אֶל הַחוֹבֶרֶת    🔗

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה.

שׁוֹטְטוּ מְשָלִים יְשָׁרִים,

חֻבָּרוּ,

הוּבָרוּ,

אֱלֵי אֶרֶץ הָעִבְרִים,

נְשִׁיָה, שְׁאִיָה;

אֱלֵי מְקוֹם מוֹלֶדֶת,

שָׂפָה

מְצֹרָפָה,

בַּגּוֹיִם עַתָּה נוֹדֶדֶת,

בְּזוּיָה,

שְׁבוּיָה, –

הֱיוּ מְבַשֵּׂר לְצִיוֹן:

לְשׁונָהּ

עוֹדֶנָה

פּוֹרִיָה וַעֲנֵפָה בְּצָיוֹן,

כֹּחָהּ,

לֵחָהּ,

לֹא נָסוּ מִדּוֹבְרֶיהָ;

מְלִיצָתָהּ,

צַחוּתָהּ,

עוֹדָן בִּשְׂפַת מְשׁוֹרְרֶיהָ.

אָכֵן הֵמָּה מְעַטִים

דּוֹרְשֶׁיהָ,

מְבַקְשֶׁיהָ,

הָהּ! רַבּוּ הַשֵּׂטִים

אוֹיְבֶיהָ,

שׂוֹנְאֶיהָ;

בִּמְקוֹם מָצְאָה בָּיִת;

הַחֲסִידָה,

הַמְּזִידָה, –

הֶעֱלוּ שָׁמִיר וְשָׁיִת,

עֲנָבֶיהָ,

עֲנָפֶיהָ.

בְּאֶרֶץ רַבּוּ הַמִּתְקַדְּשִׁים

שִׁמְּטוּהָ,

שְׂטָמוּהָ,

שָׁתוּ לָהּ מוֹקְשִׁים;

צְבוּעִים,

קְרוּעִים,

אוֹיָה! שָׂמוּהָ לְמַטָּרָה!

חִצִּים

חֲרוּצִים

יְקַלְּעוּ אֶל הַשְּׂעָרָה!

וְעַתָּה,

אַתָּה

סִפְרִי עִם שִׁירֶיךָ,

מָתְנֶיךָ,

חֲלָצֶיךָ,

לְמוּלָמוֹ הִתְאַזָר בִּדְבָרֶיךָ.

עִמְדוּ,

עֲמוֹדוּ

עִם זְרוֹעֲכֶם חֲשׂוּפָה,

לִפְנֵיהֶם,

לְעֵינֵיהֶם,

הַטִּיפוּ אִמְרַתְכֶם צְרוּפָה.

יִכָּלְמוּ,

יֵאָלְמוּ,

יֵחַתּוּן גַּם יַעֲרוֹצוּן:

יֶחְרָדוּ,

יִרְעָדוּ,

לְשׁוֹנָם בַּל יַחֲרוֹצוּן.

בָּאֹפֶל,

עֲרָפֶל,

יִשְׁכְּבוּ אָז לְמַעֲצֵבָה;

כִּצְבָאִים,

פְּרָאִים,

יַעַרְקוּ אֶרֶץ חוֹרֵבָה.

כָּאַלּוֹנִים

שְׁתוּלִים

עֲלֵי יִבְלֵי מָיִם,

הַשָּׂפָה,

מְצֹרָפָה,

תִּגְדַּל רוּם שָׁמָיִם!

המחבר.

 

פתח דבר    🔗

מעת שהוסר מסוה הסכלות מעל פני יושבי תבל, וחתולת הפתיות הלוטה על ראשם כענן כלתה ותלך, וכמו צורי חלמיש ואיים בלב ים, ומצעי ירק־דשא בין ערבות חול, הרימו ראשם כה וכה אנשים חכמים מושכים בשבט סופר, וחורתים עלי לוח אמרי שפר, להורות לעם ועם דרי חכמה ודעת, ולהוציא אורה תעלומות לא נודעו, למוד העט ביד בעלי אסופות, לקדם את פני הקורא בראש הספר, למען פתוח מסלול ודרך אל הדורך על מפתן היכלם.

אולם לא כאלה חלק המחברת הנוכחת, ולא כזאת משפטה. אין מגמת חפצי בזה לבנות בית חכמה מיוחד, ולחקור אל תכלית בינה פרטית, כי אחזיק ביד הקורא, לנהלו לאט אל הבניה והגזרה במשענת הקדמה. לא! לא! ידידי הקוראים, לא עשיתי פה מאומה, רק אספתי כמלקט שבלים אחרי הקוצרים: דברי חכמים וחירותם מחכמי העמים ללשונותם בגוייהם לארצותם, הלבשתים מחלצות חטובות אטון העבריה והיו קדש, וחזקתים במשמרות, איזו הערות בדקדוק הלשון, אשר עוד לא אדע, אם ימצאו כל הדברים האלה חן בעיני הקוראים. – אף גם זאת לא אאטור שפתי, מהוציא שנים שלשה מלים בראש מחברתי, למען העיר אזן הקורא על הסבות אשר הביאוני עד הלום, ללקט אורות נובלות אשר לא ישימו קטורה באף משכילים ונבונים, כי אם להיות לשעשועי ילדים ותורת צעירים לימים. כי יגרתי מפני אף המבקרים וחמת המקנאים, פן יפערו עלי פיהם, ומאשפת לשונם יורו אל מררתי זקים וחצים דוקרים כחרבות פיפיות לאמר:

“מה לך פה ומי לך פה, וחכמת מי תצא מפיך? מה היריעה הזאת אשר רקמת טלוא ונקוד ממושך ומורט, קו לקו זעיר שם זעיר שם? מי שמך לאיש ממשל משלים בפי כסילים? מי נתן בידך שבט מוסר להניף בעים רוחך על ילדי הזמן הזה אשר קטנם עבה ממתניך? ומי הביאך הלום לקבץ גרגרי דקדוק ונצני באור כתובים, שלא קרב זה אל זה, איש באחיהו לא ידובקו, ודבר אין להם עם הענין הפנימי, ורק הכוכב אשר בין שורותים יצהיר תלות אותם ברוח בין השמים ובין הארץ.”

כאלה וכאלה יוכלון היות דברים חרוצים ועשתונות שנונות כמדקרת חרב וכידון מרעל, אשר יקראו עלי באש פלדות המבקרים המשכילים הנאמנים, וגם המקנאים הלובשים אדרת חכמה למען כחש.

לכן טרם יקראו, אף אני אענה ואשיב אמרים אמת: באשר מודעת זאת לכל חוקר קדמוניות, ואחר תורת הלשונות ידרוש, כי לשון העברי המוצאת שלום רב, חן ושכל טוב בעיני כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כעם ככהן, כיהודי כנכרי, אשר לא מבני ישראל המה – הה! ירדה עשר מעלות אחורנית, נפלו אשיותיה ומיתרי כנורה נאלמו, מעת הגלתה יהודה הגלת שלומים, והשפה חדלה להיות לשון מדברת, ותשאר עזובה ונטושה זעיר שם ומעט פה, מפוזרה בין אגודת ספרי הקדש, אשר שארית הלשון הנמו, בשום עינינו על עשר הלשון, בימי שבתה על גבי מרומי האֹשר. איך בעלותה על שפת מליציה ונביאיה חצבה להבות אש מפיה, ולפני זקי דבריה מי יעמוד. אלף אלפים מלים ורבי רבבות תמונות מליצות, משמימות נפש השומע ומחרידות לב הקורא, סרו למשמעתה, להפיק נהרי נחלי זפת בוערה, ולהפיח אש להבת מדברותיה, לפוצץ רעם אחר רעם, לרוצץ ברק אחר ברק, להבהיל ולהרעיד אזן השומע.

ועתה אחרי מותה כבתה שלהבתיה, ופחמים עוממים תחת גחלים לוהטים בה, שעוד בם נשמת רוח חיים בדמות אפר יוקד תחת דשן חם. נפלה, הה, נפלה בתולת בת עבריה מי יקימנה! לכן ברוך טעם האיש אשר נדב לבו לכתוב ולחבר דבר מה בשפה הזאת, ושפתיו ברור מללו במלותיה; וברוכה היד הפשוטה להחזיק בזרועותיה הנשברות ולהקימה מערמת עפרה. אמנה רבו בימינו אלה אוהביה ושוחריה, ועצמו המתנדבים בעם לעבדה ולשמרה, ובמאה הנוכחת צעדה עלי שיר ומליצה דברי חן ונחת טוב טעם ודעת, צעד גדול מרבבות צעדיה בימי התלמודים והגאונים וחכמי ספרד וצרפת. וכבר הסירה בגדי אלמנותה מעליה, ותיף במאד מאד לעיני כל מאהביה; בכל זאת כל המרבה להעשירה במלים ובדברים הרי זה משובח, וכל המוסיף על ספריה להגדילה ולהאדירה, יחשב הדבר לצדקה לו ולזרעו עד עולם.

אולם מלבד כל הדברים האלה תועליות החוברת הקטנה הזאת תפרדנה והיו לשלשה ראשים:

א) להורות נערי בני ישראל משלי מוסר ואמרי דעת מחדדים השכל ומחדים הנפש, ישרים לצעירי ימים נכוחים למבין ונצרכים מאד להלוך נגד החיים. כי כמו שתארי בני אדם משונים מאד במרחק רב זה מזה, ולו יעמדו לעינינו רבי רבבות בני אדם, לא נמצא ביניהם שנים הדומים במראיהם וברשמי תאר פניהם דמיון גמור ושוה, כן לבותיהם ומזגיהם, מדותיהם, דעותיהם ומחשבותיהם רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. על מה שיאמר זה:הן, יאמר השני: לא; מה שהאחד אוהב, השני שונא; מה שזה בוחר, האחר מואס, וכדומה מן המדות המשונות עצמו משערות ראשם. ועל כזה אמרו ז“ל ע”פ: יפקוד ה' אלהי הרוחות וגו' שיודע להלוך נגד רוחו של כל או"א. מכל זה נקל להבין: מה נכבד ואיך יפלא בעיני הנער, הדורך על מפתן חברת התבל, להתהלך בין אנשים מאנשים שונים, אם לא למד ולא ידע מקדם חוקי התבל ונימוסיה בתהלוכות מזגי יושביה: דרך החכם, טיב הכסיל, טבע הכועס, מעשה הנרגן, תחבולות המשקר, מרמת הבוגד, ידידות רע נאמן, דראון אויל פושק שפתיו, חמת המקנא, מדת טוב עין ורע עין, סכנת הרוכל, שחיתות המוציא דבה, פצע החורש רע, דרכי כל מיני פועלי און ואנשי משחית, אורח האשה ברוב כשפיה, חמת היין עם רוש המלשין בסתר, נגע גאה וגאון ודרך תהפוכות, מתק חכמה ומוסר, מכתבי אמת ושקר, ונעימות ידידות אהבה, אחוה, חבה ורעות, וכדומה מאלפי אלפים מדות שונות בנפש האדם, אשר שומר דרכו בין יבין היטב את אשר לפניו, ואם לא יחבא במסתרים יסגור הדלת בעדו, ולא יראה החוצה, פן יוקש במלכודת באין מושיע.

המשלים האלה, אשר אנכי נותן לפניכם, קוראים צעירים לימים, לא משלי קדם אמרי שנות דור ודור המה, אשר כהתה עינם מזוקן, ושמארץ אחרת וזמן אחר באו אלינו והמה מתנכרים, כי חיים המה הדברים האלה, שגורים בפי כל יושבי ארצותינו. ומבטן העת החדשה יצאו וכל חכמה כל מוסר על לשונם ישאו. אשרי נוצרם בסגור לבבו, כי לעולם לא ימוט.

ב) העיר כבר חכם אחד, כי למען נטוע שפת קדשנו על תלמי לבות השחרות והילדות וכל המתחילים בלמוד הלשון, ולמען תשרש שרשיה, תשגשג וגם תעש פארות ותשא פרי, נכון באשר היא לשון מתה – לחבר בה שירי ליריקה וזמרי חרוזים, אשר ישוררו הנערים בע“פ, ועם נופת הנגון ומתק הערך והסדר של שלבי השיר תרדנה גם מלות הלשון עם תמונותיה אל חדרי בטנם, תבאנה כשמן בעצמותיהם; מעיהם ימלאום ויעכלום והיו בקרבם כמונח בקופסא, – כדבר החכם: “כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך”. והמטרה הזאת בעצמה תושג ג”כ במשלים חדודים וחרוצים, דברי חכמים ואמרי דעת ותבונה, המרעישים כח החושב בנפש הנער ומעמיקים לרדת בקרבו, בעבור ענינם המעיר השתוממות והתפלאות בכליותיו וכמאמרם: מילתא דתמיהא מידכר דכיר. וא“כ גם עי”ז תרבה דעת הלשון בין הנערים המתחילים והמתחנכים.

ג) יודה לי כל דורש לשון מעל ספר, כי למען למוד לשון נכריה אחת וביחוד מתה בלתי מדברת עוד, לא יספוק החלק העיוני (טהעאָרעטיִשער טהֵייל) לבדו, אשר יכנס באזן אחת ומהר יחיש מפלט לו באזן השנית וכבולעו כך פולטו; אך החלק המעשי והחנוך (פראַקטישער טהֵייל) – החלק הזה אשר בכל מלאכת מחשבת, בכל מעשי ידי אמן, בכל עבודה ופעולה, תהיה מאיזה מין שתהיה, הוא שורר ומושל, ובלעדו לא ירים איש את ידו לעבוד עבודתו, וידי המתלמד כבדים בלי יוכל נשוא אותם, ורגליו כמו בנחשתים הוגשו בלי ידע צאת ובוא, וכמאמר החכם: הטוב במורים: הנסיון, – אך החלק הזה – אני אומר – יסול מסלה ישרה וקלה ללמוד איזה לשון, הוא יחבר שלשת החושים גם יחד לשמוע בלמודים, הוא יפעל בזרוע עוזו על התלמיד, וגם למורה יתן עוז ותעצומות לנטוע ולהשריש דבריו בלב התלמיד; כי רק בדבר שפתים וברוח פיו קשה עליו מאד לנטוע בלב אחר מחשבותיו ועשתונותיו, וטוב מראה עינים ומשמע אזנים מהלך נפש. וחלק המעשי בלמוד הלשונות הוא בהרגל המתלמד להעתיק מן הלשון המדברת בפיהו אל הלשון אשר ילמד, ולהפך, בכמה מיני דרכים, ישר והפוך, כמו בכל ספרי גראַמאַטיקה ללשונותינו בארצותינו. ובזה ילך התלמיד מדרגא לדרגא, הלוך ונסוע למעלה להשכיל להיטיב בתהלוכות הלשון וכללותיה, ולגמאם כצמא מים קרים.

והנה בכל ספרי למודי הלשון העבריה אשר יצאו לאור עד הנה והנודעים לי, אין גם אחד אשר יהיה בנוי גם על עמודי החלק המעשי, שנוכל לכנהו החלק השני מלמוד הגראַמאַטיקה, אר בלעדו החלק הראשון, הוא החלק העיוני נחשב לאין. אמנם קשה הדבר מאד מאד, לנהל המתחיל על הגשר המחבר שתי ארצות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, להעתיק מלשון מערבית אל לשון מזרחית, מלשון חיה נדברת אל לשון מתה אשר אפסו זמן כביר דובריה. בכל פסיעה וצעד אשר יעשה המתחיל, תעמודנה לפניו מאה מניעות ותסגורנה בעדו הדרך ובכבדות יתנהג; בכל זאת אחרי אשר כבר צלחה רוח אלהים על המשכיל המליץ הנעלה המשורר הנשגב בעל האסופות וסופר מהיר בתורת אלהים חיים הר“ר מנחם מענדל בר"י שטערן יצ”ו, ויפתח לנו בדרך הזה כפי המחט בספר “מסלת הלמוד” ובספרו היקר “מסלול לשון עבר” – יש לנו פתח תקוה לצפות, כי בימים באים יוסיפו אחריו על עבודתו כפתחו של אולם. כל אדם בורח מהתחלה, והקשה בחריש הוא ניר ראשים; לא כן עתה על המסלול הזה, בלי תפונה יתראו ברבות הימים במחנה ספרי דקדוק של הלשון העברית. גם חלק המעשי יהיה לשלם ותמים, כמעשהו ומתכנתו בלשונות אחרות, ואז יצליחו המורים וגם התלמידים יעשו פרי תנובה.

ועל דבר ההערות אשר הצגתי בשפת היריעות, ישנן מקצתן השייכות לחומר הכתוב, לבארו היטב ולהטעים כונתו; ומקצתן תקעתי פה רק כיתד במקום נאמן, למען לא יאבדו, ויאורו באור החיים. וגם מנחם אקוה פרי בלבות הקוראים להלהיב תשוקתם לדרוש בדברי שפתנו הקדושה, לסלסל ולהפוך בם, ולחפור ולעדור בחפש מחופש בין אבני מליה, למען מצוא כפעם בפעם פנינים מסלאים ואבני חן ויקר.

והיה במלאת אלהים תוחלתי, ותקותי לא תכזב אותי, אז אדע כי לא לריק יגעתי, ולא לתהו כחי וזמני גם כספי כליתי. וה' אלהים אשר לא ימנע הטוב להולכים בתמים, לא יכלא רחמיו גם ממני, כי אף אם מעשי אינם רצוים, כונתי רצויה, ולהועיל ללמוד שפתנו הקדושה כל ישעי וכל חפצי.

גאלאטש, בערב חג השבועות. תרי“ג לפ”ק.

שלמה רובין.

ספר המדות

תוכחת מוסר עם משל,

כגבור מחומש בכלי זינו.

מוסר בלי משל, כגבור

שוכב עירום ועריה במטתו.

(מדברי הממשל משלים מדובנא).

 

א. הַחָכְמָה    🔗

אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה (משלי ג')

(א) הַחָכְמָה אֵם הַנְּפָשׁוֹת כִּי מִמֶּנָּה תּוֹצְאוֹת חַיִּים; (ב) יִתְרוֹן הֶחָכָם מִן הַכְּסִיל כְּיִתְרוֹן הַחַי מִן הַמֵּת; (ג) שְׁתִיקָה מַעֲנֵה הֶחָכָם¹ מַעֲנֵה הַכְּסִיל רַעַם מְפוֹצֵץ; (ד) פִּי חָכָם בַּחֲדַר לְבָבוֹ וְלֵב כְּסִיל עַל דַּל שְׂפָתָיו; (ה) טוֹבָה תוֹכַחַת הֶחָכָם מִתְּהִלַּת הָאֱוִיל; (ו) אֵין חָכְמָה וְאֵין עֵצָה נֶגֶד פֶּגַע הָעֵת וּמִקְרֵה הַזְּמָן; (ז) חָכְמַת הַמִּסְכֵּן נְקַלָּה כְּמוֹ שַׁחַק מֹאזְנֵי זָהָב; (ח) אַחַר הַנַּעֲשָׂה כָּל אִישׁ יֶחְכָּם וְרוֹאֶה אֶת הַנוֹלָד חָכָם; ( ט) רֹאשׁ חָכָם רָחָב וּפִיו קָצָר פִּי כְסִיל פָּשׂוּק כְּמוֹ מַסְוֶה וְכָל מוֹחַ אֵין בְּרֹאשׁוֹ ²; (י) צְדָקָה ³ בְלִי חָכְמָה עַלְמָה יְפֵיפִיָה עִוֶּרֶת עֵינָיִם; ( יא) הֶחָכָם לֹא יִכָּבֵד בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ וְלֹא יְסֻלָּא עוֹדוֹ בַחַיִּים חַיָּתוֹ; יב) בְּסֵתֶר פָּנִים יִרְבֶּה כְבוֹד סוֹפְרִים וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה שֶׁכְּבָר מֵתוּ; ( יג) אוֹהֵב חָכְמָה בִינָה וָדָעַת לֹא יְבַקְּשֵׁן בְּשֻלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּה מֻצָּעַת; (יד) בְּכָל מָקוֹם תַּשְׁלִיךְ הֶחָכָם עַל רַגְלָיו יַעֲמוֹד לֹא יִמְעֲדוּ קַרְסֻלָּיו; (טו) רַב מֵאֲשֶׁר תַּעַשׂ הַגְּבוּרָה בָעוֹז תַּעַשׂ הַחָכְמָה בְעָרְמָה ⁴; (טז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּוֹשְׁלִים טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה; (יז) הֶחָכָם אֵינֶנּוּ אוֹמֵר אֵת אֲשֶׁר עוֹשֶׂה אוּלָם ⁵ אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה אֶת אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לֵאמֹר; (יח) אַל תְּהִי חָכָם בִּדְבַר שְׂפָתָיִם הֱיֵה חָכָם בְּפוֹעַל כַּפָּיִם; (יט) יֵשׁ חֲכָמִים מְחֻכָּמִים יִתְעוּ בַתוֹהוּ לֹא דָרֶךְ; (כ) קְנֵה חָכְמָה אַל תַּרְפֶּיהָ וְהִיא גַם הִיא בַל תַּעַזְבֶךָּ אַף בִּבְגוֹד הַצְלָחָה בָךְ; (כא) פַּחַז וְחָרוֹן שְׂנוּאֵי הַחָכְמָה גַּם שְׁנֵיהֶם; (כב) הַנְּשִׁיָּה שְׂנוּאַת הָחָכְמָה וַאֲהוּבַת הָאָסוֹן; (כג) הַחֵפֶץ ⁶ אַב הַחָכְמָה וְהִמָּצְאָהּ תֻּכֶּה לְרַגְלֵי הַיְגִיעָה;

 

ב. הַפְּתַיוּת    🔗

וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים (איוב כ"ח).

אִוֶלֶת אָדָם תְּסַלֵף דַּרְכּוֹ (משלי י"ט).

(א ) הַחָכְמָה הָגְלְתָה אֶל מוֹחַ הָראֹשׁ לְמַעַן תְּשׂוֹרֵר הָאִוֶּלֶת עַל כָּל הַגֵּו; (ב) לָמָּה זֶה רְכוּשׁ בְּיַד כְּסִיל אִם הַמַּפְתֵּחַ בְּכַף הַשָּׂטָן; (ג) יֵשׁ תָּעוּת אַחַת מְלַמֶּדֶת יוֹתֵר מִשֶּׁבַע חָכְמוֹת; (ד) מְנָאֵץ הַחָכְמָה אוֹמֵר לַכֹּל לֹא יָדַעְתִּי אֶת דַּרְכָּהּ; (ה) הַפְּתַיּוּת הִיא לֵיל הַבִּינָה בְאֵין נֹגַהּ יָרֵחַ וְאוֹר ⁷ כּוֹכָבִים; (ו) הֶחָכָם כְּסִיל בְּעֵינָיו וְהַכְּסִיל חָכָם נֶגֶד פָּנָיו; (ז) לוּ תִמְחַצְנָה הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת אֵין בַּיִת אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁמַע שָׁם קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; (ח) כְּסִיל אֶחָד יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יֵדְעוּ לַעֲנוֹת שִׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם; (ט) כָּל דֶּרֶך אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו עַל כֵּן מָלְאוּ⁸ פְנֵי תֵבֵל כְּסִילִים; (י) גִּבֵּן לֹא רָאָה בְגַבּוֹ מִיָּמָיו אִישׁ סְפָרִים לוֹ וְלֹא יֶהְגֶּה בָמוֹ; (יא) הַכְּסִיל בְּמַתָּן וְהֶחָכָם בְּלֵב הַנּוֹתֵן; (יב) טוֹב כְּסִיל מְכַסֶּה אִוַּלְתּוֹ מֵחָכָם קוֹרֵא בָרְחוֹבוֹת חָכְמָתוֹ; (יג) לוֹקֵחַ מֵאֱוִיל אַךְ לְמַחְסוֹר נוֹתֵן לְחָכָם אַךְ לְמוֹתָר; (יד) כָּל־אָדָם יֶחְכַּם בְּאַחֲרִיתוֹ לוּ יוּכַל לִתְקוֹן הַמְּעֻוָּת וְהַחֶסְרוֹן לִמְנוֹת; (טו) נֹפֶת צוּפִים טוֹב לְבָרִיא וְרַע לְחוֹלֶה הַתְּהִלָּה מוֹעֶלֶת לְחָכָם וַּמַזֶּקֶת לַכְּסִיל; (טז) כֹּבֶד בַּרְזֶל וְנֵטֶל בְּדִיל עֶבֶד חָכָם מֵאֲדוֹנָיו; (יז) דַּבֵּר הַרְבֵּה וְטוֹב מִדַּת חָכָם מְחֻכָּם; (יח) דַּבֵּר מְעַט וְטוֹב מִדַּת חָכָם; (יט) הַרְבֵּה וְרַע רָב־אָדָם מְעַט וְרַע חָכָם בְּעֵינָיו; (כ) כְּסִיל שׂוֹנֵא הַחָכְמָה כִּי מִי יֶאֱהַב אִשָּׁה וּפָנֶיהָ לֹא רָאָה; (כא) כְּסִיל וְתֹף נִשְׁתָּווּ דְּבָרָיו יְצַלְצְלוּ וְלִבּוֹ חָלוּל ⁹;

 

ג. רֵישׁ וְעשֶׁר    🔗

רֵאשׁ וְעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִי (משלי ל').

