התעוררתי אל תוך צינת בוקר של קיץ ירושלמי, לקול מנגינה מונוטונית מסתורית של שלישיית פטיש־אזמל־אבן, שהתנגנה בלי הרף מבעד לחלון הפתוח. על המשטח הסלעי שממול לבית ישבו כעשרים סתתים ישיבה מזרחית, בשורה אחת, וסיתתו אבנים לבניין המוקם מולנו. הגניחות החדות של האבן הפצועה נמהלו באנחות רווחה של פני האבן המלוטשת. האזמלים נגחו בקצב והאבנים גנחו בעצב. מנגינה כזאת לא שמעתי בשום מקום, לא בעיר הולדתי חלבּ, ולא בעיר מגורי תל אביב.
הגעתי לארץ עם אמי, על סרטיפיקט רשמי שקיבל אחי יצחק (איזאק, בפינו), שהוזמן ללמד ספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. נתקבלנו בזרועות פתוחות ובלב רחב על ידי האח טוביה שהקדים ועלה לארץ בשנת 1935, הקדים ונשא אשה ובנה בית בתל אביב הקטנה. חייתי ולמדתי אפוא בדרום תל אביב בבית הספר ביאליק. ובכל חופשת קיץ הייתי עולה ירושלימה אל אחי יצחק, שנשא לאשה את בת הדוד מקהיר והקים בית ברחביה.
ירושלים ותל אביב היו שונות זו מזו מקצה אל קצה והשוני בין האחים עוד הגביר את הניגוד ואת המבוכות שנבעו ממנו. תל אביב היתה עיר עברית־מערבית, ללא עבר וללא ערבים. עיר שפניה לעתיד, עיר פועלים, עיר שהגברים התהלכו בה במכנסים קצרים, בסנדלים ובצווארון פתוח, ובערב ישבו על המרפסת עם גופיה ומכנסי התעמלות. כל בתיה שלוש־ארבע קומות, עם חדר־כביסה, פיילה ופרימוס על הגג השטוח. עיר שהתגאתה בקואופרטיבים שצמחו בה ובסוציאליזם שחגג בחוצותיה. עיר ללא מסגד וכנסיה, כומר ונזירה; ללא ערביה רעולת פנים, עיר ללא מקומות קדושים. עיר ים, יזע וחולות. היא קסמה לי בייחודה העברי והיהודי והחדשני. לילד שגדל בחלב, הכל היה בה שובה־לב ומהפכני. הפשטות והחילוניות היו שם המשחק. הנהנתנות וההתבהמות טרם דבקו בה. היא נטלה ממני את המזרחיות שהיתה נטועה וטבועה בי, אותה שבתי ומצאתי בכל חופשת קיץ בירושלים. בתל אביב לא ניתן היה למצוא פיצה ובקלאווה וסחלבּ וכעך חם עם שומשום וקמצוץ זעתר בנייר עיתון, אלא אם כן הרחקת לכת עד יפו. בכל פעם שעליתי לירושלים שבתי ומצאתי את קסמי עיר הולדתי בשווקים הצרים הארוכים, בריחות התבלינים, בערב־רב של בני עמים וגזעים ודתות, שהתהלכו בסמטאות המוצלות. השמש הקופחת בעיר השפלה הלבנה, ריככה כאן את מכותיה; נחבאה אל הכוכים. הייחוד של תל אביב, עיר עברית שאין שניה לה בעולם, שבה את ליבי לאורך כל ימות השנה, ימי לימוד, שקידה ושגרה. הים הפתוח והאנשים הפתוחים על החוף, הוסיפו רעננות ויופי ושובבות. לא חשתי בכל מה שחסר עד שלא הגעתי אל המעורב הירושלמי הקוסמופוליטי של רחביה וקטמון, שכונת הבוכרים ושיח' ג’ראח, מאה שערים ובית־הכרם, רחוב הנביאים וכיכר־ציון, נוטר־דם, ממילא ושאר יקרות.
