– באתי לארץ עם אבא שלי מברלין. – כך סיפרה טובה הקטנה, בעברית המגוּמגמת והמשוּבשת שבפיה, זמן קצר לאחר הצלתה. – אני בת שלוש־עשׂרה. את אמא אין אני זוכרת, הורי נפרדוּ כשהייתי ילדה קטנה ואמא נסעה לאנגליה. אבא־שלי היה חייט בברלין, אך הוא נולד בפולין, והיה נתין פולני. בברלין קראו לנו “אוֹסטיוּדן” (יהודי מזרח־אירופּה). היטלר אָסר את אבא. הוא ישב במחנה־ריכוז ואני נשארתי אצל סבתא.

אחר־כך שיחררו את אבא. חפצנו לנסוע לארץ־ישראל, אבל סבתא הייתה זקנה מאוד, שוכבת במיטה, לנסוע אתנו – אינה יכולה ולהשאיר אותה – אי־אפשר. כשמתה סבתא בכה אבא ואמר:

– עכשיו כבר אפשר לנסוע. אבל לא היתה לנו עדיין ויזה. פעם בא אלינו איש אחד ואמר:

– אפשר כבר לנסוע ב“שחור”.

טוב. אבא שלח מברק ברמזים אל מכּר אחד וּבאה תשובה, גם־כן ברמזים: “נכון, מתאספים בווינה”. מכרנו הכל, אָרזנו ארבע מזוָדות – ונסענו. אבל כסף וזהב אסור היה להוציא מגרמניה, רק עשׂרה מארק לאיש. אמר לנו חבר של אבא:

– הסתירוּ בסוּליוֹת הנעלים. וכך עשינו.

בווינה ישבנו שלושה חודשים. בימים הראשונים גרתי עם אבא־שלי ב“הכנסת־אוֹרחים”; היינו ישנים על הריצפּה, “עם הפשפשים”. אחר־כך סידרו אותי בבית־יתומים והייתי שם שלושה שבועות. היה לא טוב. מווינה נסענו לבּודאפשט. שם פגשנו הרבה יהודים מצ’כוסלובקיה ומאוסטריה וחיכינו יחד. יום אחד אמרו:

– די, כבר נוסעים.

ירדנו בשלוש ספינות־נהר ונסענו עם זרם הדוֹנאֹוֹ. במקום שהנהר נופל לים חיכו לנו שתי אניות מובילות פחם ואניית דאר אחת, ישנה ו“פצועה”.

יצאנו לדרך. תחילה היה לנו די מזון, ובנמלים שבהם עגנו אניותינו קנינו עוד צרכי אוכל, גם קיבלנו מתנות מאת אנשי המקום. אבל כשהפלגנו לים השחור, לא היה לנו כמעט מה לאכול. חילקו לכולנו ביסקוויטים מעופשים ותה ממים מלוּחים.

שמות האניות היו: “אטלאנטיק”, “פּאַסיפיק” ו“מאֶֶלאֶק”, זוֹ אניית־הדואר. אני הייתי עם אבא־שלי ב“פאסיפיק”. פעם קרה דבר כזה: האנשים חפצוּ לערוך אסיפה. עלו כולם על הסיפון ולא היה די משקל בתחתית האניה והיא עלתה על פני־המים והגלים התחילו זורקים אותה לכאן ולכאן. על הסיפוּן עומד אחד ונואם ומסַפר על ארץ־ישראל, ופתאום… מזוָדות נופלות לים, נשים צועקות, ילדים בוכים ורב־החובל מתרוצץ מבוֹהל וצועק:

– לרדת למטה, כולכם למטה!..

כשהגענו לאי־כּרתים היו ספנים מן הסירוֹת שעברו על יד אָנייתנוּ זורקים אלינו רימונים. הנוסעים חטפוּ את הרימונים ופרצו מריבות וקטטות בגלל רימוֹן אחד. זה היה נורא.

