רקע
אמנון שמוש
ספרא וסייפא

פעם שב אבא מביקור בכפרי הדרוזים, נזכר אברום בלילה אחד ארוך של שמירה. דרוזים רבים חיו בחלבּ ובסביבותיה, “בחלב ואגפיה” היה אבא אומר. ימים רבים היה מספר על ביקורו זה. תמיה היה על כשרונם של הדרוזים להתמזג בסביבתם למראית־עין ולחיות את חייהם הפנימיים מבלי להרגיז נמרים מנמנמים מריבצם. אנשי־צבא אמיצים ועובדי־אדמה חרוצים, היה אומר. אחר היה תופס סנטרו ומסובבו קמעה בין בוהן ואצבע, מצמצם עיניו ומוסיף בנדנודי־ראש מעלה־מטה: ואנחנו – אנחנו לא נצלח, לא לזה אף לא לזה. בנינו לעולם לא ישישו לקרב ולעולם לא יוכלו לחרוש מבוקר עד ערב כשור רתום וסתום.

כזה היה טבעו של אבא, כל תופעה שפגש – משתדל היה לרדת אל שורשיה; לרדת ולהעלות מסקנות. כאלה הם, אמר על אותם דרוזים, כיוון שעולמם צר ואינם אנשי תרבות וספר; מאחר שאין הם מלומדים ומעטים ביניהם חכמים ותלמידי־חכמים, יכולים הם להצמיח מתוכם צלפים ונוטעים ונוקדים מעולים. כל עדה מטפחת אותן תכונות בהן היא יכולה להצטיין, לימד אבא שיעור לבניו הסובבים אותו, ואלו שאינם מוצאים דבר להצטיין בו – נכחדים במהלך העתים.

אזר אז אברום אומץ רוח ואמר לו לאביו: אבל, אבא, שמעתי מספרים שבארץ־ישראל יהודים חורשים ונוטעים ויהודים אחרים שומרים בלילות רכובים על סוסות ערביות.

קימט אבא את מצחו והזעיף את עיניו וניסה לפטור את בנו במלה אחת “עלק!” (פטפוט). ראה שנכנסו דבריו של זה ללב אחיו ואחיותיו ונאלץ לבוא עימהם בהסברים.

ראה, יא וואלאד. יהודים אלה שעליהם שמעת אשכנזים הם ואין הם כמותנו. משלנו, אך לא מבני־מיננו. ואף כי ישפילו עצמם לעבוד את האדמה כמו פלאחין ויאמצו ליבם לשים רובה על שכם – הרי מכאן ועד להצטיינות שאני מדבר עליה, כגון זו של הדרוז, הרי הדרך רחוקה.

– אך אם נרצה, ישתנו הדברים.

– לא ישתנו. אנחנו עם הספר. זה אצלנו בדם. מדורי־דורות.

– אפשר להיות עם הספר ולהצטיין גם בדברים אחרים.

– אי־אפשר – פסק אבא במסכת עבודה זרה כתוב במפורש “אי־ספרא – לא סייפא, ואי־סייפא – לא ספרא.”

תרגם להם לבניו את הדברים והוסיף בחיוך רחב שאין “ספרא” מתכוון לבית־ספרא ובני ספרא דווקא, ופירש לה לאותה אמירה כך: מי שמשקיע עצמו בענייני חומר אינו יכול להגיע לגדולות בענייני רוח, ולהיפך. על כן יבור לו אדם ויבור לו עַם מה עדיף בעיניו.

עמד לו אז על קצה־לשונו “ומה עדיף בעיניך אתה, אבא?” ולא העז.

שיחה זו עם מישל נחרתה בזכרונו של אברום. פעם ראשונה העלה אותה בקול, על כל פרטיה, בפני דיטה אשתו, בלילה הארוך שלאחר יום רחוק, כשבאו לגייסו.

שכרון הקוממיות היה עוד באוויר. היו שראו בה במלחמת השחרור מלחמה אחרונה, בזה הדור לפחות. מפוכחים ידעו שזו רק התחלה. קמו וליקטו צעירים יוצאי הארצות השכנות ואימנו אותם לצנוח מאחורי הקווים לעת הצורך. אולי מאה בחורים נאספו שם. כולם דוברי ערבית ויודעי הארץ ומנהגיה וחזותם כשל התושבים המקומיים. תחילה חשבו להקים מהם כמה יחידות, אחר העדיפו להפעילם יחידים.