(א) בִּמְקוֹם הַזָּהָב יִתֵּן קוֹלוֹ אֵי¹⁰ לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תֵאָלֵם; (ב) מַפְתֵּחַ זָהָב פּוֹתֵחַ כָּל הַשְּׁעָרִים וּלְדַל אַךְ שַׁעֲרֵי דְמָעוֹת לֹא נִנְעָלוּ; (ג) בְּיוֹם בָּהִיר הַשָּׁמַיִם בֶּעָבִים יִתְקַדָּרוּ עַל מְרוֹם פִּסְגַּת הָאֹשֶׁר יְרָא מֵאָסוֹן; (ד) חֳלִי רַע בַּתֵבֵל הָאֶחָד יִטְוֶה וְהַשֵּׁנִי יִלְבָּשׁ; (ה) עָרִיץ מַצְלִיחַ וְעוֹשֵׁק עֲנָוִים תַּפּוּחַ־זָהָב¹¹ וְרִמָּה בְקִרְבּוֹ; (ו) אִם אֵין לְךָ כֶסֶף בְּכִיסָךְ יְהִי לְךָ דְבַשׁ בְּפִיךָ; (ז) הֶעָשִׁיר כֶּסֶף מְצֻפֶּה עַל חֶרֶשׂ וְדַל מֵבִין תַּפּוּחַ זָהָב בְּמַשְׂכִּיוֹת בְּדִיל; (ח) אֵין אוֹבֵד בִּלְתִּי אַחֵר יִמְצָא אֵין בּוֹכֶה בִּלְתִּי אַחֵר יִשְׂחָק; (ט) עשֶׁר בְּלִי מִשְׁפָּט בֵּין שְׁתֵּי יָדַיִם ¹² יֵחָלֵק הָאַחַת אוֹסֶפֶת וְהַשֵּׁנִית מְפַזֶּרֶת; (י) חָכָם אֻמְלָל יַרְגִּיז הַשָּׁמַיִם אֱוִיל מַצְלִיחַ הָאָרֶץ בַּל תּוּכַל שְׂאֵתוֹ; (יא) מִי רָאָה גֶבֶר צוֹלֵחַ אוֹהֵב לִקְשֵׁה־יוֹם; (יב) הַמִּסְכֵּנוּת אָמְנָה תְדַכֵּא בְעָלֶיהָ אַךְ עֳנִי הַדַּעַת עַד עָפָר יַשְׁפִּילֵמוֹ; (יג) רַק עַל גֶּשֶׁר זָהָב תַּעֲבֹר אֶל הֵיכְלֵי מוֹשְׁלֵי אָרֶץ; (יד) אִם הַיּוֹם יִשָּׂא לְךָ הָאֹשֶׁר פָּנָיו תִּדְאַג לְיוֹם מָחָר פֶּן יִזְעָפוּ; (טו) אַךְ אַל תַּעֲרוֹץ מִזַּעְמוֹ תֵחַת מֵחֲרוֹנוֹ כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ; (טז) לוּ כָל אִישׁ יַעֲשִׁיר יַחַד יִשְׁתָּווּ וְכֻלָּם לְכִסֵּא יֵשֵׁבוּ; ( יז ) אַיֵּה הַמְּבַשֵּׁל וְּטְבוֹחַ טֶבַח וְהָכֵן וּמִי יָבִיא הָאֹכֶל עַל הַשֻּׁלְחָן; (יח) יֵשׁ אוֹבֵד וּקְשֵׁה־יוֹם לֹא יִמְצָא אַף עֵץ לְהִתָּלוֹת עָלָיו; (יט) יֵשׁ הַצְלָחָה תִּשַּׁק לְפָנִים וְתֶהְדֹּף בְּהֵמָה לְאָחוֹר; (כ) אִם יַצְלִיחֲךָ הַזְּמָן אַלּוֹנִים יִשְׂאוּ לְךָ פֶרִי וּשְׁוָרֶיךָ כְפָרוֹת יֵלֵדוּ; (כא) הַהַצְלָחָה עֲגֻלָּה אוֹפַן בְּתוֹךְ אוֹפָן עַל כֵּן בְּמָקוֹם אֶחָד כַּצֵּל בַּל תַּעֲמֹד; (כב) טוֹב חֵץ־זָהָב אֶחָד מֵאֶלֶף חִצֵּי־בְדִיל; (כג) הַהַצְלָחָה אֵשֶׁת נַאֲפוּפִים תִּפְשַׁע לִבְנָהּ הַלָּן בֵּין שָׁדֶיהָ; (כד) חַיֵּי קְשֵׁה־יוֹם אֲבַעְבֻּעַ פּוֹרֵחַ טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְאַפּוֹ דוֹקְרוֹ;

 

ד. הַכִּילוּת    🔗

וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים (ישעיה ל"ב).

(א ) אֵין אִוֶּלֶת כְּמוֹ חָיֹה דַל וּמוּת עָשִׁיר; (ב) אֹשֶׁר הָעֹשֶׁר רַק בַּאֲכוֹל הַטוֹבָה וְלֹא בְמַרְאֵה עֵינַיִם לְבָד; (ג) רָעָה חוֹלָה עֲלֵי אֶרֶץ אָב¹³ כִּילַי יוֹלִיד בֵּן מְפַזֵּר; (ד) זֶה רוֹבֵץ עַל יָד בְּזֵעַת אַפּוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁבַב לִבּוֹ; (ה) וְזֶה הוֹנוֹ מֵהֶבֶל בְּמֹאזְנֵי תַאֲוָתוֹ יַעֲלֶה; (ו) הַכִּילַי יֹאבֶה לָלֶכֶת עֲרִירִי וְהוּא גַם הוּא יִירַש אוֹתוֹ; (ז) בְּחַיֵּי הַכִּילַי אוֹצְרוֹתָיו קְבוּרִים וּבְהִקָּבְרוֹ הֵמָּה מִן הָאָרֶץ כְּעֵשֶׂב יָצִיצוּ; (ח) הַכִּילַי דוֹאֵג עַל הוֹנוֹ¹⁴ כְשֶׁלּוֹ וּמִמֶּנּוּ לֹא יֹאכַל כְּאִלּוּ הָיָה לְזָר; (ט) הַכִּילַי טוֹב לְכַסְפּוֹ רַע לַאֲנָשִׁים מַר לְנַפְשׁוֹ וּמָתוֹק לְיוֹרְשָׁיו; (י) בִּנְוֵה כִילַי שׁוֹרֶרֶת תּוּגָה בְּבֵית נָדִיב מְרַקֶּדֶת הַשִּׂמְחָה;

 

ה. הָאִשָּׁה    🔗

מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי י"ח).

וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָׁה (קהלת ז').

(א) אֵין שָׁלוֹם בַּבַּיִת אֲשֶׁר הַקּוֹרְאָה דוֹגֶרֶת וְהַקּוֹרֵא כְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו; (ב) אוֹי לוֹ לַבַּיִת כִּי יִשָּׂא עֹל מְרִיבַת אִישׁ וְאִשְׁתּו; ׁׁ(ג) בְּהוֹסִיף הָאִשָּׁה הַבֵּט אֶל הַמַּרְאָה כֵן תַּרְבֶּה שְׁאִיָּה בַבַּיִת וּבְיָדֶיהָ תֶּהֶרְסֶנּוּ; (ד) רַבִּים חַלְלֵי חִצֵּי הָאַהֲבָה מֵחַלְלֵי זִקֵּי אֵשׁ וָמָוֶת; (ה) מָאוֹר מַתְעֶה יְפִי הָאִשָּׁה הוֹלֵךְ לְנֹגַהּ זַרְחוֹ עַד צַוָּאר יִשָּׁקַע בְּבוּץ הַמְּצוּקָה; (ו) זָקֵן הַנּוֹשֵׂא נַעֲרָה יַקְדִּישׁ אֶת הַמָּוֶת בֵּין קְרוּאֵי חֻפָּתוֹ; (ז) אִשָּׁה רָעָה זְאֵב עֶרֶב מַחֲלִיף עוֹרוֹ וְלֹא טִבְעוֹ; (ח) מְחַרְחַר מְדָנִים בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ דוֹחֵק אֶצְבָּעוֹ בֵּין צִיר לְדָּלֶת; (ט) עַלְמָה לְאִישׁ זָקֵן אֱגוֹז קָשֶׁה לְשֵׁן רוֹעָה; (י) אֲשֶׁר לֹא יִקַּח אִשָּׁה לֹא יִמְצָא גַם טוֹב גַּם רָע; (יא) כִּי תִבְחַר לְךָ אֵשֶׁת נְעוּרִים בִּין תָּבִין אֵת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ; (יב) עִם טוֹבַת לֵב בַּשָּׁמַיִם מוֹשָׁבֶךָ וְעִם רָעַת רוּחַ שְׂעִירִים יְחַבְּקוּךָ; (יג) רְצוֹנְךָ לַחֲזוֹת הַשִּׁנּוּי בְּמַרְאֵהוּ הַטִּבְעִי רְאֵה הָאִשָּׁה¹⁵ ; (יד) בְּמוֹת אֵשֶׁת מְדָנִים אֶבֶן מַעֲמָסָה נָגֹלָּה מִלֵּב בַּעְלָה; (טו) מִשְׂרָה בְּיַד אִשָּׁה הַתְחָלָה בְּלִי קֵצֶה; (טז) אִישׁ דָּבֵק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד אַךְ הַנְּפָשׁוֹת שְׁתַּיִם אוֹ אָלֶף; (יז) חוֹשֵׁק בְּאִשָּׁה מְבִישָׁה מֵעֵץ וָאֶבֶן יַעֲשֶׂה לּוֹ פָסֶל; (יח) אֵשֶׁת מִדְיָנִים רוּחַ סְעָרָה בַבָּיִת וּבְמוֹתָהּ תָּקוּם הַסְּעָרָה לִדְמָמָה; (יט) אִשָּׁה יָפָה בַעֲלַת מְדָנִים מִיַּד אֵל גֵּוָהּ וּמֵהַשָּׂטָן נִשְׁמָתָהּ; (כ) מַעֲשֵׂה הָאִשָּׁה כַאֲשֶׁר תַעֲשֶׂינָה הַדְּבוֹרִים תִּתֵּן נֹפֶת צוּפִים גַּם כְּאֵב וּמַחַץ;

 

ו. הָאַהֲבָה    🔗

מַה יָפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים (ש"ה ז').

(א) רֵעַ חָנֵף נִדְמֶה לְצֵל מִדֵּי זְרוֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ יִתְרָאֶה; (ב) הָאֵש וְהָאַהֲבָה לֹא יִבְעֲרוּ תָמִיד בִּלְתִּי מַפּוּחַ; (ג) גֵּאָה וְאַהֲבָה יַחַד בַּל תִּשְׁכּוֹנָה בְּקוּם הָאַחַת תִּפּוֹל הַשֵּׁנִית; (ד) הָאַהֲבָה תְּחַבֵּר שְׁנֵי לְבָבוֹת אוּלָם הָאֵמוּן לְבַדּוֹ מַחֲזִיקָם יָחַד; (ה) רֵעַ חָדָשׁ עָסִיס מִגַּת יָשָׁן אַלּוּף נְעוּרִים; (ו) רָב־אָדָם יָנוּד לְצָרַת רֵעֵהוּ וְעוֹזְרוֹ בִמְאוֹדוֹ אִישׁ אֱמוּנִים; (ז) הַחֶשֶׁד רַעַל הָאַהֲבָה וְהָאֱמוּנָה שִׁקּוּי עַצְמוֹתֶיהָ; (ח) הַבַּיִר לְעֵת בַּצֹּרֶת יִבָּחֵן וְהָרֵעַ לְעִתּוֹת בַּצָּרָה; (ט) מַה נָּקֵל מַשָּׂא הַמְּצוּקָה בֵּין שְׁנֵי אֹהֲבִים חֲלוּקָה; (י) טוֹב רֵעַ קָרוֹב אֶחָד מֵאַחִים רְחוֹקִים מֵאָה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ; (יא) יָצוֹק מַיִם עַל זֶפֶת בּוֹעֵרָה כַּבּוֹת בְּתוֹכְחוֹת מוּסָר אַהֲבָה עַזָּה כַמָּוֶת; (יב) שׁוֹאֵל בִּלְתִּי נֶעֱנֶה אוֹהֵב בִּלְתּי נֶאֱהָב; (יג) בְּחוּט דַּק תִּמְשׁוֹךְ הָאַהֲבָה וְּבְמַזְמֵרוֹת בַּל תְּנַתֵּק עֲבוֹתֶיהָ; (יד) הָאַהֲבָה וְהַהַצְלָחָה בְמָקוֹם אֶחָד לֹא תִשָּׁאַרְנָה כְמוֹ הַיָרֵחַ תִּשְׁתַּנֶּנָּה וְתִתְחַדֵּשְׁנָה; (טו) אוֹהֵב אַךְ נַפְשׁוֹ לֹא יֵאָהֵב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ לֹא יֶאֱהָב¹⁶; (טז) נִפְלַאֲתָה אַהֲבַת נָשִׁים מִכָּל עֵצָה וּתְבוּנָה; (יז) תְּעַוֵּר פִּקְחִים וּתְסַלֵּף הַבִּינָה וְכָל שׁוֹגֶה בָהּ לֹא יֶחְכָּם; (יח) גּוֹמֵל חֶסֶד אִישׁ רֵעִים וְשׁוֹנֶה בְדָבָר לְהַזְכִּירֵהוּ מַפְרִיד אַלּוּף¹⁷; (יט) הִתְרוֹעֵעַ אֶת חָכָם תֶּחְכַּם ¹⁸ בְּאַחֲרִיתֶךָ וּבְמוֹשַׁב לֵצִים תָּלִיץ גַּם אָתָּה; (כ) אַל תִּבְטַח בְּאָח עָקוֹב ¹⁹ יַעֲקֹב שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִיךָ מֵאוֹיֵב נֶהְפַּךְ לְאוֹהֵב; (כא) לַשָּׁוְא תְּבַקֵּשׁ אַהֲבָה בְרָחוֹק אוֹ בְקָרוֹב כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְלִבָּם²⁰ יִמְצָאוּנְהָ; (כב) אֵין בֵּין אוֹהֵב בִּלְתִּי מֵיטִיב לְאוֹיֵב בִּלְתִּי מֵרַע כִּי אִם הַשֵּׁם לְבַדּוֹ; (כג) בְּכָל עֵת אוֹהֵב מָהִיר הָרֵעַ וּבַצָּרָתָה יִתְנַהֵל לְאַט עַל גַּב הַחֹמֶט; (כד) הָרַע בְּאוֹיְבִים לֵב־אוֹיֵב עִם פְּנֵי־אוֹהֵב; (כה) צֵל בְּלִי גוּף אוֹהֵב בִּלְתִּי נֶאֱהָב²¹; (כו) אֵין פִּי מָחוֹט צַר לְאֶלֶף אוֹהֲבִים וְאֵין מֶרְחַב הַתֵּבֵל דַי לִשְׁנֵי אוֹיְבִים; (כז) כֹּל הָרֵעַ לְדוֹבְרֵי שְׁקָרִים וְשׂוֹנְאֵי דוֹבֵר־אֱמֶת רַבִּים; (כח) חָזִיתָ אִישׁ אוֹהֵב אַךְ נַפְשׁוֹ בְמַחֲשַׁכִּים גַּלְמוּד יַהֲלוֹךְ אַל תָּבֹא רְנָנָה²² בוֹ; (כט) הַיְדִידוּת חַיֵּי הָאָדָם וּבְמֵתִים חָפְשִׁי אִישׁ מִתְבּוֹדֵד בְּאֵין רֵעַ; (ל) קוֹנֶה רֵעִים בַּיַּיִן תָּפוּג הַמִּשְׁתֶּה²³ תָפוּג הָאַהֲבָה; (לא) רֵעִים לֹא בְמִסְפָּר אַךְ בְּמִשְׁקָל תִּבְחָר; (לב) יֵשׁ אוֹהֲבִים כְּצֵל הַמַּעֲלוֹת בִּפְנוֹת הַשֶּׁמֶשׁ יָשׁוּבוּ אֲחֹרַנִּית;

 

ז. הַחֲרִיצוּת וְהָעַצְלוּת    🔗

בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה (קהלת י').

וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ (משלי י"ב).

(א) הַחֲרִיצוּת²⁴) חַיִּים וְהָעַצְלוּת מָוֶת וּבָחַרְתָּ בַחַיִּים בְּטֶרֶם תָּמוּת; (ב) הָעַצְלָה שִׁפְחַת הַמִּסְכֵּנוּת וְאֵם הַפֶּשַׁע גָּרֵשׁ הָאָמָה וְאֶת בְּנָהּ וְתֵצֵא גַם הַגְּבִירָה; (ג) לְכָל עֲבוֹדָה שָׂכָר וְאֵין פְּעֻלָּה בְלִי גְמוּל; (ד) בְּכָל יוֹם חַג לְהֶעָצֵל וְחַג הֶחָרוּץ עֵת לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה; (ה) הֱוֵה חֹמֶט בְּעֵצָה וּבֶן־רֶשֶׁף בְּמַעֲשֶׂה; (ו) עֲשֵׂה מְלַאכְתְּךָ מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב כִּי גַם הַמַּיִם יִבְאֲשׁוּ אִם יִרְגָּעוּ; (ז) הַחֲרִיצוּת תְּמַלֵּא אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְהָעַצְלוּת תַּעֲלֶה צַחֲנָה וְרָקָב בְּעַצְמוֹתֶיךָ; (ח) הַחֲרִיצוּת יְמִין הַהַצְלָחָה וְהַסֶּפֶק ²⁵ בִּמְעַט שְׂמֹאלָהּ; (ט) מִבִּלְתִּי עֲשׂוֹת כָּל מְאוּמָה יְלֻמַּד לִפְעוֹל עָמָל וָאָוֶן; (י) עוֹכֵר בֵּיתוֹ אוֹהֵב מִטָּתוֹ חוֹמֵס שְׁאֵרוֹ טוֹמֵן יָדוֹ בַּצַּלָּחַת; (יא) רַב־מְלָאכוֹת מְעַט־בְּרָכוֹת וְהַחֲרִיצוּת תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ; (יב) עֲבוֹד בַּלֶּחֶם וְאַחַר תֹּאכַל בָּשָׂר; (יג) מְעַט עִם מְעַט יַעֲשֶׂה רָב אַף²⁶ ) נֵטֶף גֶּשֶׁם יַעֲשֶׂה חֹר בָּאָבֶן; (יד) אֵין מַכְבִּיד עֲבוֹדָה עַל רֵעֵהוּ כְעָצֵל נֶהְפַּךְ לְחָרוּץ; (טו) הַזְּמָן הוּא הַיָּקָר בַּכֹּל וּמִי יוֹדֵעַ חִין עֵרֶךְ רָגַע; (טז) אַל תֶּאֶהַב שֵׁנָה כִּי הַיָּשֵׁן חַי בְּאֵין חַיִּים מֵת בְּאֵין מָוֶת; (יז) עֶבֶד מֵבִישׁ יֶאֱהַב אַךְ אָז אֲדוֹנָיו אִם שִׁבְעָה חַגִּים בַּשָּׁבוּעַ יִזְקוֹפוּ; (יח) טוֹב לִקְרוֹעַ הַנְּעָלִים מִקְּרוֹעַ שִׂמְלַת הַמִּשְׁכָּב; (יט) הַפְּרִי אַף אִם יְבֻכַּר לֹא יִפּוֹל עַל פִּי הָאוֹכֵל; (כ) קוּץ בִּזְמָן מַחֲלַת נֶפֶשׁ וַאֲרוּכָתָהּ תַּעֲלֶה עֲבוֹדָה;

 

ח. הַשֶּׁקֶר וְהַמִּרְמָה    🔗

כְּמִתְלַהְלַהּ הַיוֹרֶה זִקִים חִצִים וָמָוֶת כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ (משלי כו).

(א) יְרֵא מִרְמָה אִישׁ מִרְמָה וְאָדָם יָשָׁר נוֹתֵן אֵמוּן; (ב) רָב־אָדָם יַטִּיפוּ דְבַשׁ מִשִּׂפְתוֹתֵיהֶם וְיִשְׁפְּכוּ מְרֵרָה מִלִּבּוֹתֵיהֶם; (ג) אִישׁ חָנֵף יְהִי רֵעַ אִם הָאָבִיב יַשִּׂיג הַסְּתָו; (ד) אִם רְצוֹנְךָ לִחְיוֹת רַק עִם יְשָׁרִים וּתְמִימִים לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּבַקֵּשׁ לְךָ מָעוֹן בְּמִדְבַּר שְׁמָמָה; (ה) מְרַמָּךְ פַּעַם²⁷ אִישׁ אָוֶן מְרַמָּךְ פַּעֲמַיִם אֲשָׁמָךְ בְּרֹאשָׁךְ; (ו) אֱנוֹשׁ בְּפֶה מָתוֹק וְלֵב מַר תַּפּוּחַ מְתֻלָּע²⁸ וִיפֵה מַרְאֶה; (ז) אִם אֵינְךָ מוֹצֵא אֵמוּן בָּאָדָם בַּקְּשֵׁהוּ בַכָּלֶב; (ח) אִישׁ מִרְמָה מְאַחֵז עֵינַיִם מַרְאֶה זָהָב וְהִנֵּהוּ דֹמֶן; (ט) הַשּׁוּעָל לֹא יְהַלֵּל הָעוֹרֵב אִם לֹא בַּעֲבוּר חֲטוֹף הַגְּבִינָה²⁹ ; (י) שׁוּעָל³⁰ אַךְ בְּרֵעֵהוּ תִלְכּוֹד אִישׁ מִרְמָה אַךְ בְּעָרְמָה תוֹקִישׁ; (יא) הַשֶּׁקֶר אֲבִי הַחוֹנֵף אוֹתוֹ וְאֶת בְנוֹ תִּשְׁחַט בְּיוֹם אֶחָד; (יב) שֶׁקֶר אֶחָד יִתָּמֵךְ בְּשִׁבְעָה שְׁקָרִים אֲחֵרִים; (יג) יֵשׁ עָלָה עַל פִּסְגַּת סֻלַּם הַשֶּׁקֶר אֲשֶׁר בְּלִי רַצֵּץ מוֹחוֹ לֹא יֵרֵד מִמֶּנּוּ; (יד) הָרְכִילוּת אֲהוּבָה וְהָרוֹכֵל שָׂנוּא; (טו) הֶחָנֵף כֶּחָתוּל יְלַחֵךְ גֶּבֶר וּבְאַחֲרִיתוֹ יִשְׂרְטֶנּוּ שָׂרֶטֶת עַד³¹ שְׁפָךְ דָּם; (טז) בְּנִי יְרָא מֵרָעֵי בְנֵי אָדָם וְהִשָּׁמֵר מִטּוֹבֵיהֶם; (יז) לָשוֹן רְמִיָּה דוֹקֶרֶת וּמוֹחֶצֶת מֵאֶלֶף חַרְבוֹת פִּיפִיוֹת;

 

ט. רֶשַׁע כֶּסֶל    🔗

אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ (קהלת ז).

