– באתי לארץ עם אבא שלי מברלין. – כך סיפרה טובה הקטנה, בעברית המגוּמגמת והמשוּבשת שבפיה, זמן קצר לאחר הצלתה. – אני בת שלוש־עשׂרה. את אמא אין אני זוכרת, הורי נפרדוּ כשהייתי ילדה קטנה ואמא נסעה לאנגליה. אבא־שלי היה חייט בברלין, אך הוא נולד בפולין, והיה נתין פולני. בברלין קראו לנו “אוֹסטיוּדן” (יהודי מזרח־אירופּה). היטלר אָסר את אבא. הוא ישב במחנה־ריכוז ואני נשארתי אצל סבתא.

אחר־כך שיחררו את אבא. חפצנו לנסוע לארץ־ישראל, אבל סבתא הייתה זקנה מאוד, שוכבת במיטה, לנסוע אתנו – אינה יכולה ולהשאיר אותה – אי־אפשר. כשמתה סבתא בכה אבא ואמר:

– עכשיו כבר אפשר לנסוע. אבל לא היתה לנו עדיין ויזה. פעם בא אלינו איש אחד ואמר:

– אפשר כבר לנסוע ב“שחור”.

טוב. אבא שלח מברק ברמזים אל מכּר אחד וּבאה תשובה, גם־כן ברמזים: “נכון, מתאספים בווינה”. מכרנו הכל, אָרזנו ארבע מזוָדות – ונסענו. אבל כסף וזהב אסור היה להוציא מגרמניה, רק עשׂרה מארק לאיש. אמר לנו חבר של אבא:

– הסתירוּ בסוּליוֹת הנעלים. וכך עשינו.

בווינה ישבנו שלושה חודשים. בימים הראשונים גרתי עם אבא־שלי ב“הכנסת־אוֹרחים”; היינו ישנים על הריצפּה, “עם הפשפשים”. אחר־כך סידרו אותי בבית־יתומים והייתי שם שלושה שבועות. היה לא טוב. מווינה נסענו לבּודאפשט. שם פגשנו הרבה יהודים מצ’כוסלובקיה ומאוסטריה וחיכינו יחד. יום אחד אמרו:

– די, כבר נוסעים.

ירדנו בשלוש ספינות־נהר ונסענו עם זרם הדוֹנאֹוֹ. במקום שהנהר נופל לים חיכו לנו שתי אניות מובילות פחם ואניית דאר אחת, ישנה ו“פצועה”.

יצאנו לדרך. תחילה היה לנו די מזון, ובנמלים שבהם עגנו אניותינו קנינו עוד צרכי אוכל, גם קיבלנו מתנות מאת אנשי המקום. אבל כשהפלגנו לים השחור, לא היה לנו כמעט מה לאכול. חילקו לכולנו ביסקוויטים מעופשים ותה ממים מלוּחים.

שמות האניות היו: “אטלאנטיק”, “פּאַסיפיק” ו“מאֶֶלאֶק”, זוֹ אניית־הדואר. אני הייתי עם אבא־שלי ב“פאסיפיק”. פעם קרה דבר כזה: האנשים חפצוּ לערוך אסיפה. עלו כולם על הסיפון ולא היה די משקל בתחתית האניה והיא עלתה על פני־המים והגלים התחילו זורקים אותה לכאן ולכאן. על הסיפוּן עומד אחד ונואם ומסַפר על ארץ־ישראל, ופתאום… מזוָדות נופלות לים, נשים צועקות, ילדים בוכים ורב־החובל מתרוצץ מבוֹהל וצועק:

– לרדת למטה, כולכם למטה!..

כשהגענו לאי־כּרתים היו ספנים מן הסירוֹת שעברו על יד אָנייתנוּ זורקים אלינו רימונים. הנוסעים חטפוּ את הרימונים ופרצו מריבות וקטטות בגלל רימוֹן אחד. זה היה נורא.

כשהתקרבנו לארץ־ישראל אָזלו חמרי־הדלק להסקת המכוֹנה ולא ידענו מה לעשות. התחילו מסיקים בקרשים של האצטבוֹת, אשר עליהן ישנוּ בתחתית האניה, קומה על־גבי קומה. בלאו־הכי היינו ישנים בצפיפוּת איוּמה – ראש על־יד ראש וגוּף על־יד גוּף, ובכל זאת צר היה המקום לכולנו ורבּים נאלצו לישון בתור: חצי הלילה ישנים אלה, וחצי הלילה הם יושבים ואחרים ישנים במקומם. אפילו את הילדים הקטנים היו מעירים באמצע הלילה, כדי לפנוֹת מקומם לילדים אחרים. הקרשים שעליהם ישנו היו ישנים, צרים, לא ישרים ולא מהוקצעים. סידרו אותם בתחתית האניה, קוֹמה על־גבי קומה. עכשיו לקחו אותם להסקה, ולא היה עוד על מה לישון, והיינו יושבים כל הלילה על הסיפוּן ואין מקום־ישיבה לכוּלנוּ.

“פאסיפיק” הפליגה אחרונה והגיעה ראשונה. כשראו האנשים את הר־הכרמל התחילו להתחבק ולרקוד. אבל לא יכולנו לרדת. אמרו: – האנגלים אינם מרשים – ושוב לא רקדוּ ולא שרוּ.

שבוּע ימים עמדנו בחוף ואחר־כך העבירו אותנו בסירות לאניה גדולה שקראו לה בשם “פּאטריה”. היא עגנה בנמל לפני שאנחנו באנו, והיתה ריקה לגמרי.

אחרי “פּאסיפיק” באה “מאֶלאֶק”, והעבירו גם את אנשיה אל “פּאטריה”. וסוף־סוף, לאחר שלושה שבוּעות, באה “אטלאנטיק”. אמרו כולם: – ב“פּאטריה” יבדקוּ את האנשים ואז ישחררו אותם. אבל פתאום נודע, שלא ישחררו כלל – להיפך: רוצים לשלוח אותנו רחוק רחוק, לאי אחד באפריקה, מאוֹריציוּס. הכּל התחילו צועקים.

היו באניה אנשים, שבני משפחה להם בארץ־ישראל – אָב או אֵם, בעל או אשה, בנים ובנות, ואמרו:

– טוב לנו למוּת מאשר להפרד שוב ולנסוע אל האי הרחוק לאפריקה.