כשהתקרבנו לארץ־ישראל אָזלו חמרי־הדלק להסקת המכוֹנה ולא ידענו מה לעשות. התחילו מסיקים בקרשים של האצטבוֹת, אשר עליהן ישנוּ בתחתית האניה, קומה על־גבי קומה. בלאו־הכי היינו ישנים בצפיפוּת איוּמה – ראש על־יד ראש וגוּף על־יד גוּף, ובכל זאת צר היה המקום לכולנו ורבּים נאלצו לישון בתור: חצי הלילה ישנים אלה, וחצי הלילה הם יושבים ואחרים ישנים במקומם. אפילו את הילדים הקטנים היו מעירים באמצע הלילה, כדי לפנוֹת מקומם לילדים אחרים. הקרשים שעליהם ישנו היו ישנים, צרים, לא ישרים ולא מהוקצעים. סידרו אותם בתחתית האניה, קוֹמה על־גבי קומה. עכשיו לקחו אותם להסקה, ולא היה עוד על מה לישון, והיינו יושבים כל הלילה על הסיפוּן ואין מקום־ישיבה לכוּלנוּ.

“פאסיפיק” הפליגה אחרונה והגיעה ראשונה. כשראו האנשים את הר־הכרמל התחילו להתחבק ולרקוד. אבל לא יכולנו לרדת. אמרו: – האנגלים אינם מרשים – ושוב לא רקדוּ ולא שרוּ.

שבוּע ימים עמדנו בחוף ואחר־כך העבירו אותנו בסירות לאניה גדולה שקראו לה בשם “פּאטריה”. היא עגנה בנמל לפני שאנחנו באנו, והיתה ריקה לגמרי.

אחרי “פּאסיפיק” באה “מאֶלאֶק”, והעבירו גם את אנשיה אל “פּאטריה”. וסוף־סוף, לאחר שלושה שבוּעות, באה “אטלאנטיק”. אמרו כולם: – ב“פּאטריה” יבדקוּ את האנשים ואז ישחררו אותם. אבל פתאום נודע, שלא ישחררו כלל – להיפך: רוצים לשלוח אותנו רחוק רחוק, לאי אחד באפריקה, מאוֹריציוּס. הכּל התחילו צועקים.

היו באניה אנשים, שבני משפחה להם בארץ־ישראל – אָב או אֵם, בעל או אשה, בנים ובנות, ואמרו:

– טוב לנו למוּת מאשר להפרד שוב ולנסוע אל האי הרחוק לאפריקה.

היו מתאספים כולם וצועקים בקול. וגם בלילה היינו צועקים, שישמעו צעקתנו בכל העולם. שמענו שבחיפה ערכו היהודים שביתוֹת והפגנוֹת, אבל שוּם דבר לא הועיל.

וכך בא היום, שבו היה עלינו לצאת מן הארץ.

אמרו ש“פּאַטריה” תפליג ב־4.30 אחר־הצהרים, וכבר משעות הבוקר התחילו מעבריים אלינו את האנשים מ“אַטלאַנטיק”, כדי שיצאו יחד אתנו. העלו אותם ישר למקלחות וציווּ עליהם להתרחץ, כדי שלא תפרוצנה מחלות. ב־10 בבוקר, לאחר שכבר הסיקו את המכונה והכינו את האניה להפלגה, ואנשי “אַטלאַנטיק” עומדים ערומים מתחת למקלחת, פתאום… פחד איום ומהוּמה משונה. בּן־רגע נטתה האניה על צידה, כאילו היא מתהפכת, ונשמע נפץ איום.

וּבכּל תּוֹהוּ וַבוֹהוּ.

אבא־שלי היה אותה שעה על הסיפוּן, למעלה, ישן בשמש, מעוטף בשׂמיכה. אני הייתי למטה בתא, מביטה החוצה מהעד לאשנב הקטן, ולא הבינותי מה קרה. חשבתי: פצצה. האשה שהיתה אתי בתא התחילה צועקת בקול איום וּבעלה נכנס מבוהל וקרא:

– תפסי חגורת הצלה, אנחנו טובעים.

