רקע
אמנון שמוש
ארץ הבחירה

מי שראה כיצד חיו איווט וברטראן בפריס לא יכול היה להאמין שאכן רוצים הם לעלות לישראל. אפילו חדרה של המשרתת הפורטוגזית שלהם היה בו כדי לעורר קנאה. קל וחומר ביתם המרווח המרוהט בטעם, וערימות הספרים והתקליטים והסרטים שהגיעו עד לתקרה, וחדרי הילדים שנראו כארמונות לקטנים והמקרר הגדוש והבר המלא וכל השאר. כל מה שחפץ ליבם של גדולים וקטנים כבר היה להם. אפשר מכאן שורש נהייתם לשׁוֹנֶה, לחדש. צעירים היו מכדי לשבת על מילאת ולהביט בגעגועים על העבר, שבו עוד היה להם למה לשאוף ובמה לחפוץ. כל חפציהם עד עתה היו בשטח החומר וכל שאיפותיהם בתחום המעמד, והם השיגו את מבוקשם מהר מכפי שציפו. לא היה חסר להם דבר; מכאן שהעיקר היה חסר – אתגרים של ממש, בתחומים חדשים.

אילו היו ילדיהם גדולים ונשואים, ואלמלא מקצועו של ברטראן שטילטלוֹ בחמש יבשות, אפשר שהיו משביעים רעבונם לשונה ולחדש בסיורים בארצות רחוקות ומוציאים מרץ שלהם במסעות סביב העולם. כיוון שהילדים היו עדיין קטנים, נצטמצמו אפשרויות המסע מחד, ומאידך גיסא ניקרה בראשם השאלה איזה חיים מועידים הם לצאצאיהם. חיי פריס היו בעיני ברטראן בלון צבעוני גדול ומנופח וחסר תכלית. איווט רצתה שילדיה יגדלו כיהודים, ובעצמה לא ידעה מדוע. אחת היא לי, אמר לה ברטראן, מה תהיה דתם (אם בכלל) והיכן תהיה מולדתם, ובלבד שיהיה טעם לחייהם ושישאפו לדברים נעלים ממיצרכים וכסף. ואם תוסיפו לזאת בריחה שברחו הללו מאהובת־נעוריו של ברטראן שנתאלמנה לפתע, לא תהיו טועים הרבה.

קמו איפוא ומכרו את ביתם בעיר. ואלמלא הפצירו בהם ידידיהם הרבים, שראו אותם בדמיונם חוזרים כלעומת שבאו, היו מוכרים גם את ביתם שבכפר ומנתקים את כל קשריהם עם פריס. הרבה חפצים ורהיטים מכרו בפרוטה והרבה נתנו לידידים; ומה שנשאר, לאחר שארזו מה שארזו, הטעינו והובילו אל הבית שבכפר ונעלו אותם על בריחים. שלחו מטענם בים ועלו על מטוס של אל־על ובאו ונחתו במרכז־קליטה שעיקרו אולפן של עברית.

כיוון שהביאו רנו שלהם עימם (מכונית זו שאמריקאים מצחיקים שבאולפן מתעקשים לקרוא רנולט) החלו מסיירים בארץ בסופישבוע, מחפשים היכן ישתקעו, היכן יבנו ביתם. היו נוטלים לדרך את הילדים ומערימים סביבם תפוזים וכריכים ומפות וצעצועים, ויוצאים לדרך בשירה עברית על שפתיהם – מלים בהיגוי רך וזר, חוטמני ומלרעי א־לה־פראנסז.

בטרם עלו ארצה היה להם חלום – לחיות בקיבוץ צעיר ולבנות ביתם ועתידם במו ידיהם; לתת לילדים לצמוח כעשב השדה. ככל שהתקרבו סידורי עלייתם כן שופּכו עליהם מים צוננים להעירם מחלומם לפכחם משיכרונם. כל עוד היו אלה ספיקות בעיניים התמיהות של שליחים (שחלום חייהם היה “בית כזה בפריס”), לא רפו ידיהם של איווט וברטראן והם הוסיפו לקרוא ולשאול ולהתכתב ולהתעניין. כשהתחילו להגיע אל משרדי הסוכנות מכתבי התשובה מן הקיבוצים, נסתתמו טענותיהם ונסתגרו פתחי חלומם.

