רקע
אמנון שמוש
מועדים

חרד היה שמא תעו בדרך. המונית נסעה עכשיו באיזור הררי מקסים, בין כרמים ומטעים מטופחים. את פירנצה יצאו מזמן, והרי אמרו לו שה“וילה”. בפירנצה. לא התכוון כלל לגור מחוץ לעיר. זה רק יכביד, מכל הבחינות. בעוד עינו האחת גומעת את הנופים החדשים הצועקים אביב, היתה השנייה פוזלת אל המונה המחליף ספרות במהירות מדאיגה.

הוא שנא בזבוז, ולכספי הקיבוץ היה קנאי כפליים; אחת – מתוך אותה קמצנות טבעית שהיתה בו מנעוריו, בטרם היה חבר קיבוץ ולפני שעלה במעלות אנשי־כספים־ומשק הזועקים על בזבוז וחסרון־כיס ומשתכנעים מזעקתם; שנית – מתוך נאמנות לציבור שבשמו ולשמו הוציא סכומי־עתק. המועד בקטנות סופו למעוד בגדולות, היה מטיף לעצמו במטוסים, ברכבות, וליד הגה מכוניתו. תמיד נהג ביושר קפדני והחמיר עם עצמו יותר משהחמיר עם חבריו. וכאשר הצטרך בנסיעותיו המרובות למים גנובים, בעצם למים קנויים, היה מתרץ לעצמו הוצאה גדולה זו בכורח שכפה עליו המפעל להתרחק מאשתו־זו־ביתו; ולא נחה דעתו עד שחסך מפיתו להשיב מקצת מאותן הוצאות שהשתיקה יפה להן. חסך מפיתו – זו לשון מליצה שהיה נוקט בהרהוריו, כדי לומר צימצם עצמו למסעדות עממיות; פּאַתוֹס של עסקן תנועתי לשעבר הפך לשיגרת לשון אצלו, אפילו היה משיח עם עצמו.

חשש נתגנב אל ליבו של יודקה שמא לא הובן כראוי. כפף גופו הארוך וקרא באוזני הנהג: “וילה אמיליה?!”

“וילה אמיליה” – ענה הנהג, פורק שאלה ודוחה קריאה; מניד ראשו וסוקר במראה את הנוסע העצבני.

מבטו המשועשע של הנהג העמיד את יודקה על כך, שהיה מעביר בלי הרף אצבעותיו בבלוריתו ודוחף בבוהן את משקפיו כלפי מעלה. הוא כפה על ידו מנוחה, אך מצא את עצמו כעבור כמה שניות משפשף קצות נחיריו בין בוהן ואצבע. לא, גאולה לא תחזיק מעמד, אם לא יפחית העדרויותיו; לחצים מבחוץ ובדידות מבפנים; זה עלול להתפוצץ.

– אבל, וילה אמיליה בפירנצה?

– במחוז פירנצה, אדוני. לא רחוק.

לא רחוק. קרוב בוודאי שלא. חשב לומר לנהג לפנות ולהחזירו העירה. אך השעה היתה מאוחרת, ובעונה זו של השנה בתי־המלון מלאים.

– עוד מעט נגיע, אדון – הגיעה אמירה מרגיעה מן הראי שלפני הנהג; והסיפרה הראשונה מבין הארבע במונה התחלפה ל־2. יודקה תירגם לעצמו אלפיים לירטות לדולארים. אילו היה מדובר בנסיעה אחת או שתיים, מילא, אבל… לא תהיה ברירה אלא לשכור מכונית. והרי התכוון להסתדר כאן בלי מכונית, לאחר שלמד את מפת העיר וראה כמה קטנה היא וכמה רצוף מרכז־העסקים שלה. הנה חלפה ההזדמנות להוגיע מעט רגליו ולצמצם כרסו; כרס זו התופחת ממיני בצק איטלקי. ותוך כדי הליכה אפשר היה גם להספיק לראות משהו מן העיר היפה, מבלי לפגוע בביזנס שלשמו נשלח. עתה עליו לשנות תוכניותיו. הכל בגלל וילה אמיליה.

