באותם הימים ממש שאיווט ובני־ביתה החלו למצוא בקיבוץ את ביתם, הלך ונתערער עולמו של אלבר. אם תשאלו היום את חברי קיבוצו של אלבר כיצד החלה אותה מפולת, תשמעו דעות מדעות שונות. יש אומרים, גל תנועות המחאה שפקד את הארץ אחר מלחמת יום־כיפור הוליד את גל הרינונים, שהפך למחאה נגד בדלנותו של המפעל ומנהיגותו המתנשאת של אברום מנהלו. יש טוענים שזה דרכו של עולם, שֶבּוּעה הגדלה והולכת – סופה להתפוצץ: בעצם ניפוחה וריחופה טמון סוֹפה. ויש המסבירים את המשבר במאבק הדורות בקיבוץ; שאלמלא תאוות השלטון בלב צעירים שאפתנים, לא היו טורחים הללו לחשוף את שגיאות ההנהלה ולהוקיען כשחיתות בלשונם החדה כתער.

אלה ואלה ואלה יוֹדו ויסכימו שמבחינה כלכלית שיגשג המפעל והגיע לגיאות בניהולו של אברום. מכאן ואילך מתפצלים ההסברים. ראשונים טוענים, גיאות זוֹ היתה חלק בלתי־נפרד ממה שנעשה בארץ כולה באותן שנים שהמדינה המנצחת היתה שיכורה מעצמה ומעוצמתה. שגעון־של־גדלות נכנס בראשם של מנהלים גדולים וקטנים; הגדילו לעשות והגדילו לטעות. אחרים טוענים: כל מפעל מצליח מנהליו עלולים לשגות בדמיונות המביאים אותם לשגות במעשים. נישאים על כנפי ההצלחה, שהם כביכול מחולליה, ובשם היעילות והפריון והרווחים הם עושים דברים שלא ייעשו. ריכוז כוח ניהול והכרעה בידי אדם אחד הנשען על יחידים התלויים בו יותר משהוא תלוי בהם – סופו שמביא אובדן על אותו אדם ומפלות על הסובבים אותו. וקבוצה שלישית רואה כאן בעיה טיפוסית של קיבוץ. שאלמלא בקיבוץ עסקינן, אומרים הללו, היה אברום ממשיך ועולה, מוסיף ומפתח את מפעלו, והופך מליונר מצליח כל־יכול, שכל מי שעומד בדרכו נדחק ונשחק ונמחק.

וכשם שרבים ההסברים למה שקרה מרובים הסיפורים על מה שקרה.

אברום ריכז סביבו חבורת צעירים שראתה בו ובכשרונו את סוד הצלחת המפעל וראתה במפעל את סוד עתידו של הקיבוץ. ככל שגדלה החבורה גדל המפעל, וככל שגדל המפעל נדרשה חבורה גדולה יותר לנהלו. וכידוע, עם האכילה בא התיאבון. כיוון שפרץ המפעל ונתרבו הצרכים, רצה אברום למשוך אליו ואל מפעלו כל בחור וטוב בקיבוץ. מה עשה, החל מחלק טובות הנאה לעובדיו, שיצר לב האדם מוכר לו היטב לאברום. תחילה קנה להם דברי־לבוש שלהם מתאווים צעירים, שמי שאינו צר־עין ומי שאינה רכלנית קוראים להם “בגדי־עבודה”. אחר החל מזַמן קומזיצים, שמי שלמד סוציולוגיה והרחיב אופקיו קורא להם גיבוש־צוות־עובדים, ומי שהקנאה אוכלת אותו מכנה אותם ארוחות־שחיתות, ומי שהושאר בחוץ בעל־כורחו הולך ומונה בקבוקים ריקים ורושם שמות זרים ומוזרים כגון Black & White וכגון Johnnie Walker וכגון Drambuie ומחשב ומפרסם שקומזיץ כזה למיוחסים עלה לקיבוץ מה שעולה סדר פסח לקיבוץ כולו. עונים הללו ואומרים: שטויות, לא עלה פרוטה שחוקה לקיבוץ. מכספי המפעל שולם הכול, ולחוֹג עיסקה מוצלחת בא, שרווחים שהכניסה עיסקה זו לקיבוץ שלך מאפשרות לך לאכול יומיום בשר. ודרך־אגב, נא לא לאבד את חוש המידה: הוצאות הקומזיץ אינן מהוות אפילו פרומיל ממה שהרווחנו אנחנו במפעל באותו יום שהסתיים בהילולא.

