הגיגים
מאתאמנון שמוש
הגיגים א'...
מאתאמנון שמוש
זו פעם ראשונה שאני כותב ואינני יודע אם אפרסם את הדברים. בדרך כלל אדם כותב כדי לגרום הנאה לקוראיו. אני בספק גדול אם הדברים המתגלגלים ממוחי אל המחשב יגרמו הנאה כלשהי למישהו. יש בי חשש שאפילו יגרמו עצב וצער ואולי אף כעס, ככל גילוייה של אמת מרה שטבע האדם נוטה להכחישה ומנסה להכחידה. הדברים רובצים עליי ומבקשים לצאת, ואכן הם ייצאו. ספק אם ארצה שגם יגיעו לקוראיי הנאמנים, שבאופן טבעי, מובן לי אך לא מקובל עליי, מעדיפים להתבוסס (ולעיתים להתבסם) בעולם השקר העוטף אותם סביב סביב.
השפה העברית קוראת “עולם האמת” לעולם הבלי ידוע, שאיש לא שב ממנו לספר, ולו בקצרה, מה קורה שם. המושג “עולם האמת” מבהיר שמגיעים אליו מעולם השקר. השפה העברית דייקנית, בהירה וקולעת ואני, משום מה, במעבר המשמעותי אל מעבר לחומת גיל השמונים מתחיל להרגיש שאני צועד אל תוך עולם האמת (שאינו העולם הבא ואינו מתחיל בארון הקבורה) ויכול, אף צריך, לספר תוך כדי צעידה הססנית בעולם האמת על עולם השקר בו חייתי שמונים שנה. העולם בו אנו חיים. העולם בו רציתי לחיות אחרת, בתמימותי.
כבר עשור, מאז התחילו המאה החדשה והאלף החדש, שאני מרגיש את עצמי אורח, “מחוץ למחנה” מסתכל מבחוץ פנימה ותוהה לאן צועדת האנושות. ובדאגה מיוחדת לאן צועדת החברה הישראלית.
מנעוריי חשתי שהעולם הזה הוא עולם השקר. אין אדם שאינו משקר לזולתו מבוקר עד ערב. רבים מאוד משקרים גם לעצמם. רק החלומות נקיים משקרים, ועל כן הם כל כך מרתקים, אבל זהו עולם שלישי שאיננו עולם השקר, אבל גם לא עולם האמת.
אני מנסה להשלות את עצמי ולהשליט על כתיבתי זאת מידות של עולם האמת, לפי הגדרתי הנ"ל. העולם שבין גיל שמונים לבין הסוף שעל הסף. אנסה להתהלך בו, להרהר ולהביע את הרהוריי באשר לשני העולמות, בטרם אלך לעולמי.
מסתיימת שנת 2008, בה נגלו השקרים הענקיים של המנהיגות המדינית, הכלכלית והרוחנית של עם ישראל. השמות והשקרים העוטפים אותם כל כך ידועים שאני מתבייש לשוב ולהזכירם. קצב, אולמרט, הירשנזון, שולה זקן, עזר וייצמן, אריה דרעי ועשרות ומאות שמונו על ידיהם ומומנו על ידיהם וכיסו בענני שקר וכזב ושחיתות את השמיים הכחולים. בדרך הטבע נזלה חוכמת הקומבינות והתעלולים של הנוכלים בצמרת והגיעה אל כל שכבות העם: רופאים ועורכי דין ומוסכניקים ועמותות חסד והממסדים למיניהם עד העירייה והמועצה והקיבוץ. חיפשתי ולא מצאתי ולו פינה אחת הנקייה משקרים מזַבּלי שחיתויות. כולם משקרים לכולם, וגרועים מכולם אלה שמאמינים ומצהירים “אני אף פעם לא משקר. אין אצלי דבר כזה”. נאמר “מדבר שקר תרחק”. אני מודה ומתוודה במשך שמונים שנה התהלכתי בעולם השקר והתיישרתי איתו. לא עוד.
פעם אחת ביודעין, חשבתי שיש דרך לצאת מעולם השקר. קשרתי, ובצדק, את השקר לכסף, ואמרתי לעצמי שבקיבוץ שאליו מגיעים אנשים שהכסף והרכוש והנהנתנות אינם העיקר בחייהם (לא שאינם, אלא אינם העיקר) ששם אוכל לחיות עם הרבה פחות שקרים, שחיתויות ונבזויות. הלכתי לקיבוץ בלב שלם, בתקווה ובאמונה לא רק בקיבוץ, אלא בחברים שבוחרים בו, האמנתי שבחירתם דומה, אם לא זהה לבחירתי. לשמחתי ולאושרי מצאתי אשה שחשבה והרגישה והאמינה בדיוק כמוני. זה איפשר לי להמשיך בדרך הקשה והיפה עד עתה. התמוטטות האמת האידאולוגית, הרוח של “עולם חדש”, נקי ומטוהר מרדיפת בצע, מקנוניות נכלוליות ומשקרים מחוצפים עטופי מלים גדולות, הביאה אותי לצורך להתחיל לדבר גלויות, לכתוב גלויות (ואולי אפיו לשלוח גלויות) מהעולם שאליו אני נכנס לעולם שממנו אני יוצא בצעדים בטוחים כדי לשמור על אותה נשמה יתרה שהביאה אותי בנעורי אל הקיבוץ.
המחשבה שעליי להיבדל ולהשאיר בכתובים את הסיבות שדיכאו כל אמונה שאני משאיר לצאצאיי עולם טוב ובטוח יותר מזה שקיבלתי בעלותי ארצה, עלתה במוחי לראשונה באסיפה אומללה במועדון הקיבוץ שבה נשמתי (שלא לומר ראיתי) אוירה של חוסר אמונה, של רדיפת בצע ושל נכונות למכור בכסף מפוקפק את כל הערכים שכולנו, יושבי אותו מועדון, האמנו והתגאינו בהם לאורך עשרות שנים ביחד. יחד שהופרט בכל תחום אפשרי, קבוץ שאיבד את עצמו לדעת ומוכן לבטלאת זהותו הקיבוצית שעליה היתה גאוותו, ובגללה הקריב כל כך הרבה, רק כדי להוריש נכסים לצאצאיו. להוריש להם כבוד? להוריש להם נאמנות לערכים? להוריש להם הערכה לסבא וסבתא שניסו לתקן עולם והתמידו בזה עד יומם האחרון? להוריש זהות מעוררת כבוד ושותפות למפעל ציוני סוציאליסטי, חד-פעמי בהיסטוריה? זה – לא. העיקר להוריש כסף. או שווה כסף. אולי. ההצעה שהועלתה באסיפה הנזכרת היתה להפוך את הקיבוץ למושב כדי שבנינו ונכדינו יוכלו למכור את הנחלה ולהתעשר. אם ירצה השם. אם יאשר מנהל מקרקעי ישראל. אם למעלה משבעים וחמישה אחוז מחברי הקיבוץ יזרקו את המילה “קבוץ” לפח.
זה בהחלט מתאים לעולם השקר שהקיבוץ נסחף אל תוכו, עולם שקר במדינה הזאת ובכפר הגלובלי. הרי בימים אלה מתגלה מעשה השקר והרמאות הכלכלי הגדול בהיסטוריה. וול-סטריט בכלל ומאדורף הנוכל העולמי, שפשוט הצליח לשקר לגדולי השקרנים בעולם הפיננסים ומוטט, בלי ספק, רבבות אנשים, שחגגו איתו בעולם השקר שלו, ואולי גם את הכלכלה הקפיטליסטית העולמית. כל המערכת הקפיטליסטית בנויה על המכפלה: כסף – שקר. הצרה היא שגם השקרנים הקטנים, ואולי בעיקר הם, עם הכסף הקטן שיש או אין להם – נפגעים וסובלים הרבה יותר משקרני הבורסה והבנקים, מאלה שצברו כספים וכזבים בשוק חופשי. השוק החופשי שהצליח לנער מעליו כל פיקוח של חברה ומדינה שרואה את צורכי הכלל, שהעביר את כל ההחלטות לדירקטוריונים ממונים ע גזל ועושק. דירקטוריונים שאישרו בחתימת ידם את משכורות השוד שלהם ושל אלה שמינו אותם. חברות פשטו את הרגל, בעוד המנהלים טובעים בעושר ונכסים. השוק החופשי שהיה תמיד מבצר השקרים והכזבים, ואינני יודע אם העולם החופשי (חופשי, איזו מילה יפה) יצליח אי-פעם להחזיר אותו למקומו הנכון, אם הדגש על המילה “שוק”. אותה מדינה, ארצות-הברית, הודו, פרו או ישראל, שהשוק החופשי קנה את נכסיה ואמר לה “שבי בצד, אל תתערבי, תני לנו לנהל את הכלכלה. אנחנו יודעים לעשות זאת היטב”. האם יש שקר גדול מזה? אל מי פונים היום הבנקים הקורסים וחברות הענק המתמוטטות?
אני קופץ מענינים חובקי-עולם לעינינים אישיים, רגשיים של אנשים פשוטים שחשבו שהם מכירים זה את זה ומאמינים זה לזה. המשותף לכל הוא אי-ההכרה שאנחנו חיים ומתבוססים בעולם השקר ומורישים אותו לנכדינו וניננו מבלי להסיר מבין עיניהם את עטיפת הכזב המסנוורת ומוליכה שולל.
בוושינגטון וְוול-סטריט, בממשלה ובאוצר, בתל-אביב שאיבדה את עשתונותיה, ובקיבוץ, שאיבד את שאר-הרוח – בכולם עובר תהליך של התעצמות השקר והכזב והאלהת הכסף והרכוש.
קיבוץ מעין ברוך 1.1.2009.
הגיגים ב'...
מאתאמנון שמוש
השבוע מלאו לי שמונים. עברתי את הקו החוצה בין עולם השקר לעולם האמת. המעבר היה חגיגי, בתל אביב עיר השקר המזדקר לגובה ומתפשט לרוחב ומבחיל כל חלקה טובה. עשו לי חגיגת גבורות יפהפיה, משופעת באהבה ובכבוד, באוירה של התרוממות רוח. הודיתי מכל הלב לכל מי שתרם בפועל או בעצם נוכחותו לאותו ערב, שגרם הנאה אמיתית לכל המשתתפים בו. תודתי היתה כנה ויצאה מלב נרגש וחצוי, חציו עדיין בעולם הזה ומחציתו השניה, המכרעת, בעולם האמת. אל הרגשת השמחה לפגוש ולהתחבק עם למעלה ממאתיים קרובי משפחה וידידים וקוראי ספריי, התגנבה – ולאט לאט השתלטה עליי, שלא בטובתי תחושה שאני נוכח בהלוויה שלי, או לפחות באזכרה ביום השלושים. שמחתי כל-כך שאיש מן הדוברים לא הרבה בדברי חנופה והגזמה וליקוק; ועל כך יעיד הסרט שהנציח את הארוע. כנראה הדוברים האירו את מה שאינני אוהב, ואת מה שנהוג לעשות, להלוויה בפועל. אוזניו של הקהל רגילות ומצפות לזה, ואוזניי שלי יהיו כבר מכוסות עפר. תגידו מה שתרצו, ה-ה-ה אינני שומע.
בעצם, כבר עכשיו, משחציתי את הקו שבין שני העולמות, ברי לי שנאמרים דברים לכאן ולכאן ואינני שומע. אוזניי אינן מכוסות עפר, אבל הן מכוסות עבר. שכבה עבה של עבר, שמוותרת ביודעין על חלקי ופעילותי בעתיד. להוציא פעילותי הספרותית, שהיא מעבר לזמנים, וכמה דברים שכתבתי לפני עשרות שנים, יחיו אחריי לפחות לאורך המאה הזאת, שבה צעדתי בצליעה, מנותק מקריאה, בשנותיי האחרונות.
חשוב לי לספר על אותה מחצית האירוע, שלפני קו החציה. בעזרת שלושת הילדים שלי הצלחנו לזמן ולחבר יחדיו, בבית קפה סמוך לאולם הארועים, את כל המשפחה, על ארבעה דורותיה. שניים שנותרו מבני דורי, כל בני דור ילדיי, עד אחד, לא מעט מהדור שאחריו ואפילו שניים מהדור הרביעי. לרבים מהצעירים היתה זו פעם ראשונה שפגשו את בני הדוד בני גילם. זו היתה חויה מרעננת בשבילי, שזכיתי והפגשתי בין כולם לפני עזיבתי את העולם. משם הלכנו בצוותא אל אולם התיאטרון שם חיכו בכניסה מאתיים אורחים וידידים ומכרים, מכל התקופות, מכל הארצות, מכל החבורות שבהן הייתי חבר או מדריך או מנהל או עמית. מגימנסיה הרצליה, מן התנועה המאוחדת, מהשליחויות שלי למיניהן, מעולם הספרות והתרבות של הקיבוץ והעיר. ומכולם עלתה וצפה באויר חיבה גדולה אותה ספגתי בכל נימי נפשי. בהנאה ובהרגשה של פרידה סופית. אחרונה. שמחתי במיוחד על אנשים שמעולם לא פגשתי ולא קיבלו ממני הזמנה כתובה, אלא ראו את המודעה בעיתון, באו והזדהו כקוראים נלהבים מזה עשרות שנים, ובעיניהם שמחה כנה לראות בפעם הראשונה (ובפעם האחרונה) את האיש שגרם להם להנאה תרבותית בכתיבתו. הם הציגו את עצמם ככאלה, ורבים רבים הושיטו לי גם מתנה. על הבמה הנחה את הערב ידידי הקרוב אליי ביותר שמואל שי. בדברי התודה הדגשתי שחוץ מבני המשפחה אין קרוב אליי ממנו. אומנם לא קרבת דם, אבל קרבת חלב. יחד חלבנו וחלמנו שנים ראשונות בקיבוץ. הערב נפתח בקטע מתוך סרט על חיי ויצירתי, שעורך ומביים ומפיק עומרי ליאור. קטע יפהפה שנפתח בתמונה של חנה ושלי על הקלנועית, כלי הרכב של עולם האמת. בתי, אורלי, קראה את ברכתו הקצרה והקולעת של נשיא המדינה שמעון פרס. פותח הערב ומרכזו היה הנשיא החמישי יצחק נבון, ידיד אמת והנשיא האהוב החביב והנבון ביותר שהיה לנו; סופר בזכות עצמו מאז הסיפור “מהלך ברקידה”, שקראתי בשקיקה בגיל שמונה-עשרה ועד “בוסתן ספרדי” ויצירה גאונית בעקבות מלחמת ששת הימים. אחריו דיבר המשורר בלפור חקק, יושב-ראש אגודת הסופרים. הוא ניתח ניתוח אקדמי מעולה את השיר “וידוי הגדול”. אחריו משורר וסופר, בן הדור השלישי, אלמוג בהר שדיבר על השירה שלי בהזדהות מדהימה. אני גאה שיוצר בשנות השלושים הראשונות של חייו יכול כך להזדהות עם זקן כמוני. בספרו החדש שהגיש לי הוא כותב הקדשה בזו הלשון: “אמנון שמוש היקר, מזל טוב בהגיעך לגבורות, בר מזל אני שהענקת לי את הזדמנות להשתתף בשמחתך ובחגיגתך, מקווה אני שתראה לפחות בכמה מן הסיפורים מעין המשכים ליצירתך, ושענפיי לא יביישו את שורשיך. בהערכה אין קץ, אלמוג.” טוב לדעת שיש לך אוהדים וממשיכים בדור הנכדים. לבסוף אמרה נכדתי הבכורה כרמית, דברים יפים ומרגשים, השמורים עמי כנכס יקר. לאורך הערב ניגן הצ’לן צבי פלסר, נכדם של עדה וטוביה אחי ז"ל. חלקה של המשפחה על הבמה תרם לדעתי לאוירה המשפחתית החמה שריחפה מעל כל הקהל באולם. רבים מן הקהל ישבו על המדרגות, מאין מקום. עם הסיום הפתיע האמן, פרופסור חיים מאור, עלה על הבמה והגיש לי ציור מעשה ידיו: פורטרט שלי בין שתי עמודות מגולפות של מעין ספר תורה.
חסרה לי, ולרבים רבים רבים, חנה שלא יכלה להגיע מסיבות של בריאות. דיברתי על כך בדברי הסיכום הקצרצרים וסיפרתי שזו הפעם הראשונה בחמישים ותשע השנים האחרונות שאני חוגג יום הולדת והיא איננה לצידי, יד ביד. בו בלילה חזרתי אליה ואל מיטתנו המשותפת מזה חמישים ותשע שנים. (ועוד קצת, כמעט ששים, אם למנות את הכניסה הקיבוצית לחדר משפחה, שקדמה לחופה אצל הרב השוחט ממטולה, בנוכחות שני עדים: מזכיר הקיבוץ והמזכיר הטכני).
אין ספק שנהניתי מאוד מן החלק הרשמי ומן המגעים האישיים הבלתי רשמיים שהיו באותו ערב. היתה זו הנאה כפולה ושנויה בחלוקה בין שני העולמות שאותו ערב היווה נקודת מעבר בין אחד לשני. מניין נולדה ההרגשה שאני חוצה את הסף אל עולם האמת בו בערב? האם מזה שהתחלתי ימים ספורים לפני כן לכתוב את “גלויות מעולם האמת”, או אולי מההתמודדות הקשה שלי באותו ערב בין הנאה צרופה לבין סחרחורת ותשישות (מסמלי המעבר לאותו סף) שתקפו אותי כבר בטיסה המקרטעת מראש-פינה לתל אביב, במטוס מסוג אלה בהם טסתי באפריקה השחורה בשנת 1962, שכדאי שמשרד התחבורה יבדוק אם הוא ראוי להסעת בני אנוש.
מכל מקום, השניות בין הנאה שלא מן העולם הזה, לבין התחושה של כניסה מכובדת לאולם האמת, ליוותה אותי באותו ערב. באמת.
הזכרתי למעלה את הלב החצוי. התכוונתי במשמעות המטפורית, אבל יש גם אמת פיזיולוגית מאחורי הביטוי. לפני עשרים שנה בדיוק היה לי התקף לב, בדרכי לארה"ב, ומן ההתקף נוצרה צלקת על פני כשליש מן הלב והוציאה מכלל פעולה שליש מן המשאבה החיונית. עברתי בעקבות זה ניתוח מעקפים מוצלח, אבל החלק שהפך לצלקת נותר מחוץ למשחק. הקשר בין הפיסי לבין הנפשי הוא כיום מובן מאליו. אני מקווה שמשאבה (לבבית ככל שתהיה) הפועלת בשני שלישים מיכולותיה תספיק לי לכמה שנים של צעידה, חשיבה וכתיבה בעולם האמת.
קיבוץ מעין ברוך, 1 פברואר 2009
הגיגים ג'...
מאתאמנון שמוש
למען האמת, ממש משעמם בעולם האמת. אפילו ביום יום, כשאני יוצא עם חנה אשתי, רכובים על קלנועית, לספוג מעט שמש בחורף הזה, שייבשו עניו מדמעות. אין גשם. אין איש מסביב, אין נפש חיה. הספסלים בשטח הציבורי מיותמים.
בבית הקר, המחומם, חוזרים אל עולם השקר באמצעות הטלויזיה המיטיבה לבטא ולמצות אותו. כולה שקר וכזב, הבל ורעות-רוח, מלל בלתי פוסק ופרסומות שהן השקר בהתגלמותו. “שמונים וששה אחוז ממליצים על משחת שיניים – וכיוצא בזה”.
והשבוע, איזה יופי, בחירות!
ברוחי אני כבר מתהלך בעולם האמת. אבל אינני מתנתק מן החובות הקושרות אותי עדיין אל העולם הזה. אינני יכול להשתחרר מביקורתי עליו, אף שהיא אינה מוסיפה לי שלווה ובריאות. בשבוע שעבר היו בחירות ואני כאזרח נאמן הלכתי לקלפי וצחקתי למראה האותיות א.מ.ת. שהעליתי מהשולחן, שופע הפתקים, כמעט באופן אוטומטי. המילה “אמת” בעולם הפוליטיקה ממש עוררה אצלי צחוק מר והזכירה לי שעיתון המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ נקרא “פרוודה”, כלומר “אמת”. בחרתי באותה מפלגה שעשתה גדולות בארץ הזאת ושבתה את לבי מיום שניתנה לי זכות הבחירה. אירוניה של הגורל שגם היא, גם אני, מגיעים אל עולם האמת, ושנינו איננו מוותרים על הפתק א.מ.ת.
הפוליטיקה מושלת בעולם השקר, שבו היא מפליאה לעשות יותר מכל גורם אחר. כולנו משקרים. בלי הרף. בפוליטיקה כולם שקרנים. מי שאינו שקרן נשמט מן העולם הפוליטי, במוקדם או במאוחר. רוב המנהיגים הפוליטיים הם לא סתם שקרנים, אלא שקרנים בלי בושה ובלי מעצורים. זה סוד הצלחתם. והעם הולך אחריהם, עם בושה ועם מעצורים, אבל ממשיך ובוחר את מנהיגי עולם השקר שבו הוא מתבוסס בגועל נפש, מצופה בחיוך נהנתני ובהתנצלות של “ככה זה בעולם”.
בחירות זה יום שבו עולות מחשבות על הדמוקרטיה הישראלית השקרית שבה אנו חיים. המפלגה שקיבלה את רוב הקולות היא מפלגה לא דמוקרטית בעליל. חברי הכנסת הראשונים שלה נבחרות ע“י מנהיג אחד, שקרן ידוע מנעוריו, שהשקר והכוחנות הולידו אצלו בהכרח שחיתות ופעולה אנטי-דמוקרטית מובהקת. הוא ובנו בחרו מי יהיו חברי הכנסת של “קדימה”. ואם זו דמוקרטיה, אז גם בש”ס יש דמוקרטיה. גם שם, במקום בחירה של העם, בוחר וממנה ומחליט ומכתיב איש אחד, אומנם מורם מעם, אבל בודאי לא נבחר העם. ואשה נבחרת – שס מלהזכיר! ומי בחר את נציגי “ישראל ביתנו” לכנסת? גם הוא איש יחיד, כוחני ונתון לחקירות משטרה. גם במפלגות הקטנטנות עושים צחוק מהדמוקרטיה. זה העולם ממנו אני נפרד עם פתק א.מ.ת. בידי הרועדת. זה העולם אותו אני משאיר לנכדיי.
המנהיגים האלה, שאנחנו באמת בוחרים, בידיעה ברורה שהם אינם ראויים, לא מסתפקים ברע שעשו בחייהם, אלא ממנים אחריהם גרועים מהם, שממנים ומממנים תחתיהם עוד יותר גרועים, אומני השררה והשחיתות. ראה שרון שמינה את אולמרט, שמינה את הירשנזון, שמינה את פקידי המס בשיטת “חבר מביא חבר”, או חבר שקרן מקיף את עצמו בשקרנים שיחסמו את האמת ואת החוק מלגעת בו. החטא הקדמון של דורנו הוא שהתעלמנו ביודעין מההוראה הברורה של ועדת החקירה הממלכתית, שאסור לבחור את שרון לשר בטחון, התחכם העם הנבחר ובחר בו לראשות הממשלה. וההתדרדרות התחילה ונמשכת עד היום ועד מחר, כי מחר-מחרתיים ייבחר הצדיק ליברמן לשר בישראל. בלי בושה. וכל המוכשרים הללו (שהוכשרו ע"י העם בניגוד לחוק) משבשים לנו את היחסים עם שכנינו, שגם הם למדו מאיתנו לבחור “באופן דמוקרטי” את הגרועים שבמנהיגים.
הבחירות היו לפני שבועיים. דחיתי את כתיבת הגלויה הזאת עד היום, מתוך ידיעה שאינני גורם לקוראיי הנאה כלשהי ואינני מפיח בהם תקוה. מה לעשות שזו האמת הנגלית לי בעולם האמת. כל עוד חייתי (בטוב) בעולם השקר, הייתי אופטימיסט ללא תקנה. בעולם האמת נגלה לי השקר שמחזיק את האופטימיסטים בחיים. אמיל חביבי, ידידי המנוח, יצר את המושג המשולב “אופסימיסט”. גם לי לא נוח להצהיר שאני פסימיסט.
גלשתי אל הפוליטיקה שלא מרצוני. שלא מרצון קוראיי. שמתם לב שבעשרת הדיברות אחרי “לא תגנוב”, “לא תרצח”, “לא תנאף”, לא מופיע “לא תשקר”? יש אמנם בפירוש “לא תענה ברעך עד שקר”, כלומר, בהיותך עד במשפט, אל לך לשקר ולהפליל את רעך. את רעך! לא נאמר לא תגנוב מרעך. לא נאמר לא תרצח את רעך. אבל בעניני אמת ושקר יש, כנראה, להבדיל בין “רעך” לבין שאר בני האדם. הסתייגות ברורה מן האפשרות לאמר בקצרה “לא תשקר!” מבט מפוכח אל המציאות האנושית, אל האדם המשקר (נוסח האדם הצוחק) שהוא חלק מ“מותר האדם מן הבהמה”.
אני משוכנע שלא במקרה ולא בהיסח הדעת נמנעו עשרת הדיברות מלומר “לא תשקר”. ובזאת ניתנה הסכמה מלמעלה שמותר האדם מן הבהמה – השקר והצחוק. בעלי חיים אינם משקרים ואינם צוחקים. האדם צוחק ומכסה בכך על שקריו היומיומיים, הבלתי נמנעים.
