב אשכון גם אני פה…”

 

כה    🔗

“היהודי הפסטי” ויהודי פסט – ההסתדרות בפרסבורג ובוינה – חלוף מכתבים עם ארנסט מיציי ויוסף קיס על הציונות – “גם את יהודי הוגריה ישיג הגורל הצפוי להם” – הפוגרום בקישינוב – מלאכות מאת מלך המדבר אל מלך היהודים

זכרונות מימי הילדות, שמחשבת החדלון מגבירה אותם ביותר, קשרי-נפש מימי הנעורים, אשר בשעה שהם צפויים להנתק הנם מתחזקים ומתהדקים ביותר – בית-הורים, בית-הספר, בית-הכנסת ובית הקברות קוראים את הרצל לעתים קרובות לבוא לבודפסט, שהיתה מעסיקה את מחשבותיו אפילו בזמן שהיה רחוק ממנה. הוא היה מצפה תמיד, כי משם יושיטו לקראתו ידים עוזרות, יעלו באזניו קולות חביבים לעודד את רוחו ויקדמו את פניו מבטים חמים המבינים לנפשו.

“פעמים הרבה דברתי עם אבי היקר”, הריהו כותב אל מיצי, “שהיהודים ההונגרים עומדים מרחוק לתנועה שלנו. אלא שהייתי מקוה תמיד, שסופם להסתפח אלינו. הרי אי אפשר שתהיה אחרת”.

אבל הסתפחות זו לא נתקימה אלא בחשאי, בגניבה ולאטה – מערי השדה, מן ההיקף, באה לעתים רחוקות ידיעה על ניצוץ אור, שהבהיק באחד המקומות אם בחזקה ואם בחרדה – אלא שאותו הניצוץ חזרה וכבה במהרה בעטים של מתנגדים או מחמת שויון-נפש פושר, שיש בו כדי להמית. בשום מקום מן המקומות לא נוצרו אגודות קבועות. צעיר אחד מבּיסטרטשה רצה ליסד אגודה ושמה “עבריה” לתמיכת הרעיון הציוני. הוא פנה במכתב אל הרצל, והלז החזיר לו תשובה בחבה יתרה בהודע לו, שכותב המכתב, ששמו ניסן כהן, אינו אלא עלם בן שבע עשרה. הופיעו כתבי-פרופגנדה אחדים, שבאו להטעים בעיקר, שהציונות אין בה משל ניגוד לפטריוטיזמוס. ד“ר יוהן רונאי פרסם מגלה עפה ואחריו הוציא אדולף סצילאגי, שהיה משמש פרופיסור באלסקוביני, ספר וכוח ושמו “העם היהודי והציונות, מלה חמורה לעמי”. המחבר קרא על הספר שם בדוי “אברהם עבר”. גם הד”ר קוריטשינר מפפה נטפל אל התנועה הציונית ויצא להגן עליה, והרב לעדת החרדים שבאותה העיר, רוט, השתדל לטובת הציונות בדבור ובכתב. נוצרו אגודות בקלאוזנבורג, בקאַשו, בנאַגיסצומבט ובערים אחרות. ואולם בבודפסט עדין נלחמו בציונות מלחמת תנופה. רק עתון יהודי אחד בגרמנית “הונגרישה ווכנשריפט” נלחם לציונות. ולא עוד אלא שגם לא יהודים אחדים יצאו לריב את ריב הרעיון, שהרבו לנאץ אותו. כהן קתולי אחד, אנדריאס טשורי, שבח את הציונות שראה בה גלוי נעלה של אהבת הבריות, ואמר ליהודים, שלא תעלה על דעתו של אדם לפקפק בפטריוטיזמוס הנלהב שלהם בשביל שהם משתדלים לשוב ולרכוש את ארץ אבותיהם, מולדת מלכיהם ונביאיהם. והכהן הקתולי הזה הסכים לדעתו של הרב דר. זינגר מטאפולצה, שהיהודים לא היו מעולם פטריוטים גרועים בשום מקום ושאין להם צורך כלל להציג בלי-חשך לראוה את אהבת המולדת שלהם ולמנוע את עזרתם מאחיהם האומללים, כדי להוכיח בכך, שאינם שותפים לענין הלאומי הזה. תמיכת הציונות חובת הכבוד היא לא רק ליהודים, אלא גם לבעלי אמונות אחרות, וכי יהודי המתריס כנגדה חוטא לאלהים.

ואולם הקולות הבודדים הללו היו כקול קורא במדבר. המוני היהודים עמדו מרחוק. העתונות היהודית שבפסט המטירה על הציונות אש וגפרית. רק בעיר פרסבורג עלתה ביד בטלהיים ליסד אגודה ציונית אורתודוכסית. בסוף חודש מארס שנת 1902 נתקימה ועידה ארצית, שקבלה את הפרוגרמה הבזילאית, אלא שהוסיפה עליה, שהציונים ההונגרים אינם רואים עצמם כקבוץ לאומי מדיני ואינם מבקשים להתעסק בפוליטיקה לאומית. הרצל שמח גם על ההתחלה הקטנה הזאת ובגליון הסמוך של ה“וולט” קדם בברכה את האגודה החדשה, וכדי להניח את דעתה אשר וקיים, שהציונות הריהי תנועה של בעלי ארץ מולדת לטובתם של חסרי ארץ מולדת".

למחר קבל הרצל את דברי המשלחת ההונגרית בוינה והודיע גם להם, שבהונגריה מן הצורך הוא לנהל תנועה ציונית אדומה-לבנה-ירוקה. בכל ארץ יש ליצור אותה הציונות האפשרית בה. הרצל הטיח דברים קשים כנגד המפלגה העממית היהודית שבאוסטריה, לפי שהיא הולכת ומסבכת את שאלת היהודים עם הפוליטיקה הפנימית. הציונות אינה עלולה לפגוע ברגשות הלאומיים של תושבי אחת הארצות.

ואולם דעתם של אנשי בודפסט לא נתקררה בכל אלה. כיון שנודע להם, שאגודות ציוניות הולכות ומתיסדות במדינה, התריעו על הסכנה והתחילו מורים בכלי-תותח. העתון “איגיינליזיג” הטיל לתוך מחנה היהודים הנרעשים את המלה “בגידה בארץ מולדת” והתעיב להעליל על הרצל ועל נורדאו, שהשתמשו בכספי עניים לעסקי-בנק שאינם כשרים. “אל תתנו אפילו פרוטה אחת לתכלית זו”.

אבל בתוך הצוחה והנביחה הזאת נשמעו גם קולות של בני אדם הגונים. בעתון Di Woche (השבוע) כתב הפיטן הגדול יוסף קיס: “רק שוטים ורשעי-לב גמורים יכולים להלחם כנגד הציונות. מפני מה עלי לותר על הזכות היקרה להושיע למדוכאים, משום שלודביג הוֹלוֹ חושד בפטריוטיזמוס שלי, או משום שמר כהן רודף אחרי התואר יועץ החצר?”

הפוגרום בקישינוב ציור של אוקני

הרצל בוילנה

מכתב של הרצל אל ארנסט מֶיזֵיי

הרצל וכנצלסון בפטרבורג. מתוך ספרו של נוסבנלַאם: בני דורו של הרצל על הרצל.

בקיץ שנת 1902 עמד ציר הפרלמנט סומה ביסקונטאי בראש האגודה הציונית, שנוסדה על ידי גבל ובני סיעתו. הרצל נתן דעתו לידיעות הבאות “מביתו” בחפץ לב. “ואף על פי כן נוע תנוע גם בהונגריה”.

וכיון שפנה בעקר אל ההכרה העצמית ואל הכבוד המחולל, לפיכך לא קוה שהתנועה תתקדם במהירות בארץ הונגריה, שרק פצצות החבויות מתחת לאדמה היו מאימות שם לפי שעה על הליברליזמוס. גלוי וידוע היה לפניו, שגם שם תתקים הנבואה שנבא לפני ימים רבים: “המלחמה הסוציאלית תתרגש על גבנו אנו. אנחנו עומדים במקומות המסוכנים ביותר שבמחנה הסוציאליסטי והקפיטליסטי כאחד”.

בראשית שנת 1903 דומה היה כאילו התחיל הצבור היהודי לעמוד על מובנה של הציונות. האגודה הספרותית היהודית הזמינה את ארנסט מיציי להרצות הרצאה על הציונות. ובודפסט השתוממה כלה, שהחבר הגדול הזה של מפלגת החרות, יורשת המסורה של קושוט, שהפילוסוף ההונגרי המצוין הזה הביע חבה גדולה לציונות.

"אין להכחיש, שהחזיון החדש הזה עשה תוך שנים מועטות רושם ניכר ברוחה של כל היהדות האירופית. דבר זה לבדו דיו כדי להוכיח לכל אדם, שאותה התנועה יש לה טעמים מכריעים. ברור הדבר, שיש הכרח כללי, החולק לציונות כח מניע ומהוה את עצמותו הבריאה. כל היהדות האירופית באה לידי מצב, שאין כח לסבלו. וכלום אפשר, שלא יתגלגלו כל רגשי הרחמים שלנו על הנרדפים? וכלום אפשר, שהנמלטים מארצם, מחוסרי מולדת, שהארץ-האכסניה שלהם נהגה בהם מנהג של אם-חורגת מרשעת, ימצאו לנפשם תנחום גדול מזה, שארץ אבותיהם עתידה לשמש להם בית-מקלט חדש, בית-מקלט לאמתו? להשיב ליהודים את פלשתינה – כמה גדול הקסם אשר ברעיון הזה! הריני מודה, שהרעיון הזה של הציונות חשוב בעיני רעיון מעשי ומאושש כל צרכו. אמנם הרעיון הזה יש בו מן ההעזה, אבל הריהו רעיון, שמצוקת העתים הגדולה מעוררת אותו בנפשות בני האדם, הצופים ורואים את הכל בעינים בהירות ובלב נדיב. מי יוכל לחקור מה אפשר ומה אי אפשר לפי הפוליטיקה האינטרנציונלית? יהודי, שנתיחד לו הון גדול ולב נעלה, אפשר שתתקפנו תאות-כבוד הראויה לתהלה להשתמש לתכלית זו בכח-הממון המניע את העולם. שכן אין ספק בדבר, ששאלת הממון הריהי כאן השאלה העקרית. מפני מה מונעים הבריות את עצמם מן ההכרה, שאותן השדרות של העם היהודי, הנאנחות ונאנקות מכובד המשא של הגלות ושל הלחץ הנורא המכביד את קיומן, תתאחדנה יחד לחיות חיי אזרחים בני-חורין ותתלכדנה לגוף צבורי ומדיני? מפני הסכוי הזה איני נרתע לאחור אפילו בשעה שאני צופה ורואה את תוצאותיו האחרונות: כי בפלשתינה תקום מדינה יהודית חדשה ותרבות לאומית מיוחדה. וכאן ישאל השואל, אם הסתדרות יהודית לאומית כזו, שיסודתה ברעיון של גוף מדיני יהודי מיוחד לעצמו, אין בה כדי להרע לאותם היהודים, המבקשים להשאר בארץ מושבם ואינם אובים להפרד ממנה לעולם, ולהשבית את היחס שבינם ובין עמם?

עד המה שהיכולת בידי להסיק מתוך דוגמאות היסטוריות מסקנות לגבי ענין זה, הריני מניח שהקיום הלאומי של היהודים בפלשתינה לא יוכל להשפיע על יהודי שאר המדינות השפעה רעה לא מבחינה מוסרית ולא מבחינת ההכרה המדינית שלהם.

כשם שהאמריקאים מגזע אנגלי יש להם הכרה לאומית של עצמם, כך יהיה הדבר אם אנשים בעלי הדת היהודית יתאחדו באחד המקומות שבעולם לחבר לאומי מיוחד בפני עצמו. ענין זה לא יהא בו כדי לשנות את העובדה, שאנחנו, החיים במולדתנו ההונגרית, רואים את עצמנו כיהודים רק בנוגע לאמונה".

דבריו אלה של מיציי דומים בעקרם להשקפותיו של הרצל ב“מדינת היהודים”. הרי ראינו, שהרצל עוד הרחיק ללכת מזה בזמן ההוא וסבור היה, שגם במדינה החדשה שלהם עדין יוסיפו היהודים להחזיק בלאומיות של ארץ מגוריהם לשעבר. “מה הדבר המאגד אותנו? הדת המשותפת והגורל המשותף, כמובן מאליו”. דומה כאילו בבחינה זו נשאר הרצל “יהודי פסטי” עד גמירה.

העתון “הונגרישה ווֹכנשריפט”, שפרסם גם מאמרים בלשון ההונגרית, הדפיס את הרצאתו של ארנסט מיציי מראשה ועד סופה. במכתב מיום כ"ד לפברואר הודה הרצל לעתונאי הפסטי המצוין, שיצא להלחם את מלחמת הרעיון הציוני:

"אדוני הנכבד מאד!

ההרצאה, שהרצית באגודה הספרותית, משכה את לבי ונגעה עד נפשי. בשמחתי, שגם בהונגריה נמצאים אנשים כמוך, המתקרבים אל שאיפותינו, מתערבים זכרונות נעורים של עצמי.

אם איני טועה היית מכיר את אבי היקר, שאבד לי לאסוני בשנה שעברה. פעמים הרבה דברתי עם אבי היקר, שהיהודים ההונגרים עומדים מרחוק לתנועה. אלא שהייתי מצפה תמיד, שילוו אלינו, שהרי אי אפשר שלא תהא כזאת. הריני מבין את הדבר, שלפי התנאים הידועים לי, אף על פי שנטשטשו קצת בזכרוני; מן הצורך שהציונות תהיה בהונגריה אדומה-לבנה-ירוקה, ואני איני קשה-עורף כל כך, שנפשי תהא סולדת בזה. אכן נפלא הדבר, שלגבי הונגריה, כמו לגבי אנגליה הרחוקה, משמשת הציונות, שלא להשגיח בסגולותיה הנעלות, מעין רפואה קודמת למכה. דבר שאינו מוטל בספק הוא, שגם בארצות ה“חפשיות” הללו, אפשר להטות את רבוי האוכלוסים היהודים, המביא לידי אנטישמיות, אל תעלה כזו, שעלתה במחשבתנו, ולקיים בכך את עיון המשקולת.

דבר זה ברי בידי. את שאר הדברים הנעלים והנשגבים הכמוסים בתנועה שלנו איני רוצה להטעים לפי שעה כלפי הונגריה. מוטב שניצור חברה אינטרנציונלית במובן שלא שערנו אותו מעולם. הצבעים, שסגלו להם חלקי עמנו הפזורים פה ושם מעמים אחרים, אין צורך לטשטשם. העם המחודש הזה עשיר יהיה בדמויות אישיות יותר משאר העמים.

אבל אם גם הדגל הכחול-הלבן שלנו לא יעלה בערכו על הדגל האדום-הלבן-הכחול, על הדגל השחור-הצהוב, השחור-הלבן-האדום ועל שאר כל מיני הדגלים שבעולם, הרי יש לו בכל זאת יתרון גדול אחד: שהוא שלנו.

כדי לקרוא את הנאום היפה שלך, הוצאתי מבית גנזי את ידיעותי בלשון ההונגרית, שהעלו חלודה במקצת, ושוב התרגשו עלי ימי פסט שמלפנים.

בברכות שלום ובהגות כבוד רבה

המסור לך באמונה

הרצל.

ארנסט מיציי בקש מאת הרצל להמציא לו ידיעות מפורטות על אודות אביו וחלק על כמה פרטים שב“מדינת היהודים”. הוא קבל על כך, שהמטיפים לציונות יותר משהם מועילים הרי הם מזיקים במקומות הרבה והסביר את נקודת-ההשקפה של היהודים ההונגרים, המשרשים בהונגריה הליברלית, ואת החששות הפטריוטיות שלהם. הרצל החזיר לו תשובה במכתב, הכתוב על גבו “בסוד גמור”.

"וינה, 10 למאַרס 1903.