(א) חַבּוּרָה בְּאֵין מַכְאוֹב רֶשַׁע בְּאֵין עֹנֶשׁ; (ב) לֶהָבָה בִּלי עָשָׁן צְדָקָה בְּלִי קִנְאָה; (ג) אֵין גִּבּוֹר כְּמוֹ נְקִי־חֵטְא וְאֵין חַלָּשׁ כְּמוֹ עוֹשֶׂה־עָוֶל; (ד) בְּהָרִים הֶחָמָס אֶת רֹאשׁוֹ הַצֶּדֶק צוֹלֵעַ³² עַל יְרֵכוֹ; (ה) בִּרְצוֹת הָרֶשַׁע לִישׁוֹן וְהַפֶּשַׁע לָנוּחַ יִתְכַּסּוּ³³ בְמַסְוֵה הַצֶּדֶק וּצְעִיף הַתּוּשִׁיָה; (ו) לוּ בְמֵצַח כָּל־אָדָם פִּשְׁעוֹ יֵחָרֶת לֹא יָרִים אִישׁ אֶת רֹאשׁוֹ; (ז) הוֹכַח לַצַּדִּיק וְיוֹסִיף צֶדֶק עֲנוֹש לְרָשָׁע וְיַכְפִּיל רִשְׁעוֹ; (ח) אַף אִם הַשֶּׁקֶר נְכֵה רַגְלַיִם עַד מְהֵרָה יָרוּץ כְּגִבּוֹר אֹרַח וּבְכָל זֹאת יַדְבִּיקֵהוּ הַצֶּדֶק בְּאַחֲרִיתוֹ; (ט) אֵין מְעַוֵּת יוֹתֵר מֵאִישׁ מְמָאֵן לְהוֹדוֹת כִּי עִוָּה; (י) בּוֹנֶה בֵיתוֹ בְדָמִים אֲבָנִים מְאַסֵּף לְקִבְרוֹ; (יא) עִוֵּר מֵאִיר לַאֲחֵרִים וְהוֹלֵךְ בָּאֲפֵלָה מוֹרֶה צְדָקָה וְיָדָיו לֹא תַעֲשֶׂינָה תוּשִׁיָּה; (יב) אֵין תּוֹעֶלֶת הָאֱמֶת רַבָּה כְגֹדֶל נֵזֶק אֱמֶת מְדֻמָּה; (יג) נוֹקַשְׁתָּ בֵין זְאֵבֵי עֶרֶב עֲשֵׂה זֹאת אֵיפוֹא וְהִנָּצֵל הָמֹה תֶהֱמֶה כְמוֹהֶם; (יד) בְּהַצְלִיחַ הָרָשָׁע דַּרְכּוֹ הַצַּדִּיק נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל; (טו) טוֹב כִּי נַחְפְּשָׂה וְנַחְקוֹרָה בִדְרָכֵינוּ לָתֶת לָנוּ דִין וְחֶשְׁבּוֹן מִמַּעֲשֵׂה יָדֵינוּ; (טז) מוֹקֵשׁ אָדָם כִּי גַם יַחַשׂ גַּם צֶדֶק בִּלְעֲדֵי עשֶׁר לֹא יְסֻלָּאוּ; (יז) רְסִיס חֹמֶץ בְּיֶקֶב יָיִן כֶּתֶם פֶּשַׁע בְּתָם־דָּרֶךְ; (יח) דַּלְיוֹ שׁוֹקַיִם מֵעֹנֶשׁ פִּסֵּחַ אַף גַּם זֹאת בֹּא יָבֹא לֹא יְאַחֵר;

 

י. הֶבֶל הָעוֹלָם    🔗

רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשוּ תַּחַת הַשָּׂמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הָבֶל וְּרעוּת רוּחַ (קהלת א').

(א) שֶׁקֶר אֹשֶׁר הַתֵּבֵל וְהֶבֶל הַצְלָחַת הַזְּמָן חָכְמָה יִרְאַת אֱלֹהִים הִיא תִתְהַלָּל; (ב) הַצְּחוֹק לֹא יַאֲרִיךְ הַהַצְלָחָה בַּעֲלַת־כְּנָפָיִם; (ג) יֵשׁ רֶגַע בְּעֹנֶג יְסַבֵּב חַיֵּי יָגוֹן גַּם זֶה רַע וָמָר; (ד) כָּל תַּעֲנוּג שׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו אַל תֵּרֶב לַהֲנִיעֵהוּ פֶּן תִּדְלָחֵהוּ; (ה) הַתֵּבֵל הֵיכָל עִם קִנִּים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִישִׁיִּם; (ו) הַזְּמָן סֻלָּם וְּבֵני הָאָדָם בְּלוּלִים יְרוֹצֵצוּ זֶה עוֹלֶה וְזֶה יוֹרֵד; (ז) בַּעֲלוֹתְךָ מַעְלָה אִישׁ בַּל יַעְזְרֶךָּ בְּרִדְתְּךָ מַטָּה מִכָּל עֵבֶר תֵּהָדֵף וּמִכָּל פִּנָּה תִדָּחֵף; (ח) הָאָדָם יָקוּץ בַּטּוֹב וִיבַקֵּשׁ הַנָּעִים יִמְצָא הָרַע וִיקַבְּלֵהוּ פֶּן יוּכְרַח לְקַבֵּל הַיּוֹתֵר רָע; (ט) אִם לֹא תְחַבֵּק מִקְרֶה טוֹב לְעֵת מְצוֹא לַשָּׁוְא תְבַקְּשֵׁהוּ אַחֲרֵי אֲשֶׁר פָּנָה לְךָ עֹרֶף; (י) שׁוֹשׁנָּה מָצָאתָ הָרִיחַ³⁴ לְאַט פֶּן יֵחָטְמוּ נְחִירֵי־אַפֶּךּ וְתִלְאֶה לְהָרִיחַ; (יא) כֵּן נַחַת דֶּשֶׁן מָצָאתָ הִתְעַנֵּג דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וְקַצְתָּ בֹו; (יב) אֱזוֹר כַּגֶּבֶר חֲלָצֶיךָ לִקְרַאת הַמִּקְרֶה כִּי הָאָסוֹן יְפוֹזֵז זְרוֹעֵי יָדֶיךָ; (יג) אַל תְּהַלֵּל יוֹם בְּטֶרֶם יָבוֹא הָעֶרֶב³⁵ אַל תְּאַשֵּׁר חַיֶּיךָ בְּעוֹד לֹא מַתָּה³⁶; (יד) הַזְּמָן כְּנָחָשׁ מַחֲלִיף עוֹרוֹ בְּכָל שָׁנָה; (טו) גַּם הַצַּדִּיק גַּם הָרָשָׁע אַךְ פָּחֹד יִפְחֲדוּ זֶה מִגְּמוּל יָדָיו וְזֶה מִכָּל פֶּגַע וּמִקְרֶה; (טז) הַתֵּבֵל כְּמוֹ כַף מֹאזְנַיִם בָּהּ יֵרֵד הַכָּבֵד וְיַעַל הַקַּל; (יז) הַזְּמָן יוֹצֵר כֹּל וּמְכַלֶּה כֹּל לַזְּמָן כֹּל וְלַכֹּל זְמָן; (יח) תַּעֲנוּגֵי הַתֵּבֵל מָטָר סוֹחֵף לֹא יַשְׁאִירוּ כִּי אִם טִיט וָרֶפֶשׁ; (יט) אֵין אִישׁ מְאֻשָּׁר בָּאָרֶץ יְדַמֶּה כִּי אֵין מְאֻשָּׁר מִמֶּנּוּ; (כ) הַזְּמָן שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב וּרְגָעָיו חָחֵי כָּתֶם; (כא) מְלֹא כָּל הָאָרֶץ יָגוֹן אַשְׁרֵי³⁷ הָאִישׁ יִמְצָא גַם מְעַט שָׂשׂוֹן; (כב) הַתֵּבֵל תַּרְבֶּה לוֹ לְהַצְמִיחַ קִמּוֹשׁ וָחוֹחַ מִשּׁוֹשַׁנָּה וַחֲבַצָּלֶת; (כג) הַתַּעֲנוּג שׂוֹנֵא הָרָב תָּקוּץ בּוֹ כָּל עוֹד תּוֹסִיפֶנּוּ;

 

יא. אִמְרֵי בִינָה    🔗

לָתֵת לִפְתָאִים עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה (משלי א')

(א) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה תָּמִיד יִשְׁתַּנּוּ וְהָרְבִיעִית כַּצֵּל לֹא תַעֲמֹד; (ב) חַכְלִילוּת הַשּׁוֹשַׁנָּה חֵן בְּעֵינֵי נָדִיב הַצְלָחַת הָאָדָם וְאַהֲבַת נָשִׁים; (ג) שְׁלֹשָה הֵמָּה הָרוֹפְאִים הַטּוֹבִים בַּתֵּבֵל הַטֶּבַע הָעֵת וְהַסֵּבֶל; (ד) שְׁלשָׁה הֵמָּה הָאוֹפַנִּים עָלֵימוֹ יָסֹבּוּ כָל מַעֲשֵׂי אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו הַבֶּצַע הַכָּבוֹד וְהַקִּנְאָה; (ה) שְׁלשָׁה הֵמָּה מַשָּׂא לַעֲיֵפָה וְהָרְבִיעִי יְחַבֵּל חֶבֶל נִמְרָץ; (ו) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה בְּאֵין תַּאֲוָה נִהְיָה; (ז) הָסֵב עַל הַמִּטָּה כְּדֶלֶת עַל צִירָהּ³⁸ בְּאֵין תְּנוּמָה בְּעַפְעַפָּיִם; (ח) שָׁרֵת רֵעֵהוּ וְלֹא יִכָּשֵׁר בְּעֵינָיו אָכוֹל וְשָׁתֹה וְתַאֲוָה אָיִן; (ט) מִשְּׁתַּיִם הַצִּילֵנִי שָׁאַלְתִּי מֵאֱלֹהִים מֵעָנִי יַעֲשִׁיר וּמֵעָשִׁיר יִדַּל; (י) בַּעֲבוּר שָׁלשׁ תִּרְעַשׁ הַתֵּבֵל וּבַעֲבוּר אַרְבַּע עַמּוּדֵי הָאָרֶץ³⁹ יְרוֹפָפוּ; (יא) בַּעֲבוּר נָבָל כִּי יַעֲשִׁיר בַּעֲבוּר כְּסִיל חָכָם בְּעֵינָיו; (יב) בַּעֲבוּר אֵשֶׁת נִאוּפִים כִּי תֵאָהֵב וּבַעֲבוּר מִתְעַשֵּׁר וּבְבֵיתוֹ אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה; (יג) שְׁנַיִם הֵמָּה בַּחֲרָדָה יְבַלּוּ יְמֵיהֶם וְהַשְּׁלִישִׁי תָמִיד קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו; (יד) עָשִׁיר מִתְרוֹשֵׁשׁ רָשׁ מִתְעַשֵּׁר וְחוֹטֵא מִתְקַדֵּשׁ; (טו) שָלשׁ הֵנָּה לַשָּׁוְא יְבֻקְּשׁוּ וְאַרְבַּע בַּל תִּמָּצֵא; (טז) טוֹבָה מִכִּילַי צְנִיעוּת בַּקְּדֵשָׁה דָגִים בַּיַּבָּשָׁה וְחָכְמָה בְּאִשָּׁה; (יז) חֲמִשָּׁה אֵין לָהֶם תְּקָנָה חֶבְרָה שֶׁתִּתְעָרֵב בָּהּ רְכִילוּת; (יח) הַדַּלּוּת שֶׁתִּתְחַבֵּר בָּהּ עַצְלוּת שִׂנְאָה הַבָּאָה מִקִּנְאָה; (יט) חוֹלֶה שֶׁתִּתְעוֹרֵר בּוֹ זִקְנָה וּבָחוּר שֶׁנָּשָׂא זְקֵנָה; (כ) שְׁנַיִם הֵמָּה מֵהִשְׁתַּנּוֹת לֹא יִשְׁבּוֹתוּ הַמַּיִם וְהַנָּשִׁים; (כא) שְׁלשָׁה הֵמָּה הַצְּרִיכִים תָּמִיד לָלֶכֶת צְמָדִים וְלֹא יִתְפָּרָדוּ; (כב) שִׂמְחַת־לֵבָב עִם רֵעַ־נֶאֱמָן אִשָּׁה יָפָה וָחֳלִי כֶתֶם יְדִיד יָקָר וְיַיִן־חֶמֶר; (כג) שְׁלשָׁה הֵמָּה עַמּוּדֵי הַמִּשְׁתֶּה אֹכֶל מַשְׁקֶה וָרֵעַ; (כד) שְׁלשָׁה הֵמָּה מְגַלִּים מֶזֶג הָאָדָם מִקְרֶה רָע שָׁמוֹעַ קְלוֹנוֹ וְּמצוּקַת הַזְּמָן; (כה) שְׁנַיִם הֵמָּה מוֹשְׁלִים בַּתֵּבֵל וּבִלְעֲדֵי הַשְּׁלִישִׁי לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ; (כו) מִקְרֵה הַזְּמָן אַהֲבַת נָשִׁים וּבֶצַע כָּסֶף; (כז) שְׁנַיִם הֵמָּה בַל יֵאָמֵנוּ אוֹהֵב כִּי יְהַלֵּל וְשׂוֹנֵא כִי יוֹצִיא דִבָּה.

 

יב. הַתִּקְוָה    🔗

וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ (ישעיה מ’ׂׂׂ).

(א) בְּיוֹם צָרָה הִכּוֹן לְרָעָה וְקַוֵּה לְטוֹב; (ב) נֶפֶשׁ עֻפְּלָה תֶּאֱהַב הֶעָתִיד מִן הַהֹוֶה; (ג) הַתִּקְוָה תִּיצַר⁴⁰ יָמִים בָּאִים טוֹבִים מֵרִאשׁוֹנִים וְהַזּמָן מַרְאֶה הַהֶפֶך; (ד) הַתִּקְוָה תְּכַלְכֵּל אֶת הָאֻמְלָל כַּאֲשֶׁר יַחֲלוֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל; (ה) הַתִּקְוָה⁴¹ בַּצָּרָתָה מֵיתָר אָרוֹךְ בֹּו יִמָּשֵׁךְ רָב־אָדָם עַד עֶבְרֵי פִי פָחַת; (ו) לֹא יִטְעוֹם הָאָדָם מֵאֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ כַאֲשֶׁר יִתְעַנֵּג מֵאֲשֶׁר יוֹחִיל אֵלָיו; (ז) הֶעָבָר וְהֶעָתִיד יִתְרָאוּ טוֹבִים מִן הַהֹוֶה גַּם זֶה הָבֶל; (ח) מַכְאוֹב גֵּו חוֹמֵד כֹּל חוֹלַת־נֶפֶשׁ מְקַוָּה דְבָרִים נִמְנָעִים; (ט) כַּלְכֵּל בְּטוּב־לֵב הָרָעָה אֲשֶׁר אֵין לְאֵל יָדְךָ לְהִמָּלֵט מִמֶּנָּה⁴² ); (י) מוֹשִׁיעַ רֵעֵהוּ בְעֵת צָרָה מַלְוֶה יְיָ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית; (יא) מִי יְבַקֵּשׁ הַמִּגְבַּעַת אִם רֹאשׁוֹ בְחֶרֶב נָפַל; (יב) נַחֲלָה רָאמוֹת וְגָבִישׁ בְּרֵאשִׁיתהּ קִמּוֹשׁ וְחוֹחַ בְּאַחֲרִיתָהּ; (יג) יֵשׁ הַצְלָחַת אָדָם תַּצְעִידֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת; (יד) אֵין קְשֵׁה־יוֹם בְּתֵבֵל יוּכַל לֵאמֹר אֵין לִי אוֹיְבִים; (טו) הַשָּׁעָה הַמְשַׂחֶקֶת לְךָ הַיּוֹם אוּלַי תְּבַכֶּה⁴³ אוֹתְךָ מָחָר;

 

יג. הַשִּׂמְחָה    🔗

לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְִשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה (קהלת ב').

(א) שִׁירֵי מִינִים וְעוּגָב לֹא יָקֵלוּ מַכְאוֹב שֵׁן רוֹעָה; (ב) שִׂמְחַת טוּב־לֵב שִׂמְחָה שִׂמְחַת כִּנּוֹר וְנֵבֶל אִוֶּלֶת; (ג) יֵשׁ צוֹהֵל וְלִבּוֹ שָׁמֵם הַפֶּה מְשׁוֹרֵר וְהַקֶּרֶב בּוֹכֶה; (ד) יֵשׁ מִדֵּי הַשִׂמְחָה בַבַּיִת מְכַרְכֶּרֶת לַפֶּתַח הָאָסוֹן רוֹבֵץ; (ה) יֵשׁ דּוֹמֶה בְשִׂמְחָתוֹ לְפַרְעוֹשׁ רוֹקֵד בְּאֹזֶן אָדָם; (ו) הַשִּׂמְחָה בְסַאְסְאָה תְכַלְכֵּל הַחַיִּים וּבִלְעָדֶיהָ הַתֵּבֵל חֲצַר־מָוֶת; (ז) מַיִם עֲכוּרִים לֹא יִשְׂאוּ פָנִים לְפָנִים וְרוּחַ נְכֵאָה לֹא יִהְיֶה רֵעַ נֶאֱמָן; (ח) טוֹב אֹהֶל קֵדָר וְשִׂמְחָה בוֹ מֵהֵיכַל מֶלֶךְ וְתוּגָה בוֹ; (ט) שִׂמְחַת נֶפֶשׁ אַחַת לֹא תַשִּׂיג נָחַת וְחֶבְרַת רֵעִים נֶאֱמָנִים חֶדְוָה; (י) גּוֹזֵל הַיַּיִן שׁוֹתֵהוּ בְּלִי שָׂמוֹחַ;

 

יד. הַקִּנְאָה    🔗

וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה (משלי י"ד).

(א) הַמְקַנְּאִים יָמוּתוּ אַךְ לא הַקִּנְאָה כָּל יְמֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ; (ב) מְרִיבִים אוֹדוֹת אֵשׁ אַחַת⁴⁴ שְׁנֵיהֶם יֵעָשֵׁנוּ אֲבָל לֹא יֵחָמוּ; (ג) הַמְקַנֵּא גָּרוּעַ מֵעוֹרֵב זֶה אוֹכֵל אַךְ בְּשַׂר פְּגָרִים וְזֶה טוֹרֵף חָי; (ד) אֲבִי הַקִּנְאָה עִוֵּר וְהִיא בַּת אֶלֶף עֵינָיִם; (ה) מֶה רַע גּוֹרַל הַמְקַנֵּא מִמִּשְׁמַן־זָרִים יֵרָזֶה בְשָׂרוֹ; (ו) בְּמוֹתְךָ יִמְעַט מִסְפַּר מְקַנְאֶיךָ וְיִרְבּוּ מוֹצִיאֵי דִבָּה אַחֲרֶיךָ; (ז) הַקִּנְאָה קְשַׁת הַכַּפָּרָה⁴⁵ מִן הַשִּׂנְאָה; (ח) אִם דְּבַש לָךְ הִשָּׁמֵר מֵעֲקִיצַת דְּבוֹרִים; (ט) הַמְקַנֵּא לֹא יִטְרוֹף בְּשַׂר אַחֵר רַק יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ; (י) אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ מְעַט אֵינֶנּוּ עָנִי אוּלָם אֲשֶׁר יַחְמֹד הַרְבֵּה הוּא מִסְכֵּן; (יא) הַמְקַנֵּא רוֹצֶה לְכַבּוֹת אוֹר אַף אִם בִּמְרוֹם שָׁמַים הִנֵּהוּ;

 

טו. הַיַּלְדוּת וְהַזִּקְנָה    🔗

כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַׁחֲרוּת הָבֶל (קהלת י"א).

(א) עֶלֶם בֵּין יְשִׁישִׁים יִפְתַּח הָאֹזֶן וְיִסְגּוֹר הַפֶּה; (ב) שַׁחֲרוּת הָאָדָם שַׁחַר יוֹמוֹ בּוֹ יַעֲמוֹל בַּעֲבוּר הָעָרֶב; (ג) טוֹבָה עֲצַת הַזָקֵן מִמַּעֲשֵׂה הַיָּלֶד⁴⁶; (ד) כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הֲמוֹנִי זָקֵן סוֹתֵר וְיֶלֶד בּוֹנֶה נִשְׁתָּווּ; (ה) הַשַּׁחַף גַּם כִּי יַזְקִין יְשׁוֹרֵר זִמְרָתו אֲשֶׁר שָׁר בִּימֵי נְעוּרָיו; (ו) בֵּן עַיִר פֶּרֶא יִוָּלֵד לְאָבִיו כְּמוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה; (ז) יַכְאִיבֵהוּ אִם יַכְרִיתֵהוּ וְיוֹסִיף עֶצֶב אִם יַנִּיחֵהוּ; (ח) אַל תָּבוֹז לִיקְהַת זָקֵן אִם תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמְצָא עֲטֶרֶת הַשֵּׂיבָה גַּם אָתָּה; (ט) רָאִיתָ נַעַר פּוֹשֵׂק שְׂפָתָיו רֵק הוּא מִכָּל חָכְמָה; (י) שׁוּעָלִים זְקֵנִים לֹא יִירְאוּ מַלְכֹּדֶת אַךְ בַּעֲקֵב הַיַּלְדוּת אוֹחֵז פָּח; (יא) יְלָדִים חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם מִישִׁישִׁים חוֹלִי רָע וְאֵין מַרְפֵּא; (יב) יַיִן וְעֵצָה כִּי יַזְקִינוּ יֵיטִיבוּ; (יג) דַּלֶּקֶת אֲרֻכָּה שִׁכּוֹרָה וְלֹא מִיָיִן שַׁחֲרוּת הָאָדָם; (יד) יֵשׁ אוֹהֵב לִשְׁבּוֹר בַּחֹשֶׁךְ מַפְרַקְתּוֹ מֵחַלּוֹת פְּנֵי רֵעֵהוּ לְהָאִיר לוֹ לָלָכֶת; (טו) הַמִּשְׁפָּט קוּרֵי עַכָּבִישׁ זְבוּבִים גְּדוֹלִים יִנָּצֵלוּ וּקְטַנִּים עַד מָוְתָה יִוָּקֵשׁוּ; (טז) הַזִּקְנָה עָרִיצָה אַכְזְרִיָּה תְּצַוֶּה עַל בְּעָלֶיהָ לֵאמֹר; (יז) בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִשִּׂמְחַת יְמֵי הַבַּחֲרוּת וְהַשַּׁחֲרוּת מוֹת תָּמוּת;

 

טז. הַדִּבּוּר וְהַשְּׁתִיקָה    🔗

“וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן; דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ; תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה; וְהַסָּכָל יַרְבֶּה דְבָרִים” (קהלת י').

(א) בְּרֹב תַּרְדֵּמָה חֲלוֹמוֹת וּבְרֹב דְּבָרִים הֲבָלִים; (ב) בְּכָל מָקוֹם עֵינֵינוּ צוֹפִיוֹת מְדַבְּרִים וּפוֹעֲלִים כְּסִילִים; (ג) הַעֲלֵם אֵת אֲשֶׁר תֶּאֶהַב וְאֵת אֲשֶׁר תִּשְׂנָא וְאֶת אֲשֶׁר תִּירָא; (ד) רֵאשִׁית דִּבּוּר מַחֲשָׁבָה וְנֶהְפַּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָע; (ה) דְּבַר סֵתֶר בֵּין שְׁלשָׁה כַּסּוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בְּחָפְנָיו; (ו) נְשִׂיאִים רַבִּים וְגֶשֶׁם מִזְעָר אוֹמֵר הַרְבֵּה וְעוֹשֶׂה מְעָט; (ז) רָחוֹק דִּבּוּר מִמַּעֲשֶׂה כִּרְחוֹק שֶׁקֶר מֵאֱמֶת וְצֶדֶק מֵרָשַׁע; (ח) אִישׁ מַרְבֶּה לְךָ דְבָרִים טוֹבִים אִם לֹא רִמָּךְ יְרַמָךְ; (ט) אֲמָרִים טוֹבִים וּמַעֲשִׂים רָעִים יוֹקִישׁוּ בְרִשְׁתָּם חֲכָמִים וּפְתָאִים; (י) הַצִּפּוֹר תֻּכַּר⁴⁷ בְּצִפְצוּפָהּ וְהָאִישׁ בְּדִבּוּרוֹ; (יא) צֳרִי לְמַכְאוֹב אֹכֶל לְרָעָב מַשְׁקֶה לְצָמָא וּשְׁתִיקָה לָאֱוִיל; (יב) סוֹד אֲשֶׁר לֹא תְגַלֵּהוּ לְאוֹיִבְךָ דְּבַר סֵתֶר יְהִי גַם לְאוֹהֲבֶךָ; (יג) סוֹדְךָ אֲסִירְךָ וְכַאֲשֶׁר תְּגַלֵּהוּ אֲסִירוֹ אָתָּה; (יד) נוֹצֵר⁴⁸ עַל דַּל שְׂפָתָיו יֶחְסַר מְעַט מֵאֱלֹהִים; (טו) כְּמִתְלַהְלֵהּ הַיּוֹרֶה זִקִּים וְחִצִּים בְּאֵין מַטָּרָה כֵּן אִישׁ מְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם בְּאֵין מַחֲשָׁבָה; (טז) בִּגְדוֹלִים עַל הָאָרֶץ וּבִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ דַּבֵּר טוֹב אוֹ שִׂים יָד לְפֶה; (יז) הֱוֵה קַל לִשְׁמוֹעַ וְכָבֵד לְדַבֵּר; (יח) אֵיךְ תּאֹבֶה כִי רֵעֲךָ יַסְתִּיר סוֹדָךְ אִם לֹא הָיָה לְאֵל יָדְךָ לַעֳשׂוֹתוֹ; (יט) גִּלִּיתָ סוֹדְךָ לְאִישׁ אַחֵר עַבְדּוֹ אַתָּה לְעוֹלָם; (כ) כָּל אָדָם נִמְהָר לְדַבֵּר וּמִתְמַהְמֵהַּ לַעֲשׂוֹת; (כא) הֱיֵה מָהִיר וְלֹא נִמְהָר פֶּן תִּתְמַרְמַר הוֹדַעְתִּיךָ אַף אָתָּה; (כב) רְאֵה שְׁמַע וְהַחֲרֵשׁ אָז שָׁלוֹם לְךָ כָל הַיָּמִים; (כג) אֲחוֹרֵי כֹתֶל אַל תְּבַטֵּא סוֹדֶךָ כִּי אֶבֶן מִקִּיר תְּגַלֵּהוּ; (כד) דַּבֵּר הַרְבֵּה וְטוֹב יָקָר הֱיוֹתָם שְׁנֵיהֶם גַּם יָחַד; (כה) הָאִישׁ אֲשֶׁר לִבּוֹ צַר לְשׁוֹנוֹ רְחָבָה; (כו) אִם רְצוֹנֵנוּ לָדַעַת מַה יְּדֻבַּר עָלֵינוּ שֶׁלֹּא בְּפָנֵינוּ נִשְׁמַע מַה יְּדֻבַּר עַל אֲחֵרִים בְּפָנֵינוּ; (כז) חֲשׂוֹךְ אֲמָרֶיךָ בִּפְנֵי מְלָכִים וְלִפְנֵי גְדוֹלִים אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ; (כח) נֶזֶם זָהָב וָחֳלִי כֶתֶם הַשְּׁתִיקָה לְאִשָּׁה; (כט) סֵפֶר פָּתוּחַ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ אִישׁ לֹא יֵדַע כַּסּוֹת⁴⁹ סוֹדוֹ; (ל) נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אֶגְרוֹף וְנַעְתָּרוֹת חֲבוּרוֹת הַלָּשׁוֹן; (לא) כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וְאֵין קֵץ לַהֲרוּגֶיהָ; (לב) דַּבֵּר הַרְבֵּה אוֹ הַחֲרֵשׁ⁵⁰ הַרְבֵּה מִדַּת אֱוִיל גַּם שְׁנֵיהֶם; (לג) כַּסְפְּךָ בְפֶלֶס תִּשְׁקוֹל אַף כִּי אִמְרֵי פִיךָ;

 

יז. הַכַּעַס    🔗

אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵק כְּסִילִים יָנוּחַ (קהלת ז').

