מוקדש למורי פנחס כהן

המיסד של בית־הספר העברי הראשון בחיפה

המדריך הנאמן של הנוער החיפני בשבילי המולדת

מתוך חבה מיוחדת השלובה בזכרונות פרטיים, כתבתי את ספרי זה על אודות חיפה. בעיר זו בליתי את מיטב נעורי ובחרותי. ראיתיה עירה קטנה ודלה, בה קומץ תושבים מגוונים, ערבים מטיפוסים שונים, נוצרים בני כתות רבות, דרוזים ופרסים־בהאים, וביניהם יהודים מעטים יוצאי ארצות רחוקות ודוברי שפות שונות. התושבים המגוונים ואורחי־חייהם השונים עוררו את הרצון להכירם ולדעת את מוצאם, עיקרי דתם ותולדותיהם. סביבתם הנהדרה של חיפה, הכרמל העשיר בזכרונות העבר, המפרץ המעגל בעל העתיד, עמק זבולון, פתולי נחל קישון המכסיפים, רכסי הרי הגליל הכחולים ועליהם החרמון בכפתו המשלגת; נטעו בלבי את התשוקה לחדר אליהם ולשוטט בשביליהם החבויים…

חיפה הקטנה והדלה היתה, לנגד עיני, עיר גדולה וחשובה, מרכז לצפון הארץ ונמל למזרח הקרוב. מצבור קטן של יהודים מפוזרים בחצרות הערבים, בין סמטאות מעוקלות, צמחה קהלה גדולה, שהקימה לה סביב שכונות יפות. במקום אי־אלו חנויות אפלות, הוקמו מרכזי־מסחר ובתי־חרושת מודרניים הגדולים ביותר בארץ. במקום בית־ספר קטן, נבנו בתי־ספר גדולים מדרגות שונות בבנינים נהדרים. הנמל הקטן והפרימיטיבי היה לנמל מודרני, רחב־ידים, המשמש גם ארצות שכנות. למראה כל השנויים הללו, החליפות והתמורות המהירות, התעורר בי הרצון, לכתוב את פרשת תולדותיה של העיר חיפה אשר עוד טרם נכתבה.

הנני מודה לפרופסור שמואל קליין מהאוניברסיטה העברית, למר שמואל ייבין, למר ישעיהו פרס ולד"ר בנימין מייזלר שהואילו בטובם לקרא את כתב־היד והודות לבקיאותם הרבה במדע ארץ־ישראל, העירו לי כמה הערות חשובות שהוכנסו לתוך פרקי ספר זה. כמובן נתונה תודתי הרבה למוציא־לאור מר יעקב פבזנר שהשקיע עמל רב בשפור הוצאת הספר הזה.

ז. ו.

 

א. סקירה כללית    🔗

חיפה ושקמונה.    🔗

רבות מערי ארץ־ישראל, שהיו מרכזי־מסחר חשובים בימי קדם, הן עכשו תלי חרבות עזובים ושוממים ובמקומות שהיו בלתי־מיושבים משתרעים, בימינו, ערים וישובים חדשים. שנוי דרכי המסחר בארץ ובארצותיה השכנות הוא שגרם, בעיקר, למפלתן ולחורבנן של הערים העתיקות, ולבנינן ולפריחתן של החדשות.

חיפה, שהתפתחה בשנים האחרונות, ועכשיו הראשונה בערי הארץ לפי ערכה הכלכלי והמסחרי, השלישית במספר תושביה, ולה עתיד גדול ומזהיר, יש עבר קצר ודל לעומת עברן של הרבה ערים אחרות בארץ. שמה של חיפה אינו נזכר בתעודות העתיקות, המספרות על מצב הארץ בטרם יבואו שבטי ישראל אליה; אם כי נמצאו בסביבתה הסמוכה, פה ושם, שרידים מעטים המעידים על ישוביהם של בני־אדם קדמונים.¹ בסביבה זו, על פני מישור חיפה והר הכרמל, נלקטו כלי צור מתקופת האבן (ציור 1.) כלי צור אלה שמשו סכינים בחיי הפראים הקדמונים, אשר נדדו פה עירומים למחצה ושכנו במערות ובסוכות. לאחר דורות כשהתחילו תושבי הארץ להשתמש בכלי ברונזה וברזל, היו בסביבתה הסמוכה של חיפה משכנות בני־אדם. על התל הנמצא עכשו בקרבת תחנת החשמל, בצד מסילת הברזל חיפה – עפולה, ונקרא בערבית: תל אבּו־הוּאם, נמצאו שרידים של ישוב קדום מאד כ־1500 שנה לפני ספירת הנוצרים.² סמוך לתל הזה, לרגלי הר הכרמל, נגלו אי־אלו מערות–קברים ובהן כלי־חרס מראשית תקופת הברזל.³ הסביבה הפוריה, מזג האויר המבריא, שפע המים וחוף הים, משכו הנה משפחות של בני־אדם קדמונים, אשר הקימו להם מעונות פזורים, אבל לא התמזגו והתפתחו לישוב אחד בעל ערך חשוב ונכר בימי השחר של תולדות הארץ.

כלי חלמיש מסביבות חיפה.

זכרה של חיפה לא בא בכתבי־הקודש, אם כי סביבתה, מורדות הכרמל ונחל קישון שמשו במה למאורעות ידועים בתקופת ישראל. במחוזה של חיפה נפגשו גבולותיהם של זבולון ואשר, שני שבטים גדולים בישראל. נחלת זבולון, אשר השתרעה על פני עמק־יזרעאל המערבי (נהלל ובנותיה) ומורדות הרי הגליל התחתון, ירדה וסבבה את מפרצה של חיפה. נחלתו של שבט אשר השתרעה על פני הרי הגליל העליון, גבולה ירד אל פני עמק עכו “ופגע בכרמל הימה… ופגע בזבולון”. במדרש נאמר על דברי הברכה של יעקב: “מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך” – זה הר הכרמל שפירותיו מעדני מלך… כל השבטים רצים לבוא אל הר הכרמל".⁴

הודות לתנועת האניות לאורך חופה של ארץ־ישראל התחילו להתפרסם ערי חוף שונות. בתקופה זו, בערך במאה השניה לפני ראשית הספירה הרגילה, התחילה חיפה וקרבתה להזכר בספרות הקדומה. פה היו שתי עירות סמוכות אחת לרעותה. עירה אחת, חיפה העתיקה, השתרעה בקרבת חיפה של ימינו, על השטח שבין המושבה הגרמנית והשכונה בת־גלים. ועירה שניה, שנקראה בשם: שקמונה, השתרעה מערבית דרומית לה, במקום שבימינו מתרומם תל קטן, הנקרא בערבית בשם: תל א־סַמַךְ – תל הדגים (ראה תרשים ציור 2.)

שקמונה היתה עיר נמל ומסחר ובה היתה ניכרת השפעה יונית יותר מאשר בחיפה, שכנתה הקרובה, שהיתה יהודית ואולי גם חקלאית יותר. במאות הרביעית – הששית, בימי שלטון הביזנטים, כנראה התקרבו שתי העירות, חיפה ושקמונה, וכמעט שהיו לישוב אחד שנקרא בשני השמות האלה. לפיכך החכם הנוצרי אוזביוס, שחי במאה הרביעית בקיסריה הקרובה, כותב: “שקמונה היא בין קיסריה ועכו, יושבת על הים לרגלי הר הכרמל ויקראו לה גם: חיפה”.⁵

תרשים של חיפה וסביבותיה בימי קדם בהשואה לימינו.

תל שקמונה – תל א־סמך.

 

ב. שקמונה בימי קדם    🔗

השם ומקורו – תולדות שקמונה – שרידיה השונים.    🔗

היהודים קראו לעיר זו שקמונה בודאי על שם עצי השקמים שגדלו למכביר בסביבתה. היונים שבשו את השם לצורה: סיקמינוס. בסביבה של שקמונה, על הר הכרמל, היה עץ שקמה מפרסם בתור “אשירה” של גוים. שאלו חכמים: ואיזהו אשירה? – כל שהגוים עובדין ומשמרין אותה ואין טועמין מפירותיה. רבי שמעון בן אלעזר אומר: שלש אשירות בארץ ישראל": ואחת מהן “שקמה שבראשו של כרמל”.⁶ השקמה היתה מצויה גם על פני הגליל התחתון, המתחיל בקרבתה של חיפה, עד שאמרו חכמים: “כל שאינו מגדל שקמין – גליל עליון… כל שהוא מגדל שקמין – גליל תחתון”. במשך הזמן נשמדו עצי השקמה בסביבתה של שקמונה, כמו בכל הגליל התחתון. בימינו אפשר לפגוש בסביבתה של חיפה עצי שקמה בודדים (ציור 4). בקרבתה של שקמונה גדלו מיני פירות בשם: רימין. “רימי שקמונה” הצטיינו בטיבם יותר משאר רימי הארץ.

עץ שקמה עתיקה בסביבות שקמונה. בצל השקמה בנוי צריף חדש.

כידוע היו אבותינו מפרישים ללויים ששרתו במקדש, מעשרות מפירות הארץ. פירות פשוטים וזולים היו פטורים ממעשרות. אולם על רימי שקמונה המשובחים אמרו החכמים: “כל הרימין פטורים (ממעשרות) חוץ מרימי שקמונה”.⁷ אין אנו יודעים עכשו לאיזה מין פירות קראו אבותינו: רימין. אולי הם אותם הפירות החביבים על תושבי הארץ ונקראים בערבית: דום. פּירות הדום הדומים לגרגרי ענבים, גדלים על שיחים הנקראים בערבית: סדרה והם מצויים ביחוד בגליל ובערבת הירדן.⁸ בימינו אפשר אמנם למצוא אי־אלו שיחי דום בסביבתה של חיפה (כמו בבית הקברות היהודי), אולם אין פּירותיהם של אלו עולים בטיבם על שאר שיחי הארץ.

בספרות התלמוד נזכרים מיני חרובים ממקומות שונים, שהיו כנראה, בסביבתה של חיפה, המצטינת גם בימינו בטיב חרוביה. חכמים מדברים על: “חרובי שקמה וצלמונה”.⁹ יתכן כי שקמה היא צורה עתיקה של השם: שקמונה. ואולי את צלמונה יש לזהות עם המקום: קלמון, הנזכר ע"י תיר נכרי במאה הרביעית לפי הספירה הרגילה (ראה להלן). עד ימינו יקראו הערבים לפלג של נחל קישון הנמצא בין חורשת־תמרים הסמוכה לבית חרשת “שמן” ותחנת החשמל החדשה, בשם ואדי־סלימאן, שפרושו: נחל שלמה. אולי בשם סלימאן נשאר שריד מהשם: צלמונה. ואדי סלימאן עובר על פני תל אבו־הואם הנזכר, סוברים שעליו השתרעה צלמונה הקדומה.¹⁰ על מורד הכרמל הנשקף על פניה, גדלו חרוביה המפורסמים (ראה תרשים 2).

שקמונה שמשה נמל חשוב לסביבתה. עד היום עוד אפשר להכיר בחופה של תל א־סמך את מפרצה הקטן. יוסף בן מתתיהו הכהן (פלויוס) מספר על המלך תלמי לתירוס שבא בספינות, בשנת 104 לפני הספירה הרגילה, מהאי קפריסין והוריד בנמלה של שקמונה (סיקמינוס) 30,000 אנשי צבא. מכאן פנה אל עכו הקרובה בשביל לעזור לה במלחמה נגד אלכסנדר ינאי, מלך היהודים, ששם מצור עליה.¹¹

בשקמונה, כמו בערי חוף אחרות, התרכז בעיקר ישוב של נכרים: סורים ויונים שעסקו במסחר. בה היתה גם קהלה עברית. אחד החכמים החשובים במאה השניה, תלמידו של רבי עקיבא, היה בן העיר הזאת ונקרא לפיכך, על שמה: שמעון השקמוני. הנוצרי אנטוניוס, תיר מצפון איטליה, שעבר בארץ ישראל בשנת 570 לפי הספירה הרגילה מספר על: “שקמונה היא עיר של יהודים ונמצאת לרגלי הר הכרמל”.¹²

העיר שקמונה היתה גם תחנה חשובה בדרך הגדולה, בעלת ערך צבאי ומסחרי רב, שעברה מסוריה, לאורך חוף הים התיכון, אל ארץ מצרים. משקמונה הסתעפה מדרך החוף דרך אחרת מזרחה שנמשכה, על פני עמק יזרעאל, אל עבר הירדן. הגיאוגרף היוני אסטרבון, בן המאה הראשונה לפני הספירה הרגילה, מספר: “אחרי עכו באים אל קיסריה. בין שתי הערים האלו עוברים את הכרמל ואת סיקמינון פוליס” היא העיר שקמונה.¹³ בשנת 333 לפי הספירה הרגילה בא לארץ תיר אלמוני מהעיר בּורדו אשר בצרפת. הוא עבר מעכו אל המקום קלמון, שבה היתה לפי דבריו תחנה להחלפת סוסי רכיבה Mutatio Calamon. קלמון זו היא כנראה, צלמונה הנזכרת. אחר קלמון בא התיר אל: מלון שקמונה. Mansio Sicamenos.¹⁴

שקמונה היתה קימת במשך כל תקופת הביזנטים. בוכוח דתי שהיה בשנת 630 לפסה"נ, שנים אחדות לפני כבוש הערבים, נזכרת שקמונה(Sykamina), בה ישב “ראש” של היהודים שהוכתר בתור: זקן העדה. כמוכן נזכר כהן וסופר שהיה בה.¹⁵ זה מעיד שקהלתה של שקמונה היתה גדולה ומסודרת. אחרי כבוש הארץ על ידי הערבים, בראשית המאה השביעית, נעזבה שקמונה והפכה לתל חרבות, הנקרא עכשיו בשם: תל א־סמך, ומתרומם בימינו בקרבת השכונה העברית בת־גלים.¹⁶ יתכן, כי השם הערבי: – סמך – הוא שריד השם: שקמונה. בכלל נוטים בני האדם לשנות שם זר להם למלה המובנת בשפתם וצלצולה דומה לצלצולו של השם הזר. לפי זה שבשו הערבים ושנו הרבה שמות בארץ. כנראה מהשם שקמונה, או סקמינוס היוני, השמיטו את האותיות האחרונות ונשאר “שקם” או “סקם” שהתחלף בנקל למלה הערבית: סמך, היינו דגים. השם מתאים והולם את התל הזה המתרומם על פני חוף הים – מקום ציד הדגים.

החברה האנגלית לחקירת הארץ, התחילה בשנת 1887 לחפור בתל שקמונה, אולם בפקודת הממשלה התורכית נפסקו החפירות והחוקרים לא הספיקו לגלות דבר מה.¹⁷ עוד לפני שנים מעטות אפשר היה לראות על פני התל, המתרומם כ־15 מטר מעל פני הים, מפוזרים פה ושם אבנים מסותתות, שברי שיש, קטעי פסיפס (מוזאיקה) ושברי חרס רבים. בימינו משתרעים על התל וסביבו שדות תבואה הנחרשים ונזרעים מדי שנה בשנה. התבואה גדלה יפה, כי ניזונה היא מאפר הדורות הקודמים אשר התגבב פה.

כתובת יונית של קבר יהודי בשקמונה.

בשקמונה או בחיפה שכנתה נמצאו עתיקות מעטות המוצגות עכשיו במוזיאונים שונים באירופה. במוזיאון לובר בפריז, מוצגת כתובת יונית חקוקה על אבל (גודלה 0.32X1.28 מטר) ששמשה משקוף למערת קברים יהודית. בה כתוב: “מקום (קבורה של) נמוסא (?) בן מנחם המפורסם, השר (קומיס) המפואר וזקן העדה (או “הכנסת”)”.¹⁸ כנראה שנמוסא זה מלא משרה חשובה בשלטון הביזנטי בארץ, לפיכך הוכתר בתואר: קומיס. תואר זה שהוראתו הראשונה היא בן לויה של הקיסר או של אחד השרים הגדולים, נתן בתקופה הביזנטית לנושא משרה גבוהה בממשלה. בספרות התלמוד נזכרת מלה זו, קומיס, פעמים אחדות. יהודים בעלי תואר זה נזכרים בכתובת יונית שנמצאה בצפורי, בגליל התחתון, ובכתובת ארמית (בכתיב קומס) שנתגלתה בבית הכנסת של חמת־גדר בעבר הירדן המזרחי.¹⁹ אולי מחיפה הובאה מצבת קבורה אחרת עם כתובת יונית. תרגומה: מקום (קבורה של) תיאודוסיוס בן אלכסנדר מהעיר סלוקיה שבאיזואירה (באסיה הקטנה).²⁰

משקמונה הובאו ללובר הרבה שברי עצם ועליהם חטובים ציורים יפים של צמחים, וגם דמותו של בכחוס – אליל היין (ציור 6). יתכן, כי אחד מתושביה הנוכרים של שקמונה או חיפה, שהיה שייך לכת הגנוסטיים הם “המינים” שהיו שנואים על ישראל, הכין לו אותה קמיעה ששבריה נמצאים עכשיו במוזיאון הבריטי בלונדון.

שברי עצמות עם חיטובים שונים שנמצאו בשקמונה.

בקמיעה זו, העשויה לוח כסף, רשומים בכתב יוני שמות מיסטיים שונים. באותו המוזיאון בחדר העתיקות של הנצרות הקדומה, מוצגת משקלת ברונזה עשויה בדמות פסל קטן ואף היא הובאה מחיפה. הפסל הזה מתאר אדם בעל זקן, חובש כובע ולובש בגד הנושא קישוט ועליו סימן של צלב. פני הפסל דומים בהרבה לפניו של פוקס, קיסר ביזנטיה שמלך בראשית המאה השביעית ואף ארץ ישראל נכללה בגבולות ממשלתו.

 

ג. חיפה בימי התלמוד    🔗

השם ופרושו – חכמי חיפה – קסטרא של חיפה ־ הר־הכרמל.    🔗

בימי שלטון הרומאים בארץ, התחילה חיפה להתפרסם יותר ויותר וזכרה בא בספרות התלמוד שנוצרה במשך תקופה זו. לרוב כתבו הקדמונים: חיפא כמו הכתיב הערבי בימינו, ולפעמים גם חיפה, כשם שאנו רגילים לכתוב עכשיו. קשה לדעת את הנקוד הנכון של השם הזה. יש מנקדים חֵיפָה ויש: חַיפָה, בהשפעת הבטוי של הלועזים Haifa לפעמים גם יקראו בשם חיפו אולי בהשפעת השם: יפו. כנראה הקריאה חֵיפָה היא הנכונה ודומה לבטוי הערבי חיפא של ימינו. לתושב חיפה קראו: חיפני. בימינו משתמשים בטעות גם בצורה: חיפאי. מקורו של השם חיפה אינו ברור. יש מבארים מהשרש חפה – כסה. כי ראש הר הכרמל הבא בים חופה ומכסה על פני העיר הזאת, הבנויה לרגליו בחיק הים. גם חכמי המדרש אמרו: “חיפה נתונה בחיקו של ים”. החוקר רבי אישתורי הפרחי, שהתגורר בארץ במאה הארבע עשרה כותב: “ברגל הר הכרמל על חוף לשון הים הוא חיפה ואולי לזה נקרא שמו כן”.²¹ היינו מהמלה חוף. הנוצרים בימי הבינים, שקראו לעיר בשם: כּיפא, גזרו אותו מהמלה העברית כּף־סלע, על שם הכּפים הפזורים על חופה.²² אחדים מהנוצרים מפרשים את מוצא השם הזה משמו של הכהן הגדול שמעון כּיפא (הקיף), שחי בימי ישו הנוצרי, ולפי דבריהם בנה הוא לראשונה את העיר הזאת. יש מבארים, על דרך הדרוש העממי, את יצירת השם הזה מהתמזגות המלים: חוף יפה־חיפה.²³

חכמי חיפה. הישוב היהודי בחיפה נזכר בספרות העתיקה. מסופר “מעשה בחיפה באחד שהלך למדינת הים”.²⁴ בתלמוד נזכרים חכמים, אשר יצאו ממנה. לרבי יהודה הנשיא, שישב בצפורי ובטבריה, במאה השניה לספירה הרגילה, היה משרת ותלמיד נאמן בן חיפה. מסופר על רבי יהודה הנשיא שצוה לפני מותו: אל תספידוני בעיירות ומי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי… כגון: יוסה (או יוסף) חיפני".²⁵

בן העיר חיפה היה החכם רבי אבדימי (אבדומא או אבדומיה) דמן חיפה או דחיפא, שחי בסוף המאה השלישית והיה מהחכמים הגדולים בדורו. דבריו מובאים בספרות התלמוד. מסופר: “רבי אבדימא דחיפה הורי (למד) בחיפה”.²⁶ הוא גם יוצרה של המימרא “יום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים”. בימי הבינים הראו עולי־הרגל יהודים את קברו בחיפה, הנמצא בימינו בחדר קטן בבית הקברות היהודי (ציור 7). על לוח שיש הקבוע על ציון הקבר חקוק בימינו: “מצב התנא האלקי ר' אבדימי דמן חיפו זי”ע (זכותו יגן עלינו)". הקבר הזה הוא מקום קדוש ליהודי חיפה. ההמון הספרדי יקרא לו סתם “צדיק” ועל קברו ידליקו לפעמים נרות וישימו אבנים קטנות ובקשות כתובות על פסות ניר, כמנהג היהודים בקבריהם הקדושים.

החדר עם פתחו הבנוי על קברו של אבדימי דמן חיפה.

בחיפה חי חכם אחר בשם רבי אבא דמן חיפא. מסופר על רבי אבא ורבי אסי שבאו (בשבת) לבית רבי אבא דמן חיפא ונפלה מנורה על בגדו של רבי אסי ולא טילטלה מסבת קדושת השבת.²⁷ כנראה מעיר זו בא גם רבי חלפתא דמן חיפא, המשתתף בוכוח בסוגיה אחת בתלמוד בבלי, מסכת גיטין. גם מערות הקברים שנגלו סמוך לבית הקברות היהודי, בשטח חיפה העתיקה, מעידות על הישוב היהודי שהיה בחיפה במאות הראשונות לספירת הנוצרים. חוקרי המשלחת האנגלית לחקירת הארץ גלו בשנת 1873, על פתח מערה אחת, שרידי ציור של מנורה עברית.²⁸

מערת קברים עם סימני מנורה עברית.