מהם היו מנומסים ומהם היו מנומסים פחות, שמקומו של נימוס אינו בראש מעלותיהם של חברי־קיבוץ, אך עיקרן של כל התשובות היה: איננו יכולים לקנות חתול שק. אילו רק אמרו “תבואו ונראה”, היו באים ורואים ומתראים ומקבלים בהבנה הסתייגות שעיקרה אי־ידיעה. אלא שבסמוך לאותו,שק מנו הללו מה מבקשים הם מחתול: שיהא גילם של ההורים מתחת לארבעים, ושיעברו בדיקות רפואיות של גוף ושל נפש, ושיחתמו שמוכנים הם לכל עבודה, ושלא יביאו עימם רכב וציוד שמעל למותר אצלנו, ושלא יהיו להם ילדים בגיל זה וזה וזה, שהקבוצות הללו אצלנו במקרה מליאות ואינן יכולות לקלוט נוספים, וכיוצא באלה מגבלות ודרישות שאפילו בתו של רוטשילד אינה מעמידה בפני חתנים. קיבוץ אחד מודיע שדירה למשפחה כזאת (“מרובעת ילדים” כותב מזכיר חכמן) לא תעמוד לרשותו לפני ינואר בעוד שנתיים. קיבוץ אחר רוצה לדעת תחילה (בטרם תוכל ועדת הקליטה לגשת לדיון מעשי) מה מניע אנשים מסודרים לעזוב את פריס; שמא קלפים חבויים להם מתחת לשולחן. ומבקשים הם את השליח שיואיל להבהיר לתמימים הללו הבהר היטב שתנאי החיים בקיבוץ אינם טובים מאלה של “משפחה ממוצעת בפריס”. לבל תהיינה אכזבות. קיבוץ אחר מבקש לדעת איזו הכשרה מקצועית יש להם להורים ובאיזה מן הענפים (ראה רשימה מצורפת) עשויים הם להשתלב.

לא את כל המכתבים קראו בפניהם ולא כל מה שקראו בפניהם שמעו והבינו, אך מן המשפטים המעטים ששמעו ומן השתיקות והגימגומים שביניהם (שניכם עברתם את גיל הארבעים? רק אתה? סליחה… לא התכוונתי לחטט. כאן שואלים שאלות…) הבינו איווט וברטראן (ולא הבינו) שאין הם כל־כך רצויים.

כשהגיעו לארץ שבו והעלו אפשרות של קיבוץ. הסתכלו השומעים בציפורניה של איווט ובבגדים שלבשו ילדיה ואמרו, מדוע לא תנסו להשתקע בירושלים. ומששמעו במה עסק ברטראן בארצו הוסיפו ואמרו: הטלוויזיה הישראלית הצעירה ממש צמאה לכוחות מקצועיים מנוסים.

