רקע
אהרן ראובני
דמוקרטיה וטוטליטריות: יסודות תורת ההעפלה

דֶּמוֹקְרַטִּיָּה וְטוֹטַלִּיטָרִיּוּת: יְסוֹדוֹת תּוֹרַת הָהַעְפָּלָה


 

הקדמה    🔗

מעת שנתפרסם המחקר הזה לראשונה1 עברו למעלה משלש שנים. בשנים האלה התפתחו הענינים בקצב מהיר. כמה פרשיות סתומות נתפרשו. כמה תהליכים היסטוריים, בעלי חשיבות מכרעת, התגבשו. מן המהפכות הכללותיות שהתחוללו באירופה – הסוציאליסטיות והפשיסטיות – יצאו, בכוח הגיונן הפנימי, ההכרחי, ממשלים עריצים, שהגיעו אל מדרגות שונות של רדיינות ותקפנות. ובשתי ארצות מצאו שני הזרמים הכללותיים הנפרדים את תקונם והשלמתם – האחד ברוסיה, במשטרו של סטלין, והאחד בגרמניה, במשטרו של היטלר. שתי המלכויות קמו והתבצרו זו בצד זו בזמן שבין שתי המלחמות הגדולות. להלכה התנגחו כל הימים ונראו כאויבות־בנפש, אשר אין שלום ביניהן, ולא יהיה; ולמעשה לא נגעו אשה בחברתה אלא נגיעה של מה־בכך, ולא משום שאין ביניהן נגודים. הנגודים האימפריאליסטיים, שהיו קימים מאז, קיימים גם היום. אבל הם נדחקים ונכבשים מפני צורך השעה. כי לשתיהן אויב אחד, גדול ונורא, הוא העולם החרותי, הדימוקרטי. בפניו נאלמים קולות המחלוקת הישנה, והחדשה, “האידיאולוגית”, שוככת ונשכחת. שני המשטרים, מקורם הנפשי אחד הוא, ואין ביניהם אלא הבדלי נוסחים. אבל בני אדם אינם נלחמים על נוסחים, ואף לא על השקפות, אלא הנוסחים וההשקפות משמשים כסות למלחמות.

המלחמה הגדולה השניה אינה מלחמה בין הקומוניזם, חלוץ המחנה הסוציאליסטי, ובין הנאציפשיזם, הנחשב בטעות כחלוץ המחנה הקפיטליסטי, כי אם – בין הקומונאציוּת, המאחדת את שתי שלוחותיה המובהקות, המרחיקות־לכת, של המהפכה הכללותית, ובין הדימוקרטיה, הנאבקת על הישגי התרבות הקפיטליסטית החרותית. עשרים השנה שעברו היו שנות גאות לכללותיות בכל גילוייה. הדימוקרטיה האירופית נסוגה מערבה וצפונה, אל קצות היבשת. וגם שם לא מצאה לה מנוח. סכנה כפולה אָרבה לה – מבית ומחוץ. היצרים הכללותיים, המקננים בתוכה, היו נכונים, בכל עת ובכל שעה, לתת יד לאויביה החיצוניים. היה דומה כי עוד מעט וצריה ישיגוה במקלטיה האחרונים, ושארית התרבות החרותית תימחה מתחת שמי אירופה.

מה גרם לנסיגתה הגדולה בתקופת הבינים? האם נפלה בעוזה הצבאי מן הצד שכנגד? לא. אפילו היום, לאחר שנות זיון קדחתני, שהמדינות הכללותיות השקיעו בו את כל כוחן, עוד ידן על התחתונה מבחינה צבאית. אף על פי כן נרתעה הדימוקרטיה מן המאבק כל השנים האלה, והיתה כפושטת רגל בעיניהן, ובמדה רבה – גם בעיניה. התנועות הכללותיות הביאו אותה במבוכה. לא כוחן הביכה כי אם מהותן. לא קל היה לעמוד על טיבן: אחת התימרה להיות המשך לתרבות אירופה ותקונה, אחת חומה לתרבות הזאת מפני מחריביה. הדימוקרטיה הלכה ונשתחקה בין שני האגפים, כמו שהשתחק לפני כן הליברליזם בין השמרנות ובין הסוציאליזם. האנושות צפתה לקרב מכריע בין שני הכוחות המתנגחים. הקרב לא בא. שתי המלכויות הכללותיות הגדולות לא זו בלבד שלא התנגחו בפעל אלא חברו יחדיו על הדימוקרטיה והקימו חזית משותפת, קומונאצית.

נתבדו כל הסיסמות, המטיפות ל“שלום ויהי מה”, ל“אי־התערבות” (למען השלום), המזהירות מפני חלוקת אומות העולם “לפי הקו האידיאולוגי”. ולא רק נתבדו. עיני רבים שלא ראו קודם לכן נפקחו לראות, כי הסיסמות הללו הן מכשירים בידי אויבי הדימוקרטיה. את הסיסמה “מלחמה במלחמה” טפחו בעיקר אלה שחדשו את הממלכה הרוסית האימפריאליסטית והתעתדו להרחיבה בכבושים. והגיעו הדברים לידי כך שבצרפת, למשל, טענו אנשים “מתקדמים”: לא נלחם אף אם יבואו הגרמנים לכבוש את ארצנו. מה יעשו לנו? לא יהרגונו. – עתה נשתתקו קולות בני רימה אלה, שכל תעודתם היא לאכל את לב העם מבית. ול“אי התערבות” בספרד דאגו בני־בריתם של הנאציפשיסטים בכל מערב אירופה, והסוציאליסטים, אף על פי שהתרעמו, הלכו אחריהם וחזקו את ידיהם למעשה. בשם “אי־התערבות” ו“למען השלום” התעלמו מכל גלויי הסדיזם הגרמני. ובשעה שמוסקבה תמכה בקומוניסטים בספרד מטעמים אידיאולוגיים כביכול, ורומא וברלין – בפרנקו מאותם הטעמים, צעקו באנגליה בקר וערב: רק לא התפלגות למחנות אידיאולוגיים! מדיחים במחשבה תחילה, המשגשגים מטעם הממשלות הכללותיות, ומודחים העושים לפי תומם, בלבלו את דעת הקהל.

השתלשלות הענינים ב־1938–9 העמידה את רוב העולם הדימוקרטי על טעותו. מוסקבה וברלין נתנו יד זו לזו. ובבוא שעת החרום נתגלה לעיני כל כי הכחות הנאבקים אינם סוציאליזם (קומוניזם) מזה וקפיטליזם (נאציפשיזם) מזה, כי אם כללותיות (קומונאציות) מזה וחרותיות (תרבות קפיטליסטית דימוקרטית) מזה. הסוציאליזם הדימוקרטי, תפקידו היום, כמו בימי המהפכה הצרפתית הראשונה, תפקיד של עזר כנגד הדימוקרטיה הקפיטליסטית, הנלחמת לעיקרי החופש; ותפקיד עצמאי אין לו. והפשיזם המתון, שלא נגרר אחרי הקומונאציות, אף הוא אין לו תפקיד עצמאי. סופו שייטפל לצד זה או זה ויתבטל. הדימוקרטיה הקפיטליסטית היא הכח היחידי, המסוגל לעמוד בפני נחשול השעבוד הכללותי.

הימים ימי הכרעה. אין זו ההכרעה האחרונה. שני היריבים מעורים בנפש האדם. מלחמתם מתחדשת לתקופות, וכן יהיה בעתיד. אבל הבערות אין לה עוד סכויים לעקור את התרבות החרותית (ואין תקוה לתרבות אנושית אחרת). ידה של מדת־האדם הולכת וגוברת. וקרוב לוודאי, כי גם במאבק הזה, שאנו עומדים בו היום, תהיה על העליונה.

עיקרי ההשקפה הזאת נבחנו לאור קורות השנים האחרונות, ועתה הם מובאים לפני הקורא בנוסחה מתוקנת ומחודשת ובכמה מלואים.


א. ראובני

תל־אביב, 23.2.1940


 

פתיחה    🔗

הגיעה השעה לבחון את ההשקפות החברתיות־מדיניות, שהתגבשו במאה שעברה והיו בדורותיהן כחומות בצורות. החומות אינן מוצקות עוד: קצתן נסדקו או נפלו, קצתן עומדות על תלן, ואין אנו יודעים, אם תפולנה גם הן או תעמודנה, ואם תשובנה ותבּנינה ההריסות – ואיך תבּנינה?

מהלך התפתחותו של המשק הקפיטליסטי במאה העשרים, המלחמה הגדולה הראשונה, השנויים העמוקים ביחסי הכוחות המדיניים והכלכליים, הזעזועים הכבירים אחרי המלחמה, תורפות הדימוקרטיה, הדימוקרטיה מול הכללותיות (טוטליטריות), הפשיזם והנאציות מול הסוציאליזם והקומוניזם, הנסיונות החברתיים, האמפיריים והעיוניים, באירופה ובאמריקה, המלחמה הגדולה השניה, הקומוניזם והנאציות מול הדימוקרטיה– כל אלה תובעים בקול גדול: דרשונו!

אנו עומדים בתוך זרם המתהוה, השוטף את איי העבר; אנו נשאים עם זרם ההוה המתגעש – לאן?

נסיון עשרות שנות חיים נסערים צבור בדרכנו חמרים חמרים. הגיעה השעה לבדקו, לבחון את הישן בחדש, לבור את הטפל מן העיקר, ולהוסיף את הריוח הנקי והצרוף אל הקרן הקימת מאז.

בפרקים הבאים אנסה לעמוד, לאור הקיים והמתחדש, על טיב שתי מערכות־מושגים עיקריות – זו הסובבת על רעיון חופש היחיד בתוך החברה ומכסימום אחריותו הוא לגורלו, ההשקפה החרותית, הדימוקרטית, “המנצ’סטרית”, וזו הסובבת על רעיון אפיטרופסות החברה ליחיד ומכסימום אחריותה לגורלו, חוג דעות והשגות החובק הלכות סוציאליסטיות וקומוניסטיות מזה, פשיסטיות ונציונל־סוציאליסטיות מזה.

בשנים האחרונות התבררו לי קצת דברים והגעתי למסקנות מסוימות. בבואי לסכם את מחשבותי הנני מקוה שהסכּוּם הקצר הזה יועיל גם לאחרים, ואולי יקדמם במאמציהם לרדת אל עומק המתרחש ולמצוא את דרכם.


 

א. המגמה    🔗

מה היא מגמת2 חיי האדם?

מאז ומעולם, בהכרה ברורה ושלא בהכרה ברורה, השיבו לשאלה זו שתי תשובות:

שובע ובטחון – היתה התשובה האחת.

התגברות והעפלה – היתה התשובה השניה.

שתיהן עלו – שתיהן עולות גם היום – ממעבי נפש כל חי.

בקשת השובע והשקט היא יסוד ראשון בחיי כל יצור. יסוד זה שולט בלי מצרים בעולם בעלי־החיים. כוחו אדיר גם בעולם בני־האדם.

ארבעה דברים מביאים את בעלי־החיים לידי תנועה ופעולה: רעב, תאוה, יסורים או פחד יסורים (והם מקור יצרי קנאה ושנאה, התנשאות, מרות, נקימה וכו') ושפע כוחות צעירים (המכלים את עצמם במשחקי התרוצצות). הברואים שמצאו ספוק לארבעת הצרכים האלה אינם מבקשים עוד מאומה. הם נחים ונהנים מעצם הויתם. הם מסתפקים ביֵש.

ההסתפקות ביש, אחרי ספוק צרכי־החיים הראשונים, היא המדה הקובעת דרכי כל הברואים, חוץ מן האדם – על כן נקרא לה מדת הברואים.

האדם נבדל מכל שאר בעלי־החיים, הקרובים לו במבנה גופם וגם הרחוקים ממנו, בזה שהוא אינו מסתפק ביש. אף תכונה זו שרשה בעולם בעלי־החיים. פה ושם נראים בו נצני יצר ההתגברות והרחבת היכולת. אך ההתחלות הללו אין להן המשך. קצת ברואים מתהלכים יחד, הודפים יחד את אויביהם, מתקנים להם מאורות או קנים; קצת חרוקים התקדמו בדרך חלוקת עבודה פשוטה, גופנית, והקימו להם סדרי־חברה מורכבים למדי. בזה הסתפקו וקפאו על שמריהם. יתכן שעמידתם וקפאונם הם פרי רזון מקור־מרצם, שעלה רק מעט על מרץ שאר הברואים, ואחרי שגוב קצר אזל – הלא מינים אחרים, קרובים להם, אבל דלים מהם ברוח, עמדו על מדרגות נמוכות מאלה. והלאה לא הלכו. ויתכן שהצורה החברתית, שהגיעו אליה בראשית העפלתם, כבלה את יצרם הרך. הדבורים והנמלים השיגו במשטרן השתופי מדה רבה של שקט, בטחון ושובע. המשטר התבצר והתגבש על חשבון היזמה המתעוררת. היזמה נבלה. חוג התקדמותן נסגר ונחתם, אולי – לנצח.

אין זה מעניננו לעמוד כאן על הגורמים, הידועים או המשוערים, אשר מנעו מן האדם את גורל הקוף או הכלב, הדבורה או הנמלה. בעיות אלה נכנסות בגדר תורת תרבות־האנושות העד־היסטורית.

לנו חשובה העובדה: סוג אחד של “פרימטים”, יונקים בעלי ידים, הנוטים להזדקפות, נבדל מכל יתר בני־מינו בחפושיו אחרי כלים ושיטות אשר ירחיבו את יכלתו. יתכן שצרוף פיזיולוגי מוצלח הוריש לו תכונות מוח ונפש יתרות (דומה לזה הופעת גאונים בתוכנו, והם לעתים קרובות בנים למשפחות בינוניות); יתכן שמקרי חייו חזקו את מרצו ושננו את שכלו; מתקבל על הדעת, כי שני הגורמים הללו פעלו כאן יחד.

הצעדים הראשונים, שהבדילו את הסוג, הנודע לנו בשם “אדם”, משאר הפרימטים, נעשו לפני רבבות דורות. מאז ועד עתה לא חלו שנויים ניכרים בחיי יתר הפרימטים, כמו שלא חלו שינויים ניכרים בחיי החרוקים ובחיי כל שאר בעלי־החיים. והאדם עשה בינתיים דרך ארוכה ורבה מאד. הוא יצא מתחום הברואים. הוא כבש את היבשה ואת הים, והתחיל לכבוש את האויר. הוא התרחק כל־כך ממקורו, עד שהיה זקוק למחקרים מדעיים מעמיקים למען ישוב ויבין את התחלתו.

את התכונה הנפשית, שהתפתחה ביתר שאת בקרב סוג אחד של פרימטים והרימה אותו מעל לכל חי, ועשתה אותו לאדם, נקרא – מדה אנושית.

אנו באים לידי מסקנה הכרחית:

יצר השובע, הבטחון והשקט, הוא שקבע את גורל בעלי־החיים; אולם את גורל האדם קבע יצר ההתחזקות וההתגדלות. מתוך מאבק בלתי־פוסק, מתוך נצחונות המדה האנושית על המדה הברואית, עשה האדם את דרכו. והדרך הזאת, המציינת את מגמת־חייו, הלא היא דרך של שלטון מתגבר על כוחות הטבע, של יכולת מתרחבת, של העפלה מתמדת.

האדם ידע כשלונות רבים, וידע כשלונות רבים בעתיד. היצרים הנמוכים יחיו בו לעולם, כי על כן הם יסוד קיומו והויתו. המדה הברואית הנדחקת מחליפה כוח פעם בפעם וקמה להשיב לה את אבדותיה. בימי רפיון ומבוכה שאחרי מאמצים כבירים ואחרי תבוסות גדולות, בימי זעזועים ותהפוכות ושמוט הקרקע מתחת רגלי רבים, מתעוררים בלב האדם געגועים למרגוע, לשלוה, למנה קצובה ובטוחה. נפש היחיד כמהה למעט את דמותה, להבטל ברבים, להטיל את הדאגה למחיתה ולשלומה על אחרים, על ה“כלל”. הלך־רוח זה מצמיח תנועות חברתיות בעלות גון כללותי, טוטליטרי. יסודות שונים, כמתקדמים כמעכבים, מתמזגים בהן (כי החיים מורכבים הם), אבל סופן – אם תגברנה ובמדה שתגברנה – לעצור את האדם מלכת ואף להשיבו אחור.

כבר מעתה רואים אנו קצת מן החוליות המחברות את מערכת השקפותינו החברתיות אל מערכת יצרינו היסודיים. לנגד עינינו מסתמנים קשרים מוחשיים ותוצאות מסויימות.

ההשקפות הכללותיות, שרשן במדה הברואית שבאדם, ופירותיהן – עמידה וקפאון.

ההשקפות החרותיות, שרשן במדה האנושית שבו, ופרין – התקדמות.


 

ב. היזמה.    🔗

בקביעת המגמה קנינו לנו קנה־מדה מוחלט (יש השגים מוחלטים בחיינו, ועוד נשוב לדבר על כך) לקביעת המושגים “טוב” ו“רע”. טוב – כל המסייע לגידול המדה האנושית באדם, מדת ההעפלה; רע כל המחזק בו את המדה הברואית, זו התשוקה הקדמונית לרביצה באחו, שהדשיאה בכל הזמנים חזונות גן־עדן מושלם וקופא על שלמותו – יהי מקומו בעולם הזה או הבא, בעבר הרחוק או בעתיד הקרוב.

הכוח החיובי העיקרי באדם, ההופך אותו מיצור מתקיים ליצור מעפיל, הוא יזמתו. היזמה היא סוג של מרץ נפשי, אך לא כל מרץ יש בו יזמה. כמה ברואים עולים על האדם בחריצותם ובהתמדתם. מרצם עצום, אבל הוא מכלה את עצמו בחוג של מעשים קבועים, החוזרים חלילה. ואם סוטים הם ממסלולם, אין סטיתם אלא פרי לחץ חיצוני, כי על כן מחונן כל חי במדה של גמישות וכושר־הסתגלות לתנאים משתנים. סטיות כאלו סבילות הן ואינן עולות בעיקרן על מדת ההכרח. לעומת זאת התפתח באדם, מלבד כושר ההסתגלות הסבילה, יצר פעיל של המצאה וחדוש – היא היזמה.

היזמה, ככל תכונה חיה, אינה דבר קים ועומד. כל מרץ נפשי, כמו אבר מן החי, גדל ומתחזק במדה שמרבים להשתמש בו, לאַמנו ולאמצו; ולהפך, הזנחה וחוסר־פעולה גוררים בהכרח רפיון האבר או התכונה והתנונותם.

מה הם התנאים הקובעים גורל היזמה?

בראש ובראשונה – סדרי החברה.

האדם יצור חברתי הוא. אין משמעו כי בלי חברה ימות, כדג בלי מים. להתקיים יוכל גם לבדו או במשפחה קטנה, אבל להעפיל – לא יוכל. שתוף רבים הוא תנאי הכרחי לעליתו. חיי חברה הם שלב בסולם, בו טפס ועלה הפרימט הקדמון ממדור הבהמה אל מדור האדם. והשלב הזה הוא הישג מוחלט. כיון שהגיע אליו, עמד עליו בשתי רגליו, ההוי החברתי נעשה יסוד ונקודת־מוצא לכל מעשיו הבאים.

בהמשך דרכו, דרך ההעפלה, התיצבה לפניו שאלת היחסים בתוך החברה. חיי חברה עומדים על צרכים משותפים שאין היחיד יכול לספקם לבדו. לפנים היו אלה בעיקר צרכי מלחמה (הגנה והתקפה). את עבודתו המשקית יכול הצייד, הרועה, האכר, לעשות בעצמו, הוא וביתו; אבל לפשוט על שכנים או להדוף את התנפלותם לא יכול לבדו. בענינים האלה היה זקוק לשבט או לברית כפרים. כך התחילו החיים המדיניים בכל מקום.

בזמננו אין צרכי המלחמה הדבק היחידי, המחבר יחידים ומשפחות לחברה (אומה, מדינה). נוספו עליהם כמה צרכים אחרים, כמו עניני בטחון פנימי, עניני תחבורה, תרבות, בריאות וכדומה. הקשרים בין אדם לחברו גדלו, אמצו והסתבכו, ובתוך כך רבו הנגודים בין היחיד ובין מה שקוראים לו “כלל”. היחיד הוא גוף נפרד, ממשי, חי הנושא את עצמו. הכלל – שיטת יחסים וסדורים לשם ספוק צרכים משותפים לפרטים רבים; ואם מדברים על ה“כלל” כעל יצור בפני עצמו המקביל לפרט, אין זה אלא דרך משל, מנהג מחשבת האדם, המקל עליו את התפיסה ואת ההסברה.

על ספוק הצרכים המשותפים שוקדים פרטים, וטבע הדברים מביאם לעשות בעניני הכלל כמי שעושה בתוך שלו – להגדיל את ערכם, להרחיב את תחומיהם ולהתבצר מהם. בעלי התפקידים הצבוריים נעשים במרוצת הימים לבעלי שלטון. השליט אינו עוד מושג מופשט – הוא אדם חי, ההולך אחר יצריו ואחר חשבונותיו. הוא מבקש לכוף את רצונו על אחרים.

החכוכים בין היחיד ובין הרבים הם המקור הראשון למערכת הסתירות, המחלחלות בבטן החברה. תהום־עולם רובצת בין האדם לבדו, העושה כחפצו, ובין האדם בקהל, המשרך את דרכו בין חפצו ובין חפץ זולתו. החיים בצבור מגבילים את חופש הפרט וכופים עליו חובות שאינן תמיד לרצונו. אמנם, רגשות הנזונים ממקור זה אין בהם תקיפות, ואין להם מוצא אלא בשעת חרום והתפרעות. צרכי הרבים העקריים או התכופים, הם, על הרוב, גם צרכי היחיד, וכל אדם נורמלי רואה את חשיבותם ומקבל עליו את העול.

מעל למערכת החלחולים הראשוניים האלה צומחת מערכת חלחולים שניים ועזים מהם, הנובעים מתוך התנגחות בין בעלי השלטון המתגבש והמתרכז בידי מעוט מסוים, המלוכד לרגל מלאכתו, ובין רוב החברה, המפורד והמאבד מדה רבה של חרותו הקודמת. החכוכים הראשונים בין הרבים ובין היחיד באים כאן לידי הפוכם: השליט היחיד או בעלי השלטון המעטים דוגלים בשם “הכלל”, והרבים נלחמים מלחמת הפרט המקופח. מיום ששליח הצבור, הפועל על דעת רבים (יהושע, גדעון, שמואל), פנה מקום למלך העושה על דעת עצמו, לא פסקה המערכה בין השטה הכללותית ובין השטה החרותית. התהוות שלטון שאינו תלוי ברצון העם מציינת בכל מקום ובכל עת נצחון העיקר הכללותי על העיקר החרותי. אבל הנצחון זמני הוא ולא שלם. רק במשטר שתופי מוחלט יכול העיקר הכללותי להתגשם במלואו. בחיי האדם יש יסודות שתופיים חלקיים, ואין יסוד למשטר שתופי גמור. מכאן המלחמה הארוכה, המתחדשת לתקופות, בין הכוון הכללותי ובין הכוון החרותי. מלחמה זו, המסתבכת בתנאי הזמן, והמשתבשת בצחצוחי הלכות, סיסמות ומימרות, ישנות ומחודשות, ממלאה את תולדות העמים מימי קדם ועד היום הזה.

תופעות כאלה לא תמצא בעולם בעלי־החיים. אמנם בתוך עדרי בהמות או עדות חיות טורפות תקרינה תגרות בין זכרים תקיפים על אודות רבונות או מחמת קנאת בשר. אך היחסים בין המנהיגים ובין המונהגים קבועים הם ואינם משתנים. ואיך ישתנו, אם אין כל שנוי בהוי העדר? שור־אלוף יכול לכבוש לו את הפרה אשר נפשו חשקה בה או ליחד לו לשעה כר דשא ערב לחכו – וכך הוא עושה. בזה תמו מאוייו. אין הוא יכול, למשל, ולא יעלה על דעתו, לחיב את בני עדרו שיקוששו לו מספוא.

בנחילי דבורים מתנגשות פעם בפעם שתי “מלכות” יריבות, הן וכל הנוהות אחריהן, ואחרי מהומה רבה עוזב הצד החלש את מולדתו ומיסד לו נחיל חדש. אם־יולדת אחת וגרוש עודף הרבוי הטבעי לתקופות – על שני הדברים האלה עומדת, כנראה, קביעות הישוב בנחיל. המטרה האחרונה היא איפוא וסוּת האוכלוסים, מניעת התרבותם היתירה.

בחררי הנמלים אין גם זעזועים כאלה. את בעית הוסות פותרות הנמלים בדרך אחרת. אחרי מעוף־הנשואים של הבתולות עם חתניהן אוספות הפועלות קצת מן הכלות, השבות ויורדות בקרבת החרר, כנראה, במספר הדרוש להן לפי חשבונן, ואת השאר הן עוזבות לנפשן – תמותנה בשדה או תיסדנה להן בית חדש. אשר לסתירות בין הכלל ובין הפרט או בין שליטים ובין משועבדים, אין אלה ניכרות בחברתן. בלי תרבות תכנית אין מקום לשלטון ולשעבוד ממש. אולם הנמלים, ככל שאר בעלי החיים, לא מצאו דרך לתרבות תכנית. כאן הקו המפריד בין עולם החי ובין עולם האדם.

האדם לא הלך בעקבות הדבורים והנמלים, ומשום כך ניצל מהעמידה המוחלטת הכרוכה במשק שתופי מושלם. הצילה אותו מגורל החרוקים האלה – תכונת היזמה המיוחדת לו. יזמתו התגלמה ביצירת כלי עבודה, וזו פעלה עליו פעולה חוזרת: כל מכשיר חדש אמץ את יזמתו, וככל אשר גברה בו היזמה, כן הגדיל בעשית כלי עבודה חדשים.

כלי עבודה הם הישג מוחשי מוחלט, המבדיל בין האדם ובין כל שאר בעלי־החיים. חיי חברה, רכוש (מעונות ומזון) וחלוקת עבודה (גופנית) מצויים גם אצל קצת ברואים: כלי עבודה הם נחלת האדם בלבד. המדובר הוא בכלי עבודה עשויים ומתוקנים לתעודתם, ולא בעץ או באבן אשר ירים בהזדמנות אחד הקופים הגדולים וישליך על אויבו.

האדם המציא כלי עבודה, והם כוונו את צעדיו והוליכוהו בשביל שונה מאד משבילי החרוקים השתופיים. כלי עבודה אין להם גבול ושעור, הם פורצים כל גדר ודוחים כל חתימה. כל כלי גורר כלי אחר, ואין לדבר סוף. האדם היוצר מכשירים לא יכול עוד לשקוט על שמריו. אם שקט לשעה, בא כלי חדש והשבית את מנוחתו. על כן לא יכלה להתגבש, בחייו החברתיים, שיטה שתופית גמורה. התרבות התכנית עומדת על יזמת היחיד, וביחד עמה היא גדלה. ברית זו חותרת בלי הפסק תחת השתופיות, הכובלת את היחיד והמשגחת עליו שלא יצא מן המסלול.

עם התקדמות התרבות התכנית הולך ומצטבר רכוש קיים, ועולה פוריות עבודת־האדם. על השליטה בנכסים הממשיים האלה נאבקות אומות העולם זו עם זו, ונאבקים פרטים וחוגים שונים בתוך כל אומה ובתוך כל מדינה. בשדה ההלכה מוצא המאבק הפנימי הזה, החברתי, את בטויו בשתי ההשקפות הנזכרות: בהשקפה הכללותית, הממעטת דמות היחיד ועוינת את יזמתו, ובהשקפה החרותית, המגדילה דמות היחיד ומצמצמת סמכות “הכלל” במדת הצורך וההכרח. בעיני הראשונה רע הוא מאד חפץ הפרט לדאוג לעצמו ולפעול על דעת עצמו בשדה החומר והרוח, ויש לעקרו מן השורש; בעיני השניה נעוץ שורש הרע ברצון בעלי “הכלל” להיות אפיטרופסים לפרט, לבטל את יזמתו מפני יזמתם, ורצון זה – טובת האדם מחיבת לרסנו. המלחמה היא איפוא בין יזמה פורצת תחומים ושואפת למרחב, ובין אפיטרופסות, שהיא יזמה מצטמצמת ומצמצמת.

שני הכוונים האלה פושטים נוסח ולובשים נוסח בכל תקופה ותקופה, אבל תוכם הוא לעולם אותו התוך.


 

ג. הרכוש והקנין הפרטי    🔗

מדת חופש היחיד בתוך בחברה קובעת את כוח יזמתו. במשטר של עריצות מצטמקת יזמת הפרט; במשטר של אפיטרופסות גמורה, הנוטלת מן הפרט כל עמדה עצמאית, במשטר שתופי מושלם (כמשטר הנמלים), מסתגרת היזמה בתחומים צרים מאד, במסלולים קבועים וקימים, וכל התקדמות פוסקת.

יש סוציאליסטים “ליברליים” האומרים: משק שתופי לחוד וחופש המחשבה לחוד. במשטר סוציאליסטי יהיו כל הנכסים קנין הכלל – חוץ מנכס אחד, היקר בנכסים – מוח האדם. החושבים כך מעידים על עצמם, כי אין הם יורדים כלל אל סוף הבעיה. אמנם המוח נכס פרטי הוא מטבע בריאתו, ואין כל משטר כללותי יכול להלאימו או לשים עליו השגחה מבית. אף על פי כן אין מחשבתו של אדם נוצרת מאליה, בחינת יש מאין, ואין היא חיה על בלימה. ככל דבר בעולם זקוקה גם היא למזון של ממש. מזונה – מעשי האדם. אם אינו בן חורין לפעול על דעתו – אין מחשבתו פוריה. ואם אין בסיס של קנין פרטי תחת רגליו אין הוא יכול לפעול על דעתו, ואין לו תקוה שיוכל בזמן מן הזמנים.

למעשה אין, ולא יכול להיות, חופש המחשבה, או ביתר דיוק – חופש גלוי המחשבה, חופש הדעות, במשטר כללותי – סוציאליסטי, נאציפשיסטי, קומונאצי – או בכל משטר אחר, הנוטל מן הפרט את חופש הפעולה. ואילו ניתן (באורח פלא) חופש־דעות במשטר כללותי איזה שהוא – לא היה מתקיים. כי מחשבה שאין עמה מעשה – מחשבת־סרק היא; וחפשה חופש מדומה, חופש־סרק; וכל דבר־סרק, סופו להבטל ולעבור מן העולם.

חופש הפרט עומד על רכושו, כלומר, על סכום דברי הערך שהוא יכול לרכוש לו ביזמתו, בחריצותו, בכשרונו ובמזלו, ועל מדת שליטתו בהשגיו3. מדת שחרורו מהוי הברואים, העומד על ספוק צרכי־החיים הראשונים, מקבילה לגודל רכושו.

עלינו להבחין בין שני סוגי רכוש: דברים המיועדים לספוק הצרכים הראשונים, ודברים המיועדים לצרכים שאינם ראשונים וליצירת דברים חדשים.

הסוג הראשון מצוי, כאמור, לא רק אצל האדם. הסנאי צובר לו אגוזים לחורף, וכן עושים מכרסמים אחרים. יש כלבים הטומנים באדמה את שיירי מאכלם. אין צורך להזכיר את מחסני החרוקים השתפנים. עם סוג זה נמנים גם המעונות – מאורות החיות, קני הצפורים והשרצים, וכדומה.

הסוג השני אינו מצוי אלא אצל האדם, אין כל חי, חוץ מן האדם, יוצר דברי־שימוש חדשים וכלי־עבודה.

הרכוש מן הסוג הראשון אינו יכול להתרבות בלי שעור. הצרכים הראשונים מסוימים הם ומוגבלים: אין החי יכול לאכול יתר על מדתו. בשבעו די לו, וברעבו ישוב ויבקש לו לחם־יומו. גם הברואים הצוברים צידה לחורף אינם יכולים, ואינם רואים טעם, להכניס יותר מן הרגיל; בשוב הקיץ יאכלו גרעינים חדשים. אשר לקני החרוקים השתפנים – אין ישובם מתרבה בלי די. משטרם המגובש עומד, כפי שראינו, על ווסת האוכלוסים. אמנם יש קנים מרובי־אוכלוסים (נחילים – עד עשרים אלף נפש, חררים המכילים מאות אלפים), אך מלאכתם אינה עולה על מלאכת קנים אחרים אלא בהקף, ואין כל שינוי בקצב עבודתם ובפוריותה. הקצב והפוריות תלויים בשיטות העבודה. שיטות החרוקים אינן משתנות – לכן אין תמורות בסדריהם המשקיים והחברתיים.

משק החרוקים השתפנים עומד על סיפוק הצרכים הראשונים בלבד. סיפוק הצרכים האלה הוא היסוד היחיד לכל משטר שתופי. בחיי האדם עומדת על בסיס זה המשפחה, הצורה השתופית החיונית היחידה – תפקידיה הביולוגיים ההכרחיים הם מעוז לה. אשר לצורות השתופיות, שהאדם צר לו בראשית דרכו, במדרגות תרבות נמוכות, ולנסיונות זמננו, – אלה הם, כפי שנראה להלן, תופעות חולפות וחלקיות, שלא הגיעו לידי שלמות בעבר, ואין יסוד לחשוב כי תשלמנה ותהיינה בנות־קיום בעתיד.

האדם הקדמוני חי על ציד ועל דיג, על פירות, עשבים ושרצים. עדות קטנות שוטטו ביער ובשדה בבקשם מחיה. הסביבה אשר התהלכו בה היתה נחלתם המשותפת. איש לא גדר לו כברת אדמה – כי מה יעשה במקום הגדור? הצידה אשר נמצאה לבני העדה, הכל אכלוה. החזק לקח לו חלק הארי, החלש – את השיריים. בדרך הטבע דאגו הגדולים לקטנים, אך לא הכל היה משותף. בן העדה שלטש לו צור לצרכו, היה הצור שלו. וכן כל חפץ אשר שם ידו עליו ויכול לשמרו לעצמו. בני העדה הקטנה צדו ונלחמו יחדיו, אכלו וישנו יחדיו – שותפותם היתה שותפות משפחתית.

הכלים שעשה הצייד הקדמוני – קרדומות־אבן, מקבות, אלות־עץ, חודים ומחטים מעצמות דגים, וכדומה – פתחו וחזקו בו את רגש הקנין הפרטי, הרוחש בלב כל חי, אמצו את יזמתו, וכך מנעוהו מהקפא במשטר שתפני, דוגמת הנמלים, אבל הם לא הצעידוהו הרבה קדימה. הוא לא עשה לו קרדום שני עד שנשבר הראשון. מה יועילו לו שני קרדומות לציד? ולמה יצוד יותר מצרכו? מחר ימצא את מחיתו, כמו היום.

גדוּל בהמות הוציאו מקפאונו. תחילה השתעשע ברמשים, בגורי חיות, בטלאים או בעגלים שנשבו. קצתם גדלו עמו. הוא ינק כחלי עזים ופרות, שמר עליהן, ובמרוצת הימים היה לרועה צאן ובקר. נוצר רכוש ההולך וגדל, והוא משתמר וטוב כל יום למאכל. הרכוש הזה נוח לחלקו ולהחליפו. חלופים היו גם קודם לכן – עתה נמצא להם קנה־מדה רצוי לכל, התחלה של כסף. ואמנם, הבהמה היתה מטבּע מקובל לחליפים בכמה ארצות בימי־קדם.

הארץ, הסביבה, הוסיפו להיות משותפות גם בההפך הצייד לרועה ומגדל בהמות. שבט רועים היה נודד ממקום למקום בבקשו מרעה. כל שדה ירוק – תחנה לשעה, ואין טעם וצורך לחלקו לחלקים. אזור נדודיו הוא נחלת שבטו, כמו אזור הציד – נחלת עדת הציידים. אולם המקנה אינו קנין השבט אלא קנין המשפחה, אם גדולה ואם קטנה. הבהמה מחייבת טפול פרטי. הרועה הטוב מרבה את עדריו ומתעשר. המעשה ביעקב ולבן – מחכּים.

פה ושם החל הרועה או הצייד המלקט שבלים, לחרות את הקרע במקל לרכּכה. המקל החורת היה לאֵת ולמחרשה. השבט הנודד נהפך לכפר דבוק אל אדמתו. כל משפחה בנתה לה בית וחצר והקימה משק משלה. המשפחה היתה גדולה: אבות ובנים ונכדים, דודים ובני דודים, נשיהם וטפם. הרבה ידים היו דרושות למשק, לבית ולהגנה מפני שכנים תקיפים ומפני אויבים. משפחה קטנה היתה עלובה, איש בודד – אבוד.

בחקלאות צעד יצר הקנין הפרטי צעד גדול קדימה. האדמה נעשתה דבר של ערך, ובלב האדם התעורר חשק לגדרה או לסמנה וליחדה לעצמו. החשק בשל והתגשם בהדרגה. אדמת הכפר נתחלקה בין המשפחות. כל משפחה עבדה את חלקתה ואספה את יבוליה לאסמיה. אך עוד זמן רב נחשבה האדמה לקנין כללי. לתקופות, פעם בעשר או בחמש־עשרה שנה, או בזמנים קצרים מאלה, היו שבים ומחלקים אותה בין המשפחות. ככל שהתפתח משק הכסף התרופפה שיטת החלוקות, ולבסוף בטלה. כל משפחה רכשה לה בעלות קבועה על חלקתה. המרעה, האחו וכדומה, היו השרידים האחרונים לשותפות הקדומה.

הסוג הראשון של רכוש פרטי או משפחתי, שתפס מקום חשוב בחיי האדם – כלים ובהמה – נוכל לקרוא לו: מטלטלים. עתה קם והתבצר סוג שני גדול: מקרקעים.

הקנין הפרטי התפתח צעד אחר צעד במדה שהתרבו כלי־האדם ועלתה פוריות עבודתו. השותפות הקדומה, פרי רזון העבודה וחוסר־ישע, נסוגה מפניו צעד־צעד. על בסיס הקנין הפרטי וחופש הפעולה המשקית הנובע ממנו, קמה התרבות הגבוהה של זמננו. בסיס אחר אין לה, ואין טעם להניח שיהיה בעתיד.

התנועות השתפניות החדשות, הנקראות סוציאליסטיות או קומוניסטיות, יצאו לא מן הכפרים הנדחים, השומרים שרידי מנהגים שתופיים, ולא משבטי הרים ומדבריות רחוקים, השרויים במדרגות־תרבות נמוכות, כי אם מכרכים גדולים, ממרכזי התוצרת החדשה. המוני האנשים, שהתקבצו אל הכרכים מן הכפרים ומן העיירות, ראו את עצמם בודדים ועזובים לנפשם, נתונים לנצול מחפיר וחסרי־אונים. בכפר מצא אדם סעד במשפחתו ובאחוותה, היא עדת קרוביו; בעיירה של ימי־הבינים – במשפחתו ובאגודת בני־אומנותו. בכרך החדש עמד לבדו מול המעביד הכל־יכול. והפרנסה אינה בטוחה. אם חלה או לא מצא עבודה, הוא צפוי לכליה.

מכאן הצורך העמוק בהתחברות. צורך זה הוליד את האגודות המקצועיות ואת התנועה השתפנית. הנצול הקשה גידל בלב הפועלים רגשות שנאה וקנאה למעביד ולכל מי שאינו בן־עוני, והצלחת האגוד נטעה בנפשם תקוות להשגים נוספים, לנצחונות על נצחונות. מה יהיה בסופם של הנצחונות? היתפסו הפועלים את כל הרכוש הקיים? היהיו בעצמם לעשירים ויעבידו את מעבידיהם? אבל הם רבים והמעבידים מעטים. הדעה נותנת כי אין הרוב יכול לחיות על עבודת המעוט. את הקושיה הזאת תרצה התורה הסוציאליסטית: כל הרכוש יוחרם לטובת הכלל, הקנין הפרטי יתבטל, הכל יעבדו מטעם הכלל וכל צרכיהם יותנו להם בשפע. משטר העתיד יהיה משטר צדק. הדלות תעבור מן העולם, וכל בני האדם ידעו שובע וחייהם יהיו חיי שקט ובטחון לעולם ועד.

הרעיון הזה שׁבה בזמן קצר לב מיליונים, ובימינו גם נעשו נסיונות גדולים להגשימו.

קצת סוציאליסטים בקשו סמך לחזונם ולמשא־נפשם בטבע האדם. ממקור זה נפרדו שני פלגים עיוניים ברוסיה: האסכולה האנארכיסטית של קרפּוטקין, אשר שרשה ברוסו, ואסכולת הסוציאַל־רבולוציונרים. אלה ואלה ראו בתולדות היחסים החברתיים מהרהורי לבם ופרשו אותם בהפוך גמור למהלכן האמתי. קרפוטקין היה אדם שופע כונות טובות, אבל שטחי מאד ונטול כל הבנה היסטורית. הסוציאַל־רבולוציונרים רצו לבנות את חברת העתיד השתפנית על שרידי השותפות הקרקעית בכפר הרוסי – שיירים בלויים, מתפוררים, אשר האכר ראה אותם ככבלים והתאמץ להפטר מהם, ולא לחדשם.

הסוציאלדימוקרטים היטיבו לראות. לאור מחקריו של קרל מרכס יכלו תלמידיו להבדיל בין העבר ההולך, שאין לו תקנה עוד, ובין ההווה הטומן בחובו זרע עתידות. המרכסיסטים נשאו את עיניהם אל הכרכים ואת כל יהבם השליכו על הגורמים החדשים, המתהוים בהם.

