כמה מן הסיפורים הללו הופיעו תחילה באחד משלושת הספרים: אחותי כלה, מישל עזרא ספרא ובניו, קנה וקנמון

כל הארץ היתה מעברות מעברות. והמעברה בשכנותנו לא הייתה יפה מאחרות. היית עובר בין טורים ארוכים של פחונים טובלים בבוץ והלב מתמלא שמחה וצער; שמחה על שערים שנפתחו ועל המונים הנוהרים לציון מרצון, וצער על שכך מקבלת אותם ארץ תקוותם. יהודים רבים, יהודים טובים, יהודים גאים קמו ועשו ועלו; וכשהגיעו מצאו את עצמם ירודים ומרודים. היה זה עוני מאוֹנס ואוֹנס מצד אוהבים, ועל כן היה בו מן העלבון הצורב.

אנחנו, שנטלנו על עצמנו עוני מרצון, לא היינו רגישים דיינו לעלבון אחים זה. התגנדרנו בעוניינו וקראנו לו שמות יפים כגון הסתפקות במועט וכגון פשטות־חיים. בלילות חורף גליליים, על כוס תה בלא סוכר, סביב פתיליית נפט לבישול שהפכה תנור בעזרת לבינה על גבה, התפלפלנו בינינו אם רק מי שיש לו הרבה ומסתפק במעט ממנו “מסתפק במועט” ייקרא, או גם מי שיש לו מעט ושמח בחלקו ראוי לכתר זה. התפלפלנו והתפתלנו עם רבי המדינה אם רצוי לתת עבודה בשכר למחפשיה על אדמתנו הנקיה מניצול הזולת, או שמא עלינו להסתגר בטהרתנו המתנשאת ולמנוע עבודה ממבקשיה. כנות של מגדלי־שן ושל קהות־חושים־עייפים התהלכה בין אהלינו הדולפים. בכורסה היחידה בחדר־התרבות, שכל־כולו חדרון בצריף, תחת מנורה עומדת (הצעקה האחרונה) ורפרודוקציה של מודיליאני, כתבנו לעלון הרהורים על העבודה הגופנית הנוהגת מנהג עבד כי ימלוך ומתחילה מתנשאת על עבודת היצירה והרוח. תיזה מסוכנת הזדחלה אל בין השורות: המעברה מליאה ידים־עובדות רעבות ללחם ועבודה; הקיבוץ מלא כוחות יצירה הכבולים בכבלי עבודת־כפים מתישה ומייבשת; ניתן לזרימה הטבעית לעשות את שלה. יחטבו החוטבים ויכתבו הכותבים.

כאבנו את חוסר השפה המשותפת. פתחנו זרועות והן נותרו ריקות ומבוּישות. נפגענו מאי־רצונם לחלוק עימנו את חיינו, והגבנו במבט מגבוה: קטנים הם מלהבין את גודל החזון. התרגלנו להתייחס אליהם יחס גדולים לקטנים, חיבה מחוּיכת מכירה־טובה־לעצמה שאין היא מתנשאת ביודעין.

כאלה היו הימים. ובלילות נטלנו רובה צ’כי או סטן־מן־הסליק־הישן ועשינו סיבוב אחר סיבוב, מונים בשמחה את האורות המתרבים של ישובים עבריים בעמק. ובין הרהורי עבירה על מכמניה של זו החדשה־מקרוב־באה לבין הרהורי ציפיה למיטה החמה ולמה שיש בה – מתגנבת שוב ושוב הרגשת טינה עמוקה לאותו עילג מן המעברה, אידיוט, בעל שתי ידים שמאליות, שפלט שלשום כדור ששרט את כובע הפלדה שלך. למות מפליטת־כדור אחר כל מה שעבר עליך – זה מרגיש עד מוות. לְמה יצלחו אלה לְמה.

לא היו קופצים על ענף הצאן. חליבות לילה. סרחון. שעמום אימים במרעה. שעות ארוכות בחוץ הרחוק בגשמי החורף הזועף ובלהט שמש קיץ על שלפים מצהיבים. בחרנו בצאן, ספי ואני. אתגר. רומנטיקה. חליל בגליל. משה רבנו. יעקב הרועה צאן לבן. דוד המלך. שיר השירים. הרועה בשושנים. רבי עקיבא. הוד קדומים. אתגר חלוצי. השתלבות של ממש בנוף המזרחי. רועה עברי מול רועה ערבי. קסם לא מחוור.

ראשו של ספי היה מתולתל כטלה. בוגר בית־ספר חקלאי. הוא היה חזק בצד החקלאי, אני – בצד המילולי הרומנטי. בבדידות שעות החליבה בלילות הרבינו לשיר שירים לצאן ושירי לצון. מדוע הוא הלך במלחמת השחרור ואני נותרתי חי, רק אלוהים הוא היודע. אם יש אלוהים. מכל מקום, אני אינני אשם. ואולי בכל־זאת קצת אשם, כיוון שהוא התנדב למם־כפים ואני לא. באיזשהו מקום יש בלבי עליו. גם על אלוהים, אבל כרגע אני מתכוון לספי. משל למה הדבר דומה, לילד המקנא באח נכה המושך את כל תשומת־הלב. ותמיד תרדוף אותי המחשבה, הרי יכול היה להיות ההיפך: הוא חי ואני מת. אני מלחך עפר והוא עולה להתיישבות עם אותם שני־שלישים מן ההכשרה המגוּיסת שנותרו חיים, מקים את ענף הצאן בקיבוץ החדש ומוליך אותו מחיל־אל־חיל. אין ספק שהיה עושה את זה לא פחות טוב ממני. אז למה.

רצה הגורל שאני אלך אחר הצאן. (לומר שאלוהים רצה זאת – אינו אלא כפירה. לא היתה לו שום סיבה. לגמור עם ספי אני מתכוון.) שבע שנים הלכתי אחר הצאן, שלא על מנת לקבל רחל. שבע שנים שמנות, מנקודת־רעותן של הכבשים; שבע שנים רזות – אם מסתכלים על תצלומים שלי מאותם הימים; שבע שנים טובות לצעיר חולמני ותמים שהאמין לקנות בזכותן את הזכות לחיות בחברה הטובה בעיניו מכול ולעסוק במה שחשוב לו מכול; לו ולא לה.

יום אחד של קיץ, אני בנדידה – רועה את הצאן ביום בשלפים רחוקים צרובי־שמש וישן בלילה בפינת המיכלאה הניידת מאין אפשרות לשוב הביתה – יום אחד כזה של בדידות ראיתי והנה באים לקראתי אב ובנו. כאברהם ויצחק נראו לי. האיש זקן ומכובד והנער נער. האיש מדבר והנער מתרגם. והאיש עצוב והנער בלא שמחה.

- אבא שלי אומר שאני ילד־טוב ושאני אוהב בעלי־חיים ושאני יכול להביא תועלת ושאין לו מקום ואוכל בשביל כולנו במעברה.

- אתה באמת אוהב בעלי־חיים?

הוא תרגם את השאלה לאביו.

- אב’שלי אומר: בטח.

- ומה אתה אומר?

עיניו הגדולות כמעט יצאו מחוריהן. ברק מוזר ניצת בהן.

- מה אני אומר? אני לא יודע.

- “לא יודע”, אז מה אתה רוצה?

- אני לא רוצה כלום. אני ילד.

כפו המבארת נשארה פרושה לפניו.

- ומה אבא שלך רוצה?

כאן התפתח דיון ביניהם. הפרסית התגלגלה בפיהם זרה ורחוקה. רק מעברה וקיבוץ הבנתי.

- אב’שלי אומר: אם תיקח אותי אתך לקיבוץ אני אלמד להיות רועה טוב. וגם…

- ??

- הוא יבוא לקחת אותי בכל שבת, כמעט בכל שבת, הוא אומר.

- ואתה רוצה בזה?

הוא תרגם את השאלה לאביו.

- כן, הוא… אני רוצה. מסכים. כדי שיהיה מקום לאחים שלי בפחון. הוא קטן, הפחון.

- והם?

- גם הם קטנים. אבל הרבה.

האב עקב אחר תרגומי הבן באוזניים ובעיניים בוחנות, גאה בדיבורו העברי השוטף של הקטן. הבחנתי בפניו שהעברית אינה זרה לו, שהוא מבין מעט.

פניתי והישרתי אליו שאלה.

- רואים עליך שאתה אוהב את בנך. איך אתה מוסר אותו ככה סתם לאדם זר שאינך מכיר?

וכנבהל משאלתי מיהרתי והוספתי: הילד צריך ללמוד ולא לעבוד בגיל זה.

חיוך חם ערמומי נתפשט על פניו, כמי שאומר “מכירים אתכם. ציפיתי לזה.”

- יהודי עם משקפיים וספרים אתה, אדון – תרגם הילד – ואם ילמד ממך מחצית ממה שאתה יודע, יגדל ויהיה בנאדם. ולא רק לרעיית הצאן אני מתכוון, אם אתה מבין…

- ואיך תדע שאפשר לסמוך עלי? אולי אנצל את הילד, אזניח אותו, אכה אותו?

בעודו שומע את דבריי החל האב מנדנד ראשו לשלילה בתנועות מרגישות. מצץ שפתיו פעם ופעמיים ופתח ואמר.

- אתה לא תכה אותו. אפילו ילד שלך לא תכה.

כאן מיצמץ בעיניו במעין קריצה והוסיף, כמגלה סוד:

- ראיתי איך אתה רועה את הצאן. שלושה ימים עקבתי אחריך. הילד היה מסתכל בכבשים; אני – ברועה. קח אותו. והשם יהיה בעזרתך ועימו.

הוא תפס את בנו בכתפו ודחפו בעדינות לעברי. מבלי דעת מה אני עושה הנחתי ידי על ראשו המתולתל של הנער. ואז רק אז הבנתי שנסחפתי אחר השיחה וביררתי את מניעי האב הזה, אך לא שאלתי את עצמי את השאלות הראשוניות: מה אעשה בנער הזה? ואיך יגיב הקיבוץ? הרי לא אל ביתי אני לוקח אותו, כי ביתי בית־הרבים הוא וגם להם יש מה לומר.

סיפרתי את הסיפור בחבורת הדירניקים “עובדי הענף” ולשמחתי מצאתי אוזניים קשובות. היה מי שהסתייג בתמיהה מערבית, והיה מי שהשתלהב בהתלהבות מזרחית, והיו מי שאמרו “ננסה. למה לא.” התחלתי חושש מהצלחתי, מהרהר שמא הגזמתי בתיאור הנער ובהסברת מניעי אביו, להוט למנוע טריקת דלת בפני הבקשה המוזרה. עד שבאו אנשי המימסד הקיבוצי והוציאו מלבי ספק שעלי לעמוד על שלי. שאלו אלה היכן יגור ועם מי יתרועע וכיצד ילמד ומה יאמרו עלינו ושמא באמת מנצלי־עבודת־ילדים נהיה ומה יהא עם החוק והיכן המוסר ועוד שאלות הגיוניות וקרות כסרגל פלסטי שקוף. איני יודע כיצד היו מחליטים אלמלא בא הילד, משרך דרכו מן המעברה, מהלך שעתיים טובות והחל עושה בצינעה בעבודות הדיר וקושר שיחה מבוּישת עם אנשי המקום המשתאים. עיניו היוקדות ושאלותיו התמהוניות והתהומיות קנו תחילה את לב הדירניקים ובמהרה את ליבם של חברים אחרים שהזדמנו לשם. עובדי הענף, בדרכם לספרייה וממנה, לא חדלו להרהר בפרשה, ומבלי שנדברו ביניהם נתייצבו כולם מול הקיבוץ המעשי וההגיוני עד שהובא הנער למקומנו. לתקופת הנסיון, כמובן. ובלי שום התחייבות. ובתנאים אלה ואלה. ועל אחריות עובדי הצאן. ונשוב נדון בכך לאור התפתחות העניינים.

העיקר שהוא כאן, התנחמנו. ונרתמנו להוכיח צידקתנו.

הקיבוץ היה צעיר. לא היה בו בית־ספר ולא ילדים בגילו של הנער כלל. ניתנו לו מיטה וארגז ושרפרף בחדר של צריף עם צעיר עובדי הדיר, שהיה כמובן רווק. אך ביתו היה הדיר. רק לישון היה הולך אל חדרו. ולנקותו.

יחסו לבעלי־החיים היה באמת משהו מיוחד. אל הכבשים היה פונה בדברים כאל בני־אדם. עברית ופרסית דיבר אליהם חליפות. כאח גדול נהג כלפיהם – עוזר וגוזר ונוזף, מלטף ומטפל ומפשר; הוא שהיה כלפינו כאח קטן, בן זקונים שלמשפחה. עבר פעם חבר מפוכח ושמא אותו מדבר אל המשכוכית. בחיוך שכולו עליונות קרא אליו מעבר לגדר: היא לא מבינה מה שאתה אומר. – מאין אתה יודע? – הרים זה אליו עיניו ותשובתו. קיפל אותו חבר זנב חיוכו ונסתלק מהורהר.

לא היתה מלאכה בזויה או קשה בעיניו, ושיקולי רנטביליות, כגון אם שווה אותה טליה שנתייתמה שיקדישו לה כך וכך שעות־עבודה או שמא מוטב למהר ולמכור אותה לקצב – שיקולים כאלה היו ממנו והלאה. אני אטפל בה בשעות שלי, היה אומר, בשעות הפנאי שאינן נרשמות בפנקס הגדול שלך. את הפנקס הפתוח שנא. ה“שמיניות” שהיינו רושמים בו הצחיקו אותו. והרגיזו אותו. בעקשנות היה מתווכח ומלמד זכות על כבשה שגַנגרֶנה־של־עטין דנה אותה לשחיטה.

- אבל היא יכולה להוליד.

- להמליט.

- להמליט. והטליה שלה מהשנה שעברה יותר יפה מכולם.

- אנחנו איננו יכולים לגדל כבשים בשביל היופי.

- למה לא? תסביר לי. אני לא מבין. פרחים בשביל יופי יש בקיבוץ פי מאה ממה שצריך, וכבשים…

- תראה, את הכבשים אנחנו מגדלים כדי שיהיו לנו הכנסות, כדי לקבל כסף.

- כסף… בשביל לשתול פרחים ולקנות ואזות ואקבּאריומים של דגים.

- בשביל לקנות אוכל ובגדים. קודם־כל.

- והכבשה הזאת שווה פחות מאחרות? חכה רגע. אני אתפוס לך את הטליה שלה מהשנה שעברה. אני זוכר אותה.

- אל תרוץ. גם אני זוכר אותה. ההבדל הוא שבשנה שעברה היא היניקה את הטליה שלה וכך גדלה זו ויפתה.

- וגם השנה היא יכולה להוליד.

- להמליט.

- תאומים. ויהיה לכם הרבה כסף מזה. בחיי.

- תאומים.

- תאומים ויהיה לכם הרבה כסף מזה. בחיי.

- אבל השנה היא לא תוכל להניק את הטליה שלה.

- את התאומים¹.

- את התאומים, אם יהיו תאומים. והם ימותו מרעב.

- הם לא ימותו. אני נשבע לך. אני אתן להם חלב מבקבוק. כמו שאני עושה ליתומים.

- אבל זה יגזול הרבה משעות העבודה שלך. וזה לא משתלם. תראה, אם משקיעים בטליה מספר שעות־עבודה גדול (וכל שעת־עבודה – כל “שמינית” – זה כסף!) אז אנחנו מפסידים עליה.

- אני לא מבין איך שעת־עבודה זה כסף.

הסברתי לו, לאט־לאט, בהרבה סבלנות.

- אז אני אשקה אותם, את התאומים, מן הבקבוק בשעות שלי שאף אחד אינו רושם, בשעות שאינן שמיניות.

עמדתי כמנוצח. אך לרגע קט. פתחתי באיגוף מצד אחד:

- אבל בשעות הפנאי שלך אתה צריך ללמוד!

- אני לומד בזמן העבודה. אני כל הזמן לומד. הנה הרגע לימדת אותי איך מחשבים שעות־עבודה ככסף. אני לא צריך פנאי בשביל ללמוד.

ובאמת, הוא למד. הרבה. ותוך כדי עבודה, אם רעייה ואם חליבה ואם טיפולים. למד כיוון שהיה צמא ללמוד, ראשו פתוח ומוחו חריף ואוזניו נטויות. ולמד כיוון שעובדי הדיר היו צמאים ללמדו. כולם חכמים כולם נבונים כולם נאבקים בנפשם בין השכלה גבוהה, שנטיות ליבם ולחץ הוריהם דוחפים אותם אליה, לבין הרגשת שליחות חלוצית עמוקה וכנה. שמחו לתת לו לנער ממה שמבעבע בתוכם ואינו מוצא מרגוע. השליכו עליו מטענים־מטענים של יידע ופרקו באמצעותו מעמסים של מבוכה עצורה. אפשר שהיתה כאן גם מעין התחייבות מוסרית כלפי הקיבוץ שהסכים, והרגעת מצפון שלחש “ניצול ילדים”; ואפשר שהיה בכך אף יותר מזה.

רוב השיעורים היו בעל־פה, אבל הנער החל ממלא גם מחברות. הרבה פירורי תערובת, מאכל לכבשים, יכולת למצוא בין דפי המחברות הללו, וכריכותיהן משומנות היו בחלב ובמשחה נגד קרציות. אך תוכן היה מלא חשבון ועברית וגיאוגרפיה וביולוגיה. וגידול צאן, כמובן: הזנה והמלטה והרבעה והשבחה ותרופות וטיפולים וכיו"ב. והיו רשומות שם כל הכבשים והטליות שזכו לשם־חיבה, נוסף על המספר הטבוע באוזן; ועל יד כל אחת היה נערנו עושה סימנים, סימנים מובנים רק לו לבדו.

הנער למד הרבה מאתנו. הרבה יותר ממה שיכול היה ללמוד בבית־ספר כלשהו, שלא לדבר על בית־ספר של מעברה. המורים שלימדו אותו באותם ימים בדיר כולם היום פרופסורים באוניברסיטאות, חוץ מאחד. אך יותר משלמד הוא מאיתנו – למדנו אנחנו ממנו. לנוכח עיניו הילדותיות ושאלותיו הבראשיתיות נראו כל המוסכמות שלנו טעונות בדיקה והוכחה. והוא לא הקל עלינו את המלאכה. לא הסתפק בתשובות שגרתיות המסתתרות מאחוֹרי אכסיומות אמיתיות או מדומות. תמיד התווכח והתעקש לרדת לשורשם של דברים. התחיל בשאלות ובתמיהות, מגיב על כל תשובה מפותלת שלנו ב“וַיי־וַיי” מכל הלב. אחר החל מסיק מסקנות ומנסח דעתו על הקיבוץ ועל האדם ועל עולמו של הקב"ה באימרות־כנף מצליפות בפשטותן ובתמימותן ובתעוזתן. עיניו לא היו מסונוורות מסיסמאות ומבטיו היו מפוכחים ונטולי פניות. מלים ששימשו בפינו להסוואת האמת שימשו בפיו לחשיפתה. הילד הזה צעק באוזנינו “המלך ערום” הרבּה הרבה פעמים.

רוב השיחות, אם תרצו – השעורים, נעשו תוך כדי הליכה עקב בצד אגודל בימים ארוכים של מרעה. היינו הולכים קילומטרים רבים בצעד איטי, הכבשים שקועות באכילה ואנו שקועים בהרהורים או בשיחה. מרבית פסוקי התנ“ך העוסקים ברעייה וברועים, החל ב־ה' רועי לא אחסר וכלה ב־ רועה אֵפר לב הוּתל היטהו, ידעתי בע”פ והייתי משננם ומפרשם לו, עד ששלט בהם כמוני. הבהרתי לו אותם מצד הלשון והוא אהבם מצד הפיוט. שנים אחדות אחר שהגיע אלינו החל שב אליהם ומוצא בהם חכמת־חיים שמעבר לרועה ועדרו.

קשים ימות החורף הגשומים בגליל. ואנחנו יוצאים יום־יום למרעה, אחת היא אם גשם או ברד בחוץ, אם ההרים סביב מלבינים משלג או קערת שמים אפורה ועכורה נטויה עלינו נמוך־נמוך והקור חודר לעצמות. באחד הימים האלה, בעוד מגפינו מבוססים בבוץ הטובעני והגשם מכה אלכסונית בפנינו החשופים ובחוטם הקפוא המנוזל מבחוץ ומבפנים, קרב אלי הנער ושאל: אלוהים מוריד את הגשם, נכון? ­– נכון, עניתי, מסוכך בידי על פני.

- אז למה הוא לא יכול לסדר שהגשם ירד רק בלילות?

הרעיון מצא חן בעיני באותה שעה באותו מצב. אך לא נטיתי לשיחה.

- יכול היה לסדר אוטומאט כזה שרק בחושך יורדים גשם וברד ושלגים, לא?

- יכול.

- אבל אינוֹ רוצה.

- איני יודע.

- יכול היה גם לעשות שלא יהיו עניים. בקלות. מה זה בשבילו.

שתקתי.

- ושלא יהיו מעבּרות. ומחלות.

כופפנו ראשינו תחת הברד. צליל ענבלים בקע כבשורה מתוך הדירדור הנוקשה והקר של מטר שיני הברד. העדר הצטופף למעגל סגול מהודק, ראש כבשה תחת בטן רעותה, חגורת אליות מדושנות סביב־סביב.

- למה יש שטפונות ואסונות וכל מיני? תגיד, הוא לא יכול או לא רוצה?

שיני נקשו. לא ידעתי מה לענות. מבעד למשקפי הרטובים ראיתי טיפות גדולות על לחייו. נפטרה אצלם תינוקת בת שבועות אחדים. לא ידעתי ממה. התביישתי לשאול. פחדתי.

- אתם בקיבוץ לא מאמינים שיש אלוהים. אני יודע. אני מאמין שיש. אבל אני לא מבין אותו. יכול לעשות עולם טוב ועושה הכל חרא.

- לא הכל.

- אתה היית פעם בפחון שלנו?

- לא. באמת, אני צריך פעם לבקר. אתה רוצה…

- לא!!

- תראה, מי כמוך יודע שגם אני איני חי בארמון.

- זה לא אותו הדבר!

הוא צעק את ארבע המלים. כיבבת קלרנית של כליזמר על רקע תופים נשמעה הצעקה מתוך הברד.

בעונת ההרבעה לא ידענו עד היכן יש לשתף אותו בעבודה. אך הוא קיבל את הדברים באורח טבעי ביותר. היה מדבר בחופשיות על ריח הזימה החריף שנדף מן הסינרים ועל כוח הגברא המפתיע של עשרה אילים שסיפקו חמש־מאות כבשים. את האילים הקופצים היה מעודד בקריאות נרגשות, מכל הלב. דברים שבין איל לכבשה לא הפריעו לו כלל. מה שהפריע לו היתה התערבותנו בהרבעות. הסברנו לו את המטרה שלפנינו: השבחת העדר. הוּא גרד את ראשו ואת עורפו, והפטיר כאילו לעצמו:

- אם זה יעיל אצל כבשים, בטח זה יעיל גם אצל בני־אדם.

ואם זה אסוּר ופסוּל אצל בני־אדם, באיזו זכות אנחנו עושים את זה לכבשים.

יחסיו עם עובדות הדיר היו מורכבים. מצד אחד הוא לא היה מוכן לקבל מהן הוראות, אפילו היו מבוגרות ממנו בשנים הרבה. כשנתנו לו הוראה, היה עוקף אותה ומתמרן שלא לעשותה. אולם כשפנו אליו בבקשה, היה יוצא מגידרו למלא בקשתן. כג’נטלמן אמיתי כאב לו הלב לראות אותן נושאות חבילות חציר ומרימות כדי חלב מלאים. למה אשה צריכה להיות שווה לגבר?! – היה מקשה – זה לא כתוב בתורה. וזה לא צודק. תסתכלו אפילו כל הכבשים.

הגיעה אלינו אחת שממנה למד הרבה, על גופה ובשרה לימדה אותו להיות גבר. לימדה אותו גם כמה גידופים עסיסיים. ומעט אנגלית. והיתה אחת – שונה לגמרי, שניסתה להאהיב עליו מוסיקה קלסית. בכבדה התחילה ובקלה המשיכה. הצלחתה היתה מצומצמת למדי, אם משום אוזנו שהיתה אמונה על צלילים אחרים ואם משום אביה של אותה צעירה שניצב כחיץ בין לב הנער לבינה. האבא הזה היה מנהיג פועלים ידוע שהיה מגיע לקיבוץ ולדיר במכונית מהודרת, פעמים עם נהג פעמים בלעדיו. תחילה השתאה הנער והוציא מפיו צרורות ארוכים של וַויי־וַויי־וַויי! בביקור השני כבר הצליח למצוא מלים: יש לה אבא כזה והיא עובדת בחרא של הכבשים?!

ראה המנהיג את הברק בעיני הילד מן המעברה והחל מזמינו לנסיעות קצרות, מן הדיר לחדר־האוכל או לשער המשק וכיו"ב. מסיעו ומנסה לדובב אותו. אפשר חיפש תבלינים לנאומיו על קליטת עליה ועל מיזוג גלויות, אפשר ניסה לרדת אל העם. אך בתוך המכונית המפוארת היה נערנו נאלם; אפילו שאלות לא שאל. נראה שהתשובות היו ברורות לו.

פעם אחת הגיע אותו מנהיג אל בתו בערב ראש־השנה. זכר את הנער מן הדיר והביא לו עימו מתנה – אולר נאה. נטל הנער את האולר והודה בשפה רפה ומבלי משים היה מודד את האולר כנגד המכונית הגדולה. נתפסה עינו של המנהיג בעינו. אמר לו, המכונית של המפלגה היא, לא שלי. אני אדם פשוט אני. איני יכול להרשות לעצמי מתנות גדולות. אני – פועל.

נעץ בו הנער עיניו ואמר:

- אתה – פועל??…

ספק אם אוכל היום לחזור על הטון המיוחד שבו נאמרו המלים השתיים. באותן שנים רחוקות הפכו השתיים הללו, באינטונציה העשירה המופלאה שבה הושמעו, למעין סיסמה אומרת־כל – תחילה בחוגי הדיר, אחר בקיבוץ כולו. “אתה – פועל??…” – היינו אומרים ליריב בויכוח וסותמים לו את הפה לשבוע תמים, לקול צחוקם של השומעים.

זה לא היה הביטוי היחיד שאימצנו לנו מאימרות־הכנף של נער הרועים חד העין והלשון. כמה מהם נשתגרו בפינו ונשתכח מקורם. אימרותיו הקולעות ביותר הופנו כלפי הקיבוץ. הוא היה מספיק בפנים כדי להכיר את המטרה ומספיק בחוץ כדי להיטיב לקלוע, מן הטווח המתאים. כמה מן האימרות הללו גיבש ושיפץ במשך השנים. טביעת העין וכיווּן החץ לא נשתנו, רק הניסוח נתחדד.

בהתחלה היה אומר: וויי־וויי־וויי, שבת לא שבת, אשה לא אשה, קודש זה חול וחול זה קודש. בגיל חמש־עשרה שש־עשרה כבר היה אומר זאת אחרת: כל מה שהיה מקודש אצלנו – דת וכשרות ונימוס וכיבוד־אב־ואם – מזולזל אצלכם; ומה שהיה מזולזל אצלנו – עבודת־כפיים ועסקנות־נשים ותחיבת האף בענייני אחרים – מקודש אצלכם.

אבל היו לו גם חיבה גם יראת־כבוד כלפי הקיבוץ. אנשים טובים, היה אומר, כמו משפחה, כמו אחים, ובכל־זאת לא רָבים, ועוד היה אומר: אשכנזים עם משקפיים מזהב, עובדים בזבל ושרים; בחיי!

כשגדל ניסח את הדברים קצת אחרת: תראו לי עוד מקום בעולם שבו אשכנזי עם ראש על הכתפיים ועם אבא במפלגה עובד בידיים שלו ומזיע כמו חמוֹר, וכולם מעריכים אותו על זה.

אך עם כל ההערכה ועם כל האהבה ההדדית, הוא ידע ואנחנו ידענו שהוא לא ירצה להיות חבר קיבוץ. אני מוכן לעשות הכל למען הקיבוץ – אמר לי פעם בכנות – חוץ מלחיות בו. ותעשה לי טובה, אל תשאל אותי למה.

לא שאלתי.

נפרדו הדרכים. יצא הנער לעולם הגדול. מצוּיד ומלומד ומחוסן ומאוזן יצא. שנים לא שמענו ממנו.

יום אחד הגיע, נערה צנומה וביישנית לצידו. בא לקבל אישור בטרם יחליט. הייתי נפעם ונרגש. התחלתי כבר לחשוב שמצא את עצמו ושכח אותנו כליל. והנה הוא מתייצב עם ארוסתו, כמו לפני אביו. ומבקש באמת ובתמים לשמוע עצה ולקבל ברכה. שוחחנו ארוכות, תחילה שנינו, אחר – ארבעתנו. הנערה הרגישה מה שבינו לביני ונפתחו פיה ולבבה.

כעבור שבוע שב ולקח אותנו לביקור היכרות עם הוריה ובני־משפחתו. מצאנו לפנינו אנשים טובים ופשוטים, אנשי עמל ועוני, ישרי־דרך וקשי־יום, ואין הדבר ניכר בעיניהם היפות ואין טרוניה בפיהם; רק “ברוך השם יום־יום.”

- לא מספיק לראות את הפרח – אמר לי כשיצאנו משם – פרחים תמיד יפים.

כשהגיע הבכור לגיל שנה הביאו אותו לביקור היכרות; “ולקבל ברכה” – התלוצצנו שנינו בצחוק גדול כדי לגבור על המבוכה.

- אבל לא הייתם צריכים לטלטל אותו, בגיל כזה – אמרתי.

- מה פתאום לטלטל. באנו במכונית החדשה שלי. בוא תראה אותה. היא תזכיר לך משהו.

עוד מרחוק, בדרך אל מגרש החניה, היא הזכירה לי משהו.

- אתה – פועל??….

הקריאה יצאה מגרוני כמעט בטון המדוּיק, המקורי. הוא חיבק את כתפיי בצחוק גדול וקרא לעבר אשתו “מה אמרתי לך.”

- שמע – הוא אמר לי, סוקר את הבן ואת המכונית חליפות – היום אני עומד חזק על שתי הרגליים שלי. הקטן הזה, כמו שאתה רואה אותו, לא יחסר לו דבר.

- אני מאמין לך. ואני שמח. המשך.

והוא המשיך.

עברו כמה שנים. שוב ביקור. לבדו הפעם. הוא לוקח אותי תחת זרועו השרירית ולוחש סוד על אוזני:

- יש לי היום כסף – אני יכול לקנות את כל הקיבוץ

- אני מאמין לך. אבל בחייך, אל תקנה אותו. מה אני אעשה בלעדיו.

צחוק רחב ובוטח, מכל הלב, טילטל את גופו הגדול. ראיתי בעיניו ובעמידתו שהיתה זו רק הקדמה.

- תראה, באתי בענין אחר.

- ??

- לבן הראשון קראתי על שם אבי, אתה יודע. לשני – על שם אביה. בעוד שבוע־שבועיים היא עומדת ללדת ולבי אומר לי שזה יהיה שוב בן…

- אינשאללה! כן ירבו. אז מה הבעיה?

- שם…

אם משום שחשתי וחששתי שעומד הוא לבקש ממני רשות לקרוא לילד בשמי, ואם משום זיכרון שנדלק בי במפתיע, מיהרתי וסיפרתי לו את סיפורו של ספי. ספי שלא זכה…

- אז אתה רוצה שאקרא לו ספי…

- ספי, יוסף. בן־פורת־יוסף. זה שם יפה, לא? וגם…

- אתה אומר שהוא היה צריך להיות הדירניק של הקיבוץ?

- הדירניק, בהא הידיעה. והוא לא זכה לראות את הדיר בקיבוץ החדש ולא אותך.

- לא הפסיד הרבה…

צחקנוּ.

רציתי לומר “תאמין לי שהפסיד. הרבה מאוד.” שתקתי.

- לברית של ספי – אמרתי לו – אני מבטיח לבוא.

- בלי נדר – הוסיף הוא עבורי.

נולדה בת.

בטלפון הוא צעק אלי: בפעם הבאה יהיה ספי. אל תדאג!

צעקתי אליו בחזרה: וואלאק, אתה – פועל??…

בו ברגע שפרק את השק גמלה בליבו החלטה: אני אלך מכאן. היו אלה שני שקי חיטה שנשארו בשדה בטעות. ונשכחו. צהובים ומאובקים נתמזגו בשדה השלף הרחוק ולא נודע כי לא הוצאו מקרבו. גם הנער הרועה לא הבחין בהם בעיניו החדות ואלמלא הכבשים, שנהרו אליהם וחגו סביבם כשיכורים סביב חבית חתומה, לא היה יודע שהם שם. הפליא בהן בכבשים מכותיו והבריחן מן האוצר בטרם פרמו בשקים. אילו נפער פתח כלשהו והיו טועמות מן החיטים, לא היה מצליח להתיקן ולהרחיקן. חטא וחיטה – אין דומה מי שטעם מהם למי שחג סביבם. במקל ובאבנים, מפזז ומכרכר ומצעק מלוא גרונו, הבריחן אל שדה אחר.

למחרת שב אל שני השקים השכוחים בעגלה קטנה רתומה אל פרד ענק וסורר. מישהו אחר היה אומר לאחראי זה או אחר, לפלח או לסדרן־העבודה או לחצרן, ופורק מעל עצמו חובה וטירחה יתירה. לא כן מיודענו – נער הרועים. מה שהוא יכול לעשות בעצמו לא יטיל על זולתו. כבן־בית הרגיש בתוכנו, אף שהיה מן המעברה הסמוכה; גזמנים אמרו, כבעל־בית.

רק לאחר שבא אל השדה והיפנה את אחורי העגלה אל השקים וניגש אל השק הראשון להרימו, החל לחשוש שמא הדבר מעל לכוחותיו. חפן וחפר בארבע אצבעות מזה ובארבע אצבעות מזה בפינות השק, ואחר שסגר אחיזתו בבוהן מבעד לשק ולחיטה, הרים את הקצה האחד והטילו אל דופן העגלה. כפף גבו להשחיל אצבעותיו בפינות התחתונות, אך הפרד פסע לו פסיעה והשק שוב הוטל שטוח על פני האדמה. שקים של מאה קילו היו ממלאים באותם הימים והנער כל משקלו כמחצית השק. אך לא נער כנערנו ייוואש. יישר את גבו ומיתח צווארו. שלח קללה דשנה באבי אבותיו של אותו פרד. קרוי היה הפרד על שמו של אחד מגבירי הקיבוץ, על שום מבנה גופו ועיקשותו. היתה לו איפוא לנער הנאה כפולה מן הקללה העסיסית, שכך נמצא משלח כעסו ומרירתו באותו יחסן. ניתרה לשונו הנערית כמאליה מאב לאם והפליאה תסיסתה בפתח אמו ואם אם אמו של זה עד דור עשירי.

ניגב זיעתו בכובעו ובא ותקע קצה נעלו בשק. אילו היה כבשה, הרהר הרהור של נער רועים, היה עכשיו קם ורץ. כך היה תוקע חוד נעלו בכבשה מנומנמת מחום. אלה – יותר כבדים מכבשים, אך אינם מבעטים.

מעניין, כמה פיות במעברה יכולים מאתיים קילו חיטה להשביע. מי יודע, אולי אלף, אולי יותר. והקיבוצניקים האלה.

תפס את הפרד ברסן ונופף מול פניו ביד פתוחה ושכנעו בדברים לצעוד לאחור. עשה זה מבוקשו של הנער ורקע ברגלו כאומר, רק הפעם הזאת.

ניגש הנער ותפס לו לאותו שק בן־מאה בשתי פינותיו והטילו בכל כוחו אל דופן העגלה. נבהל הפרד מן החבטה וברח.

החום היה כבד. מעיק. לא היתה פינה של צל לכל מלוא העין. האבק שעלה מן השק החניק והצמיא. כיחכח הנער וירק, כיחכח וירק וקילל. בשעה זאת, שעת הפסקה שלו, יכול היה להיות מוטל רענן ומעורטל על הרצפה הקרה בצריף, אחר שהוריד עליו קילוחים־קילוחים של מים צוננים. דבר אחד הם יודעים הקיבוצניקים הללו, להתקלח. וכמה מים שהם מבזבזים!

אולי שעה אולי שעתיים טרח הנער בפרד הסורר ובשקים הכבדים. כולו נוטף זיעה, צמא ומיוגע, על סף עילפון הגיע עם העגלה אל פיתחו של מחסן התבואות. השקים היו מונחים עייפים זה על יד זה בקצה העגלה, מרביתם בפנים ומקצתם בחוץ, מבליטים ומפקירים חמוקיהם כשתי נערות חמומות, רדומות על צידן. טפח הנער על שת האחד וקרא אל החצרן:

– מצאתי שני שקים. חיטה. בשדה. על יד הוואדי.

הרים החצרן ראשו מן האת ומן התערובת שהיה בולל עבור הבהמות, העביר גב ידו על שפתיו ועל חוטמו הצלוי והסתכל בו בנער כאילו כל החום הנורא הזה ממנו ובגללו.

– מצאת.

נבוך מן הטון הבלתי מחוור ניסה הנער להסביר.

– שני שקים של חיטה. העדר כמעט חיסל אותם.

– אז תזרוק אותם שם.

בסנטרו הראה החצרן כיוון, ועיניו אמרו “וחדל לבלבל לי את המוח”.

ניגש הנער אל הג’ארה שעמדה בפינה. ריקה. על מסמר חלוד תלוי היה שק של ברזנט ממולא כנאד. המים היו צוננים. אך הם ריעננו את הגוף בלבד.

