רקע
אמנון שמוש
בוקר טוב אלץ היימר

לחנה

אהבת חיי


 

א    🔗

במשך שבע שנים תמימות, נעימות ואפופות חרדה ותקווה, הייתי פוקח את עיני כל בוקר ואומר בקול לאשתי שלצדי: בוקר טוב, חנה! ומוסיף, בלי קול, ביני לביני (בעצם, ביני לבינו): בוקר טוב, אלץ היימר! התייחסתי אליו כאל אדם ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר, והוא מאיים בעוצמה רבה על מוחה של חנה ועל הזוגיות הממושכת והמושלמת שבינינו. הודעתי לו שאני מתכוון להתמודד איתו בכל כוחות הגוף והנפש שלי ולעצור אותו בתחום הצר שעליו הצליח להשתלט, תחום הזיכרון הקצר. בתחום הזה היתה השתלטותו הדרגתית, אבל טוטאלית. מעבר לזה, אמרתי לו בלי קול, לא ניתן לך לגלוש אל העיקר – אל החלק הקוגניטיבי של המוח של חנה. מוח שהכרתי למעלה משישים שנה. מוח שהעשיר אותי וגרם לי אושר רב. מוח חריף מלא חוכמה, תבונה, השכלה וחוש הומור. מוח שהתייחסתי אליו כטריטוריה השייכת לי ולא תהיה אליה כניסה לשום גורם זר. אפילו לא לך, מר אלץ היימר!

פתחתי במילים “שבע שנים תמימות”. הן היו תמימות בשתי המשמעויות של המילה. שנים שלמות, שבתמימותי ובאופטימיותי חשבתי שהן יכולות להימשך עד אין קץ, אם רק אשתי תקבל את התרופות המתאימות ואת עוצמת הזדהותי והתמסרותי ואהבתי 24 שעות ביממה, בתוספת לעובדת הזרה שקיבלנו לפני כשלוש שנים. ידעתי והבנתי שבשביל חנה במצבה היא לא תחליף. היא תוספת הכרחית, זרה, אפילו מאיימת ומתקבלת על ידה כחיץ ולא כעזרה; כהתגלמות המוגבלות שאליה נקלעה. היא הבינה היטב את מצבה ומוגבלותה ושמחה על היכולות התבוניות שנותרו לה, אבל היתה פחות אופטימית ממני. בעצם, פסימית, כפי שהיתה מאז ומתמיד. ריאליסטית. המשכנו לשוחח, להחליף דעות ולהתבדח על כל מה שראינו בטלוויזיה, שמענו ברדיו וקראנו בעיתונים. השבועון “ניו יורקר” המשיך להגיע ברציפות מדי שבוע מיום שעלתה ארצה בשנת 1947 ועד היום, ועד מחר. היא ציפתה לכל גיליון, קראה אותו בשקיקה ושיתפה אותי בתוכנו – החל מן הקריקטורות וכלה במאמרים ובסיפורים.

אני מתחיל לכתוב שורות אלה עם תום חגי תשרי תשע"ב. היום ברור לי שאנחנו עוברים לעידן חדש. שאלץ היימר יאלץ אותנו להבין שהוא פלש אל כל התחומים של המוח ושעלינו להתאים את עצמנו אליו, ולא להפך. התנהגותו הפכה לתוקפנית, כובשת ומייאשת. על כן אני מרגיש צורך לכתוב היום ומחר על אותן שבע שנים נפלאות, שבהן היתה בינינו התאהבות מחדש, בצל המוגבלות שלה והמוגבלות שלי (אובדן הראייה), שהצטרפה אליה, באמצע אותן שבע שנים. התאהבות מחדש, בידיעה ובהבנה שאנחנו במחצית השלישית של חיינו. שזכינו באריכות ימים ונשלם על כך. שנשלים עם התשלום, בלית ברירה. השלמנו עם המוגבלויות ועטפנו אותן בהומור ובאהבה. השלמנו זה את זו וזו את זה. היא קראה לי כל בוקר את העיתון ברהיטות ובתבונה ואני עניתי לה באורך רוח ובהומור על השאלות המייגעות, שחזרו על עצמן עשרות, אם לא מאות פעמים. מתוך שכחה, כמובן, שכבר שאלה אותה שאלה לפני שלוש דקות ולפני שעה ולפני שעתיים וכל יום במשך כל החודש, או כל השנה.

למשל, במשך כשלוש שנים רצופות, יום־יום, כשהגיעו צלחות הפלסטיק שלנו לשולחן, לקראת ארוחת הצהריים או הערב, היתה חנה מתפעלת מיופיין ומהישרדותן, ושואלת (פעמיים ביום, במשך שלוש שנים) איפה קנינו את הצלחות האלה ומתי ואיך זה שהן לא נשברות ונראות כחדשות. ואני משיב שקנינו אותן בפריז בגלרי לפייט לפני שלושים וכמה שנים. והיא מגיבה בשמחה ובהתפעלות. כאילו היא שומעת זאת בפעם הראשונה. מחזוריות כזאת של שאלות ליוותה אותנו בכל השנים. נדמה לי שמוגבלות. הראייה שלי, שהיתה מבחינתי קשה, לא רק לי, אלא גם ליכולתי לעזור לה, היתה, מבחינתה, הקלה נפשית. היכולת שלה לקרוא לי, לא רק את העיתון, אלא גם מכתבים ופתקים ומספרי טלפון, להסיע אותי בקלנועית ולספר לי מי האנשים שממולנו (כשזכרה אותם, את שמם או את שייכותם המשפחתית) יכולותיה אלה לעזור לי הקלו עליה לקבל את עזרתי ואת הליווי המתמיד שלי.

במהלך חגי תשרי תשע“ב חנה איבדה את התיאבון. זה החליש אותה עד לאפיסת כוחות. תחילה חשבתי שזה אובדן תיאבון האכילה בלבד. אילו זה היה כך, היה קל יותר להתמודד ולמצוא פתרונות. לאט, לאט הבנתי, זה אובדן תיאבון במובן הרחב. היא איבדה את התיאבון ל”ניו יורקר". הוא מגיע והיא אינה פותחת אותו. היא איבדה תיאבון לתוכניות הטלוויזיה, שפעם אהבה. היא התחילה להיות אפתית, אדישה כלפי המשפחה או כלפי כל מה שקורה סביבה. במילים אחרות, הוא התגבר עליה ועלי. השתלט. ועל כן אני נחפז לכתוב ולספר על שבע השנים המופלאות, שכפי שאמרתי במשפט הפתיחה, היו אפופות חרדה ותקווה, ובעיקר נעימות מאוד לשנינו – זוג זקנים מוגבלים, אוהבים, בבית קטן וצנוע בכפר גלילי שקט, שקט מדי, לאחר שוויתר על היחד הקיבוצי, מוקפים בילדים ובנכדים ונין בטווח קלנועית מאיתנו. במסירות אין קץ.


 

ב    🔗

כל זה התחיל לפני שבע שנים וכמה חודשים, בראשית 2004. בתנו הבכורה גליה, שחיה בקיבוץ לצדנו, עובדת סוציאלית במקצועה, הבחינה שאובדן הזיכרון של חנה חריף וחשוד. היא הציעה לעשות בדיקות של אלצהיימר ואף הסיעה אותנו למרכז הארץ לשם כך. הרופאה המצוינת שקיבלה אותנו וערכה בדיקה קצרה, הודיעה לנו שאין ספק שזו התחלה של אלצהיימר והוציאה לנו אישור לקבלת התרופה “ממוריט” (אסנטה) מקופת חולים. תרופה זו יקרה ואני חושד שבהוראת קופות החולים או ברמיזה, רופאי המשפחה אינם ממהרים להציע בדיקות לגילוי אלצהיימר. בביקורת הראשונה שעשינו לאחר חצי שנה, הציע לנו הרופא להוסיף, אם יש ביכולתנו לממן בעצמנו, את התרופה “אביקסה”. וכך עשינו מיד.

אני משוכנע שצירוף שתי התרופות היה הבסיס לשבע השנים הטובות שהיו לנו. אני כותב זאת בידיעה שהמחלה הזאת הולכת ומתפשטת עם התארכות תוחלת החיים. והחולים ובני משפחותיהם נכנסים על נקלה, לאובדן עשתונות ולייאוש. לדעתי, ללא הצדקה. ניתן למנוע את המפולת המיידית ולהאריך את תהליך ההידרדרות, אם עושים שלושה דברים: גילוי מוקדם, תרופות ככל שצריך, והיצמדות רגישה וטוטאלית של בן או בת זוג, או בן או בת. גם אם יש עזרה חיצונית טובה ומלאה. אין תחליף לשלושת הדברים הללו. אני כותב זאת בתקווה שזה יעזור למי שנמצא בראשית הדרך הקשה והפתלתלה הזאת, שייתן לו אמונה שאפשר להאריך את החיים הטובים לשנים לא מעטות. למעשה, הגדרתי את עצמי, מיום אובדן הראייה, כמי שחי חצי חיים, ואת חנה, מיום אובדן הזיכרון הקצר, כמי שחיה חצי חיים. השלמנו זה את זו וזו את זה, וסיכמנו לעצמנו בהומור שביחד אנחנו חיים חיים שלמים וזה מקרין על שנינו. וכך היה.

שוטטנו עם הקלנועית על מדרכות הקיבוץ, כשחנה נוהגת. הגענו לפגישות זקני העדה במועדון, למרפאה, למרכולית, לאירועים תרבותיים על הדשאים. נסענו, בעזרת כיסא גלגלים, למסעדות, לביקור נכדים, לטיפולים רפואיים. עם קשיים לא מעטים להתלבש, להגיע לשירותים, לנעול נעליים (להגיע לכפות הרגליים!) לגרור את הרגליים בעקבות ההליכון, עד הקלנועית – כל זה בהרגשה טובה שהכול נעשה ביחד ובהחלטה נחושה לא להיכנע למר אלצ, יימח שמו. הרגשנו שידנו על העליונה. שהצלחנו לסגור ולתחום אותו בתחום הזיכרון בלבד.

ביטאתי את תחושותי (בעצם, את תחושותינו) באותן השנים, גם ביצירתי הספרותית. למשל, השיר “מבט, מבע, מגע” ביטא את ההרגשה הכנה והנחרצת, שאנחנו מקיימים יחסי מין, מובהקים בעינינו, לאורך כל השנים, במגבלות של זקנה וזקפה; מגבלות שוליות כשמדובר על יחסי אהבה ומין מתמשכים ומתחדשים בלי הרף, לאורך שישים שנה ומעלה. הבהרתי שזו טעות של צעירים חסרי ניסיון וקלי דעת, להתנות יחסי מין במשגל. חשוב לי לפרסם דברים אלה, בידיעה, כמה חוסר ידע, חוסר אמונה והעזה קיימים בעולמם של זקנים וחולי אלצהיימר. כמה אפשרויות הם מחמיצים. כמה שנים הם מפסידים. מגעים מענגים בין בני זוג הם, בעיני ומניסיוני, יחסי מין לכל דבר. לגעת זה לדעת. כמובן, לאחר היכרות פיזית, אירוטית ונפשית ממושכת בין בני הזוג.

ההדים והתגובות על רשימותי בנושא אובדן הראייה, שהאירו את עיניהם החולות של מאות או יותר אנשים, מעודדים אותי לפרט בנושא זה, של המחלה הקשה והנפוצה כל כך בין בני גילי. אני מאמין שזה עשוי להביא הקלה ואולי גם תועלת לרבים שיקראו את דברי היום או בעתיד. על כן אמשיך ואפרט, בטרם יתפוס אותי הייאוש, שאני רואה אותו הולך וקרב, הולך ומשתלט על חיינו.

כבר בימים אלה, במלאות לחנה שמונים ושמונה שנים, ועם ההידרדרות שהחלה בבת־אחת ובגדול, אני רואה את הנולד. זה לא מעודד. וזו אולי הסיבה שהחלטתי לכתוב עכשיו בטרם יתפוס אותי הייאוש בגרוני ויחנוק את היצירה.


 

ג    🔗

המשבר הראשון, במהלך האלצהיימר, היה באמצע התקופה הנ"ל, כאשר חנה החליקה בבית ושברה את עצם הירך. היא נותחה בהצלחה בבית החולים בצפת. שכבה שם שבוע, אירוע שנמחק מזיכרונה כליל. לא מזיכרונם של כל בני המשפחה, שאיישו את מיטתה 24 שעות ביממה. מבית החולים היה צריך לצאת לשיקום. השיקום המקובל בכל המוסדות הוא שיקום לחולה לבדו. שילוב קלאסי של קמצנות וחוסר הבנה. חיפשתי ומצאתי מוסד אחד בכל הארץ, בתוך מתחם איכילוב, המאפשר את השיקום בחדר זוגי ובשיתוף מלא של בן הזוג הבריא. הוא פרטי ויקר מאוד, אבל לא היססתי להזמין שם מקום. זה הוכיח את עצמו בגדול. אני מקווה שיהיו יותר מוסדות כאלה בכל הארץ. גם בפריפריה. ההרגשה של החולה בחדר זוגי היא הרגשת בית שונה מאוד מהרגשת בית חולים, כשאתה לבד ובן הזוג מבקר מדי פעם. בן הזוג חייב להיות נוכח ותומך ביום ובלילה, מלווה בפיזיותרפיה, אוכל ומאכיל באותו שולחן ומזכיר לאחיות, העמוסות עבודה, פרטים חשובים לאדם לאחר ניתוח. חשובה ביותר האפשרות לחלוק עם האדם הקרוב את הכאבים, את הדאגות ואת החרדות. יום־יום, לילה־לילה, ושעה־שעה.

היו לנו שתי פיזיותרפיסטיות נפלאות, האחת בשיקום והשנייה בבית, בשליחות קופת חולים. למרות הכאבים העזים ברגל המנותחת, חנה קמה על רגליה, הלכה עם ההליכון לאורך הבית ובמהרה הגיעה איתו לקלנועית. עלתה עליה בגיבוי הפיזיותרפיסטית ויצאנו לדרך. לתדהמתי. דרך שנמשכה עוד כמה שנים טובות, מחויכות, כואבות, אך מהנות. לשני הצדדים. הזיכרון הקצר המשיך להימחק. חנה לא זכרה איזה יום היום, איזה חודש, איזו שנה, מי טלפן לפני דקה, האם הבן ישב איתנו לפני כמה דקות, האם הנין ביקר אותנו היום, אתמול או לפני שתי דקות. להפתעתי, זה לא הפריע לה. היא ידעה שהיא שוכחת. היא גם שכחה שהיא שוכחת. השאלות המעגליות, החוזרות ללא הרף, היו מפתיעות וקשות בהתחלה, אבל התרגלתי אליהן והן העלו בי חיוך וחמלה. והרבה אהבה. הן בעצם התחילו להיות תחליף לשיחות מלאות התוכן והמחשבה שהיו ואינן. שחסרות לי במידה שקשה להגדירה. זר לא יבין זאת.

לאחר הניתוח קיבלנו עובדת זרה מהודו. בחורה צעירה, עדינה, חכמה ומסורה, ששוכנה בצריף צמוד לדירתנו. את הצריף הקמנו מתוך ראיית הנולד. כך גם מקלחת מאובזרת, המאפשרת את כל השירותים על גלגלים.

חנה עמדה על כך שהיא תעשה כל מה שהיא מסוגלת לבצע בעצמה. לא נתנה לה, לעובדת הזרה, להכין לה כוס קפה או לסרק את שערה. קמה לשירותים במאמץ גדול, אבל עצמאי. ביום ובלילה. ויתרה עד מהרה על ההליכון והסתפקה במקל. התנועעה בבית באטיות, אך בחופשיות. בעצמאות. התלות במישהו זר הפריעה לה. כשהיתה זקוקה לעזרה היא פנתה אלי והפצירה בי לתת את העזרה, ולא לקרוא לעובדת הצעירה והמיומנת ממני.

במקביל, המשכתי את עבודתי הספרותית, במסגרת קבועה, בעזרת יעל המזכירה, שתיווכה ביני ובין המחשב, ביני ובין השכחה שלוש פעמים בשבוע, שעתיים בכל פעם. הרגשתי ששעתיים רצופות של היעדרות (למרות שחדר העבודה הוא בתוך הבית) הן ארוכות כנצח בעיני חנה והתחלתי לצמצם אותן למסגרת של שעה כתיבה במחשב ושעה קריאה בעיתונות, בשיתופה של חנה. נתתי הרצאות, פעם בחודש. בחלקן לקבוצות קטנות בבית, אחרות במועדון לקבוצות גדולות. בהרצאות שבבית חנה השתתפה. בכל פעם היתה לה ההרצאה כחדשה. למרות ששמעה אותה הרצאה הרבה פעמים. היא ליוותה את ההרצאה בהתענינות מחודשת. פעם אחת, כשגמרתי את ההרצאה היא אמרה לנוכחים סביבנו: הממזר הזה יודע להתבטא. אני מזכיר זאת כדי להבהיר שהממזרתה הזאת ידעה גם ידעה להתבטא. לימים אלה אני מתחיל להתגעגע.

זה היה טוב עד לאובדן התיאבון, שהגיע עם חגי תשרי תשע"ב. תיאבון לקריאה, לשיחה, לפגישה, למשפחה, ואני מפחד לומר: לחיים. את האהבה בינינו היא לא שוכחת לרגע, לא ביום ולא בלילה. היא מבקשת נשיקות, אבל כבר לא שותפה להן באופן פעיל, כדרכה. הנשיקה כבר לא בשקיקה. האפתיה משתלטת גם בתחום זה – תחום שנקרא בפיה בשנים האחרונות “פיהו”. יישקני מנשיקות פיהו. היא עדיין צמאה לפיהו, אבל עכשיו זה פסיבי. היא עדיין דורשת בחיוך “מס שפתיים” בכל פעם שאני עובר ליד הכורסה שלה. התלות בעובדת הזרה, הולכת ונהיית מלאה, בלתי־נמנעת, ביום ובלילה, בצרכים הבסיסיים ביותר, למורת רוחה. לעתים קרובות היא שוכחת שאין לה יכולת לקום מהמיטה או מהכיסא, וללכת לשירותים בכוחות עצמה. היא דוחה את העזרה. ורק אחרי שהיא מתאמצת ונוכחת (נזכרת?) שאין בכוחה לפעול כפי שפעלה בעבר – היא מסכימה לקבל את העזרה, לא בלי התמרמרות.


 

ד    🔗

פתגם ערבי אומר: “תשאל בעל ניסיון ואל תשאל רופא.” אני מסכים עם המחצית הראשונה. משום כך אני מנסה לחלוק את ניסיוני הממושך עם הרבים שיגיעו למצבי. אני יודע שאין לי ידע רפואי כלשהו, אבל אני יודע שגם לרופאים אין הרבה יותר. אני יודע שכל מקרה שונה מן האחרים, ואינני מנסה להכליל הכללות. אני מספר רק את מה שקרה וקורה לי, לטובת אלה שייכנסו לשדה המוקשים הזה.

כשאני נכנסתי אליו לראשונה, קראתי את כל החומר הכתוב שהשגתי בנושא זה. הייתי גם בפגישה אחת מונחית על ידי בעלי מקצוע. קיבלתי הלם. הכול התחיל מהגרוע ביותר. לא הוזכרו שנות ההידרדרות האטית, ההדרגתית – שנים שהן מתנה נהדרת של הזדקנות מחויכת, מבעד לכאבים. הוטחו בפני ישר, המצבים האיומים והמייאשים כגון: החולה מפסיק לזהות את המקורבים לו ביותר, הוא בורח מן הבית ואינו יודע למצוא את דרכו בחזרה, הוא אינו מבין דבר מכל מה שקורה סביבו “כמו אדם שיודע רק עברית, שנקלע לטוקיו במפתיע לבדו”. כך התבטאה אחת המרצות ששמעתי. חשבתי לתומי, שכל זה מחכה לי תוך שבועות אחדים. החרדה מפני הבאות כמעט מוטטה את יכולתי להתייצב מול האתגר בכל הכוחות, כפי שנדרש מכל בן זוג במצב כזה.

מכאן יבין הקורא את המניע שלי לספר על כל מה שקרה ועל כל מה שקורה לאשתי ולי, ולהבהיר שיש מעצורים רבים והם בידי בן הזוג ואולי גם בידי בני המשפחה הקרובה. מעצורים שאתה חייב להשתמש בהם בעדינות, בשוכבך ובקומך ובלכתך בדרך.

אינני מנסה לייפות את הדברים ולומר שלא היו התפרצויות של חוסר סבלנות ושל ייאוש ושל אובדן עשתונות, לאורך שבע השנים הטובות. אבל כשאני מסתכל לאחור, אני יכול להעיד על עצמי, שהן לא היו הרבה מעבר למה שקורה בכל זוגיות גם ללא אלצהיימר. דוקא נוכחותו הבלתי נמנעת של מר אלצ, מפנה את הזעם ואת חצי המילים הכואבות והמכאיבות כלפיו. נוכחותו היתה מוחשית לאורך כל השנים הללו והתחושה שידי על העליונה, הוסיפה לי כוחות שלא היו בי בטרם הגיע. בימים אלה, שאני כותב, ברור לי שהוא השתלט על הענינים ושמצפות לי שנים קשות ואיומות. ההכנה ההדרגתית שהיתה לי לקראת כל זה, נוטעת בי אמונה שנוכל להמשיך להתמודד.


 

ה    🔗

נוצחתי. נוצחנו.

מר אלץ היימר, שליחו של השטן, התמחה בהשתלטות על המנגנון המורכב והמפואר ביותר שאלוהים יצר – מוח האדם. והנה הגיע אלינו. אל מוחה של חנה, שלא הכרתי גדול, חריף ומופלא ממנו, במשך כל ימי חיי. שנים הוא התדפק על דלתות המוח מתוך תחום הזיכרון שכבש, ואנחנו שנינו עמדנו בפניו. עכשיו, בחודש נובמבר, הוא ניצח. חנה מתחילה משפטים, ולא גומרת. מספרת על משהו ומאבדת את ההמשך. שוכחת את שם ילדיה ונכדיה. ההשתלטות נעשית בעיקר בלילות. מתוך שינה רופפת, חנה משמיעה המהומיהמיה אפופים בעצב ובכאב. לאורך שעה ארוכה. אני שואל אותה אם כואב משהו פיזית, והיא עונה לא. איני יכול שלא לפרש זאת כהתגוננות פאסיבית, נים ולא נים, נגד השתלטותו של מר אלצ. הוא יודע מתי לתקוף. ישר במעוז תפארתו של אלוהים. המוח האנושי.

זה מתבטא בחוסר רצון לקום מהמיטה, בחוסר עניין בעיתון, שהיתה קוראת לי בשקיקה יום־יום, במבט פונה הצדה מהטלוויזיה, שאת תוכניותיה הטובות היתה פעם מסמנת ומקפידה להגיע אליהן, בחוסר רצון לצאת מהבית, להיפגש עם אנשים.

אלוהים גובה תשלום עבור אריכות הימים; עבור המחצית השלישית של החיים, שלא כל אחד זכאי לה. שליח השטן פגע בהבנה, בסקרנות, אך לא ברגשות ובנשמה. עדיין שומרת את מקומי בחייה ומקומה בחיי ומראה את אהבתה הגדולה. כל עוד זה קיים אין לי טינה, לא על העולם ולא על שליחו של השטן שממלא את תפקידו ייעודו. אני שמח בחלקי – חלקי בתודעתה של חנה. חלקי המשולב בחלקה. החרדה הגדולה היא מן היום שתחדל לזהות את מה שבינינו. אני מקווה שהיום הזה עוד רחוק. שלא יגיע. כל יום וכל לילה עד אז – הוא מתנה. מתנת שמים. וזה ממלא אותי. נותן לי כוח.

כל זה מצטרף לאובדן הכוחות הפיזיים, ואני תוהה מה גרם למה. האם החולשה הגופנית, עד כדי אפיסת כוחות, הכאבים והקשיים הם שפתחו את המחסום שעצר את האלצהיימר, או שמא השתלטותו היא שגרמה להתדרדרות הגופנית. כיסאות הגלגלים למיניהם מצילים את המצב אבל השימוש בהם מקרב את הניוון המוחלט של הרגליים. לכל צד יש צד שכנגד וקשה לקבל החלטות. כדי להשלים את המשבר, ניתווספו כאבים עזים בצוואר. התרופות לשיכוך כאבים שהיא מקבלת כבר שנים, יום־יום, לא הועילו הפעם. היא שכבה במיטה, בתנוחת ראש אחת, ללא יכולת להזיז את הראש, אפילו לא כדי לקבל נשיקה. הפיזיותרפיסטית הרימה ידיים. המבטים כבו. הקימה מהמיטה והיציאה לשירותים היו תלויות כליל בעוזרת הזרה ובכיסא הגלגלים המיועד לכך. למעשה, אובדן עצמאות טוטאלי, שבהצטרפו לאובדן התיאבון ולאובדן כושר התנועה, היה עלול להביא אותנו לייאוש. כבר ביררנו אפשרויות להאכלה דרך חור בבטן ולחיים במיטה. המשבר הזה נמשך כחודשיים.


 

ו    🔗

הבוקר, עם שתיית קפה, אומרת לי חנה: אני רוצה לנסוע הביתה. אני אומר לה שאנחנו בבית, אבל היא מנידה ראשה בשלילה. עוברת רבע שעה של קריאה מכותרות העיתון ואז היא שבה ואומרת: אני רוצה לנסוע הביתה, אבל אנחנו בבית שלנו, נכון?

אתמול התיישבנו לארוחת ערב וחנה אומרת: אני כבר אכלתי. אני מזכיר לה שמאז ארוחת הצהריים היא לא הכניסה דבר אל פיה, רק שתתה קפה. והיא בשלה: אני כבר אכלתי ארוחת ערב. עברו כמה דקות, היא חייכה והצטרפה לארוחה.

הימים ימי סתיו, בעיצומו ובמיטבו. אנחנו יוצאים עם כיסא הגלגלים לספוג שמש. מפעם לפעם השמש מסתתרת מאחורי העננים והקור חודר לעצמות. ואז שוב היא יוצאת מבין העננים, מאירה, מלטפת ומחממת. כזה בדיוק הוא מצב העניינים בינינו, בסתיו חיינו. שמש נהדרת, עננים כבדים, ובאופק חורף קר וגשום. גשמי ברכה, מלווים בברקים וברעמים. סתיו החיים. הסתיו הישראלי בכל הדרו ונעימותו. בעיני יותר נעים וסימפטי אפילו מן האביב. וזאת באשר למזג האוויר ולחיים הזוגיים שלנו. השמש יוצאת מדי פעם מבין העננים, מאירה, מלטפת, מחממת. גם את הלב. את שני הלבבות.

החורף מתקרב. עברנו כל כך הרבה חורפים. ביחד.

יש סימנים של התאוששות. חנה מנסה לשוב לאיתנה. במלוא מובן הביטוי הזה. לאיתנה. עושה מאמצים אדירים במה שאני מכנה, ביני לביני, מלחמת העצמאות. היא אוזרת את כל כוחותיה וקמה בכוחות עצמה מן הכיסא ומן המיטה, מסרבת לקבל עזרה, נאבקת על עצמאותה. הצלחותיה, פעם ביום וביומיים, משפיעות לטובה על מצב הרוח של שלושתינו. אני כולל את העובדת הזרה, המסורה. גם התיאבון מתחיל לשוב לחיים.

השאלות המוזרות, המעידות על זעזוע בקוגניטיביות, מדאיגות, אך מתקבלות בהומור משותף. למשל, היא אומרת לי: אני חושבת שאני צריכה להתלבש, כי אנחנו נוסעים לניו יורק, נכון? היא מתכוונת לזה בכל הרצינות, רק תוהה אם זה הערב או מחר. אני נבהל לרגע, אבל מחזיר אותה למציאות בהדרגה ובחיוך, והיא מגיבה במבוכה, בהבנה מודרגת ומצטרפת בסוף להומור, כאילו אמרה בדיחה. הצעות ותוכניות אחרות, בדומה לזו, היא מפסיקה באמצע, תוהה על עצמה ונכנסת לדכדוך. השכחה עוזרת במצבים כאלה. היא פשוט שוכחת איזו הצעה הציעה. וטוב שיש מי שמלווה את התהליך ומצליח להוציא אותה באהבה אל ההווה הריאלי. זה עובד. זה לא נורא, אבל זה מבהיל את מי שרואה את הנולד. לבי לבי לחולה אלצהיימר שאין בן זוג לצדו, שישיב אותו אל המציאות בכל רגע, בכל שעה, ביום ובלילה. שום עובד זר ושום בית אבות אינם תחליף לבן זוג שיש בו אמון מלא והוא זמין בכל רגע. האם בן או בת יכולים להחליף בן זוג שאיננו? נדמה לי שהם יהיו הרבה יותר מעוזרת זרה, אך הרבה פחות מבן זוג ותיק ואוהב.


 

ז    🔗

מן היום המר והנמהר, שבו מר אלץ היימר השתלב בחיינו, היה לי כתב העת “ניו יורקר” מדד שבועי להשתלטותו על מוחה של חנה. זה שבעים שנה שחנה קוראת את ה“ניו יורקר” מדי שבוע בשבוע. זה התחיל בגיל 18, כשנכנסה ללמוד ב־NYU, נמשך עם עלותה ארצה, שבע שנים אחרי זה. היא ביקשה את הוריה לחתום לה על כתב העת, ומאז ועד היום הוא מגיע מדי שבוע בשבוע אלינו. הקשר הרוחני והנפשי אליו, כמייצג את העולם הגדול, את התרבות האנגלו־אמריקאית, ובעיקר את העיר ניו יורק, הוא מיוחד במינו. הוא מחייב הרחבה עד כדי סיפור.

חנה נולדה בווינה ב־1923, לאביה שאול סוקל, עורך דין ועסקן ציוני, ולאמה ארנסטינה רופאת שיניים שהפכה לפסיכיאטרית. היא ברחה מווינה בספטמבר 1938, לאחר כניסתו של היטלר לעיר וסיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית. אביה היה בשליחות הקונגרס הציוני בלונדון. הוא הורה להם להשאיר הכול מאחוריהם ולהגיע אליו בכל דרך. חנה, אמה ואחיה עלו לרכבת כתיירים, חצו את גרמניה כדי להגיע לחוף האטלנטי, ומשם ברחו לאנגליה. תשע מזוודות מלאות בכל חפציהם וזיכרונותיהם היו אמורות להישלח בעקבותיהם. לשווא. הזיכרון הויזואלי של המזוודות עומדות לאורך הקירות בחדר ריק, אוצרות את כל עולמה, מלווה אותה עד היום. באנגליה גרו ההורים בלונדון ושלחו את הבן ואת הבת לפנימיות נפרדות בסביבה. חנה התחילה לספוג בהתלהבות את התרבות האנגלית ולסלוד מן התרבות הגרמנית שבגדה בה. במשך למעלה משנתיים היא חיה רחוקה מהוריה ומאחיה, אל תוך תקופת הבליץ על לונדון, בתחושה של פליטה חסרת בית. בודדה לנפשה. עם עתיד לא ברור ואובדן בית.

בסוף שנת 1940 הגיעה עם שיירה של אוניות, מלוות באוניות מלחמה ומופצצות על ידי חיל האויר הנאצי, לחופי אמריקה ולניו יורק. בניו יורק התאחדה המשפחה, שכרה בית בצד המערבי של מנהטן, ובבית הזה, ברחוב 111 מערב – בפעם הראשונה מזה שנים – היתה לפליטה הצעירה הרגשת בית. ניו יורק היתה לה בית. שם חייתה כשבע שנים בבית קבוע עם הוריה ואחיה. שם השילה מעליה את המנטליות של פליטה. פחות או יותר. בית אחד בגד בה. באנגליה היתה פליטה ללא בית. בניו יורק היה לה בית של ממש. סוף־סוף. ה“ניו יורקר” סימל בשבילה את היותה בת בית בניו יורק, בתרבות האנגלו־אמריקאית, בעולם הגדול. היא למדה שם ב־NYU פיזיקה וכימיה, למרות – ואולי דווקא – משום שאהבה מאוד ספרות ואמנות ופסיכולוגיה. אופייני לה. היא תמיד חיפשה את האתגר ולא את הדרך הסלולה והפתוחה.

מיום שהגיעה כחברת “הבונים” וכבת לאבא ציוני פעיל, לארץ ולקיבוץ בגליל, היה לה כתב העת “ניו יורקר” החיבור לבית השני, שבלעדיו לא היתה מגיעה לבית השלישי נקייה כמעט מתחושה כלשהי של פליטות.

מדי שבוע בשבוע הגיעה בדואר ה“מתנה”, שחיברה אותה לעיר ניו יורק. בכתב העת הזה יש חלק המספר על חיי התרבות והבידור ב“תפוח הגדול”, מאמרים ממיטב העיתונאים והסופרים (חלקם הגדול יהודים), סיפורים ושירים מקוריים ומתורגמים (גם מעברית) וקריקטורות חובקות עולם. לאורך השנים חנה בלעה כל מה שכתוב ב“ניו יורקר” ושיתפה אותי בדברים המעניינים. עקבה אחרי בית הקולנוע הסמוך לביתה בניו יורק וידעה כל שבוע איזה סרט מוקרן בו. את המאמרים והסיפורים שאהבה במיוחד, רשמה בעט על הכריכה, כדי לשוב ולקרוא בהם, או כדי לתת לי או לחברותיה האמריקאיות לקרוא. מכל גיליון ספגה את המיטב. כל גיליון העשיר גם אותי.

חנה לא היתה ערה לעומק קשריה ותודתה לעיר ניו יורק, היא אמריקה שלה. לי היה ברור שזה יותר מכתב עת חשוב ומעניין. אגב, יקר מאוד.

עם תחילת המחלה התחילו ההתעניינות וההתעמקות בגיליונות האסתטיים המגיעים כל שבוע, לרדת ולפחות משבוע לשבוע. אני חשתי זאת, כמי שתמיד אהבה לשתף בכל חוויה אמנותית או אינטלקטואלית שהיתה לה מן הקריאה בכתב העת האנגלי. היא קראה המון ספרים, אך לשבועון היה מקום מיוחד. אהבה לקרוא לי קטעים מובחרים. משבוע לשבוע ההתעניינות הלכה ודעכה. עם ההשתלטות של האלצהיימר במחצית השנייה של 2011, בימים אלה של כתיבה, השבועון מגיע ואין ממנה תגובה. היא אינה פותחת אותו בכלל. אני פותח אותו עבורה, מנסה להתעניין ולעניין אותה, מבקש שתקרא לי את תוכן העניינים, שתספר לי על הקריקטורות שבו. התגובות מועטות. אדישות. היא ערה לזה ומבינה, שזה כבר לא מדבר אליה. היא מגיבה להפצרות שלי בהבנה שההבנה ברחה ממנה. בחוש ההומור המופלא והמיוחד שנשתמר אצלה, להפתעתי ולשמחתי הגדולה. מעניין. כנראה שמקומו של חוש ההומור במוח נפרד ומבוצר. לפחות ככה זה אצלה. אמרות קולעות וחריפות ומצחיקות מגיעות אלי ממנה בשפע. ציטטות מן השירה האנגלית הקלאסית שלמדה בעל פה בפנימיה באנגליה ובעיר הגדולה ניו יורק היא משמיעה בלי היסוס ובלי גמגום כלשהו. זה זורם מפיה. מנשמתה. ממש באותם ימים שבהם היא שוכחת באיזה צד של המיטה עליה לשכב, דבר שלא נשתנה במשך שישים וכמה שנים של שותפות באותה מיטה. שותפות בכול.

גיליונות ה“ניו יורקר” ימשיכו להגיע. היו שאמרו לי: ברכה לבטלה. אני אעמוד על זה שהם יגיעו ואנחנו נפתח אותם ביחד, נדפדף ונשוחח, למרות שאני אינני רואה והיא אינה מבינה. באותה מידה שהיא מבינה שאינני רואה, אני יודע ומפנים שהיא אינה מבינה. לא את מה שהטלוויזיה מספרת ולא את מה שהיא קוראת מן העיתון פעמים אחדות, שוב ושוב. היא מצהירה שהיא אינה מבינה ומבקשת ממני הסבר, שנשכח כעבור דקה. ושוב היא מבקשת את אותו הסבר ושוב הוא נשכח וחוזר חלילה. מעשה יום ביומו.


 

ח    🔗

זה קרה אתמול. בפעם הראשונה שמעתי מחנה: אני לבד.

זה היה בעיצומה של פגישה משפחתית חמה ויוצאת דופן. צריך להסביר. נתמזל מזלנו והבת הבכורה גליה וגם הבן הצעיר דורון חברים בקיבוץ וגרים בטווח קלנועית מאיתנו. הבת האמצעית אורלי חיה בקולורדו עם בוב בעלה האמריקאי. שניהם הגיעו לביקור עם הבת שלהם, הצעירה בנכדינו. ישבנו כולנו בביתנו והעלינו זיכרונות. גליה קראה מתוך יומן אישי שכתבה לפני חמישים שנה, בעת שחנה והילדים נסעו לבקר את הוריה בניו יורק, למשך חצי שנה. מדי פעם בפעם חנה שאלה שוב ושוב “מי כתב את זה?” במהלך השיחה שהקיפה את כל הקרובים והאהובים ביותר עליה, ראיתי שהיא עצובה. ניגשתי אליה. אחזתי בידה, והיא אמרה: “אני לבד.”

ברור לי שמר אלץ היימר חצץ בינה לבינינו. קלקל את השמחה. הוא נוטל ממנה את היכולת ליהנות מההווה. הוא כנראה מצייר לפניה את העתיד. להנאתו. לנו הוא משבית הנאות ושמחות. דווקא הביחד המשפחתי, המלא, הוציא ממנה את התחושה ואת הווידוי שבעצם היא נוכחת אבל מנותקת. לבד. נותרה בה התבונה להבין ולבטא את הכאב. את ההתנתקות מהעבר המשפחתי הנפלא.

הביקור של אורלי מקולורדו ארך שבוע תמים. בכל יום, כשיצאו מהבית ללכת לישון, חנה נפרדה מהם והודתה להם על הביקור, בתחושה שלא תראה אותם עוד. ערב־ערב.

אני מבין את הצורך להזכיר ולהמחיש לה, כל יום, בעצם כל שעה, שהיא לא לבד. שאנחנו ביחד. ושאנחנו מוקפים במשפחה חמה. זה משפיע.


 

ט    🔗

לקראת סוף נובמבר, עברו עלינו שלושה ימים של סערת רוחות וגשמי זעף, ברקים ורעמים. גשמי סתיו המבשרים את בוא החורף. בכל עוזו. בהדרגה פסקו הגשמים ושמש רכה וטובה יצאה מבין העננים ואפשרה לנו יום־יום, בשעות הצהריים, ליהנות מחומה.

