התעוררתי אל תוך צינת בוקר של קיץ ירושלמי, לקול מנגינה מונוטונית מסתורית של שלישיית פטיש־אזמל־אבן, שהתנגנה בלי הרף מבעד לחלון הפתוח. על המשטח הסלעי שממול לבית ישבו כעשרים סתתים ישיבה מזרחית, בשורה אחת, וסיתתו אבנים לבניין המוקם מולנו. הגניחות החדות של האבן הפצועה נמהלו באנחות רווחה של פני האבן המלוטשת. האזמלים נגחו בקצב והאבנים גנחו בעצב. מנגינה כזאת לא שמעתי בשום מקום, לא בעיר הולדתי חלבּ, ולא בעיר מגורי תל אביב.

הגעתי לארץ עם אמי, על סרטיפיקט רשמי שקיבל אחי יצחק (איזאק, בפינו), שהוזמן ללמד ספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. נתקבלנו בזרועות פתוחות ובלב רחב על ידי האח טוביה שהקדים ועלה לארץ בשנת 1935, הקדים ונשא אשה ובנה בית בתל אביב הקטנה. חייתי ולמדתי אפוא בדרום תל אביב בבית הספר ביאליק. ובכל חופשת קיץ הייתי עולה ירושלימה אל אחי יצחק, שנשא לאשה את בת הדוד מקהיר והקים בית ברחביה.

ירושלים ותל אביב היו שונות זו מזו מקצה אל קצה והשוני בין האחים עוד הגביר את הניגוד ואת המבוכות שנבעו ממנו. תל אביב היתה עיר עברית־מערבית, ללא עבר וללא ערבים. עיר שפניה לעתיד, עיר פועלים, עיר שהגברים התהלכו בה במכנסים קצרים, בסנדלים ובצווארון פתוח, ובערב ישבו על המרפסת עם גופיה ומכנסי התעמלות. כל בתיה שלוש־ארבע קומות, עם חדר־כביסה, פיילה ופרימוס על הגג השטוח. עיר שהתגאתה בקואופרטיבים שצמחו בה ובסוציאליזם שחגג בחוצותיה. עיר ללא מסגד וכנסיה, כומר ונזירה; ללא ערביה רעולת פנים, עיר ללא מקומות קדושים. עיר ים, יזע וחולות. היא קסמה לי בייחודה העברי והיהודי והחדשני. לילד שגדל בחלב, הכל היה בה שובה־לב ומהפכני. הפשטות והחילוניות היו שם המשחק. הנהנתנות וההתבהמות טרם דבקו בה. היא נטלה ממני את המזרחיות שהיתה נטועה וטבועה בי, אותה שבתי ומצאתי בכל חופשת קיץ בירושלים. בתל אביב לא ניתן היה למצוא פיצה ובקלאווה וסחלבּ וכעך חם עם שומשום וקמצוץ זעתר בנייר עיתון, אלא אם כן הרחקת לכת עד יפו. בכל פעם שעליתי לירושלים שבתי ומצאתי את קסמי עיר הולדתי בשווקים הצרים הארוכים, בריחות התבלינים, בערב־רב של בני עמים וגזעים ודתות, שהתהלכו בסמטאות המוצלות. השמש הקופחת בעיר השפלה הלבנה, ריככה כאן את מכותיה; נחבאה אל הכוכים. הייחוד של תל אביב, עיר עברית שאין שניה לה בעולם, שבה את ליבי לאורך כל ימות השנה, ימי לימוד, שקידה ושגרה. הים הפתוח והאנשים הפתוחים על החוף, הוסיפו רעננות ויופי ושובבות. לא חשתי בכל מה שחסר עד שלא הגעתי אל המעורב הירושלמי הקוסמופוליטי של רחביה וקטמון, שכונת הבוכרים ושיח' ג’ראח, מאה שערים ובית־הכרם, רחוב הנביאים וכיכר־ציון, נוטר־דם, ממילא ושאר יקרות.

אחי התל אביבי, טוביה, עורך ומתרגם בעיתונות הערבית, היה סוציאליסט, חבר מפא“י ופעיל בועדת הביקורת של המפלגה. כך גם אשתו החכמה והפעלתנית עדה, ילידת דמשק. הוא היה מתהלך בבגדי אתא ובגרביים עד הברכיים ומעולם לא ענב עניבה. אחי הירושלמי, יצחק, התהלך בחליפה ובעניבה כל ימות השנה והרים את מגבעתו מול כל פרופסור שבא מולו בסמטאות רחביה. אשתו היפה פופו התאפרה והתלבשה בהידור, כולל כפפות ארוכות על ידיה, שהיתה מושכת בחן כדי ללחוץ את ידה של גברת פרופסור שקדה מולה. נהניתי לשבת איתם בקפה וינה, שם קראו עיתונות מאירופה, בקפה רחביה לאכול גלידה וקרם – שניט, ובעיקר כנאפה בג’בּנה אצל ג’עפר בתוככי שער שכם. הם נסעו במוניות ובזבזו כסף על פלח אבטיח קר בבית קפה, שבמחירו ניתן היה לקנות אבטיח שלם לכל המשפחה. כל אלה דברים שלא יסולחו במשפחה הפועלית התל אביבית, שמנעה רגליה מבתי קפה וממסעדות ומוניות ושאר מרעין בישין. בשובי לתל אביב לקראת שנת הלימודים הבאה, נמנעתי מלספר על הפשעים הבורגניים שפשעתי בירושלים. הייתי סוציאליסט נלהב, אבל נהניתי מהטעימות הבורגניות שירושלים זימנה לי. היה בזה גם משהו מ”מים גנובים ימתקו".

גיסתי הירושלמית לא חשבה מעולם לצאת לעבודה כלשהי, מתוך תפיסת עולם בורגנית גאה, שאליה התחבר אחי בסכמה מלאה. מפעם לפעם, לשמחתי הרבה, היתה מתעצלת להכין ארוחת צהרים והיתה נותנת לי כסף לצאת למסעדה. נדמה לי שראתה בכך גם חינוך לעצמאות. ואולי גם הקנטה כלשהי לגיסה התל אביבית, שעבדה קשה ומנעה רגליה ממסעדות. הייתי לוקח את הכסף, הולך למסעדה הקואופרטיבית בבית ההסתדרות (סוציאליסט!) ואוכל בקביעות את שתי המנות הזולות ביותר: מרק חם ומרק פירות צונן. הייתי פותח בצלחת מרק, קטניות או עוף ואטריות, ממלא אותה חתיכות לחם וכשגמרתי הפתעתי את המלצרית וביקשתי מרק פירות. יצאתי לא שבע, אבל עם פרוסת לחם עטופה במפית בכיסי וקניתי טבלת שוקולד מריר, אותה אכלתי עם הפרוסה והשבעתי את רעבוני. ניצחתי את השיטה. לשיא החינוך לעצמאות הגיעה משפחתי הירושלמית כשנתנה לי סכום כסף ושלחה אותי לקנות לעצמי כובע לפי טעמי והבנתי. התברר לי שיש אינספור מיני כובעים בעולם בכלל, ובירושלים בפרט. לבסוף נפלתי בידי מוכר מפולפל בחנות נאה בבניין ג’נרלי, שנשאר לו כובע יחיד מוזר של ציידי נמרים או אריות. והוא שכנע אותי שהכובע מתאים לי להפליא ושאין כמותו נגד השמש הישראלית. “ותקבל אותו בחצי המחיר, כי אתה ילד נחמד”. היתה זו קסדה משעם עם שוליים רחבים ורצועת עור מתחת לסנטר.

הייתם צריכים לראות את פניהם של אחי וגיסתי, כשראו אותי נכנס לבית, חבוש בכובע שקניתי. להגיד שפניהם נפלו, זו מליצה בלשון המעטה. לתל אביב לא העזתי לקחת איתי את הכובע. השלכתי אותו מחלון הטקסי שהסיע אותי בחזרה אל העיר השפויה.

אחי הירושלמי היה מקורב אל חוגי “ברית שלום”. הם ראו בהתפעלות את יכולתו לפסוח על המחסומים המנטליים ולשוחח באופן חופשי וידידותי בערבית צחה עם מוסא אל־עלמי, עם הנשאשיבים, עם המשוררת פדווה טוקאן, ועם חבר הפרלמנט הסורי נזיר פנסא, ידיד־נעוריו, שביקר בביתו ברחביה לעיתים מזומנות. זכיתי להתלוות אל אחי בביקוריו בבתים האפלוליים ובגינות המוצלות של מנהיגי “הברית”, שעליהם קראתי בתל אביב ב“דבר” – עתון שהתייחס אליהם בזלזול. באוזניים גדולות ובפנים סמוקות הייתי מקשיב ואפילו משחיל שאלה או הערה, שהללו קיבלו בחיוך סלחני. הם הקרינו תום ותמימות. רגליהם בירושלים של מטה וראשיהם בירושלים של מעלה.

בבקרים הלכתי לשחק עם בניהם ובנותיהם המכופתרים של הפרופסורים המזרחנים, עמיתיו של אחי באקדמיה. לשחק עם ילדי רחביה היה שונה מאוד מלשחק עם ילדי לוינסקי בדרום תל אביב. לא היו ריצות וקפיצות וצעקות ומכות ושאר תבלינים של רחוב לוינסקי. היינו יושבים במעגל על שטיח פרסי ומשחקים משחקי חברה וקלפים ושעשועים, לקול מוסיקה קלאסית קלה. לאחר המשחקים, או לפניהם, היינו מדפדפים בספרי אומנות קלסית עבים וכבדים, שכמותם טרם ראיתי. הכל בניחותא ובנימוס.

אחר הצהריים היינו הולכים לקולנוע אדיסון לראות סרטי טרזן, שירלי טמפל והאחים מרכס; מתעכבים בדרך לקרוא את כרוזי “ההגנה” וה“אצל”; ומקנחים בבלוק חלבה של חביליו.

לפנות ערב, עם השקיעה, שצבעה את האבן הירושלמית בדבש, הייתי משוטט ברחובות – דבר שרק תלמיד שקדן בחופשה יכול להרשות לעצמו.

היו אלה חוויות ירושלמיות, שאין להן אח ורע בתל אביב של ששת ימי המעשה. ימי לימוד שקדני של עולה חדש. ירושלים היתה השבת של חיי באותן השנים.

בכל נסיעה לחופשה בירושלים היה מן השיבה אל המזרח. שיבה לא משוחררת מפחדים קדומים של ילד יהודי שגדל בעיר ערבית. הפחדים נמוגו מפני קסמי המזרח שאותם ינקתי עם חלב אמי. הקשתות והקמרונות, הצריחים והכיפות, החצרות והכוכים, הסמטאות והחמורים, קריאות ה“בא־רוד!” לקראת פיצוץ הסלעים, קולות המואזין ופעמוני הכנסיות – כל אלה לא היו בתל אביב של יום יום, עיר חולות ללא חומות, עיר קיוסקים וגזוז.

אפיזודות ירושלמיות שלא ייתכנו בעיר אחרת היו כמה מפגשים עם דמויות בולטות בירושלים של אותם ימים. מן המפגשים האקראיים ברחובות רחביה עם היֶקֶטֶה התמהונית “קשר לאחד” (צבא הישע של אדם אחד) ועד שיחות עם יקטה אחרת, מנכבדי העיר. זו הסבירה לי למשל את ההבדל בינינו: הספרדים עושים סיאסטה, האשכנזים עושים שלאף שטונדה. והתימנים עושים ספונג’ה, נפלטה לי הערה ממזרית. פניה נתכרכמו. היא התרחקה ממני בעיניים מזרות תדהמה.

שתי ערים. שני אחים, שונים ודומים כל־כך.

וילד אחד קטן – קטן משניהם בכעשרים שנה – מיטלטל פיזית ונפשית בין זה לזה, בין זו לזו, מושפע משתיהן, מושפע משניהם ומשופע באהבתם, אהבה אבהית. ילד, שלימים יבנה את ביתו ועולמו הרחק משתיהן, הרחק משניהם.

מעין ברוך, ספטמבר 2007

תל אביב היתה שער העליה שלי לארץ. פתח ההתעלות הרוחנית של ילד גלותי שהפך באחת לישראלי. הגעתי עם אמי באניה מנמל ביירות לנמל תל־אביב החדש, שהיה עדיין בתהליך בנייתו. עיר העמל השתוקקה להיות עיר נמל. נתקנאה בנמל העתיק והסואן של יפו השכנה. האוניה שלנו היתה אחת מאוניות הנוסעים הראשונות שהביאו עולים הישר לתל־אביב. רציף לא היה. סירות עם סוורים ערבים חסוני גוף התקרבו את האוניה, מחציתם עלו עליה ומחציתם חיכו בסירות ל“סחורה” שתוטל לידיהם. הוטלתי כמו אבטיח מידו של ערבי אחד על הסיפון אל ידיו האמונות של ערבי אחר בסירה שהובילה אותנו לחוף. אִסמאללה עליכּ, העניק לי האַבּדאי־הגברתן ברכה וחיוך. הדבר הראשון שנגלה לעיני היתה שיירה של גמלים מובילי זיפזיף לאורך שפת הים, בואכה הנמל המתאמץ לשווא להיות נמל. עד כאן כבר הייתי אמנם בארץ חדשה, אך מזרחית כמו העיר ממנה באתי.

הכניסה לרחובות הרחבים והנקיים בין בתי הבטון המלבניים, המסוידים לבן ועליהם כתובות עבריות, היתה מעין כניסה בשערי גן־עדן. עולם חדש. נקי מגויים. העיר הפנתה את גבה ואת אחוריה למזרח. התחלתי להבין שאני נחתתי בעיר עברית מערבית, ללא עבר וללא ערבים. כמעט שהייתי מוסיף: וללא עבריינים. אלא שהמרכיב האחרון היה קצר מועד, ואילו ארבעת הראשונים היו מאפיינים שנשתמרו ונתחזקו בעיר החדשה הזאת. המלה חדשה חלשה מלהכיל את כל החידושים שנגלו בה לעינים הבהירות של הילד בן התשע, בהיר השיער והעור, שחזותו מערבית וזהותו מזרחית; שחזונו שילוב ושלווה ביניהם.

בעיני, עיני ילד חולמני, שהיו קצרות ראיה אך סקרניות וחודרניות, עיר שהכל מדברים בה עברית, היתה בגדר נס משמים. “ימות המשיח” אמרה אמא, והוסיפה “ישתבח שמו!”. הסכמתי איתה בכל ליבי. בשבוע הראשון הייתי מרים כל פיסת עיתון בשפה עברית, נושק אותה בגניבה ומחפש להטמינה. כך ציוו אותנו בכותאבּ, הוא תלמוד התורה בעירי חלבּ. העברית שהבאתי אתי, עברית של חומש וסידור ומחזור לחג, עוררה חיוכים סלחניים, אך גם חיבה באזני האשכנזים שמלאו את העיר. גיליתי לראשונה שיש יהודים שאינם כמונו ונקראים כאן אשכנזים. אחי סיפר לי ששמונה מכל עשרה יהודים בעיר הם אשכנזים. אז מה?! רציתי לאמר לו, אך לא הוצאתי מלה. הדול שיכנז – הבהירה לי אמי בסלחנות האופינית לה, כלומר, אלה אשכנזים, יסלח להם אלוהים. אחי, שכבר היה ותיק בתל־אביב ועלה כשנתיים לפנינו, קרא להם “אחינו האשכנזים” וגילה כלפיהם הערכה וחיבה. ולא מעט קנאה. אחותי לחשה: אני ב־ח־יי־ם לא אתחתן עם אשכנזי. ואני פשוט תהיתי, איך מכניסים לחבילה אחת את היֶקים שעושים פרוספריטי, את הגליציינרים שעושים פוילע־שטיק ואת חסידי גור שעושים שחור בעינים, ממש ברחוב פרץ שלנו. כעסתי רק על היידיש שבפיהם, שהשאירה אותי מחוץ למחנה. לא פעם פנו אלי ביידיש והופתעו לשמוע שאינני מבין מלה. כשהזדהיתי כעולה מסוריה שמעתי הרבה פעמים את התגובה “קשה להאמין!” שהיתה בעיניהם מחמאה. לא בעיני.

תל־אביב קיבלה אותי בחיבוק חם, בחיבה של אם שבנה שב ממרחקים אל חיקה. בן שנשבה בין גויים והנה הוא שב אל ביתו,

בעזרת השם. באתי מעיר מזרחית בעליל, עם עבר עתיק ומפואר ועם מליון ערבים. תל־אביב היתה חסרת עבר. בקושי מצאתי בה שני דברים עתיקים, מורי הגמנסיה הרצליה והר נפוליאון. מוזר לראות עיר בלי מסגד וכנסיה, בלי קשתות, קמרונות וכיפות על הבתים ובשווקים. פה ושם ערבי עם חמור או עם סוס ועגלה עמוסה מאראנסס (יעני תפוחי זהב) השיב אל אפי את ריח המזרח, ריחה של ארם־צובא עירי, עיר אבותי. בנמל עוד היו ערבים, עם סירות ועם גמלים, עם כאפיה ושרוואל, אך משנכנסת העירה הם נעלמו מן העין. אלא אם כן התגעגעת לפיתה ולבּוּזה וירדת ליפו מכיכר המושבות בואכה מגדל השעון. שם ביפו בא שוב בנחיריי ריח הזעתר והינסון העולה מן המאפיה הפתוחה לרחוב. אך גם ריח הסכנה הנשקפת מבני־הדוד.

תל־אביב הקטנה והנקיה היתה נטולת עבר וקדושה ומזרחיות – שלוש תכונות שגליתי בשמחה עם ביקורי הראשון בירושלים. כל בתי העיר בטון מסויד לבן בוהק בשמש, מצמיחים מרפסות מרובעות במקום בלקון או גזוזטרא מפורזלת, ניצבים על עמודים בלא קשת וקמרון. כולם בני שלוש עד ארבע קומות, עם גגות שטוחים, מסתירים חדרי כביסה ומגלים חבלים עמוסי צבעונין. גם חזיות ותחתונים, בלי בושה. קיוסקים בכל פינת רחוב – גזוז ומיץ וצוף ובייגלה (יעני כעך) ומסטיק וסיגריות מטוסיאן. גם מיץ תפוזים סחוט בידי אדם שטוף זיעה, בגופיה, שאוסף את שאריות המיץ לתוך כוס איסוף ושותה ממנה בהיחבא. ובפינת אלנבי שדרות רוטשילד צלם רחוב מחכה ליד הקיוסק עם מצלמה על רגליים ארוכות, אליה הוא יכניס את ראשו ככהן בברכת כוהנים, וזה מוציא ממך חיוך, גם מבלי שתתבקש. ממש הוקוס־פוקוס. וכבר תצלום שלך ביד, עם משקפים עגולים, שהם התוספת הראשונה שהעניקה לך תל־אביב, ושבלעדיהם לא תוכל להיות הישראלי החדש הגאה, גם כשיוותרו חסרי תועלת עם אובדן הראייה לעת זיקנה.

רחוב ראשי אחד בעיר, רחוב אלנבי. מתחיל בכיכר המושבות ונגמר בים. בתחילתו בית הועד הפועל – מרכז החיים הציבוריים והפוליטיים, ולקראת סופו אופרה מוגרבי, בנין מרשים זקוף קומה, שעולים אליו במדרגות רחבות ויורדים מתחתיו אל אולם תיאטרון האוהל, שם מציגים כל ערב את החייל האמיץ שוויק עם מאיר מרגלית, ולפעמים את יעקב ורחל ואת נאסר א־דין.

