כל העיניים היו נעוצות בו. המושג המעורפל “ילדי סוריה”, שהיה לשיחת־היום בקיבוץ מזה שבוע, הפך לעיניהם בשר־ודם. לא כך ציפו לראותו. ניכרה בפניהם אכזבה. “הוא נראה כמו כל ילד אחר”, לחשה הילדה בהירת־העיניים על אוזן אמה; וזו קרצה לה לשתוק.
מבלי להרים את עיניו ראה הכל, שמע הכל, סקר את החדר ואת יושביו. מיטת־ברזל. מחצלת על הקיר. מחצלת על הרצפה (כמו אצל הערבים). וילונות יוּטה. שולחן קל־רגליים וכמה שרפרפים. תמונה של נערה ארוכת־צוואר וחסרת אישונים על הקיר (קרובה שלהם?). ועוד תמונה, חמניות בתוך ואזה. האשה מלֵיאה ופעלתנית; אולי אפילו עצבנית (ישמרנו השם). האיש נינוח, אבל מריר. והילדה. עיניה בהירות משלו, משהו שבין תכלת לאפור; ושערה בהיר מעט משלו. לא בהרבה. בהרתן היה, כרבים מבני עירו.
מה שמךָ? שאלה נחמה וליטפה את ראשו אל חיקה.
הוא ביקש למשוך את הראש מן הליטוף הזר ומן המגע החם, אך התאפק מפאת הנימוס. הגיב בשתיקה, שפתיו חשוקות בהחלטיות, עיניו בקצות נעליו. שתי משיכות־אף קרעו את הדומיה.
– איך קוראים לךָ? – תירגם מולה לשפת־ילדים, פורש ידו בשאלה. עיניו היו טובות. חיבה עצורה ניבטה מהן.
זאקי שתק. עוד היה נרגז מן הליטוף ומן המגע הנשיי ומן הנפילה הבלתי צפויה לתוך המשפחה הזאת, שדמיונה למשפחה אמיתית כדמיון סיר אלומיניום לקדירת חומר. אמרו קיבוץ; לא אמרו שתהיה לו שם “משפחה”. והכי מרגיז, שהפרידו אותו מאחיו הגדול. הוא בעט וצעק, אבל זה לא עזר. קיבוץ אחד קולט חברת־נוער וקיבוץ אחר מקבל חברת־ילדים. סדר זה סדר. איך אפשר אחרת?
– איך קור־אים ל־ך? – שבה אליו נחמה, מנגבת ידיה במטלית. חיבה וקוצר־רוח התרוצצו בקירבּה ונשקפו מעיניה.
– הוא לא יודע עברית – באה לעזרתו עמליה.
היו לה עיניים יפות. וקרות. כאגמי שווייצריה בתמונות “נסטלה”, שהיה אוסף “שם”. ואף חצוף, מתנשא, ומבט שכולו סקרנות חסרת מעצורים. גדולה היתה ממנו בכמה שנים. אולי בת עשר. אולי יותר. וגבוהה ממנו בראש. יפה וזרה ואני שונא אותה, חלף בו הרהור ועלה עד שפתיו. “וזאת עמליה – אחותך…” צחק לעומתו “המדריך” שהביא אותו אל המשפחה המאמצת, והמשיך במרוצתו. בוודאי לסבתא שלה קראו אמֶליה, חשב זאקי, כמו לדודה שלי מביירוּת.
– אני: שמואל – מוּלה היה על ברכיו, פונה אליו מתוּנות, אצבעו נטויה ושמאלו מבַארת היא: ע־מל־יה; ואתה –?
– אתה לא שמואל – אמרה עמליה. שמואל יצא מפיה נלעג כירחמיאל, זר כזוּלפִיקאר.
– הוא מבין טוב־טוב, בלי כל המימיקה שלך – רטנה נחמה – פשוט לא רוצה לענות.
– אני זא… יסחק.