היו מתאספים כולם וצועקים בקול. וגם בלילה היינו צועקים, שישמעו צעקתנו בכל העולם. שמענו שבחיפה ערכו היהודים שביתוֹת והפגנוֹת, אבל שוּם דבר לא הועיל.

וכך בא היום, שבו היה עלינו לצאת מן הארץ.

אמרו ש“פּאַטריה” תפליג ב־4.30 אחר־הצהרים, וכבר משעות הבוקר התחילו מעבריים אלינו את האנשים מ“אַטלאַנטיק”, כדי שיצאו יחד אתנו. העלו אותם ישר למקלחות וציווּ עליהם להתרחץ, כדי שלא תפרוצנה מחלות. ב־10 בבוקר, לאחר שכבר הסיקו את המכונה והכינו את האניה להפלגה, ואנשי “אַטלאַנטיק” עומדים ערומים מתחת למקלחת, פתאום… פחד איום ומהוּמה משונה. בּן־רגע נטתה האניה על צידה, כאילו היא מתהפכת, ונשמע נפץ איום.

וּבכּל תּוֹהוּ וַבוֹהוּ.

אבא־שלי היה אותה שעה על הסיפוּן, למעלה, ישן בשמש, מעוטף בשׂמיכה. אני הייתי למטה בתא, מביטה החוצה מהעד לאשנב הקטן, ולא הבינותי מה קרה. חשבתי: פצצה. האשה שהיתה אתי בתא התחילה צועקת בקול איום וּבעלה נכנס מבוהל וקרא:

– תפסי חגורת הצלה, אנחנו טובעים.

ומבעד לאשנב ראיתי אנשים צעירים קופצים לים זה אחר זה. עליתי מהר למעלה, לחפשׂ את אבי, ולא מצאתי אותו. והיה שם חייל אנגלי, – מאלה שהיו צריכים ללווֹת אותנו לאפריקה, והוא חשב שזוהי התקפת־אויר, וקרא אלי:

– רדי למטה, רדי למטה…

אבל אני לא שמעתי כלל מה הוא אומר. חשבתי רק על אבּא־שלי וצעקתי:

– איפה אבא? איפה אבא?..

בינתיים, גברה המהומה עוד יותר. מכל צד רצים, מכל צד צועקים, בוכים, דוחפים. והמדרגות מלאות אנשים שחסמוּ את הדרך, ואי אפשר לעלות. והמים פורצים מלמטה בזרם אדיר וּמציפים את תחתית האניה ועולים ועולים. אנשים רבּים טבעו מיד או נמעכו ונחבלו ומתוּ במקום.

… ועכשיו אספּר מה היה עלי. כשהחייל אמר לי לרדת נכנסתי לתא אחד, אבל מכיון שהאניה נטתה על צידה, הייתי כאילו עומדת פתאום לא על הריצפה אלא על הכותל של האניה. בתא היו עוד אנשים: גבר אחד ושלוש נשים וילדים. היתה שם ילדה קטנה בת שמונה שנים, שנשארה יחידה מכל משפחתה. הוריה ואחיה וסבתא שלה נדחקו אל הסיפוּן ונרמסו על המדרגות. ודוקא מן התא שלנו אפשר היה להנצל מבעד לאשנב העגול. הגבר אמר כי מישהו יעלה על הכתף שלו ויקרא לעזרה מבעד לאשנב. אשה אחת טיפסה ועלתה וכשהוציאה ראשה החוּצה וצעקה, באה סירת־הצלה ושתי ידים משכוּ אותה לתוך הסירה. עכשיו טיפסה ועלתה זקנה אחת על כתפי הגבר, וגם אותה הצילו. פתאום אני מפנה ראשי ורואה: זרם מים חודר מבעד לדלת, שהיתה כאילו מונחת על הריצפה. מרגע לרגע עלו המים במהירוּת מעלה־מעלה ורגלי כבר טובלות במים. נבהלתי כל כך, שהתחלתי רועדת כולי וצועקת:

– אני רוצה החוּצה! אני רוצה החוּצה!

לא חשבתי עוד על אבא, לא ראיתי שום איש, רק על עצמי חשבתי. התחלתי דוחפת את האנשים מסביב ומתאמצת לעלות על כתפי הגבר. אבל אישה אחת הדפה אותי ועלתה לפני. צבטתי ברגלה כדי שתרד, והיא בכל זאת לא ירדה. קפצתי ועליתי גם אני ונאחזתי בכל כוחי בשתי ידי בקצה האשנב. פתאום דחף אותי מישהו, ואני שוב למטה.

כך נלחמו האנשים על חייהם, כי כל אחד חפץ לחיות.

כשעליתי סוף סוף על כתפי האיש, שכבר היה עייף ורטוב כולו, לא ראיתי על ידי בחוץ שום אדם שיציל אותי. סירות־ההצלה התרוצצו הנה והנה, מלאות אנשים רטובים, ואיש לא שׂם לב אלי. התחלתי צועקת ובוכה. וצעקתי כל־כך שלבסוף הוציא אותי מישהו, – אינני זוכרת מי היה זה. אבל הוא לא הביא אותי לחוף, אלא השאירני בפינה על סיפוּן האניה מוּל החוף והנמל, יחידה ובודדה בין ערימות קרשים לחים. גם כאן עוד הוספתי לבכות ולצעוק ולא יכולתי לחדול. פחדתי להשאר במקום הזה. אבל הסירות התרוצצו הנה והנה, ואני יחידה בפינה ואין סירה נעצרת על ידי להצילני. ניגשתי עד קצה האניה וחפצתי לקפּוץ לתוך המים ולנסות לשׂחות עד החוף – והנה איש מושיט ידו אלי מאחת הסירות שעברה על פני. ובעזרתו קפצתי ישר לתוך הסירה. ורטוּבה ומבוֹהלת ישבתי בקצה הסירה המלאה אנשים עד אפס מקום. בקושי חתרו הספּנים במשוֹטים, כי בכל רגע היו בני־אדם טוֹבעים נאחזים בדפנות־הסירה ומתאמצים לטפס ולעלות אלינו. כל הים מסביב היה כבריכה מלאָה ידים ורגלים וראשים של גברים ונשים וילדים הדוחפים איש רעֵהוּ. אני ישבתי בצד ורגלי מחוץ לסירה, וּמדי פעם בפעם היה מישהו נאחז בהן, עד שכמעט צללתי גם אני.