הבית בו אנחנו גרים נמצא ברחוב קטן סמוך לכיכר המושבות ושמו רחוב פרץ. בית בן שלוש קומות ובחזיתו שני עצי אראוקריה, אחד גבוה ושני נמוך, בגלל אבן מרוגטקה שירה בו נער שובב. ממנו דרומה רחוב העליה. מקביל לו רחוב (שוק) לוינסקי. מרכז הטיול והבילוי אלו שדרות רוטשילד החוצות את אלנבי ומובילות אל הרצל. שם עוברת הרכבת סמוך לבנק אנגלו־פלשטינה, וכבר אתה רואה את פנינת העיר: הגמנסיה הרצליה. בניין אצילי, מפואר שטרם ראיתי כדוגמתו. וממנו יוצאים התלמידים בהפסקה הגדולה בשעטה אל הקיוסקים ואל מוכרי הפלאפל. ואני מסתכל בהם בחיל ורעדה וממלמל “יהי חלקי עמכם”.

לא הרחק משם קולנוע עדן, “שוק’לד, מנטה, מסטיק” בהפסקה, המתחרה באופרה מוגרבי. לעת ערב כשמגיעה הרוח הקלילה מן הים ומפיגה את הזיעה, יוצאים ברגל אל פינת המרגוע החלומית כיכר צינה (!) דיזנגוף. יושבים על ספסל מול המזרקה החיננית ומקשיבים לקולות העולים מן הרדיו בכל המרפסות “איזה פלא איזה פלא/ אם ישנם לילות כאלה/ אם אפשר לנסות/ הורה שכזאת.” ומיד אחר־כך “בדירתנו תשבי תמר/ עם חתנך סעדיה/ הוא ילבישך משי יקר/ ותנגני על רדיו.” שירים של תימנים ועל תימנים מילאו את האוירה בחן מזרחי. התימנים היו מעטים, אבל בולטים. חידוש גמור בעיני. הנשים בספונג’ה, הגברים בפלאפל והילדים מוכרי עתונים ומצחצחי נעלים. הפאות מסתלסלות והאותיות הגרוניות עושות ממני פרווה. פרנסה מיוחדת היתה לתימנים בימי גשם. כשהגשם שוטף, רחובות העיר המודרנית מתמלאים מים והתימנים תופסים יוזמה ועם עגלות מן השוק מעבירים אנשים מצד אחד של הרחוב אל משנהו. מרימים אותם אל המדרכה ממול שלא יירטבו וגובים חצי גרוש עם חור וטפיחות על השכם.

ואני לומד דברים רבים שלא ידעתי בעיר הולדתי. כגון לשים מיל על פסי הרכבת ולקבל אותו משוטח וחלק. כגון להתפלח לקולנוע, וכגון למצוץ תפוז בקליפתו לאחר שתקעת בו מסמר ובחשת בקרביו. ואני קונה עט נובע ראשון בחיי, ווטרמן שמו. ולומד לשאוב דיו מהדיותה. וקונה חגורת צופים ותולה עליה את מפתח הבית. ומתמחה בציור “קלאס שמים” על המדרכות. בדבר אחד היה לי יתרון על הילדים שקלטו אותי, הבאתי אתי משם יו־יו תוצרת יפן, שהקנה לי מעמד בין ילדי בית הספר “ביאליק”. ארבע הפתעות חיכו לי בבית הספר: שוקו חם חינם בהפסקה הגדולה, אחות בית הספר, בנות שמתנהגות כמו בנים ומנהל שאיננו ביאליק.

בתל אביב לא היתה חשמלית ולא היו כרכרות, שלא לדבר על עדרי עזים עוברים ברחובות, למכור חלב ישר מן העטין. היו בה אוטובוסים של “המעביר” שעברו ברחובות הראשיים. בקיץ – ממש סאונה או חמאם תורכי על גלגלים. הנהגים, במכנסי חאקי קצרים, מנגבים את הזיעה בממחטה, מתבדחים עם הנוסעים כאילו היו בני משפחה. נהג אחד פותח את הדלת בתחנה ומתרה בבחור צעיר “לא לקפוץ!”, והנוסע שלידו שואל אותו “מנין אתה יודע ששמו לוליק?” וכל יושבי האוטובוס פורצים בצחוק. רק התימניה, בדרכה הביתה מן הספונג’ה, מנסה להבין ומתיאשת. הצחוק יפה לבריאות, מנחמים אותה.

העברית הישראלית התל־אביבית היתה שונה ויפה מזו שהבאתי אתי משם. התאהבתי בה ממבע ראשון. היא הפתיעה ושעשעה והעשירה אותי. היו בה ביטויים חדשים לי: יצא מהכלים, ספר לסבתא, עמד על שלו, איבד את הצפון, צ’ילבה מתחנפת, אנ־דנ־דינו, השופט בן־יונה, בן תאוות השכן, דבר אחר, אוי ואבוי, אל תבלבל לי את הביצים, לך לעזאזל, צעד תימני, כליזמר. בקופת חולים קלטה אוזני הקטנה כמה ביטויים שלא הבנתי, ולא העזתי לשאול, כמו: אחות לחמניה ורופאה מן התחת.

לשמחתי, מצאתי בלבה של העברית המתחדשת מלאן מלים ערביות שהתאזרחו והשתלבו בה בטבעיות מדהימה. אהלן ויאללה, מבסוט ועלא כיפאק, פינג’אן ודח’ילק, חפלה ופשלה, ח’רא וזבּאלה, סחבק ודיר באלק ועוד ועוד. כוס אמק היה חידוש גמור בשבילי. בעיקר שעשעה אותי התפתחותו הרגשנית לכססססס…אם־אם־אם־אמק. הילדים לא האמינו לי ששמעתי אותו לראשונה בתל־אביב. נשבעתי להם בחיי אדונָי וספר התורה. והם לא האמינו.

בתל־ אביב זו נגלה לי ושבה את לבי הדבר הציוני והאנושי היחיד שהיה חשוב ומכובד ונערץ ממנה: הקיבוץ. הקיבוצניקים התהלכו ברחובות העיר כנסיכים מחופשים שירדו אל העם. קצרי מכנס וארוכי שיער. בעיניהם ברק גאווה ותחושת סיפוק, בפיהם מלים טובות ושירים מלהיבים כגון “נהיה כולנו חלוצים/ נהיה כולנו חלוצות”. בגדיהם מרושלים ומטולאים ועל ראשם כובע טמבל. בידיהם טסי ביצים או על כתפם אשכול בננות, שי למארחים בוני תל־אביב. למראה הרחמים בעיניי, הסבירה לי גיסתי עדה: הם לא עניים, הם מסתפקים במועט. זה הסביר הכל. וזה נקלט. וזה נבט. הם־הם בוני הארץ, ואפילו את תל־אביב, מעוז הבורגנות, הם מוכנים ומזומנים לבנות “אנחנו החלוצים נבנה את תל־אביב!!” הם שרו ורקדו הורה בכיכרות. פשוט יהודים מזן חדש. הילה של טוהרה והקרבה ועמידה איתנה סביב ראשם הפרוע. עובדי אדמה. כובשי השממה. ודרגה אחת מתחתם, עדיין תל־אביבים אך עתידים לצאת “לעבודה, להגנה, לקיבוץ ולהכשרה” נערים ונערות של תנועות הנוער, בחולצה כחולה ועינים בורקות, עם סמל התנועה וגאווה מוסתרת, שהרי רגל אחת שלהם כבר בהגנה והשניה צועדת הישר אל ישובי חומה ומגדל – פאר החלוציות וההגשמה. תל־אביב הצדיעה להם והצביעה עליהם בגאווה.

את מה שכחתי? את גן־רינה ובית העם. באיזה מהם ראיתי את המטאטא ואת לי־לה־לו? את הקזינו על שפת הים. את קפה עטרה ליד טקסי אביב. את הבית האדום ברחוב הירקון, את בית החלוצות. את בית הכנסת אוהל־מועד. את הילדות היפיפיות עם הצמות, ששיגעו לי את השכל בחוצפתן הישראלית. ועוד כמה דברים ששינו את עולמי.

* * *

כעבור שבעים שנה, בדיוק שבעים שנה, התעורר חוני המעגל משנתו העמוקה ונסע מן הגליל העליון תל־אביבה ובא וראה עיר אחרת. עיר עברית מערבית (מתמזרחת), ללא עבר וללא ערבים, גם לא ערכים. אנשים מתנשאים במגדלים מתנשאים לגובה, מסתכלים על כולם מגבוה, ממש מגבוה, על עולם ומלואו; בעיקר על תמהונים כמו חוני וכמוני; גם על השפע והפשע, על הדלות והעוני. השוקולד טעים, אך הוא מריר ועטוף בנייר כסף. הרבה כסף. ואפילו בנוה־צדק, שקמה לתחיה, נשאר רק הנווה. נעלם הצדק. עיר נעוריי, אליה עליתי ב1938, יצאה לתרבות רעה. המון תרבות בה, תרבות המונית ברובה.

נזכרתי בסיפורו של חוני. הקיף עצמו בעיגול ונשבע שלא ייצא ממנו: “נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.” והוסיף "רבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולים לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. "כך במאה הראשונה לפני הספירה.

היום במלאות לעיר מאה שנה, ולבנה שגלה־עלה הגלילה שמונים, אני שב ומבקר בעיר ותוהה: האם נבנתה תל־אביב כאנטי־תזה לירושלים? האם ביודעין? תל־אביב חולות סביב לה ופניה אל הים, לחה ומזיעה, כולה חולין, חומרנות ונהנתנות. ירושלים עיר עמים רבים, שלוש דתות מתחרות על קדושתה. תל־אביב בתיה מלט ולא אבן, ללא מקומות קדושים וללא ערכים מקודשים, ללא עתיקוּת וללא עבר טעון ומפואר. וכשהצליחה והצמיחה עבר צעיר ורענן, צנוע, מלא חן והדר – מחקה אותו ללא בושה. היכן הגמנסיה העברית הרצליה, ככר צינה דיזנגוף, אופרה מוגרבי, הפשטות, הצניעות, העברית הנקיה, החמלה, הסולידריות? היו ואינם.

מה נאחל לה לבת המאה? גם אני שספרי האחרון נקרא “כי מעבר באת ואל עבר תשוב” יודע היטב כי אפשר לשוב אל העבר רק בחלומות, בזכרונות ובספרות. תל־אביב פניה אל העתיד ובניה יזכרו את העבר בהתרגשות ויחתרו לעתיד אחר, טוב יותר. אינני מטיף בשער, אך אינני יכול שלא לאמר לה, לתל־אביב שלי, כמה מלים קשות. זכרי, כי שנאה גוררת שנאה, ושנאת זרים ובני־דודים עלולה לגרור שנאת אחים. היגמלי מן האשליה המגלומנית שאת מהנטן, ומן המחשבה הנואלת שחוזקו של עם ישראל נגזר מחוזקו של השקל. שקלי בדעתך והפנימי כי לא מעמדו של השקל קובע, אלא חלוקתו הצודקת בין המעמדות. הרחיקי ממך את זחיחות־הדעת, את האלימות ואת השחיתות. נקי רחובותיך מהם.

מי יתן וערכים נצחיים, אנושיים, יהודיים וציוניים יובילו אותך ואת המדינה הסובבת סביביך בסחרחורת, אל דרך הישר. אינשאללה!

מעין־ברוך, אוגוסט 2008

לזכרו של חגי חריזמן

ההוראה המפורשת והמתועדת היתה לשלוח לגוש עציון הנצור מחלקה שלימה של ארבעים לוחמים. מצוקת כח האדם, ובעיקר של לוחמים מאומנים, היתה רבה בירושלים. החי“ש (חיל שדה) הירושלמי תרם את שלו והפלמ”ח שלח את חלקו ונספרו 38 בלבד. נזכר מי שנזכר שיש עוד שני פלמחניקים, מדריכי נוער המשמשים זה מכבר “פקק” לכל דורש, וצורפנו חגי ואני להשלים את המספר ל־40, כנדרש.

יצאנו איפא בלילה הראשון מסמינר בית הכרם ברכב אל דרך עפר שהיתה צריכה להביא את המחלקה על 40 חבריה לנקודה בה נתחיל בהליכה לילית חרישית ארוכה עד גוש עציון.

לאחר כחצי שעה הגענו אל דרך העפר המסומנת במפות, אך לא נבדקה, והתברר שהדרך מלאה סלעים ואבנים ומהמורות. ירדנו והתחלנו להזיז את האבנים ולהכשיר את הדרך לכלי הרכב. אך אז שב אלינו דני מס המפקד, שרץ קדימה לבדוק עד כמה קשה דרך העפר, וקבע שזה אפשרי אבל ייקח שעות ולא יישאר לנו זמן להגיע לגוש לפני שיאיר היום. הוחלט לשוב על עקבינו ולחכות ללילה הבא ולדרך אחרת. נמצא מסלול קצר יותר ובטוח יותר. למחרת יצאה המחלקה דרך הרטוב והתחילה לצעוד לגוש עציון. היו בה, בלילה השני, רק 38 איש.

כי ביום שבין שני הלילות הגורליים הגיעה למיפקדה בירושלים קריאה לעזרה מנווה – יעקב, שכונה חדשה בהתהוותה, סמוך לעטרות. אם לא נקבל תגבורת – לא נוכל להחזיק מעמד. אנחנו מותקפים. ולא היתה תגבורת. חוץ משני הפלמח“ניקים המדריכים הנ”ל שכבר שימשו “תגבורת” פה ושם, לסתום פיות יותר מאשר לסתום פרצות. תלשו אותנו איפוא מן המחלקה ושלחו אותנו לנוה־יעקב.

לדרך יצאו 38 לוחמים בלבד. לפתע נקע אחד את רגלו ולא יכל לצעוד יותר. שלחו אותו בחזרה לירושלים, מלווה כמובן בשני חברים שלו שתמכו בו מזה ומזה. וכך המשיכו בדרכם ל"ה, מתוך מחלקה של 40. הסיפור על השלושה שחזרו מוכר וידוע. סיפורם של השניים מעולם לא סופר ברבים.

איך הגענו חגי חריזמן ואני לירושלים? מעשה שהיה כך היה. התגייסנו לפלמ“ח ויצאנו להכשרה בכפר־גלעדי בסתיו 1946, אחר ביום הלימודים בגמנסיה. קבוצה מגובשת מן התנועה המאוחדת. לאחר שהקמנו במרס 1947 את הקיבוץ החדש שלנו מעין־ברוך המשכנו להיות מגויסים ומופעלים במסגרת הפלמ”ח. התנועה המאוחדת דרשה מהכשרותיה מדריכים לניהול הסניפים והקנים בכל הארץ. נשלחתי ע“י ההכשרה לרכז את קן התנועה בירושלים, להחליף את אהרון גורן מחמדיה, שהביא את הסניף לשגשוג ופריחה. שם פגשתי את חגי שנשלח מן ההכשרה המגויסת שלו והיה ליד ימיני. אני התניתי את הסכמתי בכך שבזמני החופשי גם אלמד מזרחנות באוניברסיטה העברית. וכך היה עד שפרצו הקרבות. שנינו ביקשנו לשוב אל מחלקות הפלמ”ח שאליהן השתיכנו. מפקדי ההגנה בירושלים הודיעו לנו חד־משמעית שמירושלים לא יוצאים לוחמים. והוטלה עלינו משימה כפולה משולבת. ראשית, לארגן ולהפעיל את הנוער שמתחת לגיל גיוס למשימות חיוניות ובמקביל לסתום חורים בעמדות הקדמיות ובקרבות. המשימות החיוניות היו שתילת גן ירק בעמק המצלבה, שהושקה ממי הביוב של רחביה ופירותיו חולקו בגאון לתושבי השכונה המורעבים והמופתעים; סלילת הכביש הרומאי העתיק העולה ממוצא לירושלים הנצורה והכשרתו למעבר ג’יפים הכל בעבודת מעדרים ובידיים מיובלות של מאות ילדים וילדות; ולבסוף הכנת מנחת למטוסים קלים שיביאו אספקה ותרופות. כל אלה ספק אם יתועדו. מאות בני נוער, מבוהלים ומובטלים, שהיחד חיזק את רוחם ותרומתם למאבק הפיחה בהם גאווה וסיפוק. כל זה נעשה תחת מטר פגזים וצליפות.

במקביל ובשילוב לא ייאמן נקראנו, חגי ואני, מדי יום או יומיים לשמירות בעמדות במנזר נוטר־דם, לתיגבור העמדות הקדמיות בבית־שחור ובית־מנדלבאום, ולהשתתפות בקרבות, כגון כיבוש מוסררה. לא הורשינו לצאת מירושלים עד שתמה המלחמה.

בתוך כל זה, הפרשה של הכנסתנו למחלקת הל"ה, והוצאנו ממנה. לא היה בה עבורנו משום הפתעה. לא בצירוף הפתאומי, שכנראה אפילו לא נרשם, ולא בשינוי המפתיע שלמחרתו. לא היינו רשומים ובעצם לא היינו שייכים לאף גוף רשמי בעיר הנצורה והמורעבת. שייכותנו הפורמלית היתה לגדוד השלישי של חטיבת יפתח, שאליו לא הרשו לנו לחזור. אם יימצא רישום כלשהו על נוכחותנו בירושלים בימי המלחמה הוא עשוי להיות תחת השמות המחתרתיים שלנו. שמי, למשל, היה נטע. וזאת כדי למנוע שהבולשת הבריטית, שהיתה בעקבותינו, תתנכל למשפחות.

נשאלות שתי שאלות. מדוע לא סיפרתי זאת עד עתה? ומדוע אני מספר זאת עכשיו? לא סיפרתי מכמה סיבות. במשך 48 שנים אחרי מלחמת העצמאות לא הצלחתי לשבור את מחסומי הטראומה ולכתוב על מה שעבר עליי במלחמה ההיא. אותו דבר קרה לחגי שאפילו ברח מהארץ לשנים ארוכות וניתק מגע אתי. כשנפגשנו פעם אחת יחידה לאחר ניסיונות אינספור, הגענו למסקנה שאם נספר את הפרט הנ"ל, שאין לו שום חשיבות הסטורית, עלולים לחשוד בנו שאנחנו נדבקים לזנבו של מיתוס. והרי לא עשינו שום דבר ורק טולטלנו ביד הגורל. רק עם פטירתו הפתאומית של חגי בדרך לפטרה, פרץ מתוכי סיפור על אותה תקופה תחת הכותרת “48 שנים אחרי 48'”.

ומדוע אני מעלה את סיפור הל“ה כעת. שאלה קשה. שתי תשובות הקשורות בארועי שנת השישים למדינה. הייתי בכנס לוחמי תש”ח בקריה בתל־אביב ושבתי נרגש. לא כל יום שרים את “באב אל־וואד” עם שנים עשר אלף ח’תיארים שהיו שם “בדרך אל העיר”. מיד אחרי כן היה מפגש בקיבוץ של כל חברי ההכשרה המגויסת בכפר־גלעדי, עשרות בני שמונים ומעלה, שבעי ימים וזכרונות. במהלך שיחה ספונטנית מלב אל לב לאורך שש שעות נמשכתי בלשוני, שלא לומר נמשכתי בנפשי, וסיפרתי בקצרה את הסיפור הזה לחבריי, שנמנע ממני להיות איתם בקרבות תש“ח. רבים הפצירו בי לכתוב את הדברים. הצטרף לזה סרט תעודי שראיתי ממש באותם הימים בטלויזיה על פרשת הל”ה. סופר בו הסיפור הידוע על השלושה שחזרו בכלל הנקע ברגל ואחד המפקדים נשאל מה קרה עם השניים החסרים, שהרי נשלחה מחלקה בת 40 לוחמים. התשובה שמהוססת והתמוהה היתה “לשניים מן הבחורים לא הגיע הנשק האישי והם לא יצאו”. זה הקפיץ משהו עמוק בתוכי. מניין היה צריך להגיע נשק אישי ומי באותם ימים הלך בלי נשק אישי צמוד ומיהם השניים האלמונים הללו? בני בלי־שם? ככל הנראה שמותינו לא היו ברשימה.