הנהג פנה אליו ובכעין שריקה קטע את הרהוריו. הוא הצביע על הר מיוער שלפניהם והרחיב חיוכו מאוזן לאוזן. “וילה אמיליה”, אמר בטון ובהבעה של קוסם המוציא ארנבת מכובעו. בצלע ההר, הרחק למעלה, מתוך עצי היער בקעו גגות מחודדים של מנזר, נעוצים בתכלת. מרחוק דמה המקום לטירה אגדית. אהיה מוכרח לשכור מכונית, חשב יודקה, אך הפּעם נלוותה לכך ציפיה לחוויה מיוחדת. הרבה בתי־מלון סואנים מול תחנות־רכבת והרבה מלונות פאר של חברות־התעופה הכיר, אך אל מקום כזה טרם הביאוהו מסעותיו.

הנהג היטה את מכוניתו בחריקה שמאלה והחל לטפס בהילוך שני במעלה כביש צר ופתלתול. אנקות הפיאט הישנה קרעו דומייה עמוקה מרוקעת זימרת ציפורים והמיית יונים. שמיים כחולים, ים־תיכוניים, נראו מבעד לצמרות הגבוהות. קרעי עננים ציוריים השלימו את התמונה הרוגעת, שאט־אט פרקה מיודקה את רוגזו. מראות ענקיות, מוצבות בסיבובים המסוכנים, החזירו זהרורים של שמש שוקעת.

הנזירות שציפו למונית בפתח הוילה לא הפתיעו את יודקה. בן־דודו, איש עסקים ואיש העולם הגדול, שהמליץ על מקום זה, סיפר לו שהפנסיון מנוהל על־ידי נזירות מן המנזר הסמוך. אך כל השאר היה בגדר הפתעה. מרבית האורחים, שנראו אותה שעה מטיילים או שרועים על כסאות־נוח, היו זוגות זקנים קמוטי־עור ומרעידי־גפיים. היה קונטראַסט מוזר בין יפי המקום ובין זיקנתם של אורחיו. אחת הנזירות קיבלה מידי הנהג את המזוודה וצעדה זקופה אל אולם הקבלה; ולא ידע יודקה, אמון על נימוסי העולם, אם עליו לנהוג בה כג’נטלמן או כלקוח. נזירה שניה עמדה עליו ללוותו, מחכה בסבלנות עד שישלם לנהג, נהנית בסתר ממבוכתו ומריגשתו. כשהתניע הנהג ונסע, נשא יודקה עיניו וסקר את הגן המטופח ואת הבניינים העתיקים מיבני־איכרים גוציים חוסים בצילו של מנזר גאה. מבטו שירד משתאה מצריחי המנזר המתחרים בצמרות, נכווה במבט מצטנע של זוג עיניים כחולות־אפורות. מיוחדות.

– אחרי, בבקשה – אמרה הנזירה.

צעדו, זה בגבה של זו. כבטכס מלכותי. באולם־הקבלה עצרה ליד שולחן עטור צלבים. ספר הברית הישנה והחדשה נח עליו סגור; ולידו, פתוחים, ספר־החשבונות וספר־האורחים.

– השם, בבקשה?

– יהודה. יהודה נוראל, הושיט לה דרכונו והוסיף כמתנצל: כאן כתוב ז’ודה, ז’ודאס, אבל הצורה הנכונה, העברית, היא יהודה.

הטיפול כאן היה אישי. האחות לינדה היא שרשמה אותו והיא שליוותה אותו לחדרו.

– תוכל לפנות אלי בכל ענין. תמיד לשרותך.

בחופזה סקר את עור פניה. ורוד, חיוור, מתוח, מסתיר בתוכו שני אגמים כחולים אפורים ומבליט זוג שפתיים סגולות. פנים מוקפים שביס נזירות לבן מעומלן, שהזכירו ליודקה את סימטאות ירושלים העתיקה, שבהן היה פוגש משתאה ומסוקרן נזירות צעירות ונאות, סוגרות בשחור ובלבן של לבושן על עולם מלא מסתרים ומסתורין.

אותו לילה שקע בשינה עמוקה, שנת יגעי־גוף ורגועי־נפש. עם צלצול השעון זינק ממיטתו והיה סוקר, תוך כדי רחצה, את החדר הכפרי העתיק בו ישן. מזוודתו המשובצת היתה החפץ היחיד בחדר שיוצר בחמישים השנים האחרונות. מן הכל נדף הוד של עתיקות פשוטה, כפרית – החל מן הריהוט הכבד ומיטת העץ הענקית וכלה בקירות הלווחים ובקורות התקרה. כל דריכה על הריצפה הרעועה הרעידה את הארון הגמלני והצלילה את קערות הנחושת התלויות מעל האָח.

