על מרפסת ביתו בקיבוץ, מול דשא מוריק עטור עצים ופרחים, יושב היה אברוּם ומהרהר באותו טיול שעשה עם אביו לפריס לפני הרבה־הרבה שנים ובאותה קפנדריה שעשו בסופו. היה זה ערב קריר לאחר יום קיץ חם. גלים־גלים עלו ובאו הזכרונות. צמד צופיות קטנות, זכר יפהפה ונקיבה אפורה, קיפץ מפרח לפרח על שיח היסמין שממולו. מקהלות ציפורים הנעימו לאוזניו והשרו עליו שכחה פתוחה לזכרונות.
יער בוּלוֹן. האגם. הפרחים. הציפורים. הוויכוח אם מסוכן לשוט בסירה. איך שאודט הרגיזה את אבא ורחמו התחיל לצעוק ולגמגם; התאדם כסלק; עיניו כמעט שיצאו מחוריהן. טוב שאבא וכלתו אינם חיים בעיר אחת, חשב אז בפעם הראשונה ולא האחרונה; צחק בליבו והיה מהרהר – כלתו השנייה של מישל־אפנדי בוודאי שלא תגור איתו. ומי למשל תהיה כלתו השנייה? גלריה של עלמות עברה אז לנגד עיניו הצמאות, עיני רוחו. כמעט שנדרס בחציית הכביש.
החורשה בגינוסר. כל־כך הרבה ציפורים באוויר! אילו היה כל עלה פותח פה ומצייץ לא היתה הזימרה יותר מקיפה, יותר נפלאה. עדיין לא היה יודע להבדיל בין ציפור לציפור. דיטה על גבה. – לא ידעתי שהחיים יכולים להיות כל־כך יפים. ציפה שתאמר שזה בגללו, בזכותו. שתקה. עצמה עיניה. – גם אצלנו יהיו פעם עצים גדולים כאלה ומיליון ציפורים? – יהיו, דיטה, יהיו; אצלנו זו רק התחלה. – אני רוצה להאמין לך, אברום; למה אתה רחוק? לקחה את ידו והניחה אותה על שיפולי ביטנה.
תנועות הבטן של אותה חשפנית בפריס; רכות וקצובות; ומפתות. גם אז על שפת הכינרת הזכירו לו ריתותי ביטנה של דיטה אותה תמונה שרדפה אותו שנים והקיזה זרעו בלילות. ביטנה של דיטי היתה אז כדייסה שרתיחתה איטית, עולה ומתגבעת לקראתך על אש קטנה. בטנך ערימת חיטים; שיר־השירים; מי שלא נעץ אצבעותיו בערימת חיטים לא יבין לעולם יופיו של אותו דימוי. אה, החורשה שליד גינוסר. הפעם הראשונה. לא, השנייה. על מצע עלים וזרדים, סוודר שלו מתחת לראשה ושמים כחולים קלויים מציצים מבעד לענפים אל תוך סירות עיניה החותרות בסערה אל חופי רוויה.
בחורות במכנסיים קצרים. אופנת ארץ־ישראל – קרא לזה אבא. ביום בואם לתל־אביב המיוזעת, בדרכם חזרה מפריס. כל־כך קצרים, שאלמלא גומי מהדק שוליהם, לא היו מסתירים דבר. מישל היה עסוק בענייני הסניף של חתנו ברחוב נחלת־בנימין: הסניף היחיד שלא עמד עדיין על רגליו. יצא אז אלבר לימים אחדים אל קיבוץ אחד בעמק הירדן לבצור ענבים. איזה דוד רחוק, שני בשלישי, היה חבר באותו קיבוץ. המכנסיים הקצרצרים שבכאן, החום הכבד, ובשילות האשכולות בכרם הטריפו עליו את דעתו. כשעלתה השמש וגבר החום החלו עולות חדשות שביניהן לפשוט חולצות. שתה ושתה ושתה, ולא נשבר צימאונו. צינת הריצפה הלחה בחדר־דודו היתה דבר בעיתו. שירה בחברותא על דשאים לעת־לילה הגבירה את התלהבותו מן החיים הללו. למחרת העירו אותו בשעה בלתי־אפשרית. העבודה המפרכת והחום הגובר והולך, כמשבי רוח מפיתחו של גיהינום, כמעט שקיררו התלהבותו. זו היתה פגישתו הראשונה עם קיבוץ.