(א) הַקֶּצֶף לֹא יֵדַע לְרַתֵּק הַלָּשׁוֹן בְּחַחֵי הַשּׂפָתָים; (ב) טוֹבָה מִלְחָמָה מְגֻלָּה מִשָּׁלוֹם מְכֻסֶּה; (ג) אִם שָׁלוֹם תִּפְתַּח גַּם שָׁלוֹם יַעֲנוּךָ וּבְרוּחַ כַּעַשְׂךָ תַרְעֵם מִשָּׁמַיִם עָלֶיךָ; (ד) הָעַזּוּת מָעוֹז לִבְעָלֶיהָ מִשִּׂרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים לְגִבּוֹר לוֹכֵד עִיר; (ה) מִדְיְנֵי אַחִים קָשִׁים כִּשְׁאוֹל וּרְצוֹנָם כָּאֵשׁ תִּבְעֶה מָיִם; (ו) יוֹצֵא לָרִיב מַהֵר בְּחַבְלֵי אִוֶּלֶת יִתָּמֵךְ; (ז) יֵשׁ מְנוֹפֵף יָדוֹ לְאַיֵּם וְלִבּוֹ כְּנוֹעַ עַצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ; (ח) כֶּלֶב מַחֲזִיק בְּמַשְׂמְרוֹת שְׂעַר קִפּוֹד יִמְחַץ שְׂפָתָיו וּלְשׁוֹנוֹ גַם יָחַד; (ט) אַל תִּתְגָּרֶה בְכֶלֶב אִם אֵין מַקֵּל חוֹבְלִים בְּכַפֶּךָ; (י) רִיב וְלָחֶם מַשְׂבִּיעַ לְהַשּׁוֹפֵט לָחֶם; (יא) הוֹכִיחַ⁵¹ פֶּשַׁע רֵעֵהוּ בְּעֵת אִוַּלְתּוֹ תַעֲנִישֵׁהוּ אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְעָוֹן פְּלִילִי; (יב) כּוֹעֵשׂ בְּאֵין לְאֵל יָדוֹ לִנְקוֹם כָּל שׁוֹמְעוֹ יִצְחַק לוֹ; (יג) הַכּוֹעֵשׂ מַעֲנִישׁ נַפְשׁוֹ עַל דְּבַר פֶּשַׁע אֲחֵרִים; (יד) דִּבַּת רֵעֲךָ תָסִיר מִמְּךָ לֹא בְרַעַשׁ וְלֹא בְקֶצֶף אַךְ כַּאֲשֶׁר תִּשְׁכָּחֶהָ; (טו) כֶּלֶב נוֹבֵחַ לֹא יִשָּׁךְ אוֹיֵב שׁוֹתֵק רַע חוֹרֵשׁ; (טז) עוֹד כָּל יְמֵי עוֹלָם לֹא פָעַל וְלֹא יִפְעַל הַכַּעַשׂ כָּל מְאוּמָה; (יז) הַכּוֹעֵס כְּמוֹ הַדְּבוֹרָה טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְאַף עֲקִיצָתוֹ;

 

יח. נְשִׁיַּת הַטּוֹבָה וְהַגְּמוּל    🔗

מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ (משלי י"ז).

(א) גּוֹמֵל חֶסֶד יוֹחִיל חֶסֶד וּבוֹגֵד גַּם בּוֹ יִבְגֹּדוּ; (ב) הַמְגַדֵּל נָחָשׁ בְּחֵיקוֹ חֲמַת עַכְשׁוּב שְׂכָרוֹ; (ג) הֶחָכָם לֹא יַעֲנוֹשׁ לִנְקוֹם הֶעָבָר כִּי אִם לְהֵיטִיב הֶעָתִיד; (ד) נִקְמַת אִישׁ חָכָם הֱיוֹת לְאֵל יָדוֹ לִנְקוֹם; (ה) גּוֹזֵל אָחִיו וּבוֹגֵד בְּרֵעוֹ בֵּין פַּעַם לְמַקֶּבֶת מִשְׁכָּנוֹ; (ו) אִם תִּשַּׁק הָאֵשׁ בַּעֲבוּר יִפְעַת אוֹרוֹ אַפְּךָ יִכָּלֶה גַּם שְׂפָתֶיךָ תִצָּרֵבְנָה; (ז) כְּלֹוֶה יְשַׁלֵּם נִשְׁיוֹ בַּעֲבוּר הַרְבּוֹתוֹ לְאָחוֹר כִּפְלַיִם; (ח) כֵּן רָב־אָדָם לֹא יְשַׁלֵּם גְמוּל הַטּוֹבָה כִּי אִם לְמַעַן קַבֵּל עוֹד טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת מִמֶּנָּה; (ט) הַמְמַהֵר לִגְמוֹל עַל טוֹבָה מִתְרָאֶה כְנוֹשֶׁה טוֹבָה; (י) גְּמוּל טוֹב אוֹבֵד תִּפְאַרְתּוֹ אִם בְּעָלָיו בַּשְּׁעָרִים יְהַלְלוּהוּ; (יא) עִנְיַן רָע תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹבֵד אֵינֶנּוּ אוֹכֵל הָאֶחָד נוֹטֵעַ וְהַשֵּׁנִי בוֹצֵר; (יב) חֹדֶש הָאָבִיב מַצְמִיחַ שׁוֹשַׁנִּים וְחֹדֶשׁ זִיו יִצְנְפֵם לִצְבִי תִפְאָרָה; (יג) חֹדֶש אָב יְבַכֵּר הַגְּפָנִים וְיֶרַח הָאֵיתָנִים יִבְצוֹר עֲנָבֵמוֹ; (יד) זְכוֹר חֶסֶד רֵעֶךָ וּשְׁכַח פִּשְׁעוֹ נֶגְדֶּךָ; (טו) עֶבֶד נִגְמָל לָאִישׁ גּוֹמֵל מְקַבֵּל טוֹבָה אוֹבֵד הַחוֹפֶשׁ; (טז) יֵשׁ נוֹשֶׁה טוֹבָה יַרְגִּישׁ חַלְחָלָה בִרְאוֹתוֹ גוֹמְלוֹ; (יז) רָב אָדָם רוֹאֶה בְעַיִן אַחַת אֵת אֲשֶׁר נוֹתֵן וּבְשֶׁבַע עֵינַיִם אֵת אֲשֶׁר מְקַוֶּה לָקַחַת; (יח) לְשׁוֹן מַלְשִׁין גַּחֶלֶת בּוֹעֵרָה לְפָנֶיהָ אָכְלָה אֵשׁ וְאַחֲרֶיהָ תְלַהֵט לֶהָבָה; (יט) ּכָּבֵד הִתְרָאֶה אִישׁ יָשָׁר מִהְיוֹתוֹ בֶאֱמֶת; (כ) יֵשׁ מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ תְּהִלָּתוֹ לְמַעַן תָּקוּם לְאָחוֹר כִּפְלָיִם; (כא) יֵשׁ תְּהִלָּה מְחָרֶפֶת וְיֵשׁ חֶרְפָּה מְהַלֶּלֶת וּשְׁתֵּיהֶן בְּיַד הַלָּשׁוֹן;

 

יט. הָצֶדֶק וְהַבֶּצַע    🔗

“צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף” (דברים ט"ז).

“עוֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע” (משלי ט"ז).

(א) הַשֹּׁהַם יְהַלֵּל יִפְעָתוֹ אִם בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ; (ב) כַּשִּׁיל זָהָב פּוֹרֵץ דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה וְכֵילַף כֶּסֶף מְגַדַּע בְּרִיחֵי בַרְזֶל; (ג) עָלִיתָ לַמָּרוֹם הִשָּׁמֵר מֵהֲרוֹס הַסֻּלָּם תַּחְתֶּיךָ⁵² פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה כַאֲשֶׁר תֵּרֵד; (ד) הַכֶּסֶף תּוֹמֵךְ שֵׁבֶט בָּאָרֶץ וְכָל יוֹשְׁבֶיהָ לוֹ לַעֲבָדִים; (ה) בְּאֵין שֶׁמֶשׁ יַזְהִירוּ הַכּוֹכָבִים וּבְאֵין מֵישָׁרִים יִגַּהּ הַזָּהָב; (ו) כֶּסֶף וְזָהָב בָּאֶבֶן יִבָּחֵנוּ וְלֵב אָדָם בְּכֶסֶף וְזָהָב; (ז) רֻבֵּי מַעֲשֵׂי ישֶׁר וְעָוֶל יְלִידֵי הַבֶּצַע הֵמָּה; (ח) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה בְעֵינֶיךָ זָהָב תַּשֵּׁהוּ בְרֵעֲךָ בְדִיל בְּעֵינָיו; (ט) אוֹבֵד אֱמוּנָתוֹ בַּעֲבוּר בֶּצַע כֶּסֶף שׂורֵף⁵³ חֳלִי כֶתֶם לְמַעַן הֱיוֹת לוֹ דָשֶׁן; (י) חָזִיתָ אִישׁ קְשֵׁה־יוֹם אַל תָּפוּנָה כִּי אִוַּלְתּוֹ סִלְּפָה דַרְכּוֹ; (יא) מַעֲלִים הַגְּנֵבָה כְגַנָּב חוֹטֵא נַפְשׁוֹ וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ; (יב) הַכֶּסֶף עֹשֶׂה אַנְשֵׁי מִרְמָה וְהֵמָּה יַעֲשׂוּ כֶסֶף סִיגִים; (יג) אַךְ לְאוֹר מְנוֹרַת זָהָב יִמְצָא הַשּׁוֹפֵט מִשְׁפַּט צֶדֶק בְּחֶשְׁכַת לְבָבוֹ; (יד) שׁוֹפֵט לוֹקֵחַ שֹׁחַד אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ⁵⁴; (טו) רַצֵּי כֶסֶף בַּחֵיק טוֹבִים מִכָּל דִּבְרֵי אֱמֶת וָצֶדֶק גַּם זֶה רַע וָמָר;

 

כ. אֱמֶת וֶאֱמוּנָה    🔗

פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמֻנִים (ישעיה כ"ו)

(א) רֵעַ מָצָאתָ הַחֲזֵק בּוֹ אַל תַּרְפֵּהוּ כָל יְמֵי חַיֶּיךָ; (ב) כַּבְּדֵהוּ בְפָנָיו הַלְלֵהוּ שֶׁלֹּא בְפָנָיו וְעָזְרֵהוּ בְיוֹם צָרָתוֹ; (ג) יִתְרוֹן יְפִי הַלֵּב מִיפִי הַפָּנִים כְּיִתְרוֹן אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ ⁵⁵ מִנֹּגַהּ הַיָּרֵחַ; (ד) רֹב הַמְּהַלְּלִים מְשַׁקְּרִים כִּי מִי יְהֻלַּל תּוֹכֵן רוּחוֹת לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ⁵⁶; (ה) הָעֹשֶׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו לֹא בִמְהֵרָה יֵאָהֵב; (ו) אָבַדְתָּ הָאֵמוּן עוֹד לֹא תאֹבַד כָּל מְאוּמָה; (ז) הַמַּעֲלוֹת⁵⁷ תְּפֹאַרְנָה הַיּוֹפִי יְהֻלָּל הַצְּדָקָה תְכֻבַּד אַךְ הַחֶסֶד יֵאָהֵב; (ח) שִׂנְאָה נֶהֶפְכָה לְאַהֲבָה מַכָּה טְרִיָה לֹא זוֹרָה אֲבָל חֻבָּשָׁה; (ט) הַיָּם יְהֻלַּל אַךְ הַיַּבֶּשֶׁת תֵּאָהֵב הַצֶּדֶק יְפֹאַר אַךִ הָרֶשַׁע יְבֻקָּשׁ; (י) הָרוֹצֶה לְדַבֵּר הָאֱמֶת בְּכָל מְקוֹם מִדְרַךְ כַּף רַגְלוֹ בַּחוּץ יָלִין לֹא יֵאָסֵף הַבָּיְתָה; (יא) בְּכָל קִנְיָנֶיךּ קְנֵה שֵׁם טוֹב וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת שֵׁם רָע; (יב) מֵצֵר בְּצָרַת רֵעֵהוּ גַּם בְּטוּבוֹ יִשְׂמַח לִבּוֹ; (יג) הָאֱמֶת כְּבֵדָה עַל כֵּן נוֹשְׂאֶיהָ מְעַטִּים; (יד) גַּם הַחוֹחַ יְכֻבַּד עֵת בְּצִדּוֹ הַשּׁוֹשַׁנָּה תִּתֵּן רֵיחַ נִיחוֹחַ; (טו) הַפַּרְעוֹשִׁים עַם⁵⁸ לֹא עָצוּם וְיַעַקְצוּ סוּס וְרוֹכְבוֹ;

 

כא. דִּבְרֵי חֲכָמִים    🔗

לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם (משלי א').

(א) חָזִיתָ פְנֵי אָדָם אַךְ חֶצְיוֹ תַכִּיר שָׁמַעְתָּ אוֹתוֹ מְדַבֵּר כֻּלּוֹ תַכִּירֵהוּ; (ב) אַל תָּצִיק לְאָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לְאֵל יָדוֹ לְהָצִיק לָךְ יוֹתֵר; (ג) אִם תָּנִיף עֵגֶל עַל שִׁכְמְךָ יוֹם יוֹם גַּם אֶת הַשּׁוֹר תִּשָּׂא בָאַחֲרוֹנָה; (ד) עִוֵּר מְנַהֵל פִּקֵּחַ בְּאַחַת יִפְּלוּ גַם שְׁנֵיהֶם; (ה) אַל יָבוּזוּ לְגוֹנֵב לִשְׁבּוֹר רַעֲבוֹנוֹ כִּי קִרְיָה אֲשֶׁר הָרְעָבָה מַהֵר תִּלָכֵד; (ו) הַמִּתְנַצֵּל בִּלְתִּי נֶאֱשָׁם מַרְאֶה פִשְעוֹ לְעֵינֵי הַשָּׁמֶשׁ; (ז) הַכָּבוֹד כְּמוֹ הַשֶּׁלֶג לֹא יַשִּׂיגוּ תִפְאַרְתָּם הָרִאשׁוֹנָה אַחֲרֵי מִשְׁבַּתֶּיהָ; (ח) פַּעַם מָצוּק לֹא יִירָא מִכֵּילַפּוֹת אֶבֶן שָׁמִיר יִשְׂחַק לְבַרְזֶל מִצָּפוֹן; (ט) הֶעָנָיו אֶזְרָח רַעֲנָן טוֹמֵן פִּרְיוֹ בְצַלַּחַת עָלָיו; (י) מִי יִירָאֲךָ בְפָנֶיךָ יְחַסֶּדְךָ מֵאַחֲרֶיךָ; (יא) צוֹדֶה שְׁנֵי זְאֵבִים בְּפַעַם אַחַת הָאֶחָד יָנוּס וְהַשֵּׁנִי יַעֲזוֹב; (יב) טוֹבָה צִפּוֹר אַחַת בִּכְלוּב מִמֵּאָה עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם; (יג) לַשָּׁוְא תִּצְרַח מַר הַצִּפּוֹר אַחֲרֵי נוֹקְשָׁה בְרֶשֶׁת זוּ טָמְנוּ לָהּ; (יד) הַזְּבוּב לֹא יֶחְדַּל לָמוֹץ בִּדְבַש עַד כִּי יַעֲזוֹב שָׁמָּה רֹאשׁוֹ; (טו) יֵשׁ נַעַל יָפֶה כּוֹסֶה יָד מְגֻנָּה; (טז) אַל תַּאֲמִין מַהֵר כִּי הָאֱמוּנָה בְחֵיק פְּתָאִים תָּנוּחַ; (יז) מְאַחֵז בְּזֶפֶת יִדְבַּק בְּיָדָיו מִתְחַבֵּר לְרָשָׁע יֶאֱלַף אֹרְחוֹתָיו; (יח) מַטֶּה אָזְנוֹ אַחֲרֵי הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה מוּסַר כְּלִמָּתוֹ יִשְׁמָע; (יט) בּוֹר אֲשֶׁר תִּשְׁאַב מַיִם מִתּוֹכוֹ אַל תַּשְׁלֶךְ בּוֹ אָבֶן; (כ) בּוֹנֶה בְלִי אֲנָךְ⁵⁹ בְּיָדוֹ לוֹמֵד בְּלִי מוֹרֶה לְפָנָיו; (כא) יֵשׁ מְלָאכָה כְּמוֹ קִפּוֹד אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה בְעָלֶיהָ יִדָּקֵר; (כב) בּוֹשׁ יֵבוֹש אֲרִי נוֹהֵם אִם יִצְפּוֹן לְנֶפֶשׁ עַכְבָּר; (כג) יֵשׁ רֶגַע מְאַבֵּד שְׂכַר כָּל יְמֵי חַיֵּי הָאָדָם; (כד) אֵין דָּבָר תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ יָדוּעַ מִקֶּדֶם רַק הַמָּוֶת;

 

כב. מָשָׁל וּמְלִיצָה    🔗

(א) הַשֶּׁמֶשׁ לֹא תִשְׁאַל מָה הָעִוֵר שׁוֹפֵט מֵאוֹרָהּ; (ב) הוֹבְרֵי שָׁמַיִם אַךְ עָל יַבִּיטוּ לָכֵן מִימֵיהֶם מְאוּמָה עַל הָאָרֶץ לֹא מָצָאוּ; (ג) יֵשׁ פָּרָה תִּתֵּן חֲלָבָהּ בְּהַשְׁקֵט וְאַחַר תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַמַּיִם אָרְצָה; (ד) רָאֲתָה תַרְנְגֹלֶת⁶⁰ פַּעַם הַשּׁוּעָל אָז אַף מֵעוֹרוֹ תִבְרַח בָּרוֹחַ; (ה) הַיַּיִן אַף אִם יִתְחַמֵּץ עוֹד רֵיחוֹ וְרוּחוֹ בְקִרְבּוֹ; (ו) נֵר יְיָ הַנְּשָׁמָה וְגֵו הָאָדָם עֲשָׁשִׁית⁶¹ כֵּהָה; (ז) הָאוֹר בָּהִיר הוּא בַשְּׁחָקִים אַף אִם הָעֲטַלֵּף לֹא יְשׁוּרֵהוּ; (ח) הָרַעְיוֹנִים כְּיוֹנִים אִם מִבַּעֲלֵיהֶם יָנוּסוּ חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים יָבִיאוּ; (ט) מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב־אִישׁ נִפְרָדוֹת כְּכַנְפֵי פוֹרֵחַ וּפוֹלֵחַ פְּנֵי הָרָקִיעַ וְחוּט קוֹשְׁרָם אָיִן; (י) בְּמַחֲשָׁבָה מְלֵאָה אֶלֶף כֶּסֶף לֹא תְשַׁלֵּם נִשְׁיְךָ אַף פְּרוּטָה אֶחָת; (יא) גַּל יְרוֹצֵץ גַּל מַחֲשָׁבָה תַהֲרוֹס מַחֲשָׁבָה; (יב) גַּם כִּי תִסְגֹּר הַדֶּלֶת וְתִסְכֹּר הָאֲרֻבָּה לֹא תַעֲצֹר בְּעַד מַחֲשָׁבָה רָעָה מִבּוֹא אֵלֶיךָ; (יג) הַטּוֹב בָּרוֹפְאִים הָעֵת וְהַנִּשְׂגָּבָה בַחוֹמוֹת הָאַחְדּוּת; (יד) הוֹשִׁיב צְפַרְדִּעַ עַל כִּסֵּא שֵׁן עַד אַרְגִּיעָה תְדַלֵּג בְּמוֹ מַדְמֵנָה; (טו) דְּרוֹךְ קַשְׁתְּךָ מִמּוּל הָאָסוֹן אַף הוּא יַהֲפָךְ עֹרֶף לָךְ; (טז) קֵרֵחַ וְגִבֵּחַ לֹא יִמָּרֵט הָאֶפֶס אַף מֵחֲמַת מֶלֶךְ לֹא יִירָא; (יז) אִם לֹא תַכִּיר הָאֱלֹהִים בְּזוֹחֵל־עָפָר גַּם בְּשֶׁנְהַב וְלָבִיא לֹא תֵדָעֶנּוּ; (יח) טוֹב הֱיוֹת רָעֵב וְנַעֲנֶה מֵאֲכוֹל בָּשָׂר נִמְלָח בְּדִמְעוֹת עֲשׁוּקִים; (יט) אִם זְרוֹעוֹת שְׁתַּיִם לְךָ לְהוֹשִׁיעַ לָמָּה תַעֲזוֹר אַךְ בְּיָד אֶחָת;

 

כג. דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידוֹתָם    🔗

(א) חִגֵּר מָרְכָּב עַל סוּמָא יַגִּיעוּ לִמְחוֹז חֶפְצָם גַּם שְׁנֵיהֶם⁶²; (ב) אִם רַגְלֶיךָ כָאַיָּלוֹת לָמָּה זֶּה לְךָ מִשְׁעֶנֶת; (ג) לֹא יפָּלֵא אִם יֵלֵךְ אָדָם בְּתֹהוּ רַק הַפֶּלֶא אִם יַכִּיר כִּי בַשָּׁוְא נִתְעֶה; (ד) אַל תָּבוּז לְדָבָר זָעִיר מַחַט תְּכַלְכֵּל אֶת נַפְשׁוֹת בֵּית הַתּוֹפֵר; (ה) אִם רֹאשְׁךָ עָקוּם אֵיךְ תְּבַקֵּשׁ לְיַשֵּׁר הֲדוּרֵי רֹאשׁ רֵעֶךָ; (ו) יֵשׁ לֹא יוּכַל נְשׂוֹא קוֹל רֵחַיִם בְּבֵיתוֹ וּבְראֹשוֹ רֶכֶב וְרֵחַיִם עַל צַוָּארוֹ; (ז) יֵשׁ חוֹבֵש רַגְלוֹ וּבְראֹשׁוֹ נִגְעוֹ; (ח) צְחוֹק לֶחָתוּל בְּאָזְנוֹ יָשִׂים הָעַכְבָּר קִנּוֹ; (ט) יֵשׁ מוֹרֶה דוֹמֶה לְנֵר בַּעֲשָׁשִׁית הַמֵּאִיר לַכֹּל אַךְ לֹא לוֹ; (י) טוֹב עֵט סוֹפֵר מֵחֶרֶב מִלְחָמָה עַל כֵּן זֶה בָּרֹאשׁ וְזֶה בְּיָדֶךָ; (יא) חֲמוֹר מְלַמֵּד רֵעֵהוּ כָּבֵד הֱיוֹת חָכָם מִשְּׁנֵיהֶם; (יב) פִּי אָדָם מוֹחֲצוֹ וְרוֹפְאוֹ יַכְאִיבֵהוּ אַף יַחְבִּישֵׁהוּ⁶³; (יג) גֵּו וָנֶפֶשׁ שׁוֹנִים בְּמַחֲלָתָם אַף לֹא יִשְׁווּ בִרְפוּאָתָם; (יד) אֵין הַתְּהִלָּה מַגְדֶּלֶת אֶת הָאָדָם כְּמוֹ הַצֵּל אֶת הַגּוּף; (טו) רֹב דְּבַשׁ מַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן רֹב כָּבוֹד לְבוּז יֵחָשֵׁב; (טז) יִתְאַסְּפוּ אֶלֶף שׁוֹדְדִים מֵעֵירוֹם לֹא יַפְשִׁיטוּ בָגֶד; (יז) יֵשׁ רַךְ לֵבָב מֵשִׂים שַׂכִּין בְּלוֹעוֹ וְאַל חֶרֶב בְּמָתְנָיו; (יח) צַב־הַמָּגֵן יִירָא מִשָּׁכֵן רַע עַל כֵּן יִשָּׂא בֵיתוֹ עַל שִׁכְמוֹ; (יט) טוֹב שָׁכֵן אַחַר הַכֹּתֶל מֵאָח מֵעֵבֶר לַיָּם; (כ) אֱלֹהִים מַצְמִיחַ חָצִיר בָּאָחוּ לָשׁוֹן בָּרִאשׁוֹנָה תִמְצָאֶנּוּ תְלַחֲכֵהוּ; (כא) הָרוֹצֶה לִקְטוֹף שׁוֹשַׁנָּה לֹא יַעֲלֶה עַל לִבּוֹ יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת; (כב) נָקֵל לָאָדָם לְהַגִּיד פִּשְׁעוֹ מֵהִתְוַדּוֹת עַל מוּמוֹ; (כג) לֹא טוֹב נְשׂוֹא עַל כָּתֵף אִישׁ יוּכַל לָלֶכֶת בְּרַגְלָיו; (כד) יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר תָּבִין בְּסִפְרֵי בַעֲלֵי אֲסֻפּוֹת תּוֹלְדַת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אָדָם תְּלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל;

 

כד. הַמָּוֶת    🔗

אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת (קהלת ח').