כשעמדתי כבר על היבּשה, יחפה וּרטוּבה כוּלי, רק אז חשבתי שוב על אבי. וגם את האיש שטיפסנו כולנו על כתפיו זכרתי – ועד היום אינני יודעת אם ניצל או טבע. לא הכרתיו קודם ולא זכרתי אפילו מראה פניו גם אחר־כך.

עם אבא נפגשתי באולם־המכס הגדול בנמל. הוא היה יבש, אך פצוּע קשה ברגלו. כשנטתה פתאום האניה על צידה הושלך מן הסיפוּן ונפל על הקרקעית, שעלתה והובלטה מן המים, כשהיא מכוסה כולה צמחי־ים דוקרניים וגוּשים של שבלולים וצדפים. הוא נפצע מיד, עוד לפני שהספיק לקפּוץ לתוך אחת מסירות־ההצלה הראשונות.

מראה האנשים באולם היה נורא – עֵירוֹמים, בבגדים קרועים, כל איש מחפשׂ את בני משפחתו, והכל צועקים ובוכים, כי בינתיים הוברר שהאניה שוֹקעת לגמרי ושוב לא יצילו איש – אני הייתי מן האחרונים שניצלו. אבא שׂם עלי את הבגד שלו, אחר־כך הלבישו אותי מין שׂמלה רחבה וארוכה ולרגלי נעלים של גברת עם עקבים גבוהים, וכך הייתי עומדת בתוך כל הערבּוביה והמהומה שבאולם. פתאום חפצתי לצחוק למראה המשונה, אבל התבּיישתי והתאפקתי.

אנשי “אַטלאַנטיק” נשלחו למאוֹריציוּס. ואותנו, אנשי “פּאסיפיק” ו“מאֶלאֶק”, הובילו במכוניות לעתלית. שבעה חודשים ישבנו שם. גרנוּ עשׂרים איש בצריף וכל איש היה אוכל את מנתו במיטתו. האוכל לא היה רע, אבל עצוּבים היינו תמיד וערכנו שביתות והרוגז היה רב. וכך נמשך, עד ששוּחררנוּ.

…לסַפּר לך מה היתה סיבת ההתפוצצוּת?

היתה שם חבוּרה של צעירים מן ה“הגנה”, שהחליטו לעשות איזה מעשה, כדי שלא ישלחו אותנו מן הארץ. מה עשוּ? כשהסיקו את המכונה כדי להפליג, התגנבו וירדו לתחתית האניה וניקבו בה חור, שלא תוּכל לזוּז. רבּים אמרו, שהצעירים לא ידעו, כי יקרה אסוֹן גדול, ואילו ידעו לא היו עושים זאת! אחרים טענו, שהם היו צריכים להודיע לכל הנוסעים לפני המעשה, כדי שיספיקו להנצל. אבל יש שאמרו, כי אילו היו מספרים לכוּלם היה הדבר נודע גם לשלטונות.

בתקופה הראשונה בעתלית היו מתווכחים כל הימים על הענין הזה, רבו וצעקו. אבל לאט לאט התחילו שוכחים ונשתתקו. וגם אני, תחילה היה זה בעיני מאורע כל־כך גדול וחשוב, שלא חדלתי לחשוב עליו. אבל אחר־כך נשכּח ממני מעט מעט. ובכל־זאת אינני חושבת שאשכּח את הדבר כל ימי חיי…

– באתי לארץ עם אמא־שלי וסבתא־שלי, והדוֹד והדוֹדה. כשיצאנו מצ’כוסלובאקיה היה אבא בפראג. אמא שלי היתה פקידה בחנוּת לבגדי־ילדים בעיר ברין וחיינוּ די טוב, אבל פתאום פורסמו חוּקים חדשים נגד היהודים והמצב הורע מיום ליום. אסרו עלינו לצאת החוּצה אחרי שעה שמונה בערב, חילקוּ כרטיסי מזון, וליהודים הרשו לקנות רק מיצרכים מעטים ובשעות מסוּימות. שׂרפו את בתי־הכנסת, אסרוּ יהודים רבּים ולא פעם היינו שומעים יריות ברחובות: הרגוּ יהודי או פצעוהו סתם, בלי כל סיבה.

אז עזבנו את ברין ונסענו לפראַג, ומשם ברכּבת לווינה, ואחר־כך בספינה הקטנה “מאֶלאֶק”, שהיתה מוֹבילה דוֹאַר בדוֹנאוֹ. שבעים איש בסך־הכל, זה המיספּר שהכילה האניה. המבוּגרים ישנו על הסיפוּן והילדים – במיני תאים קטנים ללא חלונות, שנים־שנים במיטה. באנו לטולצ’ה שברוֹמניה, ושם היינו צריכים לעבור לאניה גדולה, “מילוֹס” שמה. אבל פתאום נודע לנו, שקרה אסון ל“מילוֹס” ולא נוּכל לנסוע בה. הוחלט לתקן את “מאֶלאֶק” ולהפליג בה. חודש ימים חיכינוּ בטולצ’ה. ביום היינו יושבים בחוץ, ובלילה ישנים במחסן על האדמה. סוף סוף יצאנו לדרך עם עוד שתי אניות, גדולות מן האניה שלנו. אז פרצה מחלת הטיפוּס באחת האָניות ושלחנו לשם תרוּפות על־ידי אנשים משלנו. האנשים מובילי התרוּפוֹת שׂחוּ במים כדי להציל את החולים. בכל זאת מתוּ אחדים. וגם באנייתנוּ היה מקרה של מוות, משבץ‏־הלב.

מטולצ’ה יצאנו יומַיים לפני שנכנסו לשם הגרמנים, וכך קרה גם באי כּרתים. כל הדרך שיחק לנו מזלנוּ. הים היה שקט וסערות לא טילטלו את אניתנו הקטנה. אבל הפחם היה אוֹזל מפעם לפעם. היינו עורכים מגבּיות בקרב הנוסעים וקונים דלק. כשהגענו לקפריסין אָספנו מכל הנוסעים את התכשיטים ומכרנו אותם, ובכספנו האחרון קנינו בפעם השלישית פחם. בקפריסין הביאו לנו הרבה צרכי אוכל לאניה, והיה טוב. שמחנו. קיווינוּ, כי לאחר יום־יומַיים נגיע לארץ.

יום אחד, ואני שוכבת על הסיפוּן, חולה במחלת־הים, והסערה מטלטלת את האניה ומנדנדת אותה מלמעלה למטה, והנה אני שומעת מישהו אומר:

– רואים כבר את הרי ארץ־ישראל.