ברגע האחרון זכר מה שאמר להם האיש שקיבל אותם מידי המבריח והוביל אותם למתבן של הקיבוץ ההוא, מה שמו, על הגבול. מי שיש לו שם עברי – עִבּראני – יגיד את העברי; מי שאין לו נמצא לו. את השם הישן משליכים כאן. במים. מן הרגע שחוצים את הנחל הזה כולנו ילדים חדשים. “כולנו” אמר, משתף את עצמו. זאקי היה אחד הקטנים שבחבורה, אבל קלט והבין. אחיו סלים אמר לו “אני שלמה ואתה יסחק”.
– יצחק! יופי של שם.
יעברו חודשים רבים עד שיצליח להוציא מפיו את הצדי"ק הצורמנית הזאת, עד שיצליח לומר יצחק מבלי לעורר צחוק או חיוך סלחני.
– תשתה כוס תה, יצחק?
הוא הניד ראשו בשלילה מוחלטת. בבית לימדו אותו לסרב לכל הצעת כיבוד, לומר תמיד “לא, תודה. אינני רוצה”.
– אולי הוא רוצה קפה – ניסה מולה לתווך. להוט היה לעזור.
– השתגעת? מה פתאום קפה? ילד.
– אולי אצלם…
– עכשיו הוא אצלי!
ולאחר שתיקה רועמת:
– עכשיו הוא בארץ. יצטרך לשכוח הרבה הרגלים שהביא משם. בוודאי הוא אוהב קקאו. עמליה’לה, רוצי מלאי את הקומקום הזה חלב ותקבלי גם אַת קקאו חם.
עמליה הגיבה בהסכמה רגוזה שהעלתה על פניה העוויה חיננית והוא הרגיש צביטה בליבו, צביטה תמוהה שטרם ידע כמותה.
יעברו כמה שנים טובות, אולי שבע אולי יותר, והוא יתפוס אותה מפקירה אבריה לעין השמש המשזפת ולעיניו היוצאות מחוריהן, מתמרחת ושרה “מה־ההההה לעשות / מה־ההההה לעשות / ש־א־ני י־פה כ־זאת…” והוא יאזור אומץ ויבלע רוקו וישאל, “את באמת רוצה לדעת מה לעשות?” והיא תתהפך על בטנה ותענה “לא, אני לא רוצה לדעת מה לעשות” והוא ישמע את שתי העין"ין המעוּבּוֹת ויראה את שתי העיניים העוינות ויפנה לה עורף, כולו מלא קללה וכלימה.
– למה אתה עומד? תשב.
תפסה אותו ברכות בכתפו והושיבה אותו. ישב. עיניו נעוצות בחלון, ראה את אמו ואביו ואחיו ואחיותיו יושבים סביב השולחן ושותים. גם הוא היה שם ביניהם, לחוץ בין איבון ומואיז, ספל חרס מלא סחלב חם ומהביל בידו. ריח הקינמון עלה בנחיריו. וקולו של אבא המצווה “איכלו לחם!” עלה באוזניו כְּבא ממרחק, מבעד…
– יצחק, יצחק!
ומיד הוסיפה: כמה עייף הילד; אולי חולה. הוא הרתיע מצחו מכף־ידה הבצקה. גופו הרתית כאילו נגעה בו לטאה.
על השולחן חיכה לו ספל גדול מלא קקאו מהביל. עמליה היתה גומעת מספלה בהנאה גלויה, עיניה פוזלות אליו בגניבה. הוא שנא קקאו. הסתכל בספל ובנחמה ושוב בספל והבין שאין לו מפלט. הנימוס מחייב. וכבר לא יוכל לסגת אל התה, אחר שהצהיר בשלילה ואחר שהכינה ומזגה והגישה. בידיים רועדות ובעיניים עצומות למחצה נטל וגמע וגמע, כמו שהיה עושה עם שמן־הקיק של אמא. אלא שכאן היתה כמות אדירה.
– ידיו רועדות – אמר מוּלה בלחישה ובלי ניע שפתיים, מלכסן מבט אל אשתו.
– הסתכל על העיניים שלו. ואיך שהוא שותה. הוא נראה לי חולה, הלוואי שאתבדה.