נתאחז רחרחן כחבתבן אחד באותו ויכוח וכיוון שהיה מחפש מה יכתוב בעלון הקיבוץ, שהוא בּמה יחידה שאינה מחזירה לו מאמריו, בא והעלה על הכתב רשימה וקרא לה “סדר שני או חוסר סדר” וסיים אותה במלים צדקניות על כך שמה שמפריע לו ביותר באותה “פרשה” אינו אלא ההשתכרות הגויית המגעילה שבה נסתיימה ההילולא והבזבוז הבורגני שנתלווה לה. “מה שאכלו הכלבים של אותם גבירים באותו לילה היה יכול להשביע את כל הקיבוץ בערב שבת.”

לא נחה דעתם של הרבים החסרים עד שהובא העניין בפני ועדת־החברה ובפני האסיפה הכללית ועד שגוּנה המעשה במלים של “כל כתבי” שיצאו מן האופנה.

צחקו גיבורי המפעל צחוק גדול וקרצו זה לזה: הם במלים ואנחנו במעשים. וכל אחד הבין זאת על פי דרכו; מבוגרים שביניהם אל מה שכבר נעשה נתכוונו, וצעירים – אל מה שיעשו ביד חזקה ובזרוע נטויה מחר־מחרתיים. אברום, שיְקרים היו לו עקרונות הקיבוץ, ניסה לרסן ולמתן את החבורה החמומה שהחלה מפעילה את צי הרכב שברשותה בצורה פרועה ומנקרת־עיניים –החל מהבאת הילדים עד פתח הגן והפעוטון ברכב־של־אבא וכלה במסע לסיני שמטרתו הוגדרה כגיבוש הצוות, וסיבתו — כפיצוי לנשי־הצוות על השעות הנוספות ועל משמרות הלילה של הבעלים המסורים. ידע אברום שאם לא ירסן את הסייחים שזחה עליהם דעתם, ייצאו הללו גם משליטתו ויתדרדרו לחיות כזרים בקיבוץ עד שייאלץ זה להקיאם מקירבו. מצד שני ידע והבין שאם יכביד עליהם את ידו, יקפצו כמה בעלי כּאריזמה מביניהם וישמחו לוותר על “שירותיו הטובים”, שכבר שמע שמאחורי גבו החלו קוראים לו זקן. פוחח אחד, שזה עתה פשט מדיו, העז פעם פנים ואמר לו לאברום בעיצומה של הילולת־שמפאניה קטנה: אפילו השם שלך מעיד עליך שאתה “מרובע” – אם רק תשנה את סדר האותיות ותתעלם מן ההבדל בין אל“ף לעי”ן יהפוך ״אברום" למרובע. אברום כמובן לא נשאר חייב. וכיוון שהיה שמו של זה “אזרחי” ענה ואמר: ואתה, צוציק, אם רק נוציא ממך את הזין, שממילא אצלך הוא מיותר, תבדוק ותמצא מה ישאר ממך. צהלו המסובים והחליטו חגיגית שמכאן ואילך יקראו לאותו מרדן “חרא”. זה סופם של כל פוצי־פה, סיכם אברום באמירה דו־משמעית, קורץ למבינים ומרוקן את כוסו בתנופה גברית.

