סקירה כללית    🔗

מספר התושבים:    🔗

רק לפני אי־אלו שנים היתה חיפה עירה קטנה ודלה בלי ערך כלכלי רב ועכשיו בירת מחוז הצפון, העיר השלישית לפי מספר תושביה, מרכז התעשיה הכבדה ובעלת הנמל הראשי המשמש לא רק לצרכי הארץ אלא גם לכל המזרח הקרוב. מספר תושביה גדל במהירות רבה מאד, ביחוד בעשר השנים האחרונות. לפי המפקד הממשלתי שנערך בשנת תרצ“א (1931) – היו בה: 50,483 תושבים; מהם 20,401 מוסלמים, 15,995 יהודים, 13,827 נוצרים בני כתות ועמים שונים והשאר פרסים־בהאים וקצת דרוזים. היהודים היו בשנה זו 32 אחוז מכל התושבים. בראשית שנת תרצ”ו (1936) אמדו את מספר התושבים עד 100 אלף נפש. מהם 50,000 יהודים, 30,000 מוסלמים, 20,000 נוצרים ואחרים. בעיקר גדל מספר היהודים המהוה עכשיו כמעט 50 אחוז מכל התושבים. בכבוש חיפה ע“י צבאות הבריטים בשנת תרע”ח (1918) היו בה בערך 15 אלף תושבים. היינו ב־18 השנים האחרונות גדל מספר התושבים ב־85 אלף נפש בערך. לפני מאה שנה, בשנת תקצ"ה (1835) היו בחיפה: 3000 נפש בערך, מהם כ־100 יהודים, היינו כשלושה אחוזים מכל התושבים. התושבים לדתותיהם התישבו בכוונים שונים של העיר; המוסלמים במזרח, הנוצרים במערב והיהודים בעיקר בדרום.

העיריה וחבריה:    🔗

בחיפה, כמו בערים אחרות, ישנה עיריה המנהלת ומפקחת על עניני העיר וצרכיה השונים. העיריה נבחרת ע“י התושבים. בה ישנם 12 חברים – 4 מכל עדה (עד 1934 היו 9 חברים. 4 מוסלמים, 3 נוצרים, ו־2 יהודים) ראש העיריה הוא מוסלמי, חסן בקש וקרי – המשמש בלי הפסק משנת תרפ”ז (1927). יליד חיפה ממשפחה שמוצאה תורכי. אביו שמש מושל (קאימקאם) של חיפה בימי התורכים. הודות לעבודתו הצבורית החשובה של חסן שוקרי הכתירה אותו הממשלה הבריטית בתואר: חבר האימפריה הבריטית. סגנו של ראש העיריה הוא יהודי, שבתי לוי, פקיד חשוב בהנהלת חברת פיק“א, מומחה לעיניני קרקעות ומכובד גם על הערבים. דוד הכהן חבר הנהלת מרכז העבודה (סולל בונה) של הסתד. העוב. הכללית, הוא חבר העיריה משנת תרפ”ז (1927). בבחירות האחרונות, בשנת תרצ“ד (1934), הודות להכפלת מספרם של תושבי חיפה היהודים, נכנסו לעיריה עוד שני חברים יהודים. יוסף ארדשטיין מותיקי עסקני הפועלים בחיפה, ופנחס מרגולין – יושב ראש אגודת עורכי הדין בחיפה. בעיריה ישנם מלבד ראש העיריה המוסלמי עוד שלשה מוסלמים והם: עבדול א־רחמן אלחג' ששמש ראש עיריה במשך שנים אחדות מלפני ראש העיריה הנוכחי, רשיד חג' איברהים – מנהל הבנק הערבי ומקנאי העסקנים הערבים הלאומיים, העורך דין בּדרי אלעידי – מצאצאי משפחה מוסלמית בוסנית שהגרה בשנת תרל”ח (1878) בערך, אל קיסריה. החברים הנוצרים הם: איברהים צהיון – קטולי בן למשפחה גדולה שהתעשרה בשנים האחרונות מעסקי קרקעות, מיכאל תומא, אורתודוקסי, סוחר תבואות והתעשר גם כן מעסקי קרקעות, שחדי שרך, קתולי, פועל סתת, חנא עצפור אחד מעורכי הדין החשובים בין הערבים, המתאמר להיות מנהיג של אגודת פועלים ערבית בחיפה. הישיבות של חברי העיריה מתנהלות בשפה הערבית והערבית. פקיד חשוב בעיריה ומזכירה העברי הוא אברהם חלפון יליד חיפה בן למפשחה ספרדית עתיקה (ראה עמ' 73). בשנת תרצ“ה (1935) עבדו בעיריה 113 פקידים חדשיים שמשכורתם היסודית הגיע במשך שנה אחת, ל־18 אלף לא”י בערך. העיריה נמצאת בבנין שכור במרכז העיר אולם ישנה תכנית להקים בנין מיוחד לה, במגרש הנמצא בגבול השכונה הדר־הכרמל.

הממשלה ומוסדותיה:    🔗

חיפה משמשת בירה של מחוז הצפון המכיל את השומרון, עמק־יזרעאל והגליל עד גבולה הצפוני של הארץ. במחוז הזה ישנן תשע נפות עם הערים: חיפה, עכו, צפת, טבריה, נצרת, בית־שאן, עין־גנים (ג’נין), שכם וטול־כרם. במחוז הצפון ישנם בסך־הכל 466 כפרים. לפי המפקד של שנת תרצ"א (1931) היו בכל המחוז הזה 407,462 נפשות, כמעט חצי ממספר התושבים של ארץ־ישראל המערבית.

בחיפה נמצא מושבו של הנציב של מחוז הצפון. משנת תרצ“א (1931) משמש בתפקיד זה האנגלי א. קית־רוש (E. Keith־Roach O.B.E.). שרת בצבא במצרים ובסודן ובא יחד עם הצבא הבריטי ומאז הכבוש משמש בתפקידים שונים בשלטונות הגבוהה של הארץ. הוא חבר ספר חשוב באנגלית (יחד עם לוק) על אודות ארץ־ישראל שהוצאתו הראשונה תורגמה גם לעברית. לממלא מקומו של נציב המחוז משמש מר מוריס באילי Morris Bailey. כמוכן ישנם קצינים מחוזיים ערבים ויהודים בחיפה ובנפותיה השונות. קצין המחוז היהודי בחיפה הוא מר ברוך בינה המשמש בתפקידו זה מאז כבוש הארץ ע”י הבריטים. בשנות המלחמה העולמית היה העורך העברי של העתון: חדשות מהארץ (הוא אבי העתון “הארץ” של ימינו) שיצא מטעם המחלקה הפוליטית של הצבא הבריטי שנועד לכבוש הארץ. הודות לעבודתו הצבורית הוכתר ע"י הממשלה בתואר: חבר האימפריה הבריטית (M.B.E). משרדי הממשלה נמצאים בבנין שכור במושבה הגרמנית. ישנה תכנית להקמת בנין מיוחד בגבול הדר־הכרמל.

בחיפה נמצא בית־משפט המחוזי בנשיאותו של שופט בריטי מר שרוול. בבית המשפט המחוזי ישנו שופט ערבי עבדול עזיז דאודי המשמש בשרות הממשלה מאז כבוש הבריטים ושופט יהודי מר א. שמש. בבית המשפט ישנם חמשה שופטי שלום. שנים מהם יהודים ד“ר קרונגרין, מי שהיה שנים רבות שופט בתל־אביב, ומר בכור שיטריט, יליד טבריה, ששמש במשך שנים רבות קצין במשטרה הא”י. שלושת השופטים הערבים הם: רפיק אבו עז’אלה, איסמעיל קמל וג’מיל חבּיבּי. בשנת 1935 הוגשו לבתי המשפט בחיפה בסך הכל 22,005 משפטים וחקירות, באופן ממוצע 67 משפטים ליום. לבית המשפט המחוזי הוגשו 1246 משפטים פלילים, אזרחים, עניני קרקעות וכדומה. כל בתי המשפט נמצאים בבנין חדש, בקרבת השכונה הדר־הכרמל, על מגרש הנשקף יפה על פני חיפה. בצדו יוקמו בעתיד הקרוב בנין העיריה ובנין משרדי הממשלה.

להשלטת הסדר והבטחון ישנה משטרה עירונית בחיפה, בה גם מושב הנהלת המשטרה של מחוז הצפון. במשטרה העירונית ישנם כ־250 שוטרים מהם 32 יהודים. בנין התחנה המרכזית של המשטרה הוא העתיק ביותר מכל בניני חיפה. בחיפה נמצא גדוד מהצבא הבריטי, בטליון “רויל”, החונה בצריפים שהוקמו על חוף הים, בין העיר והשכונה בת־גלים.

הנמל ובנינו.    🔗

הודות למפרצה הטבעי המצוין של חיפה בנתה הממשלה בה את הנמל – מהמפעלים החשובים ביותר בארץ. בנין הנמל הוצא לפועל ע“י המלוה אשר הושג בשנת תרפ”ו (1926) ע“י ממשלת ארץ־ישראל. ממלוה זה הוקצבו מליון ורבע לא”י לבנין הנמל. הממשלה פתחה בחיפה משרד מיוחד בהנהלת המהנדס הבריטי טומסון (G. CH. Thompson). בשנת תרפ"ט התחילו הכנות שונות ומדידות לקראת הבנין שהתחיל למעשה באוקטובר של שנה זו. בתיה של חיפה הגיעו עד חוף הים ולא היה כל שטח רחב־ידים פנוי מבנינים לצרכי הנמל החדש. לפיכך החליטו למלא שטח מהים באדמה וליצור רצועת יבשה מלאכותית לאורך חופה של חיפה לצרכי הנמל ולבניניו ומחסניו השונים. בשביל למלא רצועת זו באדמה, בנו בתוך המים אל מול אורך החוף, קיר עשוי גושי בטון גדולים, שנמשך מהמושבה הגרמנית עד תחנת הרכבת המרכזית. את שטח הים בין החוף והקיר הזה, מלאו חול מקרקע הים. הודות למלוי זה נוצרה רצועת יבשה ששטחה יגיע עד 340 דונם (34 הקטר) שעליה נמצאים בניני הנמל, מגרשים להקמת מחסנים וחנויות, מסילת־הברזל והרחובות החדשים: רחוב המלכים, רחוב הנמל ואחרים. עכשיו כמעט אי־אפשר להכיר שרצועה זו נוצרה על שטח הים ונדמה שהיא יבשה מששת ימי בראשית.

בנין משבר הגלים הגדול בנמל חיפה

אל מול הרצועה הזאת, לכל אורכה, נבנו שתי חומות משברות גלים שתפקידן לעצור את גלי הים ומשבריו מבלי לחדר אל פנים הנמל ולהדריך את מנוחת האניות. משבר־גלים אחד נמשך מהמערב אל המזרח וההוא הארוך ביותר – 2210 מטר, גובהו כ־4 מטרים. משבר־גלים שני בנוי מהדרום אל צפון באורך, של 765 מטר וגובהו כ־2 מטרים. שני קצוות של משברי־הגלים מתקרבים איש אל רעהו ומהוים רוח ביניהם, ברוחב של 183 מטרים. דרכו נכנסות האניות אל הנמל ויוצאות ממנו.

שטח הים המשתרע וסגור בין רצועת יבשת הנמל והחומות משברות־הגלים יגיע עד 1220 דונם (122 הקטר). השטח הזה הועמק ע“י מכונות מיוחדות שהיו שטות על ספינות. בחול שהוצא מתהומות הים מלאו את הרצועה הנזכרת. עומק הים הסגור הוא מ־9.40 עד 11.30 מטרים. שתי החומות משברות־הגלים בנויות גושי סלעים שנחצבו במחצבות מיוחדות שנפתחו בקרבתה של עתלית. בעזרת צוללים הניחו את היסוד לחומות הללו בקרקע הים (ראה ציור 33). בנין הנמל הוצא לפועל ע”י חברה קבלנית בריטית רנדל, פלמר וטריטון, לפי תכניתו של המהנדס פלמר. לכבודו קוראים עכשיו לשער המרכזי של הנמל – שער פלמר.

בשני לחודש אוגוסט תרצ“ג (1933) נכנסה אל הנמל האניה הראשונה “איטליה” בהנהלתו של רב החובל היהודי שטינדלר. הנוסעים ירדו ממנה אל היבשה בלי אמצעות של סירות כמו שהיה נהוג במשך דורות רבים. חנוכת הנמל נערכה ב־31 באוקטובר 1933, ע”י נציבה העליון של הארץ, סיר ווקופ. חגיגת הפתיחה נערכה על האניה “לנקסטרן פרינץ”. בזמן האחרון מסרו לאניה זו גביע לזכרון החגיגה הזאת.

בשנת תרצ“ה (1935) בנו בתוך הנמל אגף מיוחד לאניות שתעגונה לטול נפט שיוזרם אליהן מהדודים של חברת הנפט העיראקית שנבנו בקרבת הנמל. כמוכן מקציעים מקום מיוחד לעגון אניה להטענת אשלג (פוטש) מים המלח. ישנה תכנית להרחבת הנמל הזה גם להתקנת מקום מיוחד לאניות תיירים גדולות וכמוכן בנין אגף מיוחד לאניות מלחמה. בסוף תרצ”ה (1935) כשהיתה מתיחות בין־לאומית בים התיכון עגנו בנמל חיפה אניות מלחמה בריטיות. בשטח הנמל בנו בשנת תרצ"ה (1935) מעון מיוחד למלחים בריטים.

מסחר ותעשיה.    🔗

הודות לבנין הנמל החדש יש לחיפה ערך מסחרי רב. בשנת 1935 עגנו בנמלה של חיפה 2489 אניות (ב־1934 2012 אניות) תנועת האניות בנמל חיפה מתחילה לעלות על זו שבנמל בירות והולכת ומתקרבת להיקף התנועה שבנמל אלכסנדריה, במצרים. אניות של ארצות רבות באות אל חיפה ומביאות סחורות שונות. דרכה מוציאים גם סחורות מתוצרת הארץ אל ארצות שונות. במחצית הראשונה של שנת 1935 פורקו בנמל חיפה כמעט 388 אלף טונות של סחורות שונות. באותו הזמן טענו דרך הנמל הזה כמעט 100 אלף טונות (במחצית הראשונה של 1934 פורקו כ־242 אלף וטענו כ־71 אלף טונות), תנועת האניות בנמל חיפה גדלה במחצית השנה של 1935 לעומת המחצית הראשונה של 1934 בשעור של 42 אחוזים. תנועת הסחורות גדלה עוד יותר, בשעור של 54 אחוז, תנועת האימפורט גדלה הרבה יותר מתנועת האכספורט. הראשונה בשעור של 60 אחוז והשניה בשעור של 40 אחוז. הגדול המהיר הזה גם בא בעקב תקונו של נמל יפו ואי האפשרות לפרק בו. בשנת 1935 הגיע האימפורט דרך נמל חיפה בסכום של 8,736,000 לא“י והאכספורט – 1,707,421 לא”י. (ב־1934 – האימפורט 6,216,055 לא“י. האכספורט – 1,208,271 לא”י). בעיקר תופש מקום חשוב האכספורט של תפוחי־זהב. בעונת 1935.36 נשלחו דרך נמל חיפה בערך 2,500,000 תיבות תפוחי־זהב. מספר האנשים הנכנסים והיוצאים דרך נמל חיפה היה בשנת 1934 – 68,000 נפש בערך.

בחיפה נמצאת ההנהלה הראשית של מחלקת המסחר והמכס של ממשלת הארץ. בה מושבו של מנהלה הראשי. משנת 1924 משמש מר סטיד – (K.W. Stead C.B.E). בחיפה גם נמצא המשרד הממשלתי לרשום אותות המסחר והפטנטים. הממשלה הבריטית פתחה בחיפה משרד ראשי לעניני מסחרה במזרח הקרוב.

בחיפה ובסביבותיה התפתחה התעשיה הכבדה של הארץ. כמעט כולה הוקמה על ידי יהודים בעשרת השנים האחרונות. הערבים הקימו בחיפה תעשיה של סיגריות. החברה הבריטית הידועה תעשיות חימיות ממלכתיות Imperial Chemical Industries)) פתחה בחיפה את משרדה I. C. I. – הראשי למזרח. בחיפה גם קימות סוכניות של תוצרת תעשיות מארצות שונות.

הבנקים:    🔗

בחיפה ישנה רשת של בנקים שונים, רובם בידי היהודים (ראה עמ' 122). הערבים פתחו בנק ערבי משלהם. כמובן ישנם בנקים של עמים שונים: ברקליס בנק, עותומן בנק, בנק גרמני, בנקו־די־רומא, הולנד אוניון בנק, הבנק הפולני פ. ק. או. ואחרים.

קונסולים:    🔗

את ערכה האינטרנציונלי של חיפה אפשר להכיר גם במספר הרב של הקונסולים הגרים בה, מהרבה ארצות העולם, כמו: אטליה, איראן (פרס), בלגיה, הולנדיה, יוגוסלביה, יון, ספרד, פינלנדיה, צ’כוסלובקיה, צרפת, קובה, רומניה, ותורכיה.