בלי התלהבות יתירה ניסה ברטראן לברר מה סיכוייו להיקלט בירושלים במקצועו. נמאס לו לצלם זוועות ולהזיל דמעות מעיני הצופים, אמר לה לאיווט, מפריז כדרכו בעידנא דריתחא. ידעה איווט שזקוק הוא לשינוי בחייו ואם יחמיץ שעה זו ספק אם ימצא אחרת. ובכל זאת שכנעה אותו שיש לבחון כל אפשרות עד תום, מבלי להתחייב. נסע וחייך ועיקם פיו באנגלית זרה וגימגם מלים של אולפן (ככל שאתה עולה בארץ הזאת במעלות החברה והמעמד כן מתמעטים שם דוברי צרפתית – מה מוזר!) והבין היטב שזקוקים הם לכשרונו אך לא לעלייתו. אם היית מציע עצמך כיועץ לשנה־שנתיים, נתנו לו להבין, היינו קופצים על בעל נסיון שכמותך. אך אדם שכוונתו להישאר בארץ ועלול לרצות להמשיך במה שיתחיל כאלה יש לנו די ומהם אנו נזהרים; שהצלחתם נוטלת את הכסא מתחתנו. טוב כסא בלי משענת, אמר לו מתלמד אחד בעל־חזקה בגילוי־לב, ממשענת בלי כסא. בלע ברטראן מה שעמד לו על קצה לשונו ונפרד בנִימוס קר. שמעה איווט סיפורו ולא ידעה אם שמע מה שסיפר וסיפר מה ששמע, או שמא שמע מה שרצה לשמוע. אמר לה, ראיתי שם מעט כסאות והרבה ישבנים. אמרה לו, אתה והדוּבּל־סאנס שלך. אמר לה, לכי ותיווכחי בעצמך. אמרה, לומר לך את האמת, מאוהבת אני בירושלים ולא הייתי מתנגדת לעשות בה ישיבתנו קבע, אף־כי קרה היא ואינה מחוממת. מקום שיחמם גם את הגוף גם את הלב הריהו בגדר בל יימצא.

ירושלים עיר יפהפיה, הודה ברטראן. צריחי זכר וכיפות נקיבה וחמוקי קשתות וקמרונים שבה מי יעמוד בפני קסמם. אפשר פריס וירושלים שתיים יפות שבעולם. אך כשם שבזו איני רוצה לחיות, אף חיים בזו אינם שונים דיים ואינם שווים בעיני. חיים אחרים אני מחפש. משהו חדש, מרענן. חייכה איווט לעברו, קרצה ואמרה, יהא משהו חדש ומרענן ובלבד שלא תחפש מישהו חדש ומרענן, Salaud. המשיך בשלו ואמר, ירושלים עיר שכולה עבר… נכנסה שוב לדבריו ולגלגה, ואתה איש העתיד…

קמו ונסעו לראות מושב חדש בקצה דרום, שאמרו האומרים שדומה מושב לקיבוץ ושונה מחיים של עיר תכלית שינוי. נסעו ונסעו, הים לימינם, עד שרחקו מארץ נושבת. הקיף אותם המדבר וכבש את ליבם. דממה ולהט וצוהב ומישור. צלתה השמש את בשרם וייגעה את עיניהם והגירה את זיעתם פלגים פלגים. היו נוסעים וקרבים וחושבים, הנה מצאנו מה שביקשנו; יגעת ומצאת תאמין. עד שנכנסו לכפר ויצאו אל בין החממות המבהיקות וראו חמולות של בדווים כפופים על עבודתם נשים וזקנים וילדים, ומקבלי־פניהם הנלבבים עומדים עליהם על הפועלים כנוגשים, לבן על גבי שחור.

חקר ברטראן ושאל, שפתאום צפו עלו בו דברים ששמע עוד בביקורו הראשון בארץ בשליחות הטלוויזיה הצרפתית, ונתברר לו עד מהרה שבדווים אלה שבכאן היו עד לפני זמן קצר בעלי הקרקע. כיוון שהם ערבים והבטחון חשוב מכל, פינו אותם השלטונות מאדמתם ויישבו עליה יהודים טובים ונאמנים שנחלצו לכפר ולספר. נתנו להם למתיישבים קרקע ומים ובתים וחממות. ידיים עובדות לא נתנו. עמדו הללו והביאו את הבדווים לעבוד אצלם, הם ונשיהם וטפם. אף שילמו להם ביד רחבה כמעט שכר־של־פועל־אחד לחמולה שלימה. ואם גדולות החמולות זבש"ם, אמרו בלשון התקופה, זו בעיה שלהם. ואם אינם רוצים לעבוד בתנאים האלה, שלא יבואו. מן הון להון קשר כל מתיישב קשר של קבע עם חמולה אחת. שבו הללו ותקעו יתדם באדמה זו שאתמול היתה שלהם והם נודדים עליה והיום היא שלו והם יושבים עליה. הראש ראש יעקב והידיים ידי עשָׂיו. והכיס מתמלא זהב, בעזרת השם יתברך. לא נחה דעתו של ברטראן עד שהביא את איווט אל תוך אהלי קידר הכהים הנטויים כצל כמטחווי קשת מן הבתים המלבינים של “היהודים שלה”. אם זה מה שאת מחפשת בחיים, אמר לה בולע לבה הגואה בקרבו, קראי לי מהיום ברטראן־אפנדי, ונהנה ממתק הארס בין שפתיו הוסיף: נוצרי נולדתי מבלי ששאלו את פי; ופסגת שאיפותַי אינה להגיע לדרגת אפנדי יהודי בארץ־הקודש.