אחר־כך בא אותו ביקור עם אבא בקיבוץ הסמוך לעיר. קיבוץ גדול, עשיר. אלמלא אמרו לו למישל קיבוץ עשיר לא היה מטריח עצמו לראותו. בא, ראה, נדהם. עשירים, וכך הם לבושים? אינם מתביישים ללכת בבגדים מטולאים ומלוכלכים כפלאחים מסכנים? ומנגבים זיעתם בכובעיהם כנערי הגויים בשוק. וכל־כך הרבה אבק. איך אפשר להיות בתוך אבק כזה, לנשום אותו בשכבך ובקומך, שלא לדבר על בלכתך בדרך? הרי אפשר לעשות משהו נגד זה. והאוכל שלהם – חראם להזכירו; בושה וחרפה וכלימה. לא צורה ולא טעם. והכל כזית. חמאתם מרגרינה ולבן שלהם מים, וזיתים שלהם כחריונים. שו האדא (מה זה); לא חבל עליהם על הבחורים והבחורות הללו, שבוודאי סבלו דיים עוד בטרם באו לכאן? אה, מניין אני יודע שסבלו? שאלה יפה. אלמלא סבלו היו עוזבים את ארץ מושבם? ואלמלא היו עניים, בְּעיד עאנאק (רחוק ממך), היו באים לכאן או היו נוסעים לאמריקה? אמור לי אתה. הווי אומר, סבלם סבל כפול – רדיפות ועוני; ואני איני יודע מה גרוע ממה.
רק מן הפרות התפעל מישל. ולא מן המכוֹנה, כדרך תיירים, אלא מתבונתן של הפרות, הנוהרות מרצונן לחליבה ומתדפקות על השער כיודעות מה מצפה להן. ישתבח שמו – אמר – ישתבח ש־מו! יש־ת־בח ש־מוֹ!! (וכל שווא של שְׁ־מוֹ נע ומתנועע יותר מקודמו). אמת, גם השבּאבּ של הקיבוץ – שבאב! כל אחד גֵ’דע. אבל – הנשים… צ’א־צ’א־צ’א… לא תראה אשה שאינה לובשת בגדי־גבר ולא תמצא אחת המטפחת את חינה. צוחקות בפה מלא ופתוח ומרעישות עולמות כגברים. אפילו צעדיהן צעדי גבר בנעליים הגבוהות הללו ובגרבי־הצמר המגולגלים עליהן. יא עַייבּ־א־שוּם! (אוי לה לאותה בושה).
– אגב, יא אלבר, בית־כנסת ראית שם? אני אינני זוכר. אולי לא עברנו על ידו. ואתה יודע, אלבר, מה עוד הייתי רוצה שתברר שם, אם כבר אתה נוסע מחר לשבוע ימים לקיבוץ? תשאל אותם ככה מן הצד, מן־הון־להון, אם אמת הדבר שאין הם מקבלים כסף תמורת עבודתם; אם גם המנהלים עובדים ללא שכר ובלי הטבות ותגמולים למיניהם. אני רוצה לדעת את האמת. אם שינו טבעו של האדם, הרי שעשו מעשה; אבל אני איני מאמין בכל השטויות הללו. מה שהמזכיר סיפר גם אני שמעתי; אבל אתה תשאל אותם ככה, בשעה של עייפות, כשהלשון נוטה לפטפט. ואל תשכח להתפלל בזמן. ובעוד שבוע, אינשאללה, ביום שני הבא עלינו לטובה, אתה בא ואנחנו אורזים ונוסעים.