אגב, בפגישה היחידה עם חגי ז“ל, לאחר שפינה את הבית מרעייתו ובנותיו, הודיע לי בחוש ההומור המקורי שלו “נעלתי את הדלת כדי שהשלישי לא ייכנס”. “השלישי” קראנו בינינו למלאך המוות שליווה אותנו בכל תקופת המצור בירושלים, חובק בזרוע אחת את חגי ובשניה אותי. מענין איפה הוא היה כשצורפנו אל מחלקת הל”ה וכשנשלפנו החוצה ממנה. אין ספק שהוא היה עסוק מאוד באותם ימים אותם לילות.

תארו לעצמכם את הרגשתי כאשר עברתי בבית אחי, יצחק ז“ל, בדרכי מנוה־יעקב לנוטר־דם והנה הוא קורא לי ומבקש את עזרתי בתרגום “הנה מוטלות גופותינו” לערבית. השיר הטרי המצמרר של חיים גורי אכן תורגם ופורסם באותו שבוע. לא סיפרתי לאחי דבר. הייתי בן 19 ואולי חששתי בסתר לבי להאיר את אוזנו של “השלישי” הנ”ל.

מעין־ברוך, קיץ 2008.

שתי פרשיות שצצו עם חתימת ספר המחקר שלי על הכתר¹ נרמזו בו והתפתחו רק לאחר צאתו לאור. הן טרם הועלו על הכתב. אני מרגיש חובה להביא אותן לידיעת הרבים, בגלל חשיבותן לנושא הפתוח והכואב של תעלומת הדפים החסרים בכתר. יש במגרותי חומר תעודי רב בנושאים אלה ובספיחיהם, אך דא עקא שלאחר אובדן הראיה, נבצר ממני לעיין בחומר ולדקדק בפרטים. אני כותב איפוא, מתוך הזיכרון, בהנחה שאיש מלבדי אינו מכיר את שתי הפרשיות הללו על בוריין. אני מסתמך על הזיכרון, וממהר לעשות זאת כל עוד הוא במיטבו, אף כי כבר הזכרתי בספרי האחרון כי “הזיכרון – פעם מייפה, פעם מנפה ופעם מחפה”. למרות המגבלה, ואולי בגללה, אני ממהר להעלות את הדברים על הכתב, לאחר שתקוותי שיד בן־צבי יוציא לאור מהדורה חדשה של ספרי, שאזל מן השוק לפני עשרים שנה, נכזבה. ציפיתי שאתבקש לכתוב תוספות אלו לקראת פרסום מהדורה חדשה מורחבת, בשעה שעוד יכולתי לעיין, לדקדק ולדייק, כפי שעשיתי בספר מחקר שיצא לאור בתשמ"ז.

לפרשיה הראשונה נקרא בקיצור פרשת הפֶּנדלר. פנדולום היא מטוטלת ופנדלר הוא אדם שבעזרת מטוטלת וכוחות עליונים, מיסטיים, מגלה מטמונים, אנשים, חפצים אבודים וכיו"ב. לשגרירות שלנו בשוויצריה היו קשרים עם פנדלר בעל־שם ורב הצלחה. נהגתי לשלוח את יוסי עופר, עוזר המחקר שלי (היום פרופסור), לחטט בארכיונים, לצלם ולשלוח אלי למעין־ברוך. הוא היה צעיר ממני וחי בקרבת ירושלים, שבה נמצאו המקורות הנוגעים בכתר. בכל זאת היתה לי חולשה לעבור אחריו כדי להיות בטוח ששום פתק לא נשר, לא נשכח, לא נעלם. שלפתי במכון בן־צבי מגרה שנתרוקנה ובינה ובין הדופן מצאתי תצלום של מכתב מן המכון לשגריר בציריך ותשובתו של השגריר, על אותו דף. זה היה המסמך היחיד שעורר את סקרנותי ופתח פתח לבירור כל אותה פרשה. מסתבר שפרופסור נכבד מראשי מכון בן־צבי התפתה מתוך חולשת־דעת חולפת לפנות לעזרתו של אותו פנדלר בציריך, באמצעות השגרירות שלנו שם ולבקש אותו לנסות לאתר היכן מצויים הדפים החסרים. הפנדלר ביקש מפות של האזור וקטע מן החומר המקורי ובכל פעם צמצם את שטח המפה וביקש אותה מוגדלת ככל האפשר. כשהגיעה המפה, עליה סימן מה שסימן, ליידי, הופתעתי אישית למצוא בקצה הדרומי של המפה את קיבוצי, מעין ברוך, ובקצה הצפוני שלה את הכפר הדרוזי עין־עטא, הסמוך לחצבאיה. בואדי שחוצה את הכפר, סימן הפנדלר שלוש נקודות וכתב שבאחת מהן לפחות מצויים דפים מן הכתר.

את כל הפרשה הזו העלים אותו פרופסור מעובדי המכון ומגנזך המכון, לקח את כל ההתכתבות אליו הביתה וכשביקשתי מידידי, מנהל המכון דאז, פרופסור נחמיה לב־ציון ז"ל ליצור קשר עם אותו פרופסור עלום שם ולנסות להבין ממנו, או לקבל ממנו את כל החומר הרלוונטי, נעניתי להפתעתי ולהוותי שאסור לי לגעת באיש הנכבד, שהתחרט על פניית לפנדלר, העלים אותה ומתבייש בה. לב־ציון התעקש לשמור על כבודו של הפרופסור הישיש ואני נאלצתי לכבד את הווטו שהוטל על הפרשה.

יצרתי קשר עם השגרירות שלנו בציריך, ומשם קיבלתי כמעט כל מה שהיה דרוש לי. עליתי לכפר גלעדי, שם הייתי בהכשרה והתיידדתי במקלחת הציבורית עם כמה מהמבריחים האגדיים של עולים בלתי לגאליים מסוריה ולבנון. שוחחתי עם כמה מהם על הפרשה ולא הופתעתי לשמוע שהואדי העובר בכפר עין־עטא היה אחת הדרכים הראשיות בהן הועברו־הוברחו יהודים מסוריה לכפר גלעדי.

הפרשה והעלמתה המכוונת קוממו אותי בעיקר משום שהבנתי ששנים ארוכות ישב צה"ל בעין־עטא ובסביבתה, ואילו אותו פרופסור היה פוצה פה היו חיילינו חופרים בקלות ובביטחון ומוודאים אם אכן יש אמת בתחזית הפנדלר. גם אישור שאין שם דבר חשוב למחקר. אבל אותו פרופסור שתק והשתיק ומתוך כבוד למכון ולראשיו שתקתי גם אני ואיני יודע אם טוב עשיתי. עד שנגלתה לי הפרשה כבר נסוגנו מאותו אזור, אבל היו לנו עדיין קשרים איתנים עם חצבאיה ועם ראש העדה הדרוזית היושב בה, שייח' אל־ביאדה.

נסעתי עם המסמכים שבידי אל אלוף פיקוד הצפון אורי אור בלשכתו בצפת וסיפרתי לו את הסיפור. הוא פרש לפני מפה גיאוגרפית של האזור. מצאנו את הכפר ואת הנקודות המסומנות במפה שבידי. אמר לי אורי אור: רק לפני זמן קצר יכולנו לעשות באזור זה כל מה שרצינו. היום יש בכך סכנת נפשות. אם תאמר לי שהדפים האלה חשובים עד כדי סיכון חייהם של חיילים שלנו, נשקול זאת. תשובתי המיידית היתה, לא נסכן איש, גם אם העניין רציני. והרי אינני בטוח שהעניין רציני, כי אינני מאמין בפנדלרים. והעניין בכלל לא הניח את דעתי ולא ירד מעל הפרק. הייתי חולם עליו בלילות. התקשרתי שוב עם אורי אור והוא שלח אלי קצין גבוה, שהיה איש הקשר בינינו ובין ראש העדה הדרוזית, שייח' אל־ביאדה. הסברתי לקצין את הבעיה וביקשתי אותו לומר לראש העדה שמדובר בגווילים מקודשים מן התנ"ך ובקשתנו, שיפיץ בין צעירי העדה את מקום המסתור המשוער ויבטיח לכל מי שיביא דף שלם עשרת־אלפים דולר; ובדרך זו יעודד את הבחורים לחפש ולמסור מה שיימצא, אם יימצא.

חזר אלי אותו קצין ואמר לי, שהשייח' טען, שעל דפים מקודשים אין לקבל כסף וזו תהיה מצווה גדולה לכל דרוזי לשתף פעולה. הוא יספר שיש אפשרות שבואדי קבורים דפים מקודשים ותו לא. כך הלכה המוטיבציה הכספית המעשית לאיבוד. איש לא חפר. דבר לא נמצא. שנים שמרתי בסוד את המפה ופרטיה. היום ברור לי שאין טעם בשמירת הסוד וגם אם ימצא שם משהו, הוא יהיה במצב של ריקבון מוחלט.

הפרשה השניה קשורה בשמו של ר' שלום שכנא ילין מסקידול. בשלבים האחרונים של המחקר על הכתר, מצאנו בכתב־עת עתיק שממנו הודפסו מאה עותקים בלבד ואחד מהם נשתמר בספריה הלאומית, שרבני ירושלים, ששמעו על גדולתו, קדושתו ודיוקו של כתר ארם צובה, נתכנסו לפני כמאה וחמישים שנה והחליטו לשלוח את שלום שכנא ילין לעיר חלבּ, להגיהה את ספר התנ“ך המצוי על פי הכתר. באותו כתב־עת הנזכר בספרי מצוי כתב השליחות על פרטיו, חתום בידי חכמי ירושלים, מופנה אל חכמי ארם־צובה. עם חתימת הספר שלי לא ידענו אם האיש מילא את שליחותו ומה הפיק ממנה. רצה הגורל ובדרך נס (אני רואה בכך לא פחות מנס) מייד לאחר פרסום הספר נהרס ביתו של שלום שכנא ילין בקרית־משה בירושלים. בעוד הבולדוזר עולה על יסודות הבית, מצאו בני המשפחה שומרי המצוות דרך להוציא מעליות־הגג ערימות ספרים, להצילן מן הבולדוזר ולהביאן לגניזה. עבר שם אברך (שמו שמור עימי) ונתבקש לעזור ולקחת ארגזים לגניזה ובזכות זו לקחת לעצמו ספרים כרצונו. הוא הביא כמה ארגזים לסוחר בכתבי־יד עתיקים במאה שערים ולקח אליו הביתה כמה כרכים שעניינו אותו. מן הכתוב בספרים, התברר לו שכל זה מספרייתו של שלום שכנא ילין זצ”ל.

אותו אברך מגיע לשיעור אצל מי אם לא אצל אותו יוסי עופר – אחד משני האנשים ביקום שידעו שיש קשר כלשהו בין שלום שכנא ילין וכתר ארם־צובה. יוסי עופר מזעיק אותי לירושלים ורץ עם הבחור לחטט בארגזים אצל סוחר הספרים העתיקים, מתוך תקווה למצוא את הקשר האבוד בין כתב השליחות שמצאנו, לבין ספרייתו של האיש, שאולי נסע והגיה את התנ“ך בחלבּ. ואכן, יגעת ומצאת תאמין. בתוך הארגזים נמצא תנ”ך רגיל, מפורק קונטרסים קונטרסים, יוסי אסף את כל חלקיו וכבר במבט ראשון ראה, שבשולי העמודים כתובות הערות בכתב־יד מתחת לכותרת “בכ”א", כנראה בכתר ארם־צובה.

מיד נלקחו כל חלקי אותו תנ“ך מפורד ליד בן־צבי ויוסי עופר מיהר לצלם אותו מראשיתו ועד סופו. במקביל הוזעקתי אל תכנית ערב־חדש בטלויזיה לספר על המציאה ועל חשיבותה. וכאן המקום להסביר את חשיבותה. כיוון שמאתיים דפים מתוך כחמש־מאות חסרים לנו, ובהם דווקא כמעט כל חמישה חומשי תורה, אין לנו אפשרות לתקן את התנ”כים שבידינו באותם חלקים חסרים. ואם אמנם התיקונים שבשולי אותו ספר, שכרגע נמצא בידינו, נעשו על־ידי אותו שליח מוסמך, הרי שאפשר להשלים את המלאכה ולהביא תנ“ך שלם על תיקונו, על־פי הכתר הקדוש. הפתעה לא נעימה, בלשון המעטה, היתה כשגילינו, שכתב היד של האיש שכתב את הערות השוליים הרבות, כנראה על־פי הכתר, אינו כתב ידו של שלום שכנא ילין, שכתב ידו ראינו על ספריו במקומות אחרים. השידור בטלויזיה הביא מצד אחד את הפתרון לתעלומה החדשה, ומצד שני גרם לצרות צרורות. צאצאיו של שלום שכנא ילין עטו על המציאה, הבינו את ערכה וחשבו שיש סיכוי להתעשר ממנה. מצד שני מהם הבינונו, שכתב היד בשולי התנ”ך, הוא כתב ידו של ר' יהושע קמחי, חתנו של שלום שכנא ילין, שנשלח במקומו לחלבּ להגיה את התנ"ך על־פי הכתר. שכנא ילין חלה וחתנו החליף אותו בנסיעה. כך נפתרה בעיית זהותו של המגיה ונפתחה בעיה של זכויות על כתב־היד, שלמזלנו כבר היה מצולם במלואו.

מפעל הענק של המקראות הגדולות, שמתבצע באוניברסיטת בר־אילן מסתמך אפוא הן על הדפים של הכתר המצויים בידינו והן על ההערות המצויות בשולי אותו תנ"ך, שנמצא בדרך נס וניצל מן הגניזה ברגע האחרון.

עד כאן שתי פרשיות מתוך כמה וכמה ספיחים שצמחו ועלו מאז נכתב ונחתם ספרי הנ"ל, ואולי עוד אשוב ואעסוק בהם.

מעין ברוך ינואר 2008

שאל מנוסה ואל תשאל רופא

(פתגם ערבי)

בעוד חודשים אחדים אני בן שמונים. רק לפני שנתיים שלוש קפצה עליי הזיקנה. כמה נכונה האימרה העברית העתיקה הבוחרת את המילה קפצה. הזיקנה לא באה, לא מגיעה, לא עולה אלא קופצת. הקפיצה באה בפתאומיות אם כי אין בה שום הפתעה ולצערי העמוק תוך כדי קפיצה היא נעצה סכין בגבי, ליתר דיוק בשתי עיניי. ידעתי תמיד שלהזדקן משמעו להסתכן. שהזיקנה מביאה איתה מחלות ומגבלות למיניהן. יש מאבדים את הזיכרון, את יכולת ההליכה, את הצלילות, את השמיעה. אני איבדתי את הראייה. לי כסופר היה זה האובדן הקשה מכל. ייתכן שזה האובדן הקשה מכל לכל אדם, אבל זאת אינני יכול לשפוט. איבדתי את היכולת לקרוא ולכתוב, שני הדברים (שני צדדים של אותו מטבע) שמילאו את עולמי בארבעים השנים האחרונות. איבדתי גם יכולות והנאות אחרות, בעצם איבדתי את מחצית חיי כולל החלק היצירתי שבהם. תמיד חשבתי שנתמזל מזלו של סופר שאין הוא מאבד את עבודתו לעת זיקנה; והנה התבדיתי.

אני מוצא לנכון לספר מה עבר עליי ומה עבר בתוכי מאז אובדן הראייה והשתלטות הזיקנה. לספר למי? אינני יודע. קודם כל לעצמי ולקרובים אליי, אבל בהחלט עשוי להיות עניין לרבים אחרים, שהרי כל אחד נתקל בזיקנה האכזרית ומאות אלפים נתקלים באותו אובדן הראייה, שאינו עיוורון מלא ועל כך עוד אספר ואבהיר. לא תמיד ידעתי למי אני כותב. רק את הספר הראשון שלי “קרחונים ופעמונים” ידעתי שהוא מיועד לילדים, וייתכן שהספר האחרון שלי יהיה ספר לזקנים או מזדקנים. דא עקא שאלה שחשוב לי מכל שיקראו את דבריי וייעזרו בהם אינם יכולים (כמוני) לקרוא, אך אני מקווה שכמו לי יש להם מי שיקרא באוזניהם את הדברים. אני מרגיש שהניסיון שלי בשנתיים האחרונות יכול לעזור מאוד למי שמתחיל את התהליך המפחיד, המתסכל והמייאש של אובדן הראייה. הפחד מנפילה אל העולם החשוך, של עיוורון מלא, ההבנה ההדרגתית שגם הרופאים הטובים ביותר אינם יודעים מה לעשות ומה צפוי וממה להימנע. גם על ניסיוני עם רופאים ואחיות רבים אני מבקש לספר למען יראו ולא ייראו. עברתי תחת ידיהם האמונות של שישה רופאים מעולים, מהם שלושה פרופסורים, אליהם נסעתי למרחקים וכל אחד מהם עשה אחרת, הסביר אחרת והותיר אותי מפחד וחושש מפני העתיד.

אובדן הראייה לא היה לי בגדר הפתעה גמורה. כעשר שנים לפני כן איבדתי את הראייה בעין שמאל. במפתיע. בבת אחת. ישבתי ושוחחתי עם אורחים ולפתע התחילו לרצד מול עיני מעין זבובים ויתושים שחורים. ניסיתי לגרש או למחוק או להסיט את מבטי עד שהבנתי שהם בתוך העין עצמה. הרופאים הודיעו לי שאין מה לעשות והסבירו אז שנימי הדם שמביאים את הדם אל המקולה שבמרכז הרשתית התנוונו, והמקולה שאינה מקבלת דם התנוונה בעקבותם. כשקרה אותו דבר כעבור תריסר שנים בעין הימנית הסברי הרופאים היו כבר שונים. דובר על נוזל שמכסה את המקולה וכשהוא עודנו רטוב אפשר להזריק לתוך העין חומרים שונים ולנסות לסלק אותו, אבל כשהוא מתייבש והופך לצלקת אין לזריקות שום השפעה עליו. המקולה היא עיגול בגודל ראש של סיכה במרכז הרשתית האמונה על הראייה. עם הרשתית בלבד ניתן לראות ראייה היקפית, פריפריאלית ואכן אני רואה עצים ומכונית מתקרבת ואדם הבא מולי ואני אפילו יכול לנסוע בקלנועית בשבילי הקיבוץ. כשהמקולה מנוונת (מכוסה בצלקת או אינה מקבלת דם) אינני יכול לראות לא פרח ולא ציפור, לא מה מונח לי בצלחת על השולחן, ובעיקר לא את הבעת הפנים של מי שעומד או יושב מולי ומשוחח איתי; דבר שאין חשוב ממנו לכל אדם. ההרגשה שאין לי מושג אם האדם או האנשים מסביבי מחייכים, נהנים, כועסים, משועממים, מנומנמים, מתלהבים או פשוט אדישים היא קשה מכל. נתגלה לי כמה חשוב לו לאדם הבעות הפנים ושפת הגוף של הזולת.

ההבדל בין תפקידיה של הרשתית לתפקידיה של המקולה לא היה מוכר לי כלל, והרי הוא הבדל תהומי. רק עכשיו אני יודע להעריך את המתנה הנפלאה שניתנה לי שניצלה הראייה ההיקפית שלי. אני חי באור, אמנם אפור ודהוי, אבל לא בחושך מוחלט. אינני זקוק לליווי של אדם או כלב נחייה. אני יכול לתפקד בהרבה שטחים, עד כדי מחצית החיים שחייתי לפני כן.