לא איכפת לו לזה, הרהר הנער דמו עולה אל ראשו. שני שקים פחות, שני שקים יותר. לא שם עליהם. לא שם עלי.

הייתי צריך לקחת אותם למעברה – נתגנבה מחשבה רעה והסעירה את רוחו – שם היו יודעים להעריך. שם חיטה זה אוכל. שם לא זורקים. לא מבזבזים. אבל אבא שלי היה הורג אותי. בצדק. החיטה שייכת לשבעים האלה. הם זרעו והם קצרו. לזרוע הם יודעים ולקצור הם יודעים, אבל חסר להם משהו שלקרוא לו בשם אינני יודע.

גמר הנער לשתות, הסיר כובעו וזירזף מעט מים צוננים על ראשו ועל פניו. כך היה עושה שכנו לחדר, רפתן שכיר מטבריה. זאת, ועוד כמה דברים, למד ממנו. בשני דברים סרב לו. גדול היה הפיתוי, אך הוא עמד בו. היה זה מנסה לשדלו ללכת אצל אותה גרושה־זה־מקרוב־באה שכינה בזלזול “הרכוש הנטוש” (אצל הרכוש הנטוש, חביבי, תלמד להיות גבר. היא תכין אותך לחיים, היא תכין. יש לה נסיון, יש לה. את טובתך אני רוצה, יא פזוונק, את טובתך) ולקחת עימו לביתו מאותם דברים שהקיבוצניקים האלה ממילא זורקים.

מעולם לא נסע אותו שכיר לטבריה מבלי שמילא כיסיו ותרמילו “דברים שבשבילי שווים זהב ואצלם הם זרוקים כמו זבל”. היה נוסע עמוס וחוזר שתוי, שכל שכרו היה מוציא בסופישבוע על מה שהיה מכנה אש"ד – אכילה, שתיה, דפיקה.

היה שב שיכור ואומר לו לשכנו הנער: “זהו־זה. הלילה. הלילה אני מחסל אותך. לא תרגיש כלום, לא תרגיש. לא תתעורר אפילו. חת־שתיים כמו תרנגולת.” כאן בא גהוק אדיר, שריחו הרע מתחרה ברעמו, ובעקבותיו מתפשט חיוך רחב על פניו של זה, המוסיף ואומר: ויושב שנתיים, לכל היותר. יותר משנתיים לא יתנו לי. יתחשבו שהייתי שיכור, יתחשבו. במדינה היהודית יש התיישבות ויש התחשבות ויש… הנער היה מתבהל עד שהפכו ימיו ביעותים ולילותיו סיוטים. כיוון שהתחיל מצעק בשנתו בא אותו שכיר וביקש שיעבירוהו לחדר אחר.

קשה יום היה האיש. אפילו עברה עליו שמינית ממה שידע לספר שעבר עליו, זה למעלה ממה שבן אדם יכול לשאת. מה גם שבשנות השואה היה נער. חכמים מחוכמים ובעלי הגיון מצאו הרבה סתירות בסיפוריו וניסו להדביק לו שם חיבה “גזמנוביץ'”, אך השם הזה נדחה מפני הכינוי המקורי “וו שלוש”, שהיה גר בצריף ו' בחדר 3. כך ידעו שומרי הלילה בקלות היכן להעירו לחליבה הלילית. והם היו היחידים, למעט שכנו לשעבר, שעברו את סף חדרו. הבדיחות היו עוברות משומר לשומר, וכל אחד הוסיף נופך משלו. ועם הבדיחות (והסיסמא) עברה משומר לשומר גם ההתנצלות “יותר טוב לצחוק מאשר לבכות, לא?”

הנער נפרד מו"ו שלוש ומסיפוריו בהקלה מהולה בצער. אך אין ספק שההפרדה היתה לטובת שניהם.

עתה היה הנער מן המעברה מסתכל בחצרן מגבו ומשווה אותו בליבו לאותו פליט. זה יהודי וזה יהודי. ואת שניהם הוא אינו יכול להבין. האחד שבע מדי. האחד רעב מדי.

טיפס על העגלה, נטל שק בפינותיו והשליכו ארצה. התישר ונעץ מבט בוהה בהרים הרחוקים. אֵי־זה חום! איזה מחנק!

כפף ברכיו מול השק השני המפורקד וטפח עליו לתופסו. הרהור־עבירה על בתו של אותו חצרן, עגלגלה וגאיונה, עלה והציף את אבריו. שפך קללתו עליה ועל כל בנות המשק וירד בברכיו על השק.

פעם ביקר אותו אביו. דיבר ודיבר. מקצת מן הדברים שאמר אבא לא שמע כלל. ומה ששמע שכח. רק משפט אחד נתקע בזכרונו: מה שנותנים אלה לכלבים יכול להשביע חצי מעברה. כעכבר המכרסם בשק חיטה היה משפט זה באוזניו. פתח קטן של טינה פתח, אך מן החור הזה נשפך כל תוכנו של השק חוצה. נשפך והתבזבז. מכל מקום, אמר הנער לעצמו בפרקו את השק השני, לי אין מה לעשות כאן.

להקות־להקות עלו ובאו הזרזירים. שחורים ומרובים. ומהירים כל־כך. חסרי־מנוח. עננות־עננות כהות מכסות את עין השמים, חגות מעלינו פעם ופעמיים כמפגינות להטוטי־תעופה המוניים ונוחתות באחת על שדות וכרמים, על חורשות ובריכות ואסמים. תנועותיהם מתואמות ומעופם נמרץ. ברבבות, במאות־אלפים באו. היה משהו מאיים בשחור שחצץ בין עינינו ההוזות לבין שמי התכלת של ארץ־ישראל הקטנה והאינטימית.

להקות־להקות ירדו עלינו הזרזירים. מעופם חד. מהיר כברק. ממערב למזרח עפו באו. קירקורם קולני ומשק כנפיהם כובש ומסעיר. כל עין הורמה לראותם. איש לא נותר אדיש. זה אמר, מה נאוו במניפות תעופתם, בתפניותיהם המופלאות; וזה הרהר, מה יהיה אם יירדו על הזיתים שלנו מה־יהיה. ככל שקרבו לעינינו כך גדלו ונתבהרו. ברק ירקרק ארגמני ענה משחור גופם כהד לקרני שמש בהירות מזדהרות. מה שנראה מרחוק כים שחור מרחף, נתמלא לעינינו המשתאות איים של נקודות בהירות מזדהרות. מה שנדמה לכם כנקודות, אמר מרק הזואולוג, אלו הן קצות נוצותיהם. נוצת הזרזיר שחורה כליל, אך הקצה שלה לבן בוהק; להזכירך את האימרה האנגלית “לכל ענן יש רפידה כסוּפה”.

מרק הוא הזואולוג והבוטנאי שלנו. אליו עולים לרגל גדולים וקטנים עם בעל חיים מוזר ועם צמח לא מוגדר ועם שאלות תמהוניות; והוא – פיו מפיק מרגליות לטיניות, אצבעותיו ממששות ושפתיו מלחשות וכל חזותו אומרת משהו שבין ידענוּת לידעוֹנוּת. כובע טמבל על ראשו, זכוכית מגדלת בכיסו, דיבורו מתון־מתון, אמירותיו מדויקות וידיעותיו מתוּיקות. הזרזירים הללו, אומר מרק, זרזיר מבוהל לכוד בין אצבעותיו, הם מסוג סטוּרנוּס ווּלגאריס. רגליים חזקות. מקור איתן. בקיץ המקור ממש צהוב. הסתכלו היטב, פיקחות ואומץ־לב בעיניים. “וחוצפה” אומרת אחת מן הצופות מן הצד. וחוצפה, מסכים איתה מרק; ומיד הוא מסתייג בהטיית־ראש ובלחישה: תלוי מי מסתכל בהם, ואיך. הוא משחרר את השבוי בעדינות, וכשזה מצטרף אל מחצית הרבבה שכיסתה ערימה של שקי־תבואה בשמיכה מנומרת, מוסיף זואולוגנו: שימו לב לקריאות הרעב התובעניות של הצעירים – צ’יררר… והוא מחקה את צ’ירצ’ורם במדויק ומעלה סביבו חיוכים של התפעלות.

יש להם תיאבון בלתי רגיל – מוסיף מרק לדבר למעטים הצועדים עימו לארוחת־הערב הקיבוצית. ומה שמפתיע ביותר – החשיבות שמייחסים הם לשינה. אֵי־זה הכנות שהם עושים לקראת כל לינת־לילה.

הלהקות באו יום אחר יום אחר יום. והימים ימי ראשית החורף. רק תמול־שלשום נתלש דף אוקטובר מן הלוח שעל הקיר ומעיל ושכמיה כבר תלויים מוכנים בפתח.

תבואות החורף נזרעו בעבודת שתי משמרות מתמשכות וגשמים ראשונים הפתיעו והביאו להם ברכתם בעיתה. להם ולנו. מוכתר הקיבוץ מוסה, שמקורב היה אל ערביי המקום בטרם נטשו וברחו, מסתכל בזרזירים המתפרשים מניפות־מניפות ואומר לנו בהיגוי מזרחי מופגן: פתגם יפה היה בפי הפלאחין ״שנת הזרזור – חרוש את הבוּר", שאם הזרזירים מזדרזרים לבוא אלינו בהמוניהם, סימן הוא ששנת מזל וברכה בפתח ואפילו שדות־בור יתנו יבולם.

ימי ראשית החורף. חורף שני או שלישי במדינת ישראל. חברי הקיבוץ משכימים קום לעמל יומם בהרגשת שותפות למעשה יצירה אדיר. לובשים סוודר בלוי על חולצה מטולאה ובעוד עיניהם נשטפות במים קרים מקורי־שינה אחרונים, שומעות אוזניהם פעמוני גאולה קריבה, גאולת עם ואדם שהם מקרבים ומבטיחים בזיעתם ובמסירותם. רק לפני שנתיים־שלוש – מתמשכת מחשבה של־שחרית מתוך חלום – מי היה מאמין שתהיה לנו מדינה. ששערי הארץ ייפתחו לעליית־המונים. ושיוסקה שלנו יהיה שגריר. עם פראק. שחור כעורב. מול פמליית זרזירי הקיסר האפריקאי ירום הודו. יוסקה השלוּמפר. עם פראק.

קנאה מסותרת מהולה בהרהורי הקיבוצניקים הללו, ולא בכדי מופיע יוסקה בחלומותיהם. פעמים קשה להבחין היכן מסתיים נאומו הקיסרי והיכן מתחילה קריאתו החפוזה של השומר המעיר למשמרת־הבוקר. בטרם יעלו על הטרקטורים והפלאטפורמות גומעים הם בחטף כוס תה בלא סוכר, שהימים ימי צנע ואין איכר רואה סוכר, נוגסים פרוסה עבה מרוחה בריבה מימית שדוללה ביד נדיבה, ומקשיבים לרדיו צפצפני המספר מפינת חדר־האוכל חדשות על אלפי עולים שירדו אמש לחוף ונתקבלו בשירה ובתשואות. הקריינית מוסיפה בגרון חנוק שרבים מהם כרעו על ברכיהם ונישקו את אדמת המולדת. אם אלה אינם פעמי גאולה, מהרהר עמי, אז אני קוגל־לאגר. חבלי משיח – משיח אברשה עם עצמו ושפתיו נעות – הנה־כי־כן עמלנו לא היה לשווא.

להקה אחת הגיעה באוטובוס האחרון, עם חשיכה. קיבלו את פניה בחום ובחיוך שניים חברים וחברה אחת שנצטוו על כך וקיבלו עוּלה של אסיפה אחר פרכוסים ופרפורים. מה לא עושים למען חדשים מקרוב באו. הכניסו אותם ארבעה ארבעה לחדר בצריפים ירוקים וכבר בבואם קידמו פניהם פרחים בצנצנות־לבן וסדינים לבנים מטולאים מעט ומעומלנים הרבה. המטפלת זרחה מאושר. הצליחה להכין כל מה שצריך כדי לתת לאלה הרגשת־בית וחמימות־אחים.

נתבלט מתוכם אחד שנולד כמוס והודבק לו בספינת העולים שם עברי שרשיר; ספק שם ספק כינוי. היה פותח בשיר בקול בריטון ערב וסוחף עימו את חבריו עד שנתלכדו לחבורה אחת. סביבו נתלקטה הלהקה הזאת והופנתה לקיבוץ. חבר’ה טובים אחד־אחד, אמר המלווה מן הספינה. אחד־אחד אולי… – גיחך לעומתו אשר על המחנה. ואחר שקידם פני שרשיר ומרעיו בשלום־עליכם רחב, פנה למזכירה: תרשמי את כל הפרטים ותזדרזי. אלה כמה שייצאו יותר מהר מן המחנה כן ייטב לנו. יש ביניהם טראבּל־מייקרס. יש לי טביעת־עין. “יודע צדיק נפש בהמתו”, חה חה.

– יש ביניהם שמבינים קצת עברית – אמרה הנערה במבוכה והסירה צמתה מן הטפסים – ואתה תמיד מגזים. אוּגט זה השם הפרטי שלך? איזה מין שם זה? תחזרי תחזרי על שם המשפחה – אוי ויי־ז־מיר. אוף, למה עוד לא נתנו להם שמות עבריים?!

אחר שאכלו ארוחות שלוש של מחנה ואחר שנכנסו פעם אחת אל בית־הכסאות המבחיל בו ישבו כבהמות במעגל, כבודם נפלט עם צואתם, שמחו לצאת למחרת לקיבוץ. שרשיר נחל את נצחונו הראשון. שלושים ושישה קפצו על המציאה ואפילו עשיריה של נערות ביניהם.

בשעה שירדו מן האוטובוס ירדה להקה של זרזירים על אסמו של הקיבוץ ועל החורשה הסמוכה, ממש ליד התחנה. – אי־זה יופי! קרא המדריך. – אי־זה יופי! קרא אחריו שרשיר, מחקה קולו והיגויו והדגשיו מבלי־משים. הנערים היו עסוקים בהורדת חפציהם. הנערות ביקשו לדעת היכן בית־הכסא, מהר. הראו להן. היה זה ביתן כפול של פח וקרשים על בור פתוח. במחיצת הפח הגלי היתה שורה של נקבים, כמה מהם סתומים בניירות קמוטים. כיוון שנכנסו שתיים־שתיים ציחקקו ושוחחו כדי לגבור על המבוכה.

לא תיארתי לעצמי שהם חיים כאן באופן כל־כך פרימיטיווי – אמרה אוגט לז’אקלין.

– מדוע הם קוראים לזה בית כסא, אם אין כאן כסא – צחקה ז’אקלין. את רואה באיזה מקום ברז לרחיצת ידים?

ז’אקלין הרימה כתפיה. עיניה שלא מצאו ברז סקרו את מחנה הצריפים והאוהלים ושבו אל האוטובוס ואל העדה הרוחשת סביבו.

– בכל אופן – אמרה אוגט, מנסה להתעודד – כאן יותר טוב ממחנה עתלית.

– על מה הם מסתכלים שם? – שאלה ז׳אקלין.

על הציפורים – אמרה אוגט.

מרק עמד בקצה החורשה הקטנה, מסביר לקהל שחילק סקרנותו בין אלו לאלו: זהו הזרזיר השחור. סטוּרנוּס אוניקולור. אתם יכולים לשמוע סביבכם את שירתו הקשקשנית והשורקנית. “מניין?” את שואלת? הם באים אלינו מצפון־אפריקה. או מספרד. תסתכלו־שם, איזו תנועה נהדרת, איזה חן. תראו איך הם מסתחררים סביב עצמם כמערבולת ויוצאים ממנה כמניפה יפהפיה…

אחר שחילקו אותם לחדרים וכל אחד זכה במיטת ברזל ומזרן ממולא קש עטוף בסדין, הזמינו אותם לחדר־האוכל. גם זה היה צריף עץ, שולחנות וספסלים למלוא אורכו. וחדר־הכניסה אליו מחולק בין פוּאַייה (כדברי שרשיר) לבין סידור־עבודה, ולוח מודעות ביניהם. רצפת־חדר האוכל היתה מכוסה בנסורת דקה מן הנגריה, סגולה נגד הליכלוך והבוץ. כיוון שיצא לקראתם תורן מיוגע ומרוגז והודיע שהארוחה אינה מוכנה עדיין, נצטופפה החבורה בכניסה, תחילה בערבוביה ואחר בסדר מופתי, כולם נשענים בגבם אל הקירות סביב, והחלה לשיר. תחילה שרו בהיסוס, אחר בקול גדול; תחילה תופפו רק כפות הרגלים, אחר הצטרפו כפות הידים בתיפוף לאחור על קירות העץ. ושרשיר מנצח על השירה, שכך סיפרו להם במחנה אַרֶנאס במַרסיי וכך הוסיפו ואמרו בספינה: בארץ־ישראל מרבים לשיר; וכל המרבה לזמר הרי זה משובח; ובעברית שרים – שירי־מולדת של ירדן ודנובה, של עמק־עמק ושל ערבות־הדנייפר ועוד ועוד. כיוון שנגמרו להם שירי ואניה וּווֹלגה שלמדו במרסיי, פרצו בשירת “יא זֵיין יא חיפה יא זיין” שיר שנתחבב על הצעירים של אותם ימים שהפליגו אל חיפה היפה, פֶּתח ארץ חלומותיהם, שיר המפליג בשבחה של חיפה.

טיפין טיפין התחילו החברים מגיעים לארוחת־הערב. ראשונים עיקמו אפם ועיוותו שפתיהם והתיישבו לחתוך ירקות לסלט. אחריהם הגיעה חברה זעומת סבר ופלטה כאילו לעצמה “רק זה היה חסר לנו”. כשהתיישבה מולה סוניה, אשת המזכיר, שאלה אותה “נו, ומה תגידי על זה?”

– וילדֶע חַייעס – ענתה סוניה ממין השאלה, והעלתה חיוך סלחני על פניה.

– אז איפה פרוייקה שלך איפה. שיגיד להם מלה טובה.

פרוייקה הגיע מחייך מאוזן אל אוזן. כמו אור היה שפוך על פניו.

– ראית אותם, סוניצ’קה? שלושים ושישה חבר’ה. אחד־אחד. והבנות….

– ראינו אותם, סוניה ואני, וגם שמענו אותם.

– באמת, פרוייקה, עברת על פניהם ולא אמרת מלה.

– מה רצית שאגיד…

– מי צריך להסביר להם שכאן חדר־אוכל ולא מחנה־עבודה?

–…ושאנחנו רוצים לאכול בשקט בבית שלנו?

– שמע – התערב עמי שהצטרף לשולחן – אילו שרו בשפת בני־אדם… אבל השיר הערבי הזה מוציא גם אותי מהכלים.

אם עמי ייצא מהכלים, חשב פרוייקה, יהיה רע מאוד; וכבר התכונן לקום ולהציע להם לשבת לאכול (אם כי זה עסקו של נטע המדריך). אך אותה שעה מי פותח את הדלת הקפיצית בחבטה אם לא פיניה, מרכז המטע, אשתו הקטנה חבוקה בימינו כדובון בידי ילד מגודל. נכנס פיניה, נועץ בחבורה עינים מאיימות ומפליט שתי הברות ולא יותר: ש־קט! השירה נחתכה כבאיזמל חד. החבורה היתה רעבה ובעצם ציפתה להזמנה לשבת ולאכול, אך למרבה ההפתעה זקף שרשיר קומתו מול פיניה ושאל בעברית ובקול גדול: ל־מה?

– אתה עוד שואל למה, התפרץ פיניה, אז אני אסביר לך למה.

והוא החל מסביר בדברים נכונים ומורתחים שאין זה מקום ואין זו השעה ואין זה מנהגו של מקום ומכל־מקום בשום מקום… אך שרשיר לא הבין עברית וחבריו לא הבינו עברית וכל מה שהם שמעו היה הטון הרוגז והעוין, וכל מה שהם ראו – היו הבעות הסכמה עם הגברתן המצעק על פני היושבים סביב, שמספרם גדל מרגע לרגע. הסברים שנתנו מקדימים למאחרים קושטו מעט והופרזו הרבה, עד שהיה חדר־האוכל כמרקחה.

בואו של המדריך פעל כמים קרים על חלב שגלש. החלב חדל מגלישתו, אך מה שנשפך נשפך ומה שלוכלך לוכלך ואין להשיב. בקושי שיכנע נטע את שרשיר לשבת לארוחת־הערב. משנשתכנע זה התיישבו גם האחרים. ישבו סביב ארבעה שולחנות ומחצית השולחן והחלו מסתכלים מה יאכלו.

במרכז השולחן עמד הכלבויניק. ריק ומצוחצח. לידו כוס אלומיניום ובה הסכו“ם. נטלו את הסכו”ם מזלג לאיש ושני סכינים ושתי כפיות לכל שולחן. מגש הלחם התרוקן באחת. המדריך נחפז להביא עוד לחם. היו על השולחן גם שמונה קוביות קטנות של מרגרינה קוביה לאיש; והיתה צלחת עם שמונה פיסות דג מלוח וקערית עם גבינה לבנה. וקערה גדולה מליאה מלפפונים מעוקמים ועגבניות פגועות ופלפלים וגזר סוג ב' או ג' ירקות שאין “תנובה” מקבלת כלל.

קם שרשיר על רגליו ופנה לנטע המדריך בצרפתית: מה אוכלים?!

– הכּוֹל על השולחן – ענה זה בגמגום – ותיכף יביאו תה.

אותה שעה כבר היה פיניה עורם לעצמו הר של סלט צבעוני. אחר שהמליחו ובזק עליו פלפל שחור, קם והביא לעצמו צנצנת שמן והרווה את הכול מבעד לבוהן ימינו שחסמה את פי הצנצנת. מצץ את הבוהן ושלח ידו אל זנבו של דג מלוח ונתגלגלו עיניו במיצמוץ הנאתני.

– מה הם נועצים עינים? – שאל פיניה את פרוייקה, וחילץ מה מבין שיניו.

– מה איכפת לך – ענה זה – הם קצת מרוגזים.

– הם עשו את הבּרדק והם מרוגזים. יפה – ולאחר חילוץ נוסף במציצה שורקנית – אילו לפחות היו מגיעים לפני חודשיים־שלושה, כשהיה הקטיף בעיצומו. עכשיו מי צריך אותם.

– פיניה, אתה שומע מה שאתה מדבר?!

זה היה עמי.

– אני מתכוון מבחינת העבודה, בנאדם. את הציונות תשאיר לבן־גוריון.

– אני לא אשאיר שום דבר לבן־גוריון. אני…

– אז לטבנקין, טוב?

כל יושבי השולחן פרצו בצחוק. ידוע היה עמי בדעותיו המרכסיסטיות ובאוריינטציה שלו על ברית־המועצות. שהוא יעמוד בראש מפלגי הקיבוץ ויצליח לגרש עשרות מפא"יניקים מביתם – זאת לא שיערו באותם הימים אפילו מנבאי־שחורות מושבעים.

– ארוחת־מלכים – אמרה אשתו של פיניה, בנסיון שקוף לשנות את הנושא.

סוניה הסכימה אתה: גם דג־מלוח וגם גבינה רזה; ושפע כזה של ירקות רעננים.

– כשאני הייתי אקונומית – אמרה זו – הייתי נותנת בימים זוגיים דג מלוח ובימים בלתי זוגיים – גבינה לבנה. וזהו זה.

המרוקאים – כבר באותו ערב נחלקו חברי הקיבוץ למחנה שקרא להם “ההכשרה” ולמחנה שכינה אותם “בלי כחל ושרק” המרוקאים – טעמו מן הגבינה ועיקמו את אפם. בלי טעם ובלי ריח, אמרה ז’קלין. סֶ־ט־אַפְרֶה, ענתה לעומתה אוגט בצרפתית, כלומר “זה נורא ואיום”. כרסמו מן הלחם, אכלו עגבניה ופילפל וניסו למצוא מלפפון אכיל. מלפפונים כאלה נותנים אצלנו לעיזים, אמר בנגאזי. כולם צחקו, שמחים להזדמנות לפרוק מעט מן המבוכה ומן האכזבה. ומן הזעם.

התורן הגיע והחל שם קומקומי תה על השולחנות. פרוייקה המזכיר קם ומצא שאריות של ריבה מדוללת שנותרו מארוחת־ארבע והחל מביא לשולחנות ההכשרה, מפציר בהם “תאכלו, תאכלו”. כשהתברר שהתה אינו ממותק התחילה מהומה. ההמולה היתה מלרעית ומאנפפת, א־לה־פראנסז. אחד קם אל שולחן של חברים ומזג לעצמו מעט מן הקומקום שלהם. “אותו הדבר” – קרא אל חבריו. המדריך הצביע על צינצנות קטנות שבהן היה “מותק” – מעט סוכר והרבה סכרין מורתחים במים – שאפשר להוסיף לתה להמתיקו. לשווא. המרירות גברה על ה“מותק”.

מורעבים קמו המרוקאים משולחנותיהם. מרוקאים, ולא כולם באו ממרוקו. כשליש מהם באו מארצות אחרות, כגון אותו בנגאזי שלא ידע עברית אף לא צרפתית ועל כל שאלה ששאלו אותו ענה “בנגאזי”, ומכאן שמו. כל מה שמעניין אותם כאן, היה בנגאזי אומר, זה מניין באת.

התייעצו המדריך והמטפלת והמיועד להוראת העברית עם המזכיר ועם מרכז ועדת־הקליטה והחליטו שאותה שיחת הסברה שהועידו למחר תוקדם. ממילא אין מה לעשות הערב ואת רוח המרד מוטב להרגיע בהקדם.

סיפרו להם על הצנע ועל דוב יוסף ועל העלייה ההמונית המחייבת הצטמצמות; ענו ואמרו, כבר שמענו. אמרו להם, הנה גם אנחנו מסתפקים במועט, כשולחננו שולחנכם. אמר להם שרשיר: אילו היו דג־מלוח וגבינה רזה ומרגרינה לטעמנו – אולי גם אנחנו היינו יוצאים שבעים. אמרו להם, אם כך הדבר – תתרגלו. אמרו, עשרים שנה אכלנו מה שאכלנו ועכשיו נשנה את טעמנו?

הלכו לישון לא שבעים ולא מרוצים.

מובן מאליו שהדבר ניכר בעבודת יומם הראשון, שממילא היתה קשה עליהם. לא היו מורגלים בכגון זה ולא היטיבו להבין מה רוצים מהם. את אכזבת חברי הקיבוץ מהם ומעבודתם הבינו בלא מלים.

את התבשילים האשכנזיים בארוחת הצָהָרִיים בקושי הכניסו לפה. ״צנע – צנע" – טבע אותו בנגאזי אימרה שנתחבבה על החבר’ה – “אבל למה צנע אשכנזי?” טוב שהיו תפוחי־אדמה. אכלו לחם ותפוחי־אדמה. לארוחת הערב באו רעבים ומתוחים. השולחן נראה בדיוק כמו ביום הראשון. רק הדג המלוח נעדר ובמקומו היו שמונה חצאי ביצים קשות. הביצים בקיצוב, נחפז המדריך להשיב על תמיהתם. שרשיר הרגיש מה עומד לקרות והחליט לקחת את המושכות בידיים עבר משולחן לשולחן ולחש מה שלחש. נרגעו הצעירים, נגסו מה שנגסו וקמו כמנצחים ויצאו.

נטע המדריך, גדול מהם בשלוש שנים, גרד את עורפו באי־נחת. משהו בשקט שלהם לא מצא חן בעיניו. כיוון שחיכה עדיין בתור לסכין לא יכול היה לזרז אכילתו ולצאת בעקבותם. עד שחתך את הירקות ובלל וזלל נעלמה החבורה כולה, כאילו בלעה אותה האדמה. תחילה התלוצץ “אם רק תבטיחו לי שלא ישובו, אני פוטר אתכם מן החיפוש”, אך אחרי שהעירה לו נערתו שבכל בדיחה יש משהו מן האמת, ואחרי שלא נמצאה החבורה בכל שטח המחנה, התחיל מרצין ודואג. בחדרים לא היו. במועדון לא היו. על המתבן לא היו. יש להודיע לשומרים, שמא יצאו אלה מדעתם ומן הגדר של הקיבוץ.

כשמצאו אותם השומרים, היו הנערים שטופים בתהליך העשייה. המדורה במרכז והם מתרוצצים סביב. זה מורט וזה שוחט וזה כבר שיניו בבשרו הצלוי של זרזיר, וכולם שָׂשִׂים בנצחונם.

– בואו שבו אתנו – הזמין שרשיר את השומרים – גם לנו גם לכם יספיק.

– אנחנו צריכים למהר להודיע למדריך שלכם. הוא מת מדאגה.

– שלא ידאג. שיבוא.

– ושיביא אתו ארגז בירה – קרא מישהו מן החשיכה, מצחו בוהק ועיניו נוצצות.

– נשמור לו ציפור או שתיים.

– אם נשאר לו בכלל תיאבון אחרי חצי ביצה שלימה.

צחוק גדול ליווה את השומרים הנסוגים אל אורות הקיבוץ.

נטע הגיע מבוהל, שמחה וצער משמשים בו בערבוביה. שמחה שהנערים נמצאו וזה כל מה שעוללו (הרי יכלו, למשל, לפרוץ אל הלול מעשה המותר לפלמחניקים, או לאֶקס־פלמחניקים, אבל לא לשכמותם) וצער על שכך, ברגל שמאל, התחילו היחסים בין ההכשרה והקיבוץ. הוא לא ידע כיצד עליו להגיב. הרגיש עצמו בין הפטיש והסדן. הרבה תגובות הכין בראשו בדרכו אל המדורה הרחוקה וכולן נפסלו במחשבה שניה. ככל שקרב אליהם גבר רוגזו וגדלה מבוכתו.

החבורה קיבלה אותו בשירת “נטע בחור כארז” כשידו הנעלמה של שרשיר מנצחת על השירה ועל המלאכה. אור המדורה נפל על חולצתו של בנגאזי שהיתה מוכתמת בדם. את מלאכת אביו, השוחט בלוב, המשיך זה כאן.

– השתגעתם?? – בקעה קריאה מגרונו של נטע – הרי זה לא כשר! זה… זה…

זה היה כמעט הדבר היחיד שלא תיכנן לומר, ומיד הצטער שאמר מה שאמר.

– ומה שאתם אוכלים זה כשר? – קרא פרוספֶר התוניסאי.

– ארוחת הצהרים היום היתה כשר? – צייץ קול נערה.

– וחצי ביצה זה כשר?

זה היה בנגאזי. צחוק גדול ומחיאות־כפיים קידמו את פני ההברקה המשחררת, ושירת “בנגאזי בחור כארז” התחילה מתחרה עם “נטע בחור כארז” שהתלקחה שנית.

– ככה אתם שוחטים… כמו… כמו… – נטע כמעט. צעק.

– תגיד, תגיד־כבר גם אתה “מרוקו סכין” – התרתח בן־חמו.

פרוספר קפץ עליו להשתיקו. אבל הוא התפרץ מתחת ידיו והמשיך לצעוק.

– יותר טוב תתנו לנו לשחוט ציפורים, למה ככה מוציאים את הרוגז שבא לנו עליכם… אני – אפילו לא הייתי רעב כמו כלב, הייתי הולך לשחוט ציפורים…

– לא ציפורים – אמר נטע – זרזירים.

זה כל מה שמצא באותה שעה לומר.

ז’רז’ירים – חזר אחריו בן־חמו והניד ראשו כאומר, נוותר לו למדריך בעניין הזה.

מניין בא לו האומץ לנטע – אלוהים הוא היודע, אבל כעבור רגע של דומיה, בעוד בן חמו מתרגע בזרועותיה של אוגט שהפכה כבר לנוגה, שמע נטע את עצמו מכריז:

– אני הולך להביא קפה. אם כבר קומזיץ, אז שיהיה כמו שצריך.

הכּול קפאו במקומם. זרדים נתפצחו במדורה. ציפור לילה קרעה את הדממה בקריאה חדה. נטע הרגיש, מתבקש הסבר נוסף.

– אתם יודעים, לפעמים גם לנו, לצעירים בקיבוץ, מתחשק לעשות ככה… (כאן באה תנועת יד מפרשת) ואז קוראים לזה “קומזיץ” ו… הכּוֹל מסתדר יופי.

ופנה והלך. כמעט רץ.

האקונומית אמרה “לא!” וכיוון שהיתה אנגלו־סכסית הוסיפה “על גופתי”. פרוייקה המזכיר נעל את נעליו ומבלי לקשור את השרוכים רץ אליה, אך לא הצליח לעבור את סף חדרה. היא זרקה לו את המפתחות וקראה “ידי לא תיגע יותר בצרור הזה”.

– הצלחנו – לחש נטע והרים את הצרור משביל העפר.

– עוד הצלחה כזאת ואבדנו – אמר פרוייקה.

לא היה קל למצוא את הקפה שהוחבא היטב, לבל תשלוט בו עין רעה. על הקופסה היה כתוב “ציקוריה – תחליף קפה”. הדם עלה לו לנטע לראש. על צדעיו היכו קריאתה של האקונומית “אוֹבֵר מִי דֶד בּוֹדי” ולעגם של החבר’ה “אצלנו בקזה קפה כזה היו נותנים לעיזים”; נתערבו בראשו האנגלית של זו (ששמע) והצרפתית של אלה (שחשש לשמוע) ולא נתנו לו מנוח. ומה יגידו מחר בבוקר החברים!

עם קרני חמה ראשונות נפוצה הידיעה הכפולה: אין לנו אקונומית ופרוייקה עובד היום במטבח. השתלשלות העניינים שהביאו לידי כך התגלגלה בין נשות המחסן והמטבח מזה ובין עובדי המוסך וגן הירק מזה, עד שנתגבשו שתי נוסחאות שהתחרו ביניהן לקול ביקבוק הקבקבים ושטפי המים הזורמים במקלחת המשותפת. מחיצת הפח, האמורה לחצוץ בין גברים ונשים, לא לאוזניים נתכוונה אלא לעיניים בלבד. כיוון שכך, התנצחו שתי הדעות משני עברי החיץ בלא כל קושי. ומה שלא ראו העיניים, כגון תנועות והבעות, השלים הדמיון המאומן בשכנוּת המהבילה הזאת. היו שאמרו: המרוקאים הללו עשו מעשה של פראות הראוי לכל מלה של גנאי ופרוייקה ונטע הרכרוכיים נתנו להם גיבוי וליבוי, “עד שקמתי דבורה” – עד שקמה דֶבי האקונומית ואמרה “לא ולא!”. וכנגדם טענו אחרים: מה הרעש? הנערים היו רעבים, ונבוכים מן ההתנגשות עם חברי הקיבוץ; הלכו ועשו קומזיץ מסביב למדורה. ואין דבר נאה מזה לגיבוש חברתי. ומי בכלל הטיל על פרוייקה ועל נטע את תפקידיהם הקשים, לא אנחנו? אז הם עשו כפי הבנתם, וטוב עשו.

כבר בארבע ורבע במקלחת היה ברור לכול שבלי ישיבה של מזכירות הפרשה לא תסתיים. בחמש, סביב ארוחת־הארבע הצנועה, התגבשה הדעה שמזכירות לבדה לא תעזור, כיוון שיש אספקטים חברתיים לבעיה ולספיחיה. נקראה ישיבה משותפת של מזכירות פלוס ועדת־חברה, כניסוחו של המזכיר.

כשדפק שרשיר על הדלת ונכנס, הרימו כל העשרה את עיניהם בתימהון. היה מי שהריח אבק־שריפה והיה מי שאבק רכילות דיגדג את נחיריו. איש לא שיער מה זה בא לומר. אתה הזמנת אותו? – לחש עמי על אוזנו של פרוייקה בלא ניד שפתיים. מה פתאום? באה תשובה נזעמת. פתח שרשיר בעברית בלתי־אפשרית משובצת ערבית וצרפתית ונתמכת בתנועות ידיים ובפנטומימה מבארת, והירצה את הצעת הפתרון שלו שבעקבותיה יהיו הכל מרוצים. נאום בכורה זה שָׁבוּ והזכירו לו שנים רבות אחרי־כן, כשהפך לנואם קבוע באסיפות הקיבוץ. כבר בנאום הבכורה העילג היו כל הסממנים שחיבבו את נאומיו ברבות הימים: מעט הומור והרבה קלילות ותנועות ידיים רבות־הבעה ושתיקות דרמטיות וביטויים בלתי־צפויים וביטחון עצמי הנזהר מן היומרנות.

דבריו בתמציתם היו פשוטים: המצרכים מעטים. הטעמים שונים. תנו לנו המצרכים ונבשל אותם לטעמנו. ובשעות הפנאי נעשה, לבל תפסידו “שעות עבודה”. נאומו המבושל והמתובל ארך כעשרים דקות.

ענו ואמרו לו, ננסה ונשמע.

למחרת גמר שרשיר את עבודתו בגן הירק, התקלח בחיפזון (לקצב השיר ״על ערבות הדנייפר דוהרים סוסים"), לקח עימו נער ונערה שהסכימו לעזור, ובא למטבח הרוגע באותה שעה מקלחת היום. בארבע ושלושים בדיוק, כפי שנדברו, באה דבי, שעברו עליה שני לילות של יסורי־כליות (לא על יחסה לפרוייקה המזכיר המנוול, אלא על הפירוש שעלולים הנערים העולים לתת להתנהגותה כלפיהם), פתחה והוציאה כל אותם המצרכים שהכינה מבעוד־יום לארוחת הערב הרגילה; לא הוסיפה דבר ולא הפחיתה דבר; רבע מכל שנתנה לחברים נתנה עבור ההכשרה, שזה היה יחס המספרים, בערך.