האומנם בעולם האמת יהיה לי קל יותר להימנע משקרים? להימנע מתגובות והערות של הסובבים אותי, שמהם נודף השקר? האומנם קל יותר לחיות בעולם האמת? נחיה ונראה. שתי מלים, שבמצבי, שעש בהן נו ההפרזה ומן הספק.
הספק משתלט עליי בעולם האמת. אובדן הראייה מכשיר אותי להתהלך בו באיטיות, עטוף ערפילים אפורים מבחוץ ומבפנים.
קבוץ מעין-ברוך 1.3.2009
הגיגים ד'...
מאתאמנון שמוש
אני צועד באטיות ובהסוס בעולמי החדש, שהגדרתי לעצמי ולקוראיי כ“עולם האמת”. משהו שבין העולם הזה לעולם הבא, שעליו מדברים גם אלה שאינם מאמינים בקיומו.
בשפה העברית, היחידה במינה, יש מלים לא מעטות הבנויות משני חלקים המשלימים זה את זה. המילה “אמת” מורכבת מ-אם + מת, כלומר, מן הלידה ועד המוות. כמוה המלה “אבן” המורכבת מ-אב + בן. או המילה “ידיד”, המורכבת מ-יד אוחזת יד, ועוד כהנה וכהנה. המלה “אמת” היא בשימוש יומיומי של כל דובר עברית מ“אגיד לך את האמת”, “נו, באמת”, “באמת ובתמים”, ועד הנוסח המשפטי המתעלם מחולשות אנוש: “אני נשבע להגיד את האמת, את כל האמת ורק את האמת.”. כמה אירוני שהמשפט הזה נאמר מול עורכי-דין, שכל הכשרתם ועיסוקם הם להטוטים שמטרתם להסתיר ולהעלים את האמת. אמת ניתנה להיאמר, אינני מחדש בזה דבר. אני רק מבהיר אותו תוך כדי חשיבה בעולם
מעורפל, “הזוי”, בלשון הימים האלה.
השאלה קשה במיוחד להורים לילדים צעירים, שהולכים בעקבות הוריהם ואוסרים על ילדיהם לשקר. חלק מהם אומרי, אל תשקר! וחלק מסתפקים ב“לאבא ואמא לא משקרים”. אלה גם אלה יודעים שזו גזירה שאין ציבור הילדים יכול לעמוד בה. בעיקר ילדים. לכשיגדלו, יגדלו גם השקרים איתם.
נהוג לומר “לשקר אין רגליים”, אבל שוכחים שיש לו כנפיים. אני שומע את משק כנפיו בהתהלכי בעולם האמת, יורד מן הקלנועית ומאזין לצעירים ממני. פעם זה היה מעורר בי רוגז, בושה ומבוכה. עכשיו זה מעורר בי חיוך וצורך להתבטא בלי מעצורים. פריוויליגיה שנטלתי לעצמי, אולי במעט חוצפה, אבל גם ברצון טוב לפזר ולמזער את רגשות האשמה המלווים את המשקרים ואת השקרנים בעלי המידות המוסריות. ואכן יש כאלה פה ושם. אולי פה יותר מאשר שם. הלוואי.
נתמזל מזלי ואני חי בעולם האמת בזוגיות מושלמת עם חנה אשתי. זה מזכיר לי את סיפורו של עגנון על אדם שיוצא להתבודד ביער ופוגז אדם אחר שגם הוא יוצא להתבודד. אומר לו, בוא נצא ביחד להתבודד ביער. בכל העולמות טובים השניים מן האחד, ואם מדובר בזכר ונקבה מחוברים ואוהבים כמה עשרות שנים, הרי הטוב הזה הוא מתנה משמיים. האיזון וההיזון בין שניים שהפכו לאחד ברבות השנים, אין כמוהו לבהירות המחשבה ולטעם החיים בעולם האמת. משהו מזה אני מנסה להעביר לקוראיי בכלל ולנכדיי בפרט.
הגיעה השעה להבהיר לעצמי ולקוראיי את ההגדרה שלי האישית של עולם האמת, שכידוע אינה תואמת את ההגדרה המילונית. הגדרתי האישית והספרותית נובעת מתחושות שהצטברו זו על גבי זו, תחושות שאינני חי חיים מלאים בעולם בו חייתי 70 וכמה משנות חיי ועדיין לפניי תקופה לא מבוטלת של חיים למחצה בטרם מוות סופי.
המסורת היהודית אינה אומרת על אדם שהלך לעולמו שהוא מת אלא שהוא נפטר. נפטר מן העולם. נפטר מן הצרות. נפטר מן האחריות למשפחתו ולתלויים בו. בשיר שלי “וידוי הגדול” סיפרתי על פטירתה של אמי בביטוי מקורי, מורכב וחד-פעמי: נפטרה מן העולם ומן הצרות הצרורות בצרור החיים.
התחושות שאני כבר לא ממש חי בעולם הזה התחילו עם תחילת המאה ה-21, שהיא גם תחילת האלף השלישי. הרגשתי שאין בכוחי להתמודד עם הטכנולוגיות ועם מות האידיאולוגיות שאיפיינו את המעבר למאה חדשה ואלף חדש. תמיד היתה לי בעיה עם טכנולוגיה ואפילו נהיגה במכונית ומציאת תחנת רדיו היוו בשבילי קושי בל-ייאמן. עבודתי אומנם חייבה אותי להוציא רשיון נהיגה, אחרי שבעה טסטים, אבל לאחר שנים ספורות של נהיגה בגליל ובפריש, קרעתי את רשיון הנהיגה מדאגה לשלומי, לשלום משפחתי ולשלום הציבור. זה היה לפני שנים מרובות ואני עדיין חושב שמגיע לי פרס מהמועצה למניעת תאונות דרכים. זה בא להבהיר עד כמה חדל אונים ומתוסכל עמדתי בתחילת המאה בפני גל החידושים הטכנולוגיים. אין לי מושג איך שולחים אס. אם. אס., איך גולשים באינטרנט, איך מדברים בצ’ט ובסקייפ, מה זה איי-פוד,…וכיוצא בזה. אפילו המחשב התעלל בי וגזל את שלוות הנפש הדרושה לכתיבה ספרותית. התחילה הרגשה של נתק ביני ובין העולם הזה הסובב אותי. המכה הגדולה, שהפכה את התחושה הזאת למצב נפשי שהשתלט על התודעה, היתה, אובדן הראייה. כל-כך הרבה דברים חשובים, יום יומיים נחוצים ומשמחים – בקיצור, נותנים טעם לחיים – הלכו ממני לעד. לא לקרוא, לא לכתוב, לא לראות הבעות פנים של הקרובים אליי והסובבים אותי, לא ליהנות מסרט לועזי ואפילו מהחדשות בטלויזיה המלאות כתוביות זעירות, לא לראות מחול או תערוכה במוזיאון או תיאטרון, לא ליהנות למראה המעדנים על שולחן שבת או חג. לא לזהות חבר או פרח או אשה יפה. לא ליהנות מיופיה של ארץ פלגי מים באצבע הגליל, במרחק פסיעה מביתי. האם זה נקרא לחיות בעולם הזה? וברור שעדיין יש כברת דרך עד העולם הבא.
התחושה שהתחילה עם כניסת המאה והתעצמה עם אובדן הראייה, הושלמה בהגיעי לגבורות. עולם האמת לפי הגדרתי הוא אותו נו מֶן’ס לֶנד מלא חתחתים ומהמורות, חוליים ואובדנים ומגבלות, שבין החיים האנושיים בעולם הזה לבין ההיפטרות הגמורה מן העולם. עולם שבו גלולות ותרופות, רופאים, ניתוחים ובדיקות, ממלאים את יומך ומשתלטים אף על חלומותיך.
אני מניח, ובעצם יודע, שיש רבים רבים בגילי, במצבי הבריאותי ובמצבי הנפשי. עם פיליפיניות ובלעדיהן, בבתים סיעודיים וגם בביתם- מבצרם. ספק אם הגדרותיי ותחושותיי מבטאות גם אותם. ההחלטה בידיהם אם לאמץ את תחושתי ההזויה, את הגדרותיי, ואת ניסיוני להתהלך זקוף בשבילי עולם האמת מנותק ומזוכך מעולם השקר, המתכסה באיצטלה של העולם בו אנו חיים. האמירה “ככה זה בעולם” פוטרת רבים וטובים מן הבושה, החמלה ומהתקווה לחיות בעולם מתוקן. שלא לדבר על הרצון והאתגר לעשות לתיקונו של עולם.
בעולם האמת אתה פטור מלתקן. אין לך כבר מה לשפר. אבל יש גם יש מה לספר. ואת זאת אעשה כל עוד נשמה באפי.
הגיגים ה'...
מאתאמנון שמוש
פגשתי את הציונות בעולם האמת. היא הגיעה לשם לפניי. זקנה, כפופה, שומרת על יופיה, ישבה על ספסל בודד בגן הציבורי, מקל הליכה בידה. דת כלבים מגדלים שונים ריחרחה ונבחה סביבה. ניסתה לגרש אותם במקלה ולא הרפו ממנה. ערבי עם מטאטא ויעה עם מקל ארוך ניקה את עלי השלכת שמסביבה, התקרב אליה וביקש בלא מילים שתרים את רגליה כדי שיוכל לנקות היטב. הוא נגע במטאטא ברגליה. בזעם מתפרץ, שלא התאים לישיבתה הנינוחה, היא דחתה אותו מעל פניה. ספק מרצונה ספק שלא מרצונה ניחת המקל שבידה על פניו והבריח אותו, כעוס, מקלל ומאיים. “מה הוא רוצה ממני?”, מלמלה לעצמה. “גן ענק לפניו, מלא עלי שלכת, והוא נטפל לספסל שלי ולרגליים העייפות שלי.” זועף, התרחק האיש אל בין העצים העבותים, ומשם נשמעו קולות של ילדים שרים לו שוב ושוב “ערבי זקן, צולע ומסכן/התחתן עם ערביה, צולעת מסכנה/ נולד להם בן, צולע ומסכן/ שהתחתן עם ערביה, צולעת מסכנה/…” וחוזר חלילה.
האטתי את צעדיי וקרבתי אל הספסל, מהורהר. היא ישבה לבדה על הספסל, בין רגיעה לנמנום. עור פניה היה חרוש קמטים, שיערה הכסוף אסוף היה בקפידה על עורפה. בשרה על זרועותיה תלוי מדולדל, שפתה העליונה רוטטת על השפה העברית האיתנה שמתחתיה. רק עיניה היו בורקות בברק נעורים, המלווה אותה בשישים השנים האחרונות. קרבתי אליה בהיסוס ובחיבה. זכרתי לה חסד נעוריי, לכתי אחריה הגלילה אל ארץ ירדן וחרמונים. נעוריי שלי עלו בקנה אחד עם נעוריה. שבוי הייתי בקסמי עלומיה, קסם הקיבוץ האידיאליסטי, קסם השפה העברית היונקת ממקורותיה, קסם יצירת אומה משברי גלויות, קסם בניין הארץ. אהבתי אותה ואת בנותיה, תל אביב, בטרם יצאה לתרבות רעה, ודגניה, בטרם הופרטה. התרפקתי והתענגתי על נכדותיה הגימנסיה הרצליה והאוניברסיטה העברית. נסיכת המאה העשרים הביטה נכחה, לא היפנתה מבטה אליי, ומלמלה כאילו לעצמה: “בנים גידלתי ורוממתי והמה פשעו בי”, נשיאים, ראשי ממשלה, שרים ופקידים בכירים. וכולם, כולם פשעו בי ואיכזבו אתכם. את המילה “אתכם” הפנתה יחד עם מבטה ישירות אליי. התישבתי בקצה הספסל ופניתי אליה מבויש ומגמגם.
פתחתי ואמרתי, הנה גם את בעולם האמת. היא הסבה את פניה לעברי, נדה בראשה והעלתה חצי חיוך. חציו השני נותר לחוץ בין שפתיה. יש לי כמה שאלות לשאול אותך, אמרתי בלחישה נשמעת. ועכשיו שאנחנו בעולם האמת, אני מקווה שתאמרי לי את האמת, בלי מעטפת הסיסמאות והקלישאות, שאיפיינו במשך שנים את דוברייך.
– את האמת שלי! אמרה. הפעם בקול ברור, כמעט תוקפני.
– וכי יש אמת אחרת?
– יש אמיתות הרבה, בני. שאלמלא כן לא היו מריבות בין שכנים ולא היו מלחמות בעולם.
היא ראתה את התמיהה שהתפשטה על פניי, וקמטים עלו על לחייה, תזכורת לגומות החן מימי חניתה, אקסודוס ואנטבה.
– אמחיש לך זאת מן הספרים שראיתי בביתך, ספרי הציור של יעקב אגם. ציור אחד שלו מצולם מן החזית, ומשני צדדיו שניים שלושה תצלומים מזוויות אחרות, אותו ציור הנראה שונה לחלוטין מנקודות מבט שונות. קשה להאמין שמדובר בציור אחד. לכל אדם זווית ראיה שלו ומה שהוא רואה ממנה שונה מאדם או עם שזווית הראיה שלו אחרת, ולעתים קרובות מנוגדת, מן הצד השני, האחר. ציור אחד, ופנים רבות לו, תלוי בעיני המסתכל, בזווית הראיה ובשדה הראיה שלו. בקיצור, יקירי, לכל אדם ולכל עם האמת שלו.
– הפתעת אותי!
– אפתיע אותך שוב ואזכיר לך שלכם, הסופרים והמשוררים יש היתר מיוחד להתעלם מן האמת, שהרי יוצרי שקרים ספרותיים אתם. יש לכם ליצנציה פואטיקה המתירה לכם לשקר אפילו לאחר שהגעתם לעולם האמת. אתם כותבים בדיות, אגדות, סיפורים על אנשים ודברים שלא היו ולא נבראו. זו זכותכם וזו תרומתכם לאנשים החיים בעל כורחם בעולם השקר. אתם מוסיפים חן ומעוף והומור המקלים על החיים בו. אתם חורגים מן ההגדרות המילוניות, מן הדברים המקובלים. ולא רק אתם. קח, למשל, את המושג העממי “עולם הבא”. ההגדרה המילונית והעממית היא העולם שלאחר המוות. בעיני חכמי הקבלה ובספריהם, העולם הבא הוא העולם שלאחר בוא המשיח, עולם שכולו טוב.
– אני רציתי לשאול… אני מהסס… אבל לא אחמיץ את הזדמנות לשאול אותך את השאלות המעיקות עליי.
– דבר, דבר. יש לנו כל הזמן שבעולם. הרי אנחנו בעולם האמת.
– כשאת שומעת את דברי המנהיגים של העולם הסובב אותנו, את דברי הנאצה של אחמדיניג’ד ואת איומיו. את דברי נסראללה שגם בעוד אלף שנים השיעים לא יכירו במדינת ישראל. כשאת מרגישה את השנאה היוקדת של החמאס והג’יהאד וההמונים ההולכים בעקבותיהם. את המלחמות שאין להן סוף ותכלית – האם את לא מתחרטת על ההתעקשות לבנות את מדינת הלאום שלנו באזור מסוכן זה, המאיים עלינו לכלותינו?
– לא!! האל"ף נהגתה בפיה כעיצור.
– אני מחכה לתשובה, נעצתי בה מבט חד
– שאלת. שאלה ארוכה. השבתי לך.
– פרטי, אם לא קשה לך.
– קשה לי. אין בי חרטה שבחרתי בארץ ישראל, ולא במקומות האחרים שגם בהם לא היינו מלקקים דבש. ולא השליתי את עצמי שכאן רק נשתה חלב ונלקק דבש. אבל הפחד הקיומי הטבוע בגנים שלנו אינו מוצא חן בעיניי. אני לא רוצה להטיף לאמונה במשיח, אבל אמונה בעתיד טוב יותר, הכולל רגיעה ושלום, תועיל לנו יותר מתסביך רדיפה חולני.
– את הבטחת לנו שעצמאות והתרכזות בארץ תמחק את האנטישמיות מן העולם. המציאות הפוכה.
– לצערי, בזאת טעיתי. השליתי את עצמי ואתכם. שורשי האנטישמיות היו והינם עמוקים וחולניים מששיערתי.
– את הבטחת לנו מקלט בטוח.
– מסתבר שאין דבר כזה בעולם הזה “מקלט בטוח”. אני חוששת שגם לא בעולם האמת. ראית את הערבי ואת הכלבים. זהו קצה הקרחון, הנמס במהירות במזרח התיכון. מקלט בטוח?? מגדלי התאומים ומטוסי האומות אינם מקלט בטוח. נכנסנו למאה שהטרור יהיה בה איום מתמיד, בלתי מנוצח, איום על כל מי שחולם על מקלט בטוח.
– לעניות דעתי, השכול המלווה את חיינו הוא הכישלון הגדול שלך. השפה העברית כורכת שכול וכשלון בשורש אחד, עוד לפני ברנר. את לא מרגישה אשמה בתופעה הבלתי אנושית של אבות וסבים קוברים בנים ונכדים, מוסיפים וקוראים אחריהם קדיש?
– עם שאינו מוכן לשלם בדם בעד עצמאותו אינו עם. כל עם והאמת שלו, ועליה הוא נלחם. תאונות הדרכים גובות מאיתנו מחיר דמים גדול מזה של המלחמות והטרור גם יחד, ואיננו מפסיקים להשתמש ברכב ובמטוסים.
שתקתי. אנחה גדולה יצאה מליבי.
– אני יודעת, אין בזה נחמה. אפילו לא חצי נחמה. אתה מדבר על השכול ומרטיט את לבי, ואני ממשיכה וחושבת על הפצועים ומשפחותיהם… בוא נדבר על משהו אחר.
– מיליון יהודים שהבאת לארץ ברחו מכאן. חלקם מזלזלים בך, חלקם כועסים עלייך, חלקם מאוכזבים ממך ואחרים פשוט תולים עלייך מרכאות כפולות.
– מיליון אחד התפזר, שישה מיליון דברים בי ובדרכי, גם אם הפסיקו לפאר את שמי בשירי הלל. אם לדבר במספרים, הצלחתי בגדול.
– ואם לדבר בערכים? היית פעם כל כך טובה ואופטימית בשטח זה.
–הייתי אופטימית ונשארתי אופטימית. אמנם יש משהו רקוב בדנמרק שלי, ארצי היקרה. עמי החכם חולה, אבל אין בי ספק שיימצאו לו הרופאים והתרופות והוא יבריא ויחלים. ישוב לחלומות האור שלו. גם חלום והחלמה הם מאותו השורש.
- שמת לב שבארץ ובעברית כמעט שלא מזכירים אותך בשנים האחרונות? רק בחדשות בערבית ובפרסית שמך נישא בפי כל? הם לא מדברים על ישראלים או יהודים. האויב שלהם הוא הציונים, אל-צהאיינה ובמדיה העברית הדביקו לך “פוסט” אקדמי מפוקפק. את מדאיגה אותי. את שהיית עלמת עלומיי, גאוות העם היהודי לדורותיו. את נראית לי חולה. אני מאחל לך החלמה מהירה שלמה.
– החלמה ממה? מזיקנה אין החלמה. יש רק מעבר אל עולם האמת בדרך אל הבלתי ידוע. האמנתי במשיח עד שהוא נשבה בברוקלין.
קמתי ונפרדתי ממנה בלחיצת יד. ידה הקמוטה רעדה בתוך ידי.
– אתה יכול לתת לי נשיקה, היא אמרה, אני יודעת שאתה אוהב אותי.
נשקתי אותה על שתי שפתיה, על שפתה העברית ועל שפת ים כנרת. חיוך רחב, אמיתי, התפשט על קימוטי פניה. אור יקרות עלה ונגה מעיניה. לא אור לגויים. סתם אור קדומים עטוף בתקווה נושנה. נפרדנו לשלום.
מעיין ברוך, ערב פסח תשס"ט
מאמרים
מאתאמנון שמוש
ירושלים של ילדותי
מאתאמנון שמוש
התעוררתי אל תוך צינת בוקר של קיץ ירושלמי, לקול מנגינה מונוטונית מסתורית של שלישיית פטיש־אזמל־אבן, שהתנגנה בלי הרף מבעד לחלון הפתוח. על המשטח הסלעי שממול לבית ישבו כעשרים סתתים ישיבה מזרחית, בשורה אחת, וסיתתו אבנים לבניין המוקם מולנו. הגניחות החדות של האבן הפצועה נמהלו באנחות רווחה של פני האבן המלוטשת. האזמלים נגחו בקצב והאבנים גנחו בעצב. מנגינה כזאת לא שמעתי בשום מקום, לא בעיר הולדתי חלבּ, ולא בעיר מגורי תל אביב.
הגעתי לארץ עם אמי, על סרטיפיקט רשמי שקיבל אחי יצחק (איזאק, בפינו), שהוזמן ללמד ספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. נתקבלנו בזרועות פתוחות ובלב רחב על ידי האח טוביה שהקדים ועלה לארץ בשנת 1935, הקדים ונשא אשה ובנה בית בתל אביב הקטנה. חייתי ולמדתי אפוא בדרום תל אביב בבית הספר ביאליק. ובכל חופשת קיץ הייתי עולה ירושלימה אל אחי יצחק, שנשא לאשה את בת הדוד מקהיר והקים בית ברחביה.
ירושלים ותל אביב היו שונות זו מזו מקצה אל קצה והשוני בין האחים עוד הגביר את הניגוד ואת המבוכות שנבעו ממנו. תל אביב היתה עיר עברית־מערבית, ללא עבר וללא ערבים. עיר שפניה לעתיד, עיר פועלים, עיר שהגברים התהלכו בה במכנסים קצרים, בסנדלים ובצווארון פתוח, ובערב ישבו על המרפסת עם גופיה ומכנסי התעמלות. כל בתיה שלוש־ארבע קומות, עם חדר־כביסה, פיילה ופרימוס על הגג השטוח. עיר שהתגאתה בקואופרטיבים שצמחו בה ובסוציאליזם שחגג בחוצותיה. עיר ללא מסגד וכנסיה, כומר ונזירה; ללא ערביה רעולת פנים, עיר ללא מקומות קדושים. עיר ים, יזע וחולות. היא קסמה לי בייחודה העברי והיהודי והחדשני. לילד שגדל בחלב, הכל היה בה שובה־לב ומהפכני. הפשטות והחילוניות היו שם המשחק. הנהנתנות וההתבהמות טרם דבקו בה. היא נטלה ממני את המזרחיות שהיתה נטועה וטבועה בי, אותה שבתי ומצאתי בכל חופשת קיץ בירושלים. בתל אביב לא ניתן היה למצוא פיצה ובקלאווה וסחלבּ וכעך חם עם שומשום וקמצוץ זעתר בנייר עיתון, אלא אם כן הרחקת לכת עד יפו. בכל פעם שעליתי לירושלים שבתי ומצאתי את קסמי עיר הולדתי בשווקים הצרים הארוכים, בריחות התבלינים, בערב־רב של בני עמים וגזעים ודתות, שהתהלכו בסמטאות המוצלות. השמש הקופחת בעיר השפלה הלבנה, ריככה כאן את מכותיה; נחבאה אל הכוכים. הייחוד של תל אביב, עיר עברית שאין שניה לה בעולם, שבה את ליבי לאורך כל ימות השנה, ימי לימוד, שקידה ושגרה. הים הפתוח והאנשים הפתוחים על החוף, הוסיפו רעננות ויופי ושובבות. לא חשתי בכל מה שחסר עד שלא הגעתי אל המעורב הירושלמי הקוסמופוליטי של רחביה וקטמון, שכונת הבוכרים ושיח' ג’ראח, מאה שערים ובית־הכרם, רחוב הנביאים וכיכר־ציון, נוטר־דם, ממילא ושאר יקרות.
אחי התל אביבי, טוביה, עורך ומתרגם בעיתונות הערבית, היה סוציאליסט, חבר מפא“י ופעיל בועדת הביקורת של המפלגה. כך גם אשתו החכמה והפעלתנית עדה, ילידת דמשק. הוא היה מתהלך בבגדי אתא ובגרביים עד הברכיים ומעולם לא ענב עניבה. אחי הירושלמי, יצחק, התהלך בחליפה ובעניבה כל ימות השנה והרים את מגבעתו מול כל פרופסור שבא מולו בסמטאות רחביה. אשתו היפה פופו התאפרה והתלבשה בהידור, כולל כפפות ארוכות על ידיה, שהיתה מושכת בחן כדי ללחוץ את ידה של גברת פרופסור שקדה מולה. נהניתי לשבת איתם בקפה וינה, שם קראו עיתונות מאירופה, בקפה רחביה לאכול גלידה וקרם – שניט, ובעיקר כנאפה בג’בּנה אצל ג’עפר בתוככי שער שכם. הם נסעו במוניות ובזבזו כסף על פלח אבטיח קר בבית קפה, שבמחירו ניתן היה לקנות אבטיח שלם לכל המשפחה. כל אלה דברים שלא יסולחו במשפחה הפועלית התל אביבית, שמנעה רגליה מבתי קפה וממסעדות ומוניות ושאר מרעין בישין. בשובי לתל אביב לקראת שנת הלימודים הבאה, נמנעתי מלספר על הפשעים הבורגניים שפשעתי בירושלים. הייתי סוציאליסט נלהב, אבל נהניתי מהטעימות הבורגניות שירושלים זימנה לי. היה בזה גם משהו מ”מים גנובים ימתקו".