תפסיק, אמרה לו, ונשכה שפתה בשיניה. סליחה, אמר ברטראן, החום הזה מוציא אדם מדעתו. הורידה איווט את ראשה ואמרה, האם יודעים האנשים האלה מה שהם עושים? אמר לה, אני יודע מה אנחנו עושים, שרי. אנחנו שבים לחפש קיבוץ. מִהרו לעלות לרנו המאובקת, אספו את הילדים שנמצאו נוגסים פלפלים ירוקים בשרניים ועסיסיים ויצאו לדרך מבלי להביט לאחור.

בשעת הנסיעה המתמשכת קינטרה אותו ואמרה, חשבתי שסוציאליזם הוא מחלה של צעירים. אמר לה, ברוחי עודני צעיר, שרי, ואפילו… רָאה במראה את הילדים במושב האחורי ולא הוסיף מה שרצה להוסיף. נרמזה איווט ממבטו הממזרי הלח והסמיקה. צחקה והטביעה נשיקה בצווארו, נושמת ניחוח זיעתו המדברית בתאווה. זכרה לפתע אותו יום של נעורים פרועים על חוף הים בקַנִיי־סוּר־מֶר. לפותים ומיוזעים הציעה לו למלא ממנו צנצנות “אוֹ־דה ברטראן” ולמכור אותן כאפרודיזיאק. לא שיערה אז שההערה השובבה שלה תפעל עליו בו במקום להלהיטו עד־כדי־כך. זכר אותו מקצב עלי במכתש עוד חי בבשרה ובדמה כאילו היה זה אתמול. חבל־חבל שהילדים עכשיו איתם.

אמרו להם, לא כל המושבים בפיתחה, ורבים מהם לא זר בהם ולא שכיר. אל תעשו הכללות ולא תבואו לכלל יאוש. זכרה איווט בן־דוד רחוק שמזל אחותה הציגה אותו בפניה כמושבניק לשעבר. אמרה לברטראן, ניסע ונשמע.

באו אל ביתו של אותו מַטַלוֹן. אמר להם, פרנסה במושב – יש ויש. אמנם העבודה קשה. בזיעת אפיך תאכל לחם. אך עם קצת שכל בקדקד לא תאכל את הלחם בלי ז’אמבון, אם ירדת לסוף דעתי. אם כן, תשאל, מה הבריח אותך יא מטלון מן המושב? אז אני אגיד לך. את המושב המציאו אשכנזים. אשכנזים טובים, אבל אשכנזים. במקום דרך־ארץ יש להם הגיון. אנשי השכל־הישר, יעני. מתיחסים אל השכל הפתלתול של האדם כאילו הוא מקל ישר, אם ירדת לסוף דעתי. תשאל, למה אני מתכוון. אז אני אגיד לך.

הוציא ממחטה גדולה מכיסו ורוקן את חוטמו בקול תרועה. אחר שב ופנה בדבריו אל ברטראן, מתעלם מקיומה של איווט כבת־שיחה.