(א) תִּסַּק שָׁמַיְמָה⁶⁴ תַּצִּיעַ שְׁאוֹלָה תָּמִיד פָּנֶיךָ לִקְרַאת הַמָּוֶת מוּעָדוֹת; (ב) מַדּוּעַ תִּירָא מֵהַמָּוֶת הֵן בִּהְיוֹתְךָ אֵינֶנּוּ וּבִהְיוֹתוֹ אֵינֶךָ; (ג) אַשְׁרֵי תַם־דֶּרֶך מִפַּחַד הַמָּוֶת לֹא יַהֲלֹךְ עָלָיו אֵמִים; (ד) הַמָּוֶת לֹא יָרְגַּשׁ כִּי אִם פַּעַם אֶחָת הֶחָרֵד מִמֶּנּוּ יָמוּת בְּכָל רֶגַע; (ה) אֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת הַנִּרְדָּף וְהַנִּרְדָּף יְבַקֵּשׁ אֶת אֱלֹהִים; (ו) לָמָּה זֶה תָצוּם וְתָמוּת בְּחַיּיֶךָ הַיְשַׁר דַּרְכֶּךָ וְתִחְיֶה אַחֲרֵי מוֹתֶךָ; (ז) שׁוֹכֵב בֵּין פְּגָרִים מֵתִים יִקְרוּהוּ עוֹרְבֵי נַחַל גַּם הוּא; (ח) הַרְחֵק מִן הָאָסוֹן כִּי זְבוּב מְעוֹפֵף עַל פְּנֵי הַנֵּר עַד יִכָּוֶה בְאַחֲרִיתוֹ; (ט) הַתּוֹלַעַת תָּמוּת לְמַעַן עֲשׂוֹת מֶשִׁי וְהֶחָכָם עַל דְּבַר־הָאֱמֶת; (י) רוֹפֵא אֱלִיל אַח הַמָּוֶת קָץ בַּחַיִים יִקְרָאֵהוּ לְעֶזְרָתוֹ; (יא) רוֹפֵא־שֶׁקֶר יְחַיֶּה הַרְבֵּה בְמוֹתוֹ מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו; (יב) הֶעָנִי שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ מִשּׁוֹדְדֵי לַיְלָה כִּי רִישׁוֹ שׁוֹמְרוֹ; (יג) הָאָדָם מֵת כָּל יָמָיו רַק בְּמוֹתוֹ יִשְׁבּוֹת מִלָּמוּת; (יד) הֻלֶּדֶת הָאָדָם מוֹת נַפְשׁוֹ מוֹת הַגֵּו הֻלֶּדֶת הַנֶּפֶשׁ; (טו) חַיֵּי רָשָׁע מוֹתֵהוּ מוֹת תֹּם חַיֵּיהוּ; (טז) הָרוֹפֵא יְנַקֶּה אֶת הַגֵּו וְיוֹתֵר מִמֶּנּוּ צְרוֹר הַכָּסֶף; (יז) רוֹפֵא מִרְמָה יַעַשׂ זְבוּב מָוֶת לְשֶׁנְהַב מַחֲרִיד רוֹאָיו; (יח) הָרוֹפְאִים רוֹצִים לִמְרוֹט שְׂעַר הָאָדָם וּבִזְדוֹן לִבָּם יַפְשִׁיטוּ גַּם אֶת עוֹרוֹ; (יט) לֹא בִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְלֹא בִפְנֵי הַמָּוֶת נוּכַל לְהַבִּיט;

 

כה. אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת    🔗

(א) הַחָכְמָה תִכְבּוֹשׁ רָעָה עֲתִידָה וְתִכָּבֵשׁ מֵרָעַת הַהֹוֶה; (ב) אֱכוֹל לְפִי דַעְתָּךְ וּלְבוֹשׁ לְפִי הַסְכָּמַת אֲחֵרִים; (ג) מַר לְחֵךְ מָתוֹק לְנֶפֶשׁ רַע לְגֵו טוֹב לְרוּחַ צוּף לְגוּפָה לַעֲנָה לִנְשָׁמָה; (ד) הָאָדָם אֵינֶנּוּ מְהִיר־נְדָבָה בְכָל יֶשׁ־לוֹ כְמוֹ בַעֲצָתוֹ; (ה) יֵשׁ בְּחֶסְרוֹנוֹ יָפִיק חֵן וְיֵשׁ בְּמַעֲלוֹתָיו נְמִבְזֶה וְנָמֵס; (ו) רָב־אָדָם אַמִּיץ כֹּחַ לָשֵׂאת אֲסוֹן עֲמִיתוֹ; (ז) מְעַט פְּתַיּוּת מֹרֶךְ לֵב וְכִילוּת בְּנָשִׁים מַעֲלָה וּבַאֲנָשִׁים הוֹלֵלוּת; (ח) נָקֵל לִסְבּוֹל אֱוִיל מֵחֲצִי־אֱוִיל; (ט) אִם תִרְאֶה בְעֵ ינֵי זָר תְּעַוֵּר עֵינֶיךָ אָתָּה; (י) שׁוֹשַׁנָּה אַחַת לֹא תַעַשׂ עֲטֶרֶת פְּרָחִים וְהַדְרַת מֶלֶךְ בְּרָב־עָם; (יא) דְּרוֹר אֶחָד לֹא יוֹצִיא הָאָבִיב מֵחֻפָּתוֹ וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ; (יב) חוֹחַ אֶחָד לֹא יַעֲשֶׂה גֶדֶר וּמִלְחָמָה בְרֹב תַּחְבּוּלוֹת; (יג) לְכָל גּוּף צֵל וְגַם לַיָּרֵחַ עֵת תִּלָּקֶה הַשָּׁמֶשׁ; (יד) אֵין שׁוֹשַׁנָּה בְּלִי חוֹחַ וְאֵין טוֹב בְּלִי רָע; (טו) הָחֵל דָּבָר כָּבֵד מִכַּלּוֹתוֹ אוּלָם טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ; (טז) גַּם הַשֵּׂכֶל יְמַשֵּׁשׁ פַּעַם כְּעִוֵּר בַּצָּהֳרָיִם וְהַנִּסָּיוֹן רָחוֹק מִשִּׁגָּיוֹן; (יז) בְּהוֹלֶם־פַּעַם אַחַת לֹא תִכְרוֹת הָעֵץ מְעַט מְעַט תְּכַלֶּה מְלַאכְתֶּךָ; (יח) הַהֶכְרַח אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ חֻקִּים מוֹטוֹת בַּרְזֶל יְפַצְפֵּץ; (יט) בֶּטֶן שְׁמֵנָה תַשְׁאִיר אַחֲרֶיהָ רְכוּשׁ רָזֶה עוֹשָׂה שָׁלוֹם בֵּין יוֹרְשֶׁיהָ; (כ) הַמְּהִירוּת וְהַטּוֹב אֵשׁ וּמַיִם יַחַד לֹא יִשְׁכּוֹנוּ; (כא) עוּצָה לְאַט וַעֳשֵׂה מְהֵרָה וְאָז יִכּוֹנּוּ כָל מַעֲשֶׂיךָ; (כב) יֵשׁ פֶּה מְדַבֵּר עָתָק וְלִבּוֹ כְפַעֲמוֹן הוֹלֵם בְּקִרְבּוֹ; (כג) הַגַּאֲוָה לֹא תֹאבֶה הַהֶכְרַח וְהַוַּת־נֶפֶשׁ תְּמָאֵן לְהֵיטִיב כִּגְמוּל; (כד) רָב־אָדָם לֹא יוֹדֶה עַל מוּמִים קְטַנִּים כִּי אִם לְהַרְאוֹת כִּי נָקִי הוּא מִגְּדוֹלִים; (כה) גְּדוֹלָה עַצְלוּת רוּחֵנוּ מֵעַצְלוּת גּוּפֵנוּ;

 

כו. שִׂפְתֵי דַעַת    🔗

(א) אִם טוֹב הַחִלּוֹתָ הַחֵצִי כְּבָר כִּלִּיתָ עוֹד מְאוּמָה לֹא הַחִלּוֹתָ אִם רַע כִּלִּיתָ; (ב) אִם הַזְּמָן עוֹמֵד לְפָנֶיךָ מַדּוּעַ תְּבַקְשֵׁהוּ מֵאַחֲרֶיךָ; (ג) אִישׁ יָשׁישׁ יֶלֶד יוּלָד כִּי הַשֵּׂיבָה שַׁחֲרוּת שְׁנִיָּה; (ד) רֵיחַ נִיחוֹחַ יְגָרֵש צַחַן וְרוּחַ אִישׁ כָּל אָסוֹן; (ה) אִם הַנֶּפֶשׁ נִפְזֶרֶת גַּם הָעַיִן עִוֶּרֶת; (ו) קוֹל פַּעֲמוֹן קָטֹן לֹא יִשָּׁמַע בְּעֵת הַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל יַרְעֵם בְּקוֹל גְּאוֹנוֹ; (ז) הַטּוֹב יֻכַּר אַךְ בְּהֵעָדְרוֹ הַיָקָר יְהֻלַּל אַךְ בְּאָבְדוֹ; (ח) אֵשׁ וְגֶחָלִים בְּלִי עֵצִים וּפֶחָם רוּחַ גְּבוּרָה בְּאֵין מוֹעֵצוֹת וָדָעַת; (ט) קֶסֶת הַסּוֹפֵר דּוֹמֶה לְחֶרְמֵשׁ אַךְ זֶה בּוֹצֵר שִׂמְחָה וְזֶה קוֹצֵר תּוּגָה; (י) אַל תִּדָּרֵשׁ לְלֹא שְׁאָלוּךָ הִכָּבֵד וְשִׂימָה יָד לְמוֹ פִיךָ; (יא) מֵחֵל רַב עוֹשֶׂה מְעַט⁶⁵ וְקוֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה; (יב) אִישׁ לֹא יָדַע הַמַּר לֹא יֵדַע גַּם הַמָּתוֹק כַּאֲשֶׁר לֹא יַרְגִּישׁ הָאוֹר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא הִרְגִּישׁ הַחשֶׁךְ; (יג) מַגְבִּיהִי שִׂיאוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר מַשְׁפִּילִי שֶׁבֶת שָׁמַיְמָה יַעֲלֶה; (יד) לֹא תָבֹא לְבַדָּהּ הַמּוּעָקָה בְּלִי אֲחוֹתָהּ הַמְּצוּקָה; (טו) אַךְ הַמְבַקֵּשׁ מוֹצֵא לְבַד מִנָּחָשׁ וְעַקְרָב כִּי יִמָּצְאוּן אַף אִם לֹא יְבֻקְּשׁוּן; (טז) טוֹב אֶפְרוֹחַ הַיּוֹם מִתַּרְנְגֹלֶת מָחָר; (יז) טוֹב תֵּת הַצֶּמֶר מִתֵּת הַשֶּׂה; (יח) טוֹב שָׁאוֹל מֵהִתָּעוֹת הִוָּעֵץ מֵהִשָּׁעֵן עַל בִּינָתוֹ; (יט) אֵין נָקֵל כִּקְרוֹא צוֹם בְּבֶטֶן מְלֵאָה הַלֵּל הָרִישׁ וְאַל הָכִילוֹ; (כ) נָקֵל לַהֲרוֹס מִלִּבְנוֹת לַעֲקוֹר מִלִּנְטוֹעַ לְהַכְאִיב מֵחֲבוֹשׁ; (כא) מְמָאֵן לִשְׁמוֹעַ יַרְגִּישׁ מֵסִיר אָזְנוֹ יִתֵּן גֵּווֹ לְמַכִּים;

 

כז. אִמְרֵי מוּסָר    🔗

(א) צָלַחְתָּ אַל יָרוּם לְבָבֶךָ כִּי הַגַּאֲוָה בַת כְּסִילוּת וְהַגָּאוֹן אֲבִי הַשָּׁבֶר; (ב) אִם הָעֵץ מִתְעָרֶה בַּעֲקַלְקַלּוֹת לֹא בִמְהֵרָה יֵעָשֶׂה יָשָׁר; (ג) מִתְרָאֶה כְכֶבֶשׂ זְאֵב־עֶרֶב יִטְרְפֶנּוּ; (ד) הָרוֹצֶה הָאֵשׁ יִסְבּוֹל גַּם הֶעָשָׁן הַחוֹשֵׁק בַּשּׁוֹשַׁנָּה לֹא יָקוּץ בַּחוֹחַ; (ה) כְּבוֹא הָרָעָב לֹא נוֹדַע הַשָּׂבָע אַחֲרִית מָרָה תֶּשִׁי הַתְחָלָה מְתוּקָה; (ו) עֵין־הָאָדוֹן אַחַת תִּפְעַל שֶׁבַע עַל אַרְבַּע עֵינֵי הָעָבֶד; (ז) הַלֵּל אֶת הָאֶחַד לְמַעַן חָרֵף הַשֵּׁנִי תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם שְׁנֵיהֶם; (ח) יֵשׁ רֶגַע מְסֻלָּא מֵאֶלֶף יָמִים וּמַה שֶּׁיַעֲשֶׂה יוֹם לֹא תַעֲשֶׂינָה רִבְבוֹת שָׁנִים; (ט) אַל יֶעֱרַב לִבְּךָ לְצַוּוֹת אִם לֹא לָמַדְתָּ בָרִאשׁוֹנָה לִשְמוֹעַ; (י) מְמַהֵר לַחֲרוֹץ מִשְׁפָּט לֹא יְאַחֵר לְהִנָּחֵם; (יא) בּוֹנֶה בֵיתוֹ עַל אַדְמַת רֵעֵהוּ אוֹבֵד עֵצָיו וַאֲבָנָיו; (יב) יֵשׁ רוֹצֶה לְהָמִית כַּלְבּוֹ וְדַי לוֹ לְהִתְעוֹלֵל כִּי הוּא מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה־עֵינָיו; (יג) מִתְיָעֵץ לְבַדּוֹ מִתְנַחֵם לְבַדּוֹ וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם מַחֲשָׁבָה; (יד) פֶּשַׁע רֵעֲךָ כְתוֹב בַּחוֹל וּגְמוּלוֹ הַטּוֹב בְּעֵט בַּרְזֶל וְעוֹפָרֶת; (טו) יַפּוֹת הַפֶּשַׁע⁶⁶ פֶּשַׁע הוֹדוֹת עַל רֶשַׁע צֶדֶק; (טז) מִדֶּשֶׁא רָע גַּם הֶחָצִיר לֹא טוֹב טְחוֹן הָאֱוִיל הַקֶּמַח אִוֶּלֶת; (יז) יֵשׁ קְשֵׁה־יוֹם יָנוּס מִפְּנֵי הַדּוֹב וּפְגָעוֹ הָאֲרִי עוֹלֶה מִפַּחַת וְנִלְכָּד בַּפָּח;

 

כח. לְשׁוֹן חֲכָמִים    🔗

(א) הָפִיחַ בְּנִיצוֹץ וְיִבְעַר יְרוֹק עָלָיו וְיִכְבֶּה וְהַכֹּל בְּפִיךָ; (ב) רַבִּים מֵתֵי הַשָּׂבָע מִפִּגְרֵי רָעָב הֲרוּגֵי שָׁלוֹם מֵחַלְלֵי חָרֶב; (ג) דַּעַת וּתְבוּנָה רְחוֹקִים מִלֵּדָה וְהֵרָיוֹן כִּרְחוֹק בָּרָד וְשֶׁלֶג מֵאֵד הָאֲדָמָה; (ד) נוֹתֵן מֹהַר וּמַתָּן בְּיוֹקֶר יִמְכְּרֶנּוּ אִם הַמְקַבֵּל חֲסַר־לֵב אֵינֶנּוּ; (ה) רוֹעֶה טוֹב גּוֹזֵז הַצֶּמֶר אַךְ לֹא יִפְשׁוֹט אֶת הָעוֹר; (ו) אִישׁ אֲשֶׁר צָרָה לֹא הֱצִיקַתְהוּ מִיָּמָיו לֹא יֵדַע לְנַחֵם רֵעֵהוּ וְלָנוּד לוֹ; (ז) נוֹאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם מוֹרָם יֶחְכַּם נַחְלָה מַכָּתָם רוֹפְאָם יַעֲשִׁיר; (ח) זְבוּב בְּסַפַּחַת צָרַעַת יְנַקֵּר וְדוֹרֵשׁ רָע מוּם רֵעֵהוּ יְבַקֵּר; (ט) הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד כַּשֶּׁמֶשׁ לֹא יִשָּׂא פְנֵי אִישׁ עַל כָּל מָקוֹם עָבְרוֹ זוֹרֵחַ; (י) לְפִי לְבוּשׁוֹ יְהֻלַּל אִישׁ זָר בְּבוֹאוֹ וּלְפִי שִׂכְלוֹ יְכֻבַּד בְּצֵאתוֹ; (יא) הָאַהֲבָה לֹא תְכַסֶּה עַל כָּל פְּשָׁעִים כְּמוֹ עֲלֵה תְאֵנָה עַל כָּל גֵּו אָדָם; (יב) הַקִּפָּאוֹן מֵחַם לָאִישׁ בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ מֵאוֹר אֵשׁ בְּעֵדֶן אֶרֶץ נָכְרִיָה; (יג) לוּ נוֹלַד אָדָם בֵּין מִשְׁבְּרֵי יָם יֶאֱהָבֵם מִגַּן עֵדֶן בְּיַבָּשֶׁת; (יד) לוּלֵי הַנְּשִׁיָּה בְּאֶרֶץ הַחַיִּים רַבִּים הָיוּ חַלְלֵי קְשֵׁי־יוֹם; (טו) אֵין קֶבֶר בָּאָרֶץ בּוֹ הָאֱמֶת תּוּכַל לְהִקָּבֵר;

 

כט. מִשְׁלֵי בִינָה    🔗

(א) מֵי נָהָר מֻגָּרִים בַּיָּם נוֹתֵן רְכוּש לְאִישׁ מְפַזְּרוֹ; (ב) נוֹתֵן⁶⁷ יַיִן חֶלְבּוֹן בְּבַקְבּוּק מְגֹאָל הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בוֹ וְיֶחְמָץ; (ג) חָכָם וּבַעַר גַּם יַחַד וְנָבוֹן לְבַדּוֹ טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד; (ד) לֵב מָלֵא מֵי רֶפֶשׁ וְטִיט עַל שְׂפַת פִּיהוּ יִפְרוֹץ; (ה) בַּעַל־עַיִן אַחַת מוֹשֵׁל הִנֵּהוּ בֵּין עִוְרֵי שְׁתֵּי עֵינֵיהֶם; (ו) מִקְרֶה כָל־אָדָם שְׁתַּיִם יֵשׁ מְבַקֵּשׁ וְאֵינוֹ מוֹצֵא וְיֵשׁ מוֹצֵא וּמִמֶּנּוּ לֹא יֹאכֵל; (ז) מַחֲלָה מַמְאֶרֶת כְּסִלּוֹן מַכְאִיב אִם בְּעָלֶיהָ לֹא יוּכְלוּ הִתְנוֹדֵד; (ח) חִצֵּי הַזְּמָן הַנִּרְאִים בְּטֶרֶם יִיָּרוּ לֹא יַעֲמִיקוּ חַדְרֵי בָטֶן; (ט) שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת יִשְׁמַע הַרְבֵּה וְיַאֲמִין מְעָט; (י) חָפַצְתָּ מְלָאכָה מָשְׁחָתָה שַׁלֵּם טֶרֶם הָעֲבוֹדָה; (יא) בִּמְקוֹם יֶחְסַר עוֹר אֲרִי תְפוֹר עוֹר שׁוּעָל; (יב) שֶׁלֶג בְּקָצִיר דָּבָר אֵינֶנּוּ עַל אָפְנָיו וְהִיא לֹא תִצְלָח; (יג) מִגְרַעַת⁶⁸ חָכְמָה תוֹסֶפֶת אֱמוּנָה וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף לִסְפּוֹק; (יד) לַשָּׁוְא יִפְרוֹשׂ הַדַּיָּג רִשְׁתּוֹ אִם אֵין אַגְמוֹן בְּחַכָּה; (טו) שְׁתֵּי אֲבָנִים קָשׁוֹת לֹא יֵיטִיבוּ טְחוֹן בָּרֵחַיִם וּמָשָׁל בְּפִי עָרִיצִים; (טז) אִם הַנָּמֵר יַהֲפֹךְ חֲבַרְבֻּרוֹתָיו פּוֹעֵל־אָוֶן יָסִיר רוֹעַ מַעֲלָלָיו; (יז) יָד אַחַת מְכַבֶּסֶת הַשֵּׁנִית וּשְׁתֵּיהֶן רוֹחֲצוֹת הַפָּנִים; (יח) הוֹלֵךְ לְאַט הוֹלֵךְ בֶּטַח וְאָץ בְּרַגְלָיו לֹא יֵדַע בַּמָּה יִכָּשֵׁל; (יט) תּוֹאֵב מַאֲכָל לֹא יַחֲמֹד בֹּשֶׂם חָפֵץ בִּתְבוּנָה אַךְ לְמוֹתָר מוֹרֶה; (כ) הַנִּכְוֶה בְּרוֹתְחִים יִירָא מִמַּיִם קָרִים אִישׁ מְרֻמֶּה מֵרֵעֵהוּ כָּל־אָדָם לוֹ תוֹעֵבָה;

 

ל. הַיַּיִן    🔗

לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בוֹ לֹא יֶחְכָּם (משלי כ').