זה תיאור מדויק של מזג האוויר שעבר עלינו. זו גם מטאפורה למצב הבריאות ולהחמרת האלצהיימר. לאחר המשבר שתואר כבר: הבנה מקוטעת, אי־רצון לקרוא, כאבים בצוואר, חוסר תיאבון מוחלט, אי־יכולת לנוע עם ההליכון – הידרדרות שנמשכה כחודשיים, החלה התבהרות והתאוששות, המעוררות שמחה ותקווה. לא ידעתי שיש כדורים מעוררי תיאבון ונוזל בקופסאות של “rescue” וכדומה, ולאחר מאמצים, שבהם השתתף דורון יום־יום, שבה חנה לתיאבונה הבריא, הוסיפה 7 קילו למשקלה, חזרה אל ההליכון והחלה לקום בעצמה לשירותים בלילות. גם תיאבונה הבריא למגעים אינטימיים ולהתרפקות הדדית, כולל זיכרונות מימים טובים הנשמעים באוזניה כמנגינה ערבה, שב והתעורר לחיים. כל אלה דברים שחששתי שחלפו ולא ישובו עוד. והנה יש לנו שוב פרק נאה ונעים ומבטיח, בדיוק כמו השמש הרכה (המשקרת?) שמופיעה בימים אלה יום־יום מבין העננים. מחממת את הגוף ואת הלב.

השמש החורפית הישראלית המשקרת. היא גם משכרת. נעימה כל כך. מפיחה חיים בעצמות היבשות. את החורף אין למנוע. בלעדיו לא יודעים ולא מבינים מה נפלאים האביב והסתיו. אבל גם ממנו ומתוכו אפשר לספוג את קרני השמש בשעות הצהריים ולהביס, או לפחות להרחיק את מר אלץ היימר. וזאת אנחנו עושים, כמו שכתבתי בשיר “חלקת אלוהים”: “יד אל יד, ברך אל ברך, ולב אל לב.” עטופים במעיל ובצעיף מול דשאים ירוקים מרהיבים.


 

י    🔗

תמיהה גדולה מלווה אותי לאורך הדרך. האם זיכרונות חשובים ויקרים נמחקים באותה קלות ובאותה טוטאליות כמו זיכרונות חסרי חשיבות? נדמה לי, שבשנים הראשונות עדיין היה מיון בין הזיכרונות החשובים והטריוויאליים. בשלב הנוכחי של החדירה לתחום הקוגניטיבי, תחום הזיכרון יצא משימוש לחלוטין. לא רק שלא זוכרים, וחוזרים ושואלים עשרות ומאות פעמים, איפה ניקנו צלחות האוכל היפות, אלא לא זוכרים שהנכדה הבכורה עומדת ללדת. למרות ביקוריה פעמיים בשבוע עם הבטן הענקית. לא זוכרים בת של מי היא הנכדה המגיעה לביקור מאמריקה. לא זוכרים חברים שהיו קרובים מאוד ולא מזהים אותם על המדרכה בקיבוץ. מול כל זה אני נדהם וחוגג את ההרגשה שהיא חיה במלואה את הזוגיות העמוקה שבינינו. חוזרת ומדגישה את אהבתה ואת פליאתה על כוחה של האהבה להתגבר אפילו על המפלצת המקיפה אותה סביב סביב. המפלצת המנתקת אותה אפילו מן הקרובים לה ביותר. חוץ מאחד. כך היא מתבטאת שוב ושוב. שמחה מן היש וחרדה מן הבאות. מתבדחת על חשבון הבאות.

כן, אחת התופעות המדהימות, הראויות לציון: חוש ההומור שמור היטב, פעיל וקולע למטרה כמו בימים הטובים ההם. האם יש לו מבצר במוח? האם הוא נפרד ועצמאי?


 

י"א    🔗

בדצמבר ההתאוששות הפיזית והנפשית הושלמה. הכול חזר לתיקנו חוץ מההשתלטות של האלצהיימר. האם אפשר להבין מזה שההשפעה בין המשבר החיצוני לבין המשבר הפנימי אינה גדולה, ורק המקרה הביא את שניהם בו זמנית? חנה שוב יכולה לקום וללכת עם ההליכון בכוחות עצמה, תיאבונה חזר אליה במלואו, היא עולה על הקלנועית ונוסעת, קמה בלילה לצרכיה וחוזרת לבד למיטה – דברים נפלאים, אלמלא הירידה בהבנה והעלייה בהזיות ובחרדות. שלא לדבר על הזיכרון, זיכרונו לברכה.

פרשה מצערת, המטילה עלי עומס פיזי ונפשי רב, היא יחסה לעובדת הזרה ההודית, המלווה אותנו כבר שנתיים וחצי. היא עושה עבודה נפלאה בכישרון ובמסירות, בעדינות אין קץ. אבל, כנראה, היא מגלמת במוחה של חנה את החולשות והמוגבלויות והאין אונים וכל הרע שלא מגיע לה. היא דוחה אותה מעליה, לעתים קרובות בגסות רוח, ומבקשת ממני (שלא לומר דורשת) לעשות את מה שהעוזרת אמורה ורוצה לעשות. היא לא קולטת כמה זה קשה לי וכמה זה קשה לעוזרת. יוצאים מפיה מילים וביטויים שמעולם לא שמעתי כלפי העוזרת. ואני, כדרכי, מסתתר מאחורי מר אלץ היימר ואומר לעצמי שהוא מדבר מגרונה במקרים אלה. הוא ולא היא. זה בא לפעמים דקה או שתיים אחרי תודות ושבחים שהיא מרעיפה על העוזרת. יש לך ידי זהב, אין כמוך, את עושה הכול בעדינות ובמסירות והרבה הרבה תודות וחיוכים. דקה אחרי זה התפרצות. ללא סיבה. בעצם, אני חושב, הרי היא השתלטה לה על המטבח, שבו הייתה מלכה. היא נוגעת ומחבקת את גופה כדי להרים אותה בעת הצורך, וזה דבר שחנה מעולם לא אהבה. לא מסאז' ולא מגע. לא של מישהו זר ובקושי של בנותיה. זה מעליב את העוזרת המסורה ומקשה עלי את החיים. ואין מוצא. אם לא אלביש לה את הגרביים החמים, היא תעשה זאת בעצמה במאמצים קורעי לב. אם לא אעזור לה ללבוש שמלה וקומבינזון ומחרוזת, היא לא תמצא אותם ולא תסתדר איתם. אבל היא לא תסכים שדברים אלה ועשרות אחרים ייעשו בידי העוזרת. הפיזיותרפיסטית השאירה משחה וביקשה שהעוזרת תמרח לה על עצמות הצוואר מדי יום ביומו. שבוע שלם הסכימה לקבל את זה, לאחר הפצרות והתבטאויות שלי, ולא עוד. בלי התיווך שלי זה לא היה מתקיים אפילו פעם אחת. אני דואג ותוהה, מה יקרה כשהיא תצטרך עזרה בדברים יותר אינטימיים ויותר אישיים. נתקלנו בזה בימי המשבר, כאשר היה צריך להאכיל אותה. העוזרת היתה מחוץ לתחום. אני לא יכול להעלות על דעתי עוזרת טובה ממנה. אבל זה כנראה לא משנה. עוזרת מגלמת את האויב. מעין מרת אלצ. שם המשפחה הודי.

אני תוהה בין שני הסברים אפשריים. אולי היא מצטיירת במוח החולה כשליחתו של שליח השטן. אולי היא מגלמת את אובדן השלטון על הבית, את האין אונים ואת הניסיון הנואש לשמור על העצמאות האישית. עצמאות ונחישות וביטחון עצמי, שהיו באופייה של חנה, ועם חסרונם ואובדנם קשה לה להשלים.


 

י"ב    🔗

לאורך כל היום יש התנתקויות מן המציאות והתערבותי המיידית מחזירה כל דבר לתיקונו. התוצאות בינתיים טובות. כל תמיהה, כל בלבול, כל שכחה, חוזרים למסלול לטובת שנינו ולטובת מצב הבריאות. במילים אחרות, אלץ היימר מנסה בלי הרף להשתלט ואנחנו שנינו חוסמים אותו, לעתים קרובות, עם חיוך ובדיחה. צוחקים מכוחה של השכחה ומחולשות הזקנה.

עד שבא הלילה. מתחזקת אצלי הסברה שבלילה אלץ היימר מנצל את ניתוק המגע המילולי שבינינו ומנסה להשתלט. מתוך שינה אני שומע לפתע קריאה מבוהלת או חרחור, ובעקבות זה המיית כאבים מתמשכת. אלץ היימר תוקף. משבש את הקשרים בחלק הקוגניטיבי של המוח. זה כואב והיא מגיבה במעין בכי חרישי. אני מעיר אותה, כפי שמעירים מסיוט, והיא אינה יודעת מה קורה. קשה להוציא מפיה מה עובר עליה. אבל אין לי ספק שמשהו לא רגיל, חדש, קורה לה באותן שעות שבהן תגובותי לא באות בזמן לחבר מה שנותק.

זה מסביר, אולי, תופעה מוזרה שנמשכת למעלה משנה. אחרי שאני נרדם, אני מרגיש את ראשה נדחק אלי, אל גבי או אל ראשי, על הכרית שלי, שומר על מגע מתמיד. זה מפריע לי מאוד בשינה ואני מבקש אותה לקחת את ראשה אל הכרית שלה. היא עושה זאת, אבל תוך כדי שינה הראש חוזר אלי, מחפש ומוצא מגע.

האם שני הדברים הללו קשורים? מי יודע. עולה בי מפעם לפעם מחשבה שאני צריך ליצור קשר עם מישהו מחוקרי האלצהיימר, גם כדי להבין יותר (למשל, לא להרחיק את ראשה שמפריע לי בשינה) גם כדי לספק אינפורמציה מניסיוני הממושך, שעשויה לעזור במחקר. אולי אעשה זאת באמצעות רופא המשפחה. תגובתו תבהיר לי אם כדאי וחשוב ליצור קשר עם המחקר, או להישאר בתחום האישי המשפחתי. ייתכן שאלה תופעות אינדיבידואליות.


 

י"ג    🔗

אין דבר, יש “הארץ”.

אם ה“ניו יורקר” שימש מדד שבועי למצב האלצהיימר, עיתון “הארץ” שימש מדד יומי. מאז איבדתי את הראייה, חנה קוראת לי מדי בוקר, על שולחן ארוחת הבוקר, את העיתון.

אתמול, סוף 2011, היא קראה לי, במאמצים גדולים, את הכותרות הגדולות בלבד בעמוד הראשון. כשסיימה אמרה באנחה: זה יוונית בשבילי. לא הבנתי אף מילה.

את החלקים האחרים של העיתון לא העזתי להציע לה להתאמץ ולקרוא.

אך למה להתחיל מהסוף. מיום שאיבדתי את הראייה, היא קראה לי בשקיקה, בהטעמה ובעניין רב, את עיתון “הארץ”, על כל מוספיו. היא נהנתה, הן מן התוכן והן מן השותפות שבינינו. לי זה היה המשך הקשר עם העולם. יום יום קראנו את העמוד הראשון, את העמוד של תרבות וספרות, את המאמרים עם החלק עם הקריקטורה וחלקים נבחרים מהגלריה. בשנים הראשונות חנה עוד הצליחה “לתרגם” לי את הקריקטורה, להנאת שנינו. בימי שישי ושבת היא קראה לי את המוסף תרבות וספרות ובימי רביעי את המוסף ספרים.

זה הלך ופחת בהדרגה. סימן לי את הירידה, לא רק ביכולת הקריאה, אלא בעיקר ביכולת ההבנה ובעניין שהחומר מעורר בה. בימים אלה זה מתקרב לאפס. לא נעים לי לבקש ממישהו אחר לקרוא את העמוד הראשון, שלא לפגוע בה. שאת תרבות וספרות קוראים אחרים, היא קיבלה בעצב אך בהבנה.

לאורך ארבעים שנות כתיבה ספרותית, לא היתה יצירה אחת שלא העברתי תחת ביקורתה הבלעדית של חנה. פסיקותיה היו חכמות וקולעות. קיבלתי עלי את הערותיה בתודה, תוך כדי הערה מבודחת: את מייצגת בשבילי את הקורא הממוצע. זה נמשך לתוך שלוש ארבע השנים הראשונות של האלצהיימר. ומאז הלך ופחת בהבנה אילמת, דו־צדדית. בפעמים האחרונות היתה קוראת יצירה שלי בפעם השלישית או הרביעית, כאילו לא ראתה אותה מעולם. הבנתי שאין טעם להמשיך.

חנה בלעה ספרים, בעיקר באנגלית, יום־יום לאורך כל חייה. גם בימים שהיתה עסוקה עד למעל הראש, אם בעבודתה בטיפול בפעוטות ובריכוז מערכת החינוך בקיבוץ, אם בעבודתה המאוחרת יותר בתרפיה לילדים בחינוך המיוחד במסגרת אזורית. עבודה שעשתה לאורך עשרות שנים, ביוזמתה ובהדרכתה של גאולה גת. תמיד מצאה פנאי לקריאה. התבדחנו בינינו שאנחנו כמו זוג השוטרים שהולכים תמיד ביחד, כי אחד יודע לקרוא ואחד יודע לכתוב. היא קראה הרבה יותר ממה שכתבתי וקראתי גם יחד. הערותיה הספרותיות לגבי כתיבתי היו שקולות כנגד מיטב העורכים הספרותיים. עורכים, שלא הסכמתי שייגעו בספרים שהגשתי להם לרעה או לטובה. זה היקשה עלי בכמה הוצאות ספרים שבהן היו עורכים דומיננטיים. על כן החלפתי לא מעט הוצאות ספרים. הביקורת היחידה שקיבלתי באהבה, היתה זו של חנה. בימיה הטובים. עשרות שנים.


 

י"ד    🔗

ראיית הנולד, יש בה מעלות ויש בה חסרונות. אתן דוגמה אחת של מעלה גדולה ודוגמה שנייה מעוררת חרדה, שהייתי מוותר על קיומה.

מתוך ראיית הנולד קנינו צריף סקנדינבי קטן והצבנו אותו מול פתח הבית, נושק למרפסת, שנים אחדות לפני תחילת האירוע. בצריף הזה חיה העוזרת הזרה בפרטיות מושלמת, שלה ושלנו. קשה לי להעלות על דעתי מה היינו עושים ואיך חנה הייתה מגיבה, אילו חלילה, היתה העוזרת צריכה לגור בתוך הבית שלנו יומם ולילה. דבר שקיים בדרך כלל אצל מעסיקי העובדים הזרים. בצריף הפרטי היא מדברת בקולי קולות עם בני משפחתה בהודו בשעות היום והלילה, היא מקבלת את בעלה, שעובד בסביבה, לביקור שבועי אינטימי, היא אוכלת וישנה. טוב ונוח לה. טוב ונוח לנו ומבחינת היחס הפרובלמטי של חנה אליה ואל קיומה – זו ממש הצלה. ראיית הנולד, במקרה זה, ממש הצילה אותנו. הקשר אליה נעשה בעזרת לחצן, המזעיק אותה תוך דקה או שתיים. אגב, חנה מעולם לא לחצה על הלחצן הזה, ולא רק משום שהיא אינה זוכרת את מקומו עשרים סנטימטר ממיטתה. היא שבה ושוכחת את שמה של העובדת. כשאנחנו יושבים על המרפסת והיא שומעת קולות מן הצריף, היא שואלת בתמיהה: מישהו גר פה? וכשאני מזכיר לה מי גר פה כבר שנים היא עונה: לא יכול להיות. בכל לילה בשעה עשר, נכנסת העוזרת ג’ויס כדי להוציא מהפריזר בשר בשביל יום המחרת, כדי להשתמש בשירותים שבתוך הבית, להכין לי כוס תה אחרונה ולהדליק את דוד המים החמים. בכל ערב חנה שואלת בכעס: מה היא עושה פה?! למה היא לא נותנת לנו לישון במנוחה? אנחנו לא צריכים אותה. אני יכולה להכין לך כוס תה. היא כמובן לא יכולה, אבל לעולם לא תשלים עם זה.

לעומת זאת, ראיית הנולד, המלווה אותי בימים אלה של השתלטות האלצהיימר על כל חלקי המוח (אולי חוץ מהחלק שבו מתבצר חוש ההומור), היא קשה, מאתגרת ומחרידה. אני רואה ושומע מדי יום ביומו מה קורה ביחסה של חנה לבן האהוב עליה, או לנכדה הבכורה שילדה בת הבוקר, ואני מזועזע מן המחשבה שאפשר וזה יקרה גם לי. אני פוחד פחד מוות מן האפשרות שאשתי, ביום מן הימים, לא תזהה אותי ותשכח את מה שיש בינינו. ראיית הנולד מאותתת לי שזה עלול לקרות במורד הדרך.

שתי דוגמאות למה שמעלה בי חרדה זו לבאות. הבן הרווק דורון מגיע אלינו לארוחת ערב יום־יום כבר כמה שנים טובות. כשהתחילה בעיית חוסר התיאבון והיה צורך לפתות את חנה במעדנים ולהאכיל אותה בתמיכה בידיה הרועדות, הוא התחיל להגיע גם לארוחות הצהריים. בנאמנות. לא עבר יום אחד, שבו חנה לא שאלה: למה דורון לא הגיע היום? נכון שלא ראינו אותו היום? יום־יום אני מזכיר לה שהוא ישב בקרבתה, ברך אל ברך, אכל והאכיל, דיבר והקשיב לדבריה. וזה נמחק מזיכרונה חמש דקות אחרי צאתו. וזה חוזר על עצמו יום אחרי יום, שבועות וחודשים ארוכים, באותה מתכונת. אני עונה לה לעניין, כאילו זו פעם ראשונה שהיא שואלת את השאלות המוזרות, התמוהות, המדאיגות. מדאיגות בעיקר בשאלה שאני שואל את עצמי לאן הן מובילות. האם הגענו לתחתית, או שמא התחתית עמוקה וחשוכה וכואבת הרבה יותר. אותה דאגה עולה בי כאשר אני נוכח שוב ושוב, במשך חודשים, שהריונה השני של הנכדה הבכורה כרמית, האהובה שלנו, נשכח מזיכרונה של חנה חמש דקות אחרי שהיא יוצאת מביקוריה התכופים אצלנו, עם בטנה הענקית. חנה שואלת, שוב ושוב: היא בהיריון? איך יודעים שזו בת ולא בן? אתה בטוח שהיא עומדת ללדת?

התרגלתי לכך שדברים בעלי חשיבות מעטה, נמחקים כליל מן הזיכרון. התרגלתי לכך שאותה שאלה נשאלת עשרות פעמים לאורך היום. שאותה כותרת היא קוראת עשר פעמים ומעלה, שוב ושוב, ומתפעלת מן התוכן, כאילו זו קריאה ראשונה. אינני יכול להתרגל ואינני יכול להבין את המחיקה הטוטאלית של דברים ואנשים ואירועים החשובים בעיניה יותר מכל דבר בעולם; אולי חוץ ממני ומן היחסים המיוחדים בינינו, שהיא שבה ומדגישה עשרות פעמים ביום, כאילו כדי להבטיח שלא יישכחו ממנה. אני חש שהיא ממש נאחזת, בשארית כוחותיה, ביחסי האהבה השלמה שבינינו, לבל יקרה להם משהו רע. לבל יישכחו. היא מרבה בביטויי אהבה, מילוליים ומעשיים, יותר מאי־פעם. אולי זו הסיבה, אני מתנחם, שהיא תובעת ממני לעשות מחצית מן העבודות הקשות והמפרכות שבעצם בשבילן נמצאת העוזרת ההודית. היא צריכה שאני אעשה לה קפה, ארים אותה מכיסאה, אקים אותה מן המיטה, אלביש אותה מכף רגל ועד ראש, אלווה אותה לכל מקום. מקלחת היא עושה רק בנוכחותי ובעזרתי. וזה לא פשוט. אני מנסה להסביר לה שזה מעבר לכוחותי הפיזיים והנפשיים. בעיקר הפיזיים. משעה שבע בבוקר עד אחת־עשרה בלילה. שאני לא צעיר כמו העוזרת בת השלושים וחמש. שהיא חזקה ממני ומוכנה בחפץ לב לתת את כל העזרה הדרושה. חנה מבינה, מסכימה, ושוכחת הכול. וחוזר חלילה.

מילא חוזר, אבל מה יהיה כשהקשיים יגדלו? הרי כבר התנסינו בכך, כשהיה צריך להרים אותה ולהניח אותה על כיסא גלגלים כדי להגיע לשירותים, להרים אותה ולהשכיב אותה בעדינות במיטה וכיוצא בזה פעולות שרק העוזרת הצעירה והחזקה מסוגלת לעשות. הרי ברור שלא צפויים שיפורים ניכרים במצב. וראיית הנולד מאותתת שהידרדרות נוספת היא בלתי־נמנעת.

כתיבת הדברים משחררת מעט לחצים. ומשהו מן האופטימיזם שליווה אותי שמונים שנה עוד נותר בי. אז נקווה לטוב. ונלך לקרוא מן העיתונות בנוכחותה של חנה. ננסה לשתף אותה במידת האפשר.


 

ט״ו    🔗

מי שאמר “דומה זקן לילד” ראה לפניו זקן חולה אלצהיימר. המחלה היתה קיימת, אולי אפילו ביתר שאת, רק לא היה לה השם המאיים. ככל שמתגברת המחלה מתבלטות תכונות ילדותיות מובהקות, כגון: דווקא, לבד לבד, לא־לא־לא (כשה“כן” נחבא ויופיע מיד), בכי וצחוק בקלות וללא סיבה ברורה ופעולות בלתי הגיוניות בעליל.

אתה רוצה לכבד את רצונו של החולה, אבל הוא אינו יודע מה הוא רוצה. אתה נאלץ לתת הסבר אלמנטרי שוב ושוב ושוב, כיוון שמה שהסברת אתמול ושלשום ולפני שבוע נשכח כליל. ויש סכנה ממשית שתיגרם נפילה או כווייה. אתה נאלץ להיות נודניק ושוטר, שלא בטובתך, כמו כל אבא ואמא כלפי ילדיהם הקטנים. הלא זהירים. הלא מבינים. הממאנים להבין. המשתדלים לעשות את ההפך ממה שאתה מציע, מבקש או מסביר.

כמו הילד, החולה אינו יודע את מגבלות כוחותיו. על כן הוא מרבה ליפול, ולעתים הנפילה גורמת לשברים, המחייבים ניתוחים וסבל רב. כמו ילד, החולה הזקן מגיב בסרבנות לא רוצה! – לא רוצה ללכת למיטה, לא רוצה להתקלח, לא רוצה ללבוש גרביים, לא רוצה לנטול ציפורניים, לא רוצה להסתרק. לא רוצה להסתפר. לא רוצה.

חנה היתה מטפלת בפעוטון בשנותיה הראשונות בקיבוץ. אני מתבדח איתה ושואל אותה אם התנהגותה לא מזכירה לה התנהגות של פעוטה. והיא צוחקת ומסכימה איתי. כנראה שהמטפלת הפנימה את התנהגות המטופלים…

כשאני קם מהמיטה היא אומרת לי: “אל תלך… אל תלך!” ממש באותו טון ובאותה התפנקות חביבה, כמו הילדים שלנו, כשנפרדנו מהם לאחר ההשכבה בבית הילדים הקיבוצי.

השבוע חגגנו את חג החנוכה בחדר האוכל, ברוב עם. התכנסות בחדר האוכל היא דבר נדיר וחגיגי. מאות אנשים הדליקו נרות והשתתפו ב“ריקוד נרות” מסורתי. רבים נגשו אלינו ובירכו את חנה במזל טוב על הולדת הנינה. מהם לחצו את ידה ומהם נתנו לה נשיקה. חזרנו הביתה וישבנו לאכול ארוחת ערב. באמצע הארוחה אני אומר לה, “נכון שהיה נחמד ויפה לשבת עם כל חברי הקיבוץ בחדר האוכל?” היא מסתכלת אלי בתימהון ותוהה: “היינו בחדר האוכל? מתי? למה?”

אפילו אירוע חגיגי, עוצמתי, נדיר ומהנה כזה לא נשאר בזיכרונה עשר דקות לאחר מעשה. שאלתי את עצמי אם יש טעם לעשות את המאמץ המייגע של הלבשה וכיסא גלגלים וכל השאר, אם כל זה נמחק ונשכח. ומיד עניתי לעצמי: צריך וחשוב לעשות זאת בכל הזדמנות. חשובה הנגיעה בחיים ובחברה ובמציאות, גם אם היא מיד נשכחת.

מוזר שאני מופתע שוב ושוב ממחיקת הזיכרון, לאחר כל השנים האלה. אולי משום שהמחיקה היתה הדרגתית ורק עכשיו הגיעה לשיאה.

יותר ויותר אני מרגיש שאני נשארתי הקשר והגשר היחיד בינה לבין העולם. אולי אפילו גם בינה לבין המשפחה.

אני כותב ומספר על פרטים בהתנהגות היום יומית, ואינני יודע מה חלקה של המחלה בהתנהגות הזאת ומה חלקו של האופי האישי של החולה. מה מיוחד למקרה שלנו ומה אופייני לכל מי שנפל קורבן לאלצהיימר. אין לי יכולת ואין לי כוונה לחקור זאת. אני מנסה לתת את התמונה הפרטית, שאולי היא אופיינית ואולי לא. אינני מתיימר להבין את הדברים לעומקם. אני מנסה לצלם ולצייר את מה שעיני (הא הא הא!) רואות, את מה שאוזני שומעות, את מה שלבי מרגיש.


 

ט"ז    🔗

נכנסנו לשנת 2012. כניסה מעודדת, לאחר המשבר מלפני חצי שנה. אנחנו בעיצומה של השנה השמינית. האבחנה הרפואית הרשמית של האלצהיימר היתה בינואר 2004, עם כניסתה של חנה לשנת השמונים לחייה. כבר אז הבנתי שהתרופה היעילה ביותר היא היצמדות שלי אליה ומניעת או האטת ההידרדרות בעזרת האהבה והאמון המחזירים אותה אל המציאות ואל עצמה. כפיתי על עצמי מעצר בית מרצון. יצאתי בממוצע פעם בשבועיים להרצאה – היעדרות של כשעתיים, שלא היתה קלה לחנה. למזלי, עבודתי הספרותית נעשית בחדר עבודה בתוך הבית, רק שלוש פעמים בשבוע. במשך הזמן, ראיתי שיש צורך שגם השעתיים האלה יחולקו, מחציתן לקריאה משותפת עם חנה, גם כשהקשב שלה היה בתחתית.

המשבר הראשון הגדול היה עם נפילתה בבית, שבירת עצם הירך, שבוע בבית חולים בצפת ושבוע נוסף בשיקום באיכילוב. מאז נוספה לנו עוזרת זרה ל־24 שעות ביממה. היא נוטלת מאיתנו את כל ביטוח הזקנה של חנה. העוזרת הראשונה התחלפה כעבור חצי שנה ומאז יש לנו עוזרת הודית מושלמת, מכל בחינה.

המשבר השני חל לפני חצי שנה, נמשך כמה חודשים, ועם תחילת השנה האזרחית החדשה יצאנו ממנו. חנה מצליחה לקום לשירותים בכוחות עצמה, לקום ולשבת ולהתהלך עם ההליכון או עם המקל בתוך הבית, תיאבונה חזר אליה במלואו והכאבים בצוואר חלפו כליל. מה יכול להיות יותר טוב מזה. מצב הרוח של שנינו מושפע מכל זה לטובה. היא שבה לקרוא מעט, החיוכים חזרו למסלולם והנשיקות מזכירות את הימים הטובים ביותר. השיחות נעימות, אבל…

בחודש האחרון הולך ומתפתח, מה שנדמה לי שנקרא בשפה המקצועית, שיטיון. מחשבות הזיות, מוזרות, קטועות, שמעמידות אותי בתהייה, איך ומה להגיב. למשל: אני צריכה להתלבש, כי אנחנו נוסעים הביתה, לא? ואני מסביר שאנחנו בבית והיא מקבלת את זה בחיוך, תמהה על עצמה. מבקשת אישור נוסף שאנחנו בבית שלנו. או: באיזו מיטה אנחנו ישנים הלילה? ואני מוביל אותה למיטה, והיא שואלת, באיזה צד אני ישנה. כמעט כל ערב היא שואלת לאן אני יוצא הערב, וטוענת שתכננתי יציאה והיא מרשה לי לצאת ושלא אתבייש, היא תסתדר בלעדי. ואני מסביר שלא היה לי, ואין לי שום צורך ביציאה. שטוב לי בחברתה. שאם אני צריך לצאת להרצאה אני מודיע לה כמה ימים קודם והעוזרת נשארת צמודה אליה ואני לא נוסע אף פעם לנסיעה מעל שעתיים של היעדרות. והיא מחייכת ואומרת שהיא יודעת. אבל השאלה חוזרת כל ערב.

מתנהלים שוב המעגלים של השאלות המוזרות שכבר התחילו לפני שנה שנתיים. אז זה היה, למשל, איפה קנינו את הצלחות שאנחנו אוכלים בהן. היום יש שני מעגלים שחוזרים על עצמם כל ערב, לפחות בתשעים הימים האחרונים. הבן, שקרבתו אליה גדולה כמעט כשלי, אוכל איתנו כבר שנים, יום־יום ארוחת ערב. ובכל יום, עשר דקות אחרי לכתו היא אומרת: דורון לא היה היום אצלנו, נכון! היא לא שואלת, אלא קובעת שזה היה, ומבקשת אישור לכך. ואני מסביר לה שהוא היה גם היה פעמיים ביום והיא נרגעת. אבל למחרת שוב חוזרת אותה שאלה בדיוק. יום־יום, שבוע שבוע, חודשים. וכשהוא מגיע, יום־יום, היא שואלת אותו אם הוא מצחצח את הנעליים כל יום והוא עונה לה שלא כל יום. אין יום בלי השיחה על הנעליים, במשך חודשים. המחזוריות הזאת בשאלות טריוויאליות היא ארוכת שנים. התהיות אם אמנם אנחנו בביתנו או במקום אחר, אם נישן במיטה שלנו ומשפטים קטועים, כשהיא תופסת את עצמה ששאלתה הזויה ועצב עולה על פניה הדברים הללו חדשים. ומפחידים. אני מצליח להחזיר אותה אל המציאות ואל עצמה ואל גבול ההיגיון. אני מבחין שהצלחתי הולכת ומצטמצמת. שמשהו לא טוב מתחולל בראשה. גם במשך שנת הלילה. היא מתעוררת ומעירה אותי באמירות מבולבלות, מפוחדות ומוזרות. מילות אהבה הדדיות ומגעים קלים מחזירים את שנינו אל השינה הטובה.

התחושה היא שאנחנו על מדרון. אני מנסה בכל כוחותי וזמני וסבלנותי למנוע שהוא יהיה חלקלק, שיהיה משופע. עוזרים לי פיזיותרפיסטית, העוזרת ההודית (עדיין דחויה), הבת והבן, החיים איתנו בקיבוץ, למזלנו הגדול. מפעם לפעם, בג’סטה מחויכת, חנה מרשה לאחד מהללו לגרוב לה גרביים או להלביש סוודר, להכין לה קפה או טוסט – במקומי. נעים לקבל את ההעדפה, אבל כשהיא לאורך 24 שעות, היא מכבידה ומקוממת. הסבר הגיוני לא מועיל. אין ברירה אלא להתרגל לכך שהיא מעדיפה את השירותים שלי, ממסרק ועד מקלחת.

ככל שהמצב נמשך כך, טוב לה וטוב לי. טוב לשנינו ביחד. העובדה, שהצלחנו לצאת ממשבר גדול ומדאיג, מעודדת לקראת הבאות. עם השיטיון אני מסתדר, בלי בעיות. לאחרים – קשה. גם לה. היא ערה לשטויות שיוצאות מפיה ומקבלת אותן לפעמים בעצב, לפעמים בחיוך. חוזרת במהרה אל השיחה היומיומית ואל חוש ההומור, שלא עוזב אותה.

החדשות בטלוויזיה וברדיו לא מובנות לה. לפעמים היא מבקשת הסבר. שוכחת אותו ושוב שואלת באותו עניין ארבע־חמש פעמים.

תופעה מעניינת, כשהיא קוראת לי את העמוד הראשון של העיתון, היא שבה וקוראת אותה כותרת שלוש ארבע חמש פעמים, עד שאני מפסיק אותה. לא מרגישה כלל שהיא כבר קראה את זה. אני מרגיש שיש למוח שלה צורך, בלתי נשלט, לקרוא אותו משפט, שוב ושוב, מספר פעמים. אני מניח שזאת תופעה אופיינית לאלצהיימר.

הזכרתי לעיל את הפיזיותרפיסטית. אנחנו מעסיקים אותה כבר שנים אחדות על חשבוננו, כי הטיפול הפיזיולוגי חשוב לדעתי, למרות שהוא נראה צדדי ומיותר. בזכות הפיזיותרפיה, הרעידות בידיים הצטמצמו והיא ממשיכה לאכול בעצמה בהצלחה ובהנאה. הרגליים ממשיכות ללכת בעקבות ההליכון, במאמצים אבל בהצלחה ובהתמדה. המצב בגופני הסביר והמטופל נותן גב חשוב גם למצב הרוח – שלה ושלי ושל כל המשפחה. הרגליים שהיו מתנפחות וכואבות, הצוואר שגרם לכאבים עזים והידיים שרעידתן הפריעה ועצבנה הכול השתפר עם הטיפול של הפיזיותרפיסטית רחל מכפר גלעדי.


 

י"ז    🔗

לאחר הדברים הפסימיים שהתגנבו אל ראשי וממנו אל כתיבתי, הגיע הזמן לבשורה טובה, אופטימית. במדרון המתמשך של האלצהיימר, יש לא רק אפשרות להאטה בהתדרדרות, אלא גם עלייה בחזרה למצבים קודמים, טובים יותר. לא ידעתי זאת. לא שיערתי שזה אפשרי. עם פתיחת שנת 2012 אני יכול לומר בוודאות שטיפסנו ועלינו בחזרה לאותו מצב מלפני חצי שנה, שממנו התחילו המשבר וההתדרדרות. ממש חדֵש ימינו כקדם. כאילו לא היה משבר בכל התחומים. מחנה המשבר נשכח כליל. היא מופתעת כשמישהו מזכיר לה את אחד הקשיים שליוו אותה חודשים. חשוב שכל מי שנמצא על המדרון של האלצהיימר ידע שיש אפשרות, לא רק לעצור, אלא גם לעלות בחזרה, קדימה. אני בתמימותי לא שיערתי שיש אפשרות כזאת. חשבתי שהמקסימום שניתן לעשות הוא להאט ולמתן את ההתדרדרות.

אני כותב זאת בסוף ינואר הגשום, שגם בו הצלחנו לצאת מפעם לפעם אל השמש, (גם במובן המטאפורי) על מדרכה קטנה, שסללנו במיוחד, אל מקום שהשמש בו יום־יום מאירה; גם זה במובן המטאפורי. היא יוצאת על כיסא גלגלים, עטופה היטב מכף רגל ועד ראש, ואני מביא כיסא ויושב לידה. וטוב לנו. במלוא מובן המילה. השמש חודרת לעצמות היבשות. אורה וחומה עוטפים אותנו לחבילה אחת. את הבשורה הטובה הזאת חשוב לי להביא לידיעת הרבים, הנמצאים במצבים דומים, להכניס אור ותקווה אל תוך הזרם המתמשך של סבל, כאב וחרדה מפני שליחו של השטן. כל ניצחון קטן עליו, גם אם אתה יודע שהוא זמני, נותן טעם לחיים. לשנינו. מחזיר את הרצון לחיות גם אצלה.

אתמול בשבת, 4 בפברואר, זרחה שמש אביבית וחיממה אותנו, בסופו של חודש גשום וקר מאוד. השלג הלבין על החרמון ולמטה השמש חדרה לעצמות והחזירה אותנו לחיים. ירדנו בפעם הראשונה לאחר חצי שנה, לארוחת ערב שבת אצל הבת והמשפחה, ולא תאמינו – נסענו בשבת בצהריים למסעדה, לחגוג את יום הולדתי ה־83. חנה יצאה עם ההליכון עד הקלנועית, דהרה בקלנועית עד הכביש, נכנסה למכונית של הבן, יצאה מהמכונית וצעדה אל תוך המסעדה אל השולחן העגול, שבו אנחנו חוגגים כבר הרבה הרבה שנים. בפעם האחרונה נסענו למסעדה והתיישבנו סביב השולחן העגול בסוף חודש מאי, ביום השנה ה־61 לנישואינו. המאמץ היה כל כך גדול ומפרך, שהחלטנו שזו הפעם האחרונה שאנחנו יוצאים למסעדה. יותר פשוט להביא את המסעדה אלינו. והנה, שבנו אל המסורת ארוכת השנים גם בארוחת ערב שבת משפחתית וגם בחגיגות במסעדה. זה מעודד כשם שהשמש האביבית שהלכה לקראתנו מעידה, שאחרי כל חורף יש אביב. שעתיים וחצי ישבנו עם הילדים, הנכדים והנינים ונהנינו לא רק מהתפריט, אלא גם מן ההעזה לצאת לדרכים ולחדש ימינו כקדם. חנה עמדה בגבורה בטלטולים ובשעות הארוכות והצליחה לפרוק את כל העייפות בשלוש שעות שינה טובות.

נלוו אלינו הנין בן שנה וחצי מתן, הנינה בת חודשיים רעות, ועוד נין בבטן אמו ליאור – אשתו של הנכד אוֹרי. נוצרה אצלנו מסורת שסביב השולחן העגול שומעים בשורות טובות. נקווה שזה יימשך כך. המפגש הבא שם, ב־23 במאי, עם הבת אורלי מקולורדו והנלווים אליה. 62 שנה לנישואים. יש בשביל מה להחזיק מעמד. אביב באופק.


 

י"ח    🔗

שבת. שיחת בוקר.

– אני רוצה להיות בבית.

– אנחנו בבית. זה הבית שלנו.

– אנחנו במעיין ברוך?

– בבית. במעיין ברוך.

– אז למה היא כאן? (העוזרת)

– כי אנחנו זקנים וזקוקים לעזרה.

היא בוכה. חרישית. עצובה.

בחוץ סופה חורפית. סוף פברואר.

בשיחות טלפון עם בני משפחה ורעים היא מלאה חיוכים והומור. מדברת לעניין. בגלל מזג האוויר אנחנו לא יוצאים לשמש. זה חסר לנו.

