(ספור)

 

א.    🔗

הלל היה מן הילדים אשר השתדלו לבוא אל החדר מן הראשונים, עוד בטרם התאספו המורים ועוד טרם החלו הלימודים. הוא היה קם בבקר השכם בעת אחת עם אחיותיו הגדולות, לבש את בגדיו ויתרחץ ויאכל את העגילים המשוחים חמאה, וישת את כוס התֵּה, או את כוס החלב אשר נתנו לפניו, ויצא יחד עם אחיותיו ללכת אל בתי הספר. הן, האחיות, הלכו להן אל הגמנזיה, והוא הלך לדרכו, אל בית ספרו, אל החדר המתוקן, במקום אשר ילמדוהו עברית בעברית.

וכבוא הלל אל החדר כבר מצא שם ילדים אחדים. שמעון חיקין, – לא שמעון של המחלקה הגדולה, אך שמעון הקטן, הלומד עמו במחלקה אחת, – היה תמיד הראשון לבוא אל החדר. כי אבותיו גרים בבית הקרוב, הנשען אל חצר החדר, וכאשר היתה הגדר המבדילה בין חצר לחצר פרוצה, היה שמעון הולך אל החדר לא מעבר פני הרחוב, רק דרך הגדר. האחים אליעזר ושמואל גם המה כבר היו בחדר, כי בשבוע העבר ילדה אמם בת, ולכן מהרה המשרתת אשר בביתם לשלח אותם מן הבית החדרה, למען ישקט הבית. וגם יעקב כבר בא. הוא יתום, כי אביו מת עליו, והוא הולך בבקר בבקר אל בית התפלה להתפלל “קדיש”; וכאשר יגמרו את התפלה יבוא אל החדר.

הלל שמח מאד, כי מצא את חבריו אלה בבית הספר, כי בפיו היתה חדשה חשובה, וימהר לספר להם.

– לי צפור, – קרא הלל שמח,

– איפוא? הראה נא! קראו הילדים.

– לא פה, לא בידי, אך בבית. צפור חיה!

– מי קנה לך? – שאלו הילדים.

– איש לא קנה, רק צדנו היום בבקר צפור – ענה הלל.

– היום? איך צדתם?

– לא אנחנו צדנו את הצפור, אך המשרתת; היא פתחה בבקר את החלון אשר בחדר האורחים ותעף הצפור אל החדר. אז מהרה המשרתת ותסגור את החלון, ותקרא אלינו לראות את הצפור. כלנו מהרנו רצנו אל החדר, והנה אמת הדבר: צפור קטנה חיה מעופפת על פני כל החדר, ותעף גם אל חדר האוכל. רדפנו אחרי הצפור גם אל החדר ההוא, וגם דוד וגם שמעון הקטן מהרו לרדת מעל מטותיהם, וערומים ויחפים באו אל חדר האכל, וירוצו לראות את הצפור בעופפה. הצפור התיצבה על ראש הארון ותבט אלינו. ונתן לפניה אוכל על השלחן, אך לא ירדה מעל הארון, כי יראה מפנינו. ואולם כאשר יצאנו כלנו מן החדר ירדה הצפור על השלחן, ואנחנו ראינו אותה מרחוק מלקטת בחרטומה פתותי לחם, וגם מים ¹שתתה מן הקערה.

התדע הלל? – אמר שמואל – הנה לי כלוב; נשים איפוא את הצפור בכלובי, והיתה הצפור לשנינו.

– ובביתך יעמוד הכלוב עם הצפור? – קרא הלל בשאלה. – תודה לך! – הוסיף בלצון.

– לא, יעמד הכלוב בביתך, אך שנינו נכלכל אותה, נאכילה לחם ונשקה אותה יום יום מים, – אמר שמואל.

– המשרתת אמרה, כי הצפרים לא תאכלנה לחם רק זרעונים – השמיע הלל.

– אם כן – ענה שמואל – נשיג זרעונים.