תמצית ההלכה הסוציאלדימוקרטית היא זו: המשק הקפיטליסטי זקוק למשטר דימוקרטי. המשטר הדימוקרטי סולל לפרולטריון המאוגד מסלה ישרה ובטוחה אל השלטון המדיני. עם הגיעו לשלטון יקום משטר סוציאליסטי.

ההשקפה הזאת נראית הגיונית ומוצקה מאד. אך למעשה היא עומדת על שני עמודים שאין חזקם שוה. העמוד הראשון הוא חקר העבר וההווה, העמוד השני – היקשים לעתיד לבוא. מרכס היטיב לרדת לעומק העבר, אבל נביא לא היה, ובכמה מהיקשיו לעתיד – נכשל. ששים השנים שחלפו מאז השלים את תורתו גילו תופעות, הסותרות מכמה בחינות את מסקנותיו. קצתן נראו לעין אף בזמנו, אבל קנאתו לפרי רוחו – קנאת יוצר ליצירתו ומתקן־העולם לפתרון היחיד והשלם שהוא בעצמו מצא אותו – העבירוהו על דעתו הצלולה.

טעותם העיקרית של הסוציאליסטים, החל באוּטוֹפיסטים וכלה במרכס ותלמידיו, היא שהאמינו בצמיחת גן־עדן ישן־נושן על מרצפות כרכים חדשים. משטר שיתופי יסודו בסיפוק צרכי חיים ראשוניים בעבודה פשוטה, בלי כלים. משטר שיתופי מושלם הוא הישגם העליון של בעלי־החיים, הגשמתו האחרונה של חזון השקט, הבטחון והשובע (לפי האפשר במצבם) – ובו סוד עמידתם.

מנתיב זה סר האדם משעה שהתחיל ליצור כלים לעבודה. כל דרכו מאז היא דרך התגברות על מדת־הברואים שבו, המתגעגעת על “מקלט בטוח”.

הכלים הם מעוז האישיות המפותחת, התובעת לה שליטה מלאה (בגדר ההוי החברתי) על כל הישגיה. חלוקת העבודה במפעל כביר, המעסיק אלפי עובדים, אינה משנה את טבע האדם, כמו שהניח מרכס, ואינה הופכת אותו לקומוניסטי. ראשית, אין החלוקה התכנית מבטלת ערך פעולתו המיוחדת של כל פרט ופרט, והראיה משיטת הַקִבּלֶת – שיטה קפיטליסטית מעיקרה – שהמשטר הסוביטי חזר אליה, ומן השיטה ה“סְטַחנובית”. נצול מחפיר זה, שהמשק הקפיטליסטי התרבותי מאס בו, היה לראש־פנה במשק הסוביטי.

שנית, והעיקר – לא משיטת העבודה נזון יחס האדם אל הרכוש, כי אם מן המוצרים הנוצרים בעבודה, מטֶבע הרכוש הקיים. יצר הקנין הפרטי הוא רגש טבעי, המשותף לכל יצור חי, כבהמה כאדם. אולם בלב בהמה אין לו קביעות, כי הבהמה אין לה רכוש קבוע. יצר הקנין הפרטי, ככל תכונה נפשית, זקוק למשען גשמי. גדולו והתפתחותו בכבוש החומר.

כל כמה שהאדם משתלט על כוחות הטבע, כל כמה שעולמו מתעשר בפרי יצירתו, מתחזק בלבו יצר הקנין הפרטי, הוא הרצון להעפיל, להרחיב את יכלתו עוד ועוד, להחליט ולעשות על דעתו ועל אחריותו, ולהנות מיכלתו ומהשגיו. התרבות הקפיטליסטית, העומדת על תכניקה גבוהה ומשתכללת כל יום, ועל יזמה חפשית של הפרט, פתחה רגשות “שלי” בלב האדם ביתר עוז, ומעטה דמות הרגשות השתופיים, שנשארו לו בירושה מתקופות קדומות. הפועל בן־זמננו הוא עצם מעצמי התרבות הזאת, כמו הסוחר וכמו בעל בית־החרושת, ויצריו הם כיצריהם ממש.

מחצית נבואתו ההיסטורית של מרכס נתאמתה: במשטר קפיטליסטי־דימוקרטי יכול הפועל להגיע, בתנאים מסוימים, לשלטון מדיני ממשלתי.

המחצית השניה נתבדתה: אין הפועל יכול לבטל את משטר הקנין הפרטי, כי יצר הקנין הפרטי הוא נפש נפשו ואָשיות החברה שגידלה אותו. בלעדיו לא יחיה.

הרכוש הפרטי, שליטת היחיד על סכום השגיו, הוא יסוד חופש האדם, יסוד יכלתו לעשות ולהגדיל, מקור יזמתו, ולכן – בסיס הכרחי של אותה תרבות גבוהה, אשר רק האדם, מכל החי, הגיע אליה.


 

ד. הקנין הפרטי והשתופיות    🔗

קרל קאוטסקי כתב בשעתו מחקר היסטורי גדול להוכחת הדעה המרכסית הידועה, כי חברה שתפנית לא תוכל לעמוד אלא על בסיס תרבות תכנית גבוהה. קאוטסקי יודע כי הרעיון הקומוניסטי עתיק מאד – האיסיים היהודים והנוצרים הראשונים בקשו להגשימו. כן ניסו לקיימו האכרים הצ’כים, חסידי יוחנן הוּס, אחרי נצחונותיהם הצבאיים. הם השתלטו על בוהמיה ורדו בה בעריצות ובאכזריות, כדרך כל כתה קנאית שהגיעה לשררה, ובכל זאת לא קמה מחשבתם. משקם היה “נטורלי”, כלומר, עומד על עבודת בית־אב, משק המספק לו בידיו את רוב צרכיו ואינו זקוק הרבה לתוצרת־חוץ. משק האכר, האומן, החנוני, – מסביר קאוטסקי, – מגדל תכונות אינדיבידואליות. על כן נכשלה תנועת “התבוריים”, חסידי הוס הקיצוניים. משטרם התפורר מבפנים. רק המשק המכונתי המפותח יבנה בסיס נכון לחברה שתפנית.

על ההנחה, שהמשק המכונתי יגדל תכונות שתופיות בלב העובד וירופף את יצר הקנין הפרטי המעורה בנפשו, הוקמה הלכה, הנקראת בפי חסידיה: סוציאליזם מדעי. אולם ההנחה הזאת אין לה על מה לסמוך, וכל הבנין המתנוסס עליה אינו אלא מגדל פורח באויר. מבחינה מדעית אין “הסוציאליזם המדעי” שונה הרבה מהסוציאליזם האוטופי. שניהם פרי הלך־רוח, פרי רצון, ולא פרי מחקר וברור מתמיד. לא המחקר בפני עצמו הוא סימן למדע – מחקר יש גם בסוציאליזם ובכל השקפה מטפיזית ודתית, בכל תורה מוסמכת ופוסקת – כי אם המחקר המתחדש בכל עת ובכל שעה, המחקר הדוחה את העיקר של הלכה פסוקה ומקודשת, שאין להזיזה כמלוא נימה. ההלכה המדעית שמחה לכל ברור נוסף וכל בקורת; הסוציאליזם “המדעי” חושש לכל ברור חפשי ושונא ורודף כל בקורת. וטעמו עמו: לפי מוצאו, תכנו ונטיותיו, הוא נמנה על סוג השקפות סמכותיות, אחיות־תאומות לדתות. אילו הרחיב לנין את מימרתו המפורסמה: “הדת היא אופיום לעם”, אילו הוסיף: “והאמונה הסוציאליסטית בכלל” – היה קרוב לאמת.

למעשה חיזק המשק המכונתי – או ביתר דיוק, ההוי שצמח על גבי המשק הזה – את יצר הקנין הפרטי בלב כל, לרבות הפועלים, והוריש את השתופיות מהעמדות הצנועות שנותרו לה במשק נטורלי נדח. המשק המכונתי הרחיק את רוח האדם מהמגמה השתופית יותר מכל משק לפניו.

הבסיס היחיד למשטר שתופי הוא, כאמור, ספוק מספר צרכים ראשוניים בעבודת־גוף בלבד. מיעוט צרכים, עבודות קבועות שאינן משתנות, חיי מסלול ללא־חדושים – אלה הם תנאים הכרחיים למשטר שתופי שלם, ורק בהם יכול להתקיים במלואו הכלל הקומוניסטי היסודי: “הכל עובדים כיכלתם ומקבלים כצרכם”.

ראוי לשים לב לדבר, שכל הנסיונות להגשים את הרעיון הקומוניסטי, מימי קדם ועד ימינו אלה, מהאסיים ועד “הקבוצות” בארצנו בדור הזה, נעשו ברוח של צמצום סגפני והסתפקות במועט שבמועט – ולא מתוך הכרח בלבד, כי אם מתוך נטיה מפורשת, עיקרית, להתרחק “ממותרות”.

מפי יוסף בן מתתיהו יודעים אנו, שכת האיסיים מנתה בזמנו ארבעת אלפים נפש, הכל עובדי אדמה, כל רכושם משותף בשתוף גמור, החזקת עבדים אסורה עליהם, הכל עובדים בידיהם, ומנהג אחד לכולם – מנהג של צמצום הצרכים. על רעיון הצמצום עומד גם המשטר השתופי של המנזרים הנוצריים. הנזירות יסוד טבעי לשתפנות, כי כל עיקרה אינו אלא ותור על כל מה שאינו הכרחי לקיום הגוף. כל תנועה קומוניסטית בתוך חברה תרבותית, אינה אלא ריאקציה של יסודות נמושים בשעת רפיון ואנדרלמוסיה. ואין פלא שהם מבקשים את תקונם במסכנוּת מוטעמת ומקודשת. הרגשה נכונה מכוונת את צעדיהם – כי רק בדרך זו יכולה להתקיים חברה שתופית אמתית.

הבטחות השפע לעתיד לבוא, שהן עיקר בכל תורה סוציאליסטית וקומוניסטית בזמננו ואבן שתיה באמונה הרשמית השוררת ברוסיה הסוביטית, תפקידן כתפקיד חיי העולם הבא, גן העדן וימות המשיח באמונות האחרות – להמתיק את סבלות היום, להאריך כוח הסובלים לסבול. אופיום הן לעם, כְּסוּת לתורה השניה, המתגשמת בכל יום למעשה – תורת ההסתפקות במועט, תורת הַמִסְכֵּנוּת. ואם יסור המשטר הסוביטי מדרך המסכנות, אם יתחיל לחתור באמת ובלב תמים לשפע ולמותרות – לא יעמוד לאורך ימים.

הזיותיהם הקומוניסטיות של האסיים והנוצרים הראשונים לא יצאו מכלל התחלות עקרות לא מפני שהקדימו לבוא אלא מפני שאחרו לבוא. מתחילת בריאתן היו בבחינת “עלימו אבד כלח”, שרשן בהוי ציידים קדומים, אנשי המערות ויערות־עד. והציידים הקדומים אף הם סרו ממסילת החרוקים השתופיים לאחר שהמציאו להם כלים.

משהגיע האדם לידי עשית דבר בדבר, נחסמה לפניו לנצח הדרך אל גן־העדן של הנמלים. יצר הקנין הפרטי שגשג בלבו והתגבש, והוא שקבע את עתידו.

יצר זה אינו מיוחד לאדם. הכלב שנלאה ללקק עצם והניחה, לא יתן בכל זאת לאחר לקחתה – שלו היא. אחר־כך ילך לאשר ילך וישכחנה, כי אין לו עוד צורך בה. והאדם הפראי לא ישכחנה, כי אם ילטשנה ותהיה לו חוד לחניתו או מחט, ידית, צעצוע או פסל4. יצר הקנין הפרטי, הרוחש בלב הכלב, אין לו אחיזה גשמית – על כן הוא רחש חולף, מתלקח וכבה בן־רגע, וכך יהיה לעולם. אולם האדם, אף הוא בן לאותה משפחת יונקים, לא יעבור בו עוד רגש קנינו, כי אם ילך ויגבר, ועליו תּכּוֹן כל תרבותו האדירה. וככל אשר ירבו כליו, כן יעמיק ויתרחב הרגש הזה בלבו.

המדע והתכניקה שינו תנאי קיומו של האדם מכמה בחינות חשובות. לפנים לא נודעו דרכי־חבור מתוקנות. הארצות חסרו ליכוד. היחיד לא יכול לחיות לבדו או במשפחה קטנה. מי שלא נמנה עם שבט או עם כפר או עם בית־אב רב־נפשות ובעל יכולת, היה כעומד מחוץ לחוק. כל הרוצה יפגע בו, ואין גואל לדמו. בפינות נדחות באירופה – בבלקנים, בפנים־רוסיה – עוד היו קימים בתי־אב כאלה (задруга, большая семя) עד סמוך למלחמת 1914–1918, וכן נותרו בכפרים רבים שרידי שותפות קדומה לקרקע. השותפות הזאת הלכה ורפתה, וסופה שלא נשארה ממנה אלא שותפות ליער, למרעה ולאגמי־מים.

מ. קובלבסקי אומר בספרו Родовой Быт, 1905 (ע' 41) “האכרים מצדיקים את רצונם לחלוקת משק בית־אב שתופי בנימוקים אלה בקירוב: השותפות הקיימת מחייבת את המוכשרים והחרוצים לעבוד למען העצלים והנמושות. אין זה מן היושר, לדעתם, להכריח רווק לחלק את רווחיו ואת חסכונותיו עם קרובים, הנהנים מחיי נשואים ומצאצאים רבים, על הרוב קטנים, שאינם מכניסים מאומה – – ויש אכרים, המודים בגלוי, כי משאת־נפשם היא להשתחרר מכבלי בית־אב למען יהיו להם בתים משלהם והם ישררו בבתיהם. נראה, שכל הטענות האלה נגד הקומוניזם המשפחתי נולדו בלב האכרים הרוסים בהשפעת האינדיבידואליזם, המתפתח בקרבם”.

מרכס ותלמידיו ראו את ריכוז העבודה, חלוקתה וצרופה, את שתוף־הפעולה התכני, ומאלה הקישו לרוח שתפנית חדשה, העתידה לקחת בשֶבי את לב האדם ולגדל זרע חיים שתופיים; מחשבתם הלכה אחר תשוקת לבם. כאמור, לא תהליכי העבודה קובעים את רגשות העובד, כי אם תוצאותיה: ריבוי הרכוש וריבוי היכולת או הסכויים לרכוש חלק לעצמו ולהנות ממנו. התכניקה הגבוהה בראה בסיס לא לאדם־תא, לנמלה אנושית, כי אם לאדם רב־מאוויים, המבקש לו מכסימום של חופש הברירה בתוך סדרי־חברה נוחים. את מבוקשו זה הוא מוצא במשטר דימוקרטי, חרותי, העומד על קנין פרטי.


 

ה. כסף ותחליפים    🔗

שחרור הרכוש מקפאונו הקדמון החל מעת המצאת הכסף. טביעת מטבעות, קבועים בצורתם ובמדתם ונושאים כתובת המעידה על טיבם, היתה השג מוחלט בדרכי התרבות האנושית. כבר אמרתי כי יש השגים כאלה, שכלולים אחרונים, שיטות מושלמות, שאין למעלה מהם. השג מוחלט כזה הוא הכתב האלפביתי, שהוריש מן העולם את כתב־החרטומים, את כתב־היתדות, את כל הכתבים האידיאוגרפיים והציוריים. שיטת־הכתב הזאת, אשר עברים יצרוה, כנראה, לפני ארבעת אלפים שנה, שלטת בימינו ברוב הארצות, וסופה לשלוט בכל הארצות, כי אין לתאר שיטה טובה ממנה.

גם המצאת מטבעות היא השג מוחלט, בעל חשיבות עצומה לכל הדורות. חילופים היו נהוגים אלפי שנים קודם לכן. האדם הפראי היה מחליף חפץ בחפץ מתוך צורך או חשק. במרוצת הימים נקבעו, במקומות שונים, חפצים ששמשו כעין מודדים מקובלים לערך שאר החפצים. המודדים היו על הרוב: בקר (pecunia, כסף ברומית, מקורה ב־pecus צאן, בקר; וכן המלה “מקנה” בעברית, הדבר שנקנה, נרכש, רכוּש. הוראתה היא – צאן ובקר), עבדים, צדף, וכדומה; ובמדרגה גבוהה מזו – מתכות במשקל (מכאן – שקל). לבסוף נולד הרעיון לטבוע מטבעות־מתכת שוים במשקלם, בצורתם ובערכם, בערבות הטובע. המטבעות הראשונים נעשו, כנראה, במערב אסיה הקטנה (בלוד) ובאיי הים (בארגוס), בראשית המאה השביעית לפני מנין הנוצרים. נגלתה דרך להשתחרר מחלופי חפץ בחפץ, שכבלו עד אז את הרכוש ואת המרץ; נמצא מחליף כללי, קנה־מדה לכל הערכים. המצאה זו, כמו הכתב האלפביתי, כבשה את העולם, ועתידה מובטח לה. מראשיתה ועד היום נוסף עליה רק שכלול אחד, שהועיל להקל את פעולתה ולהרחיבה: שטרות־כסף, שיטת אשראי. השטרות הם תחליפים, המשמשים לשעה – לשם נוחות – תחת הכסף המזומן, אבל אין הם יכולים לבטלו ולבוא במקומו, כי בו־בלבד יסודם וצדוק קיומם.

השלטון הסוביטי התאמר להעביר את הכסף מתחומי שררתו. המחשבה על ביטול הכסף יסודה במחשבה על ביטול הקנין הפרטי. אם אין ליחיד נכסים משלו וכל הרכוש הקיים הוא רכוש הכלל, החברה, – אין מקח וממכר; ואם אין מקח וממכר, אין טעם לכסף. ולהפך, כל עוד הכסף קיים לא בטל הרכוש הפרטי, כי הכסף – המכשיר הכללי להערכת הרכוש וחלוקתו, להבדלה בין שלי לשלך – הוא סימן מובהק לקיום רכוש פרטי.

הנסיון לבטל את הכסף במשטר הסוביטי נכשל. כשלונו מעיד על כשלון ההנחה הקומוניסטית היסודית. הרכוש הפרטי ורוח הקנין הפרטי לא עברו מן העולם הסוביטי. ההון היוצר הופקע, הרוח הפעילה בתוצרת דוכאה; אבל הגזע, הוא הקנין הפרטי והחשבון הפרטי, לא נעקר, והממשלה הקומוניסטית היתה אנוסה, לאחר שנסתה כמה פעמים ובכמה דרכים לעקרו מן השורש, לשוב אליו ולבנות עליו דוקא את בנינה.

השלטון הסוביטי החרים את המקרקעים ואת המפעלים. שיטה זו היתה צריכה, לכאורה, לשים קץ לעצם המושג “קנין פרטי”. ולא שמה. הממשלה תפסה מקום בעלי הקרקעות והבתים ובעלי מפעלי חרושת, מסחר ודרכי חבור. יושבי הארץ – אלה שהיו להם נכסים יצאו נקיים מהם, ואלה שלא היו להם – לא הרויחו מאומה. הם עובדים למעבידיהם החדשים, כמו שעבדו למעבידיהם הישנים. נמוקי העבודה לא נשתנו. זו נעשית בשכר, והשכר הנקבע לפי שעות העבודה ולפי פוריותה. השכר הוא יסוד קיום הנתין הסוביטי, והוא קנינו הפרטי, עליו יחיה ויעשה בו כחפצו. הצעיר, הרוק, הבריא והזריז, שכרו טוב משכר המטופל בילדים, הבא בשנים, החלש והנחשל. הערום והחנף מוצא לו מקורות־שכר שאינם גלויים לתמים ולהולך במישרים. ורוב התושבים שרויים בעוני ובדחק נורא, כי פוריות העבודה ירדה פלאים עֵקב כבילת יזמת היחיד וחופש ההון היוצר. הפועל הבינוני עובד 10–12 שעות ביום, ומחיתו דלה מאד. להלכה נקבע, ב־1927, יום עבודה בן שבע שעות ושבוע בן ששה ימים – חמשה ימי־עבודה ויום מנוחה. אך אין הפועל יכול להתקיים בשכר שבע שעות עבודה, ואין לו ברירה אלא לעבוד שעות נוספות כל יום, ולפעמים גם בימות המנוחה. למעשה שוררת ברוסיה שיטת ההזעה לכל פרטיה ודקדוקיה (ועוד נשוב לדבר על כך).

מי שאין לו עבודה גווע ברעב פשוטו כמשמעו. אולם, מי שאין לו עבודה ויש לו כסף – אם מרכושו שגנז, אם מחוץ־לארץ או מאשר “חסך” לו במשרה ממשלתית רבת־אפשרויות – יכול להשיג כל הדרוש לו ולשבת בבטלה.

בשורה האחרונה עומד המשק הסוביטי על הכנסתו של הפרט, וזו מחייבת חשבון בכסף. הנחות חמריות, שסוגים שונים נהנו מהן במידות שונות, סיבכו במקצת את החשבון, אבל לא שינו את העיקר. ההנחות האלה הן שרידי הנסיון להקים משטר קומוניסטי אמתי, בלי כל רכוש פרטי ובלי כסף. הנסיון לא עלה יפה. ואין פלא שההנחות הבלתי־מעשיות המתעלמות מכל חשבון משקי, הלכו והצטמקו, ולבסוף בטלו רובן. נשאר העיקר הישן, הנצחי – הכנסתו של כל איש ואיש וחשבונו הפרטי, חשבון בכסף. העיקר הזה הוא הפוסק האחרון במשק הסוביטי, כמו בכל משק אחר. אין “רכוש הכלל” משביע את קיבתו הריקה של הפרט. רק הכסף אשר בכיסו, קנינו הפרטי, יצילהו מרעב ומקור.

הקנין הפרטי לא בטל במשטר הסוביטי, אבל קוּצץ, נידלדל ונתפורר, וכוח היצירה ניטל ממנו. וההון הכללי, המדינתי, אף הוא נרפה, חסר פעילות פורה, רקוב, כי על כן אין הפרט, החי הנושא את עצמו, יכול להנות ממנו, אם לא בדרך מעילה. עם היזמה הפרטית סר מעליו הכוח המניע – יצר ההתקדמות וההעפלה.

נותרה רק יזמת המנהיגים. יזמתם גדולה, משום שהיא יזמתם הפרטית. הם אנשים בעלי מרץ והתמדה. קיומם ושלטונם תלויים בהצלחתם. לכן אינם חסים על עמלם. השליטים תוכנים תכניות גדולות ומגשימים אותן בכפיה, בעבודת אסירים ובשוט הרעב. אולם מרצם ויזמתם של קומץ שליטים ואנשי־שלומם לא ישוו למרצם ויזמתם של מיליוני יחידים, המעונינים כל אחד בפני עצמו. המיליונים אדישים למאמצי אדוניהם או עוינים אותם. התכניות הגדולות והמפעלים הענקיים תחליפים הם, ערכם כערך כל התחליפים, וסופם להבטל.

השלטון הסוביטי, העומד על בסיס של שכר וחשבון פרטי, והמדכא את יצרו הטבעי של היחיד לפעולה כלכלית חפשית, מן ההכרח שיהיה שלטון של כפיה ונצול, בית עבדים.

המשטר הסוביטי אינו משטר שתופי כעדת הנמלים בחררן – תחליף הוא למשטר שתופי, כמו שמוץ ומַלוּחַ תחליפים הם ללחם בימי רעב. כל הנסיון הקומוניסטי ברוסיה עומד על תחליפים מלאכותיים – ועל תחליפים בלבד אין אדם יכול לחיות.

מן ההנחה הקומוניסטית הראשונה – הכל עובדים כיכלתם ומקבלים כצרכם – סרו הקומוניסטים הרוסים אחר זמן מועט, בהוָכחם כי המלאכה נעשית רמיה, ואין דואג. רעיון השויון בשכר, בהכנסה, בהנאות הקיום החמרי, הלך לעולמו, וזכרו היה ללעג ולקלס אף בחוגים הסוביטיים הרשמיים: “אוּרבנילובקה”! רק העובד מקבל, אבל מעט – לבל יסור ממנו שבט הרעב; כל המתאמץ ועושה יותר, מקבל מעט יותר. כל ריוחו של המשׂתכר – שלו הוא, בו מחיתו, ובלעדיו אין לו לחם ודירה. הדאגה לקיומו ולקיום ביתו – עליו היא. אם לא ישתכר – ימות.

היסוד הוא זה שבמשטר קפיטליסטי, אבל בלי האפשרויות הרבות והסכויים הגדולים הטמונים במשטר הקפיטליסטי. אמנם יש שיטה של “תקונים”, של דאגת המדינה לזקנים, לחולים, לקטנים וכו', – אלמלא כך לא היו יכולים לחיות אפילו יום אחד, – אולם תקונים כאלה קימים גם בארצות הקפיטליסטיות, ושם הם נעשים ביתר הבנה וביתר הצלחה, ועוד הם עתידים להתפתח.

אם אין שותפות בכלכלה (וזו לא תוכל להיות, כי אין משק האדם עומד רק על סיפוק צרכים ראשונים מעטים, כמשק החרוקים השתפניים), אם כל פרט חי על עבודתו, ולפי עבודתו, הרי יש הכרח בשיטת תשלומים. והתשלומים מחייבים קנה־מידה כללי לערכים, כלומר – כסף.

הכסף קיים לא בזכות מסורת והרגל מושרש, אלא משום שהוא שיטה הכרחית במשטר העומד על תשלומים ועל מקח־וממכר, כלומר, בשורה האחרונה, על קנין פרטי. המונופול הממשלתי על המכירה אינו משנה את טבע היחסים האלה; העיקר הוא שהקונה קונה לעצמו, עסקו הפרטי הוא.

הכסף הוא הביטוי האחרון, הגמור, הקובע, של הקנין הפרטי – על כן נאלצה הרשות הסוביטית לשוב ולהודות בו, ולבנות עליו את משטרה.

אמנם יכולתו במשטר זה נצטמקה מאד. במשטר קפיטליסטי מתגשם בכסף שיא יזמת היחיד. הכסף הסוביטי אינו יכול לזון את מרצו של הפרט במידה הדרושה לקיום המשטר. כאמור, מבקשת הממשלה תרופות בתחליפים, בפרסים והנחות חמריות למצטיינים, בתוארי כבוד, באותות הצטיינות. כל התחליפים האלה קיימים גם בחברה קפיטליסטית, אבל אין הם העיקר בה. העיקר הוא הכסף, וכל השאר טפל לו. ערך הפרס, תואר־הכבוד וכו', מצומצם על פי טבעו. דבר מסויים ניתן לאדם, ניתן לא על דעתו, כי אם על דעת אחרים, וערך הניתן מוגבל מראש. יש והפרס אינו לפי טעם המקבל או לפי צרכו ואין הוא מוצא בו אלא אכזבה. יש והמקבל אות־הצטינות מבזה את הנותן. ובכלל סביל הוא כאן, המקבל, והזכיה הנופלת בחלקו היא במידה רבה דיקורטיבית, או הנאה חמרית פעוטה. דברים אלה אין בכוחם לפתוח את מעיינות מרצו.

לא כן הכסף במשטר קפיטליסטי. ראשית, אין הוא בא, בדרך כלל, כמתנה וכפרס של חסד ורצון, כי אם כפרי מאמצי היחיד, כשרונו, יזמתו, הצלחתו. הכסף הוא הישג, כבוש. שנית – והעיקר – “הכסף יענה את הכל”. הוא קנה־מידה לכל הערכים, הוא כוח מגובש בחומר, כוח גלום, עצור, המוכן לצאת לפועל באלפי כוונים, על דעת בעליו – ולא על דעת אחרים.

תפקיד הפרס, התואר וכו', אחד הוא וקבוע מראש. לתפקידי הכסף אין שעור. הכסף הוא מכשירה המושלם של יזמת היחיד, בסיסה הגשמי, יסוד החופש והפעילות. ערך הכסף בעולם הקפיטליסטי סימן הוא לגדולת השיטה הקפיטליסטית. הכסף, סמל אוצרות ההון, הידיעה והיכולת שהצטברו, משחרר את האדם במידת־מה – במידה הולכת ומתרחבת – מלחץ מלחמת־הקיום הברואית ומגביר את כוחו להעפיל.

הכסף התקיף, הבטוח, המקובל על הכל, הוא אות לפריחה, למרץ, להתקדמות.

הכסף הרפה המתנדנד, החשוד, ההולך על קבּיים, הוא אות לדלדול, לכבילת המרץ, לירידה.


 

ו. משק מכוון    🔗

למעשה ותרו הסוציאליסטים זה־כבר על הקומוניזם הגמור והחליפוהו “במשק מכוון”. הרעיון שאול מעסק פרטי. “חברת העתיד” תהיה דומה לבית־חרושת היום. בעל בית־החרושת מחשב מראש את צרכי מפעלו ואת יכלתו – כך תעשה גם הממשלה בחברה סוציאליסטית, כי על כן היא בעלת כל כלי־העבודה. לפי דוגמה זו נבנה המשטר הסוביטי. והנה נמצא כי במשטר זה התגלמו צדדיה הגרועים של החרושת הקפיטליסטית בראשיתה – צדדים שתוקנו בימינו בארצות הקפיטליסטיות התרבותיות. בית־חרושת בארץ קפיטליסטית הוא עסק פרטי. הפועלים מקבלים את שכרם ודואגים לעצמם כיכלתם וכהבנתם. בעל־המפעל מרויח או מפסיד – עסקו הוא. אולם הפועל איש חפשי, ואגודו נותן לו מדה של בטחון חמרי ומדה של השפעה מדינית, ולעתים השפעה מדינית גדולה. בראשית תקופת המכונה, לפני היות האגודים המקצועיים, או במקומות עליה [?] מעורבת ומפוררת, נצל המעביד את עובדיו נצול בלי מצרים, שנודע בשם “שיטת הזעה”. שיטה זו אינה קימת עוד בארצות התרבות הקפיטליסטית הגבוהה. והיא דוקא הבסיס המשקי היחיד של המשטר הסוביטי היום.

לחץ השלטון על העובד גדול ברוסיה שבעתים מלחץ השלטון עליו במלוכות מערב־אירופה בתחלת הפרשה הקפיטליסטית. מרכס מביא דוגמאות של אכזריות בעלי־השלטון באנגליה, שהחרימו אדמת כפרים שלמים ובדרך זו הכריחו את האכרים לנדוד העירה ולעבוד בבתי־החרושת החדשים עבודת־פרך בלחם צר. הבולשביקים הגדילו לעשות: הם החרימו את כל ההון היסודי – מפעלים, מקרקעים, ממון ודרכי־חבור – והעבידו את כל העם בפרך: קצתם חנם כאסירים, רובם כשכירים, בשכר מרעיב, בתנאים נוראים מאלה שהאכרים האנגלים המנושלים היו נתונים בהם בהתחלת הקפיטליזם. ואין פלא: הקפיטליסטים הראשונים היתה להם השפעה על הממשלה; אבל עניניהם ועניני הממשלה לא היו מכוונים בכל. לא כן ברוסיה היום. שם הממשלה היא בעלת המפעלים, היא המנשלת והמנצלת והמבקשת ריוח משקי, והיא השלטת במדינה. הפועל אין לו אל מי לפנות ואין לו תקוה להחלץ מן המצר.

הפועל הרוסי נתון בצבת. השביתה אסורה. דעה בהנהלת המדינה או העסק אין לו (למעשה). וכל אותות מרי או תרעומת נדכאים באכזריות, שאינה נופלת מאכזריות הנאצים בגרמניה. שיטת ההזעה מכוסה למראית־עין בעלה־תאנה של “חוקה מתוקנת”. החוקה הזאת אינה אלא השליה ותרמית. כאמור, אין איש יכול לחיות בשכר שבע שעות־עבודה. וכלל הוא ברוסיה, שכל פועל וכל פקיד עובד כל יום בשני מקומות, או בשתי משמרות, ואף־על־פי־כן הוא חי חיי עוני ומחסור, שאין כמוהם במערב־אירופה. מחוסר־העבודה באנגליה, ההולך בטל זה שנים, חי ברווחה לעומת פועל־החרושת ברוסיה, העובד כל היום וגם בערב.

ואין אמת בפי הטוענים כי המצב הזה הינו זמני – טרם הספיקו להתקין כיאות את המשק המכוון. המצב הקים אינו זמני – הוא פרי גורמים שאינם נתנים להשתנות, כי הם יסוד המשטר הסוביטי. חוק כלכלי, שמקורו בטבע האדם, קובע כי תוקף הנצול מקביל לחוסר־ישעו של המנוצל. העובד נטול־היכולת להלחם על הטבת מצבו – מצבו לא יוטב. מצבו הירוד של הפועל הרוסי שרשו בשעבודו הגמור. ושעבודו, כשעבוד כל יושבי הארץ הסוביטית, הוא תנאי מוקדם והכרחי לקיום המשטר הסוביטי. לוּ הונהגו סדרים דימוקרטיים, היה המשטר הזה מתמוטט ונופל בזמן קצר, כי על כן הוא סותר את יצרו העיקרי של האדם החי בתקופת תרבות תכנית גבוהה – יצר הפעולה העצמית. לא לחנם רודף השלטון הסוביטי עד־חרמה כל אות של רוח דימוקרטית; לא לחנם סלף השלטון הסוביטי את כל המוסדות והמנהגים הדימוקרטיים של זמננו; לא לחנם הריק אותם מתכנם והפכם למכשירי שיטתו הדיספוטית.

המשק הסוביטי הוא משק ממשלתי. הממשלה אינה נבחרת אלא למראית עין, ואין היא תלויה למעשה בדעת העם. כך הוא היום, וכך יהיה להבא, עד סוף ימיה, כי בתנאים אחרים אינה יכולה להתקים. העובד אינו שותף למשק הממשלתי, כמו שאינו שותף למשק הפרטי בארץ קפיטליסטית. הממשלה הסוביטית היא, מבחינה זו, קפיטליסטית – הכח הקפיטליסטי היחידי בארץ. עובדיה עובדים בשכר, כמו בארצות אחרות, אך אין הם יכולים לעמוד על עניניהם מפחד השלטון. לכן רעים חייהם, וכל מוצא אין להם, חוץ ממהפכה ושיבה לסדרי־חיים דימוקרטיים.

הגורם השני לעוני, השורר ברוסיה, הוא הצד התכני שבמשק “המכוון”, בעית “כוון המשק”.

לכון משק עם שלם – הזיה דמיונית היא. אין מוח האדם מסוגל לחשב את צרכיהם ואת יכולתם של מיליוני אנשים בתוך תרבות רוחנית וגשמית, המתרחבת ומתחדשת כל יום; אין הוא מסוגל לכון את פעולתם לפי תכנית קבועה מראש, על סמך חשבונות משרדיים, כמו שאינו מסוגל לחשב ולכון פעולת תאי גופו, כדורי דמו, עורקיו, ורידיו, מעיו וכליותיו. יש אשר יעלה בידו לתקן דבר־מה בשעת הפרת סדריהם של חיי־גופו הטבעיים, ואין ספק כי בהתקדמות הידיעה המדעית יגדיל לעשות; וכן יכולים שלטונות וגם מחויבים, לנסות ותקן את הניתן לתיקון בחרוג חיי החברה ממסלולם, ואין ספק כי בהתקדמות תרבותנו יגדילו לעשות גם בזה. אבל לכון מראש חיי כל החברה, כלומר, מעשי כל פרט ופרט בכל עת ובכל שעה – דבר זה אינו בגדר האפשרות. או ביתר דיוק: אין הדבר אפשרי בדרך התקדמות התרבות והעשרתה, כי אם אך ורק בדרך עצירתה ודלדולה.

במפעל פרטי פועלת ומפעילה יזמת בעל־המפעל. ואם מפעלים רבים לו (טרוסט או קונסרן) ואין עינו דיה לפקח על הכל, הריהו מוצא לו פקידים מסורים ומוכשרים, המעונינים אף הם, מטעמים פרטיים מכריעים, בהצלחת העסק. ואם אין ראש־המפעל פעיל, ואין פקידיו נאמנים ומוכשרים – יפול העסק, ויהי זה הענקי שבקונסרנים. ההתחרות החפשית, מלחמת הקיום, הורסת את הנחשל, הרקוב, הנמוש, ומפנה מקום לנמרץ, לבריא, ולרב־הפעלים. חוק זה שומר על בריאות החברה, והוא הממריץ אותה להעפיל.

כל התנאים האלה חסרים במשק הסוביטי. אין למפעל בעל המבקש להרבות הונו, אין מנהלים ופקידים, שהצלחת העסק תעשירם, ואין המפעל ירא מפני התחרות, כי אין לו מתחרים ואין לו הון משלו אשר יחרד עליו, ואין לו בכלל קיום עצמאי. את הלקויים היסודיים הללו משתדלת הממשלה, בעלת העסקים, לתקן, כאמור, בתחליפים: בפרסים, בתארי־כבוד, באותות־הצטינות – ובענשים אכזריים למועלים ולמתרשלים. אבל כל התחבולות האלה – דקדוקי עניות הן. הצחיחה המשרדית לא תדשא דשא; הפרסים, ההנחות והתוארים לא יעירו רוח של יזמה ומרץ. אין תכונות אלה צומחות אלא על קרקע של חופש־הפעולה וסכויים להשגים פרטיים גדולים.

העניות, שאנו רואים ברוסיה הסוביטית, אינה תופעה חולפת. היום, ב־1940, היא עומדת בתקפה, כמו לפני עשר ועשרים שנה. המלחמה הפינית, גלתה שאפילו הצבא האדום, הנהנה מיתרונות גדולים, אינו לבוש ואינו נעול כיאות, מזונו דל, ולא מעט מנשקו פגום. ואם הצבא כך, זה פאר “המולדת הסוציאליסטית” וילד טפוחיה של הממשלה – מה הם חייהם של יתר 175 מיליון נפשות סוביטיות? עתון סקנדינבי (“סוציאל דימוקריטן”, מיום 31.12.39) אומר: בשנים האחרונות ניכרת ירידה בחרושת הסוביטית. הפקידות אוכלת את הארץ בכל פה. ישנם בתי חרושת ש־40% עובדיהם עסוקים בעבודה משרדית. בתקופת “תכנית חמש השנים ב'” מלאו בתי החרושת לקטרים רק 56,5% של שעורם. גם תוצרות הנפט והפחם מפגרות מאד. המשק המכוון מחייב מעוט הצרכים ודלדול התרבות. יותר שמתעשרים החיים – פחות יכולים המחשבים לחשבם והמכוונים לכוונם. אף במשטר הקפיטליסטי, בתנאים אחרים, שטבעם לחזק כל מפעל בריא, גוררת התרחבות יתירה רפיון או התפוררות גמורה. על אחת כמה וכמה בתנאים הסוביטיים ובהיקף המדינה הסוביטית. אין הצלה למשק מכוון אלא בהנמכת רמת החיים התרבותיים והחמריים.

המצב הזה גורם לירידת פוריות העבודה. את הפוריות אין להרים בלתי אם בויתור על עיקרים סוציאליסטיים יסודיים. השלטון הסוביטי כבר הקריב לה את עיקר השויון בשכר, ובמידת־מה – את ה“קולחוז”. לאכרים הושבו חלקות אדמה ומשק־בית להנאה פרטית. ב“תיקונים” כאלה, בצירוף הפרסים וכדומה, זורזה העבודה במעט. אולם באותה מידה נחלשו שָתוֹת המשטר הקיים, ושבו והתבצרו הרגלי הרכוש הפרטי. כל השבחה ממשית נקנית במחיר ויתור על העיקר ושיבה אל העיקר הסותר אותו.

נסכם: משק מכוון הוא משק מדולדל בהכרח. ככל שיקטן ויתרחק מרבגווניות, כן יתקרב לשלמות. החרוקים הגיעו לשלמות אידיאלית משום שסדרי עבודתם אינם משתנים וצרכיהם הם תמיד ארבעת או חמשת צרכים הגופניים הפשוטים. אין כל יסוד לחשוב כי האדם ישוב וירד למדרגת החרוקים הללו; ואם לא ירד – לא יועילו כל כוחות הקנאה, הנקמה, ההזיה, יראת־האחריות ותאות־השלטון, להקים משטר קומוניסטי שלם ויציב.


 

ז. שאלות ותשובות    🔗

יאמרו: יש תנועות כללותיות שחדשו חיי עמים מתמוטטים ומהוממים, פתחו בלבם מעינות־מרץ סתומים והצעידום קדימה. יש משטרי עריצות שחילצו עמים מכליה גמורה. דוגמאות לא תחסרנה, ואין צורך לחטט בקדמוניות: המשטר הפשיסטי מילט את איטליה מהתפוררות, ממלחמות ערים ומעמדות שהיו צפויות לה כמו בימי הביניים, ריפא אותה מרפיון, עורר בה בולמוס של יצירה והביא אותה בזמן קצר לידי השגים גדולים – כלכליים, תכניים וצבאיים. וכן היא, במובן ידוע, – בהבדל אישים, תנאים ואפשרויות, – פעולת כמאל אתאתורך, עלי ריזה חאן ובן־סעוד בארצותיהם. האם לא הציל כמאל אתאתורך את עצם קיומה של תורכיה? האם לא חדש את כוחה, בהרסו את מוסדי־חייה הישנים, החליפיים־הדתיים, ובתתו תחתיהם יסודות מתוקנים ומכוונים לתרבות המערב? האם יכול לעשות כל זאת שלא בחוזק־יד? וכן פטר I, הרוסי – עריצותו האכזרית שברה כבלי־קדומים והוציאה את רוסיה מקפאון להתקדמות. מכאן שיש עריצות ועריצות, ולא כל עריצות תופעה שלילית היא. איך תיושב הסתירה הזאת?