היחס שלה לעוזרת ההודית מפתיע אותי, כואב לי ומעורר תמיהה. בעיני זכינו לעוזרת ממש מושלמת. מיותר לפרט. תשעים אחוז מהזמן חנה מתייחסת אליה יפה, מתבדחת איתה ודואגת לשלומה. אך מפעם לפעם מדבר מתוכה האלץ היימר, בקול שונה, בטון שונה, בתוקפנות ובהתרסה. העוזרת מגיבה באיפוק ובנימוס. לי זה כואב. מילדות אני רגיל להתייחס לעוזרות הבית כבנות משפחה ממש. העוזרת ההודית שלנו קוראת לנו אמא ואבא. וכל כך לא מתאים לחנה לפגוע בה. אפשר להבין שהיא כאילו ירשה אותה בחייה, ממלאה את תפקיד עקרת הבית מן המטבח ועד קיפול הכבסים. למעשה, השתלטה על כל הדברים שחנה עשתה ואהבה לעשות, שהיו בשליטתה המוחלטת. אולי נוכחותה מגלמת את המוגבלויות, שאיתן קשה להשלים. אבל בכל זאת צורת התגובה היא בלתי־רצונית, לא נשלטת, קופצנית. האלצהיימר מסיר, כנראה, את עטיפות הנימוס והמוסר שבהן עטף אותנו החינוך. בכל אדם חבוי מעט או הרבה רוע. אצל חולי האלצהיימר שום דבר לא חבוי. הכול חשוף ובמצבים מסוימים – בלתי־נשלט. אני משתדל להמעיט בדברי תודה ושבח, המגיעים לה לעוזרת, כי ברור לי שזה מעורר לחיים את הבנזונה המשתלט על מוחה של חנה.

בקרוב תיסע העוזרת לחודש וחצי של חופשה בביתה בהודו, אל בתה בת השש. מעניין ומדאיג איך תסתגל חנה למחליפה ואיך תשוב ותסתגל אל זו המטפלת בנו קרוב לשלוש שנים. זה מדאיג אותי. מה גם, שבחירת המחליפה אינה בידינו.


 

י"ט    🔗

אביב 2012. אביב גם אצלנו בלבבות. הרגשה טובה. שיחות נעימות. שינה ארוכה ורגועה. יציאות אל השמש הטובה והמלטפת. כמעט יום־יום.

ובתוך כל זה מסתובב איתנו מר אלץ היימר, בוחש ומעורר תמיהות ודאגות. מדגים את הסכנות המתקרבות.

אתמול שואלת אותי חנה: איפה שמת את המפתח שנתתי לך?

– על איזה מפתח את מדברת. לא נתת לי שום מפתח.

– לפני עשר דקות. נתתי לך את המפתח שהיה אצלי וצריך להיות אצלך.

כמובן, לא מפתח, לא דובים ולא יער.

לפני יומיים אנחנו מתעוררים ממנוחת הצהריים. חנה שואלת: איפה אנחנו?

– אנחנו בבית שלנו.

– בבית שלנו?? בניו יורק?

– לא. במעיין ברוך.

– בבית. במעיין ברוך? מה השעה?

– השעה ארבע.

– בבוקר או בערב?

– אחר הצהריים. אנחנו בבית שלנו. במעיין ברוך. בקיבוץ.

יומיים קודם. סוגרים את הטלוויזיה לאחר החדשות. כמה פעמים במהלכן חנה אומרת: “אני לא מבינה,” ואני מסביר לה בפשטות ובאריכות. היא מסכמת: אני מנותקת מן המציאות.

– בשביל זה אני כאן. בכל פעם שאת מתנתקת אני מחזיר אותך אל המציאות. ככה הניתוק הוא קצר וזמני. בשביל זה אני איתך 24 שעות ביממה. מחבר בינך ובין המציאות בכל פעם שיש נתק קצר.

– זה נפלא. מגיע לך מס שפתיים. נשיקות פיהו.

שמות הנינים אינם בזיכרונה. שמות הנכדים – בקושי. הפחד האיום הוא שיגיע יום ואם אעזוב אותה לשעתיים, אני עלול לשוב הביתה והיא לא תזהה אותי. הפחד הזה, שנראה היום ממש בלתי־אפשרי, או לפחות רחוק מאוד מאוד, מקפיץ אותי בלילות מתוך החלומות. כל עוד היא מזהה ואוהבת (מאוד מאוד) טוב לי איתה וטוב לה איתי. נעים לנו ביחד וטוב שחוש ההומור מתפקד בשלמות. אלץ היימר לא נגע בו. קשה לו לעמוד נגדו. נגדנו.

אני יודע שהוא לא יוותר, אבל כל יום נוסף ביחד הוא מתנה משמים. והימים האלה יפים גם מבפנים גם מבחוץ. אביב. יום הנישואין ה־62 מתקרב. הבת מארצות הברית תגיע. כל המשפחה תתכנס. אפשר עוד לשמוח.


 

כ    🔗

מר אלץ היימר הוא עקשן בלתי־נלאה. אבל הוא מתחיל להבין מי עומד נגדו. חנה היא האישה החכמה ביותר שפגשתי בכל ימי חיי. מוחה היה פעיל ומבריק. היא קראה בלי סוף והשכלתה התפשטה על שטחים רבים.

בתקופה האחרונה הפסיקה לקרוא. לא נוגעת בספר. מדפדפת ב“ניו יורקר” בלי לקרוא בו. אני משתדל לשתף אותה בשעות הספורות בכל שבוע שקוראים באוזני, בעצם באוזנינו, ספרים ומאמרים וגם כאן שותפותה ורצונה פוחתים והולכים.

היא קוראת למעני בכל בוקר את כותרות העיתון ופה ושם גם מאמר קצר, שמעניין גם אותה. הביטוי “אני לא מבינה” חוזר שוב ושוב.

תופעה בולטת שמתחילה כל בוקר עם קריאת הכותרות ונמשכת לאורך כל היום היא מין מחזוריות, שאין לה יכולת להתגבר עליה. ברגע שהיא גומרת לקרוא כותרת, משהו מושך ומאלץ אותה לקרוא אותה כותרת פעם שנייה ושלישית ורביעית, עד שאני מבקש אותה להפסיק. ולעבור לכותרת הבאה. זה כאילו שבכל פעם שהיא חוזרת על כותרת, זה מובן לה יותר וזה מושך אותה לחזור שוב ושוב.

המחזוריות הזאת היא לאורך כל היום. לאורך כל החורף חוזרת השאלה: “יש איזה חלון פתוח בבית?” בכל ערב, לפני השינה, היא שבה ואומרת, “נכון שדורון לא היה היום אצלנו?” וכשאני עונה לה שהוא אכל איתנו גם צהריים וגם ערב עולה חיוך של רגיעה על פניה, אבל השאלה שבה ונשאלת ערב־ערב, לאורך חודשים. כל ערב היא שואלת אותי, “מתי אתה נוסע? ולאן הפעם?” וכשהיא רואה את הבעת פני היא צוחקת ואנחנו מתבדחים על כל מיני נסיעות אפשריות שאולי נוכל לנסוע ביחד. אין ערב שהשאלה הזאת לא נשאלת, למרות שברור מהבעת פניה, שהיא יודעת את התשובה.

זה מין רצון להיות בטוחה ש… שדורון מגיע. שאני לא נוסע. שהחלון לא פתוח.

היא ערה למצבה ומבינה אותו. שואלת שוב ושוב אם היא לא מוציאה אותי מדעתי בשאלותיה. היא מרגישה כשמחשבותיה יורדות מהפסים ושמחה שאני נמצא בבית וממהר להחזיר אותה אל הפסים: אנחנו בבית שלנו, במעיין ברוך, השעה שמונה וחצי בבוקר, עוד מעט יעל תגיע. אנחנו בחודש אפריל, בשנת 2012 (“2012?? אני לא מאמינה”) היום יגיעו אלינו הנכדה והנינים. אני חוזר על השמות והגילים פעמיים־שלוש, מזכיר לה את שם העובדת הזרה (שוסמה היא קוראת לה, כשהשם בורח, כלומר, מה שמה בערבית). היא אוהבת לצחוק הרבה ולדמוע מעט על מגבלותיה, אלה ואחרות. לכולן היא מודעת. להתלבש כדי לצאת מן הבית זו פעולה ממושכת ומייגעת ומכבידה על שנינו, כי רק אני מורשה להשתתף, הן בייעוץ והן בהלבשה. אבל היא עומדת על זה שכל מה שהיא יכולה לעשות בעצמה, איש לא יעזור לה, גם אם המאמצים שלה קשים ומכאיבים.

טוב לנו להתעורר כל בוקר יחד, והיא מבטאה זאת במילים היפות ביותר שבעולם. נעים לנו לאכול כל ארוחה ביחד, אבל היא לא זוכרת מה היא אוהבת לאכול וצריך להזכיר לה ולהציע לה ולשדל אותה.

כשאני נעדר לשעתיים, דבר שקורה פעם בשבוע או שבועיים, אני מרגיש בעליל בשובי הביתה כמה קשה יותר מן הרגיל להחזיר אותה אל המציאות. יש תחושה שהיא הלכה לאיבוד. לא יודעת איפה היא, והיא בטוחה שנעלמתי לשעות ארוכות. אני מרגיש כמה חשובה נוכחותי המתמדת, המונעת ממנה “ללכת לאיבוד”.

גם הטלוויזיה והרדיו פחות ופחות מעניינים אותה. לא מתייאשת. מבקשת הסברים. החדשות תמיד חדשות בשבילה, גם אם הן סופרו גם אתמול גם שלשום. הסקרנות נדלקת מהר ונכבית מהר. הבית המוכר על כל פינותיו נותן לה הרגשת ביטחון ורגיעה. היא מוכנה לא לצאת ממנו בכלל. אני משדל אותה לצאת לטיולים בקלנועית, למועדון, לספסלים בשמש בכל יום שמזג האוויר נוח. היא נהנית, אבל גם למחרת צריך לשדל אותה ליציאה מהבית.

כל זמן שזה נמשך כך, אשראי וטוב לי. ואני מאמין שזו בדיוק גם הרגשתה. מפעם לפעם היא מעלה את האפשרות שזה לא יימשך להרבה זמן. אני פונה אל חוש ההומור שלה ושנינו נרגעים.

קורה יותר ויותר שהיא קמה מהמיטה ושואלת: איפה בית השימוש? תעזור לי להגיע אליו. כשהיא צריכה להתקלח היא שואלת: איפה המקלחת? ומפנה לשם את ההליכון. היא נמשכת אל המטבח בגעגועים, נהנית מפעם לפעם להוציא צלחות וסכו"ם לקראת הארוחה. בידיים רועדות, ברגליים נגררות ובסכנת נפילה, היא גוררת את הערמה, נשענת על ההליכון ועורכת את השולחן. לפעמים זה גורר אותה לשיטיון והיא אומרת: אני לא זוכרת מה בישלתי לכם. תראה מה יש על הגז. אני חושבת שהכנתי מרק כמו שאתה אוהב. ואני מחזיר אותה אל המציאות.


 

כ"א    🔗

מזכיר. זו מילת המפתח. זה מה שאני עושה וצריך לעשות לאורך כל היממה. כי השכחה השתלטה על כל חלקה טובה. זו כבר לא רק השכחה הקצרה המיידית. נשכח כל העבר וכל ההווה. אני מזכיר לחנה איזה יום היום, איזה חודש באיזו שנה. אם הבן הגיע היום לביקור. של מי הנין שבא אלינו, בן, מי אמו ומי אביו ומי הסבתא שלו. אני מזכיר לה את העוגות הנפלאות ואת התבשילים הטעימים שהיתה עושה לנו. אני מזכיר לה את שתילי הפרחים ששתלה סביב הבית לפני שלושים שנה. עיניה מבריקות כשאני מזכיר לה את קסם נעוריה, את חוכמתה ואת פעלתנותה, את הדברים הרבים שבהם העשירה אותי. אני מזכיר לה את השעות הרבות שהקדישה לילדים ולנכדים לעשות שיעורי בית, לשחק עמם טאקי ושבץ־נא, לגלגל איתם כדורים ל“עוגיות אוֹרי” ולקניידלך. אני מזכיר לה והיא חוזרת למציאות וראשה מתמלא, אמנם לשעה קלה, בזיכרונות נעימים ובהבנת הקורה סביבה. כיוון שזה רק לשעה קלה, אני צריך לשוב ולהזכיר את כל הדברים הללו ועוד, מדי שעה או שעתיים, בשוכבנו, בקומנו ובלכתנו החוצה אל שמש האביב המלטפת.

הבנתי מתוך הניסיון שתפקיד המזכיר הוא חיוני ומונע את ההתנתקות מהמציאות ואת התרוקנות האישיות. לא פחות. אין לקטוע אותו, שלא לאבד את היכולת לחבר ולהתחבר שוב ושוב עם המשפחה לדורותיה, עם חדשות היום, עם העבר הקרוב והרחוק. עם המסעות שעשינו בעולם, עם העבודה הנפלאה שעשתה בתחום החינוך ועם התרומה שתרמה לאישיותי במטעני ההשכלה והאמנות והתרבות שהביאה איתה אלי ואל ילדינו. אני מזכיר לה פרט אחר פרט. אני מזכיר לה מיהם החברים בקיבוץ שחדלה לזהות ואני רואה את התגובה שכולה חיוניות וחיוך ונצנוצי הבנה. ואני מבין שעלי להיות “מזכיר”.

כמעט ונקלענו למשבר חדש. המטפלת ההודית הנהדרת נסעה לחופשה בת שישה שבועות, למשפחתה ולבתה בת השש. נשלחה מחליפה ועבר יום של חפיפה, שבסופו הודיעה המחליפה שהמקום הנידח והקטן הזה לא בשבילה. היא נולדה בעיר גדולה, מנילה, עבדה בתל אביב ובכפר סבא ואין לה מה לעשות בסוף העולם. עלתה על אוטובוס ועזבה באותו יום שהמטפלת הקבועה טסה להודו. דבר דומה קרה לעוד מטפלת ששלחו לנו אבל היא לא הגיעה כלל. נשארנו כמה ימים בלי כל עזרה. כל העול, בעיקר המנטלי, נפל עלי ונתעוררה דאגה, שמא הימים הקשים ישפיעו לרעה על מצבה של חנה. שמא לא תימצא מטפלת זרה, שמא ניכנס למשבר חדש של אובדן תיאבון לאוכל. אובדן תיאבון לחיים. עבר שבוע, עם עזרה זמנית לכמה שעות מקריית שמונה. אישה שעוררה את שנאתה של חנה, שלמעשה ממש גירשה אותה. בעקבות טלפונים בהולים שלי לכל הכיוונים, הגיעה סוף סוף עוזרת נחמדה מנפאל, עם ניסיון של כמה שנים בארץ והתחילה לפתור את כל הבעיות. לא היתה לה חפיפה עם ג’ויס וזה מקשה עליה ועלי, אבל זה פותר את הבעיות המרכזיות. בעזרת הבת והבן נצליח לעבור את השבועות הבאים. לא בקלות. לשמחתי, ההשפעה של משבר קטן זה על חנה לא היתה חריפה. מר אלץ היימר לא ניצל את ההזדמנות שנפתחה לפניו. לא ניתן לו להכניס רגל בדלת. מחכים לג’ויס כמו למשיח. סופרים את הימים.

אני מזכיר לה בימים. מחבר מיד כל נתק, לבל יתרחב. בלילות קורה משהו מעניין, מדאיג. כבר סיפרתי על ההתעוררויות הבהולות שלה, המתחילות בצעקה או בחרחור ונמשכות בהמיית כאב, עד שאני מתעורר ומרגיע ומרדים. תופעה שחשבתי בתחילה לחולפת, והתברר סופית שהיא קבועה וחיונית היא הצמדת ראשה אל ראשי או אל גבי לאורך כל הלילה, כאילו המוח שלה – פיזית – זקוק למגע הגשמי עם הגוף שלי לקראת התקפות הלילה של מר אלץ היימר. התקפות המביאות לאותה המיית כאב. כשאני מעיר אותה ושואל מה הבהיל אותה ומה כואב לה, אין לה תשובה. אבל השיחה הקלה, המגע המלטף והחיבוק מרגיעים ומרדימים.

נעיצות ראשה (מוחה) בעצמותי מפריעות לי להירדם ומונעות ממני אפשרות של שינוי תנוחה, תוך כדי שינה. ביקשתי אותה שוב ושוב להרחיק מעט את ראשה וראיתי שבקשותי נשכחות או נידחות. הראש שלה והמוח שבתוכו אינם יכולים לוותר על המגע הפיזי עם ראשי, עם כתפי ועם גבי. אני מניח שזה מתוך דאגה למתקפות הלילה הקבועות. אני נאלץ לוותר. אני מבין שאין מפלט מזה. שממילא שנתי מופסקת כמה פעמים בכל לילה בעקבות המתקפות הגורמות לה סבל. סבל שאני יכול ומצליח לקצר אותו לרגעים בודדים. קצרים.


 

כ"ב    🔗

יולי 2012. קיץ. לאט לך, מר אלץ היימר. מה החיפזון? תן לנו עוד שנים אחדות של חיים זוגיים יחד, כפי שעשית באביב שחלף. למדנו להשלים עם מגבלותינו, השלמנו זה את זו וזו את זה. חצי חיים ועוד חצי חיים ביחד הם חיים שלמים. טובים למדי. זכינו באביב שחלף לחגוג את יום הנישואים ה־62 שלנו עם כל המשפחה, כולל הבת אורלי מאמריקה והעוזרת ג’ויס שחזרה מחופשה ארוכה. עם כל החסרונות היה לנו טוב ונעים. נהנינו כל ערב מרוח הגליל המלטפת על המרפסת שלנו מול הדשאים הרחבים.

והנה בימים האחרונים התעוררת לפעילות, מר אלץ היימר. פעילות מזיקה ומוציאה מגוף האדם את האנושי שבו. האט נא את פעילותך היתרה. זה מבהיל.

חנה אינה זוכרת את שמות נכדיה, השלושה שבארץ. היא אינה מזהה אותם ואת שני הנינים, בהיכנסם אלינו לעתים קרובות לביקור. לא השמות ולא השייכות.

חמור מזה, היא אינה מזהה את המקום שבו אנחנו נמצאים. שיחה שהתנהלה שלשום:

– מה השעה?

– שמונה.

– שמונה בבוקר או בערב?

– בבוקר.

– איזה יום היום? יום שלישי.

– לא נכון. אתמול היה יום שלישי. איפה אנחנו?

– אנחנו בבית שלנו.

– בניו יורק?

– לא. במעיין ברוך.

– מה פתאום מעיין ברוך. זה לא נראה לי מעיין ברוך. הדלתות של הארונות, אני עשיתי את הצבעים שלהן בבית בוינה.

– אנחנו במעיין ברוך, בקיבוץ.

היא קמה מהמיטה, ניגשת לחלון, מסתכלת החוצה.

– זה לא וינה. אולי זה מעיין ברוך. אבל במעיין ברוך יש חדר אוכל.

– אנחנו לא אוכלים בחדר האוכל. כבר הרבה זמן.

– אתה בטוח שזה מעיין ברוך?? מתי באנו למעיין ברוך? מי הביא לנו את כל החפצים?

– אנחנו הרבה עשרות שנים במעיין ברוך.

– מאיפה באנו? מי הביא לנו את כל החפצים? אם אפתח את הארון אמצא בו את הבגדים שלי?

– בוודאי. כל הבגדים שלך כאן. אלה שקנית בווינה ואלה שקנית בניו יורק ואלה שקנית בתל אביב.

– כן, אני חושבת שהלכנו ברחוב בתל אביב. הלכנו והלכנו והגענו למעיין ברוך.

שתיקה. הרהורים.

– אני מדברת כמו משוגעת. מדברת שטויות.

– זה לא נורא. את מתנתקת מהמציאות. ואני פה כדי להחזיר אותך למציאות. אנחנו במעיין ברוך. ועוד מעט נקום לשתות קפה ביחד.

במהלך היום היא חוזרת לעצמה.

שיחה דומה קורית למחרת היום, ברגע שאנחנו מתעוררים מהשינה.


אני חרד מפני השלב הבא.

בסך הכול, טוב ונעים לנו ביחד. היא שומרת על עצמאותה במידת האפשר. שומרת על חוש ההומור ועל האהבה הגדולה. על כן לאט לך, מר אלץ היימר. החיפזון מן השטן. הצחקתי אותך? הרי גם אתה מן השטן.


 

כ"ג    🔗

ילען־דינכ, אלצ! מה שאתה מעולל למוח הנפלא, שמילא עד עכשיו את חיי. אתה ממשיך לרוקן אותו.

אתמול נולד לנו נין שלישי. חנה קלטה ולא קלטה. הבינה שהיא צריכה להיות שמחה, אבל הכול נעלם כלא היה תוך דקה. נעלם ונמחק טוטאלית. יותר מעשרים פעם הייתי צריך, במשך יום אתמול, לשוב ולהסביר לה מה נולד, למי נולד, מיהו האבא בשבילנו (כל כך יקר, אבל לא זכור) מי הסבתא. אני רק גומר לספר בפרוטרוט ומישהו נכנס ואומר מזל טוב וחנה שואלת למה? מי נולד? מתי? למה לא סיפרת לי?

וזאת רבע שעה אחרי שענתה, יחד איתי, לטלפון מהיולדת בצורה נעימה וחמה וחביבה ומחבקת, כאילו אלץ לא היה ולא נברא. שני עולמות רחוקים, שתי אישיויות במעבר של דקה אחת. וחוזר חלילה.

האירוע, כמובן, שימח אותה. ראיתי זאת בעיניה. האם נשאר מזה משהו? העובדות נמחקו כליל. לא ייאמן כמה כליל וכמה מהר. האם מרגש השמחה נותר משהו? אני מנסה לפחות לשחזר אותו, לתחזק אותו, לשכפל אותו, להחיות אותו. זה פועל. לדקה.

היא לא זוכרת אף אחד מבני המשפחה, חוץ משלושת הילדים שלנו. לא שמות ולא שייכות, למרות הביקורים התכופים של כמה מהם והטלפונים הרצופים, שעליהם היא עונה כאילו לא פגשה מעולם את אלץ היימר.

לגבי השיחה המבולבלת שתיארתי בפרק הקודם. מעניין שהיא זכרה את השיחה ואת הבלבול יום לאחר מעשה. היא אמרה לי: כמה טוב ויפה הגבת על הטיפשות ועל בלבול המוח שלי, בקשר לדירה שלנו ולמקום שבו אנחנו חיים. בהתחלה לא האמנתי לך. טוב שחזרת על זה כמה פעמים. לפעמים אני אומרת כל כך הרבה שטויות. אתה בטוח שאנחנו במעיין ברוך? זה פה, מעיין ברוך? יש חדר אוכל? תזכיר לי שמות של מישהו שאנחנו מכירים. ג’ודי מתה, נכון?

את השיחה ההיא תמצתי, מתוך התחשבות בקוראים. למעשה, כל שאלה היא שואלת פעמיים שלוש או יותר ועל כל תשובה אני צריך לחזור שוב ושוב, במאמץ להימנע מלומר לה: אוף! כבר שאלת את זה וכבר עניתי לך כך וכך פעמים. בכל פעם צריך לענות כאילו שמעת את השאלה בפעם הראשונה.

על כן, מי שרוצה להיכנס לתחושה האמיתית של השיחה המביכה והמבולבלת בפרק הקודם, צריך לקרוא כל שאלה וכל תשובה בין שלוש לחמש פעמים. אולי יותר.

נותרו בה מספיק רגישות ותבונה ויכולת הבעה, כדי לומר לי כמה היא מעריכה את הסבלנות שלי ואת ההתמדה להחזיר אותה מיידית מהעולמות ההזויים אל המציאות.

ההבחנה בין חדשות בטלוויזיה לבין פרסומות, אינה קיימת. ואני מתקשה לענות בקיצור ובבהירות על השאלות של “לא הבנתי”, “על מה לעזאזל היא מדברת?”, “מה זה קפה נמס?”, “תשעה מיליון מה? על מה הם מדברים?”.

אבל טוב שיש טלוויזיה. היא משמשת כאדם שלישי, אמנם קשקשן ופטפטן, אבל עצם נוכחותו חשובה. וכשהיא מצחיקה, אז חנה צוחקת מכל הלב. ואין מתנה גדולה מזו.


 

כ"ד    🔗

תפנית. הגיעה אלינו משלחת מקופת חולים: רופא גריאטרי, אחות ועובדת סוציאלית. הרופא בדק את חנה וקבע שבשלב זה לא רק שאין צורך בתרופות ממוריטי אסנטה ואביקסה, אלא שהן עלולות בשלב זה של המחלה לגרום נזק. אינני יכול להימנע מן החשד שקופת חולים רוצה לחסוך את המחיר הגבוה של ממוריט שהיא מספקת כבר שנים, אבל החלטתי לקבל את דעתו בהנחה שגם הרצון לחסוך לא יביא אותם לגרום נזק. העובדה ששלושתם היו בדעה הזאת, חיזקה את הסכמתי לרדת בהדרגה משתי התרופות הללו, אבל ביקשתי שיכתוב רשמית מכתב לרופא המשפחה. אני מחכה למכתב.

אין ספק שהכדורים הללו האטו את ההתדרדרות. סביר שבשלב מאוחר של היום, השפעתם אפסית. השאלה היא אם הם אמנם מזיקים ואת זה כנראה אבדוק.

הם אישרו לנו סיבוב נוסף של פיזיותרפיה וזה עושה טוב לחנה, גם פיזית וגם מנטלית. יש לה אורחת קבועה שאיתה היא מתבדחת. והצחוק שלה מחדר הטיפולים עושה לי טוב. אתמול למשל היא אמרה לפיזיותרפיסטית: אם לא תיתני לי עכשיו מנוחה, אני אגיד אותך לאמנון. האווירה טובה והטיפול ברגליים הבוגדות ובידיים הרועדות עושים לה טוב. בין סבב אחד לשני של קופת חולים לקחנו פיזיותרפיסטית מכפר גלעדי על חשבוננו ונמשיך לעשות זאת.

סיפור שהתחיל לחזור על עצמו בחודש האחרון ואינו פוסק אף ערב הוא שאלתה הבוטחת של חנה (בעצם לא שאלה אלא קביעה): אתה נוסע הערב, רק תגיד לי מתי אתה חוזר. או: לאן אתה נוסע הערב? ואני חוזר ומשנן שאני מבלה איתה את הערב ולא נוסע לשום מקום, והיא רוצה לשמוע את זה שוב ושוב.

זה הפך לטקס יומיומי, המעיד על תלותה הטוטאלית בי ובי בלבד.

נולד לנו נין שלישי. חנה אינה קולטת את העובדה הזאת. בכל פעם שמישהו אומר לנו מזל טוב, היא תוהה על מה ועל מי מדובר. ואני צריך להסביר לה דרך גליה הסבתא, שאותה היא מכירה ומזהה, מי האב והאם שאותם היא אינה זוכרת כלל וכלל. להפתעתי. הנכד האבא היה כל כך קרוב ואהוב על חנה, לאורך כל שנות חייו. נמחק מזיכרונה.


 

כ"ה    🔗

בעצה אחת עם רופא המשפחה, שלחנו את המכתב של הגריאטר לרופאה, הפרופסור שאבחנה את האלצהיימר אצל חנה לראשונה, לקבל דעה שנייה. היא הודיעה לנו חד משמעית, שיש להמשיך בשתי התרופות עד הסוף. עשינו זאת כמובן, עוד בטרם נסתיימה ההפחתה ההדרגתית שעליה פסק הגריאטר. עצוב ומדאיג שלקופת חולים חשוב יותר החיסכון מהבריאות. חשובה יותר הקופה מהחולים. שוב ושוב אפשר לראות זאת בעליל.

בדרך כלל לא קשה לי להתבטא. אך במקרה זה, קשה לי מאוד לבטא במילים עד כמה קשה לי ללוות, לאורך שנים, את ההתרוקנות של חנה מעצמה ומעוצמתה. התרוקנות שתחילתה באובדן הזיכרון וסופה בהתנהלות ילדותית־תלותית, שמכבידה עלי פיזית ונפשית, ובקיצור, עולה לי על העצבים.

הרגשתי שכפי שכתבתי את הדברים עד עכשיו, סיפרתי על חנה, ונמנעתי מלספר מה קורה לי כמלווה של התופעה הקרויה אלצהיימר. קוראים עלולים לחשוב ולהרגיש שזה עובר עלי בקלות ורק הם, במצב דומה, סובלים יומם ולילה סבל אנושי מטרף. אינני בא להתלונן חלילה. אבל כדאי לקורא להבין שיש כאן מעצר בית מרצון למשך שנים ארוכות, עייפות גופנית ונפשית ללא מרגוע וחוסר יכולת בסיסית לומר, ולו לעצמך, יהיה טוב. אתה יודע שיהיה יותר גרוע. ואתה לא מאמין איך אפשר יהיה להתמודד עם היותר גרוע, כאשר אתה חווה התמודדות יומיומית, שקשה לך להבין איך אתה עומד בה.

מעל לכול ברור לי שהקשיים שלי הם כאין וכאפס לעומת הקשיים שלה. מן הקושי הפיזי האלמנטרי של לבישת תחתונים ועד הקושי המנטלי של לזכור לקחת מקל או לזכור מי זה בן השנתיים שאמנון קורא לו “ניננו”.

האופטימיסט שבי, המאמין עדיין בניצחונו על אלצהיימר, נהנה עדיין מן הרגעים היפים של שיחות זוגיות ואהבה הדדית חסרת גבולות. כל עוד זה כך, אפשר ליהנות מן החיים. ליתר דיוק חצי חיים.


 

כ"ו    🔗

מפעם לפעם, בשעות קשות, כשאני מרגיש את עצמי פיליפיני מזדקן בבית, עד לזה שהפיליפינים צעירים ממני בארבעים שנה – אני שואל את עצמי מה נותן לי כוח, רצון ויכולת להתמודד עם מר אלץ היימר. התמודדות של כוחות לא שווים, אבל בהחלט שווה לעשות אותה עד תום. ההסבר שאני נותן לעצמי אולי תקף גם לגבי אחרים. הוא ראוי למחקר. תוצאות המחקר תהיינה חשובות לרבים.

ההנחה שלי, שלא לומר תיאוריה, היא שקיימת ואפשרית התאהבות מחדש, לאחר תום חמישים השנים הראשונות של הנישואין. בחמישים השנים הראשונות זו אהבה התלויה בדבר. וכבר אמרו חז"ל: בטל דבר – בטלה אהבה. ומאז ולתמיד, אם תהיה התאהבות מחדש זו תהיה אהבה שאינה תלויה בדבר, בשלה יותר, שלמה יותר, מודעת לדרך שכולה מהמורות, אבל חופשית לחלוטין מתלות בדבר.

מהו “הדבר”? בשנים הראשונות לחתונה הדבר הוא המשגל. ההתאמה, התכיפות, הסיפוק, ההדדיות. זה מה שבטל לאחר חמישים השנים הראשונות. מול הדבר הפיזי כביכול הזה, הדבר המשלים להזדווגות הוא ההזדהות. הזדהות עם אמונה, עם ערכים, עם דרך חיים ושאיפות. את זה, או מוצאים אחד אצל השני או בונים שנה־שנה, חודש־חודש, יום־יום ולילה־לילה.

שני הדברים הללו כבר לא משמעותיים לאחר חמישים שנות נישואין. כל בן זוג מכיר היטב את מעלותיו ואת חסרונותיו, את גחמותיו ושיגעונותיו, את יכולותיו ומגבלותיו, את אהבותיו ושנאותיו של זו (זה) שהוא מתאהב או לא מתאהב בה מחדש. הפעם זו אהבה שאינה תלויה בדבר. והיא חזקה ומוצקה, נותנת כוחות בל ישוערו, להכיל את בן הזוג, על כל מה שיש בו ועל כל מה שאין בו. לזה אני קורה אהבה מחודשת לקראת הזקנה.

אני מניח שזה קורה אצל רבים. אין לי הוכחות, לא לקיומה ובעיקר לא לממדיה. אני יודע וחשוב לי להעיד שלחנה ולי זה קרה, בצורה הדדית ומלאה. עד כדי כך ששנינו התחלנו לומר תודה לאלוהים, שבו לא האמנו לאורך שמונים השנים הראשונות של חיינו. אומרים תודה וצוחקים. מבקשים ממנו (בפעם הראשונה בחיים) לרסן ולהרחיק מאיתנו את מר אלץ היימר. לאפשר לנו להמשיך עוד ועוד את פרק ההתאהבות מחדש, שקרה לנו תחת שמי התכלת שלו.

מנסים יחד לדחות את הידיעה שאנחנו במורד ושהקץ מתקרב. יודעים ומדברים על זה שאלץ היימר הוא רק עוזרו ושליחו של מלאך המוות. מנסים להפיק מכל יום, מכל שעה, מעט הנאה וסיפוק משותפים לשנינו. בחיק המשפחה, בין בני דורנו בקיבוץ ועם החברים המתמעטים שטרם הלכו לעולמם.

כל זאת, למרות התרוקנות טוטאלית של הזיכרון בשלב מאוחר זה. לכאורה, הזיכרונות המשותפים צריכים להיות הבסיס לאהבה המחודשת ולזקנה המשותפת. מתברר, לשמחתי, שגם אם רק אחד מבני הזוג מלא בזיכרונות יפים וטובים, והוא יודע לספר אותם שוב ושוב למי שהתרוקן כליל מהם, זה עובד ומצליח מעבר לציפיות. אני מספר על מה שהיה בינינו, היא אומרת שהיא אינה זוכרת, אבל זה נפלא לשמוע. עיניה נדלקות והיא מבקשת עוד ועוד. מזל שאני יודע ואוהב לספר ושזיכרונותי מלאים ואופטימיים. עד אין קץ.


 

כ"ז    🔗

מר אלץ היימר, יימח שמו וזכרו, חזר מחופשת “בין הזמנים” מלא מרץ ותעלולים חדשים. קודם כול, הוא מתנפל על העובדת הזרה ג’ויס, כמי שרואה בה מחסום בדרך אל חנה. למרבית הצער הוא פועל מפיה של חנה, שם יש לו שליטה מלאה, והיא אומרת דברים שלא שמעתי מעולם יוצאים מפיה, ממש כאילו מישהו אחר ורע שולט בלשונה.

הוא התחיל גם בתעלולי לילה ובהפעלות מסוכנות של חנה. הבוקר, למשל, היא מתעוררת, לובשת מיד שמלה (בדרך כלל היא אוכלת ארוחת בוקר עם חלוק על כתונת הלילה), מבקשת גרביים ונעליים ואומרת לי שקיבלה טלפון שהיא צריכה להגיע מיד אל המספרה. אני אומר לה שלא היה שום צלצול טלפון, שאין מספרה בקיבוץ, ושהיא מסרבת לקרוא לספרית שיכולה לבוא לספר אותה מזה שנה ויותר. היא מתעקשת שהיא שמעה צלצול “מפי זאת שאני מכירה, מה שמה…” ושהיא צריכה מיד להגיע למספרה, וזה נגמר בהתבדחות. היא אומרת, לעתים קרובות, חצאי משפטים ולא זוכרת את המשכם וזה גורם לה מבוכה. היא כאילו תופסת את עצמה ומתביישת.

אמש קרה מקרה יחיד במינו, קצת מבהיל, שמא הוא התחלה של פעילות יתר. היא ניגשה אל מכונת הכביסה באמצע פעילותה, מכונה שהופעלה על ידי העובדת, ניתקה את החשמל ופתחה את המכונה וניסתה להוציא את הכבסים. “אני יכולה לעשות את זה, אני לא צריכה אותה,” אמרה לי ולא הבינה, ולא האמינה לי שכבר שנים היא לא מכבסת בעצמה. עכשיו אני צריך לשמור את צעדיה שמא מר אלץ ידחוף אותה לפעילויות מסוכנות. כמו לצאת מהבית לבדה, להדליק את הגז, לנסות לבשל וכדומה. היא מתנהגת כאילו נשכחו ממנה מגבלותיה. בערב היא שאלה אותי לאן אנחנו הולכים הערב, ולא רק שלא זכרה אלא גם לא הבינה מדוע אנחנו לא הולכים לשום מקום.

אני חושש להגדיר זאת כשלב חדש, המחייב זהירות יתר ופיקוח יתר וצמידות יתר אליה. כרגע, למשל, אני יושב מול המחשב וחושש שמא אצא לסלון והיא לא תהיה שם. אולי הולכת למספרה שלא קיימת, או משהו בדומה לזה. אני מתאפק שלא לומר שום שבח לעובדת ההודית על מאכליה ועל מעשיה, כי אני מרגיש שזה מעורר משהו שלילי בתגובותיה של חנה. זה לא קל.


 

כ"ח    🔗

לקראת חגי תשרי תשע"ג התעורר מר אלץ היימר והתחיל לסכסך ביני לבינה. בעצם, בינה לביני. היות ובחגים יצאנו מן הבית, בעיקר אל ביתה של גליה הבת, יותר מן הרגיל, נתתי לה הוראות, כגון: שצריך להתלבש יפה, שצריך לנעול נעליים, שצריך להסתרק היטב, כי אנחנו יוצאים לאירוע של חג. ואז היא עונה לי בתוקפנות: “תפסיק לתת לי הוראות. אתה לא הבוס שלי. אתה לא תגיד לי מה לעשות.” וכדומה. הדברים נאמרים בתקיפות, שלא לומר בתוקפנות. התקיפות שלה שתמיד מצאה חן בעיני. אבל התוקפנות היא פרי יוזמתו של מר אלץ היימר, והיא חסרת רסן, חסרת מעצורים וקשה מאוד להתמודד איתה. “אתה מספיק חכם,” היא אומרת לי כשהיא רואה שאני עומד להתפקע, “כדי שתוכל להתמודד איתי.” המון אמרות חכמות מסוג זה יוצאות מפיה. מלוטשות וחדות כתער. צריך עצבים חזקים וחוש הומור כדי לעמוד בפניהן.

הסירוב המתמיד שלה “לקבל הוראות” ממני מובן לי, אבל ממש בלתי־אפשרי במצב הנתון. אני חייב להזכיר לה שעלינו לצאת בזמן כדי להגיע לאירוע במועדון, שעליה להתלבש לקראת זה, שאם לא אזכיר לה זאת, שוב ושוב ושוב, היא שוכחת ואחר כך כועסת שלא הזכרתי לה בזמן המתאים. זה יוצר מתיחויות ועצבנות משני הצדדים. זה כואב לשנינו, אבל זה חוזר על עצמו. מצער אבל כנראה הכרחי. ההתפייסות אטית ומייגעת. הכעס לא עליה, אלא על אלץ היימר, יימח שמו וזיכרו. הוא מוציא מתוכה את כל מה שאדם מן היישוב יודע לרסן ולמתן, לבלום ולעצור. קל וחומר אדם חכם ורגיש ואוהב.