– שמעו! – קרא יעקב – בחנות אמי יש זרעונים הרבה; אנכי אבקש מאת אמי זרעונים ואתן לכם, ולי גם לי יהיה חלק בצפור. הטוב?

– טוב! – קרא שמואל בשמחה

– לא! – אמר הלל – לא לשלשתנו לבד, אם גם לאחיותי ולאחי הקטנים.

– טוב! – ענו שמואל ויעקב.

 

ב.    🔗

לעת הצהרים הביאה המשרתת, אשר לאבות הלל, ארוחה להלל לאכול. הוא מהר לשאול את פיה על דבר הצפור, אך המשרתת לא הגידה לו מאומה, ואך האיצה בו, כי ימהר ויאכל את ארוחתו, באשר אליה עוד לשאת אוכל גם לאחיותיי, ולא תוכל לשבת הרבה פה ולדבר, מאד היה חפץ הלל לדעת את כל אשר הצפור עושה עתה בביתו, גדולה מאד מאד היתה תאותו ללכת עתה, אחר הארוחה, לראות את הצפור בעופפה; אבל הוא ידע, כי אחר הצהרים יוסיפו ללמוד. ולכן חכה בכליון עינים עד אשר תבוא השעה הרביעית, ואז ילך הוא ושמואל ויעקב לראות ולהשתעשע עם הצפור, כי כן נדברו שלשתם בעת ההפסקה הגדולה.

וכן היה. אך הודיע המורה, כי השעורים כלו, והילדים יצאו בחפזון ובמנוסה מאת החדר, נלוו הלל ושמואל ויעקב ללכת יחדיו. המה הלכו בראשונה אל בית שמואל, לראות את הכלוב אשר אמר. הכלוב היה ישן מעט שבור ורעוע. גם דלת לא היתה לו. ואולם החברים התיעצו וימצאו עצות לתקן את פרצי הכלוב. שמואל יעץ לסגור בניר את בדקי הכלוב, במקום אשר נפרצו הקנים. ואולם הלל לא הסכים לזה, כי ירא פן תקרע הצפור את הניר ותתפרץ החוצה ותברח.

– גם יהיה חשך בתוך הכלוב – אמר יעקב – אם נסגר את הפרצים בניר.

ומה לעשות? – שאלו הלל ושמואל.

– נקח שבטים לחים ודקים, ונשים אותם בחורים, ונתקן את הכלוב.

– טוב מאד, – קרא שמואל. – גם דלת חדשה נוכל לקלע מן השבטים הלחים אשר נכין לנו,

– בודאי! – קראו יעקב והלל.

ויקחו את הכלוב וילכו. ויסורו גם אל חנות האלמנה, אם יעקב. ויבקש יעקב מאת אמו מעט זרעונים, ותתן לו מלוא הקמץ, ויקחו את אשר בידם, ויבאו ביתה הלל אל הצפור.

 

ג.    🔗

המה אך דרכו על מפתן הבית, והנה דוד אחי הלל הקטן, רץ לקראות ועיניו מלאות דמעה.

– הצפור מתה! – קרא הילד ויתן בבכי קולו. – מתה הצפור.

הנערים נבהלו מאד, וימהרו לבוא הביתה, וישאלו: איפה הצפור?

מתה, כבר מתה הצפור; החתול הרג אותה! – ספר חיים-שמעון העולל, וגם הוא אחי הלל הקטן בבית.

– איה הצפור, איה? – קרא הלל בקול בכי.

– הנה היא! – ענתה המשרתת – אך זה רגע מתה. החתול, החתול – השד יקחנו!

– ואיך היה הדבר? – שאל הלל את פי המשרתת.

– הלא תדעו את החתול של שכננו. והנה הלך חיים-שמעון ויעזוב את הדלת פתוחה. ויבוא החתול הביתה, וירא את הצפור, ויארב לה; והיא לא ידעה להזהר, ויטרף אותה. דוד ראה את החתול מתנפל על הצפור, ויקרא קול גדול, ואני מהרתי לבוא ואגרש את הטורף הרע והצלתי את הצפור. אבל היא התהפכה פעם ושתים, ותנער בכנפיה הקטנות ותצפצף פעמים אחדות – ותמת… הנה היא. עוד חם לבה בקרבה.