הרבה מן המלים שלהם היו מובנות, דומות כל כך לערבית או למלים של הסידור. מה שלא הבין היה מנחש מן הטון וההבעה.
אשתה עד הסוף ואז ירפו ממני, חשב. באומץ הרים את הספל ולא השיבו למקומו עד שנתרוקן כליל.
– תראי כמה שהוא צמא.
היא רמזה לבעלה להיזהר בלשונו, ובה בשעה נטלה מן הפלטה החשמלית את הקומקום ומילאה את ספלו של זאקי שנית.
עיניו של הילד קמו. הוא פער את פיו והושיט יד מגוננת, אך הערכת־מצב מהירה הבהירה לו שהקרב אבוד מראש.
תשתה־תשתה. יש הרבה. – והיא מראה לו את הקומקום המרוקן עד מחציתו — זה בריא. וזה טעים. תשתה לפני שיתקרר.
היתה מרווחת בין ההברות כדי שיבין אותה היטב. האימהוּת ששפעה ממנה הרתיעה אותו. היא היתה כל־כך שונה מן האמא האמיתית שלו, שאליה התגעגע כל־כך. ריחה היה שונה, מגעה שונה, מבטה שונה. לא היה בה דבר מדמות “אם הבנים שמחה”, כפי שאבא אהב לכנות את אמא, מבטו נוזף ומלטף, עריץ ומעריץ. מאז החלו ללכת בלילה על הגבעות, מפוחדים מן החשיכה ומן התנים ומן המשמרות, לא פסקו געגועיו לאמא הרחוקה. החולה. אולי היא שוב בהריון. מי יודע. את האחות הקטנה קאמי היניקה עד גיל שנתיים כדי לא להיכנס להריון כך בפירוש אמרה לדודה שרינה; והדודה אמרה לה שעליה לאכול הרבה פול ולשתות כל בוקר תה עם עוקצים של ציפורן, מה שקוראים אצלנו ארִנפוֹל. כך בפירוש שמע אותה אומרת.
מן הספל שלפניו עלה ריח מבחיל. אשתה אותו ונגמור. הוא החל לשתות, מהרהר בדברים אחרים בנסיון להסיח דעתו מן הטעם ומן הריח. איך האשה הזאת יש לה ילדה אחת בלבד. בוודאי אוכלת יומיום פוּל. יותר מעשר שנים. איך לא נמאס לה? לא פלא שהבת עם אף למעלה. אין לה אחים ואחיות שיורידו לה את האף בכל פעם שהיא מרימה אותו יותר מדי.
– את רוצה עוד קקאו, עמליה מותק?
אותה שואלים. אותו לא שאלו. “מותק”. כבר כמה פעמים אמרו לה מותק. מותק אצלנו פירושו: מותך, שתמותי. הלוואי שתמות. חראם, אסור לחשוב מחשבות כאלה. אלוהים שומע. והוא יכעס. יעניש. אבל אני שונא אותה. מותר לי. להתחתן עם אחות אסור; לשנוא מותר. שתפסיק להסתכל בי כך.
לימים היא תזכיר לו שהיא כלל וכלל לא אחותו, ותשכנע אותו ששנאתו אליה היא בעצם אהבה עזה נטולת ביטחון. והיא תסחף אותו. חופשייה כחיַת השדה. שופעת ביטחון עצמי. בת־משק. והוא ייגרף כמאושר בשיכרון שאין לו גבול. עד הנישואין. והבן עודד. והגירושין. וההתמוטטות. אך כל זה עוד רחוק־רחוק.
הוא נוטל את הספל השני. לוחש לעצמו “על החיים ועל המוות” וגומע אותו כתרופה, בלא הפסקה. כשהוא גומר, זיעה נוטפת ממנו.
נחמה ומולה מחליפים מבטים. מולה עושה תנועה בראשו. היא נרמזת. מניחה סריגתה, קמה ממקומה באנחה וניגשת לקומקום. עם הקומקום בידה היא מתקרבת שוב אל ספלו המרוקן. זאקי חוסם את פי הספל בשתי ידיים רועדות ומפיו פורצת צעקה כשל חיה פצועה “לא!!!”