לא היה לו פּנאי ליודקה, שכן לאותו בוקר נועדה לו פגישת עסקים חשובה והוא רצה עוד להספיק לגשת אל הדואר. למכתבים מן הבית ציפּה. אלמלא היה צריך לחכות למונית היה מוותר גם על ארוחת הבוקר, אך האחות לינדה דאגה שיאכל דבר מה תוך כדי ציפייה עצבנית למונית.

בתור ל״פּוסט רסטאנט" גברה בו מתיחותו. חרד היה שלא הגיע מכתב. אם אין מכתב – סימן רע הוא. אולי היתה לה איזו התפרצות, ואולי הם סתם כועסים. יש להם סיבה טובה לכעוס עליו, כשם שיש לרבים בקיבוץ סיבה טובה לקנא בו. שיקנאו. אפשריים שני מצבים בלבד – היה אומר לגאולה – או שאתה מקנא באחרים או שהם מקנאים בך; ואני מעדיף את האפשרות השנייה. למען האמת, יש כנראה מצב שלישי, שאתה מקנא ומקונא כאחד, הנה –

הושיט את דרכונו לפקידה החיננית, ועד שבדק את לבושה ההדוק ואת מילוּיו השופע והמתפרץ בעיניים תאבות (לעזאזל, שבוע מחוץ לבית וכבר ניצת כמתבּן), סבה העלמה בכיסאה, ריפרפה באצבע על פני כמה תאים והושיטה לו מכתב. ועוד מכתב. שניים! תודה חטופה. נעיצת־עיניים טורפנית אחרונה, והוא יצא מבית הדואר להתייחד עם המכתבים בבית קפה סמוך. האחד מן הבן. בכיתה י“ב, בסוף י”ב, והוא מוצא פנאי לכתוב לאבא. נאה, בחור יקר. גבר. לא פעם נכווה יודקה מלשונו השנונה של הבן, והתנחם בזה שלשון־תער תעזור לו בעולם זה, שבו מוטב שאתה תהיה המחזיק בתער; אפילו בקיבוץ. הוא מספר על חג העצמאות. בבית הספר האיזורי ייחדו לכבוד החג יום עיון על הנושא “זהות יהודית”. יפה מאוד. הפתיחה היתה מצוינת, כותב הבן, אך השאר חנטריש. בבית היתה ארוחה חגיגית עלא כיפק והקְראות כאורך הגלות. “פעם הסתפקו בהגדה אחת לשנה – בפסח; ועדת התרבות החדשה המציאה גם הגדה ליום העצמאות.” אחר־כך פתחו לונה־פּאַרק בחורשה. כולם השתוללו והשתובבו ונהנו. “חוץ מאמא, כמובן”. החג הגיע לשיאו בקומזיץ סביב מדורה, שבו “לא תנחש, אבא – אכלנו סטייקים מבשר חזיר. כל הקיבוץ! וזה השתלב נפלא בנושא זהות יהודית. חבל שהמרצה ההוא חזר לירושלים עיה”ק ולא נשאר איתנו לקומזיץ" – כך מסיים הממזר. ציניקן ללא תקנה. כמו כל בני דורו.

אל אותו קומזיץ מתייחסת גם האשה במכתבה. “הצעירים צדו שני חזירי־בּר לקראת החג. זה חסך המון כסף, כי מחירי הבשר, כידוע לך, האמירו מאוד וסטייקים לכל המשק זה לא הולך ברגל. אתה יודע, יודקה, שלי אישית זה לא איכפת. אני נהנית מנתח בשר־חזיר בכל הזדמנות. אבל קיבוץ החוגג את חג העצמאות על בשר־חזיר – משהו צורם יש בזה.”

תמיד תמצא במה לבקר את הקיבוץ. מעולם לא הזדהתה איתו. וכי אכלנו אי־פעם כשר? ועוד היתה לה החוצפה לומר לו ערב נסיעתו “אתה מעולם לא חיית בקיבוץ, יודקה. אתה מנהל אותו, מייצג אותו וגר בו. תמיד נוסע ממנו. ואותי אתה משאיר לחיות בקיבוץ שלך. שקועה עד צוואר.” כמה שנאה שפעה ממנה. הכל אצלה בשפע, אם אהבה ואם שנאה: מידה בינונית – ממנה והלאה. על כל אדם בקיבוץ היא יודעת מספיק “עובדות”, כדי להכפישו בעיניה ובעיני בן־שיחה. עכשיו יצאה חמתה על החזירים. חזיר במסעדה ברומא – דליקאַטס; חזיר בקומזיץ – “משהו צורם”.