קפצתי מיד ממקומי, רצתי מהר אל אמא־שלי, לבשתי שׂמלה נקיה, וכוּלם לבשו בגדי שבת והיו מאושרים. פתאום רואים סירה מתקרבת. מה יש? – שוטרים אנגלים, והם יורים באויר כדי שלא נוסיף להתקדם. עמדנו. עלו על האניה, תפסו בהגה והעבירו בשלום את הסירה בין המוקשים הזרועים בים והכניסו אותה לתוך המפרץ, לא הרחק מן הנמל. אז אָמרו האנשים:

– עוד מעט יבואו שוטרי מחלקת הבריאוּת.

מיד התחלנו מנקים את האניה, מצחצחים ומשפשפים וּמסדרים כל דבר. אבל הם לא באו. עבר יום, עברו יומַיים, שלושה ימים – ואנחנו עוגנים בנמל, על־יד “פּאסיפיק”, שבאה עוד לפנינו. כעבור שבוע ימים העבירו אותנו לאניה “פּאטריה”, ולא הבינונו לשם מה ולא ידענו עד מתי. ורק לאחר שלושה שבועות נתברר, כי עומדים להוביל אותנו למאורציוּס וּמחכים רק עד שתגיע אניה שלישית, “אטלאנטיק”.

היינו כנופלים משמַים לארץ: כל הזמן אנחנו חושבים רק על ארץ־ישראל וכמה טוב יהיה לנו שם, והנה – אין מקבלים אותנו ואין רוצים בנוּ.

מאז, התחילו הימים הרעים.

האנשים היו מתרגשים וּמתווכחים, שכחו לאכול ולשתות, וכל אחד חושב מחשבות איך להסתלק מו האניה ולהתגנב לארץ. מספּר אנשים אף ניסו לקפּוץ לים, אך נתפּסו והוחזרו לאניה. הכריחו את כולנו לרדת לתאים בכל יום בשעה חמש לפנות ערב.

יום אחד, לפני הצהרים, בשעה שחילקו חלב לילדים, בדיוק ברגע שהגיע תורי, אני שומעת קולות התפּוצצוּת, כאילו יורים מהרבה רובים בבת אחת. ומיד אני רוֹאָה אנשים קופצים למים, והאניה נוטה על צידה. אמא נבהלה מאוד, ביקשה מאת המכּרים שלנו שישגיחו עלי ורצה למטה להביא את סבתא ששכבה חולה. כאשר שבה אמא עם סבתא, היתה חיוורת כסיד ואמרה:

– אסון נורא!..

אותו רגע כבר נטתה האניה כולה עד צידה, אבל למזלנו נדחפנו לפינה אחת ועלינו על קיר של צריף קטן, והיה לנו הקיר כריצפּה לרגלינו. בא בריצה שוטר אנגלי, לקח את ידי בידו והתחיל רץ אתי עד שהגענו לחלק אחר של האניה, שהיה רטוב מאוד וּמכוּסה צדפים וצמחים. הושיב אותי השוטר על ה“ריצפּה” הזאת, שנטתה במורד כלפי החוף, ישב גם הוא והתחיל מחליק למטה, ואני אחריו. הצדפים פצעו את עורי וגרמו לי כאב. לבסוף, נפלנו ישר לתוך סירה קטנה. אני מביטה סביב ואינני מבינה: היכן אמא? היכן סבתא? מה קרה?

כשהגענו לרציף הוציאו אותנו מן הסירה, והיא חזרה מיד להציל עוד אנשים. אני מתחילה להתרוצץ מסביב, לחפשׂ את אמא, והנה היא עומדת רטוּבה ובידיה תינוק! גם אותה הורידו לתוף הסירה, וכשישבה שם עם סבתא, והסירה התחילה זזה – הביאו מלמעלה תינוק עזוּב והשליכוהו לתוך זרועותיה!

בכל פינה של האולם הגדול שכבו אנשים פצועים ומתעלפים, ואחיות מגן־דויד אדום מטפלות בהם. ומה גדולה היתה השמחה, כאשר פגשה אמא פתאום בין ה“אחיות” האלה את אחוֹתה מארץ־ישראל! דוֹדתי חיבּקה ונישקה אותי ודיברה אלי עברית ואחר־כך גרמנית ואמרה:

– שזה יהיה הצער האחרוֹן שלכם!

אבל זה לא היה הצער האחרון שלנו, כי הלא עוד לקחוּ אותנו לעתלית, והיינו שם שבעה חודשים…

סיפרה שרה, נערה צנומה ופניה נאים. בבינת־זקנים היא מזכירה, בשטף־שׂיחַ, שמות עמים, ארצות, מאורעות…

– כשהייתי תינוקת, בביסרביה, בטרם היגרנו לרוֹמניה, היתה לאבא חנוּת. אחר־כך, בבּראילה, היה מנהל משרד של בית־חרושת גדול.

בראשית המלחמה לא שיערנו כלל מה צפוי לנו. ביוּני 1940 כבשו הסוביטים את בּיסאַראַביה ובוּקוֹבינה. ב־6 בספּטמבּר מרדו אנשי “משמר־הבּרזל”, בעלי החוּלצות הירוקות, במלך קארול וגירשוהו. אז החלו הצרות. בחודש דצמבּר הכריחו אותנו לָקוּם וּלחזור לביסרביה. שלושה ימים חיכינו בנמל גָלָץ לאפשרות של נסיעה. שם גזלו אנשי משמר־הברזל מאתנו כל מה שהיה לנוּ. בביסרביה לא יכולנו להסתדר ונסענו לצ’רנוביץ. גרנו בחדר קטן וחָיינו בצימצוּם. עד פּרוֹץ מלחמת רוּסיה־גרמניה לא היה רע כל־כך. אבל לאחר זה התחילו התקפות־אויר וּשריפות. לבסוף, יצאו הרוּסים וחזרו הרומנים עם הגרמנים. וּמאז, לא ידענו מנוחה עוד. מכונת־יריה הוֹעמדה מוּל ביתנו וירו והרגו יהודים ללא כל סיבה. חטפוּ גברים ונשים לעבודת־כפיה ולא פעם יצאו בני־אדם לעבודה ולא חזרוּ.