שלושה זוגות עיניים ננעצים בו בתדהמה.
– לא אז לא, אבל למה אתה צועק?
– משוגע – אומרת אמליה, זאת־אומרת עמליה.
והוא מסמיק. מבושה. מכעס. מעלבון. ואביה מלכסן אליה מבט נוזף, מגנה, מבויש שכך בתו נוהגת. אותו מבט אילם ומלא ביטוי שישוב ויזרוק בה כשתבוא לומר לו “אנחנו מתגרשים. זהו זה.” נחמה תבין. ותזרוק לחלל: אתה מעולם לא הבנת אותה. משפט קצר ואכזר שכל אחד משני הגברים יְיַחס לעצמו, לא יפקפק לרגע שאליו הוא מכוּון.
במשך השנים נמצאה שפה משותפת. בעיקר מאז שנולד עודד. היו מזכירים לו את הקקאו של היום הראשון. והוא היה צוחק בהנאה כאילו כל זה עבר ואיננו, נמחה ללא שיור, ואומר לה לחותנתו המזדקנת "אם רק תזכירי קקאו
– אני אצעק!״
ללא שיור – מתהרהר לו מולה ודוחף משקפיו במעלה חוטמו – כאילו לא למדנו על חוק שימור האנרגיה; כאילו כל העולם אינו מודאג מפסולת־חומרים־מזיקים שאינה מִתכּלה לעולם.
כשהתחילה נחמה מנדנדת לו על אוניברסיטה ועתיד ואופציות פתוחות, פיתח לו יצחק אמירה שמחציתה צחוק ומחציתה רצינות. היה מתחייך מלוא פניו השזופים ואומר לה "אם רק תזכירי אוניברסיטה – אני אצעק!״ והיא, גם היא מחויכת, היתה שוקלת לו מידה כנגד מידה ואומרת: פרא־אדם נשאר פרא־אדם; מן היום הראשון ראיתי שאתה כזה.
התרגלו. התחיל סולח לה לנחמה לבנים וחזיות שנהגה להשאיר פזורים במקלחת, ומקוֹממים. והיא התחילה סולחת לו גמיעות קולניות ומחיטות אף שופריות. התחיל אפילו טועם את עוגות הגבינה שלה. לא דג מלוח, תודה, באמת לא; אני יודע שזה טעים, אבל…
על מבשלות הקיבוץ היו לו, כלחבריו, טרוּניות קשות. נבצר ממנו להבין מדוע אין רואים כאן אורז, פשוט אורז, אפילו פעם בשנה. כּוּסמת ושוב כוסמת ושוב כוסמת. השם בלבד היה מעורר בו בחילה. שלוש ארבע פעמים בשבוע אותה הקללה.
עמליה טענה שהוא מפונק. אני המפונק? – היה מתרגז. אני אוהבת לראות איך שאתה מתרתח; זה מגרה – פחד. עברו עליהם כמה חודשים סוערים. אחרי החודשים באו השנים. ארוכות. היה קורא לה בחיבה אמליה, במ“ם סגולה, והיא היתה נהנית הנאת נסיכה שירדה אל־העם ומחזירה לו “זאקי” ו”אַבּוּס עֵינוֹ" ועוד מלים שקלטה מחמותה שעלתה ובאה.
היום בו גילו שיש לו אמא ואבא. שאינו יתום. אז כבר ידע עברית. הדהים אותם. כל־כך מהר, כל־כך יפה השתלט על השפה. לא אהב לספר להם על מה שהיה שם. במבטיהם קרא עליונות. ואפשר שמבטו הוא ראה הכל מלמטה. כשהיו מפצירים היה מספר דבר זה ודבר אחר, עוקף דברים שחותם פרימיטיוויות טבוע בהם, כגון נדוניה כגון נרגילה כגון סליחות. פעם אחת, באקראי, סיפר להם על אבא ועל אמא.