אמרה חדשה ומדאיגה משתלטת והולכת. “יום אחד אתה תיעלם לי, אני יודעת!” וכל הסברי והרגעותי אינם מונעים מהמשפט האיום הזה להישמע ושוב ושוב מפיה. היא מרגישה כמה קשה לי ואינה בטוחה שאוכל לעמוד בזה. הבטחותי אינן משכנעות. אמירתה חוזרת כמעט מדי יום ביומו כואבת, גם אם אני יודע שלא מפיה יוצאות המילים, אלא מפיו שלו, יימח שמו.


 

כ"ט    🔗

חגגנו עם חנה את יום הולדתה ה־89, ארבעה דורות, במסעדה במטולה. היה נעים ונחמד. רבים טלפנו להגיד לה מזל טוב, ובכל פעם היא שאלה אותי אם יש לה באמת יום הולדת ומה הגיל שלה. שוב ושוב ושוב. היא אינה זוכרת את הנכדים ואת הנינים ואת הקשרים המשפחתיים.

היא פשוט ריקה מזיכרונות. קשה לי להבין מצב כזה. אני כל כך מלא בזיכרונות העבר וחי אותם יומם ולילה. איך זה לחיות בלי זיכרונות??

בתוך השכחה הגדולה והמחרידה מפתיע לשמוע ממנה שוב ושוב, בלי היסוס ובלי כל טעות, חרוזים של נעורים וילדות שנשמרו כחבילות קטנות סגורות בתוך הריקנות של הזיכרון. דברים כמו:

There was a little girl

Who had a little curl

Right in the middle of her forehead


When she was good she was very very good

When she was bad she was horrid.


I never saw a purple cow

I never hoped to see one

But I can tell you anyhow

I’d rather see than be one.


You see this old grey mare

She ain’t what she used to be.

She ain’t what she used to be.


It was a stormy night

And one of the sailors said

Captain, tell us a story!

So the captain said:

It was a stormy night

And one of the sailors said…


Tinsy winsy spider

Climbed up the water spout

Down came the rain

And washed the spider out

Up came the sun and dried up all the rain

And tinsy winsy spider climbed up the water

spout again.

וכמובן, מיטב שירי הילדים ששרנו לילדינו ולנכדינו. מ“בוא אלי פרפר נחמד” ועד “נצא אל השדה” שלא לדבר על הספר המופלא בחרוזיו “עליקמה”.


היא ערה למצבה. מתבדחת עליו עם חוש הומור חריף וחינני. ממשיכה לשאול מתי אני נוסע, מתוך הסבר והנחה שאני לא אוכל להחזיק מעמד. עולה בי מחשבה שמא שאלה זו שוכנת במוחה מילדותה, כאשר אבא שלה הרבה לנסוע בשליחות הקונגרס הציוני ואמא שלה כנראה היתה שואלת אותו, “מתי אתה נוסע?” או, “מתי אתה שוב נוסע?”

התיאבון שלה ממש מדאיג. או שהיא טוענת שהיא מתה מרעב, שעה לפני הזמן הקבוע לארוחה, או שהיא יושבת ובוהה מול האוכל בצלחת ומסתפקת בפירורים. אני חרד מפני אובדן התיאבון שהכביד עלינו ועליה והדאיג אותנו לפני כשנה – אובדן תיאבון טוטאלי, שלווה באובדן הרצון להמשיך לחיות. המעברים מרעב פתאומי וזלילה בלתי־הגיונית (ארבע בננות ביום) לאובדן תיאבון, הם פתאומיים ומעוררים בי דאגה לבאות. היא אינה זוכרת מה היא אוהבת לאכול וצריך גם להזכיר לה זאת וגם לדאוג שתמיד יהיה על שולחנה משהו טוב לנשנוש. הנשנוש הוא חלק מהבילוי היומי, שעות ארוכות מאוד של אי־עשייה, של מבט בטלוויזיה והצהרות, “אני לא מבינה כלום,” של שיחות חוזרות על עצמן אינספור פעמים כגון, “מה, באמת אנחנו ב־2012? אתה בטוח?”

הפיזיותרפיה עושה לה טוב. הפסיקה את הרעידה בידיים ונותנת לה אפשרות להמשיך ללכת בעזרת מקל או הליכון. התחלנו את שנת התשעים ברגל ימין ואני מקווה לטוב.

היא אומרת לי, שוב ושוב: “אני אתגעגע מאוד כשתברח.” או, “אתגעגע מאוד כשתיסע.” אני מתייחס לזה כבדיחה ושנינו צוחקים מכל הלב. אבל מאחורי זה היא מבטאת את ההרגשה שהיא ערה לכך והיא יודעת כמה קשה לי עם הקפריזות שלה, שאיבדו את המעצורים בשלב זה של המחלה.

היא חוזרת עשר או עשרים פעם ביום ומספרת לי כמה היא אוהבת אותי, כאילו היא משננת לעצמה את העובדה החשובה הזאת, לבל תישכח.

ניסיתי לדלות ממנה זיכרונות ילדות. הכול מחוק. לא זוכרת כלום. ומיד מבקשת שאספר לה זיכרונות ילדות שלי וזה גורם לה הנאה מרובה. אני שמח שכתבתי פעם, בימים הטובים ההם, מפיה את זיכרונות ילדותה ועכשיו אני יכול לספר לה אותם שוב ושוב. היא נהנית ודומעת. מתפעלת מזה שאני זוכר דברים “כאילו היית שם”.

היעדרות שלי מהבית לשעה־שעה וחצי מפריעה לה וכואבת לה, אבל היא מבינה שזה הכרחי. כשאני חוזר הביתה עלי לחבר שוב חוטים שנקרעו, לקשר אותה שוב למציאות: איזה יום היום, מה אנחנו עושים מחר בבוקר, מי אכל איתנו ארוחת ערב, מי טלפן ושאל וסיפר וגם שאנחנו בבית שלנו במעיין ברוך ונלך לישון ביחד במיטה שלנו. היא מופתעת ושמחה כאילו החזרתי לה את הביטחון ואת התחושה שהיא אינה לבדה ויש לה סביבה מוגנת ומגינה. אני משתדל, אפוא, שלא להיעדר לשעות ארוכות, מחשש של ניתוקה מהמציאות ומהסביבה המגוננת.

היא עושה הכול כדי להבהיר לי שהעוזרת אינה תחליף לנוכחותי, לשירותי ולטיפולי. זה מכביד מאוד פיזית, מעייף מאוד לשרת את כל הבקשות המוגזמות והמוזרות והקפריזיות שלה, אבל אני מבין כמה זה חשוב ליציבות המדהימה שאני זוכה לה לאחר כל כך הרבה שנים של נוכחותו, התגרותו וכרסומו של מר אלץ היימר.


 

ל    🔗

12.12.12 סוף שנה מתקרב. אנחנו עדיין על הרגליים. יוצאים לאירועים בקיבוץ.

יש נושא שלדעתי מחייב מחקר. אני מרגיש שמר אלץ היימר משתלט על החלומות. הם שונים משהיו לאורך השנים. חנה מתעוררת למחצה וממשיכה לדבר או לשאול דברים הזויים, שאין ספק שהם המשכו של חלום מוזר ופרוע. זה התחיל בחודשיים האחרונים.

גחמות חדשות מאפיינות, אולי, יותר את חנה מאשר את המחלה. כגון, לקום בבוקר ולנעול נעליים, שבדרך כלל נועלים רק כשיוצאים מהבית. בבית היא יושבת עם נעלי בית ופתאום היא משנה את הנוהג היומיומי.

תיאור יום ליווי שלי: בשעה שמונה בערך מגיעה העוזרת להכין לנו ארוחת בוקר ולהביא את העיתון. חנה מעדיפה לקום בשבע ורבע או בשבע וחצי ומנסה להכין לעצמה ארוחת בוקר. זה מעבר ליכולתה. היא מסרבת להבין ולהאמין שזה מעבר ליכולתה. אני קופץ מהמיטה ומכין לה ארוחת בוקר, המלווה בגחמות קבועות. בדרך לארוחה צריך להלביש אותה בחלוק ובסוודר, לגרוב לה את הגרביים, להגיש לה את המסרק עם תחנונים וצחוקים. היא מחליפה כמה וכמה פעמים את מה שבא לה ללבוש, בעיקר כדי שלא יהיה לה קר. גם בקיץ. היא קוראת לי את הכותרות בעמוד הראשון של העיתון, שלוש או ארבע פעמים כל כותרת. אם משום שהיא שכחה שכבר קראה או אולי משום שכותרת שקראה פעם קל לה יותר לשוב ולקרוא. רק בפעם השנייה או השלישית היא מובנת לה.

לארוחת צהריים, שנקבעה בהתייעצות איתה, צריך להזכיר לה מה היא אוהבת. לא תמיד היא מאמינה. לרוב הדברים היא שוכחת לקרוא בשם והיא מבקשת את האדום או את הצהוב או את הירוק, כשהכוונה לסלק או לדלעת או לשעועית ירוקה. שמות המאכלים הולכים ונשכחים. גם העדפותיה.

אחרי הארוחה וחדשות הצהריים אנחנו הולכים למיטה. זה טקס מלווה בכל מיני בקשות ודרישות, גם קבועות גם משתנות. השינה ביום לפעמים בגרביים, לפעמים בקומבינזון בלבד, וכל הצעה מצדי נדחית כהתערבות של בוס. “אתה לא תגיד לי…”

באמצע השינה היא מתעוררת למחצה ומתחילה לחבק אותי. היא מעירה אותי משנתי, גם ביום גם בלילה, מתנצלת, שוכחת ועושה זאת שוב ושוב. לילה רצוף של שינה, בלי ידיה בשערות ראשי או בגבי לא קרה לי מזמן. מתעוררים אחר הצהריים והיא תוהה אם זה בוקר או ערב, אם היא ישנה כל היום, אם אכלנו ארוחת צהריים ואם אנחנו במעיין ברוך.

קמים ושוב בעיה מה ללבוש וצריך למצוא לה בארונות (במישוש!) את מה שבא לה ללבוש וכמובן לעזור לה בלבישה ולהוביל אותה ביד מן המיטה אל השירותים, לחכות לה ולהוביל אותה אל השולחן.

היא אינה מבחינה בטלוויזיה בין פרסומות לתוכניות. הפרסומות מעסיקות אותה ומעוררות בה דאגה. תוכניות מעולות מדברות אליה לפעמים ואני נהנה לראות כמה שהיא נהנית מהן. זה נדיר אבל זה מרענן.

בשעה תשע בערך היא אומרת שהיא רוצה ללכת לישון, אבל זה נמשך עד 23:30 בערך, עם סרבנות שמזכירה לשנינו את הימים שבהם השכבנו את הילדים בבית הילדים והם מיררו לנו את החיים. אנחנו צוחקים הרבה סביב הנושא הזה, אבל לעצבים שלי זה לא מוסיף בריאות. לילות רבים היא מסרבת ללכת למיטה עד שאני לא מצטרף אליה. ללכת למיטה זה אומר: להדליק את התנור, להכין מים ליד המיטה, להכין תחתונים וכותנת לילה (בזמן האחרון היא מעדיפה חלוקים על כותנות לילה, סתם כך), לפתוח את השמיכות, לעזור לה להוריד את הגרביים ובעיקר להרים את הרגליים אל המיטה ולהתכסות. זה נגמר סמוך לחצות.

גם את התה של ארוחת ארבע היא מעדיפה שאני אכין, בטרם תגיע העוזרת שמכינה לי את התה שלי.

מקלחת היא עושה אך ורק איתי. וזו שעה שלמה, קשה לי מאוד, פיזית ומנטלית. היתה תקופה קצרה שבה הסכימה שהעוזרת תעזור לה להתקלח, אבל היא חזרה והתנתה מקלחת רק בהשתתפותי.

אני לא כותב את הדברים כדי להתלונן, אלא כדי להבהיר לאחרים שאם זה קורה להם זה לא מתוך גחמותיה של בת הזוג אלא מתוך התעללויותיו של אלץ היימר. הוא מומחה בזה. בעצם, זה יפה מצידו שהוא משתף אותך במה שעובר עליה. שיתוף ללא פשרות, ללא מרגוע. הלוואי וזה יימשך כך.


 

ל"א    🔗

2013 – 05 – 02


בשני שטחים שתלטנותו של מר אלץ היימר הולכת וגוברת מיום ליום משנה לשנה. מה שמקשה על החיים ומטריף את העצבים למי שצריך לקבל את שגעונותיו. אני מרגיש לפעמים כמו אמא לילדה קטנה, סרבנית ועיקשת ואהובה.

היא מסרבת בעיקשות, כמעט לכל מה שנהוג ומובן מאליו בחיי היומיום. להסתרק צריך לבקש ולבקש ממנה ולפעמים לקחת את המסרק ותוך כדי הצגה לסרק אותה בבוקר ולאחר הסייסטה. להתרחץ, כלומר להתקלח, זה עינוי איום בשבילה. היא דוחה ודוחה, ואנחנו מתכוננים לאירוע, שאליו היא מוכנה להסכים רק בעזרתי שלי, רק בלי להרטיב את הראש ורק ורק… ובאמצע המקלחת היא פורצת בבכי. הזמן והמקום היחידים שהיא ממש בוכה. ואני מרגיש שהיא ממש סובלת מהדבר שבעיני הוא אחד התענוגות הגדולים: מקלחת. נטילת ציפורניים בידיים נעשית אחת לכמה חודשים, לאחר תחנונים והתחנחנות מצדי וכשהיא נענית, היא מחזיקה את הידיים קצוצות הציפורניים ומתעסקת איתן עד שהיא הולכת לישון, כאילו גזלו ממנה לא רק את ציפורניה, אלא גם את חירותה. ציפורני הרגליים גדלות פרא ורק הבת שלנו מורשית לגעת בהן, כשנחה עליה הרוח, אחת לכמה חודשים. על תספורת אין מה לדבר. פעם בשנה שנתיים אני כמעט כופה את זה עליה. מזמין ספרית ומביים חינגה שלמה כדי שהיא לא תגרש את הספרית מעל פניה. גם צחצוח שיניים הוא בעיה. גם שכחה, גם טִרדה. גם החלפת בגדים למיניהם. היה מעניין לראות כמה זמן היא לא היתה מחליפה, אם לא הייתי מלווה את זה בדיוק כמו לגבי עצמי. פשוט נגד. נגד כל מה שמקובל.

האם זה אלצהיימר לכולם או לבעלי אופי מסוים. שהרי באופייה הבסיסי יש מרדנות, רצון להיות שונה ולא לתת לאיש להתערב בהחלטותיה. למשל, מעולם לא לבשה חזייה או מכנסיים מאז הכרתי אותה, בהתרסה. being different. האם גם אנשים בעלי אופי אחר מגיעים לאותה סרבנות שתיארתי לעיל? אינני יודע.

מה שבטוח הוא שהאלצהיימר מחזק גחמות ישנות ומביא אותן עד לאבסורד. למשל, הצורך לשמור לצדה לחם, חמאה ושתייה, ולגונן עליהם מפני כל מי שמנסה להחזיר חמאה למקרר, למשל, בחירוף נפש. גם סכו"ם חייב להיות תמיד מוכן לידה. אני מניח שזה התחיל עם תחושת הפליטה – הנערה שברחה מוינה ולא היתה בטוחה שיהיה לה מה לאכול. השאלה היא אם האלצהיימר העמיק את הגחמה הזאת והוציא אותה מכלל היגיון.

חנה מתנתקת כמה פעמים ביום מן המציאות. ממש לא יודעת איפה היא ובאיזו שנה אנחנו ואם מישהו מהמשפחה עשוי להגיע. מצאתי את הדרך לחבר אותה בחזרה למציאות לאורך כל היום, ואפילו בלילה. אני צריך לשכנע אותה שאנחנו ישנים במיטה שלנו, שאנחנו במעיין ברוך, שיש לנו כאן ילדים, נכדים ונינים, שיש פה חברים שזוכרים אותה ומחבבים אותה. המזל הגדול הוא שהיא נותנת בי אמון מלא. הצרה היא שזה אך ורק בי. האדם השני שהיא אוהבת אהבת נפש (אבל איננה סומכת עליו כלל) הוא הבן דורון, שאוכל איתנו, למענה, ארוחת צהריים וערב, יום־יום. וכבר שנים שאין יום שהיא לא שואלת, “מדוע דורון הפסיק לאכול איתנו?” ואני מאשר שהוא אכל בצהריים ויבוא לאכול בערב, ואז היא נרגעת. זה עובד כמו אוטומט. אין יום שזה לא קורה. הדאגה שלה, פן לא יבוא מיתרגמת, לא רק לשאלה האם הוא היה, אלא לקביעה שהוא לא היה. וזה נאמר שלוש דקות אחרי שהוא יוצא מן החדר ונפרד ממנה. זו דוגמה בולטת מתופעה דומה, רחבה הרבה יותר. שאלות תמוהות, זהות שחוזרות על עצמן, יום־יום, כמה פעמים ביום.

לאחר שאני מחבר אותה למציאות, בפרטי פרטים, מזין אותה בזיכרונות נעימים, משותפים ומציג בפניה את בני המשפחה שוב ושוב בשמותיהם ובקשריהם אליה. מדגיש את הערכתם אליה בשנים שטיפלה בהם כאמא וסבתא, מעוגות אישיות ועד הכנת שיעורים ומשחקי קלפים ושעשועים משותפים. היא חוזרת אל עצמה, צוחקת ושמחה ומגיבה בהיגיון רב ובהרבה הומור – עד הניתוק הבא, שמכניס אותי שוב לפעולה במעגל שמצאתי יעיל ומועיל. כשהיא חוזרת לעצמה יש בינינו שעות נפלאות – לה ולי. אני מרגיש ממש איך זה נותן לה טעם לחיים, רצון להמשיך לחיות. במילים ובהומור היא שבה ואומרת שהגענו לסוף וצריך לעשות את הסידורים האחרונים. לא בקלות, אבל בעקביות אני מחזיר אותה להווה באמצעות זיכרונות יפים מן העבר. מדהים אותי כמה היא ערה למציאות וריאליסטית, למשל, בדאגה החוזרת ונישנית שלה אם יהיה מי שישמור וידע להעריך את הספרים שקנינו יחד ואהבנו כל כך לקרוא יחד או לדפדף בהם יחד, למשל, ספרי האמנות הרבים, שגישרו בינינו בשנים הראשונות להיכרות. מה יהיה על הספרים, היא שבה ואומרת בדאגה.

אחת ההתנתקויות הקבועות היא הספק שאנחנו במיטה שלנו ובמעיין ברוך. היא מתעוררת בדאגה ושואלת מתי ניסע למעיין ברוך ונישן במיטה שלנו. היא מתחילה לפעמים משפטים שתחילתם בחלום וסופם בהקיץ, ואינה יודעת על מה היא מדברת. היא תופסת את עצמה או בוכה או צוחקת. אני מחזיר אותה למציאות. היא בוטחת בי.


 

ל"ב    🔗

אני על סף פעולה נועזת, מעוררת חרדה שאני מרגיש שבלעדיה לא אוכל להחזיק מעמד נפשית לאורך זמן. החלטתי לנצל את ביקורה של הבת מאמריקה, הקרובה ביותר לחנה ולאופייה, שתהיה כאן שבוע שלם לבדה עם אמא ורק אחר כך יצטרף בעלה אליה. בתוך תקופה זו אני מתכוון לנסוע לביקור בפריז לחמישה ימים בליווי הבת הבכורה גליה. אני מאמין שזה ייתן לי כוחות נפש, הן להמשך הטיפול המייגע, שלא לומר המשגע, בחנה ובצרכיה, והן ייתן דחיפה לכתיבה הספרותית שלי. פריז היתה תמיד אחת המוזות המרכזיות בחיי. בכוונתי ללכת אל כל המקומות המוכרים. ההנחה שלי היא שאם אדחה זאת לעוד שנה, כוחותי הפיזיים לא יאפשרו לי את המאמץ הן של הטיסה וכל הכרוך בה, הן של הטיולים הרגליים ההכרחיים בפריז.

אני משאיר את הסוד עד בואה של אורלי, ואז אספר לחנה. אני מניח שתגובתה תהיה חיובית ומבינה (היא שבה ואומרת לי כמה פעמים ביום כמה היא מתפעלת ומודה על דבקותי “במשימה”). החרדה היא איך יעברו עליה חמשת הימים והלילות בלעדיי. אם זה ישפיע לרעה על מצבה, יהיה לי קשה מאוד עם זה.

חרדה שנייה היא למצב בריאותי הפיזי, שעלול להיפגע מהמאמץ. הפיזי והנפשי. אני מצטייד בכל האביזרים והתרופות ואני מקווה לטוב.


אמצע מאי 2013


עברו עלי חמישה ימים נפלאים בפריז, למרות הגשם והקור שהפתיעו אותנו. הפתיעו, אך לא הרתיעו. החששות שלי שזה יגרום נזק למצבה של חנה נתבדו כליל. היא נהנתה משהותה הצמודה של הבת אורלי ויום אחרי שחזרתי שכחה לחלוטין שנסעתי. בכל פעם שהזכרתי את פריז היא הופתעה שוב ושאלה אם באמת נסעתי או שאני מספר לה סיפורים. הגבינות היו ההוכחה המוחשית ביותר שאכן הייתי מחוץ לבית חמישה ימים וחמישה לילות.

גם החרדה לבריאותי עברה בשלום. אבל חזרתי מותש פיזית ומנטלית, עם רגליים כואבות וראש מסוחרר למחצה. חמישה ימים עברו עד שחזרתי לעצמי ולתפקודי היומי והלילי.

חנה ממשיכה להיות כפי שהיתה. הידע הבסיסי הולך ומתדלדל. הזיכרון מתקרב לאפס. מצב הרוח הטוב, חוש ההומור והכרת התודה על “השנים שאתה שומר עלי” מפתיעים ומפעימים אותי. אני שמח שעשיתי את הנסיעה הזאת, שבעוד שנה ספק אם רגלי היו עומדות בה.


 

ל"ג    🔗

שתי תופעות חדשות מעוררות בי דאגה לגבי העתיד. גם אצל חנה הדאגה גוברת והיא לא מפסיקה להגיד לי, “תשמור עלי.”

האחת, מן הרגע שאני נכנס למיטה, ובימי הקיץ חזי חשוף, היא מלטפת אותי ומונעת ממני להירדם ולישון. זה חוזר גם אחרי שאני נרדם. הליטוף מעיר אותי ואני מבקש ממנה לחכות עד שנתעורר, אבל היא שוכחת ושבה לליטוף, הדרוש לה כנראה מאוד־מאוד. זה ממש מטרד קשה. אני מתעורר, לא שבע שינה, אבל ברור לי שאין מה לעשות.

השנייה, היא לא מזהה דברי אוכל ולא זוכרת מה היא אוהבת לאכול. על אבטיח היא אומרת, “תן לי מהאדום האדום הזה”. וכשאני אומר לה שזה אבטיח, היא אומרת, “אבטיח לא נראה ככה.” גם על פירות אחרים ודברי מאכל היא שואלת, “מה זה?” חוץ מבננות, שהיא אוהבת במיוחד מאז ומתמיד.

כשהיא מגיעה למיטה בערב, היא שבה ושואלת מתי נלך לבית שלנו ונישן במיטה שלנו. תשובתי מספקת ומרגיעה אותה. המזל הגדול הוא שיש לה בי אמון מלא ושנינו צוחקים ביחד על הבלבול שלה.


 

ל"ד    🔗

אנחנו בחודש יולי 2013. באוקטובר חנה תהיה בת 90 וההתמודדות עם האלצהיימר תהיה בת 10 שנים.

אתמול חלה התפתחות מדאיגה, שמעוררת בי חרדה לבאות. זה התחיל בשאלה הנשאלת מפעם לפעם: לאן אנחנו יוצאים הערב? אני צריכה למהר ולהתלבש.

ואני מסביר לה שאנחנו לא יוצאים לשום מקום ומתבדח שהדיסקוטקים סגורים הערב ולא נוכל לרקוד. אני מפיק ממנה צחוק גדול, שגורם לי הנאה רבה.

ואז היא אומרת: ראית איפה שמתי את הארנק עם הכסף?

כבר שנים שהיא לא נגעה לא בארנק ולא בכסף והיא מתעקשת שהיא שמה ארנק עם הרבה כסף וכדאי שאמצא אותו.

ואז נכנס הבן דורון, לקראת ארוחת הערב.

חנה שואלת: למה דורון הפסיק לבוא אלינו? ודורון עונה אני דורון. אני הבן שלך. היא מסתכלת ואומרת: לא נכון. הוא נבוך. היא שואלת אותו, מה שמך? והוא עונה, דורון. היא פורצת בצחוק ומתחילה להבין שהיא נכנסה לבלבול.

וזאת לזכור שדורון יקר לה וחביב עליה מכולם. אין יום, לאורך כל השנה שהוא לא מגיע אלינו לארוחת צהריים ולארוחת ערב, ואין יום שאין מצדה שאלות “מדוע הוא לא בא אלינו?” או בניסוחה: “נכון שהיום לא ראינו את דורון?” הוא מושא אהבתה ודאגתה ואתמול בפעם הראשונה היא לא זיהתה אותו.

יכולת הקריאה שלה, גם בכותרות עיתון “הארץ”, גם ב“ניו יורקר” שממשיך להגיע – הולכת ופוחתת. אני מבקש ממנה לקרוא לי את הכותרות מ“הניו יורקר”, שמא יש בו נושא שמעניין אותי. היא לא מוצאת את עמוד הכותרות ומתקשה לקרוא אותן. היא בקושי חותמת את שמה. הולכות ומתרבות שעות של עצב וייאוש. היא נהנית מדברי לצון הנוגעים למצבה. היא ערה מאוד להתדרדרות. אני אומר לה, למשל, “עומד לשירותך פיליפיני בן 84,” והיא צוחקת ואומרת, “אתה פיליפיני הכי זקן.” אני אומר לה, “תחתונאי צמרת מוכן לעזור לך.” והיא צוחקת ואומרת, “אני לא צריכה עזרה.” אבל היא אינה מסוגלת בשום פנים ואופן ללבוש תחתונים בעצמה או להיעזר במטפלת ההודית.

כשאני עוזב אותה לרבע שעה של טיול לפנות ערב, בעוד המטפלת נוכחת ועושה את עבודת המטבח, היא אומרת לי: “אתה משאיר אותי לבד.” אני מסביר לה שהיא לא לבד. יש לה מטפלת שכבר מכירה אותה ארבע שנים. והיא חוזרת בתקיפות, “תלך, תלך, אבל אתה משאיר אותי לבד.”

זו התפתחות חדשה, מדאיגה.

אבל בל נשכח. להתעורר כל בוקר לצדה, להוציא ממנה צחוקים, ליטופים והרבה אהבה זו מתנה משמים. לא פחות.


 

ל"ה    🔗

בשבועות האחרונים (אוגוסט 2013) החלה הידרדרות משמעותית בחלק הקוגניטיבי. היא פוקחת עיניים ואומרת או שואלת או מתריסה על דברים שלא היו ולא נבראו:

– איפה מה שנתתי לך. הזה… תחזיר לי בבקשה.

– לא נתת לי שום דבר.

– נתתי לך ואתה החזקת ביד ולא החזרת לי. והבחורה הזאת, מה שמה, הבת של האישה, שכחתי את שמה. למה היא לא באה? היא הבטיחה שתבוא.

אני אפילו לא מנסה להבין איזו בת ואיזו אמא, כיוון שלא היו דברים מעולם.


פעמים אחדות ביום היא שואלת מתי אתה נוסע? ומה אני אעשה בלעדיך כשתיסע? ואני עונה לה שאין לי שום תוכנית ושום כוונה לנסוע לשום מקום, והיא מקבלת את תשובתי בהיסוס ואומרת: אני יודעת שאתה תיסע. אתה תמיד נסעת. כל ההבטחות והשבועות שלי אינן מצליחות להוציא דאגה זו מלבה. התלות בי ממש עשרים וארבע שעות ביממה, גוברת עד כדי כך שגם כאשר אני יוצא לעשות הליכה ולהתאוורר בין ערביים, אני משתדל שזה לא יהיה יותר מרבע שעה. לזה היא מסכימה, אבל אני רואה על פניה את ההתאוששות כשהיא רואה אותי נכנס בחזרה הביתה.

תוכניות טלוויזיה ורדיו, שפעם חלק מהן עניינו אותה, כבר לא מדברות אליה כלל והיא מבקשת לסגור ולתת לה מנוחה מהרעש.

יש לה התנגדות חדשה לכדורים שהיא לוקחת. היא טוענת שאין לה שום צורך בכדורים, בוודאי לא כדור שינה, וצריך לחפש דרכים להסביר שוב ושוב. היא סופרת את הכדורים שהיא מקבלת וכל יום היא מופתעת מחמישה כדורים בבוקר למשל. סופרת שוב ושוב ומחליטה שאת הגדול היום היא לא תיקח. אלה תופעות חדשות. כל ערב שיחת שכנוע, כרבע שעה, מדוע חשוב ללבוש ללילה תחתוני ספיגה. היא לא אוהבת אותם, אבל אני מתעקש ומלביש לה. חייבים להסתיר ממנה שזורקים אותם לפח. היא מתעקשת שאפשר לכבס אותם.

מכתב שהיא קוראת לי, היא שומרת אצלה וקוראת אותו במשך יומיים שוב ושוב כאילו הגיע זה עתה. למצוא מספר טלפון בפנקס הכתובות זה כבר מעבר ליכולתה. היא טוענת טענה חדשה שאין לה צורך במשקפיים ואף פעם לא היה לה צורך במשקפיים. היא אינה זוכרת ואינה מבינה שאינני יכול לקרוא. היא מגישה לי מפעם לפעם קטע עיתון או תמונה ומבקשת שאקרא לה. מופתעת שאני לא יכול לקרוא.

אחד הדברים שהכי מדאיגים אותי הוא שהיא שואלת מתי ניסע הביתה, לבית שלנו ולמיטה שלנו. המזל הגדול הוא שיש לה בי אמון מלא ותשובותי המפורטות מתקבלות על דעתה. עד מתי?

היא ניגשה אתמול למקרר ואמרה: אני צריכה להוציא את הבשר ולבשל אותו. עוד מעט ארוחת צהריים. פתחה את המקרר ולא ידעה מה לעשות. חזרה לכיסאה עצובה וממורמרת. מיותר להסביר ששנים רבות היא כבר לא בישלה דבר.

היא חוזרת על הביטוי “אני מסוכנת” כשהיא מתחילה לעשות דברים, שפתאום היא מבינה שאינה מסוגלת לעשות אותם.

מנסה שוב ושוב להתמודד עם כוחות שאין לה. למשל, להתיישב דווקא בפינה של ספה, שקשה לקום ממנה. לפעמים צריך לקרוא למטפלת שתרים אותה על רגליה משם.

לפני ימים אחדים היא אמרה לי: אני צריכה להתלבש כי אנחנו הולכים לבקר את אבא ואת אמא שלי. מזמן לא ביקרנו אותם. היא מקבלת את ההסבר שלי בתמיהה שעוברת לחיוך ואפילו לצחוק ומסכמת: אני מוזרה, נכון? איך אתה יכול לסבול את זה?

פעמיים שלוש ביום היא שואלת מי גר בצריף שעל ידינו וההסבר שלי שגרה שם המטפלת שעובדת בשבילה כבר ארבע שנים, מפתיע אותה מאוד, והיא שואלת מה שמה. והיא חוזרת על השם, כאילו שמעה אותו לראשונה. אמרתי לה פעם: היא עובדת בשבילך. והיא ענתה: היא עובדת נגדי. והוסיפה: העולם כולו נגדי. ולאחר דקה: רק אתה לא.

כל זמן שהמשפט האחרון יהיה ברור לה, אפשר להתמודד.


 

ל"ו    🔗

בעוד חודש חנה בת 90. ימלאו עשר שנים מאז התגלתה המחלה. בימים האחרונים ההתרוקנות של המוח בשיאה. מילים שהיו שגורות בפיה נעלמו מהבנתה. היא מתקשה להבין מה היא קוראת בעיתון. היא מתחילה משפטים והמילים נעלמות לה. אני מנסה להמשיך את המשפט שהתחילה והיא מגיבה ב“לא־לא־לא”. היא אינה מבחינה במאכלים שעל השולחן. היא אינה זוכרת מה היא אוהבת לאכול. כל ערב צריך להסביר לה מחדש מה יש בגביע של יוגורט עם אפרסקים. היא אוהבת את זה אבל למחרת היא לא זוכרת, לא מה יש בגביע ולא אם היא אוהבת אותו. ובמקום לאכול בכפית מן הגביע, כמו שעשתה אתמול ושלשום, היא מוציאה מן הגביע אל הצלחת. היא אינה זוכרת איפה המיטה שלנו. אחת ליום או ליומיים היא שואלת אותי מתי אני נוסע ולאן, והיא מופתעת מאוד מתשובתי. המנהג להעיר אותי כמה פעמים בלילה בליטופים ובחיבוקים הפך למנהג קבע. קשה לי למנוע אותה מזה, כי יש בזה ביטוי עמוק של אהבה.

שני דברים נשארו כשהיו ואני מתפלל שלא יישחקו גם הם: אהבה גדולה ועמוקה וחוש הומור שלא השתנה מיום שהכרתי אותה.

היא מודה שאין בה שום רגש כלפי הנינים כשהם באים לבקר. היא מזהה רק אותי ואת שלושת ילדיה. את הנכדים היא אוהבת אחרי שמסבירים לה שוב ושוב את הקשר המשפחתי איתם.

ההתכחשות למטפלת ג’ויס היא טוטאלית. היא שבה ושואלת: “מישהו גר בצריף הזה?” ומופתעת יום־יום מזה שיש אישה מטפלת. הטיפול המסור מקומם אותה. היא שבה ואומרת: “מה אני אבשל לכם למחר?” וכועסת כשג’ויס שואלת את אותה השאלה. יש לה הרגשה שמישהו זר השתלט על עולמה והיא דוחה אותה. רק לאחר שהסברתי לה שפיזית קשה לי מאוד לעשות לה מקלחת, היא הסכימה לפני שבועיים שג’ויס תעשה את זה במקומי וזה הישג גדול עבורי. זו היתה אחת המשימות הכי קשות פיזית ומנטלית.

היא הוזה דברים. למשל, “לקחת לי את זה ואני רוצה שתחזיר לי.” ואני שואל: “על מה את מדברת? לא לקחתי כלום.” והיא עונה: “את זה, את זה.” מחפשת מילים ולא מוצאת.

אלה דברים שהתפתחו במחצית השנה האחרונה.

זה מפחיד לאן עוד אפשר להגיע.

אבל מעבר לכול, נעים לנו מאוד ביחד ואנחנו “מבלים” בדרכנו שלנו ימים ולילות ארוכים. הזיכרון אפס, החלק הקוגניטיבי במוח מתרוקן. ועד כמה שזה מוזר, זה לא פוגע בתיאבון, ברצון לחיות ובאהבה שהולכת וגוברת, הולכת ומעמיקה, עד כדי תלות מוגזמת.


 

ל"ז    🔗

ביומיים האחרונים התדרדרות מדאיגה. שתי תופעות:


1. חוסר הבנה מוחלט של מגבלותיה.

2. השתלטות של הזיות על סף הטירוף.


היא קמה, ביום ובלילה, והולכת ללא מקל וללא הליכון, נשענת על הקירות ומסתכנת בנפילה שעלולה להיות סופנית. מנסה “לבשל” לנו ומגיעה לגז ולמקרר, עד שהיא נוכחת שאין ביכולתה לבשל. אבל אינה מקבלת את זה.

המוח התרוקן מן העבר כליל, יודע ומתבטא שאין עתיד. והמציאות העכשווית התחילה להיות מבולבלת, עטויה בהזיות ובאי־התמצאות בהווה. מיידי שעה או חצי שעה אני חייב להחזיר אותה למציאות. אמש הגענו למיטה והיא אומרת: אני רוצה למיטה שלנו. צריכים לנסוע לבית שלנו. אני אומר לה שזאת המיטה שלנו וזה הבית שלנו ואנחנו במעיין ברוך. והיא אומרת: לא נכון. זה הבית של ארני וזאת המיטה של אחי ארני. ההסברים שלי אינם משכנעים. היא דורשת לפתוח את הארון ולראות אם הוא לא מלא בבגדים של ארני. וכשאני פותח והיא רואה את בגדיה בארונות ואת חפציה מסביב היא צוחקת ואומרת, “השתגעתי לגמרי.” היא נכנסת למיטה עם כמה אמירות היתוליות, מתחילה להבין את ההזיות שמתחילות משפטים שאין להם המשך, כגון: “בחדר האוכל ראיתי אותו ואמרתי לו, מה שמו… זה שדיברנו עליו קודם.”

ואנחנו לא דיברנו על איש קודם ואני מסביר לה שאולי זו הזיה ואולי זה המשך של איזשהו חלום והיא מקבלת ונרגעת לשעה קלה.

המזל הגדול שהיא סומכת על כל מילה שלי, מתוך אהבה גדולה ומתוך אמירה חוזרת ונשנית שנעים לה איתי, שלא אעיז לברוח ממנה ושהיא לא מבינה איך אני מתמודד עם השיגעונות שלה. היא מתנצלת על הצרות ועל הבלגן שהיא גורמת במילים בהירות וחכמות ובנתיים זה מסתיים בחיוך ובנשיקות וברגיעה זמנית. אוצר המילים שלה הולך ומצטמצם. היא מבקשת הסבר למילים שגורות בטלוויזיה כמו: כתב אישום, למגר, לשכנע. אינה מזהה איש בטלוויזיה. מתעייפת מהרדיו, מסתגרת בעצמה.

ולמרות כל זאת, הפלא ופלא: בדיחות לעניין, עקיצות כדרכה, הומור וצחוק בין דמעות לדמעות. היא צוחקת על זה שיורדות לה דמעות ואומרת: זה לא מתאים לי, אבל זה בא, ומנגבת את הדמעות.

היא אינה מפסיקה לשאול אם פה מעיין ברוך, מטילה ספק בתשובה שלי. טוענת שהיא מזניחה את ההליכון כי קשה לה לרדת איתו במדרגות – טענה הגיונית אילו היו פה מדרגות ואין אפילו אחת. הקימה שלה בלילה לשירותים לא אחראית ולא זהירה ומבהילה אותי. לילה אחד חזרה מן השירותים ונכנסה למיטה עירומה, לבושה סוודר בלבד. הייתי צריך, כמובן, לקום, להלביש ובעיקר להסביר ולהחזיר אותה למציאות. הכול מסתדר בזכות האהבה והאמון, שנותרו לצערי אלי בלבד. אפילו לא לבת ולבן שנכנסים יום־יום, אבל לא מצליחים לשמש תחליף כלשהו. לדורון הבן היא נותנת לפעמים לעזור במשהו בשעת האוכל, אבל לקבל ממנו שעכשיו ערב ולא בוקר, שהמזגן מקרר ולא מחמם – זה חייב לעבור דרך אישור שלי. העוזרת ההודית לא קיימת בשבילה. היא ממשיכה לשכוח את שמה. היא מתפלאה כל פעם שהיא נכנסת לבית והיא שואלת מי זאת ומה היא עושה פה.