עמדו השלושה וחתכו את כל העגבניות והפלפלים והבצלים שקיבלו, בידיהם סכינים ובפיהם שירים שהביאו משם. אחר שנערמו לפניהם שלושה הררים – אדום, ירוק ולבן – התחיל שרשיר בטיגון. תחילה טיגן את הבצלים, עיניו דומעות ובליבו שמחה; משהשחימו מעט, הוסיף את הפלפלים הירוקים ורק לבסוף עָרַם את העגבניות הרכות; וכל הזמן ימינו בוחשת ומהפכת. כשהתחילה הרחישה הגדולה במחבתים, פתחו ז’קלין וחביב עשרים ביצים על פני הירקות המזדהבים וידו של שרשיר טורפת ומערבבת בלי־הרף. עתה בא תור השום שנקלף בידיה האמונות של ז’קלין, ובעוד שרשיר בוזק מלח ופלפל שחור ביד נדיבה חתכה זו כל שן לשלושה ופיזרה סביב סביב. השקשוקה היתה מוכנה.

המלפפונים והגזרים נותרו מבויָשים. עמדו וקלפו גם אותם, העבירו סכין לאורכם פעם ופעמיים, וכך – כשכל גזר ומלפפון שולח ארבע זרועות באוויר ותחתיתו בספל מים צוננים – הוצאו הספלים לשולחנות.

החגיגה האמיתית התחילה בערב. החבריא מחאו כפיים וליקקו שפתיים. הצלחות המלאות ערימות־ערימות צבעוניות מהבילות היו תאווה לעיניים. והטעם – ממש כמו בבית. ואז – כשחדר האוכל היה מלא מפה לפה, יצאו שרשיר, חביב וז’קלין עם מגשים מורמים באצבעות יד ימין ועם מפיות (מלוכלכות) על זרוע שמאל והגישו כמלצרים לכל החברים מנה קטנה של שקשוקה בצלוחית, כדי טעימה בלבד. לא כל אחד העז לטעום. אך הצלוחיות כולן נוגבו עד תום. והטועמים לא חסכו שבחים.

מאותו ערב ועד היום, כ"ח שנים תמימות, אוכלים אצלנו שקשוקה טובה פעם פעמיים בשבוע. אמנם, רק מעטים זוכרים אותה שקשוקה ראשונה של שרשיר ומרעיו.

ששה חודשים עשה שרשיר כטבחו של הקיבוץ, לאושרם של חבריו ולשביעות רצונם של חברינו. הרבה מתרומותיו הקולינריות מפארות את שולחננו ומעוררות קנאה בין שכנינו עד עצם היום הזה. מפעם לפעם נפגשים שני ותיקים, בידיהם נענע ירוק ריחני מן הגינה שבפתח חדר־האוכל החדש, ונזכרים במבטים התמהים שהעמידו המהפכנים־השמרנים־הצעירים שלנו כשראו את המרוקאים שותים תה עם נענע. הנענע ששתלו באותם ימים רחוקים בנגאזי ובן־חמו שיפר את טעמו האיום של התה עם ה“מותק”. לימים, הלך הצנע ושב הסוכר. אך התברר שהנענע טוב שבעתיים עם תה ממותק כהלכה. ואפילו בניהם של אלו שהיו שותים תה מסאמובר, קוביית סוכר בפיהם ואידיש בגרונם, למדו לשתות תה עם נענע וליהנות ממנו.

סימני החורף המתקרב הלכו ורבו. עננים לבנים ואפורים שטו בשמיים. הקור החל נושך בנו בלילות הארוכים. סוודרים וכובעי גרב וגאטקס הוצאו מן הנפטלין. והזרזירים הוסיפו לרדת עלינו ללינת־לילה. יבול ראשון של אשכוליות, ביכורי הפרדס הצעיר, היה מטונף כולו בלשלשת הזרזירים הדביקה. קם סדרן העבודה, שהוזעק על־ידי עמי הפרדסן, ובא בכבודו ובעצמו אל הצריף שלמדו בו החבר’ה עברית. אמר להם, הצילו! השוק מצפה לאשכוליות והגזבר מצפה לשוק והאשכוליות מלושלשות. החליטו להפסיק את לימודי העברית לכמה ימים ולצאת לעזרה. היו יושבים ומשפשפים אשכולית אשכולית והשעמום אוכל בהם בכל־פה, עד שקם פרוספר ואמר: אנחנו מנקים והם מוסיפים ללכלך. מֶרְד. אצלנו בתוניס היו יורדות עננות של ציפורים ומכלות את הזיתים. מה עשו האיכרים, יצאו בפחים וברעשנים והבריחו אותן.

ביוזמתם יצאו אותו ערב כל נערי ההכשרה ונערותיה והבריחו את הזרזירים השחורים מן הפרדס. בטרם ירדו הבריחום, מצעקים במלוא גרונם ומתופפים על כל הבא ליד. אלה שראו אותם בכך, חלקם אמרוּ: פראים שכמותם, הנה מצאו הזדמנות להתפרע ולהשתולל; ואחרים אמרו: חברמנים בעלי תושיה, הצילו את הפרדס. שניים־שלושה ערבים הבהילו הנערים את הזרזירים והבריחו אותם. כשיצאו ביום הרביעי שמעו את מקהלות הזרזירים מעל לראשם וראו שרשרת ארוכה וצרה ומקושתת חולפת מעל לראשם. פתע ירדה נחתה השרשרת, נשברת בקצה שלה וצונחת כאנך. נעצרה הנשימה. הורמו הידיים. אך הנה נתקפלה המניפה השחורה, ונפרשה שוב בחן הרחק למעלה בינות לעננים, וכך עפה פרושה אל מעבר לשדות הקיבוץ ופרדסיו, אל מקומות אחרים.

קריאות שמחה פרצו מן הגרונות. בתהלוכה מתופפת ומזמרת שבה החבורה אל צריפיה בקצה הקיבוץ. למחרת שבו אל הכיתה וכתבו על הלוח: זר זיר זר־זי־רים. רבים התקשו לבטא את המלה. בנגאזי כתב במחברת גר־גיר ולא הבין מה המורה רוצה ממנו; הרי כך בדיוק כתוב על הלוח.

והקיבוץ נשם לרווחה. ניקוי האשכוליות אכל יותר ימי־עבודה מן הקטיף.

– נו, מה אתה אומר עליהם – שאל פרוייקה את עמי על צומת מדרכות.

– מה אני אגיד לך – ענה עמי – הצילו לי את הפרדס. ומה שמפליא ביותר, זו ההזדהות הגמורה עם הקיבוץ שהתפתחה אצלם בעקבות זה.

– “הזדהות” זה לא מוגזם?

– שמע סיפור ותחליט בעצמך. אתמול אני נכנס למקלחת. שניים מהם מסתבנים. וצועקים. הנושא, זרזירים. שואל אחד “אבל אולי הם ירדו אחרי כן על פרדס של יישוב אחר?” ומה עונה לו בן התשחורת ממול “מקום אחר מה־איכפת־לי. העיקר שלא נשארו אצלנו”.

– “אצלנו” הוא אמר?

– מה שאתה שומע.

כל העיניים היו נעוצות בו. המושג המעורפל “ילדי סוריה”, שהיה לשיחת־היום בקיבוץ מזה שבוע, הפך לעיניהם בשר־ודם. לא כך ציפו לראותו. ניכרה בפניהם אכזבה. “הוא נראה כמו כל ילד אחר”, לחשה הילדה בהירת־העיניים על אוזן אמה; וזו קרצה לה לשתוק.

מבלי להרים את עיניו ראה הכל, שמע הכל, סקר את החדר ואת יושביו. מיטת־ברזל. מחצלת על הקיר. מחצלת על הרצפה (כמו אצל הערבים). וילונות יוּטה. שולחן קל־רגליים וכמה שרפרפים. תמונה של נערה ארוכת־צוואר וחסרת אישונים על הקיר (קרובה שלהם?). ועוד תמונה, חמניות בתוך ואזה. האשה מלֵיאה ופעלתנית; אולי אפילו עצבנית (ישמרנו השם). האיש נינוח, אבל מריר. והילדה. עיניה בהירות משלו, משהו שבין תכלת לאפור; ושערה בהיר מעט משלו. לא בהרבה. בהרתן היה, כרבים מבני עירו.

מה שמךָ? שאלה נחמה וליטפה את ראשו אל חיקה.

הוא ביקש למשוך את הראש מן הליטוף הזר ומן המגע החם, אך התאפק מפאת הנימוס. הגיב בשתיקה, שפתיו חשוקות בהחלטיות, עיניו בקצות נעליו. שתי משיכות־אף קרעו את הדומיה.

– איך קוראים לךָ? – תירגם מולה לשפת־ילדים, פורש ידו בשאלה. עיניו היו טובות. חיבה עצורה ניבטה מהן.

זאקי שתק. עוד היה נרגז מן הליטוף ומן המגע הנשיי ומן הנפילה הבלתי צפויה לתוך המשפחה הזאת, שדמיונה למשפחה אמיתית כדמיון סיר אלומיניום לקדירת חומר. אמרו קיבוץ; לא אמרו שתהיה לו שם “משפחה”. והכי מרגיז, שהפרידו אותו מאחיו הגדול. הוא בעט וצעק, אבל זה לא עזר. קיבוץ אחד קולט חברת־נוער וקיבוץ אחר מקבל חברת־ילדים. סדר זה סדר. איך אפשר אחרת?

– איך קור־אים ל־ך? – שבה אליו נחמה, מנגבת ידיה במטלית. חיבה וקוצר־רוח התרוצצו בקירבּה ונשקפו מעיניה.

– הוא לא יודע עברית – באה לעזרתו עמליה.

היו לה עיניים יפות. וקרות. כאגמי שווייצריה בתמונות “נסטלה”, שהיה אוסף “שם”. ואף חצוף, מתנשא, ומבט שכולו סקרנות חסרת מעצורים. גדולה היתה ממנו בכמה שנים. אולי בת עשר. אולי יותר. וגבוהה ממנו בראש. יפה וזרה ואני שונא אותה, חלף בו הרהור ועלה עד שפתיו. “וזאת עמליה – אחותך…” צחק לעומתו “המדריך” שהביא אותו אל המשפחה המאמצת, והמשיך במרוצתו. בוודאי לסבתא שלה קראו אמֶליה, חשב זאקי, כמו לדודה שלי מביירוּת.

– אני: שמואל – מוּלה היה על ברכיו, פונה אליו מתוּנות, אצבעו נטויה ושמאלו מבַארת היא: ע־מל־יה; ואתה –?

– אתה לא שמואל – אמרה עמליה. שמואל יצא מפיה נלעג כירחמיאל, זר כזוּלפִיקאר.

– הוא מבין טוב־טוב, בלי כל המימיקה שלך – רטנה נחמה – פשוט לא רוצה לענות.

– אני זא… יסחק.

ברגע האחרון זכר מה שאמר להם האיש שקיבל אותם מידי המבריח והוביל אותם למתבן של הקיבוץ ההוא, מה שמו, על הגבול. מי שיש לו שם עברי – עִבּראני – יגיד את העברי; מי שאין לו נמצא לו. את השם הישן משליכים כאן. במים. מן הרגע שחוצים את הנחל הזה כולנו ילדים חדשים. “כולנו” אמר, משתף את עצמו. זאקי היה אחד הקטנים שבחבורה, אבל קלט והבין. אחיו סלים אמר לו “אני שלמה ואתה יסחק”.

– יצחק! יופי של שם.

יעברו חודשים רבים עד שיצליח להוציא מפיו את הצדי"ק הצורמנית הזאת, עד שיצליח לומר יצחק מבלי לעורר צחוק או חיוך סלחני.

– תשתה כוס תה, יצחק?

הוא הניד ראשו בשלילה מוחלטת. בבית לימדו אותו לסרב לכל הצעת כיבוד, לומר תמיד “לא, תודה. אינני רוצה”.

– אולי הוא רוצה קפה – ניסה מולה לתווך. להוט היה לעזור.

– השתגעת? מה פתאום קפה? ילד.

– אולי אצלם…

– עכשיו הוא אצלי!

ולאחר שתיקה רועמת:

– עכשיו הוא בארץ. יצטרך לשכוח הרבה הרגלים שהביא משם. בוודאי הוא אוהב קקאו. עמליה’לה, רוצי מלאי את הקומקום הזה חלב ותקבלי גם אַת קקאו חם.

עמליה הגיבה בהסכמה רגוזה שהעלתה על פניה העוויה חיננית והוא הרגיש צביטה בליבו, צביטה תמוהה שטרם ידע כמותה.

יעברו כמה שנים טובות, אולי שבע אולי יותר, והוא יתפוס אותה מפקירה אבריה לעין השמש המשזפת ולעיניו היוצאות מחוריהן, מתמרחת ושרה “מה־ההההה לעשות / מה־ההההה לעשות / ש־א־ני י־פה כ־זאת…” והוא יאזור אומץ ויבלע רוקו וישאל, “את באמת רוצה לדעת מה לעשות?” והיא תתהפך על בטנה ותענה “לא, אני לא רוצה לדעת מה לעשות” והוא ישמע את שתי העין"ין המעוּבּוֹת ויראה את שתי העיניים העוינות ויפנה לה עורף, כולו מלא קללה וכלימה.

– למה אתה עומד? תשב.

תפסה אותו ברכות בכתפו והושיבה אותו. ישב. עיניו נעוצות בחלון, ראה את אמו ואביו ואחיו ואחיותיו יושבים סביב השולחן ושותים. גם הוא היה שם ביניהם, לחוץ בין איבון ומואיז, ספל חרס מלא סחלב חם ומהביל בידו. ריח הקינמון עלה בנחיריו. וקולו של אבא המצווה “איכלו לחם!” עלה באוזניו כְּבא ממרחק, מבעד…

– יצחק, יצחק!

ומיד הוסיפה: כמה עייף הילד; אולי חולה. הוא הרתיע מצחו מכף־ידה הבצקה. גופו הרתית כאילו נגעה בו לטאה.

על השולחן חיכה לו ספל גדול מלא קקאו מהביל. עמליה היתה גומעת מספלה בהנאה גלויה, עיניה פוזלות אליו בגניבה. הוא שנא קקאו. הסתכל בספל ובנחמה ושוב בספל והבין שאין לו מפלט. הנימוס מחייב. וכבר לא יוכל לסגת אל התה, אחר שהצהיר בשלילה ואחר שהכינה ומזגה והגישה. בידיים רועדות ובעיניים עצומות למחצה נטל וגמע וגמע, כמו שהיה עושה עם שמן־הקיק של אמא. אלא שכאן היתה כמות אדירה.

– ידיו רועדות – אמר מוּלה בלחישה ובלי ניע שפתיים, מלכסן מבט אל אשתו.

– הסתכל על העיניים שלו. ואיך שהוא שותה. הוא נראה לי חולה, הלוואי שאתבדה.

הרבה מן המלים שלהם היו מובנות, דומות כל כך לערבית או למלים של הסידור. מה שלא הבין היה מנחש מן הטון וההבעה.

אשתה עד הסוף ואז ירפו ממני, חשב. באומץ הרים את הספל ולא השיבו למקומו עד שנתרוקן כליל.

– תראי כמה שהוא צמא.

היא רמזה לבעלה להיזהר בלשונו, ובה בשעה נטלה מן הפלטה החשמלית את הקומקום ומילאה את ספלו של זאקי שנית.

עיניו של הילד קמו. הוא פער את פיו והושיט יד מגוננת, אך הערכת־מצב מהירה הבהירה לו שהקרב אבוד מראש.

תשתה־תשתה. יש הרבה. – והיא מראה לו את הקומקום המרוקן עד מחציתו — זה בריא. וזה טעים. תשתה לפני שיתקרר.

היתה מרווחת בין ההברות כדי שיבין אותה היטב. האימהוּת ששפעה ממנה הרתיעה אותו. היא היתה כל־כך שונה מן האמא האמיתית שלו, שאליה התגעגע כל־כך. ריחה היה שונה, מגעה שונה, מבטה שונה. לא היה בה דבר מדמות “אם הבנים שמחה”, כפי שאבא אהב לכנות את אמא, מבטו נוזף ומלטף, עריץ ומעריץ. מאז החלו ללכת בלילה על הגבעות, מפוחדים מן החשיכה ומן התנים ומן המשמרות, לא פסקו געגועיו לאמא הרחוקה. החולה. אולי היא שוב בהריון. מי יודע. את האחות הקטנה קאמי היניקה עד גיל שנתיים כדי לא להיכנס להריון כך בפירוש אמרה לדודה שרינה; והדודה אמרה לה שעליה לאכול הרבה פול ולשתות כל בוקר תה עם עוקצים של ציפורן, מה שקוראים אצלנו ארִנפוֹל. כך בפירוש שמע אותה אומרת.

מן הספל שלפניו עלה ריח מבחיל. אשתה אותו ונגמור. הוא החל לשתות, מהרהר בדברים אחרים בנסיון להסיח דעתו מן הטעם ומן הריח. איך האשה הזאת יש לה ילדה אחת בלבד. בוודאי אוכלת יומיום פוּל. יותר מעשר שנים. איך לא נמאס לה? לא פלא שהבת עם אף למעלה. אין לה אחים ואחיות שיורידו לה את האף בכל פעם שהיא מרימה אותו יותר מדי.

– את רוצה עוד קקאו, עמליה מותק?

אותה שואלים. אותו לא שאלו. “מותק”. כבר כמה פעמים אמרו לה מותק. מותק אצלנו פירושו: מותך, שתמותי. הלוואי שתמות. חראם, אסור לחשוב מחשבות כאלה. אלוהים שומע. והוא יכעס. יעניש. אבל אני שונא אותה. מותר לי. להתחתן עם אחות אסור; לשנוא מותר. שתפסיק להסתכל בי כך.

לימים היא תזכיר לו שהיא כלל וכלל לא אחותו, ותשכנע אותו ששנאתו אליה היא בעצם אהבה עזה נטולת ביטחון. והיא תסחף אותו. חופשייה כחיַת השדה. שופעת ביטחון עצמי. בת־משק. והוא ייגרף כמאושר בשיכרון שאין לו גבול. עד הנישואין. והבן עודד. והגירושין. וההתמוטטות. אך כל זה עוד רחוק־רחוק.

הוא נוטל את הספל השני. לוחש לעצמו “על החיים ועל המוות” וגומע אותו כתרופה, בלא הפסקה. כשהוא גומר, זיעה נוטפת ממנו.

נחמה ומולה מחליפים מבטים. מולה עושה תנועה בראשו. היא נרמזת. מניחה סריגתה, קמה ממקומה באנחה וניגשת לקומקום. עם הקומקום בידה היא מתקרבת שוב אל ספלו המרוקן. זאקי חוסם את פי הספל בשתי ידיים רועדות ומפיו פורצת צעקה כשל חיה פצועה “לא!!!”

שלושה זוגות עיניים ננעצים בו בתדהמה.

– לא אז לא, אבל למה אתה צועק?

– משוגע – אומרת אמליה, זאת־אומרת עמליה.

והוא מסמיק. מבושה. מכעס. מעלבון. ואביה מלכסן אליה מבט נוזף, מגנה, מבויש שכך בתו נוהגת. אותו מבט אילם ומלא ביטוי שישוב ויזרוק בה כשתבוא לומר לו “אנחנו מתגרשים. זהו זה.” נחמה תבין. ותזרוק לחלל: אתה מעולם לא הבנת אותה. משפט קצר ואכזר שכל אחד משני הגברים יְיַחס לעצמו, לא יפקפק לרגע שאליו הוא מכוּון.

במשך השנים נמצאה שפה משותפת. בעיקר מאז שנולד עודד. היו מזכירים לו את הקקאו של היום הראשון. והוא היה צוחק בהנאה כאילו כל זה עבר ואיננו, נמחה ללא שיור, ואומר לה לחותנתו המזדקנת "אם רק תזכירי קקאו

– אני אצעק!״

ללא שיור – מתהרהר לו מולה ודוחף משקפיו במעלה חוטמו – כאילו לא למדנו על חוק שימור האנרגיה; כאילו כל העולם אינו מודאג מפסולת־חומרים־מזיקים שאינה מִתכּלה לעולם.

כשהתחילה נחמה מנדנדת לו על אוניברסיטה ועתיד ואופציות פתוחות, פיתח לו יצחק אמירה שמחציתה צחוק ומחציתה רצינות. היה מתחייך מלוא פניו השזופים ואומר לה "אם רק תזכירי אוניברסיטה – אני אצעק!״ והיא, גם היא מחויכת, היתה שוקלת לו מידה כנגד מידה ואומרת: פרא־אדם נשאר פרא־אדם; מן היום הראשון ראיתי שאתה כזה.

התרגלו. התחיל סולח לה לנחמה לבנים וחזיות שנהגה להשאיר פזורים במקלחת, ומקוֹממים. והיא התחילה סולחת לו גמיעות קולניות ומחיטות אף שופריות. התחיל אפילו טועם את עוגות הגבינה שלה. לא דג מלוח, תודה, באמת לא; אני יודע שזה טעים, אבל…

על מבשלות הקיבוץ היו לו, כלחבריו, טרוּניות קשות. נבצר ממנו להבין מדוע אין רואים כאן אורז, פשוט אורז, אפילו פעם בשנה. כּוּסמת ושוב כוסמת ושוב כוסמת. השם בלבד היה מעורר בו בחילה. שלוש ארבע פעמים בשבוע אותה הקללה.

עמליה טענה שהוא מפונק. אני המפונק? – היה מתרגז. אני אוהבת לראות איך שאתה מתרתח; זה מגרה – פחד. עברו עליהם כמה חודשים סוערים. אחרי החודשים באו השנים. ארוכות. היה קורא לה בחיבה אמליה, במ“ם סגולה, והיא היתה נהנית הנאת נסיכה שירדה אל־העם ומחזירה לו “זאקי” ו”אַבּוּס עֵינוֹ" ועוד מלים שקלטה מחמותה שעלתה ובאה.

היום בו גילו שיש לו אמא ואבא. שאינו יתום. אז כבר ידע עברית. הדהים אותם. כל־כך מהר, כל־כך יפה השתלט על השפה. לא אהב לספר להם על מה שהיה שם. במבטיהם קרא עליונות. ואפשר שמבטו הוא ראה הכל מלמטה. כשהיו מפצירים היה מספר דבר זה ודבר אחר, עוקף דברים שחותם פרימיטיוויות טבוע בהם, כגון נדוניה כגון נרגילה כגון סליחות. פעם אחת, באקראי, סיפר להם על אבא ועל אמא.

– אבל אמרו לנו שאתה יתום!

– אמרו “ילדי סוריה” – תיקן מולה – ויש ביניהם יתומים.

– אמרו שהוא יתום – התעקשה, כמי שנוטלים ממנו את הבכורה.

– אבל אני לא יתום. מה אני יכול לעשות.

וכשנכנס לבית השימוש להתייחד עם עצמו, כדרכו, היטה אוזן ושמע:

– אולי הוא בונה לו אשליות. מסרב להודות.

– מדמיין ומשכנע את עצמו שהם חיים?

– אהמ…

– אז צריך לתת לו לטפח את זה? לחיות בעננים?

– צריך להתייעץ עם המטפלת.

– כאילו שהיא מבינה יותר.

זמן־מה עקפו את הנושא כאילו הוא חבל ובביתו של תלוי הם יושבים. פעם אחת שמע אותה פותחת את ליבה בפני בעלה.

– נחמד ומתנהג כמו ילד נורמלי, אבל אילו ידעתי שאינו יתום ספק אם הייתי לוקחת אותו לאימוץ.

– מה זה קשור?

– אצלך שום דבר אינו קשור. לא עברה שנה מאז נפטרנו מן ה“פרימוּס” שגר אצלנו בתוך החדר האחד ושיבש לנו את כל החיים. רק התחלנו לחיות כמו זוג, עם קצת פרטיות. רק התחלנו להתפנות קצת לעמלינקה. לא הייתי מכניסה סתם ילד – שוב אופן חמישי בעגלה אלמלא חשבתי שיהיה חלק מן המשפחה.

– אם אני סופר נכון, יצחק הוא אופן רביעי. שלושה היינו בלעדיו.

– אתה יודע למה אני מתכוונת.

– יודע. ואינני יודע. במה מפריע לך קיומם של הוריו מעבר לגבול?

– זה מפריע לו. להתקשר אלינו. להיות בן־משק. ומעבר לגבול זה עוד לא מעבר לסמבטיון. עוד תראה, יבוא יום והם יגיעו. והוא ישוב אליהם.

– הלוואי. ייטב לו. וייטב לי.

– לך?

– שהרי אז תירגעי.

ולאחר הרהור

– אם תירגעי אי־פעם.

– אתה יודע שזה התחיל מיום שהכניסו לנו את הפרימוס.

– הוא היה שקט כמו דג.

– שתק כדי להיטיב לשמוע. כל רחש, כל מלה נלחשת. כל לטיפה שמע, כל מגע. הייתי שומעת איך נעצרת נשימתו. ודמי היה קופא.

– את יודעת שלא מרוע לב עשו לנו את זה. לא היה שיכון. לאוהלים דחסו ארבעה־ארבעה, והוא – בוודאי שהוא לא נהנה מזה.

– נדמה לך

– את… את… את…

…מפלצת. תגיד וירווח לך. תמיד אני האשמה. אני הרעה. ואתה – נפש יפה. מבינה. אגס רכרוכי! רקוב!

יצחק נכנס, מקדים שריקה (“קול דודי”) לכניסה. צר היה לו שהם רבים בגללו. ידע שעם כניסתו ישתתקו ויתאפקו, ואם נותרו עוד חיצים באשפתם, עליו יוציאו אותם. מוטב כך.

כשנודע שאביו ואמו הגיעו, שתקה נחמה ולא אמרה למולה “מה אמרתי?!” אבל שתיקתה רעמה. חשמל היה באוויר. בשתיקה הכינה קפה, בטריקה הגישה עוגה. הרדיו צרח בקולי קולות ואיש לא הֵעז להנמיכו. שלוש פעמים פגשה נחמה את צרתה החלבית. פעם שניה ביום החתונה ופעם שלישית ביום הברית. זאקי העדיף לנסוע לראות את הוריו בבת־ים. הם זקנים וקְשָׁה עליהם הנסיעה הארוכה, היה מתנצל.

יא־בני, יא־זאקי – אמרה פעם אמו, מתנשמת בכבדות, זקופה במיטתה על כרים וכסתות – גבר בלא אשה זה כמו בית בלי מזוזה, זה כמו ציפור בלי כנפיים, זה כמו… אלוהים לא ברא את האדם שיחיה בגפו.

– אבל, אמא…

– בלי אבל ובלי חבל. אני יודעת מה שעבר עליך, יא־בני. אִלִי פַאת – מַאת, מה שעבר – נקבר. עכשיו שא־נא עיניך וראה את בת־דודתך את ג’וליה. אלמנה צעירה ויפה ממנה אני בכל חיי לא ראיתי. וממשפחה טובה… כאן צחקה צחוק שניער את כל גופה ונתגלגל לשיעול קשה. הכאבים ניכרו בכל תווי פניה. הגיש לה כוס מים והיטיב כסותה וכסתותיה. מזרועותיה היה הבשר תלוי מדולדל, כאינו שייך. המגע העביר בו צמרמורת. לרגע נבהל מתחושותיו.

גש אליה, אל ג’וליה, ותאמר לה שאני מבקשת – שוב תקף אותה שיעול – שאני מבקשת שתקנה לי חוטי דֶה־אֶם־סֶה, מאותם שקנתה בהנחה אצל הסיטונאי עבאדי, בהרצל.

אשה יפה היתה ג’וליה וכל פגישה עימה היתה מעבירה בו ריגושים שאין לטעות בהם, אך חוֹמה שקמה בינו ובין העולם הישן עברה חצצה ביניהם. חוֹמה גבוהה ואטומה. היא הגיעה ארצה בגיל ארבע־עשרה. נשארה חלבית בכל הוויתה. לא רקדה בתנועה. לא הלכה לצבא. לא קראה עיתון. לא יצאה להפגנות. לא למדה לשחות. וכשהוא גידל פרחים היא מכרה סדקית בחנות. ונוסף לכול היא בת־דודתו.

פעם אחת משכו אותו בלשון והוא סיפר ש“שם” מרבים להתחתן אלו באלו ונישואין בין בני דודים רואים אפילו בעין יפה.

– אני אינני מבינה – אמרה נחמה – מצד אחד אתה אומר שהם אנשים תרבותיים…

– אמא ואבא שלך – הפסיק אותה מולה – – הרי גם הם בני דודים, ראשון בראשון: את בעצמך סיפרת לי.

– זה משהו אחר. זה דור אחר.

– כן. זה נכון.

אם לא היה הוא ביניהם, היו בוודאי נגררים לריב. נוכחותו היתה איכשהו מרגיעה אותם. הם פיתחו גאווה על הישגיו. ככל שהפך “אחד משלנו” כך שמחו בו יותר. והמפעל המשותף אפילו קירב אותם זה לזו. אפשר שלמענם החל עונה ואומר שהוא בן־משק. פעם ראשונה עשה זאת בנוכחותם, בעת ביקור של יהודים אמריקאים שאלניים, והוא ראה שמחה בעיניהם. בפירוש. מאז סיגל לו זאת כדבר המובן מאליו. אחרי הכל, שבע־שמונה שנים ראשונות. מה הן משנות. העיקר מה שבא אחר־כך. רקדן בלהקה האיזורית. שחקן מצטיין בכדורסל. מרכז ענף הפרחים. סדרן־עבודה. מועמד (כמה פעמים) לניהול המשתלה האיזורית (עם אוטו צמוד!). אשתו בת משק ובנו כמובן בן־משק. באופן טבעי היו שואלים אותו “בן־משק, מה?” באופן טבעי היה עונה הן. וכך גם עמליה. למען הקיצור. והפשטות. אם יכתוב פעם את סיפור חייו, היה מהרהר בשעות של בדידות, לפרק הזה בקיבוץ יקרא “בן המשק והאני”. אם יכתוב. אם.

יום אחד אספו את “ילדי סוריה”, שכבר הפכו צברים מחוספסים קוראי “חרא בלבּן” ומשיבי “נא באוזן”, וסיפרו להם שעומדת להגיע קבוצה נוספת של ילדים מעבר לגבול ו“מאחר שאתם נקלטתם כל־כך יפה, אין מי שמתאים יותר מכם לקלוט אותם.” שמחו הילדים. מעתה אנחנו מעבר מזה. כמעט בני־משק, יעני.

הצמידו ליצחק אחד פחוס־פנים וזב חוטם. ביום הראשון שאל אותו לשמו, אמר לו: ינטוֹבּ. חשב יצחק וחשב ואמר לו: היה לי דוד בשם זה. זה שיבוש שנשתבש אצלנו השם העברי יומטוב. תגיד ששמך יומ־טוב, טוב? אמר לו הקטן, טוב. למחרת שאל אותו: מה שמך? אמר לו, כמו שאמרת לי: יומטוב. שאל אותו, יומטוב מה? מה שם המשפחה? הרהר הילד ואמר, לא יודע. לבש יצחק סבלנות ושאל: אבא שלך ואמא שלך והאחים שלך כולכם משפחה אחת, איך קוראים לכם? אמר לו: קוראים לנו פראנג’י. אמר לו, אם־כן שמך יומטוב פראנג’י. אמר לו, לא! אמר לו, מה זאת אומרת “לא!”? אמר לו, השם שלנו אורנשטיין; ככה אבא אמר לי; בחיי אדוֹנָי וספר־התורה.

כעס יצחק כעס גדול על הילד ועל אביו, שהנה רוצים הללו להשתכנז ולהיבדל מעל עדתם. מזווית אחרת כעסו גם המדריכים ואנשי המזכירות כשהילד התעקש שירשמו את שמו אורנשטיין. “הלבנטיניות הזאת הורגת אותי” אמר המזכיר המלומד ותפס את ראשו בידיו. וכל הילדים בני־המשק והן ילדי־החוץ והן ילדי־סוריה – ירדו לחייו של הקטן.

כשהגיעו הוריו של יצחק ארצה, נתגלגלה השיחה על אשכנזים וספרדים. נזכר יצחק וסיפר להם מעשה באותו אורנשטיין, שיצא בינתיים מהקיבוץ ונתרחק מן החבורה ואין איש יודע מקומו. אמר לו אביו ליצחק: תצחק, יא־יסחק, אבל הקטן הזה אמת אמר. אמת לאמיתה. מכיר אני את אביו ואת סבו. הסב נשלח אלינו מן ה“אליאנס” כמורה לחשבון. אשכנזי היה. ואורנשטיין שמו. בא, ראה כי טוב, והשתקע. כיוון שנתקשו בני המקום בהגיית השם הארוך והנורא, נדבק בו השם “אל־פראנג’י”, כלומר האירופאי. וכך נקראו גם בניו אחריו. פראנג’י. ורק יודעי ח"ן המקום ובני המשפחה זוכרים זאת.

נתהרהר זאקי ונתאנח ואמר לאביו ולעצמו: ראה, כמה אדם חייב להיות זהיר בבואו לדון את חברו. כמה עוול כמה סבל גרמנו לאותו קטן.

אמר לו אביו: “ימי הילדות היפים, המאושרים, חסרי הדאגה” – למי היו כאלה?

נאנח זאקי ואמר: לא לי.

אמר לו אביו: שקר מוסכם של גדולים.

שאל אותו: גם אתה, אבא, סבלת בילדותך?

אמר לו: יש לך פנאי, שב ואספר לך.

אמר לו: לא היום, לא היום. יש לי פגישה חשובה בעוד רבע שעה, ואם לא אזוז מיד…

אמר לו: זוז. אינשאללה תימָצא לנו הזדמנות אחרת.

בשיחה הזאת היה זאקי נזכר בלוותו את אביו אל בית עולמו. עודד צעד לצידו, מגוּדל שפם כאבא ז"ל בנעוריו. ילד היה עודד כשנפרדו הוריו; ילד שחרב עליו עולמו.

חרד היה שמא תעו בדרך. המונית נסעה עכשיו באיזור הררי מקסים, בין כרמים ומטעים מטופחים. את פירנצה יצאו מזמן, והרי אמרו לו שה“וילה”. בפירנצה. לא התכוון כלל לגור מחוץ לעיר. זה רק יכביד, מכל הבחינות. בעוד עינו האחת גומעת את הנופים החדשים הצועקים אביב, היתה השנייה פוזלת אל המונה המחליף ספרות במהירות מדאיגה.

הוא שנא בזבוז, ולכספי הקיבוץ היה קנאי כפליים; אחת – מתוך אותה קמצנות טבעית שהיתה בו מנעוריו, בטרם היה חבר קיבוץ ולפני שעלה במעלות אנשי־כספים־ומשק הזועקים על בזבוז וחסרון־כיס ומשתכנעים מזעקתם; שנית – מתוך נאמנות לציבור שבשמו ולשמו הוציא סכומי־עתק. המועד בקטנות סופו למעוד בגדולות, היה מטיף לעצמו במטוסים, ברכבות, וליד הגה מכוניתו. תמיד נהג ביושר קפדני והחמיר עם עצמו יותר משהחמיר עם חבריו. וכאשר הצטרך בנסיעותיו המרובות למים גנובים, בעצם למים קנויים, היה מתרץ לעצמו הוצאה גדולה זו בכורח שכפה עליו המפעל להתרחק מאשתו־זו־ביתו; ולא נחה דעתו עד שחסך מפיתו להשיב מקצת מאותן הוצאות שהשתיקה יפה להן. חסך מפיתו – זו לשון מליצה שהיה נוקט בהרהוריו, כדי לומר צימצם עצמו למסעדות עממיות; פּאַתוֹס של עסקן תנועתי לשעבר הפך לשיגרת לשון אצלו, אפילו היה משיח עם עצמו.

חשש נתגנב אל ליבו של יודקה שמא לא הובן כראוי. כפף גופו הארוך וקרא באוזני הנהג: “וילה אמיליה?!”

“וילה אמיליה” – ענה הנהג, פורק שאלה ודוחה קריאה; מניד ראשו וסוקר במראה את הנוסע העצבני.

מבטו המשועשע של הנהג העמיד את יודקה על כך, שהיה מעביר בלי הרף אצבעותיו בבלוריתו ודוחף בבוהן את משקפיו כלפי מעלה. הוא כפה על ידו מנוחה, אך מצא את עצמו כעבור כמה שניות משפשף קצות נחיריו בין בוהן ואצבע. לא, גאולה לא תחזיק מעמד, אם לא יפחית העדרויותיו; לחצים מבחוץ ובדידות מבפנים; זה עלול להתפוצץ.

– אבל, וילה אמיליה בפירנצה?

– במחוז פירנצה, אדוני. לא רחוק.

לא רחוק. קרוב בוודאי שלא. חשב לומר לנהג לפנות ולהחזירו העירה. אך השעה היתה מאוחרת, ובעונה זו של השנה בתי־המלון מלאים.

– עוד מעט נגיע, אדון – הגיעה אמירה מרגיעה מן הראי שלפני הנהג; והסיפרה הראשונה מבין הארבע במונה התחלפה ל־2. יודקה תירגם לעצמו אלפיים לירטות לדולארים. אילו היה מדובר בנסיעה אחת או שתיים, מילא, אבל… לא תהיה ברירה אלא לשכור מכונית. והרי התכוון להסתדר כאן בלי מכונית, לאחר שלמד את מפת העיר וראה כמה קטנה היא וכמה רצוף מרכז־העסקים שלה. הנה חלפה ההזדמנות להוגיע מעט רגליו ולצמצם כרסו; כרס זו התופחת ממיני בצק איטלקי. ותוך כדי הליכה אפשר היה גם להספיק לראות משהו מן העיר היפה, מבלי לפגוע בביזנס שלשמו נשלח. עתה עליו לשנות תוכניותיו. הכל בגלל וילה אמיליה.