בסוד גמור.

אדוני הנכבד מאד!

שמו של אבי היקר היה יעקב הרצל והוא דר ברחוב-הטבק (ששם נולדתי), אחר כך ברחוב-הכביש, ששם נמצא שנים הרבה בית-העסק שלו, ולסוף בחצר-תוניט, עד שעברנו בשנת 1878, אחרי מות אחותי, אל וינה. הוא היה גודר-חפשי (מה שאין כן אני).

אכן נפלא הדבר, כמה זרה היא תנועתנו גם למתנגדיה וגם לבריות המתיחסים אליה בשויון-נפש. מי שמכיר אותה – בין יהודי ובין נוצרי – אוהב אותה. ובלבד שלא יהא אדם, שאינו נוח להתפעל מכל דבר נשגב.

ספר “מדינת היהודים” שלי הריהו ספר, שכבר עברנו ממנו והלאה. כתבתי אותו בפריס, ששם שמשתי ארבע שנים בא כחה של ה“נויאה פרייה פריסה”, ובאותו הזמן לא ידעתי את היהדות אלא מעט. התנכרתי ליהדות, הייתי מן הטיילים שבבולוורים. רב אינני גם עתה ואל בית-הכנסת איני הולך אלא בבזל, בשבת של שבוע הקונגרס. שם אני מקדם בברכה את אלהי אבותי יותר מאשר את אלהי של עצמי. שכן עם אלהי יכול אני להתהלך גם בלי עזרת רבנים ובלי תפלות מצוּוֹת.

ספרי “מדינת היהודים” הוא הוא שהביאני אל הציונים שקדמוני ושלא ידעתי אותם. אני עמדתי אז לבדד, ודברי היו מחוסרי-נסיון ומחוסרי-אחריות.

רצונך להכיר את כל הענין הכרה מעולה ביותר, קרא את הרומן האוטופיסטי שלי “אַלטניילאַנד”. את הספר הזה כתבתי משנת 1899 עד שנת 1902, בזמן שהייתי כבר מנהיג התנועה. על ידי כך אנוס הייתי לשאת פנים לכמה דברים. מבחינה אמנותית אין לספר זה ערך גדול, אף על פי שעלה לי באמוץ כח מרובה. אבל ראוי הוא לשמש כל צרכו לבירור הענין.

ואם רצונך לקנות לך ידיעה עמוקה בדבר המפעל העממי היפה שלנו, קרא את הפרוטוקולים של הקונגרס הבזילאי.

הבט וראה: הנני מענה את נפשי זה שמונה שנים ככלב, הקרבתי לטובת הענין ממון הרבה, הריני עובד עבודת חנם, כמובן מאליו, הייתי ללעג ולקלס והטילו בי רפש, ואף על פי כן עדיין הנני להוט כיום הזה אחר הענין בהתלהבות כמו ביום הראשון. ועם זה איני מן התמימים ואף איני עושה את מעשי כשחקן להתנאות בו, משום שאני מתרחק עד כמה שאפשר מכל דברי חנופה והקטרת קטורת. נמצא, שהענין הזה לא דבר ריק הוא! וכי אינך סבור כך?

ועתה בנוגע ליהודים ההונגרים: בשנים האחרונות הייתי פעם אחת בפסט באספה של פרופגנדה. באספה זו השתתפו אדולף אגאי, לאדיסלאוס נויגיבאואר ועוד תריסר בני-אדם אחרים, שנראו כאילו נלהבו לענין הזה. מאז שוב לא שמעתי עליהם דבר. המפעל כבר נעשה גדול יותר מדאי. ושוב איני יכול להתעסק בעצמי באגיטציה מקומית. לאנשים המטיפים לרעיון איש איש במקומו, בכל הארצות, מסיביר ועד טרנסוול, מזילנדיה החדשה ועד קנדה, איני אחראי. גם אתה בעצמך אינך סבור כך.

על יהודי הונגריה הייתי מוותר אפילו אילו ידעתי, שעל ידי הפטריוטיזמוס שלהם ייפטרו מן הפורענות של האנטישמיות. איני עושה ספיקולציה בצרת הבריות. אבל גם את היהודים ההונגרים ישיג גורלם – וכל מה שיאחר לבוא, כן יהיה קשה ואכזרי ביותר; וכל מה שיתחזקו בארץ, כן יהיה נורא ואיום ביותר. אין מפלט ממגפת השנאה לישראל. ואז יוכלו “לעשות את שבתם” עם הפטריוטיזמוס שלהם. ובינתים נקום אנחנו, הנתונים לצחוק וללעג, ונבנה בית דירה מרווח לאותם הבריות, אשר היום אינם רוצים לדעת אותנו. הריני עסוק מאד מאד, ומתוך התשובה, שהחזרתי לך לאלתר, אתה מכיר, כמה נמשך לבי אחריך, – כנראה משום שגם אתה הנך “יהודי פסטי” כמוני אני.

בברכת שלום והגות כבוד רבה

הריני מסור לך כל הימים

הרצל.

ואולם “היהודי הפּסטי” לא קבל מכאן ולהבא ידיעות רבות מאת היהודים הפסטים. אמנם ארנסט מיציי סופר גדול היה, שהכל הודו בו, ועמו אי אפשר היה להתוכח כדרך שהיו מתוכחים עם חלוצי-הרעיון שקדמוהו, ואף על פי כן לא יכול לפעול פעולה עמוקה ביותר, משום שהעתונאים המעולים מאנו להקדיש את עטם לטובת הענין. זמן מועט לאחר מכן כנסו הציונים שבפרסבורג ועידה ארצית – אבל בבודפסט עדיין חסרה האטמוספירה הראויה לדבר. בהשתדלותו של בטלהיים קבלה הקהלה האורתודוכסית זה כמה את ההחלטה לנדב בשעת העליה לתורה נדבות לטובת הקרן הקימת. הועידה הארצית הטעימה ש“הציונים ההונגרים לא יסבלו במערכותיהם שום דבר, המתנגד למסורת היהדות”.

אילו הלך הרצל לפרסבורג, היה רואה בעיני בחורי הישיבה את האש הלוהטת, שהוא הצית, והיה מרגיש שבמערכותיהם של אלה מצויים הרבה צעירים, שלעתיד לבוא יהיו מן הלוחמים. אבל הרצל נמצא באותו הזמן בקהירה ובלונדון, היה משוטט בין גדות הנילוס והתימזה. “היהודי הפסטי” טוה חוטים לתקופות חדשות בדברי ימי היהודים.

הבדוים הנודדים בין קהירה וירושלים שמעו גם הם על “מלך היהודים” והציעו לפניו לכרות עמו ברית לשחרר יחד עם בני ישראל את פלשתינה מעול התורכים. הם יעמידו אנשי מלחמה ו“שיך אל יהוד”, מלך היהודים, ימציא להם כלי-זין ומפקדי-מחנות. השיך של אנשולם, סבין אבן רביה, החונה על הגבול שבין מצרים ופלשתינה עם בני השבט טנכה אמיצי-הלב, ושבטים הקרויים “בני ישראל” והמתיחשים על העם היהודי, נכונים להשתעבד לפקודת שרי-הצבא של מלך היהודים. אולי באמת יש יכולת להכות בעזרתם שרשים במקום שלא הצליח הדבר בסיועם של פוליטיקאים אנגלים?

גם פרוייקטים רומנטיים עשויים להתקים לפעמים. הרצל כתב אל לבונטין לירושלים לחקור ולדרוש את הכל היטב “בחכמה ובזהירות יתרה” ולשלוח לו תשובה באנית-הקיטור הבאה. תשובתו של לבונטין ערערה את כל הדמיונות…

אבל על כל הדמיונות, החלומות, העשתונות והתקוות, הנחית הגורל ביום אחד מכה איומה באגרוף אכזרי: הפוגרום שבקישינוב, שהחריד את נפשות היהודים שבכל העולם. קול זעקת הקרבנות בקע ועלה באזני כל באי-עולם ומצפון הבריות, המכיר באשמתו, נזדעזע; הוא ראה את החללים שנתרסקו והוטלו בהם מומים, וריח הדם השפוך בקישינוב היה מפעפע וחודר לתוך הטרקלינים המבושמים של היהודים המתבוללים.

והמכאוב הצורב, הלב השותת דם והמצפון של כנסת ישראל שבכל העולם כלו התגשם בבנה היחיד והמיוחד – בתיאודור הרצל… הזעקה, שהשמיע במאמרו “קישינוב והסרדינות”, שנדפס בעתון “די וולט” בשמונה למאי, – הזעקה הזאת, שהרעישה את ישרי-הלב שבכל העולם, הריהי תעודה אנושית לאמתה.

"הריני מכוון באמת לסרדינות, לדגים הקטנים והערבים, אשר בשרם שנתרכך בשמן צרפתי משובח נעים לחך ויפה לקיבה.

והנני חושב באמת על קישינוב, אשר רבים מאחי ואחיותי נלחמים בחומותיה על חייהם העלובים. הנני חושב על קישינוב זו, ששם נוטלו מן העלובים שבעלובים חייהם, שהם מחזיקים בהם בכל עוז, כשם שאחרים מחזיקים בכל עוז בקיומם הנאה והמלא הרחבת הדעת. באמת אי אפשר לראות כאן דבר ברור. אדם קורא: פרעות בקישינוב. בין הטלגרמות, המודיעות על מסעיו של המלך האנגלי, בין הדפשות על הבורסות, בין הידיעות על האנשים, שנתקבלו על ידי הקיסר הגרמני וכיוצא באלה. אתה מרבה כל כך לקרוא על מקרי אסון, על רצח ושוד, שאתה עובר על ידיעות כאלה מתוך טמטום-דעת גמור.

בתנו, ילדה העומדת בתקופת התפתחותה הראשונה, מתיחסת אל הענין הזה בכובד ראש מרובה מזה. היום היתה היא הראשונה שנטלה את העתון בידה. היא אינה מבקשת בכל הגליון ידיעה אחרת אלא זו. אין דעתה מתקררת בין שאני מדבר ובין שאני שותק. היא אינה יכולה להבין את הפסיביות שלי. אין דעתי נוחה, שמפריעים אותי בסעודת שחרית. הרי יום יום מביא דאגות חדשות… כמנהגי הנני מורח פתי בחמאה ומניח על גבה סרדינה ענוגה. ריחה הנעים עולה באפי… אבל הילדה מעכבת בידי להגיש את הפרוסה אל פי. “אבא, וכי לא קראת? הוציאו את הילד מידי אמו והמיתוהו לעיניה”.

הנחתי את הפרוסה עם הסרדינה שעל גבה והצצתי בעיני הילדה שלי. עיניה מלאו דמעות. לטפתי את לחייה המשולהבות מרוב התרגשות. משהרגישה הקטנה בידי, נלחצה אליה כמבקשת עזרה. אחר עובר זרם מעין אל עין, מנפש אל נפש. אין אנו צריכים לתווּכה של מלה, כדי להבין זה את זו. עתה הננו שנינו בקישינוב. להקת פראים פרצה אל גננו השטוף זהרי חמה. אנו נלחמים על חיינו. הנני מגן על אשתי ועל ילדי בכל מאמצי כחי… כל זה אינו נמשך אלא רגעים מועטים – אבל הנני רואה בבירור איום את המלחמה לחיים ולמות, שנלחמים אחי ואחיותי בקישינוב. חיי – חייהם. והילד שלהם – ילדי הוא.

הנני רוצה לסיים את סעודת הבוקר שלי. אכן משונה הדבר. איני יכול לאכול. דומה, כאילו הסרדינה מבקשת להתקומם לי. והן היא מתה. וריחה? נורא הוא. הריני מרגיש בריחו של דם. של דם יבש, של בשר מת. אכן יודע אני, שסרדינות מונחות לפני – ואף על פי כן הנני רואה פגרי ילדים, גופות לבנות ללא ראשים.

הנני יוצא אל הגן. בשעה שנפשי קצה בבני אדם, הריני נמלט בתשוקה אל הפרחים. אבל עתה נודף ריח דם גם מתוך היקינטים. ולכל מקום שאני פונה מחייך המות כנגדי. מחי ולבי רועדים.

ושאר היהודים מה עושים? וכי אינם אוכלים כלום? הכל שמעו את המעשה שהיה בקישינוב. וכי אין שמועה זו מטילה מרורים בחכם? וכי אין להם ילדים, הנלחצים אליהם ברעדה, בשעה שהם שומעים, שילדי יהודים נרצחו על שדי אמותיהם?…"

ובמכאוב לבו הגדול הריהו עומד לפני השאלה: וכי אפשר לשכוח את מעשה קישינוב? וכי לא היה המעשה הזה קול תוכחה, שהשמיע אלהים ליהודים, ששכחו את עצמם?

“נוחו בשלום, אתם המעונים על קדוש השם, בני הגזע העברי הקדמון, המונה את ימיו הרבה אלפים שנה. לא לשוא מתם. נאקת הגסיסה שלכם תהיה לפעמון מתריע, לקריאת מלחמה, אשר תעלה באזני מיליונים בני אדם. מיתתכם תיהפך לנו לחיים. בשמכם נקום ונצא לפעולה”.

וכשם שאכזבות, התקפות, יסורים ומלחמות לא שיתקו מעולם את כח-הפעולה של הרצל, אלא חזרו ואמצוה, כך פתחה גם קישינוב מקורות-אונים חדשים בנפשו. אפשר שעליו למהר וללכת אל אחיו אשר ברוסיה? וכי לא מוטל עליו להשתדל עכשיו בכל תוקף להתקבל לראיון אצל הצאַר ולדבר אליו, כדרך שדבר משה אל פרעה: שלח את עמי. “אם אתה עושה אותו כאן מחוסר-מקלט, עזור לו לשוב ולקומם את מקלטו הקדמון בארץ אבותיו…”

 

כו    🔗

הכנעת גבורי-הפוגרום ברוסיה – ההצעה החדשה של טשמברלן – משא ומתן עם וויטה ועם פליווה בפטרבורג – שמועות על הריגתו של הרצל – בגיטו הוילנאי – קצרה מדת חיי אדם

משום שני טעמים סבור היה הרצל, ששיחה עם הצאַר הריהי ענין חשוב ביותר: הוא חשב, שהשער העליון מהסס להחליט דבר בנוגע לשאלת פלשתינה משום שהוא מפחד מפני התערבותה של רוסיה. הרי רוסיה נתנה תמיד את עיניה בדרדנלים ובבוספורוס, שהיה ממציא לה מוצא חפשי אל הים התיכון. מתוך אמתלה שהמקומות הקדושים שבירושלים נתונים בסכנה יכולה רוסיה לתקוף את תורכיה ולכבוש את קונסטנטינופול. ולפיכך, אם הצאַר יודיע, שאינו מתנגד למסירת פלשתינה ליהודים, קל יהיה לבוא בענין זה לידי גמר עם השולטן. אבל אפילו אם לא יעלה בידו להשיג הודעה כזו מאת הצאַר, הרי עצם המעשה, שהצאַר יקבל איש יהודי וימלך עמו על גורל היהודים, יהא בו כדי להשפיע השפעה טובה ביותר על מצב רוח היהודים הרצוצים והנואשים. עתה, מיד לאחר הפוגרום האיום של קישינוב, בשעות הללו של דכדוך-נפש שאין לו שיעור, צריך להעשות המעשה הזה. הרוב המכריע של מנהיגי הציונים התנגד לכך, שהרצל יבוא עתה במגע ומשא עם הצאַר המלוכלך בדמים ועם הממשלה האשמה במעשה הפוגרום ואשר לדעתם עתידה היא להיות מסולקת בהשפעתה של דעת-הקהל הנרגזה באירופה ובאמריקה. אבל הרצל החולם היה פוליטיקאי מעשי, שידע את כחו של ההכרח. גלוי וידוע היה לפניו, שגלי ההתמרמרות העולמית ינוחו במהרה מזעפם. “המצפון של אירופה” סופו להשלים עם הנעשה והכל ישוב לכמות שהיה. וכנגד זה אפשר הדבר, שהממשלה הרוסית, שדכאה את הציונות עד עכשיו, תאסור על היהודים שבארצה להשתתף בקונגרס, העומד להתכנס בקרוב, ועל ידי כך תהיה התנועה משוללת כחותיה רבי-הערך ביותר בעתים חשובות מאין כמוהן.