לקראת יום ההולדת ה־90 חנה איבדה את היכולת לחתום את שמה. הדבר המפתיע ביותר הוא אי־יכולתה לזכור או להבין שאינני יכול לראות. היא מושיטה לי טקסטים ותמונות ואומרת לי תראה, וכשאני אומר לה שאינני יכול לראות, היא שואלת למה או מה פתאום, וזה חוזר יום אחרי יום. מחדש. ההתמצאות שלה בבית פחתה. היא שואלת איפה השירותים ולעתים קרובות היא אינה מאמינה שהמיטה שלנו היא אכן המיטה שלנו. שהבית שלנו הוא אכן פה ושפה זה מעיין ברוך. היא מתחילה משפטים ומאבדת את ההמשך. כמו למשל, תן לי את הזה שנתתי לך קודם לשמור. וכשאני שואל מה זה, היא אומרת, לא חשוב. לפעמים צוחקת ולפעמים נכנסת לעצבות.

האהבה והנשיקות והיחד הזוגי שקולים כנגד הכול ומאפשרים הרבה שעות נעימות בצוותא. היא נהנית מאוד כשאני מספר לה על דברים יפים שעשינו יחד לאורך השנים. והיו כאלה בלי סוף.


 

ל"ח    🔗

אנחנו אחרי החגיגות של יום ההולדת התשעים, שהתחילו בהזמנה לחברי הקיבוץ לבקר אצלנו בבית והסתיימו במפגש משפחתי של ארבעת הדורות, עם אורלי שהגיעה מאמריקה, במסעדה במטולה. זה היה שלשום.

הבוקר אומרת לי חנה: תגיד, אתמול הרגתי מישהו? לא קל היה להוציא את זה מראשה. היא המשיכה ואמרה: הגיע הזמן שניסע לבית שלנו. הסברתי לה בסבלנות שאנחנו בבית שלנו, שהשולחן שהיא אוהבת לשבת לידו הוא שלנו, שהמיטה בחדר הסמוך היא שלנו ואנחנו ישנים בה כל לילה ביחד. תגובתה היתה: אני לא חושבת שזה הבית שלנו. הבית שלנו במעיין ברוך. השיחה התארכה ונראה שהשתכנעה, אבל לא לגמרי.

נמחקו מזיכרונה כל המילים העבריות שמעבר לשיחה היומיומית. מילים ששמעתי ממנה עשרות פעמים, היא שואלת, מה זה? כגון: נמשים, להדיח, גחמות. מחצית המילים המושמעות בטלוויזיה או שהיא קוראת לי בכותרות העיתונים, היא שואלת לפירושן. מה זאת עקרה? היא שואלת. מה זה זאטוט? מחצית המילים שהיו שגורות על לשונה הלכו לאיבוד. אבל היא לא מתייאשת ומבקשת הסברים, עד שהיא מתעייפת, ממש פיזית.

היא נהנתה הנאה בלתי־רגילה מביקורה של הבת מקולורדו. כל יום היא נפרדה ממנה והודתה לה על הביקור, וחוזר חלילה.

השמיעה של חנה הולכת ונחלשת בצורה מדאיגה. הצירוף של שמיעה חלשה, הבנה רופפת ואובדן מילים אלמנטריות, מהווה משבר בשיחות הקלילות בינינו, שהיו כל כך נעימות ומילאו את השעות הארוכות של שנינו יחד ולבד.

הקריאה בעיתון של כל מילה שיש בה יותר משתי הברות היא בלתי־ניתנת לפענוח. העזרה במשך שנים בקריאת מספרי טלפון, הפכה למכשלה. השאלות התמוהות, רובן התחלה ללא המשך, מתרבות מיום ליום. התחושה שלי שאכן בלילות מתוך שינה אלץ היימר עושה את פעולתו השלילית וגורם לה לבכי חרישי ולנהמות כאב, הולכת ומתחזקת הולכת ומכאיבה לי, כשומע. אני מהסס אם להעיר אותה כמו מתוך סיוט או לתת להמיית הכאב להירגע מבלי להעיר אותה.

הסכנה שבנפילה היא יום יומית, ליל לילית. החורף הגיע והקור הוא אויב ישן של חנה. צריך להתגבר. רק שלא יהיה יותר גרוע. ומי שרואה את הנולד יודע שיהיה. יותר גרוע.

לפני חודש חודשיים התחילה להגיד: “אני רוצה כבר למות.” היא רואה את התגובה האילמת על פני ומוצאת מיד נושא אחר לשיחה.


 

ל"ט    🔗

על סף שנת 2014. עשר שנים עברו מאז קיבלנו את האישור הרפואי על האלצהיימר. עשר שנים טובות. עשר שנים קשות מאוד. ההאנשה שעשיתי למר אלץ היימר הקלה עלי לעמוד בינו ובין חנה ולהרגיש שאני נאבק נגד אויב מוחשי. הכעסים, עד כדי יציאה מדעתי על המוזרויות ועל העקשנות ועל העבודה המפרכת שהוטלה עלי – כל הכעסים הופנו נגדו ולא נגד הקורבן שלו. התחושה הזאת, שאני נלחם במישהו חזק ממני להגנתה של חנה, נלחם ומצליח להאט את השתלטותו, עזרה לי לעמוד בלחצים. אמרתי לא פעם לחנה שיש לה הפיליפיני היחיד מעל גיל שמונים וצחקנו ביחד והזלנו גם דמעה. קשה למי שלא התנסה בצרכים המיוחדים של המחלה, להבין את הקשיים הפיזיים והמנטליים, מן הפעולה הפשוטה של הגעה בזמן לשירותים והחלפת הבגדים ועד ליציאה חגיגית למסעדה המחייבת כיסא גלגלים ומכונית ונעילת נעליים והלבשת לבוש חם ומאמצים על גבול הבלתי־אפשרי. כל ארוחה היא מאבק. החל מן הכדורים שצריך לבלוע וצריך גם להסביר שוב ושוב למה צריך לבלוע, ועד השכנוע ש“את זה את אוהבת ואוכלת כבר שנים בהנאה, ואת המנה הזאת היית מבשלת בכישרון, להנאת כולנו,” בעוד היא מסתכלת ותוהה מה זה מוסקה ומה זה קובה ומה זה המבורגר. אינה מזהה גם לאחר שהיא טועמת. בכל ארוחה צריך לראות שהיא אכלה לשובעה וטוב שהבן איתנו והוא יכול לראות מה יש בצלחת, מה נאכל ומה נזרק.

גליה, הבת הבכורה, חיה איתנו בקיבוץ מאז לידתה ועד לידת נכדיה. בקרבת מקום בשכונה. יום־יום היא נכנסת אלינו או מטלפנת לשמוע ישר מפיה של חנה מה קורה ומה נשמע. זה כל כך מובן מאליו אצל חנה, שביקוריה אינם “נרשמים” כביקורים ושיחותיה היום יומיות איתה קטועות ונראות לה מלאכותיות. חנה משאירה לה את הפריבילגיה לעשות לה פדיקור ומסאז' לרגליים ונהנית לרדת אליה לארוחת שבת מפעם לפעם. פעם היא ידעה להעריך את המזל שיש לנו, שגם הבת וגם הבן וגם הנכדים חיים איתנו בקיבוץ. היום זה פשוט לא זכור לה. ההנאה שיש לי מכל ביקור של הבת, הנכדים והנינים, נעדרת ממנה. צר לי על כך, כי אני יודע כמה זה מוסיף לי וכמה זה היה יכול להוסיף לחיים המתרוקנים שלה. יש הנאה והיא אינה מסוגלת לקבל אותה.

במבט לאחור חנה של היום היא לא אותה חנה חיה ותוססת, חכמה ופעלתנית, שובבה וחיננית, שבה התאהבתי לפני למעלה משישים שנה. אבל אין לי ספק שנוצרה, בתחילת העשור האחרון, התאהבות מחדש, הדדית ועמוקה, באישיות המשתנה, המתרוקנת מהשכלה ומחוכמה ומתמלאת רגש וחמלה ותלות ללא גבול. ה“ללא גבול” מגיע לפעמים עד אבסורד. אני נכנס לשירותים ונשאל בתדהמה: איפה היית? לאן נעלמת?? לא ראיתי אותך המון זמן. כי אין שום יכולת להעריך את הזמן ולזכור מה היה ומה עשינו לפני חמש או שש דקות. אבל, כאמור, אני כועס על מר אלץ היימר. לא עליה. איך אפשר לכעוס עליה?


 

מ    🔗

על סף שנת 2014.


אנחנו מתעוררים בבוקר. חנה שואלת אותי: איפה אנחנו? אני אומר לה שאנחנו במיטה שלנו, בבית שלנו במעיין ברוך. אתה בטוח?! היא שואלת. אני שמח שהיא לא שאלה “איפה אני?” האנחנו ממש מציל את המצב. היא מקבלת את תשובותי בפקפוק אבל באמון מלא.

הבוקר היא קמה ושואלת אותי, “איפה בית השימוש? תראה לי איפה הוא. אני לא זוכרת.” מדובר בשלושה צעדים מהמיטה.


אתמול היה לי יום שחור. מילא אותי חרדה לקראת הבאות.

אנחנו נוהגים לישון אחר הצהריים עד השעה 16:00 ואז נכנסת העוזרת ומכינה לנו ארוחת ארבע. אתמול התעוררה חנה ב־15:30, קמה מהמיטה רטובה וצעדה בלי עזרת הליכון או מקל אל כיסאה ליד השולחן. אני ישנתי עמוק. היא קראה לי ואמרה, לי “אני רוצה ללכת לבית שלנו. מה אנחנו עושים פה?” ניסיונותי להחזיר אותה למציאות ולומר לה שזה הבית שלנו, למעלה משלושים שנה, נתקלו ב“לא נכון. אני רוצה לבית שלנו.” ביקשתי אותה להסתכל סביב ולראות את החפצים המוכרים לה כל כך. והיא ענתה, “שום דבר פה לא מוכר לי. זה אולי הבית של גליה ומה שמו. תיקח אותי עכשיו לבית שלנו.” לאט לאט הזכרתי לה כל פינה שהיא מכירה ואוהבת. דיברנו כשעה ואז הפתיעה אותי ואמרה לי, “אתה יכול הלילה לישון בחדר שלך. לא קל לך לישון עם משוגעת כמוני. אני יודעת.” ניסיונותי להסביר לה שאין לי ומעולם לא היה לי חדר משלי ושתמיד ישנו באותה מיטה, חלחלו באטיות ובספק, אבל השיחה המתארכת הביאה אותה לרגיעה ואפילו לבדיחות הדעת. באחד המצבים שאמרתי לה משהו, היא ענתה, “אחד אפס!” כל הערב היא התחילה משפטים ולא זכרה את סיומם. כגון: “האיש הזה, מה שמו, שאמר לי שהוא רוצה…” ואז היא מתבלבלת ואומרת “מה קורה לי?” כשנכנסה העוזרת הזרה, ג’ויס, ועזרה לה להחליף בגדים, היא שאלה אותה, “מה שמך? מה את עושה פה?” ואחר כך ביקשה את סליחתה שהיא שכחה את שמה. שאלתי אותה אם היא זוכרת מה שמי והיא צחקה ואמרה את שמי וחיבקה ונישקה אותי. האם יגיע יום שהיא תשכח גם את שמי ואת היחסים בינינו?? זה מה שמפחיד אותי. היא בעצמה אמרה, “את זה אני מחזיקה חזק ואני מודה לך שאתה נשאר איתי ולא הולך לישון בחדר שלך, למרות שאני כבר מתנהגת כמו משוגעת.”

בשעה 21:00 היא שואלת, “לאן אנחנו יוצאים הערב?” ממש כאילו כל ערב אנחנו יוצאים למקום כלשהו. וכל ערב היא שמחה לשמוע שאנחנו נשארים בבית יחד. ואז שוב, “בוא נלך לבית שלנו.” ואני, “אנחנו בתוך הבית שלנו וכאן חדר השינה שלנו ובתוכו המיטה שלנו.” ותשובתה: “זה לא נכון, אבל אני מוותרת לך, כי אני אוהבת אותך מיליון.”

לא קל. אנחנו במורד.

תורשה לי הערה כללית. אין תחליף לבן זוג כשיש למישהו אלצהיימר. המחשבה שעוזרת טובה היא תחליף, היא מוטעית לחלוטין. חייב להיות בן זוג או בן משפחה קרוב ואהוב, שהחולה תוכל לסמוך על אמירותיו, המנוגדות למה שמתחולל במוחה הפגוע. אם אין בן זוג, חייבים למצוא בן או בת, הקרובים ביותר אל החולה. לא כל בן או בת, אלא זה הקרוב והאהוב שהיא תוכל לסמוך על מילותיו ועל הבטחותיו לא להפקיר אותה ולא לעזוב אותה לעולם.

השעתיים של שיחה רכה, עמוסת זיכרונות נעימים, שניהלתי איתה אתמול, הן ללא תחליף. לקראת השינה היא שבה אל עצמה. ואלי. היא שוב בבית שלה. שלנו.


 

מ"א    🔗

שנת 2014 נפתחה עם התפתחות פאזה שלישית באלצהיימר של חנה. פאזה שאינני יודע עדיין איך בדיוק אתמודד איתה, ובעיקר אני שואל את עצמי (ולא אשאל אחרים) אם צפויה אחריה פאזה גרועה ממנה.

הפאזה הראשונה, לפני כעשר שנים, היתה אובדן הזיכרון. תחילה אבד הזיכרון המיידי הקצר ולאט לאט אבד הזיכרון כליל עד כדי שכחת נכדיה שגידלה וטיפחה ולימדה ואהבה, לאורך כל חייה. שכן הם גדלו כאן איתנו בקיבוץ. לא רק שכחה, אלא אובדן רגש כלפיהם וכלפי ילדיהם, נינינו.

הפאזה השנייה, לאחר אובדן טוטאלי של הזיכרון, פגעה בחלק הקוגניטיבי של המוח. יכולת ההבנה של מה שכתוב בעיתון, של מה שאני אומר לה, של מה שמקשקשת הטלוויזיה, של מי ומה בטלפון, עד אי־יכולת לומר לי מי דיבר ומה רצה. זה הגיע להצטמצמות הבנת המילים הבסיסיות של השפה, עד כדי מצבים מביכים. היא, ששפות רבות היו עשירות בפיה להפליא ומילונים היו ספרי העיון שמילאו את מדפיה ואת ענייניה – הבנתה לשיחה יומיומית הצטמצמה והיה צריך לדבר איתה לאט, עם רווחים בין מילה למילה, עם הסברים למילים קשות ולראות בעיניה שלא הכול מובן. זה הסתיים עם ירידה חריפה בכושר השמיעה ובצער עמוק ומכאיב שלה על כל זה. היא הבינה היטב ומבינה עד היום בדיוק מה קורה לה. ואינה מפסיקה להודות לי על סבלנותי למה שהיא קוראת, הטיפשות שלה. איך אתה יכול לאהוב טיפשה כמוני, היא שואלת ושואלת, כשהיא יודעת עד כמה אהבתי והערצתי את חוכמתה הבלתי נדלית ואת עושר השפה והשפות שבהן היא העשירה גם אותי. בעצם, היא העמיסה את התרבות הגרמנית, האנגלית והאמריקאית, על התרבויות שהבאתי איתי מבית: העברית, הערבית והצרפתית. וההתמזגות ביניהן היתה חלק נפלא מההתמזגות בין שנינו. התרבות הצרפתית הביאה את שנינו מספר פעמים לחיות בצרפת ולהעשיר אותה ואותנו והתרבות האנגלית־האמריקאית גרמה לי לבחור בספרות אנגלית בלימודי באוניברסיטה, לצד הספרות העברית.

הפאזה השנייה נסתיימה לפני זמן קצר כאשר המוח התרוקן כליל מזיכרונות וכמעט כליל מהבנות ומתובנות. משיחה בעלת עומק וערך ועניין.

נכנסנו לפאזה השלישית והיא, שהמוח שהתרוקן, התמלא בהזיות, במחשבות עקומות, מוזרות, תימהוניות, הזויות, לא רציונליות ופחדים.

זה חלק ממהומה גדולה בתוך המוח, לפעמים המשך של איזה חלום ולפעמים המצאה מן השדים והרוחות. היא אומרת לי שהיא צריכה לנסוע לתל אביב כי הבטיחה לחברה שלה, זאתי, מה שמה, להביא לה את המוסף של “הארץ”. והערב אנחנו צריכים לצאת, כי הבטחנו… לאן בעצם אנחנו צריכים לצאת?… ומתי אתה נוסע? אתה מבטיח שתחזור? אתה יודע שאני צריכה אותך. אבל אם אתה רוצה ללכת ולא לחזור, אז אני אסתדר. אתה יודע שאני יודעת לבשל.

היא קמה בבוקר וסיפרה לי שחטפו אותה וטוב שהגעתי והצלתי אותה. אמרתי לה בצחוק: מה יש לחטוף? חוטפים מישהו ששווה משהו. והיא צחקה צחוק גדול וענתה לי: you’ll pay for that!

שני דברים קיימים בכל הפאזות, מדהימים, מפתיעים וגורמים לי אושר ענקי: רגש האהבה וחוש ההומור. איך זה שכל מה שקורה במוח לא משפיע עליהם כהוא זה. היא עוטפת אותי באהבה גדולה, אמיתית, ענקית. מקצת מזה מגיע לשלושת הילדים שלנו, בעיקר לבן דורון. אבל לא הלאה. וחוש ההומור נותן טעם לחיים, כפי שהיה לאורך 64 השנים האחרונות. איך זה ששני הדברים העיקריים הללו שמורים במוח, עומדים איתן בפני התקפותיו של אלץ היימר?!

למחקר פתרונים. אולי.


 

מ"ב    🔗

בהדרגה אנחנו עוברים לשלב של הזיות פרועות, סיוטים, פרנויות ואובדן דרך. היא אומרת לי, “אל תצא מהבית, כי יהרגו אותך. או יחטפו אותך. אתה תיעלם לי.” ומתוך שינה היא מתעוררת ומספרת על “מישהו, מה שמו, אני לא יודעת מה הוא רוצה, אבל הבטחתי לו שאביא לו לתל אביב את זה… אתה זוכר את מה?”

סיפרתי זאת לרופא המשפחה והוא החליט להוסיף לה כדורים שימתנו את התופעות החדשות האלה. זה שלב מוכר, הוא אמר לי, בהתדרדרות שעוד תגבר.

הרגשות – במיטבם. אבל רק לחוג המצומצם ביותר. מפעם לפעם שיחות קצרות עם הברקות אופייניות לה, מעוררות תקווה ומעודדות.

היא ערה בצורה מדהימה למצבה. מעירה הערות סרקסטיות. חוזרת ואומרת, “אני לא מבינה כלום.” או, “אני לא מבינה איך אתה סובל אותי. פעם הייתי חכמה.”


 

מ"ג    🔗

שיחה בראשית פברואר 2014.


חנה פותחת: אני קניתי לך שלושה… שלושה… שלושה מתנה. אני לא יודעת אם אתה תדע מה לעשות בהם. אולי אחפש מישהו שיראה לך מה עושים איתם. שלושה, שלושה… (עושה תנועות בידה, בלתי־מובנות לי). אני הבטחתי למישהו… מישהו… שאני אביא לו לתל אביב… אביא לו…

אני: מעניין שאת חוזרת על שלושה. אולי כי יש לנו שלושה ילדים.

חנה: שלושה ילדים?? לי ולך?

אני: את זוכרת את שמותיהם?

היא מתאמצת ואינה זוכרת אף שם. גם לא של הבן שאוכל איתנו יום־יום.

כשאני מזכיר לה את השמות, היא במבוכה, ממש לא זוכרת.

זה מצב חדש.

היא מוסיפה ואומרת: תודה שאתה שומר עלי. (הרבה הרבה פעמים). ופתאום מוסיפה: אני מפחדת!

ב־23:00, בדרך למיטה, היא פונה אחורה ואומרת: אני רעבה. תוציא לי אוכל. היא מתיישבת ואוכלת בתיאבון ומסיימת בפה מלא במילים: זה הולך ונגמר. אתה מבין? ושוב: אני מפחדת.

הערב תגיע התרופה שאמורה להרגיע אותה מפחדיה.


 

מ"ד    🔗

13.2.2014

לכבוד

ד''ר ב' מ'


שלום רב,

אתמול בצהריים חנה קיבלה את הכדור הראשון של ריספרדל 1 מ"ג.

עכשיו אני מבין מדוע היססת לתת לה אותו.

התגובה לאורך כל הערב היתה קטסטרופלית. השיטיון הגיע לשיאים, שלא ידעתי כמותם עד אתמול.

חנה הודיעה שזה לא הבית שלה ודרשה ממני לקחת אותה לאוטובוס כדי לנסוע לבית שלה. רק שם היא תאכל ורק שם היא תישן. כשהסברתי לה בפרטי פרטים שזה הבית שלנו מזה עשרות שנים ואין לנו בית אחר, היא קראה לי שקרן (מילה שלא שמעתי מפיה בשישים השנים האחרונות), וחזרה ואמרה, אתה משקר, זה לא הבית שלנו. תוציא לי מהארון מכנסיים, אני רוצה להתלבש ולנסוע לבית שלי.

בחמישים השנים האחרונות היא מעולם לא לבשה מכנסיים.

היא ביקשה גם לארוז פיז’מה. בשישים השנים האחרונות היא לא נגעה בפיז’מה. תמיד לבשה כתונת לילה. ועוד דרישות משונות והזויות, כגון: אני הבטחתי ל… ל… ל… להביא לו, אני לא זוכרת מה… וכו' וכו'.

כשהסברתי לה שאין אוטובוס בלילה, פתחתי לפניה את הדלת לראות שחושך וקר בחוץ, היא אמרה שהיא מוכנה לישון לילה אחד בבית הנורא הזה, אבל רק על הספה.

בקיצור, היה ערב קשה. פעם ראשונה איבדה את האמון בי.

הפסקתי את מתן הכדורים עד לשיחה מחודשת איתך. אחרי שהדברים יחזרו למסלולם.

שלך בהוקרה,

אמנון שמוש


 

מ"ה    🔗

ערב פסח תשע"ד. אני בהתרגשות ובהכנות נפשיות לקראת יום הנישואין ה־64 שלנו בחודש מאי. אני מרגיש צורך לסכם דברים ולהבהיר היכן אנחנו עומדים.

כאופטימיסט מול חנה הפסימיסטית (מלידה או מהיטלר, היא תמיד התלבטה) עלי להקדים ולומר שממש טוב לנו ביחד ונעים לנו ביחד ואנחנו אומרים את זה, זה לזו וזו לזה, כמה פעמים כל יום וכל לילה. זה נכון ואמיתי ומצער כאחד. הרגש אצל חנה לא נפגע כלל, אבל הצטמצם ומתרכז בעיקרו באהבה אלי (אוביקטיבית!) ובאהבה מתונה לשלושת הילדים שלנו. את שמותיהם היא אינה זוכרת. ניסיתי לתרגל איתה את שמותיהם וזה נמחק כעבור חמש דקות. גם חוש ההומור המקורי והחריף נשמר היטב. ואני שואל את עצמי, ופעם אשאל גם רופא גריאטרי, האם הרגש וההומור מקומם במוח או מחוצה לו.

האהבה בינינו גדולה ושלמה ונפלאה, למרות שבשלב זה המוח ריק מכול. אין זיכרון קצר ואין זיכרון רחוק, ומה שעשינו לפני דקה לא היה ולא נברא. הזיכרון – אפס. גם מהחלק הקוגניטיבי לא נשאר זכר. היא לא מבינה מה קורה בטלוויזיה. המילים, שכה מילאו את עולמה, בורחות ממנה. צריך לומר לה כל משפט פעמיים ושלוש בקול (גם השמיעה נחלשה מאוד). והיא חוזרת ושואלת, עד שמפשטים את המשפט כמו לילדה בת שלוש. מילים בסיסיות, יומיומיות היא מתקשה למצוא, לזכור ולהביע. בנוסף לזה עולות בה מחשבות מוזרות, חסרות שחר, והיא מתחילה משפטים, מגמגמת ואינה מוצאת את המשכו של המשפט. “איפה שמת את המעיל שלי, שהיה על יד ה… ה… ה…” או “תחזיר לי את המפתח שנתתי לך כשנסענו ל… ל… ל…” לא נסענו לשום מקום ולא היה מעיל, וחלקי משפטים כאלה שבים ועולים עשרות פעמים ביום. כלומר גם החשיבה נפגעה קשות. לא רק התבונה.

התיאבון לחיים ואיתו התיאבון למזון ולממתקים הולך ופוחת. היא מדברת בפירוש על הסוף, מבקשת שלא אצטער אם היא תעזוב אותי ושאמשיך את החיים שלי. מירידה בתיאבון של המזון ניצלנו ממש בימים אלה, על ידי פינוקים ומשחקים כמו בפעוטון. התחילה לפני חודש התנגדות לכדורים הרבים שהיא מקבלת. הסברתי לה, בעצם אני מסביר את זאת כל ערב (חמישה כדורים) כאילו בפעם הראשונה שהיא צריכה לבלוע את הכדורים. (מה פתאום?? היא שואלת) ושהם נותנים לנו אריכות ימים. והיא שואלת מי אמר שאני צריכה את זה? אני עייפה. ואחרי ליטוף או שניים, היא שבה ומצהירה: טוב לי איתך. נעים לי איתך. אבל מה אעשה בלעדיך.

“בלעדיך” מתייחס גם לשעה שאני כותב על המחשב בחדר הצמוד. נוכחותי הפיזית דרושה לה ולמזלי אני יכול לתת לה את זה כמעט בשלמות.

אני מרגיש ויודע שנוכחותי יומם ולילה מונעת ממנה את ההינתקות מהמציאות. זה קורה כל יום והמהירות שבה אני מחזיר אותה למציאות מאטה את ההידרדרות. מצאתי כמה דברים חיוניים, שפועלים לטובה. למשל, אני מספר לה, כל יום, על תקופה יפה שעברנו יחד לפני הרבה שנים, והיא חיה מחדש את התקופה, ויוצאים ממנה חיוכים ממושכים ואמיתיים, למרות המוח הריק והשעמום המוחלט שבו היא חיה. הניתוק מהעולם, מהאנשים שהיא לא מזהה ואפילו מהמשפחה שמרבה לבקר. משמח אותה להשתתף כל ערב בהחלטה מה נאכל מחר בצהריים. היא לא זוכרת את שמות המאכלים. אז אני שואל אותה מה נאכל מחר, מציע לה שתי אפשרויות והיא בוחרת ביניהן ומרגישה שהיא עדיין עקרת הבית. למדתי שאסור להציע בחירה בין יותר משני מאכלים, כי אז היא שוכחת מה הראשון שהזכרתי וצריך לשוב ולגלגל את השיחה פעמיים־שלוש עד שמגיעים לתוצאה. וכך הלאה, איזו שמלה תלבש לערב שבת ואם נצא אל השמש בכיסא גלגלים, בהליכון או בקלנועית. חשוב לה להשתתף בהחלטות ולהרגיש שעושים את רצונה.

מנעוריה היא לא אהבה לעשות את רצונם של אחרים וגם היום היא מתריסה כלפי: אתה רוצה שנצא עכשיו לשבת על המרפסת? אני לא רוצה עכשיו. אני אגיד לך מתי שאני ארצה. תגובות כאלה משמחות אותי כי הן מעידות על שארית אופי וחיות וחיוניות, שבלעדיהם יכבה הרצון להמשיך לחיות. הרצון הזה הולך ונחלש, למרות מאמצי ולמרות הרגש הממלא את הבית ועוטף אותנו יומם ולילה, רגש חם שלא נס ליחו לאחר 64 שנים. להפך.

מפעם לפעם אנחנו ספק מתחכמים ספק מתבדחים: אלוהים אוהב אותנו, טוב איתנו. אמנם נתן זבנג רציני לשנינו, אבל שומר אותנו ביחד, באהבה גדולה, בבית חם עם משפחה קרובה ודואגת. זו כנראה דרכו בעולם. יד אחת מחבקת ויד שנייה שולחת את מר אלץ היימר ואת העיוורון ואת החולשה ואת הזקנה.


בפסח הזה ירדנו שלב משמעותי ומפחיד. בפעם הראשונה חנה התחילה לדבר על זה ש“רוצים להרוג אותנו. אני לא רוצה למות. אל תצא החוצה. זה מסוכן, אתה לא מבין?!” ושוב ושוב, “אנשים רעים רוצים להרוג אותנו.” אתה תמים, אתה לא מבין. וכשראתה חתולים מתרוצצים על המרפסת ואני עמדתי לצאת להביא דואר, היא אמרה לי: אל תצא עכשיו יש חיות טרף בחוץ. אמרתי לה, אלה החתולים שאת מכירה, והיא ענתה: ביניהם מסתתרות חיות טרף, חיות רעות, מסוכנות מאוד. וכמה פעמים של “אני לא רוצה למות.” אינסוף פעמים “שמור עלי!!”

אני יודע שיש תרופות שמרגיעות מעט מצבים כאלה, אבל אני חושש מהן:

1. ניסינו אחת מהן והיא השפיעה לרעה בו ביום והרופא הציע להפסיק אותה.

2. הייתי הולך לרופא ומבקש תרופה אחרת אלמלא המהפך שחל בימים אלה בחיינו: ג’ויס המטפלת המופלאה, נסעה לחופשה בת שישה שבועות. בתקופה זו, שקשה לחנה להסתגל למטפלת חדשה, אני חושש מלהוסיף עוד בעיה עם תרופה חדשה. ייתכן שלא תהיה ברירה.

חנה התנתקה כליל מטלוויזיה, מרדיו ומעיתון. נהנית מאורחים ברבע השעה הראשון ומיד מתעייפת ומתנתקת. בכל זאת, בליל הסדר, ישבה שלוש שעות וחזרה הביתה בהנאה ובחיוך.


יום חמישי 8 במאי 2014


הבת הבכורה גליה נכנסת אלינו כמה פעמים בשבוע. היא מתקשה ליצור דו־שיח עם אמה. השבוע עלה בדעתה רעיון מבריק. היא הביאה את אלבום השנה הראשונה לחייה. חנה זיהתה בו את עצמה בשנות העשרים לחייה, את אמה ואת אביה והיה בפניה הבהק של זיכרון שנדלק למשך שעה. היא ממש התרגשה למראה התמונות מלפני שישים ושלוש שנים. שמחה במיוחד לזהות את עצמה, צעירה ופורחת.

לצערי כעבור רבע שעה היא שכחה את החוויה כליל.


עברו עלינו השנים הקשות ביותר, פיזית, מנטלית ומשפחתית. ייתכן שהגרוע מכול עוד לפנינו. אבל טוב לנו ונעים לנו בזוגיות, עטופת האהבה, שבה זכינו, למרות העיוורון שלי והאלצהיימר שלה. שנינו עטופים באהבה הדדית ובמשפחה אוהבת ותומכת, מרביתה בבית הקיבוצי.

אני מקווה שאוכל להמשיך להתמודד מול אלצהיימר בעזרת הרגשות שלא נפגעו כהוא זה ובעזרת חוש ההומור שחיבר תמיד בין שנינו.

אני שומע מרחוק מרחוק את קולה של אמי ז"ל: “ובעזרת השם.”


 

מ"ו    🔗

המצב הוא בשפל המדרגה. לחגים היפים, הכוללים ארוחות על הדשא, הפסקנו לצאת. לא לחג העצמאות ולא לחג השבועות. ההכנות ליציאה מייגעות וחמש דקות אחרי שאנחנו חוזרים, חנה שוכחת לחלוטין את הכול. מתחילה אצלי לראשונה השאלה (הלא טובה) אם כדאי להתאמץ כדי לחוות חוויה מייגעת אם היא נמחקת תוך שניות.

חנה רוצה לדבר איתי עם גליה ועם חגי, היחידים המוכרים לה מלבדי. היא מתחילה משפטים ואינה מוצאת את המילים המכריעות במשפט. חצאי השיחות הללו נובעים ממחשבות שאין להן שחר. “לאן אנחנו יוצאים הערב? הבטחנו ל… ל… ל… דיברנו על זה אתמול. אנחנו צריכים להגיע לתל אביב, אבל לא החזרת לי את המפתח. ואני לא יודעת איפה ארנק הכסף. תגיד לדורון שיחזיר לי אותו.” והגרוע מכול, המאבק הפנימי שלה למצוא את המילה החסרה, שלאחר פתיחה סתמית, לרוב לא מציאותית.

לפתע התחילו כאבים עזים בברכיים. היא לא יכלה לקום על הרגליים ולהגיע מן הכיסא למיטה. נאלצנו להשתמש בכיסא גלגלים להעביר אותה את שלושה המטרים האלה, ובעזרת כדור לשיכוך כאבים ששלח לנו האח מהמרפאה, הכול עבר. הדאגה שמא זה שלב חדש, קשה פיזית ונפשית, עברה בינתיים מן העולם. הבהלה שלי שמא זה יהיה הכרח יומיומי בהסעה בתוך הבית, חלפה בינתיים.

העוזרת ההודית, ג’ויס, שבה לפי בקשתנו, לאחר חופשה של שישה שבועות, לשמחתי הגדולה. חנה לא זכרה אותה.

עובדה שלא מענייננו. שעות אחדות לאחר שג’ויס חזרה, התפרצה אצלי מחלה של דלקת בדרכי השתן. האם הגוף לא התאפק והחזיק בכל כוחותיו עד שידע שיש לו עזרה מוכרת ובטוחה? אני כותב מתוך החום שלא עזב אותי מאז.

מתוך חולשתי הסברתי לחנה שהיא חייבת לחלק בין בקשת אהבה, שאני יכול ורוצה ומשתוקק לתת לה בכל מצב, לבין בקשת עזרה, שרק ג’ויס, המטפלת שצעירה ממני בחמישים שנה, יכולה ומוכנה ושבה לארץ כדי לתת לה. חנה הגיבה, “אתה מסביר את זה כל כך יפה, אבל אני… אני…”

התייעצתי עם הרופא והחלטנו לחכות ככל האפשר עד שנוסיף כדור, שיפחית את הפחדים שלה. את הפרנויה שנתווספה בזמן האחרון.

זה שבועיים שלושה שיש לנו מאבק יומיומי עם נטילת הכדורים. כל יום מתחילה השאלה,

– בשביל מי זה?

– בשבילך.

– בשביל מה אני צריכה כדורים?

– את חייבת יום־יום לקחת כדורים, כמו שאני לוקח כדורים.

– אתה לא תגיד לי מה אני חייבת. אני שונאת לקחת כדורים.

– זה לא אני שמחליט שאת לוקחת זה בני הרופא. הוא דואג לשמור על הבריאות שלך.

– אני לא רוצה לשמור על הבריאות שלי.

מתפתחת שיחה ארוכה ומייגעת. זה חוזר על עצמו יום אחרי יום במשך חודשים. זה מעצבן אותי לחזור על אותם הסברים שוב ושוב, אבל פתאום מתבהר לי: מבחינתה כל שיחה כזאת היא פעם ראשונה. היא הזדמנות לשיחה על משהו. את מה שהיה אתמול ושלשום שכחה לחלוטין ומה שנראה בעיני כהטרדה וכחזרה אינסופית על אותם “הויכוחים” בנושא בליעת הכדורים – בעיניה ובאוזניה זו שיחה חדשה לחלוטין, ממלאת את החסר, שיחה של ממש. לקח לי הרבה זמן להבין שמבחינתה השיחה (הויכוח) היומיומית על הכדורים היא חדשה, חד־פעמית ומעניינת למדי. יש על מה לדבר.

זה חוזר כמו רפליקה בהצגה. כל אחד יודע מה תפקידו. ועולה בי מחשבה: עד כמה מצבי דומה לזה של שחקן תיאטרון בהצגה השלוש־מאות או הארבע־מאות של אותו מחזה.


מדאיג אותי המשפט: “לא רוצה לשמור על הבריאות,” כי זה הפחד שלי. על פי הניסיון, זה יביא גם לחוסר תיאבון תזונתי, אחיו הקטן של חוסר תיאבון לחיות.


 

מ"ז    🔗

שוב ושוב אני שואל את עצמי איך אני, עיוור וחלש ועצבני, מחזיק מעמד לאורך שנים, במצב לא פחות מ“משגע פילים”. חלק מן התשובה הוא בעזרת הכתיבה, המוציאה החוצה את העומס הנפשי. אולי גם הפרסום בעיתון מקל עלי. אך בעיקר מצאתי לי את הדרך למלא את היש מול האין המתגבר. כלומר, להמשיך ולעסוק בכתיבה וביצירה. תחילה, לא האמנתי שאוכל לעשות את הדבר הפנימי והאישי הזה באמצעות אדם אחר, עד שמצאתי, במזל גדול, מזכירה נפלאה, היום אני יכול להגיד אפילו, מושלמת, המתגוררת סמוך לקיבוץ בהרחבה. שלוש פעמים בשבוע אני יושב איתה ועם המחשב וממלא את ההתרוקנות שברוב שעות היום והלילה, כשהפרטנרית הותיקה שלי, חנה, יכולה רק לומר תחילתם של משפטים ואינה מוצאת את המילים להגיד מה שהיא רוצה לומר. המילים נגמרו לה. היא מלאה רצון לספר לי דברים, אבל המשפטים מתחילים ב.. אני רוצה ש.. אני רוצה להגיד ש… והייאוש יוצא החוצה ללא מילים. ואני חייב למצוא דרך להחזיר את החיוך והאופטימיות.

שלוש פעמים בשבוע, שעתיים ביום, אני עם יעל המזכירה, עם הספרות, עם ההתכתבות, עם החיים הנורמליים.

זה לא הספיק לי ובזמן האחרון הוספתי שלוש נשים: צעירה, מבוגרת וסבתא, שבאות אלי, פעמיים בשבוע לשעה של קריאת ספר או עיתון. “תרבות וספרות” במרכז וספרים כגון “יהודים ומילים” של עמוס עוז ובתו וכגון “מאה שנים של בדידות” של גבריאל גרסיה מרקס (המוכר לי מנעורי), ממלאים את הראש, שפעם חנה מילאה בחן ובשכל ובהתלהבות. פשוט מילאה את עולמי. אם כן, מצאתי תחליף כלשהו למילוי עולמי הרוחני, וזה מקל עלי לשאת בעול המגע והדיבור ללא מילים שלמות עם אהובת נעורי.