גיסתי הירושלמית לא חשבה מעולם לצאת לעבודה כלשהי, מתוך תפיסת עולם בורגנית גאה, שאליה התחבר אחי בסכמה מלאה. מפעם לפעם, לשמחתי הרבה, היתה מתעצלת להכין ארוחת צהרים והיתה נותנת לי כסף לצאת למסעדה. נדמה לי שראתה בכך גם חינוך לעצמאות. ואולי גם הקנטה כלשהי לגיסה התל אביבית, שעבדה קשה ומנעה רגליה ממסעדות. הייתי לוקח את הכסף, הולך למסעדה הקואופרטיבית בבית ההסתדרות (סוציאליסט!) ואוכל בקביעות את שתי המנות הזולות ביותר: מרק חם ומרק פירות צונן. הייתי פותח בצלחת מרק, קטניות או עוף ואטריות, ממלא אותה חתיכות לחם וכשגמרתי הפתעתי את המלצרית וביקשתי מרק פירות. יצאתי לא שבע, אבל עם פרוסת לחם עטופה במפית בכיסי וקניתי טבלת שוקולד מריר, אותה אכלתי עם הפרוסה והשבעתי את רעבוני. ניצחתי את השיטה. לשיא החינוך לעצמאות הגיעה משפחתי הירושלמית כשנתנה לי סכום כסף ושלחה אותי לקנות לעצמי כובע לפי טעמי והבנתי. התברר לי שיש אינספור מיני כובעים בעולם בכלל, ובירושלים בפרט. לבסוף נפלתי בידי מוכר מפולפל בחנות נאה בבניין ג’נרלי, שנשאר לו כובע יחיד מוזר של ציידי נמרים או אריות. והוא שכנע אותי שהכובע מתאים לי להפליא ושאין כמותו נגד השמש הישראלית. “ותקבל אותו בחצי המחיר, כי אתה ילד נחמד”. היתה זו קסדה משעם עם שוליים רחבים ורצועת עור מתחת לסנטר.
הייתם צריכים לראות את פניהם של אחי וגיסתי, כשראו אותי נכנס לבית, חבוש בכובע שקניתי. להגיד שפניהם נפלו, זו מליצה בלשון המעטה. לתל אביב לא העזתי לקחת איתי את הכובע. השלכתי אותו מחלון הטקסי שהסיע אותי בחזרה אל העיר השפויה.
אחי הירושלמי היה מקורב אל חוגי “ברית שלום”. הם ראו בהתפעלות את יכולתו לפסוח על המחסומים המנטליים ולשוחח באופן חופשי וידידותי בערבית צחה עם מוסא אל־עלמי, עם הנשאשיבים, עם המשוררת פדווה טוקאן, ועם חבר הפרלמנט הסורי נזיר פנסא, ידיד־נעוריו, שביקר בביתו ברחביה לעיתים מזומנות. זכיתי להתלוות אל אחי בביקוריו בבתים האפלוליים ובגינות המוצלות של מנהיגי “הברית”, שעליהם קראתי בתל אביב ב“דבר” – עתון שהתייחס אליהם בזלזול. באוזניים גדולות ובפנים סמוקות הייתי מקשיב ואפילו משחיל שאלה או הערה, שהללו קיבלו בחיוך סלחני. הם הקרינו תום ותמימות. רגליהם בירושלים של מטה וראשיהם בירושלים של מעלה.
בבקרים הלכתי לשחק עם בניהם ובנותיהם המכופתרים של הפרופסורים המזרחנים, עמיתיו של אחי באקדמיה. לשחק עם ילדי רחביה היה שונה מאוד מלשחק עם ילדי לוינסקי בדרום תל אביב. לא היו ריצות וקפיצות וצעקות ומכות ושאר תבלינים של רחוב לוינסקי. היינו יושבים במעגל על שטיח פרסי ומשחקים משחקי חברה וקלפים ושעשועים, לקול מוסיקה קלאסית קלה. לאחר המשחקים, או לפניהם, היינו מדפדפים בספרי אומנות קלסית עבים וכבדים, שכמותם טרם ראיתי. הכל בניחותא ובנימוס.
אחר הצהריים היינו הולכים לקולנוע אדיסון לראות סרטי טרזן, שירלי טמפל והאחים מרכס; מתעכבים בדרך לקרוא את כרוזי “ההגנה” וה“אצל”; ומקנחים בבלוק חלבה של חביליו.
לפנות ערב, עם השקיעה, שצבעה את האבן הירושלמית בדבש, הייתי משוטט ברחובות – דבר שרק תלמיד שקדן בחופשה יכול להרשות לעצמו.
היו אלה חוויות ירושלמיות, שאין להן אח ורע בתל אביב של ששת ימי המעשה. ימי לימוד שקדני של עולה חדש. ירושלים היתה השבת של חיי באותן השנים.
בכל נסיעה לחופשה בירושלים היה מן השיבה אל המזרח. שיבה לא משוחררת מפחדים קדומים של ילד יהודי שגדל בעיר ערבית. הפחדים נמוגו מפני קסמי המזרח שאותם ינקתי עם חלב אמי. הקשתות והקמרונות, הצריחים והכיפות, החצרות והכוכים, הסמטאות והחמורים, קריאות ה“בא־רוד!” לקראת פיצוץ הסלעים, קולות המואזין ופעמוני הכנסיות – כל אלה לא היו בתל אביב של יום יום, עיר חולות ללא חומות, עיר קיוסקים וגזוז.
אפיזודות ירושלמיות שלא ייתכנו בעיר אחרת היו כמה מפגשים עם דמויות בולטות בירושלים של אותם ימים. מן המפגשים האקראיים ברחובות רחביה עם היֶקֶטֶה התמהונית “קשר לאחד” (צבא הישע של אדם אחד) ועד שיחות עם יקטה אחרת, מנכבדי העיר. זו הסבירה לי למשל את ההבדל בינינו: הספרדים עושים סיאסטה, האשכנזים עושים שלאף שטונדה. והתימנים עושים ספונג’ה, נפלטה לי הערה ממזרית. פניה נתכרכמו. היא התרחקה ממני בעיניים מזרות תדהמה.
שתי ערים. שני אחים, שונים ודומים כל־כך.
וילד אחד קטן – קטן משניהם בכעשרים שנה – מיטלטל פיזית ונפשית בין זה לזה, בין זו לזו, מושפע משתיהן, מושפע משניהם ומשופע באהבתם, אהבה אבהית. ילד, שלימים יבנה את ביתו ועולמו הרחק משתיהן, הרחק משניהם.
מעין ברוך, ספטמבר 2007
עיר ים יזע וחולות
מאתאמנון שמוש
תל אביב היתה שער העליה שלי לארץ. פתח ההתעלות הרוחנית של ילד גלותי שהפך באחת לישראלי. הגעתי עם אמי באניה מנמל ביירות לנמל תל־אביב החדש, שהיה עדיין בתהליך בנייתו. עיר העמל השתוקקה להיות עיר נמל. נתקנאה בנמל העתיק והסואן של יפו השכנה. האוניה שלנו היתה אחת מאוניות הנוסעים הראשונות שהביאו עולים הישר לתל־אביב. רציף לא היה. סירות עם סוורים ערבים חסוני גוף התקרבו את האוניה, מחציתם עלו עליה ומחציתם חיכו בסירות ל“סחורה” שתוטל לידיהם. הוטלתי כמו אבטיח מידו של ערבי אחד על הסיפון אל ידיו האמונות של ערבי אחר בסירה שהובילה אותנו לחוף. אִסמאללה עליכּ, העניק לי האַבּדאי־הגברתן ברכה וחיוך. הדבר הראשון שנגלה לעיני היתה שיירה של גמלים מובילי זיפזיף לאורך שפת הים, בואכה הנמל המתאמץ לשווא להיות נמל. עד כאן כבר הייתי אמנם בארץ חדשה, אך מזרחית כמו העיר ממנה באתי.
הכניסה לרחובות הרחבים והנקיים בין בתי הבטון המלבניים, המסוידים לבן ועליהם כתובות עבריות, היתה מעין כניסה בשערי גן־עדן. עולם חדש. נקי מגויים. העיר הפנתה את גבה ואת אחוריה למזרח. התחלתי להבין שאני נחתתי בעיר עברית מערבית, ללא עבר וללא ערבים. כמעט שהייתי מוסיף: וללא עבריינים. אלא שהמרכיב האחרון היה קצר מועד, ואילו ארבעת הראשונים היו מאפיינים שנשתמרו ונתחזקו בעיר החדשה הזאת. המלה חדשה חלשה מלהכיל את כל החידושים שנגלו בה לעינים הבהירות של הילד בן התשע, בהיר השיער והעור, שחזותו מערבית וזהותו מזרחית; שחזונו שילוב ושלווה ביניהם.
בעיני, עיני ילד חולמני, שהיו קצרות ראיה אך סקרניות וחודרניות, עיר שהכל מדברים בה עברית, היתה בגדר נס משמים. “ימות המשיח” אמרה אמא, והוסיפה “ישתבח שמו!”. הסכמתי איתה בכל ליבי. בשבוע הראשון הייתי מרים כל פיסת עיתון בשפה עברית, נושק אותה בגניבה ומחפש להטמינה. כך ציוו אותנו בכותאבּ, הוא תלמוד התורה בעירי חלבּ. העברית שהבאתי אתי, עברית של חומש וסידור ומחזור לחג, עוררה חיוכים סלחניים, אך גם חיבה באזני האשכנזים שמלאו את העיר. גיליתי לראשונה שיש יהודים שאינם כמונו ונקראים כאן אשכנזים. אחי סיפר לי ששמונה מכל עשרה יהודים בעיר הם אשכנזים. אז מה?! רציתי לאמר לו, אך לא הוצאתי מלה. הדול שיכנז – הבהירה לי אמי בסלחנות האופינית לה, כלומר, אלה אשכנזים, יסלח להם אלוהים. אחי, שכבר היה ותיק בתל־אביב ועלה כשנתיים לפנינו, קרא להם “אחינו האשכנזים” וגילה כלפיהם הערכה וחיבה. ולא מעט קנאה. אחותי לחשה: אני ב־ח־יי־ם לא אתחתן עם אשכנזי. ואני פשוט תהיתי, איך מכניסים לחבילה אחת את היֶקים שעושים פרוספריטי, את הגליציינרים שעושים פוילע־שטיק ואת חסידי גור שעושים שחור בעינים, ממש ברחוב פרץ שלנו. כעסתי רק על היידיש שבפיהם, שהשאירה אותי מחוץ למחנה. לא פעם פנו אלי ביידיש והופתעו לשמוע שאינני מבין מלה. כשהזדהיתי כעולה מסוריה שמעתי הרבה פעמים את התגובה “קשה להאמין!” שהיתה בעיניהם מחמאה. לא בעיני.
תל־אביב קיבלה אותי בחיבוק חם, בחיבה של אם שבנה שב ממרחקים אל חיקה. בן שנשבה בין גויים והנה הוא שב אל ביתו,
בעזרת השם. באתי מעיר מזרחית בעליל, עם עבר עתיק ומפואר ועם מליון ערבים. תל־אביב היתה חסרת עבר. בקושי מצאתי בה שני דברים עתיקים, מורי הגמנסיה הרצליה והר נפוליאון. מוזר לראות עיר בלי מסגד וכנסיה, בלי קשתות, קמרונות וכיפות על הבתים ובשווקים. פה ושם ערבי עם חמור או עם סוס ועגלה עמוסה מאראנסס (יעני תפוחי זהב) השיב אל אפי את ריח המזרח, ריחה של ארם־צובא עירי, עיר אבותי. בנמל עוד היו ערבים, עם סירות ועם גמלים, עם כאפיה ושרוואל, אך משנכנסת העירה הם נעלמו מן העין. אלא אם כן התגעגעת לפיתה ולבּוּזה וירדת ליפו מכיכר המושבות בואכה מגדל השעון. שם ביפו בא שוב בנחיריי ריח הזעתר והינסון העולה מן המאפיה הפתוחה לרחוב. אך גם ריח הסכנה הנשקפת מבני־הדוד.
תל־אביב הקטנה והנקיה היתה נטולת עבר וקדושה ומזרחיות – שלוש תכונות שגליתי בשמחה עם ביקורי הראשון בירושלים. כל בתי העיר בטון מסויד לבן בוהק בשמש, מצמיחים מרפסות מרובעות במקום בלקון או גזוזטרא מפורזלת, ניצבים על עמודים בלא קשת וקמרון. כולם בני שלוש עד ארבע קומות, עם גגות שטוחים, מסתירים חדרי כביסה ומגלים חבלים עמוסי צבעונין. גם חזיות ותחתונים, בלי בושה. קיוסקים בכל פינת רחוב – גזוז ומיץ וצוף ובייגלה (יעני כעך) ומסטיק וסיגריות מטוסיאן. גם מיץ תפוזים סחוט בידי אדם שטוף זיעה, בגופיה, שאוסף את שאריות המיץ לתוך כוס איסוף ושותה ממנה בהיחבא. ובפינת אלנבי שדרות רוטשילד צלם רחוב מחכה ליד הקיוסק עם מצלמה על רגליים ארוכות, אליה הוא יכניס את ראשו ככהן בברכת כוהנים, וזה מוציא ממך חיוך, גם מבלי שתתבקש. ממש הוקוס־פוקוס. וכבר תצלום שלך ביד, עם משקפים עגולים, שהם התוספת הראשונה שהעניקה לך תל־אביב, ושבלעדיהם לא תוכל להיות הישראלי החדש הגאה, גם כשיוותרו חסרי תועלת עם אובדן הראייה לעת זיקנה.
רחוב ראשי אחד בעיר, רחוב אלנבי. מתחיל בכיכר המושבות ונגמר בים. בתחילתו בית הועד הפועל – מרכז החיים הציבוריים והפוליטיים, ולקראת סופו אופרה מוגרבי, בנין מרשים זקוף קומה, שעולים אליו במדרגות רחבות ויורדים מתחתיו אל אולם תיאטרון האוהל, שם מציגים כל ערב את החייל האמיץ שוויק עם מאיר מרגלית, ולפעמים את יעקב ורחל ואת נאסר א־דין.
הבית בו אנחנו גרים נמצא ברחוב קטן סמוך לכיכר המושבות ושמו רחוב פרץ. בית בן שלוש קומות ובחזיתו שני עצי אראוקריה, אחד גבוה ושני נמוך, בגלל אבן מרוגטקה שירה בו נער שובב. ממנו דרומה רחוב העליה. מקביל לו רחוב (שוק) לוינסקי. מרכז הטיול והבילוי אלו שדרות רוטשילד החוצות את אלנבי ומובילות אל הרצל. שם עוברת הרכבת סמוך לבנק אנגלו־פלשטינה, וכבר אתה רואה את פנינת העיר: הגמנסיה הרצליה. בניין אצילי, מפואר שטרם ראיתי כדוגמתו. וממנו יוצאים התלמידים בהפסקה הגדולה בשעטה אל הקיוסקים ואל מוכרי הפלאפל. ואני מסתכל בהם בחיל ורעדה וממלמל “יהי חלקי עמכם”.
לא הרחק משם קולנוע עדן, “שוק’לד, מנטה, מסטיק” בהפסקה, המתחרה באופרה מוגרבי. לעת ערב כשמגיעה הרוח הקלילה מן הים ומפיגה את הזיעה, יוצאים ברגל אל פינת המרגוע החלומית כיכר צינה (!) דיזנגוף. יושבים על ספסל מול המזרקה החיננית ומקשיבים לקולות העולים מן הרדיו בכל המרפסות “איזה פלא איזה פלא/ אם ישנם לילות כאלה/ אם אפשר לנסות/ הורה שכזאת.” ומיד אחר־כך “בדירתנו תשבי תמר/ עם חתנך סעדיה/ הוא ילבישך משי יקר/ ותנגני על רדיו.” שירים של תימנים ועל תימנים מילאו את האוירה בחן מזרחי. התימנים היו מעטים, אבל בולטים. חידוש גמור בעיני. הנשים בספונג’ה, הגברים בפלאפל והילדים מוכרי עתונים ומצחצחי נעלים. הפאות מסתלסלות והאותיות הגרוניות עושות ממני פרווה. פרנסה מיוחדת היתה לתימנים בימי גשם. כשהגשם שוטף, רחובות העיר המודרנית מתמלאים מים והתימנים תופסים יוזמה ועם עגלות מן השוק מעבירים אנשים מצד אחד של הרחוב אל משנהו. מרימים אותם אל המדרכה ממול שלא יירטבו וגובים חצי גרוש עם חור וטפיחות על השכם.
ואני לומד דברים רבים שלא ידעתי בעיר הולדתי. כגון לשים מיל על פסי הרכבת ולקבל אותו משוטח וחלק. כגון להתפלח לקולנוע, וכגון למצוץ תפוז בקליפתו לאחר שתקעת בו מסמר ובחשת בקרביו. ואני קונה עט נובע ראשון בחיי, ווטרמן שמו. ולומד לשאוב דיו מהדיותה. וקונה חגורת צופים ותולה עליה את מפתח הבית. ומתמחה בציור “קלאס שמים” על המדרכות. בדבר אחד היה לי יתרון על הילדים שקלטו אותי, הבאתי אתי משם יו־יו תוצרת יפן, שהקנה לי מעמד בין ילדי בית הספר “ביאליק”. ארבע הפתעות חיכו לי בבית הספר: שוקו חם חינם בהפסקה הגדולה, אחות בית הספר, בנות שמתנהגות כמו בנים ומנהל שאיננו ביאליק.
בתל אביב לא היתה חשמלית ולא היו כרכרות, שלא לדבר על עדרי עזים עוברים ברחובות, למכור חלב ישר מן העטין. היו בה אוטובוסים של “המעביר” שעברו ברחובות הראשיים. בקיץ – ממש סאונה או חמאם תורכי על גלגלים. הנהגים, במכנסי חאקי קצרים, מנגבים את הזיעה בממחטה, מתבדחים עם הנוסעים כאילו היו בני משפחה. נהג אחד פותח את הדלת בתחנה ומתרה בבחור צעיר “לא לקפוץ!”, והנוסע שלידו שואל אותו “מנין אתה יודע ששמו לוליק?” וכל יושבי האוטובוס פורצים בצחוק. רק התימניה, בדרכה הביתה מן הספונג’ה, מנסה להבין ומתיאשת. הצחוק יפה לבריאות, מנחמים אותה.
העברית הישראלית התל־אביבית היתה שונה ויפה מזו שהבאתי אתי משם. התאהבתי בה ממבע ראשון. היא הפתיעה ושעשעה והעשירה אותי. היו בה ביטויים חדשים לי: יצא מהכלים, ספר לסבתא, עמד על שלו, איבד את הצפון, צ’ילבה מתחנפת, אנ־דנ־דינו, השופט בן־יונה, בן תאוות השכן, דבר אחר, אוי ואבוי, אל תבלבל לי את הביצים, לך לעזאזל, צעד תימני, כליזמר. בקופת חולים קלטה אוזני הקטנה כמה ביטויים שלא הבנתי, ולא העזתי לשאול, כמו: אחות לחמניה ורופאה מן התחת.
לשמחתי, מצאתי בלבה של העברית המתחדשת מלאן מלים ערביות שהתאזרחו והשתלבו בה בטבעיות מדהימה. אהלן ויאללה, מבסוט ועלא כיפאק, פינג’אן ודח’ילק, חפלה ופשלה, ח’רא וזבּאלה, סחבק ודיר באלק ועוד ועוד. כוס אמק היה חידוש גמור בשבילי. בעיקר שעשעה אותי התפתחותו הרגשנית לכססססס…אם־אם־אם־אמק. הילדים לא האמינו לי ששמעתי אותו לראשונה בתל־אביב. נשבעתי להם בחיי אדונָי וספר התורה. והם לא האמינו.
בתל־ אביב זו נגלה לי ושבה את לבי הדבר הציוני והאנושי היחיד שהיה חשוב ומכובד ונערץ ממנה: הקיבוץ. הקיבוצניקים התהלכו ברחובות העיר כנסיכים מחופשים שירדו אל העם. קצרי מכנס וארוכי שיער. בעיניהם ברק גאווה ותחושת סיפוק, בפיהם מלים טובות ושירים מלהיבים כגון “נהיה כולנו חלוצים/ נהיה כולנו חלוצות”. בגדיהם מרושלים ומטולאים ועל ראשם כובע טמבל. בידיהם טסי ביצים או על כתפם אשכול בננות, שי למארחים בוני תל־אביב. למראה הרחמים בעיניי, הסבירה לי גיסתי עדה: הם לא עניים, הם מסתפקים במועט. זה הסביר הכל. וזה נקלט. וזה נבט. הם־הם בוני הארץ, ואפילו את תל־אביב, מעוז הבורגנות, הם מוכנים ומזומנים לבנות “אנחנו החלוצים נבנה את תל־אביב!!” הם שרו ורקדו הורה בכיכרות. פשוט יהודים מזן חדש. הילה של טוהרה והקרבה ועמידה איתנה סביב ראשם הפרוע. עובדי אדמה. כובשי השממה. ודרגה אחת מתחתם, עדיין תל־אביבים אך עתידים לצאת “לעבודה, להגנה, לקיבוץ ולהכשרה” נערים ונערות של תנועות הנוער, בחולצה כחולה ועינים בורקות, עם סמל התנועה וגאווה מוסתרת, שהרי רגל אחת שלהם כבר בהגנה והשניה צועדת הישר אל ישובי חומה ומגדל – פאר החלוציות וההגשמה. תל־אביב הצדיעה להם והצביעה עליהם בגאווה.
את מה שכחתי? את גן־רינה ובית העם. באיזה מהם ראיתי את המטאטא ואת לי־לה־לו? את הקזינו על שפת הים. את קפה עטרה ליד טקסי אביב. את הבית האדום ברחוב הירקון, את בית החלוצות. את בית הכנסת אוהל־מועד. את הילדות היפיפיות עם הצמות, ששיגעו לי את השכל בחוצפתן הישראלית. ועוד כמה דברים ששינו את עולמי.
* * *
כעבור שבעים שנה, בדיוק שבעים שנה, התעורר חוני המעגל משנתו העמוקה ונסע מן הגליל העליון תל־אביבה ובא וראה עיר אחרת. עיר עברית מערבית (מתמזרחת), ללא עבר וללא ערבים, גם לא ערכים. אנשים מתנשאים במגדלים מתנשאים לגובה, מסתכלים על כולם מגבוה, ממש מגבוה, על עולם ומלואו; בעיקר על תמהונים כמו חוני וכמוני; גם על השפע והפשע, על הדלות והעוני. השוקולד טעים, אך הוא מריר ועטוף בנייר כסף. הרבה כסף. ואפילו בנוה־צדק, שקמה לתחיה, נשאר רק הנווה. נעלם הצדק. עיר נעוריי, אליה עליתי ב1938, יצאה לתרבות רעה. המון תרבות בה, תרבות המונית ברובה.
נזכרתי בסיפורו של חוני. הקיף עצמו בעיגול ונשבע שלא ייצא ממנו: “נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.” והוסיף "רבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולים לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. "כך במאה הראשונה לפני הספירה.
היום במלאות לעיר מאה שנה, ולבנה שגלה־עלה הגלילה שמונים, אני שב ומבקר בעיר ותוהה: האם נבנתה תל־אביב כאנטי־תזה לירושלים? האם ביודעין? תל־אביב חולות סביב לה ופניה אל הים, לחה ומזיעה, כולה חולין, חומרנות ונהנתנות. ירושלים עיר עמים רבים, שלוש דתות מתחרות על קדושתה. תל־אביב בתיה מלט ולא אבן, ללא מקומות קדושים וללא ערכים מקודשים, ללא עתיקוּת וללא עבר טעון ומפואר. וכשהצליחה והצמיחה עבר צעיר ורענן, צנוע, מלא חן והדר – מחקה אותו ללא בושה. היכן הגמנסיה העברית הרצליה, ככר צינה דיזנגוף, אופרה מוגרבי, הפשטות, הצניעות, העברית הנקיה, החמלה, הסולידריות? היו ואינם.
מה נאחל לה לבת המאה? גם אני שספרי האחרון נקרא “כי מעבר באת ואל עבר תשוב” יודע היטב כי אפשר לשוב אל העבר רק בחלומות, בזכרונות ובספרות. תל־אביב פניה אל העתיד ובניה יזכרו את העבר בהתרגשות ויחתרו לעתיד אחר, טוב יותר. אינני מטיף בשער, אך אינני יכול שלא לאמר לה, לתל־אביב שלי, כמה מלים קשות. זכרי, כי שנאה גוררת שנאה, ושנאת זרים ובני־דודים עלולה לגרור שנאת אחים. היגמלי מן האשליה המגלומנית שאת מהנטן, ומן המחשבה הנואלת שחוזקו של עם ישראל נגזר מחוזקו של השקל. שקלי בדעתך והפנימי כי לא מעמדו של השקל קובע, אלא חלוקתו הצודקת בין המעמדות. הרחיקי ממך את זחיחות־הדעת, את האלימות ואת השחיתות. נקי רחובותיך מהם.
מי יתן וערכים נצחיים, אנושיים, יהודיים וציוניים יובילו אותך ואת המדינה הסובבת סביביך בסחרחורת, אל דרך הישר. אינשאללה!