נהרג את החתול! – קראו שמואל ויעקב.

בודאי! – קרא דוד הקטן, אשר זאת המלה היתה תמיד רגילה על לשונו – בודאי נהרג את החתול.

ועיני הלל היו מלאות דמעה. הוא זכר את הצפור בבקר, בעת אשר היתה עוד חיה ושובבה, ותמהר לעוף על פני כל החדרים רגע ירדה על השלחן, ורגע עלתה על ראש התנור, או על פנת הארון. ועתה עיניו תחזינה את העליזה הזאת שוכבת מתה מבלי כל רוח חיים; ויגדל כאב לבבו מאד.

– בן מות הוא החתול! – קראו הילדים עוד הפעם.

הלל לא ענה דבר. מה בצע אם יהרגו את החתול, והצפור לא תחיה עוד…

– אקחה את פגר הצפור ואשליכנו החוצה, – אמרה המשרתת – למה יתגולל פה על החלון ויבאש?

– אל תגעי בה! – קרא הלל נרעש מאד, ויתן קולו בבכי.

– ומה תעשה בה? – שאלה המשרתת.

– אנכי אקברנה – ענה הלל.

 

ד.    🔗

גם שני החברים, שמואל ויעקב אמרו כי לא יוכלו להשליך את נבלת הציפור החוצה ואך לתת לה קבורה. וגם הילדות, אחיות הלל, בשובן מבית הגימנזיה התעצבו מאד אל לבן על הצפור המתה, וגם הנה אמרו טוב לדברי הלל לקבור את הצפור בכבוד.

והילדות תפרו בגדי בד, שק לבן קטן, וישימו את הצפור בתוכו. והלל ודינה אחותו הלכו ויבחרו להם מקום לחפר קבר שם לקבר את הציפור. הלל חפץ לכרות את הקבר בפנת החצר, למען לא ירמסוהו אחר כן האנשים העוברים תמיד בחצר. ואולם דינה מצאה את המקום הנסתר הזה לא טוב, פן תבוא אחת המשרתות ותשפך שמה מי שופכין ותשים את קבר הצפור לתועבה. ולכן בחרה דינה מקום לקבר הצפור תחת עץ רענן אחד אשר על יד מבוא-הכבוד.

הלל ושמואל ויעקב הלכו ויכרו את הקבר במקל וביד ויבאו ויגידו כי הקבר כבר חפור. אז לקחו קרש קטן ויתנו עליו גוית הצפור לבושה בגדי הבד, אשר תפרו הילדות, והלל ושמואל נשאו בידיהם את הקרש, וילכו הלך וזמן שיר-אבל, מן השיר אשר קראו ב“עולם-הקטן”:

זמיר, זמיר,

אהה כי מת;

עבר היום

עברה העת –

לא עוד תלקט

פתותי הלחם

לא עוד תרקד

עלי השכם

לא עוד תביט

סביב סביב

ומלוא עיניך

הוד וזיו.

אחרי הנושאים את הגויה הלכו כל הילדות, וגם דוד וחיים-ושמעון הקטנים, וגם המשרתת הלכה לראות את מעשי הילדים.

התהלוכה באה עד הקבר, ויורידו הלל ושמואל את הקרש ואת הגויה וישימו על הארץ. והנה החתול של השכן עובר, שמואל ויעקב מהרו לרוץ ולרדף אחר הטורף, אך לא השיגוהו, וישליכו בו אבנים מרחוק וישובו אל הקבר. דינה הורידה את הצפור אל הבור הקטן אשר חפרו הילדים, וימלאו את הבור עפר, ויקימו גל עפר ממעל, וישימו שם ציון.

ויתאבלו הילדים כל היום ההוא על הצפור כי מתה.

נדפס בעתון הילדים “עולם קטן”, שנה שניה גליון מ"ב.