אני מנסה לעקוף את המיגבלות, בינתיים בהצלחה חלקית. האפשרות לקום מן המיטה ולהתיישב מול המחשב ולהזרים את המחשבות ואת הסיפורים ואת השירים היישר מן המוח אל האצבעות נעלמה ואיננה. אני מנסה להמשיך וליצור באמצעות מזכירה בשתי דרכים שונות: אם בהקראה באוזניה ואם בכתיבה עיוורת (על בליינד) על דפים גדולים, והיא מפענחת ומדפיסה. אחר ההדפסה באותיות גדולות אני בוחן את הכתוב במכשיר הטמ“ס (טלויזיה במעגל סגור), מגיה, מלטש, מתקן, ומביא את החומר להדפסה מחודשת. כך פעמיים שלוש עד שאני קורא בטמ”ס הגואל ומאשר לדפוס. הישירות שבין המחשבה למחשב באמצעות האצבעות, הזמינות ביום ובלילה לפי מצב הרוח והדמיון, ובעיקר היכולת לגשת למילון ולאנציקלופדיה ולאינטרנט ולספר שכתבתי או שכתב מישהו אחר כדי להכין את כתיבתי הנוכחית – היכולות האלה הלכו לעולמים. זאת הסיבה (ואולי התירוץ) שהפסקתי את כתיבת הרומן על עלייתו ונפילתו ועתידו של הקיבוץ, בו התחלתי בחילו ורחימו. במצב הראייה שלי לא אוכל כנראה לכתוב שום רומן, לא בנושא האהוב והכאוב הזה, ולא בנושאים אחרים. הסתפקתי בשנתיים האחרונות בבריחה אל הסיפור הקצר, החביב עליי מאז תחילת כתיבתי, אל מאמרים ושירים והרבה אימרות־כנף שקיצורם נוח לי במצבי החדש.

אני מרגיש כרקדן שנקטעה רגלו, ככנר או סַפר שחלה בפרקינסון. הגורל פגע בול בדבר החשוב לי מכל, שמילא את עולמי השלם ולא יוכל שלא למלא את המחצית שנותרה.

אין לי מושג בצד הרפואי של המחלה הנקראת נמ“ג – ניוון מקוּלה גילי. לעומת זאת ניסיוני רב וחשוב לי להביאו לידיעת הרבים. טיפלו בי, כאמור, שישה רופאי עיניים. הראשון פרופסור מפורסם מן הדור הישן, שהפנה אותי לקבל סידרה של זריקות, ושני האחרונים פרופסורים מן הדור החדש, שאישרו שאין טעם להמשיך בזריקות. שלושתם בתל אביב הרחוקה. הזריקות שעליהן הומלץ ניתנו בידי שלושה רופאים שונים בבתי־חולים שונים, כולם רחוקים מביתי בין שעה וחצי לשעתיים. כל הרופאים טענו שזריקת האווסטין כמוה כזריקת הלוסנטיס, וכיוון שהלוסנטיס יקרה מאוד יש להשתמש באווסטין. בדקתי את הדבר גם בעמותת נמ”ג וגם הם אישרו את הדעה האחידה ששמעתי. התחלתי איפא, בקבלת זריקות אווסטין אחת לחודש. המצב המשיך להדרדר והחלטנו, הרופאה ואני, שיש לעבור ולנסות את הלוסנטיס. בקופת החולים הכללית סירבו לאשר לרופאה להזריק לי לוסנטיס, גם לאחר שהתחייבתי לקנות ולהביא את החומר בעצמי. נאלצתי לעבור לבית חולים אחר ושם הזריקו לי את הלוסנטיס, שעשה פלאות. בזבזתי למעלה מארבעה חודשים קריטיים לשווא.

כשפניתי וחקרתי על סמך מה יעצו לי להתחיל באווסטין, נתגלה לי הסוד התמוה: לא רצו לתת הרגשה רעה לאנשים שאין ביכולתם לממן את הלוסנטיס, שכל זריקה עולה אלף ארבע מאות דולר. האווסטין, שמטרתו המוצהרת היא ריפוי סרטן המעי הגס הומלץ בבטחון, כי במקרים אחדים, הצליח לפעול על המקולה. יצאתי בהרגשה קשה שאילו נאמרה לי האמת הייתי יכול להתחיל מייד בזריקה שנועדה ישירות לנמ"ג ולשפר בהרבה את מצב הראייה שלי. העובדה שכל הרופאים והעמותה ידעו ולא הסבירו לחולים את יתרונות הלוסנטיס מוכחת בזה שבדרישה האולטימטיבית לועדת סל התרופות דרשו לאשר לנו את הלוסנטיס ולא הוזכר האווסטין, שלא נועד מלכתחילה למטרה זו.

למבוכה שאופפת את רופאי העיניים אפשר להוסיף את המצב החלמאי, שהם תבעו שנה קודם לכן מועדת סל התרופות להכניס לסל את הויזודיין כתרופה לנמ"ג. אושרו ששים מליון שקל לויזודיין, אבל איש לא השתמש בתרופה שהתברר שאין בה כל תועלת, ואת הסכום אי אפשר היה להעביר לטובת הלוסנטיס, כי הטענה הפורמלית היתה “לסל הבריאות מאשרים תרופות ולא מחלות” וכן נותרו שישים מליון שקל ללא שימוש ומולם נותרו אלפי חולים חסרי יכולת, ללא תרופה מתאימה.

חשוב לי לספר גם על הצורה השונה והמשונה שבה רופאים שונים עושים אותה פעולה בדרכים שונות ומשונות. הזריקה הראשונה הוזרקה לי ע“י מנהל מחלקה בחדר ניתוח, לאחר שהפשיטו וחיטאו אותי ובנוכחות צוות שלם. לאחר ה”ניתוח" חבשו לי את העין באופן הרמטי, כך שלא יכולתי לראות דבר, כי היתה זו העין הרואה היחידה. קיבלתי הוראה לא להוריד את התחבושת המסיווית עד שאלך לישון ולשים טיפות עיניים שלוש פעמים ביום למשך שבוע. חייבו אותי לשוב למחרת לביקורת למרות מרחק הנסיעה מביתי. הזריקה כאבה והעין דיממה, אך תוך שבוע הכל הסתדר. כיוון שבבית החולים הזה לא היה OCT העבירו אותי לבית חולים אחר, הפעם בחיפה, לזריקה השניה. את השניה נתנה לי רופאה בלי חדר ניתוח, על מיטת טיפול פשוטה, בלי כל עזרה. היא לבד חיטאה וטיפלה והזריקה וחבשה חבישה קלה, רופפת, אף הסבירה לי שממש אין צורך בתחבושת של ממש, והמליצה על טיפות עיניים למשך שבוע כקודמה. את הביקורת למחרת הסכימה שאעשה קרוב לביתי בקרית שמונה. הרופא השלישי, שאצלו כבר קיבלתי את הלוסנטיס, השכיב אותי על ספת טיפול, ועם הכנות מינימליות הזריק לי בקלילות בו במקום את הזריקה, לא חבש את העין, לא ביקש לשוב לביקורת, אמר שאין צורך בטיפות עיניים אלא אם אני מרגיש שמשהו משתבש, ושלח אותי הביתה לאחר עשר דקות של מנוחה. לא תחבושת, לא טיפות, לא ביקורת, לא דימום ולא כאבים. ובעיקר לא מתח נפשי, פחד ועלייה בלחץ הדם שלקראת הכניסה הטקסית לחדר ניתוח. אותה העין, שלושה רופאים ושלוש גישות כל כך שונות זו מזו. אין לי ספק שהשלישי ידע טוב יותר מה הוא עושה. הגעתי אליו רק בעקבות ההתעקשות המקוממת של מנהל בית החולים של קופת חולים הכללית, שאצלם לא מזריקים לוסנטיס. לי אין ספק שהלוסנטיס כיום טוב מכל הברירות האחרות. ואין לי ספק שרופאי העיניים צריכים להיוועץ ולתאם ביניהם את ההמלצות ודרכי העבודה. ייטיבו הללו לעשות אם גם יזהירו את המטופלים שבמשך חודשים ארוכים לאחר הזריקות יופיעו אצלם נצנוצים והבהובים בתוך העין המוזרקת, אם בצורת גיצים מהבהבים ואם בצורת מחצית טבעת יהלומים נוצצים. הניצנוצים השונים האלה מופיעים אחת לכמה שעות ומפחידים למדיי. אזהרה מראש שזה עלול לקרות ויחלוף בבוא הזמן עשויה להרגיע את החולה המודאג.

ולא פחות חשוב, מבחינת הצרכים הרבים והיכולות המועטות של החולים במחלת זיקנה זו, הצורך בטיפול באזור המגורים, ולא במרחק שעתיים נסיעה לכל כיוון, כמו במקרה שלי. מדובר בזקנים, לרוב מתקשים בנסיעות רחוקות גם אילו היו עיניהם רואות, חולים במחלות נוספות, שהטלטול למרחקים גורם נזק לבריאותם הכללית, צורך במלווה והוצאות כספיות גדולות עבור מוניות. גם קופות החולים וגם משרד הרווחה חייבים לדאוג לכך שיימצא בראש פינה או בצפת או אפילו בקרית שמונה רופא עיניים שמסוגל לתת זריקה, או שיגיע לשם רופא כזה אחת לשבוע שבועיים. הצרה הגדולה היא שאין מתחשבים כלל בזקנים החולים בפריפריה ומטלטלים אותנו בלי הרף, מבלי להבין את המרחק הגיאוגרפי שבין אזור מטולה, למשל, לחיפה. גם בשביל לקבל תעודת עיוור חייבים אנו להיטלטל עד קרית ביאליק כדי להיבדק ע“י רופאת־אמון. מה הבעיה לתת אמן בעוד רופאה או שתיים בצפת, ראש פינה או קצרין. הוא הדין, כמובן, בפריפריות אחרות. מוסדות שנוצרו כדי לעזור לאנשים במצבנו כגון “מגדל אור” מטלטלים אותנו הלוך ושוב עד קרית חיים, במקום לבוא לעזרתנו בקרבת הבית. הצעתי ל”מגדל אור" לרכז ביום אחד את שלוש הפונקציות שהיא מגישה ללקוחותיה. עם קצת מאמץ אפשר בו ביום לרשום את הנתונים האישיים, לעשות את בדיקת העיניים ולתת את היעוץ לגבי המכשירים המתאימים. אותי טלטלו שלוש פעמים לשם כך. המוסד הזה אמור להשאיל את מכשיר הטמ“ס לתקופה מסוימת להתנסות בטרם קניה. למרבית האבסורד לא נמצא לי שם אף מכשיר תקין להשאלה ונאמר לי שאין סיכוי שיימצא בחודשים הבאים. אגב, ה”השאלה" נעשית בתשלום. לא פירטתי את מערכת האבסורדים הזאת על כל מרכיביה כדי לא להלאות את הקוראים, אבל הזעקה ברורה וחייבת להזיז את המערכת הרפואית ואת מערכת הרווחה: אנשים כמוני זכים לקבל את כל הטיפולים בביתם או סמוך לביתם.

המצב היום מזעזע ומקומם אותי, כשאני חושב על רבים כמותי שאין להם הפריווילגיות שיש לי, כחבר קיבוץ, כמי שמשפחתו סביבו וכמי שיכול להתמודד עם המימסד והרופאים בגובה העיניים. פנו אלי טלפונית אנשים במצבי, שחיים במושבים או יישובים נידחים ומרוחקים בגליל ואין להם בן עם רכב שיכול להסיעם, ואין להם כסף לשלם לפרופסורים ומוניות ואין להם כוחות לנסוע הלוך ושוב לאורך חודשים ושנים כדי לקבל טיפול. לא ידעתי מה להשיב להם ורק הבטחתי להם לכתוב ולהתריע על כך. חולים בפריפריה זכאים למלוא הטיפולים באזור מגוריהם, לא פחות מאלה שבמרכז הארץ, קל וחומר זקנים, מוגבלים ונכים שמסרו את חייהם על בניין הישובים המרוחקים לאורך הגבולות. המצב הגרוע בכל תחומי הרפואה, (חולי סרטן, למשל, שצריכים לנסוע שעתיים כדי לקבל הקרנות) אבל אני מצמצם את הזרקור שהדלקתי רק לתחום שבו התנסיתי וסבלתי אישית. הסבל היה פיסי, נפשי וכלכלי. בעקבותיו באו העלבון, האכזבה והייאוש.

אני נתקל באי הבנה תמימה של הסובבים אותי מה אני מסוגל ומה אינני מסוגל לעשות בכוחות עצמי. כדאי להבהיר זאת בפרטי פרטים. אמנם יש הבדלים אינדיבידואליים בין חולי נמ“ג שונים ((A.M.D AGE MACULAR DEGENERATION ועל כן לא כולנו מוגבלים באותה מידה. היום מצבי יציב. אנסה לתאר אותו. אינני יכול לקרוא אפילו את הכותרת הראשית בעתון “הארץ”. המחשב ממני והלאה. כותרות ותמונות ניתן לראות במכשיר הטמ”ס, לא בלי מאמץ. אינני יכול לנטול ציפורניים, למזוג כוס תה בלי מכשיר עזר, לקלוף פירות וירקות מסוימים כגון קיווי, לחייג בטלפון סלולרי (כולם זעירים ומזדערים משנה לשנה), לזהות את מי שבא מולי ממרחק מטר, לחצות כביש בעיר הגדולה קריית שמונה. אני עדיין בודק מכשירים למיניהם שיעזרו לי לקרוא שמות של מוצרים ומחיריהם בחנויות, לראות תיאטרון מן השורה הראשונה (בעצם לשמוע את המחזה ולא לראות את ההצגה). לא מצאתי דרך להתגבר על הכתוביות בטלויזיה למרות המסך הגדול שיש לי ואני נמנע מלראות סרטים בשפות זרות המחייבים להשתמש בהן. מפתיע ומקומם האחוז הגבוה של השפות הזרות והמוזרות שבהן משתמשים בחדשות בטלויזיה, בהנחה שכולנו יכולים לקרוא את כתוביות התרגום. גיליתי שישיבה עם פנים צמודות למסך הטלויזיה מאפשרת לי לראות דמויות וצבעים, אך אין בה פתרון לקריאת הכתוביות. בתיאטרון ובקולנוע אני נעזר במשקפת מיוחדת, שמקרבת אותי אל הבמה או המסך. ההנאה חלקית, אך אני ממליץ לא לוותר עליה ולהמשיך לחפש דרכים להרחיב את מעגל ההנאות ממופעי תרבות למיניהם. לשמוע משורר קורא את שיריו, למשל, אפשר גם מבלי לראות את הבעת פניו ואת רעד שפתיו. וכיוצא בזה “מותרות” שבשנה הראשונה העדפתי לוותר עליהן ולא להסתכן בתיסכול ואכזבה, וכעת אני יודע ומרגיש שחובה לנסות להתמודד איתן ולצמצם למינימום את חצי הכוס הריקה. “קל לדבר” אומר לי קול בתוכי. אני עדיין בשלב של מאבק קשה בניסיון לחיות חיים מלאים ככל האפשר, לטובתי ולטובת הסובבים אותי. זכיתי ויש מתנדבים שקוראים למעני עיתון וספר, הן במשפחה והן במשפחה הקיבוצית המורחבת, אך האמת היא שאהיה זקוק ליותר ויותר. הזכרתי את הצפיה בהצגת תיאטרון. מצבי החדש “האיר את עיניי” בכמה תובנות חדשות בעולם התרבות והאמנות. אדגים זאת בנושא התיאטרון. התבהר לי בחדות חלקו המכריע של המחזאי לעומת האמנים המבצעים – במאי, שחקנים, תאורנים, מלבישים, תפאורנים, מוסיקאים, כוריאוגרפים וכיוצא בזה אנשי במה. אני יושב בשורה הראשונה ושומע את המחזה במלואו, בתוספת גווני הקול שהשחקנים תורמים לו, ונהנה הנאה גדולה גם מבלי שאני רואה את פני השחקנים, הבעותיהם, תנועותיהם, תלבושתם, פעלוליהם, וכיוצא בזה. נוצרה אצלי הפרדה גמורה בין המחזה להצגה, בין החומר הכתוב והמושמע לבין הצגת התיאטרון הבנויה מן היצירתיות הבולטת לעין־הרואה של הבמאי, השחקנים וכל השאר.

הנאה יתירה יש לי ממחזה או סרט המוכר לי מן העבר. הדמיון מזכיר לי את השחקניות במלוא יופיין וקסמן. בלי מאמץ עולים בדמיוני הבעת פניו של מאיר מרגלית, של קתרין הפבורן ושל רפאל קלצ’קין. וכך גם חמוקיהן וברק עיניהן של בריז’יט ברדו וסופיה לורן ומירי בוהדנה. אני שומע את השם יעל אבקסיס ואני “רואה” מייד מולי את חיוכה.

למעלה מעשר שנים ראיתי היטב בעין ימין בלבד. חסרונה של עין אחת לא הגביל אותי במאומה, אבל היה בו נצנוץ אזהרה לקראת הבאות. מה שקרה בעין אחת סביר שיקרה בשניה במוקדם או במאוחר. ואכן זה גרם לי לעשות כמה דברים חשובים מתוך חשש לבאות. בגיל שבעים התחלתי לערוך מחדש, לרכז ולהוציא לאור את כל הכתבים שלי. חשוב היה לי לעשות זאת בעצמי, כראות עיניי(!), ולא להסתמך על עורכים ומגיהים שניסיוני איתם הזהיר אותי מפניהם. כך הוצאתי לאור חמישה כרכים, שניים של סיפורים, שניים של רומנים, ואחד של שירים. והיד עוד נטויה. נמנעתי בכך משתלטנותם של עורכים ומגיהים מקצועיים שראו בהתעלסותי עם השפה העברית הטרדה מינית ותיקנו לי שוב ושוב תחדישי לשון, משחקי מלים וביטויים מקוריים בסיפוריי ובשיריי.

ניוונה של העין הימנית החל בהדרגה. תחילה עוד ראיתי כותרות בעיתונים ויכולתי לקרוא את האותיות הגדולות בעזרת זכוכית מגדלת. נודע לי שיש רבבות כמוני, במצבי. ניסיתי להיאבק עם עורכי העתונים על הגדלת האותיות הזעירות והצעתי לכל הפחות, לכתוב את תמצית החדשות ואת תכניות הטלויזיה והרדיו באות גדולה, ולא הצלחתי. ניסיתי להציע לאש“ל, האמונה על טיפול בזקנים, ויש לה הוצאה לאור, להוציא לאור סידרת ספרי מקור נבחרים באות גדולה, לטובת הרבבות שהקריאה כה חשובה להם ועדיין יכולים להתמודד עם אות גדולה. אמרו לי שההצעה מצוינת ולא נעשה דבר. בינתיים רק בכתב העת “מסר לעניין”, בו נתבקשתי לכתוב טור אישי, התייחסו לבקשתי ופרסמו את דבריי באות גדולה. מובן מאליו שגם המוציא לאור של רשימה זאת יידרש לפרסמה באות גדולה, למען רבים הזקוקים לזה כל כך. הידרדרות העין היחידה נמשכה והלכה גם במהלך שלוש זריקות האווסטין הראשונות. היא נעצרה והתייצבה לאחר שלוש זריקות נוספות של לוסנטיס. ואז הופתעתי להיווכח שעין שמאל שבמשך למעלה מעשר שנים לא ראתה דבר, ורק מעט אור חדר אליה, החלה לראות, לא פחות מן העין הימנית. חשבתי לתומי שהזריקות שהוזרקו לעין ימין השפיעו לטובה על עין שמאל המנוונת, אבל הרופאים הסבירו לי שזה בלתי אפשרי ושכנראה העין המנוונת התעוררה לעזרת אחותה, כפיצוי על האובדן החדש. אכן, פעילות מוחית מפתיעה ומבורכת. כעת אני רואה בשתי העיניים באותה מידה מועטה. אגב, בכל בוקר אני קם מן השינה ודבר ראשון אני מרכיב את המשקפיים על עיניי. הן לא מוסיפות דבר, אין בהן שום תועלת, אבל בלעדיהן אני לא מזהה את עצמי במראה. ובחיים. גם טקסי ניגוב המשקפיים והברקתם נמשכים כאילו יש בהן איזו שהיא תועלת. מסתבר שלמשקפיים יש בעולמי ערך מוסף. אירוניה של הגורל. לפני כשלושים שנה כתבתי סיפור אוטוביוגרפי תחת הכותרת “אופטו־ביוגרפיה”. הוא פותח את הכרך הראשון של הכתבים. סיפרתי בו על המשקפיים שהרכבתי לראשונה עם עלייתי ארצה, כסימן מובהק של כניסתי לעולם החדש. עיקרו של הסיפור הוא שעיניי נשארו אותן עיניים מזרחיות שהבאתי עמי, אך הרכבתי עליהן משקפיים ישראליים ועדשה דו־מוקדית נוספת של קיבוץ, וכך דרך שלוש עדשות – מזרחית, ישראלית וקיבוצית – אני רואה כל דבר בעולם. המשקפיים סימלו בעייני את הישראליות שלי. מדובר היה בקוצר ראייה בלבד. לא העליתי אז על דעתי שה”אופטו" ישתלט על הביוגרפיה שלי עד יומי האחרון.