– אבל אמרו לנו שאתה יתום!
– אמרו “ילדי סוריה” – תיקן מולה – ויש ביניהם יתומים.
– אמרו שהוא יתום – התעקשה, כמי שנוטלים ממנו את הבכורה.
– אבל אני לא יתום. מה אני יכול לעשות.
וכשנכנס לבית השימוש להתייחד עם עצמו, כדרכו, היטה אוזן ושמע:
– אולי הוא בונה לו אשליות. מסרב להודות.
– מדמיין ומשכנע את עצמו שהם חיים?
– אהמ…
– אז צריך לתת לו לטפח את זה? לחיות בעננים?
– צריך להתייעץ עם המטפלת.
– כאילו שהיא מבינה יותר.
זמן־מה עקפו את הנושא כאילו הוא חבל ובביתו של תלוי הם יושבים. פעם אחת שמע אותה פותחת את ליבה בפני בעלה.
– נחמד ומתנהג כמו ילד נורמלי, אבל אילו ידעתי שאינו יתום ספק אם הייתי לוקחת אותו לאימוץ.
– מה זה קשור?
– אצלך שום דבר אינו קשור. לא עברה שנה מאז נפטרנו מן ה“פרימוּס” שגר אצלנו בתוך החדר האחד ושיבש לנו את כל החיים. רק התחלנו לחיות כמו זוג, עם קצת פרטיות. רק התחלנו להתפנות קצת לעמלינקה. לא הייתי מכניסה סתם ילד – שוב אופן חמישי בעגלה אלמלא חשבתי שיהיה חלק מן המשפחה.
– אם אני סופר נכון, יצחק הוא אופן רביעי. שלושה היינו בלעדיו.
– אתה יודע למה אני מתכוונת.
– יודע. ואינני יודע. במה מפריע לך קיומם של הוריו מעבר לגבול?
– זה מפריע לו. להתקשר אלינו. להיות בן־משק. ומעבר לגבול זה עוד לא מעבר לסמבטיון. עוד תראה, יבוא יום והם יגיעו. והוא ישוב אליהם.
– הלוואי. ייטב לו. וייטב לי.
– לך?
– שהרי אז תירגעי.
ולאחר הרהור
– אם תירגעי אי־פעם.
– אתה יודע שזה התחיל מיום שהכניסו לנו את הפרימוס.
– הוא היה שקט כמו דג.
– שתק כדי להיטיב לשמוע. כל רחש, כל מלה נלחשת. כל לטיפה שמע, כל מגע. הייתי שומעת איך נעצרת נשימתו. ודמי היה קופא.
– את יודעת שלא מרוע לב עשו לנו את זה. לא היה שיכון. לאוהלים דחסו ארבעה־ארבעה, והוא – בוודאי שהוא לא נהנה מזה.
– נדמה לך
– את… את… את…
…מפלצת. תגיד וירווח לך. תמיד אני האשמה. אני הרעה. ואתה – נפש יפה. מבינה. אגס רכרוכי! רקוב!
יצחק נכנס, מקדים שריקה (“קול דודי”) לכניסה. צר היה לו שהם רבים בגללו. ידע שעם כניסתו ישתתקו ויתאפקו, ואם נותרו עוד חיצים באשפתם, עליו יוציאו אותם. מוטב כך.
כשנודע שאביו ואמו הגיעו, שתקה נחמה ולא אמרה למולה “מה אמרתי?!” אבל שתיקתה רעמה. חשמל היה באוויר. בשתיקה הכינה קפה, בטריקה הגישה עוגה. הרדיו צרח בקולי קולות ואיש לא הֵעז להנמיכו. שלוש פעמים פגשה נחמה את צרתה החלבית. פעם שניה ביום החתונה ופעם שלישית ביום הברית. זאקי העדיף לנסוע לראות את הוריו בבת־ים. הם זקנים וקְשָׁה עליהם הנסיעה הארוכה, היה מתנצל.