חברת הנפט העירקאית:    🔗

מהמפעלים הכבירים ביותר שהוקמו בשנים האחרונות במזרח, הוא המפעל של צנור הנפט חיפה–קירקוק של חברת הנפט העיראקית. חיפה שמשה מרכז חשוב למפעל הזה ובה נמצא משרדו הראשי. בקרבתה של קירקוק אשר במחוזה של מוצול בארץ עיראק (ארם־נהרים), נובעים הרבה מעינות נפט שהזכיון עליהם נמצא בידי חברת הנפט העיראקית. אחרי משא ומתן רב הוחלט להניח צנורות מקירקוק אל חיפה ואל העיר טריפולי בסוריה ולעשותן נמלים לטעינת הנפט הזה. מקירקוק נמשך צנור עד מקום הנקרא בשם חדיתא השוכן על נהר פרת. פה מסתעף הצנור לשני כוונים. האחד דרך סוריה אל טריפולי, וצנור אחד דרך המדבר, עבר הירדן, עמק יזרעאל אל חיפה (מקירקוק עד חיפה כ־1500 ק"מ בערך). משקל הצנורות שהונחו הגיע עד 120,000 טון. בקרבתה של חיפה בעמק זבולון על חוף הים, הוקמו בתי הקבול, דודים גדולים, לכנוס הנפט. המפעל משתרע על שטח של 2250 דונם שהפרשו ע"י ממשלת הארץ. באוקטובר של 1934 הוזרם לראשונה הנפט אל חיפה. בתוך הנמל הגדול הוקצע נמל מיוחד להטענת הנפט הזה. סמוך לנמל הנפט הוקמו גם כן דודים גדולים. צנור הנפט נותן לחיפה פרסום רב ועושה אותה גם לנקודה אסטרטגית חשובה בימי מלחמה.

בעמק זבולון, בקרבתה של חיפה, יש גם שטחים לחברות נפט אחרות שהקימו עליהם דודים לכנוס הנפט. כמו חברת “של” וסמוך לה: חברת וקום. חברת “של” בנתה גשר ארוך העובר על פני הכביש נצרת ומסילת־הברזל, לשם הקלת החבור בין מחסני הנפט שלה ורחובות העיר.

דרכי החבור:    🔗

חיפה מחוברת אל יתר חלקי הארץ, אל ארצותיה השכנות ואל נמלי העולם בחבורי יבשה, ים ואויר ע"י רכבות, מכוניות, אניות ואוירונים.

חיפה משמשת מרכז חשוב ביותר של מסילות הברזל בארץ, בה גם נמצאת ההנהלה הראשית של הרכבות ומושבו של מנהלה הראשי. משנת 1930 משמש מר וב (C.R. Webb. O.B.E). בקרבת התחנה המרכזית בעמק זבולון בנויים בתי המלאכה הגדולים של הרכבות. ישנה תכנית להעביר את תחנת הרכבת המרכזית אל השטח המיובש של הנמל ולקרבה יותר אל שרות האניות. בחיפה נפגשות שתי המסלות החשובות בארץ. המסילה החג’אזית והמסילה היורדת אל מצרים. המסילה החג’אזית מקשרת את חיפה דרך עמק יזרעאל, עמק הירדן, הבשן והחורן אל דמשק. מסילה זו, שארכה יגיע מחיפה אל דמשק עד 284 ק“מ, היא הראשונה שנבנתה אל חיפה והיתה גורם חשוב להתפתחותה המסחרי. (ראה עמ' 88) המסילה היא צרה ונבנתה ע”י התורכים בכספי מנדבים מוסלמים. סניף ממסילה זו היא המסילה המקשרת את חיפה אל עכו (23 ק"מ) העוברת לארכו של כל עמק זבולון. גם מסילה זו נבנתה בימי התורכים, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה העולמית. לפני המלחמה היתה הרכבת החג’אזית יורדת דרך עבר הירדן אל ארץ ערב. אולם מאז המלחמה נפסקה והרכבת מגיע עד העירה מעון השוכנת בקצה הדרומי של עבר הירדן המזרחי. באוקטובר 1935 היתה בחיפה ועידה מבאי כוח של אנגליה, צרפת וסעודיה בדבר תקון המסילה הזאת וחדוש מהלך הרכבת עליה עד ערי חג’אז. אולם האסיפה התפזרה מבלי לבוא לאיזה פעולה שהיא.

מחיפה ישנה מסילה היורדת לאורך מישור הים אל התחנה המרכזית לוד ופה נפגשת במסילה יפו־ת“א – ירושלים. מלוד יורדת המסילה לאורך ארץ יהודה, מדבר סיני ובאה אל קנטרה שעל תעלת סואץ. בקנטרה נפגשת במסילת־הברזל המצרית הנמשכת עד קאהיר־ בירת מצרים. אורך המסילה מחיפה עד קנטרה 414 ק”מ. מחיפה ועד קאהיר – 620 ק“מ. מסילה זו, מקנטרה עד לוד נסללה בימי כיבוש יהודה ע”י הבריטים בשנת 1917. ומלוד עד חיפה בימי כבוש השומרון והגליל בשנת 1918, על ידי מספר גדול של פועלים מצרים שעבדו בשרות הצבא הכובש. (ראה עמ' 94) בהתחלה שמשה רכבת זו רק לצרכי הכבוש והצבא. ואחרי שביתת הנשק עברה לשרות האזרחים. המסילה הזאת, שהיא רחבה יותר מהמסילה החג’אזית, הקלה הרבה על קשרי חיפה עם ארץ יהודה ועריה השונות. ישנה תכנית לסלול מסילה מיוחדת מחיפה דרך ארץ הירדן המזרחי אל בגדאד בירת עיראק (ארם־נהרים) באורך של 1050 ק"מ בערך. כמובן ישנה תכנית לסלילת מסילה מחיפה דרך־עכו, צור צידון אל בירות – בירת ממשלת הלבנון.

לפני עשרות שנים אחדות היו דרכים בלתי סלולות נמשכות מחיפה אל שאר חלקי הארץ. הנסיעה היתה בקרונים, עגלות או ברכיבה על סוסים, פרדים או חמורים. בימות הגשמים, מסבת הבצות והרפש, היתה כמעט נפסקת התנועה בהם. בשנים האחרונות סללו מחיפה כבישים מצוינים רובם מכוסי זפת– ועליהם מתרוצצות מכוניות קטנות וגדולות בכל ימות השנה.

מחיפה נמשך כביש החוצה את עמק יזרעאל דרך העיר עפולה ועובר דרך השומרון ובעיר שכם אל ירושלים. מחיפה לירושלים 138 ק“מ. בזמן האחרון גמרו לסלול כביש חדש מחיפה אל עין־גנים (ג’נין) באורך של 50 ק”מ. בעין־גנים מתחבר הכביש החדש עם הכביש של ירושלים. הודות לכביש החדש הזה מתקצרת הדרך מחיפה אל ירושלים. מחיפה אל תל־אביב־יפו אין, לפי שעה, כביש ישר, אלא דרך, ברובה בלתי סלולה העוברת בזכרון־יעקב, טול־כרם כמעט בכוון מסילת הברזל חיפה־לוד. אולם מסבת רוע הדרך הזאת משתמשים בכביש אל ירושלים וממנו פונים דרך טול כרם אל תל־אביב ויפו. מחיפה ישנה דרך מזרחה העוברת לאורך כל עמק־יזרעאל וישוביו השונים. כביש אחר פונה אל הרי הגליל דרך נצרת אל טבריה. מחיפה לטבריה 66 ק"מ. מטבריה נמשך הכביש אל דמשק (חיפה דמשק בכביש 195 ק"מ). כביש יפה מקשר את חיפה אל עכו דרך עמק זבולון. מעכו נמשך הכביש הזה על הרי הגליל העליון אל צפת. (חיפה־צפת ־ 57 ק"מ). כמובן נמשך הכביש מחיפה עכו אל צור וצידון ובירות. (חיפה בירות – 160 ק"מ).

בחיפה ישנם שרותים מסודרים של מכוניות צבוריות לא רק בפנים העיר ואל שכונותיה השונות אלא אל כל חלקי הארץ ואל ערי סוריה, דמשק ובירות, וגם אל ארץ עיראק ובירתה בגדאד. שרות המכוניות מחיפה אל תל־אביב וירושלים נתון בידי קואופרטיב “אגד”. בשרותו תחנה מרכזית מודרנית באזור הנמל. "השרות אל הגליל נתון בידי קואפרטיב “הצפון”. ישנו שרות מיוחד אל ישובי עמק־יזרעאל וכמוכן יש שרות מיוחד של ערבים אל נצרת, עכו, שפרעם וכפרים שונים בסביבה.

חיפה קשורה אל כל נמלי העולם הודות לשרות האניות השונות העוגנות בנמלה. ישנם שרותים תמידיים ומסודרים אל נמלי אירופה ואמריקה. חיפה גם משמשת תחנת לשרות אוירונים. סמוך לה, בעמק זבולון, ישנו שדה אוירונים אזרחי. אליה באים באופן קבוע אוירונים של שרות התעופה המצרית. תחנת התעופה היא לפי שעה פרימיטיבית אולם הוקצע לה שטח גדול ויש תכנית לשכללה ולעשותה לתחנה חשובה גם בחיבורי אויר בין המערב והמזרח.

 

היהודים ומפעליהם    🔗

הישוב היהודי בחיפה התפתח והתרבה בעיקר בשנים האחרונות. בדורות הקודמים חיו בה משפחות של יהודים שבעיקר בחרו במקום הזה הודות למקומות הקדושים הסמוכים לה, הר הכרמל, מערת אליהו וקברו המדומה של אלישע הנביא. ראשית הישוב של ימינו התחיל בערך משנת תק“צ (1830). חלוצי הישוב הזה היו יהודים ספרדים, בעיקר מאלג’יר ומרוקו, שעסקו במסחר זעיר, חנונות ומלאכה. אחריהם באו אי־אלה משפחות של אשכנזים. ראשית עבודתם היתה הקמת אכסניות לעולים היהודים. בשנת קתצ”ה (1835) היו בה כמאה יהודים, כשלושה אחוז מכל התושבים. בשנת תרע“ג (1913) – 3000 יהודים, כ־15% מכל התושבים. בשנת תרע”ג (1913) – 6230 יהודים. לפי המפקד הרשמי האחרון, בשנת תרצ“א (1931) היו בה 15995 יהודים – 32% מכל התושבים. בשנת תרצ”ו (1936) אמדו בה 50000 יהודים בערך; והם כ־50% של כל התושבים. במועצת העיריה ישנם ארבעה יהודים נבחרים (ראה עמ' 100).

יהודי חיפה הנם קבוץ גלויות כמו ביתר ערי הארץ ומאורגנים רובם וכולם בקהלה עברית אחידה המהוה אחד מהתאים של “כנסת ישראל” – הארגון הכללי של יהודי ארץ־ישראל, בהתאם לחוק הממשלה. קהלת חיפה אמנם היתה קימת עוד לפני החוק הזה – אולם רק באשורו הוצאו לפועל בחירות כלליות לועד, על יסוד חוקת הבחירות של כנסת ישראל. הבחירות הוצאו לפועל בשנת תרצ"ב (1922). הקהלה מתנהלת על ידי ועד הקהלה המורכב מ־21 חבר ואשר בחר מצדו ועד הפועל בן שמונה חברים. בראש הקהלה ישנה נשיאות בת 3 חברים; יושב ראש: מ. ג. לוין, סוחר, אחד מותיקי הישוב העברי בחיפה; סגן יושב ראש וממלא מקומו ד. בר־רב־האי, עורך־דין. סגן יושב ראש שני הוא מר קריביצקי.

הקהלה מיצגת את הישוב העברי כלפי מוסדות הממשלה, עומדת בקשר מתמיד עם הועד הלאומי ומחזיקה שורה של שרותים דתיים וחילוניים לספוק צרכי הישוב העברי, כגון: לשכת הרבנות, שרות השחיטה, הנהלת מוסדות חנוך ובריאות, רשת מסונפת של מוסדות לעזרה סוציאלית, משפט השלום העברי וכו' – היקף הפעולה של הקהלה הולך וגדל בהתאמה לגדול הישוב העברי. תקציב הקהלה אשר היה בשנת תרצ“ב – 6000 לא”י הגיע בשנת תרצ“ו ל־30,000 לא”י. הכנסות הקהלה באות בעיקר ממס הקהלה, הכנסות השחיטה והתשלומים עבור השרותים השונים. הרוב המכריע של יהודי חיפה שייך לעדה האשכנזית לפי המובן המקובל של המלה הזאת. בזמן האחרון בולט בתוכם האלמנט הגרמני. ישנה עדה של יהודים ספרדים. לפני עשרות שנים אחדות היו הם מהווים את הרוב בקרב יהודי חיפה. בשנים האחרונות התישבו בחיפה גם יהודים כורדים ומעדות מזרח אחרות. אופייני הוא העדר גמור של יהודי תימן בחיפה.

בחיפה ישנם סניפי המוסדות הלאומיים של ההנהלה הציונית, קרן קיימת לישראל וקרן־היסוד. כמוכן לשכת העליה מטעם הסוכנות היהודית. בחיפה נמצאת הנהלה הראשית של חברת הפיק"א בארץ.

שכונות היהודים    🔗

עוד בראשית התישבות היהודים בחיפה משנת תק“צ (1830) הצטמצמו הם ברחוב מיוחד, הידוע בימינו בשמו הערבי: חארת־אל־יהוד – רחוב היהודים. הבתים פה דלים וצפופים ובנויים בלי תכנית בין סמטאות צרות ומעוקלות. בימינו משמש מקום מושבם של יהודים ספרדים רובם מדלת העם. כאשר גדל הישוב היהודי נרכש בשנת תר”ן (1890) שטח אדמה במזרח העיר הנקרא: ארד־אל־יהוד – אדמת היהודים. לפעמים יקראו לה בשם העברי: בני יהודה. פה התחילו לבנות שכונה חדשה טובה מהקודמת, (ראה עמ' 83). יהודים בעלי אמצעים הניחו את היסוד, בשנת תרס“ט (1909) לשכונה “הרצליה” – שהיא הראשונה מהשכונות המודרניות. רק אחרי המלחמה העולמית, עם תגבורת העליה בעשרת השנים האחרונות, הקימו היהודים שכונות חדשות שהתפתחו במהירות רבה ביחוד בשלוש השנים האחרונות. בשנת תרצ”ה (1935) ניתנו ע“י העיריה ליהודים 1262 רשיונות לבנין – 7060 חדרים, 204 חנויות (בתרצ"ד – 945 רשיונות). לתושבים הבלתי יהודים נתנו 350 רשיונות (בתרצ"ד – 490 רשיונות). בשנים הקודמות היו בונים את הבתים מאבנים חצובות במחצבות ההרים או אבני חול שנחצבו בסמוך לחוף הים. אולם בשנים האחרונות התחילו להקים בנינים עפי”ר מבטון. בחיפה הוקמו בזמן האחרון הרבה בנינים מודרניים לפי המלה האחרונה של האדריכליות האירופית.

החשובה והגדולה ביותר מכל השכונות היא הדר־הכרמל, המונה עכשיו עד 25 אלף נפשות, 50 אחוז מתושבי חיפה היהודים. בתרצ“ד (1934) היו בה 15 אלף תושבים יהודים. הרי בשנה אחת גדל מספר תושביה בעשרת אלפים נפש. לשכונה ישנו ועד המנהל את עניניה (ראש הועד מ. איליניקוב, סגנו אוריאל פרידלנד). ראשית קנית האדמה של שכונה זו, שטח של טרשים וסלעים עזובים, התחילה עוד מלפני המלחמה העולמית, בשנת תרע”ב (1912), ע“י חברת הכשרת הישוב. וראשית בנינה התחילה אחרי המלחמה, בערך משנת תר”פ (1920). השכונה נקראה הדר־הכרמל. על יסוד דברי ישעיהו הנביא: “הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו”. בעשר השנים האחרונות הוקמו סביב הדר הכרמל שכונות קטנות, כמו מצפה מעל התכניון ונקראה כך כי צופה היא על פני סביבתה. יחיאליה, לזכר העסקן הציוני יחיאל צ’לינוב, ונמצאת על אדמת הקרן הקימת לישראל, בתי נחלה, בתי גאולה וכו'. כל השכונות הקטנות הללו מצטרפות אל הדר־הכרמל.

במשך השנים הראשונות להוסדה היתה הדר־הכרמל שכונה שלוה ושקטה, טורי בתים קטנים עם גנות לפניהם. אולם בשנים האחרונות נהרסו הבתים הקטנים ובמקומם הוקמו בתים גדולים בעלי קומות אחדות עם חנויות. רחובות שהיו שקטים הפכו בשנים האחרונות לרחובות מסחר סואנים. בשנת תרצ“ה נבנו בהדר הכרמל 139 בתים (מספר החדרים – 2574 – וחנויות – 111), בסוף תרצ”ה היו בהדר הכרמל 842 בתים עם 10,029 חדרים ו־400 חנויות. הספקת המים מסודרת היטב. בשנת תרצ"ה שאבו לצרכי השכונה למעלה מ־500,000 מטר מעוקב מים. רשת של ביוב מקיפה את כל השכונה (אורך צנורות הביוב מגיע עד 10,000 מטר).

מראה כללי על פני הדר הכרמל

הדר־הכרמל משמשת מרכז החיים העברים בחיפה. בה נמצאים המוסדות הצבוריים החשובים – בית־הספר הריאלי, התכניון, בית־חולים: “הדסה”, בית פבזנר, מועצת־הפועלים, קלוב־הפועלים “ביתנו”, האמפתיאטרון, התיאטרון “אורה”, בית המכבי, בית־החלוצות וכו'. בשכונה זו ישנה גינה צבורית יפה עם שדרות – עצים וערוגות פרחים, הנקראת בשם: גן־בנימין, על שמו של הנדיב בנימין אדמונד רוטשילד. בגינה נצב פסל זכרון של מר שמואל פבזנר, עסקן צבורי חשוב ממיסדי הדר־הכרמל וזמן רב בראש ועדה.

השכונה הדר־הכרמל בנויה לרגלי הכרמל ומשקיפה יפה על פני מפרצה של חיפה, עמק זבולון והרי הגליל. בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת השכונה על מעלה הכרמל וכמעט שהגיעה אל רמתו. החלק העליון הזה נקרא בשם: רמת־הדר. חלק אחר של הדר־הכרמל מתפשט דרומה על מורדות הבקעה הנקראת בערבית: ואדי נבע אלקזק שפרוש: ערוץ מעין הקוזק. השכונה החדשה הזאת נקראת: לב הדר־הכרמל. סמוך לה: שכונת המעין על שם המעין הנמצא בשטחה. הרחובות בהדר הכרמל נקראים בשמות של אישים מפורסמים בקורות ישראל, בתולדות הציוניות או בשמות של מקומות ידועים בארץ.