אינני יוצא לעולם הגדול, לבל תהיה התדרדרות אצל חנה, אך אני מצליח בהדרגה להכניס אנשים נחמדים מהעולם הגדול אל ביתי הקטן ואל ראשי הזקוק למגע אנושי וליצירה ספרותית.


בחודש יוני הגענו לדרגת שפל חדשה. אני צריך להרחיק מילה ממילה ולפרק אותה להברות ברורות, כדי שהיא תבין את משפט אלמנטרי כגון: “תנגבי את הפה” או, “תגמרי את האבטיח.” הברה הברה.

שיחה עם מישהו זולתי פשוט לא קיימת.

וזאת על רקע המילים שמילאו את עולמנו שנינו ושקישרו בינינו לאורך 65 שנים. שנינו אהבנו מילים בכל השפות הרבות שהבאנו איתנו לארץ. הבית שלנו מלא מילונים, החל מהמילון של גרמנית אוסטרית וכלה במילוני סלנג בשפות שונות, וחנה היתה קופצת אל מדפי המילונים בשקיקה ובידע עצום, בהשוואה בין מילים וביטויים בשפות שונות. כמובן, מאחורי המילים היו הרעיונות והידע העצום, רב־תרבותי ורב־לשוני ורב־תחומי שחנה צברה והעניקה לי ממנו, בתמורה לעברית המושלמת שהגיעה אליה בעזרתי. היא נהגה לקרוא ספרים יום־יום ולילה־לילה, פי עשרה ממני. היינו צוחקים ואומרים שאנחנו השוטרת שיודעת לקרוא והשוטר שיודע לכתוב. המכה לקשר המילולי, הרווי ידע והומור, שחיבר בינינו, דומה כל כך למכת העיוורון עבור סופר, ומשלימה אותה.

האפשרות שהסופר העיוור יכתוב על המשך ושלמות הקשר הרגשי והאנושי עם מי שאיבדה את המילים, אבל לא את החוכמה ואת השנינות, היא נחמה גדולה לנו. ואני מקווה שתהיה בה נחמה גם למשפחות הסובלות כמונו. צרת רבים חצי נחמה.


 

מ"ח    🔗

שיחת בוקר. יעל נכנסת. חנה אומרת: “יש לי הרבה מילים אבל הן בורחות לי. למה הן בורחות? זה עצוב.” דומעת ואומרת: “לכו לעבוד על המחשב.”

היא שבה ואומרת, כמה פעמים ביום, “אני מדברת שטויות, אבל אתה סולח לי, נכון?”

אמש שאלנו אותה, מה היא רוצה על פרוסת הלחם והיא ענתה: “ראש פינה.” התעקשה שהיא רוצה ראש פינה.


 

מ"ז(1)1    🔗

הבוקר כתבתי לאורלי:

על אמא עוברים לילות קשים. ביום היא רגועה יותר. היא נהנית מביקורי אורחים, אבל קשה לה כשהם מתארכים. בעיקר כשהאורחים לא מתייחסים אליה כבת שיחה. אתמול היא אמרה לי: "תגיד להם שאני בן־אדם. הם לא יודעים. הם צוחקים עלי." אגב, האורחים השונים מתפעלים מיופיה של אמא בימים אלה. והיא נהנית ממחמאותיהם. כשאני אומר לה את זה, היא לא מאמינה ואומרת לי שאני משוחד ומאוהב. לא אובייקטיבי.

הבלטתי את שתי השורות לעיל למען בני הזוג והמשפחות הרבים מספור, שאולי לא ישמעו אותן מפי החולה, אבל אין לי ספק שהוא או היא היו רוצים לומר מילים חזקות אלו, וקשה להם לבטאן.

למחרת, חנה אומרת לי: “אתה היחידי שיודע מה לעשות עם החלקים שנשארו לי ביד.” מחמאה כזאת נותנת לי הרבה כוח. להמשיך.

משפטים מעין אלה מעידים, לדעתי, על חוכמה שנשתמרה במוח המתרוקן. ואני פונה לחוקרים לבדוק את המנגנון המשמר הומור, חוכמה ורגש, למרות האלצהיימר. גם כשהוא בשיאו. ולמצוא את התשובה מדוע הרגש מצטמצם לאדם האהוב בלבד בעוצמה, קיים לגבי הילדים, אבל לא ממשיך לנכדים, לידידים ולנינים.

הגיע הזמן להעיר כמה הערות פרקטיות, שאולי לא יתאימו לכל אחד ולכל מצב, אבל אני מאמין שיתאימו לרבים.

להתפשט ולהתלבש זו בעיה קשה. מצאנו כותנות לילה נאות עם רוכסן לכל האורך, שאיתן אפשר לישון בלילה ולשבת בבית ביום ואפילו לטייל בקלנועית בשבילי הקיבוץ. עם כמה כותנות להחלפה חוסכים החלפה יומיומית. נעלי בית ולא נעליים. זה מספיק. גרביים נוחים ללבישה. סדר יום קבוע לארוחות.

וחשוב מכל זה, נוהג יומיומי של פעמיים חצי שעה, שבה אני מספר לאשתי סיפורים אמיתיים מן העבר, שנשכח ממנה ובמרכזם – המעשים הנפלאים והמצחיקים והמשעשעים שהיא עשתה בחייה עם בעלה, עם ילדיה ועם נכדיה, בהצלחה שלא תישכח מהם. למרות שנשכחה ממנה כליל. ההיזכרות לשעה קלה מכניסה טעם לחיים, למרות שהיא נשכחת חמש דקות לאחר הסיפור היומי. אבל הרי גם ארוחות נשכחות והן מזינות את הגוף. הצורך להזין את הנפש, בידיעה ובהכרה ובאמונה שהנפש פועלת והיא זקוקה להזנה, היא, לדעתי, חיונית, לא פחות מהמזון בארוחות. אפרופו מזון. לעתים קרובות, ממש אין תיאבון. פעלולים, כמו עם ילדים בגן, לפעמים עוזרים. הפתרון כדי שלא תגיע רעבה למיטה הוא ארטיקים משובחים ופירות טעימים, שבפניהם הסירוב נעלם.

מרכז רמת גן לחקר וסיעוד אלצהיימר הוציא חוברות הדרכה לפעילות והן, כמובן, מומלצות. אלא, שבמצבי, כאדם שאיבד את הראייה, הן לא שימושיות בעבורנו, ועל כן מצאתי דרכים משלי.


בוקר טוב, מר אלץ היימר.

החשבון שלי איתך הולך ומסתבך. אתה לא מפסיק להציק ולהזיק. אין לי יותר כוח אליך. אז תן לי לומר לך כמה מילים, לפני שאתפוצץ: רד מאיתנו! תן לחיות. הגענו לשלב של אהבה זכה. אתה בטח רואה את זה כשאתה מגיע כל לילה ומעיר את שנינו מהשינה, כשאתה מחטט ומרוקן את המוח ומביא את אשתי לאנקות ולאנחות ולבכי חרישי ולמן מאבק נואש, נגד החיטוט שאתה מחטט במוחה לילה־לילה. אמור למי ששלח אותך, שגרמת נזק אדיר, ללא תקנה, ואפשר לתת לנו מעט מנוחה. לילה שלם של שינה, מדי פעם בפעם. לה ולי. מעניין שבשנת הסייסטה אתה לא מופיע ולא מתעלל בנו. רק בלילות. אנא, הנח לנו. תן לזקנה לעשות את שלה.


אני מתייחס לזקנה, מעבר לגיל 80, כמחצית השלישית של החיים. כבונוס, שיש לברך יום־יום, על קבלתו. כמתנה גדולה ויפה ושבורה. למה הדבר דומה? לשעון קיר יוקרתי, מעוצב להפליא, שקיבלת במתנה. וכשתלית אותו על הקיר, ראית שהוא אינו פועל. הוא שבור. ולעולם לא יראה מה השעה. אבל אתה תולה אותו על הקיר והוא מראה לך יום־יום שאתה זכאי למתנה, שמישהו ראה לנכון לשלוח לך מתנה. והיא יפה והיא מקשטת את ביתך והיא מספרת לך, יום יום ושעה שעה, שמישהו חושב שאתה ראוי למתנה נאה ויקרה. אכן, הזקנה היא מתנה שבורה.

האלצהיימר שובר את כל המנגנונים האנושיים שבאדם. אבל נשאר הרגש. נשמרת ומזדככת האהבה. היא כבר לא אהבה התלויה בדבר. היא אמיתית. היא שופעת. שום אלץ ושום היימר לא יחצוץ בין הברק היוצא מעיניה וחודר אל עיני הכהות.


 

מ"ח(1)2    🔗

בוקר טוב, אלץ היימר.

עוד מעט אני בן 86. קשה לי איתך! לקשיים הנפשיים והרגשיים, להתמודדות עם השיטיון ועם התרוקנות המוח האנושי, למצוקה של אי־יציאה מהבית, התווספה עייפות פיזית ממשית שקשה לך ולכל אדם זר להבין. פשוט מאוד, הכוחות הפיזיים הולכים ואוזלים, הזקנה קופצת ומשתלטת על יומי ועל לילי. אני מתבייש לתאר זאת במילים. זה כבר מעבר לכוחותי, למשל, לעזור להרים את חנה מהמיטה, מהכיסא, מהאסלה, שבע־שמונה פעמים ביממה, שבעה ימים בשבוע. להיענות לקריאתה להביא לה ממחטה ומשקפיים, הליכון וכרית, קפה ועוגה. המטפלת בבית, אבל הקריאה והבקשה מופנות אלי. כשאני מסביר לה את הקשיים שלי בגילי, היא מתנצלת על טיפשותה ומבטיחה להשתנות. ושוכחת מיד. ואני שוב במירוץ שאין לו סוף. דברים קטנים שמצטברים לחוסר יכולת לישון כהלכה, לשמוע תוכנית טלוויזיה מתחילתה ועד סופה, או לצאת להליכה. היא ויתרה לי בעניין מייגע במיוחד: המטפלת עוזרת לה במקלחת בקביעות, ואני שמח לשמוע אותן צוחקות מעבר לקיר.

אני מרגיש שכמחצית מהמטלות שעשיתי, עד לפני זמן מה, ברצון ובמאמץ סביר, מתחילות להיות ממש מעבר לכוחותי. פה ושם אני מתחיל להיות זקוק לעזרה פיזית בעצמי.

שעות העבודה על המחשב והקריאה באוזני, הן ממש מרפא לנפש ולגוף, חלון לעולם הגדול והיפה שאני ממעט לצאת אליו. אולי ממעט מדי. אבל, כשאני חוזר וחנה שואלת, כאילו בצחוק, “לאן ברחת?” או “לא ראיתי אותך מאתמול,” זה גורם לי למעט, ככל האפשר, ביציאה מהבית.

כואב לי מאוד שהיא כבר אינה יכולה ליהנות מן הסיפורים ומן המאמרים שאני כותב ומפרסם. היא קוראת שורה או שתיים. קוראים באוזניה את כל הסיפור. אין תגובה. היא, שבלי אישורה והסכמתה וביקורתה, לא פרסמתי דבר במשך ארבעים שנה. מיום שהתחלתי לכתוב.

אין לה מושג על מה מדברים בטלוויזיה או ברדיו. זה נשמע באוזניה סתם רעש מטריד. היא מבקשת לסגור. ואני גם מזה צריך להימנע, עד שהיא הולכת לישון. קשה. אבל זהו המחיר של הזקנה, של אריכות הימים וקיצור הלילות.

בימים האחרונים היא מפחדת, במצבים שונים ומשונים. היא אומרת לי זאת במפורש.

למשל, כשירדנו אל הבת ביום הולדתה, בית מוכר לנו היטב, היא אמרה כמה פעמים, “אני מפחדת.” לפעמים היא גם מפרטת ממה היא מפחדת – “יש בחוץ חיות טרף וראיתי אדם עובר בחלון ובטח רוצה להרוג אותך. מה אני אעשה בלעדיך?!”


אני יודע שיש תרופות שמרגיעות את הפחד, אבל אני חושש שהן גם מפחיתות את הפעילות ואת התבונה, שממילא הן בשפל המדרגה. אני פשוט חושש מלטלטל את הסירה. אתייעץ עם רופא המשפחה.


אני, כמובן, לא משתף אותה בכתיבת היומן ובפרסומו. זה מעבר ליכולתה להבין ולקבל. אני מרגיש מאוד לא נוח, כי זה הוא הדבר הראשון לאורך כל חיינו ביחד שאני לא משתף אותה בו והיא במרכזו. אני מתנחם בזה שהוא עוזר ויעזור לרבים אחרים במצבי. התהודה האדירה שהגיעה אלי בכל אמצעי התקשורת בעקבות הפרסום החלקי ב“ידיעות אחרונות”, מעידה שהוא מדבר אל לבם של בני משפחות החולים באלצהיימר ומקל מעט על הסבל ועל הכאב. הידיעה של הקורא שהוא לא לבד ושהמצב המתואר הגיע או יגיע גם אליו, מפחיתה את הדאגה, הסבל והכאב. ההבנות שרכשתי מניסיוני הממושך יכולות לעזור להם בהתמודדות הקשה ביותר בחייהם.

ים כזה של תגובות חמות ומרגשות לא קרה לי מאז שידור הסדרה “מישל עזרא ספרא ובניו”.

זה עוזר להרגיש שאתה עוזר. לרבים.


 

מ״ט    🔗

אובדן המילים הבסיסיות נעלם כשמדובר באהבה. היא מבטאה את אהבתה כמה פעמים ביום ובלילה, בשפה ברורה ומדויקת, מלאת תשוקה.

תשוקה במלוא משמעות המילה.


התשוקה, מילולית ופיזית, לא פחתה כהוא זה.

כשאני יוצא מן הבית לשעה קלה, אני דואג, שנוסף על המטפלת, יימצא אדם בבית, או הבת או הבן.

כשאני חוזר, היא שואלת “לאן נסעת?” ואני צריך לשוב ולחבר אותה למציאות.

“למה לא סיפרת לי?” היא שואלת. אני סופר לעצמי כמה פעמים סיפרתי והסברתי והבהרתי.

לפעמים אני כותב לה בכתב גדול את השעה שאני חוזר ולאן יצאתי ומניח מולה על השולחן.

היא שוכחת את מגבלותיה ואת מגבלותי. היא שבה ואומרת, “אתה רוצה שאבשל לך משהו טוב לאכול?” ואם נופלת טיפה על מכנסי, היא מזדרזת: “תכף אכבס לך את זה.”

היא קמה לפעמים, ביום ובלילה, והולכת לאורך הקירות ללא ההליכון “אני לא צריכה אותו,” או, “הייתי רוצה לנסוע לראות את אמא ואבא שלי.” צוחקת ואומרת “אני שוב מדברת שטויות.”

אתמול היא אמרה לי: “אם אני אמות לפניך, אני רוצה שתכתוב עלי כל מה שאתה יודע. אני חושבת שזה קרוב.”

למשפט הזה, בחלקו השני, חיכיתי מזמן. אישור ממנה לכתוב עליה הכול.

תופעה חדשה וקשה היא פחדים שלה אפילו לצאת למרפסת. שנים ארוכות היה זה בילוי יום יומי שלנו והנה היא אומרת שהיא פוחדת לצאת מהבית, כי מישהו שם בחוץ רוצה להרוג אותה.

בשבת הקרובה אנחנו מתכננים שיחה בסקייפ עם אחיה הצעיר ממנה, שחי בבולטימור. הוא חולה פרקינסון. הם יראו זה את זו לפחות. שיחה לא תצא מזה אבל זה חשוב לשניהם.


 

נ    🔗

בוקר טוב, מר אלץ היימר!

יימח שמך! כשם שמחית את שמי מזיכרונה של חנה. אני רותח מכעס עליך. לא התעמרת בנו די?! פגעת הפעם בדבר היקר לי מכול. גם היקר לחנה מכול. האדם היחיד בעולם שהיתה מזהה ועליו היא סומכת.

אתמול בבוקר, תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר, היא נועצת בי עיניים ושואלת: “מה שמך?” הייתי המום. נדהם. מן היום הזה חששתי ופחדתי. אמרתי לה, “תנסי לזכור. את הרי מכירה אותי יום יום ולילה לילה, כבר הרבה הרבה שנים.” היא התאמצה והתאמצה ואמרה: “אתה ארני? שמך ארני?” ארני הוא אחיה הצעיר ממנה בשנתיים וחי את כל חייו בבולטימור ארצות הברית. היא לא ראתה אותו כבר עשרות שנים. ביקשתי ממנה שוב לנסות ולזכור את שמי. זה לא עלה בידה. כשאמרתי לה ששמי אמנון, הבריקו עיניה וניצת זיכרונה. בעיני הכהות ראיתי את מר אלץ גוהר עליה בגופו המגושם ובפרצופו המרושע, נהנה מההישג שלו. הייתי חונק אותו, אילו יכולתי להגיע לצווארו. לאורך כל היום היא חזרה ושיננה את שמי, כדי לא לשכוח. אבל האות ניתן. תחילתו של שלב חדש. עוד יותר קשה. סופו של יום אתמול היה גדוש בגחמות שונות ומשונות, כגון, הצורך בשתי שמיכות חמות בסוף יולי ודרישה לישון עם החולצה ועם המשקפיים.

התופעה התחילה יומיים קודם, כששכחה את שמו של הבן דורון, שכזכור אוכל איתנו צהריים וערב, יום־יום. הוא נכנס, כדרכו, והיא שאלה אותו: “אני מכירה אותך, אבל אני לא זוכרת מה שמך. למה אתה לא בא לבקר אותנו?”

עבר שבוע. המצב חזר לקדמותו. לא היתה עוד תקרית של “מה שמך?” לא כלפי ולא כלפי הבן. אני מקווה שזו היתה נפילה חד־פעמית. אבל חושש גם מן האפשרות ההפוכה.

הקפריזות הרבות שלה, שפעם למדתי לאהוב, למצוא בהן מקוריות, יצירתיות וחן, הולכות ומתרבות ומוציאות אותי ואת המטפלת מן הדעת. בשבוע האחרון היתה לי סחרחורת קשה, הרופא הגיע אלי הביתה והייתי צריך להשתמש בהליכון כדי לזוז בבית. לאורך שלושה־ארבעה ימים חנה לא קלטה שאני חולה, לא ויתרה על שירותי הצמודים ולא הבחינה במצבי כלל. המוח האנושי אינו מסוגל להבין אפילו את האדם הקרוב ביותר משנפסקה אצלו הפעילות. המנגנון הבסיסי הפסיק לעבוד. איזה מזל שנשארו הרגש והאהבה והזיהוי.

בעקבות תקרית הזיהוי, התחלתי לספר לה, יום־יום, את אותן אנקדוטות מצחיקות ומשעשעות שעברו עלינו במשך השנים, אבל הפעם הכנסתי את השמות של חנה ואמנון במקום לומר אנחנו או היינו. הדגשתי את השמות ואת שמות הילדים ואני משלה את עצמי שזה עזר. ועוזר. בלי ספק זה מוציא ממנה חיוכים ומכניס בי תקווה.


בוקר יום ג'


עברו שבוע־שבועיים. החרדה המופרזת שלי, שמא גם שמי וגם אני נשכחנו מזיכרונה, הולכת ונרגעת. זה היה יום חד־פעמי, שאולי מכין אותי לבאות, אבל בעצם המצב שב לקדמותו.

הקשיים התרבו וההזיות מתפתחות. קשיים כגון סירוב ללכת למיטה, סירוב לקבל עזרה (אני לא צריכה עזרה של אף אחד.!Go away למטפלת). “אני הבטחתי ל… ל… להביא לה את המפתחות.” “אני צריכה להתלבש וללכת, כי מחכים לי ב…” והסיפורים מסתיימים שוב ושוב ב“אף אחד לא יאמין לי.”

העברית השוטפת בטלוויזיה, ממנה והלאה. היא שואלת באיזו שפה הם מדברים. “אני לא מבינה אף מילה.”

קריאת סיפורים שלי, גם כשהיא הגיבורה הראשית בהם, עוברת לה ליד האוזן והיא אינה מגיבה.


 

נ"א    🔗

ספטמבר 2014


עוד חודש בדיוק ימלאו אחת־עשרה שנים לשתלטנותו ולאכזריותו של אלץ היימר. בימים האחרונים הוא ממש מדבר מגרונה. כשהיא אומרת לי: “אתה לא אמנון. אני רוצה ללכת לאמנון.” זה יכול להוציא אותי מדעתי אלמלא הבנתי שזה הוא שמדבר מפיה. אפילו מבט העיניים שלה משתנה בשעות כאלה.

לפני כמה לילות, לא להאמין, נכנסתי כשעה אחריה למיטה. ומה הוא אומר מפיה? “סליחה, מי אתה?” ואני עונה: “אמנון.” והתשובה: “אתה לא אמנון.” והמבט מבועת. ממש לא המבט שלה. ההנחה שזה הוא שמדבר מגרונה, הוא שמתנכל לי, מתקנא ביחסים שביני לבינה, מקלה עלי את הכאב והעלבון והחרדה מפני השלב הבא.

אירועים כאלה קורים כמעט יום־יום ולילה־לילה, אבל בין לבין, יש לנו שעות יפות, שבהן אני מספר לה על הימים היפים של אמנון וחנה והילדים שלהם. ושוב ניצת האור המוכר בעיניה.

בלילות הטובים, כשאנחנו הולכים יחד לישון, אנחנו שרים ביחד, בצחוק אבל ברצינות, “אתמול היה טוב, אתמול היה טוב, אתמול היה טוב – ויהיה גם מחר!” ובלבד שיהיה מחר. יחד.


מגיעה אלינו פיזיותרפיסטית רבת ניסיון מקיבוץ שכן, כבר כמה שנים. בתחילה היה זה פעם בשבוע, ובשנה האחרונה, לפי בקשת חנה, רק פעם בשבועיים. קשה יותר ויותר לחנה לעמוד במאמץ הפיזי. אתמול למשל, מיד לאחר שהלכה הפיזיותרפיסטית רחל, השתלט אלץ היימר על דבריה של חנה, על התנהגותה לאורך כל הערב. התחלתי לחשוש שמא המאמץ הפיזי הוא שגרם לאובדן המציאות. מצד שני, אם לבטל את הפיזיותרפיה, זה עלול לפגוע ביכולתה לקום, לצעוד עם ההליכון ולאכול בעצמה בידיים שרעידתן נתמתנה. אצטרך להתייעץ.

חנה נהנית במיוחד מהטלפונים של הבת הרחוקה באמריקה. אני נוהג להגיד לה, “חנה, ספרי משהו לאורלי.” ובהתלהבות, היא מקבלת את הדברים כלשונם ומספרת לה סיפורים הזויים, בנויים היטב, על דברים שלא היו ולא נבראו. שלא יכלו להיות. הזיות מעולם האגדות. והמאוויים. “יצאתי… נסעתי… פגשתי… אמרתי… איבדתי את המפתחות… הבטחתי לו… מה שמו… אני לא זוכרת את שמו, אבל אני בטוחה שהבטחתי לו.”


 

נ"ב    🔗

עם הבת אורלי התחילה את סיפורי ההזיות ואת השאלות ההזויות ואיתי התחילה אותם ממש לקראת השנה החדשה. שאלות כגון: “איפה גרים ההורים שלך? אפשר ללכת לבקר אותם. אתמול הראיתי לאמא שלי את הממחטה הרקומה הזאת. יפה נכון?”

“יש ילד קטן על הספה.” היא מצביעה על ערמה של כריות ולא נרגעת, עד שאני מרים כרית כרית ומראה לה שאין שום ילד. כשהנינים מבקרים ויושבים שלושתם עם הצעצועים, הם יודעים שלפני לכתם הם צריכים לסדר את הצעצועים במקום. אחרי שעשו זאת אתמול, חנה אמרה לי: “הם השאירו משהו שיתפוצץ עוד רגע. אתה תשמע.”

היא התחילה גם לעשות מעשים מוזרים ומסוכנים, כגון להוציא את הלימון מהתה ולהכניס אותו לצנצנת של חמאת בוטנים, למזוג מרק לתוך התה ולהחביא כל מיני חפצים ולהריץ אותי למצוא אותם.

אני מרגיש תשוש נפשית ופיזית. אחת לחודש או חודשיים אני מקבל חום גבוה וסובל מחוסר תיאבון מוחלט. אני מתכנן לבקש מהבת הבכורה, שיצאה לגמלאות, למרות חובותיה לשלושה נכדים, לשחרר אותי לחצי יום בכל שבוע. אני מתכוון לנסוע עם זקני הקיבוץ לבית ותיקי הגליל לשמוע דברים ולראות אנשים מן הבוקר עד הצהריים. באותו יום תהיה הבת נוכחת־ אחראית מעל המטפלת ההודית. אני מקווה שזה יעבוד אחרי החגים ואולי זה ישחרר אותי ממה שקרוי היום 24/7. כנראה יש גבול למה שאדם יכול להכיל. לפני שיהיה מאוחר מדי, שאז ירע לשנינו.

אחרי ארבעה ימים של חום גבוה, הלכתי אתמול לבדיקות, הן בקופת חולים והן אצל הרופא שלנו במרפאה. לא נמצאה כל סיבה בריאותית פיזית לחום ולאי־היכולת להירדם, למרות כדור השינה. בשיחה ארוכה עם רופא המשפחה, הגענו למסקנה שעלי לתחזק את עצמי פיזית ונפשית, כדי שאוכל לשמור על חנה.

חנה התחילה, כמעט יום־יום, באמירה: “אני לא רוצה למות. תשמור עלי.” כל שיחה כזאת אנחנו גומרים בסיפור שסופו צחוק או חיוך לפחות. אני מבטיח לה שאני יותר חזק ונחרץ ממר אלץ היימר. אני מסביר לה שההתנגדויות שלה לכל דבר הגיוני, מקובל, נהוג ואהוב עליה כל ימיה, מקשות עלי את החיים ומעלות לי את החום. התגובה שלה: “אני ממש מתביישת.” אבל רבע שעה אחרי זה, רק אני יכול ללוות אותה לשירותים ולהחלפה. את המטפלת היא מגרשת באנגלית טובה, לא נחמדה.

אני קורא לה “מדאם נגד” וזה מוצא חן בעיניה. אני תוהה כמה מהעקשנות, לעשות הכול נגד, היא שלה מילדות ומאופי וכמה זה חלקו של המנוול, שהחליט לקלקל לנו את חגי תשרי בתופעות חדשות ומוזרות, שאינן ראויות לפרסום. והמבין יבין.


 

נ״ג    🔗

יום כיפור תשע"ה


האם מר אלץ היימר עובד בשירותו של אלוהים? האם הוא מקבל הוראות או מחליט בעצמו לרוקן בן־אדם מתוכנו, ממוחו, מהבנתו, מאישיותו? הוא עשה זאת באופן יסודי לקראת השנה החדשה. חנה איבדה את המילים. היא שואלת “מה זה אוניברסיטה?” היא, שהיתה בוגרת האוניברסיטה הראשונה במעיין ברוך. “מה זה יום כיפור?” “מה זה חיסון? מה זה שפעת?” וחמור מכל זה: “אני ילדתי את גליה? איך אפשר לשכוח דבר כזה? ויש לנו עוד שני ילדים? מה פתאום?” אני מספר לה על שלושת הילדים שלנו בפרוטרוט, ועיניה נפקחות והיא מתרגשת ואז: “אתה בטוח שזו האמת? הם יודעים שאנחנו ההורים שלהם? למה לא סיפרת לי אף פעם?”

היא גם עושה הרבה דברים מוזרים ומשונים, כגון – עוטפת גוש גבינה במטפחת אף משומשת ומבקשת להכניסה למקרר. היא שבה ואומרת: “תודה שאתה מסתדר עם כל השטויות שאני עושה.”

והפלא ופלא, נצנוצי חוכמה והומור ורגש בכל שיחה איתה. והיא אוהבת לשוחח, לצערי או לשמחתי, בעיקר איתי. זוכרת, להפתעתי, את שירי הילדות שלה בעל פה, בשטף, מילה אחת או שתיים בורחות לה.

כאב לב נורא ואיום לשמוע אותה מתחילה משפט ומנופפת בידיים למצוא את המילים שברחו לה ממנו. אני מנסה למצוא אותן עבורה, ולא תמיד מצליח. “אני מבקשת שתביא לי… שתביא לי…” אין המשך.

אני מנסה להביא לה את המילים שנמחקו. בקושי. אני מצליח יותר בסיפורי זיכרונות יפים ומקבל את שכרי בחיוך, בצחוק, בתודה ובחיבוק.

ואלץ היימר מתפוצץ מאכזבה. ולא יכול לנו.


אתמול בערב תופעה חדשה. אני יושב מול הטלוויזיה. חנה התנתקה ממנה כליל. היא עושה לי סימנים בידיים להתקרב אליה ואומרת לי: “חבק אותי מהר. עשיתי מעשה רע. איום ונורא. ואני מפחדת שהוא יבוא… שהוא… שהוא… אני ממש מתביישת. אני מפחדת שהוא יבוא להרוג אותי.”

חיבוק גדול ושיחה רגועה של רבע שעה, ורק אז היא חוזרת לעצמה. אמרתי לה שגם אני עושה לפעמים מעשים רעים וזה מכביד עלי. שכל האנשים עושים מעשים רעים. שאלוהים בנה אותנו עם יצר טוב ויצר רע. שאשמור עליה ולא אתן לאף אחד לגעת בה לרעה. שאני זוכר כל כך הרבה מעשים טובים שלה, שמעשה רע אחד ייבלע בתוכם.

“אתה חכם,” היא ענתה לי. “שמור עלי!”

הלכנו לישון חבוקים. “טוב לי איתך – נעים לי איתךָ.”


 

נ"ד    🔗

מחר חנה בת 91. שמחה גדולה. מי היה מאמין. הנכדה תגיע עם עוגה על הבוקר והחגיגה המשפחתית נדחית לערב שבת.

בלילה האחרון קרתה הפתעה יוצאת דופן. באמצע השינה חנה פתחה בנאום באנגלית שבו, לאורך רבע שעה, היא ביטאה את כל מה שבימים היא מנסה לבטא בעברית ולא מצליחה. בעברית היא מתחילה משפטים, מפרפרת בידיים למצוא את ההמשך והמילים בורחות לה. פתאום בלילה, לא בשפת האם שלה ולא בשפת היומיום, היא מדברת ומדברת במשפטים שלמים ומספרת על דברים לעניין ושלא לעניין, אבל במילים ברורות לחלוטין.

בין השאר, היא אומרת, שאסביר לאנשים שבאים לדבר איתי שהיא רוצה להיות שותפה לשיחה. שאספר לההוא שהבטיחה להראות לו את הספר שקראה ולתת לו אותו לקריאה, להגיד לו שהיא גמרה לקרוא והוא יכול לקבל את הספר. להזכיר לבן שלנו שהיא מזמן לא ראתה אותו והיא צריכה להגיד לו משהו חשוב. וכו' וכו'.

גמרה את השיחה ונרדמה. ואני נשארתי המום. אנגלית נקייה, ביטוי בהיר. עובדות והזיות.

היתה לנו בשבוע שעבר עוד תקלה רפואית. רופא המשפחה הציע לנסות כדור להפגת החרדות והפחדים, והכדור הרדים אותה על מושבה. לא לדבר, לא לפקוח עיניים, לא לעמוד על הרגליים. נאלצנו להרים אותה אל המיטה ושם היא נרדמה עם זיעה קרה. נבהלתי מאוד, אך למחרת היא שבה לעצמה. כמובן שהפסקתי אחרי הכדור הראשון.


 

נ"ה    🔗

סיפורים הזויים מאפיינים את ראשיתה של השנה השתים־עשרה. ברובם מסופרים רק לי, כשאנחנו לבד. חלקם מסופרים לאורלי הבת בטלפון, כשאני במהלך השיחה שואל: “חנה, יש לך מה לספר לאורלי?” ואז יוצא סיפור דמיוני ריאליסטי, לפעמים ללא סוף.

דוגמה של סיפור כזה: “הלכתי ברחוב על יד בית חולים ואיש אחד דרך לי על הרגל. אמרתי לו מילה לא יפה, שאינני רוצה לחזור עליה, והוא הלך.” היא מרימה לפעמים את הטלפון ומדברת ארוכות עם מישהו, אומרת לו דברים כגון: “מחר אני אבוא באוטובוס לתל אביב ואני רוצה שתחכה לי ולא תברח.”

סיפור נוסף: “אתמול הלכתי לישון. פתאום התחיל לרדת גשם. חזק. ישר עלי, על המיטה. אמרתי לו: מה אתה עושה? אתה מרטיב אותי. לא יכולת להודיע לי והייתי מתכוננת? הוא אמר לי, אני עושה מה שאומרים לי. אני לא מחליט בעצמי. אבל את צודקת. הייתי צריך להודיע לך. אמרתי שהוא דיבר יפה. אתה רואה כשמדברים יפה גם עונים יפה. עכשיו אני חושבת על זה.”

סיפורים אלה ודומיהם סופרו במאמץ אדיר, אחרי כל שלוש־ארבע מילים, הפסקה וחיפוש המילה הבאה, עם פרפורי ידיים מחפשות. בסיום הסיפור ניכרו הנאה ורגיעה.

הערה פרקטית: חשוב לדעת ולזכור שחוש הטעם נשאר כשהיה. כיוון שהיא לא זוכרת שמות של מאכלים והיא אינה מבחינה בין מנה למנה ובין קינוח למרק, נוצר הרושם שאיבדה את חוש הטעם. ולא היא! כשהמנה טעימה, גם בלי לדעת ששמה מוסקה, היא אומרת כמה טעים לה והיא נהנית מעוגה טובה, מארטיק ומממתקים. זה חשוב לדעת כי זה אחד הדברים המעטים שמהם היא נהנית בחיים ושנותנים לה טעם, תרתי משמע, בחיים הריקים מזיכרונות. לאורך כל היום יש לה מה לשתות ולנשנש. זה חלק מהתעסוקה ומרכיב חשוב ברצון ובמחשבה שיש טעם להמשיך לחיות.


 

נ"ו    🔗

אני מבקש לסיים בשלב זה ולפרסם את היומן בספר, בתקווה שאוכל לשמוח עם הספר החדש. אני רואה בעיני רוחי את ההמשך הקשה מנשוא, הקשה לכתיבה ולפרסום. אני מעדיף לסיים את היומן בשלב זה, בטרם יבואו הימים והלילות הקשים והאכזריים שעוד נכונו לנו. אחסוך זאת גם מן הקוראים, שחלק גדול מהם נמצא או יימצא במצבי אתמול, היום או מחר.

אם אמשיך את היומן, אשמור את ההמשך לעצמי, כי כוונתי לעודד את הקוראים הנמצאים במצבי, להיאבק מול מר אלץ היימר ולא להתייאש. כל יום נוסף של התמודדדות הוא מתנה משמים. אני מקווה שגישתי זו לחיים, לזוגיות ולמחלה האיומה, תקל את החיים על הקוראים הנמצאים במצב דומה.

תודה לחנה שמילאה את חיי והנעימה לי את הימים ואת הלילות יחד, בתקווה שעוד נכונו לנו הרבה כאלה. ותודה לבני משפחתי שתמכו בה ובי לאורך כל הדרך, דרך ארוכה וקשה, שבה אנחנו ממשיכים. שמחים על כל יום חדש. יחד.


 

יומן אישי    🔗

אחר שסגרנו את היומן המופנה לציבור


סוף ינואר 2015


אתמול אומרת לי חנה, בנוכחות הבת ובעלה, “אתה יודע שאני אוהבת אותך מיליון.” ומיד נפלט מפיה כבהבזק, “אבל אני גם לא סובלת אותך.” והיא מוסיפה, “תראה איך האמת יוצאת מאליה בלי שאני מתכוונת,”

קשה לה עם ההוראות שאני נותן לה מבוקר עד ערב: “תאכלי, תשתי, תבלעי את הכדורים, תיכנסי לשירותים, תסתרקי” וכיוצא בזה.

היא מבינה היטב שהסוף קרוב ונותנת לזה ביטוי בעדינות ובדאגה. “מה תעשה בלעדי?! קשה לך מאוד עכשיו. אני יודעת, אבל יהיה לך עוד יותר קשה אחר כך.”

מפעם לפעם, כשאני ניגש אליה, היא מסתכלת בי לעומק ושואלת, “מי אתה? אני יודעת שאני מכירה אותך אבל אני לא זוכרת את שמך.” אותו הדבר היא עושה עם דורון ואותו זה מעצבן מאוד.

נולד לנו נין רביעי, אבל היא לא מעכלת את זה. היא אינה זוכרת שאני עיוור. היא אינה זוכרת שנפלתי ונחבטתי כשעושים לי פיזיותרפיה. היא דוחה את הפיזיותרפיסטית שלה במשפטים מעליבים. אני שוקל אם להפסיק את הפיזיותרפיה שלה, אבל מרגיש שצריך להמשיך כמה שאפשר.

אתמול היא דרשה ממני בתוקפנות שאחזיר לה מה שנתנה לי קודם לכן. “את ה… את ה… את ה…” וכשלא ידעתי על מה היא מדברת, היא ממש התפרצה עלי “זה חשוב לי. אני רוצה שתחזיר לי את זה.” כעבור שתי דקות שכחה.


יום א' 17.5.2015


פעם בחודש לפחות, היא דורשת בתוקף ללכת הביתה. אני מנסה לשכנע אותה ולהוכיח לה שזה הבית שלנו ולא זזנו ממנו מזה 35 שנה. מראה לה פריטים מוכרים, מנסה לשכנע. ולשווא. בזמן האחרון מצאתי פתרון ואני ממליץ עליו.

אני אומר לה, “בסדר. נלך לבית שלנו עוד מעט,” ומפנה את השיחה למשהו אחר. כעבור חמש או עשר דקות היא שוכחת את דרישתה והכול מסתדר ללא מאמצי השכנוע וההסברה שלי, שמעולם לא הועילו ורק התישו אותי.

למקורבים ולאורחים שמוצאים חן בעיניה, כמו הדוקטורנטית אורית, היא מספרת סיפורים שלמים על מעשים שלא היו ולא נבראו. נראה שהיא נהנית משיחה עם אנשים שמרעיפים עליה חיבה, ויש לה צורך לספר סיפורים דמיוניים, מתוך שכנוע עצמי שהדברים אכן היו רק אתמול רק שלשום. לפעמים הסיפורים בנויים היטב. לפעמים אין בהם שום רצף ושום היגיון. אבל חשוב לה שאני אשתלב בסיפור.