החל איפוא אברום מסתיר הטבות מאחורי “צורכי־המפעל” והיה מקפיד לשכנע את עצמו לפני שיצא לשכנע אחרים. בסופו של דבר זה נהנה – העובדים מקבלים מה שהתרגלו לקבל, וזה אינו חסר – הקיבוץ אינו חסר דבר מעקרונותיו, אם ההסבר הנכון ניתן בזמן הנכון ובצורה הנכונה. נמצא שטלפון בבתיה של חבורת המנהלים (שהורחבה על־מנת לשמור על האופי הדמוקרטי של הנהלת ענייני המפעל) הוא צורך מצורכי המפעל המתפתח ושהשתלמות העובדים הבכירים בחוץ־לארץ היא עניין חיוני שאין לדחותוֹ. המחשבה לשלב את היוצאים בתור המזדחל של כל חברי הקיבוץ נדחתה על הסף כ“בדיחה טובה”, אך עצם העלאתה איפשרה עיסקה עם ועדת־החברה של הקיבוץ שעיקרה כך: מאחר והבחור ממילא יוצא, ולתקופה ממושכת; ומאחר שעל־ידי־כך הוא מפסיד את תורו ולא יוכל לצאת עם אשתו בבוא העת; ומאחר וממילא תקציביכם מצומצמים ואין אתם יכולים להדביק את הבקשות ואת הציפיות – אנחנו נממן גם את יציאת בנות־הזוג עם עובדי המפעל ויציאה זו תיחשב להם כאילו טיילו בחו"ל.

לאחר שנתקבלה ההסכמה העקרונית ואושרה באסיפה בה השתתפו (לכבוד הסעיף המסעיר) למעלה מעשרים אחוזים מן החברים, התברר שכמה מן ההשתלמויות הללו ממושכות ורציניות וכיוון שהטכנאי יוצא עם אשתו (“עם החברה שלו” הקפידו ותיקים), הרי מובן מאליו שיש לשלוח איתם את ילדיהם; שהרי עברו הימים שבהם התעלמנו בתמימותנו מן התא המשפחתי.

גם לוועדות אחרות הציע אברום והגיש עזרה כספית בשעת־הדחק, כגון בשעה שעברו על התקציב או בשעה שנזדקקו לדברים שלא נלקחו בחשבון בעת שעוּבד. כיוון שהנהלת החשבונות של המפעל נפרדת, לשם ייעול, וכיוון שמה שדרוש לוועדות הללו הוא סכומים־של־מה־בכך במושגי המפעל, וכיוון שאברום מבין את צורכי הקיבוץ לא פחות משהוא מבין (ודורש שאחרים יבינו) את צרכי המפעל – היה אברום נוטל על עצמו לפתור בעיות תקציביות מסוגים שונים בלב חפץ וביד רחבה. מי, למשל, יכפור בצורך לרצף את המקלטים של הילדים?! ואם אין המוסדות האחראים במדינה מבינים זאת, ואם אין מזכירות הקיבוץ מוצאת מניין לקחת את הכסף – נמצאים גם ההבנה וגם הכסף אצל אברום, והוא מכריז: עשו זאת עוד מחר. אני אממן. ואחר־כך נראה איך נרשום את זה בספרים.

אלו משבחים אותו את אברום ואלו מגנים את המזכירות החלשה והתמימה, והכל סוללים לו דרך לצעדים נוספים כגון דיסקוטק של צעירים, שאינו מוצא תקציב למערכת סטיריאו, וכגון חוג קרמיקה שזקוק לתנור גדול וכגון דברים רבים אחרים שרכלניות הקיבוץ תמנינה אותם בפניכם ברצון עד תום הדורות. הם סוללים לפניו את הדרך והוא הולך בה בקצב המסחרר שלו ובבטחונו העצמי הגדל והולך: צועד בעוז ואינו מסתכל לצדדים. כיוון שבסופה של כל דרך יש מעלות ומורדות, נותנים לו הללו דחיפה קלה במדרגות (לזרזו, כביכול) וכשהוא מתגלגל ואינו מסוגל עוד לעצור קוראים הם אחריו “פרא־אדם, מה אתה ממהר?” ללמדך שבני־אדם כפויי־טובה מעצם ברייתם, אפילו קרויים הם “חברים”. אינם יכולים, למשל, לסלוח לו על הרמת־ היד ההיא על אותו נער, אפילו שנו בנעוריהם שאין דנים אדם על מעשה שעשה בכעסו.