עוד תופעה מוזרה, פרוידיאנית בלי ספק, היא אובדן מקל העיוורים המתקפל שקיבלתי לפני שנה וחצי והנחתי במקום שאוכל למצוא אותו בקלות, ועד היום לא מצאתיו. כל בני משפחתי התאמצו ועדיין מתאמצים למצוא לי אותו. כמה טוב שאני יכול להסתדר בלעדיו. היעלמותו מקנה לי בטחון יותר מן ההיעזרות בו.

נעזרתי לאורך כל הדרך הקשה באנשים טובים, הן כאלה שעברו את אותו תהליך לפניי ויודעים מנסיונם האישי כמה קשה להתמודד עם המגבלות החדשות. כגון אותו יעקב מחיפה, שהתמיד ללוות אותי בכל טיפול רפואי שעשיתי בעירו, הביא לי שעון מדבר ומכשיר מזמזם למזיגת קפה והסביר לי דברים אלמנטריים, כגון איך לשים משחת שיניים על המברשת. רק אדם שהתנסה בכך יכול היה לדעת כמה קשה לשים משחת שיניים במידה הרצויה וכיוצא בזה פעולות יומיומיות שהפכו באחת למסובכות עד מאוד. יועצת ממשרד הרווחה הגיעה להפתעתי אל ביתי מספר פעמים ועזרה לי לסמן חפצים שימושיים באמצעים שונים כדי שאוכל למצוא אותם ולהשתמש בהם בקלות, כגון מדבקות מחוספסות וצבעוניות על השלט־רחוק של הטלויזיה, על המיקרוגל, וכו'.

עוד עזרה גדולה שהגיעה אל ביתי, כדרוש, היתה מדריכה למחשב שאימנה אותי לעבוד עם מדפסת באות גדולה ועם תוכנת זום־טקסט, אותן ניצלתי וכתבתי בכוחות עצמי במשך יותר משנה, בטרם החמיר מצבי ואילץ אותי לתת גט למחשב על כל מעלותיו ותעלוליו. החלטתי ליעל את עבודתי בעזרת מזכירה. היא מתווכת ביני ובין המחשב, ביני ובין האי־מייל.

קשה לי שלא לשלב את הבעיות והתובנות שנבעו מחסרון הראייה הממוקדת עם התופעה המוכרת, הרחבה, האנושית, העולמית, הבלתי נמנעת של הזיקנה. לו זו בלבד שנמ“ג פירושו המלא “ניוון מקולה גילי”, אלא שבכותבי על ניסיוני אינני יכול להפריד בין הגיל עצמו ובין התופעה הגילית שקפצו וטיפסו עליי בבת אחת. עד התקפת הנמ”ג סירבתי להכיר בעובדה שאני זקן. המילה “זקן” היתה ממני והלאה. וכל ההתחמקויות האלגנטיות מן המילה, כגון, קשיש, ותיק, גיל הזהב, הגיל השלישי וכו', נראו בעיניי בין משעשעות למגוחכות. היום ברור לי שיש להשתמש במילה המדויקת זקן ולהתנהג בהתאם. נעלי סניקרס וזנב סוס בשערות ושימוש במילים בוטות אינן מפחיתות את הזיקנה אלא מגחכות אותה. בפרפראזה על גרטרוד שטיין אני יכול לומר: זקן הוא זקן הוא זקן. (בּוּיּבּוּיּבּוּ) שמחתי למשל, שלפני כשנתיים נערך בבית גבריאל על שפת הכנרת “יום הזקן”. אומר, איפה, כמה דברים על הזיקנה. גם אם הדברים כבר נאמרו ונכתבו, אחזור עליהם, כי נדמה לי שטרם הופנמו. עדות מפי בעל דבר יש בה יותר מדעה מלומדת של מומחים לזיקנה.

אין ספק שהאובדן הגדול ביותר לעת זיקנה הוא אובדן בן או בת הזוג, שעליו למזלי, לא אוכל לדבר. האובדן השני בחשיבותו, לטעמי, קשור בזה. כל עוד שני בני הזוג חיים יחד חשוב וחיוני לטפח את האהבה ההדדית שהסקס הוא חלק ממנה. מקובל לחשוב שסקס ומישגל הם שמות נרדפים, כפי שחשב קלינטון כשהצהיר את הצהרתו המפורסמת והמטופשת, ולא היא! סקס הוא חיובי וחשוב גם לעת זיקנה, ורבות הדרכים להפעלתו ההדדית. אסור להצמיד אובדן חיי מין לאובדן הנעורים. חיי מין יכולים וצריכים להימשך בדרכים מרובות אחרות, יצירתיות ויצריות בכל גיל ובכל עת. אני מדגיש את נושא המין משום שרוב הציבור נוטה לחשוב שהוא נעדר בתקופת הזיקנה, ולא משום שהוא הדבר החשוב ביותר בנושא האהבה. אהבה בכל גיל, קל וחומר לעת זיקנה יש לה דרכים רבות ושונות להתבטא ולעטוף את השותפים לה. המבט, המבע והמגע, בראש ובראשונה שמקורם בהבנה הדדית שאין אדם בלא מגרעות ושיש לקבל ואפילו לחבב את חולשותיו וגחמותיו ושגעונותיו של בן הזוג האנושי. כל זה מתחדד ומתחוור עם עלייה במעלות הגיל.

תובנה שנייה, שלתדהמתי אינה מופצת בציבור, היא חשיבות הגילוי המוקדם של האלצהיימר, שיכול לעכב את ההידרדרות ולהקל על החיים עם מחלת־זיקנה זו המשפיעה על כרבע האוכלוסיה. מדברים הרבה ומפרסמים הרבה על חשיבות הגילוי המוקדם של הרבה מחלות אחרות ומשום מה פוסחים על מחלה זו, שאם נוטלים את התרופות הנחוצות בשלביה הראשונים, מאריכים את הימים והופכים את השיבה לשיבה טובה. הבעיה נובעת מההתרגלות ההדרגתית אל השיכחה. השיכחה מתחילה לכרסם בנו עוד בטרם זיקנה וכשמגיעה הזיקנה מגיבים כלפי השיכחה כדבר מובן מאליו שאין מה לעשות כנגדו. ולא היא. ניתן להיבדק ולגלות אם אכן זו שיכחה של מה בכך או שחלילה אלה הם סימנים ראשונים של אלצהיימר. התרופות הניתנות משפיעות במידה שונה על כל חולה, אך אפילו ההשפעה הקטנה ביותר יש בה ברכה. לחולה ולכל משפחתו.

מקנן בי החשש שהשתיקה התקשורתית בנושא האבחון המוקדם של מחלה זו נובע מתאמים¹ כלכליים בלתי הוגנים, שהרי מי שמאובחן זכאי לקבל מקופת החולים לפחות את התרופה הבסיסית היקרה. פחות מאובחנים פחות כסף.

עוד אשוב ואכתוב בנושא הזיקנה, ככל שהנסיון ילמד אותי, אך בינתיים נראה לי שאמרתי מה שעל לבי.

מעיין ברוך, ספטמבר 2008

אני מתקרב לגיל 80. חיי עד היום נחלקו לשני חצאים. מחצית ראשונה – עד גיל 40 – ומחצית שניה מגיל 40, שכולה יצירה ספרותית. היום אני על סף המחצית השלישית. במלים אחרות, אני מתחיל תקופת חיים שכולה מתנה, מעבר למה שמגיע לי.

וכשמקבלים מתנה, אין בודקים בציציותיה. היא לא תמיד מה שאנחנו רוצים בדיוק, אבל תמיד יש בה מן ההנאה ומן ההפתעה.

הזיקנה מספקת הפתעות הרבה, אף שלכאורה הכל צפוי. כל אדם וההפתעה שלו, כל מתנה וההפתעה שבה.

אני הופתעתי עם אובדן הראייה. הגורל הדביק למחצית השלישית של חיי נמ"ג – ניוון מקולה גילי. נותרתי עם חצי חיים; מחצית היכולות ומחצית ההנאות, שיש לאדם בעולמו. נותרה לי הראייה ההיקפית, הפריפריאלית, שמאפשרת לי לנוע באופן חופשי, אפילו על קלנועית בחצר הקיבוץ. אינני זקוק למלווה, או למקל, ואני רואה זאת כמתנה נפלאה, שניתנה לי על־ידי הגורל.

ההנאות היומיומיות של קריאת עיתון, ראיית סרט, קריאה וכתיבה ללא מכשור וסיוע, שיחת רעים הכולל הבעות פנים, חיוך של יקירי, מראה אשה נאה ופרחים יפים ותבשיל צבעוני מגרה – כל אלה אבדו לי לעד. יכולות אלמנטריות כמו מזיגת קפה, קילוף פרי, נטילת ציפורניים, חיפוש במילון, באנציקלופדיה, או בניירת שלי, הם בגדר חלום שלא יתגשם. יותר מכל חסרות לי הבעות הפנים של הסובבים אותי והמשוחחים איתי ובעיקר של המקורבים אלי. אינני מבחין מתי הם מחייכים, נהנים, כועסים, משועממים, מזדהים, מאופקים, זועמים וכיו"ב הבעות פנים ושפת גוף, שמעולם לא הערכתי כמה חשובים הם לו לאדם בחייו. פתאום קשה כל כך לזהות אדם שבא מולך, כולו חיוכים; לנעוץ מזלג בצלחת ולדעת אם העלית בשר, או בצל, או גזר; לקרוא מודעה או שלט; להינות מיופיה של ג’וליה רוברטס בטלוויזיה.

גיליתי הרבה דברים שכשאדם רואה, לא ידעתי ולא שיערתי את חשיבותם. למשל, החדשות בטלוויזיה – מחציתן מושמעות בשפות זרות ומוזרות, ההנחה שאתה יכול לקרוא את הכתוביות מובנת מאליה למי שעיניו בראשו. חזיתי בחמלה את תלאותיהם של תושבי העיר הגדול, שהגיעו למצבי. הם אינם רואים רמזור ושלט מחיר על מוצר ומספר אוטובוס, וכשהם חוצים בחיל ורעדה כביש ראשי סואן, הם מברכים “שהחיינו וקיימנו והגיענו למדרכה שממול”.

מבין כל החושים, אובדן חוש הראייה נראה לי, מנסיוני, האובדן החמור ביותר. כמוהו כאובדן אדם קרוב ובעקבותיו באה תקופת אבל בלתי נמנעת.

חמור ממנו אובדן חוש ההומור. אין כמו חוש ההומור לפצות על אובדן חושים אחרים. בלעדיו קשה להתגבר על הצרות הצרורות בצרור החיים הארוכים. ייסלח לי אפוא אם אתבל בו את הטיר־טור הזה. אחת הכותרות שחשבתי לתת לו היתה “קן לזקן בין הלצים”, אך אשתי עצרה בעדי, שמא דברי לא ילקחו ברצינות.

אגב, מי שמבקש לבדוק את מצב חוש ההומור שלו, ישאל את עצמו איך הגיב ספונטנית למקרא כותרת הטור הזה.

האובדן הגדול מכולם, האופייני לזיקנה ומקצר את החיים, הוא אובדן החשק, כלומר המשולש החיוני אהבה־זוגיות־סקס. זה לא רק אנושי, אלא כלל־חייתי. והוא יכול וצריך ללוות את האדם עד יומו האחרון. זהו משולש התוחם בתוכו את הרצון לחיות ואת הטעם בחיים. הטעות החמורה היא ההנחה שמשגל וסקס הן מילים זהות, או נרדפות. יש סקס ללא משגל – ראה טעותו הקולוסאלית של הנשיא קלינטון – הצהרתו הכוזבת נבעה מן ההנחה המוטעית הנ"ל.

רבות הדרכים הנעימות והטובות, שמוצאים זקנים וזקנות, שנתמזל מזלם ובני־זוגם חיים עימם, לעשות סקס לפי טעמם ויכולתם. אגב, 56% מזקני ישראל נשואים ו 35% אלמנים. סקס, זוגיות ואהבה הם החוט המשולש שלא במהרה יינתק, ומי שקושר אותו סביב זיקנתו מאריך חיים במה שמכונה “שיבה טובה”. שיבה טובה זה לא רק מספר שנות החיים, אלא מה שעשית בכל אחת מהן. ביוזמה, ביצירתיות, באופטימיות.

על משפחה תומכת, סביבה מוכרת וזכרונות מזיני־נפש – בטור הבא. בלי נדר.

מעין ברוך, אוקטובר 2007

המכבד את הזקן, כאילו מכבד את הקב" ה

( בן־סירא )

החברה היהודית לדורותיה, בכל ארצות פזוריה, רחשה כבוד רב לזקנים; העריכה את חוכמתם ואת תרומתם לצאצאיהם ולקהילה. האם כך נוהגת גם החברה הישראלית? השאלה פתוחה.

כשהייתי צעיר היו לי תשובות לכל שאלה ושאלה. היום כבר לא.

כל מי שגדל על המסורת היהודית ועל מקורותיה – תנ"ך משנה תלמוד ומדרש – יודע להעריך ולכבד את הזיקנה ואת הזקנים. הזקנים שצברו חכמה וידע ותבונה ונסיון חיים. המקורות שלנו מאדירים את צבירת החכמה והנסיון ומצניעים את צבירת התחלואים. אולי משום שמספרם של אלה שהגיעו לזיקנה מופלגת וצברו את תחלואיה היה מועט; ומשום כך זכו גם לאותה הערכה ויראת־כבוד. משל, מי שאלוהים העניק לו אריכות ימים, זכה לכך עבור תכונות טובות ומעשים טובים.

אנחנו חיים בדור מפותח ומפוכח יותר. אנו ידעים מנסיוננו שלהזדקן משמעו להסתכן. ככל שמזדקנים גדלות הסכנות. מגבלה אחר מגבלה. אובדן אחר אובדן. אובדן השמיעה, הראיה, הזכרון, הצלילות, הדיבור, ההליכה וחמור מכולם – אובדן בן או בת הזוג.

גוף האדם הוא אחת היצירות המופלאות והמושלמות של הטבע; של אלוהים, אם תרצו. אבל הוא בנוי להתחלות ולהתבלות ולהתכלות מגיל ששים־שבעים ואילך. רפואה מאטה מעט את התהליך.

רק נפשו של האדם מורכבת ומושלמת יותר מן הגוף. השילוב בין גוף האדם ונפשו הוא נזר הבריאה.

זקנים פגיעים ורגישים יותר משהיו בבגרותם ובנעוריהם. פגיעים יותר ורגשנים יותר. אהבתם מתעצמת ושנאתם מתגבשת. הם נוטים יותר לצחוק ולבכות, להתרגש ולשקוע בדכאונות. העצבים חשופים יותר. העצב והשמחה באים לביטוי מוחצן, ללא אותן עכבות שהיו לנו בטרם זיקנה.

כך לגבי עולם ומלואו; כך לגבי המשפחה הקרובה, המשענת האיתנה ביותר שלנו לעת זיקנה.

אנחנו רגישים יותר כלפי הבנים הבנות והנכדים. מתקשים לרסן את הרגשות, מזהים בבנים את מגרעותינו ומתקוממים נגדן, נגד המגרעות. ואם לא נזהרים, אז גולשים לכעוס על הצאצאים, בהם משתקפות המגרעות שלנו.

הדמעות זמינות יותר. המועקות תכופות יתר. הצורך במגע אנושי – תרתי משמע – הולך וגובר עם הגיל.

אין משענת נאמנה וחזקה ובטוחה יותר מן המשפחה הביולוגית. מי שזכה גם למשפחה מורחבת, כגון חבורת ידידים ותיקים, או משפחה קיבוצית, יש לו שני מעגלי־תמיכה. וטובים השניים מן האחד.

חשוב למצוא ולהשתייך למעגל תמיכה שני, גדול וזמין מן המשפחה הביולוגית. על הצורך הזה עונה מסגרת “השכונה התומכת” המתפתחת בארץ. הזקן זקוק לכמה מעגלי תמיכה סביבו, שיגנו עליו מפני הבדידות וחוסר האונים.

מעטים יודעים לנצל את האוצר האדיר של הזכרונות הנעימים, שאצרנו במוחנו ובליבנו. העלאת זכרונות מן העבר העשיר שיש לכל אחד ואחת, עשויה למלא את החסר כשתוכניות לעתיד מצטמצמות ואוזלות. זה ניתן בדרך של שיחה עם בני הזוג, עם הבנים, עם ידידים בני דורנו, עם ספרי מֶמוּארים וזכרונות, עם צפיה בסרטים ישנים ובשידורים חוזרים מהארכיונים העמוסים לעייפה. לא בכדי קראתי לספרי האחרון “כי מעבר באת ואל עבר תשוב”. כתיבת פרקי הזכרונות שבו והאירו את חיי באור יקרות וקריאתם עשתה כך לרבים מהקוראים, שהודו על כך בפני ובאוזניי.

פתאום נהנים מסרט שכבר ראינו פעמיים יותר מאשר מסרט חדש. מספר שכבר קראנו. מידיד שנשכח והופיע במפתיע.

גם ביחידות ובבדידות ניתן לגייס את זכרונות העבר לטובת ההווה האפור והעתיד הלוט בערפל.

איך כתבה סימון דה־בובואר זצ"ל (זכר צרפתיה לברכה) “נוסטלגיה היום – זה לא מה שהיה פעם”. למזלנו, גם כשהזכרון הקצר נחלש, הזכרונות העתיקים שרירים וקיימים. תחי הנוסטלגיה.

מעין ברוך, נובמבר 07

האם יש דבר קשה וכואב יותר מלהיות זקן, חולה ונכה?

כן, להיות זקן, חולה ונכה מהפריפריה. הוא אינו זקוק לרחמים. הוא זכאי להתחשבות וליחס נאות, קודם כל מצד קופות החולים – להן שילם כל שנות חייו הארוכות והמרובות; ולא פחות ממוסדות המדינה ומעמותות הסעד, שנוצרו כביכול למענו, ונוהגות בו כמטרד. מרבית הטיפולים, השירותים וההקלות להללו מחייבים את תושבי הפריפריה לנסוע שעות ארוכות כדי להגיע אליהם. וזאת לזכור, מדובר באנשים שכבר אינם נוהגים בעצמם, באיזורים שרכבת לא מגיעה אליהם ונסיעה האוטובוס מחייבת ליווי צמוד.

לטיפולים רפואיים דחופים חייבים לעיתים לשלם הון עתק לנהגי מוניות, המסיעים ומסייעים ומחכים ומחזירים את הזקן הביתה.

יש דברים ומגבלות שהן הכרח בל יגונה. אך מה רבים הם הדברים שניתן לפתור עם קצת רתון טוב ותקציב זעום.

אינני בא להתלונן, אלא לנסות לתקן, להשתדל להקל על חייהם של אנשים כה רבים שלא קל להם לחיות בכלל, ובפריפריה בפרט.

למעלה מששים שנה אני חי בקצה הציפורן של אצבע הגליל ואני חש על בשרי, בנפשי ובכיסי את התעללות המדינה ומוסדותיה ואת התעלמותם מהצרכים המיוחדים של אנשים בגילי, במצבי ובאיזור בו אני חי. חי מתוך בחירה חופשית ואידיאולוגית, אך במודע גם מתוך התחשבות בצרכי הציונות והמדינה, שאינה מנסה אפילו להתחשב בי ובשכמותי.