באוקטובּר התקינוּ גיטוֹ ליהודים והחלו משלחים לטראַנסדניסטריה. גם אנחנו נאלצנו לעבור לגיטוֹ, וחיינוּ עשׂרים איש בחדר קטן. הצפיפוּת היתה כה גדולה, שאנשים גרו במיסדרונות ובחדרי־מדרגוֹת. החיילים הרומנים שודדים ואוסרים וּמתעללים. גם הטלאי הצהוב הוּנהג באותם הימים, ששה סנטימטר גָדלוֹ, והיינו חייבים לשאתוֹ על החזה משׂמאל, מבוגרים וילדים. הידיעות שהגיעו אלינו מטראנסדניסטריה היו איוּמות: רעב, מחלות, קוֹר. ובאביב שוב החלו משלחים לשם. פעמים באו גם לביתנו לשלח את האנשים. פעם כבר הוציאו אותנו מן הבית, אבל אנחנו הראינוּ תעודות, כי נרשמנו לנסיעה לארץ־ישראל – ושיחררו אותנו.

התעודות שלנו היו מאת חברה פרטית אחת, שאירגנה שיירה של עולים. ההצטרפות לשיירה היתה כרוכה בהוצאות מרוּבות. מוֹעד הנסיעה נדחה מפעם לפעם. יצאנו לבסוף בספטמבר 1941, חזרנו לבראילה ושם ירדנו בספינה קונה, מאה ועשׂרים איש.

ויטוריו היתה אחת הספינות הקטנות והישנות המהלכוֹת על־פּני נהר הדוֹנאוֹ. רב־החובל התחייה להביאנו עד מרסינה שבחוף התורכי ולהוֹרידנו שם. אך הגענו לסולינה, הנמל האחרון של הדוֹנאוֹ, נתקלקל המנוע ונאלצנו לחכות ימים רבים עד שתוּקן. כשיצאנו לבסוף לים, טולטלה הספינה הקטנה כל־כך, עד שחלינו כולנו. כעבור יומַיים שוב התקלקל המנוֹע. הרוּח טילטלה את הספינה אל החוף התורכי, והיא נחבטה ונפגעה ומים החלו פּוֹרצים לתוכה. ישבתי על כסא קטן בתחתית האניה, בדיוק במקום הפירצה. פתאום אני שומעת רעש מוזר, כאילו זרם מים עזים פּוֹרץ וגוֹאה. מיד תפסה אותי אמי בידיה ואמרה:

– בואי, בואי…

רצנו ועלינו על הסיפּוּן, ושם כבר היתה המהומה גדוֹלה. נשים וילדים בזרועותיהן התרוצצו אנה ואנה כחיוֹת בכלוּב. ומן החוף התורכי מביטים בני­־אדם ואינם מנסים כלל לעזור לנוּ – היתה שם תחנת־חוף צבאית והמפקד לא רצה שנעלה לחוף. אבל אנחנו קפצנו למים, שלא היו עמוקים באותו מקום, והתחלנו שוחים אל היבּשה.

גשם ירד והיה קר והיה רע, רע מאוד. מחפצינו לא הספקנו להציל דבר. הספינה נוּפּצה ונתרסקה. בקרשים המעטים שפלטו הגלים אל החוף ניסינו להעלות מדורה כדי להתחמם מעט. וכך נשארנו יושבים בחוּץ בעֵרוֹם וּבחוסר כל, ואין מי שידאַג לנו. לבסוף, לא ידעו התורכים מה לעשות בנו והובילוּ אותנו ברגל מהלך רב, בחול ובטרשים, עד שהגענו לתחנה קטנה. משם נסענו ברכבת ואחר־כך העבירו אותנו לכפר הקטן אל־בּאַסאַן, אף הוא מלוכלך ומזוֹהם כמקום־החניה הקודם שלנו. משם הועברנו, בהשתדלות הסוכנוּת היהודית, לקוּשטא. ויזות לארץ־ישראל לא נתנו לנו על אף כל המאמצים, ולא היתה לנו ברירה אחרת אלא לנסוע לקפריסין.

לאחר ימים של חניה בקוּשטא נסענו למרסינה. שם חיכינו כמה ימים לספינה תוּרכית קטנה, שלא היתה טובה הרבה מויטוריו שלנו. הספינה היתה עמוּסה מטען עד אפס מקום. הצפיפוּת איוּמה. רבּים חָלוּ, וגם אני בין החולים. על־כן עצרו אותנו בחוף קפריסין שבועיים ימים בתחנת חיטוי, ואחר־כך שלָחוּנוּ למקום־הקבע שנועד לנו, לכפר פּדוּלאַס בהרים. היה זה מקום־קיִט מפורסם ובו שלושה בניינים של בתי־מלון גדולים, אשר בחלק מהם שוּכּנוּ עוד לפני בוּאנוּ פליטים יהודים אחרים מרוֹמניה. נתנו לנו אוכל לשוֹבע, אבל חָיינוּ בתנאים של מחנה־עצורים: לא עבדנו, אסוּר היה לנו להתרחק מן המקום, וכל הימים והלילות חלפוּ בריקנוּת ושעמוּם.

כעבור זמן־מה שלחו את הילדים לבית־ספר אנגלי. הבנות נשלחו לפנימיה בניקוסיה, והבנים לעיר הנמל לרנקה. למדנו ומצאנו ענין בלימודינו, וכאשר באנו לימי־החופשה “הביתה”, לפּדולאַס, הופתענו הפתעה נעימה: אחד הנערים הפליטים מרומניה, חבר תנועת־נוער ציונית, אירגן חוּג של ילדים וילדוֹת, והיה מלמד אותם עברית ושירי ארץ־ישראל. הצטרפנו גם אנוּ. למדנו היסטוריה ישׂראלית וערכנו טיולים ושיחות ומסיבות והיה מעניין וטוב.

אותו זמן באו אלינו לקפריסין החיילים העברים מארץ־ישראל והתחילה תקוּפה חדשה בחיינוּ. הם היו מבקרים אצלנו בכל יום־חוּפשה שלהם, וכל ביקוּר שלהם היה עבורנו חג גדול. הם סיפרו ושרוּ וחילקו ממתקים והיינו מבלים יחד שעות רבות מתוך ענין ושׂמחה. כאשר באנו שנית לפּדוּלאַס לחופשת חג־המולד הנוצרי, שחל אותה שנה בדיוק בימי החנוכה, ערכנו נשף־חנוכה והצגנו מחזה בעברית. היה נפלא!