במזרחית דרומית להדר־הכרמל עובר ערוץ (ואדי) עמוק הבא מבין הרי הכרמל ויורד אל ים התיכון. הערוץ הזה נקרא בערבית בשם: ואדי רושמיה. אולי בשם הזה חבויות המלים הארמיות: ראש־מיא היינו: ראש המים או המעין הראשי, דומה למלה הערבית: ראס אלעין. בצדי הערוץ הזה יש מחצבות רבות לחציבת אבנים לבניני חיפה ולצרכי מסילת הברזל. לפני שנים אחדות בנתה הממשלה גשר גדול על הערוץ הזה. עליו עובר כביש מהדר־הכרמל המחבר אותה ישר אל הכביש הראשי המוביל אל נצרת, אל טבריה ואל ירושלים. מקודם היתה הדר־הכרמל מחוברת אל הכביש הזה דרך העיר העתיקה.

אחד הרחובות בנוה־שאנן (רחוב הגליל)

מעבר לואדי רושמיה בדרומית־מזרחית להדר־הכרמל בנויה השכונה נוה־שאנן, הפרושה על פני רמת־הכרמל – המתרוממת עד 210 מטר בערך, מעל פני הים. כביש מיוחד מהעיר עולה אליה במרחק של חמשה ק"מ. הכביש סולל על חשבון תושבי השכונה שהיו חלוצים ראשונים לתחית הסביבה הזאת שהיתה כולה טרשים וסלעים עזובים.

נוה שאנן נוסדה בשנת 1922. למרות הקושיים הרבים בראשיתה הראו בוניה מרץ ונאמנות רבה למקומם זה. תושביה הם פועלים, בעלי מלאכה ופקידים העובדים בעיר. מספר הנפשות יגיע עד 1200. בתי השכונה נשקפים על פני מראה נוף נהדר, אוירה צח, נעים ומבריא. המקום מתאים לקיטנות ובתי הבראה. בשכונה ישנו ועד המנהל את עניניה ומספק את צרכיהם הצבוריים של התושבים. חברי השכונה שמספרם יגיע עד 260 מאוחדים באגודה הדדית שהשקיעה סכום של 30000 לא“י במפעלים הצבוריים. דרומה לנוה שאנן משתרעת אדמה עברית שנרכשה ע”י חברת “משק” על אותו חלק הכרמל הנקרא: הכרמל האדום על שם אדמתו האדומה. ישנה תכנית להקמת בנינים במקום הזה וכבר התחילו בסלילת כבישים וסדור הספקת המים. בין הדר־הכרמל ונוה שאנן, על מורדות ההר, ישנה שכונה עברית קטנה בשם תל־עמל הנמצאת בשכיות השכונה הערבית: חליסה. בזמן האחרון מדברים על בנין גשר שיחבר את רמת נוה־שאנן אל הדר־הכרמל.

בצפון מערב חיפה, על חוף הים, במרחק שלשה ק“מ בערך ממרכז העיר, ישנה השכונה בת־גלים שנוסדה בשנת תרפ”ג (1923) והיא היחידה מכל שכונות היהודים בחיפה הבנויה על חוף הים. השם בת גלים הולם יפה את השכונה הזאת הנשקפת על פני גלי־הים. אמנם השם הזה נזכר בתנ"ך אולם שייך לאיזה מקום בהרים בסביבות ירושלים. בבת גלים נמצא בית העולים של הסוכנות היהודית ואצטדיון מיוחד לאספורט הים המכיל כשלושת אלפים מקומות ישיבה. בקרבתו הקימו קזינו יפה. סמוך לבת־גלים על חוף הים, חונה גדוד בריטי, בקרבת בת־גלים, על מורד הכרמל, נמצאת מערת אליהו הנביא (עמ' 155). וקצת יותר מערב התל שעליו השתרעה העיר שקמונה בימי קדם (עמ' 12). בבת גלים קראו לאחד מרחובותיה על שם שקמונה זו. בזמן האחרון בונים על שטח אדמה, בין העיר, בת־גלים ורגלי הכרמל, שכונה חדשה הנקראת בשם: קרית־אליהו, על שמו של אליהו הנביא שמערתו קרובה למקום הזה.

מראה כללי על פני בת־גלים

על רמת הכרמל נמצאת השכונה אחוזת הרברט סמואל (בקצור: אחוזה) שנוסדה ע"י יהודי רומניה. בתי השכונה הזאת בנויים על רמת הכרמל כ־350 מטר מעל פני ים התיכון, וזו השכונה הגבוהה ביותר בסביבות חיפה. ממנה נשקפת תמונה נהדרת על פני הסביבה. בקרבתה הוקם בית־הבראה של ההסתדרות הפועלים הכללית. באחוזת הרברט סמואל קים מעון עולים של התאחדות עולי גרמניה. הנהלתו נמצאת בידי הסוכנות היהודית, ועד הקהלה בחיפה והתאחדות עולי גרמניה.

בשנת תרצ“ו סוללים כביש חדש באורך של שלשה ק”מ שיקשר את אחוזת הרברט סמואל ישר אל הדר־הכרמל וחיפה. רוב שטחי הכרמל בין הדר הכרמל ואחוזה נרכשו על־ידי יהודים. בצד הכביש ישנו שטח הנקרא ורדיה המיועד להקמת שכונה חדשה ביזמתו של המהנדס מ. קריתי שהוא גם היוזם של סלילת הכביש הזה שערכו רב ביצירת חבור ישר בין העיר והכרמל העברי.

חלק גדול מהר הכרמל נרכש ע“י חברות שונות של יהודים. מעריכים את שטח הקרקעות על הכרמל השייכים ליהודים עד 10 אלפים דונם. בעיקר פעלה הרבה חברת הכשרת הישוב ומנהלה יהושע חנקין, ברכישתו של הכרמל. כל השטח בין אחוזת הרברט סמואל ורמת הכרמל, הנקרא בשם הכרמל המרכזי, חולק למגרשים ועל אחדים מהם הוקמו בנינים. גם מורדות הכרמל המערבי היורדים אל פני ים התיכון נרכשו ע”י חברות יהודיות שונות. ממרכז הכרמל מערבה הוקמה בשנים האחרונות שכונה עברית קטנה. יותר מערבה נרכש שטח אחד שחולק למגרשים ועל אחדים מהם הוקמו בנינים. פה סללו רשת של כבישים חדשים. אחד מהם נמשך מערבה ויורד אל מישור חוף הים ומתחבר עם הכביש עתלית־חיפה, בקרבת מסילת־הברזל. שטח אחר, יותר דרומה, הנקרא בשם: כרמליה, שחולק למגרשים, בו סללו כבישים ובעתיד הקרוב יתחילו בהקמת שכונה עליו. גם יותר דרומה מאחוזה נרכשו שטחים אחרים ע"י חברות עבריות שונות. התפתחות הבניה על הר הכרמל מתקדמת במהירות רבה. בשנת 1935 בנו על הכרמל קרוב ל־300 בתים של יהודים. (ב־1933 – 20 בית).

בקרב הימים עתיד הכרמל להיות אזור של ישוב עברי צפוף. התישבות היהודים על הכרמל מזכירה את דברי ירמיהו הנביא: “ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה”… ובדבריו על שיבת ישראל אל ארצו הוא אומר "והשבתי את ישראל אל נוהו ורעה הכרמל…

על הכרמל בנו בתי מלון, קיטנות ובתי הבראה הנחשבים לטובים והנעימים ביותר בארץ. הסופר אחד־העם (אשר גנזבורג) שהיה מבלה על הר הכרמל, כותב: “ואם ישאלנו אדם… מה יעשה בשביל שיטעם טעם ארץ־ישראל בכל טהרו ובכל מתקו – אשיב לו: עלה על ראש הכרמל”.

בין השכונות השונות ומרכז העיר ישנו שרות תמידי ומסודר של מכוניות צבוריות. השרות אל הדר־הכרמל ואגפיה, נתון בידי אגודה קואופרטיבית “חבר”. כמוכן יש שרות מיוחד אל נוה־שאנן, אל בת־גלים ואל הר־הכרמל. כמעט כל קוי השרות של המכוניות הצבוריות בעיר נתונים בידי היהודים מלבד אחדים, אל שכונות הערביות, בידי הערבים.

אל חיפה גם שייכות השכונות החדשות שהוקמו בשנים האחרונות בעמק זבולון על אדמת הקרן־הקימת לישראל, כמו: קרית־חיים, קרית־ביאליק וקרית מוצקין. רוב תושביהן מתפרנסים בחיפה אולם השכונות אינן, לפי שעה, בגבולותיה של עירית חיפה. קרית־חיים נוסדה בשנת תרצ“ב (1932) על חולות שוממים ועזובים בסביבה של קדחת ומלריה. הודות לעבודות היבוש שנעשו פה ע”י הקרן־הקימת הובראה כל הסביבה הזאת. השכונה נקראה על שמו של חיים ארלוזורוב, מנהיג הפועלים, שנרצח בכ“ב סיון, תרצ”ג. פה הוקמו בהתחלה בבת־אחת 300 בתים קטנים שבהם התישבו משפחות של פועלים. בראשית תרצ“ו הכילה השכונה הזאת כ־900 בית ובה כ־1000 משפחות. לפי המפקד ביוני 1935 היו בה: 1547 נפש. מספר האוכלוסיה המשוערת במרץ 1936 – 3270 נפש. הרחובות בקרית חיים אינם נקראים בשמות אלא מסומנים באותיות האלפא ביתא. בקריה הוקם בנין לבית ספר ולגן־ילדים, מחסן מרכזי, צרכניה, מרפאת קופת־חולים וכו'. מתכוננים לבנות בית־עם שיכיל עד 1000 מקומות ישיבה שישמש גם לקולנוע. ישנה תכנית להרחיב את הקריה הזאת מערבה על שטח החולות בין השכונה וחוף הים. מועצת קרית חיים מוציאה לאור מדי שנה בשנה; ידיעות הקריה דו”ח מפעולותיה. בקרבתה של קרית חיים, במרחק של ק“מ, הונח בז' באב בתרצ”ד (1934) היסוד לשכונה קרית־ביאליק על שמו של המשורר הלאומי ח. נ. ביאליק שמת בשעת בנין בתי השכונה הזאת. בה נבנו 150 בתים לשכון בעיקר יהודים יוצאי גרמניה. בשנה זו נבנו בה עוד 100 בתים. פה נבנו בנינים לבית־הילדים “אהבה” (עמ' 133) בקרבתה בונים שכונה אחרת הנקראת קרית־מוצקין על שמו של הציוני הותיק ליאו מוצקין שנפטר בשנת תרצ"ג (1933) היא שנת הוסד הקריה הזאת. בה הוקמו 150 בתים ובמשך השנה יבנו עוד 270 בתים בערך. כמוכן הוקצע בסביבה זו שטח מאדמת קרן־הקימת לשכונה מיוחדת לחברים של הסתדרות הפועל המזרחי. שכונה זו תקרא בשם: קרית שמואל, על שמו של שמואל חיים לנדוי ממנהיגי הסתדרות הפועל המזרחי ומיוצרי הרעיון של התנועה “תורה ועבודה”. מת בשנת 1928.

שטח אחר הוקצע להקמת שכונה ליוצאי סלוניקי. בקרבת הקריות חונים שני קבוצים של השומר הצעיר: “עין המפרץ” ו“משמר זבולון”. יצירת השכונות הללו על אדמת הלאום נתנו את האפשרות להמוני העם, לרכש להם נחלה ובית ולא לסבול ממצוקת יוקר הדירות ופגעי הסרסרות כמו במקומות אחרים בארץ. השכונות בעמק זבולון קשורות לחיפה בשרות אחר מיוחד של מכוניות צבוריות. מקרית חיים לחיפה – 10 ק“מ ומקרית ביאליק – 11 ק”מ. גם על מסילת הברזל חיפה־עכו הבנויה לאורך כל עמק זבולון ועוברת בקרבת השכונות הללו, יש תחנה מיוחדת בקרית־חיים, הנמצאת 8 ק“מ מהתחנה המרכזית בחיפה. מזרחה מאזור הקריות הללו מקימים על אדמה שנרכשה ע”י האגודה ההדדית לבנין בתים שכונה חדשה בשם: קרית בנימין על שמו של הנדיב הידוע – אבי הישוב בנימין (אדמונד) רוטשילד. סמוך לה הוקצע שטח אחר להקמת שכונה בשם: קרית הרמב"ם על־ידי “חברת הרחבת הישוב”. בשנים הבאות יהיה כל עמק זבולון לאזור עברי צפוף.

המסחר:    🔗

עוד מראשית בואם של היהודים אל חיפה, מלפני מאה שנה, התחילו לעסוק בעיקר במסחר וחנונות ובהם מצאו את מקור פרנסתם. היהודים הספרדים פתחו להם חנויות בשוק המרכזי כדוגמת חנויות הערבים. יחד עם התפתחותה של העיר וגדול ערכה המסחרי, תפשו היהודים תפקיד חשוב במסחרה. בעיקר נמצא בידם המסחר עם ארצות חו“ל. אחרי המלחמה הקימו להם היהודים מרכז מסחרי מיוחד. כל השטח שנמצא עליו מרכז מסחרי זה היה ברשות של מנזר נזירות. היהודים רכשו את המקום בשנת תרפ”ב (1922) חלקוהו למגרשים והקימו עליו משנת תרפ“ו (1926) בניני חנויות ומשרדים. בשנת תרצ”ה (1935) הקימו מרכז המסחרי החדש ובו בנינים מודרניים וחנויות משוכללות. היהודים רכשו הרבה מגרשים בשטח המיובש של הנמל והתחיל פה בהקמת מחסנים ובתי מסחר שונים.

היהודים תופשים מקום חשוב בתור סוכני חברות שונות של אניות מסע ומשא. בשנת 1935 נוסדה חברת ספנות עברית בעלת אניה “תל־אביב” (10,000 טון) המכילה מקומות ל־450 נוסעים. לה הדגל הארץ־ישראלי. האניה שטה בקביעות בין נמל חיפה ונמל טריאסט באיטליה. רוב חבר העובדים הם יהודים. החברה מתכוננת להעמיד אניה אחרת בשם: חיפה, בשרות קו זה. האניה החדשה תהיה בת 15,000 טון ותוכל להכיל עד 600 נוסעים. ישנה חברה עברית לספנות בשם: “עתיד”. ברשותה שלש אניות: עתיד, (700 טון) עם דגל א“י, עליזה (1200 טון) ועמל (1600) העוסקות בהובלת משאות וסחורות בין א”י ונמלי אירופה. ישנה גם חברה הלויד הימי הארץ־ישראלי וברשותה הספינות: הר ציון הר הכרמל, כל אחת שוקלת 5400 טון, המובילות בין חיפה ויפו נוסעים ומשא אל קונסטנצה, ברומניה עם הדגל הארץ־ישראלי. בכל האניות הנזכרות ישנם לפי מפקד שנעשה בינואר 1936 בסך־הכל 251 עובדים מהם 146 יהודים. במשך דורות רבים עבדו בנמלה של חיפה רק מלחים וסבלים ערבים. בשנים האחרונות חדרו גם פועלים עברים לעבודה זו בפריקת הסחורות מהאניות. קיימת חברה הא“י לספנות ולהספקה בע”מ וכמוכן חברות אחרות. בחיפה נוסדה אגודת עובדי הים שהצטרפה אל הסתדרות העובדים הכללית. בסך־הכל עובדים בנמל (לפי מפקד 1 ינואר 1936) 2848 עובדים שונים: פקידים, מלחים, מכונאים, סבלים, צוללים, סטבדורים (מפרקי מטען האניות), מחסנאים, עגלונים, נהגים וכו' ומהם: 878 יהודים. רבים מהם יוצאי סלוניקי שגם בעיר זו עסקו בעבודת הים. עובדי הנמל מהוים את הגרעין של ספנות עברית שעתידה לתפוש מקום חשוב בחופה של הארץ. לפני זמן קצר התחילה ספינה עברית בשם: בכורה, לדוג בחופי חיפה.

בחיפה קימת ועדה מיוחדת לעניני הספנות הארץ־ישראלית.

בנקים.    🔗

בחיפה קיימים בנקים ואגודות אשראי רבים. הבנק הראשון והחשוב הוא אפ“ק (אנגלו פלשתינה בנק) שנוסדה עוד מלפני המלחמה, בשנת תרס”ט (1909). בשנת תרפ“ח (1928) הקים לו בנין מיוחד במרכז המסחרי שאדריכלו היה אלקס ברולד. על חזית הבנין מבחוץ חקוקות צורות המטבעות של היהודים בימי קדם. מנהל האפ”ק הוא ז. נתנזון. לאפ“ק סניף בהדר הכרמל. מנהלו העסקן ד”ר מ. סולוביצ’יק. בשנים האחרונות נפתחו הרבה בנקים או סניפים של בנקים מערים אחרות כמו: בנק אשראי, קופת־עם, האחוזה, הדר־הכרמל, מזרחי, למען א“י, לפקדונות ולהשקעות, מרכנתיל א”י, נכסי דלא ניידי, בנק אשראי של חברת דרום אפריקה־א"י (בנין), הלואה וחסכון, קופת מלוה וחסכון לבעלי מלאכה, קופת מלוה וחסכון של העובדים, אגודת גומלין, קרדיט עממי וכדומה.

מפעלי התעשיה.    🔗

התישבות היהודים בחיפה הכניסה בה תעשיה רחבה הנחשבת עכשיו למרכז התעשיה הכבדה של הארץ. בצדק אמר הברון אדמונד רוטשילד בבקורו האחרון בארץ: “מה שירושלים בשביל הדת היהודית ותל־אביב בשביל התרבות העברית והרוח הלאומי, עתידה חיפה להיות ותהיה בשביל הכלכלה העברית. בחיפה תרוכז התעשיה החשובה ביותר שלנו, ועתיד כלכלי מזהיר נשקף לעיר זו”. כאשר עמד הלורד בלפור בתכניון בחיפה בשנת תרפ“ה (1925), השקיף על פני חיפה ומפרצה ואמר לפני קהל רב: ההתקדמות שאנו רואים בעינינו, הרי היא באמת כל כך מזורזת, עד שאני יכול לקוות לראות נמל חיפה מלא סחר והקהלה (העברית) כאחת הקהלות הגדולות במערב… משקיף אנכי כעת על המקום, שעתיד להיות אחד השוקים החשובים ביותר שלכם”.