החכמים ספרו אגדות שונות על מפרצה של חיפה־עכו, שהיה לפי דבריהם בידי בני זבולון ולפיכך גם עסק בספנות ובמסחר הים. כאשר נדדו בני ישראל במדבר היה לכל שבט ושבט דגל משלו. צבע דגלו של זבולון היה לבן ומצוירת עליו ספינה – על שם “זבולון לחוף ימים ישכון”. ספרו חכמים: ולא נתחלקה (הארץ) אלא בגורל… הא כיצד? – אלעזר הכהן היה מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין לפניו, והיה מכוון ברוח הקודש ואומר: זבולון עולה, תחום עכו עולה עמו! טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו". מסופר שאחרי בנין המשכן באו שבטי ישראל והביאו את קרבנותיהם: “וביום השלישי לבני זבולון… קרבנו קערת כסף אחת.” “חכמים מוסיפים: “זבולון היה עסוק בפרקמטיא (במסחר)… ועל זה היה קרבנו קערת כסף, כנגד הים (מפרץ חיפה), שהוא עשוי כקערה, שהיה חלק זבולון”. על דברי הברכה של יעקב אבינו “שמח זבולון בצאתך”… “אמרו חכמים: מלמד שהיה זבולון סרסור לאחיו, והיה לוקח מאחיו ומוכר לגוים ומן הגוים ומוכר לאחיו”.²⁹ על דברי הברכה של משה רבנו “ולזבולון אמר: שמח זבולון בצאתך… כי שפע ימים יינקו” דרשו הקדמונים: זה ימה של חיפה שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. מנין אתה אומר זאת? – שאין לך צרור של כסף וזהב וספינה אבדה בים, עד שהוא (הים) מביאו ומשליכו לים של חיפה, שהוא משמרתו של הים הגדול והוא מתוקן לצדיקים לעתיד לבוא”.³⁰

“מעשה בחסיד אחד שהיה מטייל בשוניתא דימה דחיפא (הוא החוף הסלעי שבין הנמל הגרמני והשכונה בת גלים) והרהר בלבו ואמר: תאמר שהקדוש־ברוך־הוא עתיד לעשות שער מזרחי של בית המקדש ושני פשפשין (פתחים קטנים) אבן אחת של מרגליות? – מיד יצאה בת קול ואמרה לו: אלולי שאתה חסיד גמור, כבר היתה מדת הדין פוגעת באותו האיש; כל העולם לא נברא בששת ימים… ושער מזרחי של בית המקדש אי־אפשר לעשותו הוא ושני פשפשין אבן של מרגליות? – מיד בקש רחמים על נפשו ואמר לפניו: רבון העולמים! אף־על־פי שבלבי הרהרתי בשפתי לא פרשתי. מיד נעשה לו נס ונקרע לפניו הים וראה מלאכי השרת מסתתין בו, מגלפין בו, מסרגין בו. אמרו לו: הוא שער מזרחי של בית־המקדש, הוא שני פשפשין אבן אחת של מרגליות”.³¹

אנשי חיפה היהודים כמו רוב תושבי הגליל ועמק־יזרעאל לא דקדקו ולא הקפידו בבטוי האותיות הגרוניות בשפה העברית, ביחוד לא הבדילו בדבורם בין האות ה' והאות ח' וכמו־כן בין ע' וא', כמו רוב דוברי עברית בימינו. בדברי חכמים על אודות הכהנים הרשאים לעבור לפני התיבה בבית־הכנסת ולשאת את כפיהם בברכת כהונה, לפני הצבור, אמר רב אסי: “חיפני לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית־שאן ולא אנשי (בית) חיפה… מפני שקורין לאלפין־עיינין ולעיינין־אלפין”. רש"י מפרש: שהן פוגמין תפלתן. במקום אחר אמרו: “אין מעבירין לפני התיבה חיפנין ולא בישנין (תושבי בית־שאן)… מפני שהן עושין היהין־חיתין, ועיינין – אאין, אם היה לשונו ערוך – מותר”.³²

הקדמונים הוכיחו שאותם האנשים, אשר לא ידעו לבטא היטב את האותיות ומחליפים הא בחית, או להיפך, יכולים להביא לידי סרוסים מוזרים בשעת קריאת התורה. למשל אם יבוא אותו אדם לקרוא את הפסוק בחומש, בספר ויקרא “ולא יחללו את שם קדשי”, הוא הלא יקרא “ולא יהללו את שם קדשי”, הרי הכוונה תהיה מקרה זה דוקא ההפך מהכתוב. או אם יקרא את הפסוק, בדברי ישעיהו הנביא: “וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב” והוא יקרא “והכיתי לה”, ואז במקום לברך ולשבח בא, בסרוס לשונו לחרף ולגדף. לפיכך הקפידו הקדמונים להעביר לפני התיבה בבית־הכנסת אנשים המטיבים לדייק בבטוי האותיות השונות.

קסטרא של חיפא. בסביבתה של חיפה היהודית הוקם, על ידי הרומאים, מבצר (ברומית קסטרא), כשם שעשו גם בתחומן של ערים יהודיות אחרות. רבי איבו דרש על הפסוק במגילת איכה, “כשושנה בין החוחים” – מה השושנה הזו שהיא נתונה בין החוחים… כך ציוה ה' ליעקב סביביו צריו" – קסטרא (גסטרא) – לחיפא (חיפה).³³

היכן היה מקומה של קסטרא או גסטרא זו? – התיר אנטוניוס הנזכר, שעבר בשנת 570 לסה"נ בשקמונה מספר “במרחק מיל אחד ממנה נמצאת קסטרוס סמריטורום – מבצר השומרונים” יש לחשוב שהוא הוא קסטרא שבמדרש הנזכר; ואולי היתה זו מדרום לחיפה, לרגלי הכרמל, בקרבת הכפר טירה, במקום הנקרא בימינו: כפר א־סמיר – כפר השומרונים, (ציור 2). גלי האבנים ומערות הקברים מעידים על ישוב שהיה במקום הזה בימי קדם. בשנת 1900, בשעה שאספו פה אבנים לבנין, נמצאו מטבעות מימי יוחנן הורקנוס והורדוס המלך, המעידות שהיה קים כאן ישוב גם בתקופה ההיא.³⁴ כנראה התישבו פה גם שומרונים כשם שישבו במקומות אחרים בהר הכרמל. גם במאה הששית מתאוננים על שומרונים יושבי הכרמל שהתעוללו בכנסיות נוצריות, התפרצו אליהן ושברו בהן את הצלמים ואת האיקונין.

על הר הכרמל היו בתקופת המשנה התלמוד הרבה ישובים של יהודים. הם עסקו בעיקר בעבודת האדמה, נטיעת כרמים והכנת יין – יין הכרמלי המפורסם. חכמים משבחים את “היין השרוני הדומה לכרמלי”.³⁵ עד היום אפשר לראות מספר גדול של יקבים וגתות חצובים על פני הסלעים.

חכמים מספרים על אודות פקחותם של תושבי הכרמל. “מעשה בשני בני אדם שנשבו בהר הכרמל והיה שבאי מהלך אחריהם. אמר לו אחד מהם לחברו: גמל שמהלך לפנינו סומא באחד מעיניו. טעון שני נודות, אחד של יין ואחד של שמן… אמר להם השבאי: עם קשה עורף, מאין אתם יודעים? – אמרו לו: גמל (סומא נכר) מעשבים שלפניו. מצד שרואה – אוכל, מצד שאינו רואה – אינו אוכל. וטעון שני נודות, אחד של יין ואחד של שמן? – יין מטפטף ושוקע (באדמה) ושמן מטפטף (על פני האדמה). (השבאי) נשקם על ראשם והביאם לביתו ועשה להם סעודה גדולה והיה מרקד לפניהם ואמר: ברוך שבחר בזרעו של אברהם ונתן להם מחכמתו”.³⁶

הר הכרמל גם תפש מקום חשוב באגדה העברית בימי קדם. ספרו חכמים: כיון שבקש הקדוש־ברוך־הוא… ליתן תורה לישראל בא כרמל… ואמר: עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני נתמצעתי בתוך (ים סוף) ועלי עברו (בני ישראל) את הים. אמר הקב“ה: כבר נפסלתם לפני. בגבהות שיש בכם כולכם פסולים לפני”.³⁷ כידוע היתה באר־ בארה של מרים – מלוה את בני ישראל בנדודיהם במדבר. כאשר באו אל הארץ ולא הזדקקו לבאר זו, היא שקעה בתהומות הים. יש מסורת האומרת ששקעה בים כנרת על־יד טבריה, ומסורת אחרת מספרת ששקעה בימה של חיפה, לרגלי הכרמל. “אמר רבי חייא: הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו בארה של מרים”.³⁸ אולי חושב בר חייא את מקומה של הבאר באותם הסלעים הכהים השקועים בתוך המים התכולים וגלי הים עם קצפיהם הלבן משתעשעים בהם. הסלעים הללו מסועפים וחלולים “כמין כברה” ונראים יפה למשקיף מראש הכרמל לתוך הים, סמוך לחוף, מול מערתו של אליהו הנביא.

הר הכרמל גם ימלא תפקיד חשוב באחרית הימים "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להביא סיני ותבור וכרמל ולבנות בית המקדש על גבי ראשיהם. ומה טעם? – שנאמר (בדברי ישעיה הנביא) “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים”.³⁹

מנורת חרס עברית עם ציור מנורה עליה. נמצאה בהר הכרמל בחורבות סומקה.

על פני הכרמל היו פזורים עירות וכפרים של יהודים. במקום הכפר דליה היתה אולי בית־דלי, אשר ממנה בא החכם נחמיה איש בית־דלי, הנזכר בספרות המשנה. בקרבת דליה ישנן חרבות סומקה, ושם נגלו שרידי בית כנסת וגם מנורה עברית (ראה ציור 9). אולי היה פה מקומה של סמוקא שממנה יצא במאה השלישית החכם רבי אבא סמוקא. ⁴⁰ סמוך לחורבות הללו, בכפר עספיה, נמצאו בזמן האחרון שרידים של רצפת פסיפס (מוזאיקה) מבית כנסת קדום מהמאה החמשית־ששית לספירת הנוצרים. הרצפה התקלקלה הרבה. בה היו משובצים ציורי מנורות, אתרוגים, לולבים, שופרות וכתובת עברית “שלום על ישראל”. ברצפה נשארו שברי כתובת שניה, בארמית:… וברוכה… ברבי… [דכיר לטב כל מן דפ]סק ויהב פסקתה תהי [להוה ברכתה]… דכיר לטב, דכיר לטב, יושיה דיהב" תרגומה בעברית: ברוך. הרב… זכור לטוב כל מי שהבטיח ונתן את הנדבה תהיה לו הברכה זכור לטוב, זכור לטוב, יושיה (יאשיה)… ⁴¹. באמצע הרצפה נשארו שרידים דלים של גלגל המזלות שהיה כנראה דומה לגלגל המזלות כמו ברצפת בית הכנסת של בית אלפא. חלקים מהרצפה של עספיה מוצגים באוסף העתיקות של האוניברסיטה העברית בירושלים. גם שרידים אלו מעידים על ישוב יהודי שהיה בהר הכרמל בערך במאה החמשית־ששית לספירה הרגילה. ⁴²

 

ד. התעשיה הקדומה בחיפה    🔗

תעשית הזכוכית – תעשית הארגמן.    🔗

תעשית הזכוכית. לפי אגדה שהיתה רווחת בימי קדם, היתה המצאת הזכוכית על חופה של ארץ ישראל, בקרבתה של חיפה. החוקר הרומאי פליניוס הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה הנוצרית, מספר על סוחרים ששטו בספינה ממצרים לאורך חוף הים. בספינה הובילו גושי נתר. סמוך לכרמל געש וסער הים, ומפחד הסערה ירדו האנשים לחוף. הם רצו לבשל להם תבשיל ולא מצאו בחולות סביב אבנים כדי לשפות עליהן את הקדרה ולהבעיר אש תחתיה. לפיכך הורידו מספינתם אי־אלו גושים של נתר ושפתו עליהם את הקדרה. לאחר שגמרו לבשל, התבוננו אל מקום המדורה וראו לתמהונם שהנתר הותך ונמס מחום האש והתמזג עם החול והתהוה חומר חדש שקוף וזך – הזכוכית.⁴³ וכך שמש, לפי דברי האגדה, חופה של חיפה, למולדת הזכוכית וחולותיה התפרסמו בתעשית הזכוכית בדורות הבאים.

יוסף בן מתתיהו הכהן (פלויוס) מספר: “ועל יד העיר עכו עובר נהר הנקרא על שם בלוס, ואינו מאריך בשטפו, ועל ידו נמצאת מצבת ממנון (מהגבורים הגדולים במיתולוגיה היונית). בקרבתו משתרעת ככר גדולה, מאה אמה, ונפלאה מאד, כי היא עגולה וחלולה ושם מקום חול הזכוכית. וככל אשר תוסיפנה הספינות הקרבות שמה להוציא ממנה את החול, ככה יוסיף המקום להתמלא חול מחדש… הרוחות גורפים אל המקום הזה את החול הנוצץ, ותכונת הבור משנה את החול לזכוכית חיש מהר. ועוד נפלא מזה הוא הדבר, כי בהסחף הזכוכית על גדות החלל הזה ובהגרפה החוצה היא משנה את מראה מחדש והופכת לחול כבראשונה. אלה תכונות המקום הזה”.⁴⁴

לפי חכמי התלמוד היו בני שבט זבולון ששכנו סביב מפרצה של חיפה עוסקים בתעשית הזכוכית ומוכרים תוצרתם לשאר שבטי ישראל. בעלי המדרש דרשו על דברי הברכה של משה לזבולון: “כי שפע ימים יינקו וספוני טמוני חול” – ספוני – זו חלזון, טמוני – זו טרית, חול – זה זכוכית, לפי ששבטו של זבולון (היה) מתרעם לפני המקום ואומר לפנו: רבונו־של־עולם, לאחי נתת ארצות ולי נתת חלזון אמר לו: (סוף) שאני מצריכם לידך על־ידי חלזון זה".⁴⁵

מסופר שאחרי בנין המשכן הביאו אליו שבטי ישראל את מנחותיהם. בני זבולון הקריבו למשכן שלושה מינים של צאן: אילים, עתודים וכבשים. בעלי המדרש אומרים: שלושה מינין כנגד שלושה דברים שבירכן משה “ושפוני טמוני חול”. שפוני – זה חילזון, טמוני – זו טירית, חול – זו זכוכית לבנה".⁴⁶ גם בדורות הבאים עסקו יהודים בתעשית זכוכית. מסופר בתלמוד על שתי משפחות של אמנים שהיו בעכו, אחת מהן היתה של זגגים, עושי זכוכית. והם לא למדו את מלאכתם לנכרים, ולפיכך נשארה קימת בידיהם והצליחו בה.⁴⁷

בימי הבינים היתה קימת תעשיה של זכוכית בערי החוף בסוריה והיהודים היו עוסקים בה. הנוסע היהודי החשוב ביותר בימי הבינים, רב בנימין מטודילא, שעבר בארץ בערך בשנת 1170 לסה"נ, מספר על ביקורו בעיר צור ועל יהודיה: “ויש אומני זכוכית הטובה הידועה בשם: זכוכית צור החשובה בכל הארץ.” בימי הבינים היו באות ספינות ונוטלות את החולות אשר בין חיפה ועכו ומובילות אותן אל הערים גנואָה ווינציה, בצפונה של איטליה, שהיו בימים ההם מרכזי תעשית הזכוכית בעולם. ⁴⁸

היהודים מלאו תפקיד חשוב בתעשית הזכוכית שהיתה בערים הללו. יהודי ונציה שהתישבו בחברון במאה השתים והשלש־עשרה הביאו אתם את מלאכת הזכוכית ופתחו אותה בעיר האבות והיתה מקור פרנסה במשך דורות רבים. במהלך הזמן עברה תעשיה זו לידי הערבים שעוסקים בה עד היום. בראשית התנועה הציונית, כאשר התחילו נסיונות שונים בפתוח התעשיה בארץ, יסדו בשנת 1891, בית חרושת לזכוכית בכפר טנטורה (דאר) בדרומה של חיפה, על חוף הים. מקץ זמן מה נסגר בית חרושת זה, מסבות שונות ורק חורבותיו נשארו עד ימינו. בשנת 1935 הוקם במפרץ חיפה בית חרושת ליציקת זכוכית, בשם: פניקיה. בראשון לציון, נבנה בית חרושת “גביש”. בקרוב יתחילו בתי־החרושת האלה להוציא את תוצרתם לשוקי הארץ – מולדת הזכוכית.

תעשית הארגמן. בימי קדם היתה מפותחת בסביבת חיפה תעשיות ארגמן ותכלת שהיו להן ערך חשוב בחיי הקדמונים. בצבע התכלת היו צובעים היהודים את ארבע כנפות הבגד. ומדוע דוקא בצבע תכלת? – “כי התכלת מזכירה את השמים, שמהם ירדו המצוות, אשר חייב היהודי לקיימן”: לאורך חוף הים חיים מיני חלזון (ציור 10), שמהם הכינו את הארגמן ואת התכלת היקרים. אמרו חכמים: “תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, שלא מן החלזון פסולה”. בימי האביב היו יוצאים ציידי החלזון ואוספים את החלזונות ערמות ערמות, בוצעים את שבלוליהם ומוצאים את גופותיהם הרכות. בתוך גוף החלזון ישנו בלוט מיוחד, המכיל מיץ לבן, אשר ממנו יוכן התכלת או הארגמן. הקדמונים היו סוחטים את המיץ הזה, מחממים אותו וטובלים בו את כל בגד הצריך צביעה. לפי אופן הרתיחה, הטבילה והיבוש היו מכינים כל מיני גוונים של תכלת או ארגמן. ירמיהו הנביא מספר על גלות ישראל בימי הבבלים “ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגבים”. החכמים שואלים: מה הם יוגבים, “תני רב יוסף: אלו ציידי חלזון מסולמה של צור ועד חיפה”.⁴⁹ רבי יוסי התנא מספר: “פּעם אחת היית עולה מעכו לחיפה ופגע בי זקן אחד ושאל לשלומי והייתי מכיר אותו, אמרתי לו: בני הפרסה מניין? – אמר לי: מהחלזון זה! – אמרתי לו: רבי, מצוי הוא? – אמר לי: רבי, הרבה מקומות בים שהוא (חלזון נתון) בהם בהרים”.⁵⁰

חלזונות ארגמן ותכלת מים התיכון.

הראשון מימין נקרא במדע: Murex trunculus השני מאותו הסוג: M. brandaris השלישי: Purpura haematostoma

כבר ראינו שחכמי התלמוד מספרים על בני שבט זבולון ששכנו סביב מפרצה של חיפה, ועסקו לא רק בהכנת הזכוכית אלא גם בציד החלזון ובהכנת התכלת והארגמן ממנו. בימינו יקראו הערבים לאחד הנחלים היורדים מהרי הגליל אל עמק עכו, בגבול נחלת זבולון בימי קדם, בשם: ואדי (נחל) חלזון. בימי שלטון הצלבנים קראו לחיפה או לאחת משכונותיה הסמוכות בשם: פורפריון או פורפיוריה, מהמלה פּורפּור – ארגמן. פורפוריון אחרת היתה בסוריה, בין בירות וצידון, על חוף הים התיכון. יחד עם התפתחות חרושת הצבעים המלאכותיים הלכה ונעלמה תעשית הארגמן והתכלת מהחלזונים, עד כי פסקה לגמרי מחוף ים התיכון.

 

ה. חיפה ביּמי הבינים    🔗

בימי שלטון הערבי – כבוש הצלבנים – בימי הצלבנים – בימי הממלוכים.    🔗

מיום כבוש הארץ על ידי הערבים ועד שנת האלף בערך, במשך תקופה בת שלש מאות וחמשים שנה, אין בידינו כל ידיעות על דבר חיפה. מכל הגיאוגרפים והתירים, שביקרו בארץ בימי שלטון הערבים בה, מוסר ידיעה חשובה המשורר והנוסע הפּרסי נאצר־י־ח’וסרו שעבר בחיפה בשנת 1047, בימי שלטון החליפים מבית פאטימה, אשר מרכזם היה במצרים. הוא כותב ביומנו: “עזבנו את עכו ובאנו לכפר חיפה… פּה ישנם בוני ספינות והם מכינים מיני ספינות הנקראות ג’ודי”… נאצר־י־ח’וסרו מספר גם על החול בסביבת חיפה, "הדומה לאותו המין שצורפי הזהב בארץ פרס משתמשים בו בעבודתם ויקראו לו: חול מכּה, המשמש גם ללטישת עמודי השיש.⁵¹

בימי שלטון המוסלמים בארץ, שנים אחדות לפני כבושה על ידי הצלבנים, היתה בחיפה קהילה יהודית חשובה. על אודותיה אפשר ללמוד מתוך דברי הגאון רבי אביתר בן אליהו הכהן במגילתו – מגילת אביתר – שנמצאה בגניזה של מצרים. אביתר מספר על אביו, רבי אליהו בן שלמה הכהן, שעמד בראש ישיבה בעיר צור שבסוריה. הישיבה עברה שמה מירושלים אחרי כבושה על ידי הסולג’וקים (1071). וכה דבריו: “ובשנת מותו של רבי אליהו הלך לחיפה לקדש השנה (בצור לא יכול היה לעשות זאת מפני האיסור הקדמון לעבּר בחו"ל) ויחדש את הגאונות ואת הסמיכה בחיפה בבית הועד… נגד ישראל… ונאסף (רבי אליהו)… בחדש כסליו בשנת אשצ”ה" (למנין שטרות – ד’תתמ"ג לבריאת העולם – 1083 לספירה הרגילה). אביתר מספר על דוד בן דניאל אויבו שהיה לראש הגולה הראשון במצרים. בשנת 1094 לאחר שהרחיק את מתחריו “ויתן חיתתו בארץ חיים (היינו ארץ־ישראל) וישלח לאשקלון וקיסרין וחיפה וימנה במו שליחים”. שאיפתו של דוד ראש הגולה לשלוט גם בערי ארץ ישראל עוררה התנגדות גדולה בקרב היהודים כי אמרו שאין ראש הגולה של מצרים, רשאי לשלוט גם בארץ ישראל. אביתר מוכיח בראיות שאין לדוד הזכות להשתלט כראש הגולה גם על א"י והיא “אינה קרויה גולה להיות ראש גולה נסמך בה”. לפיכך נסה דוד להוכיח שערי החוף אשקלון, קיסרין וחיפה אינן בגבול ארץ־ישראל אלא מחוצה לה. מקרה זה הרגיז את החכמים ושמש תוכן למכתב חשוב שהתגלה בגניזה של מצרים. רבי שלח הששי (“בישיבה”) בן נחום מוכיח שערי החוף הנזכרות הן בארץ ישראל. ועל חיפה הוא מספר כדברים האלה: “ובאנו בחיפה וגם התפללנו על (רא)ש (הכרמל) והכל מודים כי חיפה מארץ ישראל היא”. מימים אלה נשמר בגניזה של מצרים עוד קטע ניר ובו רשום:… “ואנשי מבצר חיפה החתומים עדותם למטה… ה' ימים בירח מר חשון בשנת השישי(ת)… לבריאת העולם איך שבא לפנינו…”. ⁵² יחד עם כבוש הצלבנים נחרבה קהלת חיפה העברית כמו ביתר ערי הארץ.