לא ידע אברום כיצד הגיעו הללו אליו, אם באמצעות לניאדו גיסו או דרך מזכירות התנועה. לא נמשך אז ליבו אחר עשייה מזה המין, מה גם שדיטה עמדה בסוף הריונה הראשון. אך לא ידע כיצד יאמר להם להללו שאין הוא מוכן. ביקש ארכה להתייעץ עם אשתו, והם נתנו לו אותה ב“כמובן כמובן” מכל הלב. ולפני שנפרדו אמר לו אחד מהם, זה שישב מימינו, בעל הצלקת: אצלנו אומרים, רצונו של אדם – כבודו; שמע מינה, אי־רצונו כאלה – אי־כבודו. נזדרז זה שישב מולו ואמר, איננו לוחצים עליך, חבּוּב. זה עניין שבינך לבין מצפונך. אך דע שעלינו למצוא את האנשים תוך שבועיים. ואת הטובים ביותר. אז מצפים לתשובתך עד סוף השבוע, ברור?

תמיד עולים הזכרונות הללו בלילות של שמירה, כשהמצב באיזור מתוח. בימים של רגיעה די בגרעינים כדי להפיג את השעמום ולהעביר את השעות המתפרטות לדקות ומזדחלות כצב אפל. היה שם מפקד אחד, מדריך צניחה, הרפתקן מאין כמוהו. בצרפתית רהוטה סיפר להם על מעלליו ב“שירות האוויר המיוחד” במצרים, בלוב, בכרתים, באלג’יריה ובהודו־סין. אף מלה עברית לא ידע, חוץ מ“שלום” ו“צבא” שביטא “ס־בא” והשתמש בה כאילו אחות תאומה היא ל־?ca va (מה נשמע?). פעם התרחק זה מן הבחורים אחר שרוקן על ראשם סיפוריו. אם הוא יהודי – אז אני קוגל לאגר, אמר אברום. מרביתם לא ידעו קוגל־לאגר מהו. מכל מקום ידעו שאברום אינו אותו מה־שמו והבינו היטב כוונתו. פרץ ויכוח אם יכול יהודי להיות “כזה”. מכאן התפשט הוויכוח על טיבו של אותו צרפתי, גי שמו. אלה אמרו, הרפתקן שכיר־חרב הוא ואין בין הללו יהודים. ואלה אמרו, אידאליסט הוא, לוחם עם כל הנלחם על עצמאותו וחירותו, ומרובים היהודים בין הבחורים האלה.

עוד בטרם הסתיים הקורס על הכרמל הגיעו אליהם הדי הכפירה בעצם הצורך בצניחה כדי להחדיר אנשים לארצות השכנות. היה זה כמי שהוציא ראשו הטובע מן המים וקיבל דלי של שופכין בפניו. לצנוח בתנאים של אותם הימים ולהתגבר על הפחדים ועל החששות, ואז לשמוע שצניחה זה דבר שעבר זמנו, בעיקר כשמדובר בהחדרה שאפשר לעשותה במטוס ובמחלקה ראשונה – זה לא היה נעים.

האכזבה פינתה מקומה לשמחה גדולה כשבאה ההודעה שהוא יכול לשוב לביתו ולחכות לקריאה שתבוא בשעת הצורך. יכול הוא להשתלב בכל עבודה ובכל תפקיד, ולשכוח שהוא עלול להיקרא. זה יכול לקחת שנים. רק אל לו לשכוח מה שלמד בקורס (אם כי קורס ריענון בוא יבוא בטרם יישלח) ובעיקר עליו לזכור שהוא בין המעטים העונים על הנושא של חלבּ במירב הנתונים.

אברום הדליק את הזרקור וסרק את השטח סביב סביב. משטחים ירוקים כהים עלו מתוך השחור וזזו בזחילה עם כיוון השעון. האור העז גירש את האפילה אך לא את ההרהורים. אילו היה מצרף את כל לילות השמירה ואת כל ימי המילואים ואת המלחמות לאותו קורס ולאותה פעולה היו מצטברות שנים מרובות – שנים שכולן בזבוז. האמנם? כן, בסופו של דבר זה בזבוז, אישי ולאומי. עקב אכילס של הציונות בהתגשמותה. אך מהו בזבוז זה לעומת הבזבוז שברכישת כלי הנשק החדישים.