(א) רַבִּים חַלְלֵי הַיַּיִן מֵחַלְלֵי הָרָעָב; (ב) הַגֵּו בִּרְאִי־מוּצָק יִתְרָאֶה וְהַנֶּפֶשׁ בְּחַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן; (ג) כּוֹס רִאשׁוֹנָה תְּחַיֵּיהוּ הַשֵּׁנִית תְּחַדֵּהוּ הַשְּׁלִישִׁית תְּגַלָּה סוֹדֵהוּ וְהָרְבִיעִית מֵאֱנוֹשׁ לְכֶלֶב תּוֹרִידֵהוּ; (ד) עֵצָה בְּמִשְׁתֵּה־הַיַּיִן תַּטְבִּיעַ בְּעָלֶיהָ בּבוֹץ טִיט וְיָוֵן; (ה) רְצוֹן הָאָדָם מֵאֱלֹהִים וְהֶכְרָחוֹ מֵהַמְּצוּקָה; (ו) אִישׁ יִצְפּוֹן תּוּשִׁיָּה גַם סוּס וְעָגוּר כִּי יְצַפְצְפוּ הַדָּגָן נוֹפֵל מִפִּיהֶם; (ז) שְׁלֹשָׁה יַשְׁקִיפוּ הַחוּצָה אֲגֻדַּת תֶּבֶן בְּמִנְעָל קָרוּעַ כִּידוֹן הַצֳּלִי עַל אָפְנָיו וְאִשָּׁה מְנָאֶפֶת בְּחַלּוֹן בֵּיתָהּ; (ח) הַיַּעֲנָה תֵלֵד בֵּיצָתָה הַגְּדוֹלָה בְדוּמִיָה וְהַקּוֹרְאָה דוֹגֶרֶת בְּלִדְתָּהּ בֵּיצָה קְטַנָּה; (ט) לָמָּה זֶּה כְסִיל תִּתְגָּאֶה בִבְגָדֶיךָ מֵעוֹר חַיְתוֹ אֶרֶץ וּבַהֲמוֹת שָׂדַי לֻקָּחוּ; (י) אַרְבָּעָה כְסִילִים יַחְדָּו יֵיטִיבוּ עֵצָה וְיַיְשִׁירוּ פְלִילָה מֵחָכָם בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו; (יא) שָׁאַלְתָּ עֵצָה מֵחֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם עֶצֶם הִשְׁלַכְתָּ בַעֲדַת כְּלָבִים; (יב) אם נִשְׁבַּעְתָּ לְבַל תֹּאכַל לַחְמְךָ עַד מִשְׁפָּטֶיךָ בְצֶדֶק אוֹר יֵצֵא דַע כִּי מוֹת תָּמוּת בְּרָעָב; (יג) יֵשׁ אֹמֶר חָרוּץ יַחְדּוֹר קֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמוֹק מִשִּׁבְעָה סְפָרִים מְלֵאִים חָכְמָה; (יד) שְׁלשָׁה אֵינָם צְרִיכִים לִישׁוֹן כָּל הַלַּיְלָה הַמֶּלֶךְ הַיּוֹעֵץ וְהַשּׁוֹמֵר; (טו) מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל בֶּטֶן צָבָה מִתְרָאָה שְׁמֵנָה; (טז) חֻקֵּי הָעָם כְּמוֹ כְּלֵי אֳנִיָּה מֵהֶם לִסְעָרָה וּמֵהֶם לִדְמָמָה; (יז) הַכֹּל יְרַקְרַק בְּעֵינֵי חוֹלֵה־יֵרָקוֹן בְּעֵינֵי אֱוִיל כָּל־מְתֵי־תֵבֵל כְּסִילִים; (יח) רַבִּים הֵמָּה הַזְּבוּבִים אֲשֶׁר בִּדְבָשׁ יִוָּקְשׁוּ מֵאֲשֶׁר בְּחֹמֶץ יִלָּכֵדוּ; (יט) יָגוֹן אִלֵּם הָרַע בִּיגוֹנִים; (כ) יֵשׁ חִיצוֹנוֹ דְבָשׁ וּפְנִימוֹ רַעַל חִיצוֹנוֹ דֹמֶן וּפְנִימוֹ סַפִּיר; (כא) רָב־אָדָם יִהְיֶה שׁוּעָל אִם אֵין לְאֵל יָדוֹ לִהְיוֹת אֲרִי; (כב) חָכְמָה בִלְתִּי מָצְלָחָה חָכְמָה אִוֶּלֶת מָצְלָחָה אִוֶּלֶת; (כג) מַגְבִּיהַּ עוּף בְּאֵין כְּנָפַיִם יַעֲמִיק שְׁאוֹלָה בְאֵין תּוֹמֵךְ; (כד) מוֹת בְּלֹא עִתּוֹ אֲבֹד שְׁמוֹ הַטּוֹב;

 

תוכחת מוסר    🔗

א. מתוארי החכמה ומושגיה כבר דבר למדי במתק שפתים המליץ הנשגב ר' נפתלי הירץ וויזל בספר יין לבנין, וכתב בספרו גן נעול בשם, חכמה, ומה יתרון אם נדבר ממנה אלפי אלפים שירים, ונכביר מלים כחול הים על אודותיה? הן נמנה ונגמר ונודע, כי היא המושׁלת בכל הצדקות וכל המדות הטובות אך מחלציה יצאו, ובלעדה אין טוב ואין חיים, אין תבל ואין שמים, אין חי ואין רומש, אין אדם ואין מלאך; יד החכמה בכל ויד כל בה; באין חכמה לא יהיה הגו בארץ, ובאין חכמה לא תשאר הנפשׁ בחיים אחרי מות האדם (כמופתי הפילוסוף המפורסם רמבמ"ן בספר פֿהעדאן). – אך מבנותיה ותולדותיה: ממעשה האמת והצדקה, נדבר פה מעט מזעיר. הצדקה, אמר סיניקא, היא אחות להטבע, – השם צדקה, אמר פֿלוטארך, כולל בתוכו כל המדות המשׁובחות, דרכי משׁפט ומשרים וכל מעגל טוב. – “איש ישר, אמר אפיקור, הוא האחד בתבל אשר יוכל לחיות בלי צער ויגון, כי אם שׁלום לו בחדרי לבבו פנימה, ממי יפחד וממי יירא?” – תכונת-נפש (קאראקטער) האדם אמר הסופר הוביס, תתהוה ותולד מהמזג, מהנסיון, מההרגל, מההצלחה, מהמצוקה, מהתבונה, ממראה עיניו, ממשׁמע אזניו, ממעמדו ומצבו המדיני. – אין בתבל, אמר סיניקא, רק עץ הדעת – טוב ולא רע – אשׁר ישביע רצון גבר ונפשו. – לא יתכן אמר מונטין, כי נכנה החיים: טוב או רע; ארץ החיים היא רק המקום בו ימצא הטב והרע, כפי אשׁר נבחר דרכנו להרע או להטיב – מתנת הטבע בתולדות האדם, אמר פלוטארך, בלי למוד חכמה, היא כמו שה עורת; למוד חכמה בלי מתנת והבנת הטבע, הוא חסרון בלי יוכל להמנות: והנסיון המעשי לבדו בלי השׁנים הראשונים הוא חצי דבר ולא דבר; וכמו פולח ובוקע בארץ לשדוד ולזרוע כן הוא האדם ולמודו: אם האדמה טובה, העובד חרוץ והזרע נבחר, אז תצמיח פרי הדר תאוה לעין ומחמד לנפש. החכם איתן דרכו כּתומר מקשה, אמר jUVENAL, ואשר ינוע וינוד במדותיו, ולא יחזקן במסמרות ההרגל, האיש ההוא קנה תכונת אישׁ תהפוכות ורע שׁמו. – חברת בני האדם המדינית רק על מצוּקי מדות החכמה תשׁען; הסירה המשענת הזאת, אז ירופפו עמודי החברה, וכל אישׁ ואיש בודד וגלמוד ימששׁ כעור באפלה, ויעשו בני האדם כרמש אין מושׁל בו. – כל האדם אמר חכם אחד מחכמי המדות, יאמר אל לבו: הנני אדם, והאנשים אשר סביבותי גם המה ממיני; אני חי ומרגיש, ובלי תפונה גם כל מתי חלד מרגישׁים עונג וצער כמוני; אנכי מבקש דבר אחד ובורח מדבר אחר, כמו כן כל בני האדם יבקשו דבר זה ויפחדו מדבר אחר; הנני שונא המרע לי, ומעתה שנוא אהיה גם אני אם ארע לאחרים? אנכי אוהב המטיב לי ומכבד את העוזרים להצלחתי, ומעתה אם רצוני גם אני להיות אהוב, נחמד ומכובד בין אנשים, עלי נטל להיטיב להם ולדרושׁ טובתם ואשרם. היוצא מזה כי רק על יסודי השכל והתבונה אדני החברה ואבני פנת אהבה, אחוה, ידידות, חבה וריעות הטבעו. – גבר חכם יטאהב איש ואיש, ויחבק בין זרועות חבתו וידידותו את כל המין האנושי, כעשיר כרש, כגר כאזרח. ומה נשגבו דברי המליץ שילער: ישנם רגעים נפלאים בימי חלדנו, אשר יפתחו בהם שערי לבבנו, לחבק ולנשק כל פרח נעים, כל כוכבי מזרות הנוצצים ברקמת יריעת השמים כאבני ספיר משובצים בטבעת זהב מופז, כל רמה ותולעה זוחלי עפר כפות רגלנו, וכל רוח מעופף על אברת דמיוננו – נפרוש כפינו לחבק בין זרועותינוּ הררי עד, ולהשׁכיב בחיקנו התולדה כולה כּמו עלמה אהובת נפשנו. – נעימים ומתוקים דבריט המשורר הומירוס אשר שם בפי המדבר למורו אוליסעס, אשר התחפשׂ בבגדי איש זר ועני, לאמר: אין לי רשות לבוז איש גר ומסכן, אף אם יהי דל ועני יותר מאשר עיני כך תחזינה; אלהים הוא השולח לנו גרים ואביונים למען נוכל לעשות עמהם צדקה ומישרים. כבד את האורח כמו האזרח. אמר פהוצלידוס, כי גרים מפוזרים ומפוּרדים נחנו כלנו בארץ, ויהי בשאול איש את סוקראטוס: אי מזה ארץ הוא? השיב: מהתבל! להורות כי האדם איננוז ר ונכרי בכל הארץ. – גם החמלה היא מבנות החכמה, וגם היא אחת מעמודי התוך אשר החברה נכונה עליהם. גדולה החמלה אשר היא בת הצדקה ואם כל המדות הטובות והישרות. מי האיש אשר יבער בלבו רשף מחכמה נאמנת, הוא יחמול ויחוס על כל חי אשר יראה במצוק ובמצור. הן סֻפר לנו מחכם אחד: בראותו פעם הפועלים עובדים בגנו בזעת אפם, ותצלח עליו רוח החמלה, ויצו עליהם לבל יעבדו עוד בפניו לעולם. – אךְ, הה, דלוף תדלוף כל עין נחלי דמע על מגערת החמלה בין בני האדם, כי כרובם כן יחטאו למולה, יקשו ערפם ויקשיחו לבם נגד כל איש מכאובות וידוע חולי, וזה פרי רוב הרעות בקרב הארץ. ואמר פילוסוף אחד: מראה האמלל ונכאה הלב עושה לרוב פעולת החיה מידוזע אשר בראות פניה לב בשׂר של כל אדם יפך לאבן. מה יאשר ויעשיר ויצליח איש, אמר חכם אחד, כן יוסיף להשׁיב ידו אחור מתמוך בעני ואביון וחדל יושׁע יותר מהדל רעהו מאשר תהיה לו תשועה מאת עשיר. חלי רע ומר בארץ מרתים הלזו!

ג. ריש ועושר צבא חליפות בתבל. סובב סובב הולך אל כל רוח. מרים ומשפיל מוריש אף מעשיר; את זה יגביה עד עבי שחקים ואת זה בגללו יקלעהו תהום רבה. היום עשיר סרוח על ערש דמשק על בגדי שׁני תולעת, מחר מסכן עני חשוב כמת, סרוח על ערש דוי, על רגבי שני תולעת ורמה. ופלא כי כל התהפוכות האלה תכיל לשׁון העברי באוצרות ציוני מלותיה ושמותיה על מושג עשר; מצד אחד תראה איך הון עשיר קרית עוזו ותכנהו: בצר (איור כ"ב), ובדברי המפרשׁ שמה שהוא כנוי לזהב על כי הוא תוקף ומעוז בני האדם על פני האדמה, ובלעדו חשׁוב כמת או כאישׁ אסור בנחשׁתים אין זרוע לו; יקום, ע“ד דבריהם: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו! הון עתק (כמו און) “ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי” (הושע י"ב); כסף תועפות (איוב כ"ב) מן “תועפות ראם”; חוסן; חיל; עזבון (יחזקאל כ"ו) מן “ויעזבו את בית ה” (ד“ה ב', כ”ד). ומצד אחד תורה כי יש אשר העושר שמור לבעליו לרעתו: ותרדוף שׁם עשיר עם רשע (ישׁעיה נ“ג, משלי י”ב, ש“א י”ד) כי גם בלשון ערב עשיר ורשע נפגשו בהוראתם; ולהפך – עני ועניו עם צדיק וישׁר (זכרי' ט; במדבר י"ב); וכן בצר – “יבצור רוח נגידים” תהלים ע”ו); בצע – ובצעם בראש כלם" (עמוס ט'). הוה מורה על עשר ונכסים (תהלים נ"ב), וגם עצר רעה ויגון (איוב ו'); תועפות משׁרש יעף; יגיע משׁרש יגע; חיל מן חיל ורעדה; הון מן “בן אונו”; עזבון מלשון עזיבה ונטישה: "עושה עשר ולא במשפט – בחצי ימיו יעזבנו, ובאחריתו יהיה נבל.

ד. דעת לכל אדם נקל כי הקמצנות מתנגדת לעמודי החברה האנושית: האהבה, הרחמים, החמלה, הידידות ותשׁועת האדם ברעהו. – צמא הכילי כאשׁיוקדת לרכושׁ והון, מי ישבׁור צמאונו ומי יכבה שׁלהבתו? – צדק בפי האומר, כי הכילי לא יקים את דברי התורה ואהבת לרעך כמוך, כי אם הוא שונא את נפשו, איך יאהב אחרים? והכתוב קורא: “גומל נפשׁו איש חסד ועוכר שׁארו אכזרי”. – הכילי איננו חי כי אם בעבור כספו, אותו יעבוד כל ימי חייו, אליו יסגוד אף ישתחוה בחדרי משכיות לבבו, לו יקטיר כל מחשׁבותיו, ועל מזבחו יעלה כל טובותיו וכל הצדקות אשר חנן אלהים את האדם בם, וכל אופן אשׁרו אך על קוטב אחד יסוב: לאסוף רכוש ולקבוץ הון. – מנעימי שׁיר ומיטיבי דבר יציירו לעינינו הכילי כאישׁ אמלל המעיר חמלה ורחמים, על אשׁר לא השׁליטו אלהים לאכול מנכסיו; אולם לא כן הוא עמדו. הוא לא ירגיש חסרונו, כמו המת בעת מפח נפשו וכחולה הנופל מלא קומתו ארצה אשר לא ירגישו מכאובם המרעיד את כל העומדים עליהם; כי לו אך ששון אחד בתבל, ואחריו ירדוף כל עוד נשמת אלוה באפו. הנהו רואה בארגז זהבו כל טוב הארץ: כל כבוד, כל תענוג, טירות בנויות לתלפיות, היכלי שן ופרדסים, שרים ושרות שדה ושדות, גן-עדן ושמים. – הוי, כילי! לו ידעת איך נבזה ונמאס אתה, בעיני אלהים ואדם; איך למשל ולשנינה נהיית בפי כל המשוררים והנואמים, כי עתה לחפרפרות ולעטלפים השלכת אלילי כספך!

ה. אלה דברי סופר נוצרי בדברו מכת האסיים: כל איש מהאסיים לא לקח אשה, כי רוב הנשים המה מצודות וחרמים לאנשיהן, ותהי הנקלה בעיניהן לחדור בחרב הקנאה ובחניתות יתר הבליהן אל חדרי בטן תם דרך כדי לעשותו לאיש תהפוכות, להפכהו לאשה ולהתיש כחו כנקבה, ברוב חונף של עיניהן הקורצות, ובמקסם חלק נשיקות שפתותיהן. והיה אחר אשר הצליחה האשה את דרכה ללבב את האיש, לעור עיניו ולהכות בסנורים עבדי הנפשׁ: העינים והאזנים, אז תהין במצח נחוה ובעזוז אפה לצור גם על המלך בעולם הקטן של האדם: על הנפש, ללכד אותה אל תוך פח יקוש ברוב לקוחיה ובעוצם תחבולותיה ומזמות לבבה, בתנועות עפעפיה, בגלגול בת עינה ובשקשוק שפתיה, עד כי תישׁן את האיש על ברכיה, “ותגלח” יתר שכלו הנשאר בו, וחלה והיה כאחד האסירים בכלוב ברזל, ואל כל אשר יפנה נושאם יפנוּ גם המה. ומה גם בלדת האשה בנים ובנות, כי אז תחשוף אונה ותנופף בעים ידה, לא תחנוף עוד את אישה בחלקות דבריה, ולא תמיתנו עוד בנשיקה, אך כמו שודד תקום עליו בכלי זעמה כאשר יקום איש על רעהו בשדה, ורצחתהו נפש ועד בשר תכלה. וכל זה הוא רעל לחיי הרעות והידידות, כי כל אישׁ אשר נלכד ברשת יפי האשה, ושמוכרח להקדיש עתו, גופו, ורוחו וכל כחותיו אך להביא טרף לביתו – הה! האיש האמלל ההוא לא יכונה עוד בשם רע, ולא בצדק יקרא מעתה ידידיה. הוא יחדל מהיות אוהב נאמן וחבר טוב לדורשי תושיה וצדקה, ומאישׁ חפשי יהפך לעבד עולם שאין לו עוד חלק ברעיו, ונחלה – בתבל כלה. – ואתה, קורא צעיר! אל תדמה בנפשך כי דברי אמת ומשלי חכמה האלה להזהירך באו, לבל תקח אשה להוליד בנים ובנות, לא כן חלק ד' לנו! לא לתהו ברא אלהים את הארץ, כי לשבת יצרה; אולם כמורה לרעהו באצבעו לאמר: בלכתך במסלה הזאת השׁמר לנפשׁך מן הפחתים אשר מעבר מזה ומזה, – כן גם אני איעצך, למען תדע להשׁמר ממלכודת וטוב לך. וגם אתנה, בנות ירושלים! נשׁים עדינות מגדלות על ברכי העת החדשה, ואמונות עלי תולע מדת אירופא, הנזהרות לא לבד לבלתי מסוך נטפי רעל ורסיסי לענה בכוס ברכת הנשואים, כי אם יודעות גם להמתיק ולהנעים חיי בעליהן, לרַום מדודיהן ולהשביעם מנזר אהבת שׁעשועיהן – לא אתן הוצבתן למטרת חצי משלי החכמה האלה, לֹא אליכן ירה יירו ולא לקראתכן נערכו. חן חן לכן, נשים חכמות! אך בימינכן ימצאו אישיכן מנוחה כי נעמה, אך בחיקכן ישכחו ענים ועמלם לא יזכרו עוד ואתנה למו כגן-בעדן בין סופות זלעפות הארץ הנשׁמה הלזו; ואף אם מחוץ תשכל אותם חרב הזמן, ותדכא ותשוחח נפשׁם תחת משא דאגות שונות, עד מהרה ישובו הביתה, בין זרועותיכן מפגעי הזמן ימלטון ועל ברכיכן מלא כף נחת ישבעון. – אכן נשי ציון אשר עור מסוה אסיה על פניהן, ובילדי ארץ קדם תשפקנה, המואסות ברוח הזמן החדש, ודרך לאומים תרבותיים לא תבחרנה, המעקמות ראשן אחורנית לפני אלפים שנה, ועושות מעשה חתיות ואדומיות; אך בדרכיהן לא תלכנה, כי הנה היו שפחות נחרפות לבעליהן. כי אם תאחזנה בקצה האחד מזמן החדש, להיות חפשיות בבית, להשתרר בשבט ברזל ולשים עול רחים על צואר בעליהן, והן אומרותלהם: הבה ונאכלה! השתכרו זהב, בוזו כסף ונשתה! בל יאבו דעת: מאין, המן הגרן או מן היקב? “טחון ברחים, חפור במעבה אדמה, או מכור נפשך לעבד לצמיתות והביאה לבקר זבחינו ונאכלה ונשתה!” מחכמה בל תדענה, וכל תבונה זרה למוֹ, אך ממקור “צאינה וראינה” תשאבנה, כל חכמתן, וממעין “נחלת צבי” תדלינה מים סרוחים לשפכם – מהול עם רושׁ המתן – על ראש בעליהן הנדכאים והאמללים, ותמררנה חייהם בעבודה קשה ובפרך, מנוחת שלום לא יטעמו לעולם, ושלול השקט לא ימצאו לנצח. הן הנה מטרות דברי חכמים וחידותם, עליהן ישאו מליצים משליהם, ומנאמים ישׁמיעו ברעם דבריהם, לדרבן אותן בדרבנות לשונם, ולהזהיר איש ואישׁ משחיתותן.

ו. רע חנף. בין כל המדות הרעות אשר תספחנה לנגע צרעת באדם, אין עושה רע ומוחצת מנפש ועד בשר כמו: החנופה. דיוגינס אומר: המסוכן בחיות מדבריות הוא המלשין בסתר רעהו, והמסוכן בחיות ביתות הוא המחניף בחלקלקות לשונו. החנופה פוסחת על שתי סעפים, על מרמת החנף, ועל חבל גאות הנחנף. – המחניף לך, אמר חכם ערבי, הוא מבקשׁ נפשך ודוקר בבטנך חרב מרוטה ומשוחה בנפת צופים. – החנופה, אמר החכם שארון, גרועה מעדות שׁקר, זאת גורמת אך להטות משּפט, והלזו מעותת עיני הצדק, מסלפת תום ויושר, ומשחתת כל היקום בשמים ובארץ. – רוב השרים העריצים מושלים בשׁבט ברזל, ופושטים עור עמיהם מעל עצמותם, אך בעבור כי אפפום וכתרום אנשי מרמה בחנפי לעגי מעוג, הלוחשים באזני אדוניהם כי טוב וישר משׁפטם, וכל אשר המה עושים טוב בעיני אלהים ואדם. כי עמיהם מאושרים תחת שׁבטם ומשענתם, וממשלתם ברוכה לה', וכי בידם הוא להוסיף עשות כזאת וכזאת בכל אות נפשם. ומה יהי בסופם? לב העם יהם, ונתקו מוסרות עול הברזל, שנלאה לשאתו עוד, ירים יד במושׁל בו בפרך, והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו, ותחנף הארץ בדמים; חרב האזרח תהיה ברעהו, ואז תאחז רעדה חנפים, וירדו ביגון שאולה, כי מהם נסבה הרעה הגדולה הזאת, האוכלת ארץ והדרים עליה, עיר ויושבי בה. – כל אדם אוהב מאד להחנף, ואף אם ידע על נכון כי שּקר בימינו של החונף והתולים עמו, יאמר עם החכם טירינציוס: יודע אני, החונף, כי דבריך, תעתועים המה, בכל זאת מתוקים ונעימים המה לי מאד; אנא! הוסיפה להחניף אותי ויתענג לבי גם אני. – ויפה אמר חכם אחר, כי אין אדם חפשי בארץ, אר לא יאבה לקבל חנופה, שלא תפעל החמאה הנתעבת והנאלחה הזאת על חכו. וברצות אישׁ מרמה להשחית בפה חנף אישׁ אשר יתראה כשונא חנופה, אז יהלל אותו בפניו, כי שונא חנופה הנהו, ובזה יחנף נפש השּומע על אחת שׁבע. – החנף ישׁתדל בראשונה לעור עיני שכל הנחנף, ואחר כן יתגולל ויתנפל על צדו החלוש וימשל בו בנפשו ובלבבו, כמו שודד לילה אשר יכבה בתחלה את הנר הדולק בבית למען יוכל אח"כ לגנוב דיהו. וצדק החכם אנטיסתינוס באמרו: רעי המושל וחונפיו ירצו שיהיה למושלם כל טוב, אך לא שכל ותבונה. – אמר החכם. אין מרע לכסיל יותר מן החונף לו ומהללו בפניו, כי החנופה היא דקה ועמוקה מאד והנחנף לא יקבל פני החונף הבלתי מהיר במלאכתו. טיבריוס קיסר רומי עצם בעיניו וקרץ בשפתיו בשמעו דברי חנופה משופטי הסנהדריה שלו אשר לא היו מהירים לכך. גם אלכסנדר מוקדון, אשר הוכה בסנורים מערפל גאותו וגאונו עד כי רצה לעשות עצמו לאלוה, לא יכול נשוא את החונף אשר לא הבין הדבר על אפניו, וישם באפו קטרת אש זרה ותפלה. – המפורסם למשקר לא בנקל יהי חונף, כי המחניף הוא רק איש אשר יוכל לתת מסוה הצדק וששר האמונה על פניו; ואיש כזה מסוכן יותר ויותר מן משקר ובעל מרמה, כי נגד האחרון אנחנו יכולים להשתמר ולהגן בעדנו; אבל נגד הראשון אין חכמה ואין עצה. – רע שקר ומנחם עמל דומה לתנין המצרי (קראָקאָדיל) המוריד דמעוֹת ומתאוֹנן ובוכה על טרפו שהוא רוצה לבלוע (קראָקאָדילענטהרענען). – הדבר היותר קשה הוא להיות חונף זמן רב, כי עליו להזהר לבל ישכח את עצמו כמו הגה בזמן מן הזמנים ובפעם מן הפעמים, ולבל יסיר מעל פניו את המסוה, כי אז תגלה ערותו לעיני השמש. – יש חברת אחים נאמנים וחברים מקשיבים, אמר חכם אחד, אשר יתראו כמיסדים את חברתם על עמודי אמת וצדק ואדני אהבה, ידידות, חבה וריעות, ונדברו איש אל רעהו בהשכל ומישרים, ממעשה הצדקה ועבודת התושיה; ואולם כל מזמותם ומחשבותם רק להחניף איש את רעהו, למצוא חפצם ולבצע את אשר יזמו לעשות: זה יהלל הצדקה, זה ישבח החכמה, והשלישי יפאר מוסר תושיה, ושפתי כלם דולקות כדי להראות לעיני השמש את גודל חפצם להשכיל להיטיב. ובאמת הכל נאלחו, אין עושה טוב במו, אין דורש חסד ומבקש אהבת רעים בינימו. וזהו הדבר, אשר למען רחצו בנקיון ולחגור אזור צדקה ומזיח משפט במתניו, ישימו זר זהב על ראשו ומסוה טהור על פניו, ויכנוהו בשם פוליטיקה, מקור משחת הוא לכל חנופה, צביעות, רכילות ודבה ושנאה וקנאת איש מרעהו. הה! חלי רע ומר הוא בעולם ההפוך והחדש אשר עינינו תחזינה, למורת רוחנו ולדאבון נפשנו.