אז פשטו שמועות, כי קרוב מוֹעד צאתנו לארץ־ישׂראל. ולמוֹעד זה הן מצפּים היינו יום יום ושעה שעה.

ולבסוף, בחודש מרס 1944, יצאנו לנמל פאַמאַגוּסטה, וּמשם באניה אַאוּלי לחיפה.

אניה זו, שהביאה שיירת־עולים מליסבּוֹן, פליטים מכל קצוֹת אירופּה, מן הגיטאות וממחנות הריכוז הארצות העינויים והמוות – היתה סמל לשואַת האוּמה. כל איש ואשה בניאסה, כל ילד וילדה בה היו כאוּד מוּצל משׂריפה. שדודים, שכולים, באין משפחה וידידים, עקורים משורש – רוּבם־כּכוּלם נמלטו מן המוות והגיעו בנס לליסבון, לאחר הרפתקאות וסכּנות וסבל רב.

ניאַסה הביאה ציוֹנים וחלוּצים שנתחנכו על אהבת ארץ־ישׂראל. והיא הביאה גם יהודים פליטים מרי־נפש, ספוּגי צער ואכזבה. ילדים וילדוֹת בני כל הגילים היו בה, המדברים בכל הלשונות. מקצתם שוּכּנוּ לזמן קצר במעון־העולים באחוּזה שעל הכרמל, עד שיסוּדרוּ במקומות־הלימוד‏־וההכשרה המתאימים.

באתי אליהם בערב־חורף עגוּם. מעון־העולים התקין עצמו לשינה. בחדרים המרוּוחים, המלאים מיטות ומזרנים, ישבו חבוּרוֹת חבוּרוֹת של נערים ונערות, שחורי־שׂיער כבהירי־שׂיער, שחורי־עין כתכולי־עין; ילדים יהוּדים מצרפת ומספרד, מבלגיה ומאוסטריה, מגרמניה ומפּולין. בדרכּם לארץ, הספיקו ללמוד משהו איש משפת רעהו. וניבים אלה, בתוֹספת הביטויים העבריים המוּעטים, שקלטו בימים הראשונים לעלייתם לארץ, עשו את לשוֹן דיבוּרם למין בליל מוּזר לאוֹזן, שלא נודע כמותו בשוּם אוּמה ולשון…

אותו ערב נסֵבוּ השׂיחות על רשמי היום. העולים הקטנים לקחו חלק בטקס הנטיעות של ט"ו בשבט על הכרמל ונתכבדו בנטיעת העץ לזכר חללי הגיטוֹ.

הנער הרמן מברלין, הקורא לעצמו גם בשם ג’ורג‘, עשׂה שנים רבות בדרך וסיגל לעצמו שמות רבּים, לפי הנסיבות והתנאים המיוחדים. עתה התנדב הרמן‏‏־ג’ורג’ לשמש אותי כמורה־דרך ומתורגמן. בזריזות עבר משׂפה לשׂפה, ולא נכשל ולא טעה. דיבר גרמנית וצרפתית, אנגלית וספרדית. עם איש ואיש כלשונו. הילדוֹת הספרדיות, חינניות וגנדרניות, קראו לו בשם חוּרחי והיו נמלכות בדעתו בכל דבר קשה. הוריו נשארו במחנה־ריכוּז בצרפת, והוא נתגלגל בדרך נדודיו מצרפת לבלגיה וישב שנה בבתי־סוהר בספרד.

מחדר לחדר הייתי הייתי מהלכת בעקבותיו של הרמן־ג’ורג’־חוּרחי, שהיה מציג לפני את חבריו וחברוֹתיו: – זהו בנימין, הילד הנחמד מבּרצלונה, מן הקטנים שבחבורה – עם אחותו בת חמש־עשׂרה בא לכאן. “והנה דורה, בת העשׂר, מברלין, אלכּסנדר־פלאץ” – כך הכריז מורה־הדרך שלי בחגיגיוּת. עטוּף בשׂמיכתוֹ, על המזרן שבפינת החדר, התבודד לו ז’ונתן, בן החמש־עשׂרה, יליד בּרצלונה. מפינה אחרת של החדר נשאה ראשה אלינו קאַרוֹלינה, בת עירו של ז’וֹנתן. שכנתה למיטה היתה לורט, ילדה בלוֹנדית חמוּדה, ילידת צרפת. ועל־ידה – וינאית קטנה אחוּזת־תנומה. פקחה עיניה ופנתה בשאלה אל שכנתה בגרמנית ולוֹרט עונה לה צרפתית, עד שלבסוף התערב בשיחה חוּרחי בלשונו ה“בּינלאוּמית”.

לורט סיפרה קורות משפחתה בצרפת וכיצד הגיעה לליסבּון. בשתים־שלוש דקות, במלים קצרות ופשוּטות, גוללה סיפורה. החדר נתמלא ילדים וילדוֹת, שעמדו והקשיבו דוּמם, כאילו לראשונה שמעו עתה דברים כאלה, וחוּרחי פולט מדי־פעם קול שריקה של תמיהה והתפעלוּת, כשהילדה מספּרת כיצד עברה ברגל עם הוריה – האֵם ילידת קושטא והאָב מבּוּלגריה – את הרי הפּירינאים, לאחר שהאָרץ הוּצפה כבר צבא גרמני.

הגדוֹלים שבחבורה, בני החמש־עשׂרה–שש־עשׁרה, נתכנסו בּחדר־האוֹכל, ואֶחד־אֶחד סיפרו קורותיהם בקצרה.

אריקס. הציג עצמו בשם אריה. הוא מדבר אידיש, פּולנית, רוּסית, גרמנית, אנגלית, ואם תרצו ידבר עמכם גם בשפת סוּאַהילי, היא הכּושית־אפריקנית… מילדי פּוֹלין הוא, שהגיעו דרך רוּסיה לטהראן, משם נשלח בשיירת פליטים פּולנים למחנה־ילדים באוּגאנדה שבלב אפריקה. הוא שוּחרר כעבור זמן־מה, בהשתדלוּת משפּחה יהודית מאלדוֹראַדוֹ, והגיע דרך נאַירוֹבּי לארץ־ישראל עם אשה יהודיה, פליטת גרמניה, שנתקעה אגב נדודיה בקאֶניה.