הוא בא. ואבא ארז ונסע. לא בלי שערוריה קולנית. אלבר נשאר והפך לאברום; לא באחת; תחילה נקרא אברהם ואחר אב־רם, במלעיל; מכאן ועד לאברום אין הדרך רחוקה: רק שאלה של זמן. זה היה לפני עידן ועידנים ומחצית העידן; ואולי יותר. זה היה? זה קרה לו? או שמא סיפור הוא שקרא בספרים, על אדם אחר במקום אחר? מישל השאיר כאן את בנו? לא ייתכן. כן, האחות מזל תפקח עין (ותשלח כעכים) והגיס יבקר אחת לחודש ויגניב לכיסו כמה לירות עטופות בנייר (מתנה בסתר). וכשירצה לשוב, הדרך פתוחה כמובן, הבית שלו. ואל ידאג להוצאות הנסיעה. מי יודע, אולי חודשים אחדים של עבודה קשה ירפאו אותו משגעונותיו.
דיטה יצאה אל המרפסת והסתכלה באהבה בבעלה השקוע בהרהוריו. בשעות שכאלה היתה מתקפלת ומנסה שלא להפריע. עמדה ותהתה אם לשאול אותו מה ישתה. הביטה בו ושתקה. נתפס מבטו ברשתות עיניה ונתחייך אברום, כמי שחוזר הביתה מעולמות רחוקים. – מה אתה רוצה לשתות? –משקה קר. ותוציאי לי קצת גרעינים ובוטנים. – כן, פאשא. היא אהבה לפנקו; והוא חיבב אהבתה זו והוקירה. כשיצאה ובידה קערת גרעינים ובוטנים ופוסטוקים, היה שוב אברום שקוע בהרהוריו. הושיט ידו אל הקערה, אך עיניו היו במקומות אחרים, בזמנים אחרים.
מי יגלה עפר מעיניך, אבא. אילו יכולת היום לבוא ולראות את בנך מגַזְבֵּר בסכומים של ששה־שבעה אפסים בהצלחה ובממזרות ששום ספרא לא ייבוש בהם, אולי היית סולח לסורר והיית נח בעפרך ביתר שלווה. הרי קוץ הייתי בגינתך; גינה שטיפחת ועדרת והשקית בזיעתך.
אחר־כך הגיעה אמא. המסכנה. ניסתה להשיבו הביתה; או לפחות אל דרך הישר. – ואם כל־כך התאהבת בארץ־ישראל, אז תצא אל אחותך מזל בתל־אביב. עיר שכולה יהודים תל־אביב, עיר גדֵלה ומתפתחת ואדם צעיר כמוך… הוא התעקש. אין טעם להתווכח עם הורים. – מה מצאת כאן שאין במקום אחר? – אני מרגיש כאן חופשי, אמא. פעם ראשונה בחיים – חופשי. – חופשי, חופשי ממה? – חופשי מכסף; רחוק משליטתו ומשעבודו. והתחיל להרצות לה על הכסף מקור כל־רע. והיא לא הבינה. הבן־אדם חופשי, בני יקירי, רק אם יש לו כסף, הרבה כסף. שמא משעבודו של אבא רוצה אתה לצאת, יא־בני, כי אז…
ישבה איתו ימים אחדים. כיבסה בגדיו להלבינם; ניקתה חדרו שלא זכה; ניסתה לפענח שמות של ספרים שנתגלגלו בכל פינה. בחוש הבינה שזהו האויב – אילו היו לך קצת פחות ספרים וקצת יותר ממחטות. אני אקנה לך כמה חולצות וכמה ממחטות, אלבר. – אל תקני! לא אקח! ואל תקראי לי אלבר בחדר־האוכל. בשבילי אתה אלבר; תמיד היית ותמיד תהיה אלבר. נסעה לתל־אביב ושבה; ושבה לדבר על ליבו. אם אינו רוצה לגור עם אחותו, שממילא דירתה קטנה, תיקח לו דירה או חדר בקרבת־מקום. אולי יפתח חנות כלשהי, או שמא ילמד משהו. – אתה יכול ללמוד מה שאתה רוצה; אני מבטיחה שאבא לא יתערב. – אינך מאמינה שטוב לי כאן? אינך מבינה? – לא, אינני מאמינה ואינני מבינה. – תראי, אמא, החיים כאן… נקיים יותר מבכל מקום אחר בעולם. הסתכלה על בגדיו המלוכלכים ועל נעליו המעופרות ועל דבלולי שערו הדבוקים מזיעה, ולא ידעה מה הוא שח.