כשראה כמה כספים זורמים בין ידיו, היה נדהם ומזועזע. בתפקידים מסוג זה, הוסבר לו שוב ושוב, אין מתחשבים במגבלות כספיות. אבל לו היה קשה לשאת זאת. חכה עד שתגיע “לשם” אמרו לו. שם תצטרך לחיות כעשיר פזרן שהפך למיליונר בגלותו בדרום־אמריקה. בפזרנותך תהיה חייב לשמן את דרכך אל החלונות הגבוהים, שמהם יינתן לך לצפות על ההכנות שלהם למלחמה נגדנו. בשיכלו הבין והסכים וקיבל. אך משהו התקומם בקירבו. התפקיד של עשיר פזרן אינו לפי טבעי והוא עלול להכשיל אותי – ניסה להסביר לממונים עליו. התיאבון בא עם האכילה, הרגיעו אותו הללו. אתה אפילו אינך יודע כמה תפקיד זה גזור על פי מידותיך, אמר לו הפסיכולוג שבחבורה.

התעקש ושאל, ומפני־מה לא יהיה אותו מהגר סורי שהתעשר באמריקה קמצן בטבעו? אני מכיר אישית כמה כאלה. אם יהיה קמצן, ענו ואמרו לו, לא יוכל לסול את דרכו במעלה ההירארכיה. מי שאין לו ידידים ומכרים משכבר בצמרת, רק הכסף המתפזר ביד רחבה יכול להיות בעזרו. ואנחנו – אדם בצמרת אנחנו צריכים. ולא מצאנו טוב ממך לתפקיד הזה.

לא מצאו טוב ממנו. כל כך טוב היה שלא עבר חודש מיום שיצא מנמל התעופה של דמשק אל מלון סמיראמיס וכבר הוזמן לישיבה של פעילי הבעת, שדנה בניצול מליוני המהגרים הערבים בארצות המערב למערכת ההסברה והלחץ הפוליטי. ושם, מעבר לשולחן המפואר, בדיוק ממולו, יושב חסן בנו של כּמאל פאשא, ידידו הטוב של אבא ומראהו היום כמראה אביו בשנים ההן, כשהחל יוצא ובא בבית ספרא. העתק מדויק של אביו היה החסן הזה. שמח אלבר שדמיונו שלו לאביו אינו רב ותווי פניו משל אימו ובית אימו. אלא ששמחתו היתה קצרה. אפשר שבחינה־בהסתר שבחן אותו המהגר שממולו עוררה תשומת־ליבו של חסן, ואפשר שזיכרון ישן נתעורר בו מאליו; אפשר סקרן היה לדעת טיבו של אותו עשיר שהחל מתהלך במסדרונות המפלגה בשבועות האחרונים ואפשר שהישיבה ממול היא לבדה משכה את תשומת עיניו. השהה זה את עיניו על אלבר כל אותה ישיבה והיה מסיר אותן ממנו רק כדי לראות מה מצייר עטו שבידו על הנייר שלפניו.

העמיד אלבר פנים נינוחות, אך מעבר לשפמו החדש ולמשקפיו המבהיקים כבר היה מתכנן מה יאמר בשידור הערב ומה יעשה בשעות הלילה שיוותרו עד צאת המטוס הראשון אל ארץ לא־ערבית. נשרף בעיניו הכהות של חסן ונאלץ להתקפל בטרם זכה להגיע לחלב עירו. חלומות רבים היה חולם על כניסתו הראשונה לעירו; לא התגשמו בהקיץ לא יפים שבהם ולא גרועים ומזעזעים שביניהם. במתכוון נמנע מבוא אל עירו בטרם השתנתה חזותו ובטרם רכש לו מודעים וידידים ועמדה בשמו החדש. חשש אלבר וחששו הממונים עליו שבחלבּ יימצא מי שתווי פניו של בן־ספרא יעוררו בו מחשבות. לא עלה בדעתם שבדמשק יימצא חלבּי, דווקא באותם חוגים רמי מעלה שיהודים ואוהבי־יהודים אינם באים בקהלם.

באותה ישיבה, ביומו האחרון בדמשק, עוד הספיק לנאום באוזני הנוכחים ולספר להם על הכוח האדיר הגנוז בערבים בכלל ובסורים בפרט (“וכשאני אומר סורי כוונתי ממילא גם ללבנונים”) הפזורים בכל יבשת אמריקה, בדרומה ובצפונה ובמרכזה, מתבוללים בתרבותה ובחברתה של אמריקה אך ליבם רגיש וחם בכל הנוגע לטרגדיה הפלסטינית ובכל הקשור למולדת המזרחית. בעיניו ראה ובאוזניו שמע, אף ערך מחקר אוניברסיטאי על שניים מן הארגונים הגדולים והחשובים שהקימו המהגרים הסורים והלבנונים ביבשת החדשה ועל ספיחיהם של אותם ארגונים, שמי שיידע להפיח בהם רוח ימצא שגחליהם עודן לוחשות ואש גדולה יכולה לצאת מהם ולאכול את התעמולה הציונית ואת הלוֹבִּי היהודי ואת כל בני השטן. מכל מקום בברזיל ובארגנטינה ובמכסיקו כוחה של האינטליגנציה הערבית רב מזה של היהודית. עמדות, שתופסים אחינו בחברה ובכלכלה ובפוליטיקה, יכולות להביאם לגדולות, אם אך יימצא מי שילקט את הפירורים וילוש מהם עוגה גדולה, שתשביע את אנשי השלטון. שהרי במקומות הללו כל אנשי השלטון רעבים לשוחד ולתומכים בלא־סייגים־של־מוסר, המחוסנים מפני מחלות הדמוקרטיה המזויפת של גוש מזרח מזה ושל גוש מערב מזה.