עוד בראשית יצירת הישוב היהודי בחיפה הקימו בקרבתה, על חוף הים, בית־חרושת “עתיד” להכנת סבון ושמן מזיתי הסביבה, שהם תוצרת עתיקה של הארץ. מסבות שונות נסגרה החרושת הזאת. אחרי המלחמה באה חברת “שמן” הרשומה באנגליה, והקימו בשנת תרפ“ב (1922) במקום “עתיד” בית חרושת “שמן” בהון של 250 אלף לא”י. “שמן” הוא אחד מבתי החרושת החשובים ביותר במזרח הקרוב. בו מכינים מיני סבון לכביסה, שמני מאכל מזיתים ושומשומין, משחה לשנים, סבון לגלוח, מיני תמרוקים שונים, צבעי שמן, שמן פשתן לצביעה וכמוכן כוספה־הפסולת הנשארת מזרעי השומשומין המשמשת מזון לפרות החלב. במשך השנים האחרונות הורחב בית־החרושת הזה במדה רבה ע“י הקמת בנינים נוספים ורכישת מכונות חדשות, בו עובדים 300 פועלים בתנאים טובים. בשנת תרצ”ה (1935) הוציאה “שמן” תוצרת על סך של 340 אלף לא"י הנמכרת לא רק בשוקי הארץ, אלא נשלחת אל 68 ארצות שונות.

תעשיה חשובה היא: הטחנות הגדולות, שנוסדו בעזרת חברת פיק“א של הברון רוטשילד בהון של 5 מיליון פרנק. הטחנות הללו הן המשוכללות ביותר מכל טחנות הארץ. נוסדו בשנת תרפ”ב (1922). מפרנסות כ־50 משפחות של עובדים ופקידים. כוח היצור הוא מ־40 עד 75 טון קמח ליום. בצדן נוסד בשנת תרצ"ה (1935) בית חרושת למצות, העובר כ־4־5 חדשים בשנה ומעסיק כ־50 פועלים. המצות נשלחות גם לשוקי חוצה לארץ.

מפעל בעל ערך חשוב לחיפה וסביבתה שהביא נוחיות לתושביה וכוח רב לפתוח תעשית הוא מפעל החשמל. בשנת תרפ“ה (1925) הוקם בחיפה תחנה החשמל במזרח העיר בצד הכביש אל נצרת. התחנה היתה בראשיתה בת 1000 כוחות סוס שהיה מופק ממכונה במקום. אולם יחד עם בנין תחנת החשמל בנהרים, על הירדן והירמוך, הוכנס בה זרם מהתחנה המרכזית הזאת. שנוי זה הביא להוזלת החשמל שגרמה להפצתו הרבה בחיי התושבים ושמושו לפתוח התעשיה. בשנת תרצ”ה (1935) הוקם על חוף הים ע“י בית חרושת “שמן”, תחנת חשמל חדשה, מצוידת עם המכונות המשוכללות ביותר. בתחנה הוקמו שני מערבלים (טורבינות) קיטור בעלי 18 אלף קילווט. החברה מתכוננת להקים מכונה שלישית בעלת 12 אלף קילווט נוספים. בסוף 1935 היו לחברת החשמל – 17,285 צרכנים בחיפה עם שמוש שנתי של 17,525,000 קו”ט (בסוף 1934 היו 11,155 צרכנים עם שמוש של 9,800,000 קו"ט). בחיפה נמצא משרדה הראשי של חברת החשמל לא"י (המזכיר הכללי: יקותיאל בהרב).

בשנים האחרונות פתחו היהודים את התעשיה בחיפה במהירות רבה. קרן הקיימת לישראל הקציעה שטח מאדמתה בעמק זבולון להקמת אזור התעשיה. בשטח זה המשתרע על 230 דונם בשני צדי הכביש חיפה־עכו, נתנה ליהודים את האפשרות לחכר מגרשים להקמת בתי חרושת שונים. קרן־הקיימת חתמה על 51 חוזים לשם הקמת מפעלי תעשיה שונים. עובדה זו הקלה הרבה מאד על פתוח התעשיה, מה שהכביד במקומות אחרים מסבת יוקר האדמה מפגעי הסרסרות. 25 מפעלי תעשיה כבר נבנו ומעסיקים יחד כ־500 פועלים ויש מהם השולחים כבר את תוצרתם לשוקי הארץ. הפצת רעיון תוצרת הארץ בקרב התושבים היה לגורם חשוב בפתוח התעשיה הצעירה הזאת. באזור התעשיה של קרן־הקימת הוקמו בתי־חרושת שונים: הלל־ מרכז לרפואות. נקרא על שמו של הלל הזקן בעל האמרה הארמית הידועה: דעלך סני לחברך לא תעביד – מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה. סמוך לו ביח"ר מרמוריה – ללטוש שיש, “מפרץ” לקרח, קרנה – למי גזוז ולימונדה, להט – למפעלי ברזל, דרור – נגריה קואופרטיבית, תמציץ – לתעשית שמנים תמציתיים, שמני תמרוקים, וכמו כן בית־חרושת לחוטי חשמל וכדומה. בקרבת אזור קרן־הקיימת על שטח שנרכש מחברת גב ים הקימו שני בתי חרושת גדולים האחד ליציקה וחרושת מתכת (קרמינר) שבו עובדים כ־200 פועלים. פה יוצקים אמבטיות, צנורות וחפצי יציקה אחרים. סמוך לו בית חרושת לתעשית לוחות זכוכית לחלונות ולמראות בשם: פניקיה (כנען) שהתחיל להוציא עכשיו את תוצרתו.

בכפר־אתא (עטא) הסמוכה, הוקם בי“ח טקסטיל גדול. ובקרבתו בית־חרושת “צבע” – תעשיה מזרחית לצבעים. מפעל כלכלי חשוב בעמק זבולון ויחידי בארץ, הוא גדול דגים מלאכותי. קרן הקיימת נתנה את הזכות ליהודי אחד לנצל את מעינות נהר נעמן השייכים לה ולבנות בצדם ברכות לגדול הדגים הנמכרים בשוקי הארץ. על פרשת הכבישים אל נצרת ועל עכו, הוקצע שטח בגבול עמק זבולון ע”י החברה לפתוח מזרח חיפה, להקמת שכונת “עמליה” בעיקר לתעשיה קלה ובתי מלאכה. על מגרשים אחדים כבר הוקמו בתי חרושת אחדים: לקרח, למצות וכדומה וכמו כן נבנו סדנאות אחדות של בעלי מלאכה. בקרבתה, על מורדות הכרמל, משתרעת אדמת נחלת־יעקב וסמוך לה: בעמק: נוה־גנים, ושטח של יהודי ליטא הנועד גם לדירות, בתי תעשיה קלה, בתי מלאכה, מחסנים וכדומה.

אל התעשיה של חיפה אפשר לצרף את בית החרושת “נשר” הנמצא במזרחה של חיפה, במרחק של 7 ק“מ, בגבול עמק זבולון, על הכביש אל נצרת. תנועת הבנין בארץ והדרישה הרבה למלט הכרוכה בה, הולידה את הרעיון לבנין בית־חרושת זה. החברה “נשר” נוסדה בשנת תרפ”ג (1923) באנגליה והונה מגיע עד 300,000 לי“מ. החברה רכשה בקרבת הכפר יגור שטח אדמה בן 3000 דונם, המכיל גם חלק ממורדות הכרמל שבהם נמצאים החמרים הגלמיים להכנת המלט. את הגבס הדרוש מביאים מסביבות המושבה מנחמיה אשר בבקעת הירדן. החברה העבירה אל מחסני בית־החרושת סעיף ממסילת־הברזל חיפה־צמח העוברת באדמתה. בסוף שנת תרפ”ה (1925) התחילו להוציא מלט משובח לשוקי הארץ וגם לארצות הסמוכות. בשנים האחרונות הורחב בית־החרושת ואגף חדש נוסף לו. בשנת תרצ"ה (1935) הוציא כמות של 155,000 טון מלט. בו עובדים כ־500 פועלים יהודים ו־70 פועלים ערבים. בין חיפה ויגור־נשר ישנו בית חרושת לעבודות קרמיקה.

אל התעשיה של חיפה אפשר גם לחשב את בתי החרושת שנוסדו בעכו השכנה. פה הוקם בית חרושת גפרורים “נור” שנוסד בתרפ"ה (1925) ומעסיק כ־100 פועלים, רובם ערבים. בזמן האחרון נפתח סמוך לעכו בית חרושת “תובל” להכנת מנעולים, צירים, בריחים וכו' ומעסיק כ־120 פועלים. נקרא על שמו של תובל קין שהיה לפי דברי התורה: “לטש כל חרש נחושת וברזל”. בעכו הוקם בית חרושת חדש: סבוניה – לתעשית סבון.

לחוג התעשיה בחיפה נחשב גם בית החרושת “מלח” הנמצא על־יד המושבה עתלית במרחק של 21 ק“מ מחיפה, בצד מסלת־הברזל היורדת ליהודה. חברת “מלח” נוסדה בשנת תרפ”ב (1922) בהון של 40 אלף לי“מ בעיקר ע”י חברת פיק“א. ברשותה 4500 דונם. החברה יבשה את הבצות וע”י זה הבריאה את הסביבה לטובת כל התושבים. פה נבנו שתי ברכות גדולות. כל אחת בשטח של 180 אלף מטר מעוקב. וגם 58 ברכות מ־30־15 אלף מטר מעוקב כל אחת. בעזרת משאבה גדולה שואבים את מי הים אל הברכות. המים בברכות מתאדים מחום השמש והמלח הנמצא בהם נשקע על קרקע הברכות. המלח נאסף מקרקע הברכות ומובל לטחנה מיוחדת שבה נטחן ומוכן לשוק. בעונת העבודה בקיץ, עובדים למעלה ממאה פועלים. התוצרת הראשונה הוצאה בשנת תרפ“ד (1924). התוצרת השנתית הגיעה ל־10 אלפים טון, הנמכרת כולה בשוקי הארץ. לפני יסוד בית חרושת בעתלית תפסה הבאת המלח לארץ מקום חשוב באימפורט. אולם עכשיו פסקה כמעט לגמרי. חוף הים בין חיפה ועתלית היה גם בדורות הקודמים מקום לאסוף מלח ממי הים. הערבים היו נוהגים להתקין סמוך לחוף ברכות קטנות חצובות על פני הסלע. בהן היו נקוים מי הים שהיו מתאדים ומשאירים את המלח שהיה נאסף ע”י הערבים בגנבה מפני השלטונות התורכים שבידה היה המונופול על המלח בארץ. בקרבתה של עתלית היה בימי קדם מקום הנקרא בתלמוד בשם: מגדל מלחא (ירושלמי, דמאי, ב, א.) וכנראה נקרא על שם המלח שהיה נאסף פה.

בזמן האחרון הקימו בעתלית בית חרושת לניר, הון המפעל מגיע ל־20 אלף לא“י. לפי התכנית ייצור בי”ח זה בהתחלה ניר לאריזה ולמעטפות ואחר כך גם ממין משובח. כמות התוצרת תגיע בהתחלה ל־3000 טון בשנה ותעסיק בקביעות כ־80 פועל; חומר גלמי נמצא בארץ ובארצותיה השכנות, סוריה ומצרים.

בחיפה קימת הלשכה העברית למסחר ותעשיה. (הנשיא ז. נתנזון). תפקידה לפקח ולהגן על עניני המסחר והתעשיה של חיפה ומחוזה בכלל, ועל מסחרם של חברי הלשכה בפרט, כמוכן לאסוף ידיעות להתפתחות המסחר והתעשיה, לאמץ יוזמות חדשות לפתוח המסחר, התעשיה והכלכלה, לבוא בקשר עם לשכות מסחר בחוץ־לארץ וכדומה. ברשותה לשכת מודיעין קבועה הנותנת חנם אינפורמציה לכל הפונה אליה. המזכיר הוא מר יוסף ליפשיץ עסקן ותיק בחיפה שהיה במשך שנים רבות המארגן את עניני הקהילה העברית. הלשכה מוציאה לאור ביולטין בעברית ובאנגלית. כמו כן ישנה בחיפה התאחדות מיוחדת של בעלי התעשיה היהודים.

מלאכה וחנונות.    🔗

בחיפה ישנם הרבה בעלי מלאכה למיניהם: נגרים, נפחים, מסגרים, סנדלרים, חיטים ואחרים. הרבה מבעלי המלאכה מאוחדים יחד בהסתדרות משלהם הדואגת לעזרה הדדית בין החברים, ארגון סקציות מקצועיות, הפצת הרעיון של תוצרת הארץ ועבודה עברית. כמו כן יש לה מוסד כספי: קופת מלוה וחסכון לבעלי מלאכה בע"מ. בחיפה ישנן הרבה חנויות מכולת ממינים שונים, מסעדות ובתי קפה; חיפה משמשת מקום חשוב למכירת תוצרת המשקים בעמק ובגליל.

הודות לנמל בחיפה באים רבים אליה בדרכם להפליג באניות אל ארצות שונות. בחיפה עולים הרבה מהבאים מחו"ל. תנועה זו גרמה לפתוח בתי מלון רבים. לפי האומדנה יש בה כמאה בתי מלון מדרגות שונות. בשנים האחרונות נפתחו גם בתי מלון אחדים ממדרגה ראשונה. גם על הר הכרמל קיימים הרבה בתי מלון, קיטנות ובתי־הבראה שונים.

מפעלי החנוך.    🔗

מוסד חנוכי חשוב בארץ הוא בית הספר הריאלי הנמצא בהדר־הכרמל בחצר אחת עם התכניון על אדמת הקרן־הקיימת לישראל. בניני ביה“ס הריאלי והתכניון נבנו ע”י האדריכל אלכס ברולד, שחי שנים אחדות בחיפה ובה מת. על שמו קראו רחוב בהדר הכרמל.

בית־הספר הריאלי נוסד עוד מלפני המלחמה העולמית מתוך מלחמת השפות העברית והגרמנית בארץ בשנת תרע“ד (1914) (ראה עמוד 90). אחרי שיצאו התלמידים העברים מבית ספר של “עזרה” אספו המורים את תלמידיהם במספר 60 בערך, ולמדו אותם בתחילה, בבית הכנסת “הדרת קודש” שהיה אז בבנין שכור בתוך העיר. פה הונח הגרעין של בית הספר הריאלי שהלך והתפתח ומונה עכשיו למעלה מ־900 תלמידים. בשנת תרע”ד (1914) בא ד“ר ארתור בירם מגרמניה בתור מנהל בית־הספר והתחיל לשכלל את המוסד. והנה פרצה המלחמה; המנהל עזב את תפקידו ונכנס לשרות הצבא הגרמני ועל בית הספר עברו קשיים וצרות רבות. המוסד נדד בבנינים שכורים בלתי מתאימים. אחרי המלחמה חזר ד”ר בירם לתפקידו והתחיל ביתר מרץ להרחיב את המוסד הזה. בשנת 1920 נכנס המוסד לבנינו בהדר הכרמל והתחיל לגדול במהירות רבה יחד עם גדול הישוב היהודי בחיפה וגם הודות לפרסומו בתור בית אולפנא ממדרגה טובה. עתה נחשב בית ספר הריאלי לאחד מבתי ספר הטובים ביותר בארץ. בו לומדים, לפי המפקד בראשית תרצ“ו (1936) 830 תלמידים (466–56% – בנים, 364–44% – בנות). ובסניף, על הר הכרמל (נוסד בתרצ"ו) ישנן 4 מכינות ובהן 73 תלמידים. הרי יחד 903 תלמידים וחבר של 52 מורים ומורות. רוב התלמידים הם בני חיפה, וישנם ממקומות אחרים בארץ ומחוץ לארץ. בשביל תלמידים מחוץ לחיפה או מחו”ל קימת על יד בית הספר: פנימיה, בבנין מיוחד ע“ש המנהיג הציוני דוד וולפסון. כמו כן ישנה פנימיה מיוחדת לבנות. בשתי הפנימיות נמצאים בקרוב ל־70 חניכים. בית הספר מקנה לתלמידיו חנוך עברי לאומי עם השכלה כללית. סיסמתו היא דברי הנביא מיכה: “והצנע לכת”. תקופת הלמוד נמשכת 12 שנה, ארבע שנים במכינות ושמונה שנים של השכלה תיכונית. החל מהכתה החמישית מתפלגים הלמודים לשלש מגמות: ריאליסטית, ספרותית ומשרדית־מסחרית. בית הספר הספיק להוציא החל משנת תרע”ח 16 מחזורים, כ־250 בוגרים, רובם נשארים בארץ ונכנסים בענפי עבודה שונים בעיר ובכפר.

בית הספר הריאלי רכש לו על הר הכרמל, בקרבת אחוזת הרברט סמואל מגרש רחב ידים (70 דונם), על רמה נשקפת על פני סביבה נהדרה. על המגרש הזה יקימו בקרוב פנימיה לתלמידים שתכיל עד 250 חניכים, עם משק ובנינים למטרות חברותיות. בשנת תרצ"ז יפתח גם סניף של בית־הספר באחוזת הרברט סמואל. כמוכן חושבים להקים על ידי בית הספר הריאלי מכון לפקידות להכנת פקידים בממשלה, במוסדות צבוריים ובמשרדים פרטים.