אבל לא בזה עיקר מכתבה. שוב פגעו בה. כמה שהיא נוטה לגוזמה – בנושא הזה הצדק אתה. קשה להאמין – חוסר טאַקט כזה. אסיפה כללית בערב יום השואה (השנה הוא חל במוצאי־שבת, נכון) ועל סדר יומה “קבלת סטודנטים מגרמניה”. כשנזכרו שצריך “לעשות משהו ליום השואה”, עשו משהו (צפו בצוותא בטלוויזיה) ודחו את האסיפה. עכשיו היא מחכה בעצבנות ובמתח נפשי לאסיפה ולתוצאותיה. אינה ישנה בלילות, כך היא כותבת. חרֵדה מן הדיון לא פחות מאשר מתוצאותיו. הדיון הקודם, לפני הרבה שנים, זכור לה בקצות אצבעותיה, בעור בשרה.

יודקה נזכר, תחילה הוחלט שמקבלים סטודנטים מכל מקום, בלי שום הפליה. ניסוח הומאני. לאחר שכמה מניצולי־השואה החלו לחפש קיבוץ אחר לעבור אליו, התעוררה ועדת־החברה והביאה הצעה, שהתקבלה פה אחד: מתוך התחשבות ברגשות חברים, ולו מיעוט קטן, וכו' וכו'. מה הניע את המשק להעלות שוב נושא כאוב זה? בוודאי תצפית כוח־האדם לקיץ. הצורך להשתלט על הבציר והקטיף. העונה הבוערת.

יודקה נעץ את כפית הגלידה בפיו והסתכל בבהלה בשעונו. כמעט סחה דעתו. לא נורא, נותרו שש דקות עד הפגישה. מבטו נמשך אל קירות השיש הצבעוני של הדואומו, גולת הכותרת של עיר יפהפיה זו, צריך למצוא פנאי ולהיכנס. אולי אפילו לעלות למגדל. לא לשכוח להביא את המצלמה. ״ארזתי לך את המצלמה, יודקה. פעם ראשונה בפירנצה – אולי תרצה לצלם”. אילו היה איתה, היה מקל עליה. אולי. עכשיו היא לבדה, מסתגרת בחדרה־מבצרה ומתכננת מה תאמר באסיפה; מדמיינת כיצד יגיבו יריביה. שומעת באוזני רוחה את נהימות אי־הרצון ואת העלבונות המוטחים בה. מפריזה, כדרכה, הן בדברים שהיא עתידה לומר והן בדברים שהיא עלולה לשמוע. יראה את העימוּת בנושא זה ונמשכת אליו. כאן ביתי; ובביתי איני רוצה גרמנים, גם כאלה שטרם נולדו כשכל זה קרה. ולנסוע בפולקסוואגן את נוסעת – יאמרו לה. חריפים שכמותם. ועל העבודה מה יהיה – זאת יפתרו אחרים? — יתיזו בפניה. את אינך חייבת לשבת איתם לשולחן אחד – ינסה מישהו “מעשי” לרכך את המכה.

אנשים טובים, הטובים באנשים (“עזוב אותי עם ‘טובים’, יודקה, בחייך”), ומסוּגלים להיות כל־כך רעים זה לזה, לפעמים.

בסוף מכתבה של גאולה, כמה שוּרות מהבת. פותחת בנשיקות ומסיימת בנשיקות. ממהרת אל החבר שלה שבא היום רק לכמה שעות ועליו לחזור לבסיס עד הערב. “אז אתה מבין, אבא. רק מוּכרחה לספר דבר אחד, נורא מצחיק. היום בשתיים היתה ברית־מילה של דורי – הבן של צחי ומלכה. אז ברגע האחרון מי יורד מהאוטובוס, אם לא ההורים של מלכה. יהוּדים דוֹסים, מצחיקים. כתבו שלא יבואו, בגלל מחלה – ובאו. אני החלפתי הפסקה בבית־התינוקות, אז הייתי שם. ואני רואה פתאום את הרופאה שלנו באה לעשות את הברית; ולא תאמין, אבא, דווקא היום בא־לה להופיע במכנסיים קצרים. לא חשוב איך היא נראתה, אבל היית צריך לראות את פרצופם של ההורים הדוסים כשהבינו מי עומד לעשות ברית־מילה לנכד הראשון שלהם. הסבא סרב להיות סנדק. “אין בעיות” צעק שמואליק. הוא התנדב “להחזיק את החבילה” ועשה שישו־ושימחו, כמו שאתה מכיר אותו. זהו זה, אבא. צ’או. ותחזור מהר. ואל תשכח מה שביקשתי. אבל רק פיליפס, זוכר?”