ומבעד לאשנב ראיתי אנשים צעירים קופצים לים זה אחר זה. עליתי מהר למעלה, לחפשׂ את אבי, ולא מצאתי אותו. והיה שם חייל אנגלי, – מאלה שהיו צריכים ללווֹת אותנו לאפריקה, והוא חשב שזוהי התקפת־אויר, וקרא אלי:

– רדי למטה, רדי למטה…

אבל אני לא שמעתי כלל מה הוא אומר. חשבתי רק על אבּא־שלי וצעקתי:

– איפה אבא? איפה אבא?..

בינתיים, גברה המהומה עוד יותר. מכל צד רצים, מכל צד צועקים, בוכים, דוחפים. והמדרגות מלאות אנשים שחסמוּ את הדרך, ואי אפשר לעלות. והמים פורצים מלמטה בזרם אדיר וּמציפים את תחתית האניה ועולים ועולים. אנשים רבּים טבעו מיד או נמעכו ונחבלו ומתוּ במקום.

… ועכשיו אספּר מה היה עלי. כשהחייל אמר לי לרדת נכנסתי לתא אחד, אבל מכיון שהאניה נטתה על צידה, הייתי כאילו עומדת פתאום לא על הריצפה אלא על הכותל של האניה. בתא היו עוד אנשים: גבר אחד ושלוש נשים וילדים. היתה שם ילדה קטנה בת שמונה שנים, שנשארה יחידה מכל משפחתה. הוריה ואחיה וסבתא שלה נדחקו אל הסיפוּן ונרמסו על המדרגות. ודוקא מן התא שלנו אפשר היה להנצל מבעד לאשנב העגול. הגבר אמר כי מישהו יעלה על הכתף שלו ויקרא לעזרה מבעד לאשנב. אשה אחת טיפסה ועלתה וכשהוציאה ראשה החוּצה וצעקה, באה סירת־הצלה ושתי ידים משכוּ אותה לתוך הסירה. עכשיו טיפסה ועלתה זקנה אחת על כתפי הגבר, וגם אותה הצילו. פתאום אני מפנה ראשי ורואה: זרם מים חודר מבעד לדלת, שהיתה כאילו מונחת על הריצפה. מרגע לרגע עלו המים במהירוּת מעלה־מעלה ורגלי כבר טובלות במים. נבהלתי כל כך, שהתחלתי רועדת כולי וצועקת:

– אני רוצה החוּצה! אני רוצה החוּצה!

לא חשבתי עוד על אבא, לא ראיתי שום איש, רק על עצמי חשבתי. התחלתי דוחפת את האנשים מסביב ומתאמצת לעלות על כתפי הגבר. אבל אישה אחת הדפה אותי ועלתה לפני. צבטתי ברגלה כדי שתרד, והיא בכל זאת לא ירדה. קפצתי ועליתי גם אני ונאחזתי בכל כוחי בשתי ידי בקצה האשנב. פתאום דחף אותי מישהו, ואני שוב למטה.

כך נלחמו האנשים על חייהם, כי כל אחד חפץ לחיות.

כשעליתי סוף סוף על כתפי האיש, שכבר היה עייף ורטוב כולו, לא ראיתי על ידי בחוץ שום אדם שיציל אותי. סירות־ההצלה התרוצצו הנה והנה, מלאות אנשים רטובים, ואיש לא שׂם לב אלי. התחלתי צועקת ובוכה. וצעקתי כל־כך שלבסוף הוציא אותי מישהו, – אינני זוכרת מי היה זה. אבל הוא לא הביא אותי לחוף, אלא השאירני בפינה על סיפוּן האניה מוּל החוף והנמל, יחידה ובודדה בין ערימות קרשים לחים. גם כאן עוד הוספתי לבכות ולצעוק ולא יכולתי לחדול. פחדתי להשאר במקום הזה. אבל הסירות התרוצצו הנה והנה, ואני יחידה בפינה ואין סירה נעצרת על ידי להצילני. ניגשתי עד קצה האניה וחפצתי לקפּוץ לתוך המים ולנסות לשׂחות עד החוף – והנה איש מושיט ידו אלי מאחת הסירות שעברה על פני. ובעזרתו קפצתי ישר לתוך הסירה. ורטוּבה ומבוֹהלת ישבתי בקצה הסירה המלאה אנשים עד אפס מקום. בקושי חתרו הספּנים במשוֹטים, כי בכל רגע היו בני־אדם טוֹבעים נאחזים בדפנות־הסירה ומתאמצים לטפס ולעלות אלינו. כל הים מסביב היה כבריכה מלאָה ידים ורגלים וראשים של גברים ונשים וילדים הדוחפים איש רעֵהוּ. אני ישבתי בצד ורגלי מחוץ לסירה, וּמדי פעם בפעם היה מישהו נאחז בהן, עד שכמעט צללתי גם אני.