 

סוף דבר: התאהבות מחדש    🔗

עם סגירת היומן, בטרם הגענו אל השלב הסופי, האימתני של האלצהיימר, יש בי הרגשה שלא הבהרתי עד תום את המושג “התאהבות מחדש”.

ההתאהבות מחדש מתחילה לפרוח ולהתבסס עם ההבחנה הברורה, שלפנינו מחלת האלצהיימר. בן הזוג, גם הוא כבר לא לגמרי בריא. במקרה שלנו, אני התעוורתי בעין אחת לפני מחלתה של חנה ובשנייה, כשלוש שנים אחרי פרוץ המחלה. ניוון מקולה גילי. שני כלים שבורים מתחברים בידיעה שהסדקים ילכו ויגדלו. אם לא היתה אהבה גדולה, אמיתית ושלמה לפני כן, הסיכוי שזה יצליח הוא לא גדול. על בסיס האהבה הקודמת, רבת השנים (במקרה שלנו למעלה מחמישים שנה) יכולה לצמוח אהבה מחודשת בשני תנאים. האחד, שהפעם תהיה זו זוגיות בשלושה, מה שקרוי בלעז ménage a trois. ביני ובינה יימצא תמיד, יומם ולילה, שליחו של השטן, ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר והוא ינסה להשתלט על אשתי, יכתיב את צעדיה ואת תגובותיה וידבר מגרונה. אם הדבר הזה לא ברור עד תום, לא יוכל בן הזוג “הבריא” לשאת לאורך שנים את ההתנהגות המרגיזה, המעצבנת והמקוממת של אשתו. אם לא יבין ולא יפנים את נוכחותו של אלץ היימר, שעליו יש לכעוס ולהשתולל ובו יש להילחם בכל כוחות הנפש, הוא לא יחזיק מעמד ויפגע באהבה המחודשת. המעשים המוזרים והמקוממים והדיבורים הקשים והמעליבים שיוצאים מפיה, הם מעשים ודיבורים שלו ולא שלה ואיתו יש להתמודד. עליו צועקים וכועסים והיא מקבלת חיבוק, חיוך ונשיקה. היא הקורבן.

התנאי השני הוא להבין ולהתרגל לזה שהתשוקה וחיי המין, שבמרכזם משגלים, אינם מענייננו באהבה המחודשת. זהו שלב חדש בחיים שהאהבה עזה יותר מאשר בשלב הראשון, אבל התשוקה תופסת מקום שני. לא נעלמת! היא לובשת צורות אחרות, החל ממגע ידיים ממושך וחם ביום ובלילה ועד נשיקות רבות, חיבוקים ולטיפות, שהם הם חיי המין החדשים באהבה המחודשת. הרגשות הם אותם רגשות, לעתים חזקים ומילוליים יותר מאשר באהבה הראשונה. הצורך בקרבה גופנית ובהתמסרות ללא גבול גדול בהרבה מאשר בחמישים השנים הבריאות. כלים סדוקים ושבורים חייבים להישען זה על זה כדי לחיות. ולהאריך ימים.

והימים והלילות מלאים רגעים של שמחה ועונג והנאה, חיוכים וצחוקים. מילים של אהבה נשמעות יותר מאשר בשנים הראשונות של הזוגיות והן יוצאות מעומק הרגש והתשוקה. והן נותנות טעם לחיים בביטויים מוחשיים כגון: “אני רוצה לחיות כדי להיות איתך.” ואני מוסיף באוזניה: “יותר מזה אנחנו לא צריכים.”

למען האמת, עלי להוסיף שאת הכוחות להתמודד עם שתים־עשרה שנות אלצהיימר, על אף העיוורון, אני שואב מהמשך היצירה הספרותית, המתאפשרת לי מבלי לעזוב את הבית ומן הפרסומים המביאים אנשים או תגובות היישר אלי הביתה. האיזון בין היצירה, היצר והצרות עוזר בהתמודדות. וזאת בזכות בני המשפחה החיים איתי בקיבוץ, המזכירה המתמידה הרבה שנים וחברות הקוראות באוזני ספרים חדשים. ואחרון אחרון חביב, המטפלת ההודית ג’ויס, המחליפה היחידה שלי בטיפול הפיזי בפועל.

הוא שאמרו חז"ל: אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה האהבה. אהבה שאינה תלויה בדבר, היא האהבה שעליה אנו מדברים.


 

נספח א'    🔗

מתוך מחקר של אוניברסיטת חיפה בנושא “המשמעות המוענקת לאהבה דרך נרטיבים של בני/בנות זוג בצל מחלת האלצהיימר”

תמליל ריאיון של הדוקטורנטית אורית שביט עם אמנון שמוש 24/3/15

אנחנו נפגשים בקיבוצו מעיין ברוך. הוא בא ואוסף אותי עם הקלנועית שלו, ודבר ראשון הוא שואל אותי: האם יש לך מישהו עם אלצהיימר במשפחה? ואני עונה לו אף אחד. אמנון מתפלא ואומר – זה משונה מאוד. אז איך היגעת לזה? ואני, כמהה לספר לו, אומרת – בוא נתרכז בנסיעה ואז אשמח לספר לך. אמנון הוא עיוור מבחינת הפגיעה בראייה הממוקדת. אנחנו מגיעים לביתה של בתו גליה ונכנסים אל חדר העבודה שלה. היא מגישה לנו תה צמחים עם כיבוד קל ואני מפעילה את הטייפ.

אני קוראת לו את תחילת הטופס – שם המחקר: “המשמעות המוענקת לאהבה דרך נרטיבים של בני/בנות זוג בצל מחלת האלצהיימר”. אמנון לא יודע את נפשו מרוב התרגשות.


אמנון: איזה שם יפה. השם הזה זה קליעה למטרה שהיא גם הגישה שלי.

אני: בדיוק.

אמנון: קליעה למטרה. ממש ממש ממש.

אני: צוחקת.

לפני שאנחנו מתחילים אני חייבת לך סיפור – איך הגעתי לאלצהיימר. (מספרת את התהליך של הוראת חינוך גופני, מורה לשיטת פלדנקרייז, ארצות הברית – מנהלת מחלקות של חולי אלצהיימר בבתי אבות), מנהלת עסק של הדרכה למשפחות אלצהיימר איך להתמודד היטב עם המחלה.

אמנון: מה את אומרת? יש לך ניסיון. אז מה יש לי להוסיף לך?

אני: המון. אז בוא נתחיל. אני אוביל ואתה תלך איתי. אז אנחנו מדברים על מחלה, מהם שלושה דברים מרכזיים שעולים בראשך עם המושג מחלה?

אמנון: תראי, המחלה הזאת, קודם כול אובדן הזיכרון זה קטסטרופה. אני יודע גם כאדם וגם כסופר מה הזיכרון עושה לי. כל המעיין שלי זה זיכרונות. אז זה בעבודה, אבל גם כאדם. יש לי כל כך הרבה זיכרונות נפלאים ב־65 שנות הנישואין שלנו, ואני יודע ששום דבר מזה לא נשאר אצל חנה. היום כלום. זה ירד בהדרגה כי הצלחתי לעכב את הירידה. הרגשתי שאני עוצר אותה, את הירידה על ידי זה שכל הזמן סיפרתי מהזיכרונות, החייתי אותם. הייתי מספר את זה ואחרי עשר דקות ידעתי שזה איננו. ואז גם שאלתי את עצמי, ועד היום אין לי תשובה: כמה, או איזה ערך יש לזה שאני יוצא איתה, במאמץ גדול – ללבוש שמלה, וקומבניזון, וכובע וצעיף – כל זה לצאת לחדר האוכל לאירוע של חנוכה. ואנחנו יושבים בחדר האוכל והיא רואה אנשים והיא לא מזהה אף אחד, ואנחנו חוזרים ואחרי עשר דקות אני שואל אותה: היה נחמד בחדר האוכל? והיא שואלת: מתי היינו בחדר האוכל? ואני עונה: בחנוכה, במסיבת חנוכה. והיא שואלת: היה חנוכה? כעבור חמש, עשר דקות, היא שכחה הכול. אז אני שואל את עצמי: האם זה שווה את המאמץ? ואני אומר לעצמי: כן! אפילו אותם רגעים שהיא יוצאת מהבית, שומעת שירה ופוגשת אנשים, זה שווה אפילו שחמש דקות אחר כך שום דבר לא נשאר מהזיכרון. וזה אחד הדברים שאני שנים מתלבט. אני יודע כמה מאמצים אני צריך להשקיע ליציאה למין אירוע שכזה. אם זה תורם אפילו באחוז אחד מתוך מאה – זה שווה את זה.

הדבר השני שהוא טרגי, פשוט, הוא אובדן מילים.

אני: אובדן מילים.

אמנון: אובדן המילים. חנה היתה גאון במילים. בהמון שפות. והבית שלנו מלא במילונים. מילוני סלנג, וכל מיני אחרים. תמיד היינו צוחקים: להביא לך מילון? היא היתה רוצה כי מילה עניינה אותה איך היא משתלבת ומשתנה. ואנחנו צחקנו שאנחנו כמו שני שוטרים: היא השוטר שקורא ואני השוטר שכותב.

אני: (צוחקת)

אמנון: היא מתחילה להגיד לי משהו: אני רוצה… והמילים נתקעות. והיא מתחילה לפרפר לי עם האצבעות [מראה תנועה של פרפור]. אני רוצה את ה… (לא יוצא), את ה… (לא יוצא). ואני רוצה לספר לך… כל האהבה שלה, כל הזיכרון שלה וההזדהות שלה, היא מזהה רק אותי. היא בקושי מזהה את גליה. כשגליה נכנסת אני צריך להגיד: שלום, זוהי גליה, ואז היא אומרת: שלום גליה. יש לנו בן שחי בקיבוץ. זהו נס גדול שגם בן וגם בת חיים בקיבוץ. והוא אוכל איתנו ארוחת צהריים וערב. והוא עוזר כי הוא רואה מה יש לה בצלחת. אני לא רואה. הוא רואה אם היא לקחה את הכדורים או לא לקחה את הכדורים. בדרך כלל היא לא רוצה לקחת את הכדורים והוא אומר לה: את לא לקחת את זה ואת זה. אבל גם הבן הזה, שנכנס כל ערב, היא שואלת אותו: אתה החבר שלי? מה שמך? וזה מכאיב לו. והוא אומר לה: אני דורון, אני הבן שלך. אני לא החבר שלך. ואחר כך, רבע שעה אחרי שהוא יוצא היא שואלת: למה היום דורון לא היה? את מבינה? עם זה שהיא לא מזהה את הקרובים ביותר, האהבה כולה מרוכזת סביב האיש הזה, שהיא לא תמיד בטוחה שאני בעלה. לא תמיד בטוחה שאני אמנון. הגענו למצב שנכנסנו למיטה ואחרי חצי שעה היא שאלה אותי: סליחה, מי אתה? ממש במילים האלה: סליחה, מי אתה? ואז היא שואלת אותי: מה הטעם בחיים האלה… אחרי שאני מסביר לה מי אני.

אני: (בהשתאות) מה, היא שואלת את עצמה?

אמנון: כן, היא שואלת את עצמה.

אני: באיזה אופן היא עושה את זה?

אמנון: “אני לא כל כך רוצה לחיות, אבל אני כן רוצה לחיות.”

אבל ברור לי שהיא רוצה לחיות כדי להיות איתי. כל השאר – הנינים, לא מעניינים אותה במיל. זהו רק איזה מטרד שמשחק על הרצפה ולא מתייחס אליה כי היא גם לא מתייחסת אליו. הנכדים – אני צריך בכל פעם להציג אותם מחדש: “זה הבן הצעיר של גליה שלומד באוניברסיטה העברית… את זוכרת שעשית איתו יחד את הקניידלך… היית עושה איתו את העוגיות שקראת להן עוגיות…” כל פעם אני מספר לה וזה ממלא אותה והיא נהנית. והיא כל כך מודה לי שאני מספר לה על דברים טובים ויפים וחיוביים שהיא עשתה.

המקום השני שבו היא פורחת זה כשאנחנו מדברים בטלפון עם הבת בקולורדו. היא רק שומעת את הקול שלה….

אני: היא מזהה אותה אתה חושב?

אמנון: את הפנים כשהיא פה זוהי בעיה, אבל הקול בטלפון… אני שם לה את השפופרת על האוזן השומעת, והיא רק שומעת את הקול של אורלי והיא פורצת בשיחה.

אני: בשיחה קולחת?

אמנון: קולחת? בואי לא נגזים. היא מחפשת מילים, וזוהי הבעיה – היא מחפשת את המילים. היא מספרת לה גם דברים שהיו, אבל בעיקר דברים שלא היו ולא נבראו, כשכל אחד מהסיפורים הוא סיפור מעשה מושלם. וזה לא בולשיט. למשל: "את יודעת מה, אתמול עליתי לאוטובוס, ופגשתי שני אנשים שהם זכרו אותי מהעבודה שלי באיילת השחר. ואחד מהם נתן לי מפתח ואני עד היום לא זוכרת איפה שמתי את המפתח. אולי את זוכרת איפה שמתי את המפתח?

ואז אורלי אומרת לה: אני בקולורדו איך אני יכולה לדעת איפה שמת את המפתח?

ואז חנה אומרת: אה, לא ידעתי שאת בקולורדו. (ממשיך) הטלפון מאורלי פעם בשבוע זה אור גדול בחייה. דבר נוסף הוא האוכל הטעים שאני דואג להכין לה. למזלי יש לנו בחורה נהדרת שיודעת להכין אוכל טעים. הטעם לא הלך ממנה. לא פחת. היא אוהבת אוכל טעים.

אני: מדהים.

אמנון: היא משתגעת על אוכל טעים אבל היא כל פעם זורקת מחצית מהאוכל שהיא אוהבת.

אני: כי למה?

אמנון: כי יש לה צורך להשליך ולזרוק. מצאנו בתוך קופסה של חמאת בוטנים חתיכות של לימון שהיא הוציאה מהתה שלה. היא כמו משחקת עם זה… והיתה לנו פעם התקפה של כמה חודשים שהיא לא רצתה לאכול בכלל.

אני: מתי זה היה?

אמנון: לפני שנתיים. זאת היתה תקופה קשה מאוד. אחת השאלות הגדולות שלי, שאין עליהן תשובה, זה בהתנהגות המוזרה, הלא מקובלת. האנטי, הנגד. כל דבר שאני מציע היא קודם כול אומרת: לא־לא־לא. אחר כך: תן לי עוד אחד, עוד אחד. אבל קודם כול היא אומרת לא־לא־לא. השאלה שאין לי עליה תשובה, ושחשוב לתת עליה תשובה, היא: מה מזה מיוחד לחנה, ומה מיוחד לחולי אלצהיימר. אני לא יכול לתת תשובה כי יש לי רק חולה אחת.

אני: זאת אומרת האם ההתנהלות הזאת…

אמנון: (מתפרץ) האם ההתנהגות הדוחה, המתנגדת, העושה דווקא, גם כאשר היא נגד עצמה, האם זה אינדיבידואלי לחנה. כי לחנה יש גם היסטוריה. והיסטוריה מכרעת בתכונות שלה. בת 14 וחצי היא ברחה מהיטלר.

אני: ברחה מהיטלר, אוקיי.

אמנון: אבל ברחה פיזית. ברכבת שחצתה את כל גרמניה, ורעדו כל הדרך, והשאירו את כל החפצים במזוודות בבית והבטיחו לשלוח להם ולא שלחו מעולם. והיא נדדה ועברה במלחמה תלאות. הגיעה ללונדון, אחר כך לארצות הברית ובדרך השיירה הותקפה על ידי חיל האויר הנאצי וכו'. ואין לי שום יכולת לזהות מה מתוך הפליטה שבה… יש משהו של פליטות. [והשאלה] איפה נגמרת הפליטות ואיפה מתחיל האלצהיימר. ולי כמובן אין כלים ולך כמובן יכולים להיות כלים.

אני: כן, מה שנעשה זה אחרי הריאיון אני אכבה את הטייפ ואז אני אוכל לעזור לך בכל מיני דברים שאני רושמת תוך כדי הריאיון.

אמנון: לעזור לי אולי לא, אבל להבהיר לי.

אני: גם לעזור בהחלט, כי אני שומעת פה כל מיני דברים שאני יכולה מהניסיון שלי לעזור לך להתמודד ביתר קלות. לתת לך טיפים. דברים קטנים שעושים הבדל גדול.

אמנון: אז לא ברור לי איפה נגמרת חנה הפליטה, המבוהלת, המפוחדת. היא כל הזמן לאחרונה, בעיקר בשנתיים האחרונות אומרת: אני מפחדת אני מפחדת. תשמור עלי. ולשמור עליה רק אני יכול. עכשיו, השעה הזאת שאני יושב איתך, אני די מרגיש לא נוח כי אני יודע שזה מגביר את הפחדים שלה. למרות שיושבת אצלה מטפלת, שיותר מחמש שנים היא איתנו. מטפלת מופלאה, מדברת עברית למרות שהיא הודית, אוהבת אותה. היא לא זוכרת את שמה אפילו. היא לא מוכנה שהיא תחליף אותי בשום דבר. עד ש… תראי, לקח תשע שנים עד שהיא הסכימה שהמטפלת תרחץ אותה.

אני: וואו, אז זאת אומרת שרק מזה שנתיים…

אמנון: שנתיים שלוש שאני לא רוחץ אותה. לא מקלח אותה. זה היה לי כל כך קשה פיזית. אני הסברתי לה: אני הפיליפיני הכי מבוגר בישראל. פיליפינים בגילי בכלל לא לוקחים ואת עושה ממני פיליפיני. אני זקן, אין לי כוח לזה. והיא קיבלה את זה. היא ראתה שאני נגמר, שאין לי כוח. את לא יודעת כמה סרבנות היתה במקלחת. זה לא המקלחת. היא לא מוכנה לחפוף את הראש. ולא מוכנה להרכין ראש. ולא מוכנה ולא מוכנה. כל הסרבנויות במקלחת.

אני: כל הדברים האלה, כמו לא רוצה לחפוף את הראש – על זה נדבר אחרי שנסגור את הטייפ. זאת תהיה המתנה שלי אליך. זאת בדיוק המומחיות שלי.

אמנון: את מבינה, אז עכשיו זה הישג עצום שהיא הסכימה שהיא תרחץ אותה. הישג שני הוא שהיא הסכימה שברגע שיש לה יותר מפיפי אז נכנסת ג’ויס (המטפלת). אבל גם פה: מי את? מה שמך? את נראית לי נחמדה מאוד. ואחר כך היא מודה לה כל כך יפה. כל כך מנומס, נעים נחמד.

אני: איזה יופי.

אמנון: והיא משפיעה עלי אהבה בטונות. בטונות.

אני: אמנון, זה העניין שלכבודו אני פה, אבל לפני זה עוד כמה דברים בנושא של האלצהיימר.

ספר לי כיצד נודע לכם על המחלה. מה היה?

אמנון: גליה. גליה עובדת סוציאלית מטפלת בזוגות. והיא, ביום ההולדת שמונים של חנה, עשינו פה את יום ההולדת בבית של גליה, והתכנסו אנשים. והיא (גליה) אמרה לי: אני שמתי לב איך אמא מתנהגת היום עם האורחים והאנשים שהיא מכירה כבר 50, 60 ו־70 שנים. ואני רוצה לעשות בדיקה של אלצהיימר. ואני אמרתי לה: תגידי לי, אמא שוכחת גם אני שוכח. היא שוכחת אנשים, אבל מה פתאום אלצהיימר? היא מדברת כל כך יפה, היא קוראת, שבוע בלי “הניו יורקר” זה לא שבוע. שבעים שנה “הניו יורקר” הגיע שבוע־שבוע, כמו שעון. והיא קראה לי…

אני: היא דוברת אנגלית?

אמנון: היא גירשה את שפת האם שלה..

אני: שהיא?

אמנון: גרמנית. היא ממש, ככה, התכחשה לשפת האם. ומה שקורה לזקנים שהם חוזרים לשפת האם – היא חזרה לאנגלית. היא אימצה את האנגלית כשפת אם.

אני: אבל מה זאת אומרת חזרה?

אמנון: היא למדה את האנגלית בגיל 14–15 באנגליה. אבל מה זאת אומרת למדה? היא אישה מוכשרת, עם יכולות מדהימות. היא בלעה את האנגלית. היא… ספרות אנגלית, שירה אנגלית – את מתחילה שיר, והיא מתחילה לרוץ איתו. כמו שאני בפרקי תנ"ך כך היא בשירה אנגלית. ממש שליטה בתרבות ובספרות האנגלית, וגם האמריקאית. היא עברה בשלב מסויים לארצות הברית ולמדה באוניברסיטה של ניו יורק ה־ NYU. אבל, הנה פה אני אראה לך מה זאת התכונה המרדנית, שאו שהיא נולדה איתה, או שהיא התוצאה של היטלר, מה שאני קורא “פליטות”. כשהיא הלכה ללמוד באוניברסיטה של ניו יורק – בחורה מבריקה, אוהבת ויודעת ספרות אנגלית, בחורה שפסיכולוגיה היא כל עולמה, כי אמא שלה פסיכיאטרית צמרת, היא הולכת ללמוד מה?

אני: משפטים?

אמנון: לא. כימיה ופיזיקה.

אני: וואו. מעניין מה הוביל אותה.

אמנון: לעשות “נגד המקובל”. וגם אחרי זה, היא גמרה ללמוד ולא התעסקה בזה מעולם. זה לא עניין אותה. היא למדה שזה לא עניין אותה. אבל למדה וגמרה ויש לה תואר ב־BSC. היא היתה אומרת לי בשנים הראשונות: “תבין אותי.,I am different” הכול אצלה היא עשתה נגד המקובל. היא מעולם לא לבשה מכנסיים של גבר, מכנסיים ארוכים. תמיד שמלות. את הגופייה היא היתה לובשת עם האטיקט החוצה ולא פנימה, עם תירוץ שזה מדגדג אותה. זה לא דגדג אותה. תמיד ללבוש את זה להפך. חזייה היא לא ראתה, אני חושב, עליה. בחיים.

אני: מה אתה אומר.

אמנון: וזה לא מתוך פמיניזם. זה מתוך אנטי. מתוך I am different.

אני: אהה.

אמנון: את מבינה, ועל גבי זה אלצהיימר, אני חושש שזה אלצהיימר קצת שונה מהסטנדרטי. זה בא על גבי…

אני: מצע.

אמנון: כן, עד היום [היא אומרת לי]: אתה לא תגיד לי מתי ללכת לישון.

אני: היא אומרת כך?

אמנון: כן. אתה לא תגיד לי. למרות שאחר כך היא מתנצלת: “אני רוצה ללכת לישון איתך,” ומתנצלת ומבקשת סליחה. המון סליחה. “אני מתביישת”. כשהיא עושה דברים כאלה איומים, שיכולים לשגע, להוציא אותי מהכלים, אחר כך היא אומרת שהיא מתביישת ומבקשת סליחה. אבל אני יודע שזה נובע מ… אבל מה שאני לא יודע זה מה מזה זה אלצהיימר, מה מזה זה היטלר ומה מזה זה ה־DNA של חנה. זה שלושה מרכיבים שקשה להפריד ביניהם. והם לא עוזרים אחד לשני. מה שכן עוזר זה שעדיין יש בה המון רגש. ויש בה עדיין המון חוש הומור. יושבים מדברים והיא מכניסה פתאום מן משפט מחץ. לפעמים בעברית לפעמים באנגלית. מחץ. זה מצחיק. מעניין שהחוש הומור והקוגניטיביות, הם כנראה לא מחוברים.

אני: (צוחקת)

אמנון: זה דבר שצריך לבדוק אותו.

אני: נכון.

אמנון: חוש ההומור שלה לא נפגע כמעט. אז הומור שנשאר, חוכמה שנשארה. היא מתחילה משפט שהוא תגובה על מצב מסוים. היא אומרת: “אני לא טיפשה אבל משהו לא בסדר איתי.” “נכון שאני לא טיפשה?” והדבר… האהבה מצד שנינו היתה מה שאני קורא “התאהבות מחדש”.

אני: לאור האלצהיימר?

אמנון:…לאור… משפט טוב.

אני: (צוחקת) לאור האלצהיימר.

אמנון: זאת אומרת שאני אוהב משהו “סדוק”. מרוקן מדברים שחשובים לי נורא. היא היתה היועצת מספר אחת שלי לכתיבה. לא כתבתי דבר מבלי לקבל את הסכמתה, והיא היתה מה שהייתי אומר: את הקורא הממוצע שלי. ואמרתי לה: את היועצת הכי טובה שלי.

אני: אגב, אמנון, איך היא הגיבה כשהיה האבחון ונודע שיש לה אלצהיימר?

אמנון: זה לא מצא חן בעיניה. היא אמרה: זה לא אלצהיימר. זה רק זיכרון ש… עד היום, טוב, תראי, עברו המון שנים והמון שינויים, המשפט היחיד שהדגשתי ליומן שלי באותיות גדולות הוא… את יודעת, יושבים אצלינו משפחה, החברים, מדברים. אחרי שהלכו היא אומרת לי: "תגיד להם שגם אני בן אדם."

אני: וואו. מתי זה היה?

אמנון: לפני 4–5 שנים.

אני: וואו.

אמנון: ואני אומר, זה משפט שצריך להגיד לכל משפחה.

אני: לגמרי. בשביל זה אני פה, האמן לי.

אמנון: ואני כתבתי את זה לכל הנכדים ולכל בני המשפחה שלי (פורץ בבכי). “תגיד להם שגם אני בן אדם.” כולם מדברים, מדברים עם מי שעונה, והיא לא משתתפת בשיחה. היא אף פעם לא היתה אישה פטפטנית. בדרך כלל בשיחה היא השתתפה כשהיה לה באמת מה להגיד. היא אף פעם לא היתה האישה הדברנית. עד כדי כך שפעם נכד שלנו, שהיה בערך בן 12 או 13 אמר לה: תגידי לי, סבתא, אתם זוג בדואים? אז היא אמרה לו למה? אז הוא אמר לה כי סבא יושב עם האורחים ומדבר ואת במטבח.

אני: (צוחקת)

אמנון: (ממשיך) מכינה להם קפה מכינה להם עוגיות. זה היה הנוסח שלו למצב – בדואים.

אני: ואיך אתה הגבת עם האבחון שזה אלצהיימר?

אמנון: אני מיד הבנתי שהחיים שלי משתנים. על גבי כל זה, כשאמרתי לך שיש לנו שלוש “חנות” (חנה ברבים), כלומר שלושה הרכבים – תוסיפי לזה עכשיו את הבעיה שלי, שאני כבר בערך 7 שנים לא רואה. ראייה… מה יש על השולחן הזה אין לי מושג. אני רואה פה ספל ו־Nothing else. ראייה ממוקדת אין לי. ראייה פריפרית, כשאני נוהג בקלנועית, אמנם הרבה אנשים בורחים לדשא כשהם רואים אותי מתקרב, לא סומכים עלי, אבל את הראייה ההיקפית הצליחו לשמר לי. אז את זה שאין לי ראייה ממוקדת עד היום היא לא זוכרת. היא אומרת לי, “מה כתוב פה?” או שהיא אומרת לי: “מה יש בצלחת?” אני אומר לה שאני לא רואה. [אז היא שואלת למה אתה לא רואה? אני אומר לה: “כי אני עיוור.” [שואלת] “למה אתה עיוור?” “למה לא סיפרת לי?” אני אומר לה: סיפרתי לך אלף פעמים. [אומרת] “מה אלף פעמים? אתמול סיפרת לי?” [משיב] אתמול סיפרתי לך. [שואלת] “שלשום סיפרת לי?” [משיב שלשום סיפרתי לך. היא לא קולטת את העניין הזה. היא דוחה אותו. וזה חסר לי בצרכים שלי לעזור לה.

אני: מה חסר בדיוק?

אמנון: אני לא רואה מה היא אכלה מה לא אכלה. אני לא רואה כלום. אני לא רואה אם האף שלה נוזל. אם צריך להגיד לה תנקי את האף. כי אני שומע שהבן, שנמצא כאן לעתים תכופות, אומר לה: אמא, תנקי את האף. זה מפריע לי. כל דבר מהדברים הקטנים.

אני: שקשורים בטיפול?

אמנון: שקשורים בטיפול. אני מרגיש שדברים שאני הייתי צריך לעשות אני לא מסוגל לעשות. מחוסר ראייה. אני לא רואה את הדברים שחסרים לה.


עולם תוכן 2: טיפול    🔗

אני: אמנון, מה זה בשבילך טיפול?

אמנון: אני אגיד לך, בשבילי טיפול זה 24 שעות עם חנה. כל יציאה של שעה זה בדוק ומוגבל. ובדברים הכי מעניינים במועדון אני יושב חצי שעה – שלושה רבעי שעה, וחוזר אליה. כי אני יודע שכשאני אחזור אני אצטרך לקשור את כל החוטים שנקרעו שלא בנוכחותי. אני מכיר את אותם חוטים שאני צריך לחזור ולקשור: "את זוכרת שאנחנו נשואים? שהתחתנו במטולה לפני המון שנים? [והיא עונה לי אתה בטוח? אתה הבעל שלי? עם כל הקשר הזה, כשאני יוצא לשעה אני צריך לחזור ולספר אותו. לספר אותו ככה שהיא תשתכנע ותקבל, ושזה ייכנס לה לתוך זרם הדם. ואז אני חוזר להיות אמנון. היא שואלת את המטפלת: “מי האיש הזה שבמיטה?” אז המטפלת עונה: זה אמנון. אז היא צריכה להיות בטוחה שזה אמנון… היא מפחדת. היא גם אומרת לי במפורש. בשנה ה־11 לאלצהיימר, החלטתי שפעם בשבוע אני אעלה לתל־חי לוותיקי הגליל לשמוע הרצאה בנושא שמעניין אותי. גם בשביל ההרצאה וגם בשביל לראות אנשים. אני רואה אנשים בגילי שמכירים אותי, שאני מכיר אותם, וזאת אווירה…

אני: קצת לשאוף אוויר.

אמנון: אז זה הרשיתי לעצמי רק בשנה ה־12, שהתחילה השנה ה־12. ועכשיו שאני יוצא אני אומר לה: אני נוסע לשמוע הרצאה. בהתחלה הייתי נוסע לשמוע שתי הרצאות – הייתי יוצא בשמונה וחוזר באחת. והיא היתה אומרת: “אני לא בטוחה שאתה תחזור.” והייתי אומר לה: ואם אני מבטיח לך שאני אחזור? [היא היתה אומרת] “אתה מבטיח לי אבל אני לא בטוחה שאתה תחזור. אתה לא יכול להבטיח, אין שום דבר בטוח, שום דבר לא בטוח בעולם.” [ממשיך] וזה היטלר. זה התחיל אצל היטלר. שום דבר לא בטוח אצלה (דומע). אין דבר כזה בטוח.

אני: במה מתבטא הטיפול שלך ביומיום? יש עדיין תפקידים פיזיים שאתה מבצע?

אמנון: בוודאי. לקום מהמיטה – אני צריך לעזור לה לקום מהמיטה. גם כשג’ויס עומדת מעבר לדלת היא לא נותנת לה לגעת בה. אני צריך לעזור לה באקט לקום מהמיטה. אני צריך לעזור לה לקום מהכיסא כדי ללכת למיטה. אחר כך כבר ג’ויס מלווה אותה. אני צריך להיות האיש שמסביר לה: אנחנו הולכים עכשיו לנוח במיטה. ואת זה ממני – היא קונה. לפעמים היא אומרת, היא מנסה אותי – אני לא רוצה עכשיו ללכת למיטה. ואני אומר לה – בעוד שעה? והיא עונה – אולי. ואז אני אומר לג’ויס שהיא יכולה ללכת לשעה ואני קצת נח. ואז אני צריך להקים אותה מהמיטה, ואחר כך כבר ג’ויס לוקחת אותה. מרים לה את הרגליים במיטה. אבל אני צריך להיות הטריגר, האיש שהיא מאמינה בו. היא לא מאמינה מה שג’ויס אומרת לה, היא לא מאמינה מה שהילדים שלה אומרים לה. כשגליה אומרת לה: אני הבת שלך אני גליה, היא מסתכלת ושואלת: את בטוחה? אני לא זוכרת. את גליה?

אני: תספר לי איך נראה יום טוב ואיך נראה יום לא טוב.

אמנון: יום טוב תראי… היא זקוקה להמון… זה שאני איתה כל הזמן… מעצר בית מרצון. מעצר בית… כן? אין לי חיים מחוץ לבית. אני אגיד לך בסוגריים, שלא תחשבי שאני אומלל. אני עשיתי לי, היות שאני לא יכול לצאת אל העולם, אני מביא את העולם אלי. יש מזכירה שהיא מחליפה את חנה, שהיא המבקרת וגם המזכירה והעוזרת. מזכירה נהדרת.

אני: והיא באה אליך הביתה?

אמנון: היא באה אלי הביתה. שלוש פעמים בשבוע, ואנחנו יושבים מול המחשב. לפעמים חנה באה ומתיישבת איתנו, מקשיבה ומשתעממת ויוצאת. לרוב היא יושבת ליד השולחן שלה ואומרת לנו – תכתבו. אז יש לי מזכירה ויש לי שלוש בחורות. אני אוהב בחורות. שאל אותי מישהו פעם בריאיון למה לא בחורים? [ועניתי] מה זה כבר נהיה מוזר שאיש מעדיף בחורות? זה כבר נשמע לך מוזר?

אני: (מתפקעת מצחוק)

אמנון: מראיין בטלוויזיה. שלוש בחורות, שתיים שקוראות לי ספרים, ואחת קוראת לי מוספים של עיתונים שאני אוהב. אז הוא שאל אותי – למה כולן בחורות? [אמרתי לו] אתה לא היית מעדיף בחורות? זה כבר נשמע מוזר בעולם שלנו? אז נכנסות אלי שלוש בחורות שקוראות לי, ואחת שבאה ועושה לי מסאז' פעם בשבועיים. אז אני דואג שהעולם ייכנס קצת אלי.

אני: אז איך נראה יום טוב ויום רע?

אמנון: אז אני אומר לך, בתוך היום הזה שאחת הבחורות קוראת לי שעה, חנה דופקת על השולחן. זה מעצבן אותה. זה המון זמן בשבילה שעה. בהתחלה היא גם היתה משתתפת בקריאה. בהתחלה היתה גם נהנית מזה. אבל זה הלך ופחת. היום לא, אפילו לא רוצה לשמוע טלוויזיה ומבקשת לסגור. לא מבינה כלום ממה שנאמר בטלוויזיה. עכשיו, כל יום היא זקוקה שאני אשב, לא מספיק שאני איתה בחדר, היא צריכה חצאי שעות, שאני אשב כיסא על יד כיסא, בידיים שלובות, מצח אל מצח, ושיחה… לא חשוב על מה. היא פשוט רוצה להתבטא. ואני מספר לה על מה שקרה ועל מה שיקרה, וכו'. אבל הישיבה הזאת יחד, ידיים יד ביד, מגע ידיים – דרוש לה מאוד. בלי זה היא לא יכולה. גם הרבה נשיקות. אני קורא לזה “מס שפתיים”. כל פעם שאני עובר על ידה אני צריך לתת מס שפתיים. וזה לא היה. אני אומר לה: "חנה, במשך כל השנים אני השתגעתי לקבל ממך נשיקות והיית די קמצנית. או לטיפות, או כל הדברים האלה. היא נדבקת אלי (בהדגשה). בעיקר הראש שלה. הראש שלה צריך להיות בתוכי. בתוך הראש שלי בתוך הגוף שלי, וזה מפריע לי לישון. לא יעזור. והמטפלת מצאה דרך לעשות איזו מחיצה של כרים. אז היא עוברת אותה. היו לילות רבים שקמתי ופיהקתי. הייתי תשוש. היא זקוקה לליטוף, למגע. והיא מכניסה את הידיים לראש שלי, לגוף, לאוזניים, לעיניים. זה… זה חיי המין, נקרא לזה. שלצד האהבה, לצד המילים היפות. קודם כול היא ערה לכל מה שאני נותן לה. זה לא שזה מובן מאליו. היא יודעת שזה יכול להיות אחרת. היא בהתחלה שנים הייתה אומרת: “כשאתה תוכל אתה תברח ממני. כי אני במקומך הייתי עושה את זה. אני יודעת שאני בלתי־נסבלת. אני יודעת שאני בלתי אפשרית. אני משוגעת.” כל מיני דברים כאלה, “ואתה תברח ממני.”

אני: אז זה קורה ביום לא טוב?

אמנון: זה קורה בימים הלא טובים. ו“אני מפחדת, אני מפחדת.” ו“אל תצא מהבית כי יש בחוץ חיות רעות ומסוכן בחוץ.” היא מפחדת ולא נותנת לי לצאת.

אני: היא רדופה.

אמנון: היא רדופה, ובימים אלה יש לה פחדים ואחד הפחדים הכי גדולים שלה הוא שאני לא אחזור. שיקרה לי משהו ואני לא אחזור.

אני: אמנון, אם היית צריך לתת טיפים למישהו בתחילת הדרך, מה היית מייעץ לו?

אמנון: קודם כול – רק בבית, רק בבית (בהדגשה יתרה). להוציא לבתי אבות, ויש כאן כאלה מצוינים בגליל, זה…. זה פשע. מבחינתי. אני לא אגיד את זה למי שעשה חבר טוב שלי שלח את אשתו לבית אבות והיא נפטרה כעבור שנה. כי שם לא יכולים לקבל את כל הקפריזות שלה [של חנה]. היא צריכה להיכנס שמה למשטר. והיא לא יכולה להיכנס לשום משטר שבעולם.

אני: אז זה דבר אחד לא בית אבות. מה עוד?

אמנון: מה עוד? אם יש בן זוג אז אין לו תחליף. מטפלת צריכה לעזור לבן הזוג לחיות. היא (המטפלת) צריכה לדאוג שאני אשאר חי, ובריא ומסוגל לעזור. והיא צריכה לעשות עבודות שאני כבר לא מסוגל לעשות. אבל אני אגיד לך את ההפך מזה – אני לא אכעס, ולא אבקר חצי מילה בעל שכן ישלח את אשתו לבית אבות.

אני: כי?

אמנון: כי זה לא חיים. כי צריך סבלנות שאלוהים לא נתן לבן אדם. היא משגעת אותי. היא מוציאה אותי מדעתי. שלוש פעמים בשבוע בממוצע אני יוצא מהכלים. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני גם הגעתי למצב שהרופא אמר לי שזה בגלל הסטרס, שקיבלתי חום גבוה. לא היתה שום סיבה פיזיולוגית. ולי אסור להיות חולה – זה הסלוגן שלי. אני בתפקיד. את מבינה, אני אמליץ בכל לבי שתהיה בבית, שהבעל יטפל בה. להקדיש את חייו עד יומה האחרון. לדעת, שזה נקרא “להקדיש את חייו”. זוהי לא עזרה, זה לא סיוע, זה לא טיפול. זה להקדיש את החיים. לתת לה את הביטחון על ידי זה שאתה ממש מחזיק לה את היד. כשהיא אומרת, “אני מפחדת, יש מישהו בחוץ – לך תבדוק” – אז אני יודע שאני צריך לבוא, לשבת לידה ולהחזיק לה את היד. לעודד אותה לשתות או לאכול משהו.