מה רוצים הללו ממנו אין אברום יודע. הרי למענם עשה כל מה שעשה. וישרים שביניהם יודעים זאת. בעידודם עשה רוב מה שעשה. וגם את זאת הם יודעים. אלא שדרכו של סוס פרא שמנסה הוא לזרוק רוכבו מעל גבו. ודרכם של אנשים קטנים להתנקם באנשים בעלי שיעור־קומה, שלצידם ובצילם מרגישים הם את עצמם ננסים. כך מסביר אברום לעצמו את מניעיהם של שומרי־החומות בקיבוץ, ועליהם אין בליבו כעס. מרחם הוא עליהם, כך אומר הוא בנפשו. חיים בעולם האתמול ומאַזנים פיגורם בשירים על עולם המחר. על מי אברום כועס – על אלה שבגדו בו. העמיד אותם על רגליהם, עשה מהם בני־אדם, לימד אותם להיות בוסים בקיבוץ – תורה המחייבת אמנות ומיומנות כמי שהולך על חבל דק ומנגן בכינור – והם בעטו בו. בנעלים שהנעילם בעטו בו.

זה התחיל עם סעיף “הוצאות” ונסתיים בסטירה טפשית לנער מטופש. מעולם לא הקפיד אברום עם חבריו על הוצאותיהם, ועתים אפילו עודד ביישנים וחיישנים שביניהם להרביץ ארוחה דשנה במסעדה טובה וללון בבית מלון שבו “תעשיינים המכבדים את עצמם” ישנים. שלא לדבר על הללו שנסעו לחוץ־לארץ ונאלצו לוותר על הרגלי הצניעות שלהם למען המפעל; שהרי אין דומה פגישה עם קניינים במסעדה של המלון לפגישה בחדר האורחים שב“סוויטה” בו גר “האורח מישראל”, שכאן אתה יושב ומשוחח בארבע עיניים ובארבע אוזניים ובבקבוק שמפאנייה שכוח שלו גדול אפילו מיוקרתה של ארץ־הקודש. ובכל־זאת, לכל דבר יש גבול. ואברום שידע היטב היכן הגבול וכל חייו עשה בצניעות, אם בבית אם בחוץ, לא יכול היה לסבול בזבוז שעשו הללו בכספי הציבור ושיכרון־גדלות שלהם שהתבטא לא־כל־כך בחשבונות שהביאו אלא בצחוק שעשו מעצם הצורך בהגשת חשבונות וקבלות. כמה תקריות עם החברים הטובים הללו, שהחלו להתיר לעצמם הפקרות, באו אל ראשו של אברום והטרידו את מנוחתו גם בשעת נהיגה לילית שנהג מנמל־התעופה לביתו. ובעודו מנסה להתמודד עם מצפונו ולהסביר לעצמו עד כמה אין רע בנסיעה זו ברכב־המפעל להביא את דודו ואת דודתו למטוס (שאלמלא כך היה חייב לבטל יום עבודה ולשוב הביתה רק מחר בצהריים, ומחר הוא מחכה לטלפון חשוב מפרנקפורט שיחה בה תלוי גורלה של הזמנה ששוֹויה מליונים) הרגיש לפתע חבטה איומה ומצא עצמו מוטל שותת דם לצד הכביש, תמונות של כתמי אור על שחור מרצדות לנגד עיניו וקולות רחוקים עולים באוזניו. הוא שב להכרתו באמבולנס ושב ואיבד אותה בטרם הגיעו אליו בני משפחתו.

מה יהיה אחר שישוב ויבריא, קשה לדעת. מכל מקום, אברום רואה את עצמו כ“אדם המושמץ ביותר בקיבוץ” כפי שהתבטא בלחישה מאומצת בפני דיטה אשתו, ובטוח הוא שלא נעשה לו צדק הן מצד הקיבוץ והן מצד חבריו במפעל.

על מיטתו בבית החולים שב היה ורואה תמונות מתמונות שונות, מעשים שהביאו לעליה התלולה ולנפילה הגדולה. גופו הלך והחלים מפצעיו; לא כן נפשו.

*

צלצולים. צלצולים מחרידים. עקשניים. וברקע הֶמיה עמומה וקצובה של רכבות מהירות מתרחקות. אחת יוצאת מתחום השמיעה ואחרת באה תחתיה. חובטת ברקתו. חובטת…חובטת…חובטת… והצלצולים. מה מצלצל. מי מצלצל? אברום מושיט את ידו אל הטלפונים. אינו מגיע. ממתח זרועו ואצבעותיו. כאב חד במותן. מניין הופיעה סוללת הטלפונים הזאת? היכן הוא נמצא? איש אינו עונה. אך לא רק בהם הצלצול. הוא בא מן התקרה, מן הקירות, מתוך ראשו, מאיזו נקודה שבין העיניים הבוערות ובין המצח הלוהט. שיפסיקו לצלצל! שיתנו לישון. הוא זקוק לה לשינה. יש בה מנוחה. ויש בה שיכחה. ויש בה גם… לישון.