יא־בני, יא־זאקי – אמרה פעם אמו, מתנשמת בכבדות, זקופה במיטתה על כרים וכסתות – גבר בלא אשה זה כמו בית בלי מזוזה, זה כמו ציפור בלי כנפיים, זה כמו… אלוהים לא ברא את האדם שיחיה בגפו.
– אבל, אמא…
– בלי אבל ובלי חבל. אני יודעת מה שעבר עליך, יא־בני. אִלִי פַאת – מַאת, מה שעבר – נקבר. עכשיו שא־נא עיניך וראה את בת־דודתך את ג’וליה. אלמנה צעירה ויפה ממנה אני בכל חיי לא ראיתי. וממשפחה טובה… כאן צחקה צחוק שניער את כל גופה ונתגלגל לשיעול קשה. הכאבים ניכרו בכל תווי פניה. הגיש לה כוס מים והיטיב כסותה וכסתותיה. מזרועותיה היה הבשר תלוי מדולדל, כאינו שייך. המגע העביר בו צמרמורת. לרגע נבהל מתחושותיו.
גש אליה, אל ג’וליה, ותאמר לה שאני מבקשת – שוב תקף אותה שיעול – שאני מבקשת שתקנה לי חוטי דֶה־אֶם־סֶה, מאותם שקנתה בהנחה אצל הסיטונאי עבאדי, בהרצל.
אשה יפה היתה ג’וליה וכל פגישה עימה היתה מעבירה בו ריגושים שאין לטעות בהם, אך חוֹמה שקמה בינו ובין העולם הישן עברה חצצה ביניהם. חוֹמה גבוהה ואטומה. היא הגיעה ארצה בגיל ארבע־עשרה. נשארה חלבית בכל הוויתה. לא רקדה בתנועה. לא הלכה לצבא. לא קראה עיתון. לא יצאה להפגנות. לא למדה לשחות. וכשהוא גידל פרחים היא מכרה סדקית בחנות. ונוסף לכול היא בת־דודתו.
פעם אחת משכו אותו בלשון והוא סיפר ש“שם” מרבים להתחתן אלו באלו ונישואין בין בני דודים רואים אפילו בעין יפה.
– אני אינני מבינה – אמרה נחמה – מצד אחד אתה אומר שהם אנשים תרבותיים…
– אמא ואבא שלך – הפסיק אותה מולה – – הרי גם הם בני דודים, ראשון בראשון: את בעצמך סיפרת לי.
– זה משהו אחר. זה דור אחר.
– כן. זה נכון.
אם לא היה הוא ביניהם, היו בוודאי נגררים לריב. נוכחותו היתה איכשהו מרגיעה אותם. הם פיתחו גאווה על הישגיו. ככל שהפך “אחד משלנו” כך שמחו בו יותר. והמפעל המשותף אפילו קירב אותם זה לזו. אפשר שלמענם החל עונה ואומר שהוא בן־משק. פעם ראשונה עשה זאת בנוכחותם, בעת ביקור של יהודים אמריקאים שאלניים, והוא ראה שמחה בעיניהם. בפירוש. מאז סיגל לו זאת כדבר המובן מאליו. אחרי הכל, שבע־שמונה שנים ראשונות. מה הן משנות. העיקר מה שבא אחר־כך. רקדן בלהקה האיזורית. שחקן מצטיין בכדורסל. מרכז ענף הפרחים. סדרן־עבודה. מועמד (כמה פעמים) לניהול המשתלה האיזורית (עם אוטו צמוד!). אשתו בת משק ובנו כמובן בן־משק. באופן טבעי היו שואלים אותו “בן־משק, מה?” באופן טבעי היה עונה הן. וכך גם עמליה. למען הקיצור. והפשטות. אם יכתוב פעם את סיפור חייו, היה מהרהר בשעות של בדידות, לפרק הזה בקיבוץ יקרא “בן המשק והאני”. אם יכתוב. אם.