דרכי החיים מסובכות – לא ימודו בחבל. ויש להבדיל בין ימים כתיקונם לבין שעת־חירום. הצר על מבצר מבקש לפרצו במקום תורפתו. נימוקי נוחות וחשבון מעשי ממריצים את האדם לבחור בדרך הקלה ולהמנע מן הדרך הקשה. נימוקי הרגל דוחים אותנו למסלול או לתחליף של מסלול – גם זוהי הדרך הקלה. על כן נרבה להתלות באילן גדול ולצקת יין חדש, או תחליפו, בקנקן ישן. המלים מתרוקנות מתכנן הראשון ומתמלאות תוכן אחר, לפי צורך דובריהן. הסיסמות מחליפות את נושאיהן ומשמשות מטרות שהן ההפך מתעודתן הראשונה. הנציונל־סוציאליזם של היטלר, כמו הסוציאליזם הנוצרי שלפניו, שניהם נולדו מתוך התנגדות גמורה לסוציאליזם, מתוך רצון ברור להכחידו, ואף־על־פי־כן שאלו ממנו, כזה כן זה, את הסיסמה ואת השם, המקובלים על ההמון. ושוב, ענין צלב־הקרס הנאציות התאמרה מתחילתה להלחם בנצרות, שהיא עצם מעצמי היהדות, ובקשה להנזר מכל סימן נוצרי – ואף־על־פי־כן סגלה לה נוסח צלב והשם צלב. אכן “מקרה לא טהור” קרה את היטלר. נוסח הצלב שבחר בו הוא סימן קדמון באסיה, סימן קדוש לבודאים, הקוראים לו “סוַוסטיקה”, ורוב הבודאים הם מונגולים (מטיבט עד יפן). בערותו של היטלר גרמה לכך שסימן מונגולי־דתי, אח לסימן נוצרי־יהודי, היה לסמל “הגזע האריי” בגרמניה.

הקומוניסטים דכאו ככל יכלתם את הרוח הפוגרומית ברוסיה ובה בשעה שלחו שגושים לארץ־ישראל להסית את הערבים לפרעות ביהודים, ולא חסכו עמל וכסף לענין זה. פשר הדבר ידוע למדי. היסודות הפוגרומיים ברוסיה הם אויבי המשטר הסוביטי ומסכנים את קיומו. אולם היסודות הפוגרומיים בארץ־ישראל הם אויבי השלטון הבריטי, ובמידה שהממשלה הסוביטית בקשה להזיק לממלכה הבריטית, לא הזניחה גם את “שביל הפוגרומים” שפלסו לה קודמיה: – בשביל זה, כמו בכמה שבילי־שלטון אחרים, הלכה בעקבותיהם בנאמנות ובשקידה רבה. שתי פנים למטבע, וענינו של הבוחן להבחין בין “פנים של מעלה” ל“פנים של מטה”, ולהבדיל בין העיקר לטפל. לעתים קרובות “הפנים של מטה” הן עיקר “והפנים של מעלה” טפל להן – ופני רוסיה, כמו פני גרמניה, יוכיחו.

לא זו בלבד שאין הסיסמות הולמות את נושאיהן בכל מקרה – אף הנושאים עצמם כלאים הם. בכל תנועה צרורים יסודות שונים, מתנגחים, משאלותיהם שונות הן, ואין זווגם עולה יפה אלא לשעה. לכן יש תנועות חרותיות ויחידניות (אינדיבידואליסטיות) שהן שליליות מעיקרן, כלומר סותרות את מגמתן. ולהיפך, יש תנועות כללותיות ודספּוטיות, שהן חיוביות מבחינת המגמה, אם כי חיוביותן מוגבלת וארעית.

משל לאדם חולה – אין הוא עושה אלא מה שהרופא מצוה עליו. קיפוח חירותו הרגילה – תנאי להבראתו. הנוכל להסיק מכאן, כי השעבוד הוא, בדרך כלל, מצב טוב ונוח לבריאות האדם?

בחיי כל עם יש שעות־חירום ושעות מהפכה, המצריכות שיטות בלתי־רגילות ובלתי מתאימות לצרכי האדם בימים כתיקונם. בווכוח הגדול והנפלא בין שמואל הנביא ובין העם על־דבר המלוכה היטיב שמואל לראות את הרע המוחלט שב“משפט המלך”. אף־על־פי־כן צדק העם משמואל באותה שעה – בלי אחוד מלא ושלם, מוצק, יציב, לא יכול להוושע מפלשתים ומארם, והאיחוד לא יכול לבוא אלא בעול־ברזל של מלכות.

התנועה הסוציאליסטית מלפני 50–60 שנה באירופה התיכונה והמערבית, מלפני 30–40 שנה ברוסיה, לבשה צורה דימוקרטית, ואף קראה לעצמה, בזרמה הראשי, סוציאל־דימוקרטיה. היתה בזה סתירה, פסיחה על שתי הסעפים, כמו בנאציות היום, הדוגלת ב“סוציאליזם” וב“גזעיות” כאחד. הסוציאליזם והדימוקרטיה דבר והפוכו הם, ועוד נשוב לענין זה. אף־על־פי־כן שאב הסוציאליזם בימים ההם, כמו הנאציות בזמננו, עוז נוסף מן הסתירה: זו משכה אליו חוגים שונים, ערב־רב מכל השדרות, ובינתים, לשעה, הרבתה את כוחו. התרבות החדשה היתה זקוקה למכסימום של חופש. זאת הרגישו הפועלים, כמו בעלי המפעלים – ראשית, משום שקיום הפועלים תלוי בהצלחת המפעלים; שנית, משום שמצבם החברתי, אגודם ועלייתם, תלויים בחרות הדימוקרטית. אין פלא שהפועלים הלכו אחרי הבורגנים, ובגדול אגוד הפועלים – הבורגנים אחר הפועלים, במלחמת התרבות הקפיטליסטית עם עריצות המלכים והאצילים. התנועה הסוציאליסטית היתה חיובית כל עוד לבשה טלית דימוקרטית; משעה שהושגה המטרה והדספוטיות נסוגה מפני החרות – והתנועה הסוציאליסטית הוסיפה להתקיים כסוציאליסטית בלבד, כלומר, כסותרת את החופש שהושג וחותרת תחת יסודותיו – משעה זו נתגלתה כתנועה שלילית. וכן הפשיזם באיטליה. חוגים רחבים באו אל תחת דגלו כדי להציל את הארץ מאנדרלמוסיה ולחדש את כוחה ליצור ולהעפיל. שעת חירום, ערב מלחמה פנימית, חייבה יד חזקה, כמו מלחמה עם אויב חיצוני. מוסוליני ידע לא רק לדכא ולהכחיד כוחות ההתפרדות, לא רק לחדש ולהגדיל את הצבא, כמו היטלר והיונקרים המכוונים אותו, כי אם – להרחיב ולהפרות את התוצרת, את התכניקה, את החקלאות, את הספנות ואת המסחר בארצו, והנה – שפע כוחות פרצו מלמטה ויצרו גאות שלא היתה כמוה באיטליה. שלטון מוסוליני הוצדק. אך בה בשעה הרכיב על הארץ משטר כללותי מעיק, מנגנון משרדי עצום, המגביל את חופש הפרט. נטיה זו מן ההכרח שתחזק בתוך המנגנון, תגבר מאליה, ולא יועילו כל תחבולות מיסדו וכל מאמציו להשאיר ליחיד אזור מצומצם לתרגילי יזמתו, כעין “תחומי האנדים” בצפון־אמריקה או “היער הבֶּלובֶז’י” שהיה שמור לשורי־הבר, ו“אזור־החופש” בתוך משטר קורפורטיבי כללותי לא ישמור את יזמת היחיד. כי לא בעציץ תרבה היזמה, ולא בחממה תגדל. השיטה הקורפורטיבית תחליף היא למרצו הטבעי של האדם ולפעילותו הצבורית הטבעית במשטר דימוקרטי חפשי. כל המוסדות הקורפורטיביים כוחם הממשי הוא כקליפת השום לעומת כוחו של השליט, העומד בראש המדינה – היום מוסוליני, מחר יורשו או יורשיו. כל המדינה עומדת על איש אחד, ואף אם אינו דן יחידי ויש על־ידו מועצות וועדות, מכל מקום הוא הפוסק האחרון. המנגנון הזה – סופו להחניק כל רוח חיה באיטליה, להרקב ולהתרכך מבפנים בהדרגה או להתפוצץ פתאום לרסיסים.

ועוד כרוכות בו סכנות שאינן שכיחות באותה מידה במדינות דימוקרטיות תרבותיות. אם ישגה מוסוליני – שוב אין לזה תקנה. לחזור, לסגת אחור, אינו יכול, כי על כן הסעיף הראשון של ה“אני מאמין” הפשיסטי אומר: “אין הדוצ’ה טועה”. הסעיף הזה מחייב – והעוז הצבאי, העומד הכן, מחייב. והלא אין אדם נקי משגיאות או מחולשת־דעת, זמנית או לא־זמנית. גם נפוליאון, אבד לו חושו הצבאי הגאוני אחרי שובו ממוסקבה. והנה, שגגה אחת כי תצא מלפני שליט גמור כמוסוליני, עלולה לפרוץ שלום־העולם ולהביא שואה על עמו ועל כל מפעלו. ואין כוח בארצו אשר יוכל לעצרו. בצלילות דעתו של איש אחד בכל רגע ורגע תלוי גורל אומה בת ארבעים וארבעה מיליון נפש.

יאמרו: מחנה אנגלי או צרפתי, העומד במערכה, אף הוא עלול להשמד כולו בשגיאת מצביאו. אמנם כן. כמו־כן יכול להתפוצץ מבצר בגלל אי־זהירותו של זקיף אחד, השומר על מחסן אבק־השריפה. אין תרופה לכל המקרים. אולם באנגליה יש אפשרות לפטר את המצביא שאינו מוכשר, ובאיטליה אין כל אפשרות להרחיק את השליט ששגה, מהגה השלטון. בזה אסונו העיקרי של כל משטר דספוטי.

הכוון הכללותי שלילי הוא ביסודו ובמגמתו. אך יש שהוא נעשה הכרחי לשעה – שעת חרום – ומתוך כך מועיל וחיובי. לעומת זאת יש כמה תופעות שליליות או מקומות־תורפה בכוון החרותי: ניצול חופש השעות וחופש האגוד לשם גרוי יצרי התפרעות, לשם שיסוי מפלגתי, גזעי, דתי או מעמדי, לשם התנקשות בנפש החופש הדימוקרטי.

כל היקום עומד על שווי־משקל נע. אם יופר שווי־המשקל הקובע מסילות כוכבי־הלכת הסובבים את השמש – תחרב תבל ומלואה. אם יופר שווי־המשקל, הקובע דרכי היחיד בתוך החברה – תחרב החברה כולה. שווי־המשקל תלוי בחוש המידה. חופש היחיד הוא יסוד גדולת האדם; אבל – חופש היחיד בתוך החברה. כל החותר תחת הבסיס הזה חותר תחת חופש היחיד ומכשיר את הקרקע לאנדרלמוסיה, שסופה – עריצות. על כן חייב כל משטר דימוקרטי להלחם בכל תנועה, המבקשת לפרוץ גדר החברתיות ההכרחית – תהיינה סיסמותיה הרשמיות אשר תהיינה.


 

ח. השיטה הקורפורטיבית    🔗

לשיטה הקפיטליסטית קדמה שיטה משקית הדומה לשיטות הקורפורטיביות של זמננו. הנה קטע מחכים מספרו של גיאורג קארו “חיי היהודים הכלכליים והחברתיים בימי הביניים ובעת החדשה”5, המתאר בפרוטרוט את תנאי התהוות המשטר הקורפורטיבי בראשית ימי הביניים, את סדריו הקפואים ואת תוצאותיו המשקיות, החברתיות והתרבותיות:

"בסיס נכון מצאו להם החוקים האגרריים רק בסוף ימי קיסרי רומי על ידי התערבות המדינה. הקולוניסטים נקשרו לאדמת מושבם ויאבדו את החופש לנוד ממקום למקום. המה ביחד עם כל צאצאיהם היו מחוייבים להשאר תמיד על אדמת אותה האחוזה, ששמה נרשם בגליונות המסים. לחפש אחרי חכירות חדשות לא הורשה להם… מאידך גיסא אסור היה להעלות את מחיר החכירה6. כל היחס קיבל תכונה מתמידה וקבועה. על פי חוקי קונסטנטין הגדול בדבר ההתקשרות שבירושה נעשתה השייכות של תושבי הכפרים לאדוני האחוזות לקיימת, דבר שהיה כל־כך חשוב בתולדות ימי־הביניים.

"ההתקשרות שבירושה היתה אז לחוק לא אך לאכרים, כי אם לכל מפלגות החברה בממלכת רומי היורדת. רק על ידי לחץ קיצוני אפשר היה להממלכה הזאת, שמטה כבר לנפול, להתקיים. נחוצים היו אנשי חיל למען הגן על הגבולים נגד ההתנפלות של הפראים; ולמען החזיק את הצבא אי־אפשר היה בלי מסים. בהפלכים היה על המוסד היותר חשוב, על הקוריה, להשתדל בדבר הכנסות המסים; אבל איך יכלו ראשי הקוריה למלאות את חובותיהם, אם עובדי האדמה ברחו מן האחוזות למען הפטר מעול הבעלים והמדינה? וככה נאסרה על הקולוניסטים היציאה ממקום למקום. אבל ככה היו גם אדוניהם החוכרים נקשרים להקוריה. חוקים רבים סגרו לפניהם ולפני יורשיהם את הדרך… לבלי לקיים (להשתמט מלקיים) את החובות ששמה עליהם הקוריה, מוכרחים היו כולם לשאת את משרות הכבוד בהעיר ולמלאות את החובות שהיו קשורים במשרות הללו; בנפשם ובמאודם היו ערבים בעד הכנסות מסי הממשלה. העול של ראש הקוריה לא היה שוה בכבוד להיות עשיר…

"ההתחברות הקשה הזאת היתה אחר־כך לחוק גם למוסדי(ם) העירונים הנמוכים. בעלי המלאכה שהיו מחויבים לעבוד בשביל צורך הצבא, הסוחרים, שעליהם היה להכין צרכי אוכל בעד תושבי הערים הגדולות, פקידי הממלכה הנמוכים ואנשי החיל, נתחברו הם ויורשיהם לתפקידם ביד חזקה. לכל איש היה כבר תפקידו בהסולם החברתי, מיום לידתו. רק הקיסר היה יכול להוציא את מי שהוא מן הכלל… (בתתו לו) שם תואר מצלצל וזכויות מיוחדות.

"כנסיון אחרון ומלא־יאוש להגן על סדרי המדינה והחברה הרומאית נראים החוקים הקשים האלה… אבל האמצעים הקשים האלה סייעו אך ורק, שהחיים האקונומיים ירדו עד למדרגתם התחתונה. המשק הממוני המפותח של הימים העתיקים כבר נהרס בימי האסונות של המאה השלישית. (תוצאות המפלות, ההשחתה בקרב הממשלה, מלחמות פנימיות והתפרצויות הפראים) הביאו לידי משבר כלכלי במדינה… לא עבודת האדמה סבלה ביותר. [עבודת] השדה שנרמסה על ידי רגלי הלוחמים הביאה עוד פעם פרי, אם אך מצאה ידים חרוצות שתקנוה ועבדוה; אבל הרכוש המטולטל נגרע בעת שמטבעות המדינה אבדו במשך עשרות שנים אחדות 19/20 חלקים של כסף. ואת המטבעות של נחושת, שהיו מעורבות במעט כסף בכדי שיהיה להן מראה כסף, מוכרחים היו התושבים לקבל כמטבעות כסף ממש… הירידה להמשק הטבעי מצאה הסכמתה על ידי משטרי הממשלה. את מס האדמה גבו… בתבואות, שנאספו באסמי הממשלה ושמשו לפרנסת הצבא והפקידים. מהמחאה לפקידים על חלק אחד מהכנסות האדמה עד נתינת אדמה של ממש – הוא אך צעד קטן אחד שנעשה בראשית ימי הביניים.

"(גם המסחר והתעשיה ירדו מאד). הסתפקו בהמשק הפרטי, שבאמת נתפתח במידה מרובה רק אחרי שהממון נפל בערכו בתור ערך עובר לסוחר. המשק הכפרי החל לעבוד אך בשביל הצורך של אדון הכפר ועבדיו; רק התבואה הנשארת, עד כמה שלא לקחה אותה המדינה בתור מס, נמכרה… אחר כך היה העבד, בעל המלאכה, לנפש הכרחית באחוזה, והנשים השפחות עסקו במעשה טויה וארג… על ידי זה נעשה המשק הכפרי לבלתי־תלוי בהשוק העירוני. האחוזות הגדולות לא הספיקו שום סחורות למכירה בשוק ולא היו צריכים לקנות שמה. לבעל המלאכה והמסחר היה המצב הזה מעציב מאד. הפיאודליות השמידה לא רק את מפלגת האכרים האיטלקים, היא גם החריבה, בסוף ימי הקיסרים, את הערים

"המסחר אבד את חלקו היותר נכבד, הוא העסק בתבואות השדה, עם סחורות של צרכי היום. לצורך הערים, שמספר יושביהן התמעט, די היה את אשר הביאו מהכפרים היותר קרובים, שיכלו לקנותם בלי עזרת הסוחר. להסוחר, עד כמה שלא נעשה חנוני פעוט, נשאר רק המסחר בחפצים יקרי־ערך, שקוניהם היו העשירים המעטים. והמסחר על השדה המוגבל הזה היה, אף בימים היותר רעים של מסעי העמים, מלא חיים. חלוף הסחורות בין המזרח והמערב לא נפסק לעולם. אבני־החן והממתקים של המזרח מצאו להם חומדים בין הגרמנים־הלוחמים לא פחות מאשר בין הרומאים־הרכים. עיר הבירה החדשה, קונסטנטינופול… היתה, הודות למצבה הגיאוגרפי, למרכז המסחר העולמי… ונתנה למערב את תבואות המזרח והתעשיה היקרה של העיר עצמה. המשי, שערכו היה ממש כזהב כל זמן שהיו מוכרחים להביא אותו מחינה (מסין) בדרך אזיה התיכונה, היה מעובד במידה מרובה בקונסטנטינופול מזמן יוסטינינוס שגלה את סוד גדולו; ארג המשי היפה… נעשה סחורה אכספורטית נדרשת מאד…

בכלל לא עמד המזרח, זה המקלט של התרבות היונית העתיקה, מעולם על מדרגה נמוכה, כמו המערב… הריאקציה הכללית חזקה את יתרון הסוחרים ובעלי המלאכה של תושבי שפת הים התיכון המזרחית, שגם לפני זה, בהימים הטובים, היה מצבם נכבד מאד. ביחד עם החיים העירוניים נשארו באזיה הקטנה, סוריה ומצרים, העבודה האינדוסטרית של תושביה וחלוף הסחורות הרבה יותר מאשר בהסדר של המשק הטבעי בהמערב, גאליה, ספרד וגם איטליה”.

גיוס כל הכוחות הכלכליים לשרות המדינה חיזק בראשונה את מלכות רומא הכושלת והחזיקה על רגליה עוד דורות מספר. אך הגיוס הזה עצמו החיש את התאבנותה, אשר שרשה בדספּוטיות ובעבדות מופרזת, פרי נצחונות וכיבושים רבים. אוצרות עולם, ביזת כל ארצות קדם ומערב 7–8 מאות שנה, נערמו ברומא, והמלכות עמדה כחומה עתיקה, כבירה למראית־עין, ובה פרצות לרוב. האוצרות והפרצות גרו תאוות כל השבטים הדלים והרעבים, אשר בגבוליה ומעבר לגבוליה. מחנות פראים מיערות גרמניה, מהרי הבלקן, ממדברות ערב, התחילו תוקפים בלי הרף את המסדר הצבאי המאובן, ההולך ונסדק, עד שהבקיעוהו והרסוהו והציפוהו מכל העברים.

על הריסות ממלכת רומא התיישבו שבטים נמוכי־תרבות, עדות עדות של אכרים חפשים, החיים על שדותיהם. שבו וקמו מדינות קטנות. המדינות הקטנות התלכדו, מתוך מלחמות, למדינות גדולות, למלוכות רבות־היקף – ושוב התחיל גיוס הכוחות המשקיים לשרות המדינה. באירופה נוצר משטר הנקרא “פיאודלי”. בעלי האחוזות והאחוות העירוניות (גילדות) היו משועבדים למלכות, הכפרים – לבעלי האחוזות, והערים – לאחוות הסוחרים והאומנים. במזרח, ששמר שרידי תרבות־קדם והכיל תכונה מסחרית גדולה, לא נקלטה הפיאודליות בכל כבדה וקפאונה. החליפים הערבים והסולטנים התורכים ישבו על כסאות מלכי מצרים, אשור ופרס. הרגלי שלטון מרוכז, רדייני, נאבקו עם ההתפרדות הכרוכה במשטר הפיאודלי. בדרך זו הלכה גם אירופה במידה שעלתה תרבותה וגדל חלקה במסחר הבינלאומי. לבסוף גברה המלכות ברוב ארצותיה (מלבד איטליה, גרמניה ופולין – והיא סיבת רפיונן ופיגורן) על הפיאודלים, ואת סעדה העיקרי מצאה בערי המסחר, שהיו טרף לאצילים – שכניהן. מעתה נשענה המלכות באירופה, כמו בארצות קדם, על שיטות אחוות עירוניות מגובשות. שב ועוּצב סדר מאובן, כמו בתחילת ימי־הביניים. האחוות שמרו על יתרונותיהן ודכאו כל חדוש, כי כל חדוש נשא בחובו התחרות וערעור מצבן הבטוח. בצרפת קבע המלך לואי הי“א (1467) את סדרי העבודה ואת סוגי העובדים, לפי רצון אחוות האומנים. בסוף המאה הי”ז כללו אגודות האומנים בפריז, 1151 במספר: 17,080 בעלים, 38,000 פועלים, 6000 שוליות. המספרים היו קבועים. לעומדים מבחוץ אסור היה לעסוק במקצוע. הזכות למלאכה מסוימת עברה בירושה.

אולם אז כבר התחילה מלחמת הקפיטליזם הנולד עם המונופול של הקורפורציות (האחוות). ב־1614 נשמעה קריאת “המעמד השלישי”, חלוץ המשטר החדש: “חופש המסחר”, וב־1751 נתפרסמה מימרת גורני, המפקח על המסחר בצרפת: Laissez faire, laissez passer (הניחו לכל אדם לעשות כחפצו! – הכוונה היא שוב נגד יתרונות האחוות והשגחתן, הכובלת את יזמת בעלי המפעלים החדשים).

את אירופה הצילה מקפאון אסיתי תגלית אמריקה והדרך להודו. האפשרויות הכבירות, שנפתחו בעולם החדש, גרו את היצרים ואת הדמיון. ושם, מעבר לאוקינוס, היה כל אדם רחוק מעיני המלך, האחוות והכנסיות. יזמת הפרט פרצה כמעין נובע. התפתחו ספנות, מסחר גדול, התחלות תעשיה, מדע ותכניקה: הופיעה המכונה. ארצות קדם נשארו מן הצד. אסיה ואפריקה, מסין עד מרוקו, קפאו בתרדמתן, ולא התחילו להקיץ אלא בימינו אלה.

המכונה טאטאה את השיטה הקורפורטיבית בכל ארצות התרבות האירופית. כל הזעזועים והמהפכות הגדולות שאירעו בסוף המאה הי“ח במערב־אירופה, באמצע המאה הי”ט באירופה התיכונה, בתחלת המאה העשרים ברוסיה, אינם אלא דרגות ושלבים במלחמת התרבות החדשה, הקפיטליסטית, לשחרור האדם מכבלי משטר כללותי, הכופת את ידיו ואת רגליו.

המכונה היא הישג מוחלט, שאינו נופל בערכו מהתחלת עשית כלים לפני רבבות שנים. ללקט חומר גלום, אבנים, נצרים, עלים, ולבנותם קנים – את זאת יודעות גם צפרים; לחפור מבואות באדמה יודעים מכרסמים וחרוקים. אבל ללטש או לחתוך אבן, עצם, עץ, לשנות צורת דבר בדבר אחר ולסגלו לתפקיד מסוים – את זאת המציא האדם; ומשהמציא זאת נבדל משאר הפרימטים והלך בדרכו הוא. הגדלת כוח הגוף על ידי שימוש במכשיר העלתה אותו על כל הברואים. החלפת הכח בגוף בכוח שאול מן הטבע, המצאת המכונה, העובדת בקיטור ובחשמל, שחררה את האדם מההגבלות הכרוכות ביכלתו הגופנית. לכוחות הטבע אין גבול, ואין הם יודעים עיפות וכליה.

הקפיטליזם הוא פרי המכונה. המכונה כבשה מרחקים, מצולות־ים ומרומי שחקים. קם מדע אדיר, שאין שעור לאפשרויותיו. נוצרה תרבות גבוהה שלא היתה כמוה מעולם. התרבות הזאת גדלה עם גידול רוח היזמה בלב האדם, והיזמה גברה בו במידה שעלה ערך היחיד בחברה ונצטמצמה השגחת “הכלל”, כלומר, מוסדות השלטון המרכזיים או המקומיים, המדיניים או המקצועיים, על דעותיו ועל פעולותיו; במידה שהתבצרה זכות הפרט לחשוב ולעשות על דעת עצמו. מכסימום חופש היחיד (בתוך החברה) הוא יסוד הגאות התרבותית בתקופה הקפיטליסטית; יזמתו היא הרוח החיה, המניעה את החשמל, המניע את המכונה.

התנועות הכללותיות של זמננו נולדו מתוך תנאים דומים לאלה אשר הולידו בעבר בכל מקום שיטות של אחוות סגורות וקנאיות, של פיאודליות קרושה ושל מלכות דספוטית. התנועות האלה נפרדו לשני זרמים: הזרם הסוציאליסטי־הקומוניסטי מזה והזרם הסוציאליסטי־הנוצרי, הפשיסטי והנאצי מזה. הראשון שואף לתת את כל פעולתו של היחיד תחת השגחת מוסדות המדינה או מוסדות הצבור; מטרתו האחרונה היא בטול הרכוש הפרטי, בסיסו הגשמי של חופש היחיד, והדרך ההכרחית והיחידה לכך היא – בטול חופש הדעות והזכויות הדימוקרטיות. הזרם השני קם מתוך התנגדות לראשון ונראה כסותר אותו. אולם מקור אותו המקור עצמו – הזעזועים והמשברים הכלכליים, שבאו עקב התפתחותם העצומה של הכוחות התכניים ונטלו יציבות ובטחון מחיי המוני אדם. פחד החורבנות העתידים לבוא מגדל בימינו הלך־נפש דומה לזה שהשתרר ברומא במאה הרביעית והביא את בני־האדם לבקש ישועה במשטר אשר תאר גיאורג קארו. מיסד הפשיזם יודע ערך יזמת היחיד, והוא מבקש לשמור אותה מכליה, בתוך המשטר הכללותי שיצר, ב“אזורי חופש” מלאכותיים. התחבולות הלאה לא תועלנה. המנגנון, העומד כולו על עריצות, על המעטת דמות היחיד, יאכל את היזמה ויתאבן. גם דרכו, כמו דרך הסוציאליזם והקומוניזם, הוא בהכרח דרך של דספּוֹטיוּת גמורה, בטול חופש הדעות וצמצום חופש הפעולה, לרבות הפעולה הכלכלית. הרכוש הפרטי, אף אם יתקיים, יהיה כבול ומגויס לשרות המדינה – ותוצאות דומות לתוצאות השיטה הזאת בימי הביניים מובטחות גם למחדשיה בדורות אלה. בגרמניה צעדו בעלי הכוון הזה כבר היום כמה צעדים נוספים בדרך שעבוד הרכוש והנפש לשלטון הקיים – וגרמו ליתר ירידה ודלדול.


 

ט. בעית המשברים    🔗

המשק הקפיטליסטי גדל מתוך התחרות תמידית, הגוררת שכלול מתמיד ופוריות העולה בהיקף ובתוקף – ומתוך עלית רמת־החיים ורבוי דרישות האדם התרבותי, הצומחים מרבוי יכלתו והמזרזים אותה להוסיף ולרבות. השיטה הזאת הולמת את תכונת האדם היסודית, את המידה האנושית, שהוציאה אותו מעולם בעלי־החיים. עם התפתחות הכוחות התכניים מתגברים ועולים כוחותיו הנפשיים, מרצו ויזמתו של היחיד, כי היחיד בלבד הוא חי הנושא את עצמו, ואין לכוחות הנפשיים נושא אחר.

בתקופתו הראשונה הלך המשק הקפיטליסטי בדרך ההתפשטות ברוחב. כדור הארץ היה גדול, ומערב־אירופה, ערש התרבות החדשה, פינה קטנה. מהפינה הזאת יצאו חלוצי התוצרת המכונתית, השיטתית, המדעית, כבשו ימים ויבשות, ממלכות ושוקים, הרחיבו את מפעליהם פי־מאה ופי־אלף, והציפו כל מקומות־ישוב במוצריהם.

במרוצת הדורות היו כבושיהם למכשול להם, והם אשר שמו גבול לכוחות התנופה הראשונים. ארצות תבל – קצתן נתחלקו בין האומות הקפיטליסטיות, קצתן הגיעו בעצמן למדרגה של אומה קפיטליסטית. כל עמי אירופה נחפזו ללכת בעקבות אנגליה, צרפת והולנד; ואמריקה ויפן הגדילו לעשות. ההתחרות גברה, ועמה – השגי המדע והתכניקה. השכלולים באו דחופים, חדשים לבקרים, אין שעור להמצאות המגדילות את יכולת התוצרת; והשוקים הקולטים, הסבילים, נצטמצמו, כי בכל מקום חזקה הנטיה להקים חרושת משלו. צמצום השוקים גרם צמצום העבודה, בטלה ורעב, כל מה שקוראים לו היום – משבר. והסכויים להבא הם – משברים אחר משברים. כל משבר גדול מקודמו. מחשבת האדם הלכה בכוון זה והקישה: היכולת ליצור עולה על הצורך, ובפרט על היכולת לרכוש; הצורך ויכולת־הרכישה מוגבלים הם, בעוד היכולת ליצור, העומדת על נצול כוחות־טבע אדירים, אין לה גבול. ומן הצד השני, כל נסיגה בתוצרת מכה במיליונים ושוברת את מטה־לחמם. הישובים גדלו ועצמו מאד עם ריבוי מקורות ההכנסה בתקופת ההתפשטות הראשונה – גדלו במאות מיליונים (אוכלוסי אירופה עלו ב־135 שנה ממאתים מליון ל־400 מליון, אוכלוסי אמריקה – ממיליונים מעטים ל־229 מיליון7), והָעֲמידה או ההתכוצות קשות להם ממגפה ומחרב. הקידמה התכנית עוקרת כל יום אלפים ורבבות מעמדותיהם בעבודה – עבודת המכונה בטוחה היא, מדויקת ומהירה לאין־ערוך מעבודת האדם. אין המכונה יודעת קפיצות ונדנודים מתוך עיפות או מתוך התרגשות, אם תקנוה וכוונוה כיאות. אשר למהירות – יש גבול למהירות גוף חי, ומהירות המכונה עולה עם כל שכלול. והלא המהירות, משמעה חסכון וזול – יסודות ההצלחה העיקריים במלחמת הקיום ובמלחמת ההעפלה.

המשברים באים תכופים ותקפם הולך ורב. זוהי הנחת מרכס ותלמידיו, ובה שואבים הסוציאליסטים את בטחונם בנצחון תנועתם. ואמנם המשברים, הדכאון, הבטילות והרעב, מכלכלים תסיסה פעילה בשדרות־חברה רחבות. המשבר העולמי, שבא אחרי מלחמת 1914/18, גרם למהפכות סוציאליסטיות ונאציפשיסטיות, וברוסיה התבצר שלטון מפלגה סוציאליסטית־קומוניסטית לאורך־ימים. אולם המפלגה הזאת לא יישבה את הסתירה הקיימת בין כוח היצירה ובין יכולת הרכישה. תחת רמת־חיים משביחה ו“חלוקה צודקת” מתוך שפע, באה עניות מרה, עבדות והתמקמקות. לא רק יכולת הרכישה, גם פוריות העבודה ירדה פלאים, על אף מאמצי השלטון הכל־יכול, שלא חס על הרכוש ועל הנפש ושקד כל הימים על הקמת תוצרת אדירה, מודרנית – והעם שקע בחיי מסכנות וכניעה אסייתית.

לפני שנים מעטות נתגלתה תורת המשברים הישנה בלבוש חדש, בשם חדש ומזוינת בחומר רב, שנתחדש לחוקרים אמריקאיים, הנקראים “תכנוקרטים”, וראוי הדבר לבחון את הנחותיהם.

הוברד סקוט, אחד מבעלי הגירסה התכנוקרטית, כתב ב“הרפּר’ס מגזין”, לפני כשבע שנים, לאמר:

כוח – משמעו יכולת־העבודה. כל חיי האנושיות הם מלחמה מתמדת להגברת כוחה. בזה אחר זה גלה האדם את הכוח הטמון בפחם, באשדות מים, בנפט, והיום הוא מתאמץ לכבוש את הכוח האטומי. בהשתלטות על כוחות־הטבע יסוד קיומנו. בהם בעיקר מקור השפע החמרי. בלעדיהם נמות. המשבר השורר בעולם בזמן הזה לא בא מחוסר מוצרים. אמריקה במצבה היום ובאמצעיה היום מובטחה מכל מחסור לאלף שנים – אם רק תשנה את שיטת המחירים הקיימת.

הוברד סקוט הולך ומונה את סיבות המשבר: בשמונה שעות־עבודה יוצר האדם מדת־כוח השוה לעשירית הקילובט. עבודת 36 מיליון בוגרים בארצות־הברית יוצרת 3,600,000 קילובט. כוחה של הגדולה בטורבינות אמריקה הוא 300,000 קילובט בשמונה שעות־עבודה. אולם היא יכולה לעבוד 24 שעות. ארבע טורבינות כאלה כוחן שוה לכוחם של כל עובדי ארצות־הברית. כל המכונות הפועלות בארצות־הברית נותנות מיליארד קילובט. כוחן עולה פי חמישים על כוח עבודת כל האנשים עלי־אדמות. המסקנה היא – ערך האדם בתוצרת הולך ויורד, ערך הכוח התכני עולה עד לאין שעור. את המהלך הזה אין לעצור. אם נפסיק כוח הפחם, הנפט והחשמל, ימות רוב העם בשבועות מספר.

המכונה מוציאה את האדם מן התוצרת. יצירת טונה של פלדה הצריכה ב־1900 שבעים שעות עבודת־אדם, ב־1929 – שלש עשרה שעה. וכך בכל ענפי התוצרת. שני התהליכים האלה – הגברת העבודה התכנית ופחיתת עבודת האדם – גורמים למשבר כלכלי מתמיד ומתרחב. חוסר העבודה אינו תופעה חולפת. באירופה מונים היום כ־25 מיליון בטילים, בארצות־הברית כ־15 מיליון. בשנים הקרובות יעלה מספרם עד 20 מיליון. איך תתקיימנה ארצות התרבות?

היכולת ליצור עולה לעין־ערוך על הצורך, ופריון האדם הולך ומפגר אחרי פריון התוצרת. אם פועל אחד עושה היום בבית חרושת מודרני ללבנים עבודת אלף פועלים לפנים, הרי אין מקום לאלפים. והאלפים המיותרים בכל מקצוע הולכים ומצטרפים למיליונים ולעשרות מליונים. אין הם יכולים להנות מן השפע מפני שהם מחוץ לעבודה. ובעלי המפעלים נחנקים בשפעם מחוסר קונים ופושטים את הרגל. יסודות החיים הכלכליים בכל ארצות התרבות נזדעזעו.

מה המוצא? התכנוקרטים מאוחדים בדעתם על מצב המשק הקפיטליסטי ועל החורבן המוכן לו בזמן קרוב. אולם דעותיהם נחלקות ומחשבתם מפסידה את רוב בהירותה בשעה שהם אוזרים חלציהם ומנסים להשיב על השאלה: מה לעשות? הם מחשבים חשבונות ואומרים: אם יעבדו בארצות־הברית בזמן הזה רק ארבעה ימים בשבוע ורק ארבע שעות ביום, תספיק העבודה לכל. יתכן. אך אין זו אלא תרופה לשעה. מחר יצעד המדע צעד קדימה ולא תספיק עבודה אלא לשלש שעות, ומחרתים – לשעתים, וכן הלאה. אין כל סיבה שתהליך זה יעמוד. לאחר זמן יעבוד הפועל רבע שעה ביום; אחרי כן – חמשה רגעים; אחרי כן – רגע אחד. לבסוף יתמסמס גם הרגע האחרון. והאנושות תעמוד במקום אשר עמדה לפני “הפתרון” התכנוקרטי: אין העבודה מספקת לכל. מה ייעשה לבטילים, שמספרם הולך ורב? מובן מאליו שבני אדם לא יחזיקו בשיטה הזאת עד אשר יגיעו ל“יום עבודה של רבע שעה”. האבסורד שבה יוברר להם זמן רב קודם לכן, והיא תיבטל מאליה.

התכנוקרטים לא השגיחו באבסורד משום שלא מצו את הנחתם ולא הסיקו ממנה את המסקנה האחרונה. דעתם היתה נתונה לבקשת תרופה לכל צרה שלא תבוא, מעין קמיע אלחימית. הוברד סקוֹט ראה את הישועה בהחלפת הכסף בקנה־ערך אחר – במידת הכוח שהושקע במוצר. את מחיר המוצר יש לציין לא בדולרים אלא ביחידות עבודה, ואלה תמודנה ב“אֶרְג” (יחידת הכוח) או ב“קַלוֹרִיָה” (יחידת החום). “את הכוח יכולים אנו למדוד, – אומר הברד סקוט, – זוהי עובדה יסודית, מכרעת. וכאן נקודת־המוצא לפתרון בעיותינו החברתיות. ערך הדולר בשוק עשוי להשתנות בן־יום, ויחידת החום והעבודה לא תשתנה: בשנת 1900, ב־1933, ב־2000, ובכל הזמנים – היא אותה היחידה”. כאן לפנינו דוגמה מופתית של “החלפת היוצרות” מתוך השתכרות במלים: לא ערך הכסף משתנה, כי אם ערך המוצרים, והוא ישתנה גם להבא – יהיה קנה־המידה אשר יהיה; ושינויי ערך המטבעות הם תופעה טפלה לשינויי ערך המוצרים.

וכך השיב להצעה הנ"ל העתון האנגלי “ניו סטיטסמן אנד נישן”: התכנוקרטים רוצים להחליף את הכסף בשיטת ערכים חדשה, שיטת ארגים, יחידות כוח, והם בטוחים ביציבותה אולם יציבות הארג וכוח קנייתו אינם בטוחים כלל, שכן כמות הארגים, הדרושה להכנת מוצר מסויים, תשתנה אחרי כל שכלול תכני. התכנוקרטים לא עמדו על צד זה ולא בררו לעצמם, כנראה, את פרטי שיטת החליפים החדשה, שהם באים להציע.


 

י. הצורך והיכולת    🔗

יסודות הבעיה שאנו עוסקים בה הם: א. מידת היכולת ליצור; ב. מידת הצורך; ג. מידת היכולת לרכוש; ד. דרכי ההתאמה בין שלשת הגורמים הללו.

גידול יכולת היצור הוא, מעתה ולהבא, תהליך שאינו מוגבל. כל הישג מדעי חדש וכל שכלול תכני פותחים סכויים אין־קץ להשגים ולשכלולים אחרים. עם זאת אין שגשוג התכניקה והמדע אלא מעשי ידי אדם, וחוקי פעולות אדם חלים עליו וקובעים את גורלו.

בעל המפעל משכלל את מפעלו ומרחיבו בתקוה להרבות את רווחיו. אם תתבדה תקותו, יצמצם את תוצרתו. במלים אחרות: אין חשש לריבוי תוצרת בעלמא. עודף של תוצרת ישנו ויהיה, הוא נובע בהכרח מחוקי התחרות, והתחרות היא תנאי ובסיס לכל התקדמות; אבל ריבוי סתם, מתוך יכולת בלבד, לא היה ולא יהיה. גודל התוצרת מוגבל במידת הצורך.

מה היא מידת הצורך?

שני גורמים קובעים אותה: אחד תחומים לו, והשני אין לו תחומים. הראשון הוא ריבוי האדם, השני ריבוי צרכיו.

ריבוי האדם נתון בגבולים טבעיים. אמנם גם הם גמישים, ככל דבר חי. יש והישוב פוחת עקב תמותה גדולה מהרגיל (מלחמות, מגפות ופורענויות אחרות) או פריה מועטה (בארצות הנוהגות מנהגי קונטרספטיקה); ויש שהוא עולה עקב השפע (כמו באמריקה בשעתה) או עקב “הסתפקות במועט” והשתקעות בהווי דל, קפוא, העומד על “זיעת־אפיים” ועל התנזרות מכל מה שאינו הכרחי לקיום הגוף (סין, הודו, רוסיה). הריבוי הוא ההבדל בין התמותה ובין הפּריה (גם עליה מחוץ, יסודה בפריה). יש והפריה תגדל מעט, יש והתמותה תקטן (בישוב תרבותי, השומר חוקי הבריאות), אך מטבע בריאתו של האדם הוצבו לריבויו תחומים לא יעבור. אֵם לשנים־עשר בנים אינה מקרה שכיח, ואֵם לשני תריסרים – מקרה יקר־המציאות, אחד ממיליונים. חצי תריסר בנים הם המכסה הממוצעת.

הפריה מצומצמת מעיקרה, ככל תכונה גופנית. אמנם הריבוי עולה – בתנאים נוחים – בפרוגרסיה גיאומטרית, וסופו להיות עצום. אף־על־פי־כן לא ישיג את השגשוג התכני, שאין חוקי גוף־חי מושלים בו כלל.