הטלפון בחדר מצלצל. אברום נוטל את השפופרת ומפטיר בקוצר־רוח, כן!

– מדברים מהמזכירות. חיפשנו אותך במפעל…

– כן!

אמ… צ’ופ ביקש למסור לך שאתם מוזמנים מחר לישיבת המזכירות, אתה ו…

– תני לי את צ’ופ! (המזכיר החדש הזה עולה לו כבר על העצבים) שמע, צ’ופ, הסברתי לך שאין אצלי “הזמנות” מהיום למחר. השבוע שלי מתוכנן מראש.

– תראה, אברום, העניין הזה עם השכירים… אם לא נדון מחר, יהיה מאוחר מדי.

– “העניין הזה עם השכירים” הוא עניינה של הנהלת המפעל בלבד.

– תראה, אברום…

– מאז נתקבלה באסיפה החלטה עקרונית בניגוד לדעתך אם אינני־טועה, עבר הנושא לטיפולנו הבלעדי.

וטורק את השפופרת. עוד מעט היה נגרר לומר לו כל מה שהוא חושב עליו. מסתתר מאחורי חבורת צעירים שמזונם הרוחני “העולם הזה” ומנסה לקחת את כל ענייני הקיבוץ “לידיים” — שתי ידיים שמאליות המוּנעות בהבל־פה שאינו יודע ליאות. עלה לגדולה רק משום שכל מי ששכל בקדקדו…

חבטה עמומה בדלת. שתי דמויות נכנסות בפתח.

– אברום, אתה לא היית באסיפה אתמול. הטילו על שנינו למצוא פתרון לבעייה של מזכיר. כבר חודשיים שאין למעשה מזכיר.

– לומר את האמת, לא הרגשתי בחסרונו.

– אתה אולי לא, אבל…

– ומדוע אתם באים אלי?

– חשבנו שהגיע הזמן שגם המפעל יתרום את חלקו. מיטב החברים מרוכזים במפעל ואי־אפשר לשריין…

– אף אחד אינו משוריין. על מי אתם חושבים?

– עליך.

– מקורי מאד.

– לא נסינו להיות מקוריים.

– אז נסיתם להיות… מעשיים.

– נסינו.

– לא הצלחתם.

– זאת לא תשובה.

– רוצים דווקא תשובה? תקבלו שתיים. אל“ף, לא אני אכניס ראש בריא במיטה חולה. בי”ת, כואב למישהו שהכל דופק במפעל כמו שעון?!

הצלצולים האלה, כמה מהם לפחות של שעונים מעוררים הם. הרבה שעונים, עם קפיצים שאין להם סוף, עם טרטורים מטרפי דעת ומגרשי־שינה.

– תראה, אברום, אחד מעקרונות הקיבוץ הוא רוטציה.

– אני לא קראתי את זה בשום מקום. מי קבע שרוטציה זה עיקרון? מתי? איפה? בשבילי, חביבי, “כל אחד לפי יכולתו” זה עיקרון, ופירושו המעשי: האדם הנכון במקום הנכון.

דיטה נוטלת את ידו בידה. לוחצת אותה בחום. בפינות עיניה דמעות. צוחקת או בוכה? היא תופסת את ידו ומושכת אותו אחריה. “רוץ, מהר, רודפים אחרינו!” והוא רץ, ידו בידה, וירכו כואבת מן הריצה המטורפת. כאב חד פולח את ריאותיו, אינו יכול יותר. אינו יכול לרוץ. “אבל הם בעקבותינו! רוץ…” שלושה ענקים רודפים אחריהם, מבט רצחני בעיניים. האחד דומה לשוקה, מנהל הייצור החדש; והשני הוא אזרחי, שהמפעל “תרם” לענף השלחין בעל כרחו; והשלישי…אזולאי. מתנשם ומתנשף הוא שולח מבט שני לאחור. השלושה הפכו לנמרים. הבל־פיהם כבר נוגע בבשרו. הוא מצטמרר. הגם אתה ברודפים, אזולאי? הרי קיבלת ממני את הפז’ו במחיר מגוחך. ההנהלה החליטה נגד בונוס מיוחד למנהלים. שלא יהיו תקדימים. ואני כבר הבטחתי לך. אז בא לי הרעיון. הפז’ו. ממילא מחליפים רכב. נתתי לך אותו ברבע מחיר. ואתה רודף אחרי?? – די־י־י!