ביה“ס הריאלי נמנה על רשת מוסדות החנוך של כנסת ישראל. לביה”ס הריאלי ישנו קורטוריון אשר קבל על עצמו, בהסכמת מחלקת החנוך, את הבעלות על המוסד הזה ואת האחריות לתקציבו. כמוכן יש מועצת מנהלים שבידה הפיקוח הכללי על המוסד הזה. גדולו של בית הספר מצריך את הרחבתו והקמת בנינים חדשים לו. בשביל יצירת הון חוזר נוסדה חברת בית־הספר הריאלי בע"מ בצורת חברת מניות. המניות נפוצות בין ידידי המוסד ותומכיו והורי התלמידים.

התכניון העברי.    🔗

התכניון הוא מכון לאינג’נרים, בית הספר התכני הגבוה העברי הראשון בארץ. הקמת בנינו שהוא מהבנינים המפוארים ביותר בחיפה ובארץ, התחילה עוד בשנת 1912 אולם מסבת המלחמה לא נגמרה (עמ' 90). אחרי המלחמה עברו בניני התכניון לקנין ההסתדרות הציונית והודות להקצבתה של קרן היסוד הושלם הבנין ובשנת תרפ“ה (1925) נפתח התכניון. מנהלו הנוכחי האינג'. ש. קפלנסקי. בתכניון כעת כ־20 פרופיסורים ומרצים ביניהם אחדים מיוצאי גרמניה. רוב האסיסטנטים הם מגומרי התכניון. מספר הסטודנטים בתרצ”ו היה 350, מבני הארץ ומארצות חוץ. מספר הגומרים עד תרצ"ו הוא 150 בערך, ומהם 79 עמדו בבחינות הדיפלום וקבלו את התואר מהנדס (אינג’ינר) או אדריכל (ארכיטקט).

במוסד 3 מחלקות: למהנדסים בנאים, לאדריכלים ולתכנולוגים. למכון מעבדות ומבדקות שונות כגון: מעבדה לחימיה, לפיסיקה, לחקר קרקע היסוד, למטלוגרפיה, מבדקה לחמרי־בנין, מעבדה חשמלאית, ומעבדה הידרולית בבנין שהוקם בזמן האחרון. הממשלה נתנה בשנת 1935 תרומה של – 10,000 לא"י לטובת התכניון.

הנהלת התכניון עורכת שעורי ערב להשתלמות לפועלים במקצועות עבודה שונים. לפרקים נפתחים קורסים מיוחדים. בשנתים האחרונות נתקימו בחורף קורסים למכונאים חקלאיים ממשקי העובדים בארץ. המוסד סדר גם הדרכה תכנית במשקים ע"י מדריך נודד. עם התחלת העליה הגרמנית סודרו בתכניון, החל משנת 1934 שעורי־מקצוע לעולים מגרמניה, שמטרתם לאפשר למבוגרים את המעבר למלאכה ועבודה פרודוקטיבית. בקורסים הקצרים האלה קבלו את הכשרתם כ־60 פועל־בנין, טופסנים וברזלנים, 30 נגרי־בנין, 30 רתכים.

על יד התכניון קים משנת תרפ“ט (1929) בית ספר למלאכה להכשרת מסגרים וחרטים. ב־3 כתותיו לומדים כעת כ־70 תלמידים. בשנת תרצ”ד נפתח בית־הספר המקצועי התיכוני. ב־3 כתותיו הקימות לומדים כעת 80 תלמידים. בשנה הבאה תפתח הכתה הרביעית. בזמן האחרון נבנה בנין מיוחד לאכסון שני בתי הספר הנזכרים.

בחמשה עשר בשבט של שנת תרצ"ה (1935), במלאות עשר שנים לתכניון, נערכה חגיגה שבה סקר המנהל ש. קפלנסקי בנאומו את התפתחותו של התכניון וערכו בחיי ארץ־ישראל, וכה היו דבריו:

“בט”ו בשבט נמלאו עשר שנים לפתיחת התכניון. לא תקופה ארוכה היא לגבי מכון לאינג’ינרים. צעיר המוסד ולא גדול הרכוש שהספקנו לצבור בחומר וברוח באמצעי למוד ומחקר ובשרות מדע התכני. אך גם לא דבר קטן הוא לפתח בית־הספר התכני הגבוה העברי הראשון בא"י… מלבד התפקידים החלוציים הוטל עליו גם להיות אבן הפנה לעמדה ישובית וכלכלית עברית בעיר הזאת המשתרעת מהר הכרמל עד עמק זבולון, היונקת משפע ימים ומברכת תהומות, המהוה צומת דרכים בים, ביבשה ובאויר ומרכז לתעשיה יהודית ובין־לאומית ההולכת וגדלה לעינינו.

“על ראש שמחתנו נעלה ברחשי תודה את שמות אלה שקדמונו והניחו את היסודות למפעל הזה. תולדות התכניון יהיו תמיד קשורים בשמותיהם של ויסוצקי, שיף וסימון שתרמו את ההון ליצירת התכניון; פאול נתן שהכריע בקביעת חיפה למקום מושבו של המוסד, ובבחירת המקום היפה הזה להקמת בניניו, ברואלד שהשקיע מלבד אמנותו גם את נשמתו ואהבתו בתכניות הבנינים האלה; אחד־העם וצ’לנוב אשר לחמו לתכניון כנכס לאומי עברי; פבזנר ולורד מלצ’ט (אלפרד מונד) שכיוונו את צעדיו הראשונים. כולם אינם אתנו, אולם זכרם יהיה תמיד בבית הזה. ויבדלו מהם לחיים ידידינו ומנהיגינו אשר רבים מהם זכינו לברך כאן פנים אל פנים: ד”ר שמריהו לוין, (מת בקיץ תרצ"ה) מנחם אוסישקין וד"ר חיים ויצמן, אשר טרחו ועמלו לפני המלחמה ואחריה ביצירת המוסד והחזקתו, אינג' ג. וילבושביץ שנהל את עבודת הבניה במקום הזה, ארטור בלוק ומכס הקר – מנהלי התכניון הראשונים ויתר האנשים שהפרישו מהונם ומאונם למוסד זה. הם נטו הקו וסללו הדרך. יסדו את המסד והקימו הטפחות. כולם פעלו לפי צו התנועה הציונית, שכל עבודתה התרבותית והחנוכית בארץ קשורה קשר היסטורי עם התכניון ועם מלחמתה בעד צביונו העברי והלאומי. ההנהלה הציונית וקרן היסוד הם בעיקר שדאגו לגמר בניני התכניון ולהחזקתם במשך השנים 1921־1931. וחובה נעימה היא לי לאמור בהזדמנות זו להנהלה הציונית ולקרנותיה הלאומיות, כי התכניון מתגאה בזה שקיומו במשך תקופה ניכרה זו הבטח לא בחסדי נדיבים בודדים, כי אם בעיקר על ידי התנועה הציונית כולה, בכספי העם, כי אדמתו היא אדמת קרן הקיימת לישראל, ורכושו קנין קרן־היסוד. רצונו של התכניון הוא לעמוד גם בעתיד לרשות העם ולהיות מוסד לאומי ששם הסוכנות היהודית לארץ ישראל וכנסת ישראל בארצנו נקרא עליו.

“אם ישאלו אותנו, מה רכשנו במשך עשר שנים אלה, לא נתקשה בתשובה. כבושנו הגדול ביותר הוא עצם קיומו של מכון לאינג’נרים בשפת הוראה עברית. הוכחנו כי אפשר להורות בעברית את המדעים התכניים של זמננו, יצרנו טרמינולוגיה מקצועית עברית, התאמנו את שיטות בתי הספר התכניים הגבוהים בחו”ל לצרכי ארץ ישראל. הוצאנו ששה מחזורים של מהנדסים ואדריכלים העסוקים במקצועות בהצלחה, ולפעמים בהצטינות… אין אנו שוקטים על שמרינו ושמחים בחלקנו. עינינו לגדול ולהרחבה בלמודים בעבודת מחקר, בהתאמה לצרכי הכלכלה הארץ־ישראלית והמדע התכני העברי. יש לנו הרשות לקוות כי עשר השנים הבאות תהיינה שנות בצרון וקדמה"…

בחיפה קיימת רשת של גני־ילדים ובתי־ספר, רובם בפקוח מחלקת החנוך של כנסת ישראל. בחסות הסתדרות העובדים הכללית ישנו בית־חנוך לילדי העובדים. בחסות הסתדרות המזרחי בית ספר לבנים: “נצח־ישראל” ובית־ספר לבנות: “מזרחי”. עוד בשנת תרמ“א (1881) נוסד בחיפה בית הספר “אליאנס” על ידי חברת כל־ישראל חברים (כי"ח). בשנת תרצ”ו הוקם בהדר־הכרמל בנין גדול לבית ספר זה. בקרית ביאליק נוסד בית־ספר “אהבה” שבו מתחנכים בעיקר ילדים יוצאי גרמניה. קרן הקימת לישראל הפרישה לרשותו מגרש (20 דונם) ועליו הוקמו בנינים לצרכי המוסד הזה. בשנים האחרונות נפתחו בית־ספר תיכוניים: גמנסיה ביאליק, חוגים ואחרים.

בחיפה גם קיימים תלמודי תורה אחדים: יסוד תורה, תורת אמת, יסוד הדת ואחרים. בשנת תרפ"ה (1925) נוסדה הישיבה: תפארת ישראל, גבאיה רכשו מגרש על רמת הכרמל ומתכוננים לבנות עליו בנין לצרכי הישיבה הזאת.

מפעלי תרבות –    🔗

בצבור היהודי בחיפה קימים מפעלי תרבות שונים. לפני שנים אחדות נוסדה אגודה להשתלמות במדע ע“י ד”ר צ’רנבסקי, מרצה בתכניון העברי. לאגודה ישנו בנין מיוחד – בית פבזנר – על שמו של שמואל פבזנר ממיסדי הדר־הכרמל. ברשות האגודה ספריה בת שבעת אלפים כרכים מעזבון המנוח בנימין עברי. האגודה עורכת הרצאות וקורסים במקצועות של המדע העברי והכללי ומפיצה השכלה עממית בצבור הרחב. בשנת תרצ"ה (1935) נוסדה על ידה אוניברסיטה עממית העורכת קורסים של הרצאות במקצועות שונים.

על־יד מועצת פועלי חיפה ישנה ועדת התרבות העורכת שעורי ערב והרצאות שונות ומדי פעם בפעם טיולים להכרת הארץ. ברשותה יש קלוב ואולם קריאה “ביתנו” וספריה עממית על שמו של ב. ברוכוב, המנהיג המפורסם של תנועת פועלי־ציון בגולה. בקלוב הפועלים “ביתנו” ונערכות מדי פעם בפעם שיחות והרצאות מעניני דיומא ועל נושאים ספרותיים. כמוכן קונצרטים ושירה בצבור. בשנת תרצ"ו ארגנה ועדת התרבות חוגים למדעי החברה, הכלכלה והמדינות.

בחיפה קים סניף של החברה העברית לחקירת א"י ועתיקותיה שמרכזה בירושלים. החברה עורכת לפרקים הרצאות בעניני א“י. יושב ראש הסניף הוא ד”ר אליהו אוירבך מהרופאים הראשונים בחיפה וחוקר שפרסם מחקרים אחדים במדע התנ"ך וההיסטוריה הקדומה של ישראל. מוסד חשוב הוא “אוהל־שם” העורך מסיבות עונג־שבת, הרצאות ושעורים בחכמת ישראל.

מפעלי התרבות בחיפה הם מעטים ופעולותיהם לפי שעה מצומצמות, אולם יש רצון להגבירם. בעיר זהו התרכזו יהודים מטפוסים שונים בני גלויות רחוקות ודוברי שפות לועזיות, ורק פעולה תרבותית עברית מאומצת יכולה למזג את הקהל המגוון הזה לגוש אחד בעל צביון תרבותי־עברי.

לצבור היהודי בחיפה אין עתון מקומי משלהם. אמנם בשנים הקודמות היו נסיונות שונים ליצור בה עתון מקומי והופיעו לזמן קצר שבועונים שונים. בשנת תרפ“ו (1926) הופיע “ביוליטון חיפאי” – לידיעות ולמודעות. אחרי זמן־מה יצא לאור “הצפון” – עתון מדיני, כלכלי וספרותי. בשנת תרפ”ז (1927) “הגליל” (17 גליונות) ולבסוף בשנת תרצ"ג (1933) “השער”. אולם עתונות מקומית זו לא האריכה זמן רב. חיפה ניזונת מעתונות המופיעה, לזרמיה השונים, בתל־אביב ובירושלים. לעתונים היומיים יש סוכניות מיוחדות. עתון הפועלים “דבר” נפוץ בחיפה בארבעת אלפים אקסמפלרים ועתון “הארץ” בשלושת אלפים גליונות ליום. בעתון “הארץ” יוצא אחת לשבוע דף מיוחד “בשערי חיפה”. כמוכן בא מדור כזה גם בעתון “דבר” בשם: חיפה – בעיר המפרץ.

בתי כנסת –    🔗

עוד בראשית בואם של היהודים הספרדים בחיפה הקימו להם ברובע היהודים בית־כנסת, בערך בשנת תרצ"ה (1835), וקראו לו על שמו של אליהו הנביא. יחד עם גדול הישוב ובואם של יהודים יוצאי ארצות שונות הקימו סמוך לו עוד שני בתי כנסת אחרים, הנמצאים עכשיו ברחוב היהודים, בעיר העתיקה. בתי כנסת אלה שמשו לא רק מקום תפילה אלא מעון לחייו הרוחניים של היהודי, פה בלה את שעותיו הפנויות והקשיב לדברי תורה ושיחת חכמים. היהודים האשכנזים הראשונים נבלעו בתוך הקהילה הספרדית והתפללו בבתי כנסיותיהם, אולם יחד עם רבוי מספרם של האשכנזים הקימו להם בית כנסת משלהם, שקראו לו בשם: נחלת־יעקב. (ראה עמ' 84).

בשנים האחרונות הוקמו בתי כנסת בכל שכונות היהודים. בית כנסת אחד “הדרת קודש” נמצא ברחוב־המדרגות העולה מהעיר אל הדר־הכרמל. בשכונה הדר הכרמל ישנו בית כנסת שהוא רק קומה ראשונה של בית כנסת גדול שעתיד להבנות. בהדר הכרמל חנכו בראשית תרצ“ו בית כנסת שנקרא בשם, “כרמיה” והוקם ע”י יוצאי העיר וינוגרד שפרוש שמה כרם ולפיכך השם: כרמיה. בו ישנם 240 מקומות למתפללים ועזרת נשים ל־140 מתפללות. בית הכנסת בהרצליה נקרא בשם: אהל־יעקב.

מפעלי הבראה –    🔗

מלפני מאה שנה, בראשית צעדי הישוב העברי בחיפה, בקשו היהודים מאת הנדיב משה מונטיפיורי לפתח להם בית חולים. (ראה עמ' 71) אולם בקשתם לא נתמלאה. מלפני המלחמה התחילו רופאים אחדים להתישב בחיפה. מיד אחרי המלחמה נפתח בחיפה בית־חולים של “הדסה” הנמצא עכשיו בבית שכור בשכונה מצפה. בו כ־50 מטות. לבית־חולים זה הוקצע מגרש בהדר הכרמל וישנה תכנית להקים לו בנין גדול. בשנת 1933 הוקם בחיפה המוסד מגן־דוד־אדום (מ. ד. א.) להגשת עזרה מהירה. ברשותה תחנת עזרה ומכונית מיוחדת. בתחנה נמצאות בתמידות אחות ומשמרת תורנית. מספר החברים כ־170 מתנדבים ומקבלים הכשרה להלכה ולמעשה בהגשת עזרה ראשונה. תקציב “המגן דוד” בא מתרומות של מוסדות ושל פרטים. פעולתו של מגן דוד האדום מועילה מאד בחיי תושבי חיפה בכלל. בשנת 1935 הגיש עזרה ל־1200 מקרי אסון שונים לא רק ליהודים אלא גם לערבים. המוסד מתכונן בקרוב להקים לו בנין מיוחד על מגרש שנתן לו בהדר־הכרמל.

על־יד הסתדרות הפועלים קימת קופת חולים עם מרפאותיה השונות. על הר הכרמל יש לה בית הבראה על שמו של ב. בורכוב, המשמש לכל הארץ. בשנים האחרונות הוקמו בתי הבראה פרטים סנטוריום “כרמל”, בית חולים ליולדות “מולד” וכדומה.

הסתדרות נשים עבריות יסדו את “טפת־חלב” שבו מספקים חלב רענן ומזוקק לילדים נצרכים ונתנות הוראות לצעירות בטפול תינוקות וילדים. כמוכן ישנו מעון לתינוקות – אהל־שרה – שהוקם גם הוא ע“י הסתדרות נשים עבריות. פה מפקידות אמהות עובדות את תינוקותיהן למשך היום בידי מטפלות מיוחדות ובערב מקבלות אותם חזרה אל בתיהן. בהדר הכרמל יש מעון מיוחד לילדים יתומים בבנין שהוקם ע”י לשכת “בני ברית”. תושבי חיפה דאגו גם להקים בעירם: “מושב זקנים”.

בתי קולנוע ותיאטרון –    🔗

צבור היהודים בחיפה דאג לו להקים מיני בתי שעשועים להנאת הקהל בשעותיו הפנויות. מאחרי המלחמה הוקמו בעיר בתי ראינוע שנהפכו בשנים האחרונות לקולנוע. בעיר קיים קולנוע בשם: עין דור, הנקרא כשם אותה עירה בעמק יזרעאל שאליה בא שאול המלך לבקש את בעלת האוב “קסמי נא לי באוב”. בהדר הכרמל יש קולנוע בתיאטרון “אורה” ובימות הקיץ באמפיתיאטרון של מועצת הפועלים. בין הדר־הכרמל והרצליה: קולנוע מודרני “ארמון”. בערבים נוהרים רבים לחזות בכל מיני סרטים דוברי שפות זרות המובאים מארצות שונות. בחיפה אין תיאטרון משלה אלא לעתים קרובות באים הנה המשחקים של התיאטרון הלאומי “הבימה” ותיאטרון הפועלים “האוהל” וגם התיאטרון הסטירי – “המטאטא”, ומציגים את הצגותיהם השונות עפ“ר באולמי הקולנוע. בזמן האחרון הקימה מועצת פועלי חיפה בנין גדול לתיאטרון שהוכתר בשם: אורה, בנוי על יסודות מודרניים לפי תכניתו של האדריכל הפרופסור אוסקר קאופמן. כל הבנין על קשוטיו ורהיטיו הנם מתוצרת הארץ ונבנה ע”י המשרד הקבלני. בראשית תרצ"ו (1935) נגמר וחונך בחגיגיות רבה.