מעין־ברוך, אוגוסט 2008
הל"ה היו ארבעים פרט נשכח מתש"ח
מאתאמנון שמוש
לזכרו של חגי חריזמן
ההוראה המפורשת והמתועדת היתה לשלוח לגוש עציון הנצור מחלקה שלימה של ארבעים לוחמים. מצוקת כח האדם, ובעיקר של לוחמים מאומנים, היתה רבה בירושלים. החי“ש (חיל שדה) הירושלמי תרם את שלו והפלמ”ח שלח את חלקו ונספרו 38 בלבד. נזכר מי שנזכר שיש עוד שני פלמחניקים, מדריכי נוער המשמשים זה מכבר “פקק” לכל דורש, וצורפנו חגי ואני להשלים את המספר ל־40, כנדרש.
יצאנו איפא בלילה הראשון מסמינר בית הכרם ברכב אל דרך עפר שהיתה צריכה להביא את המחלקה על 40 חבריה לנקודה בה נתחיל בהליכה לילית חרישית ארוכה עד גוש עציון.
לאחר כחצי שעה הגענו אל דרך העפר המסומנת במפות, אך לא נבדקה, והתברר שהדרך מלאה סלעים ואבנים ומהמורות. ירדנו והתחלנו להזיז את האבנים ולהכשיר את הדרך לכלי הרכב. אך אז שב אלינו דני מס המפקד, שרץ קדימה לבדוק עד כמה קשה דרך העפר, וקבע שזה אפשרי אבל ייקח שעות ולא יישאר לנו זמן להגיע לגוש לפני שיאיר היום. הוחלט לשוב על עקבינו ולחכות ללילה הבא ולדרך אחרת. נמצא מסלול קצר יותר ובטוח יותר. למחרת יצאה המחלקה דרך הרטוב והתחילה לצעוד לגוש עציון. היו בה, בלילה השני, רק 38 איש.
כי ביום שבין שני הלילות הגורליים הגיעה למיפקדה בירושלים קריאה לעזרה מנווה – יעקב, שכונה חדשה בהתהוותה, סמוך לעטרות. אם לא נקבל תגבורת – לא נוכל להחזיק מעמד. אנחנו מותקפים. ולא היתה תגבורת. חוץ משני הפלמח“ניקים המדריכים הנ”ל שכבר שימשו “תגבורת” פה ושם, לסתום פיות יותר מאשר לסתום פרצות. תלשו אותנו איפוא מן המחלקה ושלחו אותנו לנוה־יעקב.
לדרך יצאו 38 לוחמים בלבד. לפתע נקע אחד את רגלו ולא יכל לצעוד יותר. שלחו אותו בחזרה לירושלים, מלווה כמובן בשני חברים שלו שתמכו בו מזה ומזה. וכך המשיכו בדרכם ל"ה, מתוך מחלקה של 40. הסיפור על השלושה שחזרו מוכר וידוע. סיפורם של השניים מעולם לא סופר ברבים.
איך הגענו חגי חריזמן ואני לירושלים? מעשה שהיה כך היה. התגייסנו לפלמ“ח ויצאנו להכשרה בכפר־גלעדי בסתיו 1946, אחר ביום הלימודים בגמנסיה. קבוצה מגובשת מן התנועה המאוחדת. לאחר שהקמנו במרס 1947 את הקיבוץ החדש שלנו מעין־ברוך המשכנו להיות מגויסים ומופעלים במסגרת הפלמ”ח. התנועה המאוחדת דרשה מהכשרותיה מדריכים לניהול הסניפים והקנים בכל הארץ. נשלחתי ע“י ההכשרה לרכז את קן התנועה בירושלים, להחליף את אהרון גורן מחמדיה, שהביא את הסניף לשגשוג ופריחה. שם פגשתי את חגי שנשלח מן ההכשרה המגויסת שלו והיה ליד ימיני. אני התניתי את הסכמתי בכך שבזמני החופשי גם אלמד מזרחנות באוניברסיטה העברית. וכך היה עד שפרצו הקרבות. שנינו ביקשנו לשוב אל מחלקות הפלמ”ח שאליהן השתיכנו. מפקדי ההגנה בירושלים הודיעו לנו חד־משמעית שמירושלים לא יוצאים לוחמים. והוטלה עלינו משימה כפולה משולבת. ראשית, לארגן ולהפעיל את הנוער שמתחת לגיל גיוס למשימות חיוניות ובמקביל לסתום חורים בעמדות הקדמיות ובקרבות. המשימות החיוניות היו שתילת גן ירק בעמק המצלבה, שהושקה ממי הביוב של רחביה ופירותיו חולקו בגאון לתושבי השכונה המורעבים והמופתעים; סלילת הכביש הרומאי העתיק העולה ממוצא לירושלים הנצורה והכשרתו למעבר ג’יפים הכל בעבודת מעדרים ובידיים מיובלות של מאות ילדים וילדות; ולבסוף הכנת מנחת למטוסים קלים שיביאו אספקה ותרופות. כל אלה ספק אם יתועדו. מאות בני נוער, מבוהלים ומובטלים, שהיחד חיזק את רוחם ותרומתם למאבק הפיחה בהם גאווה וסיפוק. כל זה נעשה תחת מטר פגזים וצליפות.
במקביל ובשילוב לא ייאמן נקראנו, חגי ואני, מדי יום או יומיים לשמירות בעמדות במנזר נוטר־דם, לתיגבור העמדות הקדמיות בבית־שחור ובית־מנדלבאום, ולהשתתפות בקרבות, כגון כיבוש מוסררה. לא הורשינו לצאת מירושלים עד שתמה המלחמה.
בתוך כל זה, הפרשה של הכנסתנו למחלקת הל"ה, והוצאנו ממנה. לא היה בה עבורנו משום הפתעה. לא בצירוף הפתאומי, שכנראה אפילו לא נרשם, ולא בשינוי המפתיע שלמחרתו. לא היינו רשומים ובעצם לא היינו שייכים לאף גוף רשמי בעיר הנצורה והמורעבת. שייכותנו הפורמלית היתה לגדוד השלישי של חטיבת יפתח, שאליו לא הרשו לנו לחזור. אם יימצא רישום כלשהו על נוכחותנו בירושלים בימי המלחמה הוא עשוי להיות תחת השמות המחתרתיים שלנו. שמי, למשל, היה נטע. וזאת כדי למנוע שהבולשת הבריטית, שהיתה בעקבותינו, תתנכל למשפחות.
נשאלות שתי שאלות. מדוע לא סיפרתי זאת עד עתה? ומדוע אני מספר זאת עכשיו? לא סיפרתי מכמה סיבות. במשך 48 שנים אחרי מלחמת העצמאות לא הצלחתי לשבור את מחסומי הטראומה ולכתוב על מה שעבר עליי במלחמה ההיא. אותו דבר קרה לחגי שאפילו ברח מהארץ לשנים ארוכות וניתק מגע אתי. כשנפגשנו פעם אחת יחידה לאחר ניסיונות אינספור, הגענו למסקנה שאם נספר את הפרט הנ"ל, שאין לו שום חשיבות הסטורית, עלולים לחשוד בנו שאנחנו נדבקים לזנבו של מיתוס. והרי לא עשינו שום דבר ורק טולטלנו ביד הגורל. רק עם פטירתו הפתאומית של חגי בדרך לפטרה, פרץ מתוכי סיפור על אותה תקופה תחת הכותרת “48 שנים אחרי 48'”.
ומדוע אני מעלה את סיפור הל“ה כעת. שאלה קשה. שתי תשובות הקשורות בארועי שנת השישים למדינה. הייתי בכנס לוחמי תש”ח בקריה בתל־אביב ושבתי נרגש. לא כל יום שרים את “באב אל־וואד” עם שנים עשר אלף ח’תיארים שהיו שם “בדרך אל העיר”. מיד אחרי כן היה מפגש בקיבוץ של כל חברי ההכשרה המגויסת בכפר־גלעדי, עשרות בני שמונים ומעלה, שבעי ימים וזכרונות. במהלך שיחה ספונטנית מלב אל לב לאורך שש שעות נמשכתי בלשוני, שלא לומר נמשכתי בנפשי, וסיפרתי בקצרה את הסיפור הזה לחבריי, שנמנע ממני להיות איתם בקרבות תש“ח. רבים הפצירו בי לכתוב את הדברים. הצטרף לזה סרט תעודי שראיתי ממש באותם הימים בטלויזיה על פרשת הל”ה. סופר בו הסיפור הידוע על השלושה שחזרו בכלל הנקע ברגל ואחד המפקדים נשאל מה קרה עם השניים החסרים, שהרי נשלחה מחלקה בת 40 לוחמים. התשובה שמהוססת והתמוהה היתה “לשניים מן הבחורים לא הגיע הנשק האישי והם לא יצאו”. זה הקפיץ משהו עמוק בתוכי. מניין היה צריך להגיע נשק אישי ומי באותם ימים הלך בלי נשק אישי צמוד ומיהם השניים האלמונים הללו? בני בלי־שם? ככל הנראה שמותינו לא היו ברשימה.
אגב, בפגישה היחידה עם חגי ז“ל, לאחר שפינה את הבית מרעייתו ובנותיו, הודיע לי בחוש ההומור המקורי שלו “נעלתי את הדלת כדי שהשלישי לא ייכנס”. “השלישי” קראנו בינינו למלאך המוות שליווה אותנו בכל תקופת המצור בירושלים, חובק בזרוע אחת את חגי ובשניה אותי. מענין איפה הוא היה כשצורפנו אל מחלקת הל”ה וכשנשלפנו החוצה ממנה. אין ספק שהוא היה עסוק מאוד באותם ימים אותם לילות.
תארו לעצמכם את הרגשתי כאשר עברתי בבית אחי, יצחק ז“ל, בדרכי מנוה־יעקב לנוטר־דם והנה הוא קורא לי ומבקש את עזרתי בתרגום “הנה מוטלות גופותינו” לערבית. השיר הטרי המצמרר של חיים גורי אכן תורגם ופורסם באותו שבוע. לא סיפרתי לאחי דבר. הייתי בן 19 ואולי חששתי בסתר לבי להאיר את אוזנו של “השלישי” הנ”ל.
מעין־ברוך, קיץ 2008.
פרשיות עלומות סביב כתר ארם צובה
מאתאמנון שמוש
שתי פרשיות שצצו עם חתימת ספר המחקר שלי על הכתר1 נרמזו בו והתפתחו רק לאחר צאתו לאור. הן טרם הועלו על הכתב. אני מרגיש חובה להביא אותן לידיעת הרבים, בגלל חשיבותן לנושא הפתוח והכואב של תעלומת הדפים החסרים בכתר. יש במגרותי חומר תעודי רב בנושאים אלה ובספיחיהם, אך דא עקא שלאחר אובדן הראיה, נבצר ממני לעיין בחומר ולדקדק בפרטים. אני כותב איפוא, מתוך הזיכרון, בהנחה שאיש מלבדי אינו מכיר את שתי הפרשיות הללו על בוריין. אני מסתמך על הזיכרון, וממהר לעשות זאת כל עוד הוא במיטבו, אף כי כבר הזכרתי בספרי האחרון כי “הזיכרון – פעם מייפה, פעם מנפה ופעם מחפה”. למרות המגבלה, ואולי בגללה, אני ממהר להעלות את הדברים על הכתב, לאחר שתקוותי שיד בן־צבי יוציא לאור מהדורה חדשה של ספרי, שאזל מן השוק לפני עשרים שנה, נכזבה. ציפיתי שאתבקש לכתוב תוספות אלו לקראת פרסום מהדורה חדשה מורחבת, בשעה שעוד יכולתי לעיין, לדקדק ולדייק, כפי שעשיתי בספר מחקר שיצא לאור בתשמ"ז.
לפרשיה הראשונה נקרא בקיצור פרשת הפֶּנדלר. פנדולום היא מטוטלת ופנדלר הוא אדם שבעזרת מטוטלת וכוחות עליונים, מיסטיים, מגלה מטמונים, אנשים, חפצים אבודים וכיו"ב. לשגרירות שלנו בשוויצריה היו קשרים עם פנדלר בעל־שם ורב הצלחה. נהגתי לשלוח את יוסי עופר, עוזר המחקר שלי (היום פרופסור), לחטט בארכיונים, לצלם ולשלוח אלי למעין־ברוך. הוא היה צעיר ממני וחי בקרבת ירושלים, שבה נמצאו המקורות הנוגעים בכתר. בכל זאת היתה לי חולשה לעבור אחריו כדי להיות בטוח ששום פתק לא נשר, לא נשכח, לא נעלם. שלפתי במכון בן־צבי מגרה שנתרוקנה ובינה ובין הדופן מצאתי תצלום של מכתב מן המכון לשגריר בציריך ותשובתו של השגריר, על אותו דף. זה היה המסמך היחיד שעורר את סקרנותי ופתח פתח לבירור כל אותה פרשה. מסתבר שפרופסור נכבד מראשי מכון בן־צבי התפתה מתוך חולשת־דעת חולפת לפנות לעזרתו של אותו פנדלר בציריך, באמצעות השגרירות שלנו שם ולבקש אותו לנסות לאתר היכן מצויים הדפים החסרים. הפנדלר ביקש מפות של האזור וקטע מן החומר המקורי ובכל פעם צמצם את שטח המפה וביקש אותה מוגדלת ככל האפשר. כשהגיעה המפה, עליה סימן מה שסימן, ליידי, הופתעתי אישית למצוא בקצה הדרומי של המפה את קיבוצי, מעין ברוך, ובקצה הצפוני שלה את הכפר הדרוזי עין־עטא, הסמוך לחצבאיה. בואדי שחוצה את הכפר, סימן הפנדלר שלוש נקודות וכתב שבאחת מהן לפחות מצויים דפים מן הכתר.
את כל הפרשה הזו העלים אותו פרופסור מעובדי המכון ומגנזך המכון, לקח את כל ההתכתבות אליו הביתה וכשביקשתי מידידי, מנהל המכון דאז, פרופסור נחמיה לב־ציון ז"ל ליצור קשר עם אותו פרופסור עלום שם ולנסות להבין ממנו, או לקבל ממנו את כל החומר הרלוונטי, נעניתי להפתעתי ולהוותי שאסור לי לגעת באיש הנכבד, שהתחרט על פניית לפנדלר, העלים אותה ומתבייש בה. לב־ציון התעקש לשמור על כבודו של הפרופסור הישיש ואני נאלצתי לכבד את הווטו שהוטל על הפרשה.
יצרתי קשר עם השגרירות שלנו בציריך, ומשם קיבלתי כמעט כל מה שהיה דרוש לי. עליתי לכפר גלעדי, שם הייתי בהכשרה והתיידדתי במקלחת הציבורית עם כמה מהמבריחים האגדיים של עולים בלתי לגאליים מסוריה ולבנון. שוחחתי עם כמה מהם על הפרשה ולא הופתעתי לשמוע שהואדי העובר בכפר עין־עטא היה אחת הדרכים הראשיות בהן הועברו־הוברחו יהודים מסוריה לכפר גלעדי.
הפרשה והעלמתה המכוונת קוממו אותי בעיקר משום שהבנתי ששנים ארוכות ישב צה"ל בעין־עטא ובסביבתה, ואילו אותו פרופסור היה פוצה פה היו חיילינו חופרים בקלות ובביטחון ומוודאים אם אכן יש אמת בתחזית הפנדלר. גם אישור שאין שם דבר חשוב למחקר. אבל אותו פרופסור שתק והשתיק ומתוך כבוד למכון ולראשיו שתקתי גם אני ואיני יודע אם טוב עשיתי. עד שנגלתה לי הפרשה כבר נסוגנו מאותו אזור, אבל היו לנו עדיין קשרים איתנים עם חצבאיה ועם ראש העדה הדרוזית היושב בה, שייח' אל־ביאדה.
נסעתי עם המסמכים שבידי אל אלוף פיקוד הצפון אורי אור בלשכתו בצפת וסיפרתי לו את הסיפור. הוא פרש לפני מפה גיאוגרפית של האזור. מצאנו את הכפר ואת הנקודות המסומנות במפה שבידי. אמר לי אורי אור: רק לפני זמן קצר יכולנו לעשות באזור זה כל מה שרצינו. היום יש בכך סכנת נפשות. אם תאמר לי שהדפים האלה חשובים עד כדי סיכון חייהם של חיילים שלנו, נשקול זאת. תשובתי המיידית היתה, לא נסכן איש, גם אם העניין רציני. והרי אינני בטוח שהעניין רציני, כי אינני מאמין בפנדלרים. והעניין בכלל לא הניח את דעתי ולא ירד מעל הפרק. הייתי חולם עליו בלילות. התקשרתי שוב עם אורי אור והוא שלח אלי קצין גבוה, שהיה איש הקשר בינינו ובין ראש העדה הדרוזית, שייח' אל־ביאדה. הסברתי לקצין את הבעיה וביקשתי אותו לומר לראש העדה שמדובר בגווילים מקודשים מן התנ"ך ובקשתנו, שיפיץ בין צעירי העדה את מקום המסתור המשוער ויבטיח לכל מי שיביא דף שלם עשרת־אלפים דולר; ובדרך זו יעודד את הבחורים לחפש ולמסור מה שיימצא, אם יימצא.
חזר אלי אותו קצין ואמר לי, שהשייח' טען, שעל דפים מקודשים אין לקבל כסף וזו תהיה מצווה גדולה לכל דרוזי לשתף פעולה. הוא יספר שיש אפשרות שבואדי קבורים דפים מקודשים ותו לא. כך הלכה המוטיבציה הכספית המעשית לאיבוד. איש לא חפר. דבר לא נמצא. שנים שמרתי בסוד את המפה ופרטיה. היום ברור לי שאין טעם בשמירת הסוד וגם אם ימצא שם משהו, הוא יהיה במצב של ריקבון מוחלט.
הפרשה השניה קשורה בשמו של ר' שלום שכנא ילין מסקידול. בשלבים האחרונים של המחקר על הכתר, מצאנו בכתב־עת עתיק שממנו הודפסו מאה עותקים בלבד ואחד מהם נשתמר בספריה הלאומית, שרבני ירושלים, ששמעו על גדולתו, קדושתו ודיוקו של כתר ארם צובה, נתכנסו לפני כמאה וחמישים שנה והחליטו לשלוח את שלום שכנא ילין לעיר חלבּ, להגיהה את ספר התנ“ך המצוי על פי הכתר. באותו כתב־עת הנזכר בספרי מצוי כתב השליחות על פרטיו, חתום בידי חכמי ירושלים, מופנה אל חכמי ארם־צובה. עם חתימת הספר שלי לא ידענו אם האיש מילא את שליחותו ומה הפיק ממנה. רצה הגורל ובדרך נס (אני רואה בכך לא פחות מנס) מייד לאחר פרסום הספר נהרס ביתו של שלום שכנא ילין בקרית־משה בירושלים. בעוד הבולדוזר עולה על יסודות הבית, מצאו בני המשפחה שומרי המצוות דרך להוציא מעליות־הגג ערימות ספרים, להצילן מן הבולדוזר ולהביאן לגניזה. עבר שם אברך (שמו שמור עימי) ונתבקש לעזור ולקחת ארגזים לגניזה ובזכות זו לקחת לעצמו ספרים כרצונו. הוא הביא כמה ארגזים לסוחר בכתבי־יד עתיקים במאה שערים ולקח אליו הביתה כמה כרכים שעניינו אותו. מן הכתוב בספרים, התברר לו שכל זה מספרייתו של שלום שכנא ילין זצ”ל.
אותו אברך מגיע לשיעור אצל מי אם לא אצל אותו יוסי עופר – אחד משני האנשים ביקום שידעו שיש קשר כלשהו בין שלום שכנא ילין וכתר ארם־צובה. יוסי עופר מזעיק אותי לירושלים ורץ עם הבחור לחטט בארגזים אצל סוחר הספרים העתיקים, מתוך תקווה למצוא את הקשר האבוד בין כתב השליחות שמצאנו, לבין ספרייתו של האיש, שאולי נסע והגיה את התנ“ך בחלבּ. ואכן, יגעת ומצאת תאמין. בתוך הארגזים נמצא תנ”ך רגיל, מפורק קונטרסים קונטרסים, יוסי אסף את כל חלקיו וכבר במבט ראשון ראה, שבשולי העמודים כתובות הערות בכתב־יד מתחת לכותרת “בכ”א", כנראה בכתר ארם־צובה.
מיד נלקחו כל חלקי אותו תנ“ך מפורד ליד בן־צבי ויוסי עופר מיהר לצלם אותו מראשיתו ועד סופו. במקביל הוזעקתי אל תכנית ערב־חדש בטלויזיה לספר על המציאה ועל חשיבותה. וכאן המקום להסביר את חשיבותה. כיוון שמאתיים דפים מתוך כחמש־מאות חסרים לנו, ובהם דווקא כמעט כל חמישה חומשי תורה, אין לנו אפשרות לתקן את התנ”כים שבידינו באותם חלקים חסרים. ואם אמנם התיקונים שבשולי אותו ספר, שכרגע נמצא בידינו, נעשו על־ידי אותו שליח מוסמך, הרי שאפשר להשלים את המלאכה ולהביא תנ“ך שלם על תיקונו, על־פי הכתר הקדוש. הפתעה לא נעימה, בלשון המעטה, היתה כשגילינו, שכתב היד של האיש שכתב את הערות השוליים הרבות, כנראה על־פי הכתר, אינו כתב ידו של שלום שכנא ילין, שכתב ידו ראינו על ספריו במקומות אחרים. השידור בטלויזיה הביא מצד אחד את הפתרון לתעלומה החדשה, ומצד שני גרם לצרות צרורות. צאצאיו של שלום שכנא ילין עטו על המציאה, הבינו את ערכה וחשבו שיש סיכוי להתעשר ממנה. מצד שני מהם הבינונו, שכתב היד בשולי התנ”ך, הוא כתב ידו של ר' יהושע קמחי, חתנו של שלום שכנא ילין, שנשלח במקומו לחלבּ להגיה את התנ"ך על־פי הכתר. שכנא ילין חלה וחתנו החליף אותו בנסיעה. כך נפתרה בעיית זהותו של המגיה ונפתחה בעיה של זכויות על כתב־היד, שלמזלנו כבר היה מצולם במלואו.
מפעל הענק של המקראות הגדולות, שמתבצע באוניברסיטת בר־אילן מסתמך אפוא הן על הדפים של הכתר המצויים בידינו והן על ההערות המצויות בשולי אותו תנ"ך, שנמצא בדרך נס וניצל מן הגניזה ברגע האחרון.
עד כאן שתי פרשיות מתוך כמה וכמה ספיחים שצמחו ועלו מאז נכתב ונחתם ספרי הנ"ל, ואולי עוד אשוב ואעסוק בהם.
מעין ברוך ינואר 2008
-
אמנון שמוש, הכתר, סיפורו של כתר ארם צובה, הוצאת מכון בן צבי והאונ' העברית, תשמ"ז. ↩
על זיקנה ואובדן הראייה
מאתאמנון שמוש
שאל מנוסה ואל תשאל רופא
(פתגם ערבי)
בעוד חודשים אחדים אני בן שמונים. רק לפני שנתיים שלוש קפצה עליי הזיקנה. כמה נכונה האימרה העברית העתיקה הבוחרת את המילה קפצה. הזיקנה לא באה, לא מגיעה, לא עולה אלא קופצת. הקפיצה באה בפתאומיות אם כי אין בה שום הפתעה ולצערי העמוק תוך כדי קפיצה היא נעצה סכין בגבי, ליתר דיוק בשתי עיניי. ידעתי תמיד שלהזדקן משמעו להסתכן. שהזיקנה מביאה איתה מחלות ומגבלות למיניהן. יש מאבדים את הזיכרון, את יכולת ההליכה, את הצלילות, את השמיעה. אני איבדתי את הראייה. לי כסופר היה זה האובדן הקשה מכל. ייתכן שזה האובדן הקשה מכל לכל אדם, אבל זאת אינני יכול לשפוט. איבדתי את היכולת לקרוא ולכתוב, שני הדברים (שני צדדים של אותו מטבע) שמילאו את עולמי בארבעים השנים האחרונות. איבדתי גם יכולות והנאות אחרות, בעצם איבדתי את מחצית חיי כולל החלק היצירתי שבהם. תמיד חשבתי שנתמזל מזלו של סופר שאין הוא מאבד את עבודתו לעת זיקנה; והנה התבדיתי.
אני מוצא לנכון לספר מה עבר עליי ומה עבר בתוכי מאז אובדן הראייה והשתלטות הזיקנה. לספר למי? אינני יודע. קודם כל לעצמי ולקרובים אליי, אבל בהחלט עשוי להיות עניין לרבים אחרים, שהרי כל אחד נתקל בזיקנה האכזרית ומאות אלפים נתקלים באותו אובדן הראייה, שאינו עיוורון מלא ועל כך עוד אספר ואבהיר. לא תמיד ידעתי למי אני כותב. רק את הספר הראשון שלי “קרחונים ופעמונים” ידעתי שהוא מיועד לילדים, וייתכן שהספר האחרון שלי יהיה ספר לזקנים או מזדקנים. דא עקא שאלה שחשוב לי מכל שיקראו את דבריי וייעזרו בהם אינם יכולים (כמוני) לקרוא, אך אני מקווה שכמו לי יש להם מי שיקרא באוזניהם את הדברים. אני מרגיש שהניסיון שלי בשנתיים האחרונות יכול לעזור מאוד למי שמתחיל את התהליך המפחיד, המתסכל והמייאש של אובדן הראייה. הפחד מנפילה אל העולם החשוך, של עיוורון מלא, ההבנה ההדרגתית שגם הרופאים הטובים ביותר אינם יודעים מה לעשות ומה צפוי וממה להימנע. גם על ניסיוני עם רופאים ואחיות רבים אני מבקש לספר למען יראו ולא ייראו. עברתי תחת ידיהם האמונות של שישה רופאים מעולים, מהם שלושה פרופסורים, אליהם נסעתי למרחקים וכל אחד מהם עשה אחרת, הסביר אחרת והותיר אותי מפחד וחושש מפני העתיד.