הוא צעק די, אמרה דיטה. ומישהו ענה, אני שמעתי “אי”. קול זר. אשה.

אברום הרגיש שיניים ננעצות במותניו. במאמץ עילאי הרים אצבעות ימינו והרטיטן כקורא לעזרה. דיטה כפפה את קומתה אליו ונישקה אותו, בודקת בזוויות עיניה אם אין רואים אותה בקלקלתה. הוא רצה להזהיר אותה מפני הנמרים, אך קולו לא נשמע לו. שום נמרים. הזיות. עיניה היפות, המרגיעות – עצובות. מעוננות. בגללו. שלושה נמרים. למה דווקא נמרים? הפנים של אזולאי נתמזגו בפני נמר בצורה מדהימה. כל מה שרצה זה לגמול לו לבחור על עבודתו המסורה, על ההבנה שגילה בנושא העדין של יחסים בין קיבוצניקים־מעבידים לבין פועלים־שכירים שהם עולים־חדשים ותושבי עיירות־פיתוח ואזרחי־ישראל־השניה כאחד. על גבו נשא הבחור את גשר ההבנה. והאמון. מה שקיבל מגיע לו. ממילא היו מוכרים את הפז’ו מבלי להתמקח והריווח היה הולך למוּסכניק המתווך. למה שלא ייהנה אזולאי? רכב פרטי, הסביר להם בישיבת הצוות, יאפשר לו להגיע לישיבות בערבים ולהיכנס אליו מפעם לפעם לשיחה בארבע עיניים – שיחה שיכולה למנוע סיבוכים ולקדם פני תסיסות ודרישות ותככים. “אתם הרי מכירים אותם, את השכירים שלנו”, סיכם את דבריו. “אנחנו מכירים אותם” – ענה לו שוקה בעוקצנות “אתה – אתה מבין אותם.” ושמא לא היתה עוקצנות בדבריו? אך אותו נבזה, בכורו של גזברנו, פתח את פיו הגדול והתיז: “הלך הזרזיר אצל העורב” ולבל יישאר מקום לספק הוסיף ופירש אל תוך הדומיה המתוחה “לא לחינם הלך ספרא אצל אזול…” וכאן קטעה אותו סטירה איומה. איומה למקבלה ואיומה לנותנה. והקיבוץ כמרקחה.

דיטה מתלחשת עם מישהו. מישהי. אברום מנסה להזיז את ראשו לראות מי זאת ואינו יכול. לי־את?? קולו אינו יוצא מגרונו. רק שפתיו נעות. “היא תבוא בערב” גוחנת דיטה ואומרת לו רכות “זאת האחות”. והוא רואה ברכיים צעירות ובשר שְׁחַמחַם משתפע ועולה אל לובן החלוק.

עיניו נעצמות. מים מבעבעים סביבו. משהו סמיך ממים. גופו הולך ושוקע במעֵין בוץ פושר, טובעני. הריח ריח פודינג שוקולד. הטעם בא אל חִיכו. תמיד אהב פודינג שוקולד. האמנם יטבע בו? פחד תוקף אותו. הוא הולך ושוקע. מחפש מאחז ואין. מרים את אפו במאמץ לנשום. הנוזל מזדחל אל פיו, אל אוזניו, אל נחיריו. הוא טובע.

אבא ניצב לפניו. מחייך בפה קפוץ. “מישל…” הוא לוחש. “וולאק, מי זה לימד אותך לקרוא לאביך בשמו?” – “סליחה, אבא.” (האם אני כבר מת?) הוא מדבר. אברום אינו שומע. נוזל סמיך ממלא את אוזניו. מתאמץ לעקוב אחר תנועות השפתיים.