נותרו לו שתי דקות עד הפגישה. אדרבא, איחור קל יראה לו שאיננו רץ אחריו. מדייק היה יודקה לאחר כחמש דקות לפגישות שכאלה. רגליו משכו והלכו אל המדרגות הרחבות שבפתח הקתדראלה הענקית, הדואומו. אך בטרם הגיע לשם נמשכו עיניו אל השער המוזהב של מבנה קטן העומד מובדל ממול (צריך לשאול מה זה שם בדיוק). עשרה תבליטים מוזהבים, זוהרים באור השמש, תיארו תמונות מן התנ"ך. אלה הם “שערי גן העדן” – שמע מדריך תיירים אומר לעדרו. צריך פעם להיכנס, סיכום יודקה לעצמו; אם לא עכשיו, אימתי?

איפה אותם ימים שלימד היסטוריה בכיתות־ההמשך. באיזו התלהבות דיבר על אמנוּת הרנסאַנס. ועתה הוא עומד כאן כהדיוט, שאינו יודע ערכן האמנותי וההיסטורי של שׂכיות־החמדה הללו. פּאר הרנסאַנס. באיזו מסירוּת נכנס אז להוראה. (תראה, יודקה, אין מישהו אחר. ושנת־הלימודים נפתחת בעוד שבועיים. אתה רוצה שלא ילמדו היסטוריה?? שב על החומר ותכין. סיכמנו). נכנס לבית־הספר ושכח את כל השאר. באותה מסירות ובאותה התלהבות הפך עתה לסוחר ומשווק. שערי גן־העדן יישארו נעוּלים בפניו. די לו בהצצה חטופה מבחוץ. אלמלא הזהב הנוצץ בשמש, הרי לא היה רואה אותם כלל. ועכשיו קדימה אל הפגישה. איך אמר לו פעם הבן, “ביזנס ביזנס תרדוף”. מכל מקום, יהוּדה נוראל אינו ממבלי העולם הללו השרועים על מדרגות הכנסייה, עם גיטאַרה ושק־שינה ופנאי אין־קץ.

איש־העסקים פגליאצ’י, שאיתו הסב כל אותו בוקר, היה סוחר ממוּלח וקומוניסט שׂרוּף. שמע שימעו של קיבוץ ורצה לדעת ממקור ראשון טיבה של “הסחורה”. איך למשל חוגגים את האחד במאי, שאל את יודקה. ויודקה, איש חסד ואמת, גימגם בטרם השיב. דובר אמת היה יודקה ולא רצה לומר דבר שאינו כך; אך לא רצה לספר לאותו פגליאצ’י שאין חוגגים בקיבוצו שלו את חג הפועלים, שחדלו אפילו להניף דגלים אדומים על האסם, שיוצאים בו לעבודה כבכל יום. פתח וסיפר על מה שהיה לפני עשר שנים כאילו היה עכשיו; והתנחם בליבו, שאם אמת אין כאן, גם שקר גמור אין בזה; וחסד הוא עושה עם בן־שיחו, איש אַחוות־העמים. סיפר על תהלוכות ועל דגלים, על סיסמאות ועל חולצות כחולות, על משאיות עמוסות נוער המגיעות למיפגנים בעיר, על שבתון ואווירה של חג ומועד.

– נאה נאה – אמר פגליאצ’י – אני מוכרח פעם לבקר בקיבוץ. כשראה יודקה שהלה מרוצה ממשמע אוזניו, נסחף וסיפר כיצד גם לחג חרותנו, הוא חג המצות הוא חג האביב, הכנסנו שירי עמלים וסיסמאות פועלים, כגון אותו דין דן דן דין שהמקהלה שרה בליל הסדר, ועניינו צבת על סדן (דין דן!) שקשרה עיגול חסין (דן דין!) וכו' וכו'.

– נאה נאה – אמר פגליאצ’י – ״לא־כלום אתמול, מחר – הכול" – זה צריך להישמע מעניין בשפת הנביאים. אתה מוכרח לבוא ערב אחד לביתי, מר נוראל. היכן אתה מתגורר?

– וילה אמיליה.

– וילה אמיליה? מאַמאַ מייאַ! אצל הנזירות.

ולאחר שנרגע ראשו מטלטוליו ושבה אליו נפשו, לחש פגליאצ’י, בעוד ידו משחררת עניבת־חנק שלצווארו: אל אלוהים, וכי לא מצאת לך מקום נאה ממנה?