כבוש הצלבנים: בשנת 1099 כאשר השתרעו מחנות הצלבנים על הארץ, היתה חיפה עיר גדולה ובה קהילה יהודית חשובה. חיפה היתה מבוצרת יפה ולה חומה ומגדלים. בקיץ שנת 1100 החליטה מועצת הצלבנים לכבוש אותה בשני דרכים. עולי הרגל מונציה יסגרו על מבצר חיפה מצד הים וטנקרד מצד היבשה. נזיר אחד מאותם הימים כותב על חיפה: “היא הפריעה יותר מהערים האחרות לדרך האלהים (היינו: לתנועת הצלבנים), והיות ומבטחם של הנכרים וגאותם תלויים בעיר ההיא, במקצת הודות למקום ולחוסן בצורה ובמקצת הודות לחשיבותם היתרה של האזרחים; הוחלט ביניהם (בין ראשי הצלבנים) לכבוש את העיר הזאת לפני הערים האחרות, מפני שאחרי שתנוצח זאת יקל להם לכבוש את הנשארות הרצוצות”.

ההיסטוריון של מסע הצלב הראשון, אלברטוס אקונסיס, מתאר את פרטי כבושה של חיפה, שהתחיל בתשיעי לחדש אוגוסט ונמשך עד לשביעי לחדש ספּטמבר של שנת 1100. ואלו דבריו: "בינתים יצאו (צלבנים) מיפו גם בדרך הים וגם בדרך היבשה – על העיר הנקראת חיפה. הפטריארך, טנקרד, כל חיל הונציאנים והדוכס שלהם בראשם, וגם הבישוף של יפו אתם. הם שמו מצור על העיר מצד הים וגם מצד היבשה, ואתם מכונה מפליאה בגדלה וגם שבע מקלעות, אשר בהן נלחמו בחיל המצב אשר בעיר ובתושביה. אולם כאשר קרבו אבירי צרפת את המכונה העצומה אל החומה ומכל צד החלו לתקוף את החומה ולהרעישה, עלו על החומה התושבים היהודים על פי מוצאם, היושבים בעיר הזאת אשר בתוקף מתנתו של מלך בבל (מצרים),⁵³ ובהסכמתו משלמים לו מס, ובחמה עזה נלחמו בנשקם נגד הנוצרים. אחרי ארבעה עשר יום של מלחמה עזה, שבה נפצעו רבים מהתוקפים, נפל לב הנוצרים בקרבם וביאושם חדלו מהרעיש את החומה ואין לתמוה על הדבר, כי טנקרד לא בא הפעם לעזרתם באומץ לבו ובנאמנותו כהרגלו תמיד, הוא ואנשיו אתו; שנאה אכלה את לבבו, מפני שהדוכס גוטפריד (מבוויון) שהיה עדין חי ומוטל על ערש דוי, הבטיח לתת את העיר – אם לכד ילכדוה הפעם – לאחוזה ולנחלה לאביר ולדמר המכונה קרפנבל, אביר מצוין ואמיץ לב. בכל אמצעי הדיבור והפתוי שהיו ברשותו (של הפּטריארך) החל לאחרונה לרכך ולשכך את כעסו (של טנקרד), למען אשר לא תשאר שלמה העיר, אשר היהודים מגינים עליה באומץ לב ומחזיקים בה. ואגב דיבורו העיר הפּטריארך, כי כשתפול העיר בעזרת האלהים, ימסרו אותה לו, ־ לטנקרד – על פי החלטת המאמינים, אחרי אשר הוא יסייע לכבושה יותר מן האחרים. ועוד אמר לו הפטריארך הנך רואה טנקרד, אחי חביב, כי דוכס ונציה מנוצח ועיף, והוא הסתלק עם גדודו מן המלחמה ואינו מאמץ יותר את כוחותיו; ואנשיו, הנבהלים והפוחדים, הוליכו את ציים מן העיר ללב הים. כששמע טנקרד את דברי תוכחתו הנוחים האלה של הפּטריארך הסיר כל מרירות מלבו ואמר, כי להבא לא יפקד מקומו בכל הרעשה והתקפה, אם גם הובטחה העיר לאחר, עוד בטרם תבוא במצור ובטרם תכבש; אף כי אומץ לבו וכחו של ולדמר קרפנל אינם יכולים להדמות לאלה אשר לו. ובאמרו את הדברים האלה צוה טנקרד לתת תיכף אות לאביריו ויעורר אותם לחדש את הרעשת העיר, אשר הפסיקו, ולהלחם ביהודים המגינים באומץ לב על העיר. כאשר שמעו האבירים את קול טנקרד, מהרו כל אביריו וגם אלה של הדוכס (הונציאנים) אל נשקם, ומזוינים התאספו חיש ואצו אל מכונת ההרעשה. ועשרים אבירים מחיל טנקרד נדרו פה אחד לחדור מן המכונה אל המגדל אשר התרומם ממולם על חומת העיר או למות על יד המגדל הזה. – ואולם האזרחים היהודים, ביחד עם גדודי הערבים (הסרצנים) התנגדו להם בכל תוקף, ומעל החומה יצקו מעליהם למטה שמן וזפת רותחים למען הציל את העיר ואת מגדלה… אולם האבירים הנוצרים, אשר לא יראו למות בעד המשיח (ישו הנוצרי) נשארו אמיצי לב ובלי פחד ומורא נשאו יומם ולילה את כל התלאה והמצוקה…

לאחרונה נוכחו היהודים והערבים כי אין לנצח את הנוצרים ואין למנוע בעדם, לא בנשק ולא באש, מלהרעיש את המגדל; הם עזבו את המגדל ולא העיזו יותר להגן עליו ונמלטו לנפשם, ואחריהם נסו ויברחו כל תושבי העיר. האבירים רדפו אחרי האויבים הנמלטים והרגו אותם באכזריות רבה אז פתחו את השערים והכניסו את כל חיל הנוצרים העירה וכל אשר נמצא חי בעיר נהרג. והשלל אשר שללו בעיר אין קצה לו; מטבעות זהב וכסף, בגדים, סוסים ופרדות, שעורה, שמן וחטה. ואנשי וניציה, אשר אניותיהם השליכו את העוגן בלב ים, כשראו את נצחון הצרפתים וכי נכבשה העיר לפניהם, הרימו את העוגן ומהרו להתקרב העירה, וגם הם הרגו עוד אחדים מן התושבים. אולם מן השלל לא הגיע לידם מאומה".⁵⁴

בימי הצלבנים. בתקופת מלכות הצלבנים היתה חיפה עיר ידועה ובירה למחוז קטן בסביבתה. הנוצרים קראו לה: חיפה, אך כּיפה או כּיפס (Chaifa, Caifa, Cayphas). ההיסטוריון של תקופת הצלבנים, וילהלם איש צור, קורא לחיפה, בערך בשנת 1184 לספירת הנוצרים, פורפיריה החדשה (Porphyria novissima) מלשון פּורפּור, ארגמן. (ראה עמ' 28) ומוסיף “חדשה” בשביל להבדילה מפּורפּיריה הישנה שהיתה על חופה של סוריה. יעקב ויטרי שהיה בישוף בעכו השכנה, מספר בערך 1217, על חלוקת הארץ ומושליה השונים ומזכיר גם את מושלה של חיפה היא פּורפּיריה… “ואין לה בישוף והיא נמצאת תחת חסותו של הארכיבישוף אשר בקיסריה”.⁵⁵

בימי שלטון הצלבנים, בערך בשנת 1140, ביקר בחיפה אמיר מוסלמי מסוריה, אוסאמה אבן מנקז, הכותב ביומנו: “פעם עברתי בעיר חיפה שעל החוף והיא שייכת לצלבנים (אלפרנג') אמר לי אחד מהם: התקנה ממני ברדלס (בעברית פהד) משובחה? – אמרתי! כן! והביא נמר כגודל כלב אמרתי: לא ארצה בנמר והלא זה אינו ברדלס!”.⁵⁶ גם בימינו יספרו הרועים בכרמל על נמרים החיים בסבכי השיחים והאורבים לעדרים. כמו כן יכירו את הברדלס הדומה לחתול מבוגר.

חיפה היתה משמשת נמל גם לטבריה – בירת הגליל. הגיאוגרף הערבי אבו עבדאללה אידיריסי כותב בשנת 1154: “חיפה שוכנת לרגלי הכרמל הבא בים, ולה נמל יפה לספינות והיא גם נמלה של טבריה”.⁵⁷

בימי שלטון הצלבנים ביקר בארץ רבי בנימין מטודילא – גדול הנוסעים היהודים בימי הבינים. בערך בשנת 1170 עבר בחיפה ואינו מזכיר בה ישוב יהודי כמו שנוהג במקומות אחרים, כנראה בימיו לא היו בחיפה יהודים מזמן חרבנה ע“י הצלבנים. רבי בנימין עבר בחיפה בדרכו ליהודה והוא כותב: “ומשם (מעכו) שלושה פרסאות לכיפש היא גת החפר (?) על שפת הים. ומצד אחר הר הכרמל עליה, בתחתית ההר שם קברי ישראל רבים ושם בהר מערת אליהו ע”ה (עליו השלום). ועשו שם בני אדום (הצלבנים) במה וקראו אותה שאן־אליש (סנט אליאס – אליהו הקדוש) ובראש ההר נכר מקום המזבח ההרוס שריפא אליהו בימי אחאב והוא מקום המזבח העגול כמו ארבע אמות, ובתחתית ההר (הכרמל) יורד נחל קישון”.⁵⁸ רבי בנימין שקורא לחיפה בשמה הצלבני כיפש טועה שהיא בנויה במקומה של גת חפר שבתנ"ך. אולי נכון לשער שהשם חיפה השתבש בכתבי בנימין ויצא בטעות: גת חפר.

שלטון הצלבנים בחיפה לא ארך הרבה. הגבור המוסלמי צלאח א־דין בא בצבא רב והביא קץ בשנת 1187 לשלטון הצלבנים. בסביבות עכו פרצו מלחמות רבות וחיפה נכבשה על ידי צבאות המוסלמים. הגיאוגרף המוסלמי שיהאב א־דין יאקות מספר: “חיפה מבצר על חוף הים הסורי (בחר א־שאם) קרוב ליפו. היא היתה בידי המוסלמים עד אשר נצחם כנדפרי (גודפריד דא־בויון) אשר מלך בירושלים משנת 494 לספירת המוסלמים (1099 לספה"נ) ונשארה בידי הצלבנים עד אשר כבשה צלאח א־דין יוסף בן איוב בשנת 573 לספירת המוסלמים (1187) והחריב אותה”.⁵⁹

אחרי שנים אחדות חזרו הצלבנים וכבשו מידי הערבים את עכו ומחוזה שהכיל גם את העירה חיפה. בסביבת חיפה ובעמק־זבולון, נערכו קרבות אחדים בין הצלבנים ובין המוסלמים, שבאו לתקף את עכו שהיתה עיר החוף החשובה ביותר במלכות הצלבנים. בקרב אחד שהיה בשנת 1191 בסביבתה של חיפה, בימי המלך ריכרד לב הארי, נזכר ישוב בשם פלמרא Palmarae היינו מקום התמרים. פה גם חלה ריכרד בקדחת קשה שגרמה למותו. אולי היה ישוב זה בין חרשות התמרים המשתרעות גם בימינו בקרבת חיפה, בעמק זבולון. פלמרא ידועה עוד מדורות קודמים. תעודה משנת 1170 לסה“נ, מעידה שלכנסית קבר ישו הנוצרי נתנים במתנה כנסיה גן ושני בורות בפלמרא. המלך אמרי השני מירושלים, בא בשנת 1230 לעמק הקישון ופה אכל בשגגה דג מרעיל שגרם למותו. גם בימינו, כך מספר ד”ר שומכר, ידוגו לפעמים במי הקישון מין דג מכוסה כתמים שחורים הנקרא בערבית: בורוקלי, והוא ארסי מאד.⁶⁰ במלחמות הצלבנים במוסלמים בסביבות חיפה התפרסם גם תל קורדאני, הנמצא בעמק זבולון. באחת המלחמות חנו עליו הצלבנים וקראו לו בשם רקורדנה Recordane. כמו כן נודע במלחמות הללו גם נחל הקישון שהיה נקרא בפי הצלבנים בשם: נהר חיפה FIuvum de Cayphas.⁶¹ כך נקרא גם בספרי המוסלמים: נהר חיפא. רק בדורות מאוחרים יותר התחילו לקרוא לו הערבים בשם: נהר אלמקטע, והוא שמו גם בימינו.

חיפה היתה עירה קטנה במלכות הצלבנים שהשתרעה על חוף הים מצפונה של עכו ועד דרומה של עתלית. בה היו מושלים שנכנעו למשמעתה של עכו הבירה. במחצית המאה השלש עשרה משל בחיפה אחד הצלבנים בשם: גרציה אלורץ.⁶² מושל זה חתם, בחותם עופרת, תעודה משנת 1250 המאשרת הקדשת שטח אדמה על הר הכרמל בסביבה של חיפה, לטובת המנזר שעל הר התבור.⁶³ (ראה ציור 11). הצלבנים החזיקו עמדה בממלכתם הקטנה שהיתה מוקפת מוסלמים שתקפו אותם לפרקים. עד שקם אחד המלכים המוסלמים מוששלת הממלוכים בשם: אלאשרף חליל בן קלואן, ושם קץ בשנת 1291 לשלטון הצלבנים בארץ.

חותמת של מושל העיר חיפה בתקופת הצלבנים בערך משנת 1250.

בימין נראים שני מגדלי מבצר, על אחד דגל וצלב. וסביב כתוב: ־ Castrum Caife – מבצר חיפה. בשמאל נראה המושל בלבושאביר משורין וחרב בידו רוכב על סוס דוהר וסביבו כתוב שמו: S. Garsie Alvarez dni Cayphe

בימי הממלוכים: בימי שלטון הממלוכים המוסלמים, במאה השלֹש־עשרה והארבע־עשרה, שרר פחות או יותר בטחון בארץ. יהודים רבים היו נודדים במקומותיהם הקדושים ובדרכם זו סרו גם אל חיפה להשתטח על קבריה הקדושים ובעיקר לבקר בכרמל את מערת אליהו הנביא ומערת אלישע הסמוכה לה.⁶⁴ רבי מנחם החברוני שאמיתות דבריו מוטלת בספק, כותב ב־1215: “ומיפו הלכתי לקיסריה ומקיסריה לחיפה, ומשם הים הגדול ולפני הים הר הכרמל – עליתי על הר הכרמל וראיתי ברכה ושתיתי מן המים, ונכנסתי למערת אליהו, וראיתי מרזב שעשה אליהו הנביא, ויצאתי משם ועליתי על ראש ההר, וכל אותם הדרכים כאשר הולכים בני אדם יש ברכות הרבה ושותים משם. ועליתי על ראש ההר ושם ראיתי מערת אלישע הנביא, ובתוך המערה שני עמודים של שיש כנגד ירושלים שהיה רגיל להתפלל שם והיה גולל ס”ת (ספר תורה) שלו על עמודים ומתפלל שם במניין והנרות דולקות שם יומם ולילה".⁶⁵ כנראה מתכון הוא לאותה מערה קטנה הנקראת גם עכשיו על שם אלישע ועליה בנוי המנזר הגדול של הנוצרים בני כת הכרמליתים. בשנים הבאות הראו בה את קברו המדומה של אלישע הנביא.

כמעט כל הבאים אל הארץ היו יורדים בנמלה של עכו בדרכם אל הערים השונות. בשנת תתקכ“ו (1165) בא אליה הרמב”ם ושהה בה זמן קצר. בעכו התפתחה גם קהלה עברית שהתפרסמה בחכמיה. לפי דברי חכמי התלמוד עבר גבולה של א“י בצפונה של חיפה רק עד “שורא דעכו” היינו עד חומת עכו. העיר עכו היתה בעיני החכמים חוץ לארץ או בלשונם בארץ העמים. מסופר על חכם אחד, יוסי בר חנינא, שהיה מנשק כיפי דעכו ואומר: עד כאן היא ארץ־ישראל. חכמים אמרו עליה: עכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוצה לארץ. מסבה זו לא קברו יהודי עכו את מתיהם בתחום עירם. אלא הובילו אותם, כמו גם בימינו, אל כפר יסיף הנמצא מזרחה לרגלי הר הגליל או אל חיפה לרגלי הר הכרמל. בשנת תתקע”א (1211) עלו אל הארץ שלוש מאות רבנים מארצות אנגליה וצרפת. אחדים מהם היו מבעלי התוספות המפורסמים. מסבת חוסר בטחון בדרכים שהובילו אל הערים בפנים הארץ, התישבו כמה מהם בעכו ובמותם נקברו בחיפה שכנתה. בין הרבנים הללו היה הרשב“א – רבינו שמשון בן אברהם – מהעיר שאנץ בצרפת בעל תוספות שאנץ. מסופר עליו ש”עשה וכוח עם הרמב“ם בגליל אחרי שעשה הי”ד (היד החזקה) ורבי כלב תלמיד הרמב“ם נצחו”. אחרי מותו בעכו בערך בשנת תתקצ"ב (1230) “נקבר בהר הכרמל”.⁶⁶

קטע ממפת העולם משנת 1224.

בימין מצוירת חיפה – Cayphas ובשמאל עכו – Accaron

קטע ממפת ארץ ישראל משנת 1300 בערך.

המפה כתובה לטינית. באמצע מסומנת חיפה Cayphas בצורת בנין עם מגדל. בצד שמאל מצוירת עכו עם מגדליה – Achon que est ptholoma – ida, que est Acri – עכון היא פטולומיאה (שמה היוני) היא עכו. מימין לחיפה מסומנת עתלית בשמה הלטיני Castrum peregrinorum – מצודת עולי הרגל. בין חיפה ועתלית נראית שלשלת הרי הכרמל Mons Carmeli, Mons Helye et Helisey – הר הכמל, הר אליהו ואלישע, מבין הרי הכרמל מסומן מעין Fons Helye – מעין אליהו. כנראה אותו המעין הנקרא עכשיו בערבית: עין אום אלפרג' ונמצא בואדי עין סיח שגם הוא מסומן במפה בצורת נהר הזורם אל ים התיכון. במפה זו מסומן הקישון בשמו הלטיני: Torrens Cison על שפתו כתוב: Hic occidit Helyas sacerdotes Baal – פה שחט אליהו את נביאי הבעל. בצדה של עכו נראה נהר נעמן בשמו הלטיני Belos fluvius הזורם מהרי הגליל.

גם בנו של רשב“א, רבי יעקב הקטן, נקבר בחיפה יחד עם רבנים אחרים. מסבת רדיפות וגזירות על היהודים בצרפת בא להתישב בעכו בשנת 1257 בערך, רבנו יחיאל מפריז שהיה מבעלי התוספות הגדולים יותר, ביחוד התפרסם בוכוחו הפומבי על התלמוד לפני המלך והמלכה וגדולי ההגמונים בצרפת. אתו באו אל עכו גם רבים מתלמידיו. כנראה העביר רבי יחיאל לעכו גם את ישיבתו הגדולה מפריז ונקראה: מדרש הגדול דפאריש”.⁶⁷ רבי יחיאל שאף להנהיג מחדש את מנהג הקרבת הקרבנות כמו שהיה נהוג בשבת ישראל על אדמתו.⁶⁸ רב יעקב שליח ישיבת רבינו יחיאל שבא “להוליך נדבה למדרש הגדול דפאריש”, מספר, בערך בשנת תתקצ“ה (1235) “מעכו לחיפה ארבע פרסאות והדרך על שפת הים עד שמגיעין לחיפא ושם בית הקברות בתחתית הר הכרמל ושם קבורים כמה גדולי ישראל וחסידים שבאו מעבר לים”. רבי יחיאל מת בעכו בשנת הכ”ח (1268) וכנראה נקבר בחיפה. בנו של רבי יחיאל, יוסף, שהיה ידוע בכנוי הצרפתי שיר דולשיש Sire Delicieuse האדון הנחמד, בא אל הארץ עוד לפני בוא אביו אליה. מסופר עליו “שנדר כשיצא מתפיסה לעלות לארץ־ישראל”.⁶⁹ אחרי מותו שחל עוד בחיי אביו, נקבר בחיפה. לפי מסורת אחת נקבר בעיר חיפה גם המפרש הרמב“ן – רבי משה בן נחמן – שהיה מיסדו של הישוב החדש בירושלים. הרמב”ן בא אל הארץ, דרך עכו, בשנת הכ“ו (1266). בה בלה זמן־מה ודרש לפני חכמיה דרשה חשובה. הוא מת בערך בשנת ה”ל (1270). האגדה מספרת כי בלוות תלמידי הרמב“ן את רבם לארץ־ישראל בקשו ממנו שיתן להם אות וסימן לדעת יום פטירתו מהעולם, ויאמר להם: “בזאת תדעו כי ביום פטירתי תבקעה מצבת אמי… ובתוך הבקע תראו דמות מנורה מצויירת”. וילך לו הרב לארץ ישראל. שלש שנים אחר נסיעתו מצאו את מצבת אמו של הרמב”ן כשהיא מבוקעת ומנורה מצוירת בה. ונודע הדבר לכל יהודי הגולה כי מת הרמב"ן.⁷⁰

חיפה וסביבותיה. קטע ממפת ארץ־ישראל משנת 1483.

המפה כתובה לטינית. על החוף מצוירת חיפה Caypha עם בתיה בעלי הכפות. בצדה הימינה מצוירת עתלית בשמה הלטיני Castrum peregrinorum למעלה משורטט הר הכרמל – Mons Carmelus ממנו יורד נחל הקישון בלי רשום שמו.

אחד מתלמידי הרמב“ן מספר על רבו שנקבר בחיפה. מסורת עממית אחרת אומרת שנקבר בחברון ע”י מערת המכפלה. תלמיד זה של הרמב“ן, שאין אנו יודעים שמו, מספר על חיפה, בערך בשנת הל”ב (1272) – ברשימה המתארת את קבריה הקדושים ונקראת: תוצאות ארץ־ישראל, “שם בית הקברות בתחתית הר הכרמל, שם קבורת הרב הגדול רבנו שמשון ב”ר (בן רבי) אברהם בעל התוספות זצק“ל (זכרון צדיק קדוש לברכה). ושם קבורת הרב רבנו יוסף מבורגונדיה (דרום מזרח צרפת) זצק”ל. והרב רבנו יוסף ארמלי (אולי צריך להיות מארלי על שם העיר ארלי בצרפת) בן רבנו יחיאל מפאריש (פריז) המכונה שיר דילשוש זצק“ל. והרב רבי יוסף זצק”ל. והרב רבי יעקב הקטן בן רבינו שמשון בעל התוספות זק"ל. ומורי הרב רבי משה בן רבי נחמן (הרמב"ן) מגירונדא וכמה גדולים לא ידענו שמם.⁷¹ בימינו אין כל ציון וסימן לכל הקברים הללו. מסבת המלחמות העזובה והעדר יהודים בחיפה במשך דורות רבים נשמדו הקברים הללו ונעלמו כליל. בשנת 1350, עבר בחיפה תיר נוצרי פון־סוכם, המספר על החולות הנלקחים לארצות רחוקות לתעשית הזכוכית ועל חיפה “שהיא הרוסה לגמרי”.⁷² במשך מאתים השנים הבאות, עד אחרי כבוש התורכים, אין כמעט כל ידיעה על מצב העיר הזאת שהיתה, כנראה, הרוסה ועזובה מתושביה.