הנהג פנה אליו ובכעין שריקה קטע את הרהוריו. הוא הצביע על הר מיוער שלפניהם והרחיב חיוכו מאוזן לאוזן. “וילה אמיליה”, אמר בטון ובהבעה של קוסם המוציא ארנבת מכובעו. בצלע ההר, הרחק למעלה, מתוך עצי היער בקעו גגות מחודדים של מנזר, נעוצים בתכלת. מרחוק דמה המקום לטירה אגדית. אהיה מוכרח לשכור מכונית, חשב יודקה, אך הפּעם נלוותה לכך ציפיה לחוויה מיוחדת. הרבה בתי־מלון סואנים מול תחנות־רכבת והרבה מלונות פאר של חברות־התעופה הכיר, אך אל מקום כזה טרם הביאוהו מסעותיו.

הנהג היטה את מכוניתו בחריקה שמאלה והחל לטפס בהילוך שני במעלה כביש צר ופתלתול. אנקות הפיאט הישנה קרעו דומייה עמוקה מרוקעת זימרת ציפורים והמיית יונים. שמיים כחולים, ים־תיכוניים, נראו מבעד לצמרות הגבוהות. קרעי עננים ציוריים השלימו את התמונה הרוגעת, שאט־אט פרקה מיודקה את רוגזו. מראות ענקיות, מוצבות בסיבובים המסוכנים, החזירו זהרורים של שמש שוקעת.

הנזירות שציפו למונית בפתח הוילה לא הפתיעו את יודקה. בן־דודו, איש עסקים ואיש העולם הגדול, שהמליץ על מקום זה, סיפר לו שהפנסיון מנוהל על־ידי נזירות מן המנזר הסמוך. אך כל השאר היה בגדר הפתעה. מרבית האורחים, שנראו אותה שעה מטיילים או שרועים על כסאות־נוח, היו זוגות זקנים קמוטי־עור ומרעידי־גפיים. היה קונטראַסט מוזר בין יפי המקום ובין זיקנתם של אורחיו. אחת הנזירות קיבלה מידי הנהג את המזוודה וצעדה זקופה אל אולם הקבלה; ולא ידע יודקה, אמון על נימוסי העולם, אם עליו לנהוג בה כג’נטלמן או כלקוח. נזירה שניה עמדה עליו ללוותו, מחכה בסבלנות עד שישלם לנהג, נהנית בסתר ממבוכתו ומריגשתו. כשהתניע הנהג ונסע, נשא יודקה עיניו וסקר את הגן המטופח ואת הבניינים העתיקים מיבני־איכרים גוציים חוסים בצילו של מנזר גאה. מבטו שירד משתאה מצריחי המנזר המתחרים בצמרות, נכווה במבט מצטנע של זוג עיניים כחולות־אפורות. מיוחדות.

– אחרי, בבקשה – אמרה הנזירה.

צעדו, זה בגבה של זו. כבטכס מלכותי. באולם־הקבלה עצרה ליד שולחן עטור צלבים. ספר הברית הישנה והחדשה נח עליו סגור; ולידו, פתוחים, ספר־החשבונות וספר־האורחים.

– השם, בבקשה?

– יהודה. יהודה נוראל, הושיט לה דרכונו והוסיף כמתנצל: כאן כתוב ז’ודה, ז’ודאס, אבל הצורה הנכונה, העברית, היא יהודה.

הטיפול כאן היה אישי. האחות לינדה היא שרשמה אותו והיא שליוותה אותו לחדרו.

– תוכל לפנות אלי בכל ענין. תמיד לשרותך.

בחופזה סקר את עור פניה. ורוד, חיוור, מתוח, מסתיר בתוכו שני אגמים כחולים אפורים ומבליט זוג שפתיים סגולות. פנים מוקפים שביס נזירות לבן מעומלן, שהזכירו ליודקה את סימטאות ירושלים העתיקה, שבהן היה פוגש משתאה ומסוקרן נזירות צעירות ונאות, סוגרות בשחור ובלבן של לבושן על עולם מלא מסתרים ומסתורין.

אותו לילה שקע בשינה עמוקה, שנת יגעי־גוף ורגועי־נפש. עם צלצול השעון זינק ממיטתו והיה סוקר, תוך כדי רחצה, את החדר הכפרי העתיק בו ישן. מזוודתו המשובצת היתה החפץ היחיד בחדר שיוצר בחמישים השנים האחרונות. מן הכל נדף הוד של עתיקות פשוטה, כפרית – החל מן הריהוט הכבד ומיטת העץ הענקית וכלה בקירות הלווחים ובקורות התקרה. כל דריכה על הריצפה הרעועה הרעידה את הארון הגמלני והצלילה את קערות הנחושת התלויות מעל האָח.

לא היה לו פּנאי ליודקה, שכן לאותו בוקר נועדה לו פגישת עסקים חשובה והוא רצה עוד להספיק לגשת אל הדואר. למכתבים מן הבית ציפּה. אלמלא היה צריך לחכות למונית היה מוותר גם על ארוחת הבוקר, אך האחות לינדה דאגה שיאכל דבר מה תוך כדי ציפייה עצבנית למונית.

בתור ל״פּוסט רסטאנט" גברה בו מתיחותו. חרד היה שלא הגיע מכתב. אם אין מכתב – סימן רע הוא. אולי היתה לה איזו התפרצות, ואולי הם סתם כועסים. יש להם סיבה טובה לכעוס עליו, כשם שיש לרבים בקיבוץ סיבה טובה לקנא בו. שיקנאו. אפשריים שני מצבים בלבד – היה אומר לגאולה – או שאתה מקנא באחרים או שהם מקנאים בך; ואני מעדיף את האפשרות השנייה. למען האמת, יש כנראה מצב שלישי, שאתה מקנא ומקונא כאחד, הנה –

הושיט את דרכונו לפקידה החיננית, ועד שבדק את לבושה ההדוק ואת מילוּיו השופע והמתפרץ בעיניים תאבות (לעזאזל, שבוע מחוץ לבית וכבר ניצת כמתבּן), סבה העלמה בכיסאה, ריפרפה באצבע על פני כמה תאים והושיטה לו מכתב. ועוד מכתב. שניים! תודה חטופה. נעיצת־עיניים טורפנית אחרונה, והוא יצא מבית הדואר להתייחד עם המכתבים בבית קפה סמוך. האחד מן הבן. בכיתה י“ב, בסוף י”ב, והוא מוצא פנאי לכתוב לאבא. נאה, בחור יקר. גבר. לא פעם נכווה יודקה מלשונו השנונה של הבן, והתנחם בזה שלשון־תער תעזור לו בעולם זה, שבו מוטב שאתה תהיה המחזיק בתער; אפילו בקיבוץ. הוא מספר על חג העצמאות. בבית הספר האיזורי ייחדו לכבוד החג יום עיון על הנושא “זהות יהודית”. יפה מאוד. הפתיחה היתה מצוינת, כותב הבן, אך השאר חנטריש. בבית היתה ארוחה חגיגית עלא כיפק והקְראות כאורך הגלות. “פעם הסתפקו בהגדה אחת לשנה – בפסח; ועדת התרבות החדשה המציאה גם הגדה ליום העצמאות.” אחר־כך פתחו לונה־פּאַרק בחורשה. כולם השתוללו והשתובבו ונהנו. “חוץ מאמא, כמובן”. החג הגיע לשיאו בקומזיץ סביב מדורה, שבו “לא תנחש, אבא – אכלנו סטייקים מבשר חזיר. כל הקיבוץ! וזה השתלב נפלא בנושא זהות יהודית. חבל שהמרצה ההוא חזר לירושלים עיה”ק ולא נשאר איתנו לקומזיץ" – כך מסיים הממזר. ציניקן ללא תקנה. כמו כל בני דורו.

אל אותו קומזיץ מתייחסת גם האשה במכתבה. “הצעירים צדו שני חזירי־בּר לקראת החג. זה חסך המון כסף, כי מחירי הבשר, כידוע לך, האמירו מאוד וסטייקים לכל המשק זה לא הולך ברגל. אתה יודע, יודקה, שלי אישית זה לא איכפת. אני נהנית מנתח בשר־חזיר בכל הזדמנות. אבל קיבוץ החוגג את חג העצמאות על בשר־חזיר – משהו צורם יש בזה.”

תמיד תמצא במה לבקר את הקיבוץ. מעולם לא הזדהתה איתו. וכי אכלנו אי־פעם כשר? ועוד היתה לה החוצפה לומר לו ערב נסיעתו “אתה מעולם לא חיית בקיבוץ, יודקה. אתה מנהל אותו, מייצג אותו וגר בו. תמיד נוסע ממנו. ואותי אתה משאיר לחיות בקיבוץ שלך. שקועה עד צוואר.” כמה שנאה שפעה ממנה. הכל אצלה בשפע, אם אהבה ואם שנאה: מידה בינונית – ממנה והלאה. על כל אדם בקיבוץ היא יודעת מספיק “עובדות”, כדי להכפישו בעיניה ובעיני בן־שיחה. עכשיו יצאה חמתה על החזירים. חזיר במסעדה ברומא – דליקאַטס; חזיר בקומזיץ – “משהו צורם”.

אבל לא בזה עיקר מכתבה. שוב פגעו בה. כמה שהיא נוטה לגוזמה – בנושא הזה הצדק אתה. קשה להאמין – חוסר טאַקט כזה. אסיפה כללית בערב יום השואה (השנה הוא חל במוצאי־שבת, נכון) ועל סדר יומה “קבלת סטודנטים מגרמניה”. כשנזכרו שצריך “לעשות משהו ליום השואה”, עשו משהו (צפו בצוותא בטלוויזיה) ודחו את האסיפה. עכשיו היא מחכה בעצבנות ובמתח נפשי לאסיפה ולתוצאותיה. אינה ישנה בלילות, כך היא כותבת. חרֵדה מן הדיון לא פחות מאשר מתוצאותיו. הדיון הקודם, לפני הרבה שנים, זכור לה בקצות אצבעותיה, בעור בשרה.

יודקה נזכר, תחילה הוחלט שמקבלים סטודנטים מכל מקום, בלי שום הפליה. ניסוח הומאני. לאחר שכמה מניצולי־השואה החלו לחפש קיבוץ אחר לעבור אליו, התעוררה ועדת־החברה והביאה הצעה, שהתקבלה פה אחד: מתוך התחשבות ברגשות חברים, ולו מיעוט קטן, וכו' וכו'. מה הניע את המשק להעלות שוב נושא כאוב זה? בוודאי תצפית כוח־האדם לקיץ. הצורך להשתלט על הבציר והקטיף. העונה הבוערת.

יודקה נעץ את כפית הגלידה בפיו והסתכל בבהלה בשעונו. כמעט סחה דעתו. לא נורא, נותרו שש דקות עד הפגישה. מבטו נמשך אל קירות השיש הצבעוני של הדואומו, גולת הכותרת של עיר יפהפיה זו, צריך למצוא פנאי ולהיכנס. אולי אפילו לעלות למגדל. לא לשכוח להביא את המצלמה. ״ארזתי לך את המצלמה, יודקה. פעם ראשונה בפירנצה – אולי תרצה לצלם”. אילו היה איתה, היה מקל עליה. אולי. עכשיו היא לבדה, מסתגרת בחדרה־מבצרה ומתכננת מה תאמר באסיפה; מדמיינת כיצד יגיבו יריביה. שומעת באוזני רוחה את נהימות אי־הרצון ואת העלבונות המוטחים בה. מפריזה, כדרכה, הן בדברים שהיא עתידה לומר והן בדברים שהיא עלולה לשמוע. יראה את העימוּת בנושא זה ונמשכת אליו. כאן ביתי; ובביתי איני רוצה גרמנים, גם כאלה שטרם נולדו כשכל זה קרה. ולנסוע בפולקסוואגן את נוסעת – יאמרו לה. חריפים שכמותם. ועל העבודה מה יהיה – זאת יפתרו אחרים? — יתיזו בפניה. את אינך חייבת לשבת איתם לשולחן אחד – ינסה מישהו “מעשי” לרכך את המכה.

אנשים טובים, הטובים באנשים (“עזוב אותי עם ‘טובים’, יודקה, בחייך”), ומסוּגלים להיות כל־כך רעים זה לזה, לפעמים.

בסוף מכתבה של גאולה, כמה שוּרות מהבת. פותחת בנשיקות ומסיימת בנשיקות. ממהרת אל החבר שלה שבא היום רק לכמה שעות ועליו לחזור לבסיס עד הערב. “אז אתה מבין, אבא. רק מוּכרחה לספר דבר אחד, נורא מצחיק. היום בשתיים היתה ברית־מילה של דורי – הבן של צחי ומלכה. אז ברגע האחרון מי יורד מהאוטובוס, אם לא ההורים של מלכה. יהוּדים דוֹסים, מצחיקים. כתבו שלא יבואו, בגלל מחלה – ובאו. אני החלפתי הפסקה בבית־התינוקות, אז הייתי שם. ואני רואה פתאום את הרופאה שלנו באה לעשות את הברית; ולא תאמין, אבא, דווקא היום בא־לה להופיע במכנסיים קצרים. לא חשוב איך היא נראתה, אבל היית צריך לראות את פרצופם של ההורים הדוסים כשהבינו מי עומד לעשות ברית־מילה לנכד הראשון שלהם. הסבא סרב להיות סנדק. “אין בעיות” צעק שמואליק. הוא התנדב “להחזיק את החבילה” ועשה שישו־ושימחו, כמו שאתה מכיר אותו. זהו זה, אבא. צ’או. ותחזור מהר. ואל תשכח מה שביקשתי. אבל רק פיליפס, זוכר?”

נותרו לו שתי דקות עד הפגישה. אדרבא, איחור קל יראה לו שאיננו רץ אחריו. מדייק היה יודקה לאחר כחמש דקות לפגישות שכאלה. רגליו משכו והלכו אל המדרגות הרחבות שבפתח הקתדראלה הענקית, הדואומו. אך בטרם הגיע לשם נמשכו עיניו אל השער המוזהב של מבנה קטן העומד מובדל ממול (צריך לשאול מה זה שם בדיוק). עשרה תבליטים מוזהבים, זוהרים באור השמש, תיארו תמונות מן התנ"ך. אלה הם “שערי גן העדן” – שמע מדריך תיירים אומר לעדרו. צריך פעם להיכנס, סיכום יודקה לעצמו; אם לא עכשיו, אימתי?

איפה אותם ימים שלימד היסטוריה בכיתות־ההמשך. באיזו התלהבות דיבר על אמנוּת הרנסאַנס. ועתה הוא עומד כאן כהדיוט, שאינו יודע ערכן האמנותי וההיסטורי של שׂכיות־החמדה הללו. פּאר הרנסאַנס. באיזו מסירוּת נכנס אז להוראה. (תראה, יודקה, אין מישהו אחר. ושנת־הלימודים נפתחת בעוד שבועיים. אתה רוצה שלא ילמדו היסטוריה?? שב על החומר ותכין. סיכמנו). נכנס לבית־הספר ושכח את כל השאר. באותה מסירות ובאותה התלהבות הפך עתה לסוחר ומשווק. שערי גן־העדן יישארו נעוּלים בפניו. די לו בהצצה חטופה מבחוץ. אלמלא הזהב הנוצץ בשמש, הרי לא היה רואה אותם כלל. ועכשיו קדימה אל הפגישה. איך אמר לו פעם הבן, “ביזנס ביזנס תרדוף”. מכל מקום, יהוּדה נוראל אינו ממבלי העולם הללו השרועים על מדרגות הכנסייה, עם גיטאַרה ושק־שינה ופנאי אין־קץ.

איש־העסקים פגליאצ’י, שאיתו הסב כל אותו בוקר, היה סוחר ממוּלח וקומוניסט שׂרוּף. שמע שימעו של קיבוץ ורצה לדעת ממקור ראשון טיבה של “הסחורה”. איך למשל חוגגים את האחד במאי, שאל את יודקה. ויודקה, איש חסד ואמת, גימגם בטרם השיב. דובר אמת היה יודקה ולא רצה לומר דבר שאינו כך; אך לא רצה לספר לאותו פגליאצ’י שאין חוגגים בקיבוצו שלו את חג הפועלים, שחדלו אפילו להניף דגלים אדומים על האסם, שיוצאים בו לעבודה כבכל יום. פתח וסיפר על מה שהיה לפני עשר שנים כאילו היה עכשיו; והתנחם בליבו, שאם אמת אין כאן, גם שקר גמור אין בזה; וחסד הוא עושה עם בן־שיחו, איש אַחוות־העמים. סיפר על תהלוכות ועל דגלים, על סיסמאות ועל חולצות כחולות, על משאיות עמוסות נוער המגיעות למיפגנים בעיר, על שבתון ואווירה של חג ומועד.

– נאה נאה – אמר פגליאצ’י – אני מוכרח פעם לבקר בקיבוץ. כשראה יודקה שהלה מרוצה ממשמע אוזניו, נסחף וסיפר כיצד גם לחג חרותנו, הוא חג המצות הוא חג האביב, הכנסנו שירי עמלים וסיסמאות פועלים, כגון אותו דין דן דן דין שהמקהלה שרה בליל הסדר, ועניינו צבת על סדן (דין דן!) שקשרה עיגול חסין (דן דין!) וכו' וכו'.

– נאה נאה – אמר פגליאצ’י – ״לא־כלום אתמול, מחר – הכול" – זה צריך להישמע מעניין בשפת הנביאים. אתה מוכרח לבוא ערב אחד לביתי, מר נוראל. היכן אתה מתגורר?

– וילה אמיליה.

– וילה אמיליה? מאַמאַ מייאַ! אצל הנזירות.

ולאחר שנרגע ראשו מטלטוליו ושבה אליו נפשו, לחש פגליאצ’י, בעוד ידו משחררת עניבת־חנק שלצווארו: אל אלוהים, וכי לא מצאת לך מקום נאה ממנה?

יודקה כבר היה משוכנע, זה כמה ימים, שאין מקום נאה ממנה. אחר יום שכולו משא־ומתן של חולין, מאושר היה לעלות אל ההר הרוגע. מצפה היה לאותה ברכת שלום רפה שבפי האחות לינדה. שמח היה לקבל מידיה אל שולחנו את בקבוק יינו השמור לו לבדו. איש־העסקים שבו נקשר אפילו אל מנהלת הפנסיון – נזירה זקנה זעופת־עפעפיים, שהפעילה את כל העסק בניד עפעפיה וברמיזות עיניה.

התכליתיוּת של הנזירות הללו שבתה את ליבו. היעילות שלהן. הן ניהלו את הפנסיון בצייקנות, בדבקות למטרה. עשו עסקים יוצאים מהכלל. יודקה, שהיה מקורב לענייני בית־ההארחה במשקו, שוחח עם כמה מהן והעלה מסקנה, שהן משכמן ומעלה מן העסקנים־שהפכו־לאנשי־עסקים שם בבית. כל יום עם עלות השחר היתה נשמעת זימרת תפילה נעימה והארמונית, שהיתה נמזגת לתוך חלומות שחרית שלו כמי־מעיין הנספגים בחולות. ומבעד לקולות הסופּראַן והאַלט הרוגעים היו נשמעים, כבר בשעות הבוקר, צלצולי טלפון שבישרו ביזנס. ענייני העולם הזה היו קרובים ומובנים להן יפה, לנזירות. בעזרת־השם הן עושות הון, גיחך יודקה לעצמו. רמת השרות, הניקיון והאוכל עלו על כל מה שהכיר. רק בבדק־הבית לא עשו די. מדרגות העץ העתיקות היו משופשפות עד כדי כך, שאורחים רבים היו מועדים בעלותם או ברדתם. המעקה היה רעוע. גזוזטרות העץ, שמהן נשקף נוף הרים ירוקים, נעו תחת הרגליים כאילו עוד מעט יתמוטטו. קשה להאמין שרשלנות היתה כאן. שמא רצו הנזירות, המבינות ללב נופש ותייר, לשַמר את אופיו העתיק, המתפּורר, של המקום. אך הרי רוב הדיירים זקנים. וסכנת נפשות יש כאן. פליאה היא. ישאל את האחות לינדה.

נהנה היה להחליף עמה מלים. ומבטים גנוּבים ימתקוּ. מעין רומאן סתרים חרישי נתרקם ביניהם, ענוג כמשיכה טמירה שבין הר לאגם סמוכים זה לזה וניבטים זה בזה ותקועים במקומם. אלמלא היתה נזירה… היה מתחיל הרהור ואינו מסיימו. ומה אם היא נזירה? שטויות. ושמח היה לרוץ לעסקיו ולהיפנות ממחשבות של איוולת למעשים של ממש.

עד שערב אחד, גילתה לו סוד משיכתה אליו. תינוקת היתה כשפרצה המלחמה. נזירות הצילוה מגורל בני־עמה, נזירות גידלוה וחינכוה. מוצאה נודע לה לא מכבר. ועתה תוהה היא על עמה ועל דתה. קוראת הרבה בספרים. אינה יודעת עדיין מה תעשה. בינתיים רוצה לדעת, לשמוע ככל שתוכל. שמחה היא לפגישה עם כל יהודי. אך אין הם מדברים אל ליבה, יהודים אלה המזדמנים לפנסיון. יהודי ישראלי מעולם לא פגשה. היה אחד, אך לא עלה בגורלה לטפל בו; וזה נודע לה אחר שעזב. עכשיו היא רוצה לשמוע. סַפֵּר, ספר כל מה שתרצה.

והיתה שותה את דבריו בצימאון, ערפל דק על תאומי אגמים, אפור גובר על כחול. תינוקת שנשבתה לבין הגויים – נתהרהר פסוק מאֵי־אָן בראשו של יודקה, בעודו מספר לה, ללינדה. לינדה זו שאינה לינדה כלל. הרבה סיפר לה אותו לילה. על ירושלים סיפר ועל קיבוץ שלו סיפר ועל קיבוץ גלויות סיפר ועל עברית שנתחייתה סיפר ועל שלוש מלחמות סיפר ועל מה לא סיפר.

על מכתבים שבאו אליו מביתו לא סיפר.

אם מישהו ראה אותה פעם קושרת שיחה יבוא נא ויעיד. אני מעולם לא ראיתיה בכך. ולא פגשתי איש שיכול היה לומר, שוחחתי עם בלה על דא או על הא. מקדימה היתה שלום לכל אחד, גם לצעירים ממנה; אך ליותר משלום ומה־שלומך לא הגיעה. בעצם כולם היו צעירים ממנה, אולי מלבד שניים־שלושה סבים וסבתות, השוכנים סמוך לחדרה.

תארו לכם תמיהה שתמהתי כשהתחילה מחייכת אלי, מתעכבת לידי או מחכה לי בצל עץ בראותה אותי קרב והולך לאורך המדרכה. לאחר שזכתה לתגובה אוהדת על שלום רפה שבפיה, אזרה אומץ והחליפה אתי מלה או שתיים. “סיפרו לי שאתה כותב”, זה היה המשפט השלם הראשון ששמעתי ממנה. והשיחה הארוכה ביותר שהתנהלה בינינו, אחרי שבוע, היתה בערך כך.

– שלום, בלה.

– אוה, שלום. אולי… תיכנס? לרגע.

והסמיקה כנערה שהעזה והזמינה אליה לראשונה את אלוף נעוריה.

– חדר יפה יש לך. נעים וקריר.

תרתי באפלוּלית אחר האורלוגין, ששמעו שמעתי וקולו עדיין לא הגיע לאוזני. הוא היה בפינה על הקיר, מעל כוננית גדושה ספרים – פעלתן, מלא חיים, מנצח על הדממה.

– אתה כותב סיפורים. לילדים.

לא שאלה. בכל זאת עניתי ואמרתי: כן. לפעמים. כשיש פנאי.

– ספרות זה דבר יפה – אמרה, כאילו לעצמה.

– אהמ…

– וילדים זה דבר יפה.

– נכון.

נשתתקה. ומבטה היה הולך ושוקע בתהומות סמויים; מבט עמוּם סוגר על סוד גדול, רחוק; מסתכל ואינו רואה; ואתה מתבונן בו ואינך רואה מבעדו דבר, פרט לעצב גדול, עמוק.

יראתי לקרוע את השתיקה. זעתי במקומי בחוסר מנוחה. כיחכחתי בגרוני. היא ישבה שם ולא היתה אתי. עיניה, שהיו שקועות עמוק בחוריהן, כאילו מסך ירד עתה עליהן. קמתי ויצאתי על בהונות רגלי.

– שלום, בלה, – לחשתי מתוך נימוס וסגרתי אחרי את הדלת.

– שלום. ותכתוב, לילדים.

לא ראיתי אם קמה, אם זזה באומרה זאת. כבר הייתי בחוץ. ברחתי על נפשי. נסתי מן התוגה שעלתה על גדותיה ואיימה להציף אותי.

ופעם אחרת רק עד המרפסת הגעתי. רציתי לשמוע את קולה, והעציצים היו לי תירוץ. לא הפרזתי כשאמרתי לה שצמחים כה נאים לא ראיתי מעודי. נבוך ממלים אלו, העלולות להתפרש כחנופה ריקה, ניסיתי למהול אותן בדיבורים יתירים. שאלה טפשית נתמלטה מבין שפתי:

– מה את עושה להם, שייראו כך?

– אני… – לאטה ונעצה בי זוג עיניים שיופי עתיק ונדיר משומר בהן, בוחנת אם ראוי אני לאמון – אני… מ־ד־ב־ו־ת אליהם.

נזכרתי רכילות שהיתה מהלכת בקיבוץ, שמדברת היא אל חדרה ואל חפציה. שמעו אותה אומרת “שלום, חדר. אני חוזרת בעוד רבע שעה”. ממבע פניה ניכר כי היא מאמינה שזו ורק זו סיבת יופיים וייחודם של צמחים אלה שבעציציה. כָּפפתי גופי וסקרתי את העציצים ואת שוכניהם אחד לאחד, מלטף גבעול ועלה בראשי אצבעותי, והלכתי לי, דומם ומשתאה.

משתי שיחות אלו ואילך, מעין שותפות של סוד קשרה בינינו. רק כשמצאו את מחברת שיריה והביאו אותה אלי לתרגמה לעלון ליום השלושים הבנתי טיבה של ברית סתר זו, ונתחוור לי שאכן היתה זו ברית־סתרים. ביקשתי, התחננתי שיהפכו ויהפכו בחפציה ובספרים הרבים שהשאירה, שמא יימצא יומן; ולא נמצא. היו בה, במחברת העבה, מחברת משבצות גדולות מפוספסות עם קו־שוּליים אדום משוך משמאל לדף, שירים אחדים קצרים פשוטים. רוב הדפים היו ריקים. באותיות גוטיות מסולסלות ובשפת עם־לועז היו כתובים השירים. בצמצום ובצייקנוּת. אם נכתבו בנעוריה או בזיקנתה איני יודע. אם נכתבו ברווחי זמן גדולים או קטנים רק בוחן כתבי־יד יוכל לומר. בכל־אופן שונים היו כתבי־יד ראשונים מן האחרונים, שבראשונים היתה ידה איתנה ורעידותיה מעטות. מכל השירים בחרתי לעלון אחד, ואיני יודע עד היום אם טוב עשיתי, ואם טוב בחרתי. העורך ביקש שניים־שלושה ונתתי לו רק אחד. פטפוט יתר אינו יאה לזכרה, אמרתי. וזה דבר השיר.

אני מדברת אליהם

והם אלי שחים

מטים אוזני־עליהם

פותחים פיהם־פרחים

אנחנו משוחחים

הצמחים ואני

אני והצמחים

צמחים ללא פירות

ובלי הרבה פרחים

ביקשתי לחקוק שורות אלו על מצבתה של בלה. אמרו לי שזה יעלה הון תועפות. ויתרתי, שהרי ממילא ינצחו אנשי הכספים. ויתרתי גם משום שידעתי שדרכה היה לוותר, תמיד לוותר; לסור לצד הדרך ולתת לאחרים לעבור, אם באים מאחוריה ואם ממולה.

אם לומר את כל האמת, היה לו לשיר הזה בית נוסף; בית שלא נגמר. והוא היה מחוק בשני קווים מצולבים, רעוּדים. איני יודע מה אמת גדולה יותר, השיר כמות שנכתב או כפי שנמחק. ומכיוון שאיני רוצה ליטול על עצמי שיפוּט, אביאו בפניכם.

פעם –

שׂחתי שׂמֵחה לצמחַי:

נותרתי בחיים

ונשארתי אדם

אדם חי.

הללויה!

שמעתי אותם נאנחים:

מה יתרון לו לאדם

על פני הצמחים

בלה מעולם לא סיפרה על עצמה. בכל־זאת התהלכו סיפורים עליה. סיפרו למשל שאימה מתה בלדתה אותה. גם זאת סיפרו, שסופר מהולל מסופרי אומות־העולם היה מחזר אחריה עד שנתיאש.

יודעים היינו ששנתיים תמימות הסתתרה בארון בגדים מפני הצורר. רק בלילות היתה יוצאת ומתהלכת בחדר הסמוך, בחשיכה, בדומיה, בחרדת־מוות. אפשר שמאותם ימים סיגלה לעצמה אותו דיבור עם עצמה, בניע־שפתיים ובמשיכת־גבינים ובנדנודי־ראש; אפשר גם קודם לכן נהגה כך. סיפרו שאביה היה סוחר עתיקות עשיר, חנותו מרכז משיכה לתיירים מעבר לים. בא הצורר הנאצי ושדד את כל רכושו, ואת מה שלא יכול היה לטלטל ניפץ. את חפצי הבית “הצילו” מן הדירה נזירות חסודות, בל יהיו לבז לקלגסים. לאחר שיצאה בלה מן המחבוא ושבה למחוז ילדותה ראתה שנותרה יחידה מכל משפחתה. הלכה לאותו מנזר, אולי תמצא שם זכר לילדות ולנעורים, לאבא ואחים ואחות; אם בחפצים שונים ואם במכתבים ובתצלומים. הביאו בפניה כמה חפצים נטולי ערך על מגש ואמרו לה: “מה ששלך ושל בית־אביך יכולה את לקחת”. נטלה רגליה והיתה סובבת הולכת במנזר כבתוך שלה; צועדת גאה ומאיימת והנזירות הנבוכות בעקבותיה. רהיטים וכלי אוכל וחפצי נוי רבים ראתה והכירה, ולא מלאה ליבה לומר להם “גזלנים”. שאלה על מכתבים ועל תמונות, והנידו בראשיהן. יצאה מהן בידים ריקות ובפחי־נפש.

למחרת, לאחר ליל־נדודים, שבה ועלתה אל המנזר. הלכה ועמדה מול אורלוגין שהיה תלוי בחדר עבודתו של אבא; ראתה שעודנו מונה ושוקל את הזמן כאילו לא אירע דבר. היו עיניה נעות עם המטוטלת לכאן ולכאן שעה ארוכה, עד ששמעה לפתע את קולה יוצא ואומר: זה שלי, זה של אבי, זה היה של סבי. לא סגרה פיה ולא זזה משם עד שנטלוהו ונתנוהו לה ונפטרו ממנה ומגחלי עיניה. מגחלי עיניה נפטרו, מגחלי גיהינום ספק אם נפטרו.

כיצד עלתה לאונייה לעלות לארץ וכיצד עלתה ובאה אלינו לגבעה סיפור ארוך הוא ותמוּה. סיפור לעצמו. לא אגרר אליו, שלא כל חוליותיו ידועות לי ואלה הידועות אינן מתקשרות. אלמלא בְּבֶּלה מדובר, הייתי אומר עורבא פרח הביאן, את החוליות הללו של סיפור המעשה התמהוני.

כשבאה אלינו בחרה לעצמה את ביתה. הא כיצד? רצו לתת לה חדר שנתפנה בבית הורים. אולם היא ראתה צריף נטוש בחורשה ושאלה אם קשה יהיה להתקין דלתו שתיסגר ולזגג חלונותיו. לא רחוק היה הצריף מבתי־הזקנים וניאותו לבקשתה. כל־שכן שרבו הקופצים על כל חדר, ואף על מחציתו של חדר היו מתדיינים ומתדחקים.

מה הסתבר? יונה היתה דוגרת סמוך לחלונו של אותו צריף, כמטחווי־זרוע ממנו. ראתה בלה אותה יונה דוגרת יום, דוגרת יומיים, דוגרת שבוע; אמרה לעצמה, אם מצאה היונה שזה מקום נאה להקים בו קן, מה אני שארצה מקום טוב ממנו. נכנסה לצריף וניקתה אותו. קירצפה כל אריח ומחקה כל סימן שהותירו בו זיקנה ועזובה ודיירים לשעבר. היתה מנקה וקושרת ידידות עם היונה. זו מנקה וזו דוגרת, זו דוגרת וזו מנקה. ושתיהן מצפות ליום הגדול. היום שבו בקעו הגוזלים היה יום חג לשתיהן, שיר כתבה בלה לאותו מאורע, וטעמי עמי אם איני מביאו. אם לא רצתה לגלות פצעיה בחייה מי אני שאחשפם במותה.

מלבדי היו לה כמה ידידים בין הילדים הקטנים. ומנין לי שידידהּ הייתי, שקראה לי פעם להחליף נורה שנשרפה ופעם אחרת ביקשה שאנסח לה מברק תנחומים והיתה כאמור שומרת לי חיוכים. מרבית הילדים היו מפחדים מפניה. פעם ראו אותה ילדי הגן לאחר מקלחת, מייבשת את שערה הפרוע הדליל, ומאז פשטה שמועה: בלה היא מכשפה. אפלולית־תמיד שבחדרה וריח מוזר שעמד בו חיזקו את השמועה. שאלות תמהוניות שהיתה מציגה לילדים בשפה בלתי־מובנת, בלי לצפות לתשובה, הגבירו את חרדת הקטנים. עירית נשבעה ששמעה אותה משיחה עם יונים ועם בולבולים ועם צופיות; היא שואלת והציפורים משיבות והיא מנידה ראשה בדברן. איריס בת החמש הוסיפה משלה וסיפרה שראתה אותה מדברת אל קלפים שפרשה טורים־טורים על שולחנה, מרימה קלף ומלחשת, פותחת אחר וממלמלת מלות־קסם. ואילן בעל־הדמיונות גימגם מהתרגשות וסיפר שפעם, בלילה, כשהלך לחדר ההורים שלו, עבר ליד הצריף וראה ינשוף אמיתי עומד על שיח מול חלונה של בלה ומחליף עמה דברים. “ואם אתם לא מאמינים, אז אתם יכולים להתחבא מאחורי החלון אפילו עכשיו, ולשמוע איך היא מדברת עם השממיות.” שהיה חדרה מלא שממיות, ושהיתה אומרת להן שלום ולילה־טוב וחג־שמח – זאת ידעו ילדי הגן “מְמִזמן”. האמינו איפוא לאילן. נמנו וגמרו שבלה מכשפה, אולם נחלקו הדעות אם מכשפה טובה היא או רעה. הלכו אל תרצה הגננת ושאלו. נחרדה תרצה ואמרה, מובן שהיא טובה. שמעו מה אמרה, אולם ראו חרדתה, ונותר הספק בליבם.

ילדי הגן שמרוּ סודם. אל הקטנים מהם לא ירדה השמועה. וכך היו אורן ודגנית באים אליה יד־ביד לבקש סוכריות, שהיתה נותנת תמיד במאור־עיניים תמורת תודה בלבד. לא היתה מנשקת ומטרידה ושואלת שאלות כמו הסבתות האחרות. מקור לא אכזב של ממתקים היתה להם, והיו חוששים שמא ייבש המקור. יום אחד אזרו עוז ודגנית פתחה ושאלה:

– מתי תמותי?

לא היתה מוּרגלת בשיחה, כל־שכן עם פעוטות, כל־שכן בנושא כזה.

שתקה והרהרה מה תשיב.

– את זקנה זקנה זקנה, נכון? – שבר אורן את השתיקה.

עכשיו אפשר להשיב.

– נכון, זקנה מאוד.

– ומי יגור בחדר שלך כשתמוּתי? – לא הרפתה דגנית.

– אף אחד. – פסק אורן.

ורצו החוצה, מוצצים ולוצצים.

פעם קרבה קבוצת ילדים אל הצריף. תוכי שברח מכלובו היו מחפשים. בלה עמדה ותלתה כבסים.

– של מי את?

נצטמצמו שפתיה של בלה. מיצמצה בריסים ארוכים על עינים דועכות ואמרה ברפיון:

– של אף אחד.

– למה אין לך ילדים?

– אינני יודעת.

– אז של מי את?

הבינה שלא תצא בלא תשובה. אמרה:

– של הצמחים.

וכשראתה שהקטנים לא באו על סיפוקם, הוסיפה:

– ושל הציפורים, ושל… החורשה.

דיברנו עם בלה של החורשה, סיפרו אותו יום הקטנים לגדולים. והיה השם בלה־של־החורשה פושט בין הקטנים כולם. לימים התחילו גם הוריהם משתמשים בו, ונגאלים משאלות מביכות.

בלה אהבה את החורף. יש אומרים, משום שמארצות הקור באה אלינו; ויש אומרים, בגלל הסוודרים אהבה את החורף. בחורף היתה רואה את מעשי־ידיה מחממים את הגופות הזעירים של ילדי הקיבוץ. מכונת־סריגה קנו באותם ימים שבאה אלינו, ולא מצאו מתאימה ממנה להיצמד אליה. למדה את המלאכה והיתה מוציאה מלאכת־מחשבת מתחת ידיה; גם כשרעדו הידיים.