אחי התל אביבי, טוביה, עורך ומתרגם בעיתונות הערבית, היה סוציאליסט, חבר מפא“י ופעיל בועדת הביקורת של המפלגה. כך גם אשתו החכמה והפעלתנית עדה, ילידת דמשק. הוא היה מתהלך בבגדי אתא ובגרביים עד הברכיים ומעולם לא ענב עניבה. אחי הירושלמי, יצחק, התהלך בחליפה ובעניבה כל ימות השנה והרים את מגבעתו מול כל פרופסור שבא מולו בסמטאות רחביה. אשתו היפה פופו התאפרה והתלבשה בהידור, כולל כפפות ארוכות על ידיה, שהיתה מושכת בחן כדי ללחוץ את ידה של גברת פרופסור שקדה מולה. נהניתי לשבת איתם בקפה וינה, שם קראו עיתונות מאירופה, בקפה רחביה לאכול גלידה וקרם – שניט, ובעיקר כנאפה בג’בּנה אצל ג’עפר בתוככי שער שכם. הם נסעו במוניות ובזבזו כסף על פלח אבטיח קר בבית קפה, שבמחירו ניתן היה לקנות אבטיח שלם לכל המשפחה. כל אלה דברים שלא יסולחו במשפחה הפועלית התל אביבית, שמנעה רגליה מבתי קפה וממסעדות ומוניות ושאר מרעין בישין. בשובי לתל אביב לקראת שנת הלימודים הבאה, נמנעתי מלספר על הפשעים הבורגניים שפשעתי בירושלים. הייתי סוציאליסט נלהב, אבל נהניתי מהטעימות הבורגניות שירושלים זימנה לי. היה בזה גם משהו מ”מים גנובים ימתקו".
גיסתי הירושלמית לא חשבה מעולם לצאת לעבודה כלשהי, מתוך תפיסת עולם בורגנית גאה, שאליה התחבר אחי בסכמה מלאה. מפעם לפעם, לשמחתי הרבה, היתה מתעצלת להכין ארוחת צהרים והיתה נותנת לי כסף לצאת למסעדה. נדמה לי שראתה בכך גם חינוך לעצמאות. ואולי גם הקנטה כלשהי לגיסה התל אביבית, שעבדה קשה ומנעה רגליה ממסעדות. הייתי לוקח את הכסף, הולך למסעדה הקואופרטיבית בבית ההסתדרות (סוציאליסט!) ואוכל בקביעות את שתי המנות הזולות ביותר: מרק חם ומרק פירות צונן. הייתי פותח בצלחת מרק, קטניות או עוף ואטריות, ממלא אותה חתיכות לחם וכשגמרתי הפתעתי את המלצרית וביקשתי מרק פירות. יצאתי לא שבע, אבל עם פרוסת לחם עטופה במפית בכיסי וקניתי טבלת שוקולד מריר, אותה אכלתי עם הפרוסה והשבעתי את רעבוני. ניצחתי את השיטה. לשיא החינוך לעצמאות הגיעה משפחתי הירושלמית כשנתנה לי סכום כסף ושלחה אותי לקנות לעצמי כובע לפי טעמי והבנתי. התברר לי שיש אינספור מיני כובעים בעולם בכלל, ובירושלים בפרט. לבסוף נפלתי בידי מוכר מפולפל בחנות נאה בבניין ג’נרלי, שנשאר לו כובע יחיד מוזר של ציידי נמרים או אריות. והוא שכנע אותי שהכובע מתאים לי להפליא ושאין כמותו נגד השמש הישראלית. “ותקבל אותו בחצי המחיר, כי אתה ילד נחמד”. היתה זו קסדה משעם עם שוליים רחבים ורצועת עור מתחת לסנטר.
הייתם צריכים לראות את פניהם של אחי וגיסתי, כשראו אותי נכנס לבית, חבוש בכובע שקניתי. להגיד שפניהם נפלו, זו מליצה בלשון המעטה. לתל אביב לא העזתי לקחת איתי את הכובע. השלכתי אותו מחלון הטקסי שהסיע אותי בחזרה אל העיר השפויה.