– לא שמעת, בני, מוסר אביך. רצית להיות שונה ממני, לעשות טוב ממני.

– לא, לא!

– אל תשקר. אין אחיזה לשקר בעולם האמת. אמרתי לך “דין פרוטה כדין מאה” ואתה חשבת בליבך “איזה קמצן הוא אבא”; אמרתי לך “אל תסמוך אלא על בני המשפחה” ואתה פירשת לעצמך שכל הקיבוץ משפחה אחת. אפילו תאמר הקיבוץ משפחה, שכירים מבחוץ זרים הם וקִנאתם קשה. אתה אף אותם קירבת. בפיהם התקרבו אליך ובליבם ציפו לאידך. מתבולל היית בעיניהם.

– למה אתה רועד, אבא?

– קדיש אמרת אחרי? פעם אחת אמרת?

– לא. התחמקתי. לא רציתי לעשות שקר בנפשי.

– יפה־נפש. כל כך יפה־נפש, שרק במקום ובזמן שזה נוח לך אתה משחק את יפה־הנפש.

– אבא, אל תוסיף. אני נחנק. אני טובע.

– ״את אשר יאהב – יוכיח."

– אבא!…

יד צוננת הונחה על מצחו. או שמא מטלית.

– אהלאן, אברום. מה אתה עושה אצלנו?

– אצלנו? איפה זה אצלנו? אה – – – זה אתה, שחיף.

קראו לו שחיף, קיצור של שחיף־עצמות. עכשיו רואים היטב מדוע. שלד, בלי שום בשר עליו. על העיניים, בעצם על ארובות העיניים, משקפיים עגולים מוזרים. מעולם לא ראה כמותם אצל מישהו אחר.

– זוכר את ההפגזה ההיא, אברום?

– זוכר. ועוד איך. איך אפשר לשכוח.

– “אם אני אצא מזה חי” אמרת לי באחת ההפוגות הקלות “אעשה רק מעשים טובים עד סוף ימי”. כך אמרת. ואני עניתי לך: אם אצא חי, אתפלל פעם בשבוע בבית־הכנסת עד יומי האחרון. “אצלנו אין בית־כנסת” אמרת. אצלכם גם לא בעיה… נסיתי להגיד. ואז ירד הפגז וקרע אותי.

– נכון. בדיוק כך זה היה.

והמחשבה הראשונה שבאה לו לראש כשראה אותו קרוע לגזרים היתה שאינו יודע את שמו, שהדִסקית איננה, ושלא נותר ממנו דבר לזהותו.

מה עושה כאן ח’אלתי גילסום?? דודתה של לינדה אמו יושבת ישיבה מזרחית על דרגש מרופד, כגון זה שמוצאים בבתי־הכנסת הספרדיים העתיקים. כמרחף קרב ובא אצלה חכם שחאדה, שלימד אותו את אברום קמץ־אל"ף־אה בכּותאבּ. מתיישב לצידה. צירוף מוזר. מה לו ולה? גילסוס מוציאה ומכניסה את שיניה התותבות כמשתעשעת. בלשונה עושה היא זאת, נעזרת בשמאלה. פתאם שולחת היא ימינה ואוחזת בחוזקה בידו, הופכת ומונה את הכתמים הלבנים שמתחת לציפורניו. כל כתם – עווֹן, אומרת היא בקולה הצרוד וחכם שחאדה מוסיף, וכל עוון – בא על עונשו. סוף גנב לתלייה, אומרת ח’אלתי גילסום ומנידה ראשה לכאן ולכאן כמקוננת. “יש הנענשים בידי אדם, ויש הנענשים בידי שמים” – קורא החכם מתוך ספר ישן מכורך ביד, קורא וטובל בוהן ימינו בפיו ושב ומהפך דפיו של הספר כמחפש אמיתות משלימות. הנה מצא. מתקין הישיש משקפיו על חוטמו, פותח במלמול ומסיים בקריאה “…ואף בידי עצמם.”

ההגה בשתי ידיו. עץ מתקרב מולו במהירות מאיימת. אורות הפנסים מנקבים את החשיכה משני עברי העץ. הוא מנסה לשבור את ההגה. מאוחר מדי. מפץ. ואובדן חושים. ואחר־כך התעוררות מרחפת, כנישא על גלים, וכאב עז, וטעם דם, וקולות הבאים מעולמות רחוקים, מלמעלה, נשמעים ואינם מובנים. ושוב אובדן חושים.