דאגה קטנה אקטואלית היא הקשר התעופתי לגליל העליון שבלעדיו אני ושכמותי מקורקעים לחלוטין. במשך שנתיים כמעט, לא הצליחו משרד התחבורה, והאישיות העומדת בראשו, לא הם ולא המשרד לפיתוח הנגב והגליל, להסדיר קו תעופה, שהופסק לאחר 40 שנות פעילות שוטפת דווקא עם סיום הבניה של המנחת והמסוף המפוארים בקרית־שמונה, לתפארת מדינת חלם. וכשנמצא “הפתרון” לפני שבועות אחדים, התבשרנו שהוא פוסח על קרית־שמונה ומטיס את הנוסעים רק עד ראש־פינה. פירוש הדבר תשלום נוסף של מאתיים שקל לכל נוסע – להגיע במונית מקרית־שמונה ובנותיה לראש־פינה ובחזרה. שלא לדבר על תוספת טלטול של שעה שלמה, לאנשים ששעתם היפה כבר עברה מזמן.

פניה ראשונה – אל משרד התחבורה והשר לפיתוח הגליל והנגב: אנחנו זכאים לטיסה מקרית־שמונה למרכז הארץ וזקני הגליל מחכים. הסבלנות פקעה.

פניה שניה – למשרד הרווחה. אינה עולה פרוטה שחוקה. דורשת הבנה ורצון טוב. כדי לקבל תעודת עיוור חייבים היום תושבי מטולה, אליפלט ורמת־הגולן לנסוע עד קרית־ביאליק (למעלה משעתיים לכל כיוון) כדי לקבל בדיקה וחתימה של רופא עיניים “רופאת אמון”. יש כמה עשרות רופאי עיניים קרובים יותר אליהם. אנא אשרו “רופא אמון” בצפת, קרית־שמונה וראש־פינה וחסכו לעיוורים החדשים נסיעות קשות ויקרות. לעיתים זה הקש ששובר את גב הגמל המזדקן. אולי לחלופין תגיע אותה “רופאת אמון” פעם בחודש לערי הצפון.

השר הרצוג, לטיפולך!

פניה שלישית־מסובכת ויקרה, אך מצילה נפשות. יש לאבזר את כל בתי החולים בצפון, למגן אותם ובמיוחד להציב בהם את כל המכשור שבלעדיו לא ניתן להציל נפשות אם מתאונות, אם מקטיושות ואם מהתקפי מחלות פתאומיים. ההסעה לרמב"ם ארוכה מדי ומסוכנת מדי למאות ואלפים מאיתנו, שנתנו את חייהם על גבול הצפון ומסרבים לתת גם את מותם על מזבח חוסר התקציבים לפריפריה.

חיינו והארכנו מעבר לזקנה ולקופות־החולים, עשינו כל אשר נדרש מאיתנו, ומעבר לזה. עכשיו אנו זועקים ותובעים: תנו לנו אותם תנאי טיפול והצלת־חיים שיש לתושבי המרכז. יאמר בלי היסוס: זקני הגליל מבקשים לסיים את חייהם במיטה ולא באמבולנס בדרכים הארוכות לבתי החולים המצויידים.

קל וחומר לגבי עמותות שהוקמו מראש לסייע לנכים, מוגבלים וזקנים. השירות של עמותה כמו “מגדל־אור”, למשל, צריך להגיע לצפון, הרחק מעבר לקרית־חיים שאליה מטלטלים אותנו שוב ושוב. גם הבנה וסבר פנים יתקבלו בתודה והמבין יבין.

לסיום, כמה מילים טובות ותודה לבבית לכמה נשים טובות, שסייעו לי במאור פנים ובנפש חפצה לאורך כל הדרך: הניה, אמילי ורוזלין. עם שמות כאלה אין צורך בשם משפחה, או מקום עבודה. מי לא מכיר אותן. אני לא אשכח אותן ואת יעקב יפה, פעיל נמ"ג, שהאיר לפני את הדרך אל־האפילה.

בשתי מלים ניכר יהודי חלבּי שתי מלים בסיסיות ועסיסיות, שהוא ורק הוא ישתמש בהן: מה שלומך? ושומר מצוות.

כל ערבי וכל יהודי דובר ערבית ישאל כיף חאלאכּ. היהודי החלבי שואל אִש־לונכּ, שפירושו המילולי מה צבעך. ההנחה הנסתרת היא שצבעך, צבע פניך, מעיד על שלומך. מלת מפתח זו “מה שלומך” ותגובת האיש הנשאל יעידו כאלף עדים אם אכן חלבי הוא.

מלה שניה, מורכבת יותר, היא נאס מלאח. נאס פירושו אנשים. מלאח פירושו טובים.

ההנחה הנסתרת היא שאנשים טובים הם שומרי מצוות. המעניין הוא שחלבים יאמרו לא רק אנחנו נאסמלאח, אלא גם הוא נאסמלאח והיא נאסמלאח, כאילו אין יחיד ורבים בענייני אמונה. ונדמה לי שאין מחמאה גדולה מזו שיתארו אותך כנאסמלאח.

שְלוֹנאכּ מקוצר עדיין שולט בעיר חלב (ראה דיווחו של רון בן ישי מסוף 2007) ואף נזל לערים אחרות באזור. נאסמלאח נדד עם היהודים לארצות הים.

פתחתי במלים יהודי חלבי, כאילו המושג מובן מאליו. יהודי חלבי אינו בהכרח יהודי שנולד בחלב. אולי אחד ממאה מאלה שיאמרו לך שהם יהודים חלבים נולדו בחלב העיר. והם הולכים ומתמעטים, מאחר שזה שנות דור לא נולד אף יהודי, ולא גדל אף יהודי בחלב העיר הגדולה.

יהודי חלבי – כך מגדר את עצמו וכך מגדירים אותו ידידיו ושכניו הוא בן למשפחה חלבית, או חלבית למחצה, כגון שמישהו נשא לאשה (בנישואין מעורבים) בת דמשק או בירות. רבים וטובים מילידי ארה"ב, מכסיקו, ברזיל, ארגנטינה, פנמה, מילנו, מנצ’סטר או קהיר – יגדירו את עצמם חלבים ויזדהו עם כל מה שזה מחייב, בדרך כלל להיות נאסמלאח ולהצליח בעסקים. ולהינשא לחלבים כמובן.

חלבים נוטים מצד אחד להצטופף ולחיות בינם לבין עצמם; לחוג חגים יחד, לצאת לחופשות ולמסעות הימורים יחד, להתפרנס ולשגשג יחד. מצד שני הם מתפזרים בכל רחבי תבל ברוח הגלובליזציה שעל גליה עלו בראשית המאה העשרים ועל התעצמותה בנו את עוצמתם הכלכלית.

לא זו בלבד שבידי בני המשפחה מצויים מטבעות שונים המאפשרים המרה ותעלולים פיננסיים בקשר מיידי וסמוי, אלא שהפיזור מאפשר לקנות כל סחורה במקום הזול ביותר על פני כדור הארץ, (כותנה או פשתן, למשל) להעבירה לבן־הדוד החי בארץ בה העבודה זולה במיוחד; ולאחר התפירה, הריקמה והעיבוד להעבירה לגיס החי בארץ עשירה צורכת־כל, כגון ארה"ב או צרפת. ההתחברות יחדיו וההתפזרות העסקית הם שני צדדים של מטבע אחד.

לאחייניתי האחת ארבעה בנים והם חיים בארבע יבשות, במקרה זה כלל לא לצרכי עסקים. גלובליות לשמה.

חלבים בקיאים בשפות רבות, בשערי מטבע, בסחר בינלאומי ובהיתרי עסקא למיניהם. החלבי שומר מצוות, כולל את מצוות המודרניזציה והגלובליזציה. שומר חומות, כל עוד הן לא מפריעות בעסקות נדל"ן ומסחר ופיננסים.

החכם החלבי היה תמיד חלבי חכם. את בניו חינך לתורה, למעשים טובים ולעסקים חובקי עולם.

חלב היא עיר ואם בישמעאל. אבל חלבי הוא לא מי שנולד בה דווקא. חלבי זו תרבות חיים. חלבי זה אופי, לטוב ולרע. לרע – אנחנו חשודים מראש בקמצנות, בחמדנות ובתחמנות. אך מה רבים הדברים החיוביים המיוחדים לנו בדין ובמסורת.

כמעט התחלתי למנות את התכונות הטובות של החלבים ולכתוב את שיר המעלות. נזכרתי בעוד מועד בפתגם “יהללך זר ולא פיך” והפסקתי.

מה נותר מהן, מן המעלות אצל חלבי שנולד במכסיקו, אצל זה שנולד בברוקלין, אצל מי שנולד בחולון – זו שאלה שאני זקן מלהשיב עליה. הגאווה על היותך חלבי שמורה עדיין אצל מרביתם.

חלבים רבים גדולו בארץ ונשאבו אל משפחותיהם באמריקה כשחיפשו בן־זוג או פקיד נאמן בעסקים בארצות נידחות. הם ולא רק הם, קשורים לארץ ומבקרים בה תכופות. המעניין הוא שבזכות דרכונים זרים כמעט כולם נוטים לבקר גם בעיר חלב עליה שמעו מאבותיהם ואבות אבותיהם.

רבים מהם מגיעים אלי נרגשים ומספרים לי על חוויותיהם בעיר האם. מציגים בפני תצלומים ומבקשים תרגומים שישנם ושאינם לשלושה מספרי (בעיקר) המדברים אל ליבם ואל חלביותם: אחותי כלה, מישל עזרא ספרא ובניו, הכתר – סיפורו של כתר ארם צובה.

זכיתי להגיע אל כל הקהילות החלביות הגדולות, בעיקר ביבשת אמריקה. רק חלום־חיי לסגור את המעגל ולבקר בחלב העיר לעת זיקנה לא התגשם פעמיים התקרבנו לאפשרות ריאלית של הגשמת החלום: בימיו האחרונים של רבין ז“ל ובימיו הראשונים של ברק, יבדל”א. רכשתי בפריס מדריכי טיולים מפורטים מעודכנים של סוריה ולבנון והכנתי רשימה של מיטב ידידי, איתם אסע באוטובוס תיירים ממעיין ברוך דרך קונייטרה לדמשק ולחלב, להראות להם את בית ילדותי. דיברתי עם רבין, עם ברק ועם פרס על שליחות עיתונאית מקרבת־לבבות, מיד עם חתימת הסכם השלום. קיבלתי מכתב רשמי מעורך “ידיעות אחרונות” השולח אותי בשליחות העיתון במשלחת העיתונאים הראשונה לסוריה. תיאמתי עם הסופר החלבי הגולה פארוק מ', שביקר אצלי בקיבוץ, לשבת איתו שבוע־שבועיים במלון “ברון” בחלב, לשוחח בינינו, להקליט את השיחות על מנת להוציא לאור ספר שלי בעברית וספר שלו בערבית, שיכיל את כל מה שייאמר בינינו. הוא גדל בשכונה סמוכה לשכונת הג’מיליה בה גדלתי, באותן השנים, והתלהב מהרעיון שלי. הוא חי באנגליה. משם שלח לי פרטים על החדרים הסמוכים שיזמין באותו מלון (15 דולר לאיש ללילה) וציפה כמוני לשלום שיבוא. גם סטודנט מוסלמי דמשקאי, שהכרתי בפריס ושהתעתד להקים קתדרה על תולדות יהדות סוריה – ציפה לבואי לחלב. הוא למד עברית ונעזר בחומר שסיפקתי לו. הוא התלבט אם להקים את מפעלו המקורי באוניברסיטה של דמשק או בזו של חלב. רק למענך – אמר לי – אני שוקל גם את חלב כאפשרות ראויה. הכנתי קובץ סיפורים – מבחר שתרגם עבורי והוציא לאור ידידי מחמוד עבאסי משפרעם – בתקוה לחלק את הספר כשי לידידי החדשים בחלב ובדמשק.

הקובץ בשם גלגלי העולם (על שם אחד הסיפורים) יצא לאור ונערם אצלי עד להזדמנות הבאה. תכננתי להביא שי לספריית האוניברסיטה החשובה בחלב את שלושת ספרי שתורגמו לערבית ויצאו לאור בשפרעם.

הכל היה מוכן, ואני הייתי יותר ממוכן, נפשית ומעשית. ההזדמנות ההיסטורית ברמה האישית והמדינית הוחמצה. אין בוכים על חלב שנשפך. בוכים מרה על חלב שהחמיץ, על שיבה לחלב שהוחמצה.

עכשיו, שכהו עיניי, גם אם אזכה ואגיע אליה, אינשאללה, לא אוכל לראות את יופיה. למזלי הוא שמור בזכרוני, בדמי ובדמיוני.

חלבּ עיר ואם לכל מי שנולד בה.

את חיבתי לחלבּ אמי ינקי עם חלב אמי

אני עדיין חולם על היום שאשוב להתהלך בשווקיה, שם היה לאבי כוך, בו עיצב ורקם פרוכות בחוטי כסף וזהב.

איזה חלבי לא יסיים את מאמרו במילים כסף וזהב. כן ירבו.

מעין ברוך, נובמבר 2007

מי שקרא את ספריי יודע שמקסיקו היתה מחוז חפצם של הוריי בשנות העשרים של המאה הקודמת. לשם נשלחו שני האחים הגדולים להכין לנו מקום מפלט מהלאומנות הסורית ומההידרדרות הכלכלית של עיר המסחר חלבּ. שני אחים, שלוש דודות ודוד אחד, כולם מצד אמא, היגרו לשם בשני גלים, מיטלטלים קרוב לשלושה חודשים באניות רעועות, מלאות מהגרים. שם התבססו במשך השנים וגידלו בנים ונכדים ונינים בטור גיאומטרי, ביולוגי, שהכפיל כל דור בממוצע פי שבעה. כך נמצאים שם עד היום כמה מאות של בנים, נכדים ונינים, בני משפחתי הקרובה.

כאשר הייתי באמצע כתיבת הרומן “מישל עזרא ספרא ובניו”, הרגשתי צורך עז לטבול בקהילה שתזכיר לי את עיר המוצא שלי, של מישל ושל לינדה ספרא. להגיע לחלב היה חלום רחוק, ועודנו חלום. נסעתי, איפוא למקסיקו סיטי, שם צמחה כבר אז קהילה חלבּית, כפולה בגודלה מקהילת האם בשיא גדולתה. שם מצאתי את רוחה ואת ריחה, את אורח חייה ואת תפיסת עולמה של קהילת חלבּ שאותה עזבתי בילדותי. שעליה המשכתי לשמוע מאמי וממשפחתי בארץ בנעוריי. את הטעם והארומה, הפולקלור והערבית היהודית החלבּית שבתי לשמוע בפולנקו ובטקמצ’לקו ובדפורטיבו ובשאר אזורים שבהם התבצרו החלבּים. אני אומר חלבּים והם ואמרים חלבּים, ולמעשה מדובר ברבבות שלמעלה מתשעים אחוזים מהם לא נולדו בחלבּ, לא ראו את חלבּ, ואינם יודעים דבר על סוריה של היום. הטבילה בתוך הקהילה התוססת, המסורתית והמודרנית הזאת איפשרה לי לסיים את הרומן, שהפך גם לסידרה דרמתית בטלוויזיה. מקסיקו וחלבּיה מככבים ברומן הזה ובסדרה שנולדה בעקבותיו.

על־כן בשנת 2008, כשהוזמנתי לשאת את נאום הפתיחה בקונגרס עולמי של יהודי סוריה, נעניתי להזמנה בשמחה, על אף המגבלות הפיזיות והמנטליות שהביא עליי אובדן הראייה. מלווה בבתי הבכורה יצאתי לדרך נרגש. זכיתי שם להתרוממות הרוח ולמילוי המצברים ושבתי מלא סיפורים מהימים הספורים שבהם קיבלו אותי משפחתי וקהילת בני־עירי בכבוד ובחיבה, כמי שכתב על יהדות חלבּ יותר מכל אדם בעולם, וכמי שהפלא ופלא, נולד בעיר חלבּ וזוכר אותה ויכול לראות את אדמת סוריה מחלונו כל יום וכל שעה.

בהזדמנות זאת הוזמנתי להרצות בעברית בפני בוגרי בית הספר החלבי “מגן ־דוד”, בוגרי כתות י“ב השומעים היטב עברית. ליתר בטחון ישבה לצידי מורה שתרגמה את הביטויים הקשים לספרדית. כשסיפרתי שאחי הבכור נפטר במקסיקו מבלי שראיתי או שמעתי אותו מעולם, ושאת אחי השני פגשתי לראשונה בגיל 45, נפערו מולי עינים תוהות ואחד התלמידים קרא בהתרגשות: “אני לא מבין למה חיכית עד גיל 45 כדי לפגוש אותו.” היה קשה להסביר לצעירים הללו שבאותם ימים בשביל להגיע מישראל למקסיקו הייתי צריך לנסוע באונייה שבועיים לניו־יורק ועוד עשרה ימים מניו־יורק למקסיקו, ולשלם הון תועפות. להאמין שלא היה גם לו גם לי טלפון בבית, היה לא פחות מסובך להסביר. בית הספר הזה ושאר מוסדות הקהילה ברובם נבדלים לחלבּים בלבד, בנויים בפאר מנקר עינים, תוצאת ההצלחה הכלכלית המסחררת של עדה שזיהתה את גל הגלובליזציה בטרם השתמשו במילה הזו, עלתה עליו, בנתה אותו ונבנתה ממנו. אין קבוצה אנושית שהתאימה יותר בראשית המאה ה ־20 לגלובליזציה המתפתחת מהעדה המהגרת שהתפזרה בכל פינות הועלם, שדיברה בכמה שפות, שמרה על קשרים משפחתיים ועל מסורת יהודית ומקומית מלוכדות בסינרגיה מדהימה. היתה להם אפילו שפת סתרים שעזרה להם להסתיר סודות ולהקדים את האחרים בהתקשרויות הבינלאומיות המסחריות והפיננסיות, כתב חצי קולמוס (נוס־כּלם) הדומה לכתב רש”י. הם יכלו לקנות את חומרי הגלם במקומות הזולים ביותר, לשלוח אותם לעיבוד, תפירה, אריגה וכד' בארצות שבהן העבודה הזולה ביותר בעולם ולמכור אותם היכן שהביקוש והכסף הגדול מחכים להם. ולכל אחד מהמקומות הנידחים הללו נשלח בן משפחה לשנה או למחצית החיים כדי ליעל את מה שהיום קוראים “גלובליזציה”, נשלח, לא לפני שחיתנו וחיסנו אותו, והמבין יבין. הנס שעליו דיברתי בפתיחת הכנס הוא שעם כל הפיזור לפינות נדחות (פיזור המנוגד בעצם לנטייה לשמור את החמולות במקום אחד) נשמרה המסורת היהודית־חלבּית במלואה ובטוהרתה ובבדלנותה בצורה פנומנלית. כבר כתבתי על “המניין המעופף”. אפרט זאת שוב לצורך העניין. לפני שנים, כאשר החלבּים בברוקלין, למשל, לא יכלו לוותר על עסקיהם הגלובליים בחודש תשרי המלא חגים, התחכמו הללו והעלו למטוס אחד בטיסה למזרח הרחוק את כל החלבּים שומרי המצוות (נאסמלאח). במטוס התפללו ביחד. מן המטוס נסעו ביחד לבית־מלון אליו זומנו מראש רב חלבּי, חזן חלבּי ומבשלת משלנו, ושם במלון חגגו את חגי תשרי כהילכתם. מובן שבין חג לחג ובחול המועד ניהלו את עסקיהם בבנגקוק, מנילה ושאר ערים במזרח, שם גזרו ותפרו ורקמו עבורם אלפי מקומיים את הסחורה שנקנתה בצ’כיה (פשתן), בסין (משי), במצרים (כותנה) ונמכרה בארה"ב ובמערב־אירופה.