אובדן הראייה לא היה לי בגדר הפתעה גמורה. כעשר שנים לפני כן איבדתי את הראייה בעין שמאל. במפתיע. בבת אחת. ישבתי ושוחחתי עם אורחים ולפתע התחילו לרצד מול עיני מעין זבובים ויתושים שחורים. ניסיתי לגרש או למחוק או להסיט את מבטי עד שהבנתי שהם בתוך העין עצמה. הרופאים הודיעו לי שאין מה לעשות והסבירו אז שנימי הדם שמביאים את הדם אל המקולה שבמרכז הרשתית התנוונו, והמקולה שאינה מקבלת דם התנוונה בעקבותם. כשקרה אותו דבר כעבור תריסר שנים בעין הימנית הסברי הרופאים היו כבר שונים. דובר על נוזל שמכסה את המקולה וכשהוא עודנו רטוב אפשר להזריק לתוך העין חומרים שונים ולנסות לסלק אותו, אבל כשהוא מתייבש והופך לצלקת אין לזריקות שום השפעה עליו. המקולה היא עיגול בגודל ראש של סיכה במרכז הרשתית האמונה על הראייה. עם הרשתית בלבד ניתן לראות ראייה היקפית, פריפריאלית ואכן אני רואה עצים ומכונית מתקרבת ואדם הבא מולי ואני אפילו יכול לנסוע בקלנועית בשבילי הקיבוץ. כשהמקולה מנוונת (מכוסה בצלקת או אינה מקבלת דם) אינני יכול לראות לא פרח ולא ציפור, לא מה מונח לי בצלחת על השולחן, ובעיקר לא את הבעת הפנים של מי שעומד או יושב מולי ומשוחח איתי; דבר שאין חשוב ממנו לכל אדם. ההרגשה שאין לי מושג אם האדם או האנשים מסביבי מחייכים, נהנים, כועסים, משועממים, מנומנמים, מתלהבים או פשוט אדישים היא קשה מכל. נתגלה לי כמה חשוב לו לאדם הבעות הפנים ושפת הגוף של הזולת.
ההבדל בין תפקידיה של הרשתית לתפקידיה של המקולה לא היה מוכר לי כלל, והרי הוא הבדל תהומי. רק עכשיו אני יודע להעריך את המתנה הנפלאה שניתנה לי שניצלה הראייה ההיקפית שלי. אני חי באור, אמנם אפור ודהוי, אבל לא בחושך מוחלט. אינני זקוק לליווי של אדם או כלב נחייה. אני יכול לתפקד בהרבה שטחים, עד כדי מחצית החיים שחייתי לפני כן.
אני מנסה לעקוף את המיגבלות, בינתיים בהצלחה חלקית. האפשרות לקום מן המיטה ולהתיישב מול המחשב ולהזרים את המחשבות ואת הסיפורים ואת השירים היישר מן המוח אל האצבעות נעלמה ואיננה. אני מנסה להמשיך וליצור באמצעות מזכירה בשתי דרכים שונות: אם בהקראה באוזניה ואם בכתיבה עיוורת (על בליינד) על דפים גדולים, והיא מפענחת ומדפיסה. אחר ההדפסה באותיות גדולות אני בוחן את הכתוב במכשיר הטמ“ס (טלויזיה במעגל סגור), מגיה, מלטש, מתקן, ומביא את החומר להדפסה מחודשת. כך פעמיים שלוש עד שאני קורא בטמ”ס הגואל ומאשר לדפוס. הישירות שבין המחשבה למחשב באמצעות האצבעות, הזמינות ביום ובלילה לפי מצב הרוח והדמיון, ובעיקר היכולת לגשת למילון ולאנציקלופדיה ולאינטרנט ולספר שכתבתי או שכתב מישהו אחר כדי להכין את כתיבתי הנוכחית – היכולות האלה הלכו לעולמים. זאת הסיבה (ואולי התירוץ) שהפסקתי את כתיבת הרומן על עלייתו ונפילתו ועתידו של הקיבוץ, בו התחלתי בחילו ורחימו. במצב הראייה שלי לא אוכל כנראה לכתוב שום רומן, לא בנושא האהוב והכאוב הזה, ולא בנושאים אחרים. הסתפקתי בשנתיים האחרונות בבריחה אל הסיפור הקצר, החביב עליי מאז תחילת כתיבתי, אל מאמרים ושירים והרבה אימרות־כנף שקיצורם נוח לי במצבי החדש.
אני מרגיש כרקדן שנקטעה רגלו, ככנר או סַפר שחלה בפרקינסון. הגורל פגע בול בדבר החשוב לי מכל, שמילא את עולמי השלם ולא יוכל שלא למלא את המחצית שנותרה.
אין לי מושג בצד הרפואי של המחלה הנקראת נמ“ג – ניוון מקוּלה גילי. לעומת זאת ניסיוני רב וחשוב לי להביאו לידיעת הרבים. טיפלו בי, כאמור, שישה רופאי עיניים. הראשון פרופסור מפורסם מן הדור הישן, שהפנה אותי לקבל סידרה של זריקות, ושני האחרונים פרופסורים מן הדור החדש, שאישרו שאין טעם להמשיך בזריקות. שלושתם בתל אביב הרחוקה. הזריקות שעליהן הומלץ ניתנו בידי שלושה רופאים שונים בבתי־חולים שונים, כולם רחוקים מביתי בין שעה וחצי לשעתיים. כל הרופאים טענו שזריקת האווסטין כמוה כזריקת הלוסנטיס, וכיוון שהלוסנטיס יקרה מאוד יש להשתמש באווסטין. בדקתי את הדבר גם בעמותת נמ”ג וגם הם אישרו את הדעה האחידה ששמעתי. התחלתי איפא, בקבלת זריקות אווסטין אחת לחודש. המצב המשיך להדרדר והחלטנו, הרופאה ואני, שיש לעבור ולנסות את הלוסנטיס. בקופת החולים הכללית סירבו לאשר לרופאה להזריק לי לוסנטיס, גם לאחר שהתחייבתי לקנות ולהביא את החומר בעצמי. נאלצתי לעבור לבית חולים אחר ושם הזריקו לי את הלוסנטיס, שעשה פלאות. בזבזתי למעלה מארבעה חודשים קריטיים לשווא.
כשפניתי וחקרתי על סמך מה יעצו לי להתחיל באווסטין, נתגלה לי הסוד התמוה: לא רצו לתת הרגשה רעה לאנשים שאין ביכולתם לממן את הלוסנטיס, שכל זריקה עולה אלף ארבע מאות דולר. האווסטין, שמטרתו המוצהרת היא ריפוי סרטן המעי הגס הומלץ בבטחון, כי במקרים אחדים, הצליח לפעול על המקולה. יצאתי בהרגשה קשה שאילו נאמרה לי האמת הייתי יכול להתחיל מייד בזריקה שנועדה ישירות לנמ"ג ולשפר בהרבה את מצב הראייה שלי. העובדה שכל הרופאים והעמותה ידעו ולא הסבירו לחולים את יתרונות הלוסנטיס מוכחת בזה שבדרישה האולטימטיבית לועדת סל התרופות דרשו לאשר לנו את הלוסנטיס ולא הוזכר האווסטין, שלא נועד מלכתחילה למטרה זו.
למבוכה שאופפת את רופאי העיניים אפשר להוסיף את המצב החלמאי, שהם תבעו שנה קודם לכן מועדת סל התרופות להכניס לסל את הויזודיין כתרופה לנמ"ג. אושרו ששים מליון שקל לויזודיין, אבל איש לא השתמש בתרופה שהתברר שאין בה כל תועלת, ואת הסכום אי אפשר היה להעביר לטובת הלוסנטיס, כי הטענה הפורמלית היתה “לסל הבריאות מאשרים תרופות ולא מחלות” וכן נותרו שישים מליון שקל ללא שימוש ומולם נותרו אלפי חולים חסרי יכולת, ללא תרופה מתאימה.
חשוב לי לספר גם על הצורה השונה והמשונה שבה רופאים שונים עושים אותה פעולה בדרכים שונות ומשונות. הזריקה הראשונה הוזרקה לי ע“י מנהל מחלקה בחדר ניתוח, לאחר שהפשיטו וחיטאו אותי ובנוכחות צוות שלם. לאחר ה”ניתוח" חבשו לי את העין באופן הרמטי, כך שלא יכולתי לראות דבר, כי היתה זו העין הרואה היחידה. קיבלתי הוראה לא להוריד את התחבושת המסיווית עד שאלך לישון ולשים טיפות עיניים שלוש פעמים ביום למשך שבוע. חייבו אותי לשוב למחרת לביקורת למרות מרחק הנסיעה מביתי. הזריקה כאבה והעין דיממה, אך תוך שבוע הכל הסתדר. כיוון שבבית החולים הזה לא היה OCT העבירו אותי לבית חולים אחר, הפעם בחיפה, לזריקה השניה. את השניה נתנה לי רופאה בלי חדר ניתוח, על מיטת טיפול פשוטה, בלי כל עזרה. היא לבד חיטאה וטיפלה והזריקה וחבשה חבישה קלה, רופפת, אף הסבירה לי שממש אין צורך בתחבושת של ממש, והמליצה על טיפות עיניים למשך שבוע כקודמה. את הביקורת למחרת הסכימה שאעשה קרוב לביתי בקרית שמונה. הרופא השלישי, שאצלו כבר קיבלתי את הלוסנטיס, השכיב אותי על ספת טיפול, ועם הכנות מינימליות הזריק לי בקלילות בו במקום את הזריקה, לא חבש את העין, לא ביקש לשוב לביקורת, אמר שאין צורך בטיפות עיניים אלא אם אני מרגיש שמשהו משתבש, ושלח אותי הביתה לאחר עשר דקות של מנוחה. לא תחבושת, לא טיפות, לא ביקורת, לא דימום ולא כאבים. ובעיקר לא מתח נפשי, פחד ועלייה בלחץ הדם שלקראת הכניסה הטקסית לחדר ניתוח. אותה העין, שלושה רופאים ושלוש גישות כל כך שונות זו מזו. אין לי ספק שהשלישי ידע טוב יותר מה הוא עושה. הגעתי אליו רק בעקבות ההתעקשות המקוממת של מנהל בית החולים של קופת חולים הכללית, שאצלם לא מזריקים לוסנטיס. לי אין ספק שהלוסנטיס כיום טוב מכל הברירות האחרות. ואין לי ספק שרופאי העיניים צריכים להיוועץ ולתאם ביניהם את ההמלצות ודרכי העבודה. ייטיבו הללו לעשות אם גם יזהירו את המטופלים שבמשך חודשים ארוכים לאחר הזריקות יופיעו אצלם נצנוצים והבהובים בתוך העין המוזרקת, אם בצורת גיצים מהבהבים ואם בצורת מחצית טבעת יהלומים נוצצים. הניצנוצים השונים האלה מופיעים אחת לכמה שעות ומפחידים למדיי. אזהרה מראש שזה עלול לקרות ויחלוף בבוא הזמן עשויה להרגיע את החולה המודאג.
ולא פחות חשוב, מבחינת הצרכים הרבים והיכולות המועטות של החולים במחלת זיקנה זו, הצורך בטיפול באזור המגורים, ולא במרחק שעתיים נסיעה לכל כיוון, כמו במקרה שלי. מדובר בזקנים, לרוב מתקשים בנסיעות רחוקות גם אילו היו עיניהם רואות, חולים במחלות נוספות, שהטלטול למרחקים גורם נזק לבריאותם הכללית, צורך במלווה והוצאות כספיות גדולות עבור מוניות. גם קופות החולים וגם משרד הרווחה חייבים לדאוג לכך שיימצא בראש פינה או בצפת או אפילו בקרית שמונה רופא עיניים שמסוגל לתת זריקה, או שיגיע לשם רופא כזה אחת לשבוע שבועיים. הצרה הגדולה היא שאין מתחשבים כלל בזקנים החולים בפריפריה ומטלטלים אותנו בלי הרף, מבלי להבין את המרחק הגיאוגרפי שבין אזור מטולה, למשל, לחיפה. גם בשביל לקבל תעודת עיוור חייבים אנו להיטלטל עד קרית ביאליק כדי להיבדק ע“י רופאת־אמון. מה הבעיה לתת אמן בעוד רופאה או שתיים בצפת, ראש פינה או קצרין. הוא הדין, כמובן, בפריפריות אחרות. מוסדות שנוצרו כדי לעזור לאנשים במצבנו כגון “מגדל אור” מטלטלים אותנו הלוך ושוב עד קרית חיים, במקום לבוא לעזרתנו בקרבת הבית. הצעתי ל”מגדל אור" לרכז ביום אחד את שלוש הפונקציות שהיא מגישה ללקוחותיה. עם קצת מאמץ אפשר בו ביום לרשום את הנתונים האישיים, לעשות את בדיקת העיניים ולתת את היעוץ לגבי המכשירים המתאימים. אותי טלטלו שלוש פעמים לשם כך. המוסד הזה אמור להשאיל את מכשיר הטמ“ס לתקופה מסוימת להתנסות בטרם קניה. למרבית האבסורד לא נמצא לי שם אף מכשיר תקין להשאלה ונאמר לי שאין סיכוי שיימצא בחודשים הבאים. אגב, ה”השאלה" נעשית בתשלום. לא פירטתי את מערכת האבסורדים הזאת על כל מרכיביה כדי לא להלאות את הקוראים, אבל הזעקה ברורה וחייבת להזיז את המערכת הרפואית ואת מערכת הרווחה: אנשים כמוני זכים לקבל את כל הטיפולים בביתם או סמוך לביתם.
המצב היום מזעזע ומקומם אותי, כשאני חושב על רבים כמותי שאין להם הפריווילגיות שיש לי, כחבר קיבוץ, כמי שמשפחתו סביבו וכמי שיכול להתמודד עם המימסד והרופאים בגובה העיניים. פנו אלי טלפונית אנשים במצבי, שחיים במושבים או יישובים נידחים ומרוחקים בגליל ואין להם בן עם רכב שיכול להסיעם, ואין להם כסף לשלם לפרופסורים ומוניות ואין להם כוחות לנסוע הלוך ושוב לאורך חודשים ושנים כדי לקבל טיפול. לא ידעתי מה להשיב להם ורק הבטחתי להם לכתוב ולהתריע על כך. חולים בפריפריה זכאים למלוא הטיפולים באזור מגוריהם, לא פחות מאלה שבמרכז הארץ, קל וחומר זקנים, מוגבלים ונכים שמסרו את חייהם על בניין הישובים המרוחקים לאורך הגבולות. המצב הגרוע בכל תחומי הרפואה, (חולי סרטן, למשל, שצריכים לנסוע שעתיים כדי לקבל הקרנות) אבל אני מצמצם את הזרקור שהדלקתי רק לתחום שבו התנסיתי וסבלתי אישית. הסבל היה פיסי, נפשי וכלכלי. בעקבותיו באו העלבון, האכזבה והייאוש.
אני נתקל באי הבנה תמימה של הסובבים אותי מה אני מסוגל ומה אינני מסוגל לעשות בכוחות עצמי. כדאי להבהיר זאת בפרטי פרטים. אמנם יש הבדלים אינדיבידואליים בין חולי נמ“ג שונים ((A.M.D AGE MACULAR DEGENERATION ועל כן לא כולנו מוגבלים באותה מידה. היום מצבי יציב. אנסה לתאר אותו. אינני יכול לקרוא אפילו את הכותרת הראשית בעתון “הארץ”. המחשב ממני והלאה. כותרות ותמונות ניתן לראות במכשיר הטמ”ס, לא בלי מאמץ. אינני יכול לנטול ציפורניים, למזוג כוס תה בלי מכשיר עזר, לקלוף פירות וירקות מסוימים כגון קיווי, לחייג בטלפון סלולרי (כולם זעירים ומזדערים משנה לשנה), לזהות את מי שבא מולי ממרחק מטר, לחצות כביש בעיר הגדולה קריית שמונה. אני עדיין בודק מכשירים למיניהם שיעזרו לי לקרוא שמות של מוצרים ומחיריהם בחנויות, לראות תיאטרון מן השורה הראשונה (בעצם לשמוע את המחזה ולא לראות את ההצגה). לא מצאתי דרך להתגבר על הכתוביות בטלויזיה למרות המסך הגדול שיש לי ואני נמנע מלראות סרטים בשפות זרות המחייבים להשתמש בהן. מפתיע ומקומם האחוז הגבוה של השפות הזרות והמוזרות שבהן משתמשים בחדשות בטלויזיה, בהנחה שכולנו יכולים לקרוא את כתוביות התרגום. גיליתי שישיבה עם פנים צמודות למסך הטלויזיה מאפשרת לי לראות דמויות וצבעים, אך אין בה פתרון לקריאת הכתוביות. בתיאטרון ובקולנוע אני נעזר במשקפת מיוחדת, שמקרבת אותי אל הבמה או המסך. ההנאה חלקית, אך אני ממליץ לא לוותר עליה ולהמשיך לחפש דרכים להרחיב את מעגל ההנאות ממופעי תרבות למיניהם. לשמוע משורר קורא את שיריו, למשל, אפשר גם מבלי לראות את הבעת פניו ואת רעד שפתיו. וכיוצא בזה “מותרות” שבשנה הראשונה העדפתי לוותר עליהן ולא להסתכן בתיסכול ואכזבה, וכעת אני יודע ומרגיש שחובה לנסות להתמודד איתן ולצמצם למינימום את חצי הכוס הריקה. “קל לדבר” אומר לי קול בתוכי. אני עדיין בשלב של מאבק קשה בניסיון לחיות חיים מלאים ככל האפשר, לטובתי ולטובת הסובבים אותי. זכיתי ויש מתנדבים שקוראים למעני עיתון וספר, הן במשפחה והן במשפחה הקיבוצית המורחבת, אך האמת היא שאהיה זקוק ליותר ויותר. הזכרתי את הצפיה בהצגת תיאטרון. מצבי החדש “האיר את עיניי” בכמה תובנות חדשות בעולם התרבות והאמנות. אדגים זאת בנושא התיאטרון. התבהר לי בחדות חלקו המכריע של המחזאי לעומת האמנים המבצעים – במאי, שחקנים, תאורנים, מלבישים, תפאורנים, מוסיקאים, כוריאוגרפים וכיוצא בזה אנשי במה. אני יושב בשורה הראשונה ושומע את המחזה במלואו, בתוספת גווני הקול שהשחקנים תורמים לו, ונהנה הנאה גדולה גם מבלי שאני רואה את פני השחקנים, הבעותיהם, תנועותיהם, תלבושתם, פעלוליהם, וכיוצא בזה. נוצרה אצלי הפרדה גמורה בין המחזה להצגה, בין החומר הכתוב והמושמע לבין הצגת התיאטרון הבנויה מן היצירתיות הבולטת לעין־הרואה של הבמאי, השחקנים וכל השאר.
הנאה יתירה יש לי ממחזה או סרט המוכר לי מן העבר. הדמיון מזכיר לי את השחקניות במלוא יופיין וקסמן. בלי מאמץ עולים בדמיוני הבעת פניו של מאיר מרגלית, של קתרין הפבורן ושל רפאל קלצ’קין. וכך גם חמוקיהן וברק עיניהן של בריז’יט ברדו וסופיה לורן ומירי בוהדנה. אני שומע את השם יעל אבקסיס ואני “רואה” מייד מולי את חיוכה.
למעלה מעשר שנים ראיתי היטב בעין ימין בלבד. חסרונה של עין אחת לא הגביל אותי במאומה, אבל היה בו נצנוץ אזהרה לקראת הבאות. מה שקרה בעין אחת סביר שיקרה בשניה במוקדם או במאוחר. ואכן זה גרם לי לעשות כמה דברים חשובים מתוך חשש לבאות. בגיל שבעים התחלתי לערוך מחדש, לרכז ולהוציא לאור את כל הכתבים שלי. חשוב היה לי לעשות זאת בעצמי, כראות עיניי(!), ולא להסתמך על עורכים ומגיהים שניסיוני איתם הזהיר אותי מפניהם. כך הוצאתי לאור חמישה כרכים, שניים של סיפורים, שניים של רומנים, ואחד של שירים. והיד עוד נטויה. נמנעתי בכך משתלטנותם של עורכים ומגיהים מקצועיים שראו בהתעלסותי עם השפה העברית הטרדה מינית ותיקנו לי שוב ושוב תחדישי לשון, משחקי מלים וביטויים מקוריים בסיפוריי ובשיריי.
ניוונה של העין הימנית החל בהדרגה. תחילה עוד ראיתי כותרות בעיתונים ויכולתי לקרוא את האותיות הגדולות בעזרת זכוכית מגדלת. נודע לי שיש רבבות כמוני, במצבי. ניסיתי להיאבק עם עורכי העתונים על הגדלת האותיות הזעירות והצעתי לכל הפחות, לכתוב את תמצית החדשות ואת תכניות הטלויזיה והרדיו באות גדולה, ולא הצלחתי. ניסיתי להציע לאש“ל, האמונה על טיפול בזקנים, ויש לה הוצאה לאור, להוציא לאור סידרת ספרי מקור נבחרים באות גדולה, לטובת הרבבות שהקריאה כה חשובה להם ועדיין יכולים להתמודד עם אות גדולה. אמרו לי שההצעה מצוינת ולא נעשה דבר. בינתיים רק בכתב העת “מסר לעניין”, בו נתבקשתי לכתוב טור אישי, התייחסו לבקשתי ופרסמו את דבריי באות גדולה. מובן מאליו שגם המוציא לאור של רשימה זאת יידרש לפרסמה באות גדולה, למען רבים הזקוקים לזה כל כך. הידרדרות העין היחידה נמשכה והלכה גם במהלך שלוש זריקות האווסטין הראשונות. היא נעצרה והתייצבה לאחר שלוש זריקות נוספות של לוסנטיס. ואז הופתעתי להיווכח שעין שמאל שבמשך למעלה מעשר שנים לא ראתה דבר, ורק מעט אור חדר אליה, החלה לראות, לא פחות מן העין הימנית. חשבתי לתומי שהזריקות שהוזרקו לעין ימין השפיעו לטובה על עין שמאל המנוונת, אבל הרופאים הסבירו לי שזה בלתי אפשרי ושכנראה העין המנוונת התעוררה לעזרת אחותה, כפיצוי על האובדן החדש. אכן, פעילות מוחית מפתיעה ומבורכת. כעת אני רואה בשתי העיניים באותה מידה מועטה. אגב, בכל בוקר אני קם מן השינה ודבר ראשון אני מרכיב את המשקפיים על עיניי. הן לא מוסיפות דבר, אין בהן שום תועלת, אבל בלעדיהן אני לא מזהה את עצמי במראה. ובחיים. גם טקסי ניגוב המשקפיים והברקתם נמשכים כאילו יש בהן איזו שהיא תועלת. מסתבר שלמשקפיים יש בעולמי ערך מוסף. אירוניה של הגורל. לפני כשלושים שנה כתבתי סיפור אוטוביוגרפי תחת הכותרת “אופטו־ביוגרפיה”. הוא פותח את הכרך הראשון של הכתבים. סיפרתי בו על המשקפיים שהרכבתי לראשונה עם עלייתי ארצה, כסימן מובהק של כניסתי לעולם החדש. עיקרו של הסיפור הוא שעיניי נשארו אותן עיניים מזרחיות שהבאתי עמי, אך הרכבתי עליהן משקפיים ישראליים ועדשה דו־מוקדית נוספת של קיבוץ, וכך דרך שלוש עדשות – מזרחית, ישראלית וקיבוצית – אני רואה כל דבר בעולם. המשקפיים סימלו בעייני את הישראליות שלי. מדובר היה בקוצר ראייה בלבד. לא העליתי אז על דעתי שה”אופטו" ישתלט על הביוגרפיה שלי עד יומי האחרון.
עוד תופעה מוזרה, פרוידיאנית בלי ספק, היא אובדן מקל העיוורים המתקפל שקיבלתי לפני שנה וחצי והנחתי במקום שאוכל למצוא אותו בקלות, ועד היום לא מצאתיו. כל בני משפחתי התאמצו ועדיין מתאמצים למצוא לי אותו. כמה טוב שאני יכול להסתדר בלעדיו. היעלמותו מקנה לי בטחון יותר מן ההיעזרות בו.
נעזרתי לאורך כל הדרך הקשה באנשים טובים, הן כאלה שעברו את אותו תהליך לפניי ויודעים מנסיונם האישי כמה קשה להתמודד עם המגבלות החדשות. כגון אותו יעקב מחיפה, שהתמיד ללוות אותי בכל טיפול רפואי שעשיתי בעירו, הביא לי שעון מדבר ומכשיר מזמזם למזיגת קפה והסביר לי דברים אלמנטריים, כגון איך לשים משחת שיניים על המברשת. רק אדם שהתנסה בכך יכול היה לדעת כמה קשה לשים משחת שיניים במידה הרצויה וכיוצא בזה פעולות יומיומיות שהפכו באחת למסובכות עד מאוד. יועצת ממשרד הרווחה הגיעה להפתעתי אל ביתי מספר פעמים ועזרה לי לסמן חפצים שימושיים באמצעים שונים כדי שאוכל למצוא אותם ולהשתמש בהם בקלות, כגון מדבקות מחוספסות וצבעוניות על השלט־רחוק של הטלויזיה, על המיקרוגל, וכו'.