הפסיק היושב־ראש את שטף דבריו (שהלך והתמזרח במתכוון) ושאל אותו אל איזה ארגונים מתכוון הוא בדברו על “שניים גדולים וחשובים”.

בזווית עינו צד אלבר את מבטו המרוכז של חסן שחדל משרבוטיו והיה רושם בזריזות את תמצית דבריו של הנואם. האם קולו הסגירו? או שמא הטמפראמנט שירש מאביו? קשה היה לפענח את מבטיו של חסן, הפוליטיקאי הממולח והמנוסה. אך דווקא משום שהוא פוליטישן, הוא יכלכל דבריו בזהירות ובלא חיפזון. לא ישתף אחרים בחשיפה שעשויה להעלות את קרנו ולהפכו לגיבור. כבש אלבר את סערת־רוחו, נשם נשימה עמוקה וענה על השאלה ביישוב הדעת.

ידועים לכם בוודאי, רבותי, שמותיהם של “אר־ראבּיטה אל־קאלאי־מיה” מיסודו של ג’ובּראן ח’ליל ג’ובראן, בארצות הברית כמובן, ו“אל־עוּצבּה אל־אנדלוסיה” בסאן־פאולו אשר בברזיל. אלה ארגונים שפרסמו כתבי־עת בשפה הערבית וליכדו סביבם במשך כמה דורות את המשכילים בני־עמנו הפזורים בצפונה ובדרומה של אמריקה.

– עד כמה שידוע לי, אלה הם ארגונים ספרותיים־תרבותיים בעיקרם הרים חסן את ראשו מניירותיו ואמר – כתבי־עת שלהם עוסקים בספרות ובאמנות, לא בבוליטיקה.

– אדרבא – ענה אלבר, רגוע מן העובדה שהוא יכול לנהל ויכוח ענייני עם חסן – הבה נבדוק מה מניע אנשים להקים ארגונים תרבותיים ערביים ולהוציא לאור בהתמדה ובמסירות כתבי־עת בשפה הערבית. מה, ידידי הנכבדים והנערצים, אם לא רגשות לאומיים עמוקים וכנים?! כל מה שנותר לנו הוא להפנות את הרגשות האלה ואת הכוחות האינטלקטואליים החבויים מאחוריהם אל המטרות הפוליטיות שלנו. אם לא נזדרז, יעשו זאת המצרים.

נשתררה שתיקה.

– אתם שואלים את עצמכם – ריכך אלבר את קולו ואמר כמעט בלחישה – כיצד נעשה זאת? גם על כך חשבתי, רבותי. יש לנו אוֹרגנים מן המוכן. אני מציע להתרכז על שני כתבי־עת ערביים בכל אחד משני המרכזים העיקריים, להזרים להם תקציבים והכוונה פוליטית, ובאמצעותם לשקם ולרענן את הארגונים התרבותיים עד שיהיו ארגונים פוליטיים־לאומיים מובהקים.

– אתה מוכן לפרט, יא אוסתאז?

– מוכן ומזומן. עלא ראסי! כתב העת הראשון עליו אני ממליץ הוא “אל הוּדא” (דרך הישועה) המופיע עד היום בניו־יורק. הוא נוסד בסוף המאה הקודמת וממשיך להופיע ברציפות. זה מעיד כאלף עדים שיש לו קהל קוראים ושיש להם צורך בו. אמנם בעיקרו הוא שופרם של המארונים הלבנונים, אך באשר לעניין הפלסטיני וללאומיות הערבית הרי כמונו כמוהם.

– ובכל זאת מוטב שנחדיר למערכת מישהו מאנשי־שלומנו, שאמי או חלבּי.