 

ו. חיפה בימי התורכים    🔗

במאה השש עשרה – שבט טרביה – בנינה של חיפה החדשה –    🔗

בימי ט’אהר אלעמר – בימי פחות עכו – בימי איברהים פחה – ראשית הישוב היהודי החדש והתפתחותו – התישבות הגרמנים – חיפה בחזונו של ד"ר הרצל – הרכבת החג’אזית – בימי המלחמה העולמית – כבוש הבריטים.

מתוך דברי התירים השונים למדים אנו על מצבה של חיפה בדורות הראשונים, לאחר כבוש התורכים, שחל בשנת 1517 לספירה הרגילה. בספרות העברית על ארץ ישראל שנוצרה בדורות הללו ביחוד ברשימת הקברים והמקומות הקדושים, בא זכרה של חיפה, לרגל קבריה הקדושים ומערת אליהו הנביא שבקרבתה. מלבד הקברים הקדושים הנזכרים כבר, מספרים עולי הרגל היהודים גם על קברו של אלישע הנביא בהר הכרמל באותה המערה הקטנה הנמצאת עכשיו בתוך מנזר הכרמליתים הנשקף על פני חיפה. אמנם בכתבי הקודש מסופר שאלישע נקבר בעיר שומרון – בירת מלכות ישראל. רבי אורי בן שמעון, תושב צפת, העתיק אגרת המתארת את מקומותיה הקדושים של הארץ, שנכתבה בשנת רצ“ז (1537) ומסופר בה: “הר הכרמל – שם מערת אליהו הנביא ז”ל (זכרונו לברכה) ושם קבור אלישע בן שפט הנביא ע”ה (עליו השלום) חיפה, ־ שם קבור רבנו משה ב“ר (בן רבי) נחמן (רמב"ן) ז”ל ורבי יחיאל בעל התוספות אפרוש ז“ל”.⁷³ היהודים היו רגילים לבקר את מערת אליהו לעתים קרובות. מסופר: “בשנת של”ו (1576) נסעה שיירה של יהודי טבריה וכפר־ענן (בגליל העליון) ללכת לחיפה להשתטח על המקומות הקדושים אשר בהר הכרמל והיו הולכים בשיירות גדולות מפחד השודדים“.⁷⁴ באגרת המספרת “יחוסתא דצדיקי דארעא דישראל” משלוחי דלי ציון ועניי ירושלים, שנכתבה בשנת שפ”ו (1626) מסופר גם על: “חיפה היא על שפת הים הגדול ובה בית־הכנסת בנוי. ובבית החיים שם כוכין מאבן והם רבי אבדימי דמן חיפה ורבי יצחק נפחא ובסמוך לכפר, בשפוע ההר, מערה גדולה ומפוארת לאליהו הנביא ז”ל. מר אליאס (אליהו הקדוש) הוא מגדל בראש ההר למעלה מהמערה הנזכרת ושם בסמוך למערה הנזכרת קרובת אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו ז"ל.

ספינה בחופי ארץ־ישראל. ציור משנת 1581

כרמל הוא הר גבוה וגדול עד מאד ובראש ההר שם מזבח בשנים עשר אבנים אשר בנה אליהו הנביא ז“ל בימי אחאב מלא ישראל”.⁷⁵ היות ונזכר באגרת זו בפירוש “בית כנסת בנוי” אפשר לשער שבזמן זה היתה קיימת בחיפה קהלה עברית. בימינו אין ציון לקברו של רבי יצחק נפחא בחיפה. כידוע יראוהו עכשיו בכפר מירון שבגליל העליון.

במאה השש־עשרה בקר במזרח התיר והבוטנאי הגרמני רו־וולף. בשנת 1575 הפליג בספינת מפרשים מסוריה אל נמלה של יפו. בדרך עבר על פני העיר חיפה. בחשכת הבוקר, כאשר התקרבה הספינה אל מפרצה של חיפה יצאו לקראתם סירות אחדות של שודדי ים ואמרו להקיפם ולתקפם. ראה זאת רב החובל, פרש את המפרשים ואמץ את השייטים. כאשר ראו השודדים שלא יוכלו להניחום לדרכם. אחר כך נודע לרב־החובל שלפני זמן־קצר שדדו בנמלה של חיפה ספינה גדולה טעונה סחורה. רו־וולף כותב: חיפה היא עירה גדולה למדי אולם בנויה באופן רע. בתיה חרבים וחצים אינם נוחים לישוב בני־אדם. צלאח־א־דין מלך הערבים אשר נלחם נגד הנוצרים צוה להרוס את חומותיה של חיפה, קיסריה ומקומות אחדים, למען לא יוכלו אויביו להתבצר בהן נגדו".⁷⁶

אנית מפרשים בחופי ארץ־ישראל. ציור משנת 1675.

בראשית המאה השבע־עשרה, בשנות 1635־1586, משל בסוריה אמיר הדרוזים, פח’ר־א־דין, אשר מושבו היה בבירות וממנה השתלט גם על הגליל, על הכרמל ועל סביבות חיפה. בימיו התחילו דרוזים רבים להגר מסוריה אל הגליל ואל הכרמל וגם הקימו להם שם כפרים, אשר אחדים מהם עודם קיימים בימינו. פח’ר־א־דין נהל משא ומתן עם ממשלת אירופה וסוחריה, והשתדל לרכוש את אהדתם בחתירתו נגד התורכים.

בזמן זה, בשנת 1624, בקר במזרח המדינאי הבארון דא־האייס שנהל משא ומתן עם פח’ר־א־דין בשם הממשלה הצרפתית. דא־האיים שביקר בּחיפה ומספר עליה שהיא הרוסה, ובה שוכנים ערבים מעטים העוסקים במשלוח צמר־גפן, הגדל בסביבתה. אין בה נמל אבל חופה נוח גם גם לספינות גדולות. פה גבול ארצו של האמיר טרבּיה, נתינו של פח’ר־א־דין הדרוזי. האמיר טרבּיה הבדואי השתלט על חלק מהשומרון, על הגליל התחתון על סביבות חיפה ועד יפו. הכנסתו הגיעה עד 120 אלף לירות, ומזה היה משלם 24 אלף מס לפח’ר־א־דין.⁷⁷

גם תירים אחרים אשר בקרו בארץ בדורות האלה מספרים על שבט טרבּיה ושלטונו בסביבות חיפה. בשנת 1646 בא אל חיפה התיר הנוצרי סוריוס בלוית מורה־דרך יהודי. הוא מספר עליה שהיא “כפר מיושב ערבים, יונים (נוצרים), ויהודים… הכפר טירה חרב ובו ארמונו של האמיר טרבּיה אדון הר הכרמל”.⁷⁸ יתכן כי בימים ההם גרו בחיפה גם שומרונים אחדים. כשנעלם בשנת 1624 הכהן הגדול של השומרונים חפשוהו בכל קהלות השומרונים וכמוכן גם בחיפה.⁷⁹

באותם הימים, בשנת 1652, עבר בחיפה התיר הצרפתי דובּדאן, אחד החשובים בין נוסעי המאה השבע־עשרה. הוא מספר על “חיפה שהיתה מפורסמת בבצורה, מסחרה וגדולתה וזה ניכר משרידי החרבות הפזורים סביב. עכשיו כפר דל מיושב ערבים, יהודים ומעט נוצרים עניים. היא נמצאת תחת חסותו של האמיר טרביה ובנמלה יש שומר מטעם האמיר הזה ולו שייך גם בית המכס. כל עולה רגל העובר פה או הולך אל הר הכרמל צריך לשלם כופר גרוש אחד”.⁸⁰ בספרו של דובדאן ישנו ציור דמיוני של מפרץ חיפה והר הכרמל.

מפה של חיפה והכרמל משנת 1663 לסה"נ.

המפה כתובה לטינית. למטה – מערב, ולמעלה – מזרח. בפנה למטה שמאלה מסומנת חיפה Caiphae, על חוף הים התיכון Mare mediterraneum. יותר ימינה על ההר מערת־אליהו הקדוש – Grotta S(aint) Eliae ובקרבתה מנזר – Conuentus. סמוך לו מצויר מנזר שהיה באותו המקום של מנזר הכרמליתים בימינו. בצדו כתוב: B. V. (Beatae Virginis) – Sacellum המקום הקדוש של הבתולה המבורכת (מרים אם ישו הנוצרי). בצד כתוב: Ubi ignis descendi – מקום שהאש ירדה. כנראה בקשר עם אליהו הנביא. יותר ימינה מסומן המעין הנקרא עכשיו בערבית: אום אלפרג' בשמו הלטיני Elizei fons – מעין אלישע. המעין נובע באפיק ואדי עין סיח הרשום במפה. על ידו מצויר מנזר – Conuentus שהיה נקרא על שמה שלו מרגריתה הקדושה ועד היום הזה נשארו שרידיו הנקראים בערבית: א־דר – הכנסיה. בפנה למטה – ימינה מסומן הכפר טירה – Tyri בצדו רשום הואדי העובר בקרבתו הנקרא עכשיו בערבית ואדי אלעין, על שם המעין הנובע בו ורשום במפה – Fons. יותר למעלה civitas Carmeli – עיר הכרמל, באותו המקום שעכשיו נמצא הכפר הערבי הקטן אלקבאביר. ולמעלה שורה של מערות וכתוב בצדן 400 Grotta ubi olim Filij Prophetarum, 400 מערות ששם מקודם היו בני הנביאים, כנראה אותן המערות הנקראות עכשו בערבית: עראק א־ראהיב – מערות הנזירים. באמצע המפה מסומן ישוב בשם: Roseria היינו: גן הורדים. אולי באותו המקום הנקרא עכשיו: רושמיה. יותר למעלה ישוב אחר Asphia – הכפר עספיה בימינו. ימינה מצויר יער גדול Saltus Carmeli – יער כרמל. ולמעלה יער אחר Silva Laurorum – יער דפנים. למעלה מסומן ישוב בשם Monsura – עכשיו הכפר הקטן מנצורה בגבולות עמק יזרעאל הנקרא במפה בשם: Campus Ésdrelon. מענינת התמונה של פסגת הכרמל הנקראת מזבח אליהו (אלמחרכה). פה נראה המזבח ותמרות העשן העולים ממנו וכתוב Sacrificium Eliae ־ קרבן אליהו. למטה מסומן המקום Ubi 450 Falsi Prophaetae occisi – מקום שנשחטו 450 נביאי־שקר. הם נשחטו על גדות נחל הקישון Torrens cison וגם רשום בשמו הערבי: Fl. Mocata – נהר אלמוקטע הידוע גם בימינו.

בשנת 1659 עבר בחיפה הצרפתי לורנס ד’ארויוּ, שחי שנים רבות בבית הקונסול הצרפתי בצידון. ד’ארויוּ ידע יפה את הערבים ושפתם והיה מהאירופים הראשונים שחדרו אל הבדואים במזרח. הוא מספר על חיפה ועל תושביה הערבים, היהודים והנוצרים המועטים. בכרמל ישב בימיו שבט הבדואי ומשפחת אמיריו הידועה בשם טרבּיה. התושבים בכפרי הכרמל היו נתיניהם ומשלמים להם מסים. בשנת 1664 נשלח ד’ארויו מטעם ממשלת צרפת אל אמירי טרביה, אדוני הכרמל, לנהל משא ומתן בדבר שמירת המנזרים.

מראה של חיפה העתיקה. ציור משנת 1664 על רמת הכרמל נראים האוהלים של שבט טרביה.

מראה של חיפה העתיקה. ציור משנת 1682.

ד’ארויו בא מצידון אל מחנה הבדואים על הר הכרמל מתחפש בבגדי ערבי והתאכסן שם זמן מה. הוא מתאר את פרטי נסיעתו זו ומביא גם תמונה של חיפה ומחנה הבדואים טרביה על הר הכרמל.⁸¹ (ראה ציור 18). תיר צרפתי אחר, גוג’ון, שעבר בארץ בשנת 1668, מצא בחיפה בתים מעטים וחרבות רבות. ביחוד הוא משבח מין דג המצוי שם בכמות גדולה. דג זה נמכר בזול רב, ואין כמוהו במקום אחר.⁸² בשנת 1682 עבר בחיפה הציר ד־ברואין שהשאיר תמונה מענינית של חיפה בזמנו.⁸³ (ראה ציור 19).

במאה השמונה עשרה היתה ארץ־ישראל נתונה ברשותם של שליטים ושייכים ערבים רבים ושונים. כל אחד ואחד משל בנחלתו ובסביבתו שלטון בלי מצרים. הממשלה התורכית, שמשלה לכאורה בארץ ישראל, היתה חלשה ואנשיה לא העיזו לחדור אל נחלותיהם של השייכים ולהטיל עליהם את מרותם. המושלים התורכים היו לרוב כלי משחק בידי השייכים הגבורים. מלחמות תכופות ושנאה תמידית שררה בין המשתלטים מכוח עצמם שגרמו לחרבנה של הארץ. בזמן הזה היתה חיפה כפר דל חסר כל ערך, תושביה היו מפורסמים כשודדים. אברהם רוויגו וחבורתו שעלו לארץ בשנת התס"ב (1702). אחרי שנתנסו בהרפתקאות רבות, עברו על פני חיפה. אחד מהנוסעים מספר: “וגם זה מקום רשע לפי הנשמע… ויהי בעלות השחר… נמצאנו עומדים אצל נמל חיפא ושם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון”.⁸⁴ תיר צרפתי שעבר בארץ בשנת 1721 אינו מזכיר את חיפה ורק מספר על מערת אליהו שעל ידה, שאליה באים תורכים, ערבים נוצרים ויהודים.⁸⁵ בשנת 1738 בא התיר הגרמני קורטנס בספינה מעכו לחיפה. הוא מספר: “על יד המקום שעליתי אל החוף עומדת מצודה עתיקה ועל ידה מקום ישוב קטן הנקרא חיפה. פה שלמתי מס זהוב אחד (גולדן) למען לבקר את הר הכרמל”.⁸⁶ תיר שבא בערך בזמן הזה מספר על “חיפה השוכנת על שפת־הים; כל אניה הבאה בחופה משלמת ארבעה גרושים או לפי מספר האנשים אשר בה. התשלום הזה כולל גם דמי רשיון לעלות על הר הכרמל. שודדי הים של מלטה מביאים הנה לעתים קרובות את שללם למכירה. תושבי חיפה הם צבור אנשים מקולקלים ומושחתים”.⁸⁷

מראה כללי על המפרץ חיפה־עכו. ציור משנת 1652

המבט מהמערב אל המזרח. בימין נראה הר הכרמל ולרגליו, על החוף, מצוירת חיפה. על מורד הכרמל נראות מערות אחדות, למעלה המנזר. במפרץ המצוירים, כנראה מהדמיון, סלעים גדולים. בשמאל מצוירת עכו, על פני עמק זבולון. בין חיפה ועכו, רשומים שני נהרות בימין נחל קישון ובשמאל נהר נעמן (בלום) היורד מהרי הגליל התחתון המצוירים באופק.

הידיעה האחרונה שיש לנו על חיפה העתיקה בטרם שנחרבה ע“י השייך הדואי ט’אהר אלעמר, כמו שנראה להלן, היא מידי תלמיד אחד של המקובל הידוע הרב חיים בן עתר. הרב הזה בא עם אחדים מתלמידיו אל עכו, ימים אחדים לפני ראש־השנה של שנת תק”ב (1742). הם שהו זמן־מה בעכו וממנה ערכו טיולים אל המקומות הקדושים אשר בסביבותיה. באחד הימים יצאו לבקר את הכפר חיפה והר הכרמל. אחד מתלמידיו מתאר את הבקור הזה, באגרת אל אביו:

מראה כללי על מפרץ חיפה – עכו, ציור משנת 1700 בערך מצויר לפי הציור מס' 20

“הלכנו לכפר חיפה ערב כיפור שנת התק”ב (1742)… והלכנו… להר הכרמל והוא הר נפלא גדול וגבוה מאד מאד וראשו מגיע השמימה, והוא ממש עומד מרוב גובהו… שם בית אחד ולפנים מערה גדולה וגבוהה… והיא כולה חקוקה מן ההר והיא אבן אחת… וזו היא מערת אליהו ז“ל… וכשנכנסנו שם נחה עלינו רוח אלקים וראינו בנפשינו הארה גדולה עד מאד… ולפנים במערה יש מערה קטנה חקוקה גם כן מן ההר, אבן אחת, ואומרים שזה מקום אליהו ז”ל. וכל מי שנכנס לזאת המערה, טמא, מיד יוצאים קלוחים של מים נובעים מד' רוחות המערה ורוחצת עצמה, ובזה יודעים שטמא היה שם. וזה ראינו ביום כפור, שבא ערל אחד לשם ומיד יצאו מים מד' רוחו' המערה. ועשינו שם כפור וכל אנשי הכפר (חיפה) עמנו, והביאנו לשם ס“ת שת”ת (ספר תורה של תלמוד־תורה) ועשינו כפור, לא היה כמוהו למן היום וכ“ו. וממש אין זבוב נראה באותה המערה כלל וכלל לא. ומה גדולה קדושתה… ויש שם לפני המערה בור קטן שמתמלא ממי גשמים, ובימי הקיץ רואים אין בו מים כלל, יבש. ושואלים: אדוני אליהו תנה לנו מים. ולמחר מתמלא מים, וכמה וכמה טובות כפולות… וליום מחרת יום הכפורים, בהשכמה, עלינו למעלה בראש ההר להשתטח על קברו של אלישע בן שפט שהוא קבור בראש הר הכרמל… מצאנו בית אחד בנוי חדש ממש של אדום (נוצרים) שבנו שם שאומרים אלישע בן שפט דידהו, ומקריבים לפניו דברים של הבל אלילי כספם וזהבם… ועשינו שם תפלה וסליחות בדמעות שליש על גלות השכינה וחיבקנו עפרו”.⁸⁸ מתוך אגרת זו למדים אנו שבכפר חיפה התקים בזמן הזה ישוב יהודי קטן. הר הכרמל הקרוב עם מערת אליהו וקברו של אלישע תלמידו, עוררו בקרב היהודים את הרצון לחיות בחיפה הקטנה ולהנות מזיו זכרונותיהם של המקומות הקדושים הללו. למרות דלותה של חיפה והסכנה שהיתה אורבת להם משכניהם הפראים מצאו עוז בנפשם לגור בה בהאמינם שזכותם של הקדושים שחיו בסביבתם תגן עליהם תמיד. לאחר שנחרבה חיפה העתיקה ע"י השיך ט’אהר אלעמר פסק בה גם ישובה העברי שנוצר שוב אחרי שנים בחיפה החדשה.

תרשים של מפרץ חיפה – עכו משנת 1770

התרשים כתוב איטלקית, למטה צפון ולמעלה דרום. פה מסומנת חיפה העתיקה – Caifa vecchia, בצדה חיפה החדשה – Chaifa Nova למעלה נראה ראש הכרמל הבא בים C(ap) di monte Carmelo במפת חיפה מצינים מספרים את עומק הים לצרכי האניות. בקצה השני של המפה מצוירת עכו S. Gio D’achiri. יותר למטה ראש ההר הלבן (ראס אלאביאד באיטלקית C(ap) Bianch). יותר למטה מצוירת העיר צור – Sur.

בנינה של חיפה החדשה: במאה השמונה־עשרה, בערך בשנת 1730, השתלט על הגליל השייך הבדואי ט’אהר (קרי: דאהר) אלעמר בן שבט אלזידאן שחנה על גדות הירדן וים כנרת. לאחר מלחמות אחדות עם התורכים כבש את עכו ועשה אותה לבירתו.⁸⁹ בערך ב־1750 החריב את חיפה לרגל מריבה שנפלה בינו ובין השייכים שבהר הכרמל, כי פחד פן יתבצרו בה כנגדו. העיר עכו התפתחה בימי שלטונו של ט’אהר והפכה להיות נמל מרכזי לסוחרי אירופה. אולם בנמלה הפתוח של עכו לא יכלו האניות, ביחוד בימות החורף, לעגן בשקט, מפני הרוחות החזקות ומפני שרידי החרבות אשר שקעו בימה. מפרצה של חיפה הקרובה המוגן ע"י הר הכרמל, היה טוב יותר למעגן אניות. בימים אלה היתה חיפה חרבה וחרבותיה השתרעו על פני השטח הנקרא עכשיו בפי הערבים: חיפה אלעתיקא – חיפה העתיקה.

עוד לפני שנים אחדות אפשר היה להכיר בשטחה של חיפה העתיקה, שהיה מכוסה גנים דלים ומשוכות צבר, אי אלו שרידים של יסודות בנינים. בקרבת החוף גם היו שרידי מצודה קטנה שנקראה בערבית בורג' אלזוּארה או גם בשם העממי: בורג' אלעג’וז, מצודת הזקן.⁹⁰ על חלק משטחה של חיפה העתיקה בנוי מנזר נזירות גדול הנמצא בין חיפה של ימינו והשכונה בת־גלים. בעשר השנים האחרונות נבנו בשטחה של חיפה העתיקה, לרוב ע“י ערבים נוצרים, בתים שהצטרפו לשכונה קטנה הנקראת, כשם המקום, חיפא אלעתיקא – חיפה העתיקה, ונמצאת עכשיו בקרבת תחנת הכרמל. גם משבר הגלים הגדול של הנמל החדש מתחיל מחופה של חיפה העתיקה. (ראה ציור 2). בימינו עוד אפשר לראות בשטחה של חיפה העתיקה בית־קברות ישן של תושביה המוסלמים בדורות שעברו. בו נכרים עוד הרבה ציוני קברים בלי כל כתובת עליהם. לאט לאט שטחו של בית־קברות זה הולך ומצטמצם מסבת הצריפים המוקמים בגבולותיו ע”י מהגרים נוצרים או מוסלמים המתישבים פה בזמן האחרון.

מקומה של חיפה העתיקה לא התאים לגמרי לצרכי שלטונו של ט’אהר אלעמר.

תרשים של מפרץ עכו־חיפה – משנת 1773

התרשים כתוב גרמנית. בצד ימין – הכוון צפונה ובצד שמאל – דרומה. למעלה מסומן מנזר הכרמל על שם אליהו הנביא Closter des Heil Elias. למטה ממנו: חיפה העתיקה – Alt Kaifa ויותר למטה חיפה החדשה – Neu Kaifa סמוך לה המצודה – Festung – ששרידיה נקראים עכשיו בעברית אלבורג'. בתרשים מצוירים הרי הכרמל – Gebürge Karmel. למטה, מחיפה החדשה מסומנת ביצה גדולה שהיתה במפרצה של חיפה Kaiphische – Bucht. בקצה המפרץ מצוירת עכו – Acra. יותר ימינה על החוף ראש ההר הנקרא בערבית: ראס אלאביאד ובגרמנית: Das weisse Vorgebürge.