וכמו הפריה כן מוגבלים צרכי־החיים הראשונים. אין האדם יכול לאכול עשר מנות, ללבוש עשר חליפות זו על זו ולישון בשתי מטות בבת אחת.

הפריה וספוק צרכי־הגוף קצובים מיסודם. לכן אין שנויים ואין התקדמות בהווי העומד אך ורק, או בעיקר, על שני הדברים האלה. החרוקים השתפניים פותרים את בעית הריבוי הטבעי בגרוש עודף האוכלוסים; ואין גורמים אחרים לתמורות בחייהם. צרכיהם לעולם הם אותם הצרכים, וכן דרכי עבודתם ומשטרם החברתי. אין טעם לסטיות ולחידושים. אך האדם, כאמור, אינו רק יצור מתקיים – הוא גם יצור מעפיל. האדם יוצר כלים, הכלים גוררים צרכים חדשים, הצרכים החדשים גוררים כלים חדשים – ואין לדבר סוף.

נמצא שהכלל אשר קבענו למעלה – גודל התוצרת מוגבל במידת הצורך – אינו ממצה את הענין כולו. מידת הצורך אינה מידה בחבל.

הבהמה מסתפקת במה שהיא מוצאת מן המוכן. גם האדם הקדמון, הפליאוליתי, הסתפק על־הרוב במה שמצא מן המוכן: במערה מקרית ובאבן גסה, מתוקנת במקצת, אשר תצלח בידיו להכות את טרפו או את אויבו, ובצידת יומו. אולם, אם ראה בידי אחר חפץ אשר חמד – קנא בו, ויש אשר לקחו ממנו בחוזק־יד או בערמה.

הנערה העניה תקנא בעשירה אשר לה עשר שמלות, ואף אם תלעג לה ותאמר: האין די לה בשלש? אך אם ירווח לה, תרבה שמלות כמוה. לכאורה, מה בצע לאשה בשמלות למעלה מצרכה? איוולת היא – אותה האוולת שבכל הפרזה ללא טעם. אולם אין זו אוולת – להחליף בגדים ישנים בחדשים או בטובים מהם.

משל אחר: אדם קנה לו רדיו. עברה שנה. המכשיר טוב כאשר היה, אך בינתים נראה בשוק רדיו אחר, משובח משלו, והנה הוא מוכר את מכשירו או מתפטר ממנו בדרך אחרת, וקונה לו את החדש. האם שטות היא? לא. חפצו להנות מן הרדיו, והשכלול ירבה את הנאתו. וטעמו עמו.

כל שכלול מוליד דרישה חדשה, צרכים חדשים. מידת הצורך אין לה שעור – ויש אשר כוח היצירה, בכל הדר־תקפו המדעי והתכני, מפגר אחרי הדרישה. מימי קדם חלם האדם על תעופה, ועתה שהגיע לכך עודנו רחוק מהסתפק בהשגו – מכונה יקרה היא האוירון, בלתי־נוחה ובלתי־בטוחה. בשנים הבאות, ואולי בדורות הבאים, לא יחדל לחתור אל אשר חשקה נפשו מני אז – אל מכשיר קל וטוב, בו ימריא כלבבו, יעלה וירד בכל מקום, יטוס כצפור־דרור, ולא יהיה רתוק לתחנות עליה וירידה גדולות ויקרות מאד. וכן ענין הארכת החיים, שמירת כוח־העלומים או החיאתו, נצול תנודת הים, וכו' וכו' – אלפי דברים אשר דרישת האדם קודמת בהם ליכולת ההגשמה וקובעת את כוון יצירתו. ולהפך, כמה דברים, אשר לא עלו על דעת רוב בני־אדם, היו, לאחר הבראם, לצורך כללי (חשמל בכל שימושו, גרמופון, קולנוע וכדומה).

מידת הצורך מתרחבת לאין שעור. כל שכלול פורה, המעשיר את החיים, מפרה אותה ומגדל בלב אנוש משאלות חדשות ורבות, הממריצות אותו למאמצים חדשים. התהליך הזה לא יסתיים לנצח, ובו ערובה להתקדמות ולהעפלה עד עולם.

טולסטוי, שהיה פשטני מטבעו, כמו שהיה פשטני בכוונה, כתב ספור על אחד “ממגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו”. ככלות ימיו על אדָמות מת ונקבר; והנה – ד' אמות הספיקו לו. למה איפוא טרח שנים על שנים להרבות אחוזות ונחלות? על כך השיב לו נ. ק. מיכאילובסקי: הלא זה מת, המסתפק בד' אמות, ונפש חיה – תבל ומלואה לא יספיקו לה! וכבר אמרו חז"ל: “אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו”. ואם לדייק: המת – אף לד' אמות אינו זקוק; החיים מיחדים לו אותן למען היפטר מגופתו.

אם אין שעור לצורך, אין שעור לדרישה, על כל פנים לדרישה־בכח, לתשוקה. כי הדרישה ממש, היוצאת מן הכוח אל הפועל, מותנית ביכולת הרכישה.

הצורך ויכולת הרכישה לא תמיד הם עולם בד בבד. סין הרעבה זקוקה ללחם; היא מסוגלה לאכול את כל העודף המצטבר בארצות־הברית או בברזיל, הנרקב או נשרף מעבר לאוקינוס מאין לו שוק, – וכסף לקנותו אין. הַפַרְמֶרִים שבאמריקה זקוקים לבגדים ולכלים ולחמרי־זבול ולכסף, בו ישלמו את חובותיהם – אסמיהם המלאים לא יצילום מפשיטת רגל. פולין העניה והפרועה התאותה בכל נפשה ובכל מאודה להיות “אומה אדירה” כצרפת או כרוסיה. אבל אין אומה אדירה בלי חיל רב ומשובח מכל הסוגים, כלי מלחמה מתוקנים, חרושת נשק משלה, ואת כל אלה לא השיגה ידה. אילו השיגה, לא היתה נחרבת בשבועים. אין התאמה בין הצורך ובין היכולת לספקו.

אף־על־פי־כן תלויה זו בזה. סין הרעבה עובדת ומתאמצת לחיות. מאות אלפים, מיליונים, גוועים בה ברעב, אבל מאות מיליונים חיים ומכלכלים את עצמם וקונים מחוץ את מחסורם. והישוב בסין מתרבה. אילו לא קנתה סין חלק מתוצרת אמריקה, היה מצב הפרמרים והעסוקים בחרושת בארצות־הברית גרוע משהוא היום. הפרמרים האמריקנים מבקשים תקונים, שיטות חדשות, ענפי־תוצרת חדשים. גם באמריקה מתרבה הישוב, ובו בזמן עולה רמת־החיים; והעליה ברמת־החיים גדולה הרבה מריבוי הישוב. ב־26 שנה (1899–1925) גדלה תוצרת ארצות־הברית בכללה ב־180%. בפרק־זמן זה התרבה הישוב ב־55%, ותצרכתו ב־80% לנפש בממוצע. 80% מציינים את העליה ברמת־החיים, כלומר, ביכולת הרכישה. סכום תצרוכת אמריקה ב־1925 היה גדול אפוא ב־179% מסכום תצרכתה ב־1899.

עליה כפולה כזו – בישוב וברמת־החיים – אינה כלל. ארצות־הברית גדלו והתפתחו בתנאים יוצאים מן הכלל, ורבע־המאה הנזכר כולל את תקופת מלחמת 1914/1918 שהביאה להן רווחים עצומים. אך היוצא מן הכלל מורה אותנו, במקרה זה, כלל שאינו מטל בספק: כל ארץ, המסגלת לה יסודות התרבות הקפיטליסטית, והמתקדמת בדרך זו בהצלחה – תהיינה הסיבות אשר תהיינה – רמת־חייה עולה, ועמה עולה התצרוכת.

העליה הזאת משמעה ריבוי מקורות הפרנסה, וריבוי מקורות הפרנסה גורר ריבוי צרכים גדול ממנו. ריבוי הצרכים דוחף את האדם למאמצים חדשים, ומכאן – ריבוי עבודה, עלית פוריותה וריבוי סכום המוצרים. וככל שמתרבים ההשגים הממשיים, כן עולה ומתרחבת בהקף יכולת־הרכישה.

יכולת הרכישה מפגרת אחר הצורך, ולעולם תפגר אחריו. אין אני מתכון בזה לצרכים הראשונים, הדרושים לקיום הגוף – את אלה מספּק כל יצור, כאדם כבהמה; ואם אין ביכלתו לספקם, הרי הוא מת. הצרכים הראשונים, הפשוטים, מצומצמים הם על פי טבעם ואינם כוח־דוחף להעפלה. המדובר כאן בצרכים הנולדים מתוך הוי תרבותי. אלה ממריצים את האדם ליצירה מוגברת. והם עצמם אינם מוגבלים בזמן ובמקום, כי יסודם בכוח־הדמיון ובהרגלי־נפש. יכולת ההגשמה מפגרת אחריהם, והצרכנות הממשית, המתבטאת ביכולת הרכישה, כלומר, בהצדקה משקית, מפגרת אחרי יכולת ההגשמה. אך אין היא עומדת תחתיה. צעדיה אטיים מצעדי יכולת־ההגשמה, אבל התקדמותה מתמדת ולעולם לא תפּסק, אם לא ייבש מקור היצירה. ומקור היצירה לא ייבש כל זמן שבחיי האדם מושלים החוקים שבנו את תרבותו הגבוהה, המדעית־התכנית, המבדילה בינו לבין עולם בעלי־החיים. החוקים האלה הם: חרות היחיד במסגרת ההוי החברתי, העומדת על קנין פרטי, והתחרות חפשית בכל ענפי החיים. מן החוקים הללו אין האדם יכול לסור תסורה מוחלטת, כי בלעדיהם אין קיום לתרבותו. הנסיונות הכללותיים בזמננו, כמו בעבר, אינם אלא מרד ארעי של יצרים נמוכים. התקוממויות מסוג זה תהיינה גם בעתיד, אבל סיכויים להצלחה אין להן. ועל כך עוד נשוב לדבר.

אני מסכּם: ריבוי האפשרויות מרבה את הצרכים, ריבוי הצרכים מגביר את היצירה, היצירה מרבה את מקורות הפרנסה ואת מדת ההשתכרות, כלומר את יכולת הרכישה, וזו שבה ומרבה צרכים, מגבירה את היצירה ומגדילה את סכום העבודה.


 

יא. בסיס התרבות הקפיטליסטית    🔗

עלינו להכיר כי התרבות הקפיטליסטית אינה עומדת, ומעולם לא עמדה, כולה או רובה, על שלטון קולוניאלי ועל נצול טורף של ארצות מפגרות. עלית רמת־החיים הפנימית, המשיגה את היכולת היצרנית והממריצה אותה, היא הגורם העיקרי לקדמה הכבירה באירופה ובאמריקה, והרכוש המתרבה הוא הנושא את ריבוי הישוב העצום. אין אני מסיח את דעתי מהקשר האמיץ בין ההתקדמות הזאת ובין המשא־והמתן החיצוני, ועוד אשוב לדבר בו. אך המקום, שההשקפות המהלכות ב“שוק הרוח” מיחדות לנצול ולטרף, גדול הוא יתר על המדה. אין אנגליה “דוגמה קלסית” של ההתפתחות הקפיטליסטית, כי אם מקרה בפני עצמו. וגם במקרה זה מושל אותו הכלל.

אנגליה הקדימה את עמי היבשת במכונות תעשיה ובמכונות תחבורת, ולא מעט מהצלחתה יש לזקוף על חשבון ראשונותה. המלקוח שלקחה בארצות רחוקות ונדחות, המושבות והשוקים שכבשה לה בחַרבה ובחכמתה המדינית, עמדו לה להקים חרושת גדולה, מסחר גדול, צי גדול, ממלכה אדירה. כל זה עלה בידה לא משום שהיתה הראשונה בכובשים ושללה שלל רב, אלא משום שהיתה הראשונה במוכשרים לנצל בדרך יצרנית את האוצרות ואת האפשרויות שנזדמנו לה, להפרותם ולהבנות מהם.

למעשה יצאה ספרד לכבושים מעבר לימים לפני אנגליה, וגם הגדילה לתפוס ולכבוש. אולם זהב האינקים והאצטקים לא הביא ברכה לאספמיא. הירידה הרוחנית, הקפאון והבערות הקנאית, ששקעה בהם תחת כנפי הכנסיה הקתולית, אחרי אשר אבדה בידיה את מעט התרבות הערבית־עברית שצמחה לפני כן בדרום חצי־האי הפירינאי, אלה היו בעוכריה. על כן הדביקה אותה בריטניה, וגם עברה לפניה ותפסה מקום בראש. ההון החיצוני עזר לתוקף התפתחותה, והכר הנרחב הועיל לה, אבל הכשרתה הפנימית היא שהכריעה וקבעה את עתידה.

הישוב באנגליה ובוולס ב־1700, על סף תקופת המכונה, עלה רק מעט על חמשה מליונים נפש, והיום הוא בן 40 מיליון ויותר. מי מכלכל את 35 המיליונים שנתוספו? לפנים אמרו: בריטניה חיה על נצול מושבותיה; אין ביכולת האי הזה לשאת את יושביו המרובים – ששית כדור־הארץ נושאת אותם. האמנם כן הוא?

תקופת המשק הקפיטליסטי הקולוניאלי “הטורף” עברה זה־כבר. ארצות־הברית השתחררו, כל המושבות הבריטיות היו לדומיניונים עומדים ברשות עצמם, אף הודו אינה עוד ארץ מנוצלת, מצרים התעשרה בזכות מטעי הכותן שטפחו בה האנגלים, בכל מושבות־הכתר הונהגו חוקים השומרים אותן מפני עריצות ושרירות־לב – כל המדבר עליהן בימינו כעל טרף לשיני הקפיטל הבריטי מסלף את האמת ביודעים או בלא־יודעים. מיתרונות החרב והזרוע נשארו רק שרידים מעטים בפנות נדחות של אפריקה ואסיה.

כמו־כן חדלה אנגליה, זה כשמונים שנה, להיות היחידה בשוק העולמי. גרמניה, אמריקה, יפן, בלגיה, הולנד, צרפת ואיטליה, מתחרות בה בהצלחה, ולעתים – בהצלחה רבה. ואף־על־פי־כן היא נושאת את עצמה, אינה מצטמקת, מוסיפה לגדול, אם גם לא בקצב מהיר כבראשונה. ב־1891 עלה מספר התושבים באנגליה ובוולס ל־29 מיליון, וב־1931 – ל־40 מיליון, עודף של 11 מיליון בארבעים שנה. על מה חי עודף זה? מי מפרנס אותו, לאחר שנסתמו כל מקורות הסחיטה, הנצול, המלקוח?

והנה – גרמניה. זו עלתה במאה שעברה למדרגה קפיטליסטית גבוהה בלי כל מושבות, בלי שלל של חומר גלם או אוצרות מוכנים מבחוץ. רק לאחר שעצמה מאד שמה את ידה על קצת איים רחוקים באוקינוס השקט ועל קצת ארצות פראיות באפריקה. אך מי יאמר כי מאלה גדלה? וכמוה ארצות־הברית. ולעומת זאת, מה הועילו המושבות הגדולות לפורטוגל? האם העלוה מירידתה? ושוודן, דנמרק, נורווג – אלה אין להן כלל מושבות הראויות לשמן, והן ארצות תרבות קפיטליסטית פורחת.

על־כרחך אתה אומר, כי לא הנצול הטורף הוא הנושא את הקדמה הקפיטליסטית, כי אם הרכוש הממשי שהתרבות הזאת יוצרת בארץ־מוצאה. לא בזכות טרף ושלל, ההולכים ורבים, יושבים היום באנגליה 11 מיליון נפש יותר משישבו בהן לפני 40 שנה. וכן בשאר ארצות התרבות הקפיטליסטית. העיר רומא חיתה לפנים על ביזת נתיניה, לקחה בחוזק־יד ובזבזה, ולא יצרה הרבה. על כן נידלדלה איטליה, נתרוששו הפרובינציות ונחרבה הממלכה כולה. ואנגליה אינה עיר אחת, כי אם אומה גדולה, בת עשרות מיליונים נפש, ומושבותיה לא הענו כי אם העשירו.

הישוב האירופי, באירופה ומעבר לימים, גדל ב־150 שנה פי שנים וחצי. על מה חי העודף, העולה ל־400 מיליון נפש בערך? רק מעט מזעיר מ־400 המיליונים הללו חיים על נצול טורף. הרוב הגדול, 95% ומעלה, חיים על הרכוש החדש שיצרו.

והמסקנה היא: הרכוש שהעם יוצר, ולא הרכוש שהוא לוקח בזרוע, קובע את קיומו. וככל אשר יגדל כוחו ליצור רכוש נוסף, כן תגדל יכלתו לרבות ולשאת את ריבויו.

גדולו של ישוב ועלית רמת־חייו עומדים על גדול רכושו וגדול רכושו תלוי במצב תרבותו התכנית והמדעית.

רעיון זה, אין לבקש בו רמז או סמך ל“אוטַרְקִיָה”. האוטרקיה, כפי שפרשוה בימינו בגרמניה, העצמאות הכלכלית, שאינה תלויה, או תלויה אך מעט, בחלופים בינלאומיים, רק בערותם של היטלר ו“הוגי דעות” מבני־מינו היא. הדבורים על “עצמאות כלכלית” אינם אלא דברי הבל. הרכוש העודף, ההולך ונברא בארץ מתקדמת, רכוש ממשי הוא, אבל בלי חלופים לפי הצורך ידמה לאבן שאין לה הופכין, ולא יועיל במאומה. אדם שכיסו מלא כסף לא יחיה אם לא יקנה בו לחם – את המטבעות לא יאכל. הפחם, הפלדה והאריג לא יכלכלו מיליוני אנגלים, אם לא יוכלו להחליפם במוצרים אחרים.

הרכוש הנוצר הוא יסוד הקיום, והחלופים – היסוד השני. אין המסחר מרבה רכוש – יש בו רוחים ויש בו הפסדים, ולא הצד הזה הוא העיקר מבחינת הכלכלה הלאומית – המסחר מקיים את הצורך החיוני בחילופי חמרים. אין ישוב יכול להתקים בלי חלופי צרכי־קיום, כמו שאין גוף חי יכול לחיול בלי חלופי חמרים אורגניים.

הישוב האירופי, באירופה ומחוצה לה, גדל בתקופת המכונה, כאמור, ב־400 מיליון נפש בערך; הוא מונה היום כ־600 מיליון נפש. אולם צרכי 600 המיליונים הללו גדלו באותו פרק־זמן פי־מאה, אם לא פי כמה מאות. ואף־על־פי־כן הם חיים ומספקים את צרכיהם המרובים, וחייהם, בדרך־כלל טובים הם (להוציא את רוסיה) מחיי אבותיהם ומחיי זולתם. איך בא הדבר הזה? הנאמר כי מסחרם עם הארצות המפגרות התרחב, ורווחי המסחר הזה עלו מאד? אבל, מחוץ לסין והודו וקצת איי האוקינוס ההודי, אין בכלל ישובים גדולים בארצות מפגרות, והללו – כוח קניתן לא עלה, ויש שירד, ובינתים קמה בהן חרושת משלהן, וזו, ביחד עם ההתחרות היפנית, דוחקת בחזקה, בכל מקום, את רגלי המסחר האירופי והאמריקאי. כך, למשל, נסוג הקנבוס האירופי מפני הג’וט (הקנבוס ההודי), וסופו של דבר שמרכז חרושת השקים, החבלים וכיוצא באלה, עבר בימינו מאנגליה להודו.

החרושת הקפיטליסטית יצאה מחוגם המצומצם של עמי מערב־אירופה, וגם עברה תחומי הגזע האירופי בכל תפוצותיו. ההתחרות קשתה, אפשרויות הניצול הפשוט, הרווח הקל, פחתו. ואף־על־פי־כן גדל ישוב אירופה פי־שנים וחצי, ויוצאי חלציו, שנדדו מעבר לימים, מלאו את אמריקה, אוסטרליה, דרום־אפריקה ואיים רבים. גם היום הם מתרבים ורמת־חייהם מוסיפה לעלות. ברור, שהריבוי הזה והשפע אינם עומדים על ניצול הארצות המפגרות. על מה, איפוא, עומד רובו של העולם הקפיטליסטי, אם לא על הרכוש החדש, ההולך ונברא בתוכו יום יום? ואם כן, לובשת גם בעית המשברים צורה אחרת ותובעת בדיקה חדשה.

משבר – מקרה טבעי הוא בחיי הכלל, כמו בחיי הפרט. כל אדם עלול להחלש, לשגות, למעוד, להנזק. וכן כל צבור. אולם התורה המרכסית העלתה את התופעה הזאת, במידה שהיא מתגלית בשטח הכלכלי, למדרגת “גזרה היסטורית”, “החופרת קבר” לעולם הקפיטליסטי, או העומדת עליו כנחשול המתגבר – ואין לעצור אותו ואין להמלט מידיו.

מלחמת הקיום כלל היא – אין יוצא ממנו בכל מלכות החי. ככל מלחמה, יש בה הצלחה ויש כשלון. אולם במלכות הברואים ובמשטרים כללותיים – במידה שעלה בידם לכבול את יזמת היחיד – עקרה היא מלחמת הקיום, אין כוחה לחדש. במלכות האדם – במידה שפרץ גדרי העדרות, במידה שהתגבש כיחיד, החושב את מחשבותיו והמחשב את דרכיו – הפכה מלחמת הקיום הברואית למלחמת העפלה אנושית. מלחמת הקיום המריצה את האדם להתקדם, וכן יהיה להבא.

מלחמה זו לבשה כסות אחרת, חברתית ותרבותית, אך ביסודה היא אותה המלחמה עצמה, ואותו הכלל הנצחי מושל בה וימשול לנצח: הצלחה וכשלון. איש־עסקים מיסד בית־חרושת, בנק, בית־מסחר, משרד קבלני, סוכנות לנסיעות. בבואו לכונן את מפעלו הוא עושה תחילה את חשבונו. הוא רואה כי יש דרישה לסחורה זו או לשרות זה, ויש תקוה לרווח. התקוות והסיכויים, פעמים הם קטנים ומפוקפקים ופעמים הם גדולים ונראים כאיתנים, אבל בטחון גמור אין ואינו יכול להיות. אין אדם יכול לעשות את כל החשבונות משום שאינו יכול, ולעולם לא יוכל, לראות את כל המסבות ואת כל הגורמים. רעיון המשק “המכוון” מופרך מעיקרו: לא זו בלבד שהוא מזיק להתקדמות התרבות האנושית – הוא עומד על הנחה מוטעת ואינו ניתן להתגשמות.

אותו החוק של סיכויים וחשבונות מוגבלים, של הצלחה וכשלון, המושל בחיי הסוחר, הבנקאי, בעל בית־החרושת, מנהל חברת־אניות או חברת מכרות־יהלומים, מושל בחיי האכר, הפועל, החנוני, הרוכל, הרופא והסוכן.

כל איש־מעשה צפוי לכשלונות, כמו להצלחות. כשלונו הוא משבר לו. יש והמשבר בא מסיבות סוביקטיביות – לקויי גוף או לקויי נפש – ויש שסיבות חיצוניות גורמות לו: תנודות ההצע והביקוש, חוסר כסף, קשיי האשראי וכדומה. אותם הגורמים עלולים להביא משבר גם על רבים – הכל לפי תוקף התנודות ורוחב התפשטותן. אין בין משבר, הפוגע ביחידים, לבין משבר, הפוגע בסוג שלם או בכמה סוגים, בארץ אחת או בכמה ארצות, אלא הבדל בהקף ובכמות. להשיג התאמה כללית בפועל ממש אין איש יכול, וכמו שאמרנו – אף לחשב מראש אין ביד אנוש. אולם כל אדם עושה כיכלתו את חשבונו הפרטי, החשבונות הפרטיים מצטרפים לחשבון כללי (שאין לדעתו אלא לאחר מעשה), ומתוך כך נולדת מאליה התאמה־בקרוב, ומלחמת הקיום היא המתקנת אותה, היא המותחת את הקצר, הקוצצת את המשתרבב, השוקדת על הדיוק.

נמצא איפוא, כי מידה של משבר ישנה תמיד, בחי הכלל כמו בחיי הפרט. והשאלה היא זו: המשברים המתרחשים במשק הקפיטליסטי – היש בהם קצב וקביעות “פטליים”? האם חוזרים הם לתקופות מסוימות, בהפסקות ההולכות וקצרות, בעוז ההולך ונעצם? או אין בהם קביעות כזאת, ותנועתם משתנה לפי תנאי השעה והמקום?

מרכס בנה את תורתו על סמך מה שראה בזמנו: מספר משברים במשא־ומתן הבינלאומי, ההולכים ובאים. מרכס בקש קביעות, “חוק”. הוא נחפז לשוות להופעה הזאת “תקופיות” וקצב: המשברים חוזרים כל עשר או חמש־עשרה שנה. והם הולכים וחזקים בהקף, בתוקף ובתוכף. תכיפות ותקפם עתידים לגדול בהדרגה, וסופם שיביאו קץ למשטר הקפיטליסטי. הרצון הוא אבי המחשבה, – אומר פתגם גרמני.

מרכס ראה את סיבת המשברים בטבע השיטה הקפיטליסטית, העומדת על התחרות כלכלית חפשית. המלחמה נטושה על פני כל כדור הארץ, וכל בעל־עסקים הוא כישמעאל במדבר – ידו בכל ויד־כל בו. כל ימיו הוא רודף בצע, יסוד הונו, כי ההון הוא חילו וזינו. ההון נוצר בעבודה. המעביד שוכר את העובד ומשלם לו בחלק מפרי עבודתו. את השאר הוא לוקח לעצמו. זהו הנצול, ובו יסוד הצטברות ההון וכל השיטה הקפיטליסטית.

בעל המפעל נלחם בבעלי מפעלים אחרים. דרכו היחידה לנצחון היא בהעלאת פוריות העבודה ובקמוץ בהוצאות. שכלולים תכניים ושיטות מדעיות מרבים את תוצרתו וממעיטים את מספר פועליו. החרושת בכל ענפיה הולכת וגדלה, מתפשטת בכל העולם, וכדור הארץ אינו מתרחב. השוק הבינלאומי הקולט הוא בית־קבול מסויים, התוצרת – מעין המתגבר, וחוסר־העבודה – בור ההולך ומעמיק; המכונה דוחקת כל יום המוני עובדים אל מחנה הבטילים. מכאן משברים ההולכים וחוזרים, ההולכים וקשים, המקרבים את הקץ, ואין מוצא ותקנה.

בתוך שרשרת זו של הקדמות ותולדות טמונה סתירה חמורה, המערערת את כל תורתו הכלכלית של מרכס. אם ההון בעל־הערך הוא פרי עבודת הפועל בלבד – עבודה הנמדדת בשעות, לפי הגדרת מרכס – ואם היא המקור היחידי לרווחו של המעביד – למה יבקש להרבות מכונות ולמעט מספר פועליו? למה יסכים, אם גם לא מרצון, להפחתת שעות העבודה – ועל שכלולים תכניים, הגוררים צמצום נוסף בכמות עובדיו, לא יוותר בשום פנים? ולמה גדל הונו ורווחיו מתרבים בזמן שמספר פועליו הולך וקטן? הנאמר כי גם למכונה יש חלק ביצירת הון חדש? הנוסיף ונאמר, כי חלקה ביצירת ההון הולך ורב – ובאותה מדה הולך ומתמעט בה חלקן של ידי אדם? הנחה זו מתקבלת על הדעת – אבל היא הורסת את יסוד תורתו הכלכלית של מרכס.

אותו גורל נשקף גם להנחתו בדבר טבע השוק הבינלאומי הקולט. שוק זה, כאמור, אינו מוגבל ואינו מקביל לשטח גיאוגרפי. אמנם, כדור הארץ אינו מתרחב, אבל האדם מתרבה וצרכיו מתרבים, יכלתו ליצור עולה, וכוחו של השוק הבינלאומי לקלוט אינו יודע עמידה.


 

יב. תקופת מעבר    🔗

תורת המשברים המרכסית נתחדשה בימינו, בקצת שנויי־נוסח, באסכולת התכנוקרטים. כמו שמרכס למד בשעתו מקורות אנגליה, כן למדו התכנוקרטים אחריו מקורות אמריקה – והיו נמהרים בהקשיהם כמוהו. אמריקה יצאה מהמלחמה ברכוש גדול. תוצרתה עשתה קפיצה אדירה ולא פיגרה אחרי דרישות מלחמת־העולם הראשונה. עם השלום באה הפסקה והתכוצות. הביקוש ירד למטה מרמתו שלפני המלחמה. גורמים מדיניים מעכבים נוספו על הכלכליים. לא זו בלבד שאירופה שבה ליצור את הדרוש לה ולהתחרות באמריקה בשוקי־העולם, ויפן הרחיבה במאד מאד את חרשתה; לא זו בלבד שכוח־הקניה כשל בכמה שווקים גדולים באירופה, באמריקה ובאסיה מפאת דלדולם – שווקים אחרים, חשובים מאד, כמו רוסיה וגרמניה, נסגרו על מסגר מטעמים שאינם כלכליים דוקא, ובכל העולם ניטשה מלחמת־מכס, שיסודה היה לעתים קרובות בחשבונות “לאומיים” ולא בחשבונות כלכליים. בכל זאת נתבדו היקשי התכנוקרטים, המשבר העולמי רפה, וגם אמריקה התחילה לשוב לאיתנה, אף־על־פי שחומרות מלחמת־המכס והסגרים מטעמים לא־כלכליים טרם נתבטלו והשוק העולמי טרם חדש את כוחו כקדם. עלינו להבחין שתי פרשיות בתולדות התרבות הקפיטליסטית: פרשת ההתפשטות בהיקף ופרשת הריכוז ועליית התוקף. פרשת ההתפשטות בהיקף ידועה בשם תקופה קולוניאלית. החרושת החדשה, המכונתית, בקשה רווחים קלים ורבים בארצות נדחות, בניצול טורף של עמים מפגרים. דרך זו הביאה למלחמות־כיבוש ולמלחמות בין הכובשים. המלחמות הקולוניאליות והאימפריאליסטיות ארכו כשלש מאות שנה. בפרק זמן זה השתלטו האומות הקפיטליסטיות על רוב ארצות תבל. לבסוף עוצבו היחסים והכוחות בכל מקום. קצת ממלכות כבשניות נחרבו, אחרות התחזקו והתבצרו. בקצת ארצות רחוקות קמו תרבויות חדשות, איתנות, ממוצא אירופי או מעורב (יפן, סיאם, תורכיה). התקופה הקולוניאלית נסתימה בהכרח. התקופה החדשה עוד לא נתגבשה. זמננו – זמן מעבר, והמעבר הזה, הפוגע פגיעה מוחשית בכלכלת רוב עמי התרבות, אינו מן הקלים. עוד יארכו הימים עד אשר יבוא הכל על מקומו בשלום, ועוד ירבו הזעזועים.

גם בפרשה הראשונה לא עמדה התרבות הקפיטליסטית, כפי שראינו, על שלל קל מבחוץ. הבֶּדוים בערב עובדים מעט וחיים במדה רבה על ביזה (כך היה עד עבד אל־עזיז בן סעוד וכן יהיה, בלי ספק, אחריו), והם בין הדלים והמסכנים שבשבטי העולם. בכבשם את רוב ארצות הישוב, בראשית ימי־האיסלם, הנהיגו בהן את שיטתם. מלכות החליפים עמדה על ביזה – על כן אפס כוחה בזמן קצר והמונגולים והתורכים טרפוה בנקל. גם ספרד ופורטוגל לא נבנו מטרף מושבותיהן. ואם נבנתה אנגליה – לא מן הכיבוש נבנתה, כי אם מן הרכוש החדש שעשתה בארצה. רוב ארצות אירופה אין להן, ולא היה להן, חלק רב בכיבושי מושבות. ואף־על־פי־כן הגיעו למדרגה גבוהה של תרבות קפיטליסטית, ויש שאינן מפגרות אחרי אנגליה. ולעומת זאת – רוסיה, שלא נפלה מאנגליה בהיקף כבושיה הקולוניאליים, היתה ונשארה בין המפגרות שבאומות אירופה.

מעולם לא עמדה התרבות הקפיטליסטית בעיקר על ניצול קולוניאלי טורף. אולם חלקו בה, בדורותיה הראשונים, היה גדול בהרבה מחלקו בה היום. אוצרות עצומים סחטו הספרדים, הפורטוגלים, ההולנדים והאנגלים ממכסיקו ומפֶּרוּ, מאפריקה, מהודו ומאיי האוקינוס ההודי, והאוצרות הללו החישו את קצב ההתפתחות הקפיטליסטית באלה מארצות מערב־אירופה שהוכשרו לכך לפי דרגת תרבותן, לפי סגולותיהן ולפי מצבן הגיאוגרפי.

חלוצי התוצרת המכונתית זכו ביתרון נוסף, מלבד הניצול הקולוניאלי הטורף, והוא אולי חשוב ממנו. כר נרחב נפתח לפני מוצריהם המתוקנים בכל שוקי העולם, בכל ארצות הישוב, אשר לא כבשו בחרבם ולא יכלו לכוף עליהם תנאי־מסחר כחפצם. הם חגגו נצחונות מסחריים כבירים באירופה ומעבר לימים. הם כבשו את כל השוקים בטיב מוצריהם, בחידושיהם, בשכלוליהם ובזולם. הזול היה יחסי, כמובן מאליו – כמו כל זול מסחרי שאינו פרי בולמוס של התחרות מופרזת. רווחי בעלי־המפעלים והסוחרים היו גדולים מאד. אף־על־פי־כן יכלו להציף שוקי־חוץ בכלים ובחפצים טובים, ולמכור אותם במחירים נוחים ממחירי המוצרים המקומיים בני אותם הסוגים. ולא עוד אלא הביאו כמה דברים חדשים ומועילים שלא נודעו לפני כן. מעשה ידיהם של בעלי־המלאכה לא יכלו לעמוד בפני מעשי המכונה והמדע.

גילוי יבשות ואיים רחוקים, כיבוש דרכי ימים, עודדו את התוצרת בארצות המכונה וגרמו לגידול חרושת מהיר מאד. בתוך התנועה הכללית הזאת היתה הצלחתה של אנגליה יוצאת מן הכלל (וכבר ראינו במה זכתה לכך), וזו גררה שנויים יוצאים מן הכלל במבנה ישובה. רוב יושבי הכפרים עזבו את מקומם ואת מקצועם והלכו אל הכרכים, מרכזי המפעלים החדשים, אל מכרות הפחם ועפרות הברזל. הישוב הכפרי הפך למיעוט קטן לעומת הישוב העירוני. מרכס ראה את התהליך הזה והחליט שהוא כלל וחוק לכל ארץ קפיטליסטית. בזה טעה. “החוק” בצורתו “הקלסית” מיוחד לאנגליה ולקצת ארצות סמוכות. בשאר הארצות אין הוא מתגשם באותה מדה או באותה צורה, והסטיות מרובות.

מרכס היה חוקר היסטורי חריף ומעמיק. לפי השקפתו הפילוסופית דחה כל מדה מוחלטת. בכל זאת נכשל ב“חוק המוחלט” שגלה כביכול במהלך קורות אנגליה – כאשר יקרה לעתים קרובות מקרהו של מוח פורה, ההולך אחרי יצירי דמיונו – ושם את הארץ הזאת כ“דוגמה קלסית”, “מפתח” ומופת לנתיבות הקפיטליזם בכל העולם ובכל הזמנים. מאדם סמית ומדוד ריקרדו קבל תורת המחירים והתאמץ להעמידה על העבודה בלבד. בדרך זו בנה הלכה מופשטת, הנלחמת בעובדות למען שלמותה האדריכלית וסמכותה המעשית. וכל הלכה הנלחמת בעובדות, תחת לחקרן ולהביאן בחשבון, אינה מדעית.

מההווי האנגלי הקיש לדלדול הכפר ולרכוז ההון והקרקע בידי מעטים. את מהלך הריכוז תארו להם מרכס ותלמידיו הראשונים, בתמימותם המתמיהה, בצורה זו בערך: רוב בני־האדם יפסידו את כל רכושם ויהיו “פרולטרים”; ההון יצטבר כולו בידי קומץ של גבירים אדירים; האנושות תתפלג לשני “מעמדות” נבדלים: שני מיליארדים “פרולטרים”, שאין להם למכור אלא את “ידיהם” – מזה, ומתי־מעט “קפיטליסטים”, אשר כל אוצרות־תבל הם קנינם הפרטי – מזה; במרוצת הזמן יתלכדו כל הפרולטרים, המצורפים בכור החרושת, לגוש אחד, וביום הנועד יערך “הקרב האחרון”, אשר יסתיים, כמובן, בחורבן המשטר הקפיטליסטי ובבנין משטר סוציאליסטי, שיעמוד לנצח.

כבר בזמנו של מרכס היה ניכר, כי לא הכל כשורה בתורתו, ואחריו רבו והתבלטו תופעות יוצאות־דופן. ביבשת אירופה ובארצות־הברית של אמריקה לא התרוקנו הכפרים, כמו באנגליה, והקרקעות לא התרכזו בידי בעלים מעטים. אמנם הישוב העירוני גדל במהירות בכל הארצות התרבותיות, אבל רק בקצתן רואים אנו היום יחסים מספריים המתקרבים לאלה שבאנגליה.


באנגליה–ולס היה אחוז יושבי הערים ב־1921 79
בבלגיה היה אחוז יושבי הערים ב־1920 78
בהולנד היה אחוז יושבי הערים ב־1920 75
בגרמניה היה אחוז יושבי הערים ב־1925 64
בשויץ (החסרה אדמה פוריה) היה אחוז יושבי הערים ב־1920 61
באוסטריה (וינה!) היה אחוז יושבי הערים ב־1920 60
לעומת זאת בצרפת היה אחוז יושבי הערים ב־1921 55
בארצות־הברית היה אחוז יושבי הערים ב־1920 51
בצ’כוסלובקיה היה אחוז יושבי הערים ב־1921 43
בשוודן היה אחוז יושבי הערים ב־1920 30

חשיבות יתירה נודעת כאן לארצות־הברית משום שהן עולות בהתפתחותן החרשתית והחקלאית, לרבות התקדמותן התכנית בחקלאות, על כל שאר הארצות הקפיטליסטיות. הנתמעט בהן הישוב הכפרי? על אף צמיחת כרכים מהירה, שאין דוגמתה בעולם, לא פגר הכפר. מעת צאת “הקפיטל” של מרכס התרבה ישוב ארצות־הברית במאה מיליון נפש, ולפחות 40% מן העודף הזה נפלו בחלקו של הכפר. אין איפוא לדבר על התמעטות הישוב הכפרי שם. וכן אין לדבר על ריכוז הקרקעות. “הלטיפונדיות”, שהיו בימי מרכס, לא עשו חיל. להפך, בדורות שלאחריו קם והתבצר בצפון־אמריקה סוג חדש של אכרים בינונים. ובכמה ארצות אירופה (בפולין בימי עצמאותה, במדינות הבלטיות, בהונגריה, בספרד הרפובליקנית), נתחלקו האחוזות הגדולות, כולן או רובן, בין האכרים, והאכרות הזעירה החליפה כוח וגדלה בכמותה.

מהלך הנדידה מן הכפר אל העיר הואט בימינו באירופה כמו באמריקה. הערים שבעו ידים ומוחות. בינתים שב ועלה ערך החקלאות עקב ריבוי הכרכים, וזו השתבחה וחדלה להיות מקצוע נפסד. גם באנגליה נעצרה היציאה מן הכפר. בשנים האחרונות לא פחת עוד ישובה הכפרי, כי אם גדל במקצת: מ־7,900,000 ב־1911 עלה ב־1931 ל־8 מיליונים. אמנם, לעומת ריבויו הגדול של הישוב העירוני פחת גם בזמן הזה: בסוף המאה שעברה עוד עמד על 30% (מכל אוכלוסי אנגליה וולס), ב־1911 – 22%, ב־1931 – 20%.

גם המשק העירוני לא הלך בדרך שהתותה לו ההלכה המרכסית. אמנם בחרושת, במסחר ובבנקאות התגייס הון ענקי – פה ושם צצו חברות או יחידים המושלים על מאות מיליונים דולר – אך רוב התושבים לא נדלדלו ולא נהפכו ל“פרוליטרים”; אדרבא, מספר האמידים הולך וגדל. וכן הולך וגדל מספר הפועלים המבוטחים, בעלי החסכונות והקצבות, שפחד יום המחרת סר מלבם.

גרף ספורצה העיר בענין זה (במאמר שנתפרסם ב“דפש די־טולוז”): “המניפסט הקומוניסטי” (1847) אומר: אנשי השכבות הנמוכות של המעמדות הבינונים – תגרים זעירים, חנונים, בעלי־מלאכה, אכרים – הולכים ונהפכים בהדרגה לפרוליטרים.

לעומת זאת, מה אומרת לנו המציאות? בארצות־הברית מנו ב־1918 38 מיליון “משתכרים”, בהם פועלים “בלתי־מקצועיים” – 37%. השאר – פועלים מקצועיים, פקידים, אכרים, משכילים וכו'. וב־1930: “משתכרים” 49 מיליון, בהם פועלים “בלתי־מקצועיים” רק 29%.

על הערותיו של ספורצה נוכל להוסיף כי שכר העבודה האמתי עלה בארצות־הברית, במאה שנה (מ־1820 עד 1920) פי שלשה וחצי. לעומת זאת גושי ההון הענקיים, המגוייסים בידי מעטים, אין להם, כפי שהכרנו לדעת, יציבות מוחלטת, אין בכוחם לחבוק תבל ומלואה; ואין תקפם עומד בעינו לאורך ימים.