בראשית 1936 נוסדה בחיפה אגודת התיאטרון העברי שהתחילו בהקמת להקה של משחקים (רובם מעולי גרמניה) בהנהלתו של ד"ר רוזנהיים מי שהיה מנהל התיאטרון העירוני בקניגסברג והבמאי בנו פרנקל – מקודם בתיאטרון של המבורג. בזמן האחרון הציגו את הצגתם הראשונה, אוטלו של שקספיר. על יד ועדת התרבות של הסתדרות העובדים הכללית נוסדה בזמן האחרון סניף “זמר” – של חברת המוסיקה העברית. בחיפה קים בית־מדרש לנגינה ומכון למוסיקה.

תנועות נוער ואגודות אספורט –    🔗

הנוער בחיפה הוא ער ותוסס כמנהגו של נוער בכל מקום. הוא יצר לו תנועות שונות. קימת תנועת צופים, אגודת משוטטים היוצאים מדי פעם בפעם לשוטט בשבילי המולדת. הנוער החיפני מצטיין בטיוליו הרבים ובמשוטטים ותיקים הבקיאים במשעולי סביבתם. בראשית תרצ“ו נוסדה בקרב פועלי חיפה אגודת “חובבי טבע” שמטרתה לקרב את צבור הפועלים העירוני אל הטבע ע”י הסתכלות מוסברת וטיולים בעיקר ברגל. ישנה הסתדרות מיוחדת של הנוער העובד, הנמצאת תחת חסותה של הסתדרות העובדים הכללית, כמו כן מחנות העולים, הבחרות הסוציאליסטית, השומר הצעיר וכדומה. ישנו גם נוער מאוגד לשם הפצת רעיון תוצרת הארץ, נוער המגן על זכותה של השפה העברית ומועצת נוער למען הקרן הקימת לישראל.

בחיפה קימות אגודות אספורט שונות. עוד מלפני המלחמה העולמית נוסדה אגודת “המכבי”. לפני שנים אחדות הקימה לה בית מיוחד – בית המכבי – בהדר הכרמל. על יד המכבי קיים “המכבי הצעיר” המארגן בתוכו נוער צעיר. בחיפה נמצא מרכז הסתדרות המכבי בארץ. אגודת אספורט רבת חברים היא “הפועל” הנמצאת תחת חסותה של הסתדרות העובדים הכללית. בכל אגודה ישנן סקציות לענפי אספורט שונים; ביחוד מפותחות הודות לקרבת הים והנמל, הסקציות הימיות. לאגודות אספורט השונות יש מגרשי משחקים ומדי שבת בשבת נערכות התחרויות והמונים יוצאים לחזות בהן. המכבי רכש לו מגרש הנועד להקמת אצטדיון במזרחה של העיר בעמק זבולון בשכונת עמליה. ל“הפועל” נועד מגרש גדול בקרית־חיים. ישנה אגודה מיוחדת לאספורט הים הנושאת את שם “דולפין”, חיה מצויה בים התיכון. כמו כן אגודת “זבולון” המחנכת את הנוער לקראת עבודת ים בתור מקצוע בחיים.

מועצת פועלי חיפה.    🔗

בימי הקמת בית החרושת “עתיד”, בנין התכניון ובית הספר הריאלי התחיל להוצר בחיפה, בערך בשנת תר“ע (1910), צבור הפועלים שהלך וגדל יחד עם התרחבות העיר וגדול ישובה היהודי. הפועלים היו מגוונים מטפוסים שונים, ולא היו מאוחדים בדרישותיהם ובצרכיהם הכלכליים. כל אחד לחם את מלחמת חייו בלי כל מוסד שיגן על זכויותיו ויספק את צרכיו הצבוריים והתרבותיים. בצבור הפועלים בחיפה השתקפו אותם הזרמים השונים שהיו בצבור הפועלים בארץ בכלל. ביחוד היו נכרים בו שני הזרמים: “הפועל הצעיר” ו”פועלי ציון" שהיו לפעמים עוינים איש לרעהו. מאחרי המלחמה כשנפתחו שערי הארץ, התרבה בחיפה צבור פועלים אולם גם אז לא היה מוסד מרכזי שיארגנם. הם היו מפורדים למפלגות שונות, הבולטות ביניהן: “הפועל הצעיר” ומפלגת “אחדות העבודה” שפעלו אז בארץ. יחד עם יצירת הסתדרות הכללית הוקם בחיפה המוסד, מועצת הפועלים, המאחד את הפועלים ודואג להם. חיפה גם זכתה לשמש אכסניה להקמת הסתדרות העובדים הכללית אשר נוסדה בה בחנוכה תרפ“א (דצמבר 1920) על ידי שליחי מפלגות הפועלים שהכילו 4433 חבר, ומאז עלתה ההסתדרות והיתה בראשית תרצ”ו (1936) לצבור של 80 אלף חברים מאורגנים.

מועצת פועלי חיפה השיגה בהדר הכרמל מאת קרן הקימת מגרש גדול (10,000 אמות בערך) והקימה לה בשנת תרפ“א (1921), ע”י תרומות ועבודת התנדבות של חברים, בנין גדול לצרכיה. ברכישת המגרש הזה והקמת הבנין השקיע עמל רב החבר יוסף ארדשטיין מותיקי עסקני הפועלים בחיפה. בו נמצאים משרדי האגודות המקצועיות השונות. לצדו נבנה, על מורד ההר, אמפיתיאטרון יפה המכיל 2000 מקומות ישיבה תחת כפת השמים, המשמש מקום לאספות, חגיגות והצגות קולנוע בימות הקיץ. בשנת תרצ“ה (1935) הוקם בצדו בנין אחר שהוכתר בשם: ביתנו. בקומתו התחתונה נמצא המטבח הקואופרטיבי בקומה שניה קופת מלוה וחסכון ומשפט החברים. בעליונה קלוב יפה לפועלים עם חדר לקריאת עתונים וספריה המכילה 9000 כרכים, הנקראת על שמו של בורוכוב. בראשית שנת תרצ”ו חונך ע"י מועצת הפועלים בנין גדול “אורה” לתיאטרון ולקולנוע.

השפעתה של מועצת פועלי חיפה גדולה על חיי העיר והויתה אשר לפיכך יקראו לה לפעמים: חיפה האדומה. במועצה ישנם חברים נבחרים (המזכיר: אבא חושי). בחיפה היו בראשית תרצ“ו (1936) כ־15000 חברים בהסתדרות. בספטמבר תרצ”ד (1934) היו בה יותר מ־7000 חברים, היינו במשך שנת תרצ“ה הוכפל מספרם. הפועלים מאורגנים באגודות מקצועיות שונות: בנין, מתכת, חשמל, אפיה, הובלה, דפוס, מחט, עור, עץ, צבע וכו'. אגודת פועלי הבנין היא הגדולה ביותר בה כ־5000 חברים (ב־1934 – 2500 חברים). הבניה הגדולה בחיפה גרמה לגדול המהיר של האגודה הזאת. כמו כן ישנם בחסותה של המועצה הרבה קואופרטיבים שונים. הודות לפעולות המועצה והתאמצותה חדרו פועלים עברים לענפי עבודה שונים שהיו במשך דורות אך ורק בידים בלתי יהודיות. בשנת תרפ”ה (1925) נוסדה אגודה שיתופית של עובדי הים. זו היא רק התחלה של מפעל העתיד להתרחב בקרב הימים.

הסתדרות העובדים יסדה בחיפה גם סניפים של מוסדותיה השונים: המשרד הקבלני שהקים הרבה מבניניה הגדולים של חיפה וסלל כבישים בעמק זבולון ובכרמל, והוא כיום הקבלן הגדול ביותר בעיר הזאת, ומעסיק בערך עד 700 פועלים. כמו כן קיים סולל בונה (מרכז העבודה) העוסק בהספקת עובדים והעברתם אל מקומות שונים. “תנובה” מטפלת במכירה משותפת של תוצרת המשקים החקלאים של העובדים. “המשביר” – העוסק בקניה מרוכזת בשביל המשקים החקלאים והאגודות הצרכניות. קופת־חולים עם מרפאותיה השונות ובית הבראה על הכרמל. בתרצ“ה (1935) היו בחיפה 9350 חברים בקופת חולים כ־68 אחוז מכל חברי ההסתדרות. כמו כן קימים המוסדות: קופת מלוה וחסכון קואופרטיבית, ארגון לעזרה הדדית, “סנה” לביטוח החיים, ארגון לאמהות עובדות, בית חנוך לילדים עובדים, ועדת התרבות, אגודת “הפועל” עם סקציות לענפי אספורט שונים. תחת חסות ההסתדרות קימת הסתדרות הנוער העובד המארגנת ומחנכת את הדור הצעיר לקראת הכנסו לתוך שורות החברים בהסתדרות העובדים הכללית, ו”מחנות העולים" המארגן את הנוער הלומד המתעתד אחר גמר למודיו להתישבות חקלאית בארץ.

הסתדרות הפועלים הקימה את ברית פועלי א“י ומשתדלת ליצור יחסי עבודה ושלום עם הפועלים הערבים. בראשון למאי חוגגים יחד ערבים ויהודים את חג הפועלים הזה. במפעלי הרכבת עובדים ערבים ויהודים יחד המאוחדים בדרישותיהם הכלכליות. פועלי הרכבת הדואר והטלגרף מהווים הסתדרות משותפת, שנוסדה בשנת תר”פ (1920), וקשורה בהסתדרות הפועלים הכללית. בה חברים יהודים וערבים המאורגנים יחד על יסוד חטיבות לאומיות אוטונומיות. השפות באספות הן עברית וערבית. יש להם גם קלוב משותף. בבתי הספר של היהודים לומדים ערבית וכמוכן ישנם שעורי ערב לערבית בשביל המבוגרים. בחיפה היה מופיע במשך זמן קצר בשנת 1922 עתון, חצי־שבועון, ערבי בשם: א־סלאם־השלום, שעורכו היה ד"ר נ. מלול ושאיפתו היתה לקרב את היהודים לערבים.

 

ג. המוסלמים בחיפה.    🔗

לפני אי־אלו שנים היו המוסלמים בחיפה מהווים את הרוב; דתם, שפתם הערבית מנהגיהם וחגיהם הטביעו את חותמם על החויה של העיר. אולם בשנים האחרונות מסבת הגירה גדולה של היהודים, אחוזיהם פוחתים, יחד עם זה קטנה השפעתם וצביונה המוסלמי של העיר הולך ונעלם. לפי מפקד הממשלה של 1922 היו בחיפה 9377 מוסלמים, במשך עשר השנים הבאות התרבו ובמפקד של 1931 היה מספרם 20401 נפש. בסוף שנת 1935 מעריכים אותם עד 30,000 נפש. הגדול המהיר של מספרם בא בעקב המפעלים השונים שמקימים בחיפה ובסביבתה.

צבור המוסלמים בחיפה נוצר ובעיקר בדורות האחרונים. יש משפחות שהן צאצאי המוסלמים מדורות קודמים שהגרו מסוריה ומארצות המערב (מרוקו ואלג’יר). יחד עם סכוייה הטובים של חיפה בימי הקמת מסילת הברזל החג’אזית הגרו אליה מערים קרובות כמו עכו, נצרת, שכם ומכפרים שונים בכרמל, בשומרון ובגליל. גם משפחות של תורכים שבאו הנה בתור פקידים בממשלה, נטמעו במהלך הזמן בצבור הערבי. בימי כבוש הארץ ע"י הבריטים באו לחיפה הרבה מוסלמים ממצרים. בחיפה חנו גדודים רבים מהם שסללו את מסילת הברזל מקנטרה אל חיפה ומלאו תפקידים שונים בשרות הצבא הבריטי. אחרי כריתת השלום העולמי רבים מהם לא חזרו אל מצרים אלא השתקעו בחיפה. יש מהם העובדים במסילת־הברזל ובעבודות ממשלה אחרות. בשנים האחרונות הגרו לחיפה הרבה פלחים מכפרי הגליל והשומרון. ומספר גדול של חורנים מוסלמים המוצאים עבודה בעבודת הנמל, ברכבת ובבנין. רוב המוסלמים התרכזו במזרחה של חיפה, סביב תחנת הרכבת המרכזית עד גבולות הדר־הכרמל. השכונה הערבית הנמצאת בין תחנת הרכבת והדר הכרמל נקראת בשם ואדי צאליב (הצלב). המשוטט במשכנות המוסלמים מרגיש את רוח המוסלמים השוררת פה. על פני הבתים הצפופים נראה פה ושם מגדלי מסגדים ערבים, ברחובות פתוחים בתי הקפה הטפוסיים ובתי האוכל ומאכליהם המיוחדים. בבתי הקפה יושבים להם הערבים על הכסאות הנמוכים וגומאים כוס קפה או מעשנים את הנרגילות. בעוברים תראה תלבשות שונות של הערבים המוסלמים למיניהם, עירונים עם התרבושים, פלחים ובדואים עם הכפיות ועגליהם השחורים. לפרקים תראה נשים מוסלמיות רעולות פנים עם לבושיהן השחור המכסה את כל גופן. המוסלמים העניים, הפלחים והחורנים, הקימו להם צריפים עלובים על פני החולות במזרח העיר, בקרבת בית חרושת: “שמן”. הצריפים הללו העשויים סחיפי עץ או רקועי פחים נקראים ולפיכך בשם הערבי: ביוּת א־טנק – בתי הפחים. סביבה זו נקראת בשמה הערבי: ארד־א־רמל – אדמת החולות. חלק אחד ממנו נקרא גם בשם הערבי: אלמנתנה היינו המקום המסריח. בו עובר בימות הגשמים מי נחל רושמיה היורד מהכרמל אל ים התיכון. לפני שנים אחדות היו מי הנחל הזה מהוים בצות שהעלו ריח רע בכל הסביבה. בימינו חלק מהבצות הללו מכוסות בצריפים דלים ומי הנחל זורמים בתעלה מלאכותית אל הים.

שוק הפירות והירקות

המוסלמים בחיפה עוסקים בחנונות ובמסחר זעיר; בידם רוב החנויות האפלות בשוק העיר העתיקה. הם מוכרי הירקות והפירות. בשעות הבוקר באים הרבה פלחים או בדואים עם ירקות, חלב ולבן אל השוק הזה. בדואיות או פלחיות מתהלכות בסמטאות הערבים כשקדרת לבן או חלב על ראשן ומכריזות בערבית: תאחדו חליב, תאחדו לבן – תקחו חלב! תקחו לבן!

כמעט כל הדיגים הם ערבים מוסלמים. בשעות היום תראה מהם כנופיות על החוף ערומים למחצה, שולים את רשתותיהם הארוכות מהים. בשוק ישנן חנויות מיוחדות למוכרי הדגים. בשנים האחרונות הקימו להם מוסלמים גם תעשיה משלהם. ביחוד בתי חרושת לסיגאריות המעסיקים מאות אחדות של פועלים. בית חרושת אחד נקרא בשם הערבי “מברוק” היינו: מבורך (בעליו שלושה שותפים קרמן, דיק וסלטי). הרבה מוסלמים ביחוד פלחים וחורנים שמקרוב באו, עובדים בתור שכירי יום בעבודות הממשלה במסילת הברזל ובנמל. לפועלים הערבים יש גם אגודה משלהם. הרבה פועלים ערבים מאורגנים בברית פועלי א"י שבחסות ההסתדרות העובדים העברית הכללית. בשנים האחרונות התחילו צעירים מוסלמים לתפש מקום במקצועות החפשים כמו עורכי־דין ורופאים. יש מהם המשמשים פקידים, אחדים גבוהים, בממשלה במשטרה ובעיריה. בבית המשפט המחוזי ישנם שופטים מוסלמים. במועצת העיריה ארבעה חברים מוסלמים. גם ראש העיריה הוא מוסלמי.

המוסלמים בחיפה הם לפי אמונתם סונים כמו רוב מוסלמי הארץ. יש להם מסגדים אחדים הנכרים במגדליהם הזקופים שמהם מכריזים חזניהם על זמן התפילה, חמש פעמים ביום. מסגד אחד העתיק והחשוב ביותר נמצא במרכז העיר העתיקה בככר הנקראת בערבית: א־ג’רינה. שפרושו: הגורן הקטנה, כנראה פה היתה הגורן של חיפה כשהיתה עוד כפר קטן ורוב תושביה עובדי אדמה. המסגד הזה נכר במגדלו המרובע ועליו קבוע שעון. מצדו האחד מראה את השעה האירופית ומצדו האחד השעה הערבית. במזרח העיר בנוי מסגד אחד הנקרא בערבית: ג’מע אלאסתקלאל – מסגד העצמאות. הוקם לפני שנים אחדות במקום בית קברות מוסלמי. בקרבת המסגד הזה, על פרשת רחובות נצבת מצבה, עמוד עגול קטוע מלמעלה; לזכרו של פיצל מלך עיראק שמת באירופה וגופו העבר לקבורה דרך חיפה אל בגדאד בירתו. המצבה חונכה בחגיגות רבה בשנת 1935. העמוד נצב על כן מרובע. עליו חקוק בערבית: “לזכר העברת גופת הוד מלכותו, המנוח הגדול של הערבים, המלך פיצל הראשון. באלול 1933”. וכמוכן חקוקים מדברי פיצל: “העצמאות נלקחת ואינה ניתנת – חירות העם בידיו”. ועוד ארבעה חרוזים משירי תהילה לכבודו של פיצל שחברם השייך פואד חטיב.