הרצל קוה – והנסיונות שקנה לו עד עכשיו במשאו ומתנו עם שליטים ומנהיגי ממשלות נתנו חזוק לתקותו זו, – שעל ידי השפעתו האישית יעלה בידו להקהות את חודה של שנאת היהודים גם ברוסיה. ובכן בא בדברים עם שר-הפנים, פליוה, שהיה השליט במדינה ושהכל רגזו מפניו. במכתבו אל פליוה הריהו מרמז לו, שהמאורעות האיומים מעוררים את הצעירים מרי-הנפש להתמכר לריבולוציה ורק שיבת ציון לבדה יש בה כדי לתת לצעירים הללו אידיאל חדש. הברונית זוטנר הסבירה את הדבר לצאַר בפירוש.

בינתים הציע טשמברלן ארץ חדשה. לא את אוגנדה, אלא חבל בקרבת אוגנדה. הרצל התעסק בינתים בהצעות אחרות. נשיא-המיניסטרים האוסטרי, קרבר, הביא אותו בהתחברות עם הציר הפורטוגלי גרף פאראטי והרצל דן עמו על האפשרות של מתן טשרטר ליהודים להתישב בכל החבל הפנוי של מוזאַמביק. אם יעלה בידו להשיג את הטשרטר הזה בחשאי, יקבל, לדעתו, תמורתו את סיני, את אל-עריש עם מי הנילוס גם יחד. הוא הציע ראשי-פרקים של התכנית החדשה לרוטשילד וגם לצדוק כהן. לאחר המאורעות שבקישינוב התחילו היהודים הרוסים לנוד מארצם. להיכן? לאנגליה? למקום, שעכשיו התחילו שם להתגונן בפני כניסת זרים? לאמריקה? גם שם נועלים את השערים. הרצל פנה אל יהודי אמריקה בבקשה נמרצה לשדל את רוזוולט לכנס ועידת-ממלכות לבירור שאלת היהודים.

ימות החמה היו ממשמשים ובאים והרצל אמר לבלות אותם עם משפחתו באוסזאה, כדרך שהיה נוהג מדי שנה בשנה. גם כאן היה טרוד יום יום בחלוף אגרות, גם כאן היה שקוע בעבודה בלי-חשך. התכנית הפורטוגלית אי אפשר היה לקיימה – והנה צצה קומבינציה אחרת: ארץ קונגו הבלגית. ומיד בקש ומצא נתיבות אל המלך הבלגי. אבל המלומד פיליפזון ברר לו, שארץ קונגו אינה כשרה לישוב כל עיקר.

באותם הימים של תהיה ופקפקנות הגיעו מכתב מפטרבורג: הגברת קורווין הודיעה לו, שפליוה מצפה לו.

בתחלת אבגוסט יצא הרצל לדרך אל ארץ רוסיה בחשאי חשאים. ואף על פי כן לא עלה בידו להעלים את מסעו מן הבריות העלמה גמורה, ובורשה, בוילנה, ובכל מקום שנתגלגלה לשם השמועה על ביאתו היו מצפים לו המונים המונים בבתי הנתיבות:

“הרי הם אומללים כל כך, שהנם רואים באדם עלוב שכמוני פודה ומציל”.

וכנגד זה היו “רבי היהודים” חוששים, שביקורו של הרצל אצל פליוה עלול להביא לידי סכנה את העמדות, שתפסו היהודים עד עכשיו.

“היו שלוים ושקטים – הנני לשחק את משחק-השח המצויין הזה באופן, שלא אוותר לא על המלכה ולא על המגדלים”?

תיכף לבואו לפטרבורג נתקבל על יד המיניסטר פליוה. השר האימתני הזה היה גבר בן ששים, בעל קומה ומוצק, פניו חוורים וחמורים, שערו שב, שפמו לבן ועיניו מלאות נעורים וזריזות. הזמינהו לשבת, הגיש לו את קופסת הסיגרות והתחיל מיד לחפות על רדיפות היהודים באמתלאות שונות. הרצל הרגיש, שהסברת-פנים זו, שנהג בו במדה יתרה, אין כוונתה אלא להשכין מנוחה בקונגרס הששי הבא, כדי שהמוראים של קישינוב לא יתגלו שוב לעיני כל העולם. פליוה הגין על “המנין הקצוב” בבתי-הספר. שהרי אם כל יהודי יהא רשאי ליכנס אל בית הספר העליון, שוב לא תשאר אפילו משרה אחת, אפילו מעמד-קיום אחד בשביל הנוצרים. הציונות רצויה בעיניו, אבל רק עד כמה שהיא מסיעת את האמיגרציה. בציונות שכזו הריהו תומך ובחפץ-לב נכון הוא לתת לה הכשר חוקי. ואף על פי כן גלוי וידוע לפניו, שמנהיגי הציונים שברוסיה אינם מן המצדדים הנלהבים לציונות של הרצל. פליוה היה מכיר היטב גם את השקפותיהם של חובבי-ציון. הוא נטל בידו ספר מכורך-עור ומקושט בזהב: “ידיעות רשמיות על הציונות”. ספר זה הכיל את פרשת התנועה לכל פרטיה. הרצל החזיר לו: “גם מפני כריסטוף קולומבוס התפרצו המלחים שלו, בשביל שארכו הימים ועדין לא הביאם אל ארץ. היה לי לעזר לרכוש ארץ, והתנועה הריבולוציונית והדבקות בסוציאליזמוס תיפסק מיד. תמוך בהשתדלותי, שאני משתדל אצל השולטן, עזור לי להוציא לפעולה ברוב מרץ את האמיגרציה בסיוע של ממון יהודי, סייע בדבר, שהציונות תתפתח התפתחות חפשית: שלשת הדברים האלה יביאו אל המטרה במהירות”.

פליוה הבטיח לו את הכל ובקש ממנו להמציא לו תזכיר מפורט.

למחר אמר בהתלהבות לקוֹרוינה פיאטרובסקה: “למנהיגים כאלה אני צריך לפלכים שלי”. עד עכשיו לא היה מכיר אלא יהודים מתרפסים, אנשים המעקמים את גבם ומבקשים חסדים לעצמם או לקהלותיהם… הרצל היה היהודי הראשון, שעמד לפניו בקומה זקופה.

פליוה הכניס את הרצל אצל שר-הכספים ויטה, שמתן הרשיון להפצת מניות הבנק ברוסיה היה תלוי בו.

“אדם בעל קומה, מכוער וגס, בעל חוטם שקוע שלא במדה ורגלים עקומות. הוא שואל שלא בסבר פנים יפות: אתה מבקש להוציא את היהודים? הריהו מודה בלי עקיפין על שנאתו ליהודים, ולאחר שהרבה לדבר עליהם רעות הוא מוסיף ואומר: ולפיכך קשה אפילו לאוהב-ישראל להגן עליהם – שכן אני הנני מאוהבי-ישראל”.

“אם כן אפוא, שונאי-ישראל מה טיבם?” הרהר הרצל בלבו.

ויטה דבר בבוז על העתונאים, שאינם אנטישמיים אלא מחמת טעמים של עסק בלבד. “המנוולים שביניהם הנם המומרים. הללו משמרים בידם את כל המדות הרעות של היהודים ומסטינים על היהודים”.

גם ויטה וגם פליוה נותנים דופי ביהודים, שהם נוטלים חלק בראש בכל התנועות המהפכניות. “אך לחצם הוא הוא המביאם לידי כך”, החזיר לו הרצל.

ויטה הסכים לדבריו. "אמרתי לניקולאי השני כמה פעמים: "הוד מלכות, אילו אפשר היה להטביע ששה – שבעה מיליונים יהודים בים השחור, מוכן הייתי לסייע בדבר בעצמי. אבל כיון שאי אפשר הדבר, עלינו להניחם לחיות. לפני עשרים שנה הכרתי לדעת במרינבד יהודי אחד ציר הפרלמנט ההונגרי ושמו ואהרמן. האיש הזה דבר כבר אז על הקמת המדינה היהודית. ואהרמן אמר אלי: “אם הדבר יגיע לידי כך, הייתי מבקש להיות ציר אוסטרי-הונגרי בירושלים”.

גם ויטה הקשה והגס לא יכול להפקיע עצמו מן הקסם, שנסכה עליו אישיותו של הרצל.

בשעה שהרצל נכנס אצלו, כמעט שלא רצה לדבר עמו, שלא להשגיח בהמלצתו של פליוה. כשנגעו בענין האמיגרציה, קרא מתוך ציניזמוס: “וכי ההצלפה שאנו מצליפים על גבותם אינה דחיפה מספיקה לכך?”

ואולם לאחר שהשיחה נסתימה, הבטיח לעשות לטובת הבנק הקולוניאלי היהודי את כל הדרוש, ומתוך הבטחות של רגשי רצון לוה את הרצל עד המדריגה, תחת אשר בתחלה לא קבל אותו אלא על כרחו. תוך ימים מועטים השיג הרצל ברוסיה את כל מה שרצה להשיג שם. פליוה קבל אותו שנית. בהסכמת הצאר פרסמה הממשלה הודעה, שרוסיה תנהג לגבי ענין פלשתינה יחס נייטרלי גמור. הצאר מיצר מאד, שאחדים מעתוני חוץ לארץ חושדים בממשלה הרוסית, שהיא הכינה והשתתפה בפוגרום. הצאר נוטה חסד במדה אחת לכל נתיניו. תושבי שאר המדינות זריזים הם לערוך אספות של מחאות, אבל בשעה שהמוני יהודים מבקשים ליכנס לארצם, מיד הם מדברים בלשון אחרת…

הרצל הציע לתקן תקנות אחדות להקל את מצב היהודים הנורא. הוא בקש להרחיב את תחום המושב ולהתיר את הישיבה גם בקורלנדיה ובריגא. חוץ מזה מן הצורך הוא לתת ליהודים את היכולת להתעסק במשקי-חקלאות קטנים.

פליוה הבטיח לעיין בהצעות הללו. אבל הדבר תלוי בהרבה בהתנהגותו של הקונגרס הציוני. רוסיה רוצה לפייס את היהודים שלה, שנעלבו עלבון קשה.

גם פליוה אמר על עצמו, שאוהב ישראל הוא. בקטנותו היו לו בורשה חברים יהודים, שהיה משחק עמהם בחצרות הקטנות שברחוב היהודי. כשהגיע לשלטון, עלתה מחשבה לפניו להתיר ליהודים לרכוש חמש דיסיטינות קרקע. העתונים התנפלו עליו ככלבים משוסים: כלום רוצה הוא ליהד את אדמת רוסיה? על כל פנים אפשר להתיר ליהודים להתישב רק בחבלי-ארץ, ששם יהיו המועט לגבי שאר התושבים. אולי מן הצורך הוא ליישב על הקרקע קהלות שלמות בצורה של קולוניות מיוחדות.

מלבד זה נשא ונתן הרצל עם המחלקה האסייתית של המיניסטריון החיצוני ובא בדברים עם הרטוויג, נשיא החברה הפלשתינאית הקיסרית, ועם הגנרל קירייב, אחד משלישיו של הצאר, שנתקשר עמו במהרה בקשרי ידידות. בכל מקום נתן ידיעות, בטל משפטים קדומים, הסדיר וברר את הכל ורכש ידידים למפעל היהודי.

הצלחת המנהיג מלאה את לב יהודי רוסיה הרצוצים שמחה וגאוה. הצלחה זו היתה צרי לפצעי קישינוב הטריים. הרצל כתב בתוך האלבום של אחד מיתומי הפוגרום את החרוזים הנאים האלה:

Wann erscheint mir als gelungen

Mein Bemuhen auf dieser Erden?

Wenn aus armen Judenjungen

Stolze junge Juden warden!

(אימתי נראה לי, שעמלי על פני האדמה הזאת הצליח בידי? בזמן שנערי יהודים עלובים נעשים יהודים צעירים רבי-גאון).

פתאום נתפשטו שמועות, שהרצל נרצח. ולאחר שהשמועות הללו הוכחשו, רצתה על עיר לראות את המנהיג פנים אל פנים. אבל הרצל לא נענה אלא להזמנתם של יהודי וילנה, אף על פי שהזהירוהו שלא ללכת לשם, בשביל שיתנקשו שם בנפשו. הבונדיסטים התרעמו עליו משום שהלך אל פליוה והטיח דברים כנגד האגודות הריבולוציוניות.

בוילנה קדם את פניו המון-עם יהודי, שלא ראה כמותו מימיו. עשרות אלפים אנשים היו מהלכים או עומדים ברחובות, כדי להעיף בו עין. הפוליציה אסרה את התקהלות היהודים ושוטרים רוכבי סוסים פזרו את ההמון במגלבים. אבל ההמון חזר והתגודד קבוצות, קבוצות, ולסוף אסרה הפוליציה על הרצל להלך במרכבה בעיר. הוא רצה ללכת אל בית-הכנסת ברגל, אבל גם את זאת לא הרשוהו.

הוא אנוס היה לעבור דרך סימטות צרות ועבושות ועל פני משכנות דלים ועלובים עד שהגיע אל בית הקהלה, ששם קדמו את פניו בספר תורה. הרב הזקן ברך אותו בדמעות. ובכי הנאספים לוה את דבריו. לפני הרצל נתגלתה כל ענותם של יהודי רוסיה הגדולה לאין שיעור וגם עינו רטבה מדמעה: “איך יכולים אתם לחיות כך?…”

לעת ערב נתקימה אספה חשאית באחת הקיטנות אשר בוורקי – שם נערכה סעודה לכבוד האורח. כשהסבו לשלחן, נשמעו מעבר לגדר שירים עבריים – המונים מרובים עמדו בחוץ – צעירי וילנה יצאו במחשך הלילה, כדי להתאחד שעות אחדות עם המנהיג האהוב לכל הפחות תחת חופת הרקיע הזרועה כוכבים. ופועל יהודי צעיר לבוש חולצת-עבודה כחולה עמד באפלת הלילה וקולו היה מפוצץ והולך בחלל האויר: “הנני מברך את הזמן, אשר בוא יבוא ואשר אי אפשר שלא יבוא, – הזמן, אשר בו ימלוך עלינו הרצל מלך היהודים”.

עוד באותו הלילה יצא הרצל מוילנה. כל העיר היהודית היתה ערה ומצפה שהרצל יעבור עוד הפעם דרך הרחובות. למרות האיסור היו הרחובות מלאים בני אדם ולבו של הרצל נקרע בקרבו לשמע זעקות המכאוב, שנתערבו בתוך תרועות ההידד. הקוזקים הריצו את סוסיהם בתוך ההמון, הצליפו את שוטיהם על גבות בני אדם ורמסו בפרסות סוסיהם את הצעירים, שחזרו וקמו מעל הארץ פצועים וכואבים ושוב הריעו לכבוד האורח הנערץ, הנפרד מאתם: “הידד, הידד!…”

וכשהגיע לסוף מתוך תרועות ההמון וברכותיו אל תא הקרון שלו, גמר בלבו להושיע לעם האובד והעני הזה – ואילו גם במחיר אמוץ-הכח האחרון של חייו…

אם אין להשיג את ארץ ישראל, צריך לבקש דירת-עראי במקום אחר. אין לאחר את השעה, שכן מדת חיי אדם קצרה היא.