הטלפון צילצל בחדר ואברום קפץ והרים את השפופרת. דיטה באה אחריו עם כוס קפה קר. פתחה את ידו הפנויה וסגרה אותה על הכוס. את העוגה הביתית דחה בניע ראש ובחיוך כלפי אשתו. דיטה שמה את הצלחת בסמוך; ידעה שעד שיגמור את השיחה, תיגמר גם העוגה; שסירובו סירוב של כרסתן הוא ולא של שָׂבַע. כעבור דקה או שתיים מצאה אותו שוב שרוע על המרפסת, נינוח. נטלה את הכוס הריקה ואת הצלחת עם הפירורים ושבה אל מטבחה הקטן.
אילו היו מספרים לו אז, בשנותיו הראשונות במשק, כשהיה שקוע בבניית חיים חדשים, שונים מכל מה שהיה, שיבוא יום והוא יגלגל בכספים ויתגלגל בשווקים ובבנקים ויעשה בשם הקיבוץ ולמען המפעל כמה מאותם מעשים שאביו עשה למען ביתו היה אברום מתקומם ובועט ואינו מאמין. אילו היו מספרים למישל שאלבר בנו יתמחה בתעלולים פיננסיים כגזברו של מפעל תעשייתי אדיר היה מתגלגל מצחוק.
אברום נמנה על ראשוני המפעל ומקימיו. חיפשו מישהו שיידע להסתדר עם הסוחרים הממולחים, ולא נמצא טוב ממנו. בית החרושת צמח וגדל והסתעף והסתנף; ואם בתחילה היה זה קיבוץ שיש לו מפעל, הרי בשנות השבעים היה זה מפעל שמנהליו ובכירי עובדיו חיים בקיבוץ הבנוי לצידו. ככל שגדל המפעל גדל ראשם של ראשיו. ואברום אשר על הכספים נוהג ביד רמה. התקציב פתוח והיד רושמת והכרס גדלה, ככריסו של אבא עליו השלום. ככל שהתבגר הלכו וגברו בו קווי דימיונו אל אביו; רק רום קומתו של מישל לא היה לו; קצר היה כבני טאוויל. בעצם גם צבע עיניו וגון שערו היו כשל אימו. ובכל זאת היה בו משל מישל יותר מאשר משל כל אדם אחר.
– מה עושים אצלכם במפעל? היו שואלים את אברום, ותשובתו תמיד בדיחה בדוקה: – כסף. – שאלתי מה אתם מייצרים, מה אתם עושים? — ועניתי, עושים כסף; הרבה כסף. שכן מה שייצרו בו באותו מפעל, לאחר שיצא מחיתוליו, סוד ביטחוני היה ואסור היה לפרסם טיבה ונתיבה של התוצרת. וחוץ מן החברים והילדים וקרובי־החברים וחברי המשקים בסביבה ואנשי המוסדות הקשורים לקיבוץ והפועלים השכירים מן העיירה הסמוכה – הם ובני ביתם ואנשי סודם איש לא ידע מה בדיוק מייצרים בו ולאן נשלחת התוצרת. באגף החדש ייצרו לשוק ולא למערכת־הביטחון, אך לא אלאה אתכם בפירוט טיבו ומיכּונוֹ ובעיותיו המיוחדות של האגף החדש, ולוּ מן הסיבה האחת שכל זה נכתב בעלון המשק ואפשר לקרוא בו הכול שחור על גבי לבן.