יום אחד אספו את “ילדי סוריה”, שכבר הפכו צברים מחוספסים קוראי “חרא בלבּן” ומשיבי “נא באוזן”, וסיפרו להם שעומדת להגיע קבוצה נוספת של ילדים מעבר לגבול ו“מאחר שאתם נקלטתם כל־כך יפה, אין מי שמתאים יותר מכם לקלוט אותם.” שמחו הילדים. מעתה אנחנו מעבר מזה. כמעט בני־משק, יעני.
הצמידו ליצחק אחד פחוס־פנים וזב חוטם. ביום הראשון שאל אותו לשמו, אמר לו: ינטוֹבּ. חשב יצחק וחשב ואמר לו: היה לי דוד בשם זה. זה שיבוש שנשתבש אצלנו השם העברי יומטוב. תגיד ששמך יומ־טוב, טוב? אמר לו הקטן, טוב. למחרת שאל אותו: מה שמך? אמר לו, כמו שאמרת לי: יומטוב. שאל אותו, יומטוב מה? מה שם המשפחה? הרהר הילד ואמר, לא יודע. לבש יצחק סבלנות ושאל: אבא שלך ואמא שלך והאחים שלך כולכם משפחה אחת, איך קוראים לכם? אמר לו: קוראים לנו פראנג’י. אמר לו, אם־כן שמך יומטוב פראנג’י. אמר לו, לא! אמר לו, מה זאת אומרת “לא!”? אמר לו, השם שלנו אורנשטיין; ככה אבא אמר לי; בחיי אדוֹנָי וספר־התורה.
כעס יצחק כעס גדול על הילד ועל אביו, שהנה רוצים הללו להשתכנז ולהיבדל מעל עדתם. מזווית אחרת כעסו גם המדריכים ואנשי המזכירות כשהילד התעקש שירשמו את שמו אורנשטיין. “הלבנטיניות הזאת הורגת אותי” אמר המזכיר המלומד ותפס את ראשו בידיו. וכל הילדים בני־המשק והן ילדי־החוץ והן ילדי־סוריה – ירדו לחייו של הקטן.
כשהגיעו הוריו של יצחק ארצה, נתגלגלה השיחה על אשכנזים וספרדים. נזכר יצחק וסיפר להם מעשה באותו אורנשטיין, שיצא בינתיים מהקיבוץ ונתרחק מן החבורה ואין איש יודע מקומו. אמר לו אביו ליצחק: תצחק, יא־יסחק, אבל הקטן הזה אמת אמר. אמת לאמיתה. מכיר אני את אביו ואת סבו. הסב נשלח אלינו מן ה“אליאנס” כמורה לחשבון. אשכנזי היה. ואורנשטיין שמו. בא, ראה כי טוב, והשתקע. כיוון שנתקשו בני המקום בהגיית השם הארוך והנורא, נדבק בו השם “אל־פראנג’י”, כלומר האירופאי. וכך נקראו גם בניו אחריו. פראנג’י. ורק יודעי ח"ן המקום ובני המשפחה זוכרים זאת.
נתהרהר זאקי ונתאנח ואמר לאביו ולעצמו: ראה, כמה אדם חייב להיות זהיר בבואו לדון את חברו. כמה עוול כמה סבל גרמנו לאותו קטן.
אמר לו אביו: “ימי הילדות היפים, המאושרים, חסרי הדאגה” – למי היו כאלה?
נאנח זאקי ואמר: לא לי.
אמר לו אביו: שקר מוסכם של גדולים.
שאל אותו: גם אתה, אבא, סבלת בילדותך?
אמר לו: יש לך פנאי, שב ואספר לך.
אמר לו: לא היום, לא היום. יש לי פגישה חשובה בעוד רבע שעה, ואם לא אזוז מיד…
אמר לו: זוז. אינשאללה תימָצא לנו הזדמנות אחרת.
בשיחה הזאת היה זאקי נזכר בלוותו את אביו אל בית עולמו. עודד צעד לצידו, מגוּדל שפם כאבא ז"ל בנעוריו. ילד היה עודד כשנפרדו הוריו; ילד שחרב עליו עולמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.