 

כז    🔗

הקונגרס הששי – התפרצות מפני המנהיג – יציאת המתנגדים לאוגנדה – מלחמה במחנהו של עצמו – “ציוני ציון” – תוכחות מכל עבר – “בוגד” – השבועה העתיקה

הקונגרס הששי נקרא ליום העשרים ושלשה לאוגוסט בבזל. הרצל לא יכול לנוח כמעט אפילו יום אחד מעמל מסעו. מוילנה לוינה, מוינה לאלטאוסזאה אל משפחתו. מאַלטאוסזאה אל בזל – ימים ולילות חמים של תקופת קיץ בקרון של מסלת הברזל. בדרך פגע בגרף איילנבורג, שהתוצאות המוצלחות, שהשיג הרצל אצל הממשלה הרוסית, היו בעיניו “ענקיות לאמתן”, והוא הבטיח להודיע עליהן לקיסר הגרמני. בתמיהה שאל איילנבורג: “איך הצליח הרצל להשיג מה שמנעו מאת רוזוולט, נשיא מדינות-הברית?” הרצל היה מובטח, שההצלחות, שיודיע עליהן לקונגרס גדולות הן מאין כמוהן. המעצורים, שעכבו את רכישתה של ארץ ישראל, סולקו כנראה מעל הדרך. כל הממלכות היו חוששות להתנגדותה של רוסיה, ועתה באה הסכמתה של רוסיה בכתב. הקיסר הגרמני הביע את חבתו לענין זה עוד בירושלים. אנגליה הופיעה בתור פטרון ליהודים ולא דיה שהתיחסה ברצון לגבי הפרוייקט של פלשתינה, אלא שהציעה גם חבל-ארץ משל עצמה לשם יסוד מדינה יהודית. גם עם המלך האיטלקי והפפא קשר הרצל קשרי-יחסים טובים. ולפיכך אם יצליח להטות את לב השולטן לענין זה, שוב לא יהא מקום להתירא, שמא יביא הדבר לידי מחלוקת עם הממלכות. ולא עוד אלא אם יקרה מקרה ובאירופה תתלקח מלחמה והממלכה התורכית תתפורר, עתידה כל ממלכה לראות בענין זה פתרון נוח: פלשתינה יהודית בתור מדינת-בינים. ומתוך כך לא תימסר הארץ הזאת לשום מדינה מן המדינות הנלחמות עליה. הרעיון הזה, אשר בסוף המלחמה העולמית נפל כפרי בשל על שלחן-המועצה של חבר העמים בצורה של הכרזת בלפור, הריהו בלי ספק מתנת הגניוס של הרצל לעם היהודי. אבל עד שתבוא השעה ואפשר יהיה להשיג את פלשתינה, מן הצורך הוא לשים לב להצעה הרשמית של אנגליה על דבר אוגנדה או על ארץ אחרת באפריקה הדרומית, שאפשר יהיה להחליפה לאחר זמן בחצי האי סיני או אפילו בפלשתינה עצמה. בינתים ירום ערך היהודים וממשלת רוסיה תסביר פנים ליהודים היושבים בארצה.

הרצל לא היה מצפה לתודה. הוא עזב את הקונגרס הששי עיף ורצוץ מרוב עבודה והתרגשות הנפש – אדם חולה מסוכן, שהכריח את לבו להתאמץ אמוץ אחרון.

“אילו עשיתי זאת לשם תודה, הייתי שוטה גדול. אתמול הרציתי לפני חברי הועד הפועל הגדול את הדין וחשבון שלי. הבאתי לפניו את פרשת אנגליה ורוסיה. ועל דעתו של איש מהם לא עלה אפילו הרהור קל שבקלים שהנני ראוי למלה של תודה או לכל הפחות לחיוך של תודה. להפך, האדונים העתירו עלי דברי תוכחות”?

מתחו עליו בקורת זעומה בשל מסעו לרוסיה, והדברים הגיעו לידי כך שדנו את המסע הזה לחובה וראו בו מעין התקשרות עם האויב. דרשו בכל תוקף, שהמסע הזה לא יזכר ולא יפקד בקונגרס. והרצל, שהיה נוהג תמיד שתיקה בעניני המשא והמתן הדיפלומטי שלו, כדרך שנוהג איש-מדינה לאמתו, ושמשום כך היה נאמן ביותר על השליטים ושרי-המדינה העליונים, לא יכול גם עכשיו לגלות לפני הועד הפועל את פרשת החוזה שלו עם פליוה ולספר לו את דבר השתדלותו לתקנת יהודי רוסיה בכלל. ולפיכך קבלו עליו, שהוא מתגדר בתעלומות ומתרברב.

שוב נזפו בו בשביל שרצה להגיש לפני הקונגרס את הצעתה של אנגליה בדבר אוגנדה. אגרת-ההצעה הזאת נמסרה לידו בוילנה, והוא אמר לדרוש מן הקונגרס להחליט לכל הפחות לשלוח קומיסיה לתור ולחקור את הארץ, כדי שלא להרעים את הממשלה האנגלית על ידי אי-שימת-לב להצעתה. האשימו אותו בגלוי, שהפר אמונים לציון ולא מצאו ספוק במודעה שמסר עם פתיחת הקונגרס ושהביעה את אהבתו לציון בבירור גדול למדי.

"חבל-הארץ החדש חסר את הערך ההיסטורי, הפיוטי, הדתי והציוני שנתיחד אפילו לחצי האי סיני, אבל איני מפקפק בדבר, שהקונגרס המשמש בא כחו של המון העם היהודי יקבל גם את ההצעה החדשה בתודה חמה ביותר. כונתה של הצעה זו היא ישוב יהודי אבטונומי באפריקה הדרומית עם שלטון יהודי, עם ממשלה מקומית יהודית ועם נציב עליון יהודי בראש, והכל כמובן תחת מרותה ופקוחה של אנגליה. כשהוצעה הצעה זו לא ראיתי עצמי רשאי לעשות דבר אחר אלא לבקש רשות להגיש את ההצעה לפני הקונגרס, בשים לב למצבו של העם היהודי ולהכרח למצא לאלתר אמצעי להקל את המצב.

אין את נפשי להקדים ולהביע את השקפות הקונגרס על הפוליטיקה, שתנועה ציונית צריכה לנהוג לגבי הצעה כזו, אבל אף על פי שדבר המובן מאליו הוא, שאי אפשר שתהיה לעם היהודי מטרה אחרונה אחרת חוץ מארץ ישראל ואף על פי שהשקפותינו על ארץ אבותינו אינן עשויות להשתנות ולא תשתנינה, יהיה גורל ההצעה הזאת אשר יהיה, בכל זאת מובטחני שהקונגרס יכיר שעל ידי המשא והמתן עם הממשלה הבריטית הגיעה התנועה שלנו לידי הצלחה גדולה ביותר.

תהיה ההחלטה מה שתהיה – את האחת יכול אני להגיד בבטחה, שכלנו הוגים בלבנו אך רגשי תודה עמוקים לנטית-החסד המדינית, שהביעה בריטניה הגדולה במשא והמתן הזה לגבי העם היהודי.

אמנם אין זו ציון ואי אפשר שתהיה ציון. אין זה אלא סיוע בצורה של קולוניזציה, אבל על יסוד לאומי ומדיני, ולכך צריך לשים לב. על סמך זה לא נתן ולא נוכל לתת להמונים שלנו אות ליציאה ממקומם. אין זו אלא תקנה לשעת הדחק, שיש בה כדי לתמוך במפעלים הפילנטרופיים, שבאו עתה במבוכה גדולה, ואשר תשמור על חלקי העם ההולכים ומתפזרים, לבל ילכו לאבוד".

המתנגדים להצעה זו התלכדו יחד ותקפו את הרצל בחזקה. דרשו לסלק את כל הענין הזה מעל סדר היום ולדחות את ההצעה דחיה גמורה.

התרגשו מחזות דרמתיים, שהגיעו למרום גבהם בשעה שבתוך התרגשות הרוחות, ששלטה באולם הישיבות, הטיחו כנגד לבו החולה של המנהיג את המלה האיומה מכל המלים, שפגע באיש האוהב את עמו פגיעת מות: “בוגד”.

הרצל עזב את בימת הנשיאות כשהוא מתנודד. בחדר הנשיאות היתה מצפה לו אמו, שלותה את בנה יחידה לכאן, כדי לשים על לבו בידי עצמה את תחבשות הקרח, שנצטוה עליהן מפי הרופא צו חמור ביותר. המטרונה הלבושה שחורים, שהרצל הקים לה באהבת-בן עדינה מצבת-זכרון לא רק ב“גיטו החדש”, אלא גם ב“אלטניילאנד”, לא יכלה להבין מפני מה נעשה בנה מחמד-נפשה מטרה להתקפות קשות מאין כמותן.

חלק מצירי הקונגרס בא לידי התרגזות גדולה כל כך, שאי אפשר היה להמשיך את הוכוחים. לשוא היו כל הבירורים: שהדרך לארץ ישראל אינה צריכה להיות דוקא גיאוגרפית, אלא יכולה להיות גם פוליטית (גרינברג). לשוא נלחם נורדאו בגבורה ובמסירות נפש לידידו הגדול, שהפרוייקט שלו לא היה רצוי לו בתחלה כל עיקר: “אנו אומרים שהמטרה אינה זזה ממקומה. המטרה היא ציון. אנו עומדים בכל עוז על הבסיס של עיקרי הפרוגרמה הבזילאית. אפשר לקצץ את רגלינו, אפשר להרוס בכח את הפרוגרמה הבזילאית – אבל כל זמן שרגלינו בריאות והנשמה בקרבנו אין להזיז אותנו מן הפרוגרמה שלנו. ואף על פי כן אתם משיבים: אנו מאמינים בכם אמונה גדולה לאין שיעור, ולפיכך אנו מניחים, שהנכם מבקשים באמת לבגוד בפרוגרמה הבזילאית”.

כל זה היה לשוא. אפסה האמונה מנפשות הבריות ותקף עליהן היאוש. לאחר וכוחים סוערים ונמרצים נתקבלה על ידי עמידה למנין לשמות החלטה זו: הקונגרס שולח תשעה צירים לעמוד לצד הועד הפועל במועצותיו בענין משלוח אכספדיציה לחקירת הארץ. ומתוך כך לא קבל עליו הקונגרס שום אחריות, לא חמרית ולא מוסרית… הוא סרב אפילו לתת את ההוצאות לצרכי המשלחת. ואולם גם ההחלטה הזאת, שאינה אומרת כלום, עוררה בתוך האטמוספירה הספוגה חשד ואי-אמון סערת-רגשות אדירה כל כך, שרבים מצירי הקונגרס געו בבכיה ועזבו את האולם כשהם מתיפחים ופורשים כפים. כאילו חרבה גם ירושלים של מעלה, שירדה בחזיונות של אש לארץ, כדי לנחם את הבריות מכל ענים ועמלם על פני האדמה…

“ציוני ציון” פרשו לשם התיעצות מיוחדת. והרצל, שהיאוש הזה, שלא היה לו על מה לסמוך, זעזע את נפשו, הלך כאב רחום וסלח אל הפורשים ממנו והרגיע את הרוחות, ועל ידי ותורים משני הצדדים הצליח בידו עד דמדומי שחרית להשפיע עליהם להוסיף ולהשתתף בקונגרס.

אבל החץ הפוצע פצע עמוק נשאר תקוע בלב המנהיג. נאום-הנעילה בקונגרס הששי היה הנאום האחרון, שנשא הרצל ברבים. והוא דבר דברים נשגבים, אשר טהרת נפשו קרנה מתוכם וארגה זר זהר על מצחו:

“יהי הקונגרס גם להבא המוסד היפה מכל מוסדותינו, עד שתהי היכולת בידנו להביאו אל ארץ אבותינו, שאין אנו צריכים לחקרה תחלה כדי לאהוב אותה. אין אנו עוזבים את הפרוגרמה הבזילאית אפילו לשעה אחת, אפילו במחשבה אחת. וכי לערבים אני צריך? הנני להשמיע מקום זה מלה שאין בה משל ענוה, שאולי לא השמעתי כמוה מימי: אני עצמי הנני הערבות לכך”!

אחר נשא את ידו למרום לשם שבועה: וברגע זה התנשאה דמותו לידי רוממות אגדית, וכל האולם כלו נזדעזע, כאילו כל אחד ואחד היה מרגיש בלבו, שהוא שומע את דברי מנהיגו בפעם האחרונה.

ואלה הדברים אשר דבר:

“אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני…”

הרצל כסמל החרות

חלון זכוכית בלשכת בני-ברית בהַמבורג על פי ציור שֶׁל א. ליליֶין

ארון-הקדש מעשה פתוחי-עץ

מתנת הקהלה היהודית שבווילנה לתיאודור הרצל (השם מתתיהו נחרת כאן בטעות לפי ששמו העברי של הרצל היה בנימין זאב) (אוסף הד"ר הוּגו הרמַן בירושלים)

בוריס שץ: התבליט של הרצל

(אוסף דברי-אמנות של הקהלה היהודית בברלין)

תמונה קבוצתית של הקונגרס הששי

בשורה הראשונה של הרצל: נורדאו, אמו של הרצל, זנגביל; לימינו: בודנהיימר, וולפסון, פרו. מנדלשׁטַם, יוחנן קרמניצקי (אוסף דברי האמנות של הקהלה היהודית בברלין)

רַנצֶהוֹפֶר: עלה-זכרון לקונגרס הששי

(אוסף האבטוגרפיות והתמונות של ד"ר שבדרון באוניברסיטה העברית שבירושלים)

לוח זכרון של הרצל (בצלאל)

דגל האגודה הציונית “קדימה” בברן אשר בשווייץ

הרצל בתוך העם (כרטיס-הקונגרס)

לוחות-זכרון של הרצל במוזיאון של בצלאל בירושלים באמצע לוח-הזכרון של הרצל מאת פרופ. בוריס שַׁץ

 

כח    🔗

אצל הפפא והמלך האיטלקי – מרידה והרגעת הרוחות – סולון בלוד – התנקשות בחיי נורדאו – עבודה עד כדי מצוי הכחות – הודעת הכסא הקדוש – כרוז המנהיג הנפטר מן העולם

הרצל עזב את הקונגרס הששי כשהוא חולה. אחדים מידידיו הקרובים, וביניהם נורדאו, זנגביל וקואן, נתכנסו עמו למסבת פרידה על כוס מים מינרליים. הרצל דבר בפחי נפש על הקונגרס השביעי, אשר אם יזכה לחיות עד אותו הזמן ואם יתבקש על כך, עתיד הוא לנהל אותו. אחר כך מן הצורך יהיה לבחור בשני ועדים־פועלים: אחד לאפריקה המזרחית ואחד לארץ ישראל. הוא עצמו לא ישתתף אף באחד מהם. רק משאלות לבו הטובות תלוינה את האנשים, שיתמכרו לקיים את החלום הנאה.

ואולם העלילוּת האכזריה אינה פוסקת להתעולל בחלום הנאה ולבלבל אותו. אך נסתיים הקונגרס, ומיד הביא העתון “טיימס” טלגרמה מאת הלורד דילאמיר, שבה התריע אותו הלורד בשם האנגלים יושבי אוגנדה כנגד כניסת “זרים שאינם רצויים” ועורר את דעת הקהל שבאנגליה למחות כנגד המחשבה הזאת. הנה כי כן לא דים ליהודים, שהם מביאים עמם את האנטישמיות לכל מקום שהם באים, אלא שהם מקדימים ושולחים אותה גם למקום, שהפנו אליו את מבטם.

בנפש מדוכאה הלך הרצל למיינאו, כדי לבקר את הארכידוכס מבאדן. ושוב הריהו שואב כח ובטחון מתוך טוב־לבו הגדול ומסירותו הנאמנה של ידיד־אמת זה.

הדוכוס הגדול מסר לו ידיעות סודיות על המצב הפוליטי באירופה כלה. גם בפניו הטעים הרצל, שארץ ישראל היא המטרה היחידה, אלא שמן הצורך להמציא תיכף ומיד עזרה למאות אלפי בני אדם מחוסרי מקלט, ומשום כך צריך לקבל מה שמציעים. אפריקה המזרחית ארץ עשירה היא, אלא שיהודים יותרו עליה בחפץ לב תמורת ארץ ישראל. דבר זה לבדו יהי בו כדי לסתור את האמונה הכוזבת בתאות־הבצע היהודית.