גיוס ההון הוא, בכל מקרה ומקרה, תופעה חולפת ומוגבלת בשטח. למה הדבר דומה? למלך גדול שיצא לכבוש את העולם. את כולו לא יכבוש, ומה שלקח לא יתקיים בידיו, או בידי יורשיו, אלא לשעה. ממלכתו הגדולה תפול ותתפרד למדינות רבות, ומלכים חדשים יקומו וינסו לשפוך את שררתם על כנפי ארץ.

יתכן שבימי אלכסנדר מוקדון, או בימי יוליוס קיסר, היו בני־אדם שהאמינו בכיבוש שריר וקיים, מלא ושלם – עד אפסי חלד. הם טעו. וכן טעה מרכס בטבע “רכוז ההון” ובעתידו.

הארצות הקפיטליסטיות העשירו מאד. ישובן גדל פי־שלשה ופי־חמשה (באנגליה – פי־שמונה), וצרכיו – לאין שיעור. גידול פנימי זה הוא בסיסה העיקרי של כל התרבות הקפיטליסטית מראשיתה. אך, כאמור, תפקיד הרווחים הרבים והקלים מבחוץ היה בתחלה גדול הרבה מתפקידם היום. בעלי־המלאכה והסוחרים, שהתוצרת הזרה דחקה את רגליהם בארצותיהם, לא אבדו – כי אם הסתגלו לתנאים החדשים. בכל מקום קמה תוצרת קפיטליסטית משלו, וכל ממשלה שקלטה קצת מתרבות המערב, בקשה לחזק את התוצרת המקומית החדשה ולהגן עליה במכס ובדרכים אחרות. תקופת ההתפשטות בהיקף הגיעה לידי עמידה. תקופה זו הולכת ומסתימת. השווקים הסבילים, הקולטים הכל, מצטמקים. מהלך הצטמקותם גורם בהכרח למשברים קשים.

אולם ההצטמקות לא פגעה, ולא תפגע, בתהליך חילופי החמרים הבינלאומיים בכללותו. החלופים הכרחיים הם. הצורך בהם אינו מתמעט, כי אם הולך וגדול עם גידול התרבות האנושית. נפגע רק אותו מיעוט התוצרת שעמד מעיקרו לא על הצורך התמידי בחילופים, כי אם על ההבדל החולף בין ארץ בעלת תרבות קפיטליסטית גבוהה ובין ארץ מפגרת. ההבדל הזה הולך ונמחק. לעומת זאת עולים בקצב מתמהר צרכי הארצות המסתפחות בנחלת התרבות הקפיטליסטית, ותהליך חילופי־החמרים הנורמלי בין ארצות שוות במעלה תרבותית הולך וגדול בהיקף, לגידולו אין שיעור, כמו שאין שיעור לגידול הצרכים ויכולת היצירה בתוך כל ארץ תרבותית ומתקדמת.

בין שני התהליכים ההפוכים האלה – אזילת הרווחים שמקורם באי־שויון והרחבת החלופים בתנאים שוים – אין התאמה לפי שעה. מכאן משברים לתקופות שונות, בלתי־קבועות, משברים בעלי היקף ואריכות שונים, בלתי־קבועים. והמסקנה מן האמור היא זו: ככל אשר ימעט ההבדל ברמת התרבות בשטח הבינלאומי, תגדל הקביעות במהלך חילופי החמרים בין כל הארצות, ויצטמצמו הזעזועים. אכן משברים לא יעברו מן העולם, כי גם בחיים אורגניים, ועל אחת כמה וכמה בחיים חברתיים, עומדת ההתאמה הטבעית על חוק שווי־המשקל הנע, ואין “שווי־משקל נע” אלא מתוך נדנודים. אך הנדנודים יהיו פחות פתאומיים ופחות קשים לאנושיות, ואף היכולת הצבורית להקל את פגעיהם עלה תעלה.


 

יג. שווי־משקל נע    🔗

היקום עומד על שווי־משקל נע. כל סוג שהוא גבוה מחברו – שווי־המשקל המושל בו והמקיים אותו, גבוה משל חברו. שווי־המשקל הנע של העולם הדומם נמוך הוא ופשוט משל עולם הצמחים, של עולם הצמחים – משל עולם הברואים, של עולם הברואים – משל עולם האדם, של עולם הגוף – משל עולם הנפש, של עולם היחיד – משל עולם החברה. צא ולמד מה מורכב הוא שווי־המשקל המושל בעולם היחסים הבינלאומיים. ואף־על־פי־כן גדול לאין־שיעור כוחו לעמוד בפני כל המכשולים ולשוב, אחרי כל נדנודיו וזעזועיו הכבירים, אל איתנו ואל יציבותו היסודית. כך היה וכך יהיה.

שווי־משקל־נע נוצר בתוך מלחמת הקיום. תאי גוף חי הורסים אלה את אלה בלי הרף, מיליוני נרפים ובלים מפַנים מקום כל רגע למיליוני אחרים, צעירים ורעננים מהם, ובתוך כך מתחדשים חיי הגוף ומתנהלים כסדרם.

על שווי־משקל נע, טבעי, עומדים חילופי הערכים בין אדם לחברו, מעת הגיעו לעשית כלים ועד היום – וגם להבא לא יימצא להם בסיס אחר. שווי־המשקל בעולם הכלכלה בא מאליו מתוך הצע וביקוש, מתוך חילופים הכרחיים וחיוניים, מתוך מלחמת־הקיום בין היצרנים המתחרים, מתוך אבדן הנמושות, מתוך נצחון הזריזים והמצליחים, המגדילים לעשות. מלחמה זו – בה הערובה ליזמה נמרצת, להשבחה, להתקדמות, להתחדשות חיים פוֹרים בכל עת ובכל שעה.

אין זעזועי זמננו מצב “פטלי” אשר יגרור בהכרח חורבן סדרי החברה, העומדת על רכוש פרטי ועל מרבית חופש־היחיד. דעה זו אין לה סמוכין. התכנוקרטים רואים גזרה ללא־תקוה בקידמת התכניקה, הדוחקת כל יום את העבודה הגופנית. “פועל אחד בבית־חרושת מודרני ללבנים עושה היום עבודת אלף פועלים לפנים – הרי שאין מקום לאלפים”. לוּ צדק משפט זה, כלום לא היה מספר העובדים באמריקה הולך ומתמעט? כלום לא היה נשאר בעבודה רק אחד מני אלף – ו־999 הולכים בטל? יאמרו: לא בכל מפעל החליף האחד את האלף. אמנם כן. אבל מאה, או נאמר עשרה, החליף בכל מקום – שאם לא כן, מה התועלת ומה החסכון במכונה? – ואיה איפוא תשעת הבטילים על אחד עובד? להפך, אנו רואים שמונה עובדים על שנים בטילים בימים כתיקונם, ושבעה או לכל־הפחות ששה וחצי עובדים על שלשה, שלשה וחצי מחוסרי־עבודה, בשעת המשברים הקשים ביותר. התכנוקרטים מאמינים כי היחס הקיים ילך וישתנה לרעה, וסופו שמספר הבטילים יעלה על מספר העסוקים בעבודה. עד כה עמדו לו, למשק הקפיטליסטי, ההתפשטות בהיקף וניצול הארצות המפגרות. עתה שהמקורות האלה יבשו ותמו לא ימלט מחורבן, אם לא יקדים רפואה למכה. על כן שקעו מורי ההלכה הזאת בהמצאת תרופות ותחבולות, ואין צורך לשוב ולאמר כי העלו חרס בידם.

אין התכנוקרטים מסיחים את דעתם מן המפעלים החדשים, הבאים בעקבות ההמצאות והשכלולים. אמנם, אלה ממלאים קצת מן החסר ועוצרים במידת־מה את קצב ההבטלה, אבל – לא לאורך ימים. כי העיקר הוא, לדעתם, היסוד הראשון – התפשטות וניצול עמים מפגרים – ויסוד זה הולך ונשמט מתחת רגלי המשטר הקפיטליסטי. אין המקצועות החדשים מסוגלים לקלוט את כל העובדים, המוּצאים מן העבודה מחמת התקדמות התכניקה.

חכמי־כלכלה אחרים מטילים ספק בממשותן של מסקנות התכנוקרטים. על אף הצטמקות שווקי העולם לא הפך רוב העובדים באמריקה למיעוט, אלא נשאר רוב מכריע – סימן שלא השווקים הללו הם המקור הראשי בכלכלת הארץ. ההתכווצות גרמה למשבר כבד וממושך בכל העולם. ואף־על־פי־כן נפל המשטר הקפיטליסטי רק בארץ אחת באירופה, בארץ המפגרת והנרפה ביותר מבחינה קפיטליסטית – ברוסיה. בכל ארצות התרבות הקפיטליסטית הגבוהה עמד המשטר הקיים בפני פגעי המשבר ולא מט. הסיבה לכך היא, כפי שראינו, שרוב העובדים – רובם הגדול – מצאו להם עבודה גם בימים האלה, הבטילים הוסיפו להיות מיעוט, והכנסות המדינה הספיקו לכלכלת רוב הבטילים. עובדה זו בלבד מקיימת את הנחתנו, כי המשק הקפיטליסטי עומד בעיקר על גידול פנימי.

לאמיתו של דבר מיעטו התכנוקרטים בלי צדוק את דמות העבודות המתחדשות כל יום אגב התפתחות התכניקה והתרבות צרכי־האדם בארצות התרבות. אם אמנם עושה היום יוצר לבֵנים אחד עבודת אלף לפנים, אין להסיק מזה כי האלף הולכים בטל. ראשית, גדלה בינתיים תוצרת הלבנים לאין שיעור והשואה; שנית, נתגלו כמה חמרי בנין שלא היו קודם לכן. יתכן שהעובד בלבנים לשעבר עסוק היום בפלדה, בבטון וכדומה, ובכל תהליכי העבודות החדשות – מהמכרה והמחצבה עד האינסטלציה והשיפורים האחרונים בתבניתו החיצונית של הבנין. אין מקצוע שבטל אלא אם קם לו יורש גדול ואדיר ממנו. וכמה מקצועות, שבכורתם אבדה להם, מוסיפים לגדול בצד מתחריהם, העוברים לפניהם. אביא קצת דוגמאות. ברבע הראשון של המאה הזאת התחיל החשמל לדחוק את הגז בסוגי תשמושת רבים. אף־על־פי־כן עלתה תצרוכת הגז בארצות־הברית ממאת ביליונים רגל מעוקבה ב־1900 לחצי טריליון ב־1928; בו־בזמן עשתה תצרוכת החשמל קפיצה ענקית: ב־1902 הוצרך חשמל בסך 85 מיליון דולר, ב־1926 בסך ביליון וחצי. הראינוע דחה את התיאטרון (עתה אין כמעט תיאטראות גדולים מחוץ לכרכים, אבל התרבו תיאטראות־חובבים); הקולנוע דחה את הראינוע. תקליטי־הנגינה הזיקו לפסנתרים (ירידה ב־29% בין 1925 ל־1927). הלינוטיפ דחה את הסדור ביד; הצבעים החימיים – את הצבעים הטבעיים. האוטו דחה את רגלי הסוס, והוא הולך ודוחק את רגלי הרכבת והחשמלית. אמנם הרכבת לא אמרה נואש: הפסדה בנוסעים מתמלא במידה רבה מריבוי הובלת הנפט וחמרים אחרים, הדרושים לתוצרת האוטו. חרושת האוטו (בכל סוגיה) מעסיקה היום באמריקה כארבעה מיליונים פועלים. בדו"ח על המפקד, שנערך בארצות־הברית ב־1927, נאמר: הגידוּל המפתיע ביותר חל במקצועות המשמשים לבילוי־זמן ולשעשועים, ובאלה שגרמו לשינויים יסודיים בסדרי החיים – אוטו, פונוגרף, מכשירים חשמליים, מוצרי משי, סיגריות וכדומה; נוספו על אלה – מוצרי החרושת מן המוכן (שנעשו לפנים בבית או בבתי־מלאכה קטנים, מכונות לחרושת וכל תצרכתה).

וכבר הבאנו את הסך־הכל: בשנות 1899–1925 גדל הישוב באמריקה ב־55%; בפרק זמן זה עלתה תצרוכת כל נפש, בחשבון ממוצע, ב־80%, והסכום הכללי של התוצרת – ב־180%.

ההמצאות, החידושים, השכלולים הם לחם־חוקו של האדם התרבותי. כל יום נולדים בו צרכים חדשים, מוצדקים, שרשם בעמקי נפשו; וכל יום נפתחים לפניו מעיינות־כוח חדשים, כי על כן יציר מעפיל הוא ולא יציר מתקיים בלבד, כשאר בעלי־החיים; והצירוף הזה של צורך ויכולת, של יכולת וצורך, הוא הנושא את המשק הקפיטליסטי בדרכו קדימה; הוא היסוד העיקרי לגידולו בעבר ויסודו היחיד בעתיד.

לתורת הטכנוקרטים, בת המשבר, קדמה אחרת – בת הגאות, השפע והתקוות המופרזות. תורה ורודה זו היתה נמהרת ושטחית, כמו תורת התכנוקרטים, וגם בה יש בר בתוך התבן.

קצת מחכמי הכלכלה, אנשים הלהוטים אחרי חידושים, הכריזו על “תקופה חדשה”. שנות המלחמה הגדולה היו שנות רווחים עצומים לארצות־הברית. אמריקה הרבתה למכור לחוץ־לארץ מוצרי חרשת ומוצרי חקלאות, בפרט חיטה, כותן, בשר וטבק. בתשובה לביקוש מעבר לים הרחיבו הפרמרים את השטח המעובד ב־30 מיליון אקרים. עם השפע גדלה מאד יכולת הקניה הפנימית, ובעלי החרשת לחצו את הממשלה בלי הרף ואלצוה להעלות את המכס על מוצרי־חוץ, למען יהיה כל השוק הפנימי שמור להם לבדם. כתום המלחמה בא דכאון זמני, ואחריו – “שבע שנות השובע” (1922/29), שנודעו בשם“רווחה” (פרוספריטי). הרווחה היתה אף היא זמנית ובלתי־שלמה, ובמידה רבה – מלאכותית, “יונקת מאצבעה”, יסודה בהלואת מיליארדים לאירופה על־מנת לחזק את כוח קניתה. אירופה לקחה, בפרט גרמניה, וקנתה מה שקנתה, אך את הכסף לא השיבה. ולאחר שדלל מקור ההלוואות חדלה לקנות, ותחת זאת חדשה את חרשתה והתחילה להתחרות באמריקה ולדחוק את רגליה ביתר מרץ בכל שווקי העולם. הרווחה נסתיימה במשבר הכבד שפרץ בכל תקפו ב־1929, ורק ב־1935 הוקל.

מבשרי “התקופה החדשה” נחפזו לכתוב ספרים ולהוכיח כי הרווחה לא תעבור עוד, ובשעה ששתותיה רעדו ועמדו להתמוטט – שרו שירי תהלה ובטחון לאיתנותה וניבאו לה עוז לנצח. הנחותיהם היו נכונות ביסודן. התרבות הקפיטליסטית עומדת בעיקר, כמו שנוכחנו לדעת, על עצמה, על גידולה האורגני, ובמידה שהיא מתקדמת עולה ערך היסוד הזה – וערך היסודות הטפלים לו, שהועילו לה בהתחלתה, יורד. אולם כל אמת – אמתותה תלויה במקומה וכמידתה; וכל העובר על המידה – אמתתו מתקפחת ונהפכת לדברי־הבאי. הרווחה באמריקה לא עמדה על עצמה בלבד. היא היתה מופרזת, ובסיסה נבוב. היא ביקשה לנצל את חולשת אירופה הרצוצה אחרי המלחמה. היא שמה מעצור לחילופי חמרים נורמליים בינה ובין שאר העולם – ונפגעה. הנרי ווֹלס, שׂר החקלאות בממשלת רוזוולט, כתב באחד מתזכיריו: “עקב המלחמה נשתנה מצבנו הבינלאומי: היינו ארץ לווה, ועתה הננו ארץ מלוה. שלחנו לחוץ־לארץ כמויות סחורה עצומות לצרכי המלחמה. לוּ פרעו לנו את החובות, כי עתה קבלנו סחורות ושרותים יותר ממה שנתנו. מאנו לסגל את שיטתנו הכלכלית לתנאים שנשתנו. תחת זאת הגבהנו חומות מכסנו… אמרנו לשאר העולם: ‘קנו מידנו, פרעו לנו חובותיכם, ואל תרבו למכור לנו’. שיטה חד־צדדית זו נראתה לשעה כמצליחה. הרבינו להלוות את כספנו לחוץ־לארץ. בדרך זו שמרנו אף הגדלנו את האכספורט שלנו על אף שיטה, העשויה על פי טבעה לדכא את המשא־והמתן הבינלאומי. מצב צולע כזה לא יכול להאריך ימים. הפסקת זרם ההלוואות לחוץ־לארץ, ב־1928/9, עקב התגברות הספסרות בשוק הפנימי, קרבה את תבוסת 1929”.

אמריקה הגדילה את תוצרתה בזמן המלחמה לא לפי צרכה אלא לפי צורך ארעי מעבר לים, ולא בהדרגה כי אם בקפיצה. חכמת רואי־ורודות הניבאים לתור־זהב נצחי, ערכה כחכמת רואי־שחורות, הניבאים לחורבן שאין מפלט ממנו. ההתכווצות שלאחר קפיצה גדולה הכרחית היא. בחיי הכלכלה, כמו בכל גילויי חיים, אין להימנע ממשברים. המשברים הם נדנודים טבעיים של הווי חי שאינו קופא על שמריו; הם תוצאות תנועתו ותנאי לשווי־משקלו.

הנדנוד טבעי לרוכב־אופנים. אך אם לא ידע להשמר, אם יפר את חוקי שווי־המשקל הנע, סופו לפול. שיטת המכס החד־צדדית החמירה מאד מאד את המשבר באמריקה. אין תרבות קפיטליסטית גבוהה עומדת על ניצול ארצות מפגרות, אבל אין היא יכולה להתקיים בלי חילופי ערכים נורמליים. לולא מחיצות המכס, שהוקמו בכל הארצות אחרי המלחמה, לא היה המשבר העולמי גורם לאותם זעזועים קשים, ולא היה מאריך שנים. אם רפה המשבר באמריקה בימי רוזוולט, הרי זה במידה רבה, משום שממשלתו הורידה לחצי את המכס על סחורות כמה מדינות מתוך הסכמים הדדיים עמהן.

אותו התהליך ואותן התוצאות ראינו בזמננו גם בארצות אחרות. גנינות (פּרוטקציוניזם) גוררת גנינות, ורוח הקנאה וההתחרות דוחפת את העמים אל מבדל, המדלדל אותם וגורם לזעזועים קשים ולחורבנות. קנאותו של השלטון הנאצי הרסה בהדרגה את בסיסה הכלכלי של גרמניה. אף אנגליה, עריסת המסחר החפשי, נאלצה אחרי המלחמה לאחוז בשיטת הגנינות. אין מדינה אחת יכולה לעמוד במסחר חפשי בשעה שכל חברותיה הולכות ומסתגרות על מסגר. בכל זאת נהגו הבריטים בזהירות ונשמרו מהפרזה. אין אנגליה משועבדת לשיטתה הגנינית בקהות מעוקשת וחסרת־הבנה, כמו גרמניה. כשהיא רואה סכויים להסכם מסחרי מועיל עם אחת המדינות, מיד היא נכונה להתיר את הרצועה. אין פלא שנהנתה מהשבחת שווקי העולם בשנים האלה ומצבה הוטב.

אבל אין לחכות להבראה שלמה עד שלא בטלו רוב החומרות בכל ארצות התרבות הגדולות, וחילופי הערכים בשוקי העולם שבו להיות כתיקונם. ותיקונם הוא – מכסימום של חופש התנועה, מינימום של הפרעות מלאכותיות. אין יציבות בחיים אלא מתוך שווי־משקל, ואין שווי־משקל אלא מתוך חופש התנועה.


 

יד. גנינות    🔗

סבלוֹת המעבר מהתפשטות ברוחב לריכוז וגידול פנימי, והתכווצותם הגדולה, הפתאומית, של שווקי־העולם אחרי מלחמת 1914/18, הכבידו מאד על ההתחרות הבינלאומית. בלי מחשבות רבות פנו הממשלות אל הדרך הקלה והסלולה מאז – דרך הגנינות. כל מדינה ומדינה הקימה חומות־מכס גבוהות לסוכך על תוצרתה ולהדוף מעל גבוליה רוב סחורות־חוץ. גם בבריטניה, המנוסה שבארצות הקפיטליסטיות, הונהגה, אחרי היסוסים, שיטת־מכס מקפת. אנשי המדינה הבריטים רואים היטב את חוסר־הטעם וחוסר־התכלית שבשיטה זו. אבל אין אנגליה יכולה לשבת פרזות, היא לבדה, בעולם שכולו ערים בצורות. המכס הוא מכשיר בידיה לפתוח פתחים בשווקי־החוץ הסגורים ומסוגרים, ולהמשיך ככל האפשר בחילופי־הערכים החיוניים.

אומרים: אנגליה חזקה בחרושת, אין היא יראה כל התחרות – על כן תטיף לחופש המסחר. כך היה (או כך נדמה) לפנים, ואין הדבר כך היום. אמריקה, יפן, גרמניה השיגוה זה־כבר, ובכמה דברים עברו לפניה. ולא הן בלבד. איטליה וכמה ארצות־תרבות אחרות מגיעות כל יום במפעליהן, במקצוע זה או אחר, לידי שכלול ויכולת ההתחרות בטובים שבמפעלי־חוץ.

ההנחה, שאנגליה טוענת לחופש־המסחר משום שאינה יראה מפני התחרות, מופרכת מעיקרה, וכך היתה במידה לא־מעטה גם לפני מאה שנה, בזמן שהחרושת הבריטית עלתה בטיבה ובמרצה על כל יריבותיה בארצות אחרות. כל אדם חכם מחברו מוכשר ממנו בכמה דברים. ואף עם כך כל־אומה וכל ארץ, מקורות וסגולות להן משלהן, אוצרות ויתרונות מיוחדים להן.

מבחינה זאת אין לך דוגמה אפיינית ומחכימה מזו של ארץ־ישראל בימינו. שיטת המכס החד־צדדית, שהונהגה בה מטעמים שאינם כלכליים ושצידוקם מוטל בספק, מכבידה מאד על כלכלתה ומעכבת את התפתחותה הקפיטליסטית החדשה. סחורות־חוץ נכנסות אליה בלי קושי; לעומת זאת נתקלות סחורותיה בכל מקום בקירות אטומים, ובעלי המפעלים הארצישראליים עומדים בפניהם חסרי־ישע. הממשלה רוחצת בנקיון כפיה: אין כתב־הממוֹנוּת מתיר הפליות לגבי מוצרי־חוץ, ואין בידיה להשתמש במכס לצרכי פוליטיקה מסחרית. והלא ברור לכל כי לא יבצר ממנה, במעט רצון טוב, להשיג בז’נבה תיקון או פירוש מכוון לתועלת הארץ. האם זוהי תעודת המנדט – שכל הארצות תמכורנה את סחורתן בארץ־ישראל בלי הגבלות ובה בשעה תנעלנה את שעריהן בפני סחורותיה? נדיבות־לבה של הממשלה הממונה הגיעה עד כדי כך, שהיא הניחה להנות מזכויות המשטר המנדטי גם לארצות שפרשו מחבר־הלאומים (גרמניה, יפן), וקפחו את זכותן להנות מהן. אף הן היו מוכרות את מוצריהן בארץ־ישראל בתנאים נוחים ושוים לתנאי מדינות־החבר. יתר על כן, השתמשו בהזדמנות זו לשם “דומפינג” בלתי־הוגן, ובו בזמן דחו בשתי ידים את תוצרת ארץ־ישראל – בפרט גרמניה. וכן גרמה אנגליה עצמה לנצול הארץ על־ידי מדינות אחרות.

ובכל זאת קמה בה והתחילה משגשגת תוצרת משלה. אין לדעת, אם תחיה במחנק המלאכותי שנפל בחלקה מיום צאתה לאויר העולם, אבל התחלתה מעידה על יכלתה לחיות. ועתה, נניח שבטלו חומרות המכס בכל הארצות או, לפחות, הוקלו בהרבה, והמסחר הבינלאומי השתחרר מסחיטות כסל וזדון בכל מקום – האם יעכב שינוי כזה את התפתחות תוצרתנו ומסחרנו, או להפך – יוסיף להם מרץ ותוקף? דומני, כי התשובה אינה מוטלת בספק. תוצרתנו החקלאית תרבה ותשתבח ותרכוש לה בנקל שווקים קרובים ורחוקים. חופש האימפורט יוזיל את החמרים הדרושים לחרשתנו, שמוצאם מארצות חוץ, וזו אף היא תתחזק ותפרח. יתכן שקצת מקצועות לא יוכלו לעמוד בפני ההצפה מבחוץ – לעומת זאת ישרישו ויגאו ביתר שאת מקצועות אחרים, אשר טבע הארץ ומצבה הגיאוגרפי יהיו בעוזריהם. כל ארץ יש לה, כאמור, אפשרויות משלה, וכל עם מסוגל לטפח את סגולותיו ולמצות את יתרונותיו הטבעיים, ובלבד שידיו תהיינה חפשיות והשויון הפורמלי יהיה מובטח לו.

במחציתה השניה של המאה הי"ח, בשעה שאנגליה היתה הראשונה בעולם בחרושת הקפיטליסטית, במסחר הבינלאומי ובספנות, לא נמנעה בכל זאת מלאסור הכנסת סחורות־חוץ אל מושבותיה, באמריקה ובמקומות אחרים, וגם הקפידה מאד על קיום האסור – שיטה שהמריצה את המושבות להתקומם ולהסיר את מרותה מעליהן. יאמרו: אנגליה נהגה כך לא מתוך הכרח, אלא משום שבקשה לשמור לה לבדה את כל הרווח מהמסחר עם מושבותיה. יתכן. אבל אין תשובה זו ממצה את השאלה. אם היתה חזקה מכל שאר האומות בחרושת – מדוע דאגה מפני התחרותן? ואם דאגה – והאסור מלמדנו כי דאגה מאד – הרי שהיה טעם לכך.

וטעם לא חסר. האנגלים ראו כי מתחריהם הולכים ומשיגים אותם. המניחים, כי התפתחות משק קפיטליסטי תהליך ממושך הוא, טועים, כמו המניחים כי התפתחות לשון מפגרת, לשון אכרים דלה, והסתגלותה לצרכי תרבות גבוהה, תהליך ממושך וקשה הוא. “הדוגמאות הקלסיות” של אומות־התרבות הראשונות, שפלסו את דרכן בכבדות, בהדרגה, בתעיות רבות, עומדות לנגד עיניהם, מעיקות על מוחם ומרפות את מחשבתם. לשון פשוטה ונדחת, כזו של הלַטווים או האֶסטים, יכולה ליהפך, בתנאים נוחים, ללשון עשירה, גמישה, רבת־גוונים, מכשיר מכוון לצרכי המדע, הספרות והמשא־ומתן, לשפה שאינה נופלת מכל שפה מודרנית – במשך דור אחד. וכן התרבות הקפיטליסטית הכלכלית. קצב ההתקדמות הקפיטליסטית באמריקה ובגרמניה עלה לאין־ערוך במהירותו על זה שבאנגליה ובצרפת. יפן הגיעה לשיאה בשני דורות. וקידמת איטליה בזמננו מהירה גם מזו.

ההשקפה, המבקשת זכות לגנינות בהבדלים בדרגות ההתפתחות, אין לה על מה לסמוך. טעות ישנה היא, גבוב קליפות בלי תוך.

מלחמת המכס שפרצה אחרי מלחמת 1914/18, גידלה נטיה לווסת את המסחר הבינלאומי, והויסות הזה, כמו הנסיונות לווסת את המשק בפנים המדינות, השיבונו אחור לכמה מאות שנים. הפוליטיקה המסחרית לבשה צורה מרקנטילית גמורה, מצאה את שביליהם הנשכחים של חכמי הכלכלה המדינית מהמאה הי"ז והלכה בהם בלב תמים, בלי נטות ימינה או שמאלה. כל התורה המרקנטילית הישנה נתחדשה בימינו, בפרט בגרמניה, כי הגרמנים נוחים מכל העמים לחיקוי מכני, והם מחוננים פחות מכל העמים בחוש של בקורת ובכשרון של מחשבה עצמאית.

התורה המרקנטילית היא בת ביזת אוצרות פֶּרו, מכסיקו והודו. האוצרות זרמו תחילה אל ארצות הפִּירֶנאֶיִם, – ויצאו מהן בלי הפרותן; כי על כן היו יושביהן שרויים בבטלה ובקפאון, אחרי גרוש היהודים והערבים מתוכן. הזרם הנוצץ עבר בין אצבעותיהם וניקוֶה אל מרכזי המרץ והפעילות המתחדשים – לונדון, פריז, אמסטרדם. ארצות הפּירנאים שקעו בעניות. יושבי אירופה נחפזו להסיק: המתכות היקרות הן יסוד העושר הלאומי. ומהלכה למעשה: ממשלות אירופה החלו לחוק חוקים למניעת יציאת זהב וכסף מארצותיהן. יש אשר הטילו אסור גמור, ולאחר שלא יכלו לעמוד בו, – כי הגשמתו אמרה: הפסק כל מסחר חיצוני, – הסתפקו באסור חלקי, מתוך חשבונות מסובכים והשגחה קפדנית על תנועת המסחר. גם האסור החלקי הכביד מאד על החלופים החיוניים וגרם לא־מעט לדלדול הארצות שבהן נתקיים.

ברב נסיון נמצא תיקון לרעיון הראשון. בגלגולה החדש הורתה התורה המרקנטילית, כי העיקר הוא לא בעודף זהב מזומן, כי אם בעודף רווחים. במאות הי“ז והי”ח הקפידו הממשלות על המאזן המסחרי שיהיה “חיובי”. שוב גברה השגחה משרדית והמסחר נחנק בידי פקידים, שוטרים ופנקסנים. השיטה הזאת הגיעה לשיאה בצרפת בימי לואי הי"ד – והיא שהכשירה את צרפת למהפכה.

כל הרעיונות המרקנטיליים האלה קמו לתחיה בזמננו – אחרי בלותם היתה להם עדנה. ההנחות פשוטות כל־כך – כל בער יבין אותן. היטלר ואנשי־סודו יודעים אף הם, כי מי שיש לו כסף־מזומן רב, ומי שמוכר הרבה ומכירתו מרובה מקניתו – הרי זה מתעשר. ההשגות הללו הונחו ביסוד הפוליטיקה המסחרית הנאצית – פוליטיקה המהרסת בהצלחה ובקצב מהיר למדי את שתות הכלכלה הגרמנית.

לא כל דבר “פשוט” ונראה לבער – נכון הוא. ההלכה הגנינית והמרקנטילית צולעת על ירכה. עודף האימפורט על האכספורט הוא, לעתים קרובות, סימן לעשירות הארץ, ליכלתה הגדולה. האכספורט הבריטי מפגר אחרי האימפורט בקביעות, שנה שנה, על הרוב הוא עולה רק מעט על מחציתו8 – ואין לאמר כי אנגליה היא העניה בארצות. ההון הבריטי שהושקע בארצות רבות, עסקי הבריטים בכל העולם, מביאים לאנגליה כל שנה סכומי־כסף עצומים בצורת פדיון, רווחים, רבית, רנטה, משכרות. ההון הבריטי העסוק בברזיל, למשל, עלה (ב־1 לינואר 1930) לסך 1,512,180,000, דולר.

יש להבדיל בין המאזן המסחרי למאזן הכספי. המאזן המסחרי הבריטי הוא שלילי; המאזן הכספי, מאזן התשלומים – חיובי. אמנם אין הוא חיובי היום כמו שהיה לפני מלחמת 1914/18. בימים ההם עלה הרווח הכספי הנקי, עודף כל הכסף שנכנס אל בריטניה מדי שנה בשנתה, בכל הדרכים ומכל המקורות, על כל הכסף שיצא ממנה – ל־300 מיליון לי“ש בממוצע. אחרי המלחמה בא רזון בכַּחלי השפע. בשנה הטובה מכל השנים שלאחר המלחמה ב־1928, הגיע הרווח הכספי הנקי רק ל־112 מיליון לי”ש. אחר־כך ירד עד לאפס, ולמטה מאפס. שנת 1934 נגמרה בגרעון של 2 מיליונים לי“ש. ובשנת 1935 ראינו שוב עליה ניכרת ורווח כספי נקי בסך 37 מיליון לי”ש.

ברור, שהמאזן הכספי הכללי, ולא המאזן המסחרי (שאינו אלא חלק המאזן הכספי הכללי), מציין את מצבה הכלכלי של הארץ. ואת המאזן הכספי הכללי אין לתקן לאורך ימים בדקדוקי־מכס ובהשגחה מעולה על תנועת המסחר, כי הוא תלוי במידה רבה בעסקי־חוץ – ואלה מחייבים מידה מרובה של משא־ומתן חפשי.

הממשלות מדקדקות בזמננו לא רק במאזן המסחרי הכללי (ובמאזן השירותים) כי אם גם בתוצאות המשא־ומתן עם כל ארץ וארץ לחוד. כל שנה נעשים חשבונות מפורטים, וכל שנה מתגלה בהכרח, כי צד אחד קנה יותר משמכר. הטענות והמענות, אין להם סוף. כל ממשלה שוקדת כל־הימים על תיקון שיטות המכס שלה, מתוך כוונה “להרויח” על חשבון זולתה. אך הואיל וכל שאר הממשלות עושות כמוה, רואים אנו תוצאה אחת מכל עמלן: המכשולים על דרך המסחר הבינלאומי גדלים כל יום, והמועקה הכלכלית הולכת וכבדה בכל ארצות התרבות.

שורש הרע הוא, איפוא, לא בחוסר ויסות, באנרכיה, השוררת כביכול ביחסים הכלכליים, כי אם בעודף הויסות, בהשגחה יתירה, משרדית־פנקסנית, על כל רחשי התוצרת מבית ועל כל דפיקה מחוץ. ההשגחה הזאת היא החונקת את החיים הכלכליים בימינו.


 

טו. משא־ומתן חפשי    🔗

אחרי מלחמת 1914/18 טרחו הממשלות שנים על שנים בענין פרוק הזיין או הגבלתו, והעלו חרס בידן – כי נאחזו בטפל והסיחו את דעתן מן העיקר. אין רוב בני־האדם חסרי־דעה. אין אומות העולם מבזבזות רוב חילן על דבר חסר־טעם. עד שלא תעבור מלחמה מן הארץ – הצורך בזיון בעינו עומד. והמלחמה לא תעבור עד שלא יוסרו המכשולים המלאכותיים על דרכם של חילופי החמרים ההכרחיים בין עם לעם.

שלשה הם הגורמים היסודיים למלחמות שנים גשמיים ואחד רוחני, אשר שרשו בתכונה נפשית. הגורם הגשמי הראשון הוא נדידות ותפיסת מקומות חדשים לשם התישבות. את מקור התנועות האלה רואים, כרגיל, בצפיפות הישוב בארץ מוצאן, וזו פרי ריבוי טבעי. אם נבוא לבדוק את ההשקפה הזאת, מיד נווכח לדעת שהיא מופרכת מעיקרה. העובדה במקומה עומדת – בכל הזמנים נלחמו עמים על הרחבת גבולם ועל כיבוש ארצות חדשות. אבל ההסבר לקוי. נעין בקצת חומר מן ההוה ומן העבר. יפן שמה את ידה על מנג’וריה ועל צפון־סין. היום נשואות עיניה לכבוש סין כלה. נמוקה הרשמי הוא צפיפות, הכרח של התפשטות. צפיפות הישוב ביפן אינה מוטלת בספק. אבל גם סין, המכילה 450 מיליון נפש, אינה קלושה. והשאלה היא – מדוע “מתפשטת” יפן בסין ולא סין ביפן? התשובה ידועה לכל: יפן חזקה מסין. דבר אחר: יפן, סין, הודו, הן ארצות ישוב צפוף וחי בדוחק, אוסטרליה ארץ ישוב קלוש, החי ברווחה; מדוע אינן מנסות לכבוש אותה? – משום שאין בכוחן לעשות זאת. נראה שהכוח קובע, ולא הצפיפות. ואם כן, יתכן שעם קטן ולא־דחוק, אבל חזק במנגנונו הצבאי, יתפשט בארצות המכילות ישובים גדלים וצפופים ממנו. דברי־הימים מלמדים אותנו, כי אמנם כן הוא ברוב המקרים.

יאמרו: אכן, אין אדם לוקח מה שאינו יכול לקחת; אבל הגבלה זו נוגעת רק בכוון הנדידה והכיבוש, ואין היא סותרת את גורמם היסודי. הריבוי והצפיפות ממריצים עמים לבקש להם מולדת חדשה.

גם בנוסח זה אין הדבר נכון. סיבות שונות ממריצות עמים לנדידות ולכיבושים, והצפיפות היא רק אחת מהן, ולא המכרעת. עמי סין והודו זקוקים, בלי ספק, להתפשטות ישבנית יותר מל עמים אחרים בעולם – אף־על־פי־כן אין הם יוצאים לכיבושים; ולהפך, אחרים כובשים אותם. כך היה גם בעבר. שבטי הגרמנים הפראים נדדו מיערותיהם אל ארצות ישוב והשאירו מאחריהם ארץ ריקה, שהסלבים נהרו אליה; וכן שבטי ערב, מונגולים וסקנדינבים. אנגליה דלת־הישוב במאות הי“ז והי”ח תפסה ויישבה את צפון־אמריקה, את אוסטרליה וכמה איים; ספרד ופורטוגל – את כל דרום־אמריקה. האין זאת, כי לא הריבוי והצפיפות גרמו לרוב הנדידות הישבניות? ואם אנו רואים היום את גרמניה ואת איטליה תובעות להן מושבות “מחמת צפיפות” או צורך ב“תחום־מחיה” מרווח (נימוקיהן הרשמיים) – לא נעלם מעינינו, כי המניע האמתי כאן הוא בטחונן בעוזן הצבאי המחודש.

לוּ היה הריבוי גורם מכריע, לא היו המלחמות פוסקות עד שעם אחד, גדל־כמות (למשל, הסינים), יוריש את כל שאר העמים מן העולם. וגם אז לא תחדלנה, כי סופו למלא כל פינות תבל, ושאלת הצפיפות תהיה חמורה כאשר היתה.

למעשה אין הצפיפות גורם מכריע. הישוב שאין בכוחו להתפשט ברוחב – אינו מתפשט כי אם מסתגל לתנאי ארצו. ואם אין היא יכולה לשאת את ריבויו – אינו מתרבה, אם מחמת דלות ותמותה מוגברת, אם מפני ילוּדה מצומצמת, פרי חשבון וקונטרספטיקה. ואם אין היא יכולה לשאת את ריבויו – אינו מתרבה, אם מחמת דלות ותמותה מוגברת, אם מפני ילוּדה מצומצמת, פרי חשבון וקונטרספטיקה.

הגורם הגשמי השני הוא – הכרח החילופים. כל עם עשיר בקצת דברים למעלה מצרכו ועני בדברים אחרים שאינו יכול לחיות בלעדיהם. אם לא תמכור ברזיל את הקפה שלה ואת תבואתה, ולא תקנה כלי חרושת מאירופה ומאמריקה – תתנוון. אם לא תמכור איטליה את פירותיה ויינה, את מראי אוצרות אמנותה ויפי־נופה, ולא תקנה ברזל ונפט – תידלדל. אם לא תמכור אנגליה את ברזלה ואת פחמה ואת פרי חרשתה ולא תקנה לחם, בשר וחמאה – תגווע ברעב. ההפרעות במהלך החילופים החיוניים גורמות בהכרח למלחמות.

הגורם הנפשי לשליפת חרב, יסודו בתכונת ההתגדלות, שהיא אחות תאומה ליזמה וליצר ההעפלה. העצמה המצטברת תובעת מוצא וסיפוק. ואין לה סיפוק אלא במאבק, בנצחון ובפאר, כלומר בהצגת יכלתה לראווה. אולם צורות הסיפוק הזה משתנות לפי תנאי ההווי. תפארת האבירים בימי הביניים היתה – מגדל מבוצר יפה ונשק טוב. תפארת העשירים בימינו – ארמונות־נוי, אוטומובילים יקרים, ספינות־טיול, אוירונים. כיחידים כן עמים. מלחמות שאינן כלכליות ביסודן, מקורן בצורך לתת סיפוק לעצמה המתגברת, ותכליתן – התגדלות והתפארות. המושבות הן, לפי מושגי זמננו, אות מוחשי לעוז ולגדולה כמו ספינת־הטיולים או האוירון לאחד מגדולי הממון. גרמניה לא הפיקה כל תועלת ממשית מהמושבות שהיו לה לפני המלחמה – אף־על־פי־כן לא תשכח אותן. הן היו סימן חיצוני לגדולתה, והעדרן – עד־תמיד למפלתה ולירידתה. עד שלא תרכוש לה מושבות אילו־שהן לא תהיה בעיניה ובעיני זולתה שוה במעלה לאנגליה, לצרפת, ליפן, לאיטליה. והוא הגורם העיקרי שדחף את איטליה לכבוש את חבש. ברומא אומרים: התישבות. אך האם כבר כילו לישב את לוב? האם כבר התחילו ליישב את אריתריה ואת סומלי? הטעם האמיתי הוא – בקשת סיפוק לרגש העצמה וההתגדלות. הנה איטליה מנצחת ומיסדת “אִימְפֶּרִיָה”; מעתה יש לה מושבות, כמו לאנגליה ולצרפת, ומלכה הוא “קיסר” כמו מלך אנגליה. זהו הלך־הרוח שקבע את מעשיה.