כששב להכרה שאל איפה דיטה והילדים. ומה סיכמו עם פרנקפורט. ואם הכל במפעל מתנהל כשורה. מוזר. פעם היינו צעירים וחשבנו שבלעדינו העולם יתמוטט. ואם לא העולם, אז הקיבוץ בלי־ספק. ואם לא הקיבוץ, אז לפחות המפעל. היום ברור לו שאיתו או בלעדיו הכל ימשיך להתגלגל, כך או אחרת; “אם לטוב ואם למוטב” כלשונו של אבא, עליו־השלום.

אולי עכשיו, כשהוא איננו איתם, יתחילו להעריך מה שעשה. שני אנשים במלוא מירצם לא ימלאו את החלל שהותיר אחריו. האם ינסה לשוב למפעל כאשר יחלים? האם יצטרכו אותו? ירצו בו? האם מחליפו יסכים לפנות לו את מקומו? – תלוי במי יבחרו. הם עודם מתלבטים ומתחבטים. כך יאה להם. הוא לא דאג להכין מספר שניים. הוא דאג לא להכין מספר שניים.

שוב הסחרחורת הזאת. מעצמת את העיניים ומערפלת את החושים. משהו גועש סביבו. מערבולת.

הוא נופל ונופל ונופל. נוחת על משהו רך. מִשלחת נכנסת ובאה אליו. שוקה מנהל הייצור וצ’ופ המזכיר וניצה מוועדת־החברה (מניין יודעים הם שיש לה השפעה עליו?) ואזולאי עם משקפיים כהים על עיניו.

צ’ופ פותח כנואם מקצועי: באנו לבקש אותך, אברום, על דעת הקיבוץ והמפעל והעובדים, לשוב ולקחת לידיך את העניינים. אנחנו מצטערים על כל מה שהוּטח נגדך. נסינו להסתדר בלעדיך ונוכחנו שהדבר בלתי־אפשרי. הרווחיות בירידה והפריון נפגע ובכלל… שוקה מגרד את ראשו ונכנס לדבריו של המזכיר: (למה יש לו זר בידים?) אל תחשוב שזה בגלל התאונה. אנחנו פשוט מודים ששגינו בהערכתנו, זאת־אומרת בחוסר הערכתנו… מה שעשית למען המפעל ולמען הקיבוץ… (דמעות זולגות מעיניו. הוא מניח את הזר על המצבה) אם אתה לא תסכים לשוב לניהול המפעל (וזכותך היא לא להסכים לאחר עוגמת הנפש שגרמנו לך בקטנוניות המחליאה שלנו) אני אציע למכור את המפעל.

ואזולאי מעביר ידו בתלתליו ומחייך ואומר: אף אחד מלבדך אינו מסוגל להבין את העובדים ולתת להם הרגשה של שותפים נאמנים. אם תשוב – אנחנו איתך ומאחוריך. אם תסרב – נתמוך בהצעה של שוקה להפוך את בית־החרושת למפעל הסתדרותי השייך לעובדיו ומחלק ביניהם את הרווחים.

אתה מבין, מסכמת ניצה, עיניה נעוצות בו באהבה, בידך גורל המפעל היום, כפי שהיה תמיד. אמור לנו כן, אברום.

והיא גוחנת אליו ונושקת לו בשפתיים חמות ולחות. והוא קורא בשמה בניע שפתיים. וחיוכה חודר מבעד לעפעפיו. והוא פוקח במאמץ עליון חריץ בין שמורות עיניו ורואה לפניו את דיטה, מרטטת מבעד ללחלוחית.

ראית, אומרת דיטה לדמות מטושטשת בלבן, הוא קרא בשמי. הקול מגיע כהד בין הרים רחוקים. בעבועי־מים מתקרבים. אברום שב ועוצם את עיניו. את הסדק שבין השמורות. גלים גלים באים והודפים אותו, עולים ומציפים. גלים מלוחים של ים. גלי בשרים נשיים רכים וחמימים. מטלטלים אותו. משחקים בו. ראשו סחרחר. עד מתי.