האנס. נער בּלוֹנדי מגוּדל, החליף שמו, מיום בואו לארץ־ישׂראל, לצבי. האֵם בגרמניה והאָב במאַדריד… גם הוא ברח דרך צרפת למאַדריד עם אביו ודודו. הדוד יסד בספרד בית־חרושת לכפפות והשתקע שם.

ז’אק. קרא שמו מיום בואו לארץ יעקב. מבּוּלגריה הוא, נולד ברוּשצ’וֹק שבגבול רוֹמאניה. לאָביו היה שם בית־חרושת למשחת־נעלים. גירשו אותם פתאום, ולא התירוּ להם לקחת דבר מכספם וּרכוּשם. רק בגדים מעט וחפצי בית קלים לקחו עמהם, ועליהם התפרנסו בשתי שנות חייהם בספרד – שהיו מוֹכרים בגדיהם אחד־אחד וּמקיימים נפשם בצימצוּם.

יוסף פתח סיפוּרו בצרפתית והמשיך באידיש־גרמנית־צ’כית משוּבשת. יליד צ’כוסלובקיה, אך חי עם משפחתו מספר שנים בצרפת, ליד בּוֹרדוֹ. הוריו נכלאו במחנות‏־ריכוּז – האָב ליד טוּלוּז והאֶם בקרבת ליאֶז'. תחילה תפסו ושילחו את אחיו עם שתי אחיותיו, והוא, הצעיר במשפחה, הצליח לברוֹח עם ההורים. זמן קצר היה עם האָב במחנה־ריכוז. אחר־כך הוצא משם והוֹעבר לבית־יתומים יהודי בצרפת. ומאז אותו היום לא ראה עוד איש מבני משפחתו. יודע הוא ממכתבים שקיבל מהם לעתים רחוקות על־ידי שליחי המחתרת, כי אביו משמש בכהונת רב במחנה־עבודה, וגם על בית־הקברות הוא ממוּנה במחנה זה, המרכז אלפי פועלים של בתי־החרושת הנאציים לצרכי המלחמה. לספרד הגיע יוסף, בעזרת ארגוּן־מחתרת צרפתי המסייע בידי צעירים יהודים.

שמעון, מאַנטוורפּן, היה אחרון המסַפּרים. שם נוסף לו – יאן. עליו סיפר הרמן־ג’ורג' וחזר וסיפר למן הרגע לפגישתנו. באוגוּסט 1943 יצא מבּלגיה. בני משפחתו, ככל יהודי אנטוורפּן, הוֹגלוּ אל מחנות־המוות בפוֹלין, עוד באוגוּסט 1942. בדרך־מקרה ניצל הנער מן הגוֹרל האיוֹם, שמוּנה להוריו וּלאֶחָיו ולכל ידידיו וּמכּריו. – בשעת הגירוש לא היה בבית. אחר־כך החביאוהו מכּרים בּלגים וּפאספוֹרט מזוּיף בשם פלמי המציאוּ לו. להצלתו סייע גם מראהוּ הארי וּמבטאוֹ הפלאַמי המצוּיין. ואף־על־פי־כן, לא יכול להשאר זמן רב במקום מחבּוֹאוֹ. כי רבּו החיפוּשׂים בתקופה הראשונה שלאחר הגירושים וקשה היה העונש הצפוי למי שהעז להסתיר יהודי בביתו. אבל גם יציאה החוּצה היתה כרוּכה בסכּנת־נפשות, לא־כּל־שכּן נסיעה ברכבת. אף־על־פי־כן, יצא לדרך. הידידים שהסתירוהו בביתם נתנו לו מעט כסף להוצאות הדרך. הוא הגיע לבריסל ומשם לליל – וּלפאַריס. אנשי־מחתרת צרפתים באו לעֶזרוֹ ושילחוּהוּ ברכבת לדרום־צרפת, וּמשם יצא ברגל להרים.

ארבעה ימים ציפּה לשעת־הכושר להבריח את הגבוּל. וּלבסוֹף הגיע לליסבּוֹן ערב אחד לפני הפלגת ניאַסה לארץ־ישׂראל.

– בת שש־עשׂרה אני, מצ’רנוביץ שברומניה, וזה לי יומי השלישי בארץ־ישראל, בכפר־הנוער בן־שמן. באתי לארץ בספינת־המעפילים הקטנה מאריצה. תחילה היינו שיירה בת 240 נפש. חיכינו שבועיים ימים בבוקארשט, לאחר הפלגת ספינה אחרת, מאֶלאֶק, עד שנתקבלה ידיעה, שהספינה הגיעה בשלום לחוֹפי הארץ, ואז יצאנו גם אנחנו לדרך.

ספינת ־המשׂא הקטנה מאַריצה, שימשה, לפני הפלגה זו, להוֹבלת עופות מרומניה לבולגריה. עתה נשכרה להובלת בני־אדם במחתרת. סודרו בה תאים ובהם איצטבות למשכּב, אצטבּה על גבי אצטבּה, שלוש קומות. ספינה ישנה ועלוּבה היתה זו. כבר ביום ההפלגה היה הכרח לשאוב מתוכה את המים שחדרוּ מבעד לסדקים. המנוֹע לא פעל כראוי והספינה התנהלה בעצלתיים, שטה ועומדת לסירוגין. הקבּרניט שתה לשכרה, הדרך לא היתה נהירה לו, וּמכשירים משוכללים לא היו עמו.

נוסעי מאַריצה היו קצתם חלוצים וּקצתם משפחות־ציונים ותיקים, שעמהם נמנה גם אָבי. הנוסעים התאמצו כּכל האפשר לקיים סדר ונקיון באניה, אך לא הצליחו, בגלל הצפיפוּת וּבגלל הזוֹהמה שנצטבּרה בספינה במשך שנים. צרכי־אוכל היו לנו בצימצוּם רב, וכיון שהדרך מקונסטאַנצה לקוּשטא נמשכה כחמישה ימים, תחת שתים־עשרה שעות, נאלצנו לאכול לחם יבש גם בליל “הסדר”. זה שסירב לאכול חמץ, קיבל תפוחי־אדמה מבושלים. חילקו מנה זעומה לאיש, וּפרצוּ מריבות בגלל תפוח־אדמה אֶחד. גם מים לא היו די הצורך, אף לא רוֹפא וּתרוּפות. אחת הנוסעות התנדבה לארגן את חלוּקת המזון וּלהכין תבשיל לנוסעים. אך מיד נתברר, כי הכירה הארעית שהותקנה לפני הפלגת האניה, אינה פועלת כראוי. אף־על־פי־כן, היו אלפים וּרבבות יהודים שקינאו בנוּ, היינו בעיניהן המאוּשרים שבבני־אדם – נותנים היו כל אשר להם, וּבלבד שיהיו עמנו.