למוסלמים ישנו בית משפט דתי (מחכמת שריעא) שלהם, בראשו שופט דתי (קאדי) המקבל את שכרו מאת הממשלה. משנת 1929 משמש שייך מחמד סובחי חיזאראן. למוסלמים ישנם רשת של בתי ספר עממים ותיכוניים. רובם בתמיכתה ובפקוחה של מחלקת החנוך בממשלת א"י. בקרב הנוער הערבי ישנה תנועת צופית, כמו ביתר ערי הארץ.

המוסלמים בחיפה משתייכים לתנועה הערבית הלאומית בארץ. חיפה גם זכתה לשמש אכסניה לקונגרס הערבי השלישי שחל ב־14 בדצמבר 1920, והוא הקונגרס הערבי הראשון בארץ (שני הקודמים נערכו בדמשק). הקונגרס הזה נקרא גם על שם חיפה (בערבית: מואתמר חיפא). בחיפה חיים אישים מוסלמים אחדים ידועים בתנועה זו, כמו עבדאללה אפנדי מוחלץ, [אשר] מלא משרות שונות בתנועה הלאומית הערבית. הוא היסתוריון ופרסם מאמרים וחוברות במקצוע תולדות האיסלם. כמוכן ידוע רשיד אלחג' אבּרהים, מנהל הבנק הערבי, משמש גם ראש אגודת המוסלמים הצעירים וידוע בקיציונותו וקנאותו הרבה. העורך דין מועין אלמאדי, שהיה חבר במשלחת הערבית לאירופה הוא בן למשפחה של פלחים מכפר אחד בהרי הכרמל. שייך קאראמאן מבעלי התעשיה העשירים הגדולים מבין המוסלמים בארץ. אישיות חשובה בעל השפעה על המוני המוסלמים בחיפה ובסביבה הוא חג' חליל טהא.

בראשית שנת תרצ“ו נתפשה ע”י המשטרה, בהרי השומרון, כנופיה של טרוריסטים ערבים. אחדים מחברי הכנופיה הזאת היו מחיפה וסביבותיה, ראש הכנופיה שייך עז־א־דין אלקסאם היה יליד סוריה ותושב חיפה במשך שנים רבות. שמש מטיף במסגדה אלאסתקלאל וראש לאגודת המוסלמים הצעירים. בשעת תפישת החבורה הזאת, אחרי שרצחו שוטר יהודי, נהרגו אחדים מהם עם מנהיגם. בחיפה נערכה לויה המונית להם. אחרי ארבעים יום נערכה בה, בהשתתפותם של מוסלמים רבים וערבים נוצרים אחדים, אסיפת אבל לזכר ההרוגים שהתקדשו ע"י התנועה הלאומית בארץ.

למוסלמים אין הרבה מקומות קדושים בחיפה כי העיר חדשה וערכה בעבר הוא דל מאד. מערת אליהו גם קדושה להם, ונקראת אצלם אלח’דר היינו הירוק, כנויו העממי של אליהו הנביא. המערה שייכת למוסלמים, למשפחת אלחג' אברהים הנזכרת. למוסלמים אין בחיפה קברים קדושים כמו שיש להם במקומות אחרים בארץ. ישנו רק קבר אחד קדוש הנמצא בין פסי מסילת הברזל בתחנת הרכבת המרכזית, והוא של שייך מוחמד אלמוג’הד היינו חלל המלחמה הקדושה – ג’יהאד בערבית. אי אפשר לדעת בדיוק מי היתה אישיות זו ומה מקומה הנכון בהיסטוריה של הערבים. אולי היה מהמוסלמים שנפלו חלל במלחמותיהם עם הצלבנים שהתלקחו הרבה בסביבת עכו חיפה. רבים מהנופלים המוסלמים במלחמות הללו הוכתרו בתואר: אלמוג’הד. המצבה של מוחמד אלמוג’הד נמצאת בתוך גומה ארוכה שדפנותיה בנויים אבנים מוקפת סבכת ברזל סביב. המצבה מכוסה יריעה ירוקה כרוב קבריהם הקדושים. לעתים קרובות יבואו מוסלמים, ובעיקר נשים, לבקר את המקום הזה, ידליקו פה מנורות שמן או נרות, וגם יקטירו קטורת.

המסורת המוסלמית בחיפה מספרת אגדה מענינת על קדוש זה בקשר עם בנין מסילת הברזל שפסיה עוברים עכשיו בצדי קברו.

לפני כחצי יובל שנים שלחה הממשלה התורכית אל חיפה מהנדס שיכין תכנית לבנין מסילת הברזל. היא המסילה הסלולה בימינו בין חיפה ודמשק. לפי תכנית המהנדס היתה צריכה המסילה לעבר על קברו של הקדוש הזה. עוד בראשית העבודה צוה המהנדס על אנשיו להרוס את הקבר ולהניח עליו את פסי הרכבת. תושבי חיפה המוסלמים צעקו ומחו על חלול הקדוש הזה, אולם צעקתם לא הועילה. אחרי סיום בנין המסילה התאספו בחיפה כל מושלי הארץ וגדוליה לחוג את חנוכת הרכבת. ויכינו לכבודם קרון מיוחד ויושיבו בו את הקרואים והמהנדס בראשם. ויניעו בפעם הראשונה את הרכבת ממקומה לקול תרועת המון החוגגים. אחרי רגעים מעטים, כאשר עברה הרכבת על מקום קברו הקדוש של אלמוג’הד, תקפה אותה רעידה חזקה וכמעט שנהפכה. ויבהלו הנוסעים ויביטו על המהנדס הנכלם וישאלוהו לפשר הדבר והמהנדס לא ידע להשיב דבר. ויבדקו את המסילה וגלגלי הקרון ויראו שהכל שלם ונכון. כאשר חזרה הרכבת על המקום הזה שנית והנה שוב רעידה חזקה יותר מהראשונה. ויכעסו מנהלי הרכבת על המהנדס אשר לא הצליח במלאכתו. ויחזר המהנדס אל ביתו עצוב ומדוכא ולא מצא מנוח לנפשו. ויחלם בלילה חלום ויופיע אליו הקדוש אלמוג’הד ויאמר לו: “דע לך, אני גרמתי לרעידת הרכבת; ואלמלי האנשים החפים מפשע שישבו אתך הייתי הופך את הקרון והייתי הורגך! ולכן זכור תזכור, אם לא תסיר את מסילת־הברזל מעלי ותבנה מחדש את מצבתי הקדושה למוסלמים, מרה תהיה אחריתך”!

למחרת היום צוה המהנדס על אנשיו להסיט ולהטות את מסילת־הברזל ממקום הקרב ולהקים עליו מצבה חדשה – היא הקימת עד ימינו. מאז עברה פה הרכבת בשלום עד היום זה.

 

ד. הנוצרים לכתותיהם.    🔗

התושבים הנוצרים בחיפה מחולקים לפי אמונתם לכנסיות וכתות שונות, ולפי מוצאם לארצות ועמים שונים. ישנם נוצרים ערבים שנולדו בארץ או הגרו מסוריה. שפתם ושמותיהם ערבים, תלבושתם ואורח חייהם דומה בהרבה לערבים המוסלמים. וישנם נוצרים אירופיים שבאו בעיקר בעשרות השנים האחרונות והם שומרים על צורת חייהם האירופית כל אחד לפי רוח עמו וארצו. בחיפה חיים בערך עד 20,000 נוצרים. במפקד הממשלה של שנת 1931 היו בה 13827 נוצרים (בשנת 1922־ 8863 נוצרים). הנוצרים בכלל יושבים בעיקר בחלק המערבי של העיר. הנוצרים הערבים גרים באותה השכונה הנקראת בשם הערבי ואדי נסנאם היינו נחל הנמיה (מין חיה). מורדות הואדי הזה התכסו בשנים האחרונות בתים רבים. על מורד הכרמל, מעל השכונה העברית הרצליה, ישנם הרבה בתים של נוצרים. השכונה הזאת נקראת בשמה הערבי: אלמפ’חרה היינו: המקום שאספו טין לתעשית כלי החרס – פוח’ר בערבית.

הנוצרים עוסקים בחנונות, מסחר זעיר, מסחר חו"ל ומשרדי אניות. הסוחרים הנוצרים והמוסלמים בחיפה התאחדו בלשכת מסחר אחת, לשכה זו הוציאה לפרקים בוליטין משלה: אלמג’לה א־תג’ריה – המאסף המסחרי.

יש נוצרים המשמשים פקידים בעיריה ומוסדות הממשלה. כנופיות נזירים ביחוד מצרפת, הקימו בחיפה עוד מלפני המלחמה העולמית, מנזרים ומוסדות חנוך וחסד שונים. המוסדות האלו החדירו בחיפה השפעה צרפתית חזקה שנחלשה יחד עם כבוש הבריטים כשהשפעה אנגלית הלכה וצמצמה אותה. בין הנוצרים ישנם גם עשירים גדולים. ידוע הוא עזיז חיט בעל נכסים הרבה, כמו כן משפחת צהיון, אביאד, ח’ורי ואחרים. יש ערבים נוצרים המשתתפים יחד עם המוסלמים בתנועה הערבית הלאומית בארץ. ערבי נוצרי נג’יב נאצר מוציא לאור בחיפה את העתון “אל־כרמל” – הכרמל, אשר התחיל להופיע בשנת 1909, אחרי המהפכה [של] התורכים הצעירים, – והוא הראשון לעתונים הערבים בארץ־ישראל. עכשיו מופיע פעמים בשבוע.

הנוצרים בחיפה הם בני 14 כתות שונות. כמעט לכל כתה יש כנסיה, בית־ספר ובית קברות משלה. רוב הנוצרים, 3955 נפש (לפי המפקד של 1922) הם בני הכתה היונית־הקתולית (בערבית: רום קטוליק). יש לה כנסיה מיוחדת הנמצאת בסמטה המסתעפת מהרחוב הראשי בעיר העתיקה. בחיפה יושב ארכיבישוף שלהם, הממונה גם על הגליל. 1580 נפש הם מבני הכת היונית־האורטודוקסית (בערבית: רום אורטודוקס), שהיא הגדולה ביותר בארץ־ישראל. בראשם עומד המטרופוליטן (בערבית: מוטרן), הנשמע לאפטרכיה היונית בירושלים. לבני כתה זו ישנה כנסיה קטנה הנמצאת בקרבת הכנסיה הנזכרת. 1080 נפש הם בני הכתה המרוניתית, שמרכזה ורוב מאמיניה נמצאים בהרי הלבנון. למרוניתים ישנה כנסיה יפה הנמצאת בסמטה בקרבת ככר כמרה באמצע העיר. המשפחה החשובה מהמרוניתים היא ח’ורי. סלים ח’ורי (מת 1899) בנה את הבנין היפה, ברחוב המדרגות אל הדר הכרמל, שהיה עד אחרי המלחמה העולמית הבנין היפה ביותר בחיפה.

כאלף נפש הם קטולים (בערבית: לטין) הנשמעים לאפיפיור ברומא. להם כנסיה במבוא של הרחוב הראשי המוביל אל העיר העתיקה, בקרבת ככר חמרה. רוב הקטולים בחיפה הם נזירים בני להקות שונות. במנזר הכרמל ישנם הכרמליתים, מנזרם נמצא על קצה הכרמל 170 מ' מעל פני הים. ובמנזר א־זאורה הבנוי בצד הדרך לבת־גלים נמצאות “אחיות הכרמל”. פה ישנם גם נזירים אחדים מכת הטרפיסטים. בזמן האחרון רכשה הממשלה את הבנין למטרות צבאיות ולנזירות בונים מנזר על רמת הכרמל. ברשות הכרמליתים היה שטח במרכז העיר שהפכו אותו לבניני חנויות ומשרדים ונקרא לפיכך בניני הכרמליתים. בחיפה ישנה גם עדה קטנה של פרנציסקניים־ לה כנסיה קטנה המוקפת גדר גבוהה ונמצאת ברחוב סטנטון בדרך אל תחנת הרכבת המרכזית. נזירים קטוליים מצרפת יסדו את בית הספר של “האחרים הנוצרים” (קולג' דא־פראר) הנמצא בעיר בין רחוב יפו ורחוב אלנבי. השפעת בית הספר הזה היא גדולה על נוצרי חיפה והסביבה והוא שהחדיר תרבות צרפת לעיר זו. המנזר ובית־הספר אשר ברחוב אלנבי הנקרא: המעון של הלב הקדוש Maison du Sacré Couer הוא ברשות נזירות קטוליות “אחיות החסד” Soeurs de Charité. בצד המושבה הגרמנית ישנו מנזר של גרמניות קטוליות בנות הכת “בורמאוס הקדוש” St Charles Borromeus וברשותן בית החולים הגרמני (40 מטות) ובית הבראה על הר הכרמל. האיטלקים הקימו בנין גדול ובית־ספר משלהם Scuola Italiana Maschile לרגלי הכרמל מעל המושבה הגרמנית. בזמן האחרון הקימו האיטלקים במערבה של העיר בית חולים גדול המכיל עד 50 מטות.

אחרי כבוש הארץ ע“י הבריטים התרבו בחיפה הנוצרים של בני הכנסיה האנגליקנית. לפי הספירה יש בה 496 נפש. כניסיתם נוסדה ב־1899 ונמצאת בדרך ההר העולה אל הרצליה, ולהם גם בית־חולים על שם לוקס הקדוש. האנגלים פתחו בית־ספר גבוה English High School. בחיפה ישנן 313 נפש לוטרנים, 120 פרסביטריאנים, 73 נפש ארמנים־גרוגיראנים, 62 ארמנים קטוליקים, 67 נפש פרוטסטנים, 58 נפש קטולים־סורים (בערב': סוריאן), 15 קופטים, הם הנוצרים הקדומים של מצרים, 3 מהכנסיה החבשית (אביסיניה) וגם נפש אחת מהכנסיה הסורית האורטודוקסית היא היעקובית, הנחשבת לאחת מהכנסיות העתיקות של הנוצרים. על הכרמל ישנם גם רוסים אחדים וברשותם שטח אדמה ובצד הכביש בנויה כנסיה קטנה. לפני המלחמה העולמית כאשר היו באים מדי שנה בשנה המונים של עולי רגל רוסים היו רבים מהם מבלים במקום הזה “בחסותו של אליהו הקדוש”. בחיפה גם ישנו מסיון שנוסד ב־1920. כמו כן ישנם בחיפה מעונות של מסיונים שונים: אולם הבשורה בית חסדה ומסיון א”י־סוריה הנמצאים במושבה הגרמנית.

בשנת תרכ“ח (1868) באו הגרמנים בני ההיכל אל חיפה, ויסדו את מושבתם הראשונה שהלכה והתפתחה והיתה למושבתם הגדולה ביותר בארץ ומהוה עכשיו פרור חשוב של חיפה (עמ' 77). לפי ספירת 1927 היו בחיפה 509 נפש גרמנים, מהם 331 בני ההיכל, 140 מהכנסיה האנגליקנית ו־38 קטולים רובם נזירות. הגרמנים יושבי חיפה עוסקים בעקר בחקלאות. במישור רחב הידים אשר במערב העיר משתרעים שדותיהם, ועל מורדות הכרמל נטעו חרשות יפות של אורנים, תורניתה וכרמי גפן. יש גרמנים העוסקים במסחר ותעשיה. יש להם בנק מיוחד של חברת הטמפלרים (נוסד 1924). במושבה הזו חי זמן רב ד”ר גוטליב שומכר שנחשב לאחד מחוקריה הגדולים של הארץ (מת בחיפה ב־1925). הוא כתב ספרים חשובים ורשם מפות בעלות ערך רב, ביחוד של עבר הירדן המזרחי.

 

ה. הפרסים הבהאים.    🔗

בחיפה ישנה עדה קטנה של פרסים־בהאים המונה לפי המפקד של שנת תרצ“א (1931) – 196 נפש. מהם 108 גברים – 88 נשים. בשנת תרפ”ב (1922) היו 150 נפש. רובם יוצאי ארץ פרס. בין העיר, המושבה הגרמנית ולרגלי הר הכרמל נמצאת שכונתם הקטנה עם בתיה וגנותיה היפות. בבנין מוקף גנה נהדרה, אולי היפה ביותר בארץ, נמצאים קבריהם של מירזה עלי ועבאס אפנדי הקדושים המפורסמים ביותר בתנועת הבהאים. כל קבר נמצא בחדר מרווח מכוסה שטיחים יקרים, בצדו נצבים גביעים גדולים מתנות של מאמינים. אין כל ציון ומצבה על הקבר אלא שטיח יפה מסמן את מקום הקבורה ועליו רקומה בערבית האימרה שלהם: יא בהא אלאבהא – הו, זוהר הזוהרים. בחדר אחד של הבנין הזה ערוכה תערוכה קטנה של מוצגים שונים בקשר עם תנועת הבהאים ותולדותיה. בגנה סמוכה נצבת מצבה, כפה לבנה על עמודי שיש, המצינת את קבר אחותו של עבאס אפנדי הנזכר.