הזכרתי כבדרך אגב את קהילת ברוקלין, וזה לא ייסלח בקהילת מקסיקו. שתי הקהילות החלבּיות הללו מתחרות ביניהן על הבכורה, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, כלומר כלכלית. כל אחת מהן רואה בעצמה את היורשת החוקית של חלבּ־האם ואת היונקת החוקית של חלֵב – האם.

פנומן שני הוא שלמרות שקהילות האם (חלבּ ודמשק) נכחדו כליל, נותר ונתחזק הקשר בין קהילות הלווינים, בעיקר ברחבי אמריקה, ולא נתרופפו השורשים. בעצם אלו הם לווינים עם שורשים. השתמשתי במטבע הלשון שטבעתי לפני ארבעים שנה “שורשים וכנפיים” שקלע למטרה גם הפעם.

יהודי מקסיקו, שלא כמו יהודי ארה"ב ובודאי שלא כמו יהודי סוריה בארץ ישראל, אינם שואפים להיהפך למקסיקנים, אינם חשים הזדהות עם העם והמדינה והתרבות של מקסיקו. נדהמתי תמיד מהידיעה המועטה וההתנכרות לתרבות המקסיקנית המדהימה, שאותה גיליתי וחרשתי לתדהמתם. דייגו ריוורה ופרידה קאלו, סיקרוס אורוזקו וטומאיו ואמנים מודרניים בעלי שיעור קומה אחרים היו מהם והלאה. לצערי לא יכולתי הפעם לבלות במוזיאונים המרהיבים של העיר הזאת, אף לא בכיכרותיה המופלאות בגלל מגבלות הראייה וגם מגבלות התנועה בעיר הצפופה, בה צריך לנסוע בין שעה לשעתיים כדי להגיע למחוז חפצך. אבל מעניין שעצם המבט שלי מחלון הקומה ה־37 של בית המלון בפולנקו החזיר לי את כל המראות שראתי שם בעיניי הבריאות לפני עשרות שנים. מסתבר שיותר קל לחלום על מקסיקו מחדר במלון במקסיקו מאשר מהבית בגליל.

שתי חוויות משפחתיות עזות, שקשה לתאר חיכו לי הפעם במקסיקו. כיוון ששהייתי נועדה להיות קצרה ביותר, ביקשתי מבן־אחי לכנס לערב אחד את בני המשפחה הקרובים, שאוכל לפגוש את כולם בהזדמנות אחרונה זו. התכוונתי לראות אותם, בעיקר את אלה שכבר הכרתי בביקורי הקודמים. להפתעתי, זומנו כל שבעת הבנים והבנות של אחי על בניהם, נכדיהם וניניהם ומילאו אולם חתונות, כשהטף שר שירים לטיו אמנון. בהתייעצות טלפונית אמרתי להם שאין צורך להביא את דור הילדים שממילא לא הכרתי ולא הכירו אותי, אבל הם עמדו על שלהם ואמרו שגם להם חשוב להכיר את האח האחרון של הסבא הגדול שלהם. ולמרבית השמחה הוקרן על הקיר סרט שצולם בשגרירות ישראל לפני 24 שנים בחגיגה שנועדה לכבוד הספר “אחותי כלה” בספרדית, סרט בו נראו בגודל טבעי ובחיוך גדול גם סבא סלים וסבתא אולגה של כל אותם הזאטוטים שלא חדלו לנשק אותי ולרוץ ולגעת בתמונות של הסבים שלא זכו לראות בחיים. כששים נפשות, כולם צאצאי אח אחד היו באותו ערב, שלמחרת הכנס.

חוויה משפחתית שניה היתה בשבת שלפני הטיסה בחזרה. שם התכנס ענף אחר ממשפחתי: לינדה בת־דודתי הקרובה ביותר אליי בנפש, בגיל ובהשכלה (אמא שלה ואמא שלי היו האחיות הקרובות ביותר זו לזו) וחמולתה. לינדה חיה בוילה ענקית שהותיר אחריו בעלה אהרון, שהיה בן־דודה וכמובן בן־דודתי השנייה. במרכז הוילה סולריום ענק, כיפה של זכוכית שקופה ומתחתיה רחבה עם ספות וכורסאות. מצד אחד עולים בשתי מדרגות לחדרי האוכל ולמטבח, בו טורחות שלוש עוזרות מקומיות שנקראות בכינוי החלבּי העתיק לעוזרת “איג’ירה”. בחדר האוכל שולחן בורגני לשמונה־עשר איש, לצדו שולחן מודרני לששה־עשר איש וסביבם כמה שולחנות אוכל לילדים. בצד השני חדר־שינה ענקי ובו ג’קוזי עגול, מפואר לבני הבית ושתי יחידות נופש לאורחים. יחידה אחת משורינת לנכדים הבוגרים שומרי־שבת שלנים שם כל ערב שבת, כדי שלא יצטרכו לנסוע, חלילה, לסבתא, והשניה לאורחים כמונו. היו עוד כמה דלתות לחדרים שהתביישתי לשאול מה מאחוריהם, אבל בתי סיפרה לי שהיא רואה חדרי ביליארד וחדרים עם צעצועים לילדים, ועוד. בכל שבת בשעה שלוש מתכנסת כל החמולה אצל סבתא לינדה לארוחת צהרים חלבּית מסורתית מובהקת. אזכיר רק את הממולאים למיניהם בטעם חמוץ־מתוק ואת הלחם־בעג’ין ולא אוסיף כדי לא לעורר קנאה. יש לה ללינדה ששה בנים ובנות, 24 נכדים ו־30 נינים בלי עין הרע. כולם גרים במקסיקו־סיטי. כולם מתייצבים בשבת לארוחה שמתחילה בשלוש אחה“צ ומסתיימת בתשע בערב. פטורים מן הארוע השבועי המקודש רק אלה הנמצאים בעסקים בחלקים אחרים של היבשת, וגם הם מטלפנים לשאול את לינדה איך יצאו הממולאים ומבקשים שתשמור להם מהלחם־בעג’ין של שבת עד שיחזרו ממסעם. זהו עיקרו של הטקס. פתיחתו הלא רשמית היא ביום שישי אחה”צ, כשהתלמידים מסיימים את לימודיהם והעובדים יוצאים ומעבודתם ובאים לאכול ארוחה “קלה” אצל לינדה על אותם השולחנות. השיא באותה הארוחה, שאליה אין אף־פעם מוזמנים מחוץ לחמולה, הוא הופעת האח הבכור, שסוגר אחרון את המפעל הענק שבקצה העיר, ומביא איתו ומחלק לכל אחיו ואחיותיו את הדף השבועי בו רשום הסכום שהכניס המפעל המשפחתי לחשבונם בבנק באותו שבוע. החלוקה היא לא פחות סוציאליסטית מהקיבוץ של פעם, כי נלקחים בחשבון הצרכים המיוחדים של כל ענף במשפחה. היה סוציאליסט בביתך וקפיטליסט בצאתך. אבל זה ניסוח שלי. המלה “סוציאליזם” בעיניהם מזולזלת לחלוטין. הם רואים בצדק הפנימי בגבולות המשפחה תכונה יהודית מקורית ומסורת חלבּית.

הלכנו ללון אצל לינדה, בתי גליה ואני, כיוון שהימים שהוקצבו לנו במלון מטעם הקונגרס היו מוגבלים. היה ברור שנלך אליה ולא לאף־אחד אחר מהמשפחה, לא רק משום שיש לה מקום בשפע ורצון עז, אלא משום שהיא המבוגרת בחמולה בעלת הענפים הרבים וכבוד לזקנים הוא אחד מעמודי התווך של המסורת החלבּית, לא רק במקסיקו.

בכל פעם שאני נפגש עם לינדה, היא שבה ומספרת לי (ואני עושה את עצמי כאילו הסיפור חדש ומפתיע באוזניי) איך אמא שלה, זכּייה, זכתה בהשכלה בזכות אמא שלי, אחותה. להורים לא היה כסף לשלם ב“אליאנס” ליותר מבת אחת. נבחרה אמא שלי, ריינה. בגיל חמש־עשרה וחצי הגיעה השדכנית והודיעה שמוסא שמוש, מעצב הפרוכות, מבקש את ידה של ריינה. הוציאו את אמי מביה"ס באמצע שנת הלימודים ובעבור אותו תשלום הכניסו במקומה את אחותה, זכּייה. לינדה פותחת בשיחה איתי (גם בטלפון) בשפה האנגלית ותוך כדי דיבור היא גולשת לערבית חלבּית, מבלי שהיא מבחינה בכך. וזאת לזכור שהערבית החלבית משובצת ומקושטת בהרבה צרפתית, לאדינו, תורכית וכמובן, עברית של חג ותפילה.

הבאתי אתי את הסרט שצולם בזמנו, בשנת 1984, בשגרירות ישראל בעת קבלת הפנים לכל המי־ומי בתחום הספרות והתרבות במקסיקו, לרגל הופעת ספרי הראשון בספרדית “אחותי כלה”. היוזמה היתה של אריה גבאי, מזכיר השגרירות, שראה בכך הזדמנות לקרב את מיטב הסופרים, המבקרים והעיתונאים במקסיקו־סיטי. הצלחתו הופגנה בכל כתבי העת החשובים שהופיעו למחרת ובסוף אותו שבוע. מאוחר יותר תורגם גם לספרדית גם “מישל עזרא ספרא ובניו”, וגם אז נסעתי לסייע בהפצתו.

תופעה מוזרה, תמוהה ומעציבה היא ששני הספרים החשובים ביותר בעיניי ובעיני הקהילות החלבּיות, “מישל עזרא ספרא ובניו” ו“הכתר – סיפורו של כתר ארם־צובא” טרם פורסמו בשפה האנגלית. התרגומים מוכנים ומזומנים ומעולים. אבל נראה שהבעיה היא בעיית המזומנים. אשמח לראותם בדפוס ואין לי ספק שיימצאו להם קוראים בקהילות הללו, שעליהם כתבתי לעיל.

הנחה נסתרת, שאין בידי להוכיחה היא שהספר “הכתר” בתרגום לאנגלית או לספרדית עשוי להניע את צאצאי החלבּים בתפוצות לחפש ולמצוא כמה ממאות הדפים החסרים בכתר". על כמה עשרות דפים יש לנו עדויות מהימנות שהורמו מן הרצפה של בית־הכנסת השרוף בדצמבר 1947, בידי יהודים פשוטים, שראו בהם קמעות קדושים. אני מאמין שכמה מן הדפים הללו רובצים בתוך מזוודות עקומות או חבילות בעליות הגג. אני מקווה שיום יבואו והם יגיעו לירושלים ויצורפו לחלק הארי של הכתר הקדוש והיקר ללבו של כל יהודי.

שנים רבות תהיתי על סוד שגשוגם הכלכלי של יוצאי חלבּ וצאצאיהם בכל הקהילות הבנות, ובעיקר באמריקה. בקהילת האם, קהילה קטנה שמעולם לא עברה את גבול ה־15 אלף נפש היו העניים, שוכני בחסיתא, יותר ממחצית, ומספר המשפחות העשירות בקהילה לא הגיע ל־15. בקהילות החלבּיות בתפוצות ניתן היות למנות כמה מאות משפחות עשירות; מהן כמה וכמה עשירות מאוד. מפתיעה בייחוד העובדה כי בין העשירים החלבּיים בברוקלין/דיל, מכסיקו, פנמה, ריו דה ז’נרו, סאן פאולו, בואנוס איירס ושאר קהילות הבת, יוצאי בחסיתא מצליחים לא פחות מהאחרים. משפחות דלות אמצעים ובינוניות עלו והצליחו, בלי עין הרע. הצליחו זו לשון המעטה.

מה סוד ההצלחה, שאלתי את עצמי ושאלתי אותם. היו שהשיבו שהסוד נעוץ בגיבושם של בני העדה ובאחריות ההדדית המושתת על “עניי עירך קודמים”, קל וחומר עשירי עירך. אחרים השיבו שהכל נובע מן הכשרונות המסחריים והפיננסיים שבהם נתברכו בני עירנו, ומשליטה בשפות התרבות. והיו שנישקו את המזוזה ולחשו, זה רצונו וזו ברכתו של השם יתברך, שזוכר חסד לנאסמאלאח. נאסמאלאח – טובים, יעני שומרי מצוות.

לא נחה דעתי. שמעתי סיפורים של רבים וטובים, אם בביקורי בביתם, אם בביקוריהם בביתי. הסיפורים וחזרו על עצמם בניואנסים שונים – הבנתי. היהודים החלביים, שהיגרו מתחילת המאה העשרים למצרים ולמילנו, ובעיקר לאמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית, זיהו ראשונים (או בין הראשונים) את הפוטנציאל הטמון ואת השתלטותה של זו על כלכלת המאה. הם עלו על הגל עוד לפני שנהפך לנחשול שוטף עולם. המבנה החברתי של העדה, המפוזרת בכל רחבי תבל ושומרת על קשרים הדוקים עם כל חלקיה, התאים לראיון הגלובליזציה.

הרעיון הבסיסי התפתח, בעיקר באמריקה, שבה רובם מצאו מקלט וקרש קפיצה. רעיון המסחר בין ארצות מוכר עוד מקהילת האם, שישבה על צומת מסחר בינלאומי. הרעיון: קנה את החומר הגלם האיכותי במקום הזול ביותר בעולם, יצר ממנו בארצות שבהן העבודה זולה, את המוצרים המבוקשים בעולם, ומכור אותם בארצות העשירות עם שיא כח הקנייה. וזאת לאחר ששליחיך הנאמנים, שומרי הסוד, איתרו ובדקו את כל המקומות הנ"ל. החלבים הוסיפו לרעיון את דרך הביצוע האופטימלית, שהינה מסורת עדתית בדוקה: שליחים נאמנים תחפש ותמצא קודם כל בין בני משפחתך, או בני חסותך, או בני עדתך; בסדר זה.

וכך נשלחו בנים וחתנים ובני חסות לכל מקום שבו מיוצרת כותנה משובחת ונמכרת בזול; הכותנה הועברה לארצות המזרח הרחוק, שם העבודה זולה, לעיבוד, תפירה ורקמה; והמוצר המוגמר נשלח לארצות הברית ולאירופה, הרעבות לכל ומשלמות היטב. הוא הדין בפשתן, שהיה זול במרכז ומזרח אירופה, במשי התאילנדי ובשאר חומרי גלם למיניהן. המבנה החברתי, החמולתי והמסוגר, התאים למשימות כאלה כמו כפפה ליד. ובעזרת השם הפכו החלביים לחלוצי הגלובליזציה – שליטת הכלכלה העולמית, והיא כמובן גמלה להם ביד רחבה.

כל כך הרבה סיפורים שמעתי על משפחות, שעסקו בדרך זו בייצור ומכירה של מוצרי הצריכה הבסיסיים של החברה המערבית, שהגעתי למסקנה שגיליתי את הסוד. סוד ההצלחה הכלכלית, שינקה מהלכידות החברתית והזינה אותה.

מערכת הייצור והמסחר של החלבים נשענה על מערכת פיננסית מסועפת ומתוחכמת של שלוש משפחות של בנקאים חלבים ידועים, שסניפיהם כיסו חמש יבשות והרבה איים קטנים. משחקים בשערי מטבע הפכו לספורט עדתי בין־יבשתי. לעתים שפת הקשר העסקית הסודית היתה עברית־ערבית, כתובה באותיות חצי קולמוס, יעני, נוס־קלם. וזאת, עד שנמצאו אמצעים מודרניים חלופיים.

כיון שבנאסמאלאח עסקינן, ובארצות אסיה הרחוקות, שבהן העבודה זולה והייצור הידני משתלם, התעוררה בעיה, אין שם אוכל כשר ואין מניין. הרי לא נוציא את בנינו ואת חתנינו לתרבות רעה חו“ח; חראם! ישבו אנשי שלומנו על המדוכה ומצאו פתרונות יצירתיים. למשל “המעופף”. זה חיבר עשרה ויותר מאנ”ש לטיסה אחת למזרח הרחוק, ופתר את בעיית התפילה. החבורה התאכסנה באותו מלון, לפחות בבירה, ושם חיכה לה, בהזמנה מראש, אוכל כשר חלבי למהדרין. בחגים הוקם באחת הסוויטות בית כנסת מאולתר, מקדש מעט, לתפילה. ולאחר התפילה, בין קוקטייל לסלמון, נעשו עסקים ונקשרו קשרים, נמסר מידע עדכני והוחלפו רעיונות; בעזרת השם יתברך.

כך ובדומה לכך שירתו החלבים את הגלובליזציה וינקו. ההתפתחות הטכנולוגית המואצת לקראת סוף המאה, שהפכה את העולם כולו לכפר גלובלי, הזינה הן את ענקי הגלובליזציה, הן את חלוציה העלומים, השומרים על פרופיל נמוך, כדרכם בקודש, סגולה, מפני עין הרע.

ולסיום סיפור המאפיין את איש העסקים החלבי. ישב אצלי בביתי ידיד נעורים, שגדל בישראל והגדיל לעשות באמריקה. צלצל הטלפון ונתבקשתי להרצות במפגש ציבורי חשוב בתאריך מסוים. עניתי שבתאריך זה אני לא פנוי, וסגרתי. אומר לי ידידי, ביג מיסטייק חביבי! יעני, טעות עשית, יא אהבל. תאמר להם “כן” ובהתקרב המועד תתנצל שאינך יכול להגיע. כמה אנשים יהיו באולם, שיידעו שלא באת? 500? 1,000? אבל מאות אלפים יקראו את המודעות בעיתונים ויחשבו שהרצית; והעיקר – שחפצים בך, בשמך ובדבריך.

מעין ברוך, 12.07.06

צמחתי בבית בו הספרות הלשון והתרבות הערבית התהלכו שלובי־זרוע ושווי־מעמד עם הספרות הלשון והתרבות העברית המתחדשת. אני חף אפוא מאובייקטיוויות בנושא זה.

גדלתי כאח־זקונים לשני אחי, הגדולים ממני בעשרים שנה, יצחק וטוביה שמוֹש, שקראו כתבו ותרגמו ערבית. בבתיהם כותל מערבי היה מכוסה ספרים וכתבי־עת עבריים, וכותל מזרחי בספרים וכתבי־עת מכורכים בשפה הערבית. שניהם היו מראשוני המתרגמים משפה אחת לאחותה. יצחק, שנקרא ב־1937 לאוניברסיטה העברית ללמד בה שפה וספרות ערבית מודרנית, ערך כבר בשנת 1954 את הקובץ “כפיפה מצרית”, מבחר סיפורים מצריים. טוביה, שערך עיתונים של ההסתדרות ושל המדינה בשפה הערבית, תרגם את “עונת הנדידה אל הצפון” של אל־טייב סאלח הסודני, את קובץ סיפוריו של יוסף אידריס המצרי ועשרות סיפורים של פלסטינים. בתו, רינה פלסר, תרגמה לאחרונה קובץ סיפורים של חנאן אלשיח' ורומן מרגש של הוּדא בּרכּאת, שניהם בהוצאת “אנדלוס”.

אני זוכר שבנעורי חיפשתי ברעבנות משהו מן הספרות הערבית בעברית. מצאתי רק את “ימים” של טהא חוסיין. גמעתי אותו בימים אחדים.

*

כשקמה הוצאת אנדלוס ושמה לה למטרה לתרגם ולהוציא לאור ממיטב הספרות הערבית, ראיתי בכך תופעה ספרותית־חברתית־מדינית מבורכת; אם לא למעלה מזה. בהוצאה זו יצאו לאור עשרים ספרים. התרגומים מעולים. הבחירה מצויינת. והנה אני קורא ושומע שההוצאה עומדת בפני התמוטטות כלכלית, מאין קונים. הקורא העברי הצורך ספרים (ראה רשימות רבי ־המכר) מדיר עיניו מן הספרות הערבית. זה כואב. זה מדאיג. וזה לא חכם.