בסביבתה הסמוכה השתרע מישור רחב־ידים, לפיכך היה קשה לבצרה מפני האויבים שהיו עלולים להתקיפה מהים או מהיבשה. המעבר בינה ובין מורדות הכרמל היה רחב מאד ופתוח לכל מחנות המתנפלים המתפרצים מהשומרון ומיהודה, לא רק על חיפה, אלא גם על עכו הבירה. נמלה של חיפה העתיקה, שהיה טוב לספינות הקטנות והקלות בימי קדם, לא היה נוח לספינות הגדולות והכבדות של המאה השמונה־עשרה. ולפיכך החליט השייך ט’אהר בערך בשנת 1758 לבנות עיר חדשה, מזרחה מחיפה העתיקה במרחק של שלושה ק"מ באותו המקום שהעיר משתרעת בימינו. הרבה מבתי העיר החדשה נבנו מחרבות העתיקה.

במקום החדש היה הנמל חבוי ומוגן מפני הרוחות. המעבר בין העיר לבין מורד הכרמל הוא צר וקל היה לעצור בו את המתפרצים על עמק זבולון ואל עכו הבירה. העיר החדשה שמה מסגר גם על מעבר שני, ממזרח לה, הלא הוא ואדי רושמיה, אשר בו עברה הדרך מערי החוף ביהודה אל עכו ואל שפלתה. סביב חיפה החדשה נבנתה חומה כמעט מרובעת, שהקיפה שטח של מאה ועשרים אלף מ' מרוב‘. החומה הזאת היתה קימת עד אמצע המאה התשע־עשרה; ואולם עכשיו לא נשאר לה כל זכר. לרגלי הכרמל, על גבעה הנשקפת על פני העיר החדשה (65 מטר מעל פני הים) נבנתה מצודה, שנקרא בערבית: בורג’ א־סלאם – מבצר השלום. מבצר זה לא רק שמש מגן לחיפה, אלא גם השתלט על המעברות שהובילו אל עכו (ציור 24) המצודה הזאת היתה בנויה על המגרש המשתרע מול בית המשפט של עכשיו בגבול השכונה הדר הכרמל. עוד היום שרדו ממנה היסודות ותותחים אחדים. הרחוב העולה מהעיר ועובר על פני מקום המצודה הזאת אל הדר הכרמל נקרא בשם: רחוב המצודה – אלבורג' בערבית. במשך שנים רבות היו מעמידים במקום המצודה הזאת, תותח קטן וממנו היו יורים בכדי להודיע למוסלמים תושבי חיפה את זמן התחלת הצום וסיומו ברמדאן – חודש הצום הידוע של המוסלמים.

התיר האיטלקי מריטי מספר בשנת 1760 על נמלה של עכו שהיה סתום, קשה היה לאניות גדולות לעגן בו, וסכנה היתה צפויה להן. לפיכך בחרו בנמלה של חיפה שהיה נוח יותר. ביחוד בימי החורף היו עוגנות פה אניות ומפרקות את הסחורות הנועדות לעכו. חיפה, שהיתה בעבר כפר עלוב היתה לעיר חדשה בעלת־נמל. מושל־עכו בצר אותה, בנה לה מצודה וגם בית מכס הקים בתוכה. בחיפה גופה אין דבר מענין בלבד קומץ סוכות פזורות בלי סדר. מושלה הערבי ממונה על נטילת המסים מהסחורות המובאות דרכה. בחיפה היו נוטלים גם מס מיוחד מעולי הרגל האירופיים, אשר עברו בה בדרכם אל המנזר על הכרמל, אך האירופיים היושבים בחיפה היו פטורים מלשלם מס זה. בקרבת חיפה החדשה אפשר עוד לראות את חיפה העתיקה אשר נשארו ממנה אך גלי אבנים.⁹¹

המראה של מצודת חיפה (אלבורג') בשנת 1880.

גם הסוחר לוסיאן, אשר היה עובר בחופי ארץ ישראל ושכנותיה בדור זה, מספר על חיפה: בקרוב בשנת 1763, “שם חפרו בארות ובנו שוק קטן בשביל לספק את צרכי האניות הזרות הבאות הנה… מספר התושבים הוא בערך 250 נפש ורובם נוצרים”.⁹² רבי שמחה בן יהושע שעבר באותו הזמן, בערך בשנת תקכ"ה (1765) בספינה אל עכו ראה מרחוק את “חיפא והיא מארץ־ישראל ושם מעט יהודים, הקאפיטאן אמר שאי אפשר לקרב אל חיפא מפני האבנים הגדולות שבים”.⁹³

בתקופה זו התחילו לבוא אל ערי החוף של הארץ, סוחרים מאירופה למכר את תוצרת ארצותיהם. ביחוד היו באים אל עכו וכמובן סרים אל חיפה שכנתה. רוב הסוחרים הללו היו איטלקים שמכרו את תוצרתם בשוקים במכירה פומבית, כמנהג באותם הימים. הערבים למדו מהם אי־אלו מלים ובטויים שונים. עד היום נוהגים הערבים בחיפה כשמוכרים במכירה פומבית איזה חפץ, להכריז במלים האיטלקיות אלא־אונה, אלא דואה, אלא טריו. היינו: בפעם הראשונה, השניה והשלישית.

בימי פחות עכו. צבא התורכים שם קץ, בשנת 1775, לשלטונו של שייך ט’אהר אלעמר המורד. למושל עכו נתמנה אחמד ג’זאר פחה שהצטיין בדכוי המרד הזה. בימי שלטונו היתה ארץ־ישראל נתונה ברשותם של שני מחוזות גדולים שהקיפו גם את סוריה שכנתה. ארץ יהודה, השומרון ועבר הירדן היו במחוזה של דמשק. מישור החוף, הגליל ועמק יזרעאל היו במחוזה של עכו. ג’זאר פחה האכזר משל בזרוע נטויה במחוזו. לו היה גם וזיר יהודי בשם חיים פרחי שהיה בעל השפעה כבירה.

בימי שלטונו של ג’זאר התחילו יהודים רבים לעלות ולהתישב בערי הגליל. הם עברו בנמלה של עכו ולפעמים גם בחיפה שכנתה. בשנת התקמ"ד (1784) כותב אחד העולים הללו על הרפתקאותיו שאירעו לו בשעת מסעו ארצה, “ואדוני הטיל רוח סערה בים וחזקה עד מאד שהספן לא היה יכול להשיב את הספינה ליפו והביא את הספינה לכפר חיפו (חיפה)… הגם שהספן וכל היהודים, ולהבדיל הגויים, שהיו בספינה, מאות מאות נפשות, לא רצו לעמוד בכפר חיפו, מפני הנתינות כופר, שלשים פרה מכל נפש… ואמרו לפרוש לאמצע הים אם אינו יכול להשיב ליפו. והיה משוטט בים ומתהלך בו שלא יעמוד בחיפו מפני הפסד גדול. אבל לא נהיה כדבריהם שלא יוכלו לפרוש באמצע (הים) מפני כלות המים שבכליהם עד שמוכרח לעמוד בכפר בחיפו והוכרחו לסלק כל (הכופר) הנזכר למעלה”.⁹⁴

המראה על פני מפרץ חיפה – עכו, מהר־הכרמל. ציור משנת 1800.

המראה של חיפה מצד מזרח. ציור משנת 1800. על החוף נראים מלחים וחילים בריטים.

סמוך לבואו של נפּוליון בארץ־ישראל, בשנת 1799, בלה בחיפה רבי נחמן מברצלב, מגדולי החסידים, נכדו של הבעל־שם־טוב. כשבא אל נמלה של יפו, לפני ראש־השנה, תקנ“ט (1799), לא הניחוהו לרדת, חשבוהו למרגל צרפתי “כי מלבושיו ותואר פניו ולשונו התנכר בעיניהם ולא הועיל שום בקשה… מיפו שטו ר' נחמן ומלויו בספינה שבאה, בליל זכור ברית, לעיר הק' חיפה (בטעות נדפס: חופה) ובאשמורת אמרו סליחות בשמחה והתפללו שחרית ואח”כ הלכו כולם לק”ק (קהילה קדושה) חיפה. ונכנס אז רז“ל (רבנו זכרונו לברכה) לארץ־ישראל הקדושה ובא להמקום הנכסף אליו בהשתוקקות וגעגועים מאוד ומסר נפשו והשליך נפשו מנגד בשביל זה. וגודל עוצם השמחה שהיה לו באותו הרגע שעמד על אדמת הקודש אי אפשר לשער ואי־אפשר לבאר אף אפס קצהו… ואחר חצות היום הלכו להמקוה ומשם לבית־הכנסת… ובעת שהיה יושב בחיפה בא אליו ישמעאל אחד ולא הבין אותו וכן היה כל פעם והיה מחבב אותו… אחר־כך בא הישמעאל לבית רז”ל ואמר ידוע להוי שאני אהבו ואתן לו הסוס שלי שיסע לטבריה… וענין מהישמעאל זה היא פליאה… ובחול־המועד סוכות הלכו העולם גם רז“ל למערת אליהו הנביא ושם עשו כל העולם שמחה ורקודין…”.⁹⁵

בשנת 1799 עלה נפוליון בונפרט על ארץ־ישראל. אחרי כבוש יפו עלה עם כל צבאותיו על עכו המבוצרה. ב־15 לחודש מרץ פתחה חיפה את שעריה לפני הצרפתים ותושביה נתנו להם: 20 אלף מנות לחם ושקי אורז למאכלם. הצרפתים הפכו את המנזר הגדול שעל הכרמל לבית־חולים ובו מתו אחדים מאנשי הצבא הצרפתים, אשר נקברו בגנת המנזר. עליהם הוקמה מצבה שנחרבה בימי המלחמה העולמית. במקומה הקימו מצבה חדשה הקימת בימינו.

בשנת 1800 ירד בחיפה קופר ויליאמס שהיה כומר באחת מאניות המלחמה של הצי האנגלי שבפקודתו של האדמירל נלסון אשר נשלח להלחם נגד נפוליון בונפרט במצרים. ויליאמס מתאר את חיפה בלוית ציורים מענינים (ציורים 25־26): “בחיפה מתגוררים בני אדם עלובים ביותר שיש לראות באיזה ארץ בעלת תרבות. העיר כמעט מרובעת, והיא מוקפת חומה גבוהה, שאינה חזקה ביותר. בפנותיה הוקמו מגדלים מרובעים ובמבוא שבצד חוף הים, ישנה מצודה בנויה היטב. ברחובות הצרים המרופשים תראינה תמונות מחרידות של דלות אנושית. שם מוטלים גם פגרי כלבים סוסים או גמלים ואין אוסף אותם. כל הבתים שטוחי גג, רובם חסרי רצפות וחלונות, והם אינם אלא צריפים דלים. על גבעה במרחק רבע מיל מהעיר בנוי מגדל מרובע ובו פתח קטן; כנראה הוקם רק לשם קשוט העיר בלבד; כי אין בו משום ערך של הגנה עליה”.⁹⁶

בשנת 1802 באה משלחת של אנגלים אל אחמד ג’זאר פחה. האנגלים ירדו בנמלה של חיפה והם מספרים על מושלה שהוכתר בתואר שייך, והוא יליד מרוקו. השומרים נוהגים לסגור את שערי העיר ביום ששי בשעת התפילה במסגד. כי לפי מסורת ערבית, יבואו פתאום, ביום זה בשעת תפלתם, הנוצרים הכופרים ויכבשו את העיר מידם, ולפיכך מקפידים הם בסגירת השערים. “חיפה היא כפר עלוב… מוקף חומת אבנים שגבהה חמשה־עשר רגל בערך. בפנותיה מגדלים מרובעים. מחוץ לעיר גבעה שבקרבתה ישנו מבצר קטן ומרובע. ממבצר זה וממגדלי החומה לוקחו התותחים מאז בוא הצרפתים לארץ”.⁹⁷ התיר הידוע זיצן, שקפח את חייו בנדודים בארץ ערב, בקר את חיפה בשנת 1806. הוא יצא אליה מעכו בלוית משפחה של יהודים שהלכה לבקר את מערת אליהו.

“חיפה היא קטנה הייתי מבכר לקרוא לה כפר מאשר עירה… תושבי הכפרים ובדואים קוראים לה בשם עמארה (פרושו: מיושב או בנין). סמוך לנמל ישנה מצודה קטנה ובה חונים אנשי צבא אחדים. בחיפה ישנו שוק תבואה גדול, שבו נמכרת תבואתם של שכם ועמק־יזרעאל. בעיר ישנו עדר של 250 גלגלות בקר וגם 1500 עזים הרועות על הכרמל”.⁹⁸

המדינאי האנגלי ויליאם טורנר, שהיה פקיד בצירות הבריטית בקושטא, עבר בארץ בשנת 1815: “באנו אל חיפה, עיר קטנה מוקפת חומה חדשה, ועליה מצודה קטנה אשר ממנה לוקחו תותחים לבצור עכו. פגשתי פה כומר שספר לי: בחיפה יש 1000 בתים, חציים של ערבים וחציים של נוצרים (יונים קטוליים). העיר הזאת חדשה היא, נבנתה לפני 70 שנה ע”י הערבים כאשר עזבו את העיר העתיקה אשר היתה במרחק מה מערבה".⁹⁹

אחרי מותו של ג’זאר פחה מלא את מקומו חניכו סולימאן פחה. בימיו, בשנת 1816, בקר בארץ התיר האנגלי המפורסם בוקינגהם. הוא כותב: “חיפה מוקפת חומה, וצורתה גרועה. בחומתה שני שערים ובה רק ששה תותחים. כל אנשי המשמר יצאו לדמשק. ישנן בה בערך 1000 נפשות, רובם ערבים והנשארים נוצרים מועטים”.¹⁰⁰

אחרי מותו של סולימאן היה עבדאללה לפחת עכו, הוא הרס בשנת 1821 את מנזר הנוצרים על הכרמל באמרו שנזיריהם מרגלים לטובת היונים, שמרדו אז בתורכיה, והנזירים מתכוננים להתבצר במנזרם כנגדו. הפחה הקים לעצמו בית קיץ בצד המנזר על הכרמל. הנתינים הזרים סבלו הרבה מאד בשעת שלטונו של עבדאללה העריץ. בשנת 1829 נשלח מטעם הממשלה האוסטרית אנטון פון פרוקש, כדי להגן ולשמור על זכויותיהם של היהודים והנוצרים נתיני אוסטריה, אשר קופחו בימי שלטונו של הפחה עבדאללה. פון פרוקש בא לחיפה. לדבריו: “היא עיר מרובעת מוקפת חומה בכל צד ישנם שלשה מגדלים. בה 3000 תושבים, רובם ערבים מאפריקה הצפונית (ברבריה) וביניהם עשר משפחות יהודים. בה יש שמן, צמר־גפן ותבואה הנשלחת לחוצה לארץ. נמלה, שהיה פעם חשוב, עזוב עכשיו ומכוסה חולות”. פרוקש נפגש גם עם מושל העיר אשר מוצאו היה מאלג’יר. “והוא עני כמחזר על הפתחים, גאה כמלך ואמיץ־לב כגבור”.¹⁰¹

בימי אבּרהים פחה. בראשית המאה התשע־עשרה בא לארץ מצרים שר־צבא צעיר בשם מחמד־עלי, שמרד בתורכים, תפש את השלטון במצרים ובמשך זמן קצר היה לשליט החזק ביותר בכל המזרח. בשנת 1831 עלה ממצרים על ארץ־ישראל צבא גדול של מצרים ובראשם אברהים פחה בנו של מחמד־עלי. חלק מהצבא הזה התקדם באניות אל חופי הארץ ומטרתם היתה לכבוש את עכו, מקום מושבו של עבדאללה – פחת הארץ. בחודש נובמבר, 1831 ירד צבא המצרים בנמלה של חיפה ויקבעו בה את מחנם הראשי. אברהים פחה התישב בארמונו של עבדאללה אשר על הכרמל. אליו באו שייכים מהרי שכם וטבריה והגישו לו את מנחתם. אחרי זמן קצר כבשו המצרים את עכו ואת כל הארץ ואברהים פחה היה לנציבה. זמן קצר אחרי כבוש המצרים, בשנת 1832, עבר בארץ תיר אחד הכותב: “כאשר באתי אל חיפה היו הגדודים המצרים עסוקים בתקון החומה והמגדלים. רכבתי בין המון רב של אנשי צבא, אוהלים, תותחים וכלי מלחמה אחרים. העיר היתה מלוכלכת ובנויה בצורה גרועה”.¹⁰² תיר אחר, אודארד הוג, עבר באותו זמן בסירה מעכו אל חיפה: “בנמלה שהוא עמוק ובטוח משל עכו, עגנו ספינות אחדות. על יד הים תקנו בזמן האחרון את החומה והתקינו מצודה קטנה עם משמר צבאי, תותחים אחדים וגלי כדורים”.¹⁰³ תיר אנגלי אחר נסע בשנה זו מעכו אל חיפה. כאשר בא אל נחל קישון, העביר אותו ספן יהודי בסירה על פני הנהר. התיר מספר על חיפה ומצודתה ועליה אי־אלו תותחים מוכנים לפעולה.¹⁰⁴

המיור האנגלי סקינר בא בחורף של שנת 1834, ממצרים לחיפה. “היא עיר מוקפת חומה ולה שער אחד קטן, אל הים, אשר בו יכולתי לעבור בקושי מפני זרם מי־הגשמים ששטף דרכו וסחף עצים ואבנים. כאשר ראיתי את המצב הזה חלצתי את מעילי והפשלתי את מכנסי למען אוכל להכנס העירה ביתר נוחיות, אם כי לא בכבוד רב. אחרי שנכנסתי בקשי רב ראיתי מים לפני וסביב גלי־אשפה שנסחפו בזרמי המים. הבנין היחידי שראיתי היה מגדל גבוה אשר בו היה מקום המשמר ובקומתו התחתונה דלת המובילה אל מרתף אפל. פגשתי פה שני אנשים יהודים, בעלי זקנים ארוכים ולבוש עברי, אשר התקרבו אלי והתחילו לדבר איטלקית. אמרתי להם: הגידו נא לי, הזאת היא חיפה, ואיפה, הם בתיה? – אין בתים בחיפה – ענוני – כולם נשטפו בגשמים, אשר ירדו פה במשך ימים אחדים, והראו על זרמי המים אשר זרמו והציפו בית אחד בקצה הרחוב הראשי”.¹⁰⁵

חורבנה של עכו ע"י צבאות איברהים פּחה גרם שחלק מתושביה והקונסולים המעטים שהיו בה עברו לגור בחיפה, גם מסחר צמר הגפן עבר בחלקו הגדול אל חיפה השכנה.¹⁰⁶ בשנת 1835 עבר בחיפה תיר רוסי המספר: “חיפה מוגנת מצד דרום, אין בה נמל ובכל זאת משמשת מקום עגינה לספינות. העיר מרובעת, מוקפת חומה עם מגדלים אחדים. והיא עניה ומלוכלכת. בה 3000 תושבים, – מהם שלש עד ארבע מאות נוצרים, סחרה לא חשוב ביותר והיא רוכלת בתבואה, בזיתים, בצמר גפן, בספוגים וכו'”.¹⁰⁷ תיר אמריקני מספר ב־1836 על חומת חיפה ועל שערה המצופה, כמו המגנים של גבורי הומר, בעור שורים קשה.¹⁰⁸

ראשית הישוב היהודי החדש: במשך עשר שנות שלטונו של אברהים פחה בארץ, גדל הבטחון והישוב בערים התפתח, אז השתקעו בחיפה גם יהודים רבים. רוב היהודים הראשונים, שהתישבו בחיפה, היו מערביים, היינו יוצאי ארצות מרוקו ואלג’יר. יהודי אלג’יר היו חוסים בצל הממשלה הצרפתית, אשר היתה באותם הימים בעלת השפעה כבירה במזרח. לפיכך העיזו היהודים, נתיני צרפת, לחדור אל ערי הארץ, שבהן לא היה כל ישוב יהודי. רוב המתישבים האלה התחילו לעסוק במסחר ובמלאכה ולא פנו אל “החלוקה” כמנהג היהודים בערים הקדושות של הארץ. בימים ההם נבדלו בחיפה היהודים המערבים יוצאי מרוקו ואלג’יר שהיו הרוב, מן היהודים הספרדים יוצאי ערי תורכיה שהיו המעוט. לאט לאט התמזגו היהודים הללו לעדה אחת – הספרדית.

רבי חיים הורויץ, עבר בחיפה בשנת תקע“ז (1817), הוא מספר: “זיכנו אדוני והייתי שם משובתי שבת והיא מוקפת חומה ויש שם יהודים ת”ל (תודה לאל) והם מארצות המערב”.¹⁰⁹ יהודי אחר, רבי מנחם מנדל מעיר קאמניץ, שבא אל הארץ בשנת תקצ“ג (1833) לקיים את נדרו אשר נדר “להתפלל על קברות אבותינו הקדושים ולהתענג באוירה הטהור ולקבוע עמל על התורה והעבודה”, עבר דרך חיפה ובה פגש יהודים “ספרדים הנקראים פריינקען, ויש להם בית כנסת וגם אנחנו התפללנו שם והיהודים הללו כבדו אותנו מאד בפירות טובים כגון: תאנים, ענבים ורמונים”.¹¹⁰ בזמן הזה חי בירושלים הרב יהוסף שווארץ בעל הספר הידוע: “תבואות הארץ”. הוא מספר בערך בשנת התקצ”ה (1835): “חיפא עיר קטנה ברגלי הר הכרמל… ובני עמנו שם ג' מנינים”.¹¹¹ בבוא משה מנטיפיורי ארצה בשנת תקצ“ט (1839) ויהודי הארץ שמחו שמחה רבה לקראתו, פנה עם כל שיירתו אל חיפה. לרגל הדבר ששלט אז בעיר לא יכול היה להכנס אליה ויחן בקרבת מערת אליהו הנביא, ורק כעבור ימים אחדים נכנס העירה. ביומנו כתוב: “אלופי העדה יצאו הכן לקראתנו לכבדנו ולהובילנו אל מקום הרנה והתפילה. בבואנו לבית הכנסת הרבינו תודות ורבים אשר כבדונו”. למונטיפיורי הוגשה ספירה של יהודי ארץ ישראל וגם “לוח שמות בני ישראל אשכנזים הי”ו (ה' ישמרם ויצילם) הנמצאים כעת בהע”ק (בעיר הקודש) חיפא תוב“ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו) השייכים לכולל אשכנזים מעה”ק (מעיר הקודש) צפת תוב“ב נעשה בשנת התקצ”ט (1839)“. ברשימה זו מובאים בסך־הכל עשרים נפשות של יהודים אשכנזים, שהתישבו בחיפה בשנת תקצ”ג (1833), ורובם נולדו ברוסיה. הם מספרים: “נשללנו בעה”ק צפת ת“ו בשנת תקצ”ד פ“א (פעם אחת). פ”ב (פעם ב') בשנת תקצ“ה. וברעש (האדמה) נזקנו בממון ובנפשות ונחרב ביתנו והוכרחנו, בהוצאות מרובות, לבנות בתים מחדש. ולזאת עלו על צוארינו ורבים הגויים, ואין בידינו כלום. וכעת הוכרחנו לעזוב את בתינו מחמת הפחד הנשמע, ובאנו פה (בחיפה) בחודש אייר ומשנה זאת. אחת בקשנו מאדוננו השר שיחוס וירחם על נפשות יקרות מישראל העטופים ברעב ומטולטלים מיושבם יען שהוצאות רבות. בשכר זה יפקדוהו האל בבנים זכרים וכל משאלות לבו כיר”א (כן יהיה רצון, אמן). עוד אחת שאלנו מה' כאשר זכינו לראות פני קדשו ורואים אנחנו ששמו מפואר בחצרות מלכים, ידו חדה להוציא לאור משפטנו, שיחזירו לנו שגזלו מאתנו (בצפת) כחוק המלכים. וה' יהיה בעוזרו ויתברך בברכה המשולשת בתורה אמן נס“ו (נצח סלה ועד)”. גם העדה הספרדית, שהיתה גדולה מהאשכנזית, הגישה את ספירתה אשר הכילה 120 נפשות, רובם באו מאפריקה הצפונית (מהעיר ווהראן) – ואחדים מעכו ושפרעם הקרובה, שהיה בה ישוב חקלאי מדורות קודמים.