על סמך הידיעות, שקבל הארכידוכס מאת הרצל, כתב הארכידוכס אל פליוה, שרצוי היה לגרמניה אלו השתדלה רוסיה לטובת ישוב יהודי בארץ ישראל. אם הצאר יואיל להשפיע בענין זה על השולטן, יסע הרצל מיד לקונסטנטינופול על מנת להמשיך את המשא והמתן עם השולטן. ברוח זו כתב הרצל גם להרטוויג ולגנרל קירייב. בשקידה קדחתנית הריהו עמל עכשיו לרכוש את ארץ ישראל. ואין הוא משגיח בדבר, שלא יוכל להיות נוכח בהצגת־הבכורה של המחזה שלו “סולון בלוד”, שעמדו להעלות בפעם הראשונה על הבימה בברלין. המחזה הזה וגבורו נעשו לו עכשיו לסמל: גבור זה המציא לעמו לחם, עזרה וחרות, ובשכר זה הושיטו לו את כוס־הרעל.

נדיבי בני אדם אינם בני העולם הזה.

הרצל שוקד לטובת יהודי רוסיה ועומד בחלוף מכתבים עם פוליטיקאים ואנשי־מדינה רוסים. בינתים כתב מכתב ארוך אל איילנבורג – לפי שעתונים אחדים פרסמו את הידיעה, שבשעה שהזכירו בקונגרס את דבר השתתפותו של הקיסר הגרמני בציונות, קרא אחד הסוציאליסטים את הקריאה “בוז”, והרצל לא קנס אותו. הרצל ברר לו, שאותה הקריאה היתה מכוונה לא לקיסר הגרמני, אלא כנגד עצמו, “משום שבעיני הקורא בוז לא הייתי סוציאליסט כל צרכי”. ואולם מכתב־הבירור הזה היה משמש לו להרצל הזדמנות רצויה לכוון שוב את דעתו של הקיסר הגרמני לארץ ישראל. “שכן למרות כל ההצעות הנאות של חבלי־ארץ, שאנגליה מציעה לפנינו, דבקים אנו היהודים באדמת־הטרשים של פלשתינה כילדים הדבקים באמם…” והוא בקש מאת איילנבורג להיות למליץ, כפיטן וכאיש־מדינה, לענין הזה, שיסודתו בקדמות ימות עולם ואחריתו במרחקי העתיד. הוא שואף להטות אחרי הציונות גם את ממשלת איטליה. דר. מרגולית כתב לו מרומא, שהמלך האיטלקי יקבלנו בחפץ־לב, אם יבוא לרומא. שכן המלך יודע ומכיר היטב את פרשת ההצלחות החדשות של התנועה. גם את השר החיצון האוסטרי־הונגרי גולוכבסקי הוא מבקש להטות אחריו בהשפעתו של נשיא־המיניסטרים קירבר ולעורר אותו לסייע בידו סיוע של ממש.

באותם החדשים לא היה עוסק אלא בתכניות הנוגעות לארץ ישראל. ואף על פי כן עלו באזניו מכל עבר קולות של מרדנות ודברי רכילות.

שוב התלקחה המלחמה בכל עוז והתפשטה על פני כל שדמת העתונות המלאה אבק־שרפה. עתוני היהודים ברוסיה עוררו אגיטציה בלי־מצרים כנגד הרצל ונורדאו. צעיר נלהב ומטורף למחצה ושמו לובאן התנקש בנפשו של נורדאו בפאריז. בנשף של חגיגת חנוכה ירה פעמיים בידידו של הרצל מתוך קריאה: “מות לנורדאו האפריקאי”. לאשרנו החטיא את המטרה. סערת המרידה התחוללה בכל תפוצות ישראל. והסערה התגברה ביותר בשעה שנתפרסמה הידיעה, שהציונים נתכנסו לאספה בחרקוב והחליטו לשלוח להרצל התראה אחרונה לסלק את התכנית של מזרח־אפריקה מעל סדר היום של הקונגרס ושלא ישלח את המשלחת לפני ועידת הועד הפועל הגדול ובקורת התקנות של הבנק. כאילו היה מקום לחשוש, כי הרצל, שהקריב עד עתה את כל רכושו לטובת התנועה ופרנס את כל הוצאותיה מכיסו של עצמו, יגע עכשיו בכספי הבנק בלי יפוי־כח לכך. שוב דרשו החרקובים, שיתחילו בארץ ישראל בעבודה מעשית, בה בשעה שגלוי וידוע היה לפניהם, שהרצל הוא הוא שהשתדל בקונגרס הששי בכל תוקף ליסד חברה אנגלית־פלשתינאית כדי לסייע את חרושת־המעשה והמסחר בארץ ישראל. ולסוף הודיעו החרקובים, אשר אם הרצל לא יתחייב בכתב למלא את כל דרישותיהם, יפסיקו את תרומת השקל ויעוררו כנגדו אגיטציה נמרצה בוינה, בכל אירופה כלה ובאמריקה. ולא עוד אלא שיכנסו קונגרס ציוני אופוזיציוני. האולטימטום הזה נמסר להרצל על ידי משלחת מיוחדת.

הדבר הזה קרה בו בזמן, שבמכתבים שכתב לפליוה הגן הרצל בכל תוקף על השקפתם של יהודי רוסיה, שהוא ראה בה את הצורה העליונה של אהבת המולדת. ולא עוד אלא שהביע לו את הכרתו, שלא רק 177 הצירים, שעזבו את האולם לשם מחאה, התנגדו בקונגרס הששי להצעת־אוגנדה, אלא שגם שאר הצירים, שהצביעו לזכות ההצעה הזאת משום משוא־פנים אישי אליו, התנגדו לה אף הם. לאפריקה המזרחית לא יצאו אלא פרוליטרים ירודים ונואשים ־במובן הפוליטי לא יהא לחבל־ארץ זה כל ערך בשביל היהדות. פלשתינה תמשוך אליה את בחירי העם היהודי שבכל העולם וטובי היהודים יראו אושר לעצמם להמנות על החברה החדשה אשר תוצר שם. הקונגרס הזה הראה בעליל, שחוץ מפלשתינה אין ארץ בעולם, שהמהגרים לשם אינם עלולים לשוב בחזרה. לדר. הרמן אברמסון, שבא אצלו בשם הצעירים הנואשים, השיב תשובה גסה ומתוך כעס: “אתה שואלני, אם אוגנדה חשובה בעיני מטרה חמורה? אם אני נוסע מוינה לפאריז ובדרך מסעי הנני אנוס לסור אל מקום ידוע כדי לעשות שם את צרכי – כלום יש בזה מן המטרה שלי?” כמה גדול היה צערו של הרצל על החשד הזה, שחשדו בו, אם בעל לשון נקיה שכמותו, שהיה מקפיד על כל מלה היוצאת מפיו, יצא מגדרו והפליט מין דבור כזה.

כשבאה המשלחת החרקובית לוינה, הושיב אותה בגאון מלכותי על ספסל־הנאשמים. “גלוי וידוע לפניכם היטב, שהנני מבקש את טובת עמי. אתם הנכם הגראכחים, הקובלים על מרדנות” ־ ־ “דימונסטרציות אינן מטות אותי מעל דרכי”.

אפס למן הקונגרס הששי ואילך הריהו נלחם בפורענות קשה – בחולשת לבו, שהלכה והתגברה במהירות. ואף על פי כן, שלא להשגיח בכך, ואולי משום כך עצמו הריהו שוקד על עבודתו בלי לאות – מה לו ולסערת המשברים במחנהו של עצמו? עליו לעבוד ־ ־ ־ ־

הוא שולח לניו־יורק את יורק שטיינר, כדי לסדר שם את עסקי הבנק הקולוניאלי. על סמך מכתב, שקבל מאת פליוה, הריהו נכנס שוב במשא ומתן עם רוטשילד ועם יק"א, משום שלפי אותו המכתב אפשר היה להניח בודאות, שהצאר ישתדל אצל השולטן. את ההצעה של מזרח אפריקה הריהו מניח הצדה ואינו שמח כל עיקר, בשעה שגרינברג מודיע מלונדון, כי יש תקוה גדולה לקבל את הטשרטר.

“האחריות האיומה הזאת מוצצת את כל לשדי, אבל סוס טוב מת כשהפרומביה בפיו”, הריהו אומר אל דר. פרידמן. לשוא מתחננים לפניו ידידיו הקרובים לחוס על בריאותו. הוא אינו משגיח בחרדה, שבני משפחתו חרדים לשלומו. עיף וחולה הוא נוסע לרומא, אל מלך איטליה. בדרך מסעו התודע אל הגרף ליפאו, צייר הוטיקן, שהציע לפניו להשתדל לפני האב הקדוש לקבלהו לשם שיחה, כי הפפא הריהו ידידו הטוב. הנה כי כן היה המקרה בעזרתו לקיים את מאויו, שהגה בלבו זה כמה. הוא רצה לבקש מאת הפפא לפרסם אגרת, שאינו מערער על הציונות, אם האופי האכסטריטוריאלי של המקומות הקדושים ישתמר בהויתו. ליפאו נסה להשפיע על הרצל להביע באיזו צורה שהיא נטיה לנקודת ההשקפה הקתולית. הרצל דחה זאת בכל תוקף, כדרך שדחה בשעתו את בקשתו של הכלר ללכת עמו אל בית־התפלה האוונגלי ולהתפלל שם להצלחת הציונות. “מה זה עלה על דעתך? איני הולך אל הואטיקן כמתגייר, אלא כפוליטיקאי, כשליחו של עמי”…

תפארת הוטיקן, החדרנים והשמשים הלבושים תלבושת אדומה, הדר צבעי השטיחים והמלבושים, שגדולי האמנים שבעולם עמלו ביצירתם, הגבירות הלבושות שחורים והגברים הלבושים פראקים עם המון אותות־הכבוד שעליהם, שהיו נכנסים ויוצאים בפרוזדור של אולם־הכסא הפפאי, – כל הדברים האלה הזכירו לו את הפאר והנוי של חצרות המושלים החילונים.

“והצלוב העלוב והדואב, המשמש סמל לכל העוני האנושי, מציץ מעל קיר השיש הזה ביגון על התפארת של חיי־החצר הנהוגים כאן בשמו זה מאות בשנים. הפפא הושיט לי את ידו, אלא שלא נשקתיה. סבור אני, שעל ידי כך נבאשתי בעיניו, לפי שכל הקרב אליו כורע ברך או מנשק לכל הפחות את ידו”.

הפּפּא ישב על כסא־המלכות והזמין את הרצל לשבת על כסא על ידו. כיון שהרצל התקשט בעצת ליפאי בציון־המפקד של אות־הכבוד מג’ידיה, היה מכנה אותו הפּפּאַ כל הזמן בשם המפקד. “Signore Commendatore” (אדוני המפקד). הרצל הרצה לפניו את כל תכניתה של הציונות, והפּפּא החזיר לו קשה:

“ירושלים נתקדשה על ידי חיי המשיח ואין אנו יכולים לסבול, שיהודים יקבעו להם שם מעמד. היהודים אינם מודים במשיח שלנו ואנו איננו מודים ביהודים”.

אותה שעה התרגשה בין הרצל והפּפּא המלחמה הסימבולית שבין רומא וירושלים.

“וכלום נוח לכם יותר, שהמקומות הקדושים נמצאים בידי התורכים?” שאלהו הרצל.

“עלינו להכנע לכך על כרחנו”, החזיר לו הפּפּא, “אבל אין אנו יכולים לתמוך בתנועה היהודית”.

“תנועה זו נתעוררה בכח ההכרח שאין לעמוד בו ואנו נמנע מכל סכסוכים דתיים”.

“אמנם כן, אבל אין אנו יכולים להתנהג בדרך אחרת כל זמן שהיהודים כופרים בישו המשיח ומחזיקים בדתם, כל זמן שהם מצפים לביאת המשיח, שלגבינו אנו כבר בא. והרי היהודים צריכים היו להודות בישו המשיח קודם לשאר הבריות, והם אינם עושים זאת עד היום הזה…” “אפשר שהלחץ והרדיפות לא היו תחבולות נכונות לרכוש על ידן את נפשות היהודים”. “אדוננו בא אל הבריות בלי תוקף ושלטון. עני היה. הוא בא והשלום בידו. הוא לא רדף איש, אבל הוא נרדף. גם השליחים היו מורדפים ומעונים. רק לאחר זמן, מקץ שלש מאות שנה התפתחה הכנסיה. נמצא שהיתה שהות בידי היהודים לתת כבוד לאלהותו גם בלי לחץ חיצוני. אבל הם אינם עושים זאת עד היום הזה”.

“אבל מדוע דוקא ירושלים? המקדש חרב לעולמי עד. או אפשר מבקשים אתם לשוב ולהקימו על תלו ולהקריב קרבנות?”

“אין אנו מבקשים אלא את החלקים החילוניים שבארץ, פרט למקומות הקדושים”.

“אין אנו יכולים להסכים לדבר”, אמר הפּפּא לבסוף. “אבל אם תיישב שם את עמך, יהיו בתי־הכניסה והכהנים שלנו נכונים להטביל את כלם לדתנו”.

בשעת השיחה נכנס ליפאי אל אולם־הכסא – הוא כרע על ברכיו ונשק את ידו של הפּפּא מתוך דבקות. אחר ספר לו, שהתודעותו אל הרצל לא היתה אלא “מעשה נסים”. לכתחלה דמה ללון בפדואה, אבל שרתה עליו רוח ממרום והוא הלך לונציה ושם נזדמן לפניו הרצל, שגלה לו את געגועיו לנשק את רגלי האב הקדוש.

הפּפּא נתן בליפא עינים תמהות. הרי הרצל לא נשק אפילו את ידו - - -

הראיון נמשך עשרים וחמשה רגעים. עתה ידע הרצל בודאות מה שהרגיש כבר לאחר שיחה ממושכה עם מזכיר־המדינה הפּפּאי, מרי דיל וואל: שאין לו לצפות לתמיכה מצד הוטיקן.

ואף על פי כן לא עברו אלא ארבעה עשר יום ומרי דיל וואל מסר בשיחתו עם יורק־שטיינר הודעה רשמית, שמפני טעמים של אהבת הבריות לא יתנגד הוטיקן לישוב יהודי בארץ הקדושה.

“אם היהודים מאמינים, שגורלם בארץ אבותיהם יהיה טוב ונוח יותר, הרי אין זו בשבילנו אלא שאלה של אהבת אדם. אנו מכבדים את היהדות ואיננו שוכחים לעולם, שאלמלא היא לא היינו גם אנו ושהדת שלנו שרשיה נעוצים בתוך היהדות”. הוא בקש למסור את ברכתו שלום לד"ר הרצל והטעים את הדבר, שהרצל עשה רושם עז ביותר על הפּפּא.

אבל אפשר שדעתו של הפּפּא לא היתה מכרעת בענין זה, כפי שסבור היה הרצל. ואמנם הדבר הזה נתברר לו בזמן בקוריו אצל המלך האיטלקי ואצל שר החיצון האיטלקי.