אם רצוננו לחיות אי־פעם בשלום, או למצער בדו־קיום, עם שכנינו – עלינו להכיר ולהבין אותם, על חלומותיהם ומשוגותיהם; על תרבות כתיבתם ודרך חשיבתם. שכן אינו מפסיק להית שכן, אם אינך אוהב אותו. למי שיש פנאי וחשק לספרות יפנית מתורגמת, למשל (ואני אחד מאלה) מן הראוי שימצא פנאי ורצון לקרוא ולהכיר את השכנים הקרובים; גם בטרם ייהפכו לסקנדינווים.

מן הראוי שהספרים הנ"ל יימצאו בכל ספריה ציבורית ובכל בית ישראלי שוחר תרבות.

שלשום ביקר אותי בביתי בקיבוץ לנין. סטלין היה צריך להגיע איתו אבל דחה את הביקור לאוקטובר. אולי אחרי המהפכה, צחק בטלפון. אתמול עבר עלי כל היום, ובעצם גם כל הלילה בהתלבטות אם לכתוב את הסיפור הזה. חששתי שמא הקוראים יחשבו שירדתי מהפסים. או שאני שוגה בהזיות. רק הבוקר החלטתי שאני חייב לכתוב את סיפורם של לנין וסטלין ואחיהם הצעיר קרל מרקס, שנטל את נפשו בכפו.

הביקור לו ציפיתי מזמן, התרחש בספטמבר 2008, ימים ספורים לאחר קריסת וול־סטריט, מעוז הקפיטליזם וסימלו. אין שום קשר בין הביקור של לנין אצלי בקיבוץ בגליל לבין קריסת הקפיטליזם המבשרת רעות. אך מי יודע. הסברה שאין בעולם מקריות ושתנועת כנפי פרפר במעיין־ברוך יכולה להשפיע על הבורסה בהונג־קונג דווקא נראיתי לי מציאותית למדי. בעיקר בימים אלה.

לנין הגיע עם רעייתו, שהאירה בהערותיה פינות חסויות וחשוכות בעברו של הגבר החסון והנאה, שהגיע מחלבּ העיר כילד בן שבע, עם סטלין הגדול ממנו בשנתיים וקרל הצעיר ממנו בשנתיים. ללא אב וללא אם. שלושה ילדים שנשלחו עם שליח העלייה שהבריחו אותם בלילות חשוכי כוכבים אל מעבר לגבול. האבא, שהיה פעיל נלהב וקיצוני בתנועה הקומוניסטית הסורית (היה דבר כזה), נתן לשלושת ילדיו את שמות גיבוריו. הימים היו ימי גדולתו של “שמש העמים”. הבכור נקרא סטלין והאב שנולד בשם יאושיהו החל להיקרא אבו־סטלין בפי כל. אבו־סטלין היה איש תקיף ומכובד בסביבתו, בעיקר בזכות ששה יאושיהו נוספים בקהילה, כולם נכדים לאותו סבא ונקראים על שמו כנהוג במקומותינו. יאושיהו זה נשבר וזנח את שלושת ילדיו, כאשר אשתו האהובה והנאה, בת למשפחה מכובדת בעיר ובקהילה, התאהבה בקומוניסט מוסלם, שהיה מבאי ביתו, זנחה את בעלה וילדיה, התאסלמה והתחתנה עם הגבר ירוק העינים “אללה יאכדו”, שאלוהים ייקח אותו, כך הוסיפו לשמו בקהילת ארם־צובא. והיו שהוסיפו “איבן אל־חראם!” עליה, על בת־המשפחה הכבודה, שעשתה את המעשה המביש, דיברו רק ברמזים. יהודיה שתתאסלם זה מקרה נדיר ומצער ובל ייסלח. אם שתעזוב שלושה ילדים רכים זה סיפור שלא ייאמן, אלא־אם־כן אתה שומע אותו מפי הילדים עצמם, שגדלו ובגרו וצלחו את כל התלאות שאדם יכול להעלות על דעתו.

ללנין אין מושג מה קרה לאמו, אם היא חיה עדיין והיכן. אשתו מעירה בהסוס שהאשה הזאת אינה אמו ושהקיבוץ בו הוא חי מנעוריו הוא אמו האמיתית. על פניו של לנין ניכרת הסכמה שבשתיקה. זכר ילדותו בחיק אימו נמחק כליל מזכרונו. הוא רק יודע לספר שהיתה אהבה גדולה ומטריפה בין אביו ואימו, שעליה שמע בילדותו ואותה הפנים כאבידה איומה, בלתי מובנת. עשר שנים יפות ונפלאות חי הזוג וגידל שלושה ילדים בריאים. שמותיהם המוזרים הוסיפו להם חן ושובבות ולא הזיקו להם כלל. לנין הוא כיום אב לששה בנים ובנות מוצלחים ובוגרים, איש מפתח בקיבוצו במובן הכפול של המלה: בעל תפקידים ויושב־ראש ועדות לאורך כל השנים וצרור מפתחות בכיסו, המשליט אותו על כל מתקן חשוב בקיבוץ. משקיסט בלשון המקום, כלכלן ומנהל למופת. אמו הקיבוצית בנתה אותו, נבנתה ממנו. מצא בן את אמו.

סטלין, האח הבכור, חי בתל־אביב, רווק נצחי. הבטיח לבוא אלי לביקור היכרות ראשון באוקטובר, לא לפני שיתברר סופית אם אמנם קרס הקפיטליזם על הוגי הדעות שלו ועל מנהלי ובכירי הבנקים ששדדו את המוסדות שהופרטו לידיהם. אני מחכה בסבלנות לביקורו של סטלין שזכרונותיו מהילדות האומללה של שלושת האחים העזובים, המגיעים לארץ, בהירים יותר כיוון שהיה כבן תשע. לנין זוכר פחות. הוא רק יודע שהופרד מאחיו ונשלח לאימוץ במשפחה דתית בכפר דתי, כדי שיחזירו אותו למוטב. הוא זוכר שאביו הגיע לארץ שנים אחדות אחרי הילדים אבל סירב לקחת עליהם אחריות ולמעשה התנכר להם כליל, כאילו היו ילדיה של אשתו הבוגדנית ולא יוצאי חלציו. האב יאושיהו, שבארץ קראו לו ישעיהו (אין שם כזה “יאושיהו” אמרו לו הרושמים) התפרנס בקושי מהוראת השפה הערבית ומצא לו במשך השנים אשה דלת השכלה, בת־עירו, שבישלה לו את המטעמים שאליהם היה רגיל. מטעמים שמילאו כנראה לא רק את כריסו אלא גם את לבו. במשך כמה שנים הוא התחמק מכל קשר עם הילדים, שהיו כל אחד במקום אחר, למעשה בעולם אחר. הילדים שהפכו לנערים, לא הרפו מן האבא וקשרו איתו קשרים בשנותיו האחרונות. יחסים תקינים, פחות או יותר, היו לו רק עם נכדיו בקיבוץ. הוא היה קפדן ורתחן, זועם על עולם ומלואו ואינו מסוגל לשכוח ולסלוח על המאסר הממושך בו היה נתון בחלב העיר. המשטר שם לא אהב קומוניסטים, וזאת בלשון המעטה. האח הקט, קרל מרקס. היה היחיד שזכה למגע ולעידוד מהאבא שראה בו ממשיך דרכו. הוא סידר לו מלגות ודחף אותו להשכלה גבוהה – הצלחה שנסתיימה באסון. קרל למד באוניברסיטה העברית בהצלחה מסחררת שפות שמיות עתיקות ובנה לעצמו תזה מתוחכמת והזויה סביב ספרי איוב ומשלי. הוא תרגם אותם, וקטעים מספרי הכתובים האחרים, לכמה שפות נכחדות, בנות התקופה בה נכתבו בעברית, והגיע למסקנות תמוהות ומרחיקות לכת. מוריו באוניברסיטה ראו את התזות שלו כמופרכות, ולא רק שלא אישרו אותן לעבודת הדוקטורט, אלא שרמזו לו שעליו להקדים טיפול פסיכיאטרי, שאולי בעקבותיו יוכל לכתוב דוקטורט בנושא שפוי ומקובל. הבחור שם קץ לחייו. אחיו שומרים בנאמנות את המחברות הכרוכות, מלאות בכתב יד צפוף ויפה, כולל תרגומים מפורטים לערבית ומפורטים פחות לשש שפות עתיקות נוספות. אין ספק שכאן נגעה גאונות בשגעון. בזה הוא עלה אפילו על אביו.

שמות פרטיים היו שם המשחק במשפחה הזאת. אבל המשחק היה רציני. אידיאולוגי. לנין בן השבע, שהבריח את הגבול בדרכו לארץ, נצטווה לענות על השאלה מה שמך במילה אחת יחידה: מוחמד. כך הוא זוכר ושפתיו רועדות. מצד שני, הוא אומר, אצלנו בקיבוץ יש בחור בשם הרצל ובחור בשם בלפור ואיש לא תוהה עליהם ועל הוריהם. כבר שנים שלא קוראים לי לנין, אומר לי הגבר עגום־העינים, ואני נקרא בפי חבריי על שם סבי, שם יהודי למהדרין. אבל כולם יודעים שנולדתי לנין וכך נרשמתי בתעודת הלידה. אחי סטלין שומר עדיין על התעודה עם שמו המוזר. בעצם, למה מוזר?

אני מחכה לביקורו של סטלין, שהגיע ארצה כילד “גדול”. מי כמוני יודע שילד בן תשע הוא ילד גדול, מבין, זוכר ותוסס כמעיין. אם יהיה זה מעיין חתום או מעיין נובע, הימים הקרובים יגידו. עד אז אני נוטל לעצמי אתנחתא.

* * *

אתנחתא כן, מנוחה לא.

הביקור השני מתעכב בגלל בעיות בריאות. הסיפור שהחל מנקר במוחי ומטריד את לבי נמשך בלי הרף. אני עוצם עינים ורואה שלושה ילדים בני תשע, שבע וחמש, צועדים מפוחדים ואבודים יד ביד בחשכת הליל בשבילי עפר, חוצים נחלים ומטפסים על סלעים, בתוך חבורת נוער וילדים מובלים בידי מבריח עם עגאל וכאפייה, לקול יללות תנים ויריות שומרי גבול, בדרך בואכה ארץ ישראל. וכשם מגיעים, יגעים ומפוחדים, רועדים מקור הלילה, לאיזה קבוץ בצפון (איזה? הם זוכרים?) מוסר אותם מדריך הקבוצה לידי מקבלי הפנים ומודיע שהם בניה של אשה שהתאסלמה ובניו של קומוניסט יהודי אדוק. הקולטים הנבוכים (ומי אני שלא אבין לליבם), בעלי כוונות טובות, אך המדיניות היא להפריד בין אחים ולחשוב רק על התאמה לקבוצת הגיל. מתוך כוונות טובות להשיב ליהדות שלמה ילדים בני הורים שכאלה – הם מחליטים לשלוח אותם לאומנה ולהצלה ביישוב דתי מובהק, כמאומצים אצל משפחות שונות, דתיות כמובן, כדי שישובו ליהדות גמורה. משם הם מועברים למוסדות דתיים. וכאן מכניסים לילדים שאיבדו את אמא ואת אבא ומפחדים מהכל – גורם מפחיד שעוקב אחרי כל מעשיהם ומחשבותיהם, גורם מאיים ומעניש – אלוהים שמו. ומצוותיו רבות מספור. ואיסוריו מקור לייסורים ולבלהות. והילדים בטוחים שהם נענשים וייענשו על משוגות אמא ואבא על ידי האל הנבגד, אל קנא ונוקם. ימיהם קשים ומרים ולילותיהם סיוטים.

השלושה נדרשו למחוק מזכרונם את השמות שאבא ואמא נתנו להם ולהשתמש בשמות העבריים האמצעיים, שמות הסבים כנהוג. המשפחות האומנות והמדריכים במוסדות עשו כל מה שביכולתם להשיב את השיות האבודות אל העדר היהודי הכשר והממושמע.

הילדים נקרעו בין הפינוק והתרבות שספגו מאבא ואמא בשנים הטובות המעטות כל־כך בחלבּ העיר, לבין הדרישות המוזרות והמזעזעות שדרשו מהם ההורים האומנים בשם איזו ישות שעליה שמעו לראשונה בארץ החדשה. באינטואיציה של ילדים רכים תפסו שאלוהים המפחיד, רואה הכל, יודע הכל הזה, אינו מחבב את אמא ואבא שנשארו שם. האמהות והאבות בכפר הדתי היו שונים באורח חייהם ובתפיסת עולמם, המאכלים והמנהגים, מכל מה שזכרו מילדותם.

בנוסף לכל הצרות הצרורות הם היו… אשכנזים… בעלי כוונות טובות ומלאי מעשים לא מובנים ולא רצויים.

למזלם היו השלושה הקטנים יצוקים מחומר חזק, בנים למשפחות ידועות בחכמה ובעוצמה ובעקשנות.

הקוטביות בין מי שהיו ומאין באו לבין מי שנצטוו להיות “בעזרת השם יתברך”, ליוותה אותם כל חייהם. בואו של האב לארץ, מציץ ובורח מאחריות, קיים אבל לא בהישג יד – ערער שוב את המצב שנתייצב במידת מה בשנות הנעורים. הסודות ששמרו בלב, בעיקר מבני גילם בסביבה – היו קשים מנשוא. לך תאמר לבני הכפר החובשים כיפות ושומרים מצוות, קלה כחמורה, שאמא שלך התאסלמה. היש גרוע מזה? אולי יש: שאבא שלך קומוניסט ושמך בתעודת הלידה סטלין, לנין, קרל מרקס. אלמלא הגנים החזקים של שתיים ממשפחות האצולה היהודית החלבּית – לא היו ילדים נערים אלה מחזיקים מעמד בים ההתלבטויות הסוער והזועף. ואכן אחד מהשלושה, הקטן המקורב ביותר לאבא – לא החזיק מעמד והתאבד.

ההתאבדות היתה מכה נוספת, לא צפויה, על עולמם המעורער של השניים שנותרו.

בתודעתם, עמוק עמוק, בצורה מופלאה ומוזרה, נשתמרה תפיסת העולם של האבא, שהיה בלי ספק משוגע לדבר בתפיסת העולם הקומוניסטית.

הקריסה של הקפיטליזם המסתמנת בבירור בסוף 2008, נראית לשני הגברים שנולדו סטלין ולנין טבעית והכרחית. הם לא קומוניסטים, אבל הקפיטליזם הבנוי על האלהת כוחות־השוק והגליית המדינה מניהול המשאבים הכלכליים וחלוקתם הצודקת, נראית בעיניהם כהמשכו של חוט שנקטע עם פטירתו של האב המוזר. האהוב? קשה להם להשיב. ואיך מרגישים כלפי האם היפה? גם הרמב"ם התאסלם. ואכן היא היתה יפה.

על החלומות לא מדברים עם סופר. אולי אם הפסיכולוג ואולי לא.

השניים שונים כל־כך זה מזה, אף שהם מאותו אב ומאותה אם ומאותה טרגדיה. האחד בנה משפחה והשתלב בהצלחה בחיי קבוץ משגשג, השני נותר רווק בודד, חושש מזוגיות והורות ומן העולם שמסביב. שניהם שומרים על קשר הדוק זה עם זה, קשר הבנוי על זכרונות קשים, משותפים. קשריהם עם בני שתי המשפחות, של האבא ושל האמא, המפוזרים ברחבי הארץ, מעטים ומהוססים.

* * *

בנובמבר הגיעו אליי סטאלין, לנין ובתו הבוגרת, אם לשניים. להפתעתי היו בידיהם מסמכים רבי קסם ורבי משמעות. תמונה זוגית של האם והאב, זוג נאה להפליא, והנה הנכדה דומה כל כך ביופיה לסבתא בלה. הם ניסו ומנסים לברר מה עלה בגורלה של הסבתא שהתאסלמה. הכעס עליה עבר ובמקומו יש רצון עז לראות את הזקנה, אם אומנם עודנה בחיים. קרובים ממקסיקו שהגיעו לחלבּ העיר הביאו פרטים ומספר טלפון. חיפוש השורשים משתלב עם סלחנות בוגרת והתרגשות משפחתית האופיינית, כנראה, לדור השני, הבריא, צאצאיו של לנין.

סטלין כזכור ערירי. הגיע לארץ בן תשע, בכעס תהומי על האם ובקורת קשה על האב. נשלח למוסדות רבים ושונים, בהם לא מצא מנוח לנפשו, אבל חטף גזזת קשה שהפכה למרכז הסבל הפיסי והנפשי שלו, ולאסון גדול מזה של נטישת ההורים והמעבר לתרבות חדשה. קשה לו לדבר על הגזזת, סיבלה ותוצאותיה, מהן הוא סובל עד היום. כילד הוא היה בטח שזה עונש מאלוהים, ולא הבין מדוע “מגיע לו” עונש נורא כזה, שסגר אותו בבידוד תקופות ארוכות תוך כדי שלושה נתוחי ראש קשים. כזכור, מחלת הגזזת תקפה אלפי עולים חדשים בשנות החמישים ומערכת הבריאות בארץ נכשלה בטיפול בה.

סטאלין משאיר לי תצלום של הזמנה לברית ־מילה שלו, בעברית כמובן, הקטן נקרא סלים – סתאלין. מפתיע אותי בהעתק מצולם של מכתב שכתבה אימו בשנת 1943 לגיסתה בירושלים. המכתב בצרפתית מושלמת בכתב יד נאה. מעיד על חוכמה והשכלה ורגישות למכביר.

ביראת כבוד הם מוציאים מחברת ענקית כרוכה, מלאה בכתב ידו של האח הצעיר שהתאבד. נושא המחברת: ספר משלי. עם תרגומים לשפות שמיות עתיקות, אותן למד באוניברסיטה העברית, האח הגאון הבלתי־יציב שלא זכה לקבל הסכמה להגיש את עבודותיו (כתובות בתחביר רהוט, בכמה שפות) להגישן לקבלת תואר דוקטור. כרכים אחרים כאלה, כתובים בידיו של גאון מלומד ובלתי־יציב נמצאים ברשותם. אילו יכולתי לקרוא הייתי נהנה לעיין מעט בחומר מאתגר זה.

שני הגברים היושבים מולי מוציאים בהתפעלות תמונה של שניהם, מרימים אגרוף סטלינאי, כמצוותו של אבא; מחייכים. בתמונה הם בני חמש ושלוש, מחייכים מאושרים. האח הצעיר מן השלושה, שאיננו, כנראה עודנו תינוק, העדרותו זועקת לשמים. הוא היה הקרוב ביותר, מנטלית ופוליטית ושכלית לאבא. שניהם עופות מוזרים, נגועים בגאונות ואי־שפיות, צמד תכונות מוכר.

הוא היה חבר המפלגה הקומוניסטית בארץ, אך נמשך אישית למנהיגים מן הימין הקיצוני, והתחבר אליהם בסוף חייו. קיצוניותם תאמה לאופיו ושבתה את לבו חסר המרגוע.

ואני חושב, כמה טוב ומעודד – שאחד מן השלושה התגבר על הכל והקים משפחה לתפארת. ואני מסתכל על בתו הבכורה ורואה את דמיונה לסבתה ואת חריפות השכל שירשה ממנה. ואני מניח שיש בה משהו מהסבא יאושיהו. היא אוהבת אותו. היא זכתה להכירו, וליהנות מחוכמתו ומייחודו. יש לה חלום – לזכות לראות פעם אחת את סבתא, שככל הנראה עודנה בחיים בחלבּ העיר. האם תצליח? ספק.

היא משאירה בידי שיר נאה שכתבה לאחרונה. אנחנו נפרדים נרגשים ומהורהרים.

אנחנו סיפור, לא? הם שואלים אותי. ואני עונה בנדנוד ראש חיובי, מהורהר. סיפור לא ייאמן על כוחם של שני ילדים קטנים שגדלו בסוף לתפארת. אם אתם לא סיפור, אני אומר, תוך כדי חיבוק, אני לא סופר.

קיבוץ מעין ברוך 1.1.2009