כשעמדתי כבר על היבּשה, יחפה וּרטוּבה כוּלי, רק אז חשבתי שוב על אבי. וגם את האיש שטיפסנו כולנו על כתפיו זכרתי – ועד היום אינני יודעת אם ניצל או טבע. לא הכרתיו קודם ולא זכרתי אפילו מראה פניו גם אחר־כך.

עם אבא נפגשתי באולם־המכס הגדול בנמל. הוא היה יבש, אך פצוּע קשה ברגלו. כשנטתה פתאום האניה על צידה הושלך מן הסיפוּן ונפל על הקרקעית, שעלתה והובלטה מן המים, כשהיא מכוסה כולה צמחי־ים דוקרניים וגוּשים של שבלולים וצדפים. הוא נפצע מיד, עוד לפני שהספיק לקפּוץ לתוך אחת מסירות־ההצלה הראשונות.

מראה האנשים באולם היה נורא – עֵירוֹמים, בבגדים קרועים, כל איש מחפשׂ את בני משפחתו, והכל צועקים ובוכים, כי בינתיים הוברר שהאניה שוֹקעת לגמרי ושוב לא יצילו איש – אני הייתי מן האחרונים שניצלו. אבא שׂם עלי את הבגד שלו, אחר־כך הלבישו אותי מין שׂמלה רחבה וארוכה ולרגלי נעלים של גברת עם עקבים גבוהים, וכך הייתי עומדת בתוך כל הערבּוביה והמהומה שבאולם. פתאום חפצתי לצחוק למראה המשונה, אבל התבּיישתי והתאפקתי.

אנשי “אַטלאַנטיק” נשלחו למאוֹריציוּס. ואותנו, אנשי “פּאסיפיק” ו“מאֶלאֶק”, הובילו במכוניות לעתלית. שבעה חודשים ישבנו שם. גרנוּ עשׂרים איש בצריף וכל איש היה אוכל את מנתו במיטתו. האוכל לא היה רע, אבל עצוּבים היינו תמיד וערכנו שביתות והרוגז היה רב. וכך נמשך, עד ששוּחררנוּ.

…לסַפּר לך מה היתה סיבת ההתפוצצוּת?

היתה שם חבוּרה של צעירים מן ה“הגנה”, שהחליטו לעשות איזה מעשה, כדי שלא ישלחו אותנו מן הארץ. מה עשוּ? כשהסיקו את המכונה כדי להפליג, התגנבו וירדו לתחתית האניה וניקבו בה חור, שלא תוּכל לזוּז. רבּים אמרו, שהצעירים לא ידעו, כי יקרה אסוֹן גדול, ואילו ידעו לא היו עושים זאת! אחרים טענו, שהם היו צריכים להודיע לכל הנוסעים לפני המעשה, כדי שיספיקו להנצל. אבל יש שאמרו, כי אילו היו מספרים לכוּלם היה הדבר נודע גם לשלטונות.

בתקופה הראשונה בעתלית היו מתווכחים כל הימים על הענין הזה, רבו וצעקו. אבל לאט לאט התחילו שוכחים ונשתתקו. וגם אני, תחילה היה זה בעיני מאורע כל־כך גדול וחשוב, שלא חדלתי לחשוב עליו. אבל אחר־כך נשכּח ממני מעט מעט. ובכל־זאת אינני חושבת שאשכּח את הדבר כל ימי חיי…