בחורף לא נפרדה ממטרייתה; מטרייה שחורה שהביאה עמה משם. בקיץ היתה מהלכת לאיטה, שמשייה בידה. הילדים היו שואלים בתמיהה מדוע היא פותחת מטרייה בקיץ. באביב היתה בלה עומדת ומסתכלת בניצת הרימון, כיורדת אל סודות צמיחתו. בסתיו היתה נחפזת לסרוג ולסרוג, סורגת וחולמת על שלכת אלף הגוונים שבארץ הרחוקה, ארץ שילדה אותה והקיאה אותה, ארץ שנופיה יפים וזכרונותיה מרים.

אתמול באה אלי הספרנית. ושמא תמולו של אתמול היה זה, שמאותה שעה שקעתי בדפים אלה ושכחתי חליפות העתים. באה אלי הספרנית. בתוך ספר מספריה של בלה, ספרו של היינריך בל, מצאה דף מצהיב ועליו כמה שורות בכתב־ידה. לא הייתי מעלה על דעתי שבלה התעניינה בביליארד, אמרה לי הספרנית הצעירה. נטלתי ממנה את הדף וקראתי:

הנסיכה ושפת־הסתרים.

פעם אחת, לפני הרבה שנים – אולי ארבעים שנה, אולי חמישים שנה, אולי אלף שנים — חיתה בארץ יפה וקסומה נסיכה יפה וקסומה. היא חיתה באושר ובשלווה בארמון אביה המלך, בארץ שלגים ויערות ונחלי מים רבים. והנה קם מלך רשע בארץ שכנה, שחלם להשמיד את כל המלכים אשר על פני האדמה ולרשת את נחלותיהם. התחיל כובש ארץ אחר ארץ, הורג את מלכה ושוחט את כל צאצאיו, לבל יהיו תובעים לכתר. הגיע אותו רשע לממלכת הנסיכה. קורבנותיו הראשונים היו המלך ובניו. מששמע שיש גם בת למלך, שלח להביאה. והיא סגורה בראש מגדל מבוצר, צריחיו מגיעים לשמיים. זכרה הנסיכה אותה שפת סתרים שלמדה בילדותה מפי קוסם עברי זקן, שפת עופות השמיים וצמחי האדמה. קראה בצרתה לציפורים. באו ונטלוּה ונשאוּה לארץ רחוקה־רחוקה.

פשטה הנסיכה בגדי חמוּדותיה ולבשה בגדי אכרים, ולא _ _ _

קראתי ושבתי וקראתי את האגדה. שמרתי אותה אצלי. אמרתי בלבי, אתפנה יום אחד ואשלים אותה. חוב זה, לפחות, אני חב לה לבלה של החורשה, שראתה בי ידיד.

א

חמישה שיחי ורדים צומחים מול פתח ביתי. שיחים גבוהים ונאים ובריאים. בפריחתם מושכים הם כל עין. בעצם ידי שתלתים וזה היה המעשה החקלאי ביותר שעשיתי אותה שנה, אני שבתעודת־הזהות שלי רשום “חקלאי”, ככל חברי הקיבוץ.

שאלו אותי כמה שתילים אני רוצה, ועניתי חמישה. סתם כך. אולם אמי בטוחה היתה שמפני עין הרע הבאתי חמישה, ובירכה אותי פעמים רבות על תושייה זו, שלא היתה בי. הכחשותי נתקלו בחיוך אמהי סלחני, רב־נסיון, מסתיר־סוד. בבלי דעת נתכוונת לכך, בני – היה חיוכה הכבוש מלחש – אלוהים שם בליבך מחשבה לטובה. משל יד אחת עשתה עם אלוהים לגונן עלי ועל ביתי. מכל מקום – היתה שבה ובוחשת בנושא, כמדברת אל עצמה – טוב הדבר שיש כאן חמישיה, מול הכניסה ממש.

כשחזרה אמי וביקרה אותנו, כעבור שנה, שוב לא העלתה את הנושא, כדי לא להעלות את חמתי. במסירות משקה היתה את השיחים, בהיעדרי. ופעם, כשהקדמתי לשוב ותפסתיה בכך, סגרה את הברז בחיפזון ואמרה: ורדים יפים, בלי עין הרע; כשיתנו פרחים גדולים, אעשה לכם מרקחת. הילדים צריכים לדעת מרקחת ורדים מהי הוסיפה, כמתנצלת. תמיד היתה מגייסת את הילדים לצידה, כשחשה או חששה שאין מעשיה לרוחי.

הרבה שנים עברו מאז. אמי הלכה לעולמה. הוורדים עומדים על המשמר יפים מאוד, בלי עין הרע. הילדים כבר אינם ילדים: זו מגהצת מדיה בשבת, וזה מפזר רגליו בהרים ובכפרים, זו מתרפקת על דודה, וזו – על בעל־נעוריה. מצפה לנכדים סורגת האשה ואופה, נאנחת ואינה יודעת על מה.

ב

השמים כחולים להרגיז. אף לא ענן אחד. יום אחר יום אחר יום. איזה מין ינואר הוא זה! הבקרים קרים, והלילות קופאים בחוץ. הטמפרטורות מתחת לאפס והאנשים מתחת לשמיכות. התנור החשמלי פועל כל הלילה. והזוגות נצמדים, סופגים ומספיגים חום מבעד לפלאנל. יותר קרוב, עוד יותר. וקולו של קריין מצונן מן הטראנזיסטור: קרה בעמקים; נזקים לחקלאות; פרי־ההדר נשחת.

שיאים של קור וגשם אַין. הדשאים הצהיבו, כוסו שלכת של עצי אגוז ותות ושאר עצים. הציפורים ציפו לגשם. החקלאים. העלמות שקנו מטריה ומגפיים ולא השתמשו בהם. העולם כולו חיכה. מה יהיה, שאלו האנשים זה את זה. התלוצצו: אני משקה את הגינה היום, מחר ירד גשם; החלטתי לנעול מגפיים, אולי זה יביא את הגשם…

חמה של חורף, חמימה ומלטפת, הוציאה בצהרי היום את האנשים מן הבתים, את המורות והכיתות מן הסדר והמשמעת, מנסה לתת פיצוי על קור הבקרים והערבים, על הגשם הבושש לבוא.

– שנה כזאת אינני זוכר, – אמר הזגג בן התשעים. באידיש. (לסבול תשעים חורפים ולהתהלך זקוף. ומחייך!).

– גם אני איני זוכר, – השיב לו הנויניק, מגרד רעמתו הערמונית, כמנסה לזכור מה.

– כן, – נזכר ופנה אלי בקריאה – מחר אשלח לגזום את הוורדים שלך.

ורדים גבוהים, יפים. תפארת ביתי. חיץ בין גינתי הפרטית ובין העולם. חיץ ריחני, צבעוני, קוצני. בכל שנה גוזמים אותם. החיץ נעלם. ומערה המרפסת מייחל לצמיחתם המחודשת. אחר־כך תבוא פריחה יפה מקודמתה. נהדרת.

והוא שלח אותה לגזום. מבעד לחלון שמעתי קול מריצה, ופתאום, מקרוב מאוד, קריאת כאב רכה: WOW! הצצתי וראיתיה מוצצת אצבע שנדקרה, נועצת עין עוינת בשיח הקוצני. היא שבה וקירבה את המריצה אל השיחים, לקלוט הגזם הרב הצפוי, הרימה זוג עיניים כחולות, גדולות וחולמניות כנגד השמים, (אלוהים, אלו עיניים!) והלכה לאכול את ארוחת הבוקר.

מן החלון ראיתי עבים מתקשרים. השמים האפירו, הנמיכו. וכשחזרה והחלה לגזום, החלו טיפות יורדות. יורדות ונבלעות באדמה הצמאה. אך נוגעות, ולא נודע כי באו אל קירבה. היהיה זה גשם, או שמא שוב מיקסם שווא, כמו בשבוע שעבר? מתוך נימוס פתחתי ושוחחתי עמה על כך. גם הודיתי לה על עבודתה בגינתי. סוף־סוף זרה. וזר להם, לזרים, חוסר־הנימוס שלנו.

את שמה לא ידעתי. בושתי להודות בזה, שמא תיפגע. הייתי רואה אותה הרבה, כמו את כולן, ולשמה לא שאלתי. באות והולכות, הולכות ובאות. לא פעם התעכב מבטי עליה, עולה ומטפס, מפשיט וחודר. חזרתי ובחנתיה: פני בובה בחלון־ראווה. האף מעוך מעט, כאילו התחרט היוצר ופגם בה, לאחר מעשה. שיער בהיר ורך, שופע, לא־מסורק; כמה טיפות גשם נאחזו בו, ממאנות לחדור, מסרבות להיספג. הגוף היה עטוף בבגדים מסורבלים, שניסו לשווא להעלים נשיותו, להסתיר עגלגלותו המתפרצת. המכנסיים היו מתוחים על העור כנצמדים אליו מפני הקור. שורה של כפתורי מתכת נראתה מבעד למעיל הפתוח, יורדת מן הטבור אל פסוקת עמידתה האיתנה, הגברית משהו. “הך הכפתור וירעשו הסיפים” – הצטטט פסוק בראשי והלם ברקה.

נשתלהב דמיוני.

ג

שאלה מה צבע הוורדים על כל שיח. אנגלית של לא־אנגליה בפיה. מארצות־השפלה? מארצות סקאנדינאביה? לא לימדתי אוזני להבחין על־פי המבטא. בדברה, נהרו חיוּת וחן והפשירו את קפאון פני־הבובה; זרמו ונקווּ בזוויות שפתיה. קר היה להן, לשפתיים הבקועות. והרי היא מארצות הקור, אל חלוני.

כל עוד ירדו טיפות, עמדתי ושוחחתי אתה שיחת־נימוסין יבשה. מירווחים גדולים בין שאלה לשאלה, מבטים מגשרים עליהם. הרגשתי בכל חושי שהגשם מתקרב. גשם שוטף.

– האדמה משתגעת לקצת גשם, – אמרתי. – העצים, השיחים, הפרחים.

– גם אני.

התגובה הקצרה, הבלתי־צפויה, העלתה חיוכים. חיוך נקשר בחיוך. מבט במבט. כמיהה עזה עלתה וגאתה בתוכי. המחשבה על מה שטמון בה בערימת בגדים זו, האיצה את פעימות הלב. בדמיוני ראיתי אותה כחרשף היוצא מעלעליו. עיני בלעו את שפע הבלונד; חשתי מגע שערה בראשי אצבעותי.

עצמתי עיני לרגע.

ד

לא בלי רטט קל בברכיים, פתחתי ואמרתי לה: עוד מעט ירד גשם עז, שמא… תיכנסי לשתות משהו חם?

איני יודע מה היתה עונה, אילולא הגשם ששעה לתפילתי והתחיל לידות בנו טיפות כבדות כברד. תוך מחצית הדקה נרטבנו כהלכה. צווארה התכנס אל־תוך צווארונה כראשו של צב, והיא רצה כמבוהלת אל חדרי. WOW! – זה כל מה שאמרה ברוצה פנימה, מלכלכת את הפרוזדור בכתמים של בוץ (אשתי כועסת כל־כך כשמכניסים בוץ אל הבית). WOW – שבה ואמרה, חולצת נעליה הגבוהות ומשלחת אותן לפינה בחבטה, כולה שובבות. אחריהן עפו בקשת, אל אותה הפינה, גרבי הצמר הצבעוניים. ואחריהן זוג מכנסיים רטובים, שהחליקו מעליה מבלי שנגעה בכפתורי המתכת אך כיווצה עגבותיה בתנועה חתולית, טילטלה מותניה לכאן ולכאן והם נשרו ברשרוש. בבעיטה קלה הגיעו אל אותה פינה. הרמתי את הכסת שעל המיטה והיא זינקה פנימה והתכרבלה, מסתירה באגרופיה את בית־בעילתה, תולה בי זוג עיניים צמאות ויראות, מרטיטה ראשה ככלבלב להינער מן הטיפות האחרונות.

WOW! – זה כל מה ששמעתי ממנה. כל־כך הרבה גונים ובני־גון היו בקריאה חייתית זו שלה. לאחר אותו WOW מסוער ומסוחרר של שיא ושובע, ניסיתי לדובבה, אך לשווא.

– אני יודע שאינני הראשון – אמרתי, תולה שאלה בסוף אמירה.

היא היתה על גבה, ורודה ורדוּמה ורווּיה. פשקה שפתיה בחצי חיוך, אך לא אמרה מלה. בתנועה יגיעה הרימה יד מוכתמת בבוץ ומנתה על אצבעותיה; בבוהן החלה ובזרת כילתה. אם־כן, אמרתי בלבי, אני החמישי, בלי עין הרע.

ה

כשפסק הגשם, יצאתי מחדרי. האוויר היה נקי ומרוחץ; רווּי וריחני וצח. נשמתי מלוא ריאותי והתנערתי מן ההזיה. שלושה ורדים היו גזומים. המריצה עמדה עזובה, מלאה למחצה. הנערה לא היתה. מעניין היכן מצאה מפלט מהגשם. נערה לא־מכוערת, בלי עין הרע. גם לא יפה. גברית כזאת. אף מעוך, שפתיים מבוקעות, מבט של עגל בן יומו, פלומת־שפם בהירה, עגבות נעריות. קשה לדעת אם עלם לפניך או עלמה.

מוזר, אינני יודע אפילו את שמה. אילו שאלתי לשמה, הייתי יודע לפחות את המלה הראשונה באותו משפט הזמנה, שניסיתי בשפתי. ניסיתי. ונסתי.

נסתי ממה – מגשם בעתו?

על מרפסת ביתו בקיבוץ, מול דשא מוריק עטור עצים ופרחים, יושב היה אברוּם ומהרהר באותו טיול שעשה עם אביו לפריס לפני הרבה־הרבה שנים ובאותה קפנדריה שעשו בסופו. היה זה ערב קריר לאחר יום קיץ חם. גלים־גלים עלו ובאו הזכרונות. צמד צופיות קטנות, זכר יפהפה ונקיבה אפורה, קיפץ מפרח לפרח על שיח היסמין שממולו. מקהלות ציפורים הנעימו לאוזניו והשרו עליו שכחה פתוחה לזכרונות.

יער בוּלוֹן. האגם. הפרחים. הציפורים. הוויכוח אם מסוכן לשוט בסירה. איך שאודט הרגיזה את אבא ורחמו התחיל לצעוק ולגמגם; התאדם כסלק; עיניו כמעט שיצאו מחוריהן. טוב שאבא וכלתו אינם חיים בעיר אחת, חשב אז בפעם הראשונה ולא האחרונה; צחק בליבו והיה מהרהר – כלתו השנייה של מישל־אפנדי בוודאי שלא תגור איתו. ומי למשל תהיה כלתו השנייה? גלריה של עלמות עברה אז לנגד עיניו הצמאות, עיני רוחו. כמעט שנדרס בחציית הכביש.

החורשה בגינוסר. כל־כך הרבה ציפורים באוויר! אילו היה כל עלה פותח פה ומצייץ לא היתה הזימרה יותר מקיפה, יותר נפלאה. עדיין לא היה יודע להבדיל בין ציפור לציפור. דיטה על גבה. – לא ידעתי שהחיים יכולים להיות כל־כך יפים. ציפה שתאמר שזה בגללו, בזכותו. שתקה. עצמה עיניה. – גם אצלנו יהיו פעם עצים גדולים כאלה ומיליון ציפורים? – יהיו, דיטה, יהיו; אצלנו זו רק התחלה. – אני רוצה להאמין לך, אברום; למה אתה רחוק? לקחה את ידו והניחה אותה על שיפולי ביטנה.

תנועות הבטן של אותה חשפנית בפריס; רכות וקצובות; ומפתות. גם אז על שפת הכינרת הזכירו לו ריתותי ביטנה של דיטה אותה תמונה שרדפה אותו שנים והקיזה זרעו בלילות. ביטנה של דיטי היתה אז כדייסה שרתיחתה איטית, עולה ומתגבעת לקראתך על אש קטנה. בטנך ערימת חיטים; שיר־השירים; מי שלא נעץ אצבעותיו בערימת חיטים לא יבין לעולם יופיו של אותו דימוי. אה, החורשה שליד גינוסר. הפעם הראשונה. לא, השנייה. על מצע עלים וזרדים, סוודר שלו מתחת לראשה ושמים כחולים קלויים מציצים מבעד לענפים אל תוך סירות עיניה החותרות בסערה אל חופי רוויה.

בחורות במכנסיים קצרים. אופנת ארץ־ישראל – קרא לזה אבא. ביום בואם לתל־אביב המיוזעת, בדרכם חזרה מפריס. כל־כך קצרים, שאלמלא גומי מהדק שוליהם, לא היו מסתירים דבר. מישל היה עסוק בענייני הסניף של חתנו ברחוב נחלת־בנימין: הסניף היחיד שלא עמד עדיין על רגליו. יצא אז אלבר לימים אחדים אל קיבוץ אחד בעמק הירדן לבצור ענבים. איזה דוד רחוק, שני בשלישי, היה חבר באותו קיבוץ. המכנסיים הקצרצרים שבכאן, החום הכבד, ובשילות האשכולות בכרם הטריפו עליו את דעתו. כשעלתה השמש וגבר החום החלו עולות חדשות שביניהן לפשוט חולצות. שתה ושתה ושתה, ולא נשבר צימאונו. צינת הריצפה הלחה בחדר־דודו היתה דבר בעיתו. שירה בחברותא על דשאים לעת־לילה הגבירה את התלהבותו מן החיים הללו. למחרת העירו אותו בשעה בלתי־אפשרית. העבודה המפרכת והחום הגובר והולך, כמשבי רוח מפיתחו של גיהינום, כמעט שקיררו התלהבותו. זו היתה פגישתו הראשונה עם קיבוץ.

אחר־כך בא אותו ביקור עם אבא בקיבוץ הסמוך לעיר. קיבוץ גדול, עשיר. אלמלא אמרו לו למישל קיבוץ עשיר לא היה מטריח עצמו לראותו. בא, ראה, נדהם. עשירים, וכך הם לבושים? אינם מתביישים ללכת בבגדים מטולאים ומלוכלכים כפלאחים מסכנים? ומנגבים זיעתם בכובעיהם כנערי הגויים בשוק. וכל־כך הרבה אבק. איך אפשר להיות בתוך אבק כזה, לנשום אותו בשכבך ובקומך, שלא לדבר על בלכתך בדרך? הרי אפשר לעשות משהו נגד זה. והאוכל שלהם – חראם להזכירו; בושה וחרפה וכלימה. לא צורה ולא טעם. והכל כזית. חמאתם מרגרינה ולבן שלהם מים, וזיתים שלהם כחריונים. שו האדא (מה זה); לא חבל עליהם על הבחורים והבחורות הללו, שבוודאי סבלו דיים עוד בטרם באו לכאן? אה, מניין אני יודע שסבלו? שאלה יפה. אלמלא סבלו היו עוזבים את ארץ מושבם? ואלמלא היו עניים, בְּעיד עאנאק (רחוק ממך), היו באים לכאן או היו נוסעים לאמריקה? אמור לי אתה. הווי אומר, סבלם סבל כפול – רדיפות ועוני; ואני איני יודע מה גרוע ממה.

רק מן הפרות התפעל מישל. ולא מן המכוֹנה, כדרך תיירים, אלא מתבונתן של הפרות, הנוהרות מרצונן לחליבה ומתדפקות על השער כיודעות מה מצפה להן. ישתבח שמו – אמר – ישתבח ש־מו! יש־ת־בח ש־מוֹ!! (וכל שווא של שְׁ־מוֹ נע ומתנועע יותר מקודמו). אמת, גם השבּאבּ של הקיבוץ – שבאב! כל אחד גֵ’דע. אבל – הנשים… צ’א־צ’א־צ’א… לא תראה אשה שאינה לובשת בגדי־גבר ולא תמצא אחת המטפחת את חינה. צוחקות בפה מלא ופתוח ומרעישות עולמות כגברים. אפילו צעדיהן צעדי גבר בנעליים הגבוהות הללו ובגרבי־הצמר המגולגלים עליהן. יא עַייבּ־א־שוּם! (אוי לה לאותה בושה).

– אגב, יא אלבר, בית־כנסת ראית שם? אני אינני זוכר. אולי לא עברנו על ידו. ואתה יודע, אלבר, מה עוד הייתי רוצה שתברר שם, אם כבר אתה נוסע מחר לשבוע ימים לקיבוץ? תשאל אותם ככה מן הצד, מן־הון־להון, אם אמת הדבר שאין הם מקבלים כסף תמורת עבודתם; אם גם המנהלים עובדים ללא שכר ובלי הטבות ותגמולים למיניהם. אני רוצה לדעת את האמת. אם שינו טבעו של האדם, הרי שעשו מעשה; אבל אני איני מאמין בכל השטויות הללו. מה שהמזכיר סיפר גם אני שמעתי; אבל אתה תשאל אותם ככה, בשעה של עייפות, כשהלשון נוטה לפטפט. ואל תשכח להתפלל בזמן. ובעוד שבוע, אינשאללה, ביום שני הבא עלינו לטובה, אתה בא ואנחנו אורזים ונוסעים.

הוא בא. ואבא ארז ונסע. לא בלי שערוריה קולנית. אלבר נשאר והפך לאברום; לא באחת; תחילה נקרא אברהם ואחר אב־רם, במלעיל; מכאן ועד לאברום אין הדרך רחוקה: רק שאלה של זמן. זה היה לפני עידן ועידנים ומחצית העידן; ואולי יותר. זה היה? זה קרה לו? או שמא סיפור הוא שקרא בספרים, על אדם אחר במקום אחר? מישל השאיר כאן את בנו? לא ייתכן. כן, האחות מזל תפקח עין (ותשלח כעכים) והגיס יבקר אחת לחודש ויגניב לכיסו כמה לירות עטופות בנייר (מתנה בסתר). וכשירצה לשוב, הדרך פתוחה כמובן, הבית שלו. ואל ידאג להוצאות הנסיעה. מי יודע, אולי חודשים אחדים של עבודה קשה ירפאו אותו משגעונותיו.

דיטה יצאה אל המרפסת והסתכלה באהבה בבעלה השקוע בהרהוריו. בשעות שכאלה היתה מתקפלת ומנסה שלא להפריע. עמדה ותהתה אם לשאול אותו מה ישתה. הביטה בו ושתקה. נתפס מבטו ברשתות עיניה ונתחייך אברום, כמי שחוזר הביתה מעולמות רחוקים. – מה אתה רוצה לשתות? –משקה קר. ותוציאי לי קצת גרעינים ובוטנים. – כן, פאשא. היא אהבה לפנקו; והוא חיבב אהבתה זו והוקירה. כשיצאה ובידה קערת גרעינים ובוטנים ופוסטוקים, היה שוב אברום שקוע בהרהוריו. הושיט ידו אל הקערה, אך עיניו היו במקומות אחרים, בזמנים אחרים.

מי יגלה עפר מעיניך, אבא. אילו יכולת היום לבוא ולראות את בנך מגַזְבֵּר בסכומים של ששה־שבעה אפסים בהצלחה ובממזרות ששום ספרא לא ייבוש בהם, אולי היית סולח לסורר והיית נח בעפרך ביתר שלווה. הרי קוץ הייתי בגינתך; גינה שטיפחת ועדרת והשקית בזיעתך.

אחר־כך הגיעה אמא. המסכנה. ניסתה להשיבו הביתה; או לפחות אל דרך הישר. – ואם כל־כך התאהבת בארץ־ישראל, אז תצא אל אחותך מזל בתל־אביב. עיר שכולה יהודים תל־אביב, עיר גדֵלה ומתפתחת ואדם צעיר כמוך… הוא התעקש. אין טעם להתווכח עם הורים. – מה מצאת כאן שאין במקום אחר? – אני מרגיש כאן חופשי, אמא. פעם ראשונה בחיים – חופשי. – חופשי, חופשי ממה? – חופשי מכסף; רחוק משליטתו ומשעבודו. והתחיל להרצות לה על הכסף מקור כל־רע. והיא לא הבינה. הבן־אדם חופשי, בני יקירי, רק אם יש לו כסף, הרבה כסף. שמא משעבודו של אבא רוצה אתה לצאת, יא־בני, כי אז…

ישבה איתו ימים אחדים. כיבסה בגדיו להלבינם; ניקתה חדרו שלא זכה; ניסתה לפענח שמות של ספרים שנתגלגלו בכל פינה. בחוש הבינה שזהו האויב – אילו היו לך קצת פחות ספרים וקצת יותר ממחטות. אני אקנה לך כמה חולצות וכמה ממחטות, אלבר. – אל תקני! לא אקח! ואל תקראי לי אלבר בחדר־האוכל. בשבילי אתה אלבר; תמיד היית ותמיד תהיה אלבר. נסעה לתל־אביב ושבה; ושבה לדבר על ליבו. אם אינו רוצה לגור עם אחותו, שממילא דירתה קטנה, תיקח לו דירה או חדר בקרבת־מקום. אולי יפתח חנות כלשהי, או שמא ילמד משהו. – אתה יכול ללמוד מה שאתה רוצה; אני מבטיחה שאבא לא יתערב. – אינך מאמינה שטוב לי כאן? אינך מבינה? – לא, אינני מאמינה ואינני מבינה. – תראי, אמא, החיים כאן… נקיים יותר מבכל מקום אחר בעולם. הסתכלה על בגדיו המלוכלכים ועל נעליו המעופרות ועל דבלולי שערו הדבוקים מזיעה, ולא ידעה מה הוא שח.

הטלפון צילצל בחדר ואברום קפץ והרים את השפופרת. דיטה באה אחריו עם כוס קפה קר. פתחה את ידו הפנויה וסגרה אותה על הכוס. את העוגה הביתית דחה בניע ראש ובחיוך כלפי אשתו. דיטה שמה את הצלחת בסמוך; ידעה שעד שיגמור את השיחה, תיגמר גם העוגה; שסירובו סירוב של כרסתן הוא ולא של שָׂבַע. כעבור דקה או שתיים מצאה אותו שוב שרוע על המרפסת, נינוח. נטלה את הכוס הריקה ואת הצלחת עם הפירורים ושבה אל מטבחה הקטן.

אילו היו מספרים לו אז, בשנותיו הראשונות במשק, כשהיה שקוע בבניית חיים חדשים, שונים מכל מה שהיה, שיבוא יום והוא יגלגל בכספים ויתגלגל בשווקים ובבנקים ויעשה בשם הקיבוץ ולמען המפעל כמה מאותם מעשים שאביו עשה למען ביתו היה אברום מתקומם ובועט ואינו מאמין. אילו היו מספרים למישל שאלבר בנו יתמחה בתעלולים פיננסיים כגזברו של מפעל תעשייתי אדיר היה מתגלגל מצחוק.

אברום נמנה על ראשוני המפעל ומקימיו. חיפשו מישהו שיידע להסתדר עם הסוחרים הממולחים, ולא נמצא טוב ממנו. בית החרושת צמח וגדל והסתעף והסתנף; ואם בתחילה היה זה קיבוץ שיש לו מפעל, הרי בשנות השבעים היה זה מפעל שמנהליו ובכירי עובדיו חיים בקיבוץ הבנוי לצידו. ככל שגדל המפעל גדל ראשם של ראשיו. ואברום אשר על הכספים נוהג ביד רמה. התקציב פתוח והיד רושמת והכרס גדלה, ככריסו של אבא עליו השלום. ככל שהתבגר הלכו וגברו בו קווי דימיונו אל אביו; רק רום קומתו של מישל לא היה לו; קצר היה כבני טאוויל. בעצם גם צבע עיניו וגון שערו היו כשל אימו. ובכל זאת היה בו משל מישל יותר מאשר משל כל אדם אחר.

– מה עושים אצלכם במפעל? היו שואלים את אברום, ותשובתו תמיד בדיחה בדוקה: – כסף. – שאלתי מה אתם מייצרים, מה אתם עושים? — ועניתי, עושים כסף; הרבה כסף. שכן מה שייצרו בו באותו מפעל, לאחר שיצא מחיתוליו, סוד ביטחוני היה ואסור היה לפרסם טיבה ונתיבה של התוצרת. וחוץ מן החברים והילדים וקרובי־החברים וחברי המשקים בסביבה ואנשי המוסדות הקשורים לקיבוץ והפועלים השכירים מן העיירה הסמוכה – הם ובני ביתם ואנשי סודם איש לא ידע מה בדיוק מייצרים בו ולאן נשלחת התוצרת. באגף החדש ייצרו לשוק ולא למערכת־הביטחון, אך לא אלאה אתכם בפירוט טיבו ומיכּונוֹ ובעיותיו המיוחדות של האגף החדש, ולוּ מן הסיבה האחת שכל זה נכתב בעלון המשק ואפשר לקרוא בו הכול שחור על גבי לבן.

אם הזכרתי מאמר זה בעלון, מן הראוי לציין שהוא חתום ואינו חתום; בסופו כתוב א‘. תרצו יש כאן חתימה. שכן מי אינו יודע מי הוא אותו אלף. תרצו, אלפי אל"פים יש בעולם וחמישים לפחות בקיבוץ. הרבה לפני שנכנס למפעל היה אברום מנאמני העלון וחתימתו תמיד אלף, ללמדך שמן הצנועים הוא; שכך דרכם של קיבוצניקים, להטביע כל מה שמבליט ומייחד אותם בבריכה הכללית. ומעשה באחד, שאיני רוצה לנקוב בשמו, שהיה חותם מ’ שהיא קיצורו של מישה וכשהחל לכתוב בעיתונות עמד על כך שתישאר חתימתו מ‘. אמרו לו, כיצד יידעו הקוראים מי הכותב? אמר להם, מי שאינו מכיר מי עומד מאחורי מ’ זאת זה עשרים ושתיים שנה, אינו ראוי שיקרא דברַי.

אם יבוא פעם חוקר וירצה לעסוק בתולדותיו של הקיבוץ, ימצא ים של עלונים. ובתוך אותו ים יתבלטו איים־איים של אל"ף. ואם יתמה מה קרה באותן שלוש־ארבע שנים שיצאו עלונים לאור ולא נזכר בהם שמו של אברום, לא באלף רבתי ולא באיזכור אחר – יענו ויאמרו לו: ששש… זקס. כלומר, עניינים שאין משיחים בהם בפומבי הוציאו את אברום מן הקיבוץ, ועוד לא הגיע הזמן לספר עליהם. כשיגיע – נספר. ותאמין לנו, סיפורים שלא ייאמנו נספר.

חבל־חבל שלא זכה מישל ולא יזכה לדעת מה עשה בנוֹ באותן השנים. הוא נפטר ביבשת רחוקה בשיבה טובה, ואחד הדברים שהעכירוּ שנותיו האחרונות היה דאגתו לאלבר. סכנות גדולות לבן הזה ראתה לינדה בחלומותיה, ומישל פירשם על־פי דרכו.

שוב צילצל הטלפון. רק מי שאין לו טלפון בחדרו חושב שזו זכות יתירה. טירדה שאין כמותה.

מדברת נירה. תגיד, מה פתאום שולחים כל־כך הרבה חבילות־של־פרי לסוחרים ולכל מיני… ומי בכלל החליט על זה?

– אני החלטתי. זה מספק אותך?

– לא את מצפוני. כחברת…

– עד כמה שידוע לי, נירה, את אחראית על הדואר, לא על המוּסר הציבורי.

– בעיני זאת שחיתות. במה זה יותר טוב משוחד?

– ובעיני זאת מתנה לחג. כך נהוג בעסקים. ואת דוחפת את אפך לעניינים לא לך.

– אני חברת משק בדיוק כמוך, אם לא איכפת לך.

– החבילות הללו אינן נשלחות בשם המשק. זה מטעם המפעל ועל־חשבונו; מובן?!

וטרק את השפופרת.

רגוז ומתוח שב אל המרפסת. רק עתה החל להרגיש בזבובים הטורדנים, שאין איש דואג להדבירם במשק הזה, והיה מכה בהם בחימה. ישב על כסא־נוח שחיכה לו בהכנעה והיה משחזר שוב ושוב לעצמו אותה שיחה אווילית, נאבק עם מצפונו מזה ועם גאוותו מזה. מפני־מה כל דבר כזה מוציאו מכליו, שאל את עצמו כדרכו, ולא ידע להשיב. ואילמלא הניחה בתו מיָדה את ספרה ופיזרה בשיחה קלה עננים שניתלו על מצחו, היה כעסו מפרץ כהר געש, לא חשוב על מי, לא חשוב על מה. שאלה מתי תצא אל הפועַל אותה נסיעה העירה ואם יהיה לו מקום במכוניתו גם לחברתה. תיארה לפניו חולצה חדשה שקיבלה מן המחסנאית. תשמור אותה לנסיעה.

ליאת קרא לבתו לפני שש־עשרה שנה ולינדה נעלבה עד עמקי נשמתה. שכך יעשה לה אלבר? דווקא הוא? ומה רע בשם לינדה? אילו היה שמה מתילדה או בוליסה או סימבּוֹל – מילא, היתה מחפשת עקיפה נאה יחד עימם. אבל לינדה, מה רע בלינדה?! לא האמינה שבנה אהובה עשה לה את זה. ויצא הקצף על כלתה. שיכנאזיה כזאת, יפה וחייכנית ומנומסת, אבל תמיד עושה מה שהיא רוצה. יודעת לעמוד על שלה. מסובבת אותו על אצבעה כטבעת רפויה. כך בפירוש שמע את אמו לוחשת בקול רם בחדר השני אל חברתה, יודעת שהוא מאזין ושומע. כי כמוהו ידע כמה שונים היו פני הדברים במציאות, כמה ניסתה דיטה לרכך עמדתו. אבל לך תסביר זאת לאם קנאית. יתחיל נא השם באותו צליל לפחות, ביקשה דיטה לבסוף, והוא נתרצה. וסופה, שהפסיקה חמותה לכתוב לה והיתה מפנה מכתביה לבנה בלבד.

– אבא, באים אליך – אמרה ליאת, ונדרכה כחַיָה שחדרו לתחום־מחייתה. הזעיפה פנים והוסיפה בלחישה: למה הם באים לחדר? תגיד להם שזאת השעה של הילדים.

– הקטנים הרי בקייטנה, ליתי.

– ואני מה? אני כאן. – את זאת אמרה כמעט בצעקה.

– גם אנחנו כאן, ליתי. ערב טוב, אברום – נכנס לייבל המזכיר מחויך מאוזן לאוזן. עוד היו פסיעות אחדות עד המרפסת, לו ולאברשה, ומשהגיעו נטלו רשות לעצמם והתיישבו על שרפרפים, צרים על אברום מימין ומשמאל. קמה ליאת ונטשה את החבורה. הציצה דיטה מבעד לפתח ועיקמה שפתיה.

פתח אברשה ואמר:

– תראה, אברום, העניינים אינם יכולים להימשך כך. אתה מבין…

– איזה עניינים אינם יכולים להימשך כך? תקף אברום, כנעקץ.

– היחסים בין הנהלת המפעל לבין… אתם מחליטים שם החלטות… אברום קם ממקומו. עתה היה מביט בהם מגבוה.

– שמע, אברום – תפס לייבוש יוזמה, לאחר שהכין טענותיו בראשו סעיף אחר סעיף – בוא נתחיל מההתחלה.

– יהיה יותר קצר ויותר לעניין אם נתחיל מהסוף. מה עקץ אתכם? מה כואב לכם? שהכל דופק במפעל כמו שעון ושאנחנו מכסים לכם את כל…

– כואבים לנו דיבורים כאלה בלשון אנחנו ואתם, אברום – ענה לייבוש במתינות מרגיזה.

– אז באתם אלי לבכות שכואב לכם?

– באנו לנסות ללבן את הדברים לקראת ישיבת המזכירות מחר. חשבנו שאיתך…

– זה הזמן וזה המקום לליבון דברים, לייבוש?

– חשבנו שבחדר אתה יותר נינוח ויותר פתוח לשיחה.

– טעיתם. – נכנס בדלת וסגר אותה מתון־מתון אחריו.

– תשתו תה או קפה? – יצאה אליהם דיטה – ואולי משהו קר?

פעם שב אבא מביקור בכפרי הדרוזים, נזכר אברום בלילה אחד ארוך של שמירה. דרוזים רבים חיו בחלבּ ובסביבותיה, “בחלב ואגפיה” היה אבא אומר. ימים רבים היה מספר על ביקורו זה. תמיה היה על כשרונם של הדרוזים להתמזג בסביבתם למראית־עין ולחיות את חייהם הפנימיים מבלי להרגיז נמרים מנמנמים מריבצם. אנשי־צבא אמיצים ועובדי־אדמה חרוצים, היה אומר. אחר היה תופס סנטרו ומסובבו קמעה בין בוהן ואצבע, מצמצם עיניו ומוסיף בנדנודי־ראש מעלה־מטה: ואנחנו – אנחנו לא נצלח, לא לזה אף לא לזה. בנינו לעולם לא ישישו לקרב ולעולם לא יוכלו לחרוש מבוקר עד ערב כשור רתום וסתום.

כזה היה טבעו של אבא, כל תופעה שפגש – משתדל היה לרדת אל שורשיה; לרדת ולהעלות מסקנות. כאלה הם, אמר על אותם דרוזים, כיוון שעולמם צר ואינם אנשי תרבות וספר; מאחר שאין הם מלומדים ומעטים ביניהם חכמים ותלמידי־חכמים, יכולים הם להצמיח מתוכם צלפים ונוטעים ונוקדים מעולים. כל עדה מטפחת אותן תכונות בהן היא יכולה להצטיין, לימד אבא שיעור לבניו הסובבים אותו, ואלו שאינם מוצאים דבר להצטיין בו – נכחדים במהלך העתים.

אזר אז אברום אומץ רוח ואמר לו לאביו: אבל, אבא, שמעתי מספרים שבארץ־ישראל יהודים חורשים ונוטעים ויהודים אחרים שומרים בלילות רכובים על סוסות ערביות.