עוד עזרה גדולה שהגיעה אל ביתי, כדרוש, היתה מדריכה למחשב שאימנה אותי לעבוד עם מדפסת באות גדולה ועם תוכנת זום־טקסט, אותן ניצלתי וכתבתי בכוחות עצמי במשך יותר משנה, בטרם החמיר מצבי ואילץ אותי לתת גט למחשב על כל מעלותיו ותעלוליו. החלטתי ליעל את עבודתי בעזרת מזכירה. היא מתווכת ביני ובין המחשב, ביני ובין האי־מייל.
קשה לי שלא לשלב את הבעיות והתובנות שנבעו מחסרון הראייה הממוקדת עם התופעה המוכרת, הרחבה, האנושית, העולמית, הבלתי נמנעת של הזיקנה. לו זו בלבד שנמ“ג פירושו המלא “ניוון מקולה גילי”, אלא שבכותבי על ניסיוני אינני יכול להפריד בין הגיל עצמו ובין התופעה הגילית שקפצו וטיפסו עליי בבת אחת. עד התקפת הנמ”ג סירבתי להכיר בעובדה שאני זקן. המילה “זקן” היתה ממני והלאה. וכל ההתחמקויות האלגנטיות מן המילה, כגון, קשיש, ותיק, גיל הזהב, הגיל השלישי וכו', נראו בעיניי בין משעשעות למגוחכות. היום ברור לי שיש להשתמש במילה המדויקת זקן ולהתנהג בהתאם. נעלי סניקרס וזנב סוס בשערות ושימוש במילים בוטות אינן מפחיתות את הזיקנה אלא מגחכות אותה. בפרפראזה על גרטרוד שטיין אני יכול לומר: זקן הוא זקן הוא זקן. (בּוּיּבּוּיּבּוּ) שמחתי למשל, שלפני כשנתיים נערך בבית גבריאל על שפת הכנרת “יום הזקן”. אומר, איפה, כמה דברים על הזיקנה. גם אם הדברים כבר נאמרו ונכתבו, אחזור עליהם, כי נדמה לי שטרם הופנמו. עדות מפי בעל דבר יש בה יותר מדעה מלומדת של מומחים לזיקנה.
אין ספק שהאובדן הגדול ביותר לעת זיקנה הוא אובדן בן או בת הזוג, שעליו למזלי, לא אוכל לדבר. האובדן השני בחשיבותו, לטעמי, קשור בזה. כל עוד שני בני הזוג חיים יחד חשוב וחיוני לטפח את האהבה ההדדית שהסקס הוא חלק ממנה. מקובל לחשוב שסקס ומישגל הם שמות נרדפים, כפי שחשב קלינטון כשהצהיר את הצהרתו המפורסמת והמטופשת, ולא היא! סקס הוא חיובי וחשוב גם לעת זיקנה, ורבות הדרכים להפעלתו ההדדית. אסור להצמיד אובדן חיי מין לאובדן הנעורים. חיי מין יכולים וצריכים להימשך בדרכים מרובות אחרות, יצירתיות ויצריות בכל גיל ובכל עת. אני מדגיש את נושא המין משום שרוב הציבור נוטה לחשוב שהוא נעדר בתקופת הזיקנה, ולא משום שהוא הדבר החשוב ביותר בנושא האהבה. אהבה בכל גיל, קל וחומר לעת זיקנה יש לה דרכים רבות ושונות להתבטא ולעטוף את השותפים לה. המבט, המבע והמגע, בראש ובראשונה שמקורם בהבנה הדדית שאין אדם בלא מגרעות ושיש לקבל ואפילו לחבב את חולשותיו וגחמותיו ושגעונותיו של בן הזוג האנושי. כל זה מתחדד ומתחוור עם עלייה במעלות הגיל.
תובנה שנייה, שלתדהמתי אינה מופצת בציבור, היא חשיבות הגילוי המוקדם של האלצהיימר, שיכול לעכב את ההידרדרות ולהקל על החיים עם מחלת־זיקנה זו המשפיעה על כרבע האוכלוסיה. מדברים הרבה ומפרסמים הרבה על חשיבות הגילוי המוקדם של הרבה מחלות אחרות ומשום מה פוסחים על מחלה זו, שאם נוטלים את התרופות הנחוצות בשלביה הראשונים, מאריכים את הימים והופכים את השיבה לשיבה טובה. הבעיה נובעת מההתרגלות ההדרגתית אל השיכחה. השיכחה מתחילה לכרסם בנו עוד בטרם זיקנה וכשמגיעה הזיקנה מגיבים כלפי השיכחה כדבר מובן מאליו שאין מה לעשות כנגדו. ולא היא. ניתן להיבדק ולגלות אם אכן זו שיכחה של מה בכך או שחלילה אלה הם סימנים ראשונים של אלצהיימר. התרופות הניתנות משפיעות במידה שונה על כל חולה, אך אפילו ההשפעה הקטנה ביותר יש בה ברכה. לחולה ולכל משפחתו.
מקנן בי החשש שהשתיקה התקשורתית בנושא האבחון המוקדם של מחלה זו נובע מתאמים1 כלכליים בלתי הוגנים, שהרי מי שמאובחן זכאי לקבל מקופת החולים לפחות את התרופה הבסיסית היקרה. פחות מאובחנים פחות כסף.
עוד אשוב ואכתוב בנושא הזיקנה, ככל שהנסיון ילמד אותי, אך בינתיים נראה לי שאמרתי מה שעל לבי.
מעיין ברוך, ספטמבר 2008
-
במקור “מתאמים” – אולי צריך להיות “מטעמים” – הערת פב"י. ↩
להזדקן בסבלנות
מאתאמנון שמוש
אני מתקרב לגיל 80. חיי עד היום נחלקו לשני חצאים. מחצית ראשונה – עד גיל 40 – ומחצית שניה מגיל 40, שכולה יצירה ספרותית. היום אני על סף המחצית השלישית. במלים אחרות, אני מתחיל תקופת חיים שכולה מתנה, מעבר למה שמגיע לי.
וכשמקבלים מתנה, אין בודקים בציציותיה. היא לא תמיד מה שאנחנו רוצים בדיוק, אבל תמיד יש בה מן ההנאה ומן ההפתעה.
הזיקנה מספקת הפתעות הרבה, אף שלכאורה הכל צפוי. כל אדם וההפתעה שלו, כל מתנה וההפתעה שבה.
אני הופתעתי עם אובדן הראייה. הגורל הדביק למחצית השלישית של חיי נמ"ג – ניוון מקולה גילי. נותרתי עם חצי חיים; מחצית היכולות ומחצית ההנאות, שיש לאדם בעולמו. נותרה לי הראייה ההיקפית, הפריפריאלית, שמאפשרת לי לנוע באופן חופשי, אפילו על קלנועית בחצר הקיבוץ. אינני זקוק למלווה, או למקל, ואני רואה זאת כמתנה נפלאה, שניתנה לי על־ידי הגורל.
ההנאות היומיומיות של קריאת עיתון, ראיית סרט, קריאה וכתיבה ללא מכשור וסיוע, שיחת רעים הכולל הבעות פנים, חיוך של יקירי, מראה אשה נאה ופרחים יפים ותבשיל צבעוני מגרה – כל אלה אבדו לי לעד. יכולות אלמנטריות כמו מזיגת קפה, קילוף פרי, נטילת ציפורניים, חיפוש במילון, באנציקלופדיה, או בניירת שלי, הם בגדר חלום שלא יתגשם. יותר מכל חסרות לי הבעות הפנים של הסובבים אותי והמשוחחים איתי ובעיקר של המקורבים אלי. אינני מבחין מתי הם מחייכים, נהנים, כועסים, משועממים, מזדהים, מאופקים, זועמים וכיו"ב הבעות פנים ושפת גוף, שמעולם לא הערכתי כמה חשובים הם לו לאדם בחייו. פתאום קשה כל כך לזהות אדם שבא מולך, כולו חיוכים; לנעוץ מזלג בצלחת ולדעת אם העלית בשר, או בצל, או גזר; לקרוא מודעה או שלט; להינות מיופיה של ג’וליה רוברטס בטלוויזיה.
גיליתי הרבה דברים שכשאדם רואה, לא ידעתי ולא שיערתי את חשיבותם. למשל, החדשות בטלוויזיה – מחציתן מושמעות בשפות זרות ומוזרות, ההנחה שאתה יכול לקרוא את הכתוביות מובנת מאליה למי שעיניו בראשו. חזיתי בחמלה את תלאותיהם של תושבי העיר הגדול, שהגיעו למצבי. הם אינם רואים רמזור ושלט מחיר על מוצר ומספר אוטובוס, וכשהם חוצים בחיל ורעדה כביש ראשי סואן, הם מברכים “שהחיינו וקיימנו והגיענו למדרכה שממול”.
מבין כל החושים, אובדן חוש הראייה נראה לי, מנסיוני, האובדן החמור ביותר. כמוהו כאובדן אדם קרוב ובעקבותיו באה תקופת אבל בלתי נמנעת.
חמור ממנו אובדן חוש ההומור. אין כמו חוש ההומור לפצות על אובדן חושים אחרים. בלעדיו קשה להתגבר על הצרות הצרורות בצרור החיים הארוכים. ייסלח לי אפוא אם אתבל בו את הטיר־טור הזה. אחת הכותרות שחשבתי לתת לו היתה “קן לזקן בין הלצים”, אך אשתי עצרה בעדי, שמא דברי לא ילקחו ברצינות.
אגב, מי שמבקש לבדוק את מצב חוש ההומור שלו, ישאל את עצמו איך הגיב ספונטנית למקרא כותרת הטור הזה.
האובדן הגדול מכולם, האופייני לזיקנה ומקצר את החיים, הוא אובדן החשק, כלומר המשולש החיוני אהבה־זוגיות־סקס. זה לא רק אנושי, אלא כלל־חייתי. והוא יכול וצריך ללוות את האדם עד יומו האחרון. זהו משולש התוחם בתוכו את הרצון לחיות ואת הטעם בחיים. הטעות החמורה היא ההנחה שמשגל וסקס הן מילים זהות, או נרדפות. יש סקס ללא משגל – ראה טעותו הקולוסאלית של הנשיא קלינטון – הצהרתו הכוזבת נבעה מן ההנחה המוטעית הנ"ל.
רבות הדרכים הנעימות והטובות, שמוצאים זקנים וזקנות, שנתמזל מזלם ובני־זוגם חיים עימם, לעשות סקס לפי טעמם ויכולתם. אגב, 56% מזקני ישראל נשואים ו 35% אלמנים. סקס, זוגיות ואהבה הם החוט המשולש שלא במהרה יינתק, ומי שקושר אותו סביב זיקנתו מאריך חיים במה שמכונה “שיבה טובה”. שיבה טובה זה לא רק מספר שנות החיים, אלא מה שעשית בכל אחת מהן. ביוזמה, ביצירתיות, באופטימיות.
על משפחה תומכת, סביבה מוכרת וזכרונות מזיני־נפש – בטור הבא. בלי נדר.
מעין ברוך, אוקטובר 2007
להזדקן – משמע להסתכן
מאתאמנון שמוש
המכבד את הזקן, כאילו מכבד את הקב" ה
( בן־סירא )
החברה היהודית לדורותיה, בכל ארצות פזוריה, רחשה כבוד רב לזקנים; העריכה את חוכמתם ואת תרומתם לצאצאיהם ולקהילה. האם כך נוהגת גם החברה הישראלית? השאלה פתוחה.
כשהייתי צעיר היו לי תשובות לכל שאלה ושאלה. היום כבר לא.
כל מי שגדל על המסורת היהודית ועל מקורותיה – תנ"ך משנה תלמוד ומדרש – יודע להעריך ולכבד את הזיקנה ואת הזקנים. הזקנים שצברו חכמה וידע ותבונה ונסיון חיים. המקורות שלנו מאדירים את צבירת החכמה והנסיון ומצניעים את צבירת התחלואים. אולי משום שמספרם של אלה שהגיעו לזיקנה מופלגת וצברו את תחלואיה היה מועט; ומשום כך זכו גם לאותה הערכה ויראת־כבוד. משל, מי שאלוהים העניק לו אריכות ימים, זכה לכך עבור תכונות טובות ומעשים טובים.
אנחנו חיים בדור מפותח ומפוכח יותר. אנו ידעים מנסיוננו שלהזדקן משמעו להסתכן. ככל שמזדקנים גדלות הסכנות. מגבלה אחר מגבלה. אובדן אחר אובדן. אובדן השמיעה, הראיה, הזכרון, הצלילות, הדיבור, ההליכה וחמור מכולם – אובדן בן או בת הזוג.
גוף האדם הוא אחת היצירות המופלאות והמושלמות של הטבע; של אלוהים, אם תרצו. אבל הוא בנוי להתחלות ולהתבלות ולהתכלות מגיל ששים־שבעים ואילך. רפואה מאטה מעט את התהליך.
רק נפשו של האדם מורכבת ומושלמת יותר מן הגוף. השילוב בין גוף האדם ונפשו הוא נזר הבריאה.
זקנים פגיעים ורגישים יותר משהיו בבגרותם ובנעוריהם. פגיעים יותר ורגשנים יותר. אהבתם מתעצמת ושנאתם מתגבשת. הם נוטים יותר לצחוק ולבכות, להתרגש ולשקוע בדכאונות. העצבים חשופים יותר. העצב והשמחה באים לביטוי מוחצן, ללא אותן עכבות שהיו לנו בטרם זיקנה.
כך לגבי עולם ומלואו; כך לגבי המשפחה הקרובה, המשענת האיתנה ביותר שלנו לעת זיקנה.
אנחנו רגישים יותר כלפי הבנים הבנות והנכדים. מתקשים לרסן את הרגשות, מזהים בבנים את מגרעותינו ומתקוממים נגדן, נגד המגרעות. ואם לא נזהרים, אז גולשים לכעוס על הצאצאים, בהם משתקפות המגרעות שלנו.
הדמעות זמינות יותר. המועקות תכופות יתר. הצורך במגע אנושי – תרתי משמע – הולך וגובר עם הגיל.
אין משענת נאמנה וחזקה ובטוחה יותר מן המשפחה הביולוגית. מי שזכה גם למשפחה מורחבת, כגון חבורת ידידים ותיקים, או משפחה קיבוצית, יש לו שני מעגלי־תמיכה. וטובים השניים מן האחד.
חשוב למצוא ולהשתייך למעגל תמיכה שני, גדול וזמין מן המשפחה הביולוגית. על הצורך הזה עונה מסגרת “השכונה התומכת” המתפתחת בארץ. הזקן זקוק לכמה מעגלי תמיכה סביבו, שיגנו עליו מפני הבדידות וחוסר האונים.
מעטים יודעים לנצל את האוצר האדיר של הזכרונות הנעימים, שאצרנו במוחנו ובליבנו. העלאת זכרונות מן העבר העשיר שיש לכל אחד ואחת, עשויה למלא את החסר כשתוכניות לעתיד מצטמצמות ואוזלות. זה ניתן בדרך של שיחה עם בני הזוג, עם הבנים, עם ידידים בני דורנו, עם ספרי מֶמוּארים וזכרונות, עם צפיה בסרטים ישנים ובשידורים חוזרים מהארכיונים העמוסים לעייפה. לא בכדי קראתי לספרי האחרון “כי מעבר באת ואל עבר תשוב”. כתיבת פרקי הזכרונות שבו והאירו את חיי באור יקרות וקריאתם עשתה כך לרבים מהקוראים, שהודו על כך בפני ובאוזניי.
פתאום נהנים מסרט שכבר ראינו פעמיים יותר מאשר מסרט חדש. מספר שכבר קראנו. מידיד שנשכח והופיע במפתיע.
גם ביחידות ובבדידות ניתן לגייס את זכרונות העבר לטובת ההווה האפור והעתיד הלוט בערפל.
איך כתבה סימון דה־בובואר זצ"ל (זכר צרפתיה לברכה) “נוסטלגיה היום – זה לא מה שהיה פעם”. למזלנו, גם כשהזכרון הקצר נחלש, הזכרונות העתיקים שרירים וקיימים. תחי הנוסטלגיה.
מעין ברוך, נובמבר 07
זעקת הפריפריה
מאתאמנון שמוש
האם יש דבר קשה וכואב יותר מלהיות זקן, חולה ונכה?
כן, להיות זקן, חולה ונכה מהפריפריה. הוא אינו זקוק לרחמים. הוא זכאי להתחשבות וליחס נאות, קודם כל מצד קופות החולים – להן שילם כל שנות חייו הארוכות והמרובות; ולא פחות ממוסדות המדינה ומעמותות הסעד, שנוצרו כביכול למענו, ונוהגות בו כמטרד. מרבית הטיפולים, השירותים וההקלות להללו מחייבים את תושבי הפריפריה לנסוע שעות ארוכות כדי להגיע אליהם. וזאת לזכור, מדובר באנשים שכבר אינם נוהגים בעצמם, באיזורים שרכבת לא מגיעה אליהם ונסיעה האוטובוס מחייבת ליווי צמוד.
לטיפולים רפואיים דחופים חייבים לעיתים לשלם הון עתק לנהגי מוניות, המסיעים ומסייעים ומחכים ומחזירים את הזקן הביתה.
יש דברים ומגבלות שהן הכרח בל יגונה. אך מה רבים הם הדברים שניתן לפתור עם קצת רתון טוב ותקציב זעום.
אינני בא להתלונן, אלא לנסות לתקן, להשתדל להקל על חייהם של אנשים כה רבים שלא קל להם לחיות בכלל, ובפריפריה בפרט.
למעלה מששים שנה אני חי בקצה הציפורן של אצבע הגליל ואני חש על בשרי, בנפשי ובכיסי את התעללות המדינה ומוסדותיה ואת התעלמותם מהצרכים המיוחדים של אנשים בגילי, במצבי ובאיזור בו אני חי. חי מתוך בחירה חופשית ואידיאולוגית, אך במודע גם מתוך התחשבות בצרכי הציונות והמדינה, שאינה מנסה אפילו להתחשב בי ובשכמותי.
דאגה קטנה אקטואלית היא הקשר התעופתי לגליל העליון שבלעדיו אני ושכמותי מקורקעים לחלוטין. במשך שנתיים כמעט, לא הצליחו משרד התחבורה, והאישיות העומדת בראשו, לא הם ולא המשרד לפיתוח הנגב והגליל, להסדיר קו תעופה, שהופסק לאחר 40 שנות פעילות שוטפת דווקא עם סיום הבניה של המנחת והמסוף המפוארים בקרית־שמונה, לתפארת מדינת חלם. וכשנמצא “הפתרון” לפני שבועות אחדים, התבשרנו שהוא פוסח על קרית־שמונה ומטיס את הנוסעים רק עד ראש־פינה. פירוש הדבר תשלום נוסף של מאתיים שקל לכל נוסע – להגיע במונית מקרית־שמונה ובנותיה לראש־פינה ובחזרה. שלא לדבר על תוספת טלטול של שעה שלמה, לאנשים ששעתם היפה כבר עברה מזמן.
פניה ראשונה – אל משרד התחבורה והשר לפיתוח הגליל והנגב: אנחנו זכאים לטיסה מקרית־שמונה למרכז הארץ וזקני הגליל מחכים. הסבלנות פקעה.
פניה שניה – למשרד הרווחה. אינה עולה פרוטה שחוקה. דורשת הבנה ורצון טוב. כדי לקבל תעודת עיוור חייבים היום תושבי מטולה, אליפלט ורמת־הגולן לנסוע עד קרית־ביאליק (למעלה משעתיים לכל כיוון) כדי לקבל בדיקה וחתימה של רופא עיניים “רופאת אמון”. יש כמה עשרות רופאי עיניים קרובים יותר אליהם. אנא אשרו “רופא אמון” בצפת, קרית־שמונה וראש־פינה וחסכו לעיוורים החדשים נסיעות קשות ויקרות. לעיתים זה הקש ששובר את גב הגמל המזדקן. אולי לחלופין תגיע אותה “רופאת אמון” פעם בחודש לערי הצפון.
השר הרצוג, לטיפולך!
פניה שלישית־מסובכת ויקרה, אך מצילה נפשות. יש לאבזר את כל בתי החולים בצפון, למגן אותם ובמיוחד להציב בהם את כל המכשור שבלעדיו לא ניתן להציל נפשות אם מתאונות, אם מקטיושות ואם מהתקפי מחלות פתאומיים. ההסעה לרמב"ם ארוכה מדי ומסוכנת מדי למאות ואלפים מאיתנו, שנתנו את חייהם על גבול הצפון ומסרבים לתת גם את מותם על מזבח חוסר התקציבים לפריפריה.
חיינו והארכנו מעבר לזקנה ולקופות־החולים, עשינו כל אשר נדרש מאיתנו, ומעבר לזה. עכשיו אנו זועקים ותובעים: תנו לנו אותם תנאי טיפול והצלת־חיים שיש לתושבי המרכז. יאמר בלי היסוס: זקני הגליל מבקשים לסיים את חייהם במיטה ולא באמבולנס בדרכים הארוכות לבתי החולים המצויידים.
קל וחומר לגבי עמותות שהוקמו מראש לסייע לנכים, מוגבלים וזקנים. השירות של עמותה כמו “מגדל־אור”, למשל, צריך להגיע לצפון, הרחק מעבר לקרית־חיים שאליה מטלטלים אותנו שוב ושוב. גם הבנה וסבר פנים יתקבלו בתודה והמבין יבין.
לסיום, כמה מילים טובות ותודה לבבית לכמה נשים טובות, שסייעו לי במאור פנים ובנפש חפצה לאורך כל הדרך: הניה, אמילי ורוזלין. עם שמות כאלה אין צורך בשם משפחה, או מקום עבודה. מי לא מכיר אותן. אני לא אשכח אותן ואת יעקב יפה, פעיל נמ"ג, שהאיר לפני את הדרך אל־האפילה.
להיות חלבּי
מאתאמנון שמוש
בשתי מלים ניכר יהודי חלבּי שתי מלים בסיסיות ועסיסיות, שהוא ורק הוא ישתמש בהן: מה שלומך? ושומר מצוות.
כל ערבי וכל יהודי דובר ערבית ישאל כיף חאלאכּ. היהודי החלבי שואל אִש־לונכּ, שפירושו המילולי מה צבעך. ההנחה הנסתרת היא שצבעך, צבע פניך, מעיד על שלומך. מלת מפתח זו “מה שלומך” ותגובת האיש הנשאל יעידו כאלף עדים אם אכן חלבי הוא.
מלה שניה, מורכבת יותר, היא נאס מלאח. נאס פירושו אנשים. מלאח פירושו טובים.
ההנחה הנסתרת היא שאנשים טובים הם שומרי מצוות. המעניין הוא שחלבים יאמרו לא רק אנחנו נאסמלאח, אלא גם הוא נאסמלאח והיא נאסמלאח, כאילו אין יחיד ורבים בענייני אמונה. ונדמה לי שאין מחמאה גדולה מזו שיתארו אותך כנאסמלאח.
שְלוֹנאכּ מקוצר עדיין שולט בעיר חלב (ראה דיווחו של רון בן ישי מסוף 2007) ואף נזל לערים אחרות באזור. נאסמלאח נדד עם היהודים לארצות הים.
פתחתי במלים יהודי חלבי, כאילו המושג מובן מאליו. יהודי חלבי אינו בהכרח יהודי שנולד בחלב. אולי אחד ממאה מאלה שיאמרו לך שהם יהודים חלבים נולדו בחלב העיר. והם הולכים ומתמעטים, מאחר שזה שנות דור לא נולד אף יהודי, ולא גדל אף יהודי בחלב העיר הגדולה.
יהודי חלבי – כך מגדר את עצמו וכך מגדירים אותו ידידיו ושכניו הוא בן למשפחה חלבית, או חלבית למחצה, כגון שמישהו נשא לאשה (בנישואין מעורבים) בת דמשק או בירות. רבים וטובים מילידי ארה"ב, מכסיקו, ברזיל, ארגנטינה, פנמה, מילנו, מנצ’סטר או קהיר – יגדירו את עצמם חלבים ויזדהו עם כל מה שזה מחייב, בדרך כלל להיות נאסמלאח ולהצליח בעסקים. ולהינשא לחלבים כמובן.
חלבים נוטים מצד אחד להצטופף ולחיות בינם לבין עצמם; לחוג חגים יחד, לצאת לחופשות ולמסעות הימורים יחד, להתפרנס ולשגשג יחד. מצד שני הם מתפזרים בכל רחבי תבל ברוח הגלובליזציה שעל גליה עלו בראשית המאה העשרים ועל התעצמותה בנו את עוצמתם הכלכלית.