היהודים הספרדים עסקו במלאכה וחנונות זעירה בשוק הערבים. רבים מהם היו גם נודדים בכפרים בסביבה (“רוכל בכפרים”). חכם העדה הספרדית (“חכם העיר”) היה רבי מימון בן חמו הי"ו (ה' ישמרהו ויצילהו").¹¹²

התחזקותם של מחמד־עלי ואיברהים פחה בארצות המזרח, הטילה פחד בלב ראשי ממשלות אירופה, שנועצו יחדיו לשים קץ לשלטונם, שאימתו גדלה גם במערב. בשנת 1840 בא צי מיוחד של הממשלות האלה אל נמלי ארץ־ישראל וסוריה. צי אנגליה התחיל לכבוש ערים שונות סביב בירות וצידון. לפני כבושה של עכו, שבה היה מרכז צבאותיו של איברהים פחה, התקרבו אניות אחדות אל חופה של חיפה ויכבשוה ב־17 בספטמבר 1840. אחרי כבוש זה שלח שר הצבא האנגלי דין וחשבון אל אדמירל הצי בזו הלשון: “אתכבד להודיעך, כי לפי פקודתך שניתנה לי ב־14 לחודש זה נגשו האניות “קסטר”, “פיקט” ביחד עם אנית מלחמה תורכית “דיון” אל חוף חיפה בערב ה־16 לחודש זה. למחרת בשעה שש נשלחה (אל חיפה) סירה עם שר צבא מהאניה התורכית מלווה בלויתו של השר הצבא שדואל (אנגלי). שניהם נשאו דגלי שלום לדרש את הכנעתו של המקום הזה לרשות השער העליון (תורכיה). ההצעה נדחתה ולאחר אזהרה קבעו האניות את עמדתן ואש נפתחה על הסוללות… אנשי הצבא (בחיפה) עזבו את מקומות המשמר וברחו מהעיר לכל רוח בעזבם מאחוריהם את נשקם, ילקוטיהם וכדומה: ואז הונף הדגל התורכי על החומות… וחבורה של מלחים וחילי ים… התקדמו בשביל להרוס ולשרוף את העגלות של שמונת התותחים אשר היו על החומות. במחסנים נמצאה כמות נשק, מזון וצרכי מלחמה שנלקחו לאניה או נשמדו. ביניהם היו גם שני תותחים… אשר הושמו על האניה התורכית”.¹¹³ בחומות המצודה של חיפה (אלבורג') אפשר היה לראות במשך שנים אחדות כדורים מתותחים אנגלים שנורו במלחמה זו.

אחרי כבושה של עכו חזרה הארץ שוב לשלטונם של התורכים. בשנת 1843 בקר בחיפה המסיונר הסקוטי יוהן וילסון, שסר יחד עם מלויו אל שכונת היהודים. הם בקרו בבית הכנסת ופגשו בו 16 מבוגרים וילדים אחדים. "הקהלה קטנה ובה 15 משפחות המונות מ־40 עד 50 נפש. כלם ספרדים, רובם מאפריקה הצפונית. רבי מימון בן חמו ממרוקו הוא הרב, הקורא וגם הקצב.

מראה של חיפה ומצודתה – מצדה המזרחי, ציור משנת 1830.

יש להם בית ספר ובו עשרה נערים. מורם הוא יעקב בן שמעון ויש לו צורך גדול בספרים. כל הילדים מבינים עברית ואחד מהם קורא גם ערבית. בכל חיפה, כך ספרו לו היהודים, יש 500 מוסלמים; לנוצרים יש 200 בתים. בחיפה ישנם קונסולים: אנגלי, צרפתי, רוסי ואוסטרי". בהיותו ברובע היהודים התחילו המיסיונר ובני לויתו לדבר עם היהודים בעיני דת. אבל הם הראו התנגדות גדולה לשיחה זו יותר מיהודים אחרים אשר פגש בכל מקום בעולם.¹¹⁴

בשנת 1845 עבר בארץ הנוסע הגרמני ד“ר ספּ, הכותב על חיפה שהיא מקופת חומה מרובעת, ואורך כל צלע מצלעותיה 400 צעד. מספר תושביה 3000 נפש. ד”ר ספּ חלם על יצירת תעלה ממפרץ חיפה, דרך עמק יזרעאל, עמק הירדן וים המלח אל ים סוף, להכשירה בתור דרך אל הודו ושכנותיה.¹¹⁵

בשנת 1847 שהתה בחיפה המשלחת האמריקנית, בהנהלתו של החוקר לינטש, שבאה לחקור את הירדן ואת ים־המלח. חברי המשלחת לא יכלו להשיג מקומות לינה “בחיפה שהיא כפר מוקף חומה” ולנו במנזר שעל הכרמל שתוקן מחדש ע"י הנזירים הכרמליתיים. “הכפר חיפה הוא עלוב ואין בו נוחיות… ערביה עצלים ומתבטלים על פתחי בתיהם”. חברי המשלחת הקימו להם מחנה ממזרח לעיר מחוץ לחומה, ופה התחילה ראשית עבודת המחקר בארץ.¹¹⁶

בשנת 1848 עבר בארץ הכומר האנגלי ואודקוק. הוא מספר: “נכנסנו אל חיפה, עירה של דיגים עניה וחרבה… יש בנין אחד טוב, וזהו ביתו של הקונסול הרוסי… אנו בקרנו בביתו של יהודי חשוב שהיה אלג’ירי אליו נאספו עוד יהודים. הם ספרו לנו שישנן 30 משפחות של יהודים היושבות במקום הזה… רובן, ואולי גם כולן, ממרוקו ואלג’יר… מצאנו בבית כנסת הקטן והמלוכלך בית־ספר ובו כעשרים ילדים. ניכר צמאון גדול ללמוד בין הילדים היהודים האלה”.¹¹⁷

מראה כללי של חיפה מצדה המערבי. ציור משנת 1852.

התיר הידוע ואן־דא־ולדה עבר בחיפה בשנת 1852 ומתאר אותה בלוית תמונה (ראה ציור 28): “חיפה היא עיר קטנה… המבצר שהיה מגן עליה לפנים הפך עכשיו לחורבה נטושה… חיפה היא העיר המלוכלכת ביותר שראיתי. הרחובות הם גלי רפש ואשפה. מיד אחרי שנכנסים דרך השערים אל העיר שוקעים בהם בעומק של רגל ומחצה. הגשם גורם פה, כפי שלמדתי מהנסיון, לידי ריחות רעים המביאים מחלות שונות. התושבים העצלים והאדישים יבכרו למות באשפה זו מאשר לעסוק בניקוי הרחובות וברצופם… יש בה כשלשת אלפים תושבים, שלשת רבעיהם מוסלמים, השאר נוצרים וגם יהודים שבאו מעכו ומכפרים אחרים בסביבתה. חשיבותה היחידה של חיפה שהיא משמשת מקלט לאניות, ולפיכך בחרו הקונסולים לגור בה לרגל עניני מסחרם. הנמל סתום חול. המצודה הסמוכה אשר שמשה להגנת העיר, הולכת ומתפוררת. המושל יושב בחורבה זו”.¹¹⁸

בשנת 1854 בערך, היה בחיפה הקונסול הבריטי אדוארד תומאס רוג’רס. אחותו מריא עליזא, שבלתה הרבה בחיפה כתבה ספר על החיים הביתיים בארץ־ישראל. לדבריה היה מספר התושבים בחיפה בשנת 1854 – 1200 מוסלמים 800 נוצרים, – 32 יהודים. בסך הכל 2032 נפש.¹¹⁹

בשנת תרט“ו (1855), בבקורו הרביעי בארץ של משה מונטיפיורי, הגישה לו העדה הספרדית בחיפה רשימה של חבריה “לוחות שמות בני ישראל ק”ק (קהלה קדושה) ספרדים ה”י (ה' ישמרם) מעיה“ק (מעיר הקודש) חיפה תובב”א (תבנה ותכונן במהרה בימינו, אמן).¹²⁰ לפי המפקד הזה היו בחיפה 150 יהודים, רבים עסקו ברוכלות בכפרים (“הולך לכפרים”) ואחרים במלאכה וחנונות. בשנת 1856 בקר בארץ המשורר היהודי לודויג פרנקל, שבא להקים בארץ מוסדות חנוך וחסד. הוא מספר: “ואלה ההודעות אשר השמיעני (צעיר ספרדי): הננו פה (בחיפה) עדה אחת קטנה, כמעט הקטנה בכל אדמת הקודש, מספרה לא יעלה רק עד מאה נפשות, המסחר הנהו לבדו משען מחיתנו, לחיות בלחץ ובמצוק את נפשינו. אין עושה טוב ואין גם אחד יחון אותנו לפקדנו בפקודת ישע ורחמים, בעת אשר נפוצו מעינות הישוע לבעלי ברית אמונתנו בירושלים, בחברון בצפת ובטבריא מכל פנות רחבי הארץ… בית תפילתנו מצער ומראית עמל על פניהו. בעד בנינו אין פה חנוך ותלמוד ועל כן גם נבערים הננו מכל דעת. אמנות ומלאכת ידים נסגרו בעדם כבריח ארמון על כי לא נעיז בנפשינו לתת בנינו ביד הישמעאלים ולשלחם לבתימו (שילמדו את המלאכה) כי טוב שאת עוני ולחץ, מפנות אל החטאת הרובץ לפתח”.¹²¹ ר' משה ריישר כותב, בשנת תרכ“ג (1863) בערך: “חיפה נמצא בה יהודים ספרדים לערך מאה ועשרים נפשות. לומדי תורה בה מעט. סוחרי העיר ובעלי מלאכה. וזה כ”ד שנים שבא איש אחד עשיר מופלג מארץ פלאניא (פולניה) ודעתו היה לישב בעה”ק צפת וכשבא לחיפה וראה שהיא רחבת ידים עיר יפה מהוללה על חוף ים התיכון וכל טוב בה וייטב בעיניו לשבת שמה עם אשתו ובניו. כל מי שעבר שם מחוץ־לארץ ללכת לצפת דבר על לבו לשבת שם לעשות ישוב של אשכנזים ולא הלך שני שבועות ונפטר שמה. אז ראו מעשה ה' אשר לא גזר ליהודים לישב אחרי החורבן רק בארבע ארצות אלו: ירושלים, חברון, צפת, טבריא".¹²²

ספירה מפורטת של העדה הספרדית בחיפה – “לוחות שמות בני ישראל” – הוגשה שוב לידי משה מונטיפיורי בשנת תרל“ה (1875) בימי בקורו האחרון בארץ. העדה הכילה אז 200 נפש בערך. רבים מהם ילידי חיפה מהשנים הקודמות, ורבים־יוצאי אפריקה הצפונית, בעיקר מהעיר טיטואן אשר במרוקו וכן יוצאי איזמיר, קושטא, דמשק וגם מבני הארץ מתושבי עכו, שפרעם, טבריה וערים אחרות. הספרדים עסקו במלאכה ובמסחר (“נושא ונותן”) ומהם היו גם רוכלים בכפרים (“יוצאי כפרים כל מה שכתבנו יוצאי כפרים כולם יעלה בידם בעבודת האדמה”). העדה חיה ברובע מיוחד ולהם בתי־כנסת. אחד מאלה נקרא על שם אליהו הנביא; כמו כן היו קיימים בית כנסת מיוחד ליוצאי העיר טיטואן, ובי”כ ליוצאי קושטא (אסטמבולי). בבתי הכנסת היו שלשה תלמודי תורה, מספר התלמידים בכולם היו 72 ילד. בכל בית ספר היה מלמד שמשכורתו היתה 100 גרוש לחודש. הילדים למדו כל היום תורה, נביאים וכתובים. חברי העדה מודיעים למונטיפיורי: “אנחנו צריכים לאסקולה (בית ספר) למוד לשון ערבי וצרפתי. גם צריכים רופא מובהק ואישפיטאל (בית חולים) יען בעוונותינו הרבים אינו נמצא פה שום רופא ולא אישפיטאל”. הוצאות הקהלה היו: “שנים עשר אלף גרוש,” וההכנסות: “שלשת אלפים גרוש. חובות על הכולל, שנים עשר אלף גרוש”. בזמן זה עמד בראש הועדה הרב (אב־בית־דין) “אלעזר הכהן חמצי הי”ו של הספרדים ושל מעט בעלי בתים אשכנזים הי“ו והם שמונה בעלי בתים”.¹²³

בהיות השר משה מנטיפיורי ביפו באו אליו שליחי חיפה הספרדים וספרו לו על המצב בחיפה. “אנשי קהלתם יחיו בשלום ובאחדות… ולא יקבלו שום הצדקה מבחוץ” וגם הראו לו מכתב התקשרות אשר התקשרו עם קהלת צפת אודות אם יבואו יהודי רוסיה אוסטריה והולנד אל חופם לגור ולהתישב בעיר הקודש צפת או טבריא יגישו יהודי חיפה את עזרתם לבאים הללו.¹²⁴ במפקד התושבים שהוגש למונטיפיורי, מסופר על היהודים הסובבים בכפרים בתורת רוכלים “כלום יעלה בידם בעבודת האדמה”. שליחי קהלת חיפה התענינו כמו העדות האחרות בעבודת האדמה. על מצב היהודים בחיפה ורצונם בהתישבות חקלאית נוכל ללמד מתוך כתבה שנשלחה באותם הימים, בשנת תרל“ה (1875) לעתון “המגיד”. הכתבה מתחילה “אזיען (אסיה) חיפו (חיפה) כסליו. נחוץ לפרסם לטובת אחינו קהל אשכנזים מאחב”י (מאחינו בני ישראל) אשר נתישבו בעיר חיפו שהיא נמל על שפת הים התיכון, הי' הסיבה כי זה כביר אשר החל רוח טהור ממרום לרחף על פני אחינו בני אייראפא ובאים לתקוע אהלם בהערים האלו, ברבות הימים קצרה יד התושבים הישנים להחזיקם, ומגוללים בחוצותיה בעטיפות הלחץ וכדומה. זאת באתנו והוכרחו כמה בע”ב (בעלי בתים) לעקור דירתם ובאנו להשתקע הלום, כי מצער היא ותחי נפשנו בה, ואפשר נשיג הלום פדות והצלה. אולם לאשר כי עוד לא נודע על פני חוצות כי באו לתוכה קהל אשכנזים לכן ראוי לפרסם את טיב העיר כי רחבת ידים היא ומכשרת לכל עבודה ומלאכה למען ישמעו אחינו הנדיבים ויבואו לעזרה להחיות נפשות רבות. וכאשר הגיענו מכתב מלונדון מהשר הצדיק סיר משה מונטיפיורי יר“ה כי בא העת לגאול אותנו מאפלה לאורה וליסד בתוכנו קולאניעס (מושבות) עבור העם, לעבוד ולשמור ולשבוע מטוב הארץ. וכן נתיסד בית ועד הכללי שמה לטכס עצה על היסוד הנעלה הזה. משה יוסף רה”ו. (ראש הועד) (נושא משא עבודת הקודש) ה' אברהם יוסף מארגענשטערן".¹²⁵

בקרוב זמן זה, בשנת תרל"ה (1875), שהה בחיפה רבי שמעון בערמאן. הוא מספר שיש בה 400 יהודים רובם ספרדים העוסקים בעיקר במסחר. פה ישנן גם שלש משפחות של יהודים אשכנזים (פולנים). עוברי אורח הבאים בדרכם אל טבריה וצפת משלימים את המנין בשעת התפילה. מהיהודים הפולנים אחד שען ואחד בעל אכסניה. יהודי אחד רכש לו פרדה וחושב להעביר עליה אנשים מחיפה לטבריה וחזרה. היהודים הללו מקבלים גם חלוקה, ואחד מהם שואף להקים בעיר כולל מיוחד בתקוה שיהיה ממונה עליו. לצרכי המשפחות הללו הובא מלמד מצפת שהיה מכין גם משקאות חריפים. כאשר מלמד זה ראה לראשונה בחיפה עגלה של הגרמנים התפעל מאד והיתה בעיניו מפלאי אלוה. חיפה משמשת נמל ופעמים בשבוע עוגנת בה ספינת קיטור קטנה. פה בעיר ישנם קונסולים של מדינות שונות. הקונסול ההולנדי הוא יהודי מלומד.¹²⁶ זה היה הספרדי אברהם ליאון.

נוסע יהודי חיים אופלטקא שעבר בחיפה בשנת תרל"ה (1875) מספר: “עדת ישראל שבקרבה גדל בימים האלה ואוכלוסיה היהודים מונים כיום 500 נפש ולהם שלשה בתי־כנסיות, שאחד מהם בנוהו בני־קושטא ואזמיר הבאים שמה לרוב, והמה בעלי מסחר ועשירים. רוב אנשי העיר הם מערבים. ראש העדה הוא הרב המובהק הישיש אליעזר הכהן חמצי. מהעדה האשכנזית יש כעשר משפּחות מצפת שתים מהם בעלי אַכסניא”.¹²⁷

הרב אלעזר הכהן חמצי עבר בחיפה בשנת תרי“ז (1857) בדרכו לטבריה להשתקע בה. וכאשר שהה בחיפה בקשו ממנו להשאר בה ולהיות רב לעדתה. הרב חמצי שמש בה עד שנת תרכ”ט (1869) אחריו כהן אברהם כלפון, גם כן יהודי מערבי שבא מטבריה. הוא מת בשנת תרמ“ו (1886) ונקבר בצד קברו הקדוש של אבדימי דמן חיפא. עליו מנוחת מצבה ועליה חקוק: “הנה מקום הנה מלון מצבת קבורת אור נערב מערי המערב, פה מפיק מרגליות, דורש כתרי אותיות, כל שרוח הבריות נוחה הימנו. והוא מחולל מפשעינו, החסיד העניו ר”מ (ריש מתא – ראש העיר) ור”מ (וריש מתיבתא – ראש הישיבה), שני ארצות הק‘(דושות) יוב“”ב, מע’(לת) הרב הגדול מעוז ומגדול, כמהר“ר (כבוד מורנו הרב רבי) רפאל אברהם כלפון זצוק”ל (זכרונו צדיק וקדוש לברכה). נקרא אל השמים בליל עש“ק (ערב שבת קודש), רביעי לח‘(דש) ניסן ש’(נת) תרמ”ו לפ“ק. באס’י ושם בכיה לדורות זיע”א (זכרונו יגן עלינו אמן) יש“י (יבוא שלום ינוח) עמ”ש (על משכב) צדיקים. תנצב“ה. (תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים)”.

חיפה שמשה נמל לטבריה ולצפת שאליהן נהרו בימים אלו יהודים רבים. בעברם בחיפה סבלו הרבה מאד. ר' מנחם איילבום, שנסע, בקרוב בשנת תרל"ז (1877), לצפת דרך חיפה, מספר על התלאות האלה: “עוד גמרנו התפלה ואניתנו עוד לא השליכה העוגן והנה זה ישמעאלים ערבים זקנים עם נערים עומדים אתנו, ושלחו ידיהם לסחוב חפצים והם קמו וגם נצבו ונתנו עלינו בקולם קול עוז…” הוא מספר על האכסניה הגרועה, הספסרות המכוערת, אי הסדר בבית־המכס והיחס המעליב לעולים החדשים, ומוסיף: “כמאתים בעלי בתים, אנשי הקהלה פה, המה כלם ספרדים… שפתם ערבית ותורכית והשפניאולית (ספרדית) וגם אם בלשון הקודש תדברו עמהם לא תבינו איש שפת רעהו, כי במבטא שלהם הוא משונה מהפולנים (היהודים) אש כמונו ידברו. ומצפת וטבריא שבאו להשתקע אינם כי אם כחמשת בתי־אבות”.¹²⁸

בשנת 1873־5 שהו בחיפה ובסביבותיה חברי המשלחת הבריטים שבאו מטעם הקרן לחקירת ארץ־ישראל (פאלסטין אקספלורישן פונד) למדד את הארץ ולהכין את המפה הגדולה. אחד מחברי המשלחת הזאת היה לוטיננט קיטשנר שהתפרסם לאחר שנים בהיותו נציב בריטניה במצרים ושמש וזיר המלחמה במלחמה העולמית שבה נספה. חברי המשלחת הזאת מתארים את חיפה הקטנה על חומתה ועל תושביה, שמספרם הגיע עד 4,000 נפש. מהם: 1,800 נוצרים בני כתות שונות, 1,140 מוסלמים וגם 1,000 יהודים.

תרשים של חומות חיפה בשנת 1840 בערך

התרשים רשום באנגלית. בחומה מסומנים שני שעריה. המזרחי שממנו הדרך אל עכו (to Acre) והמערבי שממנו הדרך מהר הכרמל (From Mount Carmel). על חוף הים מסומן בנין גדול Castle – מצודה. זהו אותו הבנין המשמש עכשיו למשטרה המרכזית בחיפה. לאורך החומה הדרומית מסומן שביל (Foot־Path) הנמשך באותו הכוון של הרחוב הנקרא בימינו רחוב סטנטון. סמוך לחומה מסומנת המצודה של החיפה (Caiffa Castle) הידועה בשמה הערבי: אלבורג'.

עד היום ישנה במושבה הגרמנית בחצרו של החוקר הגרמני שומכר, עמוד עם תכשיר לצרכי מדידה, בקשר עם הכנת המפה. בימי המלחמה העולמית, כנראה מתוך נקמה, קלקלו את העמוד הזה שנשא עליו את שמו של קיטשנר, שהיה שנוא על הגרמנים. אחרי הכבוש הבריטי הוקם העמוד מחדש ובו קבועה טבלת־שיש וחקוק עליה באנגלית – לאמר: “(עמוד זה) הוקם ע”י קיטשנר בשעה שעסק במדידת ארץ־ישראל בשנת 1875. והוקם מחדש בשנת 1925".