המלך שוחח עם הרצל שעה ומחצה. מתוך ידידות וענוה. הוא אמר לו, שבמדינת איטליה פתוחה לפני היהודים כל דרך־קיום ומשלח־יד, ובכלל זה גם הקרירה הפוליטית והדיפלומטית. בפרלמנט יושבים שמונה עשר נבחרים יהודים, אף על פי שלפי מנינם אין מקום בו אלא לחצי באי־כח היהודים. כמעט בכל קבינט נמצא לכל הפחות מיניסטר יהודי אחד. כאן אין הבדל בין איטלקים ויהודים. רק בעיר אחת שונאים אותם בשביל שנתעשרו עושר מופלג ביותר. אלא שלא הדת גרמה לכך. לענינים שכאלה אין מיחדים כאן ערך כלשהו. לא היהודים ולא הנוצרים. שר־המלחמה אוטולונגי בקש פעם אחת בניאפל מנין יהודים לתפלה ולא יכול למצוא עשרה יהודים אדוקים בדת. את פלשתינה הריהו מכיר יפה, לפי שכבר היה שם כמה פעמים וגם בזמן שהמיתו את אביו ביריה. ארץ זו יש לה כבר אופי יהודי גם עכשיו ודבר של ודאי הוא, שהיהודים יסגלו אותה. אין זו אלא שאלת הזמן. אם חצי מיליון יהודים ישבו בארץ, תיפתר השאלה הזאת. את לב השולטן אפשר לקנות בממון. מכתבו של פליוה חשוב בעיניו הצלחה גדולה והוא תמה, שנתן אותו להרצל. אם סוד־המיניסטרים יסכים לכך, ישתדל בעצמו אצל השולטן בענין זה. עוד היום ידבר עם שר־החיצון, טיטוני, ויודיענו שהרצל עתיד לבקרו. הגזע היהודי עתיק־הימים מושך את לבו ביותר והוא מכיר את מצב היהודים בכל הארצות. דברי פליוה, שאין לתת חרות גמורה ליהודים, שמא יתפסו את כל העמדות, אינם בעצם אלא קילוס גדול לרוח היהודית הנעלה מכל. בזמן שהיה עדין יורש־עצר, היה מחלק באיטליה העליונה פרסים בבתי־הספר, וכאן ראה תמיד לתמהונו, שרוב מקבלי־הפרסים היו תלמידים יהודים. כאן אין צורך לאדם להתכחש למולדתו היהודית.

“רק אותם היהודים, הנרגזים לשמע השם ‘יהודי’, אינם חביבים עלי. הללו אין דעתי סובלת אותם. עם אלה הריני מדבר בכונה על יהודים. הריני שמח שהסתלקת מן הפרויקט של אוגנדה. חבת ירושלים רצויה בעיני ביותר. גם ההתנקשות בחיי נורדאו עשתה עלי רושם עמוק, אף על פי שלא היתה אלא מעשה שוטה ופושע. אבל הרי היא מוכיחה על להיטות אחרי אחד הרעיונות. בעיני ראיתי את היהודים בוכים אצל הכותל המערבי. מתחלה היה הדבר בעיני אך מעשה־קומידיה, אבל כאשר נגשתי מקרוב, הוברר לי, שטעות היא בידי. לא קבצנים פושטי־יד, אלא אנשים בעלי קומה זקופה עמדו ובכו שם…”

הסברת־הפנים ומנהג־החרות של המלך האיטלקי נסכו קסם על הרצל ובקיאותו בעניני היהודים עשתה עליו רושם גדול.

“הוא ישב בסמוך לי על הספה וקפץ ועלה על מושבו כאחד הילדים. רגליו היו נטולות מן הקרקע בריחוק גדול. הנראה, שמלך זה היה מיצר הרבה, שקטן־קומה הוא כל כך. ברם הוא עשה עלי רושם של אדם חשוב. פקח הוא, בעל השכלה מרובה, מסביר־פנים ביותר וצנוע ביותר. בשעה שהוא יושב, אי אתה רואה אצלו השתדלות כלשהי לעשות רושם על הבריות. אי אתה מוצא בו אפילו סימן כלשהו של הוד מלכות, שאינו מניח לגשת אליו”. המלך דבר על אחד מאבות אבותיו, על המלך קרל עמנואל, שהתקשר בחשאי עם שבתי צבי. אותו שבתי צבי רצה להעשות מלך במקדוניה או בקיפריס. ובדברו את הדברים האלה הציץ בעיני הרצל כבוחן ובודק. אפשר גם הוא מתגעגע על שלטון מלכות? ושוב דבר על הסנהדרין שהושיב נפוליון ושגם יהודי איטלקי אחד, אוטולנגי מפדואה, ישב בה בישיבה. נפוליון בקש לשוב ולכונן את המדינה היהודית כדי לקנות בכך את לבות היהודים שבכל העולם. “אפשר שמחשבות כאלה מצויות גם בלבו של טשמברלן”. מפני נימוק זה עצמו השיא הרצל את השיחה לענין יסוד קולוניה יהודית בטריפוליס. הדרך לציון תהיה מרוצפה בטשרטרים. ומן הצורך יהיה להמתין עוד להתפרדותה של תורכיה, כדי לקבל סוף סוף את פלשתינה…"

“עם כעמך יכול לחכות גם מאה שנה”, אמר המלך, “אבל שוב לא נהיה אז בחיים, לא אני ולא אתה”. המלך לוה את הרצל עד הפתח ואחר לחץ את ידו. “לכל תורכי, שיזדמן לפני, אספר עליך ועל הענין שלך”.

הרצל היה מטיל ברחובות רומא וחלם חלומות על תקומת ירושלים. רחוב אחד בירושלים החדשה יהא קרוי בשם “רחוב הגולה”, וברחוב הזה ימצאו כל הסגנונים הארכיטקטוניים של אותן הארצות, שהיהודים עברו בהן.

המלך עצמו הכין את כל הדרוש לשיחה שבין הרצל וטיטוני. טיטוני הודיע בשם הממשלה האיטלקית, שהוא יעשה את כל מה שהרצל מבקש. הוא נתן הוראה לציר האיטלקי בקונסטנטינופול להשתדל יחד עם הציר הרוסי אצל השער העליון בענין מסירת פלשתינה ליהודים, ואם הדבר יצליח, יכנס המלך בעצמו בעבי הקורה.

לאחר שזכה הרצל להצלחה כזו באיטליה, קבל טלגרמה מאת גרינברג, שהממשלה האנגלית נתנה טשרטר לישוב באפריקה המזרחית. הרצל היה מעדיף אילו העמידה אנגליה קושיים בענין זה.

באמצע פברואר נתקימה התיעצות הועד הפועל הציוני על הצעה זו: אם היא דומה להצעה הקודמת או היא משמשת הצעה חדשה? אם אפשר לדחותה ואם לאו?

הרצל בעצמו לא אץ לטפל בענין הזה ולסים אותו במהירות.

בינתים בא אצלו נורי ביי, מי שהיה לשעבר קונסול תורכי ראשי, והציע לפניו הצעה נועזה ומשונה. הוא אמר לקנות שתי אניות, לכבוש בלילה את הדרדנלים ולהתנפל על היילידז־קיוסק. בתוך המהומה של יריה בכלי תותח אפשר יהיה לקחת בשבי את השולטן ולהעמיד תחתיו שולטן אחר, שהתנו עמו תחלה למסור בשכר הקשר הזה את פלשתינה. את כל המהפכה המדינית הזאת אפשר להוציא אל הפועל בסכום של חצי מיליון לירות. הרצל דחה את ההצעה – הזאת של מעשה חמס – בדרך זו אין את נפשו לרכוש את פלשתינה. ולא עוד אלא שאם המזמה הזאת לא תצליח עתידה היתה לגרום מטבח איום ונורא ביהודים. וכנגד זה שלח שנים מעוזריו לקונסטנטינופול לחדש את המשא והמתן עם השער העליון. שליחיו ובאי־כחו הפעם היו כהן ולבונטין.

הרצל כוון את כל אמוץ כחו לתכנית רכישתה של ארץ־ישראל. ואף על פי כן לא פסקו ציוני רוסיה להתמרמר על המנהיג ונתנו אותו ל“בוגד ברעיון”. מלחמת־הסרק הזאת כלתה את כחות נפשו וגופו כליה גמורה. וכששני באי־כחו חזרו מקונסטנטינופול בידים ריקות, הכריע את האיש האדיר הזה דכדוך־נפש עמוק. עתה אפסה כל תקוה ־ ־ ־

עלתה מחשבה על דעתו לפרסם כרוז אל העם היהודי ולפרוש מן התנועה. כרוז זה הריהו תעודה, שיש בה מן הרוממות הטרגית והוא מגלה לנו את דרך־המחשבה הנעלה של הרצל ואת כל פרשת היסורים שלו, שהיו למעלה מכח אנוש.

"הדרך נפרצה ונחצתה לשנים והקרע עובר דרך לבו של המנהיג. ומכאן צריך להסיק את המסקנות הראויות. בשעה שהחילותי ללכת בדרכי, לא היה לי חלום אחר חוץ ממדינת היהודים. אחר כך נעשיתי חובב ציון. בשבילי אני אין פתרון לשאלת היהודים חוץ מפלשתינה.

אלא שעם זה אסור לי להעלים עין מן הדבר שבשאלת היהודים יש יסוד חמור והוא העוני המר, שאין להמעיטו על ידי חברות של צדקה וגמילות חסדים. וכיון שלרגל התנועה שלנו נזדמנה לפנינו האפשרות של עזרה דחופה ומהירה, לא ראיתי רשות לעצמי לדחות מלפני את האפשרות הזאת. וביותר בשעה שכל היגיעות, שיגעתי בלב תמים לאחר הקונגרס הששי ושעליהן אתן דין וחשבון בקונגרס השביעי, לא הועילו לקרבנו אל המטרה.

היו רגעים, שבהם יכולתי להשיג דבר־מה, אלמלא נדפו קריאותי באויר כשועת האנשים שאניתם נטרפה בים. לונדון בחדש מאי שנת 1901 לא האמינה לי ואיש לא בא לעזרתי. לאחר זמן אתן בירור־דברים בנוגע לפרטי הענין ובנוגע לאחריות הבריות.

היום עלי להגיד, שבזמן קרוב אי אפשר יהיה להשיג בפלשתינה כלום. כיון שלא רציתם, אין הדבר לפי שעה אלא אגדה…

אבל עכשיו הננו מאוחדים ועלינו לעשות לכל הפחות משהו להקל את העוני. עלינו להוסיף לעורר את העם ולחזקו. אבל דבר זה לא יתכן אלא בשעה שנעמוד על קרקע מוצק.

אבל אני איני יכול ללכת לשם, משום שהנני חובב־ציון. אלמלי היו עמי כל חובבי־ציון, אז יכלתי לשאת את כלי־הזין הכבדים של אדם הנלחם מלחמת־בינים עם עצמו. רק בדרך זו יכלתי להתעסק בהצעה של מזרח־אפריקה. אם הדבר יביא לידי קרע, יותר לבי בקרב הציונים, ורק בינתי תשאר במחנה הדבקים באפריקה המזרחית. זהו סכסוך, שלא אוכל ליישבו אלא על ידי הסתלקותי. אז אעזוב את התנועה בשעה של הצלחה חמרית, ודבר זה מותר הוא. בכחותי הדלים יצרתי תכניות אחדות לעם היהודי, שחזר ונתעורר לחיים. אני פורש לא מתוך מרירות ולא מתוך אי־רצון. אף על פי שנלחמו בי הרבה, אף על פי שהטילו הרבה אבנים על דרכי – לא יכלו אפילו שונאי הרעים ביותר להגיד עלי, שבקשתי או מצאתי בתנועה תועלת חמרית לעצמי. דבר זה נותן לי חזוק לשאת באורך־רוח את כל התלונות שמלינים עלי. וכנגד זה פורעת לי אהבת עמי למעלה ממדת זכותי ופעלי – אהבה זו נתיחדה לי במדה, שלא זכה לה אדם בן־תמותה אלא לעתים רחוקות. ואפילו מי שהיו ראוים לה יותר ממני. אני איני כדאי לכלום. אכן עם טוב הוא. אבל למרבה היגון עם אומלל הוא מאין כמוהו. אלהים יושיענו, כאשר הושיעו עד עתה".

 

כט    🔗

“הצלצול השלישי” – אלהים משבר את הכלים, שהוא משתמש בהם – עבודה על ערש־דוי – באמצע החיים בא המות – “את דמי־לבי הקרבתי למען עמי”

הכרוז המרעיש לב, שכתב הרצל, לא יצא מכלל כתב־יד. ידידיו הרגישו, שהקץ הטרגי ממשמש ובא. ידיעתם את המצב ורגשי החמלה שתקפו עליהם הכפילו את כחם והם התלקטו מסביב למנהיג החולה ונסו בכל הדרכים לפשר את הסכסוך ולפיס את הצדדים. הרצל גופו היה מכוון קודם כל את דעתו עם “הצלצול השלישי” להניח לדור הבא את התנועה ואת מכשירי־הפעולה שלה כשהם שלמים ומאוחדים תכלית האחוד. “לשעבר דמיתי, שהתנועה תרוץ לדרכה מאליה בשעה שארכיב אותה על האוכף כהוגן. ועכשיו הריני אנוס לרוץ כסייס ליד הסוס הדוהר, כדי להחזיק ברוכב שאינו־זריז, לבל יפול מעל האוכף. ועם זה הנני חושש, שמא תסוף נשימתי.”

מתוך נשימה ההולכת וכלה ובאמוץ הכח האחרון של לבו המיוגע והחולה הוא שואף בלי־חשך אל מטרתו ועומד בפני סערת האהבה, השנאה והמעצור הקשה של שויון־הנפש המתרגשת עליו. מן האחד עשר לאפריל עד החמשה עשר בו, חמשה ימים רצופים, נמשכו ישיבות הועד הפועל הגדול בוינה. הן התחילו מתוך התרגשות גדולה ורוח של מרירות. הדברים הגיעו לידי כך, שמישהו השמיע את החשד, שהרצל מבקש להעשות למשנה־המלך של אוגנדה. רבים באו אל הועידה והחלטה קבועה בידם לעורר מרד גלוי.

ואולם נאום־הפתיחה של הרצל השקיע את השנאה והמרירות הזאת בתחלתן. כשר השלום עמד על בימת הנשיאות ופניו חורים ומצחו לבן, כאדם העומד כבר בעולם אחר ומברך משם את הבריות בתנופת הדגל שבידו –––

קולו רעד והוא פתח ואמר:

"גמרתי בלבי לדבר אליכם רק דברי שלום. גלוי וידוע לפני כמה גדולה החרדה, השוררת בקרב המוני הציונים הנאמנים שלנו בכל העולם כלו וביחוד ברוסיה, מה רבה הדאגה, שהם דואגים למשא והמתן הזה ועד כמה הם מפחדים שמא יבולע להתחלות הללו של הסתדרות לאומית, שנוצרו בעמל רב לשם קיום המפעל הלאומי.

אנו עמדנו בפני השאלה, אם להודיע לקונגרס את העובדה, שהממשלה האנגלית הציעה לי ארץ בשביל המוני עמנו הנתונים בעוני ובמחסור, או להעלים אותה ממנו. דעתי הפרטית בשאלה זו היתה, שאין לנו רשות לדחות הצעה כזו דחיה גמורה, להשליך אותה מעל השלחן, בלי לשאול את פי העם, אם הוא רוצה בה ואם אין, וכך הנני סובר גם עכשיו. לא אסמן את הצעתה של הממשלה האנגלית במלה ‘מקלט לילה’, שמרבים לערער עליה, אלא אומר אני: כאן פרוסת לחם, ואני, שאולי יש לי עוגות למאכלי, ושעל כל פנים יש לי לחם לאכול, אין לי הרשות לדחות את פרוסת הלחם, שהוצעה לעניים, משום שאיני רוצה בה או אין לי צורך בה. אפשר, שאני לעצמי אוכל להתלהב כשאני שומע שאפילו בשעת מחסור ומצוקה משיבים מתוך רגשות אידיאליים: לאו, אין אנו רוצים בלחם זה. אבל הרי חובתי היא להציע תחלה את השאלה הזאת לפני העם, ובשורת הדין הזאת, הישרה בעיני תכלית היושר ושאינה אבטוקרטית אלא דימוקרטית כל צרכה, הריני מחזיק גם עתה". אל האנשים ממחנה המתנגדים, שעדיין היו מפקפקים בתום לבבו, דבר את הדברים האלה: “הריני נפגע בכך פגיעה עמוקה, אבל לא מפני תנועת ההתנגדות החזקה, שנתעוררה כנגדי במערכותינו אנו. דבר זה לא היה משפיע עלי השפעה כלשהי. שכן בעיר זו, בוינה, עמדתי באחד הימים ופרשתי מכל פרשת חיי שלעבר, מכל אחד ואחד ממכרי ומידידי ויצאתי בודד אל המערכה להלחם לדבר, שהיה טוב וישר בעיני. אין לי צורך ברוב מנין. איני מבקש אלא להיות שָלֵם עם הכרתי הפנימית. לא 177 הקולות כנגד 295 ולא יציאתם של אומרי לאו עשו עלי רושם, אלא נפשי נרעשה בקרבי עד למעמקיה למראה רגשי התוגה והיאוש לאמתם שתקפו על הבריות. ואני שאלתי את עצמי: וכי באמת מאמינים הבריות הללו שבגדתי בציון? הדבר הזה דכא את רוחי ואני הלכתי אל אומרי לאו ודברתי אליהם כאדם המדבר אל אחיו השרויים בעצבות ובמרירות…”

ואף על פי כן נמצאו רבים, שהדברים האלה לא הניחו את דעתם. הללו דרשו מאת הרצל לתת דין וחשבון על מוצא הכספים, שהוציא על פעולותיו הדיפלומטיות ועל מסעיו. אפשר שהוא משתמש בכספי ההסתדרות למטרות פוליטיות?