קימט אבא את מצחו והזעיף את עיניו וניסה לפטור את בנו במלה אחת “עלק!” (פטפוט). ראה שנכנסו דבריו של זה ללב אחיו ואחיותיו ונאלץ לבוא עימהם בהסברים.

ראה, יא וואלאד. יהודים אלה שעליהם שמעת אשכנזים הם ואין הם כמותנו. משלנו, אך לא מבני־מיננו. ואף כי ישפילו עצמם לעבוד את האדמה כמו פלאחין ויאמצו ליבם לשים רובה על שכם – הרי מכאן ועד להצטיינות שאני מדבר עליה, כגון זו של הדרוז, הרי הדרך רחוקה.

– אך אם נרצה, ישתנו הדברים.

– לא ישתנו. אנחנו עם הספר. זה אצלנו בדם. מדורי־דורות.

– אפשר להיות עם הספר ולהצטיין גם בדברים אחרים.

– אי־אפשר – פסק אבא במסכת עבודה זרה כתוב במפורש “אי־ספרא – לא סייפא, ואי־סייפא – לא ספרא.”

תרגם להם לבניו את הדברים והוסיף בחיוך רחב שאין “ספרא” מתכוון לבית־ספרא ובני ספרא דווקא, ופירש לה לאותה אמירה כך: מי שמשקיע עצמו בענייני חומר אינו יכול להגיע לגדולות בענייני רוח, ולהיפך. על כן יבור לו אדם ויבור לו עַם מה עדיף בעיניו.

עמד לו אז על קצה־לשונו “ומה עדיף בעיניך אתה, אבא?” ולא העז.

שיחה זו עם מישל נחרתה בזכרונו של אברום. פעם ראשונה העלה אותה בקול, על כל פרטיה, בפני דיטה אשתו, בלילה הארוך שלאחר יום רחוק, כשבאו לגייסו.

שכרון הקוממיות היה עוד באוויר. היו שראו בה במלחמת השחרור מלחמה אחרונה, בזה הדור לפחות. מפוכחים ידעו שזו רק התחלה. קמו וליקטו צעירים יוצאי הארצות השכנות ואימנו אותם לצנוח מאחורי הקווים לעת הצורך. אולי מאה בחורים נאספו שם. כולם דוברי ערבית ויודעי הארץ ומנהגיה וחזותם כשל התושבים המקומיים. תחילה חשבו להקים מהם כמה יחידות, אחר העדיפו להפעילם יחידים.

לא ידע אברום כיצד הגיעו הללו אליו, אם באמצעות לניאדו גיסו או דרך מזכירות התנועה. לא נמשך אז ליבו אחר עשייה מזה המין, מה גם שדיטה עמדה בסוף הריונה הראשון. אך לא ידע כיצד יאמר להם להללו שאין הוא מוכן. ביקש ארכה להתייעץ עם אשתו, והם נתנו לו אותה ב“כמובן כמובן” מכל הלב. ולפני שנפרדו אמר לו אחד מהם, זה שישב מימינו, בעל הצלקת: אצלנו אומרים, רצונו של אדם – כבודו; שמע מינה, אי־רצונו כאלה – אי־כבודו. נזדרז זה שישב מולו ואמר, איננו לוחצים עליך, חבּוּב. זה עניין שבינך לבין מצפונך. אך דע שעלינו למצוא את האנשים תוך שבועיים. ואת הטובים ביותר. אז מצפים לתשובתך עד סוף השבוע, ברור?

תמיד עולים הזכרונות הללו בלילות של שמירה, כשהמצב באיזור מתוח. בימים של רגיעה די בגרעינים כדי להפיג את השעמום ולהעביר את השעות המתפרטות לדקות ומזדחלות כצב אפל. היה שם מפקד אחד, מדריך צניחה, הרפתקן מאין כמוהו. בצרפתית רהוטה סיפר להם על מעלליו ב“שירות האוויר המיוחד” במצרים, בלוב, בכרתים, באלג’יריה ובהודו־סין. אף מלה עברית לא ידע, חוץ מ“שלום” ו“צבא” שביטא “ס־בא” והשתמש בה כאילו אחות תאומה היא ל־?ca va (מה נשמע?). פעם התרחק זה מן הבחורים אחר שרוקן על ראשם סיפוריו. אם הוא יהודי – אז אני קוגל לאגר, אמר אברום. מרביתם לא ידעו קוגל־לאגר מהו. מכל מקום ידעו שאברום אינו אותו מה־שמו והבינו היטב כוונתו. פרץ ויכוח אם יכול יהודי להיות “כזה”. מכאן התפשט הוויכוח על טיבו של אותו צרפתי, גי שמו. אלה אמרו, הרפתקן שכיר־חרב הוא ואין בין הללו יהודים. ואלה אמרו, אידאליסט הוא, לוחם עם כל הנלחם על עצמאותו וחירותו, ומרובים היהודים בין הבחורים האלה.

עוד בטרם הסתיים הקורס על הכרמל הגיעו אליהם הדי הכפירה בעצם הצורך בצניחה כדי להחדיר אנשים לארצות השכנות. היה זה כמי שהוציא ראשו הטובע מן המים וקיבל דלי של שופכין בפניו. לצנוח בתנאים של אותם הימים ולהתגבר על הפחדים ועל החששות, ואז לשמוע שצניחה זה דבר שעבר זמנו, בעיקר כשמדובר בהחדרה שאפשר לעשותה במטוס ובמחלקה ראשונה – זה לא היה נעים.

האכזבה פינתה מקומה לשמחה גדולה כשבאה ההודעה שהוא יכול לשוב לביתו ולחכות לקריאה שתבוא בשעת הצורך. יכול הוא להשתלב בכל עבודה ובכל תפקיד, ולשכוח שהוא עלול להיקרא. זה יכול לקחת שנים. רק אל לו לשכוח מה שלמד בקורס (אם כי קורס ריענון בוא יבוא בטרם יישלח) ובעיקר עליו לזכור שהוא בין המעטים העונים על הנושא של חלבּ במירב הנתונים.

אברום הדליק את הזרקור וסרק את השטח סביב סביב. משטחים ירוקים כהים עלו מתוך השחור וזזו בזחילה עם כיוון השעון. האור העז גירש את האפילה אך לא את ההרהורים. אילו היה מצרף את כל לילות השמירה ואת כל ימי המילואים ואת המלחמות לאותו קורס ולאותה פעולה היו מצטברות שנים מרובות – שנים שכולן בזבוז. האמנם? כן, בסופו של דבר זה בזבוז, אישי ולאומי. עקב אכילס של הציונות בהתגשמותה. אך מהו בזבוז זה לעומת הבזבוז שברכישת כלי הנשק החדישים.

כשראה כמה כספים זורמים בין ידיו, היה נדהם ומזועזע. בתפקידים מסוג זה, הוסבר לו שוב ושוב, אין מתחשבים במגבלות כספיות. אבל לו היה קשה לשאת זאת. חכה עד שתגיע “לשם” אמרו לו. שם תצטרך לחיות כעשיר פזרן שהפך למיליונר בגלותו בדרום־אמריקה. בפזרנותך תהיה חייב לשמן את דרכך אל החלונות הגבוהים, שמהם יינתן לך לצפות על ההכנות שלהם למלחמה נגדנו. בשיכלו הבין והסכים וקיבל. אך משהו התקומם בקירבו. התפקיד של עשיר פזרן אינו לפי טבעי והוא עלול להכשיל אותי – ניסה להסביר לממונים עליו. התיאבון בא עם האכילה, הרגיעו אותו הללו. אתה אפילו אינך יודע כמה תפקיד זה גזור על פי מידותיך, אמר לו הפסיכולוג שבחבורה.

התעקש ושאל, ומפני־מה לא יהיה אותו מהגר סורי שהתעשר באמריקה קמצן בטבעו? אני מכיר אישית כמה כאלה. אם יהיה קמצן, ענו ואמרו לו, לא יוכל לסול את דרכו במעלה ההירארכיה. מי שאין לו ידידים ומכרים משכבר בצמרת, רק הכסף המתפזר ביד רחבה יכול להיות בעזרו. ואנחנו – אדם בצמרת אנחנו צריכים. ולא מצאנו טוב ממך לתפקיד הזה.

לא מצאו טוב ממנו. כל כך טוב היה שלא עבר חודש מיום שיצא מנמל התעופה של דמשק אל מלון סמיראמיס וכבר הוזמן לישיבה של פעילי הבעת, שדנה בניצול מליוני המהגרים הערבים בארצות המערב למערכת ההסברה והלחץ הפוליטי. ושם, מעבר לשולחן המפואר, בדיוק ממולו, יושב חסן בנו של כּמאל פאשא, ידידו הטוב של אבא ומראהו היום כמראה אביו בשנים ההן, כשהחל יוצא ובא בבית ספרא. העתק מדויק של אביו היה החסן הזה. שמח אלבר שדמיונו שלו לאביו אינו רב ותווי פניו משל אימו ובית אימו. אלא ששמחתו היתה קצרה. אפשר שבחינה־בהסתר שבחן אותו המהגר שממולו עוררה תשומת־ליבו של חסן, ואפשר שזיכרון ישן נתעורר בו מאליו; אפשר סקרן היה לדעת טיבו של אותו עשיר שהחל מתהלך במסדרונות המפלגה בשבועות האחרונים ואפשר שהישיבה ממול היא לבדה משכה את תשומת עיניו. השהה זה את עיניו על אלבר כל אותה ישיבה והיה מסיר אותן ממנו רק כדי לראות מה מצייר עטו שבידו על הנייר שלפניו.

העמיד אלבר פנים נינוחות, אך מעבר לשפמו החדש ולמשקפיו המבהיקים כבר היה מתכנן מה יאמר בשידור הערב ומה יעשה בשעות הלילה שיוותרו עד צאת המטוס הראשון אל ארץ לא־ערבית. נשרף בעיניו הכהות של חסן ונאלץ להתקפל בטרם זכה להגיע לחלב עירו. חלומות רבים היה חולם על כניסתו הראשונה לעירו; לא התגשמו בהקיץ לא יפים שבהם ולא גרועים ומזעזעים שביניהם. במתכוון נמנע מבוא אל עירו בטרם השתנתה חזותו ובטרם רכש לו מודעים וידידים ועמדה בשמו החדש. חשש אלבר וחששו הממונים עליו שבחלבּ יימצא מי שתווי פניו של בן־ספרא יעוררו בו מחשבות. לא עלה בדעתם שבדמשק יימצא חלבּי, דווקא באותם חוגים רמי מעלה שיהודים ואוהבי־יהודים אינם באים בקהלם.

באותה ישיבה, ביומו האחרון בדמשק, עוד הספיק לנאום באוזני הנוכחים ולספר להם על הכוח האדיר הגנוז בערבים בכלל ובסורים בפרט (“וכשאני אומר סורי כוונתי ממילא גם ללבנונים”) הפזורים בכל יבשת אמריקה, בדרומה ובצפונה ובמרכזה, מתבוללים בתרבותה ובחברתה של אמריקה אך ליבם רגיש וחם בכל הנוגע לטרגדיה הפלסטינית ובכל הקשור למולדת המזרחית. בעיניו ראה ובאוזניו שמע, אף ערך מחקר אוניברסיטאי על שניים מן הארגונים הגדולים והחשובים שהקימו המהגרים הסורים והלבנונים ביבשת החדשה ועל ספיחיהם של אותם ארגונים, שמי שיידע להפיח בהם רוח ימצא שגחליהם עודן לוחשות ואש גדולה יכולה לצאת מהם ולאכול את התעמולה הציונית ואת הלוֹבִּי היהודי ואת כל בני השטן. מכל מקום בברזיל ובארגנטינה ובמכסיקו כוחה של האינטליגנציה הערבית רב מזה של היהודית. עמדות, שתופסים אחינו בחברה ובכלכלה ובפוליטיקה, יכולות להביאם לגדולות, אם אך יימצא מי שילקט את הפירורים וילוש מהם עוגה גדולה, שתשביע את אנשי השלטון. שהרי במקומות הללו כל אנשי השלטון רעבים לשוחד ולתומכים בלא־סייגים־של־מוסר, המחוסנים מפני מחלות הדמוקרטיה המזויפת של גוש מזרח מזה ושל גוש מערב מזה.

הפסיק היושב־ראש את שטף דבריו (שהלך והתמזרח במתכוון) ושאל אותו אל איזה ארגונים מתכוון הוא בדברו על “שניים גדולים וחשובים”.

בזווית עינו צד אלבר את מבטו המרוכז של חסן שחדל משרבוטיו והיה רושם בזריזות את תמצית דבריו של הנואם. האם קולו הסגירו? או שמא הטמפראמנט שירש מאביו? קשה היה לפענח את מבטיו של חסן, הפוליטיקאי הממולח והמנוסה. אך דווקא משום שהוא פוליטישן, הוא יכלכל דבריו בזהירות ובלא חיפזון. לא ישתף אחרים בחשיפה שעשויה להעלות את קרנו ולהפכו לגיבור. כבש אלבר את סערת־רוחו, נשם נשימה עמוקה וענה על השאלה ביישוב הדעת.

ידועים לכם בוודאי, רבותי, שמותיהם של “אר־ראבּיטה אל־קאלאי־מיה” מיסודו של ג’ובּראן ח’ליל ג’ובראן, בארצות הברית כמובן, ו“אל־עוּצבּה אל־אנדלוסיה” בסאן־פאולו אשר בברזיל. אלה ארגונים שפרסמו כתבי־עת בשפה הערבית וליכדו סביבם במשך כמה דורות את המשכילים בני־עמנו הפזורים בצפונה ובדרומה של אמריקה.

– עד כמה שידוע לי, אלה הם ארגונים ספרותיים־תרבותיים בעיקרם הרים חסן את ראשו מניירותיו ואמר – כתבי־עת שלהם עוסקים בספרות ובאמנות, לא בבוליטיקה.

– אדרבא – ענה אלבר, רגוע מן העובדה שהוא יכול לנהל ויכוח ענייני עם חסן – הבה נבדוק מה מניע אנשים להקים ארגונים תרבותיים ערביים ולהוציא לאור בהתמדה ובמסירות כתבי־עת בשפה הערבית. מה, ידידי הנכבדים והנערצים, אם לא רגשות לאומיים עמוקים וכנים?! כל מה שנותר לנו הוא להפנות את הרגשות האלה ואת הכוחות האינטלקטואליים החבויים מאחוריהם אל המטרות הפוליטיות שלנו. אם לא נזדרז, יעשו זאת המצרים.

נשתררה שתיקה.

– אתם שואלים את עצמכם – ריכך אלבר את קולו ואמר כמעט בלחישה – כיצד נעשה זאת? גם על כך חשבתי, רבותי. יש לנו אוֹרגנים מן המוכן. אני מציע להתרכז על שני כתבי־עת ערביים בכל אחד משני המרכזים העיקריים, להזרים להם תקציבים והכוונה פוליטית, ובאמצעותם לשקם ולרענן את הארגונים התרבותיים עד שיהיו ארגונים פוליטיים־לאומיים מובהקים.

– אתה מוכן לפרט, יא אוסתאז?

– מוכן ומזומן. עלא ראסי! כתב העת הראשון עליו אני ממליץ הוא “אל הוּדא” (דרך הישועה) המופיע עד היום בניו־יורק. הוא נוסד בסוף המאה הקודמת וממשיך להופיע ברציפות. זה מעיד כאלף עדים שיש לו קהל קוראים ושיש להם צורך בו. אמנם בעיקרו הוא שופרם של המארונים הלבנונים, אך באשר לעניין הפלסטיני וללאומיות הערבית הרי כמונו כמוהם.

– ובכל זאת מוטב שנחדיר למערכת מישהו מאנשי־שלומנו, שאמי או חלבּי.

– דבריך דברי אלוהים חיים – הגיב אלבר בפרישת כף־ימין באוויר – וכתב העת השני הוא “מראאת אל גרב” (ראי המערב). אף הוא מתמיד מאז סוף המאה, אם כי ניכרים בו סימני ירידה. בעזרתנו הוא יכול לחדש את נעוריו. בדרומה של היבשת כדאי להזרים דם חדש לשני כתבי־העת “אס־סלאם” המופיע בבואנוס־איירס מאז ראשית המאה, ו“אל עוצבה” המופיע בסאן־פאולו. על המתקפה הדרושה בעיתונות האנגלית והספרדית והפורטוגזית איני מדבר, ובכוונה תחילה. היא מופנית החוצה. אני מייחד את הדיבור על העיתונות הערבית, שכן קוראיה הם, בדרך הטבע ובדרך הברירה הטבעית, אלה שעודם נאמנים למולדת הסורית וללאומיות הערבית. אותם יש לרתום בגוף ובנפש ובממון לעניין שלנו.

מעניין, חשב אברום ומתח זרועותיו בפיהוק של־שמירת־לילה, מעניין אם ניצלו הללו את רעיונו “המקורי”, שלא היה אלא העתקת הדוגמה הציונית אל המישור הלאומי הערבי. הם נראו אז כל כך משוכנעים בחשיבות הצעתו ומעשיותה, שאלמלא נאלץ להתקפל היה בוודאי זוכה למינוי על כל המערכת הזאת, ובזכות המינוי היה מורשה (מוזמן!) להיכנס לפני ולפנים של… של הכול.

נזכר אברום כיצד הזיע על ניסוח מכתבי־הקוראים שפירסם בכתבי־העת הללו בניו־יורק ובברזיל, חתומים בשמו החדש וחדורים קיצוניות לאומית. תרבותית. כך מצא מהלכים אל בין אנשי המערכת כאיש שהשפה הערבית והתרבות הערבית יקרים לו מכול. הערצתם אליו גדלה משנודע להם שהוא עשיר מצליח בעסקים ואיש העולם הגדול. מרבית הכותבים אליהם היו זקנים בטלים המתרפקים על עברם. מן העורכים התמימים הללו, שהעריכו מאד אה מתנותיו הידידותיות, קיבל את מלוא ההמלצות הדרושות, בכתב ובעל־פה. על מנת להגדיל שם עצמם האדירו שמו של ידידם־האישי וסיפרו עליו ניסים ונפלאות. במקום שנעצר דמיונו נתלהט דמיונם.

כשהגיע לדמשק כבר ציפו לו אנשי רוח ואנשי מעשה לכוכב העולה בשמי “העיתונות הערבית בגולה”, אדם שנוסף על כשרונו העיתונאי יש בו בעוף פוליטי ויש מאחוריו נסיון של איש כלכלה מצליח, ששום תענוג מתענוגות העולם הזה אינו מעבר להישג־ידו.

דיטה כל־כך שמחה שחזר. היתה ממששת אותו וצוחקת “אתה חי. חי.” והילדים. באנטנות־סתרים של קטנים חשו והרגישו מה שלא ידעו ולא הבינו. יד־על־הלב (ויש שניה על הפה המפהק) – גם הוא שמח. אמנם רצה להשלים את המשימה המטורפת, שבה נסחף עד עמקי נשמתו, אך היטב ידע שהוא מעמיק חדירתו אל לוע הארי הטורף, וספק אם ייצא מזה חי.

אולי נזהר יתר־על־המידה וראה צל־איוּם כאיום. מכל מקום, הוא לא החליט בעצמו על ההתקפלות. קיבל הוראה מפורשת. אמנם ההוראה באה בהסתמך על דיווחו שלו. אך אילו היה מקום להטיל ספק בסכנה האורבת מחסן זה, לא היו רואים אותו שרוף לחלוטין והיו ששים לנצל אותו בעת אחרת, אולי אפילו במקום אחר.

כבר שנים הוא הוזה על השלום המיוחל ותמונה אחת מן “השלום” הזה חוזרת ומצטיירת לנגד עיניו. בבית־קפה שקט ונאה, מעין זה שבעיירה בחַמדוּן – שם נפגש עם שר ההסברה הלבנוני הנופש, הוא פוגש את חסן. הם שותים קפה טורקי. הוא שואל וחסן משיב: אכן, היכרתי אותך, יא ספרא, אלמלא היצלת את עורך בו בלילה, הייתי מסגיר אותך לתליינים, עד שלא ישמע מילים אלה או מעין אלה, יהא מצפונו מייסר אותו.

ניסה אברום לחלץ את עצמותיו במגדל הפלדה. בקושי הצליח לעמוד על רגליו. מתח זרועותיו לצדדין ובלע פיהוק בקרבו. נתקלו ידיו במה שנתקלו והחל המגדל סובב על צירו. חזר והושיב איבריו הכואבים על מושב הפלדה, הפשיל קצה שרוולו בתנופת מרפק, אימץ את עינו וחיפש את מחוגי השעון, רק שלוש. עוד שעתיים ארוכות־ארוכות לפניו. ילען־דינוֹן, השמירות האלה.

עוד מעט יתחילו לצלצל שעונים בחדרי החברים. דייקנים מכוונים שעוניהם לשלוש ורבע. איפה אותם ימים שהיה שומר עובר מחדר לחדר ומעיר את המשכימים. היה אחד שהיה דופק בדלתות וקורא “קומו לעבודת הבורא”, והיה אחר שנהג להכניס את כלבו הענק לחדרים לגרש את השינה בנביחותיו. אברום סיגל לעצמו נוסח מקורי שובב – לרווקים היה צועק, קום! ולנשואים היה קורא, רד! עד שהתנפלה עליו צדקנית־צעקנית אחת והסבירה לו שבארבע בבוקר גם חוש ההומור שלה ישן.

הסתכל שוב בשעונו. לא זזו המחוגים. שלוש. נדמה היה לו ששעון אחד צרוד התחיל כבר אי־שם מצלצל. אולי שעון ממהר. ואולי הצלצול אצלו באוזן. איפה עוד בעולם קמים אנשים מרצון בשעה כה מוקדמת?

בעצם, בשלוש בבוקר היה קם עם אבא ועם רחמו לשירת הבקשות. וגם היום בוודאי קמים חלבּים שומרי־מצוות שבכל מקום ומקום באותה שעה ובאותה התלהבות לקיים מנהג זה שהורתו ולידתו בקהילת ארם־צובא. שמע שבירושלים נתפשט המנהג ובתי־כנסת של ספרדים שאינם חלבּים התחילו שרים ומזמרים “בקשות” בשעות שבטרם שחר. מעניין אם בחלבּ גופא מקיימים שרידי הקהילה מנהג עתיק יומין זה. יש להניח שכן. בעצם, ודאי שכן. מוראם של השכנים העוינים אינו פחוּת לאור היום.

ראה בדמיונו דמויות מעוטפות ומפהקות משתרכות בסימטאות לעבר בתי כנסת; זקנים – מקלותיהם בידיהם, ונערים – פנסי־נייר עם נר דולק נעוץ באמצעיתם בידיהם, הולכים לפני סבא ואבא להאיר דרכם. עלו בזכרונו מנגינות נעימות מתמשכות של אותן “בקשות”, שלחנים מסתלסלים וחרוזים עבריים משתלשלים חברו בהם יחד לעשות מחרוזות־מחרוזות נאות, מלאכת־מחשבת שכולה פיתוחים ופיתולים וריקועים. החל מפזם לעצמו מן הזמירות הללו המעוררות כמיהה ותמיהה, כמיהה בלב מי שאוזנו הורגלה בהם מילדוּת, ותמיהה בלב מי שאוזנו אמונה על מוסיקה מערבית ותפילה אשכנזית. לא זכר הרבה, לא מן המלים ולא מן הלחנים, ורק הטעם הטוב היה שמור ומשומר בקרקעית זכרונו. “ברון יחד כוכבי־בוקר. ויריעו כל בני אלהים”, ואחר־כך פסוקים על פי סדר האלפבית: “אודה אֵל חי”, “בוחר בשפלים”, “גומל לחייבים”…

היו מכבדים את אביו, את מישל, בשירת אחת הבקשות, אף כי רבים היטיבו לשיר ממנו ולא זכו. התמחה מישל באותה בקשה של רבי ישראל נג’ארה, המשורר הגדול איש־דמשק, וחי"ת של “שחר” היתה יוצאת מגרונו חדה כאִבחת־חרב.

היה יושב על־יד אבא מוקסם, וחרד שמא תיקטע נשימתו באמצע הסלסול ולא יגיע אל סופו. ובבוא כל סלסול אל קיצו היתה אנחת רווחה שלו נבלעת בגל של אנחות הנאה שיצאו מפי הסובבים: אה… א־א־א־ה… בזווית־עינו היה מנסה לגלות מי הם החנפים שקראו, כאילו לעצמם “איי־ווא!” (כן!) או “יא סלאם.” (איזה יופי). היתה לאבא הבעה מיוחדת כשהיה שר בפני הקהל. יכול הוא גם עתה לראות את ראשו מוטה מעט הצידה ומעט כלפי מעלה, שפתיו פסוקות ורוטטות וגבת־עינו השמאלית מוגבהת מאחותה ומצופפת תלמים שבמצחו. עתים היה אוחז בשמאלו ביד ימינו של אלבר, והיה הבן מרגיש רעידתו בשעת מאמץ־של־סלסול. היה אז אברום שמח שאינו הבכור היושב מימינו של אבא, שהרי ימינו של זה תמיד אוחזת בספר הבקשות השמור עימו מאבותיו.

כשהיו מגיעים אל אותה “בקשה” לראשונה, היו העיניים מופנות מאליהן אל מישל. אך הוא היה מעמיד פנים אדישות ואפילו מרים את עיניו בפתיעה למשמע “בכ־בוד” מלעילי שהיו משמיעים לעברו מצדדים. עד שלא היו עיניו פוגשות את עיניו של החכם ועד שלא היו אוזניו שומעות אותו מוציא מבין שפמו לזקנו “בכ־בוד” מכובד ומפורש, לא היה מישל יודע מה רוצים הללו ממנו; כך, לפחות, יכולת לקרוא בעיניו.

הצגות של אבא. אילו היה פונה לתיאטרון היה מגיע לגדולות. וירטואוז היה בתפקיד של “קטונתי”. פעם אחת הזמינו אותו לעבור לפני התיבה, היה זה לאחר שנידב סכום נכבד לשיפוץ עזרת־נשים. כיוון שהיו באמצע התפילה ואיסור הדיבור חל עליהם, עשו כמנהגם ופנו אליו בקריאות הִי, הִי, הִי! אף חיזקו במימיקה מתאימה את ההזמנה שהשאירו כהפתעה של הרגע האחרון. הרים אבא את עיניו וסקר את הציבור ואת שלוחיו־של־ציבור, ואף־על־פי שרצה בכל מאודו להתכבד ולעבור לפני התיבה, כבש רצונו והניד ראשו ימינה ושמאלה הלוך ושוב בעיניים מושפלות, עטויות ענווה. כשהפצירו בו במבטים והמטירו עליו הי הי הי מכל צד, צמצם עינו הימנית וזקף בהם עינו השמאלית שנתגדלה ופסק “הִי הוע!”

הסתכל אברום סביבו וראה את הדממה הלילית מבקעת קרומיה ויוצאת מקליפתה. דלתות נטרקו פה ושם. שיעול רדף שיעול. סיגריה שניצתה הטביעה נקודה של אור בסופה של פיסקה. פיסקה חדשה, של יום, נפתחה באחת. טרקטור הותנע הרחק בסככה, ואחריו עוד אחד. ההרים במזרח עטו שַׂלמה ורדרדה שקופה על כחול שבקע משחור. הציפורים הגבירו שירתם, שיר הלל לשחר.

הפנה אברום עורפו אל הגבול והיה מלווה בעיניים עייפות את היישוב המתעורר לחיים. היש בכל הקהילה הקדושה הזאת אדם אחד הפותח את יומו ב“מודה אני לפניך” שאל את עצמו, והיה תמיה על שאלתו מניין היא נובעת ולאן היא מובילה. אין זאת כי אם עייף הוא מאוד מן השמירה. מין עייפות שאין בינה ובין יגיעת הגוף דבר, זולת הצורך לשקוע בשינה ולשכוח.

טנדר מאובק עבר בדהרה בפיתול הכביש למטה. על גבו ערימת צעירים פרועי שיער, זה מוריד שרוולי חולצתו וזה מקפל גרביו, וכולם נזרקים כבובות־סמרטוטים פעם לכאן ופעם לכאן. גם הנהג, ככל הנראה, טרם ניעור משנתו ומחלומותיו. עד שיגיעו לשדה יקרעו עצירות־פתאום שלו קוּרים אחרונים של שינה מעיניהם. והזיעה הראשונה תפיג עימה את שארית חלומות לילם. רוח של פיוט נחה עליך, יא אברום. מזדקנים, חביבי, מזדקנים. קרבים והולכים אל אותה נקודה שממנה ואילך יש לך יותר שנות־עבר משנות־עתיד.

עכשיו מתחילים הטרקטורים לצאת בזה אחר זה. פישקה על הראשון. ממהר כאילו פרצה שריפה. השני איטי יותר. אליהו. לאחר כל מה שקרה לו לזה, נהיה איטי בתנועותיו, זהיר במעשיו. עבר ל־Slow Motion, התלוצצו הצעירים. וממולחים שבהם החלו משתמשים בביטוי העתיק “עד שיבוא אליהו” כאילו משמו של זה נגזר. מחכים למשל לתחילתו של סרט. זה מסתכל בשעונו ואומר “יאללה, תתחיל!” ואחר צועק “עוד לא!”. שואל המקרין “עד מתי נחכה?” ולץ תורן עונה מניה־וביה “עד שיבוא אליהו” לקול רעמי צחוק מתגלגלים.

אליהו יליד דמשק. בחור זהב לכל הדעות. אך הגורל נטפל אליו ואינו מרפה ממנו. מקיבוץ של השומר הצעיר הגיע אלינו, שתקן וזעף. לימים נודע מה הביאו משם ומה הקדיר את רוחו. שנתיים־שלוש נעדר מביתו בשליחות לדמשק. מן ה“מוסתערבים” היה, ששתל הפלמ"ח בסוריה בימי וישי. כערבי לכל־דבר חי שם, מזיע ביום בבית־מלאכה ומתייסר בלילה בבדידות ובאימים. עד ששב אל ביתו קיבוצו מצא את אשתו בחיקו של אחר ואת בתו הקטנה מתרפקת על כלבו של אותו מנוול.

פשטה זו זרועותיה אליו כאילו כלום לא קרה, ושבה אליו ואל מיטתו. אחר ששבר רעבונו והרווה צמאונו הממושך החל מתייסר בנפשו. עדין היה מכדי לייסר אותה. אפילו במלים לא העז להלקותה. אילו היה נוהג כבנו־של־אביו, נוטל רצועה ומכה אותה עד זוב דם, אפשר שהיה נרפא מפצעי נפשו, ואפשר שהיה מקל עליה את ייסורי־מצפונה. אלמלא היה בן־המזרח היה בוודאי עושה כזאת או בדומה לזאת, הרהר אברום הרהור ישן. כיוון שחשש לתדמיתו החדשה ולזהותו הישראלית, שרכש במאמצים עילאיים, מנע מעצמו פורקן מטהר וממרק. וכך, מתוך גאוות סרק וריסון־יתר הביא שואה על עצמו ועל ביתו.

הדברים הללו, מקצתם הגיעו ובאו מפה לאוזן, מקיבוץ לקיבוץ; מקצתם דברים שסיפר לו אליהו לאברום ידידו בלילה אחד של שמירה בצוותא, כשהיו השניים מהלכים זה לצידו של זה, עייפות שחורה מעצמת עיניהם ופותחת סגור־ליבם.

שנה וחצי, אולי שנתיים, חיו שוב ביחד, במתח תמיד, בשתיקות מחושמלות, אוהבים ושונאים זה את זו בלהט ובייאוש. ואז שוב נטפלו אליו. הזדמנות אחרונה להעלות מאות ילדים ובני־נוער המוכנים בכל רגע לצאת לדרך.

אמר להם, דח’ילקום, עזבו אותי לנפשי, יש רבים אחרים. אמרו לו, אין מי שמכיר כמוך את התנאים. צריכים אנו אדם שיד ורגל לו בעניינים – יד עם השלטונות ורגל עם המבריחים. אמר להם, מיד אני עושה לכם רשימה, שכולם בה טובים ממני. אמרו, צריכים אנו אדם כמוך, שגם ההורים של אותם קטנים יתנו בו אמון. היתמם ושאל, ולמה דווקא אני? השיבו לו תשובה ניצחת, אתה בן למשפחה טובה וידועה בעיר.

נותר אליהו נבוך וחסר מלים. זאת ועוד. הכביד עליו חוב אישי. כיוון שלא הזכירו לו אותו, רבץ עליו בכבדות כפולה. הוא עצמו הוברח ארצה בקבוצה כזאת, והיתה להם הרפתקה מרגשת: האנגלים צרים על הקיבוץ והמוני יהודים נוהרים מכל יישובי הגליל ומקיפים את הצרים, ויריות ופצועים ומתח של טרם־קרב. ולבסוף אותה בריחה דרמטית מתחת לאפם של האינגליז, בלבוש של בני־הקיבוץ היוצאים לקטוף פרחים עם המורה והכלבים, פעם ראשונה כובע טמבל על ראשו וסנדלים חוָגיסטיים לרגליו.

אז בא אליה אל אשתו ואמר לה, תראי, מגייסים אותי… והיא התנפלה עליו: “מגייסים” אותך? ואתה אין לך מה לומר? התנוּדבת, ואתה בא לקבל את ברכתי? לא מספיק עבר עלינו… ושפכה מכל מה שהצטבר ולא נאמר עד אותו יום. הטילה עליו את כל האשמה במה שקרה ואת כל האחריות למה שיקרה. ביקש אותה שלא תזכיר מה שעבר, והיא שבה והזכירה, שבה ופירטה, שבה וטענה שרק טיפש מטופש אינו לומד מן הנסיון.

ללמוד מן הנסיון אמרת? – שאל אותה בקול חנוק – את רוצה לומר שמה שקרה פעם יכול… עלול… לא רציתי לומר זאת, ענתה לו, אתה הוצאת את זה מפי. חשבה, כנראה, שאם תתאכזר אליו תצליח להשיב אותו מהחלטתו. נפגעה שלא מצא לנכון להיוועץ בה תחילה. וכיוון שהכאיבה לו בדבריה, מצא את עצמו מנסה, מבלי דעת, להשיב לה כאב תחת כאב. אמר לה, חשבתי שזאת הזדמנות טובה ללבן מה שבינינו, להיווכח אם היתה זאת אפיזודה חולפת, אחת ויחידה. אז זהו – צעקה לעברו זה מה שמלהיב אותך לצאת. יצא המרצע מהשק. וכשניסה לומר משהו על הילדים ועל החובה הפסיקה אותו בגסות ואמרה, את זה תספר לרקדניות־הבטן שלך בדמשק.

ובכל זאת הכל היה מסתדר איכשהו, כך או אחרת, סיכם אליהו את סיפורו, אלמלא נתלהטה זו והטיחה לעברו, בעצם הייתי צריכה לצפות לכל זה כשהחלטתי להתחתן אתך – משפט שכל אחד מהם פירשו על־פי־דרכו.

רצה אברום בלילה ההוא לשאול אותו “ומה עם הילדה?” ובלע שאלתו בקרבו. ומאז לא באה להם הזדמנות נוספת לשיחה מלב־אל־לב. בעצם, הרגשה מעיקה מלווה אותו את אברום שמאז אותו לילה נוטר לו אליהו טינה תמוהה. מכל־מקום, מתחמק הוא מפגישה בארבע עיניים. פעמים שואל הוא אותו מה נשמע אצל אביו היושב עד עצם היום הזה ב“תאלֶה” אשר בדמשק, ואליהו עונה “טוב, תודה” ומפנה את השיחה לענייני הקיבוץ.

אמו לקחה עימה את כל הילדים והפליגה בסירה של מבריחים מחוף סֶידָה, היא צידון. ומאז לא נודע גורלם ולא נמצאו עקבותיהם. איש אינו יודע מה קרה לה לאותה סירה, ששכרו עמיתיו של אליהו. אפשר ששני המבריחים שדדו את תכשיטי המשפחה ואת כספה ובמקום להביא עדים אל חוף עתלית הורידו אותם למצולות ים. ואפשר שקרה לכולם אסון.

נשארו אבי המשפחה שם ובנו בכורו ויחידו כאן – שניהם המומים ושבורים. באו אליו אל אליהו ואמרו לו, נביא לך לכאן את אביך. שתק. שבו ושאלו, שבו ולחצו. ענה ואמר, לא אומר כן ולא אומר לא; דייני בפעם אחת שניסיתי להיות חכם מאבא. אמרו לו, ובכן? אמר, תשאלו אותו.

מצאו את אבו־אליאס יושב באפילת ביתו ואומר תהילים. בקושי הרים אליהם את עיניו. בשפה רפה שאלו שאלתם. ענה ואמר מוטב תוציאו מכאן את החיים. שאלו אותו, וזו תשובתך לאליהו בנך? מילמל ואמר, מה תאמרו לאליאס? אליאס… יודעים אתם, אימרו לו כך: לברית מילה של בנו אינשאללה אבוא.

חילק מישל את כספו בצוואתו, מחצית השאיר ללינדה אשתו ומחצית לבניו ובנותיו. אומר אני כספו, להבדיל מרכושו, שנשאר נחלת החברה שבראשה עמד מעתה בכורו, רחמים קְלֶמאן ספרא. ביקש רחמו לשנות שמה של החברה ולקרוא לה “בני מישל ספרא”. קמו עליו גיסיו. גילה רוחב־לב והעדיף לוותר להם בכגון זה.