רגשות אלה הם גורם נפשי כללי למלחמות ותקפם לא יעבור על זמן ש“מושבות” תהיינה סמל של גדוּלה ותפארת. וסמל כזה היה תהיינה עד שהמלחמה תוסיף להיות דבר שבהכרח. והמלחמה לא תחדל להיות דבר שבהכרח עד שלא ישוחררו חילופי החמרים בין העמים מהגבלות ומנגישות בכל מקום ומקום. כי ההפרעות בחילופים הן הגורם העיקרי למלחמות. אם ייבטל הגורם הזה, ימצאו גם עמים, כמו יחידים, מוצא וסיפוק ליכלתם ולתשוקתם הטבעית להתגדלות – בדברי נוי, בחידושים, במאמצי חרושת ומלאכת־מחשבת להפליא.

אולם, כל עוד תעמוד שיטת ההסגר שכל מדינה שמה על אוצרותיה הטבעיים ועל שווקיה, מן הנמנע הוא שהזקוקים להם לא ינסו לפרוץ את הגדר בזרוע. חלוקת העולם לתחומים כלכליים נבדלים ושמורים, הצבת מחיצות מסחריות לאורך הגבולות המדיניים, עוררו את החרב בעבר – וכך יהיה בעתיד. וכל עוד קיימים התחומים הללו אין ממש ברוב דיבורים על פירוק הזיין – אך דברי שוא הם.

פירוק חומות המכס הוא תנאי מוקדם לפירוק הזיין. במידה שיגדל חופש המשא־ומתן הבינלאומי, יקטן הצורך החיוני במלחמה.

משבר ומלחמה אח ואחות הם, בני אם אחת, והיא – הפרעת חילופי החמרים ההכרחיים בין אומות העולם.

מסחר חפשי ישיב יציבות ושווי־משקל לחיים הכלכליים המזועזעים ויתן דחיפה כבירה להתקדמות החרושת והחקלאות בכל מקום – כי זו, יסודה בהתחרות חפשית. ההבדלים הישנים בין ארצות מתקדמות למפגרות, בין יצרניות לצרכניות, יחלפו עד־מהרה. כל ארץ וכל אומה תוכל להגיע למדרגה גבוהה של יצרנות, אם תשתחרר מבית ומחוץ מכבלי הסדרים הכללותיים והשיטות הגניניות. הנה נראו בארצנו נצני תוצרת חימית, ענפי מקצועות שנחשבו מיוחדים לגרמניה, ורבים האמינו כי מחוצה לה לא יתקיימו – פליטים יהודים הביאום ונטעום כאן על־נקלה. כמה מפעלי חרושת, שלא נודעו מעולם בארץ־ישראל, קמו בשנים האלה והיכו שרשים בה. ולולא החומות האטומות מסביב לה, כי עתה היינו רואים אותם גדלים והולכים.

הדרך היחידה למנוע מלחמות חדשות וגדולות מן הראשונות, להתגבר על המשברים, למעט את ההרס הכרוך בהתגעשותם של כוחות ההעפלה הטבעיים, לתת קצב ומסגרת לנידנודי החיים המתהוים, נדנודים הכרחיים, – היא דרך המשא־והמתן הכלכלי החפשי בכל ארץ וארץ ובין כל הארצות, ביטול כל מכס גניני, שויון לכל מפעל כלכלי בכל הארצות.

להרחיק טעות: אין אני מתכוון לביטול כל מכס וכל זכיון. המדינות זקוקות להכנסות. צרכי הכלל הולכים ורבים – ועוד ירבו במרוצת הימים. החיים התרבותיים המתפתחים מחייבים שירותים ופעולות כבירות שרק המדינה, האומה המאוגדת, תוכל לכלכלם. אין המדינה יכולה לוותר על מקורות הכנסה חשובים, כמו המכס והזכיונות. אולם יש לבטל לגמרי ולעקור מן השורש כל מכס, כל זכיון וכל יתרון, שמקורם בגנינות. שויון מוחלט במכס בכל הארצות, שויון והתחרות חפשית בכל הזכיונות, שויון וחופש, במסגרת החוק הבינלאומי, לכל המשא־והמתן המסחרי בכל העולם – אלה האבנים, שהבונים הכללותיים מאסו בהן, תהיינה לראש פינה.

אנו שבים אל התורה המנצ’סטרית הישנה. תורה זו איתנה ביסודה היום כביום הוולדה. עד שהעולם לא יחזור אליה תהיינה דרכיו משובשות ואבלות.

בעולם פתוח לרווחה ישוב ויפעל כהלכה חוק הביקוש וההצע. תהליכי חילופי־הערכים יתנהלו כסדרם, יתפתחו בדרך טבעית, והאדם יצעד קדימה במלחמתו הנצחית עם כוחות הטבע ויעשה חיל. כל כמה שישתחרר מהשגחה ציבורית ברוח כללותי – ייפתחו בקרבו מקורות מרץ ויזמה חדשים, ויהיו כמעיין המתגבר. ובמידה שיגדלו מרצו ויזמתו, יגדל שלטונו על הרוחות ההיוליים. הביקוש ישיג את יכולת היצירה ויקדימנה, וזו תעבור לפניו. כל עוד ישלוט עיקר ההתחרות החפשית לא תחדל יכולת היצירה מלעלות. וההתחרות החפשית לא תיפסק, אף אם תיעצר או תיפגם לשעה בקצת ארצות. מדרגת החרוקים, הנוחים למשטר כללותי מוחלט, קופא על שמריו, נשארה הרחק מאחרי גבנו – אין האדם יכול לשוב אליה עוד.

המשא־והמתן החפשי יחזק את שווי־המשקל ביחסים הכלכליים. אולם שווי־משקל חי ונע אינו דומה לאבן קבועה במסד. ההתאמה בין הביקוש ובין ההצע לא תוכל להיות גמורה ומכוונת לכל פרטיה. על הנסיונות הכללותיים כבר עמדנו – ראינו את טיב ויסותם בכל קוצר־השגתו וחוסר־יכלתו. אך גם במשטר דימוקרטי אין הויסות עולה יפה בשעה שהוא מנסה “לכוון” את חילופי הערכים תחת להסתגל אל מהלכם הטבעי. נתבונן, למשל, אל בעית “חלוקת ההון הבלתי־צודקת”, במלים אחרות – אל בעית השפע והמחסור, המשמשים בערבוביה בעולמנו. בעיה זו כפולה היא: פנימית בכל ארץ וארץ, ובינלאומית. בתוך כל מדינה ישנם הבדלים בולטים, מקומיים ופרטיים, במידת השפע והמחסור, וכן בין מדינה למדינה. בשעה שהמחסור מתגבר ומקיף שדרות רחבות, בשנות רזון ומצוקה, מתחילים בני אדם לבקש מוצא ותרופה, ומחשבתם הולכת על הרוב במסלולים ישנים, שאינם משתנים מדור לדור זה אלפי שנים. שני הרעיונות העיקריים, המתחדשים בכל עת משבר קשה, הם: “חלוקה צודקת” של הרכוש הקיים, או העברת כל הרכוש לרשות הכלל, המדינה, הממשלה, והטלת האחריות למחיית כל נפש על כלל זה. הרעיון הראשון הוא הרוח החיה בכל התפרצות המונית, ביטוי לתשוקה עיורת לתת סיפוק ליצרי קנאה, נקמה וצמא לתענוגות העשירים, המצטברים במשך דורות בלב הנדכאים והעלובים. התפרצויות אלה אין להן המשך ועתיד, ונצחון המתפרצים אינו מקרב את רעיונם אל ההגשמה אף כמלוא נימה – כי אין רעיון “החלוקה הצודקת” ניתן להגשמה. רגע אחרי החלוקה מתחדש אי־השויון; הבריונים והערומים, ראשי המתפרצים, וכל איש זריז וחרוץ, מתעשרים במהירות, ורוב ההמון שב ושוקע בדלותו. הרעיון השני הוא מקור הנסיונות הכללותיים. הנסיונות האלה מסתיימים בהכרח בשעבוד העם כולו, רכוש ונפש, לכת קטנה של שליטים, הרודים בו ביד חזקה, וסוף הרדיינות הזאת – דלדול הארץ ויושביה.

בתקופות של מלחמת־הדעות, הקודמות להכרעה בזרוע, בעוד סדרי המדינה יציבים וההתפרצות רחוקה, מבקש לו רעיון “החלוקה הצודקת” ראיות וסמוכים ודברי־טעם. הפשטנים אומרים: קצת ארצות טובעות ברוב טובה, נחנקות בשפען, ריבוי התבואה והכותן בארצות־הברית, ריבוי הקַפֶה בברזיל, ריבוי החזירים בהולנד, אינם ברכה לארצות האלה בימי משבר, והמאמצים לצמצם את שטח האדמה המעובדת, שרפת התבואה והקפה בכמויות ענקיות, טביחת מאות אלפי חזירים מאין יכולת לזונם, יוכיחו. ולעומת זאת, הנה גוועים ברעב עשרות מיליונים בסין, בהודו, ברוסיה – תנו להם את העודף והיתה הקללה לברכה.

בבואך לבחון הצעה כזו אתה נוכח לדעת מיד, שהיא פרי בוסר. נניח רגע שאכרי אמריקה הסכימו לנדב לסינים הרעבים את עודף התבואה שהם מאבדים בידיהם מאין להם תקוה למכרו. למי ימסרוהו? מי יביא את הלחם לסין, ומי יחלק אותו בין עשרים מיליון הנצרכים? הלא מפעל רב הוא, המחייב עבודה רבה והוצאות גדולות. וכבר היה מעשה, בהולנד, שהאכרים גמרו בלבם לתת לבטילים בארצם חנם אין כסף מאות אלפי חזירים, תחת השחיתם – ובלבד שיקחום מהם ויפטרום מעול כלכלתם. הסתדרות האכרים פנתה בענין זה אל הממשלה, אל חברות עזרה סוציאלית ואל מוסדות צדקה. הצעתה נבחנה – ונמצא שאינה מעשית. אם יאספו את כל החזירים ויחלקום מיד – מה יעשו בהם הבטילים? ימכרו את רובם בזיל הזול, כי להחזיקם לא יוכלו, ויגרמו לירידה נוספת במחירי הבשר הירודים. אפשר לטבחם, לכבוש את הבשר ולחלקו בהדרגה, לפי הצורך – אך הסידור הזה יעלה ביוקר, וקל ונוח ממנו לתת לבטילים תמיכות כסף – יקנו הם בעצמם את צרכם. בין כך ובין כך תפגע הנדבה בשוק הבשר, ומצב האכרים המנדבים עוד יורע.

וכן באמריקה. בו בזמן שהפַרְמֶרים טבלו בשפע תבואה, גבר מאד סבלם מחוסר שוק. אין הם יכולים לחיות על הלחם לבדו, ובאין מכירה לא השיגה ידם לקנות להם כל דבר הדרוש לחייהם, לבוש, כלי עבודה, רהיטים, לשלם את חובותיהם, להציל את שדותיהם ממכירה פומבית, לשבח את אדמתם, לתקן את בתיהם, וכדומה. אמנם, עשרים או שלשים מיליון סינים היו גוועים ברעב, ובכל זאת היו קונים מה שהיו קונים. ולוּ קבלו חינם – לא היו קונים מאומה, והשוק, המצומצם בלאו הכי, היה הולך ומצטמצם יותר ויותר, והאכר המרוד בלאו הכי, היה צועד צעד נוסף לקראת חורבנו. היוכל אכר זה, הנחנק מרוב שפע, לנדב את תבואתו? האם לא מוטב לו שישרוף את העודף?

בדרך זו אין תקוה לא ל“חלוקה צודקת” ולא לכל תקנה אחרת.

התאמה מחושבת בן הביקוש ובין ההצע אינה בגדר האפשרות ואינה בגדר התועלת. אדרבה, באי־ההתאמה מקור כל התקדמות של האנושיות. השאלה היא רק במידת אי־ההתאמה. המשברים הכרחיים הם בתוך תנועת החיים המתהוים, העומדים על שיווי־משקל נע, הנהרסים והמתחדשים כל יום, המוצאים את יציבותם הטבעית בתוך מטמוטיהם הטבעיים. אבל משברים עמוקים וממושכים שמכתם קשה מרפואתם, כמו המשבר העולמי האחרון, אינם הכרחיים. פרי הפרעות מלאכותיות הם, פרי הפרת מהלכם הטבעי של חילופי הערכים מתוך מושגים מוטעים, מתוך התגברותה הזמנית של תכונת הברואים על תכונת האדם. ככל אשר תרפה יד ההשגחה הכללותית, כן יתבהרו ויבריאו היחסים הכלכליים. היצרנים ירגישו בדפק שווקי העולם וירחיבו או יצמצמו את מפעליהם, לפי הצורך. זריזים ובני־מזל יזכו, נרפים ובני בלי־מזל יפסידו, ורכב החיים יסע קדימה.

בהווי העומד על משא־ומתן חפשי, לעולם תהיה אי־התאמה בין ביקוש להצע, ולא יעברו משברים. אבל פגיעתם תוקל, והאדם התרבותי במשטר דימוקרטי חפשי יוסיף לשקוד על הקלתם וימצא לו דרכים אחרות, אשר לא תמעטנה את דמותו ולא תייבשנה את מקור מרצו ויזמתו.


 

טז. תיקונים חברתיים    🔗

משברים לא יעברו מן העולם, אך אין הם נושאים “חורבן” בחובם. עיקרי הקנין הפרטי, שתרבות זמננו גדלה עליהם, אינם סמוכות לשעה, כי אם בסיס קיים, הבסיס היחיד לתרבות גבוהה ומתקדמת, הישג מוחלט. אין האדם יכול לטפס ולעלות במעלות התרבות אם לא יסעד את רגליו על רכוש פרטים מוצק, על חופש מעשה בכל מקצועות החיים, על חופש משא־ומתן בינלאומי. דרך זו היא דרך מאבק והעפלה. האדם הולך בה, ולעולם ילך בה, תוך תנודות והחטאות וסבלות רבים. אף־על־פי־כן יש מקום תיקונים, ויש צורך ואפשרות לתקן.

התיקונים, שאני מתכוון אליהם, התחילו זה כבר בארצות התרבות הגבוהה; והם עתידים להתרחב ולהתפתח.

הדחיפה הראשונה יצאה מאת הוגי דעות ליברלים וסוציאליסטים, אנשים בודדים, רבים מהם בני דלת־העם שראו עמל ועוני בחייהם. התנועה לבשה צורה מוחשית מעת שסוגי פועלים שונים התבצרו במקצועות חשובים של החרושת החדשה ולמדו להתאגד באגודות לשם עזרה הדדית. האגודות המקצועיות יסדו קופות מלוה, קופות חולים, קופות חסכונות, קופות שביתה וכדומה. המוסדות האלה הם שלד איגודי הפועלים, בה זכות קיומם הממשית. במרוצת הימים הופיעו בבתי־הנבחרים צירי מפלגות פועלים ובפיהם דרישות לחוקי עבודה אשר ישמרו את בריאות העובדים, בפרט הנשים והילדים, ויחייבו את המעבידים לשלם פצויים לניזקים בעבודה. צעד גדול קדימה עשה דוד לויד ג’ורג' בחוק הקצבות לזקנים שהוחק באנגליה ביזמתו ב־1908, ואחרי המלחמה תוקן והורחב עד שהקיף סוגים רבים של אלמנות ויתומים. חוסר העבודה, שנטל את הלחם מפי מיליונים בתקופה שלאחר מלחמת 1914/18 ואָרך שנים רצופות (ועוד לא עבר, אם כי פחת במידה ניכרת), הכריח את אירופה תחילה, ואחריה גם את אמריקה, להנהיג קצבות קבועות לבטילים. באנגליה הוטל על כל העובדים בשכר (חוץ מסוגים מסויימים) להפריש אחוז קטן ממשכורתם לטובת קרן הבטילות, וכן הוטלו תשלומי מקבילים על מעבידיהם, ואוצר המדינה ממלא את החסר. קרן זו הוציאה ב־1931 למעלה ממאה מיליון לי"ש; ב־1932– כ־123 מיליון.

הנשיא הוּבר התנגד בתוקף, כל ימי נשיאותו, לתמיכה ממשלתית בבטילים. התנגדותו נבעה מתוך שמרנות ליברלית קפואה וקצרת־ראות: אין זו מחובות המדינה לדאוג לכלכלת הפרט; אבותינו לא עשו כן ועברו בשלום את כל המשברים, ואף אנו לא נעשה – והמשבר יעבור מאליו.

אולם, העולם אינו עומד על עמדו. אין האדם נוסע היום בעגלה רתומה לצמד שוורים; הוא טס באוירון ועובר כמה מאות קילומטר בשעה, – ועליו לעשות כמה דברים שלא עשו אבותיו.

עוד בזמנו של הוּבר נאלצו השלטונות המקומיים, בכל גליל ובכל עיר, לעסוק בסיוע לבטילים, כי מספרם הלך ורב, ולגווע בשקט לא אבו. בימי רוזוולט הוקמה שיטת קצבות כהלכה, וניתנה עזרה קבועה ל־15 מיליון בטילים. מאמצי רוזוולט לווסת את החרושת ואת החקלאות, את המסחר ואת התחבורת, נכשלו. נשאר מהם רק הצד הנוגע בתחיקת העבודה ובמה שקוראים לו “עזרה סוציאלית”, כלומר, סיוע ציבורי שיטתי לכל נפש אשר הוּצאה, לשעה או לכל ימיה, ממערכות העבודה והפרנסה. רוזוולט הגדיל לעשות – על כל פנים, ביזמתו ובתכניותיו. בראשית 1935 הביא לפני הקונגרס תכנית מקפת, והסנטור וגנר ניסח אותה בישיבת הסנט לאמר: א. על בעלי המפעלים תוטל החובה לשלם דמי ביטוח פועליהם מבטילות – 1% משכר כל פועל; האחוזים יעלו בשנים הבאות ויגיעו עד 3%. – ב. בעלי משכרות זעירות יובטחו מעוני וממחסור לעת זקנתם. דמי הביטוח יוטלו על המעבידים ועל העובדים חלק כחלק. – ג. הזקנים הנצרכים, שאינם נכללים בסוג זה ואינם נהנים מביטוח־חובה, יקבלו קצבות מקופות הממשלה הפדרלית והממשלות הגליליות. – ד. המשתכרים יפה ואינם זקוקים לביטוח־חובה ישלמו מרצונם תשלומים שנתיים לקרן־חסכונות לעת זקנה, מוסד ממשלתי.– ה. הממשלה הפדרלית תקציב סכומים גדולים לגלילות למתן עזרה לאמהות נצרכות וחולות ולילדיהן, וכן להרחבת שירות הבריאות הציבורי.

המאמצים והנסיונות האלה בארצות התרבות הגבוהות מורים לנו את הדרך בה תלך האנושיות בדורות הקרובים – היא דרך אחריות החברה המסודרת, התרבותית, לכלכלת הנמושות וחסרי־הפרנסה, לשעה או לתמיד, לפי הצורך.

כוון זה נעוץ במהלך התפתחות תרבותנו הכלכלית והחברתית ונובע ממנו בהכרח. התפתחות זו מתגלה לפנינו כשרשרת התכווצויות והתרחבויות. כל תגלית מדעית אשר תוצאות מעשיות לה, כל המצאה וכל שכלול תכני, יסודם ותכליתם – חסכון עבודת אדם. הם גוררים התכווצות גדולה או קטנה, ואחריה – התרחבות חדשה. ההתכווצות דוחקת אנשים רבים מעמדותיהם בעבודה ובפרנסה, וכגודל המשק ותקפּו כן גודל פגיעת המשבר. לתוצאותיו עריבה החברה כולה, כי על כן זוהי דרך שגשוגה והתקדמותה.

אין חברה תרבותית יכולה לשאת בקרבה חרפת רעב מיליונים, ולא רק משום שחרפה היא. המיליונים לא ירעבו בשקט. המדינה, אשר בתוכה מתהלכים מיליוני אדם בלי עבודה, בטלים ורעבים, שתי דרכים פתוחות לפניה: השבעתם על חשבון הכלל או דיכויים באש ובחרב. אמנם ברוב המקרים משמשות שתי השיטות כאחת. אין דבר מוחלט ומובדל בחיים. בכל זאת לא ייקשה להבחין בין המשטר שהדיכוי בו עיקר והסיוע טפל לו, ובין המשטר שההפך מזה הוא נר לרגליו. פעולת השיטה הראשונה ראינו ברוסיה בשנות הרעב הגדול, שבאו בעקבות המהפכה, וגם בשנים שלאחר־כך, וכן בגרמניה ההיטלרית, בפרט בפולין הנכבשה. שיטה זו מחייבת משטר של עריצות בלי מצרים. משטר כזה סותר את יסודות ההתקדמות, העומדות על חופש הדעות והפעולות. אומות בנות תרבות, ההולכות בדרך זו (רוסיה, גרמניה וכו'), מקורן ייבש וסופן שתחרבנה, אם לא תסורנה ממנה בעוד מועד.

הדרך השניה היא, כאמור, דרך ערבות החברה למחית כל בטיל ונצרך (מלבד הטפילים). לחברה העומדת על בסיס של חופש אין ברירה, למעשה, ואין דרך זולת הדרך הזאת, כי רק בה תישמר חרותה, וכוחה להעפיל לא יפּגם. הכרח היסטורי הוא שהאומות התרבותיות תמשכנה לפעול ברוח זו; שההתחלות הראשונות תלכנה ותשתלמנה, תתרחבנה ותקפנה כל סוגי נצרכים ונחשלים; והנעשה במקצועות האלה באירופה ובאמריקה, בשנים האחרונות, נוטע בטחון בלבנו, כי בעתיד תקומנה בכל ארצות התרבות שיטות אחריות מדיניתית־חברתית מושלמות למדי; ויתכן כי התיקונים הללו אינם עוד רחוקים ממנו. הכרת הכרחיותם הולכת ומתחוורת בימינו במהירות רבה לאנשי־מדינה ולחכמי מדעי־החברה. הנסיונות הבודדים הולכים ומצטרפים לשיטה שלמה או, ביתר דיוק, לכמה שיטות מקבילות ומתחרות – כי כל עם וכל ארץ, צרכים ותנאים להם משלהם, ואין החיים סובלים מידה בחבל – והשיטות האלה תתגשמנה, תשתנינה ותשתכללנה בכל מקום ומקום לפי צרכו ויכלתו.

מן הצד החמרי אין כאן גזרה שהחברה לא תוכל לעמוד בה. הקידמה התכנית המוגברת, כבר היום היא נותנת בידי האדם את האפשרות להרבות תוצרת כחפצו. ובמידה שזו גדילה עולה כוחה לשלם מסים ועולות הכנסות אוצר־המדינה. מסי הירושה הקיימים באנגליה, לפי שנקבעו ב־1930, עולים מ־20% על ירושה בת מאה אלף לי“ש עד 50% על ירושה בת 2 מיליונים לי”ש. מסים אלה מכניסים לאוצר המדינה כל שנה בין 70 ל־80 מיליון לי“ש, ולא נראה שהקזה רבה כל־כך תערער את מצב העסקים הבריטיים. והדבר מובן: אדם שהניח אחריו הון של 2 מיליונים לי”ש – אם יורשיו הם אנשים מוכשרים ובעלי מרץ, יספיק להם מיליון אחד להתחלה; ואם אינם כבירי־מעשה, שוב יספיק להם הרכוש שירשו לחיות במנוחה בזכות מעשי אבותיהם; ואם נרפים הם או בזבזנים – לא יועילו להם גם שני מיליונים.

הפרשת חלק הגון מן ההון המצטבר בידי פרטים, אם אינה באה אלא לשם כלכלת צרכי הכלל החיוניים, וצרכיהם הראשונים של מוכי־משבר ונטרפי־הגורל בתוכם, ואם אינה מפרזת על המידה ואין כוונתה למוטט את שיטת הקנין הפרטי ביסודה ולדלדל את עצם הרצון להרבות רכוש, – לא תחליש ולא תעצור את התפתחות התרבות הקפיטליסטית. להפך, השיטה הזאת, הכוללת ערבות המדינה למחיית כל נפש, תחזק כוח־קנייתם של המיליונים, הנפגעים לשעה, ובזה תמעט תוקף המשברים. המליונים, המקבלים את קצבתם כסדרה מהקרנות הרשמיות המיועדות לכך, יוסיפו לקנות את צרכיהם יום יום, ולוּ גם בצמצום. בשיטה זו יתכווץ השוק פחות מכפי שהיה עלול להתכווץ בלעדיה, וגם ימהר להתישר, לשוב לאיתנו ולהתרחב. זמן המשבר יקצר, כבדו יוקל, ופגיעתו לא תהיה רעה כמו היום.

אולם היתרון העיקרי הוא בשינוי היסודי שיחול בהלך־רוחו של האיש החי על עבודתו. הקרקע המצמיח תנועות כללותיות, המרפות את המידה האנושית באדם והמחזקות בו את מידת הברואים, זו התשוקה הקדמונית לשלוה ולשובע שבקפאון, הלא הוא – העדר הבטחון ביום מחר. לא רק פועל – כל מי שאינו עשיר, כל מי שלחמו ולחם ביתו תלוי בעמלו – סוכן, רופא, סרסור, מהנדס, חנווני, בעל־מלאכה – חרד על קיומו. כל מפגע פתאומי – מחלה, תאונה, התחרות, נרגנות, כשלון זמני – והנה נשבר מטה־לחמו. המשתכר יפה, יש בידו לחסוך סכום־כסף לעת צרה. אבל, כמה שנים תעבורנה עד שיחסוך סכום־מה? ואם יקרהו האסון בראשית חיי עבודתו, ואין בידיו מאומה? והעני דל־השכר – פועל פשוט, רוכל, לבלר, מוכר גזוז – זה גם מעט לא יחסוך, ואחרי עמל של שלשים שנה יעמוד כל יום על סף הרעב, כמו בראשית חייו.

זהו היסוד הנפשי, המגדל בלב רבים, ולאו דוקא פועלים – הפועלים הם, למעשה, מיעוט בין אלה – בלב המוני פקידים, עוזרים, אומנים, מתווכים, אמנים, חנוונים, סופרים, בעלי־השכלה עניים, וכן בלב עשירים רבים רפויי־ידים, בלב כל חלשי־דעה, סנובים, שוטים, קטנים ועוברים־בטלים – חיבה יתירה להשקפות קומוניסטיות או פשיסטיות, ותקוה כי מאלה יוושעו, ומהם תבוא ישועה לעולם.

שיטה מקפת של ערבות ציבורית לכל נפש, שלא תיעזב בשעת מצוקה, תשחרר את האדם מן החרדה המעיקה עליו היום, תתן לו מידה של שלוות־רוח, תסמוך את לבו כי בכל אופן – יקרה אשר יקרה – לא יהא חסר לחם, לבוש ומחסה. אין החברה חייבת ואינה צריכה, לתת לבטיל ארעי את כל מה שהוא יכול לרכוש לו, בימים כתיקונם, בשכר עבודתו. אילו עשתה כך, היתה נוטלת ממנו את הרצון לעבוד ולהצליח. חובתה להחיותו פשוטו כמשמעו – לספק לו את צרכי קיומו הראשונים, ההכרחיים.

בדרך זו תושגנה שתי תוצאות מכריעות, העתידות לקבוע את דרכי התרבות האנושית לדורות: האדם המשוחרר מפּחד יום מחר, לבו לא ילך עוד אח היצרים הכללותיים, הסותרים את טבעו ואת מגמת חיי האנושיות; אדם, שהוצא לשעה ממערכות העבודה יתהלך שׂבע, שאנן ובטוח, יתבונן סביבו, יבקש לו עמדה אחרת, בלי בהילות ובלי יאוש, כוחו ומרצו יהיו שמורים, יזמתו נמרצת, ובבואו היום ישוב לפעילות – בריא, ולא רצוץ ומדוכדך.

תאמר: האין לחשוש שהאיש הזה יסכין עם הבטלה ויראה כי נוח לו בכך, ולא יאבה עוד לחזור לעבודה? – צמצום הקיצבה ירחיק את הסכנה הזאת. אין אדם בריא ונורמלי מסתפק במה שיש לו, אם יוכל להשיג יותר. הפועלים העובדים בקבולת רודפים אחר שעות עודפות, אף אם שכר־יומם יפה ומספיק לצרכיהם. אין די לאדם חי. ואין אדם בריא ובר־דעת ירא מפני עמל. רק מיעט קטן של רפי־רוח ודלי־מרץ יסתפקו בקצבת בטילים בשעה שיש עבודה ושכרה מרובה משכר הבטילות. אלה שיעשו כך – חולים הם או טפילים מבטן ומלידה. החברה תמצא דרכים למעט ככל האפשר את מכת הטפילות.


 

יז. המשטר המדיני    🔗

המשטר היחיד ההולם את התרבות הגבוהה, העומדת על קנין פרטי ועל חופש הפרט, הוא מדינה דימוקרטית־חרותית. מדינה דימוקרטית־חרותית משמעה זכויות שוות לכל האזרחים; מכסימום של חופש הדעות, האספות, האגודות, העתונות; בתי מחוקקים נבחרים בזמנים קבועים, בהצבעה כללית, חשאית; ממשלה תלויה בדעת רוב פרלמנטרי. משטר כזה, בצורתו המתוקנת הידועה לנו היום. הוא פרי השיטה הקפיטליסטית, ובה בשעה הוא הישגה המוחלט של התרבות האנושית לכל הדורות הבאים. רק במשטר דימוקרטי־חרותי יוכל האדם להוסיף וללכת בדרכו, הלוך והעפל עד בלי די.

סדרי־חברה דימוקרטיים אינם ביסודם חידוש והמצאה של המאות האחרונות באירופה. בני־אדם במדרגות נמוכות נהנים ממידה גדולה של חופש ושויון “מדיניים”. כל הגברים נושאי־הנשק שוים הם פחות או יותר במעלתם (אמנם, לא לגמרי שוים) בשבט בֶּדוים בערב, והשֵׁיכים אינם אלא הראשונים בין השוים. אין השיך יכול לצוות על בן־שבטו כי אם בלשון בקשה. השיכים הם מנהיגים ולא שליטים. ואם יתחזק אחד מהם וינסה, בהישענו על חבר מקורביו ומרעיו, לכפות את רצונו על קצת מבני שבטו, והם יראו כי ידם על התחתונה – יקומו ויעתיקו את אהליהם ואת כל מקנם לגבול שבט אחר ויסתפחו אליו, וראש שבטם הראשון אין לו עוד שליטה עליהם. ואם יקים עליו השיך במעשיו את רוב השבט, ירשיעוהו במועצה, אשר כל גבר זכאי לדבר בה ולהגיד את כל מחשבתו, וידיחוהו וישימו אחר במקומו.

חיי הנודדים מחייבים מידה רבה של חופש ושויון. אין האיש דבוק למקומו, אין יד התקיף יכולה לכבלו. שלטון בן־סעוד, יסודו בכפרי פלחים בנג’ד, ולא בנודדים. בכוחם בלבד הכניע את הבדוים אחרי מלחמות ארוכות ואחרי הכחדת שבטים שלמים – כמעשה קרל הגדול בשעתו בסכסוניה. בסיס ממלכת בן־סעוד רעוע – רק בחכמתו ובמרצו, בעמדו הכן כל רגע למלחמות־ענשים, הוא יכול להחזיקה. וכאשר יעבור השלטון לידים פחות נמרצות, תתפורר מלכות סעודיה – כי הבדוים קרקע תחוחה הם, חומר לא־יצלח לבנין מדיני יציב.

חופש התנועה, שיסודו ברכוש מטלטל, ומיעוט הישוב גורמים לסדרים דימוקרטיים בחיי הנודדים. סדרים דימוקרטיים נשמרו גם בקהלה הכפרית ובעיר הקדמונית – עד שהתרחבו הקהלות הללו בדרך כיבושים או נפלו תחת יד עדה אחרת, המתרחבת בדרך כיבושים. שבטי ישראל, שהיו נלחצים מחוץ ומריבים בפנים, הוכרחו להמליך עליהם מלך. ערי היוונים בהתפשטותן ידעו טירנים. הרפובליקה של רומא נפלה תחת כובד כיבושיה והפכה למלכות. הדימוקרטיות העתיקות לא יכלו להתקיים בגדלן עקב העדר שיטת תחבורה מפותחת. ומשטרי העריצות שירשו את מקומן עצרו את התפתחות התרבות והביאו את העמים לידי קפאון וירידה.

הדימוקרטיות החדשות הן פרי התרבות הקפיטליסטית. תרבות זו יצרה תחבורת ההולכת ומשתכללת. עם בן ארבעים מיליון אינו יכול להתאסף לאספות כלליות ולדון בעניינים מדיניים וציבוריים, כמו שבט בן ארבע מאות נפש או עיר בת עשרת אלפים. אף עיר כזו בוחרת נבחרים, אך עוד היא יכולה להתאסף לפעמים, ורבים מהנאספים יודעים פרק בנעשה בתוך עירם ומסביב לה.

אומה בת עשרים מיליון נפש, כאומה הצרפתית לפני מאתים שנה, אינה יכולה להוועד, ואין המוניה יכולים להיות בקיאים במתרחש ובטעון החלטה. בהכרח הצטמצם השלטון בידי סוג אנשים שהתמחו בכך – מלכים, שרים, כהנים. המדע והתכניקה, שהתפתחו עם המשק הקפיטליסטי, שינו את המצב שינוי גמור. ההשכלה, העתונות, המפלגות, הרכבות, הטלגרף, קרבו את הרחוק והסירו את הלוט מן הקרוב. נוצר בסיס לדימוקרטיה חדשה, מורחבת, חובקת מרחבים ואינה נפגעת. מכשול זה – המרחב, ההיקף – שהכשיל את כל הדימוקרטיות הגדולות בימי קדם, הדימוקרטיה הקפיטליסטית התגברה עליו בהחלט ושמה אותו בסיס לגדולתה.

המשק הקפיטליסטי זקוק למשטר דימוקרטי, כי בו הערובה היחידה למכסימום חופש היחיד בכל מחשבותיו ומעשיו. כל המלחמות לחרות מדינית, לחוקה, לסדרים פרלמנטריים, לרפובליקה, הן פרי צרכי המשק הקפיטליטי. זה מאות שנים נלחם הקפיטליזם באירופה בשיטות של עריצות ושרירות־לב, במלכות המושלת בכיפה, ביתרונות האצילים, בזכויותיהן המונופוליות של אחוות הסוחרים והאומנים – לחופש ולשויון כל אדם.

הכרזת המהפכה הצרפתית הגדולה על זכויות האדם, הכרזה שהונחה ביסוד כל החוקות בכל ארצות התרבות, נותנת ביטוי מלא לרוח התרבות הקפיטליסטית. עיקר זה הוא הישג מוחלט, נקודת־מוצא לתרבות המדינית בזמננו ולהבא.

הקפיטליזם הרס את המלוכה הישנה והקים בכל ארצות התרבות רפובליקות או מלוכות דימוקרטיות, שהכתר והכסא נשארו בהן רק כזכר העבר וכסמל הרציפות ההיסטורית והלאומית.

תהליך הדימוקרטיזציה נפסק בזמננו עקב הזעזועים הכרוכים במעבר מתקופת קפיטליזם אכסטנסיבי לתקופת קפיטליזם אינטנסיבי. הזעזועים העמוקים הרבו התחרות חיצונית וחיכוכים פנימיים. הגיעו ימי מלחמות גדולות ומהפכות, ואלה הרבו בטילות ורעב. מידת־הברואים הרימה ראש. געגועים לשלוה ולמנה בטוחה גברו לשעה על יצר ההעפלה. הדימוקרטיה הוכתה מכות קשות.

בכשלונותיה מקור נצחונה. נסיונות הקומוניסטים ברוסיה, הנאצים בגרמניה, הפשיסטים באיטליה, יהיו אות־אזהרה לארצות תרבות אחרות. המשטר הדימוקרטי יתבצר בארצות שלא התמוטט בהן, וסופו שישוב אל קדמותו גם בארצות כשלונו. ובמקום שהכפיה וההשגחה מלמעלה תאריך ימים, יגדל השיתוק.

המהפכה הכלכלית הגדולה, שהקפיטליזם עורר בהתהוותו, יצרה המוני שכירים, החיים על עבודת־יום ואינם בטוחים ביום מחר. חוסר־בטחונם הכשיר את לבבם לחזונות “חברת עתיד”, שתהיה כאם לכל שכירי־יום והם יהיו לה כבנים: “הכל יעבדו כיכלתם ויקבלו כצרכם”, איש עני לא ידע דאגה, העשירים יעברו מן העולם, כל העמלים יחיו לבטח – גן־עדן על אדמות. על הקרקע הזה צמחה ושגשגה במשך מאה שנה ומעלה תנועה סוציאליסטית רבת היקף תוקף. תנועה זו לבשה כעין צורה דימוקרטית. הזרם הראשי נקרא בפירוש – סוציאלדימוקרטיה.

סוציאליזם ודימוקרטיה הם דבר והיפוכו. הדימוקרטיה מעמידה את הנהלת המדינה על מלחמת־דעות חפשית, על בירור חפשי של כל ענייני הציבור, על בחירות חפשיות וחשאיות דוקא (הדרך היחידה למנוע לחץ ונקמות), וכו'; הסוציאליזם – על כפיה, על יד חזקה, על רדיית מיעוט תקיף ברוב נכנע. אין הסוציאליזם יכול לוותר על רדיינות, יען כי מגמתו סותרת האת המידה האנושית, את יצר הקנין הפרטי והפעולה העצמית החפשית. את היצר הזה אין לכבול אלא בכפיה מתמדת.

הסוציאלדימוקרטיה היתה מעיקרה – כָּוָי, צרוף בלתי־טבעי ובלתי־הגיוני, צרוף זה יסודו בצביעות שבהסתגלות למראית־עין ולצורך השעה. הסוציאליזם התעטף בטלית דימוקרטית לשם טשטוש ישותו, אך הישות נשארה וחודה בלט ודקר כחוד מרצע הטמון בשק. ישות זו היא הרדיינות, הדיקטטורה. לשם השליה בלבד (השלית הפועלים, ובמידת־מה גם השלית העסקנים המפלגתיים התמימים) נקראה הרדיינות המבוקשה – דיקטטורה “של הפרוליטריון”, כלומר, שלטון הפועלים על כל שאר חלקי האומה. אילו היה זה בגדר האפשרות, אילו לא היה עצם המושג “אחדות הפרוליטריון” שקר מוסכם, שאבות הסוציאליזם בדוהו לתכליות תכסיסיות וממש אין בו, – גם אז היה סותר כל עיקרי הדימוקרטיה. אולם גם בסיס רחב זה של “פרוליטריון” אינו בנמצא. דרך הדיקטטורה ברוסיה מחכימה: לא ארכו הימים ורדיינות “הפרוליטריון” הוגדרה כרדיינות המפלגה הקומוניסטית, כי שאר “הפרוליטרים”, המון חשוך הם, הכרתם המעמדית “מטושטשת”, ואין לסמוך עליהם, כמו שאין לסמוך על המוני האכרים או על המוני החנוונים, הפקידים ובעלי המלאכה. לאחר זמן מועט, כשהתגבש המנגנון המרַכֵּז את השלטון בידי המנהיגים, הוברר הדבר, כי גם חברי המפלגה, ברובם הגדול – אנשים חסרי הכרה מעמדית צלולה הם, וגם בהם אין לבטוח; חומר טוב הם להגשמה, תפקידם לעשות את אשר נצטוו לעשות – ולא להרהר ולהשמיע דעות. “הדיקטטורה של הפרוליטריון” הצטמקה מאד והתכנסה בד' אמותיו של הועד המרכזי. אך גם במוסד זה נתגלו “מינים” למכביר והיה הכרח לבערם, ועד שבערו את כולם לא נשארה רוח־חיה בוועד, וכל תוקף השלטון עבר לידי איש אחד. דרך זו היא הכרחית בכל דיקטטורה – סופה שתעוצב כשלטון יחיד. לוּ נפל שלטון מלא בידי הסוציאלדמוקרטיה, ולוּ מצאה עוז בנפשה להחזיק בו, היתה היא הולכת בה עד סופה, כי התנועה הזאת, ככל תנועה סוציאליסטית, אי־אפשר לה בלי דיקטטורה. הבולשביקים הם ביסודם מפלגה סוציאלדימוקרטית, ואין ביניהם ובין המנשביקים או הסוציאלדימוקרטים הגרמנים אלא זה, שלא נרתעו מפני השלטון המדיני המלא – ולאחר שתפסוהו לא יכלו לעמוד באמצע הדרך9.

הסוציאלדימוקרטים השתמטו כל ימיהם מבירור הסתירה הבולטת אשר בין השקפתם הסוציאליסטית ובין השקפתם הדימוקרטית. מתנגדיהם ומבקריהם היו שואלים: אם אמנם דימוקרטים אתם – למה תשתוקקו לדיקטטורה? ואם מטרתכם היא משטר העומד על רדיינות, על הטלת אימה, על אגרוף משורין, המנפץ את יסודות החוקיות הדימוקרטית – למה תקראו לעצמכם דימוקרטים.

בעלי ההלכה הסוציאלדימוקרטית טענו: דימוקרטים אנו; אנו משתתפים בבחירות ובבית־הנבחרים ומכבדים את החוקה; אין אנו קושרים על השלטון הקיים; אנו מטיפים לרעיוננו בקרב המוני העם ורוכשים לנו את דעת הקהל ואת הכסאות בבית־הנבחרים בדרך הטפה; וביום שנהיה רוב בבית זה נקים ממשלה משלנו, ממשלה תקיפה, שתדכא את הבורגנים הממרים והמורדים, בהשענה על רוב העם שבחר בה – זו תהיה דיקטטורה של הפרוליטריון.