אחד הדברים שחסרים הוא, שלא היו לה תחביבים. היא היתה עסוקה במקצוע, ועסוקה עם הילדים ועם הנכדים, ועם המאפים והבישולים, והיא לא פיתחה תחביבים. אבל היתה תקופה בהתחלה, שתשבצים היו ממלאים אותה. זה כמובן נמחק, שנים. ניסיתי למצוא משחקים לשחק איתה. זה לא עובד. אבל היא משחקת עם עצמה, מסדרת כל מיני דברים.

אני: המטפלת מעסיקה אותה במשהו?

אמנון: לא. בשום דבר. ניסתה בהתחלה לתת לה לגלגל כדורים של קניידלך ודברים כאלה, לשתף אותה בבישול, אבל היא (חנה) כל כך כעסה שהיא תופסת לה את המטבח. שבהתחלה היא ממש שנאה אותה. היא היתה מגרשת אותה .Go away

[ממשיך] הבעיה הכי גדולה היא שאתה יודע שאתה במורד, שאין לך שום סיכוי לעלות, אולי אפשר קצת להאט, אבל זה הכול. התקופה שהיא לא אכלה, אני תרגמתי לעצמי שהיא לא רוצה לחיות. שזה הולך ביחד במוח שלא הולך בצורה מסודרת: “למה אני צריכה לאכול?” “מה זה מוסיף לי לחיות?” וזאת התקופה שבה אני החלטתי לתת לה גם אהבה פיזית. זאת אומרת, מספר פעמים ביום, בכל מנוחת אחר הצהריים ובכל מנוחת לילה – להיות חבוק איתה ופשוט לתת לה אהבה. אהבה גם במובן הגופני. ומסתבר שיש הפרדה גדולה בין מין לבין אהבה, אלה שני דברים שונים. אבל, ישנו המגע הפיזי שהוא לא מיני… (משתהה). אני לא יודע איך לשייך אותו. חלק ממנו שייך לאהבה יותר מאשר למין. לחבק ולנשק ולהחזיק ידיים, זה לא מיני. אבל זה הביטוי המיני של האהבה. אז אלה הדברים שצריכים ללמוד תוך כדי ניסיון.


עולם תוכן 3: אהבה טרום האלצהיימר    🔗

אני: וזה לא היה עד האלצהיימר? האהבה שלכם מהסוג הזה היתה שונה קודם לאלצהיימר?

אמנון: היתה שונה לגמרי. היינו עסוקים, והיינו הרבה פחות מתנשקים. הרבה פחות, אין השוואה. אלצהיימר הגביר את ההתנשקויות בינינו פי עשרה. ללטף אותי בלילות, תוך כדי שינה, ליטוף אוהב. אמרתי לה:" למה לא עשית את זה כשרציתי את זה, כשהייתי זקוק לזה? "היא אף פעם לא עשתה את זה כשהיינו… היינו עושים את חיי המין כהלכתם. בסדר כזה או כזה. אבל זה לא מילא לי את הצורך הזה, שהיא צריכה לגעת בי בכל גופי.


עולם תוכן 4: אהבה בצל האלצהיימר    🔗

אני: אז אתה בעצם מספר לי על שתי פזות שונות של אהבה אחת עד האלצהיימר ואחת מהאלץ היימר.

אמנון: אני אומר, מהאלצהיימר היתה התאהבות מחדש, ותפקוד מחודש של חיי האהבה. אני קראתי לזה בהתחלה “חיי האהבה והמין”. כתבתי שיר שנקרא “מבט, מבע, מגע”. ואמרתי שגם אחרי שאין יכולת של פעילות מינית רגילה של משגל יש חיי מין שהם במגעים. מבט, מבע, מגע, ופירשתי את זה כהרחבה של חיי המין. היום אני בספק אם זה הרחבה של חיי המין.

אני: אוקיי. תסביר לי את זה בבקשה.

אמנון: הלוואי ויכולתי. זאת אומרת, לא ברור לי אם כשאנחנו יושבים מצח אל מצח ויד ביד, אם יש בזה משהו מיני, כי יש בזה משהו פיזי. את זה עשינו גם כשעשינו משגל בלילה, עשינו את זה גם ביום כשחזרתי מהעבודה היינו יושבים מצח אל מצח ומדברים, זה היה חלק…. אז אותם דברים שהיו באמצע הדרך בין מין לאהבה, היום מין כפשוטו לא קיים, אבל המגע הפיזי הוא חיוני לא פחות מאשר פעם. הוא דרוש לה יותר מאשר לי. חולה אלצהיימר, דרוש לו מאוד המגע הפיזי.

אני: מה אתה מרגיש שזה נותן לה?

אמנון: המון. היא נרגעת.

אני: נרגעת.

אמנון: טוב לה. היא אומרת: “טוב לי איתך במיטה.” אז טוב לנו ביחד במיטה, את מבינה, זה דבר ענקי.

אני: לך גם?

אמנון: בוודאי שגם לי. לי טוב כשלה טוב.

אני: אבל גם טוב לך כי טוב לך עצמך?

אמנון: כן, נעים לי וטוב לי. שקט לי וטוב לי ברגעים אלה של היממה הארוכה והמייגעת, שבה יש כל כך הרבה – לבלוע את הכדורים, זה כל יום מאבק אימתנים. היא אומרת: “למה אני צריכה את זה. אני לא צריכה את זה. אני לא אוהבת את זה. אני לא אקח אותם.” וכל המאבק הזה הוא מורט עצבים. וכשאנחנו מגיעים למיטה, לאותה הרגיעה, אני לא יודע איך לפרש את זה. האם המגע הוא זה שנעים לי, או הרוגע שבא בעקבות המגע. זה מגרש את הפחדים ממנה. שיש לה במי לגעת והיא בטוחה במי שהיא נוגעת – היא מוכרחה לדעת שזה אני. היא צריכה כמה אישורים.

אני: על ידי מה? איזה אישורים אלה?

אמנון: אני צריך להסביר לה שאני אמנון, שאנחנו נשואים הרבה שנים, שזאת המיטה שלנו. היא רוצה ללכת לבית שלנו. כל הזמן היא רוצה ללכת לבית שלנו. זה לא הבית שלנו, היא לא מכירה שום דבר בבית שלנו, לא את המיטה לא שום דבר. היא רוצה לעלות על האוטובוס ולנסוע לבית שלנו. ככה זה התחיל.

אני: אז נחזור לגופניות הזאת. אז במצב הזה, האם אתה מרגיש שזה מגע של אהבה?

אמנון: אהבה, אין ספק. של אהבה ושל תלות.

אני: תלות שלה בך, אבל מה מבחינתך אליה?

אמנון: זה נעים לי שהיא מלטפת אותי; לפעמים זה מוגזם, לפעמים הידיים שלה קרות וקר לי. ואני אומר לה – תחממי קודם את הידיים, אבל היא אין לה – עם ידיים קרות היא נכנסת לי לתוך הפיז’מה. ואני אומר לה בצחוק: “שנים חיכיתי לזה.” שנות הארבעים והחמישים לא היה לנו זמן להתעסק עם דברים כאלה, להתלטף. היינו נפגשים ישר לעניין. זאת טיפשות של צעירים.

אני: אז אתה מתאר איזה סוג של עדנה מחודשת?

אמנון: יש עדנה, בהחלט עדנה. וכל כך הרבה מילים של אהבה, ומילים של תודה יוצאות מפיה. והן לעניין.

אני: אתה מרגיש שדווקא פה יש יותר קשר, יש יותר דיבור ענייני?

אמנון: נכנסים יחד למיטה פעמיים ביום – בצהריים ובלילה. יש בערך את אותו הדבר כמו כאשר היינו נכנסים למיטה למטרות ברורות. יש הרגשה כזאת טובה של ביחד. היא אומרת: “טוב לי איתך. כמה טוב לי איתך, ונעים לי איתך.” ובשבילי זה – נותן לי כוחות. תשאלי מאיפה הכוחות – הכוחות זה מהדברים האלה. המון כוחות היא נותנת לי.

אני: מהמגעים האלה?

אמנון: מהמגעים, ומהמבעים. אבל הפחדים… הרופא ניסה לתת לה כדורים נגד פחדים. זה השפיע איום. היא השתוללה. אמרתי – בלי טובות.

אני: אז עכשיו היא ללא תרופות?

אמנון: כן כן, עם תרופות אבל תרופות אלצהיימר קלאסיות. יש לה תרופות קבע כאלה, נגד כאבים. עכשיו תראי, את יכולה להתקשר אלי טלפונית לדבר על דברים או לשאול, בידיעה שאני אהיה מנוע מלדבר גלויות. נראה לי שנוצרה בינינו שפה שאוכל להגיד לך דברים בטלפון. אם מתפרסם משהו, אז הנושא שאמא לא מזהה את הילדים שלה – קשה להם לעכל. וכל האהבה מרוכזת בי – גם את זה אני נזהר מלהגיד. זה מאוד כואב להם.

אני: האם תרצה שבפרסום לא יהיה כתוב שמך, אלא רק ראשי תיבות?

אמנון: זה רצוי.

אני: האם יש איזה רגע מסוים שהוא מתאר את האהבה ביניכם? משהו שקרה, משהו שקורה ביומיום?

אמנון: כן, אני אגיד לך. אנחנו מתחילים לדקלם שירי ילדים, או שירי נונסנס בעברית ובאנגלית שהיא זוכרת, ואת אלה היא זוכרת (בהדגשה). בלי זיכרון היא זוכרת את כל שירי הנונסנס. There was a little girl/ who had a little curl/ right in the middle of her forehead/ When she was good she was very very good/ When she was bad/ She was horrid אנחנו מדקלמים ושרים, למרות שהיא מזייפת נורא. היא לא אוהבת מוזיקה, אין לה קשר למוזיקה בכלל. אבל אנחנו אוהבים לשיר ביחד. אנחנו שרים לפני השינה: “אתמול היה טוב, אתמול היה טוב ויהיה גם מחר.” כל מיני שירים כאלה. “תן לנו את הגשם בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים. יותר מזה אנחנו לא צריכים” (קולו נשבר בדמעות). אוהבים לשיר את זה ביחד. שרים, שרים וצוחקים. או: “מה לעשות שאני יפה כזאת, יפה כמוני אין…” את מכירה את השיר?

אני: ברור.

אמנון: כל מיני שירים כאלה. שירי נונסנס באנגלית שהכירה בנעוריה. אם היא לא זוכרת אז אני כבר למדתי ממנה ואני מזכיר לה.

אני: אמנון, אתה מתאר לי משהו מאוד מיוחד שיש ביניכם. אני אגיד לך, עם הניסיון הרב שיש לי עם זוגות של אלצהיימר, אני פוגשת הרבה פעמים אהבה, אבל לא אהבה כזאת.

אמנון: האהבה חיה ונושמת וקיימת, ואני עכשיו כל הזמן מתגעגע לחזור אליה. קשה לי. התחיל להיות לי קשה לא להיות איתה. את מבינה, זה הגיע למדרגה חולנית כזאת. כשאני לא בחדר, לא בבית, אני מרגיש שלי חסר משהו. כי אני יודע שלה אני חסר.

אני: תסביר לי מה אתה אומר כרגע.

אמנון: אני אומר, שקודם כול היתה בינינו אהבה גדולה שישים שנה… חמישים שנה היתה בינינו אהבה בלי אלצהיימר. והאהבה היתה גדולה, גדולה מאוד. האלצהיימר היה עלול לשבור אותה, הייתי עלול להישבר, במקום להישבר התאהבתי בה מחדש. והחלטתי, שגם אם זה ייקח לי את כל החיים, גם אם אני אפסיק לחיות… אני לא ידעתי אז, לפני 11 שנה, שאני אמצא מזכירה כמו המזכירה הנהדרת שלי. שאמצא בחורות שיקראו לי את עמוס עוז, ואת כל הדברים הטובים של מוסף “הארץ”. לא ידעתי שאני אצליח להמשיך בכתיבה וביצירה אפילו היום. שזה נותן לי מבלי לצאת מהבית את המזון הנפשי. כל זה נותן לי את הכוחות לדבר הבלתי־אפשרי של “להתאהב באשתי”, שהיא אישה חולת אלצהיימר. בידיעה ברורה מה אלצהיימר אומר, ולאן זה מוביל. ולאן אני אגיע.

אני: אז תתאר לי את ההתאהבות הזאת. במה בדיוק התאהבת שהוא שונה ממה שהיה קודם?

אמנון: התאהבתי, למשל, ביכולת הזאת שלה לדקלם את כל הדקלומים מהימים הקדומים, למרות שהיא לא זוכרת… את השכנה שלה היא לא זכרה. שכנה שגרה לידינו שלושים שנה. את השם של השכנה היא לא זכרה. אבל קטעים שלמים משקספיר היא דקלמה בשטף. מזה התפעלתי. אני תמיד התפעלתי גם מיופיה, מחוכמתה, ומהצירוף הזה הנדיר, של חוכמה בלתי־רגילה, של אהבת המילים ושל אהבת התרבות. של היכולת הפסיכולוגית להבין לנפשו של אדם, והיא היתה פסיכולוגית למעשה, למרות שלא למדה פסיכולוגיה. עם הכימיה והפיזיקה היא טיפלה פסיכולוגית יוצא מן הכלל. את מבינה, כל הדברים שהערצתי בה בגיל 26–25, כשהיכרתי אותה, ראיתי שהשורשים השתמרו ואני יכול לשמר אותם. וכל הצלחה שלי נתנה לי עוד כוח. אני בהתחלה חשבתי שזה יארך שנים ספורות. לא האמנתי שזה יארך כל כך הרבה שנים. אבל זה שאני כבר 11 שנים גורר את המצב הזה של מעצר בית, וזה שאני לאט לאט מוצא פתרונות כמו זה של להכניס את העולם. זה פתרונות שעולים קצת כסף אבל זה כדאי. והעזרה שיש לי בן ובת בקיבוץ. בת כזו כמו גליה, את מבינה שזה נכס.

אני: אוצר. אז אמנון, אם אתה יכול להגדיר – מה המשמעות של האהבה שלכם היום?

אמנון: (חושב ארוכות) תראי. אני פגום. אני לא רואה. היא פגומה, יש לה את המחלה שלה. לעת זקנה צריך לדעת לאהוב חצי בן אדם – את החצי בן אדם השני. כי זקנה לוקחת מהבן אדם חצי מיכולתיו, הבנותיו וכו'. לפעמים היא לוקחת את זה מהיכולת ללכת – יכולות פיזיות. לפעמים מהיכולת ליצור. יכלה לקחת ממני מיכולת הכתיבה וזה היה אסון יותר גדול מהיכולת לראות. אז את מבינה, שצריך לדעת שיש “אהבת זקנים”. שהיא שונה מאהבה נעורים או מאהבת צעירים.

אני: על זה אני רוצה לשמוע. מה זה אהבת זקנים, מה זה?

אמנון: זה דבר נפלא. זה “שבר כלי אוהב שבר כלי”. ומנסה לחזק את מה ששבור אצל השני.

אני: אז זה קשור במה?

אמנון: זה קשור, קודם כול למה שהיה קודם. אם היתה אהבה קודם…

אני: אז זה מושתת על האהבה שהיתה קודם?

אמנון: אם היתה אהבה שלמה, אמיתית, לא מזויפת, בלי פספוסים – זה מאוד מקל. וזה דורש אופי משני הצדדים. אני לא יכול לדרוש מכל בן אדם לעשות את מה שאני עושה. זה יהיה נבזי מצדי. חבר טוב שלי פה מהקיבוץ שלח את אשתו לבית אבות ואמרתי לו: “טוב עשית.” הוא התפלא כי חשב…

אני: שתיתן לו על הראש? אז ממנו אתה לא דורש אבל מעצמך כן. למה?

אמנון: מעצמי כן, כי את עצמי אני מכיר. גם אותו ואת אשתו…

אני: זה לא בגלל איזה תעצומות נפש? או אהבה יוצאת דופן שיש בינכם?

אמנון: יש בינינו אהבה יוצאת דופן. 65 שנה לחיות יחד זה לא בא ברגל. ואני התחתנתי עם אישה גדולה ממני בכמעט שש שנים. גם זה אומר משהו על האהבה.

אני: מה זה אומר?

אמנון: זה אומר, שהיתה פשוט אהבה. זה לא כמו זוג שנפגש: “אני צריך להתחתן/ אני צריכה להתחתן – בוא נתחתן.” הרבה מאוד זוגות זה הולך ככה. הגענו לגיל הנישואין. אנחנו מכירים הרבה, שנים ואנחנו גרים באותו הרחוב, למדנו באותו בית ספר והגענו לגיל הנישואין, אז בוא נתחתן. [אצלינו] זאת היתה משיכה מיוחדת במינה. שאחרת לא היינו נישאים.

אני: איפה פגשת אותה?

אמנון: פה, בקיבוץ. היא הגיעה לקיבוץ, ולי היו כמה אהבות לפני כן – בחורות ישראליות, פלמ“ח. אני איש פלמ”ח והן היו בנות פלמ“ח. וחנה היתה כל כך שונה מהפלמ”חניקית המצויה.

אני: זאת היתה התאהבות מיידית?

אמנון: לא, לא. זה לקח זמן. היינו מחפשים אחד את השני לאכול יחד בחדר האוכל. באותו השולחן. לקח הרבה זמן. ואז נכנסנו לחדר משפחה לחצי שנה, כדי לבדוק האם באמת אנחנו מתאימים אחד לשני. ואחרי חצי שנה עלינו לשוחט ממטולה ואמרנו לו: “תחתן אותנו, אנחנו לא רוצים מסיבות, רוצים להתחתן וזהו.” עם המזכיר, והמזכיר הטכני עשינו חתונה בו במקום, וזהו. את מבינה, זו לא היתה חתונה כזאת, כפי שאני אמור הייתי להתחתן – עם אחת הנערות בשטח. וסיפרתי לחנה על כל אחת מהן. אחת מהן, אפילו אחרי שכבר היינו בחדר המשפחה – הגיעה לקיבוץ, היא שמעה שחנה בקורס כלשהו אז היא הגיעה אלי למיטה.

אני: וואו.

אמנון: מתל אביב. להילחם. ובחורה נהדרת, עד היום אנחנו בקשרים נהדרים. היום גם היא, לא יודע אם בדיוק אלצהיימר, היא חיה בניו יורק. היתה פה גם, בהתאהבות הראשונה, היתה אהבה גדולה. לא התאהבות רגילה. כשפלמ“חניק מתחתן עם פלמ”חניקית, זוהי התאהבות משעממת.

אני: (צוחקת). משעממת, אה?

אמנון: כן משעממת.

אני: אבל כשפלמחניק מתאהב ב…

אמנון: אני חושב שאני רוצה לחזור לחנה.

אני: אוקיי. אז רק עוד שאלה אחת. שאלה קטנה לפני שאנחנו מסיימים. והשאלה היא כזאת. אם… אתה הרי כותב ספר. איך היית קורא לו?

אמנון: אני קראתי לו: “בוקר טוב אלץ היימר”, אלץ והיימר בנפרד, כי אני קורא לו מר אלץ ששמו היימר. ואני יודע מתי הוא מדבר אלי מגרונה של חנה זוהי נקודה חשובה שתביני. כשאני מתפוצץ אני מתפוצץ לא עליה. אלא על אלצהיימר.

אני: אבחנה נהדרת.

אמנון: הוא נכנס לה לנשמה, ויוצא מפיה. אני אומר: “זה אלצ, כוס אמק. אתה לא תביא אותי להשתגע. אתה לא תביא אותי לבית משוגעים. אני אחזיק מעמד, מולך.” אני מפריד בין חנה אשתי, שאני אוהב, לבין הממזר שנכנס בינינו. ושהוא השתלט עליה, הוא חוצץ בינינו, הוא מדבר מגרונה, הוא מקלל מגרונה, הוא משתולל מגרונה, ואני אומר לעצמי (אני לא אומר לה את זה): “זה לא חנה, זה אלצ. תכעס עליו. תקלל אותו ואת אמו ואת סבתא שלו. בכל השפות שאתה יודע.” כי הוא מבין את כולן. זה לא היא. היא עכשיו בשליטתו. אם את הנקודה הזאת הבעל לא מבין, שהיא בשליטתו של כוח שאין לה יכולת להתגונן בפניו – כוח חיצוני, אכזרי, נבזי. ושזה מה שיוצא מפיה. היא לפעמים מעליבה את הבת. נורא.

אני: אז אתה אומר שאם לא מבינים את זה אז?

אמנון: אם לא מבינים שיש כאן דמות שלישית ברקע, דמות שאתה יכול להיאבק בה, אבל אתה לא יכול לה בסוף היא תגבר עליך. ואתה יכול נגדה להוציא את כל הכעסים שלך, את כל ההתפוצצות שלך תוציא אותה על אלצ. לא על האישה. היא לא אשמה. הוא השתלט עליה. [האם], היא עושה את זה מרצונה הטוב? את הקפריזות המטורפות האלה. היא לוקחת את המרק ושופכת אותו על הלבן, ואת הלבן על ה… הבן יוצא מדעתו. כשהוא אוכל איתנו. לאכול איתה זוהי בעיה. אבל היא אוכלת בכוחות עצמה. זה הישג עצום.

אני: לגמרי.

אמנון: היא קמה כמעט בכוחות עצמה, היא הולכת לשירותים בכוחות עצמה. פעם בשבוע במשך שנים היתה לה פיזיותרפיסטית ועד היום היא מגיעה, גם את זה אסור לשכוח. שבלי פיזיותרפיה הרגליים שלה היו מזמן מפסיקות ללכת. והידיים שלה מזמן היו מפסיקות להאכיל את עצמה. ואנשים שוכחים את זה. והפיזיותרפיסטית מגיעה כמו שעון. וחנה פחות ופחות אוהבת את זה. היא דוחה אותה, לפעמים אפילו מגדפת אותה. היא גם לא מוכנה לשתף פעולה. [היא אומרת] אני לא ילדה קטנה, תפסיקי לשחק איתי עם הכדור הזה. תרימי יד תורידי יד, מה זה השטויות האלה, מה אני ילדה קטנה? תעזבי אותי. או שהיא אומרת לה: “את מתנהגת כמו טיפשה. זה משחקי ילדים, תפסיקי כבר. כמה פעמים אני צריכה לחזור על זה?” זה לא הולך בקלות אבל אני עומד על זה שהיא תמשיך. והמון טיפים יש גם בספר הזה [שהוא כותב]. למשל להתלבש, שזאת בעיה גדולה. אז יש לנו סט ענקי של כותנות לילה עם ריצ’רץ, ואנחנו משתמשים בהן ללילה וליום. ומחליפים אותן כשצריך אבל לא כשהולכים לישון. היא הולכת לישון ולמחרת מקימים אותה לארוחת בוקר עם אותה הכותונת ועם אותו הסוודר עליה. וכשיוצאים החוצה אז עם מעיל על זה. לא מתחילים להתלבש.

אני: מצוין.

אמנון: דברים שמקלים על ההתנהלות. שממעיטים את החיכוכים.

אני: אמנון – תודה רבה מקרב לב על כל הדברים המעניינים והחשובים.

אמנון: ואני מקווה לקבל פידבק.

אני: בהחלט בהחלט. ואני אתקשר אליך כי יש דברים שאני יכולה לתת לך טיפים.


 

נספח ב'    🔗

שיחת המשך בטלפון בין הדוקטורנטית אורית שביט לאמנון שמוש


אני: בוקר טוב, אמנון, זאת אורית שביט.

אמנון: אורית, אה, אמרו לי כבר שצלצלת (צלצלתי קודם, כשהיה במקלחת).

אני: מה שלומך הבוקר?

אמנון: טוב. בן אדם יוצא מהאמבטיה.

אני: זו הרגשה מצוינת. אמנון, כשנפרדנו לאחר הראיון אצלך בקיבוץ אמרת לי משפט שאני רוצה שתבהיר לי. אמרת לי: "אם זה [המחקר] יכול להפחית במעט את הסבל של האנשים אז… (ואמרתי לו שאתקשר כדי שיסביר לי למה הכוונה. וכל אחד המשיך לדרכו), ואני רוצה לשאול אותך, באיזה אופן נראה לך שמחקר זה עשוי לעזור לאנשים במצבך?

אמנון: תראי, בשני אופנים, האחד הוא ההפך מהשני. אם זה זוג שמרגיש… קורה אחד מהשניים. יש יחסים קורקטיים, אבל אין אהבה. אז זה אומר לזוג הזה – תמצא לה את המקום הכי טוב, שיטפלו בה הכי טוב. אתה לא יכול לתת לה אהבה, בוודאי לא במצב כזה שהיא לא שולטת בדברים שלה ובמעשים שלה. הרי הגישה שלי היא שמישהו שולט בה מבפנים. אז אם אתה יודע שאתם זוג שחיים יחד וכבר מזמן לא קיימת אהבה, אז בוא תעשה את העבודה ההגיונית הרציונלית. לעומת זאת, יש משהו לגמרי בלתי־רציונלי. כי אהבה זה משהו לא רציונלי. שאם היא קיימת היא המרפא, המרגוע, שנותנת את הרצון להמשיך ולחיות.

אני: אתה יכול לחדד את זה בבקשה?

אמנון: נותנת את האפשרות, מגרה את האפשרות להחזיר אהבה. בלי זה… אתה לא יכול כל הזמן רק לתת, לתת, לתת. אתה צריך גם לקבל. שמה שאתה עושה יש לו הערכה, שזה על קרקע שרוצה לספוג.

אני: אוקיי.

אמנון: ואז ההבנה היא, שאתה צריך לדעת שזה יומיומי, וליל ליילי (מלשון יום ולילה), אתה לא יכול לפסוח על יום, ואתה לא יכול לפסוח על שעות. כעבור שעתיים של היעדרות יש חשש שלעולם לא תחזור, הפחד של “כרגע הוא איננו אז אולי הוא איננו”. לא ישוב.

אני: כן.

אמנון: זה משבר איום. וזה מרכז הכול סביבך. ואתה צריך לדעת שאהבה זה לא מתחלק עם הרבה אנשים. אהבה לילד היא שונה מאשר לבן זוג.

אני: כן.

אמנון: ופה מדובר באהבה זוגית.

אני: כן.

אמנון: אז את זה צריך להבין. ואל תחשוב שהבת שלך או הבן יכולים להיות תחליף. הם יכולים לעזור, הם תוספת – תוספת חשובה, אבל הם לא תחליף לבן זוג כשם שהם לא היו תחליף כשהאהבה היתה שזורה במין. עד שקיבלתי את ההבנה שהם… הם ביחד יושבים פה, הילדים וגם המטפלת, אבל חסרוני הוא מז’ורי. עד שהבנתי את זה שזה טוטאלי. מסור לעניין הזה.

אני: כי למה, מה בעצם מקנה לך הטוטאליות הזאת בשבילה?

אמנון: זה לא מקנה לי, זה מקנה לה – ביטחון. זה מקנה לה אדם שיש לה בו אמון. למרות שגם לאדם זה יש לה אמירות כמו: “תעזוב אותי במנוחה.” אבל בכל זאת זה מתרפא. אנחנו כמו ילדים, את יודעת: “שולם שולם לעולם, ברוגז ברוגז אף פעם.” את מכירה את זה?

אני: בוודאי (צוחקת).

אמנון: כן, אבל אנחנו עושים את זה. אנחנו עושים המון דברים ילדותיים. כי דומה זקן לילד, ודומה ילד לזקן עם אלצהיימר, לא כל זקן באשר הוא זקן. ממש כל הפעילויות הילדותיות. המון דברים שדומים לנינה בת השלוש. המון דברים מקבילים.

אני: כן.

אמנון: בעיקר, נוכחותי מסירה את הפחד. הפחד הנורא של “לבד”. הפחד היותר נורא של “להיגמר”. והפחד הבינוני של “להישאר עם נפשות שאני לא זוכרת את שמן”.

אני: אז איך אתה קושר את כל זה לאהבה? הזכרת בפעם הקודמת את השכר לצד האלצהיימר (דיברנו כבר קודם אבל הטייפ לא הקליט).

אמנון: (מתפרץ) שכר עצום. היא משיבה אהבה. במילים, בידיים במבטים, בתודות. אין יום שהיא לא אומרת לי: “אני אוהבת אותך כל כך, אני אוהבת אותך מיליון.” ואתה רואה שהיא אומרת את זה… יוצא מהלב.

אני: כן.

אמנון: מספר פעמים ביום, כי היא שוכחת שהיא כבר אמרה. ואז אני נזכר שגם אני כבר אמרתי. ולפעמים אני מספר לה משהו יפה שהיה בעבר, ואז היא אומרת לי: “למה לא סיפרת לי אף פעם?” ובאמת, כבר סיפרתי כל כך הרבה פעמים שזה כבר יצא לי מהאוזניים. אבל היא שואלת: “למה לא סיפרת לי אף פעם, זה כל כך יפה?”

אני: אז בעצם אתה אומר שהאהבה שהיא משיבה לך…

אמנון: היא נותנת לי את הכוח. שני דברים נותנים לי את הכוח – האהבה שהיא משיבה לי, והידיעה או האשליה שבניתי לי, שכשהיא נוראית אז זה לא היא. זה “הוא”, מתוכה. זה “הוא” מדבר מתוכה, מתנהג נורא. זה שעות שהיא בשליטה בלתי־רצונית. וגם אם זו אשליה, ויכול להיות שזו אשליה – הריכוך של כל המכות שאני חוטף – אני אומר: המכות האלה זה ממנו ולא ממנה. היא לעולם לא היתה עושה את זה בהכרה.

אני: בוא נתרכז רגע בחלק הראשון שאמרת, שהאהבה שהיא משיבה לך נותנת לך כוח. תנסה להרחיב על זה קצת.

אמנון: תראי, זה נפלא. זה יש לך צמוד אליך.

אני: מה יש לך?

אמנון: יש לך, ביום ובלילה, במיטה ולא במיטה – מישהו שאוהב אותך. ואוהב אותך מאוד.

אני: כן.

אמנון: ואוהב אותך בלי הסתייגויות. ואוהב אותך יותר מכל אדם אחר בעולם. זה ברור לך כמו האהבה שלך אליה. זה הופך למשהו בלעדי, אישי, זה מנטרל את כל האהבות שמסביב. הרי יש לי אהבה להמון אנשים נוספים – לילדים שלי, לנכדים שלי. כל זה הוא לגמרי הופך למשני. ממש בעקבותיה, כי מצדה זה לגמרי משני.

אני: והמצב הזה, של הבלעדיות של האהבה, האם זה כתוצאה של האלצהיימר, או מאז האלצהיימר?

אמנון: רק, רק, רק (כתוצאה מהאלצהיימר). בלי ספק, בלי ספק. זה בנוי על זה… זה צריך לזכור – לא כל זוג – הרבה מאוד זוגות אחרי הרבה שנים מתחילים לחיות חיים קורקטיים, נטולי אהבה. יש סימפטיה יש עזרה הדדית, יש אוזן קשבת. אבל אתה רואה, יש פה בקיבוץ, הרי פעם היו חיים הרבה יותר צמודים. ואתה רואה שיש המון זוגות שחיים לא רע, ולא נפרדים רק מפני שהם לא רוצים להיות לבד. אבל האהבה הלכה.

אני: כן.

אמנון: הלכה ואיננה. במקרים האלה אין סיכוי, אין סיכוי שיהיו כוחות ותהיה סבלנות ותהיה סלחנות. ותהיה מסירות ותהיה הוצאת כוחות פיזיים אדירים. לא, זה לא ילך.

אני: אז האם מה שאתה מתאר שקודם היתה אהבה, אז עכשיו באלצהיימר יש עוד יותר אהבה?

אמנון: כן. אני קורא לזה “התאהבות מחדש”. שני אנשים זקנים וחולים, בידיעה שלמה שאתה לא מתאהב באדם שלם כפי שאתה זוכר אותו. “התאהבות מחדש”. זה לא “המשך אהבה”.

אני: זה לא המשך אהבה, זה התאהבות מחדש? זה משהו שעומד בפני עצמו?

אמנון: זה משהו שיכול לקרות. לא חייב לקרות ולא תמיד קורה. ואם זה לא קורה אז אתה לא אשם. אז זה לא עובד אצלך. אני מכיר אנשים טובים שאמרו: “זאת לא האישה שאני התאהבתי בה לפני 40,50, 60 שנה.”

אני: אמנון, ההתאהבות הזאת מחדש, מה זה עושה לך?

אמנון: זה משאיר אותי בחיים. זה משאיר אותי עם כוח היצירה. זה מזין, כמו שלאורך החיים היחסים עם אשתי הזינו את היצירה. היינו קוראים יחד כל מה שכתבתי, והיא היתה מבקרת והיא היתה מוחקת והיתה כועסת עלי, “אתה פה עושה גימיקים.” היא היתה המבקרת הספרותית הראשונה והיחידה והאחרונה שלי. אני לא עבדתי עם עורכים. לא אהבתי לעבוד עם עורכים. את ההמשך הזה אין לי, ואני צריך לדעת, שעם ההתאהבות מחדש זה לא יהיה לי. אבל עצם הנוכחות שלה, שהיא מפעם לפעם נכנסת ויושבת ומקשיבה למה שאני קורא למזכירה זה משעמם אותה נורא כי היא לא יכולה לעקוב, אבל היא רוצה להשתתף ולראות מה אנחנו עושים. יכולת היצירה שלי זה הדדי, כלומר – אם לא היתה ההתאהבות מחדש הזאת, אני לא בטוח שהיתה יכולת היצירה. ואם לא היתה יכולת היצירה אני לא בטוח שהיו לי הכוחות…. השעות האלה שאני כותב, הפרסומים האלה שיוצאים בכתבי העת ובעיתונים שקוראים באוזניה… היא לא תמיד מבינה אבל היא שמחה לראות את התמונה שלי מתנוססת עליהם. הדברים האלה – יש אחד שמשלים את השני. זאת אומרת, אינני יודע אם בן אדם שמטפל במצב כזה, ואין לו משהו להזין אותו, להזין את נפשו, להזין את מוחו. רדיו לא מזין אותו. הוא לא יצירתי. משהו, כן? זה נותן חומר גלם לנפש. שממנו אתה מקבל את הסבלנות ואת הפתיחות, ואת היכולת לחזור שוב ושוב על אותו הדבר, בפעם האלף, האלף ומאתיים.

אני: כן.

אמנון: אותו סיפור אתה צריך לחזור ולחזור. כי כל פעם הוא חדש (מדגיש). חדש לגמרי. והיא מתפעלת: “למה לא סיפרת קודם?” אז אני מבין שאני צריך לספר שוב ושוב ושוב כי אין זיכרון.

אני: כן. מעניין.

אמנון: (אומר לי) אני בהחלט יודע להבין את השומע. מה עומק האוזניים שלו. לא עם כל אחד אני יכול להיות ככה פתוח.

אני: כן (נזהרת לא להביע רגשות). אמנון, תודה רבה מקרב הלב. (מנסה לסיים)

אמנון: אני מקווה שזה יכול לתת לאנשים דומים לי את האמונה ואת הכוחות להשקיע. אני כבר בשנה ה־12, אז אם אני יכול לתת לעוד חמישה אנשים בארץ את הכוחות, אז זה שכרי.

אני: את הכוחות למה?

אמנון: שיאמינו שזה אפשרי. כי אני פעם פעמים בשנה מאבד את האמונה שיש טעם להמשיך. כי אני אומר – אתה לא מדבר אל נפש חיה, אתה מדבר אל מה שהיה.

אני: כן.

אמנון: אל מה שלא יזכור בעוד חמש דקות מה שנאמר. אז מה הטעם? את מבינה, צריך להתגבר על הספק הזה, שבעצם אתה מדבר אל הקיר. את הספק הזה אני רוצה להוציא מהאנשים. להגיד להם, שהקיר הזה, זה לא קיר. זה בן אדם! איך המשפט הזה שסיפרתי לך?

אני: כן.

אמנון: “תגיד להם שגם אני בן אדם.”

אני: את המשפט הזה אני לא אשכח. (נאמר בריאיון בביתו)

אמנון: הוא אצלי המוטו של החיים שלי.

אני: משפט שנחרת בזיכרוני.

אמנון: זהו בן אדם פגום, כמו שאני פגום וכמו שלכל בן אדם יש פגמים. גם בגיל 40 יש לנו פגמים. אז אם לא מקבלים את האדם כשלם גם כשהוא פגום, אז אנחנו המפסידים. לא הוא.

אני: כן.

אמנון: אנחנו עכשיו מתכוננים במאי לחגוג את יום הנישואין ה־65. והבת מגיעה מאמריקה כמובן. וכל המשפחה מתכנסת. וסופרים את הימים ואת הלילות ולא בטוחים שנגיע לזה. אף פעם לא בטוחים. גם בשנה הקודמת לא היינו בטוחים שנגיע לזה.

אני: אני מאחלת לכם שתגיעו, ושתגיעו בשלום.

אמנון: כוחות יש. אני אוזר כוחות ואומר: “נחזיק מעמד.” כן. ממשיכים ונהנים. ונעים לי וטוב לי. את מבינה, אם לא היה נעים לי וטוב לי, זה לא היה הולך. ההצלחה שלי זה להוציא ממנה את האהבה והחיבה, והאמון. כמה אנשים בעולם יש להם אמון מלא בי? כמה?

אני: (צוחקת)

אמנון: יש אחת והיא איתך. והיא איתך הרבה שנים. ויש לה אמון מלא בך. זה, זה דבר אדיר (מדגיש). זה “זכית!” את יכולה לתת שוב כותרת: “זכיתי”

אני: “זכיתי?”

אמנון: כן.

אני: ככה היית קורא לזה?

אמנון: כן. זה לקבל אהבה חדשה. זה לקבל אהבה נטו. לא תלויה בדבר, היא לא קשורה בצרכים מיניים, היא לא קשורה בעניינים כספיים. את מבינה? אם היא נטו נטו – אז זכיתי.


המחקר של אוניברסיטת חיפה נעשה בידי החוקרים:

גב' אורית שביט, פרופ' ישראל דורון ופרופ' אהרון בן־זאב.



  1. שגיאת המספור העוקב היא במקור. הערת פב"י  ↩

  2. שגיאת המספור העוקב היא במקור. הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!