– דבריך דברי אלוהים חיים – הגיב אלבר בפרישת כף־ימין באוויר – וכתב העת השני הוא “מראאת אל גרב” (ראי המערב). אף הוא מתמיד מאז סוף המאה, אם כי ניכרים בו סימני ירידה. בעזרתנו הוא יכול לחדש את נעוריו. בדרומה של היבשת כדאי להזרים דם חדש לשני כתבי־העת “אס־סלאם” המופיע בבואנוס־איירס מאז ראשית המאה, ו“אל עוצבה” המופיע בסאן־פאולו. על המתקפה הדרושה בעיתונות האנגלית והספרדית והפורטוגזית איני מדבר, ובכוונה תחילה. היא מופנית החוצה. אני מייחד את הדיבור על העיתונות הערבית, שכן קוראיה הם, בדרך הטבע ובדרך הברירה הטבעית, אלה שעודם נאמנים למולדת הסורית וללאומיות הערבית. אותם יש לרתום בגוף ובנפש ובממון לעניין שלנו.

מעניין, חשב אברום ומתח זרועותיו בפיהוק של־שמירת־לילה, מעניין אם ניצלו הללו את רעיונו “המקורי”, שלא היה אלא העתקת הדוגמה הציונית אל המישור הלאומי הערבי. הם נראו אז כל כך משוכנעים בחשיבות הצעתו ומעשיותה, שאלמלא נאלץ להתקפל היה בוודאי זוכה למינוי על כל המערכת הזאת, ובזכות המינוי היה מורשה (מוזמן!) להיכנס לפני ולפנים של… של הכול.

נזכר אברום כיצד הזיע על ניסוח מכתבי־הקוראים שפירסם בכתבי־העת הללו בניו־יורק ובברזיל, חתומים בשמו החדש וחדורים קיצוניות לאומית. תרבותית. כך מצא מהלכים אל בין אנשי המערכת כאיש שהשפה הערבית והתרבות הערבית יקרים לו מכול. הערצתם אליו גדלה משנודע להם שהוא עשיר מצליח בעסקים ואיש העולם הגדול. מרבית הכותבים אליהם היו זקנים בטלים המתרפקים על עברם. מן העורכים התמימים הללו, שהעריכו מאד אה מתנותיו הידידותיות, קיבל את מלוא ההמלצות הדרושות, בכתב ובעל־פה. על מנת להגדיל שם עצמם האדירו שמו של ידידם־האישי וסיפרו עליו ניסים ונפלאות. במקום שנעצר דמיונו נתלהט דמיונם.

כשהגיע לדמשק כבר ציפו לו אנשי רוח ואנשי מעשה לכוכב העולה בשמי “העיתונות הערבית בגולה”, אדם שנוסף על כשרונו העיתונאי יש בו בעוף פוליטי ויש מאחוריו נסיון של איש כלכלה מצליח, ששום תענוג מתענוגות העולם הזה אינו מעבר להישג־ידו.

דיטה כל־כך שמחה שחזר. היתה ממששת אותו וצוחקת “אתה חי. חי.” והילדים. באנטנות־סתרים של קטנים חשו והרגישו מה שלא ידעו ולא הבינו. יד־על־הלב (ויש שניה על הפה המפהק) – גם הוא שמח. אמנם רצה להשלים את המשימה המטורפת, שבה נסחף עד עמקי נשמתו, אך היטב ידע שהוא מעמיק חדירתו אל לוע הארי הטורף, וספק אם ייצא מזה חי.

אולי נזהר יתר־על־המידה וראה צל־איוּם כאיום. מכל מקום, הוא לא החליט בעצמו על ההתקפלות. קיבל הוראה מפורשת. אמנם ההוראה באה בהסתמך על דיווחו שלו. אך אילו היה מקום להטיל ספק בסכנה האורבת מחסן זה, לא היו רואים אותו שרוף לחלוטין והיו ששים לנצל אותו בעת אחרת, אולי אפילו במקום אחר.

כבר שנים הוא הוזה על השלום המיוחל ותמונה אחת מן “השלום” הזה חוזרת ומצטיירת לנגד עיניו. בבית־קפה שקט ונאה, מעין זה שבעיירה בחַמדוּן – שם נפגש עם שר ההסברה הלבנוני הנופש, הוא פוגש את חסן. הם שותים קפה טורקי. הוא שואל וחסן משיב: אכן, היכרתי אותך, יא ספרא, אלמלא היצלת את עורך בו בלילה, הייתי מסגיר אותך לתליינים, עד שלא ישמע מילים אלה או מעין אלה, יהא מצפונו מייסר אותו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!