התחילו לגדול הילדים, התחלתי להתעניין כיצד מורישים להם את המשק ואיך שומרים על שלמות המשפחה. בדרך הטבע, הבכור יורש את אביו, לא? אפשר שתיגזל זכות הבכורה דווקא מן הבן הבכור? תגיד אתה. הרי דין תורה הוא. ואלה מה אומרים, דווקא הצעיר בבנים הוא יירש ממך את המשק. ומביאים לי הגיון של שכנז כתנא דמסייע: שהרי הבכור ייצא לחיים בעוד כוחי במותנַי לעבוד את משקי, ואילו עד שיבשיל הצעיר אני אצא מכלל שימוש. אמרתי להם, ואם זיכני השם יתברך בבנים תחילה ובבנות אחריהם? היתממו ואמרו, ומה ההבדל בין בן ובת, יא מטלון? (אֶה… לך תבין אותם.) אמרתי להם, אם אינכם יודעים את ההבדל, לכו אצל חז“ל. אמרו לי, מטלון, במאה העשרים אנחנו חיים. רציתי לומר להם, טז אחד גדול על המאה העשרים; לא ראינו במה טובה היא מן האחרות. אבל התאפקתי. אמרתי להם, אם חז”ל אינם לטעמכם, מה תאמרו על הפתגם הצרפתי “יחי ההבדל הקטן!”? התחילו מאכילים אותי בקש הזה של שחרור האשה ושוויון המינים. עניתי להם מניה וביה “למינים ולמלשינים אל תהי תקווה” ושאלתי אותם, וכי אינכם מתפללים כל יום “ברוך שלא עשני אשה”? התחייכו והתחכמו וענו בהתחמקות: למי יש זמן להתפלל, יא שיך.

ואתה חושב שבזה זה נגמר. אז לא. עד שאני מתווכח איתם ומוכיח להם באותות ובמופתים שלא מן הצדק ולא מן הדין שתירש אותי דווקא הקטנה ושייצאו אחיה מקופחים, קל וחומר אחיה הבכור, באו הללו ופתחו בנדיבות את ליבם והציעו “הרחבה” לאחד מבנַי בצד הכפר. אמרתי להם, מה פירוש אחד, והיכן יהיו האחרים? היית צריך לראות איך העיניים שלהם יצאו מחוריהן. אמרו לי, אתה אינך חושב שיהיה מקום במושב לכל שמונת הבנים והבנות שלך. אמרתי, למה לא? האם יש שמחה גדולה מזו לאב? בשביל מה טיפחתי וריביתי אותם, בשביל שיפרחו מהקן? אמרו לי, גוזלים דרכם שפורחים להם. אמרתי, ירצו יפרחו; אך בני מטלון, כמו שאני מכיר אותם, ירצו אינשאללה להישאר קרובים אצל אמם. אמרו לי, ומה יהיה אם כל איש במושב ירצה להשאיר איתו את כל צאצאיו, הרי לא תספיק אדמה של חמישים משפחות לחמישים כפול שבעה. אמרתי, מה שיעשו אחרים זה עניינם. אני דייני שאני יודע מה שאני רוצה ומה שילדַי ירצו בעזרת השם.

אמרו לי, בוא נסכם: הרחבה לאחד ומשקך שלך לבת הצעירה כוכבה. אמרתי להם, לא יעשה כן במקומנו, רבותי! אמרו לי, עכשיו אתה בארץ־ישראל. פניתי לאחד בן־תורה שעמד בראשם ואמרתי לו: ילמדנו מורנו, האם עולים אנו לארץ־ישראל או שמא חס־ושלום יורדים אליה. העביר ידו על זקנו ואמר לי, אל תתחכם, מטלון. לא הרפיתי ממנו. אמרתי לו, וכי לא מצאנו כתוב “בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הנה כי כן יבורך גבר”? מילמל ואמר: תהילים קכ"ח. אמרתי לו, בראוו! אמר לי, מטלון, עליך לקבל את דין התנועה. אמרתי לו, דין תנועה ודין תורה – מה עדיף? אמר לי, בידך ההחלטה. חשבתי בליבי, לא מדובשך ולא מעוקצך. שמרתי על הנימוס הטוב ואמרתי להם: שלום על ישראל.