אם הזכרתי מאמר זה בעלון, מן הראוי לציין שהוא חתום ואינו חתום; בסופו כתוב א‘. תרצו יש כאן חתימה. שכן מי אינו יודע מי הוא אותו אלף. תרצו, אלפי אל"פים יש בעולם וחמישים לפחות בקיבוץ. הרבה לפני שנכנס למפעל היה אברום מנאמני העלון וחתימתו תמיד אלף, ללמדך שמן הצנועים הוא; שכך דרכם של קיבוצניקים, להטביע כל מה שמבליט ומייחד אותם בבריכה הכללית. ומעשה באחד, שאיני רוצה לנקוב בשמו, שהיה חותם מ’ שהיא קיצורו של מישה וכשהחל לכתוב בעיתונות עמד על כך שתישאר חתימתו מ‘. אמרו לו, כיצד יידעו הקוראים מי הכותב? אמר להם, מי שאינו מכיר מי עומד מאחורי מ’ זאת זה עשרים ושתיים שנה, אינו ראוי שיקרא דברַי.
אם יבוא פעם חוקר וירצה לעסוק בתולדותיו של הקיבוץ, ימצא ים של עלונים. ובתוך אותו ים יתבלטו איים־איים של אל"ף. ואם יתמה מה קרה באותן שלוש־ארבע שנים שיצאו עלונים לאור ולא נזכר בהם שמו של אברום, לא באלף רבתי ולא באיזכור אחר – יענו ויאמרו לו: ששש… זקס. כלומר, עניינים שאין משיחים בהם בפומבי הוציאו את אברום מן הקיבוץ, ועוד לא הגיע הזמן לספר עליהם. כשיגיע – נספר. ותאמין לנו, סיפורים שלא ייאמנו נספר.
חבל־חבל שלא זכה מישל ולא יזכה לדעת מה עשה בנוֹ באותן השנים. הוא נפטר ביבשת רחוקה בשיבה טובה, ואחד הדברים שהעכירוּ שנותיו האחרונות היה דאגתו לאלבר. סכנות גדולות לבן הזה ראתה לינדה בחלומותיה, ומישל פירשם על־פי דרכו.
שוב צילצל הטלפון. רק מי שאין לו טלפון בחדרו חושב שזו זכות יתירה. טירדה שאין כמותה.
מדברת נירה. תגיד, מה פתאום שולחים כל־כך הרבה חבילות־של־פרי לסוחרים ולכל מיני… ומי בכלל החליט על זה?
– אני החלטתי. זה מספק אותך?
– לא את מצפוני. כחברת…
– עד כמה שידוע לי, נירה, את אחראית על הדואר, לא על המוּסר הציבורי.
– בעיני זאת שחיתות. במה זה יותר טוב משוחד?
– ובעיני זאת מתנה לחג. כך נהוג בעסקים. ואת דוחפת את אפך לעניינים לא לך.
– אני חברת משק בדיוק כמוך, אם לא איכפת לך.
– החבילות הללו אינן נשלחות בשם המשק. זה מטעם המפעל ועל־חשבונו; מובן?!
וטרק את השפופרת.
רגוז ומתוח שב אל המרפסת. רק עתה החל להרגיש בזבובים הטורדנים, שאין איש דואג להדבירם במשק הזה, והיה מכה בהם בחימה. ישב על כסא־נוח שחיכה לו בהכנעה והיה משחזר שוב ושוב לעצמו אותה שיחה אווילית, נאבק עם מצפונו מזה ועם גאוותו מזה. מפני־מה כל דבר כזה מוציאו מכליו, שאל את עצמו כדרכו, ולא ידע להשיב. ואילמלא הניחה בתו מיָדה את ספרה ופיזרה בשיחה קלה עננים שניתלו על מצחו, היה כעסו מפרץ כהר געש, לא חשוב על מי, לא חשוב על מה. שאלה מתי תצא אל הפועַל אותה נסיעה העירה ואם יהיה לו מקום במכוניתו גם לחברתה. תיארה לפניו חולצה חדשה שקיבלה מן המחסנאית. תשמור אותה לנסיעה.