אחי הירושלמי היה מקורב אל חוגי “ברית שלום”. הם ראו בהתפעלות את יכולתו לפסוח על המחסומים המנטליים ולשוחח באופן חופשי וידידותי בערבית צחה עם מוסא אל־עלמי, עם הנשאשיבים, עם המשוררת פדווה טוקאן, ועם חבר הפרלמנט הסורי נזיר פנסא, ידיד־נעוריו, שביקר בביתו ברחביה לעיתים מזומנות. זכיתי להתלוות אל אחי בביקוריו בבתים האפלוליים ובגינות המוצלות של מנהיגי “הברית”, שעליהם קראתי בתל אביב ב“דבר” – עתון שהתייחס אליהם בזלזול. באוזניים גדולות ובפנים סמוקות הייתי מקשיב ואפילו משחיל שאלה או הערה, שהללו קיבלו בחיוך סלחני. הם הקרינו תום ותמימות. רגליהם בירושלים של מטה וראשיהם בירושלים של מעלה.
בבקרים הלכתי לשחק עם בניהם ובנותיהם המכופתרים של הפרופסורים המזרחנים, עמיתיו של אחי באקדמיה. לשחק עם ילדי רחביה היה שונה מאוד מלשחק עם ילדי לוינסקי בדרום תל אביב. לא היו ריצות וקפיצות וצעקות ומכות ושאר תבלינים של רחוב לוינסקי. היינו יושבים במעגל על שטיח פרסי ומשחקים משחקי חברה וקלפים ושעשועים, לקול מוסיקה קלאסית קלה. לאחר המשחקים, או לפניהם, היינו מדפדפים בספרי אומנות קלסית עבים וכבדים, שכמותם טרם ראיתי. הכל בניחותא ובנימוס.
אחר הצהריים היינו הולכים לקולנוע אדיסון לראות סרטי טרזן, שירלי טמפל והאחים מרכס; מתעכבים בדרך לקרוא את כרוזי “ההגנה” וה“אצל”; ומקנחים בבלוק חלבה של חביליו.
לפנות ערב, עם השקיעה, שצבעה את האבן הירושלמית בדבש, הייתי משוטט ברחובות – דבר שרק תלמיד שקדן בחופשה יכול להרשות לעצמו.
היו אלה חוויות ירושלמיות, שאין להן אח ורע בתל אביב של ששת ימי המעשה. ימי לימוד שקדני של עולה חדש. ירושלים היתה השבת של חיי באותן השנים.
בכל נסיעה לחופשה בירושלים היה מן השיבה אל המזרח. שיבה לא משוחררת מפחדים קדומים של ילד יהודי שגדל בעיר ערבית. הפחדים נמוגו מפני קסמי המזרח שאותם ינקתי עם חלב אמי. הקשתות והקמרונות, הצריחים והכיפות, החצרות והכוכים, הסמטאות והחמורים, קריאות ה“בא־רוד!” לקראת פיצוץ הסלעים, קולות המואזין ופעמוני הכנסיות – כל אלה לא היו בתל אביב של יום יום, עיר חולות ללא חומות, עיר קיוסקים וגזוז.
אפיזודות ירושלמיות שלא ייתכנו בעיר אחרת היו כמה מפגשים עם דמויות בולטות בירושלים של אותם ימים. מן המפגשים האקראיים ברחובות רחביה עם היֶקֶטֶה התמהונית “קשר לאחד” (צבא הישע של אדם אחד) ועד שיחות עם יקטה אחרת, מנכבדי העיר. זו הסבירה לי למשל את ההבדל בינינו: הספרדים עושים סיאסטה, האשכנזים עושים שלאף שטונדה. והתימנים עושים ספונג’ה, נפלטה לי הערה ממזרית. פניה נתכרכמו. היא התרחקה ממני בעיניים מזרות תדהמה.
שתי ערים. שני אחים, שונים ודומים כל־כך.
וילד אחד קטן – קטן משניהם בכעשרים שנה – מיטלטל פיזית ונפשית בין זה לזה, בין זו לזו, מושפע משתיהן, מושפע משניהם ומשופע באהבתם, אהבה אבהית. ילד, שלימים יבנה את ביתו ועולמו הרחק משתיהן, הרחק משניהם.
מעין ברוך, ספטמבר 2007
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.