הרצל שתק.

הוא לא רצה לגלות את העובדה, שסיפק את כל ההוצאות משלו, מרכושו של עצמו, מירושת ילדיו. “עלי לסלוח לכם הרבה, רבותי, כי הרביתם לחטוא לי”.

הוא השיב על כל התלונות בלשון מתונה וקצובה. לאחדים ממקורביו הניח לעיין במכתביו וברשימותיו. והאנשים שהציצו בתעודות הנוגעות לחיי עצמו, שבחו בעינים דומעות את רוממות נפשו של המעונה הזה על קדושת הרעיון. מנהיג הציונים הרוסים, טשלינוב, מסר מודעה חגיגית: “באתי לידי ההכרה, שעסקי הציונות נמצאים בידים אמונות מאין כמותן, והכרה זו ממלאה אותי אושר”. ובדברים הנוגעים עד הלב דרש להביע אמון להרצל בלי שום תנאי.

המלחמה תמה. אבל גם כחו של המנהיג, שהעלה את עצמו לקרבן, תם וכלה. עוד לפני התחלת הישיבה הרגישו ידידיו של הרצל בחורון פניו המבהיל ובדלדול גופו. “תוך החדשים המועטים האלה נעשיתי אדם רצוץ־כח ויגע”, אמר לפרידמן בינו לבינו. ואף על פי כן אמץ את שרידי כחו ונהל במרץ את הועידה עד גמירה.

ואולם לאחר נעילת המושב תקפה עליו פתאום חולשת־לב קשה. הבהילו את הרופאים והללו צוו עליו במפגיע ללכת לפרנצנסבד לשם רפוי הלב.

אבל הרצל אינו נכנע ומסרב לתת מרגוע לנפשו. עדיין הוא מוסיף לעבוד את עבודתו כקדם – הרי עליו לפעול ולבצע כל כך הרבה מעשים. בכ"ז לאפריל הוא מבקש ללכת ללונדון על מנת להועד שם עם העשיר האמריקאי יעקב שיף בביתו של הלורד רוטשילד, ככל אשר התנה עמו בכתובים. אבל שוב אי אפשר היה לו לצאת לדרך רחוקה כזו. ובכן שלח ללונדון את קצנלסון כבא־כחו. והוא עצמו עדיין היה מסרב ללכת לפרנצנסבד.

בלונדון נשבה כנראה רוח חדשה. בפרלמנט הוכנסו אינטרפלציות על דבר החרדה שאחזה את תושבי אוגנדה בשל כניסת היהודים לשם. הממשלה השתמשה במחאת הציונים כתואנה רצויה לבטל את ההצעתה. זנגביל ערער על בלפור ברבים על אשר העלה, בזמן שהיה נשיא־המיניסטרים, את אסור הכניסה ל“זרים” למדרגה של חוק־המדינה. בלפור הגן על עצמו מפני אשמת האנטישמיות שתלו בו. זנגביל השתדל להציל את הפרוייקט של אוגנדה, אבל כל עמלו היה לשוא. הרצל יחס ערך לכל המעשים האלה רק משום שהיה מקוה עדיין, שבשעה שהשולטן יראה, שאין הציונים תלויים בו בלבד, סופו להציע את ארץ־ישראל.

אף על פי שחליו הלך וקשה נתן הרצל את דעתו גם לקהלה היהודית שבוינה, שבין פרנסיה נבחרו ציונים אחדים. “צריך לכבוש את הקהלות”. הוא מלא את ידי הד"ר אגון צווייג לחקור את חוקת־הבחירות של הקהלה הוינאית ולערוך תקנות דימוקרטיות, כדי למנוע, שהרעיון הלאומי היהודי יהא מדוכא בה למרות רצונו של העולם. גם על עסקנותו המדינית אינו רוצה לותר. “היות ציוני – פירושו הקרבת קרבנות”. ובהקרבת עצמו אינו יודע גבול. בשלשים לאפריל נשא ונתן שעה ארוכה עם גלוכובסקי, שר החיצון של ממלכת אוסטריה־הונגריה, והדבר עלה בידו להטות את לבו אחרי הענין הציוני. גלוכובסקי קרא את מכתבו של פליוה פעמים והיה תוהה ומשתומם עליו. אם רוסיה מסכימה לדבר, הריהו מתקבל גם על דעתה של אוסטריה־הונגריה. אלא שהוא יעץ לדבר גם אם נשיא־המיניסטרים ההונגרי, הגרף סטיפן טיסה, ובכלל לעשות נפשות לענין הזה בקרב הפוליטיקאים ההונגרים. “הגרף טיסה יקשיב לדברי בשים לב, כדרך שעשה נשיא־המיניסטרים האוסטרי, קרבר, הוא יתירא מפני התנגדות היהודים בעלי־ההשפעה התומכה בחוקת־הבחירות הליברלית שלו”.

“ואף על פי כן שומה עליך להטות אחריך את הממשלה ההונגרית. דבר זה הכרחי הוא”, אמר גולוכובסקי, שהרעיון הציוני נתחבב עליו חבה גדולה כל כך, שעמד והכריז, שכל ממשלה חיבת לתמוך בתנועה זו – אפילו תמיכה חמרית.

רק בשלישי למאי, לאחר שחזקה עליו פקודת מועצת הרופאים, הלך הרצל לפרנצנסבד. בבית־הנתיבות, סמוך ליציאתו, קרא את הידיעה על נצחונו של קוּרוֹקי ומפלתו של הגנרל הרוסי קוּרוֹפּטקין. על פניו החורים נצנץ וחלף ברק־זיו ועינו הצופה עתידות הבהיקה: “הרי זו ראשית קצה של הממלכה הרוסית. וגם של הממלכה התורכית. ואז תהי הדרך פנויה לפנינו”.

גם במקום־המרפא לא נתן הרצל מנוחה לנפשו. הוא נהל מכאן חלוף־מכתבים שקדני בעסקי הציונות. למשפחתו כתב מכתבים מרגיעים ומלאים בדיחות־הדעת, אלא שמאחורי בדיחות־הדעת הזאת היתה חבויה הידיעה הברורה, שמיתתו ממשמשת ובאה. בששה למאי כתב לוולפסון: “כאן מרפאים אותי רפוי־הלב. אמי אינה יודעת על זה כלום. היא סבורה, שהנני שוהה כאן לשם מרגוע. לכשאמות, אל תעשו מעשי־שטות”. הוא ידע שמיתתו לא תהיה אלא מעמד ומעבר, שסופו להקיץ ממנו על מנת להוסיף לפעול ולחיות בנפש עמו.

בתשיעי למאי בקר אותו קצנלסון והביא לו את בשורת־השמחה, כי יעקב שיף בקש ראיון אצל המלך האנגלי, כדי להציע לפניו את תכניותיו של הרצל. ועד שקצנלסון יושב ומדבר עמו תקף את הרצל מיחוש־לב קשה, שלא הרפה ממנו אלא לאט לאט. לאחר שרוח לו מעט, אמר מתוך חיוך: “למה לנו לרמות את עצמנו? הרי זה כבר לאחר הצלצול השלישי. איני פחדן והנני מביט בעין המות במנוחה, ומה גם שלא הוצאתי את שנות חיי האחרונות לבטלה. הן שמשתי את התנועה שמוש לא רע, האין זאת?”

למחר נכנס הרצל לחדר ידידו כבר בחמש וחצי בבוקר. הוא החזיק בידו צרור כתבים, – תזכיר שערך לממשלה הרוסית. הוא כתב אותו כל הלילה ושכח לעלות על משכבו. קצנלסון הוכיח אותו תוכחות אוהב: “וכי בדרך זו אתה מבקש להבריא?”

“ידידי היקר, הרי ראית אתמול, ששוב אין לי לאבד זמן. הגיעו השבועות האחרונים, ואולי הימים האחרונים. עלי למהר”.

עדיין הוסיף להעתיק לתוך ספר־הזכרון שלו את כל המכתבים ששלח בימים האחרונים. בי“ג למאי כתב מכתב לפליוה ומכתב לקצנלסון. בי”ד למאי כתב אל הגרף הפּפּאי ליפאי: “נודע לי, כי הארכידוכס איגן נותן דעתו לציונות וכי באלה הימים יבוא לקרלסבד. אם הוא ירצה בכך, יבקרני שם”. באותו היום כתב אל ראש־המחלקה דין־וחשבון על המשא והמתן שלו עם גלוכובסקי ובקש ממנו להודיע את פרשת המשא והמתן הזה לציר התורכי, ברון גאַליס, השוהה בוינה, וגם לגרף מנסדורף־פולי־דיטריכשטיין, הציר האוסטרי־הונגרי בלונדון, כדי שהלז ירצה את הענין לפני הלורד לנדסדאון. בט“ז למאי שלח ליעקב שיף אגרת־תלונה על מנהיגיה של יק”א, המבזבזים את המיליונים של הברון הירש על פעולות קטנות חסרות־תכלית, שאין בהן כלום משל קולוניזציה יהודית. "אלמלא היה הדבר כל כך מעציב, שההמונים הולכים וגועים בעוני ובזוהמה, בו בזמן שאמצעי־עזרה אדיר כזה מדלדל והולך, יכול היה אדם לכתוב על הענין הזה פתגמים של ליצנות, כגון: “האויב הגדול ביותר של צואה הוא האפוטרופוס הממונה עליה” או: “קרוביו של הברון הירש יש להם עכשיו לכל הפחות נחמה אחת, שגם עניי ישראל אינם מקבלים כלום מכספו”.

כאן נפסק ספר־הזכרון – וגם חייו הגיעו לקצם.

הוא חזר לוינה ומצב בריאותו חלוש מכפי שהיה. בשלישי ליוני נסע עם אשתו וגם קרימיניצקי לאידלך. על שלחן־הכתיבה שלו נשאר צרור מכתבים והוא פרש עליו גליון־נייר וכתב על הגליון את הדברים האלה: “In mide of life comes death” – באמצע החיים בא המות.

בחוץ יורד הערב וכלו אדום כדם. הוא מזדקף ומציץ בדמדומי חמה: “אהה, ערב, ערבי שלי!…”

אויר־ההרים הצח השיב את רוחו ימים אחדים ואחר בא שינוי לרעה. בראשון ליולי אחזהו ברונכיטיס, שנהפך לדלקת הריאה. הרצל הרגיש, ששעת קצו קרבה לבוא.

“הים! אילו ידעת, כמה אני אוהב אותו! כמה אוהב אני לשכב על גבי החול החמום ולהביט אל התכלת!” אמר אל השמשת, שטפלה בו. דמיונו כבר נשאהו אל חופי אין סוף. הוא בקש, כי יביאו את אמו ואת שני ילדיו הצעירים לאידלך. ביום הששי באו לאידלך אוסקר מרמוריק, רייך, ד“ר ורנר, ד”ר זינגר ועוד אחדים מידידיו הקרובים שבוינה. בחלום־הקדחת דמה, שהוא בקונגרס והוא קרא: Ad locam, ad locam! איש על מקומו!… כאילו הוא יושב על כסא־הנשיאות בבזל ומניף בידו את פטיש־העץ. פתאום התעורר מתוך שיעול קשה. הוא ראה דם על השמיכה: “אהה, לא דמיתי, שככה אשפוך את דמי…”

בגן שליד הבית עומדים צעירים חורי־פנים ומצפים לידיעות על מצבו של מנהיגם המוטל על ערש דוי. ביום השבת ניתנה רשות רק למועטים מבין ידידיו הקרובים לגשת אל משכבו. ביניהם היה הכלר, שנשאר אצלו עד הרגע האחרון. הרצל הושיט לו את ידו: “הבא את ברכתי שלום לארץ הקדושה. הגד לה, שנתתי את דם לבי למען עמי”.

ועוד הפעם זנק פרץ־דם, שקשה היה לעצרו.

הכלר מהר בלוית סטודנטים אחדים לוינה, כדי להביא עוד הפעם אל החולה את הפרופיסור זינגר, המומחה למחלות הלב. הם לא זזו ממנו עד שהלך עמם. ביום הראשון בבוקר באו לאידלך. קודם שנכנס הפרופיסור זינגר אל חדר־החולה הניח הכלר את שתי ידיו על ראשו וברכהו: “יאיר אלהים את רוחך, למען תביא רפואה לאיש הגדול הזה, היחיד בדורו!” אבל באותה שעה היתה התשועה אך בידי אלהים לבדו ־־־־

כבר התחילה המלחמה הגדולה, ההתנצחות האחרונה עם מי שמכריע את הכל.

כל אימת ששבה רוחו אליו השביע וצוה הרצל להאריך את חייו עד שתבוא אמו. עליו לראותה עוד הפעם.

כמוהו כיעקב אשר ב“גיטו החדש”, כמשה המאינצי…

ופתאום הזדקף כאחד האימפרטורים והחוה בידו על הצעירים, שהיו מהלכים בצעדי־חשאים מתחת לחלון חדרו וענה ואמר בקול של נביא:

“בני עמי אנשים טובים ומצוינים הם. הם יראו את הארץ וירכשוה…”

ובדברים האלה חזר ונפל אחור על הכרים.

לאחר רגעים אחדים העביר, כשהוא נטול־הכרה למחצה, את אצבעותיו על גבי השמיכה, כאילו היתה מונחת לפניו מפת־הארץ, ואמר בלחש:

“את שלש חלקות־האדמה צריכה לרכוש הקרן הקימת!”

בסיוע של סמי־חזוק וזריקות־כפור חדשות הצליח הדבר להאריך את חייו למשך שעות קצרות אחדות.

פתאום נפתחה הדלת וגברת לבושת־שחורים נכנסה החדרה – אמו. רעד חלף את גופו של הגוע: בכח שלמעלה מכחו של בשר ודם התנשא במטה וברך אותה בשלום כשהוא מחייך: “יפה עשית, אמי היקרה, שמהרת לבוא. מראיך טוב. מראי אני אינו טוב כל צרכו, אבל עוד מעט וירוח לי”.

האם משלה ברוחה ודכאה את מכאובה בכח. הבן נשק לה ושלח אותה ברמיזות של אהבה מן החדר, כדי שלא תראה בעיניה את אחרית הקרב.

“הנה כי כן, אהובת נפשי, ראינו זה את זו, עתה הנני רוצה לנוח” – אמר אליה וחזר ונפל על הכרים.

כשרוחו שבה אליו עוד הפעם, בקש שיביאו לפניו את בנו, ובקול, שהלך ודעך, אמר אליו בלחש: “אחיך מפוזרים על פני כל הארץ. אם תרצה, תמצאם. גם אני מצאתים, משום שבקשתי אותם. זכור ואל תשכח, כי עמך צריך לכחות רעננים ובריאים וכי אתה הנך יורש השם הרצל”.