החוב מוטל על כל יחיד ויחיד מאברי החברה האנושית, לעבוד ולפעול ולהועיל לטובת כלל הארץ, איש איש לפי מסת יכלתו ממלאכתו אשר הוא עושה. – החכם סיניקא מדמה את החברה האנושית לחומת אבנים, אשר כל אבן אוחזת ומחזקת אשה את אחותה. כל חברה, כל עדה, כל שבט, כל משפחה, כל בית אב, וכן איש יחידי מחויב להועיל ולעזור לבנין החומה הזאת. המושל המחוקק בשבתו ומשענתו הוא קורתה המגין עליה! אולם אי לי, אם מושלה איש אשר לב אבן בקרבו, כי אז ימך המקרה את כל הבנין, נוע ינוע, פור יתפורר ונפל תחתיו למעי עולם. האישׁ אשר לא יעבוד מאומה לטובת הכלל הוא כמו אצבע ששית ביד או ברגל, אשר טוב להכריתה מהשאירה. החברה המדינית צריכה להיות נערכת כמו נחילת דבורים, שׁכולן עושות דבש למחית הכלל, והדבורים שאינן עובדות רק אוכלות את הדבשׁ, הלאה מגו תגורשנה. – העצלה, אמר חכם אחד, היא מחלת גו ונפש גם יחד. – החריצות ושנאת העצלות הן מהמדות המסולאות בין אנשי אירופה. ישנם עמים פראים אשׁר עוד לא נגה עליהם אור החכמה. ילינו יומם גם לילה בין שדי העצלה ויישנו על ברכיה באין מקיץ. מרגלא בפי אנשי הודו: טוב שׁבת מהלוך, שכוב משבת, ישון מיקוץ, ומות מחיים. – מעולם, אמר קסינופון, לא הסבה העצלות טוב עלי ארץ. וחכם אחר אומר: העצלה היא אם כל הפשעים. המשא היותר כבד לאדם, אמר דימוקריטס, הוא העצלות, ואיש הרובץ תחתיו ימאס נפשו ויקוץ בחייו. – לכל עצל, אמר פיצילידס, לא נבראו ידים רק לגנוב. הוא היה אומר: העבודה מנוחת הצדקה, והבטלה – עבודת הרשעה. היגיעה היותר גדולה, אמר החכם ביוֹן, מגיעה לאדם אשר ימאן לקחת לו כל יגיעה. – ואמר חכם אחר: טוב בעיני האלהים והתולדה וחברת המדינה – שור חורש ודש מאיש הולך בחבוק ידים. – האנשים אשר אינם עושים כל מאומה לטובת חברת המדינה, המה פגרים מתים המעלים צחנתם ובאשם בין החיים. – האדם לעמול יולד וחיי גבר אך לעשות: מה? טוב ולא רע! “רעי”, קרא המלך החסיד טיטוס, כאשׁר חלף יום אחד מבלי עשה בו טוב בעמו, “חבל על יומי אשר אבדתי, ולנצח לא אמצאנו עוד”. מכל עבר ופנה ישׁמע ילל תאניה על קוצר חיי האדם ומהירות חלוף הזמן, ובכל זאת אולי אך אחד מני אלף יודע לערוך יוקר הזמן, לבל יפצפצנו ככלי אין חפץ בו. – קאטון אמר: העצל והחרוץ שונאי מות המה אישׁ אל אחיו: זה יחפוץ להאריך זמנו עד בלתי שמים למען יעשה עבודתו, וזה יאבה לשׁעות בדברי שׁקר למען המית או לקצר זמנו אשר ארוך לו מארץ מדו. – האיש אשר אין לו מה לעשות הוא קוץ מכאיב וסלון ממאיר לאחרים. – הזמן הקצר כמו הגה (תהלים צ' – ווי איין געדאנקע, רעיון נפלא הנמצא בספר “פֿויסט” אשר להמשׁורר גיתה –) בעיני היודע ערכו ומוקירו להוציא ממנו תנובה, הוא ארוך כרבבות שנים, בעיני החובק ידיו בחיק הבטלה, החופש ודורש אחרי כלי-מות: שחוק ושעשועים, אמרי תפל ודבר שפתים, למען המיתו והכחידו מן הארץ. – סיניקא אמר: מותר לנו להשתעשע מעט למנוחת נפשׁנו, אולם גם השעשוע לא יהיה כלו בלתי מועיל כלל. – לפי חוקי היוני סולון היה מחויב כל תושׁב אתונה למסור את הבטלן לבית המשפט למען יענש. – אצל הגימנאזופיסטים לא נתנו אכל לאיש אשר לא ידע לתת דין וחשבון ממעשה ידיו ומעבודתו כל היום. נזק העצלות והפסד הבטלה, אמר דימוסתינס, לא יוכרו תיכף בכל דבר יחידי, אך בסך הכולל מחברים וימים רבים.

ח. החכם מונטיין אמר, כי אין חטא גדול משקר בדבורו, ולו נבין גודל חטא השקר, כי אז היינו מענישים אותו יותר מכל הפשעים שבעולם. – אריסטו אמר: כי עונש המשקר הוא, שלא יאמינו בו אף אם פעם אמת ידבר. – איש אשר הרגיל את עצמו לשקר, אבדה ממנו המתנה הטובה אשר חנן אלהים את בחיר יצוריו, האדם, להבדילהו במותר זה מן הבהמה, והוא הדבור. – אפולוניוס אמר, כי אך לעבד עולם נוכל לסלוח דברי שקר ולא לאדם חפשי. – הפרסיים פרסמו כל שקרן לבוז ולדראון בפומבי. – לפי חוקי ההודיים, יספר לנו פילוסטראט, לא היה יכול האיש אשר נתפש בשקר להמנות לאיזו מפקודות העיר. – בכל זאת פשתה צרעת ממארת השקר בין העמים החדשים הנבונים, והיה האיש אשׁר ימלאהו לבו להכחישׁ השקר ולבזות המשקר, יחשב מעשהו לפשע גדול בחברתם ולעון פלילי נגד כבודם, עד כי פרי עונו בראשו ישוב וישׁ אשר בנפשו יכפר חטאתו. פלוטארך ספר לנו, כי מרגלא בפי הפילוסוף עפאיניטוס: המשקרים מסבכים כל עלילות רשע בתבל; והדין עמו, כי השׁקר הוא מעין נרפש ומקור מדלח לכל הצרות והמצוקות אשר תמסוכנה ראש ולענה בחברת האנשים. – השקר הוא מקור כל נגע ומספחת, השמר מפניו כמפני שרף מעופף, פגוש דוב שכול ואל איש משקר. החישה מפלט לך למדבר שממה ואל תשב עם אנשי מרמה, שטה מעליהם ועבור, כי מה תעשה באחריתך? – יש חכמים הרוצים להחליט, כי אין היתר לשקר אף אם ינצלו בזה התבל כלה ומלואה; אמנם בזאת לא צדקו, אענם, כי זמן לכל חפץ תחת השמים, וכל פעל ד' למענהו וגם את הרע, ויש עת אשר גם רושׁ יהפך לנופת צופים. השקר המציל ומושיע מדינה או עיר, אף אב ואם, אח ואחות, או גם נפש אחת לצדקה יחשב; והאמת אשר תזיק ותשחית, לרשע כסל תהפך, ובעליה יקרא בפי חכמי התלמוד: חסיד שוטה והדיוט. ועליו אמר הקהלת: “כי אינם יודעים לעשות רע”. ויפה אמרו: גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה. ואלה דברי המליץ הנשגב שילר במכתביו: "לכל יליד הדמות, לכל בן פורת השכל, מולדת התבונה הצרופה, או יוצא חלצי שכל עקלתון, לכלם לא יגרע משׁפט האזרח בבריאה הגדולה רחבת ידים הזאת. כל חדרי התולדה מלאים סגולות, פעולות, עבודות ותנועות, מעשה ראש וזנב, מכפה ועד אגמון, וכל מיני מענה וענין נתן אלהים אל האדם לענות בהם תחת השמש. אדון השמים והארץ, בעל משק בית התבל הגדולה והרחבה, אשר לא יפיל צרור לארץ בלי חשוב להועיל לאנשי ביתו, לא לתהו ברא אף נאות מחשכי הארץ, כי רק לשבת יצרם, להתענג מטובו כקטן כגדול. השופף חמת תרעלה – שנואת נפשׁ האדם – בלוע צפעוני ועכשוב; המצמיח מטעים בגבול שדה חצרמות; המשביע גבר שוגה בחיק הענג, איש עברו רוח עדנה, בנצני אין וענבי אפס; ההופך אפל, פשע וסכלות, לבוקר, חסד וצדקה; האל אשר יכול לארוג מהטובות אטון יצרי-לב טארקויניוס סיקסטוס הנאלחים, מסכת קרית רומי הנסוכה על כל העמים – ההוא תקצר ידו לשאוב מים נאמנים ממעין אכזב? ההוא יחריש כבלע השממה כל ערבות נפש האדם ויתצו מבלי יושב? – אם יחנכו ידי התבונה והצדקה להיות מהירות במלאכת מעשה תעתועים, אז יפיזו זרועותיה גם במחשׁבת פעולת אמת.

ט. הנסיון המעשי ודעות האמת והשקר אשׁר נטעה יד אלהים בקרב לבבנו, או אשר נקבוץ על יד מתמורות התבל ומקריה, וכח התבונה אשר חנן בוראנו אותנו, המה מגלים בקרב איש ולב עמוק רגש חזק ואמיץ משמחת עשות טוב ותוגת פעול רע, ושמו: יצר לב האדם (געוויססען). ולפי מה שהוא טוב או רע נקרא יצר טוב או יצר הרע בדח- ל. – חוקי היצר, אמר מונטיין, אשר אנחנו חושבים למתנת הטבע, אינם כי אם ברואי ההרגל ויצורי הלמוד, כי כל דבר אשר הרגלנו בו מנעורינו עד אשר נעשה בנו לטבע שניה, אין אנחנו יכולים לעזבו בלי הרגיש מכאוב פנימי, גם לא נוכל עשותו בלי חרות בשמחה בקירות לבבנו. – יצר לב האדם הטהור הוא מנהיגו ומנהלו בכל דרכיו, משמחו ומהנהו בעשותו הטוב והישר, ומכאיבו כסלון ממאיר בעשותו רע ופשע. – בכו בכה לאמלל אשר אנה האלהים לידו להכות נפש אדם ולשפוך דם נקי – אוי ואבוי לו! תמיד לא יחשה קול פחדים באזניו, ורעם מפוצץ בגלגל יגעש וירעש ראשו כנהמת ים לגליו; כל הלילה איננו רואה תנומה בעפעפיו, יירא ויפחד ממראה עיניו, חלומות רעים יבעתוהו ומחזיונות יחת; יחזה והנה נפש החלל תשוע לפניו, ההרוג מתבוסס בדמו ויז נצחו לארבע רוחות השמים. הוא קורץ אליו בעיניו המבריקות כפניני זכוכית צחורה, פורש אליו ידיו החורות כלבנת הירח, מניע תלתלי שערו הנאלחים בדמו, וצורח מר על חמס דמי ימיו. הוא יחזה והנה שוטרי המשׁפט ופקידי העיר, איש חרבו על ירכו, נצבים על מטתו כמלאכי מלך בלהות צלמות, ילטשו עיניהם לו כמראה ברק השמים, מחרידים אותו כשעירי עזאזל בארץ תלאובות וצועקים חמס על חטאתו נגד חוקי חברת המדינה. הוא יחזה, והנה משפט דמים נחרץ על ראשו, ועל קדקדו חמסו ירד להורידהו ביגון שאולה, והוא גם הוא – מצדיק עליו את הדין. המליץ הצרפתי מאסיליון מציג לעינינו מות הפושע ואומר: בהלקח הפושע למות כדי רשעתו אז תפקחנה עיניו, יחפוש דרכיו ויחקור אחרי ימי שני חייו אשר חלפו והנם תהו ובהו, כלם כידונים דוקרים בחזהו, יביט בהוה העובר לפניו, והנהו בלהות צלמות וחזיונות נוראים מלאי חתחתים; הוא ישקיף אל העתיד והנהו אפל וחשך, מעוף צוקה ומועקה נדחה; אז לא ידע נפשו אל מי ינוס לעזרה: לא אל כל היקום אשר יברח ברוח ממראה עיניו; לא אל מלא התבל, אשר יתעלף ויתעטף לפניו; לא אל אנשי בריתו, אשר לא יצילוהו מרדת שחת; לא אל האלהים אשר סר ממנו ויהי ערהו וחרב נוקמת בידו, והנהו מתגולל איפא בחומר פחדים מאליפים ומרובבים, יאחזוהו נגעי עונו, מצוקתו תתמרמר אליו ותתקפהו בזרוע עוזה, זעה קרה כקרח תזל ממרום מצחו הלבן על לךחייו הרזים והחורים, ינוע, ינוד ויפרפר לברוח מפני המות אשר ישליך עליו אימים, לנוס מפני אלהים, ולהחבא מפני נפשו. עיניו, המשוחות בששר המות והמזרות בעתה ופלצות, עברו משכיות לבבו הפרא; הוא ייבב מעמקי קרבו הנדקר בחניתות הנוחם, בקול דברים נשברים ממהלומות נאקות חלל, בל נדע אם הם קול ענות היאושׁ, או הנוחם והחרטה. עפעפיו מתרוממים השמימה, מבלי שנדע אם יד היראה או התקוה, השנאה או האהבה תגולל בת עינו; תפיל עליו אימתה ופלצות תכסהו, מבלי שׁנדע אם הגו ירעד ברבצו תחת משא ע– ובהלות, או הנפש היא אשר תחת מקרוב אל כסא שופטה. והוא נאנח מכאב לבו, מבלי שנדע אם זכרון פשׁעיו אשר עשה או צרת לבבו לעזוב ארץ החיים הסבו האנחות האלה. עוד מעט והנה עינו קמו ונצבו כמו נד, עוז פניו ישׁונא, רשמיהם המתעותים יע-טו קויהם; פיו יפתח ויפער לבלי חק. רוחו נבהלה ומשתגעה, ובין החתחתים האלה תפרד הנפש בכבדות ממצרי הגו הנרפש, תתנפל לרגלי אלהי האלהים, לפני כסא שופט תבל בצדק ולאומים במישרים. בעינינו ראינו, גם אבותינו ספרו לנו, איך כמה אנשים אשר נאשמו בגנבה או רציחה, או כל דבר אשר יחטא איש לרעהו ואשם, ונודע להם אשמם, לא נחו ולא שקטו, וכמו דלקת ופלצה אחזו אותם, עד כי עד אלהים באו להודות על פשעם, ויחלו פני השופט להענישם, למען ישקוט הריב אשר בקרבם, וכפר חטאתם בדמי ימיהם.

י. ז’ל שילר במכתביו: “אולם הה לשוד משדי, צלמות ולא סדרים בחקות התולדה! הרוח הזה הרוכב שׁמי קדם, ומעת עד עת במרום ימריא, ועולה עד במתי יה צבאות, סגור ומסוגר הנהו בבית חומר אשׁר בעפר יסודו, רובץ תחת משא צרכיו הרבים משערות ראשו, והוא מטרה להצרכי הזמן אשר ישטמוהו וימררוהו! – אוי! איך מאבד נץ רום שׁחקים בתועפות כנפי רוחו, יכלא בחורי כפים ובמחלות עפר כעטלפים כחפרפרות, תחתיו יוצע דמן ומכסהו גבי חומר, עפר ואפר! כל מרחבי התולדה ומחקרי היצירה אך לפעילות האדם נבראו, בכל זאת לא יערב לבו לפסוח על שתי סעפים גם יחד! עיניו בעד אשנבי נפשו וחרכי רוחו מחזה שדי ומראה אלהים תחזינה. והוא אך יתנהל לאטו, יסחב בלבוש גושׁ עפרו, יזחל על אדמת הארץ בעצלתים, וכשבלול תמס יהלוך עד בא חליפתו! – ענג אחד יאבד טובה הרבה, ובתי נפשו קטנים מהכיל שתי תאות מקבילות אשה אל אחותה. – שכר שמחה חדשה יצא בהפסד כל שמחות קדמוניות: בין רגבי רגע עת חיה ימצאו קבר כל רגעי חלדו מיום הולדו, אם ירוה דודים לא יתעלס באהבים ורגע בחיק האהבה ישכיח זכרון ברית רעיו! בכל מקום עיני צופיות, רפאל, אסור בזיקים וחבלים אראהו את האדם. ממגמת חפצו רחוקה המטרה כרחוק מזרח ממערב.”

יב. הרע ברעות, אמר אנארשארויז, הוא בלתי יכולת לכלכל רעה ומצוקה. כל איש מוכרח להרגיל את נפשו לכלכל מחלתו, למען לא ירבץ תחת משא היגון, בבוא עליו צרה וצוקה; כי האיש אשר איננו יכול לסבול יסורים של אהבה, וטורף נפשו באפו בפגעי ומקרי הזמן, הוא יוסיף עוד יגון על מכאובו, ומלח הוא זורה על מכתו הטריה.

יג. אם הקצה האחרון מהשמחה הוא אולת וקלות דעת הוללים, כי אחרית שמחה תוגה, וכדברי החכם: “דער מענש איזט ניכט צור פֿריידע געמאכט, דארום טהראֶנט זיין אויגע זעלבסט ווענן ער לאַכט”; בכל זאת גם היגון ומרה השחורה הוא ענין רע לבן־אדם, כי אין אדם בתבל הדוחה ממנו נעימות, ידידות ומתיקות חברת רעים מקשיבים, כמו האיש אשר תמיד קודר יתהלך, ובלי חשך פניו יקבצו קמטים ועיניו בעבי היגון תתקדרנה. המדה הזאת תורה כי בבטן בעליה צפונה חטאה גדולה; והיא אם כל מעשה סכלות והשחתת המדות אם לא ישתדל הרובץ תחת משאה, לפרוק עולה ולגרשנה מן גו כמו קטב מרירי בעודנו בימי נעוריו. – ישנם בעלי נפשות מרות אשר על נקלה יתקצפו, וישפכו מררתם, על לא דבר, כל ששון זר למו וכל נחת עדן נכריה לנפשם. איש כזה לא בנקל יהיה רע נאמן, אב רחמן, אם רכה, אח לצרה, מורה תלמידים בגאות החכמה. מה רבו האנשים אשר יחיו עם נשי חיקם כנמר עם גדי ירבץ, ובעיני שרף מעופף ילטשון ויברקון עיניהם לכל בני הבית, וכל תנועה ותנועה שלהם היא קדורנית ושחרחרת. מה רבו האבות אשר נקטה נפשם לראות שעשועי ילדיהם ומשחקיהם הנקיים מכל עון וחפים מפשע בלי הזות שצף קצף ושפוך חמה עליהם! מה רבו המורים אשר ירדו במקל חובלים ושבט ברזל בתלמידיהם, ויתנו עליהם בקולם, קול עזוז חוצב להבות זעם ועברה, עד כי עצמות הצעירים תרחפנה ולבם כדונג נמס מרעם שאון המרה־השחורה אשר תלין בקרב מוריהם – אנשים כאלה נראים כאילו אין להם רע ועמית כי אם למען שפוך עליהם מעת עד עת חמת פימו ורעל שפתימו. אי לשון אשר לא תקונן ועין כל תדמע על קשי יום איש כזה, אשר כל התולדה עם יפי מחמדיה לפניו נפתלת, הפכפכה וזרה כמדבר ילל ישימון, וכל הדרת תפארתה לשכים ולצנינים בעיניו. רע ומר ממות גורל האמללה אשר הרשיעה אלהים והכלים את אמה לשכב בחיק בעל עגום מלא יגונים ועצבונים ולשאת עליה עול דבריו הקודרים מני קרח, לא יזרובו ולא יחמו, אף אם תשליך עליהם קרני אור מחן פניה, ותחמם אותם בחבוק זרועותיה ובנשיקות פיה! – הה לבנים הרואים פני אביהם זועפים תמיד, במצח קמוטה ובחוטם כתומר מקשה וכמסמר נטוע, ואשר לא יראה להם מימיו פנים שוחקות! שוא ואפע יגיעת התלמידים אשׁר אך בקול חרד יענו על דברי מורם המשתרר עליהם במלמד ברזל ודרבן חרוץ, וייסרם בעקרבים כעבדי עולם. מי האיש החפץ חיים עם אשת חיקו, אלופיו ומיועדיו, ישמור נפשו ממדה הזאת, ואז טוב לו כל הימים, כי טוב לב משתה תמיד.

יד. רעים ומרים ימי שני חיי המקנא, לא תחדל עינו מראות נגעיו ומכאובי לבבו. כי בכל מקום אשר יפנה תכה עינו מראות בטובת אחרים; הצלחת רעהו תטיף חמת תנינים בכוס חייו, וכבוד עמיתו עד עפר תשפילהו; מתק חיי שכנו ירעיל התבל לפניו וימסוך רוש ולענה בקרבו. וכאשר יוסיפו בני־גילו לעלות למרום מדרגתם כן יעמיק הוא לשאול ויצעד הלוך וקרוב אל מלך בלהות. לא ישקוט ולא ינוח יומם ולילה, וכל ימיו כעס ומכאובים. ואמר סופוקלס: המבזה ומבאיש אנשים גדולים מתראה כבלתי עושה כל רע, בידעו כי הכל יסכימו לדבריו; כי מי זה האיש אשר לא ישנא ויצור את רעהו אשר נשא על גפי מרומי ההצלחה? ואמר קוינטיליון: בין המקנא והמרע אין כל הבדל, כי גם הראשון ירע וירשיע, אם רק יביא המקרה לידו.

טו. עין כל אדם תחזה כי הוא מדיני בטבעו, ותעודתו לחיות בתוך חברת המדינה באהבה, אחוה, אחדות וריעות; וזאת היא המחיבת איש ואיש לחפוש ולחקור אחרי תכונות נפשו אשר לו מלדה או מהרגל, כדי לדעת הטובות הנה ועשויות להוסיף עוצם ודשן ביצורי החברה או רעות הן וחמת תנינים תמסכנה במזג הכנסיה. – הן עיני האדם הוכו בסנורים וילאו למצוא מומיהם. לכן חכמים יגידו כי מום גופני נראה בראי מוצק ודופי נפשנו בזולתנו נחזה; ע“כ צריך כל אדם, אשר איננו רוצה לחיות גלמוד כצפור בודדת על גג, לדרוש ולבקר מומיו בעינים זרות, ולשפוט על מעלליו כמו ישפוט על מעללי זולתו. כל מעות אשר יראה ברעהו יבקש אם לא נמצאה גם בו, וכל חכם לבב יוציא תועלת מן החסרונות אשר יראה בזולתו, למען סור מעשות את אשר תגעל נפשו לראות אחרים עושים אותו. כי מי כמוהו יודע שאף האשם היותר קטן אשר נחטא מול החברה, לעון פלילי יחשב בבחינת נזקו הרב לחוקי המדינה. – כל אישׁ יש לו חסרונות הרבה, ובכל זאת תחת ראותם, ידרוש אחר מומי אחרים, ועטלף לא חזה שמש להביט במומי עצמו, והסבה היא הרגילות אשר הרגלנו במומי עצמנו ולא במומי אחרים; ע”כ נחפוץ כי אחרים ייטיבו מעלליהם, בעבור שאנו מרגישים נזקם, אך מעללינו מתראים לנו טובים מאד. יש שנתפלא לראות אנשים, אשר במשך זמן לא מעט ארחו לחברה וישבו בשבת אחים גם יחד, ואחרי כן התפרדו זה מזה בשאט נפשׁ; והדבר לא יפלא בעינינו כשנתבונן כי החסרונות הנראים בראשונה כקלים לשאת, יהיו למשא כבד לעיפה כאשר יתרבו יום יום. ככה הכידון דק, אשר מעט מעט ימחץ עד כי המכה נעשתה טריה. וכן הוא בחברת אנשים. מדי יום ביומו יבין איש מומי רעהו, עד כי נהרסה חברתם ברבצה תחת משא חסרונותיהם. הסבה הזאת תגרום הפירוד הפתאומי אשר יתהוה בין איש לאשתו, בין שארי בשר, בין אלופי נעורים, אחרי אשר התענגו בחיק הידידות והריעות ימים רבים. שמעו זאת, צעירים לימים!