מילאו איווט וברטראן מכוניתם מצרכים “בחצי חינם” שיעץ להם מטלון לקנות בחנותו ושבו למרכז הקליטה. קשור הוא עדיין הדוד עם שכניו לשעבר במושב. הם מביאים לו מכל מה שהם מגדלים והוא מוכר להם ממה שיש בחנותו בלי מתווכים ובלי קבלות ובלי בּטיח'. הוא נהנה והם נהנים, ברוך השם.

שבו וחיזרו אחר הקיבוצים. כל מה שראו עיניהם כל מה ששמעו אוזניהם הוביל את נפשם אל הקיבוץ, שאף אם אינו מה שצריך להיות, נקי הוא ממקומות אחרים. נסעו ונפגשו ושוחחו.

ראו שומעיהם שמאחורי המלים עומדים אנשים כנים וסימפטיים, אם גם צעירים כבר אינם, והזמינו אותם לביקור של ממש.

כשנכנס החודש החמישי לשהותם בארץ כבר היו שניים־שלושה קיבוצים מחזרים אחריהם. זה שולח בננות וזה שולח תפוחים, זה חבריו באים לאולפן לבקרם וזה משגר הזמנה לחג ולחתונה. שקלו ובדקו ומצאו, שייטב לקטנים אם יילכו לקיבוץ, שהילדים לנים בו לצד הוריהם. נפל הפור על קיבוץ אחד נאה שנופו מרהיב והנוי בו מטופח וחבריו בני־אדם. לא רחוק מדי מירושלים, שאם ירצה ברטראן ברבות הימים להשתלב בעבודה חלקית בטלוויזיה, ימצא דרך לשוב יומיום לביתו.

פתחו הללו סוף־סוף ארגזים שהביאו והוציאו רהיטים ובגדים ואַבזרים שהזכירו נשכחות. מילאו דירה צנועה שעמדה לרשותם ונשארו הארגזים מלאים. יצא ברטראן לעבוד בקטיף ונכנסה איווט למטבח. ברטראן נתגלה כעובד מסור ועל־אף שהיה מתייגע ומתייסר בחום הכבד, היה מאושר משִזפונו ומנחישותו ומן השינוי בחייו. מעולם לא ישן שינה עמוקה, שנת יגעי גוף, כמו כאן ועכשיו. ובשבתות היה מלא מרץ והשתולל עם הילדים בבריכה כנער.

איווט התקשתה בעבודה. מצד אחד חששה לעורה ולידיה ועוררה מבטי טינה של נשים קלויות בשמש ובלוּיוֹת בשדה, שראו בכפפות גומי שלה פינוק־של־פריס ושמחו לראות אותה כורעת על הביוב לנקותו. מצד שני, המתחים האישיים והנשכנות המתמדת בין הנשים הללו סביבה העבירו אותה על דעתה. בחורות מהוגנות ומשכילות, שלכאורה צריכות לחבב זו את זו ולעזור זו לזו (שאלמלא כן מה הביא אותן לכאן?), מרכלות כתגרניות בשוק, ומסתכלות זו לתוך סלה של זו, ובוחשות זו בקדירתה של זו בקַרתנוּת, ושוקלות כל אחור של זולתן במאזני־זהב, ונאבקות על מי־תעשה־מה ומי־תקבל ‘שבת’ מתי, בקצף על שפתיים ובקנאה בלב. האם לשם כך עזבה מה שעזבה ובאה לכאן, היתה שואלת את עצמה בשעות קשות של יגיעת הבשר וירידת הרוח. אך לאחר המקלחת הטובה (למה אין להם כאן אמבטיה? וַבִּידֶה?) והמנוחה הקצרה, היו מגיעים הילדים והיא היתה רואה אושרם על פניהם ושלוותם במעשיהם ועונה לעצמה ואומרת: כמה שהאנשים שבכאן מאכזבים, אני מרגישה סוף־סוף שייכות כלשהי, שייכות לחברה המיוחדת הזאת שאפילו מגרעותיה בולטות באנושיותן. טעונת אשליות באתי ועלי להתפכח מהן. נאיביות היתה מצדי לחשוב, שהאישה בקיבוץ תהיה פחות אישה ושיצרֵי לב אדם־רע־מנעוריו יבואו כאן על תיקונם. א־פּרוֹפוֹ אישה, דומה שדמיו של ברטראן כאן יותר רגועים.