– יצאנו מלאַריסה ובאנו לאתוּנה. כּוּלנוּ יצאנו" אבא־שלי ואמא־שלי ואַחַי ואַחיוֹתי וכל המשפחה. אמרו: באתוּנה יותר טוב ליהודים, שם באתוּנה. בלאַריסה הגרמנים לא היו טובים. ואתוּנה היא עיר גדולה, גדולה. וחשבנו: אולי יהיה קצת יותר טוב באתוּנה.

בלאַריסה היה אבא־שלי סוחר בּדים, היתה לו חנוּת לאבא־שלי. ואני נולדתי שם בלאַריסה, אני. והייתי בת שלוש־עשׂרה כשבאנו לאתוּנה, אנחנו. ובאתוּנה אין לנו כלוּם…

אחר־כך הגרמנים רצו לתפּוס את כל היהודים בשביל לשלוֹח אותם לפולניה. באותו הזמן אבא־שלי ואמא־שלי לא היו בבית, הם נסעו לכּפרים לחפשׂ איזו עבודה או איזה דבר. אני הייתי אצל השכנים ואַחַי ואַחיוֹתי היו אצל שכנים אחרים, לא יהודים, “גויים”. כולם עשו כך: ישבו אצל “גויים”. והיוונים היו טובים ולא סיפרו לגרמנים. אבל היינו יושבים כל היום בבית ולא יוצאים החוּצה, מפחדים.

פתאום, בלילה, באה אחותי עם יווני אֶחד והיא אומרת לי:

– בואי מהר, אנחנו נוסעים.

נסענו שש שעות במכונית עד שבאנו לאוֹיה, אל הפּאַרטיזאַנים. אוֹיה זה כפר קטן, גבוה־גבוה בהרים. ומסביב לכפר הזה עוד הרבה כפרים, כולם של הפּאַרטיזאַנים. וגם אמא־שלי ואבא־שלי הלכו אל הכפרים של הפּארטיזאַנים. אי־אפשר לנסוע במכונית עד אויה. הולכים מעט ברגל, ונוסעים ושוּב פעם הולכים ברגל. הלכו הרבה יהודים, בחוּרים וּבחוּרות וּזקנים – היוונים לקחו את כולם והסתירו אותם מפני הגרמנים. הם היו טובים מאוד, היוונים, הם עשו הרבה טוב ליהודים, היוונים…

ישבנו שמונה ימים באויה, כל היהודים בחדר קטן, ומסביב – הפּארטיזאנים. נתנו לנו מזון ואכלנו, עד שבאה הסירה.

שכחתי לסַפּר, שעוד באתוּנה שילמוּ היהודים לסירה והיא הבטיחה לבוא לאויה, הסירה. ישבנו בסירה 32 איש, ורק אני אחת קטנה. הסירה היתה גדולה והיתה לה מכוֹנה ויווני אחד הוביל אותה. אוֹכל לקחנו עוד מאתוּנה. היה לא חורף ולא קיץ, והיה לא קר ולא חם. אבל הים בכל־זאת לא היה טוב, הים.

יצאנו בבוקר יום רביעי, וּפחדנוּ מאוד מהגרמנים ומן האניות שלהם. ודוקא הם לא ראו אותנו, הגרמנים. אבל ביום השני נתקלקלה המכוֹנה וכבר היתה הסירה מוכרחה ללכת לפי הרוּח וכל האנשים היו צריכים לעבוד במשוטים. עד שבאנו לסאמוס, זה אי. גם אויה, שסיפרתי עליו קודם, זה אי. ובסאמוס היו “אנגליז”. ובאותו יום שבאנו אנחנו לשם הפציצו הגרמנים את האי והאנגליז התחילו לעזוב את המקום. אז חשבנו: מה יהיה? ואמרוּ כל האנשים, שגם אנחנו צריכים לעזוֹב. ואחר־כך הגרמנים כבר כּבשוּ את האי הזה ואנחנו נסענו בסירה אחרת לתוּרכּיה, ושוב פעם עבדו כל האנשים במשוֹטים. אבל הים היה טוב ונסענו רק שלוש שעות. והחיילים התוּרכּים הרשו לנו לעלות על היבּשה ושלחו טלגראמה לאיסטאַמבּוּל ובאה משם טלגראַמה אחרת שיכניסו אותנו לפנים הארץ.

אז התחלנו ללכת וללכת, אולי עשר שעות הלכנו, ואולי עוד יותר. כולם הלכו וגם אני הלכתי. לא היה לי כבר כוֹח ללכת, אבל מה לעשות? הלכנו עד שבאנו לעיר אחת קטנה, קוּשנדהסי שמה, ושם נתנו לנו לאכול ונחנו יום אחד, ואמרו:

– יש בשבילכם רשיון לנסוע לארץ־ישׂראל.

ותיכף ומיד נסענו ברכבת לסוּריה ואחר־כך לארץ־ישׂראל. האחות שלי הלכה ללמוד עבודת־אדמה בבית־הספר של בחוּרות בעיינוֹת. היא כבר גדולה, האחות שלי, כבר בחוּרה.

ושכחתי לסַפּר, שיש לי עוד שלוש אחיות גדולות ועוד שתי אחיות קטנות ועוד שני אחים גדולים ועוד אח אחד קטן – ודי. ביחד הם שלושה אחים ושש אחיות, כולם אצל הפּארטיזאַנים, אני חושבת, עם אבא־שלי ואמא־שלי. אמא שלי כבר זקנה, אני חושבת אולי יש לה כבר חמישים וארבע שנים, לאמא שלי. אבל היא עוד די צעירה ויכולה לעזור לפּאַרטיזאַנים הרבה מאוד, אמא שלי.

… אַת רוצה שאגיד לך מה זה פּאַרטיזאַנים? – זה יוונים שעזרוּ לצבא האנגלי ונלחמוּ עם הגרמנים. ויוונים שעזרו לגרמנים, גם עליהם היו הפּארטיזאַנים זורקים פצצות, וּמפריעים להם בדרכים ובכל דבר.

– – – – – – – – – – – –

הפסקתי שטף דבריה אשר לא נשלמו. רבּים היו עוד הסיפורים בתור.