במחצית השניה של המאה התשע עשרה התחילו תושבי חיפה להתרבות במהירות רבה. הכפר חיפה, שלא היה לו ערך רב בשנים הקודמות, התחיל להעשות מעט מעט לעיר חשובה. השטח המוקף חומה לא יכול היה להכיל את כל התושבים. בשנת 1875 הרחיבו את השער המזרחי, כדי להקל על התנועה. פה ושם נפרצו פּרצים בחומה, ונבנו בתים מחוצה לה. מעט מעט נהרסה החומה ונעלמה ולא נשאר לה כל זכר (ציור 29). שטח העיר העתיקה נבלע בתוך אזור הבתים החדשים שנבנו סביבה. בימינו אפשר להכירה ברחובותיה ובסמטאותיה הצרות המעוקלות שגם מכונית או עגלה אינה יכולה להכנס ביניהם. העיר העתיקה משתרעת מאותו המקום הנקרא בפי הערבים: אלבּואבּה ונמצא בקרבת ככר אלחמרה. במקום אותו המבוא המפולש והמקורה שדרכו נכנסים אל הרחוב הראשי בעיר העתיקה, היה השער המערבי. ולפיכך נקרא המקום הזה אלבּואבּה היינו: השער הקטן (מהמלה בּאבּ־שער). דרך השער המערבי נכנסים אל הרחוב הראשי ואחרי הליכה של רגעים אחדים באים אל ככר קטנה כמעט מרובעת הנקראת בערבית: א־ג’רינה. בצדה בנוי מסגד המוסלמים עם מגדלו המרובע שעליו קבוע שעון. מהככר הזאת נמשכים שני רחובות האחד, ימינה, אל השוק הישן המשמש עורק החיים של העיר העתיקה, ושמאלה אל רחוב שהיה נמשך בקרבת חוף הים. הרחוב הזה עובר על פני בנין גדול ועתיק המשמש עכשיו למשטרה המרכזית. מיד אחרי הבנין הזה שהוא העתיק ביותר בחיפה, פונה שמאלה סמטה קצרה שירדה אל הנמל הקטן והרעוע. אחרי סמטה זו נמשך הרחוב הלאה ומתחבר עם רחוב השוק, ואחרי צעדים אחדים היה נמצא השער המזרחי של העיר, באותו המקום שעכשיו בנוי שם בית שקומתו השניה נמצאת על קשת המקורה על פני הרחוב. השער הזה היה נקרא בערבית: אלבּואבּה א־שרקיה – השער המזרחי או לפעמים היה נקרא על שמה של עכו, כי מפה התחילה הדרך אל העיר עכו השכנה. מחוץ לשער הזה השתרע בית קברות מוסלמי גדול שחלק ממנו נשאר גם בימינו. העיר העתיקה התפשטה דרומה עד רגלי הכרמל, בערך עד הרחוב החדש או רחוב סטנטון העובר עכשיו ממערב העיר אל מזרחה. העובר עכשיו ממערב העיר אל מזרחה. מחוץ לחומה מצד דרום, היתה בנויה המצודה, אלבורג', שהשקיפה על פני כל העיר העתיקה. המצודה הקטנה הזאת, שלא היה לה כל ערך, הלכה ונהרסה עד כי לא נותרו ממנה עכשיו אלא אי־אלו יסודות דלים ותותחים עזובים, בצד הדרך העולה מהעיר אל הדר הכרמל.

בשנת 1868 באו הגרמנים ויסדו על יד חיפה את מושבתם הראשונה בארץ־ישראל וזו הוסיפה הרבה על יפיה של העיר והתקדמותה. הגרמנים הללו היו חברים לתנועה דתית שקמה בגרמניה בעיקר במדינת וירטנברג. התאולוג קריסטוף הופמן היה המעורר לתנועה הזאת וראשה. אחרי חשבון נפש בא הופמן זה לידי הכרה, שרק בבנין ההיכל, היינו כנסיה חפשית של נוצרים, כמו בימי הנוצרים הראשונים, אפשר לתקן ולרפא את מחלות העמים וליקויהם. וכן החליט שהקמת הכנסיה הזאת צריכה להיות בארץ ישראל – ערש האמונה הטהורה. הופמן הטיף על דבר בנין ההיכל לפני בני עמו ורבים הלכו אחריו ויקראו לעצמם קהלת בני ההיכל Templergemeinde. שלשה אנשים, וביניהם קריסטוף הופמן נשלחו לתור את הארץ, להתבונן אל מצבה וללמד את תנאיה. המרגלים נוכחו לדעת שהארץ טובה ומתאימה להם; בה שטחים עזובים שעליהם יוכלו להתישב וליצור את קהלותיהם. ב־30 לחודש אוקטובר 1868 באו הופמן וחבריו בני ההיכל לנמל חיפה והתחילו לבנות בצדה את מושבתם שהלכה והתפתחה בשנים הבאות. הגרמנים רכשו שטח אדמה גם על הר הכרמל ונטעו חרשות אורנים וכרמי גפנים, ובנו שכונה קטנה שנקראה: מעון הכרמל. Karmelheim

מראה כללי של המושבה הגרמנית בראשית הוסדה. ציור משנת 1877.

הישוב היהודי בחיפה התחיל לגדל במהירות רבה. אליה באו יהודים ספרדים ומערבים מאפריקה הצפונית, ממרוקו ואלג’יר, ומערי תורכיה השונות. גם יהודים אשכנזים מאירופה המזרחית (רוסיה, פּולין וליטא) התחילו להתישב בעיר זו.

מענין מכתב שנשלח בשנת תרמ“ה (1885) מחיפה המתאר את ההוי בעיר הזאת. “זה לי שלש שנים מאז בואי מירושלים עיר מולדתי עירה חיפה, אשר לא אדע אם ראויה היתה בעת ההיא לשם “עיר”. בחוצותיה שלט שלות השקט ואיש לא הפריע את הדומיה – דומית השממון ברחובותיה. רעש העובדים במלאכה ומשק הרצים למסחרם לא נשמע לאזני ההלך בשוקיה. על שפת הים אם לא רעשו ויהמו גלי הים כי עתה לא נשמע קול אחד המפריע דומית השממה אשר שלטה שם שלטת. ורק בבוא לימים רחוקים – עפ”י רוב אחת לשבועים – אניה ותשלח עוגנה לחוף הים, התעוררו התושבים מעט קט ורוח חיים נשב ברחובות קריה, וקולות נושאי סבל ההולכים ובאים לשפת הים רעשו כהמות ים לגליו, ויהי אך עזבה האניה את מקומה ותפרש נס לשוט בים דרכה, שבה המנוחה אל מקומה, יושבי אוהלי המסחר נמו שנתם באין מפריע ורק לעתים רחוקות נשמעו מצעדי גבר ההולך בצעדי און כמו לו הארץ ומלואה. והוא איש מבעלי המושבה אשר הכינו להם הטעמפלער בהר הכרמל אשר ישבע טוב הארץ, ובבואו העירה ללבש גאה וגאון על תושבי העיר אשר בשפל ישבו… עברו שלש שנים… נשתנה העיר חיפה מקצה אל קצה. דומית המות והשממון חלפו ועברו למו, רוח החיים יסער בעזוז תקפו ברחובותיה, והעיר חיפה היא עתה מערי החוף הגדולים בפאלעסטינא. (ארץ־ישראל). רוח אייראפי שפוך על מראה העיר בכלל, חוצותיה בנויים במשטר נכון, מספר תושביה יעלה לערך שלשת אלפים, המסחר פרץ בה במדה גדולה, ורוב תושביה בני הנכר לא יתחשבו אל דגל העוני. אייראפּים רבים באו לגור בקרבה לרגל מסחר האנשים שמלאו ידם לשבת בעיר ולשלוח להם סחר הארץ. המסחר היותר גדול הוא דבר שלוח שעורים, פולים, עדשים שומשומין, שמן זית, עורות, לארצות אייראפא. גם המסחר מצמר־גפן פרץ בימים האחרונים פּרץ רב. כמשק גבים ישוקקו רחובות העיר, ואזני ההלך תחרשנה לשמע קול ההולכים ובאים לחוף הים. איש את אחיו ידחקון להביא הסחורה אל החוף ולהעמיס על האניות הרבות הבאות רק למטרה הזאת. ויש אשר להם אניות מיוחדות למענם להוביל סחורתם לארצות אייראפא. גם בית הספר הכינו למו האייראפים וילדיהם יעשו חיל בלמוד שפת צרפת, השפה היותר נחוצה בעירנו בימים האלה. בהמושבה אשר לאשכנזים בהר הכרמל, הקימה אחת הנשים, שטרופע עט קאמפּ', בית חרשת למעשה הבורית, וההצלחה תאיר להם פנים באופן מאד נעלה, ותחת אשר בראשית בואם הנה, היו עניים, הנה עתה בין עשירי המושבה חלקם. גם עתה אחינו ב”י (בני ישראל) החלה לצעוד בצעדי און על דרך החיים ובעזרת החברה המהוללה חברת כל־ישראל־חברים הקימה לה בית־ספר אשר ילדים רבים דופקים על פתחו… עוד דברים רבים יחסרון לעתידתנו עד אשר נוכל לכנותה בשם עדה שלמה; כשלש מאות משפחות ימצאון בעירנו מעם ה' ועם כל זה אין להעדה (האשכנזית) רב מיוחד ואיש לדרכו פונה והישר בעיניו יעשה… זה שבועות אחדים התעוררו האדונים הנכבדים ה' א. י. מארגינשטערן וה' משה בק ויכוננו אגודה אשר מטרתה לדאג לאחרית בני הנעורים אשר לא יצלחו בלמודם ללמדם מלאכה, ועד כה אספו מנדיבי לב ערך שלש מאות פראנקס וכבר צלח בידם לתת חמשה ילדים לאמנים טובים ללמדם מלאכה, ובזה הרבו הטוב כנקל להבין. סוף דבר עירנו היא מקום המסחר והפּרנסה בימים האלה ובזמן הזה, ואם יבואו אנשים בעלי הון ולהאחז בעירנו ימצאו פּרנסתם בריוח ובכבוד".¹²⁹

היהודים בעיקר הספרדים, התרכזו בשכונה מיוחדת בחלקה המזרחי־הדרומי של העיר בקרבת השוק שהיה עורק החיים של התושבים. שכונה זאת הקימת גם בימינו ובה יגורו משפחות עניות של יהודים, נקראת בערבית: חארת אליהוד – רחוב היהודים. בשכונה זו, על בתיה העלובים והצפופים, וסמטאותיה הצרות והמעוקלות הוקמו, בתי הכנסת השונים אחד על יד רעהו. המהגרים היהודים שבאו להתישב שכרו או רכשו בתים סמוכים לרחוב היהודים. הרבה משפחות יהודיות, בעיקר אשכנזיות, התגוררו בבתי הערבים בשאר חלקי העיר. הערבים שהפיקו תועלת רבה מהתישבות זאת הביטו ברצון על ה“מוסקובּ”, כך קראו ליהודים יוצאי רוסיה ופולניה שהתישבו בארץ.

מראה כללי של חיפה, מצדה המזרחי. ציור משנת 1880 בערך.

בזמן הזה בערך, בשנות 1882־7, חי בחיפה ועל הכרמל בכפר דליה, האנגלי, סיר לורנס אוליפנט, אחד מחסידי אומות העולם, אשר עזר הרבה לתנועת חבת־ציון ולהתישבותם של היהודים בארץ. עוד בשנת 1879 בימי בקורו הראשון בארץ הגה את רעיון התישבות היהודים בהרי הגלעד שבעבר הירדן. מזכירו של אוליפנט והמורה העברי לאשתו היה נפתלי הירץ אימבר, מחבר ה“תקוה” ומשורר של ראשית התחיה העברית בארץ. אשתו של אוליפנט, אליס שמתה בשנת 1886, היתה חברה נאמנה לו בנסיעותיו ובדעותיו, קבורה בבית הקברות הגרמני בחיפה. מספרים עליה שהיתה מטיבה נגן על פסנתר, אך במשך שבתה בחיפה לא נגעו אצבעותיה במנענעי הפסנתר. פּעם, כאשר שאל אותה אימבר לסבת הדבר, ענתה: “איך אשיר ואנעים זמירות בעת שהארץ חרבה ובניה שוממים”! אוליפנט היה שולח מכתבים מחיפה לעתונות האנגלית. אלה הוצאו בספר מיוחד באַנגלית הנקרא: חיפה או חיים חדשים בארץ־ישראל. אוליפנט כתב – “אין עיר חוף בארץ־ישראל שתושביה התרבו במהירות כה רבה כחיפה. גרמו לכך סבות שונות. קודם כל החוף המצוין ביותר של העיר הזאת, והתבואה מהחורן, שהיתה מובלת לפנים לעכו, מובאת עכשיו ישר לחיפה. משום כך נתרבו בה המחסנים ובתי־המסחר. העיר חיפה תהיה בקרוב למרכז המסחרי החשוב ביותר במזרח”.¹³⁰ בזמן האחרון קראו היהודים לאחד הרחובות בהדר־הכרמל על שמו של סיר אוליפנט.

בשנת תר“ן (1890) רכשו היהודים שטח אדמה במזרח העיר והניחו את היסוד לשכונה, הנקראת עכשיו בשמה הערבי: ארץ' (קרי ארד) אליהוד – אדמת היהודים. במכתב שנשלח מחיפה בקשר עם יסוד השכונה הזו, כתוב: “פה אה”ק (ארץ הקודש) חיפה, היום כ”ג לחודש אב הנחמות, בשנת התרנ“א (1891) לכבוד ויקר הגברת המעטירה הכבודה בשנים רודפת צדקות ומרבה להיטיב, המפורסמת בצדקותיה ובנדבותיה וחסדיה הברונית הירש ת”מ (תבורך מנשים) אלמנת המנוח, השר הצדיק בארון משה הירש ז“ל. אתה ה' תשמרה לעד לעולם אמן!… אנחנו פה מתושבי עיר הקודש ק”ק (קהלה קדושה) חיפה ת"ו (תבנה ותכונן) אשר העוני והמחסור העמיס עליה גשמי שפעתם במצב נורא ואיום וקצה נפשנו מלשלם שכירות בית הדירה מדי שנה בשנה ביוקר עצום ולכן נתאספנו… וקנינו כברת ארץ בזול… והתחלנו לכונן וליסד ישוב ישראל במקום הזה, ומצפים חסדי ה‘, כי יהיה בעזר שארית בני חבורתנו, אשר גם להם כברת ארץ ולא השיגה ידם עוד לבנותה, כי יהיה בעזרתם להשיג מבוקשם ולהגדיל הישוב במקום הזה. אך אהה גבירתנו, כי למרות רוחנו מזה, התחילו זמן קרוב להתנפל עלינו גנבים ושודדי לילה, אשר יבקשו לשלול את רכושנו ולהרוג אותנו ולתתנו טרף לשיניהם… באופן שמנוחתנו נגזלה ועמלנו ולחצנו עלו בתוהו, כי יסודי הישוב התחילו להתקלקל ועומדים ליפול, כי היחידים התחילו לברוח מהמקום ולהציל את נפשותם, כי מי זה ימסור נפשו למות ויגור במקום סכנת־נפשות. גם נודיע לכבוד הגברת כי עוד לא השיגה ידנו לבנות לנו בית ה’ למקום תפלה… על כן כבוד הגברת הרחמנית, חוסי נא וחמלי ותיקר נא בקשתנו בעיניה ובחסדיה הרבים ותואיל נא לתת לסוכניה ולפקידיה, שיש לשים עין השגחתם על המקום הזה ולעזור אותנו בשכירות שומרים ולשמור את נפשותנו ונפשות ביתנו מהאויבים האורבים לנו ולהיות הסבה להגדיל… הישוב בארץ הקודש. ובשכר זה האל משמים יאריך ימיה בטוב ושנותיה בנעימים ועיניה יחזו בנין ציון…¹³¹

בימי שלטון התורכים לא נערכו מפקדים מדויקים מהתושבים. לפי האומדנה היו בחיפה בשנת 1891 – 8140 תושבים, מהם 3000 מוסלמים, 3500 נוצרים, 1640 יהודים; מהם 1400 ספרדים, ו־240 אשכנזים.¹³²

היהודים האשכנזים שבאו לחיפה להתישב בה היו מעורבים עם הספרדים, השתייכו לקהלתם והתפללו בבית הכנסת אשר להם. לאט לאט התרבו היהודים האשכנזים, ביחוד באי חוץ לארץ, וקשה היה להם להתערב בספרדים וגם לא הסכימו להתפלל בנוסח תפילתם. בשנת תרנ“ה (1895) התאספו יהודים אשכנזים והחליטו להקים בית כנסת משלהם. מענין מכתבם של המיסדים הללו וכה לשונו: “הנה כאשר זה רבות בשנים אשר נתישבו פה אחינו בני אשכנזים יהי לערך שלשים בע”ב (בעלי־בתים) ומסיבות שונות נפרדו איש איש אל מקומו הראשון ותשאר העיר עזובה מבנ”י (מבני־ישראל), יען כי הדברים הנחוצים לדת ישראל לא היה להם, בית־הכנסת, הכנסת אורחים, מקוה־מים וכדומה. אף אמנם כי עיר חיפה מעולם ימצא בתוכה קהל ספרדים יחי" ולה לא יחסר אלה הדברים הנצרכים. אולם זאת לא נעלם מעיני כל, ההבדל בין שני בתי ישראל, קהל האשכנזים וקהל ספרדים. כי לא מאנשים אשכנזים הספרדים, מובדלים הם בטבעם, במנהגיהם, בלשונם, במעשיהם וכל עוד לא יושע יהודא ואפרים, קשה מאד לערב שני בתי ישראל אלה ולהיות לעם אחד בהנהגותיהם. ולזאת עיר חיפה תכון והתישבו בה מאחינו האשכנזים. עתה באנו, והנה כמשלש השנים אשר נתישבנו אנחנו החו“מ לערך שנים עשר בעלי בתים איש איש אל משאו ועבודתו… ועמדנו על נפשנו, עשינו יותר מכוחינו וקנינו חצר משובח עם שלשה בתים עבור ביה”כ… אנא אחים אהובים רחמנים בני רחמנים עמדו נא קומו נא בעזר אחיכם החובקים אשפתות עפר הקודש ואחר דחקם ולחצם רוצים לכונן ישוב חדש, כי בלתי ספק כאשר נוציא לאור צדקתינו ינהרו עוד אלינו מאחינו יושבי טבריא וצפת, יען בפה יוכל איש יהודי למצוא חיי רוחו… כי עירנו זאת מול הדר הכרמל והשרון עומדת, ועל שפת הים הגדול היא יושבת"…¹³³

המושבה הגרמנית שהוקמה בקרבת חיפה הלכה גם היא והתפתחה במהירות רבה. תושביה עסקו ברובם בחקלאות ואחדים מהם הקימו תעשיה זעירה ופתחו חנויות בשוק העיר. הגרמנים שמרו על מסורת חייהם הגרמנית ברוחה הפטריוטי. הם החשיבו את עצמם והביטו מגבוה על יתר התושבים. בסוף חודש אוקטובר שנת 1898 היתה שמחה וששון במושבתם לרגל ביקורו של וילהלם השני קיסר גרמני. בקור זה בא לחזק את האחוה והידידות אשר התרקמה בין גרמניה ותורכיה באותם הימים. לשמחתם של גרמני חיפה החליט הקיסר לרדת בחוף חיפה. על חוף הים, בקצה הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית, נבנה לכבוד הקיסר נמל קטן שהמשיך להתקיים גם בשנים הבאות בתור מקום טיולים. לפני שנים אחדות נכלל הנמל הקטן הזה בשטח הממולא של הנמל הגדול שנבנה בימינו. מאנית מלחמה גרמנית שעגנה בימה של חיפה ירדו הקיסר, אשתו ומלויו הרבים, בנמלה של המושבה הגרמנית ביום השלישי, 25 באוקטובר 1898. המבקרים עברו בחוצותיה ועלו על הכרמל הנשקף על פני המושבה הגרמנית ומפרצה של חיפה וסביבתה הנהדרת. במקום שבו עמד הקיסר, הקימו הגרמנים מצבת זכרון ועליה חקקו את שמו של וילהלם השני. בימי הכבוש הבריטי שברו את המצבה הזאת ורק לפני שנים אחדות הוקמה מחדש בו במקום. מחיפה פנו וילהלם ואנשיו אל ארץ יהודה ולירושלים ושם התיצב לפניו ד"ר הרצל שבא לבקש את חסותו בקשר עם תכניותיו הציוניות.

חיפה בחזונו של הרצל. ד"ר הרצל בבקורו בשנת 1898¹³⁴ לא סר אל חיפה, ולא ראה את חופה, אולם התענין בה וידע היטב את ערכה לעתידה של ארץ־ישראל. הוא חזה אותה בתור נמל ומרכז מסחרי חשוב. בספרו תל־אביב (אלטניילאנד) אשר השלים בשנת 1902 מתאר הוא את חיפה בעתיד. בספורו על דבר מסעם של פרידריך וקניגסקורט אומר המחבר: "והפליגו לחיפה. בוקר אביב היה זה, לאחר אחד הלילות הרכים כל כך בימים האלה, כשנגלה להם חופה של ארץ ישראל… “אפשר להשבע ששם מפרץ עכו”, אמר פרידריך. “אבל אפשר להשבע על ההפך מזה”, אמר קניגסקורט. “עדין שמורה בזכרוני תמונת המפרץ הזה. לפני עשרים שנה היה ריק ושומם. כאן מימין הרי זה הכרמל, וכאן משמאל עכו”.

“איך השתנה הכל!” קרא פרידריך. “נס אירע כאן”.

"התקרבו. עתה יכלו לראות מבעד למשקפות הטובות גם את הפרטים. בתוך סוללת־המפרץ שבין עכו ורגלי הר הכרמל עגנו אניות ענקיות, כדוגמת אלה שכבר התחילו לבנותן בסוף המאה התשע־עשרה. מאחורי הצי הזה נראה הקו הנחמד של המפרץ כולו. בקצהו הצפוני – עכו בתוך יפי בנינים בסגנון מזרחי עתיק. חומות מאפירות של מבצרים, כיפות רמות וצריחים זקופים, שנשארו מרהיבי־לב מעל שמי הבוקר. בשרטוטים הללו לא חל שנוי ניכר. ואולם לצד דרום למטה מן העיר המפוארת הזאת, שנתנסתה בנסיונות קשים מאז, בתוך הקשת של קו־החוף, קמה התפארת החדשה. אלפי בתי־מושב מלבינים נסתמנו והאירו מתוך ירקות הגנים הפורחים. ולמן עכו ועד הכרמל נראה היה כאילו נוטע גן אחד גדול, וההר עצמו אף הוא היה מעוטר כולו בבנינים קורנים… עיר נהדרת השתרעה על חופו של הים המכחיל. סכרי־אבן ענקיים רבצו בתוך המים, והנמל הרחב נראה מיד לעיני הזר בדמותו השלמה: הנמל המרווח והמבוטח ביותר של ים־התיכון. וספינות בכל גודל ומכל המינים ומכל הלאומים מצאו להם מקום בתוך חביון זה.