יז. החכם, אמר אפיקור, אף אם יתחמץ לבו בקרבו בראותו חמס וריב בעיר לנגדו, וגם אם ישמע קלונו ברבים, הוא גבור מושל ברוחו, לבלי תת לקצף מוצא, והחכמה כחומה בצורה תסך בעדו, לבל יצא ממחיצת מזגו הטוב, להתקצף ולהכעיס נפשו תמרורים. – הכעס, אף כי יתראה בהשקפה ראשונה כריח גבורה ואומץ הלב, איננו כפי הסכמת כל חכמי המדות, כי אם מחלה, וכל הממהר לכעוס הוא חלוש המזג באין לאל ידו למשול ברוחו, והנסיון יורה לנו זאת בנשים, ילדים וחולים. עיין רמב“מן ע”פ “וכעס הרבה וחליו וקצף” (קהלת ה'). עמודי מזגם של הכועסים ירופפו, ולא יעצרו כח לעמוד לפני הכעס, והסבה היותר קטנה דיה להם, להעלות עשן באפם, ויחדלו מהיות אדם, רק יהפכו לבריה אחרת ומשונה. מי שׁלא התבונן בפני הכועס, תארו וצורתו, לזות שפתיו ועקשות פיו, איך יהמה, יחמר, ישפוך מרה וריר לשונו על כל סביבותיו, ישקשק דלתי פיו ויניד פאת זקנו, ויזרוק רוק הפה על ארבע קרנותיו – לא ראה דבר נמבז ונמס מימיו. אוי לו לאנוש אנוּש בלי שלטון לכלוא רוח כעסו ולעצור בעד שטף חמתו, כל חייו הם כקצף על פני מים, וכל ימיו – כעס ומכאובים! את כל אדם יחשוב לשונאו ומבקשׁ נפשו, גם בפני אשתו ובניו ועבדיו הוא רואה רעל ומות, והאמללים האלה לא ישאפו רוח חיים רק בצאת המתקצף הזה מן הבית. – ראשית הכעס, אמר חכם אחד מבני קדם, היא הכסילות, אחריתו החרטה. – ואמר החכם מינאנדרוס: הצדיק היותר גדול בתבל, הוא האיש אשר יכול לסבול ולכלכל פשֹע אחרים נגדו מבלי לבקש להנקם מהם. – תלמידי פיתאגורוס היו רגילים, בטרם ישכבו או לפני בא השמש, לתקוע כף איש אל רעהו לאות הסליחה והעברת הפשע בין גבר לעמיתו. – ואמר החכם יובנאל: הנקמה לא תענג רק אנשים קטני נפש.– הסולח פשע עמיתו, אמר פילימון, מכריחו לתת דופי בנפשו ולהנחם על פשעו. – אדם חלוש הנפש, אמר חכם אחר, יכול ללחום, יכול לנצח, אולם איננו יכול לסלוח. אריסטו החליט, כי יש, אשר יוכל הכעס להיות לכלי־זיין ביד המוסר והצדק; אולם, השיב סיניקא ואחריו מונטיין, כלי־זיין הפוך ומשונה אנו רואים בזה, כי כל אזן אנו תופשים אותו בידינו, וזה תופש אותנו בידיו; כל נשק אנחנו מוליכים ומביאים בזרועותינו, וזה מוליך ומביא אותנו! בכל זאת יש כעס אשר הוא לא לבד מיותר כי אם ג“כ מחויב, והוא בראותנו אישים פועלי און ועושי־רשע, כי אז אין מעצור לבעל המדות, מלשפוך עליהם קובעת כוס חמתו. ע”כ יאמרו מושלי ערב: החכם יוכר כאשר יכעוס וכאשר לא יכעוס.

יח. אמר חכם אחד: אין דבר בעולם יזקין במהירות יותר גדולה מהטובה אשר יקבל איש מאת רעהו. – אין חטא יותר מבוזה ובכל זאת יותר מצוי בעולם מנשית־הטובה (אונדאַנקבּאַרקייט). אפלטון אמר, כי היא מחזקת בחיקה כל החטאים. – יש אנשים אשר לא יסתפקו בנשית הטובה ועוד ישנאו ויצררו את גומלם הטוב. והמשורר צועק מכאב לבו: “ומשלמי רעה תחת טובה ישטנוני תחת רדפי טוב”! ואחריו צורח הנביא מר: “הישלם רעה תחת טובה?” – השכחה לגמול הטובה מורה על מזג גס ובלתי מרגיש, אולם הכופה טובה ומשׁלם רעה תחתיה הוא רשע ואויל מבאיש ומחפיר. – כל מתי חלד המה חברתיים בטבעם וחפצם להושׁיע ולעזור איש את רעהו, אולם איככה ימצא אישׁ אשר ידבנו לבו להיטיב לרעהו, אם גור יגור אולי תשולם לו עוד רעה תחת טובה? סבות נשית הטובה רבות הנה: הראשונה ניא לרוב: גאה וגאון. המקבל הטובה הוא אדם גדול ונכבד בעיניו, וחושב הטובה שקבל כמו חוב, ואומר בלבו כי זאת בעצמו לגמול יחשב להמטיב, כי נכבד לכבד איש מכובד כמוהו – ע“ד: איזהו מכובד המכבד את הבריות. הסבה השניה: הכילות ואהבת עצמו (אייגענליעבע), כי איך ישיב לרעהו הטובה אם יירא ויצר לו פן ישיב לו יותר על הגמול אשר קבל ממנו. השלישית: רום העינים ורחב הלבב יבוש ויכלם להודות אף במחשבתו כי חייב הוא לרעהו בעד איזה דבר, וכי היה צריך לעזרת אדם אחר. הרביעית: קוטן האמון (מיסטרויען), כי יירא פן יבקש המיטיב לו גמול אשר אין לאל ידו לעשותו. – כופה הטובה נדמה “ללוה רשע ולא ישלם” אשר ישָׁמר מראות פני הנושה. – השרים והחורים מושלי הארץ, נדיבי עמים ועשיריהם, המה יאשמו לרוב בעון נשית הטובה, כי, באשר נשואים המה על גפי מרומי ההצלחה, יאמרו בלבבם כי כל מתים מחלד עבדיהם המה, ומחויבים לעבוד עבודתם ולדרוש טובתם. ועל כן היה נקל בעיני המושלים העריצים להרוג מטיביהם. השׁלטן ביאצאט השני המית את שלישו אקוּמאט, אשר היה לבדו מסעד ממלכתו ומכון כסאו; ונתן טעם לזה, מפני שלא עצר כח לשלם לו טובותיו וגמוליו הרבים, ונפשו ידעה לו להיות חייב לאיש דבר. – קאליגולא קיסר רומי המית את מאקרון אשר הסב ותמך כל הממשלה בידיו, ג”כ בעבור טעם זה. – כשמוע טיבריוס קיסר רומי כי החוזה לינטולוס עשהו ליורש כל נכסיו אחרי מותו, לא אחר משלוח רוצחים אל בית החוזה להכותו נפש למען יירשנו, ובמרירות אמר חכם אחר: מרבה טובות – מרבה עון נשית טובה. אם נחפשה ונחקורה בדברי ימות עולם ובקורות שנות קדם, נמצא בכל מקום שלום רעה תחת טובה. האיש אשר השליך נפשו מנגד, הפקיר עתו, כספו, אשת חיקו ויוצאי חלציו, ועבר ארחות ימים, ולחם ביד חזקה מול סער וסופה וחבלי מות, למען מצוא ארץ חדשה ושמים חדשים – הוגשו רגליו לנחשתים וישטמוהו מלך ושרים וימררו את חייו, דכאו לארץ נפשו וירד ביגון שאולה, אף שמו לא נקרא על האדמה אשר מצא. – הנערה הרכה שצלחה עליה רוח ד‘, ותלבש גאות רוח מלחמה, ותתאזר בעוז אלהים, ותשם נפשה בכפה, ותחגור חרב במתניה, וכהולך בחליל המון חוגג צעדה על שדה קטל, להושׁיע ארץ צרפת מחמת המציקים לה, וה’ הצליח דרכה ותבצע את אשר יזמה להושיב את המלך על כסא ממלכתו, ותהי לאות ולמופת בכל הארץ. מה היה שכרה? – על המוקד הועלתה משרי אנגליה, למאכלת אש נתנה כאחת הנבלות, והמלך אשר נצל על ידה משחת, הפך לה פניו, לא זכרה וישכחנה. – הה, נשית טובה וכפית גמול! רבים חלליך בתבל! אין מספר לרעותיך מני שנות דור ודור! – סופר לנו כי בערי אתונה היה כבד עון האיש אשר נאשם בנשית־טובה. ויקימו שופטי העיר פעמון גדול למראה בתוך העיר, והיה כל איש אשר יתמרמר על רעהו בעבור שלום רעה תחת טובה, ובא אל המקום הזה ומשך במיתר הפעמון, ונשמע קולו בבית־השופטים וישפטו את ריבו. ויהי היום וזקני בית־המשפט יושבים אל השלחן והנה קול הפעמון צולל ברקיע השמים. וימהרו וישלחו לדרוש את הדבר והנה לא נמצא שם איש אצל הפעמון, וישמעו עוד הפעם קוֹל הפעמון וישובו וישלחו לדרוש ואין. ויהי בפעם השלישית ויצאו השופטים אל מקום הפעמון, וימצאו שמה סוּס זקן ודל־בשר הרועה באחו אשר אצל הפעמון, ומדי פשט צוארו לרעות הגיע מיתר הפעמון אשר על ידו והשמיע קול. ויאמרו השופטים: אצבע אלהים הוא. וידרשו אחרי הרבה ויבקשו וימצאו, כי הסוס ההוא אשׁר עבד את אדוניו כעשרים שנה, גורשׁ מביתו לעת זקנתו, באשר לא יצלח עוד לכל מלאכה, ויקראו: נשית־טובה היא, נקמה! נקם! וילכו אל בית האיש ההוא, ויכו אותו ואת כל אשר לו, ואת ביתו הרסו ויעשוהו למעי מפלה. – ועתה נשאל: האם מחויבים אנחנו להיטיב לנושי־טובה? ונשׁיב הן: המשפט והיושר מחייבים אותנו להיטיב אף לאנשים רעים, ולחפש שכרנו אצל אנשׁים הטובים אשר לא אלמנה התבל גם מהם. גם שכרנו אתנו בנפשנו, ומדי יגיל לבנו בקרבנו בהטיבינו לאחרים, זה שכרנו וגמול ידנו, כדבר ה': הלא אם תיטיב שאת, ומאמרם ז"ל: שכר מצוה מצוה.

יט. הצדק הוא יסוד כל המדות הטובות, ואמר החכם מינירימוס, כי כל המדות הטובות והישרות אשר תעדינה בני־האדם, יוצאי ירך הצדק הנה, ממנוּ תצאנה ואליו תשובנה. באור רעיון הצדק בקצרה נמצא בהמאמר הידוע: מה דשנוא לך לחברך לא תעשה. ובזאת יגבל חפץ איש על ידי רצון רעהו, כי גם לשניהם המשפט שוה לבחור בזה ולמאוס בזה, לאהוב תועלתו ולשנוא נזקו. ע“כ יכול איש ואיש להושיט ידו אחר דבר חפצו אך עד מקום שאין יד רעהו מגעת, למען לא ישתרע חפצו על נחלת עמיתו, וזה יהיה נגד רעיון הצדק. וכל אדם יצמצם את רצונו למען הניח מקום גם לרצון רעהו ושכנו הקרוב אל גבולו. וזאת הורו חכמי המוסר באמרם: בטל רצונך מפני רצון אחרים, כדי שיבטלו רצון אחרים מפני רצונך. – הן גם להאדם הראשון, התוו והגבלו תאותיו וחפציו מידי הטבע עצמה, לבל יגדל ויאדיר רצונו עד אין קץ, כי ד”מ יאכל או יחוש יותר מאשר הרשתה לו הטבע יחלה או ימות לשחת, ונזקים ובדומה לזה יסב אל נפשו בעברו הגבול, אף כי באדם החברתי, חח בשרשרת עבותה ואופן במכונה גדולה, כי האדם עץ השדה הוא בחברה, במקום שכל אחד יגביל את רעהו לאמר: עמוד! גש הלאה! אל תשיג את גבולי; ועד פה תבא! ועתה רעיון הצדק לא יחמוס לאדם החופש לעשות ולפעול את אשר יועיל לו ויסכון לנפשו כטוב וכישר בעיניו, ורק ימנעהו מבוא בגבול רעהו, לבל יהפוך טובתו לרעת רעהו ותועלתו לנזק עמיתו; כי אז הלא פור יתפוררו עמודי החברה המדינית, ואדני האשר של האיש החברתי נוע ינועו ויחשבו להשבר. ע"כ האיש הדורש אך טובת נפשו ואחר בצעו לבו יתור, הוא לא ימלט מהזיק לאחרים, ומהרוס בנין החברה לשבבים. לכן היטיבו את אשר דברו המושׁלים, כי אהבת הבצע היא רקב בעצמות החברה המדינית: היא תעורר את נפש האדם להשליך אחרי גוו חפצי עמיתו ותועלותיו, אם רק שלום יהיה לו, להרבות כעפר כסף וכטיט חוצות זהב! היא תחזק זרועות הגנב כדי לשׁלוח ידו במלאכת רעהו; היא תתן חרב מרוטה בכף הרוצח לשפוך דם נקי חנם; היא תשיא את האיש החלש להשליך נפשו מנגד, ללכת בתהו ללא דרך, ןלעבור ארחות ימים! היא סבת קנאת איש מרעהו, אשר הרוגיה עצמו מספר; היא תפריד בין אלופי נעורים, תהפוך אוהבים לאויבים ומרעים למרעים! היא תרים כסאה לשבת גם במקום המשפט, וגם שמה תקיא ראש חמתה על ידי השופט לעות דין ולהטות משפט, ואף בבית־מקדש השרים ובהיכלי מלך בידיה תתפש, ושמה – הה; אך שמה – תרחיב לועה כקבר פתוח ותפער פיה לבלי חוק לבלוע את כל היקום, למוץ דם העמים כעלוקה, לפשוט עורם מעל עצמותיהם, ולהריק את שקיהם עד שתכלה פרוטה מן הכיס; היא תשתרר על גוי ועל אדם יחד, מן הלובש ארגמן ובידו שרביט הזהב – או שבט ברזל – עד העוטה על שפם בלויי סחבות ובכפו קנה רצוץ לדפוק על פתחי נדיבים, לשאול ללחם איהו.

כ. האמת והצדקה, אמר סוקראטס, אחיות תואמות המה. – הוא היה אומר: אהוב החכמה, אהוב סוקראט, אך האמת אהוב מכל. – החכם וולוסטון כלל בתוך האמת כל המדות הטובות והמשובחות, ובתוך השקר כל המדות הגרועות והפחותות. – מרגלא בפי סיניקא: הטוב מהודק ומקושר באמת, כי דבר אשר איננו אמת לא יוכל להיות טוב בהחלט רק צל הטוב. האמת, אמר פינדאר, הוא יסוד מוסד ואבן פנת הצדקה. ואמר חכם אחד: המשקר דומה למפזר מטבעות מזויפות בעולם, והבלתי רוצה לגלות האמת דומה לכילי, אשר עינו רעה לחלק מהונו לאחרים.

כא. הכבוד יפרד והיה לשני ראשים: הראש האחד הוא הכבוד האמתי, והוא זר זהב לחכמים ועטרת תפארת לעושי צדקה, כי אך להם משפט הכבוד הנאמן; ואמר טאציטוס, כי בזיון הכבוד יוכל להביא לידי בזיון החכמה והצדקה. הצדקה, אמר החכם Rochefoucauld, לא תמריא במרום שחקים, כי אם על כנפי הכבוד; ואמר פלאטון: הכבוד הוא עונג אלהי. הכבוד, אמר ציצרו, הוא שכר אמת לפועלי צדק והולכי תום, ואין דבר בעולם הראוי יותר ממנו להרהיב עוז בנפש איש חכם לעשות צדקה ותושיה בקרב הארץ. ואמר הכתוב: כבוד חכמים ינחלו, כמאמרם ז"ל: וסוף הכבוד לבוא. ומצאנו שם כבוד תאר לאלהים ולמלכים “כבוד אלהים, כבוד מלכים”, ורעיו רבים במקרא ובתלמוד, המורים כי הכבוד האמיתי הוא מן הדברים העומדים ברומו של עולם. – והראש השני הוא הכבוד המדומה, ועל זה אמרו: הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו. ונשאל מטבע הצל אשר בהתקרב הגוף אליו כן יברח הצל ממנו; ועל כבוד כזה אמרו: הקנאה, התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. ובאמת רבו חללי הכבוד הלז, וכמעט אין רע בעולם אשר לא יהיה מיוצאי חלציו. יפה אמר חכם אחד: אף המושך בשבט סופר, הלוחם בספרו מול הכבוד המדומה, רודף אחר הכבוד שיהיה לו בקרוא את ספרו. ואמר המשורר שילר: ידעתי גם ידעתי כי המשורר הנפלא האלר, הצועה ברב כחו להסיר מסוה ההוד ולנצל עדי ההדר מעל הכבוד המדומה ידעתי כי אף הוא לא היה רומס בטיט חוצות ציץ פחה אם ינתן על מצחו. – אולם. הה! עולם הפוך עינינו תחזינה בדברי ימות עולם: כמה מן החכמים הטובים והמטיבים לכל התבל קצרו בוז תחת יקר וכבוד! וכמה מן העריצים אשר כרתו במזמרות הרשע פרחי הצדקה, בצרו כבוד תחת קיקלון. והיטב את אשר דבר פלוטארך: המושלים בשבט ברזל והעריצים החמושים במקל חובלים לא בחרו בשם התאר “הצדיק” הנתן לאריסטודוס. הם בחרו להם שמות נוראים ומפחידים, כמו: הלוכד, רעם מלחמה, המנצח, הנשר, האיה, ריכארד לב ארי, רוברט השטן ודומיהם מן התארים המסמנים רק עריצות ואכזריות חמה, ועל כלם התאר “הגדול” – על גודל חמסם בארץ.

כד. בעיני החכם תאליס היו שוים החיים והמות, ואמר כי אינו יודע לתת יתרון לזה על זה. החכם ביאס אמר: הכון כל מעשיך כאלו תמות תיכף, וכאלו תחיה לנצח. – השפרתאים כתבו על מצבת אבן־המזכרת של אנשי מלחמתם, אשר נפלו חללים על מרומי שדי קטל, את הדברים האלה: “אלה חרפוּ נפשם למות בידעם, כי אשר האדם איננו לחיות או למות, כי אם להיות בשניהם גם יחד מעוטרים בצפירת הכבוד”.

כה. (טז) אמר חכם אחד ערבי: הצועד בנתיבות הנסיון מרבה חכמה והקל ונמהר להאמין מרבה פתיות. – כל מוסר וכל מדע החכמה או מלאכת המחשבת כלם גם יחד מיוסדים המה על אדני הנסיון; בכל זאת עיני הנסיוֹן הוא השכל, ובלעדי האחרון יחזה הראשון רק משאות שוא ומדוחים. האישׁ אשר ישתער רגש נורא בקרבו, אש חשקו כיקוד על אח בלבו בוערת, משאלותיו ותאותיו תעיקינה על כליותיו כמשא כבד לעיפה, או כחו המדמה יפרוש כנף ויאבר על פני הרקיע ובמרום ימריא, ההוא יראה מאור מתעה תחת נוגה אמת, רעיוניו הבלולים יעלו וירדו בקרבו באין מעמד, ואך זרות תראינה עיניו ומשפט מעוקל יוציא מנסיונו. כמו כן איש בער מאדם, שאין חלק לו בבינה ישרה להבדיל בין טוב לרע, לחדור בכח שכלו ולחקור אחר שׁרש כל דבר, גם נסיונותיו קורי עכביש המה, מעשי תעתועים; בשגם ידענו כי החושים הערומים מכל בחינה ומצרף, מרמים אותנו ויוליכונו שולל בתהו לא דרך. ע"כ לא יהיה הנסיון שלם ותמים לפנינו זולתי אם שבעתים יזקק במצרף כח הישר והחד, ובכור לב לא נעוה ובחינה בלתי נפתלה.

כז. (יד) אין מיטיב אשר לא יקבל גמול טובתו, ע“כ יאמרו חכמי המוסר: הטוב טוב לו, כי העושה טוב נגמל, אם בדברי תודת המקבל, בהללו בשערים מעשיו, בהתפללו אל אלהים בעד הצלחתו, באשר ישׁתומם המקבל על טוב לבבו בין לבות־האבן של רעיו, או בעבור כי עבד נגמל לאיש גומל, ובכל אלה לא תחולל יפעת הטובה ולא יועם כבוד בעליה. כי אך בעבור זה תשובח ההטבה לאחרים ופרי טובה – טובה, ואך בזאת יתכוננו חוקי המדינה, בהיטיב איש לנפשו ולרעהו ונמצאו כלם מאושרים. הוראת השם טובה, אמר סיניקא, היא להיטיב ולקבל טובה. ואמר חכם ערבי אחר: הנותן לכם – לוקח מכם דבר. המיטיב, אמר אריסטו, אוהב יותר את מקבל מקבל הטובה מאשׁר יאָהב ממנו. וכן אמרו: יותר ממה שהבעה”ב עושה עם העני, העני עושה עם הבעה"ב. החכם מאנטיין אומר: הנושה אוהב יותר את הנתבע מאשר נאהב ממנו, כמו האמן אוהב יותר את הכלי אשר פעל מאשר יאהב מן הכלי, לו היה רוח חיים בו. – מרגלא בפי חי אן: כל אדם צריך לשכוח הטוב שחנן לאחרים, ולזכר עולם ישמור בלבו את הטובות שקבל. אולם טוב להאדם לבלתי פזר תגמוליו לאפס, ולבלתי הלעיטם לאיש אוהב פשע. אל תפזר טובותיך, אמר פֿוּצילידס, על שדה רשעה, פן תפיץ זרעך על פני נהר סוחף ושוטף. אולם בנפול אויבך, אף אם רשׁע הנהו, הקימהו והיטיב לו, כי אין נקמה גדולה מזו, כמאמר החכם: “כי גחלים אתה חותה על ראשו”, ואמר החכם פלוטארך: בלי הרע לאויב – מורה על לב טוב, אולם להיטיב לו – מודיע נפש־גבוהה (גראסמוטה), העולה למעלה להשכיל ולהיטיב. ואמר החכם פֿוצילידס, כי ירבץ שונאך תחת משא צרות ורעות עזוב תעזוב עמו, כי אך בזאת תשלים שונאיך אתך ותיטיב דרך הרעים. החכם דיאן אומר: אין מדה רעה בעולם הדבוקה באדם, אשר בהיטיב לו לא יעזבנה וייטיב דרכו. פוליבס צוה את וסציפיא, לבלתי תת בוא אליו איש אשר לא קנה לו אוהבים בטובותיו, ורעים – בגמוליו. ואמר החכם סיניקא: בכל אשר תדרוך כף רגלך בין בני האדם תוכל להיות טוב ומיטיב לרעים ולטובים. – סוף דבר הכל נשמע: מגזע טוב יצא חטר טוב ופריו טוב, וכל אשר יעשה יצליח.

כט. (א) כמו הכילי כן הפזרן משחת מאדם מראהו, ונגע צרעת גם הוא בחברת האנשים. – המפזר לא יכונה בשום פנים טוב ומיטיב, כי אך מקוצר הבנתו בערך ההון אשר יפזר בלי קץ וזרהו שלא במקומו ושלא בזמנו, אם למען מלאות תאותו הזרה בטבעה, או למען התכבד בעיני בני האדם, ומלא לנפשו חסרונה בלמודים ומדעים, אשר אך המה יתנו כבוד והדר לבעליהם. ציזאר הכין משתה לעם רומי במחיר אלף אלפים כסף – ומה היתה מגמת חפצו? – להראות גודל כבוד עשרו ורוחב לבבו ולהשחית גוים לא מעט, לצורם למדחפות ולגורם במכמרתו. כל מיני הפזרנות המה תולדות הפזור הגדול הנודע לנו בספר דברי הימים מן הקיסר הרומאי אנטוניוס ומלכת מצרים קליאופאטרא, אשר למען פזר הון רב, שאיש לא יעצר כח לאכלהו ולעכלהו, חמסה אבן־חן שמחירה לא יסולא ותבלעה בגביע יינה. וכמוהו כל פזור לא יועיל ולא יציל, לא לבעליו ולא לאחרים. דום יאנק ומכאב לבו יאנח העם האמלל תחת שבט המושל המפזר, אשר ימוץ כעלוקה בעלת אלף פיפיות דם עבדיו, למען הזותו על אבני בהו ולשפכו כמים ארצה. הכרת פני עם רומי תחת ממשלת נירון־קיסר והיליוֹגאבל תענה כי אמת הדבר.