אף על ברטראן עברו משברים. סוציאליזם סאלוני בו דגל מנעוריו פשט כאן מחלצותיו ונותר עירום ועריה. אילו היה צעיר בכמה שנים היה מתאכזב ובורח. כיוון שהיה מיושב בדעתו ומנוסה בחיים ומעוגן בקטנים, האריך רוחו והתבצר מאחורי המסקנה שכל רעיון בהתגשמותו בהכרח מאבד מיופיו ומשלימותו. כאן מצא מחדש צידוק לתורה שקנה בצעירותו בהתלהבות מספריו של אלבר קאמי ומחוגי מעריציו: אף אם עולם לא יבוא לעולם על תיקונו המלא, הרי בעצם מאבקך על דמותו טמונים הסיפוק והתכלית של חייך. אתה חותר יום־יום אל הטוב יותר, ובעצם חתירתך השכר: הנאה וזקיפות־קומה ושלימות עם עצמך. ואפילו לא תגיע אל הטוב ביותר (דבר הלמד מעצמו) דייך בזה שחתרת אליו; ואשריך שהיגעת אל הטוב יותר; יותר ממה? – ממה שהיה אלמלא עמל סיזיפוס שלך.

וכאן בקיבוץ אתה עושה זאת בחברותא. עם אחרים החותרים באותו כיוון. אולי לא באותו קצב, ולא באותה התלהבות ובאותה מידה של מאמץ; אבל באותו כיוון. ביחסים של אני־אתה יחדיו.

הקיבוץ הוא המקום היחיד בארץ ההגירה הזאת, אומרת לו איווט, פעם בניסוח זה ופעם בניסוח אחר, שבו באמת לא חשוב מאין באת וחשוב רק לאן אתה הולך. והוא מלטף אותה בעיניו ומבין מה בליבה.

עד היום אפשר למצוא אותם את איווט וברטראן (ליתר נוחות החלו לקרוא לו ברט) יושבים לפנות ערב במכנסיים קצרים על הדשא שלפני ביתם, מקשיבים לתקליט של מישל לה־גראן וקוראים בספרים של סארטר ושל אנוּאי ושל אמיל אז’אר ומשגיחים על הילדים שלא יבואו לידי קטטה.

לאחרונה החלה איווט ממַתנת איפורה, אף כי מרבית החברות נוהרות היום לקוסמטיקאית כשם שנהרו פעם למקלחת הציבורית. הציעו לה לעבור קורס ולהיות קוסמטיקאית של הקיבוץ. היא עדיין שוקלת. יש בזה יותר מקמצוץ מרֵיחה של פריס, ונסיונה לימדה שהיא מסתדרת טוב יותר בחברתם של גברים, אם בעבודה ואם לאחריה. אף ברטראן שוקל הצעה לעבוד מחציתו של שבוע בטלוויזיה. הצעה ראשונה להיות כתב־חדשות באיזור אינה נראית לו כלל, אך הולכים ומבשילים בו כמה רעיונות של יצירה בתחום הדרמה הטלוויזיונית – חלום נעורים ישן שהתעורר לחיים.

ואחרון־אחרון עיקר, הילדים השתלבו בחברתם והם נראים ומרגישים קיבוצניקים לכל דבר. יודעים מה יהיה היום ויודעים מה מצפים מהם למחר. ורואים בכפר המטופח את ביתם. Voila.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!