לא זו בלבד שבידי בני המשפחה מצויים מטבעות שונים המאפשרים המרה ותעלולים פיננסיים בקשר מיידי וסמוי, אלא שהפיזור מאפשר לקנות כל סחורה במקום הזול ביותר על פני כדור הארץ, (כותנה או פשתן, למשל) להעבירה לבן־הדוד החי בארץ בה העבודה זולה במיוחד; ולאחר התפירה, הריקמה והעיבוד להעבירה לגיס החי בארץ עשירה צורכת־כל, כגון ארה"ב או צרפת. ההתחברות יחדיו וההתפזרות העסקית הם שני צדדים של מטבע אחד.
לאחייניתי האחת ארבעה בנים והם חיים בארבע יבשות, במקרה זה כלל לא לצרכי עסקים. גלובליות לשמה.
חלבים בקיאים בשפות רבות, בשערי מטבע, בסחר בינלאומי ובהיתרי עסקא למיניהם. החלבי שומר מצוות, כולל את מצוות המודרניזציה והגלובליזציה. שומר חומות, כל עוד הן לא מפריעות בעסקות נדל"ן ומסחר ופיננסים.
החכם החלבי היה תמיד חלבי חכם. את בניו חינך לתורה, למעשים טובים ולעסקים חובקי עולם.
חלב היא עיר ואם בישמעאל. אבל חלבי הוא לא מי שנולד בה דווקא. חלבי זו תרבות חיים. חלבי זה אופי, לטוב ולרע. לרע – אנחנו חשודים מראש בקמצנות, בחמדנות ובתחמנות. אך מה רבים הדברים החיוביים המיוחדים לנו בדין ובמסורת.
כמעט התחלתי למנות את התכונות הטובות של החלבים ולכתוב את שיר המעלות. נזכרתי בעוד מועד בפתגם “יהללך זר ולא פיך” והפסקתי.
מה נותר מהן, מן המעלות אצל חלבי שנולד במכסיקו, אצל זה שנולד בברוקלין, אצל מי שנולד בחולון – זו שאלה שאני זקן מלהשיב עליה. הגאווה על היותך חלבי שמורה עדיין אצל מרביתם.
חלבים רבים גדולו בארץ ונשאבו אל משפחותיהם באמריקה כשחיפשו בן־זוג או פקיד נאמן בעסקים בארצות נידחות. הם ולא רק הם, קשורים לארץ ומבקרים בה תכופות. המעניין הוא שבזכות דרכונים זרים כמעט כולם נוטים לבקר גם בעיר חלב עליה שמעו מאבותיהם ואבות אבותיהם.
רבים מהם מגיעים אלי נרגשים ומספרים לי על חוויותיהם בעיר האם. מציגים בפני תצלומים ומבקשים תרגומים שישנם ושאינם לשלושה מספרי (בעיקר) המדברים אל ליבם ואל חלביותם: אחותי כלה, מישל עזרא ספרא ובניו, הכתר – סיפורו של כתר ארם צובה.
זכיתי להגיע אל כל הקהילות החלביות הגדולות, בעיקר ביבשת אמריקה. רק חלום־חיי לסגור את המעגל ולבקר בחלב העיר לעת זיקנה לא התגשם פעמיים התקרבנו לאפשרות ריאלית של הגשמת החלום: בימיו האחרונים של רבין ז“ל ובימיו הראשונים של ברק, יבדל”א. רכשתי בפריס מדריכי טיולים מפורטים מעודכנים של סוריה ולבנון והכנתי רשימה של מיטב ידידי, איתם אסע באוטובוס תיירים ממעיין ברוך דרך קונייטרה לדמשק ולחלב, להראות להם את בית ילדותי. דיברתי עם רבין, עם ברק ועם פרס על שליחות עיתונאית מקרבת־לבבות, מיד עם חתימת הסכם השלום. קיבלתי מכתב רשמי מעורך “ידיעות אחרונות” השולח אותי בשליחות העיתון במשלחת העיתונאים הראשונה לסוריה. תיאמתי עם הסופר החלבי הגולה פארוק מ', שביקר אצלי בקיבוץ, לשבת איתו שבוע־שבועיים במלון “ברון” בחלב, לשוחח בינינו, להקליט את השיחות על מנת להוציא לאור ספר שלי בעברית וספר שלו בערבית, שיכיל את כל מה שייאמר בינינו. הוא גדל בשכונה סמוכה לשכונת הג’מיליה בה גדלתי, באותן השנים, והתלהב מהרעיון שלי. הוא חי באנגליה. משם שלח לי פרטים על החדרים הסמוכים שיזמין באותו מלון (15 דולר לאיש ללילה) וציפה כמוני לשלום שיבוא. גם סטודנט מוסלמי דמשקאי, שהכרתי בפריס ושהתעתד להקים קתדרה על תולדות יהדות סוריה – ציפה לבואי לחלב. הוא למד עברית ונעזר בחומר שסיפקתי לו. הוא התלבט אם להקים את מפעלו המקורי באוניברסיטה של דמשק או בזו של חלב. רק למענך – אמר לי – אני שוקל גם את חלב כאפשרות ראויה. הכנתי קובץ סיפורים – מבחר שתרגם עבורי והוציא לאור ידידי מחמוד עבאסי משפרעם – בתקוה לחלק את הספר כשי לידידי החדשים בחלב ובדמשק.
הקובץ בשם גלגלי העולם (על שם אחד הסיפורים) יצא לאור ונערם אצלי עד להזדמנות הבאה. תכננתי להביא שי לספריית האוניברסיטה החשובה בחלב את שלושת ספרי שתורגמו לערבית ויצאו לאור בשפרעם.
הכל היה מוכן, ואני הייתי יותר ממוכן, נפשית ומעשית. ההזדמנות ההיסטורית ברמה האישית והמדינית הוחמצה. אין בוכים על חלב שנשפך. בוכים מרה על חלב שהחמיץ, על שיבה לחלב שהוחמצה.
עכשיו, שכהו עיניי, גם אם אזכה ואגיע אליה, אינשאללה, לא אוכל לראות את יופיה. למזלי הוא שמור בזכרוני, בדמי ובדמיוני.
חלבּ עיר ואם לכל מי שנולד בה.
את חיבתי לחלבּ אמי ינקי עם חלב אמי
אני עדיין חולם על היום שאשוב להתהלך בשווקיה, שם היה לאבי כוך, בו עיצב ורקם פרוכות בחוטי כסף וזהב.
איזה חלבי לא יסיים את מאמרו במילים כסף וזהב. כן ירבו.
מעין ברוך, נובמבר 2007
ביקור בקהילה החלבּית במקסיקו
מאתאמנון שמוש
מי שקרא את ספריי יודע שמקסיקו היתה מחוז חפצם של הוריי בשנות העשרים של המאה הקודמת. לשם נשלחו שני האחים הגדולים להכין לנו מקום מפלט מהלאומנות הסורית ומההידרדרות הכלכלית של עיר המסחר חלבּ. שני אחים, שלוש דודות ודוד אחד, כולם מצד אמא, היגרו לשם בשני גלים, מיטלטלים קרוב לשלושה חודשים באניות רעועות, מלאות מהגרים. שם התבססו במשך השנים וגידלו בנים ונכדים ונינים בטור גיאומטרי, ביולוגי, שהכפיל כל דור בממוצע פי שבעה. כך נמצאים שם עד היום כמה מאות של בנים, נכדים ונינים, בני משפחתי הקרובה.
כאשר הייתי באמצע כתיבת הרומן “מישל עזרא ספרא ובניו”, הרגשתי צורך עז לטבול בקהילה שתזכיר לי את עיר המוצא שלי, של מישל ושל לינדה ספרא. להגיע לחלב היה חלום רחוק, ועודנו חלום. נסעתי, איפוא למקסיקו סיטי, שם צמחה כבר אז קהילה חלבּית, כפולה בגודלה מקהילת האם בשיא גדולתה. שם מצאתי את רוחה ואת ריחה, את אורח חייה ואת תפיסת עולמה של קהילת חלבּ שאותה עזבתי בילדותי. שעליה המשכתי לשמוע מאמי וממשפחתי בארץ בנעוריי. את הטעם והארומה, הפולקלור והערבית היהודית החלבּית שבתי לשמוע בפולנקו ובטקמצ’לקו ובדפורטיבו ובשאר אזורים שבהם התבצרו החלבּים. אני אומר חלבּים והם ואמרים חלבּים, ולמעשה מדובר ברבבות שלמעלה מתשעים אחוזים מהם לא נולדו בחלבּ, לא ראו את חלבּ, ואינם יודעים דבר על סוריה של היום. הטבילה בתוך הקהילה התוססת, המסורתית והמודרנית הזאת איפשרה לי לסיים את הרומן, שהפך גם לסידרה דרמתית בטלוויזיה. מקסיקו וחלבּיה מככבים ברומן הזה ובסדרה שנולדה בעקבותיו.
על־כן בשנת 2008, כשהוזמנתי לשאת את נאום הפתיחה בקונגרס עולמי של יהודי סוריה, נעניתי להזמנה בשמחה, על אף המגבלות הפיזיות והמנטליות שהביא עליי אובדן הראייה. מלווה בבתי הבכורה יצאתי לדרך נרגש. זכיתי שם להתרוממות הרוח ולמילוי המצברים ושבתי מלא סיפורים מהימים הספורים שבהם קיבלו אותי משפחתי וקהילת בני־עירי בכבוד ובחיבה, כמי שכתב על יהדות חלבּ יותר מכל אדם בעולם, וכמי שהפלא ופלא, נולד בעיר חלבּ וזוכר אותה ויכול לראות את אדמת סוריה מחלונו כל יום וכל שעה.
בהזדמנות זאת הוזמנתי להרצות בעברית בפני בוגרי בית הספר החלבי “מגן ־דוד”, בוגרי כתות י“ב השומעים היטב עברית. ליתר בטחון ישבה לצידי מורה שתרגמה את הביטויים הקשים לספרדית. כשסיפרתי שאחי הבכור נפטר במקסיקו מבלי שראיתי או שמעתי אותו מעולם, ושאת אחי השני פגשתי לראשונה בגיל 45, נפערו מולי עינים תוהות ואחד התלמידים קרא בהתרגשות: “אני לא מבין למה חיכית עד גיל 45 כדי לפגוש אותו.” היה קשה להסביר לצעירים הללו שבאותם ימים בשביל להגיע מישראל למקסיקו הייתי צריך לנסוע באונייה שבועיים לניו־יורק ועוד עשרה ימים מניו־יורק למקסיקו, ולשלם הון תועפות. להאמין שלא היה גם לו גם לי טלפון בבית, היה לא פחות מסובך להסביר. בית הספר הזה ושאר מוסדות הקהילה ברובם נבדלים לחלבּים בלבד, בנויים בפאר מנקר עינים, תוצאת ההצלחה הכלכלית המסחררת של עדה שזיהתה את גל הגלובליזציה בטרם השתמשו במילה הזו, עלתה עליו, בנתה אותו ונבנתה ממנו. אין קבוצה אנושית שהתאימה יותר בראשית המאה ה ־20 לגלובליזציה המתפתחת מהעדה המהגרת שהתפזרה בכל פינות הועלם, שדיברה בכמה שפות, שמרה על קשרים משפחתיים ועל מסורת יהודית ומקומית מלוכדות בסינרגיה מדהימה. היתה להם אפילו שפת סתרים שעזרה להם להסתיר סודות ולהקדים את האחרים בהתקשרויות הבינלאומיות המסחריות והפיננסיות, כתב חצי קולמוס (נוס־כּלם) הדומה לכתב רש”י. הם יכלו לקנות את חומרי הגלם במקומות הזולים ביותר, לשלוח אותם לעיבוד, תפירה, אריגה וכד' בארצות שבהן העבודה הזולה ביותר בעולם ולמכור אותם היכן שהביקוש והכסף הגדול מחכים להם. ולכל אחד מהמקומות הנידחים הללו נשלח בן משפחה לשנה או למחצית החיים כדי ליעל את מה שהיום קוראים “גלובליזציה”, נשלח, לא לפני שחיתנו וחיסנו אותו, והמבין יבין. הנס שעליו דיברתי בפתיחת הכנס הוא שעם כל הפיזור לפינות נדחות (פיזור המנוגד בעצם לנטייה לשמור את החמולות במקום אחד) נשמרה המסורת היהודית־חלבּית במלואה ובטוהרתה ובבדלנותה בצורה פנומנלית. כבר כתבתי על “המניין המעופף”. אפרט זאת שוב לצורך העניין. לפני שנים, כאשר החלבּים בברוקלין, למשל, לא יכלו לוותר על עסקיהם הגלובליים בחודש תשרי המלא חגים, התחכמו הללו והעלו למטוס אחד בטיסה למזרח הרחוק את כל החלבּים שומרי המצוות (נאסמלאח). במטוס התפללו ביחד. מן המטוס נסעו ביחד לבית־מלון אליו זומנו מראש רב חלבּי, חזן חלבּי ומבשלת משלנו, ושם במלון חגגו את חגי תשרי כהילכתם. מובן שבין חג לחג ובחול המועד ניהלו את עסקיהם בבנגקוק, מנילה ושאר ערים במזרח, שם גזרו ותפרו ורקמו עבורם אלפי מקומיים את הסחורה שנקנתה בצ’כיה (פשתן), בסין (משי), במצרים (כותנה) ונמכרה בארה"ב ובמערב־אירופה.
הזכרתי כבדרך אגב את קהילת ברוקלין, וזה לא ייסלח בקהילת מקסיקו. שתי הקהילות החלבּיות הללו מתחרות ביניהן על הבכורה, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, כלומר כלכלית. כל אחת מהן רואה בעצמה את היורשת החוקית של חלבּ־האם ואת היונקת החוקית של חלֵב – האם.
פנומן שני הוא שלמרות שקהילות האם (חלבּ ודמשק) נכחדו כליל, נותר ונתחזק הקשר בין קהילות הלווינים, בעיקר ברחבי אמריקה, ולא נתרופפו השורשים. בעצם אלו הם לווינים עם שורשים. השתמשתי במטבע הלשון שטבעתי לפני ארבעים שנה “שורשים וכנפיים” שקלע למטרה גם הפעם.
יהודי מקסיקו, שלא כמו יהודי ארה"ב ובודאי שלא כמו יהודי סוריה בארץ ישראל, אינם שואפים להיהפך למקסיקנים, אינם חשים הזדהות עם העם והמדינה והתרבות של מקסיקו. נדהמתי תמיד מהידיעה המועטה וההתנכרות לתרבות המקסיקנית המדהימה, שאותה גיליתי וחרשתי לתדהמתם. דייגו ריוורה ופרידה קאלו, סיקרוס אורוזקו וטומאיו ואמנים מודרניים בעלי שיעור קומה אחרים היו מהם והלאה. לצערי לא יכולתי הפעם לבלות במוזיאונים המרהיבים של העיר הזאת, אף לא בכיכרותיה המופלאות בגלל מגבלות הראייה וגם מגבלות התנועה בעיר הצפופה, בה צריך לנסוע בין שעה לשעתיים כדי להגיע למחוז חפצך. אבל מעניין שעצם המבט שלי מחלון הקומה ה־37 של בית המלון בפולנקו החזיר לי את כל המראות שראתי שם בעיניי הבריאות לפני עשרות שנים. מסתבר שיותר קל לחלום על מקסיקו מחדר במלון במקסיקו מאשר מהבית בגליל.
שתי חוויות משפחתיות עזות, שקשה לתאר חיכו לי הפעם במקסיקו. כיוון ששהייתי נועדה להיות קצרה ביותר, ביקשתי מבן־אחי לכנס לערב אחד את בני המשפחה הקרובים, שאוכל לפגוש את כולם בהזדמנות אחרונה זו. התכוונתי לראות אותם, בעיקר את אלה שכבר הכרתי בביקורי הקודמים. להפתעתי, זומנו כל שבעת הבנים והבנות של אחי על בניהם, נכדיהם וניניהם ומילאו אולם חתונות, כשהטף שר שירים לטיו אמנון. בהתייעצות טלפונית אמרתי להם שאין צורך להביא את דור הילדים שממילא לא הכרתי ולא הכירו אותי, אבל הם עמדו על שלהם ואמרו שגם להם חשוב להכיר את האח האחרון של הסבא הגדול שלהם. ולמרבית השמחה הוקרן על הקיר סרט שצולם בשגרירות ישראל לפני 24 שנים בחגיגה שנועדה לכבוד הספר “אחותי כלה” בספרדית, סרט בו נראו בגודל טבעי ובחיוך גדול גם סבא סלים וסבתא אולגה של כל אותם הזאטוטים שלא חדלו לנשק אותי ולרוץ ולגעת בתמונות של הסבים שלא זכו לראות בחיים. כששים נפשות, כולם צאצאי אח אחד היו באותו ערב, שלמחרת הכנס.
חוויה משפחתית שניה היתה בשבת שלפני הטיסה בחזרה. שם התכנס ענף אחר ממשפחתי: לינדה בת־דודתי הקרובה ביותר אליי בנפש, בגיל ובהשכלה (אמא שלה ואמא שלי היו האחיות הקרובות ביותר זו לזו) וחמולתה. לינדה חיה בוילה ענקית שהותיר אחריו בעלה אהרון, שהיה בן־דודה וכמובן בן־דודתי השנייה. במרכז הוילה סולריום ענק, כיפה של זכוכית שקופה ומתחתיה רחבה עם ספות וכורסאות. מצד אחד עולים בשתי מדרגות לחדרי האוכל ולמטבח, בו טורחות שלוש עוזרות מקומיות שנקראות בכינוי החלבּי העתיק לעוזרת “איג’ירה”. בחדר האוכל שולחן בורגני לשמונה־עשר איש, לצדו שולחן מודרני לששה־עשר איש וסביבם כמה שולחנות אוכל לילדים. בצד השני חדר־שינה ענקי ובו ג’קוזי עגול, מפואר לבני הבית ושתי יחידות נופש לאורחים. יחידה אחת משורינת לנכדים הבוגרים שומרי־שבת שלנים שם כל ערב שבת, כדי שלא יצטרכו לנסוע, חלילה, לסבתא, והשניה לאורחים כמונו. היו עוד כמה דלתות לחדרים שהתביישתי לשאול מה מאחוריהם, אבל בתי סיפרה לי שהיא רואה חדרי ביליארד וחדרים עם צעצועים לילדים, ועוד. בכל שבת בשעה שלוש מתכנסת כל החמולה אצל סבתא לינדה לארוחת צהרים חלבּית מסורתית מובהקת. אזכיר רק את הממולאים למיניהם בטעם חמוץ־מתוק ואת הלחם־בעג’ין ולא אוסיף כדי לא לעורר קנאה. יש לה ללינדה ששה בנים ובנות, 24 נכדים ו־30 נינים בלי עין הרע. כולם גרים במקסיקו־סיטי. כולם מתייצבים בשבת לארוחה שמתחילה בשלוש אחה“צ ומסתיימת בתשע בערב. פטורים מן הארוע השבועי המקודש רק אלה הנמצאים בעסקים בחלקים אחרים של היבשת, וגם הם מטלפנים לשאול את לינדה איך יצאו הממולאים ומבקשים שתשמור להם מהלחם־בעג’ין של שבת עד שיחזרו ממסעם. זהו עיקרו של הטקס. פתיחתו הלא רשמית היא ביום שישי אחה”צ, כשהתלמידים מסיימים את לימודיהם והעובדים יוצאים ומעבודתם ובאים לאכול ארוחה “קלה” אצל לינדה על אותם השולחנות. השיא באותה הארוחה, שאליה אין אף־פעם מוזמנים מחוץ לחמולה, הוא הופעת האח הבכור, שסוגר אחרון את המפעל הענק שבקצה העיר, ומביא איתו ומחלק לכל אחיו ואחיותיו את הדף השבועי בו רשום הסכום שהכניס המפעל המשפחתי לחשבונם בבנק באותו שבוע. החלוקה היא לא פחות סוציאליסטית מהקיבוץ של פעם, כי נלקחים בחשבון הצרכים המיוחדים של כל ענף במשפחה. היה סוציאליסט בביתך וקפיטליסט בצאתך. אבל זה ניסוח שלי. המלה “סוציאליזם” בעיניהם מזולזלת לחלוטין. הם רואים בצדק הפנימי בגבולות המשפחה תכונה יהודית מקורית ומסורת חלבּית.
הלכנו ללון אצל לינדה, בתי גליה ואני, כיוון שהימים שהוקצבו לנו במלון מטעם הקונגרס היו מוגבלים. היה ברור שנלך אליה ולא לאף־אחד אחר מהמשפחה, לא רק משום שיש לה מקום בשפע ורצון עז, אלא משום שהיא המבוגרת בחמולה בעלת הענפים הרבים וכבוד לזקנים הוא אחד מעמודי התווך של המסורת החלבּית, לא רק במקסיקו.
בכל פעם שאני נפגש עם לינדה, היא שבה ומספרת לי (ואני עושה את עצמי כאילו הסיפור חדש ומפתיע באוזניי) איך אמא שלה, זכּייה, זכתה בהשכלה בזכות אמא שלי, אחותה. להורים לא היה כסף לשלם ב“אליאנס” ליותר מבת אחת. נבחרה אמא שלי, ריינה. בגיל חמש־עשרה וחצי הגיעה השדכנית והודיעה שמוסא שמוש, מעצב הפרוכות, מבקש את ידה של ריינה. הוציאו את אמי מביה"ס באמצע שנת הלימודים ובעבור אותו תשלום הכניסו במקומה את אחותה, זכּייה. לינדה פותחת בשיחה איתי (גם בטלפון) בשפה האנגלית ותוך כדי דיבור היא גולשת לערבית חלבּית, מבלי שהיא מבחינה בכך. וזאת לזכור שהערבית החלבית משובצת ומקושטת בהרבה צרפתית, לאדינו, תורכית וכמובן, עברית של חג ותפילה.
הבאתי אתי את הסרט שצולם בזמנו, בשנת 1984, בשגרירות ישראל בעת קבלת הפנים לכל המי־ומי בתחום הספרות והתרבות במקסיקו, לרגל הופעת ספרי הראשון בספרדית “אחותי כלה”. היוזמה היתה של אריה גבאי, מזכיר השגרירות, שראה בכך הזדמנות לקרב את מיטב הסופרים, המבקרים והעיתונאים במקסיקו־סיטי. הצלחתו הופגנה בכל כתבי העת החשובים שהופיעו למחרת ובסוף אותו שבוע. מאוחר יותר תורגם גם לספרדית גם “מישל עזרא ספרא ובניו”, וגם אז נסעתי לסייע בהפצתו.
תופעה מוזרה, תמוהה ומעציבה היא ששני הספרים החשובים ביותר בעיניי ובעיני הקהילות החלבּיות, “מישל עזרא ספרא ובניו” ו“הכתר – סיפורו של כתר ארם־צובא” טרם פורסמו בשפה האנגלית. התרגומים מוכנים ומזומנים ומעולים. אבל נראה שהבעיה היא בעיית המזומנים. אשמח לראותם בדפוס ואין לי ספק שיימצאו להם קוראים בקהילות הללו, שעליהם כתבתי לעיל.
הנחה נסתרת, שאין בידי להוכיחה היא שהספר “הכתר” בתרגום לאנגלית או לספרדית עשוי להניע את צאצאי החלבּים בתפוצות לחפש ולמצוא כמה ממאות הדפים החסרים בכתר". על כמה עשרות דפים יש לנו עדויות מהימנות שהורמו מן הרצפה של בית־הכנסת השרוף בדצמבר 1947, בידי יהודים פשוטים, שראו בהם קמעות קדושים. אני מאמין שכמה מן הדפים הללו רובצים בתוך מזוודות עקומות או חבילות בעליות הגג. אני מקווה שיום יבואו והם יגיעו לירושלים ויצורפו לחלק הארי של הכתר הקדוש והיקר ללבו של כל יהודי.
סוד ההצלחה של יהודי חלבּ
מאתאמנון שמוש
שנים רבות תהיתי על סוד שגשוגם הכלכלי של יוצאי חלבּ וצאצאיהם בכל הקהילות הבנות, ובעיקר באמריקה. בקהילת האם, קהילה קטנה שמעולם לא עברה את גבול ה־15 אלף נפש היו העניים, שוכני בחסיתא, יותר ממחצית, ומספר המשפחות העשירות בקהילה לא הגיע ל־15. בקהילות החלבּיות בתפוצות ניתן היות למנות כמה מאות משפחות עשירות; מהן כמה וכמה עשירות מאוד. מפתיעה בייחוד העובדה כי בין העשירים החלבּיים בברוקלין/דיל, מכסיקו, פנמה, ריו דה ז’נרו, סאן פאולו, בואנוס איירס ושאר קהילות הבת, יוצאי בחסיתא מצליחים לא פחות מהאחרים. משפחות דלות אמצעים ובינוניות עלו והצליחו, בלי עין הרע. הצליחו זו לשון המעטה.
מה סוד ההצלחה, שאלתי את עצמי ושאלתי אותם. היו שהשיבו שהסוד נעוץ בגיבושם של בני העדה ובאחריות ההדדית המושתת על “עניי עירך קודמים”, קל וחומר עשירי עירך. אחרים השיבו שהכל נובע מן הכשרונות המסחריים והפיננסיים שבהם נתברכו בני עירנו, ומשליטה בשפות התרבות. והיו שנישקו את המזוזה ולחשו, זה רצונו וזו ברכתו של השם יתברך, שזוכר חסד לנאסמאלאח. נאסמאלאח – טובים, יעני שומרי מצוות.