ליאת קרא לבתו לפני שש־עשרה שנה ולינדה נעלבה עד עמקי נשמתה. שכך יעשה לה אלבר? דווקא הוא? ומה רע בשם לינדה? אילו היה שמה מתילדה או בוליסה או סימבּוֹל – מילא, היתה מחפשת עקיפה נאה יחד עימם. אבל לינדה, מה רע בלינדה?! לא האמינה שבנה אהובה עשה לה את זה. ויצא הקצף על כלתה. שיכנאזיה כזאת, יפה וחייכנית ומנומסת, אבל תמיד עושה מה שהיא רוצה. יודעת לעמוד על שלה. מסובבת אותו על אצבעה כטבעת רפויה. כך בפירוש שמע את אמו לוחשת בקול רם בחדר השני אל חברתה, יודעת שהוא מאזין ושומע. כי כמוהו ידע כמה שונים היו פני הדברים במציאות, כמה ניסתה דיטה לרכך עמדתו. אבל לך תסביר זאת לאם קנאית. יתחיל נא השם באותו צליל לפחות, ביקשה דיטה לבסוף, והוא נתרצה. וסופה, שהפסיקה חמותה לכתוב לה והיתה מפנה מכתביה לבנה בלבד.
– אבא, באים אליך – אמרה ליאת, ונדרכה כחַיָה שחדרו לתחום־מחייתה. הזעיפה פנים והוסיפה בלחישה: למה הם באים לחדר? תגיד להם שזאת השעה של הילדים.
– הקטנים הרי בקייטנה, ליתי.
– ואני מה? אני כאן. – את זאת אמרה כמעט בצעקה.
– גם אנחנו כאן, ליתי. ערב טוב, אברום – נכנס לייבל המזכיר מחויך מאוזן לאוזן. עוד היו פסיעות אחדות עד המרפסת, לו ולאברשה, ומשהגיעו נטלו רשות לעצמם והתיישבו על שרפרפים, צרים על אברום מימין ומשמאל. קמה ליאת ונטשה את החבורה. הציצה דיטה מבעד לפתח ועיקמה שפתיה.
פתח אברשה ואמר:
– תראה, אברום, העניינים אינם יכולים להימשך כך. אתה מבין…
– איזה עניינים אינם יכולים להימשך כך? תקף אברום, כנעקץ.
– היחסים בין הנהלת המפעל לבין… אתם מחליטים שם החלטות… אברום קם ממקומו. עתה היה מביט בהם מגבוה.
– שמע, אברום – תפס לייבוש יוזמה, לאחר שהכין טענותיו בראשו סעיף אחר סעיף – בוא נתחיל מההתחלה.
– יהיה יותר קצר ויותר לעניין אם נתחיל מהסוף. מה עקץ אתכם? מה כואב לכם? שהכל דופק במפעל כמו שעון ושאנחנו מכסים לכם את כל…
– כואבים לנו דיבורים כאלה בלשון אנחנו ואתם, אברום – ענה לייבוש במתינות מרגיזה.
– אז באתם אלי לבכות שכואב לכם?
– באנו לנסות ללבן את הדברים לקראת ישיבת המזכירות מחר. חשבנו שאיתך…
– זה הזמן וזה המקום לליבון דברים, לייבוש?
– חשבנו שבחדר אתה יותר נינוח ויותר פתוח לשיחה.
– טעיתם. – נכנס בדלת וסגר אותה מתון־מתון אחריו.
– תשתו תה או קפה? – יצאה אליהם דיטה – ואולי משהו קר?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.