ואותה מחצית שהשאיר לבניו, אף אותה חילק מישל בגוף הצוואה במפורש, כדי למנוע מחלוקת ומדנים. וכיצד חילקה – כיאה וכיאות, שתי ידות לבכור ויד לכל אחד ואחת. אף לאלבר ולאיווט ציווה מנה כָּלְכָל האחרים, להפתעתם של הללו. קצתם הופתעו, שלא כך הכירו את איש־המעשה את מישל, כמי שמפזר הונו על גויים ומטיל זהבו בקדירה־דבִּי־שותפי שקורין לה קיבוץ. קצתם התפלאו על מישל שלא מצא שעה זו ראויה ללמד את הסוררים לקח. ואלה כן אלה צרה עינם באלבר זה, שאינו זקוק לכסף וממילא לא תהיה לו ממנו הנאה של ממש, ובאיווט זו שלא עשתה מאומה למען משפחתה וזכתה מן ההפקר.

אך מצוותו של אבא מצווה וצוואתוֹ מצווה אחרונה ואין מהרהרין אחר מעשיו. בכל זאת לא נזדרזו להעביר לשניים הללו מה שהועמד לרשותם. ובסתר־ליבם אף קיוו שגאוות־ספרא שירשו השניים מאביהם תביאם לוותר על חלקם. אמנם מי שירש מאביו גאווה, אפשר שירש שאר תכונות שבו, אבל מי יודע. והרי ניתוק מרצון שגזרו הללו על עצמם מן החברה ומעסקיה מעיד כאלף עדים שאין ליבם לממון.

אלא שלא כך טבעו של אדם, אחת היא אם ספרא או לא־ספרא. שאם הממון מתדפק על הפתח, סופך שאתה פותח לו.

אמר אברום לאשתו, הנה זו הזדמנות הוגנת ונאותה לנסוע לשבת מעט עם סבתא־לינדה, שאם לא לכך נתכוון אבא בצוואתו איני יודע למה נתכוון. כיוון שראה מבוכתה על פניה נזדרז והוסיף, ועוד יישאר ממנה מן הירושה להשביע רעבונו של הקיבוץ. מי כמוך יודע, אמרה דיטה, כמה קשה להשביע רעבונו של קיבוץ. קופת הקיבוץ – חבית בלי תחתית. ענה אברום ואמר, אני די לי בכך שרעבונם של רכלנים וצרי־עין שבינינו יבוא על סיפוקו. אף שהיה לה מה לומר, לא אמרה; השאירה כל העניין בידיו. כיוון שאישרו להם בקשתם בלא ויכוחים יתירים, לא נזדרזו להוציאה אל הפועל, שיפים דברי מתיקה לשומרם.

ואיווט, שאף היא אם לארבעה – סולאנז', לינדה, מישל ופרנסואה – אמרה לו לבעלה: אם יש משהו שהייתי רוצה לעשות בכספי הירושה הרי זה לקחת את הילדים להראות להם את ארץ־ישראל, אם לא איכפת לך. אמר לה, מדברת את כאילו את עצמך נולדת וגדלת בישראל. אמרה לו, לא אכחיד ממך שגם אני רוצה לראותה. אישר ברטראן, בעלה של איווט, את הנסיעה בתנאי שגם הוא בנוסעים “שהרי גם לי היא ארץ־הקודש” – התלוצץ – "אם יש בכלל קודש בעולמי ובעולמו של האל־הטוב שפשט מזמן את הרגל.

– אבל אתה כבר היית שם, אמרה איווט, ורק משום כך לא רציתי להפציר בך לבוא אתנו. צחק ואמר, לא תצטרכי להפציר. אבוא בשמחה. יש מעט מקומות שנפשי נמשכת לשוב לראותם; ירושלים ראשון שבהם.

אותה שעה לא העלה ברטראן בדעתו שעבודתו תביאנו לאותה ארץ בעקבות הרעש, כשם שמנהיגיה של אותה ארץ ועמה לא העלו בדעתם שמשהו נורא עומד להתחולל.

כתבה איווט לאחיה ולאחותה בארץ וביקשה לתאם עימם ביקורה. התייעץ אברום במזל וענו לה לאחותם שבחג הסוכות יוכלו להתפנות ולהראות לה את הארץ, מזל ולניאדו יראו לה את הדרום ואברום ודיטה יסיירו עימה בצפון.

ערב חג הסוכות הגיע ברטראן לארץ, הוא ומצלמותיו ושניים מעמיתיו עימו. היה זה החג־לא־חג שבא אחרי אותו יום־כיפור מר ונמהר.

התרוצץ ברטראן מחזית לחזית ומשדה קטל למשנהו והוציא סרטים כמעט באותו קצב שהוציאו הללו תחמושתם. קלט בעין העדשה מה שקלט וספג בנפשו מה שספג. כשחלפה הסערה ובאה איווט אשתו אליו אמר לה, טוב עשית שהשארת את הילדים אצל אמי. לא עת להראות להם את הארץ הזאת ואת עמה. היא והוא שותתים דם. והדבר השני שאמר לה כך אמר: את יודעת, איווט, עכשיו איני מסוגל להבין איך יכול יהודי שלא להיות ציוני. אמרה לו, תמיהה אני עליך. אמר, הרבה ראיתי בחיי, אבל פעם ראשונה ראיתי עם עומד על נפשו, גבו אל הקיר וגורלו בכף־ידו. פעם שנייה בדור אחד עמד העם הזה בפני כלייה. ענתה לו שלא ממין העניין: אני איני יודעת איך אחותי יכולה לגדל כאן ילדים. שתק. הוסיפה ומילמלה: את בכורה אכלה המלחמה הקודמת; בטרם טעם טעמם של חיים. ובנה השני נפצע הפעם וניצל בנס. אמר לה, פצעים קלים אמרתי לך, דבר של מה בכך. המשיכה דבריה כאילו לא שמעה אותו כלל: אילו ידעה לפחות שזה הסוף. שזו המלחמה האחרונה. או שהמלחמה הבאה תהיה המלחמה האחרונה. אמר לה, שרים הם כאן שיר שבו אב מבטיח לבתו שזו תהיה המלחמה האחרונה. אמרה לו איווט: זוכר אתה, ברטראן, את השיר שאהבנו – שירו של הרי בלאפונטה “סְקארלֶט ריבּון”? אני רוצה לחיות במקום שאב מבטיח לבתו הקטנה סרט בצבע ארגמן; זה דבר שאב יכול להבטיח – ולקיים. אמר לה, אל תהיי מלודרמטית, שֶׁרִי. אמרה לו, אילו היו לך כאן אח ואחות ובנים להם המבכים את חבריהם ואת התקוות התמימות שיש לצעירים בכל מקום אחר בעולם… הפסיק אותה ושאל, היכן מצאת, יקירתי, צעירים תמימים ומלאי תקוות בעולמנו? אמרה לו, לפחות הם נשארים בחיים. אמר לה, אם אינם מתאבדים ואם אינם נהרגים בתאונות דרכים בריביירה ואם אינם מתמכרים לסמים. אמרה לו, אילו היה עובר עליך שמינית ממה שעבר על אחותי מזל ועל אחי אלבר היית מדבר אחרת, היית חושב אחרת. אמר לה, תמיה אני עליך. העלתה חיוך על פניה ואמרה, עכשיו “נוּ סוֹם קִיט”. תיקו. עוד מעט תאמר לי שאתה רוצה לחיות כאן. ענה ואמר – אם כבר – אז עכשיו, לאחר הזעזוע הזה, כשכל אחד יכול באמת לתרום להבראה מן ההלם. שאלה, אתה רומז לרצון שלי לבוא לכאן אחרי “ששת הימים”? אמר לה, אם תרצי – אני רומז. מוזר בעיני שדווקא ההתלהבות האינפנטילית של המנצחים הכל־יכולים עוררה בך רגשות הזדהות. המעצמה הננסית משכה את ליבך בשגעון־הגדלות שלה. איבדה איווט שליטתה על עצמה וצעקה: אתה כמו כולם! אתם אוהבים את היהודים כשהם מוּכִּים, מושפלים, שותתים דם. יהודים חזקים ומנצחים וגאים אינם לטעמך.

– חזקים ומנצחים וגאים אינם לטעמי, בין שהם יהודים ובין שאינם יהודים. ואת יודעת זאת היטב. על־אחת־כמה־־וכמה אם מנופפים הם בשחצנות בכוחם ובנצחונם.

– טוב, אז עכשיו הדברים שונים מקצה אל קצה. הלביאה מלקקת פצעיה, מבכה את גוריה. מה דעתך לעזוב את פריס, לבוא לכאן?

— איווט, את הרי מכירה אותי. הייתי עושה זאת. הייתי מוכר ואורז ועוקר כבר מחר, אילו האמנתי שזה מה שיביא שלווה לנפשך. אבל את הרי טרם ראית את הארץ. נמנעת אפילו…

– פחדתי לבוא. אפילו לביקור. חששתי שמא לא אוכל להינתק. אינני רוצה לאבד אותך.

– לא תאבדי אותי – אמר ברטראן וחיבק את כתפיה של איווט – אמת, אילו היה העם הזה מקבל אותי כפי שהנני – אדם, פשוט אדם, אדם ללא אלוהים, חסר דת – כי אז היו הדברים קלים יותר, פשוטים יותר.

– איני רוצה שתתגייר. אינני רוצה שתעשה שקר בנפשך למעני. אתה לא תסלח לי זאת לעולם, ובצדק. ואני לא אסלח לעצמי. ולעמי.

– אבל עוד לא היגענו לזה, ילדתי. בואי נצא, נראה את הארץ, נכיר את העם.

– מצאנו שעה נאה להכירם, אה? – אמרה איווט ומחתה דמעות בודדות בגב ידה. הוציאה ממחטה מארנקה ולפתע הסתכלה בבהלה בשעונה ושאלה – ברטראן שרי, באיזו שעה הבטחת למזל לבוא אליה?

– יש לנו כחצי שעה. נוכל ללכת לשם ברגל. תסתכלי סביבך ותראי מיד כמה היהודים כאן שונים מאלה שבפלצל ובבֶּלוויל.

– אנטישמי – נזפה בו איווט בעיניים מחייכות מבעד לדמעות. משכה באפה פעם ופעמיים וניגשה לשולחן הטואלט להתאפר ולהסתדר לקראת הביקור.

לניאדו פתח את הדלת וקיבל אותם בלחיצות־יד חמות ובברכות מגומגמות. את ברטראן לא פגש מעולם. גדול היה מכפי ששיער. מצא בו דמיון לאיב מוֹנטאן, שראה לפני שנה־שנתיים בסרט. את איווט זכר כילדונת מפונקת בוורוד, קטנה מכדי לעניין נער בהתבגרותו. משום מה תקועה היתה בזכרונו נשענת על גדר ביתו בחלבּ, מוצצת בשקיקה תפוז נקוב במסמר וממועך סביב סביב, ומלכסנת מבט חשדני ועוין לעברו.

עתה היתה אישה בשיא בשלוּתה. יפה היא מכל אחיותיה, אנוס היה להודות לעצמו. הגורל העניק לה את שערו הבלונדי של אביה ואת עיני השקד הכהות של אמה, את זקיפות גוו של מישל, עליו השלום, ואת דשנותה של לינדה, תיבדל לחיים ארוכים. ופריס הוסיפה לה אותו ליטוש שבאישה שכינויו “שיק” ומרכיביו – איפור מדוקדק ולבוש מתואם לפרטיו ועוד משהו שאין אתה מוצא מלים לתארו, ולו מטעם זה בלבד שמטשטש הוא את עשתונותיך עד שהמלים בורחות מפני הרהורי החטא. היה לניאדו נפעס כמי שבילה כל שבתותיו בדיזנגוף והאמין שאין יפה ממנו ומן הכיכר שבקצהו, והנה הוא מוצא את עצמו במרכז השאנז־אֱליזה בואכה כיכר הקונקורד.

באה מזל וחיבקה ונישקה את אחותה והרחיקה אותה בשתי כתפיה לחזות בה וחשבה, כמעט שכחתי כמה שהיא יפה. אמרה, כמה טוב שבאת, איווט יקירתי. מיהרה והוסיפה, כמה טוב שאתם פה.

איווט היתה לבושה בפשטות ובחן. חליפה ספורטיבית בהירה לופתת גיזרתה ומטפחת משי עזת־צבעים קשורה על צווארה בצד, ענובה בטבעת מעשה־אמן. על אצבעה טבעת־יהלום דקה ושעון זהב מעוצב בטעם קישוט יחיד לזרועה. תכשיטים ועדיים לא הביאה עימה, שידעה מראש שאין המקום והזמן מתאימים להם.

יש בדיבורה מן הביטחון והתקיפות של אבא, אמרה מזל לעצמה, ומשהו מן הנועם והרכות של אמא. ולא ניכר בה כלל שילדה לגברתן הזה ארבעה ילדים. מאשאללה!

– אילו הייתם מקדימים ברבע שעה, הייתם פוגשים את רפי – אמר לניאדו – חבל…

– כן, הוא עכשיו בבית – אמרה מזל – שום דבר רציני. רסיסים אחדים נשארו בגופו. אבל, תודה לאל, אף איבר חיוני לא נפגע.

האורחים איחלו הבראה שלימה ומהירה, נכנסים זה לדבריה של זו.

– הלך קצת לחברה שלו – חתם לניאדו.

ישבו אלה מול אלה ולא ידעו על מה ישיחו. החליטו כל הארבעה, כל אחד לעצמו, שלא לדבר על המלחמה ועל תוצאותיה, נושא שהכול דיברו בו, שלא ירד מן הכותרות והכביד על הלבבות, כל שכן לבבות שניכוו.

פתחה המארחת והזכירה לאחותה הצעירה ממנה מעשים של ילדות. אמרה לו לברטראן, ואתה אל תחשוב שאתה אהובה הראשון. שזו, בהיותה בת תשע כבר היתה מאוהבת בזמר, עדיסי שמו, והודיעה לנו שאיתו תתחתן ויהי מה. היה לה פנקס קטן – את זוכרת, איווט? – שבו היתה רושמת את כל הגברים הנאים והמושכים, בלי הבדל גיל וגזע ומצב־משפחתי. פעם תפסנו, טֶרה אחותי ואני, את הפנקס וחשפנו את סודותיה האיומים של הקטנה, אך לא גילינו אותם לאיש. את מרשה לגלות היום, איווט?

– מרשה – קפצה איווט על המציאה, שמחה שנשבר הקרח והחלה שיחה בעניינים שאינם טעונים – אין לי סודות בפני ברטראן.

– ובכל־זאת לא סיפרת לי מעולם על הפנקס – טען ברטראן באצבע מאשימה – ולא על הבאים בין דפיו.

היו שם כמה עשרות שמות – סיפרה מזל – ממוינים וממוספרים, כנראה לפי ערכם בעיניה. מצאנו שם יהודי בן ארבעים מזה ונערי־אליאנס עם פצעי־בגרות מזה. היה שם, אני נזכרת, דוד סייאהו, אחיו של אבא, מה שהפליא אותנו מאוד. והיה הזבן המשופם מן הכל־בו ״אוֹרוֹזדי־בּאק" – רווק נצחי מהודר בלבושו, נוצרי אם־אינני־טועה. היו שם כל הגברים הנאים שבעיר.

– לפי קנה מידה אחד ויחיד – נזכרה איווט – היופי הגברי.

– בואי נספר לאבא, הפצירה בי פעם טרה אחותי – המשיכה מזל בסיפורה – הוא יהרוג אותה, עניתי לה. היא השתכנעה.

– תמיד אני מופתע – נכנס לניאדו לשיחה – כיצד על אותה קרקע נופלים זרעים מאב אחד ומאם אחת וצומחים צמחים שונים כל־כך בפרחים ובפרי. שוב ושוב עומד אני נדהם מול תופעה זו, המנוגדת לכאורה לחוקי הטבע והתורשה.

עכשיו הגיע תורי “להלשין” – צחקה איווט כמי שהחזירו לו נעוריו על מגש – אשתך, לניאדו, היתה סחטנית גדולה בנעוריה. מה לא הוציאה ממני תחת האיום לגלות את סודות הפנקס הקטן. סרטים וסיכות ראש וממתקים נתתי לה בגניבה, למען לא יידע איש שיש כאן סחיטה, ושירותים רבים עשיתי במקומה “בהתנדבות” מאונסת. כשבאתָ ולקחת אותה מאיתנו, תחילה מן הבית ואחר כך מן העיר, נשמתי לרווחה. יצאתי מעבדות לחרות.

– ואני נכנסתי לעבדות.

– מסכן – ליטפה אותו מזל בעיניה.

צחקו ונהנו. והיו מרוצים שהצליחו ללכת סחור סחור ולעקוף את הנושאים בהם רצו לדבר, ולא העזו.

מי שראה כיצד חיו איווט וברטראן בפריס לא יכול היה להאמין שאכן רוצים הם לעלות לישראל. אפילו חדרה של המשרתת הפורטוגזית שלהם היה בו כדי לעורר קנאה. קל וחומר ביתם המרווח המרוהט בטעם, וערימות הספרים והתקליטים והסרטים שהגיעו עד לתקרה, וחדרי הילדים שנראו כארמונות לקטנים והמקרר הגדוש והבר המלא וכל השאר. כל מה שחפץ ליבם של גדולים וקטנים כבר היה להם. אפשר מכאן שורש נהייתם לשׁוֹנֶה, לחדש. צעירים היו מכדי לשבת על מילאת ולהביט בגעגועים על העבר, שבו עוד היה להם למה לשאוף ובמה לחפוץ. כל חפציהם עד עתה היו בשטח החומר וכל שאיפותיהם בתחום המעמד, והם השיגו את מבוקשם מהר מכפי שציפו. לא היה חסר להם דבר; מכאן שהעיקר היה חסר – אתגרים של ממש, בתחומים חדשים.

אילו היו ילדיהם גדולים ונשואים, ואלמלא מקצועו של ברטראן שטילטלוֹ בחמש יבשות, אפשר שהיו משביעים רעבונם לשונה ולחדש בסיורים בארצות רחוקות ומוציאים מרץ שלהם במסעות סביב העולם. כיוון שהילדים היו עדיין קטנים, נצטמצמו אפשרויות המסע מחד, ומאידך גיסא ניקרה בראשם השאלה איזה חיים מועידים הם לצאצאיהם. חיי פריס היו בעיני ברטראן בלון צבעוני גדול ומנופח וחסר תכלית. איווט רצתה שילדיה יגדלו כיהודים, ובעצמה לא ידעה מדוע. אחת היא לי, אמר לה ברטראן, מה תהיה דתם (אם בכלל) והיכן תהיה מולדתם, ובלבד שיהיה טעם לחייהם ושישאפו לדברים נעלים ממיצרכים וכסף. ואם תוסיפו לזאת בריחה שברחו הללו מאהובת־נעוריו של ברטראן שנתאלמנה לפתע, לא תהיו טועים הרבה.

קמו איפוא ומכרו את ביתם בעיר. ואלמלא הפצירו בהם ידידיהם הרבים, שראו אותם בדמיונם חוזרים כלעומת שבאו, היו מוכרים גם את ביתם שבכפר ומנתקים את כל קשריהם עם פריס. הרבה חפצים ורהיטים מכרו בפרוטה והרבה נתנו לידידים; ומה שנשאר, לאחר שארזו מה שארזו, הטעינו והובילו אל הבית שבכפר ונעלו אותם על בריחים. שלחו מטענם בים ועלו על מטוס של אל־על ובאו ונחתו במרכז־קליטה שעיקרו אולפן של עברית.

כיוון שהביאו רנו שלהם עימם (מכונית זו שאמריקאים מצחיקים שבאולפן מתעקשים לקרוא רנולט) החלו מסיירים בארץ בסופישבוע, מחפשים היכן ישתקעו, היכן יבנו ביתם. היו נוטלים לדרך את הילדים ומערימים סביבם תפוזים וכריכים ומפות וצעצועים, ויוצאים לדרך בשירה עברית על שפתיהם – מלים בהיגוי רך וזר, חוטמני ומלרעי א־לה־פראנסז.

בטרם עלו ארצה היה להם חלום – לחיות בקיבוץ צעיר ולבנות ביתם ועתידם במו ידיהם; לתת לילדים לצמוח כעשב השדה. ככל שהתקרבו סידורי עלייתם כן שופּכו עליהם מים צוננים להעירם מחלומם לפכחם משיכרונם. כל עוד היו אלה ספיקות בעיניים התמיהות של שליחים (שחלום חייהם היה “בית כזה בפריס”), לא רפו ידיהם של איווט וברטראן והם הוסיפו לקרוא ולשאול ולהתכתב ולהתעניין. כשהתחילו להגיע אל משרדי הסוכנות מכתבי התשובה מן הקיבוצים, נסתתמו טענותיהם ונסתגרו פתחי חלומם.

מהם היו מנומסים ומהם היו מנומסים פחות, שמקומו של נימוס אינו בראש מעלותיהם של חברי־קיבוץ, אך עיקרן של כל התשובות היה: איננו יכולים לקנות חתול שק. אילו רק אמרו “תבואו ונראה”, היו באים ורואים ומתראים ומקבלים בהבנה הסתייגות שעיקרה אי־ידיעה. אלא שבסמוך לאותו,שק מנו הללו מה מבקשים הם מחתול: שיהא גילם של ההורים מתחת לארבעים, ושיעברו בדיקות רפואיות של גוף ושל נפש, ושיחתמו שמוכנים הם לכל עבודה, ושלא יביאו עימם רכב וציוד שמעל למותר אצלנו, ושלא יהיו להם ילדים בגיל זה וזה וזה, שהקבוצות הללו אצלנו במקרה מליאות ואינן יכולות לקלוט נוספים, וכיוצא באלה מגבלות ודרישות שאפילו בתו של רוטשילד אינה מעמידה בפני חתנים. קיבוץ אחד מודיע שדירה למשפחה כזאת (“מרובעת ילדים” כותב מזכיר חכמן) לא תעמוד לרשותו לפני ינואר בעוד שנתיים. קיבוץ אחר רוצה לדעת תחילה (בטרם תוכל ועדת הקליטה לגשת לדיון מעשי) מה מניע אנשים מסודרים לעזוב את פריס; שמא קלפים חבויים להם מתחת לשולחן. ומבקשים הם את השליח שיואיל להבהיר לתמימים הללו הבהר היטב שתנאי החיים בקיבוץ אינם טובים מאלה של “משפחה ממוצעת בפריס”. לבל תהיינה אכזבות. קיבוץ אחר מבקש לדעת איזו הכשרה מקצועית יש להם להורים ובאיזה מן הענפים (ראה רשימה מצורפת) עשויים הם להשתלב.

לא את כל המכתבים קראו בפניהם ולא כל מה שקראו בפניהם שמעו והבינו, אך מן המשפטים המעטים ששמעו ומן השתיקות והגימגומים שביניהם (שניכם עברתם את גיל הארבעים? רק אתה? סליחה… לא התכוונתי לחטט. כאן שואלים שאלות…) הבינו איווט וברטראן (ולא הבינו) שאין הם כל־כך רצויים.

כשהגיעו לארץ שבו והעלו אפשרות של קיבוץ. הסתכלו השומעים בציפורניה של איווט ובבגדים שלבשו ילדיה ואמרו, מדוע לא תנסו להשתקע בירושלים. ומששמעו במה עסק ברטראן בארצו הוסיפו ואמרו: הטלוויזיה הישראלית הצעירה ממש צמאה לכוחות מקצועיים מנוסים.

בלי התלהבות יתירה ניסה ברטראן לברר מה סיכוייו להיקלט בירושלים במקצועו. נמאס לו לצלם זוועות ולהזיל דמעות מעיני הצופים, אמר לה לאיווט, מפריז כדרכו בעידנא דריתחא. ידעה איווט שזקוק הוא לשינוי בחייו ואם יחמיץ שעה זו ספק אם ימצא אחרת. ובכל זאת שכנעה אותו שיש לבחון כל אפשרות עד תום, מבלי להתחייב. נסע וחייך ועיקם פיו באנגלית זרה וגימגם מלים של אולפן (ככל שאתה עולה בארץ הזאת במעלות החברה והמעמד כן מתמעטים שם דוברי צרפתית – מה מוזר!) והבין היטב שזקוקים הם לכשרונו אך לא לעלייתו. אם היית מציע עצמך כיועץ לשנה־שנתיים, נתנו לו להבין, היינו קופצים על בעל נסיון שכמותך. אך אדם שכוונתו להישאר בארץ ועלול לרצות להמשיך במה שיתחיל כאלה יש לנו די ומהם אנו נזהרים; שהצלחתם נוטלת את הכסא מתחתנו. טוב כסא בלי משענת, אמר לו מתלמד אחד בעל־חזקה בגילוי־לב, ממשענת בלי כסא. בלע ברטראן מה שעמד לו על קצה לשונו ונפרד בנִימוס קר. שמעה איווט סיפורו ולא ידעה אם שמע מה שסיפר וסיפר מה ששמע, או שמא שמע מה שרצה לשמוע. אמר לה, ראיתי שם מעט כסאות והרבה ישבנים. אמרה לו, אתה והדוּבּל־סאנס שלך. אמר לה, לכי ותיווכחי בעצמך. אמרה, לומר לך את האמת, מאוהבת אני בירושלים ולא הייתי מתנגדת לעשות בה ישיבתנו קבע, אף־כי קרה היא ואינה מחוממת. מקום שיחמם גם את הגוף גם את הלב הריהו בגדר בל יימצא.

ירושלים עיר יפהפיה, הודה ברטראן. צריחי זכר וכיפות נקיבה וחמוקי קשתות וקמרונים שבה מי יעמוד בפני קסמם. אפשר פריס וירושלים שתיים יפות שבעולם. אך כשם שבזו איני רוצה לחיות, אף חיים בזו אינם שונים דיים ואינם שווים בעיני. חיים אחרים אני מחפש. משהו חדש, מרענן. חייכה איווט לעברו, קרצה ואמרה, יהא משהו חדש ומרענן ובלבד שלא תחפש מישהו חדש ומרענן, Salaud. המשיך בשלו ואמר, ירושלים עיר שכולה עבר… נכנסה שוב לדבריו ולגלגה, ואתה איש העתיד…

קמו ונסעו לראות מושב חדש בקצה דרום, שאמרו האומרים שדומה מושב לקיבוץ ושונה מחיים של עיר תכלית שינוי. נסעו ונסעו, הים לימינם, עד שרחקו מארץ נושבת. הקיף אותם המדבר וכבש את ליבם. דממה ולהט וצוהב ומישור. צלתה השמש את בשרם וייגעה את עיניהם והגירה את זיעתם פלגים פלגים. היו נוסעים וקרבים וחושבים, הנה מצאנו מה שביקשנו; יגעת ומצאת תאמין. עד שנכנסו לכפר ויצאו אל בין החממות המבהיקות וראו חמולות של בדווים כפופים על עבודתם נשים וזקנים וילדים, ומקבלי־פניהם הנלבבים עומדים עליהם על הפועלים כנוגשים, לבן על גבי שחור.

חקר ברטראן ושאל, שפתאום צפו עלו בו דברים ששמע עוד בביקורו הראשון בארץ בשליחות הטלוויזיה הצרפתית, ונתברר לו עד מהרה שבדווים אלה שבכאן היו עד לפני זמן קצר בעלי הקרקע. כיוון שהם ערבים והבטחון חשוב מכל, פינו אותם השלטונות מאדמתם ויישבו עליה יהודים טובים ונאמנים שנחלצו לכפר ולספר. נתנו להם למתיישבים קרקע ומים ובתים וחממות. ידיים עובדות לא נתנו. עמדו הללו והביאו את הבדווים לעבוד אצלם, הם ונשיהם וטפם. אף שילמו להם ביד רחבה כמעט שכר־של־פועל־אחד לחמולה שלימה. ואם גדולות החמולות זבש"ם, אמרו בלשון התקופה, זו בעיה שלהם. ואם אינם רוצים לעבוד בתנאים האלה, שלא יבואו. מן הון להון קשר כל מתיישב קשר של קבע עם חמולה אחת. שבו הללו ותקעו יתדם באדמה זו שאתמול היתה שלהם והם נודדים עליה והיום היא שלו והם יושבים עליה. הראש ראש יעקב והידיים ידי עשָׂיו. והכיס מתמלא זהב, בעזרת השם יתברך. לא נחה דעתו של ברטראן עד שהביא את איווט אל תוך אהלי קידר הכהים הנטויים כצל כמטחווי קשת מן הבתים המלבינים של “היהודים שלה”. אם זה מה שאת מחפשת בחיים, אמר לה בולע לבה הגואה בקרבו, קראי לי מהיום ברטראן־אפנדי, ונהנה ממתק הארס בין שפתיו הוסיף: נוצרי נולדתי מבלי ששאלו את פי; ופסגת שאיפותַי אינה להגיע לדרגת אפנדי יהודי בארץ־הקודש.

תפסיק, אמרה לו, ונשכה שפתה בשיניה. סליחה, אמר ברטראן, החום הזה מוציא אדם מדעתו. הורידה איווט את ראשה ואמרה, האם יודעים האנשים האלה מה שהם עושים? אמר לה, אני יודע מה אנחנו עושים, שרי. אנחנו שבים לחפש קיבוץ. מִהרו לעלות לרנו המאובקת, אספו את הילדים שנמצאו נוגסים פלפלים ירוקים בשרניים ועסיסיים ויצאו לדרך מבלי להביט לאחור.

בשעת הנסיעה המתמשכת קינטרה אותו ואמרה, חשבתי שסוציאליזם הוא מחלה של צעירים. אמר לה, ברוחי עודני צעיר, שרי, ואפילו… רָאה במראה את הילדים במושב האחורי ולא הוסיף מה שרצה להוסיף. נרמזה איווט ממבטו הממזרי הלח והסמיקה. צחקה והטביעה נשיקה בצווארו, נושמת ניחוח זיעתו המדברית בתאווה. זכרה לפתע אותו יום של נעורים פרועים על חוף הים בקַנִיי־סוּר־מֶר. לפותים ומיוזעים הציעה לו למלא ממנו צנצנות “אוֹ־דה ברטראן” ולמכור אותן כאפרודיזיאק. לא שיערה אז שההערה השובבה שלה תפעל עליו בו במקום להלהיטו עד־כדי־כך. זכר אותו מקצב עלי במכתש עוד חי בבשרה ובדמה כאילו היה זה אתמול. חבל־חבל שהילדים עכשיו איתם.

אמרו להם, לא כל המושבים בפיתחה, ורבים מהם לא זר בהם ולא שכיר. אל תעשו הכללות ולא תבואו לכלל יאוש. זכרה איווט בן־דוד רחוק שמזל אחותה הציגה אותו בפניה כמושבניק לשעבר. אמרה לברטראן, ניסע ונשמע.

באו אל ביתו של אותו מַטַלוֹן. אמר להם, פרנסה במושב – יש ויש. אמנם העבודה קשה. בזיעת אפיך תאכל לחם. אך עם קצת שכל בקדקד לא תאכל את הלחם בלי ז’אמבון, אם ירדת לסוף דעתי. אם כן, תשאל, מה הבריח אותך יא מטלון מן המושב? אז אני אגיד לך. את המושב המציאו אשכנזים. אשכנזים טובים, אבל אשכנזים. במקום דרך־ארץ יש להם הגיון. אנשי השכל־הישר, יעני. מתיחסים אל השכל הפתלתול של האדם כאילו הוא מקל ישר, אם ירדת לסוף דעתי. תשאל, למה אני מתכוון. אז אני אגיד לך.

הוציא ממחטה גדולה מכיסו ורוקן את חוטמו בקול תרועה. אחר שב ופנה בדבריו אל ברטראן, מתעלם מקיומה של איווט כבת־שיחה.

התחילו לגדול הילדים, התחלתי להתעניין כיצד מורישים להם את המשק ואיך שומרים על שלמות המשפחה. בדרך הטבע, הבכור יורש את אביו, לא? אפשר שתיגזל זכות הבכורה דווקא מן הבן הבכור? תגיד אתה. הרי דין תורה הוא. ואלה מה אומרים, דווקא הצעיר בבנים הוא יירש ממך את המשק. ומביאים לי הגיון של שכנז כתנא דמסייע: שהרי הבכור ייצא לחיים בעוד כוחי במותנַי לעבוד את משקי, ואילו עד שיבשיל הצעיר אני אצא מכלל שימוש. אמרתי להם, ואם זיכני השם יתברך בבנים תחילה ובבנות אחריהם? היתממו ואמרו, ומה ההבדל בין בן ובת, יא מטלון? (אֶה… לך תבין אותם.) אמרתי להם, אם אינכם יודעים את ההבדל, לכו אצל חז“ל. אמרו לי, מטלון, במאה העשרים אנחנו חיים. רציתי לומר להם, טז אחד גדול על המאה העשרים; לא ראינו במה טובה היא מן האחרות. אבל התאפקתי. אמרתי להם, אם חז”ל אינם לטעמכם, מה תאמרו על הפתגם הצרפתי “יחי ההבדל הקטן!”? התחילו מאכילים אותי בקש הזה של שחרור האשה ושוויון המינים. עניתי להם מניה וביה “למינים ולמלשינים אל תהי תקווה” ושאלתי אותם, וכי אינכם מתפללים כל יום “ברוך שלא עשני אשה”? התחייכו והתחכמו וענו בהתחמקות: למי יש זמן להתפלל, יא שיך.

ואתה חושב שבזה זה נגמר. אז לא. עד שאני מתווכח איתם ומוכיח להם באותות ובמופתים שלא מן הצדק ולא מן הדין שתירש אותי דווקא הקטנה ושייצאו אחיה מקופחים, קל וחומר אחיה הבכור, באו הללו ופתחו בנדיבות את ליבם והציעו “הרחבה” לאחד מבנַי בצד הכפר. אמרתי להם, מה פירוש אחד, והיכן יהיו האחרים? היית צריך לראות איך העיניים שלהם יצאו מחוריהן. אמרו לי, אתה אינך חושב שיהיה מקום במושב לכל שמונת הבנים והבנות שלך. אמרתי, למה לא? האם יש שמחה גדולה מזו לאב? בשביל מה טיפחתי וריביתי אותם, בשביל שיפרחו מהקן? אמרו לי, גוזלים דרכם שפורחים להם. אמרתי, ירצו יפרחו; אך בני מטלון, כמו שאני מכיר אותם, ירצו אינשאללה להישאר קרובים אצל אמם. אמרו לי, ומה יהיה אם כל איש במושב ירצה להשאיר איתו את כל צאצאיו, הרי לא תספיק אדמה של חמישים משפחות לחמישים כפול שבעה. אמרתי, מה שיעשו אחרים זה עניינם. אני דייני שאני יודע מה שאני רוצה ומה שילדַי ירצו בעזרת השם.

אמרו לי, בוא נסכם: הרחבה לאחד ומשקך שלך לבת הצעירה כוכבה. אמרתי להם, לא יעשה כן במקומנו, רבותי! אמרו לי, עכשיו אתה בארץ־ישראל. פניתי לאחד בן־תורה שעמד בראשם ואמרתי לו: ילמדנו מורנו, האם עולים אנו לארץ־ישראל או שמא חס־ושלום יורדים אליה. העביר ידו על זקנו ואמר לי, אל תתחכם, מטלון. לא הרפיתי ממנו. אמרתי לו, וכי לא מצאנו כתוב “בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הנה כי כן יבורך גבר”? מילמל ואמר: תהילים קכ"ח. אמרתי לו, בראוו! אמר לי, מטלון, עליך לקבל את דין התנועה. אמרתי לו, דין תנועה ודין תורה – מה עדיף? אמר לי, בידך ההחלטה. חשבתי בליבי, לא מדובשך ולא מעוקצך. שמרתי על הנימוס הטוב ואמרתי להם: שלום על ישראל.

מילאו איווט וברטראן מכוניתם מצרכים “בחצי חינם” שיעץ להם מטלון לקנות בחנותו ושבו למרכז הקליטה. קשור הוא עדיין הדוד עם שכניו לשעבר במושב. הם מביאים לו מכל מה שהם מגדלים והוא מוכר להם ממה שיש בחנותו בלי מתווכים ובלי קבלות ובלי בּטיח'. הוא נהנה והם נהנים, ברוך השם.

שבו וחיזרו אחר הקיבוצים. כל מה שראו עיניהם כל מה ששמעו אוזניהם הוביל את נפשם אל הקיבוץ, שאף אם אינו מה שצריך להיות, נקי הוא ממקומות אחרים. נסעו ונפגשו ושוחחו.

ראו שומעיהם שמאחורי המלים עומדים אנשים כנים וסימפטיים, אם גם צעירים כבר אינם, והזמינו אותם לביקור של ממש.

כשנכנס החודש החמישי לשהותם בארץ כבר היו שניים־שלושה קיבוצים מחזרים אחריהם. זה שולח בננות וזה שולח תפוחים, זה חבריו באים לאולפן לבקרם וזה משגר הזמנה לחג ולחתונה. שקלו ובדקו ומצאו, שייטב לקטנים אם יילכו לקיבוץ, שהילדים לנים בו לצד הוריהם. נפל הפור על קיבוץ אחד נאה שנופו מרהיב והנוי בו מטופח וחבריו בני־אדם. לא רחוק מדי מירושלים, שאם ירצה ברטראן ברבות הימים להשתלב בעבודה חלקית בטלוויזיה, ימצא דרך לשוב יומיום לביתו.

פתחו הללו סוף־סוף ארגזים שהביאו והוציאו רהיטים ובגדים ואַבזרים שהזכירו נשכחות. מילאו דירה צנועה שעמדה לרשותם ונשארו הארגזים מלאים. יצא ברטראן לעבוד בקטיף ונכנסה איווט למטבח. ברטראן נתגלה כעובד מסור ועל־אף שהיה מתייגע ומתייסר בחום הכבד, היה מאושר משִזפונו ומנחישותו ומן השינוי בחייו. מעולם לא ישן שינה עמוקה, שנת יגעי גוף, כמו כאן ועכשיו. ובשבתות היה מלא מרץ והשתולל עם הילדים בבריכה כנער.