יודקה כבר היה משוכנע, זה כמה ימים, שאין מקום נאה ממנה. אחר יום שכולו משא־ומתן של חולין, מאושר היה לעלות אל ההר הרוגע. מצפה היה לאותה ברכת שלום רפה שבפי האחות לינדה. שמח היה לקבל מידיה אל שולחנו את בקבוק יינו השמור לו לבדו. איש־העסקים שבו נקשר אפילו אל מנהלת הפנסיון – נזירה זקנה זעופת־עפעפיים, שהפעילה את כל העסק בניד עפעפיה וברמיזות עיניה.

התכליתיוּת של הנזירות הללו שבתה את ליבו. היעילות שלהן. הן ניהלו את הפנסיון בצייקנות, בדבקות למטרה. עשו עסקים יוצאים מהכלל. יודקה, שהיה מקורב לענייני בית־ההארחה במשקו, שוחח עם כמה מהן והעלה מסקנה, שהן משכמן ומעלה מן העסקנים־שהפכו־לאנשי־עסקים שם בבית. כל יום עם עלות השחר היתה נשמעת זימרת תפילה נעימה והארמונית, שהיתה נמזגת לתוך חלומות שחרית שלו כמי־מעיין הנספגים בחולות. ומבעד לקולות הסופּראַן והאַלט הרוגעים היו נשמעים, כבר בשעות הבוקר, צלצולי טלפון שבישרו ביזנס. ענייני העולם הזה היו קרובים ומובנים להן יפה, לנזירות. בעזרת־השם הן עושות הון, גיחך יודקה לעצמו. רמת השרות, הניקיון והאוכל עלו על כל מה שהכיר. רק בבדק־הבית לא עשו די. מדרגות העץ העתיקות היו משופשפות עד כדי כך, שאורחים רבים היו מועדים בעלותם או ברדתם. המעקה היה רעוע. גזוזטרות העץ, שמהן נשקף נוף הרים ירוקים, נעו תחת הרגליים כאילו עוד מעט יתמוטטו. קשה להאמין שרשלנות היתה כאן. שמא רצו הנזירות, המבינות ללב נופש ותייר, לשַמר את אופיו העתיק, המתפּורר, של המקום. אך הרי רוב הדיירים זקנים. וסכנת נפשות יש כאן. פליאה היא. ישאל את האחות לינדה.

נהנה היה להחליף עמה מלים. ומבטים גנוּבים ימתקוּ. מעין רומאן סתרים חרישי נתרקם ביניהם, ענוג כמשיכה טמירה שבין הר לאגם סמוכים זה לזה וניבטים זה בזה ותקועים במקומם. אלמלא היתה נזירה… היה מתחיל הרהור ואינו מסיימו. ומה אם היא נזירה? שטויות. ושמח היה לרוץ לעסקיו ולהיפנות ממחשבות של איוולת למעשים של ממש.

עד שערב אחד, גילתה לו סוד משיכתה אליו. תינוקת היתה כשפרצה המלחמה. נזירות הצילוה מגורל בני־עמה, נזירות גידלוה וחינכוה. מוצאה נודע לה לא מכבר. ועתה תוהה היא על עמה ועל דתה. קוראת הרבה בספרים. אינה יודעת עדיין מה תעשה. בינתיים רוצה לדעת, לשמוע ככל שתוכל. שמחה היא לפגישה עם כל יהודי. אך אין הם מדברים אל ליבה, יהודים אלה המזדמנים לפנסיון. יהודי ישראלי מעולם לא פגשה. היה אחד, אך לא עלה בגורלה לטפל בו; וזה נודע לה אחר שעזב. עכשיו היא רוצה לשמוע. סַפֵּר, ספר כל מה שתרצה.

והיתה שותה את דבריו בצימאון, ערפל דק על תאומי אגמים, אפור גובר על כחול. תינוקת שנשבתה לבין הגויים – נתהרהר פסוק מאֵי־אָן בראשו של יודקה, בעודו מספר לה, ללינדה. לינדה זו שאינה לינדה כלל. הרבה סיפר לה אותו לילה. על ירושלים סיפר ועל קיבוץ שלו סיפר ועל קיבוץ גלויות סיפר ועל עברית שנתחייתה סיפר ועל שלוש מלחמות סיפר ועל מה לא סיפר.

על מכתבים שבאו אליו מביתו לא סיפר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!