“קניגסקורט ופרידריך היו כמוכי־תמהון. על פני מפת הים הנושנה שלהם, שלפני עשרים שנה, לא נזכרה כמעט עיר חוף זו, והנה היה זה כאלו הושלכה לכאן ביד קסמים. העולם לא דמם איפוא, במקום זה מיום העדרם… על רחבת־החוף, נראים בני־תרבות יותר מאתנו. מסתבר להפך, שאנו נראים להם נושנים במקצת. הבט נא וראה למעלה! תנועה זו של הכרך הגדול בתוך הרחוב. בני־אדם הללו, הלבושים בבגדים נאים כל־כך. דומני, שחליפות־הבגדים שלנו עברו ובטלו במקצת מן המודה”… ורק כאשר הגיעו ובאו אל תוך הרחובות, התחילו מקבלים לאט־לאט את הרושם המלא מן העיר הנפלאה הזאת ומן התנועה שבה. לפני עיניהם השתרעה ככר רחבת־ידים, שהיתה מוקפת בקמרונותיהם הנישאים של בנינים הדורים. באמצעיתה גן־דקלים מוקף גדר… הם בניני המשרדים של חברות מסחר ימיות אירופיות ושל בנקים קולוניאליים אירופיים.

חיפה וחזונו של ד"ר הרצל.

על שום כך נקראת הככר הזאת “ככר־העמים”. ואמנם הלם השם הזה את המקום לא רק משום הבנינים, אלא גם בגלל בני־האדם, שמלאו אותה… נראו מלבושי צבעונים של המזרח יחד עם בגדי המערב. סינים, פרסים, ערבים (יהודים מכל הארצות ומכל המדינות) עברו הנה והלום בתוך ההמון המטורד. נתבלטה בעיקר כמובן, תלבושת המערב, הואיל ועיר זו עשתה רושם אירופאי מעיקרו. והתנועה שברחובות למרות כל שפע החיים שבה, לא היתה צעקנית כל־כך. גרמה לדבר אותה התכונה הרצינית עם המתינות של אנשי המזרח המרובים… הכבישים לנסיעה היו חלקים כמדרכות להליכה, האוטומובילים חלפו בטיסה על פניהם בגלגלי־הגומי מבלי להשמיע כל רעש כמעט, זולת קול ההתראה של המשרקות. תנועה של גלגלים מעל לראשם עוררה את הזרים לשאת עיניהם למעלה. “לכל השטנים, מה זה?” צעק קניגסקורט והורה בידו אל קרון־ברזל גדול, שעף ברעש מעל צמרות הדקלים ותיירים נוסעים הביטו למטה בעד חלונותיו. גלגלי הקרון לא היו מותקנים למטה אלא למעלה. מעל לגג, הקרון נתלה ורחף על גשר ענקי של פסי ברזל… “זוהי רכבת־החשמל המרחפת…”. הגיעו לפרשת־רחובות, שתנועת־המסע שהיתה גדולה כאן ביותר… הסתכלו לתוך הרחובות המרובים. הגוון רב שבסגנון הבנינים הרהיב את עיניהם. אחר נמשכה הנסיעה על פני פרברים מלאי־תנועה וחיים. הבתים היו לרוב קטנים ויפים, מתוקנים כנראה מראש לצרכי משפחות בודדות… בתי־המסחר הגדולים והבנינים הצבוריים נתבלטו משום כך עוד יותר, וכל עין יכלה להבחין בהם… משרד־הנמל, לשכת־המסחר, לשכת־העבודה, משרד־החינוך, משרד־החשמל…"¹³⁵

כך חזה ד"ר הרצל את חיפה לפני שלושים ושלוש שנה, אכן, חלק מחזיונו התגשם בימינו אנו.

בזמן האחרון נידונה בחוגים הציונים שאלת העלאת עצמותיו של ד"ר הרצל מוינה אל ארץ־ישראל. יש המציעים לקברו על רמת הכרמל הנשקפת על פני חיפה אשר הרצל חזה לה עתיד מזהיר.

הרכבת החג’אזית. בנין מסילת הברזל מחיפה לדמשק נעשה לגורם חשוב להתפתחותה של חיפה. מסילת זו היתה אך סעיף של המסילה הגדולה היורדת מדמשק לערי חג’אז הקדושות, מדינה ומכה, ולפיכך נקראה המסילה החג’אזית. מסילה זו, שנבנתה לכאורה לצרכי הצלינים המוסלמים בכספי נדבותיהם של מוסלמי העולם, שמשה גם להקלת הסעתו של הצבא התורכי לחצי אי ערב, שהיה ברשותה של תורכיה. ב־15 לחודש אוקטובר של שנת תרס“ה (1905) חונכה המסילה חיפה־דמשק (285 ק"מ). לזכר חגיגה זו הוקמה מצבת־שיש יפה הנצבת עכשיו בחצר התחנה המרכזית של מסילת הברזל בחיפה. ענף זה של מסילת הברזל התחיל למשוך לחיפה, מעט מעט, את סחר התבואה שהיה מרוכז בעכו. לפני בנין המסילה היו שיירות של גמלים מובילות את התבואה משדות החורן והבשן – אסם התבואה של ארץ־ישראל וסוריה – לעכו. מעתה התחילו לשלח את התבואה ברכבת לחיפה. גם חלק ממסחרה של בירות עבר לחיפה. הממשלה התורכית השתדלה לפתח את נמל חיפה על חשבונה של בירות שהיתה נתונה להשפעה נוצרית – צרפתית. התורכים השתדלו לעשות את חיפה לנמל מוסלמי שישרת את דמשק הבירה והמסילה החג’אזית, במקום נמלה של בירות. הסולטן התורכי תכן תכניות להקמת נמל מודרני בחיפה. עולי הרגל המוסלמים התחילו לרדת בנמלה של חיפה. זמן־מה לפני פרוץ המלחמה התחילו התורכים לשפוך בים חיפה עפר לשם יצירת רצועה צרה נוספת של יבשה מול תחנת הרכבת המרכזית. הם התחילו להשתמש ברצועה זו בתור נמל במקום הנמל הקטן והרעוע שהיה באותו חלק החוף הנמצא ע”י הבנין הגדול המשמש עכשיו למשטרה המחוזית. רצועה חדשה זו שהיתה ראשית בנין הנמל של התורכים, נבלעה עתה, בתוך משבר הגלים הקטן של הנמל הנוכחי.

עם התחזקותה של התנועה הציונית חל שנוי רב בחיפה. בה התחילה להתפתח קהלה גדולה של יהודים, בסביבתה, בשומרון, הוקמו מושבות אחדות. חיפה שמשה שער גם למושבות הראשונות שנוצרו בגליל. בחיפה נפתח המשרד הראשי של הנהלת חברת יק“א (עכשיו: פיק"א) המנהלת את עניני המושבות שנוסדו על אדמת הברון רוטשילד. ישוב היהודים החדש בחיפה התחיל לפתח בה את המסחר והתעשיה וגם הניח את היסוד למוסדות חנוך וצבור שונים. בתרס”ט (1909) נפתח בחיפה סניף של בנק אפ"ק (אנגלו פלשתינה בנק) שהלך והתפתח יחד עם גדולה של העיר.

בימים אלו לא היה קים בחיפה בית־ספר עברי אלא חדרי־תורה אפלים ודלים ברחוב היהודים ובית־ספר אליאנס (כי"ח) שהיה חדור רוח צרפת והשפה העברית כמעט שלא היתה נלמדה בו. מורה צעיר רב־מרץ, פנחס כהן (ירדני), בן המושבה מטולה, פתח בית ספר עברי שקרא לו בשם: אבטליה, והוא אבי מפעלי החנוך העברי בחיפה. בית־ספר אבטליה היה כולו עברי־לאומי. מספרים פעם בא לבקר בחיפה ראש הרבנים של תורכיה. היהודים יצאו לקבל את פניו וגם תלמידי “אבטליה” ומורם עם הדגל הלאומי. אולם דבר זה לא מצא חן בעיני אחדים מהעסקנים בחיפה, ודרשו מבית־הספר להסיר את הדגל שמא ירגיז את האורח הנכבד. אולם המורה סרב והתלמידים חזרו ולא השתתפו בקבלת־פנים זו. בית־הספר התחיל לגדל יחד עם גדולו של הישוב העברי. פנחס כהן לא רק שמש מורה נאמן לתלמידיו אלא גם מדריך בחייהם ובטיוליהם. הוא נטע בלבם את האהבה אל השפה, אל הארץ ואל טבעה. אחרי זמן־מה עבר בית־ספר לרשות חברת “העזרה” של יהודי גרמניה אשר תמכה ברוב בתי הספר העברים בארץ. בשנת תרע“ג (1913) כשרצו להשליט את השפה הגרמנית בבתי הספר של “עזרה” יצאו התלמידים ומוריהם במלחמה, מלחמת השפות, נגד הנהלת ה”עזרה". בית־הספר בחיפה עם תלמידיו ומוריו (מלבד אחד) עברו כולם אל מחנה העברים שיסדו בית־ספר חדש ששמש יסוד לבית־הספר הריאלי של ימינו.

בקרבת העיר, על חוף הים, הוקם בית החרושת “עתיד” שבו היו שני אגפים, האחד לתעשית שמן וסבון והאחד – לתעשית מכונות וחפצי־ברזל. באותם הימים היה “עתיד” מהמפעלים הגדולים ביותר בארץ. עכשיו נמצא במקומו בית החרושת “שמן”. בכ“ד ניסן תרע”ב (1912) הונחה בחגיגות רבה אבן היסוד לבניני בית הספר הריאלי והתכניון (טכניקום) על מרגש שנרכש בכספי הנדבן הידוע בחובבי ציון קלונימוס זאב וויסוצקי ועכשיו ברשות הקרן הקימת לישראל. למפעל הזה היה ערך רב בהתפתחותה של חיפה העברית. הוא הוקם מטעם ועד מיוחד על־יד חברת העזרה בברלין. הרוח החיה והפועלת בראשית הקמת בנין בית הספר הריאלי, או כמו שנקרא אז בית־הספר הבינוני ובנין התכניון, היה ד“ר שמריהו לוין שנפטר בחיפה לפני חדשים אחדים, בתרצ”ה. הוא היה ממונה מטעם הועד הברליני. הרבה קשיים ועכובים היו בראשית המפעל הזה. בעלי הדעה והאדריכל הראשי, ברולד, היו רחוקים ממקום הבנין, גם פועלים מומחים חסרו באותם הימים. מתוך מכתבי ד"ר לוין בשנת 1912 נוכל ללמד על הקושיים הללו. “אוסיף על זה את שאלת הפועלים הארורה… להאומנים המשובחים יש עבודה גם בירושלים ואינם רוצים לנוד למרחקים, והבינוניים מכיון שהם יודעים שהקבלנים אנוסים להזמין אותם מעלים את השער. פועלי ציון מתמרמרים, ערבים מאימים ואין נחת. לעת עתה עובדים אצלנו ששים אחוזים עברים וארבעים אחוזים ערבים… לפני שבועות אחדים נסו פה ערבים אחדים להקים שאון על מגרשנו, הפיצו שמועות כי אין אנו מקבלים שום ערבי (כלומר נוצרי) לעבודה. בא אלינו גם ראש העיר ועוד אחדים מהשרים אבל כולם נוכחו עד מהרה כי השמועות הללו אך בשקר יסודן”.¹³⁶ בשעת חבלי היצירה של המוסד הזה חרדו העברים לגורלו ומהותו התרבותי בעתיד. חששו שמא תשלט בו השפה הגרמנית, והעברית תדחה לקרן זוית, והיה למוסד להפצת תרבות גרמנית בארץ. המלחמה העולמית הפסיקה את השלמת המוסד הזה והבנינים שהושקע בהם כל־כך הרבה עמל, נעזבו והפכו כמעט לחרבות. אחרי המלחמה נפתח בבנין אחד בית הספר הריאלי ואחר זמן־מה בבנין הגדול התכניון. אותם הבנינים שחששו בהתחלה שישמשו מוסדות לתרבות גרמנית הם עכשיו ממוסדות התרבות העברית החשובים בארץ.

בית החרושת “עתיד” והקמת בניני התכניון משכו לחיפה משפחות רבות של יהודים וגם צבור פועלים שהלך והתרבה יחד עם התקדמות העיר והתפתחותה. בשנת תרס"ט (1909) התחילו להקים בחיפה, לרגלי הכרמל, שכונה עברית חדשה שנקראה בשם: הרצליה.

והיא השכונה העברית הראשונה הבנויה על יסודות מודרניים: בתים יפים עם גנות ורחובות מרווחים. בשנת תרע"ג (1913) היו בחיפה 20 אלף תושבים מהם 3000 יהודים.

אם כי בשנים אלה עלתה חיפה על שכנתה עכו בגדלה ובחשיבותה, נשארה עכו עיר המרכז במובן האדמיניסטרטיבי. עכו היתה בירת המחוז (סנג’אק); ובה ישב מושל תורכי בתואר של: מתצרף או פחה (“בּשה”). מחוז זה הקיף את כל הגליל ועמק־יזרעאל שהיו מחולקים לחמש נפות. אחת הנפות היתה חיפה. בה ישב קצין שהיה על־פי־רוב תורכי בתואר של: קאימקאם. נפת חיפה הכילה כ־60 כפרים. הקאימקאם של חיפה היה כפוף למתצרף של עכו, וזה־ לואלי של בירות, שהיה שר הפלך אשר הקיף את צפון ארץ־ישראל המערבית ואת הלבנון ובירות בירתה.

בימי המלחמה העולמית – המלחמה העולמית הביאה אסון גדול על חיפה כמו על שאר ישובי הארץ. מקורות הפרנסה של הרבה מהתושבים שעסקו במסחר עם ארצות חוץ – נפסקו ובטלו. הרבה מפעלים חשובים שהתחילו להקימם על יסוד הכספים שנשלחו מחוץ לארץ – שבתו ונעזבו; ובעקב הזה דולדלה מחיתם של תושבים רבים אשר מקרוב באו. רבים גם סבלו חרפת רעב. הלחם התיקר והאנשים אכלו לחם שעורים או דורה. הנפט אזל והתושבים בלו את שעות הערב לאור עמום של עששיות שמן. סוכר לא היה ודבש חרובים ירש את מקומו. הממשלה צמצמה את חופש התושבים שלא העיזו לפצות פה נגדה. השלטונות הצבאית אסרה לצאת מהבתים אחרי שקיעת השמש. לתושבים הגרים על חוף הים או בקומות העליונות של הבתים לא הרשו להדליק מנורות, כי פחדו ממרגלים המוסרים ידיעות בעזרת אורות. גלוי קן מרגלים בקרבתה של חיפה, הפיל אימה גדולה על התושבים. אחדים מהם, שהוטל קצת חשד בהם, גולו אל ארצות נדחות במלכות התורכים. בימי גרוש היהודים מיפו ותל־אביב באו אל חיפה הרבה מהגולים הללו. אליה העבר גם סניף מהגמנסיה “הרצליה” לצרכי בני הגולים. בעיר ובסביבה חנו גדודי צבא תורכים ובמקצת גרמנים ואוסטרים שתפשו לרשותם את בניני בתי הספר של בתי הספר של הכומרים הצרפתיים ובניני המנזרים על הכרמל. על רכס הכרמל הנשקף על פני העיר ואל מול הים חפרו רשת של חפירות הגנה, ובצל חורשות אורנים נקבעו תותחים אחדים. ביום בהיר אחד, 12 מאי של שנת 1915, הופיעה במפרצה של חיפה אנית מלחמה צרפתית “ארנסט רנאן” וזרקה במשך שעה ארוכה פצצות שהחריבו את בנין הקונסול הגרמני ובית חרושת גרמני. ספרו משום שהתורכים חללו את מצבת נפוליון בונפרט הנמצאת בגן המנזר על הכרמל. רוב התושבים המדוכאים והסובלים שאפו בחביון לבם לבואם של האנגלים ובני בריתם שהיו בעיניהם כגואלים. בשמחה חרישית קבלו את הבשורה על שבירת החזית התורכית באר־שבע־עזה ע"י צבאות בריטניה, שהיתה בראשית נובמבר 1917, והתקדמות הצבא צפונה אל יפו וירושלים. והנה קוו החיפנים שעוד מעט יבואו הכובשים הכובשים גם אל עירם. אולם לדאבונם הגדול, אחרי כבושה של ירושלים עמד הצבא הבריטי מלכת וקבע קו חזית בצפונה של ירושלים ויפו על גבול השומרון. תושבי חיפה המשיכו את סבלם הרב בתוחלת שהנה עוד מעט יתקדם הצבא הגואל ויכבש גם את צפונה של הארץ. אולם רק אחרי תוחלת ממושכה כמעט של שנה באה גם הגאולה על חיפה.

כבוש הבריטים. – ב־20 לחודש ספטמבר 1918 פרצו צבאות בריטניה את החזית בצפונה של יפו־תל־אביב בקרבת המושבה כפר סבא. צבא הפרשים התחיל לזרום צפונה במהירות גדולה. הצבא חדר דרך מעברות ההרים אל עמק יזרעאל וכבש את נצרת שבה היה המחנה הראשי של צבא התורכים והגרמנים. אחרי כבושה של נצרת התרכזו בה לגיונות הפרשים האוסטרלים והניוזלנדים (אנזק) של הדויזיה החמישית. ב־22 לספטמבר יצאו מכוניות משורינות מנצרת לרגל את הדרך לחיפה. אולם הוכרחו לחזור מפני היריות שירו בהן התורכים מחפירות ההגנה במרומי הכרמל ובין סבכי־העצים של חרושת־הגוים (חרתיה). קציני הצבא הבריטי נוכחו לדעת שצריך כוח חזק יותר בשביל כבושה של חיפה. למחרת היום, ב־23 לספטמבר, יצאו גדודים אחדים של פרשים הודים ואוסטרלים לדרך המובילה לחיפה. כאשר באו בגבולות עמק־זבולון פנה חלק מהצבא לעכו שנכבשה בקלות רבה. גדוד יותר גדול הוסיף להתקדם בדרך המובילה לחיפה. ביגור חנו והתכוננו להסתער על חיפה. פה נחלקו לשלשה ראשים, בשביל להקיף את חיפה מצדדיה השונים. הראש האחד פנה, על פני עמק־זבולון, אל חוף הים, על אותו השטח שעליו בנויה עתה קרית חיים. הפלוגה הזאת המשיכה דרכה על חוף הים, עברה את מקום שפך נחל הקישון אל הים והתקרבה אל חיפה מהמזרח. הראש האחד יצא מיגור בדרך קצרה יותר, עבר על פני זרוע הקישון בין הגנים ובצל חורשת דקלים שע"י בית החרושת “שמן”, ומפה המשיך דרכו יחד עם הראש הראשון על חוף הים אל חיפה. בשעה 2 אחרי־הצהרים התפרצו הפרשים אל תוך העיר וברחובות נמשכה תגרה במשך שעה קלה, בה נפלו חללים אחדים והעיר נכבשה בידיהם. הראש השלישי פנה מיגור דרך גיא צר ותלול (ואדי א־טבּל) ועלה על רמת הכרמל שעל פני חיפה. על רמה זו התרכזו תותחני האויב שלא פסקו מלירות על צבא הכובש. אחרי עמל רב הצליחו אנשי הצבא של הראש הזה לכבוש את עמדת האויב ולקחת בשבי 17 תותחים ו־700 חילים. בסך הכל נלקחו בשבי בכבושה של חיפה – 1350 אנשי־צבא תורכים, גרמנים ואוסטרים, בעיקר תותחנים. אניות מלחמה לא השתתפו בכבוש העיר אם כי התושבים וצבא התורכים התכוננו לבואן. רק אחרי הכבוש הופיעו בימה של חיפה אניות בריטיות אשר הורידו צרכי הספקה לגדודי הצבא. אחרי זמן מה חנה בחיפה, בכרם הזיתים לרגלי הכרמל במערב העיר, הגדוד העברי שהיה בצבא הבריטי. מיד לאחר הכבוש הבריטי המשיכו גדודי פועלים מצרים את בנין מסילת הברזל מצרים־קנטרה־לוד עד חיפה. מסלה זו חברה אותה אל יהודה ואל מצרים.

בצד בית־הקברות הגדמני נמצא עכשיו בית־קברות קטן של אנשי הצבא שנפלו בשעת כבוש חיפה וסביבתה וגם אלו שמתו בימי שהות הצבא בחיפה. בסך הכל ישנם 308 קברים. מהם כ־200 מצבות של בריטים וביניהם יהודים אחדים גם מהגדוד העברי ועל מצבותיהם חקוקים מגני דוד. על ידם הוקצע שטח אחד לאנשי צבא מוסלמים. בגדר חקוק בערבית: לא אללה אלא אללה ומוחמד רסול אללה – אין אלוה אלא אללה ומוחמד שליח אללה. סמוך להם הוקצע שטח אחר לקברות 29 אנשי צבא הודים. בגבולות בית הקברות הזה גם קברו 110 פועלים מצרים שעבדו בסלילת מסלת הברזל אל חיפה וגם של נהגי גמלים ומשרתים בצבא הבריטי. עליהם אין כל מצבה אלא בגדר קבועה אבן גדולה ועליה חקוק בערבית: בשם אללה הרחמן, הרחום. אין אלוה אלא אללה ומוחמד שליח אללה.

מושלה הבריטי הראשון של חיפה היה מר סטנטון Col. Stanton M. C.. עכשיו נקרא אחד מרחובות העיר על שמו. הרחוב הזה הותקן בימי שלטונו להקלת התנועה, בעיקר של מכוניות, לנסיעתן ממערב העיר אל מזרחה. אחד מהרחובות הראשיים של חיפה נקרא רחוב אלבני על שמו של המפקד העליון של צבאות בריטניה שכבשו את הארץ.

עם ראשית השלטון האזרחי נתחלקה הארץ לשבעה מחוזות. חיפה וסביבתה היו למחוז אחד שנקרא בשם: פניקיה (כנען). בשנת 1931 חולקה הארץ לשני מחוזות. הצפון והדרום מלבד ירושלים וסביבותיה המהוה יחידה נפרדת. חיפה היתה לבירת מחוז הצפון. מיום הכבוש הבריטי התישבו בחיפה יהודים רבים שבנו שכונות חדשות, פתחו את התעשיה והמסחר, הקימו מוסדות ומפעלים חדשים ועשו את חיפה לאחת משלש הערים החשובות ביותר בארץ. בנין הנמל בה עשה אותה גם לאחת החשובות במזרח הקרוב.