איווט התקשתה בעבודה. מצד אחד חששה לעורה ולידיה ועוררה מבטי טינה של נשים קלויות בשמש ובלוּיוֹת בשדה, שראו בכפפות גומי שלה פינוק־של־פריס ושמחו לראות אותה כורעת על הביוב לנקותו. מצד שני, המתחים האישיים והנשכנות המתמדת בין הנשים הללו סביבה העבירו אותה על דעתה. בחורות מהוגנות ומשכילות, שלכאורה צריכות לחבב זו את זו ולעזור זו לזו (שאלמלא כן מה הביא אותן לכאן?), מרכלות כתגרניות בשוק, ומסתכלות זו לתוך סלה של זו, ובוחשות זו בקדירתה של זו בקַרתנוּת, ושוקלות כל אחור של זולתן במאזני־זהב, ונאבקות על מי־תעשה־מה ומי־תקבל ‘שבת’ מתי, בקצף על שפתיים ובקנאה בלב. האם לשם כך עזבה מה שעזבה ובאה לכאן, היתה שואלת את עצמה בשעות קשות של יגיעת הבשר וירידת הרוח. אך לאחר המקלחת הטובה (למה אין להם כאן אמבטיה? וַבִּידֶה?) והמנוחה הקצרה, היו מגיעים הילדים והיא היתה רואה אושרם על פניהם ושלוותם במעשיהם ועונה לעצמה ואומרת: כמה שהאנשים שבכאן מאכזבים, אני מרגישה סוף־סוף שייכות כלשהי, שייכות לחברה המיוחדת הזאת שאפילו מגרעותיה בולטות באנושיותן. טעונת אשליות באתי ועלי להתפכח מהן. נאיביות היתה מצדי לחשוב, שהאישה בקיבוץ תהיה פחות אישה ושיצרֵי לב אדם־רע־מנעוריו יבואו כאן על תיקונם. א־פּרוֹפוֹ אישה, דומה שדמיו של ברטראן כאן יותר רגועים.

אף על ברטראן עברו משברים. סוציאליזם סאלוני בו דגל מנעוריו פשט כאן מחלצותיו ונותר עירום ועריה. אילו היה צעיר בכמה שנים היה מתאכזב ובורח. כיוון שהיה מיושב בדעתו ומנוסה בחיים ומעוגן בקטנים, האריך רוחו והתבצר מאחורי המסקנה שכל רעיון בהתגשמותו בהכרח מאבד מיופיו ומשלימותו. כאן מצא מחדש צידוק לתורה שקנה בצעירותו בהתלהבות מספריו של אלבר קאמי ומחוגי מעריציו: אף אם עולם לא יבוא לעולם על תיקונו המלא, הרי בעצם מאבקך על דמותו טמונים הסיפוק והתכלית של חייך. אתה חותר יום־יום אל הטוב יותר, ובעצם חתירתך השכר: הנאה וזקיפות־קומה ושלימות עם עצמך. ואפילו לא תגיע אל הטוב ביותר (דבר הלמד מעצמו) דייך בזה שחתרת אליו; ואשריך שהיגעת אל הטוב יותר; יותר ממה? – ממה שהיה אלמלא עמל סיזיפוס שלך.

וכאן בקיבוץ אתה עושה זאת בחברותא. עם אחרים החותרים באותו כיוון. אולי לא באותו קצב, ולא באותה התלהבות ובאותה מידה של מאמץ; אבל באותו כיוון. ביחסים של אני־אתה יחדיו.

הקיבוץ הוא המקום היחיד בארץ ההגירה הזאת, אומרת לו איווט, פעם בניסוח זה ופעם בניסוח אחר, שבו באמת לא חשוב מאין באת וחשוב רק לאן אתה הולך. והוא מלטף אותה בעיניו ומבין מה בליבה.

עד היום אפשר למצוא אותם את איווט וברטראן (ליתר נוחות החלו לקרוא לו ברט) יושבים לפנות ערב במכנסיים קצרים על הדשא שלפני ביתם, מקשיבים לתקליט של מישל לה־גראן וקוראים בספרים של סארטר ושל אנוּאי ושל אמיל אז’אר ומשגיחים על הילדים שלא יבואו לידי קטטה.

לאחרונה החלה איווט ממַתנת איפורה, אף כי מרבית החברות נוהרות היום לקוסמטיקאית כשם שנהרו פעם למקלחת הציבורית. הציעו לה לעבור קורס ולהיות קוסמטיקאית של הקיבוץ. היא עדיין שוקלת. יש בזה יותר מקמצוץ מרֵיחה של פריס, ונסיונה לימדה שהיא מסתדרת טוב יותר בחברתם של גברים, אם בעבודה ואם לאחריה. אף ברטראן שוקל הצעה לעבוד מחציתו של שבוע בטלוויזיה. הצעה ראשונה להיות כתב־חדשות באיזור אינה נראית לו כלל, אך הולכים ומבשילים בו כמה רעיונות של יצירה בתחום הדרמה הטלוויזיונית – חלום נעורים ישן שהתעורר לחיים.

ואחרון־אחרון עיקר, הילדים השתלבו בחברתם והם נראים ומרגישים קיבוצניקים לכל דבר. יודעים מה יהיה היום ויודעים מה מצפים מהם למחר. ורואים בכפר המטופח את ביתם. Voila.

באותם הימים ממש שאיווט ובני־ביתה החלו למצוא בקיבוץ את ביתם, הלך ונתערער עולמו של אלבר. אם תשאלו היום את חברי קיבוצו של אלבר כיצד החלה אותה מפולת, תשמעו דעות מדעות שונות. יש אומרים, גל תנועות המחאה שפקד את הארץ אחר מלחמת יום־כיפור הוליד את גל הרינונים, שהפך למחאה נגד בדלנותו של המפעל ומנהיגותו המתנשאת של אברום מנהלו. יש טוענים שזה דרכו של עולם, שֶבּוּעה הגדלה והולכת – סופה להתפוצץ: בעצם ניפוחה וריחופה טמון סוֹפה. ויש המסבירים את המשבר במאבק הדורות בקיבוץ; שאלמלא תאוות השלטון בלב צעירים שאפתנים, לא היו טורחים הללו לחשוף את שגיאות ההנהלה ולהוקיען כשחיתות בלשונם החדה כתער.

אלה ואלה ואלה יוֹדו ויסכימו שמבחינה כלכלית שיגשג המפעל והגיע לגיאות בניהולו של אברום. מכאן ואילך מתפצלים ההסברים. ראשונים טוענים, גיאות זוֹ היתה חלק בלתי־נפרד ממה שנעשה בארץ כולה באותן שנים שהמדינה המנצחת היתה שיכורה מעצמה ומעוצמתה. שגעון־של־גדלות נכנס בראשם של מנהלים גדולים וקטנים; הגדילו לעשות והגדילו לטעות. אחרים טוענים: כל מפעל מצליח מנהליו עלולים לשגות בדמיונות המביאים אותם לשגות במעשים. נישאים על כנפי ההצלחה, שהם כביכול מחולליה, ובשם היעילות והפריון והרווחים הם עושים דברים שלא ייעשו. ריכוז כוח ניהול והכרעה בידי אדם אחד הנשען על יחידים התלויים בו יותר משהוא תלוי בהם – סופו שמביא אובדן על אותו אדם ומפלות על הסובבים אותו. וקבוצה שלישית רואה כאן בעיה טיפוסית של קיבוץ. שאלמלא בקיבוץ עסקינן, אומרים הללו, היה אברום ממשיך ועולה, מוסיף ומפתח את מפעלו, והופך מליונר מצליח כל־יכול, שכל מי שעומד בדרכו נדחק ונשחק ונמחק.

וכשם שרבים ההסברים למה שקרה מרובים הסיפורים על מה שקרה.

אברום ריכז סביבו חבורת צעירים שראתה בו ובכשרונו את סוד הצלחת המפעל וראתה במפעל את סוד עתידו של הקיבוץ. ככל שגדלה החבורה גדל המפעל, וככל שגדל המפעל נדרשה חבורה גדולה יותר לנהלו. וכידוע, עם האכילה בא התיאבון. כיוון שפרץ המפעל ונתרבו הצרכים, רצה אברום למשוך אליו ואל מפעלו כל בחור וטוב בקיבוץ. מה עשה, החל מחלק טובות הנאה לעובדיו, שיצר לב האדם מוכר לו היטב לאברום. תחילה קנה להם דברי־לבוש שלהם מתאווים צעירים, שמי שאינו צר־עין ומי שאינה רכלנית קוראים להם “בגדי־עבודה”. אחר החל מזַמן קומזיצים, שמי שלמד סוציולוגיה והרחיב אופקיו קורא להם גיבוש־צוות־עובדים, ומי שהקנאה אוכלת אותו מכנה אותם ארוחות־שחיתות, ומי שהושאר בחוץ בעל־כורחו הולך ומונה בקבוקים ריקים ורושם שמות זרים ומוזרים כגון Black & White וכגון Johnnie Walker וכגון Drambuie ומחשב ומפרסם שקומזיץ כזה למיוחסים עלה לקיבוץ מה שעולה סדר פסח לקיבוץ כולו. עונים הללו ואומרים: שטויות, לא עלה פרוטה שחוקה לקיבוץ. מכספי המפעל שולם הכול, ולחוֹג עיסקה מוצלחת בא, שרווחים שהכניסה עיסקה זו לקיבוץ שלך מאפשרות לך לאכול יומיום בשר. ודרך־אגב, נא לא לאבד את חוש המידה: הוצאות הקומזיץ אינן מהוות אפילו פרומיל ממה שהרווחנו אנחנו במפעל באותו יום שהסתיים בהילולא.

נתאחז רחרחן כחבתבן אחד באותו ויכוח וכיוון שהיה מחפש מה יכתוב בעלון הקיבוץ, שהוא בּמה יחידה שאינה מחזירה לו מאמריו, בא והעלה על הכתב רשימה וקרא לה “סדר שני או חוסר סדר” וסיים אותה במלים צדקניות על כך שמה שמפריע לו ביותר באותה “פרשה” אינו אלא ההשתכרות הגויית המגעילה שבה נסתיימה ההילולא והבזבוז הבורגני שנתלווה לה. “מה שאכלו הכלבים של אותם גבירים באותו לילה היה יכול להשביע את כל הקיבוץ בערב שבת.”

לא נחה דעתם של הרבים החסרים עד שהובא העניין בפני ועדת־החברה ובפני האסיפה הכללית ועד שגוּנה המעשה במלים של “כל כתבי” שיצאו מן האופנה.

צחקו גיבורי המפעל צחוק גדול וקרצו זה לזה: הם במלים ואנחנו במעשים. וכל אחד הבין זאת על פי דרכו; מבוגרים שביניהם אל מה שכבר נעשה נתכוונו, וצעירים – אל מה שיעשו ביד חזקה ובזרוע נטויה מחר־מחרתיים. אברום, שיְקרים היו לו עקרונות הקיבוץ, ניסה לרסן ולמתן את החבורה החמומה שהחלה מפעילה את צי הרכב שברשותה בצורה פרועה ומנקרת־עיניים –החל מהבאת הילדים עד פתח הגן והפעוטון ברכב־של־אבא וכלה במסע לסיני שמטרתו הוגדרה כגיבוש הצוות, וסיבתו — כפיצוי לנשי־הצוות על השעות הנוספות ועל משמרות הלילה של הבעלים המסורים. ידע אברום שאם לא ירסן את הסייחים שזחה עליהם דעתם, ייצאו הללו גם משליטתו ויתדרדרו לחיות כזרים בקיבוץ עד שייאלץ זה להקיאם מקירבו. מצד שני ידע והבין שאם יכביד עליהם את ידו, יקפצו כמה בעלי כּאריזמה מביניהם וישמחו לוותר על “שירותיו הטובים”, שכבר שמע שמאחורי גבו החלו קוראים לו זקן. פוחח אחד, שזה עתה פשט מדיו, העז פעם פנים ואמר לו לאברום בעיצומה של הילולת־שמפאניה קטנה: אפילו השם שלך מעיד עליך שאתה “מרובע” – אם רק תשנה את סדר האותיות ותתעלם מן ההבדל בין אל“ף לעי”ן יהפוך ״אברום" למרובע. אברום כמובן לא נשאר חייב. וכיוון שהיה שמו של זה “אזרחי” ענה ואמר: ואתה, צוציק, אם רק נוציא ממך את הזין, שממילא אצלך הוא מיותר, תבדוק ותמצא מה ישאר ממך. צהלו המסובים והחליטו חגיגית שמכאן ואילך יקראו לאותו מרדן “חרא”. זה סופם של כל פוצי־פה, סיכם אברום באמירה דו־משמעית, קורץ למבינים ומרוקן את כוסו בתנופה גברית.

החל איפוא אברום מסתיר הטבות מאחורי “צורכי־המפעל” והיה מקפיד לשכנע את עצמו לפני שיצא לשכנע אחרים. בסופו של דבר זה נהנה – העובדים מקבלים מה שהתרגלו לקבל, וזה אינו חסר – הקיבוץ אינו חסר דבר מעקרונותיו, אם ההסבר הנכון ניתן בזמן הנכון ובצורה הנכונה. נמצא שטלפון בבתיה של חבורת המנהלים (שהורחבה על־מנת לשמור על האופי הדמוקרטי של הנהלת ענייני המפעל) הוא צורך מצורכי המפעל המתפתח ושהשתלמות העובדים הבכירים בחוץ־לארץ היא עניין חיוני שאין לדחותוֹ. המחשבה לשלב את היוצאים בתור המזדחל של כל חברי הקיבוץ נדחתה על הסף כ“בדיחה טובה”, אך עצם העלאתה איפשרה עיסקה עם ועדת־החברה של הקיבוץ שעיקרה כך: מאחר והבחור ממילא יוצא, ולתקופה ממושכת; ומאחר שעל־ידי־כך הוא מפסיד את תורו ולא יוכל לצאת עם אשתו בבוא העת; ומאחר וממילא תקציביכם מצומצמים ואין אתם יכולים להדביק את הבקשות ואת הציפיות – אנחנו נממן גם את יציאת בנות־הזוג עם עובדי המפעל ויציאה זו תיחשב להם כאילו טיילו בחו"ל.

לאחר שנתקבלה ההסכמה העקרונית ואושרה באסיפה בה השתתפו (לכבוד הסעיף המסעיר) למעלה מעשרים אחוזים מן החברים, התברר שכמה מן ההשתלמויות הללו ממושכות ורציניות וכיוון שהטכנאי יוצא עם אשתו (“עם החברה שלו” הקפידו ותיקים), הרי מובן מאליו שיש לשלוח איתם את ילדיהם; שהרי עברו הימים שבהם התעלמנו בתמימותנו מן התא המשפחתי.

גם לוועדות אחרות הציע אברום והגיש עזרה כספית בשעת־הדחק, כגון בשעה שעברו על התקציב או בשעה שנזדקקו לדברים שלא נלקחו בחשבון בעת שעוּבד. כיוון שהנהלת החשבונות של המפעל נפרדת, לשם ייעול, וכיוון שמה שדרוש לוועדות הללו הוא סכומים־של־מה־בכך במושגי המפעל, וכיוון שאברום מבין את צורכי הקיבוץ לא פחות משהוא מבין (ודורש שאחרים יבינו) את צרכי המפעל – היה אברום נוטל על עצמו לפתור בעיות תקציביות מסוגים שונים בלב חפץ וביד רחבה. מי, למשל, יכפור בצורך לרצף את המקלטים של הילדים?! ואם אין המוסדות האחראים במדינה מבינים זאת, ואם אין מזכירות הקיבוץ מוצאת מניין לקחת את הכסף – נמצאים גם ההבנה וגם הכסף אצל אברום, והוא מכריז: עשו זאת עוד מחר. אני אממן. ואחר־כך נראה איך נרשום את זה בספרים.

אלו משבחים אותו את אברום ואלו מגנים את המזכירות החלשה והתמימה, והכל סוללים לו דרך לצעדים נוספים כגון דיסקוטק של צעירים, שאינו מוצא תקציב למערכת סטיריאו, וכגון חוג קרמיקה שזקוק לתנור גדול וכגון דברים רבים אחרים שרכלניות הקיבוץ תמנינה אותם בפניכם ברצון עד תום הדורות. הם סוללים לפניו את הדרך והוא הולך בה בקצב המסחרר שלו ובבטחונו העצמי הגדל והולך: צועד בעוז ואינו מסתכל לצדדים. כיוון שבסופה של כל דרך יש מעלות ומורדות, נותנים לו הללו דחיפה קלה במדרגות (לזרזו, כביכול) וכשהוא מתגלגל ואינו מסוגל עוד לעצור קוראים הם אחריו “פרא־אדם, מה אתה ממהר?” ללמדך שבני־אדם כפויי־טובה מעצם ברייתם, אפילו קרויים הם “חברים”. אינם יכולים, למשל, לסלוח לו על הרמת־ היד ההיא על אותו נער, אפילו שנו בנעוריהם שאין דנים אדם על מעשה שעשה בכעסו.

מה רוצים הללו ממנו אין אברום יודע. הרי למענם עשה כל מה שעשה. וישרים שביניהם יודעים זאת. בעידודם עשה רוב מה שעשה. וגם את זאת הם יודעים. אלא שדרכו של סוס פרא שמנסה הוא לזרוק רוכבו מעל גבו. ודרכם של אנשים קטנים להתנקם באנשים בעלי שיעור־קומה, שלצידם ובצילם מרגישים הם את עצמם ננסים. כך מסביר אברום לעצמו את מניעיהם של שומרי־החומות בקיבוץ, ועליהם אין בליבו כעס. מרחם הוא עליהם, כך אומר הוא בנפשו. חיים בעולם האתמול ומאַזנים פיגורם בשירים על עולם המחר. על מי אברום כועס – על אלה שבגדו בו. העמיד אותם על רגליהם, עשה מהם בני־אדם, לימד אותם להיות בוסים בקיבוץ – תורה המחייבת אמנות ומיומנות כמי שהולך על חבל דק ומנגן בכינור – והם בעטו בו. בנעלים שהנעילם בעטו בו.

זה התחיל עם סעיף “הוצאות” ונסתיים בסטירה טפשית לנער מטופש. מעולם לא הקפיד אברום עם חבריו על הוצאותיהם, ועתים אפילו עודד ביישנים וחיישנים שביניהם להרביץ ארוחה דשנה במסעדה טובה וללון בבית מלון שבו “תעשיינים המכבדים את עצמם” ישנים. שלא לדבר על הללו שנסעו לחוץ־לארץ ונאלצו לוותר על הרגלי הצניעות שלהם למען המפעל; שהרי אין דומה פגישה עם קניינים במסעדה של המלון לפגישה בחדר האורחים שב“סוויטה” בו גר “האורח מישראל”, שכאן אתה יושב ומשוחח בארבע עיניים ובארבע אוזניים ובבקבוק שמפאנייה שכוח שלו גדול אפילו מיוקרתה של ארץ־הקודש. ובכל־זאת, לכל דבר יש גבול. ואברום שידע היטב היכן הגבול וכל חייו עשה בצניעות, אם בבית אם בחוץ, לא יכול היה לסבול בזבוז שעשו הללו בכספי הציבור ושיכרון־גדלות שלהם שהתבטא לא־כל־כך בחשבונות שהביאו אלא בצחוק שעשו מעצם הצורך בהגשת חשבונות וקבלות. כמה תקריות עם החברים הטובים הללו, שהחלו להתיר לעצמם הפקרות, באו אל ראשו של אברום והטרידו את מנוחתו גם בשעת נהיגה לילית שנהג מנמל־התעופה לביתו. ובעודו מנסה להתמודד עם מצפונו ולהסביר לעצמו עד כמה אין רע בנסיעה זו ברכב־המפעל להביא את דודו ואת דודתו למטוס (שאלמלא כך היה חייב לבטל יום עבודה ולשוב הביתה רק מחר בצהריים, ומחר הוא מחכה לטלפון חשוב מפרנקפורט שיחה בה תלוי גורלה של הזמנה ששוֹויה מליונים) הרגיש לפתע חבטה איומה ומצא עצמו מוטל שותת דם לצד הכביש, תמונות של כתמי אור על שחור מרצדות לנגד עיניו וקולות רחוקים עולים באוזניו. הוא שב להכרתו באמבולנס ושב ואיבד אותה בטרם הגיעו אליו בני משפחתו.

מה יהיה אחר שישוב ויבריא, קשה לדעת. מכל מקום, אברום רואה את עצמו כ“אדם המושמץ ביותר בקיבוץ” כפי שהתבטא בלחישה מאומצת בפני דיטה אשתו, ובטוח הוא שלא נעשה לו צדק הן מצד הקיבוץ והן מצד חבריו במפעל.

על מיטתו בבית החולים שב היה ורואה תמונות מתמונות שונות, מעשים שהביאו לעליה התלולה ולנפילה הגדולה. גופו הלך והחלים מפצעיו; לא כן נפשו.

*

צלצולים. צלצולים מחרידים. עקשניים. וברקע הֶמיה עמומה וקצובה של רכבות מהירות מתרחקות. אחת יוצאת מתחום השמיעה ואחרת באה תחתיה. חובטת ברקתו. חובטת…חובטת…חובטת… והצלצולים. מה מצלצל. מי מצלצל? אברום מושיט את ידו אל הטלפונים. אינו מגיע. ממתח זרועו ואצבעותיו. כאב חד במותן. מניין הופיעה סוללת הטלפונים הזאת? היכן הוא נמצא? איש אינו עונה. אך לא רק בהם הצלצול. הוא בא מן התקרה, מן הקירות, מתוך ראשו, מאיזו נקודה שבין העיניים הבוערות ובין המצח הלוהט. שיפסיקו לצלצל! שיתנו לישון. הוא זקוק לה לשינה. יש בה מנוחה. ויש בה שיכחה. ויש בה גם… לישון.

הטלפון בחדר מצלצל. אברום נוטל את השפופרת ומפטיר בקוצר־רוח, כן!

– מדברים מהמזכירות. חיפשנו אותך במפעל…

– כן!

אמ… צ’ופ ביקש למסור לך שאתם מוזמנים מחר לישיבת המזכירות, אתה ו…

– תני לי את צ’ופ! (המזכיר החדש הזה עולה לו כבר על העצבים) שמע, צ’ופ, הסברתי לך שאין אצלי “הזמנות” מהיום למחר. השבוע שלי מתוכנן מראש.

– תראה, אברום, העניין הזה עם השכירים… אם לא נדון מחר, יהיה מאוחר מדי.

– “העניין הזה עם השכירים” הוא עניינה של הנהלת המפעל בלבד.

– תראה, אברום…

– מאז נתקבלה באסיפה החלטה עקרונית בניגוד לדעתך אם אינני־טועה, עבר הנושא לטיפולנו הבלעדי.

וטורק את השפופרת. עוד מעט היה נגרר לומר לו כל מה שהוא חושב עליו. מסתתר מאחורי חבורת צעירים שמזונם הרוחני “העולם הזה” ומנסה לקחת את כל ענייני הקיבוץ “לידיים” — שתי ידיים שמאליות המוּנעות בהבל־פה שאינו יודע ליאות. עלה לגדולה רק משום שכל מי ששכל בקדקדו…

חבטה עמומה בדלת. שתי דמויות נכנסות בפתח.

– אברום, אתה לא היית באסיפה אתמול. הטילו על שנינו למצוא פתרון לבעייה של מזכיר. כבר חודשיים שאין למעשה מזכיר.

– לומר את האמת, לא הרגשתי בחסרונו.

– אתה אולי לא, אבל…

– ומדוע אתם באים אלי?

– חשבנו שהגיע הזמן שגם המפעל יתרום את חלקו. מיטב החברים מרוכזים במפעל ואי־אפשר לשריין…

– אף אחד אינו משוריין. על מי אתם חושבים?

– עליך.

– מקורי מאד.

– לא נסינו להיות מקוריים.

– אז נסיתם להיות… מעשיים.

– נסינו.

– לא הצלחתם.

– זאת לא תשובה.

– רוצים דווקא תשובה? תקבלו שתיים. אל“ף, לא אני אכניס ראש בריא במיטה חולה. בי”ת, כואב למישהו שהכל דופק במפעל כמו שעון?!

הצלצולים האלה, כמה מהם לפחות של שעונים מעוררים הם. הרבה שעונים, עם קפיצים שאין להם סוף, עם טרטורים מטרפי דעת ומגרשי־שינה.

– תראה, אברום, אחד מעקרונות הקיבוץ הוא רוטציה.

– אני לא קראתי את זה בשום מקום. מי קבע שרוטציה זה עיקרון? מתי? איפה? בשבילי, חביבי, “כל אחד לפי יכולתו” זה עיקרון, ופירושו המעשי: האדם הנכון במקום הנכון.

דיטה נוטלת את ידו בידה. לוחצת אותה בחום. בפינות עיניה דמעות. צוחקת או בוכה? היא תופסת את ידו ומושכת אותו אחריה. “רוץ, מהר, רודפים אחרינו!” והוא רץ, ידו בידה, וירכו כואבת מן הריצה המטורפת. כאב חד פולח את ריאותיו, אינו יכול יותר. אינו יכול לרוץ. “אבל הם בעקבותינו! רוץ…” שלושה ענקים רודפים אחריהם, מבט רצחני בעיניים. האחד דומה לשוקה, מנהל הייצור החדש; והשני הוא אזרחי, שהמפעל “תרם” לענף השלחין בעל כרחו; והשלישי…אזולאי. מתנשם ומתנשף הוא שולח מבט שני לאחור. השלושה הפכו לנמרים. הבל־פיהם כבר נוגע בבשרו. הוא מצטמרר. הגם אתה ברודפים, אזולאי? הרי קיבלת ממני את הפז’ו במחיר מגוחך. ההנהלה החליטה נגד בונוס מיוחד למנהלים. שלא יהיו תקדימים. ואני כבר הבטחתי לך. אז בא לי הרעיון. הפז’ו. ממילא מחליפים רכב. נתתי לך אותו ברבע מחיר. ואתה רודף אחרי?? – די־י־י!

הוא צעק די, אמרה דיטה. ומישהו ענה, אני שמעתי “אי”. קול זר. אשה.

אברום הרגיש שיניים ננעצות במותניו. במאמץ עילאי הרים אצבעות ימינו והרטיטן כקורא לעזרה. דיטה כפפה את קומתה אליו ונישקה אותו, בודקת בזוויות עיניה אם אין רואים אותה בקלקלתה. הוא רצה להזהיר אותה מפני הנמרים, אך קולו לא נשמע לו. שום נמרים. הזיות. עיניה היפות, המרגיעות – עצובות. מעוננות. בגללו. שלושה נמרים. למה דווקא נמרים? הפנים של אזולאי נתמזגו בפני נמר בצורה מדהימה. כל מה שרצה זה לגמול לו לבחור על עבודתו המסורה, על ההבנה שגילה בנושא העדין של יחסים בין קיבוצניקים־מעבידים לבין פועלים־שכירים שהם עולים־חדשים ותושבי עיירות־פיתוח ואזרחי־ישראל־השניה כאחד. על גבו נשא הבחור את גשר ההבנה. והאמון. מה שקיבל מגיע לו. ממילא היו מוכרים את הפז’ו מבלי להתמקח והריווח היה הולך למוּסכניק המתווך. למה שלא ייהנה אזולאי? רכב פרטי, הסביר להם בישיבת הצוות, יאפשר לו להגיע לישיבות בערבים ולהיכנס אליו מפעם לפעם לשיחה בארבע עיניים – שיחה שיכולה למנוע סיבוכים ולקדם פני תסיסות ודרישות ותככים. “אתם הרי מכירים אותם, את השכירים שלנו”, סיכם את דבריו. “אנחנו מכירים אותם” – ענה לו שוקה בעוקצנות “אתה – אתה מבין אותם.” ושמא לא היתה עוקצנות בדבריו? אך אותו נבזה, בכורו של גזברנו, פתח את פיו הגדול והתיז: “הלך הזרזיר אצל העורב” ולבל יישאר מקום לספק הוסיף ופירש אל תוך הדומיה המתוחה “לא לחינם הלך ספרא אצל אזול…” וכאן קטעה אותו סטירה איומה. איומה למקבלה ואיומה לנותנה. והקיבוץ כמרקחה.

דיטה מתלחשת עם מישהו. מישהי. אברום מנסה להזיז את ראשו לראות מי זאת ואינו יכול. לי־את?? קולו אינו יוצא מגרונו. רק שפתיו נעות. “היא תבוא בערב” גוחנת דיטה ואומרת לו רכות “זאת האחות”. והוא רואה ברכיים צעירות ובשר שְׁחַמחַם משתפע ועולה אל לובן החלוק.

עיניו נעצמות. מים מבעבעים סביבו. משהו סמיך ממים. גופו הולך ושוקע במעֵין בוץ פושר, טובעני. הריח ריח פודינג שוקולד. הטעם בא אל חִיכו. תמיד אהב פודינג שוקולד. האמנם יטבע בו? פחד תוקף אותו. הוא הולך ושוקע. מחפש מאחז ואין. מרים את אפו במאמץ לנשום. הנוזל מזדחל אל פיו, אל אוזניו, אל נחיריו. הוא טובע.

אבא ניצב לפניו. מחייך בפה קפוץ. “מישל…” הוא לוחש. “וולאק, מי זה לימד אותך לקרוא לאביך בשמו?” – “סליחה, אבא.” (האם אני כבר מת?) הוא מדבר. אברום אינו שומע. נוזל סמיך ממלא את אוזניו. מתאמץ לעקוב אחר תנועות השפתיים.

– לא שמעת, בני, מוסר אביך. רצית להיות שונה ממני, לעשות טוב ממני.

– לא, לא!

– אל תשקר. אין אחיזה לשקר בעולם האמת. אמרתי לך “דין פרוטה כדין מאה” ואתה חשבת בליבך “איזה קמצן הוא אבא”; אמרתי לך “אל תסמוך אלא על בני המשפחה” ואתה פירשת לעצמך שכל הקיבוץ משפחה אחת. אפילו תאמר הקיבוץ משפחה, שכירים מבחוץ זרים הם וקִנאתם קשה. אתה אף אותם קירבת. בפיהם התקרבו אליך ובליבם ציפו לאידך. מתבולל היית בעיניהם.

– למה אתה רועד, אבא?

– קדיש אמרת אחרי? פעם אחת אמרת?

– לא. התחמקתי. לא רציתי לעשות שקר בנפשי.

– יפה־נפש. כל כך יפה־נפש, שרק במקום ובזמן שזה נוח לך אתה משחק את יפה־הנפש.

– אבא, אל תוסיף. אני נחנק. אני טובע.

– ״את אשר יאהב – יוכיח."

– אבא!…

יד צוננת הונחה על מצחו. או שמא מטלית.

– אהלאן, אברום. מה אתה עושה אצלנו?

– אצלנו? איפה זה אצלנו? אה – – – זה אתה, שחיף.

קראו לו שחיף, קיצור של שחיף־עצמות. עכשיו רואים היטב מדוע. שלד, בלי שום בשר עליו. על העיניים, בעצם על ארובות העיניים, משקפיים עגולים מוזרים. מעולם לא ראה כמותם אצל מישהו אחר.

– זוכר את ההפגזה ההיא, אברום?

– זוכר. ועוד איך. איך אפשר לשכוח.

– “אם אני אצא מזה חי” אמרת לי באחת ההפוגות הקלות “אעשה רק מעשים טובים עד סוף ימי”. כך אמרת. ואני עניתי לך: אם אצא חי, אתפלל פעם בשבוע בבית־הכנסת עד יומי האחרון. “אצלנו אין בית־כנסת” אמרת. אצלכם גם לא בעיה… נסיתי להגיד. ואז ירד הפגז וקרע אותי.

– נכון. בדיוק כך זה היה.

והמחשבה הראשונה שבאה לו לראש כשראה אותו קרוע לגזרים היתה שאינו יודע את שמו, שהדִסקית איננה, ושלא נותר ממנו דבר לזהותו.

מה עושה כאן ח’אלתי גילסום?? דודתה של לינדה אמו יושבת ישיבה מזרחית על דרגש מרופד, כגון זה שמוצאים בבתי־הכנסת הספרדיים העתיקים. כמרחף קרב ובא אצלה חכם שחאדה, שלימד אותו את אברום קמץ־אל"ף־אה בכּותאבּ. מתיישב לצידה. צירוף מוזר. מה לו ולה? גילסוס מוציאה ומכניסה את שיניה התותבות כמשתעשעת. בלשונה עושה היא זאת, נעזרת בשמאלה. פתאם שולחת היא ימינה ואוחזת בחוזקה בידו, הופכת ומונה את הכתמים הלבנים שמתחת לציפורניו. כל כתם – עווֹן, אומרת היא בקולה הצרוד וחכם שחאדה מוסיף, וכל עוון – בא על עונשו. סוף גנב לתלייה, אומרת ח’אלתי גילסום ומנידה ראשה לכאן ולכאן כמקוננת. “יש הנענשים בידי אדם, ויש הנענשים בידי שמים” – קורא החכם מתוך ספר ישן מכורך ביד, קורא וטובל בוהן ימינו בפיו ושב ומהפך דפיו של הספר כמחפש אמיתות משלימות. הנה מצא. מתקין הישיש משקפיו על חוטמו, פותח במלמול ומסיים בקריאה “…ואף בידי עצמם.”

ההגה בשתי ידיו. עץ מתקרב מולו במהירות מאיימת. אורות הפנסים מנקבים את החשיכה משני עברי העץ. הוא מנסה לשבור את ההגה. מאוחר מדי. מפץ. ואובדן חושים. ואחר־כך התעוררות מרחפת, כנישא על גלים, וכאב עז, וטעם דם, וקולות הבאים מעולמות רחוקים, מלמעלה, נשמעים ואינם מובנים. ושוב אובדן חושים.

כששב להכרה שאל איפה דיטה והילדים. ומה סיכמו עם פרנקפורט. ואם הכל במפעל מתנהל כשורה. מוזר. פעם היינו צעירים וחשבנו שבלעדינו העולם יתמוטט. ואם לא העולם, אז הקיבוץ בלי־ספק. ואם לא הקיבוץ, אז לפחות המפעל. היום ברור לו שאיתו או בלעדיו הכל ימשיך להתגלגל, כך או אחרת; “אם לטוב ואם למוטב” כלשונו של אבא, עליו־השלום.

אולי עכשיו, כשהוא איננו איתם, יתחילו להעריך מה שעשה. שני אנשים במלוא מירצם לא ימלאו את החלל שהותיר אחריו. האם ינסה לשוב למפעל כאשר יחלים? האם יצטרכו אותו? ירצו בו? האם מחליפו יסכים לפנות לו את מקומו? – תלוי במי יבחרו. הם עודם מתלבטים ומתחבטים. כך יאה להם. הוא לא דאג להכין מספר שניים. הוא דאג לא להכין מספר שניים.

שוב הסחרחורת הזאת. מעצמת את העיניים ומערפלת את החושים. משהו גועש סביבו. מערבולת.

הוא נופל ונופל ונופל. נוחת על משהו רך. מִשלחת נכנסת ובאה אליו. שוקה מנהל הייצור וצ’ופ המזכיר וניצה מוועדת־החברה (מניין יודעים הם שיש לה השפעה עליו?) ואזולאי עם משקפיים כהים על עיניו.

צ’ופ פותח כנואם מקצועי: באנו לבקש אותך, אברום, על דעת הקיבוץ והמפעל והעובדים, לשוב ולקחת לידיך את העניינים. אנחנו מצטערים על כל מה שהוּטח נגדך. נסינו להסתדר בלעדיך ונוכחנו שהדבר בלתי־אפשרי. הרווחיות בירידה והפריון נפגע ובכלל… שוקה מגרד את ראשו ונכנס לדבריו של המזכיר: (למה יש לו זר בידים?) אל תחשוב שזה בגלל התאונה. אנחנו פשוט מודים ששגינו בהערכתנו, זאת־אומרת בחוסר הערכתנו… מה שעשית למען המפעל ולמען הקיבוץ… (דמעות זולגות מעיניו. הוא מניח את הזר על המצבה) אם אתה לא תסכים לשוב לניהול המפעל (וזכותך היא לא להסכים לאחר עוגמת הנפש שגרמנו לך בקטנוניות המחליאה שלנו) אני אציע למכור את המפעל.

ואזולאי מעביר ידו בתלתליו ומחייך ואומר: אף אחד מלבדך אינו מסוגל להבין את העובדים ולתת להם הרגשה של שותפים נאמנים. אם תשוב – אנחנו איתך ומאחוריך. אם תסרב – נתמוך בהצעה של שוקה להפוך את בית־החרושת למפעל הסתדרותי השייך לעובדיו ומחלק ביניהם את הרווחים.

אתה מבין, מסכמת ניצה, עיניה נעוצות בו באהבה, בידך גורל המפעל היום, כפי שהיה תמיד. אמור לנו כן, אברום.

והיא גוחנת אליו ונושקת לו בשפתיים חמות ולחות. והוא קורא בשמה בניע שפתיים. וחיוכה חודר מבעד לעפעפיו. והוא פוקח במאמץ עליון חריץ בין שמורות עיניו ורואה לפניו את דיטה, מרטטת מבעד ללחלוחית.

ראית, אומרת דיטה לדמות מטושטשת בלבן, הוא קרא בשמי. הקול מגיע כהד בין הרים רחוקים. בעבועי־מים מתקרבים. אברום שב ועוצם את עיניו. את הסדק שבין השמורות. גלים גלים באים והודפים אותו, עולים ומציפים. גלים מלוחים של ים. גלי בשרים נשיים רכים וחמימים. מטלטלים אותו. משחקים בו. ראשו סחרחר. עד מתי.