והשואל שואל: האם תשאירו בזמן ההוא חופש הבקורת, חופש הבחירות, זכויות שוות לכל וסמכות בית־הנבחרים כמו קודם לכן? – אם תשאירו כל אלה, לא תהיה זו דיקטטורה, כי אם שלטון דימוקרטי חוקי; ואם יווכח רוב העם, אחרי ארבע או אחרי שמונה שנים, כי תקוניכם אינם לטובתו, יפילכם וישוב ויבחר ברוב בורגני. התתנוהו לבחור כבן־חורין, כבמשטר דימוקרטי?

הסוציאלדימוקרטים נמנעו כרגיל מהשיב תשובה ברורה על השאלה הזאת. אך הישרים והעקיבים שבהם היו אומרים: דיקטטורה של הפרוליטריון, משמעה – רק הפרוליטריון יחווה דעה. השאר הם בורגנים, כאכרים כעירונים – אין אנו יכולים לסמוך עליהם ולסכן את מפעלנו בראשיתו. וכיון שנתחיל נלך עד הסוף, נבנה את החברה הסוציאליסטית מן המסד עד הטפחות, חברה בלי רכוש פרטי ובלי מעמדות – אז יראו הכל כי טוב, אז לא תהיה עוד התנגדות, הכל יהיו סוציאליסטים נאמנים, ולא יהיה עוד צורך בכפייה; אז תיכון דימוקרטיה חדשה, קיימת לעד.

זהו נוסחו של הסוציאליזם הדימוקרטי. הבולשביזם הרוסי לא נבדל ממנו, כאמור, אלא בפרט אחד. הוא לא האמין כי החברה הבורגנית תיכנע לרוב סוציאליסטי בלי קרב, מתוך כבוד לחוקה הדימוקרטית; הוא לא היה בטוח, כי רוב זה יושג בהטפה בלבד; הוא לא ראה צורך לחכות לרוב פרלמנטרי; הוא הניח שאפשר להחיש את התפתחות העניינים על־ידי קשר צבאי ולתפוס את השלטון בעזרת גדודי חיל מסורים. – הבולשביזם היה עקיב והגיוני מהסוציאל דימוקרטיה הנפתלת, המהססת, והצלחתו המדינית הגדולה, לעומת תבוסתה העלובה של הסוציאלדימוקרטיה, תוכיח. אמנם, מההצלחה המדינית, מתפיסת השלטון, אל הסוציאליזם רחוקה הדרך, וספק אם בכלל יש דרך כזאת. אבל זוהי שאלה אחרת, וכבר עמדנו עליה בפרקים הקודמים.

הסוציאלדימוקרטיה היא מעיקרה תנועה כללותית כמו הבולשביזם, והדימוקרטיות אינה אלא כסות למערומי נפשה הרדיינית. בכפילותה הביאה רכרוך ורקבון בעצמות המשטר הדימוקרטי הבורגני. אולם הרכרוך והרקבון האלה חזרו ונכנסו גם בעצמותיה, ובבוא שעת המדינה הדימוקרטית באיטליה, בגרמניה, באוסטריה, באה גם שעתה – שתיהן נפלו יחדיו, נמעכו ונתמסמסו, והיו מדרס לרגלי פשיסטים ונאצים.

הסכנה הגדולה, הנשקפת לכל משטר דימוקרטי מלמטה, היא סכנת הדימגוגיה. ההבדל בין דימוקרטיה לדימגוגיה הוא כמו ההבדל בין שירה למליצה, בין פשט לדרוש, בין הגות ישרה לפלפול. הדימגוגיה היא זיוף וסלוף הדימוקרטיה. סימניה ברורים, וכל הרוצה לראותם לא ישגה. הדימוקרטיה בחברה קפיטליסטית תרבותית עומדת על זכויות האדם, כפי שנקבעו באספה הלאומית הצרפתית ב־1791, ועל בחירות כלליות וחפשיות בזמנים קבועים (כלומר, שאין הממשלה רשאית לדחותן בבוא מועדן החוקי). עיקר זה מן היסודיים הוא – בו ערובה לחרות העם שתעמוד בעינה. תומס פּן (1739–1809), הוגה־דעות אנגלי, אדם שנלחם לחרות ארצות־הברית והשתתף בפועל במהפכה הצרפתית, אמר לפני 160 שנה: אין שלטון של יחיד יכול להיות חוקי לדורות, אף אם הוקם בשעתו בדרך חוקית, מרצון רוב העם; אין דור אחד זכאי להטיל את רצונו על הדורות הבאים אחריו ולכבול אותם בצורת־שלטון שאינה תלויה ברצונם.

כל דימגוגיה – תהיינה סיסמותיה אשר תהיינה – דרכה אחת בכל הזמנים ובכל התנועות: לרכוש לה רוב כדי להגיע לשלטון ולהתשמש בשלטונה לשם שלילת הזכויות הדימוקרטיות מן הדורות הבאים. הסוציאלדימוקרטיה היתה מראשית תנועה דימגוגית. היא שמה את מבטחה האחרון בדיקטטורה. ודיקטטורה משמעה שלטון מיעוט מזוין על רוב משועבד, שלטון־כפייה, בטירור ממשלתי, בחוזק־יד. למה שלטון־מיעוט דוקא? כי הרוב, במשטר דימוקרטי, אינו זקוק לדיקטטורה. והסוציאליזם בלי דיקטטורה אין לו תקוה לקיום, יען כי הוא פוגע בעניני רוב העם, סותר את מגמת חיי־האדם.

תכונתה הדימגוגית של התנועה הסוציאליסטית היא שסללה את הדרך לתנועות הדימגוגיות, הפשיסטיות והנציונלסוציאליסטיות, שקמו אחריה באירופה ואכלוה על קרבה ועל כרעיה.


 

יח. מיעוטים – “המיעוט הקלסי”    🔗

המיעוט הלאומי, הסוג המפורסם בימינו, אינו בן יחיד. הוא אחד מרבים. יש כמה סוגים אחרים: מיעוטים שליטים (אריסטוקרטיה) או מיוחסים (נכרים תקיפים), ומיעוטים משועבדים או נרדפים; מיעוטים דתיים, מעמדיים, מפלגתיים, לשוניים, גזעיים, וכולי וכולי.

אין שעור להבדלים ואין שעור לפלוגים. כל סימן מבדיל, רוחני או גשמי, יצלח ליצירת בעית רוב ומיעוט, ובלבד שיהיה סימן מובהק. אילו היתה אפשרות להכניס את כל אדומי־השער בגדר אחת היינו רואים מיעוט חדש ובבעיה חדשה – בעית בעלי שערות אדומות בתוך האנושות שמרבית בניה, שערותיהם שחורות או בהירות.

במקרים רבים – אבל לא בכל המקרים – מזדמנים יחד כמה סימנים מבדילים. הגרמנים הקתולים נבדלים מיתר הגרמנים בעיקר בדתם; ואילו הפולנים אשר בגרמניה נבדלים בדתם, בלשונם ובלאומיותם. השוודים אשר בפינלנד נבדלים מן הפינים בגזעם, בלאומיתם ובלשונם, והכושים אשר בארצות־הברית נבדלים מרוב התושבים בגזעם בלבד. היהודים נבדלים בכל מקום, בעיקר, בלאומיותם ובדתם. שני סימני־הבדלה אלה טבועים בהם מאז ומקדם. אבל לא תמיד הם בולטים במידה שוה. מכאן הדעות הסותרות: יש ורואים את היהודים – או רוצים לראותם – כמיעוט דתי; יש ורואים אותם כמיעוט לאומי.

המיעוטים הקיימים התהוו על ידי נדידות (כיבושים או פלישות בשלום) או על ידי פצולים פנימיים. מוצאם ודרכי התהוותם אינם מענייננו כאן. העובדה הקובעת היא שהמיעוט שונה מן הרוב וההבדל או ההבדלים ידועים – אפשר להאָחז בהם ולנצלם במערכות חברתיות ומדיניות. בזמן שהסימן הדתי צולח ביותר לתכלית זו – משתמשים בו; בזמן שסימנים אחרים טובים ממנו – לאומיים, גזעים, מפלגתיים – משתמשים בהם.

רדיפות על מיעוטים רפים אינן דבר המיוחד למשטרים כללותיים. יסודן בתשוקת החזק, הרוב, לעשוק את החלש, המיעוט, לרמסו, לכלות בו את חמתו, קנאתו, עלבונותיו – יהיה מקורם אשר יהיה. רגשות אלה רוחשים בנפש האדם בכל מקום ובכל משטר, ואין המשטרים הדימוקרטיים נקיים מהם. הכוחות המתנגחים בחברה אינם מניחים כל הזדמנות להסית את ההמונים במיעוט או במיעוטים – באותם המיעוטים שקל להסיתם בהם באותה שעה ובאותה ארץ. בראשונה היו הכושים לבדם מטרה לפגיעותיו של הקְלוּ־קְלוּקְס־קְלֶן בארצות־הברית. לאחר זמן נתן את דעתו גם על הקתולים ועל היהודים. בהסתה כזאת מתכוונים התקיפים, הנתקפים מלמטה, להשיא את ההמונים לדבר אחר. תנועות שמגמתן היא עשק מיעוטים וקיפוח זכויותיהם, כלומר, בסוף חשבון, סטיה מעיקרי שויון האדם, שעליהם עומדת כל התרבות הדימוקרטית־קפיטליסטית, אין להן סיכויים גדולים לנצח במשטרים דימוקרטיים בימים כתיקונם; ובמשטרים דימוקרטיים איתנים, מושרשים – גם בימים שאינם כתיקונם. על סף המאה הזאת נחלה האנטישמיות בצרפת תבוסה עצומה (“ענין דרייפוס”); גם הקלו־קלוקס־קלן, אבא קוגלין ודומיהם – בארצות־הברית, מוזלי ובני מינו – באנגליה, עומדים בסימן ירידה בשני האחרונות.

ואולם, בארצות שהתרבות הדימוקרטית לא הכתה בהן שרשים עמוקים (ספרד, אירופה התיכונה והבלקנית, ארצות רבות מחוץ לאירופה), עלולות תנועות ההסתה במיעוטים לעשות חיל; ובפרט בימי חירום, משבר, מצוקה קשה. הצלחת תנועה כזאת בארץ חרותית, אות היא להתערערות היסודות שהמשטר הדימוקרטי מושתת עליהם, וסופה – אם לא תיעצר –– התרוקנות הדימוקרטיה מתכנה, מהפכה רדיינית. כל תנועה של צוררות מיעוטים, ובפרט של צוררות יהודים, תעודתה האמתית היא לפלס דרך לשלטון של עריצות. היטלר פסיכופט, והצוררות היא צורך נפשי לו. אבל גם הוא רואה ברור את הצד המעשי שבדבר. הד"ר הרמן ראושנינג, מאנשי סודו לפנים, הביא בשמו כדברים האלה10: “התעמולה האנטישמית היא מכשיר הכרחי, בכל הארצות, להתפשטות מדיניותנו התקפנית. תראה מה מהר נהפוך את הדעות והערכים המקובלים בכל העולם, וזאת רק במלחמתנו ביהדות”. ראושנינג שאל: האם דעתך היא שיש להשמיד את העם היהודי? “לא, ענה היטלר, להפך, אילו לא היה היהודי קיים, היינו צריכים להמציאו. יש לנו צורך באויב גלוי לעין, ואין די במופשט”.

מטבע השיטות הכללותיות שהן פוגעות ביתר קשיות במיעוטים – דתיים או גזעיים, לאומיים או מעמדיים. גורמים לכך שני זרמי רגשות, היוצאים משני מקורות נבדלים ומזדמנים לערוּץ אחד.

כל משטר כללותי עומד בהכרח על רדיינות, על הכנעת הרבים תחת יד מיעוט מאוגד ומזוין, על השגחה נקדנית, מעיקה ומדכאה, המכלכלת רחשי אימה, קנאה ומשטמה מזה, בוז וחששות מזה. יש אשר יקבל עם עליו – בשעת חירום – מרות איש נגיד ומצווה או עול מלכות, אם ברצון ובהתלהבות או בלי התלהבות11. רגשות הרצון בני־חלוף הם – אין המשטר הרדייני יכול לסמוך עליהם לאורך ימים. מראשיתו הוא מבקש לו בסיס אחר. שריפת הריכסטג בידי היטלר דוגמה מופתית היא לנו: השלטון הנאצי לא זו בלבד שביער את שארית זכויותיהם הדימוקרטיות של הגרמנים, אלא שלא נח ולא שקט עד הבעירו באש את הבית שנודע כסמל משפט־העם. אין משפט המושל־בכיפה יכול לדור בכפיפה אחת עם משפט העם. בדרכים שונות טפסו ועלו בדורנו לנין וסטלין, מוסוליני, כמאל אתאתורך ויתר השליטים הכללותיים, אל פסגת השררה, ובעלותם עשו כולם אותו המעשה: נטלו את הדעה מאלה שהעלום וייחדוה להם לבדם. וכך היה בעבר.

כל ארץ תרבותית, המביאה את עצמה בעול משטר רדייני, מסתמנים בה, לאחר זמן, שני סוגי מיעוטים: המיעוט השולט והמיעוט או המיעוטים הנרדפים. המיעוט השולט חש באיבה אליו, המצטברת בהדרגה בלב רוב יושבי־הארץ, והוא דואג מפניה. אף אם יבטח בעיקר על מנגנונו הממשלתי המשוכלל, על צבאו ומשטרתו ובלשתו – לא ימצא בכל אלה הרגעה ובטחון. אנוס הוא על פי מצבו לבקש שבילים אל לב המוני נתיניו, בדעתו כי שלטונו תלוי לאחרונה ברגשותיהם – כי רגשותיהם הם אשר יקבעו ברוב הימים את רגשות הצבא והמשטרה, שָׁתוֹת מעוזו. מכאן שיסוי ההמונים במיעוטים נכרים, במיעוטים דתיים או במיעוטים חברתיים, וכל שיטת רדיפות המיעוטים, היוצאת מלמעלה. כוונתה לתת מוצא ליצרי הכעס, העלבון, הנקמה והפרעות, התוססים למטה, להפנות את השטף המתגעש לצנור אחר, וליצור מידה של אחדות רגשות בין השכבה השלטת ובין השדרות המשועבדות.

ההמון הולך ברצון בכיוון זה. השנאה, הקנאה והחרון דוחים אותו להתפרצות, אבל זרוע המושלים חזקה היא ואכזריה. כל עוד גדול מוראם עליו אין הוא מעז למרוד בהם בגלוי. והנה נפתח לפניו פתח נוח לכלות את חמתו באנשים חסרי־ישע – להרוג, לאבד ולשדוד – מוצא קל, בלתי מסוכן, ושכרו בצדו. בלכתו בדרך זו הוא עושה רצון אדוניו, ובה בשעה הוא מוצא סיפוק רב לתאוותיו. למה ימנע את עצמו ממנה? ואמנם ראינו הלך־רוח זה, – בדרגות שונות, בשינויי גוונים ונוסחים ומידות ההגשמה, לפי תנאי המקום והשעה, – בגרמניה ובתורכיה, בפולין, בהונגריה, באיטליה, ברומניה ובכמה ארצות אחרות.

יסודן המדיני והנפשי של הרדיפות על המיעוטים הוא אותו היסוד בכל ארץ הנתונה לשלטון רדייני־דימגוגי; וכל רדיינות, אם אינה פרי כיבוש זר הנשען על כוח חיצוני, או ירושה היסטורית העומדת על מסורת דורות, הריהי בהכרח שלטון דימגוגי.

המשטר הסוביטי עומד על רדיפות בעלי הרכוש והיחש לשעבר, וכן על רדיפות היסודות הדתיים והלאומיים; המשטר שיסד אתאתורך – על רדיפות המיעוטים הלאומיים ועל קיצוץ כוחות האסלם; מלכות היטלר – על רדיפות היהודים, הקתולים, “המרכסיסטים”, ועל טיפוח שנאה לוחשת אל כל שכני גרמניה: אל הצרפתים, אל הפולנים, אל הליטאים, אל הצ’יכים, וכו' וכו'. באיטליה קשה היה למצוא מיעוט מסויים. הדת הקתולית היא דת כל הארץ, ואין זו כוונת הפשיזם להחליש את עמדת הכנסיה. מוסוליני ראה כי טוב לו להתפשר עם האפיפיור, וכן עשה. גם בהבדלי הרכוש לא יכול להאָחז, כי מטרתו היא להקהות את קנאת העניים בעשירים ולא להשחיזה. ומיעוטים לאומיים אין באיטליה, חוץ מקצת גרמנים בצפון (שכבר הוצאו) ודלמטים על גבול יוגוסלביה. השלטון הפשיסטי לחץ אותם למדי, אם כי בפחות אכזריות ושרירות־לב מכפי שנהוג בגרמניה ובארצות הבלקנים. עכבו חשבונות מדיניים, וכן, במידת־מה–תכונות אָפיו של מוסוליני, שאיננו אכול תאוות סדיסטיות חולניות כראשי השלטון הנאצי. ולוּ הכבידה רומא את ידה על המיעוטים הלאומיים, כמו גרמניה – אין בזה כדי להשביע את יצרי המונים, כי המיעוטים ששרדו בגבולה יושבים במקומותיהם, בפינות מרוחקות, בקצות המדינה, ואין רוב עם־הארץ מכיר אותם, אין הוא נתקל בהם ואין לו דבר עמהם. לכן נאלץ הפשיזם להסתפק ברדיפת “המסונים” [כלומר ‘בונים חופשיים’. הערת פב"י], הסוציאליסטים והקומוניסטים, וכל שאר מתנגדיו החברתיים והמפלגתיים, ובהכשרת הלבבות להתגרות באומות אחריות ולכיבושים בעתיד. כל אלה מזונות רזים הם למשטר כללותי פעיל. ורזונם הוא שהחיש, בלי ספק, את המלחמה בחבש.

יש עוד מיעוט באיטליה – “המיעוט הקלסי”, הנושא “הקלסי” לרדיפות. כמה זמן לפני התקדש “תורת הגזע” הנאצית ברומא נראו בקרב הפשיסטים האיטלקים אותות של געגועים עליה. גם אבי הפשיזם הכשיר את לבבו לקבלת “ההלכה מנירנברג”. עמדתו בעבר לא הקלה לו את המפנה. כל ימיו גינה את הגזענות ולעג בגלוי לאנטישמיות. בנובמבר 1927 אמר באזני עתונאי חוץ־לארץ כדברים האלה: “פשיזם משמעו אחדות, אנטישמיות – הרס ופירוד. אנטישמיות פשיסטית או פשיזם אנטישמי אַבסוּרד הם. לנו באיטליה נראה הדבר מגוחך מאד שהאנטישמיים בגרמניה רוצים לעשות את דרכם כפשיסטים. גם מארצות אחרות מגיעות אלינו ידיעות על נסיונות לנטוע פשיזם בעל גון אנטישמי. אנו מוחים בכל כוחנו על סילוף זה של הפשיזם. אנטישמיות היא פרי ברבריות”12. הכרזות כאלה וכיוצאות באלה היה משמיע עד 1937, וב־1938 הפך את עורו. יצרו הכבשני הביאו לטפח מהומות במזרח הקרוב ובצפון אפריקה, והדרך הנוחה לכך (שרבים קדמוה בה) היא, כרגיל, שיסוי עמי הארצות הללו “במיעוט הקלסי”. תוך השיסוי התגבר על שארית היסוסיו. כיבוש חבש אלצהו לבקש סעד אצל היטלר. היטלר הכריחו לקבל ולקיים את אותה התורה האנטישמית שהוא בז לה בפומבי לפני כן. תמורת זאת הסכים “הפירֶר” לגירוש הגרמנים מטירול האיטלקית. אף על פי כן לא נעשתה מלאכת הצוררות באיטליה בשלמות ובאמונה, כמו בגרמניה. “עליונותו” של הגזע הצפוני לא יכלה לעורר התלהבות בלב עם דרומי, ים־תיכוני. וכעבור שנה נשתנו הנסיבות המדיניות. בפרוץ המלחמה השניה התמוטט “הציר רומא־ברלין” וסר טעמה של “הגזענות” האיטלקית. במידה שנפרדו דרכי שני הרדיינים רפו הרדיפות על היהודים באיטליה. אולם הן עלולות להתחדש או לגבור ברגע שחוגים בעלי תוקף יראו ענין בכך, אם מטעמי מדיניות חיצונית או מטעמי מדיניות פנימית.

בין כל המיעוטים בעולם – היהודים הם המטרה הנוחה ביותר לחיצי העולבים והעלובים, הזקוקים לסיפוק שבשיסוי, והפגיעות בהם נותנות את התוצאות הרצויות ביותר למיעוט השולט ולרוב המשועבד גם יחד.

כל זעזוע קשה בסדרי החיים מכשיר את הלבבות להתרת הרצועה. על קרקע זו צומחת דימגוגיה פרועה ופורעת. האנשים שלקו מבקשים שעיר לעזאזל. בארצות בעלות תרבות גבוהה ומשטר דימוקרטי איתן מטילים את האשמה על הממשלה, מפילים אותה בבחירות ומוסרים את ההנהלה למפלגה יריבה. בארצות נטולות חופש, בארצות בעלות מסורת דימוקרטית קלושה ובארצות מזועזעות מאד, גוברות השפעות דימגוגיות, הנזונות מיצרי ההמון הנמוכים. את היצרים האלה קל ונוח לכוון כנגד הצד החלש, אשר כוחו להתנגד אינו רב וההתקפה עליו אינה כרוכה בסכנות, ואין פחד שילומים מחוץ. היהודים הם מיעוט מצוי ברוב הארצות, ברוב הערים בכל ארץ; הם מפוזרים, אינם ישוב צפוף בפנים, חסרים הגנה מבחוץ; מצבם זה נמשך אלפים שנה; יש מסורת מושרשת של שנאה אליהם, מסלול רגשות היסטורי, נוסח מקובל, העובר בנקל, בשבילי חיקוי רגילים, מעם לעם וממדינה למדינה – אין פלא שכל התפרצות דימגוגית נוהרת, או נוטה לנהור, בערוץ זה.

כל שיטה כללותית פגיעתה רעה למיעוטים, ובפרט ליהודים. בגרמניה נשדדו היהודים ונותקו מצנורות הכלכלה. בארצות כללותיות אחרות, אף אם אין היצרים הנמוכים מתגלים בהן בכל גסותם כמו בגרמניה, שורר למעשה אותו הכיוון עצמו. חוקים רבים שהוחקו, בארצות הבלטיות, ברומניה, בהונגריה, וכן באוסטריה ובפולין, בזמן שהיו עומדות ברשות עצמן, כוונתם לדחות את היהודים דווקא מעמדותיהם במסחר, בחרושת, בתחבורת, בפקידות ובמלאכה, נראית לעין, והם עושים את שליחותם. אמנם החנויות הקואופרטיביות, הנתמכות בידי הממשלות, אינן מצילות מניצול את הצרכנים שאינם יהודים – להפך, כוחם לנצל יפה על פי רוב מכוח החנוונים הפרטיים, משום שהן בעלות זכויות מונופוליות ואינן חוששות להתחרות – לכן פורחים בהן כל נגעי הריקבון, הרמאות, הביזבוז וההפקרות, ויש שמומיהן מתגלים לעיני הקהל, אם כי ברוב המקרים, אין הם מתגלים, כי בעלי השלטון, הנוגעים בדבר, בוחרים להסתירם – אבל את רגלי אלפים ורבבות יהודים הן דוחקות, וזו כל תעודתן. השגחת הממשלות הכללותיות על דרכי המסחר ועל כל מהלך החיים הכלכליים, במידה שהיא נעשית נקדנית, פוגעת במיעוטים החלשים יותר משהיא פוגעת ברוב יושבי הארץ, וביותר – ביהודים.

היהודי, לפי מצבו בכל ארצות תפוצותיו, קיומו והצלחתו תלויים בחופש, בשויון ובחוקיות. במקום שאין חופש דימוקרטי, או במקום שהדימוקרטיה כושלת ועיקריה מסתלפים, אין שויון, ואם יש שויון להלכה – למעשה אין בו ממש. באין שויון אמתי אין חוקיות בטוחה. וכל אי־שויון מניח לבעלי השררה ונושאי־המשרות להטות את הדין לרעת הצד החלש, בפרט לרעת היהודים. היהודי בגולה אין לו כוח עצמי ממשי, אשר יתן ממשות לזכויותיו. מבצרו היחיד הוא – החוק הכללי. אם מוצק החוק, גלוי ושווה לכל נפש, יכול גם היהודי להתגדר בו ולעמוד על זכויותיו. ואף־על־פי שהוא חי בסביבה זרה, ולעתים קרובות בסביבה עוינת, הרי זריזותו, חריפותו או חריצותו תעמודנה לו לתקוע יתד בתוך מערבולת החיים הכלכליים החפשים, אשר חוק התחרות חפשית מושל בהם, להתבצר ולחיות לבטח.

אולם במידה שחופש הפעולה מצטמצם, ערך ההתחרות החפשית יורד, הרשות מתחילה “להלאים”, “לכוון” או “להשגיח”, על מעשי כל פרט, בגלוי או בסתר, במישרים או בעקיפין, באותה מידה נשמטת הקרקע מתחת רגלי היהודי הנאבק על קיומו, כי על כן הוא תמיד מיעוט חלש, זר, ונוח לחמסו ולכלות בו יצרי קנאה, שנאה ועלבון, אף אם לא הוא גרם להם ולא אליו היו מכוונים מתחלתם.

מצב היהודים בגיטו בימי־הביניים ידוע למדי. הגיטו הוא פרי שיטה כללותית “קלסית”, משטר של “קורפורציות” או “גילדות”, אחוות סוחרים ואומנים, בעלות זכויות מונופוליות. האחוות התקיפות דחו את היהודים מכל עבודה טובה ומכל פרנסה בטוחה. הן שללו מהם את הזכויות האזרחיות, עשקום בכל הזדמנות, שקדו על תואנות ועל עלילות, שיסו בהם את ההמון, פרעו בהם ושדדו את רכושם. לולא היריבות בין האחוות התקיפות האלה, המושלות בערים, ובין מעמד האצילים, ראשי המלוכה וראשי הכנסיה, ולולא החסות שמצאו היהודים הנרדפים פעם בפעם, עקב היריבות הזאת, אצל הנסיכים וההגמונים, לא היתה נשארת פליטה לישראל באירופה.

אין סכנה גדולה צפויה לקיום היהודים מתנועות שיתופיות חפשיות בארצות החופש האיתן והחוקיות היציבה. בארצות האלה שולטים גם באגודות השיתופיות חוקי ההתחרות החפשית, ואף־על־פי שאגודות מסוג זה מפתחות לעתים קרובות רגשות של צוררות, ומבקשות להן סעד באיבת הנוצרים ליהודים, יכול היהודי לעמוד במערכה עמהן בהסמכו על החוק ועל החופש הכלכלי. אולם, במקום שהחוק נדרס, השלטון עומד על שרירות־לב, והאגודות השיתופיות הן מכשיר בידי המושלים – סופן לנשל את היהודי ולחנקו. ואמנם כך הוא מהלך העניינים בכמה מארצות מזרח־אירופה בזמן הזה.

לכאורה שונה מצב היהודים בברית הסוביטית. ממשלת מוסקבה שוקדת לעקור כל גילויי שנאה וקנאה לאומית, לרבּוֹת השנאה ליהודים. רדיפות רשמיות על היהודים אין ברוסיה, ואין הגבלות מיוחדות חלות עליהם. בכל זאת נשל השלטון הסוביטי את רוב היהודים ממקורות פרנסתם. למעשה ירד משטר זה לחיי היהודים יותר מכל משטר אחר בעולם, חוץ מן המשטר הנאצי, אף אם נאמר, כי הדבר נעשה בדיעבד, ולא במתכוון. ואולם ה“בדיעבד” מוטל בספק גם כאן, ולעתים אין כל ספק, כי הפגיעות ביהודים לא באו בהיסח־הדעת, וכי מקורן הוא אותו המקור שבהונגריה, ברומניה או בגרמניה. ראיה לכך – הרדיפות השיטתיות על הלשון העברית ועל כל התרבות היהודית ההיסטורית. אין עם נרדף ברוסיה הסוביטית על לשונו ועל תרבותו – חוץ מן היהודים. טפוחה הרשמי של הלשון האידית אינו אלא תכסיס ישועי. האידית איננה לשון כללית ליהודים, ואף לא ליהודים האשכנזים. תחליף היא של לשון יהודית בפי חלק היהודים האשכנזים – תחליף שעבר זמנו והוא הולך ונעזב בכל מקום. ואולי משום כך דוקא, משום היותה תחליף מעיקרה, נודעת לה חיבה יתירה מאת בעלי מלכות התחליפים. אך יש בלי ספק, גורם חשוב מזה. השלטון הסוביטי חותר, בשיטה ובחשבון, תחת אחדותו ההיסטורית־הלאומית של העם היהודי בכל תפוצותיו. אחדות זו עומדת על תרבותו ההיסטורית ועל לשונו ההיסטורית, שהיא לשונו הכללית היחידה. בשתי אלה נלחמת הממשלה הסוביטית ככל יכלתה. כוונתה להפריד את העם היהודי לחלקים ולהכשיר את רובו לטמיעה. מיעוטו, או ביתר דיוק – מיעוטיו המפורדים, ישארו, לפי תכניתה, בפינות מיוחדות להם – אות לתפארת המשטר הסוביטי וסימן לדורות הבאים. האידית מכשיר בידיה בשיטת ההפרדה. היהודים “האידים” ייבדלו מכל שאר היהודים בעולם. וכמוהם ייבדלו גם ענפים אחרים. ידוע הדבר כמה טורחת הרשו דת הסוביטית להטיל על היהודים במקומות שונים ניבים שונים: ניב רשמי מיוחד ליהודי רוסיה, ניב רשמי מיוחד ליהודי קוקז, ניב רשמי מיוחד ליהודי דגיסטן, וכו'. במקרה זה גלויה תכונתה הצוררת של השררה הסוביטית. במקרים אחרים אינה מתבלטת באותה מידה. אבל היא ישנה, ויש קירבת־רוח אמיצה, אם כי מסותרת, בינה ובין השנאה ליהודים, התוססת היום במעמקי רוסיה בכוח רב – כמו בכל ארץ הנתונה בעול משטר כללותי.

ראוי לציין כפילות אפיינית בטבע השלטון הסוביטי: בשעה שדיכא בארצו, מטעמים שעמדנו עליהם, את יצר הפרעות ביהודים, לא חס על כסף ועמל לגדל תנועה פוגרומית בקרב הערבים בארץ־ישראל. גם כאן נוכל לאמר כי ההסתה לפרעות היא רק תחבולה, ולא מטרה. מטרתה – לערער את שתות השלטון הבריטי בארץ־ישראל, ואגב – להכשיל את המפעל היהודי בה. אולם גם בידי הנאצים אין הרדיפות על היהודים מטרה בפני עצמה, כי אם תכסיס ותחבולה למטרות אחרות.

ההסתה הפוגרומית, שיצאה ממוסקבה, בכרה להתעטף בטלית של מלחמת־מצווה ב“אימפריאליזם הבריטי”. לאמיתו של דבר לא היתה מערכה זו אלא המשך של ריב היסטורי ישן: רוסיה ואנגליה נאבקות על ההשפעה במזרח זה כמה דורות, ותחבולותיהן היו מאז אותן התחבולות, וחתירותיהן אשה תחת רעותה אותן החתירות – בקוקז ובתורכיה, בפרס, באפגניסטן, בהודו ובסין. לא המלחמה בין קומוניזם ואימפריאליזם היתה כאן העיקר, כי אם המלחמה העתיקה בין האימפריאליזם הרוסי ובין האימפריאליזם הבריטי. והאימפריאליזם הרוסי, הקומוניסטי והסוביטי, בראותו כי ההסתה הפוגרומית נושאת פרי בארץ־ישראל, ובקוותו כי תצא לו זה טובת־הנאה כלשהי, התחיל לטפחה בחשק רב, כמו האימפריאליזם הרוסי הרומנובי לפניו.

התשוקה להכשיל את הציונות בארץ־ישראל היא תופעה האומרת: דרשני! רוסיה הסוביטית מעודה לא נמנעה להסביר פנים לאומות בורגניות ופשיסטיות, ישנות וחדשות, ולאחרונה התקרבה אל “המלכות השלישית”, תפסה בעזרתה מחצית פולין, שמה את ידה על הארצות הבלטיות והתגוללה על פינלנד; ואילו את מאמצי היהודים לחדש את קיומם הלאומי בארץ־ישראל ראתה בעין זועמת וחתרה כל הימים תחת בית הלאומי… “מטעמים אידיאולוגיים”. האין לראות בזה – בצד חשבונותיהם האימפריאליסטיים של השליטים הסוביטיים – פעולת אותו היצר, אותם רגשי הצוררות המסורתיים, שהם מדכאים בארצם מנימוקים מדיניים ומבקשים להם סיפוק מחוץ לגבולם, בפרט בארץ־ישראל?

יהיו הפירושים אשר יהיו, העובדה בעינה עומדת: הפה האוסר פוגרומים ברוסיה הוא המתיר אותם וממריצם בארץ־ישראל.

אנו מסכמים: כל שיטה משקית, אשר נטיות כללותיות מושלות בה, סופה שתעיק על רוב יושבי הארץ, ובפרט על המיעוטים החלשים, וביתר אכזריות – על “המיעוט הקלסי”, על “הנושא הקלסי” לרדיפות מצד מיעוטים שליטים והמונים משועבדים גם יחד – על היהודים.


 

יט. הבעיה היהודית    🔗

מאז ומעולם היה קיים מגע בין עמים קרובים, וגם בין מרוחקים – קשרי מלחמה ושלום וחילופי ערכים גשמיים ורוחניים. מימי קדם הגיעו אלינו העתקות חוזים בין ממשלות בענייני גבולות, מסחר, דרכים ופולחן. זרם המשא־והמתן היה דליל ודחוק וחסר־רציפות, לפי מושגי זמננו; המנהג, ולפעמים הסכמים דיפלומטיים, קבעו את מעמדו.

התרבות הקפיטליסטית גשרה ימים וקרבה יבשות. המשא־והמתן הקדמון עצם והשתרבב, הסתעף והשתלב. בעיותיו יצאו מגדריהן הראשונות והוארו באור אחר. הונחו יסודות לחוק בינלאומי.

אחת הבעיות, שהיתה בינלאומית בכוח זה אלפיים שנה, היא בעית “המיעוט הקלסי”, הבעיה היהודית. כמו כמה בעיות אחרות הפכה גם זו בדורותינו, בתוקף התפתחותה של התרבות הקפיטליסטית והתפשטותה ברוב הארצות, לבעיה בינלאומית בפועל.

מה טיבה?

בצאת היהודים בגולה כבר היו עם עתיק־ימים, דמות היסטורית מגובשת בין לאומי־קדם. אין תפוצתם מקרה יחיד במינו בתולדות נדודי עמים ופיזוריהם. ישובי יוונים היו זרועים במצרים, באסיה הקטנה ובכל המזרח הקרוב, וגם במערב הים התיכון. ובעת החדשה ראינו נדידות־המונים כבירות מכל קצוי אירופה אל מעבר לאוקינוס האטלנטי וההודי. מהגרי יוון היו בשעתם נושאי מסורת לאומית עתיקה ומעוצבת, כמו היהודים, וכן יוצאי אירופה במאה שעברה. אף־על־פי־כן נטמעו היוונים במצרים וברוב תפוצותיהם, ויוצאי אירופה האחרונים הולכים ונבלעים לנגד עינינו בקרב המתישבים שקדמו להם ביבשות החדשות. והיהודים לא נטמעו בימי קדם, ואין הם נטמעים – ככלל, כקיבוץ – בזמן הזה.

איך נשתמרו? מה גרם לכך שתפוצותיהם לא הלכו בדרך התפוצות האחרות? היו כמה גורמים. אחד מהם, גורם קבוע וקובע, מצא את ביטויו בחוקי הנשואים היהודיים. בלבוש זה הוא עולה ומתייצב לנגד עינינו בכל הדורות. הדרך הטבעית לטמיעת מיעוט ברוב היא דרך נשואי תערובת. מי יבדיל היום בין היסוד הסלבי למונגולי בתוך הלאום הרוסי (מבחינה לאומית. – וגם מבחינה גזעית לא יצלחו הסימנים, הנראים לעין, להבדלה, כי משמשים הם בערבוביה)? מי יבדיל בין גַלִי לאיברי וללטיני בתוך הלאום הצרפתי? גם יהודים התחתנו בלא־יהודים בכל הדורות ובכל הארצות. אבל אלה לא היו בבחינת החלוץ העובר לפני המחנה. המתחתנים יצאו מן הכלל וחדלו להיות גורם בחיי שאר היהודים. והשאר, אם רבים או מעטים, שמרו את מסגרתם ולא חרגו ממנה. פעל כאן, בלי ספק, יצר חיים מוגבר. מיעוט מתערבב מאבד את עצמו לדעת – והיהודים מיעוט בכל מקום. אם נותרו שרידי נוצרים במזרח המוסלמי – רק בתוקף האסור הדתי על נשואי־תערובת נותרו. כך גם היהודים בכל העולם. ויש הבדל: הכתות הנוצריות השתמרו בארצות מפגרות, שרויות בקפאון ועטופות אדיקות דתית מאובנת; והיהודים השתמרו כקבוץ נבדל בכל הארצות, בתוך עמים פעילים ותרבויות מתחדשות מתקדמות.

אין תקנות – קמיע, ואין בכוחן לכוון דרכי בני־אדם אלא אם כן פרי צורך חיוני הן. כל מיעוט מפוזר יודע כי נשואי־תערובת מקרבים את קצו. עצבת הכליון, הממשמש ובא, חופפת על פני פליטים רוסים בצרפת, על פני יוצאי אירופה באמריקה, והוא רגש סביל. בני המיעוטים האלה עושים את חשבונם: אין צערם שווה בנזק חיי־שעה; ואין אבדנם אבדן הכל. כי הם רק ענף שיבש; והגזע חי במולדתו. (נימוק־לוי זה, אין להפריז על ערכו. כמה גזעי לאומים נבלו במכורתם, ובזה דוקא לא נבדל ישראל מאחרים – גם גזעו נבל בארצו. אבל בקיום שלוחותיו בכל תפוצותיו – נבדל ונשמר). סופם שהם עוזבים את צור מחצבתם ומסתפחים אחד אחד בנחלות־נכר. לא כן היהודים. צערם פעיל. אין הם משלימים עם הטמיעה והחדלון. ואין להם תקוה ואחרית, אם לא יישמרו בהקפדה מנשואי־תערובת. מכאן תקפם של חוקי הנשואים בהווי היהודי.

מתקבל על הדעת, כי יצר הקיום הקבוצי החי בלב היהודים חזק הוא מיצר הקיום החי בלב מיעוטים פזורים אחרים. שרשו נעוץ, בלי ספק, בעבר רחוק מאד. עברו של ישראל עשיר מאד בעלילות היסטוריות, אבל אין לאמר שהוא עשיר מעברם של כמה עמים אחרים, בני זמנו וסביבתו – של מצרים, אכד, אשור, יוון. ואם הוא לבדו, מכל העמים הללו, השתמר כהמשך רצוף (ביוון לקויה הרציפות הן מבחינה לשונית והן מבחינה תרבותית, כי עם בוא הנצרות נפסקה תרבותה המקורית; ובבקעת היאור המוסלמית־הערבית בטלה כל זיקה אל מצרים הקדמונית), אין זאת כי אם מתח עלילותיו הנפשיות היה גבוה מאד, והוא שהנחיל לדורות הבאים יצר־חיים שאין כמוהו לתוקף. על נסבות התופעה הזאת לא נוכל לעמוד כאן. יש להניח, כי מקורה במזיגת יסודות גזעיים מיוחדת במינה. שרידי העליה החיקסוסית נבלעו בארץ־ישראל בקרב שבטי עבר, ושבטי עבר אלה נצרפו בכוּר תולדותיהם צריפה לא־מצויה. מאז היו לעם בעל תכונות מסוימות, והחשובות שבהן הן – מתח נפשי גבוה, זכרון קבוצי עמוק ויצר־קיום מוגבר.

אין החי חי משום שנמלך בדעתו וראה כי טוב לו לחיות, אלא משום שיצר־החיים חזק בלבו ושקול כנגד כל סבלותיו. כפרט כן הכלל. העם כמו היחיד נאבק על קיומו, ואין ההצלחה מאירה לו פנים בכל עת ושעה. כל עם יודע ימי רווחה וימי מועקה, אם כי לא במידה שווה – זה פחות וזה יותר. רב־האונים טוב לו מרפה־האונים. מנת־סבלו של המיעוט גדולה ממנת־סבלו של הרוב. וגורלו של מיעוט מפוזר רע מגורלו של מיעוט מלוכד, המחובר לקרקעו, המוסיף להיות ישוב צפוף ורוב בגלילו.

הרוב אין דעתו נוחה ממיעוט נבדל, היושב בתוכו בקביעות. עצם קיומו של המיעוט יש בו משום פגיעה בכבודו של הרוב: בני המיעוט רואים את מנהגי הרוב ואינם מקבלים אותם – הרי שמקלים בו ומתגאים עליו בלבם. אם תקיף המיעוט, אם עוז לו ועשירות, כמו לאירופים באסיה ובאפריקה, יתווספו רגשי קנאה אל רגשי הטינה, המקננים בלב הרוב; אכן, בהתקלם באיסורים מלמעלה, פרי פחד וחשבון, יתקהו וייהפכו, במידה רבה, לרגשי כניעה והתרפסות. ואם נסבל הוא, המיעוט המצליח, יגדל חרון הקנאה ויהיה כעלבון צורב. ולעת מחלוקת בתוך הארץ יגויסו היצרים העמומים הללו, היריבים יפיחו בהם אש וינצלום למטרותיהם. באש זו נחרכים לעתים קרובות המיעוטים החלשים, ויש שהם נשרפים בה כליל.