באחד בשבת, בעשרים לחדש תמוז שנת תרס"ה (ברביעי ליולי שנת 1904) בחמש שעות אחר הצהרים יצאה נשמתו של הרצל ונכנסה אל גנזי חיי הנצח. “אלהים משבר את הכלים, שהוא משתמש בהם”, כתב פעם אחת בספר־הזכרון שלו.

החיים תמו – ההיסטוריה מתחילה.

בשביעי ליולי הובל לקברות בוינה. אותו היום לא ישכח מלבות הבריות שראוהו. מכל בתי הנתיבות באו יומם ולילה המונים המונים של בני אדם. הם נהרו לכאן מכל הארצות, ממזרח וממערב, יהודי רוסיה ויהודי תורכיה. מן המחוזות הנדחים, מן העיירות הקטנות שבקטנות, מכל פנה ועבר נקבצו ובאו הלום ובלהות האסון הנורא על פניהם. גדולה וארוכה היתה תהלוכת־האבל לבלי מצרים. ופתאום הרגישה כל העיר, כי האיש שהלך לעולמו אינו סתם פיליטוניסטן, סופר או משורר בעל כשרון בינוני, אלא אחת מאותן הדמויות האידיאליות הקמות בכל ארץ רק אחת לתקופות רחוקות.

כשהגיעה התהלוכה אל שער בית־הקברות, קמה מהומה. המונים מרובים לאין שיעור פרצו וזרמו בבת אחת בבכי ומתוך הטרוף והיאוש. זרמי בני אדם השתפכו על פני בית הקברות ובאבלם הגדול לאין חוק פרעו את כל סדר. אכן נורא היה המראה הזה. הבריות בכו, זעקו והשתוללו. סערת המכאוב פרצה את כל גדרי האבלות הכבודה והחגיגית, ובשעה שהורידו אל הקבר את הארון עם מה שהיה בהרצל משל בשר ודם בן תמותה, הרגישו כל הקרובים אליו בפעם הראשונה, שעצמותו ופעלו של אדם זה עמדו ברומו של עולם.

הספדים לא נשאו. כך היה רצונו של הרצל בצואתו. אבל פתאום תקף את המוני הבוכים רגש אחד ורעיון אחד והם זקפו את קומתם הכפופה ופשטו את ידיהם למעלה ומפיהם פרצה השבועה האחרונה, שנשבע הרצל:

“אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי!”

הרצל עם הפרופ. מנדלשטם באֶדְלַך התמונה הפוטוגרפית האחרונה של תיאודור הרצל (מתוך האוסף של ד"ר הוּגו הרמן בירושלים)

קברו של הרצל בבית־הקברות הדובלינגי בוינה

הרצל הגוע (מאוסף המוזיאון של בצלאל בירושלים)

חדר־הרצל בבית הקרן הקימת לישראל בירושלים (קלישה של הקרן הקימת לישראל)

 

כרונולוגיה של חיי הרצל    🔗

1860, 2 למאי: נולד בבודפסט.

1870־1867: בבית־הספר הנורמלי הראשי בבודפסט.

1875־1870 בפברואר: בבית־הספר הריאלי.

1874: יסוד האגודה הספרותית “אנחנו”

1878־1875: בגמנסיה האונגלית.

1878, 7 לפברואר: יום מותה של אחות הרצל, פאולינה.

1878: משפחת הרצל עוברת לוינה לגור שם.

1878, יוני: בחינת הבגרות בגמנסיה ההונגרית בבודפסט.

בחרף נכנס הרצל למחלקת המשפטים של האוניברסיטה הוינאית.

1882: פולמוס דברים בספר־הזכרון כנגד ספרו האנטישמי של דיהרינג.

1883: סכסוך עם אגודת־הסטודנטים “אלביה”.

1884, מאי: קבלת סמיכה באוניברסיטה הוינאית.

1885: הצלחות ספרותיות ראשונות. נחל נצחון בהתחרות־הפיליטון של העתון “ווינר אלגימיינה צייטינג”. ההצגה הראשונה של המחזה בן מערכה אחת “טאבארין” בניו־יורק.

1886: מנהל הכרוניקה השבועית של “ברלינר טאגבלאט”

1887: קבץ הפיליטונים “Neues von der Venus” מופיע בלייפציג בהוצאת פ. פריינד. חדשים אחדים הוא משמש עורך החלק הפיליטוני של העתון “ווינר אלגימיינה צייטונג”.

1888: קובץ הפיליטונים “Buch der Narrheit” (ספר הפתיות). הצגת הבכורה של המחזה “Seine Hoheit” (הוד רוממותו).

1886: ההצגה הראשונה של המחזות “Die Wilddiebe” (ציידי האהבה) ו־ “Der Fluchtling” (הבורח). בכ"ה ליוני נכנס בברית הנשואים עם יוליה נאשואר.

1890: הצגת הבכורה של המחזה “Der Bernhardiner” בפראג. בכ"ט למארס לידת הילדה הראשונה, פאולינה.

1891: הצגת הבכורה של המחזה “Die Dame in Schwarz” (הגברת הלבושה שחורים). בעשרי ליולי לידת הילד השני, האנס. בחודש אוקטובר עבר לפאריס ככתבו של העתון “נויאה פרייאה פריסה”.

1894־1892: בפאריס.

1893, 20 למאי: לידת הילדה מרגריתה טרודה.

1894 מכ"א לאוקטובר עד ח' לנובמבר: יצירת המחזה “הגיטו החדש”.

1895: חלוף מכתבים ומשא ומתן עם הברון הירש. התחיל לכתוב את ספר־הזכרון. הנוסח הראשון, של “מדינת היהודים”. בחרף חזר לוינה כעורך החלק הפיליטוני של “הנויאה פריאה פריסה” בנובמבר נסיעות לפריס וללונדון, פגישה עם נורדאו וזנגביל. בכ"ד לנובמבר הרצאה בקלוב המכבים על הרעיון של מדינת היהודים.

1896, 10 לפברואר: הוצאות “מדינת היהודים” בצורה של קונטרס. 10 למארס: הרורונד הכלר הכהן של הצירות האנגלית מבקר את הרצל בפעם הראשונה. 20 לאפריל: שיחה עם הארכידוכס מבדן בקרלסרוהי. מאי: הסטודנטים היהודים באים לברך את הרצל. 21 ליוני: משא ומתן עם השער העליון בקונסטנטינופול. 28 ליוני: הסולטן חולק להרצל את אות־הכבוד מג’ידיה. 29 ליוני: בסופיה. 13 ליולי באספת־עם בלונדון. מחלוקת עם חובבי־ציון. 18 ליולי: שיחה עם הברון אדמונד רוטשילד בפריס. 22 ליולי: פגישה עם פרדיננד הצאר הבולגרי בקארלסבד. 7 לנובמבר: הרצאה ב“אגודה הישראלית” בוינה.

1897: וכוח עם גידימן. אפריל־מאי: מלחמת טורקיה ויון, משלוח עזרה רפואית למחנה הטורקים. יסוד הועד הפועל הציוני בנשיאותו של הרצל. 4 ליוני: הופעת הגליון הראשון של העתון “Die Welt” 31־29 לאבגוסט: הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. 22 לאוקטובר: מכתב ראשון לקיסר הגרמני.

1898, 1 לינואר: ההצגה של “הגיטו בחדש” בוינה. מחלוקת עם חובבי ציון ועם אחד העם. 30־28 לאבגוסט: הקונגרס הציוני השני בבאזל. באוקטובר משא ומתן עם הנסיך איילנבורג בדבר פגישה עם הקיסר הגרמני. 18 לאוקטובר: פגישה עם הקיסר הגרמני בקונסטנטינופול. 26 לאוקטובר: בא ליפו. 28 לאוקטובר: פגישה עם הקיסר הגרמני ליד השער של מקוה־ישראל. 2 לנובמבר: וילהלם השני מקבל את הרצל במחנה הקיסרי בירושלים.

1899: יסוד הבנק הקולוניאלי היהודי. 12 אבגוסט: שיחה עם הארכידוכס מהיסן, אחי הקיסרית הרוסית. 17־15 אבגוסט: הקונגרס השלישי בבאזל.

1900: הצגת הבכורה של המחזה “I love you” (אהבתיך). משא ומתן עם נשיא המיניסטרים האוסטרי קרבר. 2 אבגוסט: הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון.

1901, 7 מאי: פגישה עם וואמבירי, שבהשתדלותו הוזמן הרצל לראיון אצל השולטון: 18 מאי: בקור אצל השולטן, שחלק להרצל את ציון־המפקד של אות־הכבוד מג’ידיה. 30 מאי: שיחה עם הארכידוכס מבדן. 31־29 דצמבר: הקונגרס החמישי בבאזל.

1902: משא ומתן חדש עם השער העליון בקונסטנטינופול. 9 יוני: מיתתו של יעקב הרצל 5 יולי: שיחה עם רוטשילד בלונדון. 7 יולי: בפני הקומיסיה הפרלמנטרית האנגלית לחקר ההגירה של יסודות זרים. 24 יולי: משא ומתן עם השער העליון בדבר הטשרטר. אוקטובר: הופעת הספר “אלטניילאנד”. 22 אוקטובר: שיחה עם טשמברלן. הצעת אל־עריש. מאי: הסתלקות מן התכנית של אל־עריש. יוני־יולי: מחשבות על קונגו ועל מוזמביק. 9־8 אבגוסט: משא ומתן עם פליוה ועם ויטה בפטרבורג. 16 אבגוסט: בוילנה. הצעה רשמית של פקידות־המושבות הבריטית בדבר ישוב באוגנדה. 28־22 אבגוסט: הקונגרס הששי בבזל. מחלוקת קשה בשל ענין אוגנדה. דצמבר. משא ומתן עם השער העליון.

1904, 23 ינואר: ראיון אצל המלך האיטלקי. 25 ינואר: שיחה עם הפפא פיוס העשירי. 15־14 אפריל: ועידה עם הציונים הרוסים. 30 אפריל: שיחה עם המיניסטר האוסטרי לעניני חוף, גולוכובסקי. מאי: מוטל חולה בפרנצנסבד. חלוף־מכתבים עם פליר. ספר־הזכרונות נפסק. יוני: באידלך. מחלת הלב הלכה והתגברה. 3 ביולי: מיתתו של הרצל. 7 ביולי: הקבורה בוינה.

 

חבוריו של הרצל    🔗

דרמות:    🔗

1882, Causa Hirschhorn (משפט הירשהורן).

1885 Tabarin,

1886 Seine Hoheit, (הוד רוממותו).

1889 Der Fluchtling, (הבורח).

1889 Muttersohnchen, (המפונק).

1890 Was wird man sagen, (מה יאמרו הבריות).

1890 Die Dame in Schwarz, (הגברת הלבושה שחורים).

1891 Prinzen aus Genieland, (נסיכים מארץ הגאונות).

1891 Wilddiebe, (צידי האהבה).

1895 Die Glosse, (ההערה).

1895 Das neue Ghetto, (הגיטו החדש).

1896 I love you, (אהבתיך).

1899 Unser Kathchen, (קטכן שלנו).

1900 Gretel

Solon in Lidien (סולון בלוד).

קבצי פיליטונים:    🔗

1887 Neues von der Venus, (חדשות על ונוס).

1888 Das Buch der Narrheit, (ספר הפתיות).

1897 Das Palais Bourbon, (ארמון בורבון).

1899 Philosophische Erzahlungen (ספורים פילוסופיים).

1911 Feuilletons I – II, Berlin (פיליטונים).

כתבים ציוניים:    🔗

1896 Der Judenstaat, (מדינת היהודים).

1902 Altneuland, Roman, (ארץ עתיקה־חדשה, רומן).

1897 Der Baseler Kongress, (הקונגרס הבזילאי).

1905 Zionistische Schriften, Berlin, (כתבים ציוניים).

1922 Tagebucher 1896 – 1904, Berlin, (ספרי זכרונות).

1897 Reden des Dr. Theodor Herzl und Max Nordau, Wien, (נאומי ד"ר תיאודור הרצל ומכס נורדאו).

1902 The Tragedy of the Jewish Immigration, Newyork, (הטרגדיה של האימיגרציה היהודית).

 

ספרות הרצל    🔗

אהרנפרייז מרקוס: רשימות לביאוגרפיה של הרצל. שווידית. סטוקהולם, 1901.

אחד־העם: על פרשת דרכים ג‘, פרק ח’, עמ' 56 ו־143.

בנימין ר': תיאודור הרצל, מלחמת חייו, ירושלים, 1924, הוצאת הקרן הקימת לישראל.

בן־גוריון מ.: בדרך ג', 1922.

ביהם (Bohm) אדולף: Die Zionistische Bewegung (התנועה הציונית), ברלין, 1920.

בריינין ראובן: חיי הרצל, ניו־יורק, 1912, באידיש, וילנה, 1921.

בובר מרטין: Die Zionistische Bewegung.

Protokolle der Zionisten־Kongresse, Contemporary Review, 1904.

בוקור ארמין: A cionismus fejloedese (התפתחות הציונות), בודפסט, 1906.

ארדראכט דויס: Theodor Herzl und der Judenstaat, Wien, 1901.

גוריליק, שמריה: Herzl in seinen Tagebuchern. Schriften der judischen Rundschau. Berlin, 1929.

הגני, ברוך: 1918, Le Sionisme et son Fondateur Th. Herzl. Paris,

האז, יעקב דה: Theodor Herzl. Bibliographical Study. The Leonard Company, Chicago־Newyork, 1927.

ורדי, אהרן: מלכי בציון, על ביאתו של הרצל לארץ־ישראל. תל־אביב, תרצ"א.

וויסגאל, מ. א.: Theodor Herzl, A memorial (אנגלית). עם מאמרים מאת סופרים ועסקנים צבוריים שונים.

זנגביל ישראל: Dreamers of the Ghetto. Dreamers on Congress, Chad Gadja (חולמי הגיטו, החולמים על הקונגרס, חד־גדיא). לונדון 1899.

טיילהאבר פ. א.: Herzl Worte, ברלין, 1923.

טהון, יהושע: הרצל. עברית. ברלין 1914. אידיש. ורשה, 1914.

יורק־שטיינר: Die Kunst als Jude zu leben. Leipzig, 1928. Zionismus.

לוריא מ. ד"ר: תיאודור הרצל והשקפותיו הפוליטיות והחברתיות. תל־אביב.

מרקוס אהרן: Theodor Herzls Judenstaat. Hamburg 1897,

ניימן ל.: Der neue Messias, Dr. Theodor Herzl. Wien, 1897/

נורדאו מכס: Erinnerungen (זכרונות, שסופרו על ידי עצמו ועל ידי רעיתו). לייפציג, ווין.

נוסבלאט ד. ט.: Zeitgenossen uber Herzl Judischer Verlag Brunn, 1929 (דברי הדור על הרצל. כולל את הצואה הספרותית של הרצל ומאמרים משל בני דורו).

סוקולוב נחום: Die Geschichte des Zionismus (תולדות הציונות), לונדון, 1919.

עבר, אברהם: Das judische Volk und der Zionismus.

פינקלשטיין צ. פ.: Sturmer des Ghetto Wien, 1924.

פישמן ז.: בנימין זאב בן יעקב הרצל. ביבליוגרפיה עברית, ירושלים, תרפ"ד.

פרידמן אדולף: Das Leben Theodor Herzls. Berlin, 1914. (חיי תיאודור הרצל).

ציטרון ש. ל.: הרצל, חייו ופעולותיו. וילנה, 1921.

קלנר ליאון פרופיסור: Th. Herzls Lehrjahre. Wien, 1920 (שנות תלמודו של הרצל).

קוריין אדולף: Dr. Herzls Grab. Brunn 1904

רובינזון אברהם: David Wolfsohn. Berlin, 1921.

רונאי ינוס: Zion und Ungarn 1897.

שלום עליכם: חיי הרצל (באידיש). אודיסה, 1904.