דת הבהאים נוצרה בחצי השני של המאה התשע־עשרה בארץ פרס בין הפרסים המוסלמים־השיעים. בשנת 1844 קם בארץ זו מירזה עלי מוחמד מהעיר שיראז והכריז עצמו בתור “באב”, מלה ערבית שפרושה שער, שדרכו יחדשו בני האדם את המשא ומתן עם אללה. הממשלה הפרסית רדפה את מאמיניו “הבאבים” כי ראתה שנצני תנועתם התחילו לעורר חששות של בלבולים ואי־סדרים במדינה. בשנת 1850 הוציאו להורג את מירזה עלי. אחרי שנים אחדות, כאשר מצאו מאמיניו מקלט בארץ־ישראל, העבירו את עצמותיו ויקברוהו בחיפה על מורד הכרמל. אחריו קם פרסי אחד מירזה חוסין עלי נורי שהמשיך את הפצת התורה החדשה, והוסיף לה הרבה משלו, הוא הוכתר בתואר: בהא־אולא־ זוהר אללא, ומאז קראו לכל הנוטים לתורה חדשה זו בשם: בהאים, היינו: אנשי הזוהר. אחרי גלגולים רבים נתפס בהא־אולא, הובא אל בגדאד ונאסר על ידי התורכים. בשנת 1868 נשלח לעכו ונשאר בה אסיר נכבד עד מותו – בשנת 1892. בקרבת עכו נמצא קברו בתוך גן יפה. בנו הבכור עבאס אפנדי שנקרא בתואר עבדול בהא־ עבד הזוהר, המשיך להפיץ ולחזק את תורת אביו. הוא בלה את רוב שנותיו בחיפה ובעכו בקרב חסידיו הבהאים והיה נשוא פנים ובעל חסד רב לא רק על מאמיניו, אלא על כל מיני התושבים לדתותיהם השונות בארץ־ישראל.

עבאס אפנדי גם יצא לבקר ארצות שונות ובכל מקום קבלוהו בכבוד רב. בנסיעות אלו הוא הפיץ את הדעות והרעיונות של דתו החדשה, השואפת לחיים ישרים בלי היזק לאחרים, לאהב את בני האדם בלי הבדל גזע ואומה, להגשים את הטוב הצדק והשלום העולמי ולהשפיע על מאמיניה להיות ענוים ושמחים בחלקם. תורת הבהאים הלכה והתפשטה גם בארצות אירופה ואמריקה. הממשלה הבריטית הכתירה את עבאס אפנדי בתואר הרם: סר. ב־27 לנובמבר של שנת 1921 מת והובא לקבורה בכבוד גדול על הכרמל בצד קברו של מירזה עלי מוחמד הנזכר. בקרבים הקדושים של ראשי הבהאים עשו את חיפה לעיר הקדושה של תנועת הבהאים בעולם, המונה מליונים של מאמינים. מאחרי מותו של עבאס אפנדי עומד בראש הבהאים שאוקי אפנדי, נכדו הבכור במתו הבכירה – זיאה חאנום.

הבהאים הם אנשים נוחים ונעימים מצטיינים במדות יפות ומסבירים פנים לאורח. רבים מהם בעלי השכלה גבוהה. אין להם כהנים ואנשי דת. כל עדה בוחרת בועדה בת תשעה אנשים הנקראת בשם הערבי: בית־אלעדל – בית הצדק, המנהלת את כל עניני העדה. ישנם בחיפה בהאים העוסקים בעניני הפצת דתם בעולם. אחדים עוסקים במסחר המרבדים ובעתיקות לתיירים. יש מהם בעלי נכסי קרקע ובתים. הפרסים גם התחילו לעסק בחקלאות ורכשו להם שטחי אדמה בעמק הירדן, על גדות הכנרת. אותו שטח אדמה שעליו נוסדו דגניה ובנותיה נקנה ע"י הקרן הקיימת מידי הפרסים. בהאים אחדים גם משמשים פקידים ממשלתיים. פקיד חשוב הוא תאופיק יזדי, שהיה מושל צפת וטבריה ועכשיו משמש פקיד גבוה בהנהלת מחוז הצפון. מנהל משרד ספרי האחוזה (הטבו) בחיפה הוא בהאי – מוסה אפנדי.

מענינת היא נבואתו של עבאס אפנדי שנאמרה בפברואר 1914 בשבתו בחלון ביתו הנשקף על פני חיפה, עכו ומפרצן. וכה דבריו: “בעתיד כל המרחב בין עכו וחיפה היה יהיה בנוי ומיושב. שתי הערים האלה תתחברנה יחדיו ותהיינה קצוות של מטרופולין גדול. פה יהיה אחד ממרכזי המסחר העיקריים של העולם. כל המפרץ המעוגל יהפך לנמל הטוב ביותר. אניות מכל העמים תמצאנה פה מחסה ומקלט. אניות גדולות תבואנה לנמל זה ותביאנה על ספוניהם אלפי אלפים אנשים ונשים מכל ירכתי התבל. בהר ובעמק יהיו זרועים ארמנות ובנינים משוכללים, פה תוצרנה תעשיות ויוסדו מוסדות חסד שונים. פרחי התרבות מכל העמים יובאו הנה וריחם הניחוח ילוה את הדרך לאחות האדם. גנים נהדרים, פרדסים, חורשות וביתנים ישתרעו מכל צד. בלילה יואר הכרך הזה באור החשמל. כל הנמל מעכו ועד חיפה יהיה נהר אחד של אורה. מגדלורים ענקיים יוקמו בצדי הכרמל ויאירו לאניות בים. אף הכרמל, מרגלותיו ועד ראשו, יהיה מכוסה בים של אור. ואדם שיעמוד בראש הכרמל, או יפליג באניה מרחוק, ראה יראה לפניו את המחזה הזה אשר היה יהיה הנהדר והמרהיב ביותר בכל העולם…”

 

ו. הדרוזים ודתם.    🔗

לפי המפקד של שנת תרצ"א (1931) יש בחיפה 126 דרוזים; 75 זכרים – 51 נקבות. (בשנת 1922 היו בה 12 דרוזים). על הר הכרמל ישנם כפרים מיושבים דרוזים, בעיקר ידוע הכפר דליה והיא הנקודה הדרומית ביותר להתפשטות הדרוזים בארץ. הרבה כפרי דרוזים יש בסביבות עכו ופה גרים משפחות דרוזיות המושלות. מספרם בכל הארץ כ־10,000 נפש ומהם 2500 בנפת חיפה. לפרקים אפשר לפגש את הדרוזים ברחובות חיפה. הגברים נכרים בתלבושתם הדומה לערבית ונבדלים בעטיפת הראש הלבנה עם זקניהם והאדרת האדומה קצרת השרוולים על כתפיהם. נשותיהם המפורסמת ביופין לובשות שמלה כחולה, על ראשן צעיף לבן ועליו כעין חגורה כחולה או שחורה סביב מעל מצחן. מדברים הם ערבית. הדרוזים חיים את חייהם לפי תורתם ומסורתם בלי כל קשר דתי וחברותי אל שכניהם המוסלמים.

אמנם מוצאם של הדרוזים מדת האיסלם והמוסלמים. במאה ה־10 חי בארץ מצרים החליף והמלך אבו עלי בן אלעזיז הידוע יותר בתארו: אלחאכם באמר־אללה – המושל בצווי אלוה. הוא גם משל על ארץ ישראל וסוריה. הקנאות הנפרזת של אלחאכּם השפיעה על עצביו והתחיל להכריז עצמו נביא, מה שמתנגד לתורת האיסלם האומרת שמוחמד הוא הנביא האחרון של האיסלם. אנשי מצרים התיחסו בשלילה אל שגיוניותיו של מלכם שהיה כופר בעיניהם. אולם בחצרו של החליף נמצאו אחדים שהקשיבו לו ועודדו את רוחו. המפורסם ביניהם היה פרסי בשם: מוחמד בן אסמעיל א־דרזי שמסבות שונות ברח ממצרים. בצפונה של הארץ בין בקעות החרמון מצא לו מקלט בטוח ופה התחיל להטיף בקרב התושבים את דעותיו ותורתו ואותם שהלכו בדרכו נקראו על שמו דרוזים (יחיד בערבית: דורזי, רבים: דרוז). היהודים הספרדים יקראו לדרוזים גם בשם פלשתים ומאמינים שהם צאצאי הפלשתים הידועים בתקופת התנ"ך. אין כל יסוד לאמונה זו, הפלשתים נעלמו דורות רבים לפני הופעתם של הדרוזים הללו.

לדרוזים ישנה היסטוריה מיוחדת. במאה השבע־עשרה קם מקרבם המושל פ’חר א־דין אשר היה שליט עליון בלבנון ובגליל עד חיפה והר הכרמל. בימיו הגרו הרבה דרוזים מהלבנון אל הגליל והכרמל ויסדו את כפריהם הקימים גם בימינו (ראה עמ' 43).

 

ז. חגיגות עממיות בחיפה.    🔗

א. חגיגת מר אליאס של הנוצרים.    🔗

לנוצרים בחיפה ישנה חגיגה עממית מפורסמת הנקראת בשם מר־אליאס – אליהו הקדוש ומרכזה במנזר הגדול הבנוי בקצה ראש הכרמל, הנשקף על פני חיפה. במנזר זה שוכנים נזירים בני כת הכרמליתים הנקראים על שם הכרמל ואליהו הנביא הוא פטרונם. המנזר בנוי על מערה קטנה המיוחסת לאלישע הנביא תלמידו של אליהו הנביא. המסורת מספרת שפה בלה אלישע זמן מה בימי נדודיו. הנה באה האשה משונם אחרי מות בנה: “ותחבוש האתון ותאמר אל הנער נהג ולך אל תעצור לי לרכב… ותלך ותבוא אל איש האלהים אל הר הכרמל”. בימי הבינים הראו פה את קברו של אלישע הנביא ורבים מעולי הרגל מזכירים אותו (עמ' 51) עכשיו אין כל זכר לו. כנראה היה במקום המזבח אשר בתוך המערה הזאת. המזבח עשוי מתוך אבן המערה. הכומרים מספרים שפה היה מקום משכבו של אלישע. אבן הפנה של בנין הכנסיה הנוכחית הונחה בשנת 1827 ע“י הנזיר יוהן בפטיסת האיטלקי. באולם הכנסיה, על התקרה והקירות כתובים ברומית פסוקים מהתנ”ך שבהם נזכר הכרמל. על התקרה מצוירות תמונות שונות מחיי אליהו הנביא. מעל המערה, על הבמה, ישנו פסל של מרים אם ישו מקושטות בעדיים, לראשה כתר משובץ אבנים טובות. הפסל נקרא בפי הנוצרים: גברתנו מהר הכרמל Notre Dame de Mont Carmel. במבוא המנזר מוצג אוסף קטן של עתיקות. בגן הקטן המשתרע מול פתח המנזר, נצבת מצבה על החללים שנפלו מצבא נפוליון בונפארט, כאשר נלחם על עכו בשנת 1799. מנזר זה שמש בית חולים לצבא הצרפתים. בימי המלחמה העולמית חנה פה גדוד תורכים שהחריבו את המצבה וחללו את הקברים. אחרי הכבוש הבריטי הוקמה המצבה מחדש (עמ' 93.60).

בחצר הרחבה אשר על פני המנזר נצב בראש עמוד פסל של מרים המחזיקה את ישו התינוק. פסל זה הוקם בשנת 1894 ע“י עולי רגל מטשילי אשר באמריקה הדרומית. בקצה החצר בנוי בנין אחר ועליו הוקם מגדלור המאיר לאניות העוברות בימה של חיפה. אורו נראה במרחק של יותר מ־15 מיל. הבנין נקרא בפי הנזירים: פלצו (היכל) והוקם בשנת 1821 בשביל מעון קיץ ע”י עבדאללה, הפחה של עכו. עכשיו משמש הבנין אכסניה לעולי רגל ולקיטנים.

מערת אליהו הנביא, מבפנים.

במנזר הכרמל נערכות במשך השנה חגיגות אחדות. ב־14 לחודש יוני החגיגה לכבוד האם הקדושה של הכרמל, וב־20 ליולי החגיגה לזכר אליהו הנביא (בפי הנוצרים: מר אליאס). חגיגה זו היא החשובה והעממית ביותר. ביום זה מוזלים מחירי הנסיעה ברכבת אל חיפה ונוהרים הנה הרבה נוצרים מכל קצוי הארץ. החגיגה חלה בסוף הקיץ ולפיכך יאמרו החוגגים בעברית המדוברת: מר אליאס בקול לא־צף מכנאס – אליהו הנביא אומר לקיץ: מטאטא (היינו טאטא את עצמך ותן לחורף לבוא במקומך). על פי רוב אחרי החגיגה הזאת מתחילים ענני הגשם להראות בשמים ולפיכך יאמרו הערבים: פי עיד מר אליאס ביתחלק אלע’ם – בחג של אליהו הנביא יולדו העננים.

ב. חגיגת אליהו הנביא של היהודים    🔗

עוד מדורות קדומים התפרסמה מערת אליהו הנביא, הנמצאת על מורד הכרמל, סמוך לחיפה. המסורת העממית מספרת שבה בלה אליהו הנביא בברחו מפני מלכי ישראל, בימי נדודיו על הר הכרמל. עולי הרגל של ימי הבינים מזכירים אותה ומספרים עליה אגדות שונות (עמ' 51). המערה חצובה בסלע בצורת אולם גדול, אורכה יגיע עד 14 מטרים רחבה – 8 מטרים, וגובהה – 5 מטרים. בקירה המזרחי חצובה מערה קטנה אחרת. מערת אליהו היתה גורם חשוב ליצירת ישוב יהודי קט בחיפה בדורות הקודמים. מדי פעם בפעם היו נוהגים לעלות אליה ולבקרה בהמונים. לבקור זה היו לפעמים קוראים “הזיארה של חיפה”. המלה זיארה היא ערבית ופרושו בקור במקום קדוש.

למערת אליהו יחסו חשיבות רבה לרפוי חולי־רוח. לעתים קרובות גם בימינו מביאים אליה חולי־רוח ממקומות שונים בארץ, ולפעמים גם מארצותיה השכנות. את החולים משאירים במערה בתקוה ש“השטן” יצא מהם ויתרפאו בזכותו של אליהו הנביא. אל מערה זו תבאנה לעתים קרובות נשים עקרות המאמינות שבזכותו של אליהו אדוני ירחם עליהן ויתן להן פרי בטן. לפעמים גם תבאנה הנה נשים הרות הרוצות בילד זכר וגם הן מאמינות שבזכות הבקור במערה, אדוני ימלא את בקשתן.

בדורות האחרונים קבעו היהודים יום מיוחד לבקור במערת אליהו והוא חל בחודש אב, יום ראשון אחרי שבת נחמו. ביום זה יבואו בעיקר יהודים ספרדים לא רק מתושבי חיפה אלא גם מטבריה ומצפת ויבלו במערה. על קיר המערה יתלו פרוכות, ידליקו נרות ויתפללו בה (ציור 38). ישנן תפלות מיוחדות לכבוד המקום הזה.

מערת אליהו וכל הבנינים סביב לה שייכים בימינו לערבים מוסלמים (משפחת אלחג' איברהים). משנת 1867 בערך התחילו בהקמת חדרים סמוך לפתחה של המערה לצרכי הבאים לבלות במקום הזה. המערה הקדושה גם לנוצרים ויקראו לה בלועזית בשם: מדרש הנביאים. בערבית יקראו לה בשם: אלח’דד שפרושו הירוק וזהו כנויו של אליהו הנביא הירוק תמיד במסורת העם.

ג. חגיגת זכרון הבכורים    🔗

לפני שנים אחדות הנהיגו בחיפה, חגיגה עממית – זכרון הבכורים – אשר יחוגו אותה למחרת חג השבועות – חג הבכורים. יצירת אזורים של ישובים חקלאים בסביבה של חיפה; בעמק יזרעאל, בעמק זבולון, ובהר הכרמל, והקמת דור של עובדי אדמה בהם, הכשירו את החגיגה הזאת המציגה את פרי עמל הכפר העברי ומסמלת את השיבה אל העבודה הפוריה והתחיה החקלאית בקרב ישראל.

בבוקר של יום החגיגה נוהרים אל חיפה מכל קצוות הארץ, בעגלות, במכוניות וברכבות, מספר רב של אנשים. רבים באים מהכפרים הסמוכים ומביאים אתם את בכורי פירות אדמתם, – בכורים לקרן הקימת לישראל. חגיגה זו משמשת זכרון הבאת הבכורים אל בית המקדש בירושלים, בשבת ישראל על אדמתו בימי קדם. לפי שצוותה התורה: “והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו… ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי…” (דברים, כ"ו).

כל החוגגים מתאספים בהדר־הכרמל – המרכז לחגיגה זו. רחובותיה הומים מרוב אורחים והמבקרים. לפני הצהרים נערכות חגיגות מיוחדות לתלמידי בתי־הספר ולתינוקות בגני־הילדים. אחרי הצהרים נערת תהלוכה גדולה ברחובות הדר־הכרמל. בתהלוכה מובלים הבכורים שהובאו מהכפרים בסביבה, על כפים, בעגלות או במכוניות. בחורים או בחורות רעננים לבושים לבן ועטרות ענפים ופרחים ענודים לראשם נושאים את הבכורים – אלומות תבואה, פירות, ירקות ועופות. העגלות והמכוניות מקשטות בדגלים. ועל סרטי בד כתובים פסוקים מהתנ"ך ומהספרות, המביעים את עריגתו של ישראל אל ארצו, אל עבודת האדמה ואל גאולתו. גם בהמות הכפר: פרות, כבשים ועזים, משתתפות בתהלוכה זו וגם הן מקושטות בירק השדה. מדי פעם בפעם נראים פרשים, בחורים או בחורות שזופי פנים, דוהרים על סוסים המוסיפים גבורה ויופי לעצמת התהלוכה המתקדמת לאטה בלוית שירים ונגונים לכבוד היום הזה. בהמון חוגג מובאים הבכורים אל במה מיוחדת שהוקמה על ידי הקרן הקימת לישראל. מעל הבמה משחררים יונים הפורחות באויר לקול צהלת החוגגים. שחרור היונים מסמלת את שחרורו של עם ישראל בארצו. כידוע נדמתה כנסת ישראל ליונה.

בערב נערכת הצגה המונית – חג הטנא – המציגה את הבאת הבכורים כשבית המקדש היה קים. החגיגה, זכרון הבכורים, עוברת בשמחה ובעליזות רבה ומשאירה רושם רב על כל משתתפיה והמסתכלים בה. ריח האדמה, השדה והכרם, ועמל האדם, האכר והרועה, מסמלים את החגיגה העממית הזאת – יצירתה של הארץ ישראל החדשה.