המיעוט הנרדף משמש דבק לליכוד הרוב; ואם קלוש הדבק ועלול להתמסמס, יש שמגבשים אותו בדרך מלאכותית. כך גבשו או ניסו לגבש סוגים מסויימים של נחותי־דרגה בתקופות שונות בארצות שונות: כתות מנודים וטמאים בהודו, הילוטים בספרטה, כנענים בארץ־ישראל, ובמאה שעברה – שחורים בארצות־הברית.

השחורים שבצפון־אמריקה נוצרים הם ולשונם אנגלית. עבר היסטורי משלהם אין להם, ומעיקרם לא היו בני עם או שבט אחד, כי מכל קצות אפריקה נקלטו אבותיהם, ובבואם אל היבשת החדשה לא שמעו איש שפת רעהו. אמריקאים הם ככל האמריקאים, ומעולם לא ביקשו להיבדל. אף־על־פי כן הובדלו והיו למיעוט נרדף. הרוב הנצרך למיעוט נטפל כאן לסימני־גוף חיצוניים ומצא לו בהם נקודת אחיזה בטוחה.

ארצות־הברית יכולות להכיל יותר ממיעוט נרדף אחד. במאת־השנים הראשונה לקיומן לא הוסבה תשומת לב־המוניהן אל היהודים לא משום שהיו מעטים, או ביתר דיוק – לא רק משום שהיו מעטים, אלא משום שלא נשתנו מכל יתר המהגרים. הארץ מלאה עולים מכל פינות אירופה – אנגלים, אירים, סקנדינבים, איטלקים, הונגרים, גרמנים, פולנים וכו' – והיהודים נראו כאחד הזרמים האלה. במרוצת הימים התבלט הבדל. בני שאר יוצאי אירופה גדלו כאמריקאים, התחתנו אלה באלה ובתושבים שקדמו להם בארץ וחדלו להיות אנגלים, איטלקים, צ’יכים, וכו'. בני היהודים אף הם גדלו כאמריקאים, אבל, בדרך כלל, לא התחתנו באחרים ולא חדלו להיות יהודים. בינתיים חזקה העליה היהודית מבחוץ, והישוב היהודי הלך ורב. ריבויו המהיר החיש – וגם עצר – דבר הפיכת היהודים למיעוט נרדף. אך הקו הכללי הסתמן. ואם אין היהודים נרדפים באורח רשמי – גם השחורים אינם נרדפים באורח רשמי – הרי למעשה הם נהדפים היום מעמדות רבות בגלל יהדותם, והיקף הרדיפה ותקפה הולכים ועזים. הצוררות באמריקה יוצאת בעקבות הצוררות באירופה, ואין לתלותה רק או בעיקר בהתהוות חטיבות ישוב יהודי רבות־כמות בניו־יורק ובכרכים אחרים. אל נשכח, כי כמה מזרמי עליה לא־יהודית, ולא רק מצפון־אירופה, אלא גם מדרומה וממזרחה, אינם נופלים בגדלם מן הזרם היהודי, וקצתם עולים עליו הרבה. אף־על־פי־כן שונה מצבם ממצב היהודים. אין הפולנים או האיטלקים באמריקה עומדים לפני חזית של צוררות כללית. ובמידה שיש טינה עליהם, והיא ישנה, לא נעשתה למטבע עובר לסוחר בשוק התנועות ההמוניות.

לא כַּמוּת היהודים בארץ זו או אחרת מצמיחה בה צוררות וקובעת את דמותה. ערכו של גורם זה הופרז יתר על המידה. בגרמניה, למשל, לא עלה מספר היהודים לאחוז אחד מכל התושבים, ובאנגליה אין הוא עולה אלא מעט על חצי אחוז, ובכל זאת נפלו בגורלם של יהודי גרמניה הרדיפות האכזריות ביותר בימינו באירופה, וגם באנגליה קמה והתגעשה לשעה תנועה צוררת בנוסח נאצי. כ־10% מאוכלוסי פולין הם יהודים; הפולנים ידועים כצוררים מובהקים; אף־על־פי־כן לא הגיעה צוררותם למדרגת הצוררות הגרמנית. וגם התגברותה הניכרת בשנים האלה באה, במידה רבה, בהשפעת הגרמנים. ריבוי היהודים באמריקה ומשקלם החברתי אינם בעוכריהם דוקא – יש והם מעכבים את התפשטות הצוררות, ובפרט את גילוייה הרשמיים, כי רבים מן המדינאים והעסקנים נזקקים ליהודים בבחירות, במפלגות, בעתונות, במסחר ובמוסדות ציבוריים.

הטינה הטבעית למיעוטים אחרים לא הספיקה להתגבש בארצות־הברית. הללו היו, והם מוסיפים להיות, חומר נוזל, המתפרד לחלקיו ומתערבב כל הימים בגוש הכללי הגדול; והטינה האופפת אותם אף היא רגש נוזל, לא־מרוכז. המתערבבים ממתיקים את הרגש הזה מבפנים, כי בלבם עוד חי, בדורות הראשונים, זכר מוצאם. לעומת זאת נזונה הטינה ליהודים מקיומם שאינו חולף, ורגש הצוררות הולך ומתעבה מדור לדור. גם מהגרים לא־יהודים, הנטמעים בגוש הכללי, מוסיפים עליו כל אחד ממסורת ארצו. כך מתהוה באמריקה תנועת צוררות המונית ותקפנית הרואה מתנועות דומות באירופה ועושה כמוהן. חלוֹמם של אלה, יהודים ולא־יהודים, שנבאו ליחסים אחרים “בעולם החדש”, נתבדה.


 

כ. הצוררות    🔗

לאמתו של דבר אין קשר אמיץ – ולעתים קרובות אין כל קשר – בין מידות היהודים באחת הארצות ובין הצוררות אשר בה, הן בימים שזו רוחשת בלאט, כבושה ורעולה בצעיף של הגינות, והן בימים שהיא מתפרצת בגלוי בכל פראותה ובכל נבלותה. הפרופ' הוגו וולנטין מביא, בספרו על האנטישמיות, הנזכר לעיל הרבה חומר סטטיסטי לאישור ההנחה הזאת (בפרט בפרקים המוקדשים לנאציות בגרמניה). אסתפק בדוגמאות מעטות. היטלר ועדתו בכו שנים כל שנים על מצב עתוני גרמניה שנפלו רובם בידי היהודים – משום כך הם “מרכסיסטיים” או שמאליים. והסטטיסטיקה מראה לנו, ראשית, כי חלקה של העתונות השמאלית בתפוצת־העתונים הכללית היה, ב־1932, רק 28 אחוז; ושנית, כי כמות העתונים השמאליים ירדה, בגרמניה הוויימרית, לחצי – לעומת כמותה בגרמניה ההונהנצולרנית: בשנת 1913 – 16.4% של כל העתונים, ובשנת 1932 רק 8.3% (ע' 203).

מרובים היו היהודים, כידוע, במקצועות המשפט והרפואה, בפרט בפרוסיה, וביותר בברלין, שבה ישבו אז כשלשים אחוז של כל יהודי גרמניה. בדרך הטבע מתרכזים היהודים במקומות מסויימים ובמקצועות מסויימים ביתר צפיפות. וכמוהם הגרמנים בארצות־הברית, בברזיל, בארגנטינה; היוונים באלכסנדריה של מצרים; האיטלקים בדרום צרפת, וכו‘, וכו’. אין היהודים משתנים בפרט זה ממיעוטים אחרים השרויים בנכר. כמה דברים גורמים לכך: הרגלים מוקדמים, נסיבות הזמן, סיכויים התלויים במקום. הבאים לראשונה מפלסים שבילים לבאים אחריהם. במקומות אחרים או במקצועות אחרים אין הפרנסה מצויה, או אין נותנים להם, לנכרים, דריסת רגל. מהגרים או גולים מבקשים בדרך הטבע קרבת עמיתיהם בתוך הסביבה הזרה. בני מיעוט הנצפפים במקצועות מעטים, מן ההכרח שאחוזם יגבה בהם, ויש שיעלה על אחוז בני עם הארץ. לעומת זאת דל חלקם, והרבה למטה מכמותם, ברוב שאר המקצועות. אין פלא איפוא שהיהודים, יסוד עירוני ונתון להשכלה מדורות, בפרט ללימודי דינים ורפואה, תפסו מקום רב בשני הענפים האלה בפרוסיה, בזמן שלפני היטלר: רופאים יהודים – 31.22 אחוז של כלל הרופאים, עורכי־דין יהודים – 26.6 אחוז של כלל עורכי־הדין. המספרים הללו היו מפורסמים וידועים לכל מי שחפץ לדעת. אבל דעת הנאצים לא היתה נוחה מהם. ב־1933 הכריז אלפרד רוזנברג, מי שהיה מורו של היטלר בענייני הלכה, כי 74% של עורכי־הדין בברלין (על ברלין אין ידיעת רשמיות מדויקות), ו־80–90% של הרופאים, הם יהודים. ובהזדמנות אחרת, שבועות מספר אחרי הודעתו הראשונה ובלי להכחיש אותה, קבע אותו רוזנברג מספרים אחרים לאמור: 50.2% של עורכי־הדין ו־47.9% של הרופאים הם יהודים (200–1). הגרמנים אוהבים דיוק, ואפילו רועי־הכזב שבהם.

זכורה לכל צעקת הנאצים על ריבוי פקידים יהודים במוסדות הממשלה. באמת היה מספרם, בתקופה הוויימרית, מעט מזעיר: 0.16% של כל הפקידים (בשנת 1925). עובדה זו לא מנעה את הד“ר לותר, ציר גרמניה בארצות־הברית, לפרסם ב”ניו־יורק טיימס" (מיום 25/5/33), כי אחוז הפקידים היהודים הממשלתיים בגרמניה הוא “קרוב ל־50”. והיטלר הוסיף נפך משלו והעמיד את אחוזם באותו הקיץ) על 62! (198).

אנו רואים, כי הצוררות יונקת בעיקר מדדיה היא, ולא מן המציאות. והשאלה במקומה עומדת: מה יסודה, ובמה כוחה? מבארים ומפרשים לא חסרו בעבר, ואינם חסרים היום. היהודים (להוציא את המתחכמים והמתפלפלים), שהצוררות נוגעת בבשרם, והם רואים אותה מקרוב בכל הדורות ובכל הארצות, אינם מתקשים בתשובה. ההשקפה היהודית המסורתית אומרת: הגויים רעי־לב הם וצרי־עין, פרוצים, שוחרי־טרף, והיהודים נתונים בידיהם – איך לא יעשקום ולא יתעללו בהם? הדעה הפשוטה הזאת אינה רחוקה מן האמת. אמנם, את הדגש עלינו שים לא על רוע־לבם של הגויים – יש בהם שאינם רעים מן היהודים – כי אם על חסר־ישעם של היהודים, היושבים בקרבם.

בדרך הטבע מבקשים הגויים להסיר את האשמה מעליהם ולגוללה על היהודים. חטאי ישראל מצאו להם ביטוי קצר ותמציתי בקטרוגו של המן; אבל ההמנות קודמת להמן – ולא תסתיים בהיטלר. רשימת החטאים ארוכה מאד, וכל המן מוסיף עליה ככל אשר יעלה על רוחו: היהודים בזים לאלהי אחרים, שונאים זרים, שוחטים תינוקות של נוצרים ושותים את דמם, מרעילים בארות, מפיצים מגפות; הם רמאים, ספסרים, טפילים, גוזלים כל עבודה מבני הארץ, מבקשים להם רק מלאכות קלות; הם אכזרים, חנפים, מוגי־לב, קשי־עורף, נוקמים ונוטרים, מהפכנים, פורצי־גדר, קנאים, מורדי־אור, קופצים בראש, מתנשאים, מתרפסים; הם עשירים מופלגים, קפיטליסטים, אימפריאליסטים, קומוניסטים, עניים מרודים, נופלים למעמסה על המדינה, אדוקים בדתם, בלאומיותם, מתבוללים, דוחקים את עצמם אל נבכי חיי עמים אחרים, וכו' וכו'.

ראוי לציין שקטרוג נצחי זה, הנובע מצרכה של הצוררות למצוא צדוק כל שהוא לקיומה ולמעשיה, נתקבל במקצת על דעתם של כמה משכילים יהודים מלפני שלשה־ארבעה דורות, ורבים מנכדיהם הרוחניים עוד גורסים אותו לעינינו. הם “מודים” באנחה: אכן חטאו “היהודים” (חוץ מהם) לגויים: התרחקו מיגיע כפים, הרבו לספסר, התרברבו, רדפו אחר כבוד, פאר, תוארים, רצו כלם להיות דוקטורים, וכו'. “המודים” הללו – רבים מהם, אם לא רובם, “דוקטורים” – אינם “אנטישמיים יהודים”, כמו שכנם יחזקאל קויפמן – הם יהודים חלשי־דעת, שספגו בנעוריהם דעות הסביבה הזרה, הצוררת, דעות שאינן אלא תואנות וצדיות, והדעות האלה שולטת במוחם עד היום.

ה. וולנטין מסכם בקיצור את ההשקפות על האנטישמיות, המתהלכות בזמננו בקרב יהודים ולא־יהודים. הוא נוטה לכווּן הרואה בה סוג של איבה לנכרים, לזרים, לנבדלים, טינה השוכנת בלב כל קבוץ. "פסקל הביע זאת לפני שנים רבות: ' Difference engender haine (15)'. "מתיחות בין עמים תלויה ברגש ההבדל. המתיחות בין עמים, שתחומים גיאוגרפיים מבדילים ביניהם, יכולה ללכת במסלולה הרגיל. בבוא עת משבר יוצאים הניגודים במלחמה, ואחרי המלחמה נוצר modus vivendi שהיריבים יכולים לעמוד בו. אבל מצבם המיוחד של היהודים, הפזורים בין עמים שונים, גורם לכך שהטינה אליהם אינה פוסקת למעשה.

“ככל אשר ירבה רוגז בארץ כן תוכשר לאנטישמיות המתגברת, יען כי כל רגש של התמרמרות נוטה לההפך לרגש של טינה על איש מסויים או על קבוץ אנשים. דומה הדבר כאילו בקשנו להטות את רגזנו לצד אחר. אין לומר כי בני קבוץ אחד עושים כן משום שחקרו ודרשו ונוכחו לדעת כי הקבוץ האחר מזיק הוא או נמוך־דרגה. הגורם הראשון כאן הוא משטמה. הטעמים השכליים הם טעמי־משנה” (17). והוא מסיים את בירורו בשני המשפטים האלה: “האנטישמיות מתמידה משום שהיהודים הם מיעוט מתמיד. לאמתו של דבר אין האנטישמיות אלא מקרה מיוחד של משטמת זרים” (19).

אין לחלוק על הנחתם הכללית של בעלי הכוון הזה. צוררות היהודים היא בת לצוררות הכללית, לשנאת נכרים, שונים, מוקצים. וכן נכון הדבר שהיא “מקרה מיוחד של משטמת זרים”, משטמה אשר נסיבות מיוחדות במינן הפכוה לרגש מושרש ועז, למסורת־לב שאין דומה לה בכל בנות אמה – לתוקף, להיקף ולקביעות. אולם ההנחה שבני אדם, יש להם מעין נטיה טבעית להסיח את דעתם מאלה שהרעו להם ולהסב את רגזם על אחרים – ומשום כך הם מסבים אותו על היהודים – הנחה זו צריכה עיון.

מעיקרו אין לאדם, ולא לכל בעל חי אחר, נטיה משונה כזאת. אבל היא עלולה להוולד בלבו במקרים מסויימים. אדם שנפגע ואינו יכול להשיב לפוגע כגמולו משום שהלה חזק ממנו, מצטברים בנפשו רגשי עלבון, כעס ונקמה, התובעים את סיפוקם. ובאין להם סיפוק ישר הם מסתפקים בתחליף, במוצא עקיף, כלומר, בפגיעה באחרים, בחלשים מהם, אף אם אין אלה נוגעים בדבר. עם שנחל מפלה במלחמה, גוברת בו השנאה לכל זר ונבדל, והוא מתנקם במיעוטים אשר בקרבו ככל אשר ידו משגת. אבל הללו, יש להם על פי רוב גואלים ומושיעים מחוץ, ואין הוא בן חורין לעשות שפטים בהם אלא רק לרגעים, בנסיבות יוצאות מן הכלל. לא כן היהודים. ביהודים הוא יכול לכלות את כל יצריו המגורים – אין מעכב ואין משיב אל חיקו. ה. וולנטין עומד אף הוא על התופעה הזאת כפי שנתגלתה בגרמניה אחרי תבוסתה במלחמת 1914/18: “בעת מלחמת העולם היתה משטמת הגרמנים מופנית בעיקר אל אנגליה. הקריאה ‘אלהים, יסר אנגליה!’ קדמה להסתה הנאצית ביהודים… אבל חמת הגרמנים נופצה אל עצמת בעלות ‘ההסכמה’ וכרעה נפלה אין אונים. בוורסל, בשעת המשא־והמתן על דבר השלום, ובפרט לאחר שהצרפתים כבשו חבל רור, החוור להם, לגרמנים, כי הללו הם הקשים באויביהם – אז ניתכה כל חמתם על צרפת. אבל גם כאן לא מצאה לה משטמתם סיפוק. על כן הפנתה – לפי חוק ההתנגדות המועטת – אל היהודים נטולי־המגן. אותם יכלו להכריע, לכוף, להשפיל. נמצא מוצא ליצרי הרשעות, ולאחרונה בא רגש של התגברות, של נצחון” (17–18).

בצד הגרמנים המנוצחים ראוי להזכיר את הכושים השקועים בארצות הברית, שהלבנים מואסים בהם ומנדים אותם. בזמן האחרון שומעים אנו לעתים קרובות על התפשטות הצוררות בקרב המוני השחורים אשר בניו־יורק, בפילדלפיה, בפיטסבורג, בבלטימור, בבוסטון, בשיקגו. סוכנים נאציים ובני בריתם להמנות מסיתים את השחורים בהתמדה, בגלוי, באספות פומביות, וההסתה נושאת פרי. במכתב מניו־יורק שנתפרסם בעתון “הארץ” (מיום 4/1/1940), הובאו כמה פרטים מחכימים. “הכושים, כעם נרדף ונדכא, השרוי בעוני ובבערות”, מעיר הכותב, נוחים הם לקבל תורת הצוררות הנאצית. הלך־רוחם מבשר מהומות ושפיכות־דמים.

יש לזכור כי יחס היהודים אל השחורים היה, בדרך כלל, טוב מיחסם של יתר האמריקאים הלבנים אליהם. ואיש לא עשה למענם ככל אשר עשו שני יהודים, מיליונרים נדבנים, יואל שפינגרן ורוזנוולד, שהקימו להם בכספם רשת של בתי ספר עממיים וכל מיני מוסדות לחנוך, לתרבות ולסיוע – מפעלים שעלו להם בעשרות מיליונים דולרים.

כל המעשים הטובים לא יעמדו ליהודים כאן, אצל הכושים, כמו שלא עמדו להם בגרמניה ובכל מקום אחר. הגרמנים והכושים השיבו ליהודים “המודים” ואתה התשובה, ותשובתם מאמתת את האמור לעיל: אין קשר של ממש בין מידות ישראל ובין הצוררות. בעל המכתב הנזכר מביא שיחה שנתגלגלה בין כושי משכיל ובין עסקן יהודי. הכושי התרעם על יהודי אחד, בעל מחסן כל־בו בבלטימור, שאינו מכניס קונים כושים, וקרא בהתרגשות: “הרי זה עלבון שלא נשמע כמוהו!” – כלום נוהגים בכושים ביתר כבוד במחסני כל־בו, שבעליהם הם נוצרים לבנים? – שאל בן־שיחו, והתשובה היא: לא, אבל מן היהודים אנו תובעים יחס אחר.

פירושו של דבר: אין הכושים מעיזים פנים כנגד כלל הלבנים; הם יראים מפניהם כאשר יָראו עד כה. אבל הם יודעים היום, כי היהודים אינם מוגנים כמו שאר הלבנים. והואיל ועלבונות צורבים ויצרי נקם צבורים בנפשם די והותר – למה איפוא לא ינסו גם הם ללכת בדך “ההתנגדות המועטת”? והדרך הזאת מובילה אותם, כמו את הגרמנים שהוכו במלחמה הקודמת, כמו את הפולנים, הלטווים, הרומנים, ההונגרים, האוקראינים, וכל מי שנרמס או נלחץ בידי חזק ממנו – אל היהודים.

מצבם של היהודים בגולה גרם לכך שהם משמשים כעין צנור־תמיד לשפיכת יצרי הגויים, אשר בתוכם הם שוכנים – גוף חי, בו יכולים הכל, כהמונים כמושלים, לקרר את חמתם, עלבונם, זדונם, תאות־בצעם וכיוצאים באלה רגשות שאינם רואים להם מוצא אחר. מדוע נתיחד ליהודים לבדם “תפקיד” כזה? האין בעולם מיעוטים אחרים שמצבם דומה למצב היהודים? אמנם, היהודים הם המיעוט האחד הנפוץ ברוב ארצות הישוב זה אלפיים שנה ומעלה – מיעוט עירוני ברובו, הנראה לעין – עקב היותו עירוני, מתמיד, עתיק ונודע לכל מדורי דורות, ובפרט בתחומי המסורות הנוצריות וכל הכרוך בהן – יותר ממיעוטים אחרים. אגב, ראוי לזכור, כי עד המאה הי"ט היתה השתתפות היהודים בתרבות האירופית־הנוצרית מצומצמת מאד, ואף־על־פי שלא נשאו משרות גבוהות, ולא יכלו, לפי מעמדם, לנקר עיני הגויים בהתנשאות יתירה או לפגוע ברגשותיהם על ידי דחיקה גסה לתוך חייהם האינטימיים (כשגרת “המודים” והמצדקים עליהם את הדין), נרדפו כל הימים בשנאה ארסית, ולעתים קרובות – בחמה שפוכה, כמו בגרמניה היום.

אחר הכל, אין לומר כי מצב היהודים הוא מחוץ לכל השוואה. ישנם כמה מיעוטים אחרים, לא־שליטים, התופסים מקום ניכר בסביבה זרה ועמדות רמות הרבה מעמדותיהם של היהודים, כמו, למשל, הסקוטים – בחייה המדיניים של אנגליה, במוסדות אדמיניסטרטיביים וב“סיטי”; הקורסיקנים – בפקידות הממשלתית ובמוסדות המשפטיים בצרפת; הגרמנים הרוסיים, בימי בית רומנוב – בחצר המלכות, בסוד המיניסטרים, בצבא, במשטרה, בכל שלבי השלטון העליונים. על כך רננו לא מעט בימים ההם ברוסיה; והיום מרננים לא מעט אחר הקורסיקנים בצרפת או אחר הסקוטים באנגליה. ולידי תנועת הסתה גלויה ושיטתית אין הדברים מגיעים. יאמרו: אותם הגרמנים, הסקוטים, הקורסיקנים, מתבוללים בהדרגה ומתערבים בעם הארץ. תשובה זו, יש בה קצת אמת, אך אין היא ממצה את הענין כולו. אם גם אין מחיצה מחלטת בין הרוב ובין מיעוטים שאינם־יהודים (כמו המחיצה אשר בינו ובין המיעוט היהודי), והם נבלעים בו במרוצת הימים, אין תהליך זה מסתיים במקרים רבים. תחת ההולכים ונטמעים באים חדשים ורבים, הכלל שריר וקיים, ועם הארץ רואה לפניו, דור אחר דור, את בני אותם הקבוצים הנכרים מטפסים ועולים במעלות הכבוד והגדולה ותופסים מקומות גבוהים, שלא לפי כמותם וזכותם, לדעתו. ואף־על־פי־כן, אין הטינה על המיעוטים האלה לובשת אותה צורה שלובשת הטינה על היהודים. מה פשר ההבדל הזה?

לא קשה לעמוד על הפשר: לוּ ניתנה רשות לטינה על הסקוטים, למשל, שתתעבה ותהיה לאיבה גלויה, לחמה גועשת – כלום לא היתה סקוטלנד נהפכת בזמן קצר לצנינים בצדי אנגליה, לאירלנד שניה? על כן אין נותנים לה מהלכים. כל איש מדיני אחראי, כל ראש מוסד חשוב, כל עורך עתון הרואה לנגד עיניו את טובת הכלל, מעכב אותה, הודף אותה, מקהה את שיניה, ואין היא יכולה לצאת מגדר הריגון הסתמי, העובר ומתמסמס, ואין אחריו מאומה. וכן דרכם של הצרפתים בקורסיקנים, הרוסים במיעוט הגרמני, אשר מאחריו, אגב, עמדה ממלכת־עמיתים אדירה.

הכל ראו, איך נסוגו הנאצים לאחור בשאלות הגזע, בשעה שהגיעו לשלטון בגרמניה; איך שקדו למעט דמות תורתם, לטשטש את מסקנותיה; איך התכחשו “לעליונותם” בפני היפנים; איך הכריזו וחזרו והכריזו, כי אין הם רואים את גזעם "כגבוה מאחרים, אלא רק “כשונה” מהם. ולא נותר להם על מי להתנשא (בימים כתיקונם. – עתה, בימי חירום, הם יכולים, כמובן, להתיר לעצמם יחס כזה גם לאחרים, למנוצחים ונכבשים, כמו, למשל, לפולנים ולצ’יכים) בלתי אם על היהודים לבדם.

כאן מקור ההבדל. רגשי השנאה לישראל אינם שונים מעיקרם מרגשי שנאה לנכרים אחרים. אבל – אין להם מעצור. לא אנשי מדינה, לא פקידים גבוהים, לא עורכי עתונים ולא בעלי דעה אחרים, אינם רואים הכרח לרסן את הצוררות, להסותה, להשתיקה – כי אין נזק רב נשקף להם, לעמם, למדינתם, מהתגברותה. ואם לא כולם שמחים בה, אם יש בהם כאלה שדעתם אינה נוחה ממנה מפני השקפותיהם או מפני השקפות מפלגותיהם – אין הדבר הזה מועיל הרבה, כי הם אינם מרובים, ויחסם, אחר הכל, סביל הוא, וותרני או סלחני. ולעומתם רואה רוב בעלי התוקף וההשפעה את שלוליות ההמנות בעיני רצון, מניח להן להקוות לזרמים, לגאות, להתפשט, ומבקש להנות אף הוא מן המהומה או מן השלל. ההתנקשויות בבית הלאומי היהודי בזמן הזה הן דוגמה מופתית לכך. המחסומים, העומדים על דרכה של כל צוררות אחרת, אינם עומדים על דרכה של צוררות היהודים – בזה ההבדל, והוא סוד כוחה והצלחתה. צוררות זו לא תעבור מן העולם כל עוד היהודים שרויים בגולה. חלום ההתבוללות, והתקוה להתגדר בזכויות לאומיות למיעוטים, שניהם הלכו לעולמם.

ועוד השליה נתבדתה – זו של המאמינים, כי הצוררות בלבד מקיימת את היהודים. אכן אין להכחיש את השפעתה, אך אין לראותה כגורם ראשון. הגורם הראשון הוא יציבותו הפנימית של הקבוץ היהודי, העובדה שהוא אינו מתפרד ואינו נטמע ואינו חדל להיות. קיומו המתמיד מוליד את הצוררות ומכלכל אותה; והצוררות שבה ומצרפת את יצר הקיום היהודי.

היהודים פזורים בכל הארצות. בכל מקומות פיזוריהם קיימת “בעיה יהודית”. כמו כל דבר הנוגע במספר אומות, היה גם זה, בדורות האחרונים, בימי שיגשוגה של התרבות הקפיטליסטית, לבעיה בינלאומית. את הבעיה הציגו לפני העולם והעלוה על סדר־היום – היהודים עצמם. התפתחות התחבורת והמגע־ומשא בין כל הארצות קירבה את חלקי ישראל הנפוצים, ליכדה אותם והכשירתם למחשבה משותפת ולפעולה משותפת ברוח הזמן.

הרצל לא מצא פתרון חדש לבעיה היהודית, ולא הציב מטרה חדשה לפני עם ישראל. כל יהודי בכל דור ודור ידע אל נכון, כי אין גאולה לישראל אלא בשיבה לארצו ולמולדתו. כל יהודי ראה את “הקץ” ראייה ברורה ולא פקפק כי בו בלבד הצלתו, כי ארץ־ישראל היא הפתרון האחד והיחיד, אין בלתו; אך את הנתיב אליה לא ראה, ואיך “לדחוק את הקץ” לא ידע. ויתכן כי לא היה כל נתיב מעשי בעבר – על כן שגו דורות על דורות בהזיות משיחיות. הרצל גילה את הדרך שהשעה מחייבת – דרך של בעיה בינלאומית – והתחיל לפלסה. בזה פעלו.

בסוף מלחמת 1914/18 הוכשרה השעה. הרעיון הציוני נתקבל על דעת רוב אומות־העולם התרבותיות ומצא לו סעד ממשי בחשבונותיהן המדיניים והצבאיים של ממשלות “ההסכמה” ובכל נסיבות התקופה ההיא. כרבע מאה שנה אחרי התעוררותו של הרצל יצאה החלטה בינלאומית בדבר יסוד בית לאומי יהודי בארץ־ישראל, ואנגליה קבלה עליה להכשיר את הארץ לתכלית זו.


 

כא. סיום    🔗

אין ההוה המשכו הישר של העבר, ואין העתיד המשכו הישר של ההוה. התנועה הקלסית בחיי היקום, כמו במסלות צבא־השמים, היא תנועה סובבת – בשטח ובזמן. כל עוּבּר מתחיל בתא־בראשית ועובר בחדשים מספר את הדרך הארוכה, דרך מאות מיליוני שנים, שעבר סוג אחד של בעלי־החיים עד שהיה לאדם; וכל תינוק עובר בשנים מספר את הדרך שעברה האנושיות מהאדם הקדמון עד האדם בימיו. כל דור מחדש נסיון הדורות שקדמו לו, ויש שהוא ממשיכו ומרחיבו, ויש שהוא נסוג לאחור או נוטה לצדדים. השׂגי האבות מקילים על הבנים, אך אין הם נכסי צאן־ברזל. אין נכסי צאן־ברזל בעולם, ואין ערובות מוחלטות. אם אין הדור מוכשר, יאבד את נחלת מורשתו, רובה או מקצתה. ואם הדור מוכשר, יירש את אשר ניתן לו ירֵשה, ועוד יוסיף עליה.

אין התרבות נחלת כל אדם, ולא היתה, אבל – תהיה. מתחילה קמו לה מרכזים קטנים במזרח הקרוב ובמזרח הרחוק. יסודה היה קלוּש והיקפה לא רב. עם חורבן ממלכת רומא נשבר בסיס התרבות העתיקה במזרח הקרוב. בערות ההמונים, המתפרצת מלמטה (נצרות), ופראות שבטי היערות והערבות, המתפרצת מבחוץ (גרמנים, מונגולים, ערבים), אכלו את השכבות הדקות של נושאי תרבות־קדם. בכל זאת נותרו ממנה שרידים פזורים, ולאחר דורות סייעו לשגשוג התרבות החדשה. ותרבות זו, המקיפה יבשות גדולות והמושלת על תכניקה אדירה לא תינגף עוד מפני שבטי יערות ומדברות. אבל סכנת הבערות, הבוקעת ועולה מלמטה, עודנה גדולה. תקופת המעבר מקפיטליזם אכסטנסיבי לקפיטליזם אינטנסיבי הרת זעזועים היא. הזעזועים התירו יצרים המוניים, מידת־הברואים גברה בכמה ארצות ולבשה צורה של תנועות כללותיות, סוציאליסטיות או פשיסטיות. שני הכוונים התגבשו – זה ברוסיה, במשטרו של סטלין, וזה בגרמניה, במשטרו של היטלר. ומקץ תקופת הביניים, המבדילה בין שתי המלחמות הגדולות, התקרבו שני פלגי הכללותיות וחברו יחד על הדימוקרטיה. אנו עומדים באמצע המאבק הכביר הזה.

אולם הבסיס, שעליו מושתתת התרבות הקפיטליסטית היו, הוא בסיס רחב ומוצק, סלע איתן, אליו ינופצו כל נחשולי היצרים הנמוכים, העולים ממעמקים. התרבות הקפיטליסטית תצא מתקופת המעבר בכוחות מחודשים ותשוב ותחזק את מוסדי הדימוקרטיה המזועזעים. הדימוקרטיה הקפיטליסטית תמצא את תיקונה בצירוף ערובות ציבוריות למחיית כל נפש דחוקה ושיטת חופש היחיד על בסיס הקנין הפרטי.

אין ספק, כי גם אחרי כן תקרינה, בחיי כל עם, שעות משבר ודכאון וסערות־יצרים. כי האדם הוא יצור מעפיל – על כן הוא אדם ולא בהמה – ואין העפלה דומה לישיבה לבטח בגן־עדן קומוניסטי או בכל גן־עדן אחר, המבשר לו שובע, מחסה ושלווה.

בימי מצוקה והתפרעות תתעורר פעם בפעם מידת־הברואים שבאדם ותקום על מידתו האנושית. בהתקוממה תתעטף בטלית דימוקרטית ותלך בדרך דימגוגית, כי אין לה דרך אחרת במשטר דימוקרטי. והדימוקרטיה, בבואה להתחדש בארצות התרבות, ודאי לא תשכח את שעורי זמננו ותדע לשים סייגים לדימגוגיה. כבר אמרנו: תקנות וסייגים אינם קמיע. אין תרופות מוחלטות בחיים. ייתכן שגם בעתיד תציף רוח דימגוגית את אחת האומות, כמו את האומה הגרמנית היום, או מספר אומות, ותפרוץ את כל הגדרות. אולם הדימוקטיוֹת שתעמודנה עמידה נכונה על רגליהן לא תכשלנה במקום שנכשלו הדימוקרטיות של זמננו, העומדות על כרעים עקומות.

החוקות הדימוקרטיות תובעות תיקון אשר ישמור אותן מסילוף דימגוגי. מן הראוי שבכל חוקה ייקבע סעיף מעין זה:

כל האוחז בשיטה הדימוקרטית בכוונה לקפח את זכויותיו היסודיות של הפרט (זכויות האדם) או את זכויותיו הדימוקרטיות של הכלל, הרינו מקפח את זכותו לבחור, להיבחר ולחוות דעה בענייני ציבור.

כל עם תרבותי זקוק לתיקון כזה, אשר ירחיק את תעמלני התנועות הכללותיות מעל הבמה הציבורית ויבצר את שתות המשטר הדימוקרטי.


 

תמצית תורת ההעפלה    🔗

  1. מגמת חיי האדם היא העפלה.

  2. יצר ההעפלה הוא מידה אנושית, המבדילה בין האדם ובין כל שאר בעלי החיים; בה מקור כל התנועות החרותיות.

  3. יצר המנוחה והמנה הבטוחה הוא מידת הברואים; בה מקור כל התנועות הכללותיות.

  4. אין העפלה בלי יזמת היחיד.

  5. יזמת היחיד מוּתנה בחופש פעולתו.

  6. חופש הפעולה עומד על קנין פרטי, הנאמד בכסף.

  7. משק לאומי מכוון או נתון להשגחה ממשלתית אפיטרופסית ממעט את דמות היחיד; ראשיתו תחליפים ואחריתו התאבנות והתפוררות.

  8. תנועה כללותית המתגברת מעידה על שפל המידה האנושית בחברה ועל גאות מידת־הברואים בה.

  9. השיטה הקפיטליסטית מחייבת חופש היחיד ומדע מתקדם – על כן היא בסיס טבעי לסדרי חיים חרותיים ולתרבות גבוהה.

  10. השיטה הקפיטליסטית מציינת נצחון מידת־האדם על מידת־הברואים, והיא השג מוחלט בתולדות האנושיות.

  11. המשק הקפיטליסטי עומד על שווי־משקל נע; הוא שומר את יציבותו בתוך תנודותיו ומתיישר מאליו לפי חוקי ההצע והביקוש.

  12. תוקף חוק ההצע והביקוש תלוי בהיקף חרות האדם.

  13. המשטר הקפיטליסטי מושתת בעיקר על גידול פנימי אורגני, ולא על ניצול חיצוני טורף.

  14. זמננו זמן מעבר מתקופת הקפיטליזם האכסטנסיבי אל תקופת הקפיטליזם האינטנסיבי; מכאן הזעזועים ונגע הגנינות.

  15. הגנינות כובלת את החיים הכלכליים, מרבה מצוקה וזורעת זרע מלחמות.

  16. מכסימום של חופש במשא־ומתן הבינלאומי, מינימום של מכס, ושויון המכס בכל ארצות התרבות – תנאים הכרחיים הם להבראת החיים הכלכליים ולהתקדמות התרבות האנושית.

  17. השיטה הקפיטליסטית מיוסדת על יכולת תכנית בלתי־מוגבלת.

  18. היכולת מתגלמת בייצור מתרבה ומשתכלל.

  19. השכלול מרבה בטילות, כי יסודו – חסכון עבודת האדם, ושב ומרבה עבודה, כי סופו – ריבוי הביקוש וגידול התוצרת.

  20. התרבות הקפיטליסטית הולכת דרך התכווצויות והתרחבויות.

  21. החברה מחויבת – למען שלומה ועתידה – לערוב למחיית הנמושות והמוּצאים ממערכות הפרנסה, בפרט בעת התכווצויות (משברים).

  22. ההתחלות נעשו, אך לא כמידת הצורך; יש הכרח לכונן שיטה מושלמת של ערובות ציבוריות לקיום בטילים ארעיים ונמושות.

  23. תרבות קפיטליסטית, שתעמוד על מכסימום של חופש כלכלי בפנים ובחוץ, ועל מינימום של אי־בטחון לבטילים ולנמושות, תהיה יציבה וגמישה ומוכשרת להתפתחות כבירה.

  24. שיטה חרותית כללית במשא־ומתן בינלאומי תמעט מדנים בין האומות.

  25. המשטר המדיני היחידי, המכוון לצרכי חברה קפיטליסטית גבוהה, הוא משטר דימוקרטי.

  26. דימוקרטיה ודימגוגיה הן דבר והיפוכו. דימוקרטיה עומדת על שויון הכל לפני החוק, דימגוגיה – על קיפוח היסודות החלשים: מיעוטים לאומיים, דתיים, מעמדיים וכו'.

  27. היהודים הם המיעוט החלש “הקלסי” בכל הארצות – טרף “קלסי” לשיני הדימגוגיה בכל עת ובכל מקום.

  28. היהודים ככלל לא יתבוללו לעולם ולא יחדלו להיות מיעוט נרדף בכל תפוצותיהם.

  29. השאלה היהודית היא שאלה בינלאומית, ופתרונה בארץ־ישראל.

  30. התרבות האנושית הגבוהה זקוקה למשטר דימוקרטי־חרותי, ובפרט המיעוטים, ועל כולם – היהודים.

  31. כל הבא לערער את עיקרי החופש הדימוקרטי, בהוה או בעתיד, בדרכים דימוקרטיות או לא־דימוקרטיות, מן הדין שתשולל ממנו הזכות לבחור, להיבחר ולשבת בבתי נבחרים.


  1. נדפס בהמשכים ב“בוסתנאי”, שנה ח, גליונות 6–29 (27/5–11/11. 1936), בשם “תורת ההעפלה”.  ↩

  2. בחרתי במלה “מגמה” משום שבה התמזגו שני מושגים – של כווּן ושל מטרה – מטרה שלא הוצבה מראש אלא באה בדיעבד.  ↩

  3. כוונתי, כמובן, לא רק לנכסים גשמיים כי אם גם למדע, לתכניקה, לסדור, לבקיאות מעשית, לכל נכסי התרבות האנושית – את כל אלה כללתי במלה “הישגים”.  ↩

  4. השוה מהלך מחשבת העברי: עצם שבגוף ועצם = עוצם – חוזק, ישות, דבר קיים.  ↩

  5. תרגום מ. ה. זיידמן, וילנה, ה‘תר"ע (1909), עמ’ 20–24.  ↩

  6. ההטעמה והדברים הנתונים בסוגריים שלי הם בכל מקום. – א.ר.  ↩

  7. המספרים לקוחים מהרצאת המחלקה הסטטיסטית של חבר הלאומים שנתפרסמה בסוף 1939.  ↩

  8. הנה, למשל, מאזן החודש מאי, 1936: אימפורט 69 מיליון לי“ש, אכספורט 36.5 מיליון לי”ש.  ↩

  9. חוקתו “הדימוקרטית”, של סטלין סילוף היא, שלט־רמיה, שערכו כערך סיסמות “השחרור” שהיה דוגל בשמן בהניפו את חרב־הכיבוש על פינלנד.  ↩

  10. Hitlre m'a dit, 1939. P.263–5.  ↩

  11. “ויאמרו (זקני גלעד) ליפתח: לכה והיית לנו לקצין ונלחמה בבני עמון. ויאמר יפתח לזקני גלעד: הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי – ומדוע באתם אלי עתה, כאשר צר לכם? ויאמרו זקני גלעד אל יפתח: לכן עתה שבנו אליך, והלכת עמנו ונלחמת עם בני עמון, והיית לנו לראש”.  ↩

  12. 1 Hugo Valentin, Antisemitism, P.105; New York, 1936

    ה. וולנטין הוא פרופיסור להיסטוריה באוּפְּסַלה. ספרו תורגם לאנגלית משוודית.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!