לא נחה דעתי. שמעתי סיפורים של רבים וטובים, אם בביקורי בביתם, אם בביקוריהם בביתי. הסיפורים וחזרו על עצמם בניואנסים שונים – הבנתי. היהודים החלביים, שהיגרו מתחילת המאה העשרים למצרים ולמילנו, ובעיקר לאמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית, זיהו ראשונים (או בין הראשונים) את הפוטנציאל הטמון ואת השתלטותה של זו על כלכלת המאה. הם עלו על הגל עוד לפני שנהפך לנחשול שוטף עולם. המבנה החברתי של העדה, המפוזרת בכל רחבי תבל ושומרת על קשרים הדוקים עם כל חלקיה, התאים לראיון הגלובליזציה.
הרעיון הבסיסי התפתח, בעיקר באמריקה, שבה רובם מצאו מקלט וקרש קפיצה. רעיון המסחר בין ארצות מוכר עוד מקהילת האם, שישבה על צומת מסחר בינלאומי. הרעיון: קנה את החומר הגלם האיכותי במקום הזול ביותר בעולם, יצר ממנו בארצות שבהן העבודה זולה, את המוצרים המבוקשים בעולם, ומכור אותם בארצות העשירות עם שיא כח הקנייה. וזאת לאחר ששליחיך הנאמנים, שומרי הסוד, איתרו ובדקו את כל המקומות הנ"ל. החלבים הוסיפו לרעיון את דרך הביצוע האופטימלית, שהינה מסורת עדתית בדוקה: שליחים נאמנים תחפש ותמצא קודם כל בין בני משפחתך, או בני חסותך, או בני עדתך; בסדר זה.
וכך נשלחו בנים וחתנים ובני חסות לכל מקום שבו מיוצרת כותנה משובחת ונמכרת בזול; הכותנה הועברה לארצות המזרח הרחוק, שם העבודה זולה, לעיבוד, תפירה ורקמה; והמוצר המוגמר נשלח לארצות הברית ולאירופה, הרעבות לכל ומשלמות היטב. הוא הדין בפשתן, שהיה זול במרכז ומזרח אירופה, במשי התאילנדי ובשאר חומרי גלם למיניהן. המבנה החברתי, החמולתי והמסוגר, התאים למשימות כאלה כמו כפפה ליד. ובעזרת השם הפכו החלביים לחלוצי הגלובליזציה – שליטת הכלכלה העולמית, והיא כמובן גמלה להם ביד רחבה.
כל כך הרבה סיפורים שמעתי על משפחות, שעסקו בדרך זו בייצור ומכירה של מוצרי הצריכה הבסיסיים של החברה המערבית, שהגעתי למסקנה שגיליתי את הסוד. סוד ההצלחה הכלכלית, שינקה מהלכידות החברתית והזינה אותה.
מערכת הייצור והמסחר של החלבים נשענה על מערכת פיננסית מסועפת ומתוחכמת של שלוש משפחות של בנקאים חלבים ידועים, שסניפיהם כיסו חמש יבשות והרבה איים קטנים. משחקים בשערי מטבע הפכו לספורט עדתי בין־יבשתי. לעתים שפת הקשר העסקית הסודית היתה עברית־ערבית, כתובה באותיות חצי קולמוס, יעני, נוס־קלם. וזאת, עד שנמצאו אמצעים מודרניים חלופיים.
כיון שבנאסמאלאח עסקינן, ובארצות אסיה הרחוקות, שבהן העבודה זולה והייצור הידני משתלם, התעוררה בעיה, אין שם אוכל כשר ואין מניין. הרי לא נוציא את בנינו ואת חתנינו לתרבות רעה חו“ח; חראם! ישבו אנשי שלומנו על המדוכה ומצאו פתרונות יצירתיים. למשל “המעופף”. זה חיבר עשרה ויותר מאנ”ש לטיסה אחת למזרח הרחוק, ופתר את בעיית התפילה. החבורה התאכסנה באותו מלון, לפחות בבירה, ושם חיכה לה, בהזמנה מראש, אוכל כשר חלבי למהדרין. בחגים הוקם באחת הסוויטות בית כנסת מאולתר, מקדש מעט, לתפילה. ולאחר התפילה, בין קוקטייל לסלמון, נעשו עסקים ונקשרו קשרים, נמסר מידע עדכני והוחלפו רעיונות; בעזרת השם יתברך.
כך ובדומה לכך שירתו החלבים את הגלובליזציה וינקו. ההתפתחות הטכנולוגית המואצת לקראת סוף המאה, שהפכה את העולם כולו לכפר גלובלי, הזינה הן את ענקי הגלובליזציה, הן את חלוציה העלומים, השומרים על פרופיל נמוך, כדרכם בקודש, סגולה, מפני עין הרע.
ולסיום סיפור המאפיין את איש העסקים החלבי. ישב אצלי בביתי ידיד נעורים, שגדל בישראל והגדיל לעשות באמריקה. צלצל הטלפון ונתבקשתי להרצות במפגש ציבורי חשוב בתאריך מסוים. עניתי שבתאריך זה אני לא פנוי, וסגרתי. אומר לי ידידי, ביג מיסטייק חביבי! יעני, טעות עשית, יא אהבל. תאמר להם “כן” ובהתקרב המועד תתנצל שאינך יכול להגיע. כמה אנשים יהיו באולם, שיידעו שלא באת? 500? 1,000? אבל מאות אלפים יקראו את המודעות בעיתונים ויחשבו שהרצית; והעיקר – שחפצים בך, בשמך ובדבריך.
מעין ברוך, 12.07.06
ספרות ערבית במיטבה
מאתאמנון שמוש
צמחתי בבית בו הספרות הלשון והתרבות הערבית התהלכו שלובי־זרוע ושווי־מעמד עם הספרות הלשון והתרבות העברית המתחדשת. אני חף אפוא מאובייקטיוויות בנושא זה.
גדלתי כאח־זקונים לשני אחי, הגדולים ממני בעשרים שנה, יצחק וטוביה שמוֹש, שקראו כתבו ותרגמו ערבית. בבתיהם כותל מערבי היה מכוסה ספרים וכתבי־עת עבריים, וכותל מזרחי בספרים וכתבי־עת מכורכים בשפה הערבית. שניהם היו מראשוני המתרגמים משפה אחת לאחותה. יצחק, שנקרא ב־1937 לאוניברסיטה העברית ללמד בה שפה וספרות ערבית מודרנית, ערך כבר בשנת 1954 את הקובץ “כפיפה מצרית”, מבחר סיפורים מצריים. טוביה, שערך עיתונים של ההסתדרות ושל המדינה בשפה הערבית, תרגם את “עונת הנדידה אל הצפון” של אל־טייב סאלח הסודני, את קובץ סיפוריו של יוסף אידריס המצרי ועשרות סיפורים של פלסטינים. בתו, רינה פלסר, תרגמה לאחרונה קובץ סיפורים של חנאן אלשיח' ורומן מרגש של הוּדא בּרכּאת, שניהם בהוצאת “אנדלוס”.
אני זוכר שבנעורי חיפשתי ברעבנות משהו מן הספרות הערבית בעברית. מצאתי רק את “ימים” של טהא חוסיין. גמעתי אותו בימים אחדים.
*
כשקמה הוצאת אנדלוס ושמה לה למטרה לתרגם ולהוציא לאור ממיטב הספרות הערבית, ראיתי בכך תופעה ספרותית־חברתית־מדינית מבורכת; אם לא למעלה מזה. בהוצאה זו יצאו לאור עשרים ספרים. התרגומים מעולים. הבחירה מצויינת. והנה אני קורא ושומע שההוצאה עומדת בפני התמוטטות כלכלית, מאין קונים. הקורא העברי הצורך ספרים (ראה רשימות רבי ־המכר) מדיר עיניו מן הספרות הערבית. זה כואב. זה מדאיג. וזה לא חכם.
אם רצוננו לחיות אי־פעם בשלום, או למצער בדו־קיום, עם שכנינו – עלינו להכיר ולהבין אותם, על חלומותיהם ומשוגותיהם; על תרבות כתיבתם ודרך חשיבתם. שכן אינו מפסיק להית שכן, אם אינך אוהב אותו. למי שיש פנאי וחשק לספרות יפנית מתורגמת, למשל (ואני אחד מאלה) מן הראוי שימצא פנאי ורצון לקרוא ולהכיר את השכנים הקרובים; גם בטרם ייהפכו לסקנדינווים.
מן הראוי שהספרים הנ"ל יימצאו בכל ספריה ציבורית ובכל בית ישראלי שוחר תרבות.
לנין וסטלין מבקרים
מאתאמנון שמוש
שלשום ביקר אותי בביתי בקיבוץ לנין. סטלין היה צריך להגיע איתו אבל דחה את הביקור לאוקטובר. אולי אחרי המהפכה, צחק בטלפון. אתמול עבר עלי כל היום, ובעצם גם כל הלילה בהתלבטות אם לכתוב את הסיפור הזה. חששתי שמא הקוראים יחשבו שירדתי מהפסים. או שאני שוגה בהזיות. רק הבוקר החלטתי שאני חייב לכתוב את סיפורם של לנין וסטלין ואחיהם הצעיר קרל מרקס, שנטל את נפשו בכפו.
הביקור לו ציפיתי מזמן, התרחש בספטמבר 2008, ימים ספורים לאחר קריסת וול־סטריט, מעוז הקפיטליזם וסימלו. אין שום קשר בין הביקור של לנין אצלי בקיבוץ בגליל לבין קריסת הקפיטליזם המבשרת רעות. אך מי יודע. הסברה שאין בעולם מקריות ושתנועת כנפי פרפר במעיין־ברוך יכולה להשפיע על הבורסה בהונג־קונג דווקא נראיתי לי מציאותית למדי. בעיקר בימים אלה.
לנין הגיע עם רעייתו, שהאירה בהערותיה פינות חסויות וחשוכות בעברו של הגבר החסון והנאה, שהגיע מחלבּ העיר כילד בן שבע, עם סטלין הגדול ממנו בשנתיים וקרל הצעיר ממנו בשנתיים. ללא אב וללא אם. שלושה ילדים שנשלחו עם שליח העלייה שהבריחו אותם בלילות חשוכי כוכבים אל מעבר לגבול. האבא, שהיה פעיל נלהב וקיצוני בתנועה הקומוניסטית הסורית (היה דבר כזה), נתן לשלושת ילדיו את שמות גיבוריו. הימים היו ימי גדולתו של “שמש העמים”. הבכור נקרא סטלין והאב שנולד בשם יאושיהו החל להיקרא אבו־סטלין בפי כל. אבו־סטלין היה איש תקיף ומכובד בסביבתו, בעיקר בזכות ששה יאושיהו נוספים בקהילה, כולם נכדים לאותו סבא ונקראים על שמו כנהוג במקומותינו. יאושיהו זה נשבר וזנח את שלושת ילדיו, כאשר אשתו האהובה והנאה, בת למשפחה מכובדת בעיר ובקהילה, התאהבה בקומוניסט מוסלם, שהיה מבאי ביתו, זנחה את בעלה וילדיה, התאסלמה והתחתנה עם הגבר ירוק העינים “אללה יאכדו”, שאלוהים ייקח אותו, כך הוסיפו לשמו בקהילת ארם־צובא. והיו שהוסיפו “איבן אל־חראם!” עליה, על בת־המשפחה הכבודה, שעשתה את המעשה המביש, דיברו רק ברמזים. יהודיה שתתאסלם זה מקרה נדיר ומצער ובל ייסלח. אם שתעזוב שלושה ילדים רכים זה סיפור שלא ייאמן, אלא־אם־כן אתה שומע אותו מפי הילדים עצמם, שגדלו ובגרו וצלחו את כל התלאות שאדם יכול להעלות על דעתו.
ללנין אין מושג מה קרה לאמו, אם היא חיה עדיין והיכן. אשתו מעירה בהסוס שהאשה הזאת אינה אמו ושהקיבוץ בו הוא חי מנעוריו הוא אמו האמיתית. על פניו של לנין ניכרת הסכמה שבשתיקה. זכר ילדותו בחיק אימו נמחק כליל מזכרונו. הוא רק יודע לספר שהיתה אהבה גדולה ומטריפה בין אביו ואימו, שעליה שמע בילדותו ואותה הפנים כאבידה איומה, בלתי מובנת. עשר שנים יפות ונפלאות חי הזוג וגידל שלושה ילדים בריאים. שמותיהם המוזרים הוסיפו להם חן ושובבות ולא הזיקו להם כלל. לנין הוא כיום אב לששה בנים ובנות מוצלחים ובוגרים, איש מפתח בקיבוצו במובן הכפול של המלה: בעל תפקידים ויושב־ראש ועדות לאורך כל השנים וצרור מפתחות בכיסו, המשליט אותו על כל מתקן חשוב בקיבוץ. משקיסט בלשון המקום, כלכלן ומנהל למופת. אמו הקיבוצית בנתה אותו, נבנתה ממנו. מצא בן את אמו.
סטלין, האח הבכור, חי בתל־אביב, רווק נצחי. הבטיח לבוא אלי לביקור היכרות ראשון באוקטובר, לא לפני שיתברר סופית אם אמנם קרס הקפיטליזם על הוגי הדעות שלו ועל מנהלי ובכירי הבנקים ששדדו את המוסדות שהופרטו לידיהם. אני מחכה בסבלנות לביקורו של סטלין שזכרונותיו מהילדות האומללה של שלושת האחים העזובים, המגיעים לארץ, בהירים יותר כיוון שהיה כבן תשע. לנין זוכר פחות. הוא רק יודע שהופרד מאחיו ונשלח לאימוץ במשפחה דתית בכפר דתי, כדי שיחזירו אותו למוטב. הוא זוכר שאביו הגיע לארץ שנים אחדות אחרי הילדים אבל סירב לקחת עליהם אחריות ולמעשה התנכר להם כליל, כאילו היו ילדיה של אשתו הבוגדנית ולא יוצאי חלציו. האב יאושיהו, שבארץ קראו לו ישעיהו (אין שם כזה “יאושיהו” אמרו לו הרושמים) התפרנס בקושי מהוראת השפה הערבית ומצא לו במשך השנים אשה דלת השכלה, בת־עירו, שבישלה לו את המטעמים שאליהם היה רגיל. מטעמים שמילאו כנראה לא רק את כריסו אלא גם את לבו. במשך כמה שנים הוא התחמק מכל קשר עם הילדים, שהיו כל אחד במקום אחר, למעשה בעולם אחר. הילדים שהפכו לנערים, לא הרפו מן האבא וקשרו איתו קשרים בשנותיו האחרונות. יחסים תקינים, פחות או יותר, היו לו רק עם נכדיו בקיבוץ. הוא היה קפדן ורתחן, זועם על עולם ומלואו ואינו מסוגל לשכוח ולסלוח על המאסר הממושך בו היה נתון בחלב העיר. המשטר שם לא אהב קומוניסטים, וזאת בלשון המעטה. האח הקט, קרל מרקס. היה היחיד שזכה למגע ולעידוד מהאבא שראה בו ממשיך דרכו. הוא סידר לו מלגות ודחף אותו להשכלה גבוהה – הצלחה שנסתיימה באסון. קרל למד באוניברסיטה העברית בהצלחה מסחררת שפות שמיות עתיקות ובנה לעצמו תזה מתוחכמת והזויה סביב ספרי איוב ומשלי. הוא תרגם אותם, וקטעים מספרי הכתובים האחרים, לכמה שפות נכחדות, בנות התקופה בה נכתבו בעברית, והגיע למסקנות תמוהות ומרחיקות לכת. מוריו באוניברסיטה ראו את התזות שלו כמופרכות, ולא רק שלא אישרו אותן לעבודת הדוקטורט, אלא שרמזו לו שעליו להקדים טיפול פסיכיאטרי, שאולי בעקבותיו יוכל לכתוב דוקטורט בנושא שפוי ומקובל. הבחור שם קץ לחייו. אחיו שומרים בנאמנות את המחברות הכרוכות, מלאות בכתב יד צפוף ויפה, כולל תרגומים מפורטים לערבית ומפורטים פחות לשש שפות עתיקות נוספות. אין ספק שכאן נגעה גאונות בשגעון. בזה הוא עלה אפילו על אביו.
שמות פרטיים היו שם המשחק במשפחה הזאת. אבל המשחק היה רציני. אידיאולוגי. לנין בן השבע, שהבריח את הגבול בדרכו לארץ, נצטווה לענות על השאלה מה שמך במילה אחת יחידה: מוחמד. כך הוא זוכר ושפתיו רועדות. מצד שני, הוא אומר, אצלנו בקיבוץ יש בחור בשם הרצל ובחור בשם בלפור ואיש לא תוהה עליהם ועל הוריהם. כבר שנים שלא קוראים לי לנין, אומר לי הגבר עגום־העינים, ואני נקרא בפי חבריי על שם סבי, שם יהודי למהדרין. אבל כולם יודעים שנולדתי לנין וכך נרשמתי בתעודת הלידה. אחי סטלין שומר עדיין על התעודה עם שמו המוזר. בעצם, למה מוזר?
אני מחכה לביקורו של סטלין, שהגיע ארצה כילד “גדול”. מי כמוני יודע שילד בן תשע הוא ילד גדול, מבין, זוכר ותוסס כמעיין. אם יהיה זה מעיין חתום או מעיין נובע, הימים הקרובים יגידו. עד אז אני נוטל לעצמי אתנחתא.
* * *
אתנחתא כן, מנוחה לא.
הביקור השני מתעכב בגלל בעיות בריאות. הסיפור שהחל מנקר במוחי ומטריד את לבי נמשך בלי הרף. אני עוצם עינים ורואה שלושה ילדים בני תשע, שבע וחמש, צועדים מפוחדים ואבודים יד ביד בחשכת הליל בשבילי עפר, חוצים נחלים ומטפסים על סלעים, בתוך חבורת נוער וילדים מובלים בידי מבריח עם עגאל וכאפייה, לקול יללות תנים ויריות שומרי גבול, בדרך בואכה ארץ ישראל. וכשם מגיעים, יגעים ומפוחדים, רועדים מקור הלילה, לאיזה קבוץ בצפון (איזה? הם זוכרים?) מוסר אותם מדריך הקבוצה לידי מקבלי הפנים ומודיע שהם בניה של אשה שהתאסלמה ובניו של קומוניסט יהודי אדוק. הקולטים הנבוכים (ומי אני שלא אבין לליבם), בעלי כוונות טובות, אך המדיניות היא להפריד בין אחים ולחשוב רק על התאמה לקבוצת הגיל. מתוך כוונות טובות להשיב ליהדות שלמה ילדים בני הורים שכאלה – הם מחליטים לשלוח אותם לאומנה ולהצלה ביישוב דתי מובהק, כמאומצים אצל משפחות שונות, דתיות כמובן, כדי שישובו ליהדות גמורה. משם הם מועברים למוסדות דתיים. וכאן מכניסים לילדים שאיבדו את אמא ואת אבא ומפחדים מהכל – גורם מפחיד שעוקב אחרי כל מעשיהם ומחשבותיהם, גורם מאיים ומעניש – אלוהים שמו. ומצוותיו רבות מספור. ואיסוריו מקור לייסורים ולבלהות. והילדים בטוחים שהם נענשים וייענשו על משוגות אמא ואבא על ידי האל הנבגד, אל קנא ונוקם. ימיהם קשים ומרים ולילותיהם סיוטים.
השלושה נדרשו למחוק מזכרונם את השמות שאבא ואמא נתנו להם ולהשתמש בשמות העבריים האמצעיים, שמות הסבים כנהוג. המשפחות האומנות והמדריכים במוסדות עשו כל מה שביכולתם להשיב את השיות האבודות אל העדר היהודי הכשר והממושמע.
הילדים נקרעו בין הפינוק והתרבות שספגו מאבא ואמא בשנים הטובות המעטות כל־כך בחלבּ העיר, לבין הדרישות המוזרות והמזעזעות שדרשו מהם ההורים האומנים בשם איזו ישות שעליה שמעו לראשונה בארץ החדשה. באינטואיציה של ילדים רכים תפסו שאלוהים המפחיד, רואה הכל, יודע הכל הזה, אינו מחבב את אמא ואבא שנשארו שם. האמהות והאבות בכפר הדתי היו שונים באורח חייהם ובתפיסת עולמם, המאכלים והמנהגים, מכל מה שזכרו מילדותם.
בנוסף לכל הצרות הצרורות הם היו… אשכנזים… בעלי כוונות טובות ומלאי מעשים לא מובנים ולא רצויים.
למזלם היו השלושה הקטנים יצוקים מחומר חזק, בנים למשפחות ידועות בחכמה ובעוצמה ובעקשנות.
הקוטביות בין מי שהיו ומאין באו לבין מי שנצטוו להיות “בעזרת השם יתברך”, ליוותה אותם כל חייהם. בואו של האב לארץ, מציץ ובורח מאחריות, קיים אבל לא בהישג יד – ערער שוב את המצב שנתייצב במידת מה בשנות הנעורים. הסודות ששמרו בלב, בעיקר מבני גילם בסביבה – היו קשים מנשוא. לך תאמר לבני הכפר החובשים כיפות ושומרים מצוות, קלה כחמורה, שאמא שלך התאסלמה. היש גרוע מזה? אולי יש: שאבא שלך קומוניסט ושמך בתעודת הלידה סטלין, לנין, קרל מרקס. אלמלא הגנים החזקים של שתיים ממשפחות האצולה היהודית החלבּית – לא היו ילדים נערים אלה מחזיקים מעמד בים ההתלבטויות הסוער והזועף. ואכן אחד מהשלושה, הקטן המקורב ביותר לאבא – לא החזיק מעמד והתאבד.
ההתאבדות היתה מכה נוספת, לא צפויה, על עולמם המעורער של השניים שנותרו.
בתודעתם, עמוק עמוק, בצורה מופלאה ומוזרה, נשתמרה תפיסת העולם של האבא, שהיה בלי ספק משוגע לדבר בתפיסת העולם הקומוניסטית.
הקריסה של הקפיטליזם המסתמנת בבירור בסוף 2008, נראית לשני הגברים שנולדו סטלין ולנין טבעית והכרחית. הם לא קומוניסטים, אבל הקפיטליזם הבנוי על האלהת כוחות־השוק והגליית המדינה מניהול המשאבים הכלכליים וחלוקתם הצודקת, נראית בעיניהם כהמשכו של חוט שנקטע עם פטירתו של האב המוזר. האהוב? קשה להם להשיב. ואיך מרגישים כלפי האם היפה? גם הרמב"ם התאסלם. ואכן היא היתה יפה.
על החלומות לא מדברים עם סופר. אולי אם הפסיכולוג ואולי לא.
השניים שונים כל־כך זה מזה, אף שהם מאותו אב ומאותה אם ומאותה טרגדיה. האחד בנה משפחה והשתלב בהצלחה בחיי קבוץ משגשג, השני נותר רווק בודד, חושש מזוגיות והורות ומן העולם שמסביב. שניהם שומרים על קשר הדוק זה עם זה, קשר הבנוי על זכרונות קשים, משותפים. קשריהם עם בני שתי המשפחות, של האבא ושל האמא, המפוזרים ברחבי הארץ, מעטים ומהוססים.
* * *
בנובמבר הגיעו אליי סטאלין, לנין ובתו הבוגרת, אם לשניים. להפתעתי היו בידיהם מסמכים רבי קסם ורבי משמעות. תמונה זוגית של האם והאב, זוג נאה להפליא, והנה הנכדה דומה כל כך ביופיה לסבתא בלה. הם ניסו ומנסים לברר מה עלה בגורלה של הסבתא שהתאסלמה. הכעס עליה עבר ובמקומו יש רצון עז לראות את הזקנה, אם אומנם עודנה בחיים. קרובים ממקסיקו שהגיעו לחלבּ העיר הביאו פרטים ומספר טלפון. חיפוש השורשים משתלב עם סלחנות בוגרת והתרגשות משפחתית האופיינית, כנראה, לדור השני, הבריא, צאצאיו של לנין.
סטלין כזכור ערירי. הגיע לארץ בן תשע, בכעס תהומי על האם ובקורת קשה על האב. נשלח למוסדות רבים ושונים, בהם לא מצא מנוח לנפשו, אבל חטף גזזת קשה שהפכה למרכז הסבל הפיסי והנפשי שלו, ולאסון גדול מזה של נטישת ההורים והמעבר לתרבות חדשה. קשה לו לדבר על הגזזת, סיבלה ותוצאותיה, מהן הוא סובל עד היום. כילד הוא היה בטח שזה עונש מאלוהים, ולא הבין מדוע “מגיע לו” עונש נורא כזה, שסגר אותו בבידוד תקופות ארוכות תוך כדי שלושה נתוחי ראש קשים. כזכור, מחלת הגזזת תקפה אלפי עולים חדשים בשנות החמישים ומערכת הבריאות בארץ נכשלה בטיפול בה.
סטאלין משאיר לי תצלום של הזמנה לברית ־מילה שלו, בעברית כמובן, הקטן נקרא סלים – סתאלין. מפתיע אותי בהעתק מצולם של מכתב שכתבה אימו בשנת 1943 לגיסתה בירושלים. המכתב בצרפתית מושלמת בכתב יד נאה. מעיד על חוכמה והשכלה ורגישות למכביר.
ביראת כבוד הם מוציאים מחברת ענקית כרוכה, מלאה בכתב ידו של האח הצעיר שהתאבד. נושא המחברת: ספר משלי. עם תרגומים לשפות שמיות עתיקות, אותן למד באוניברסיטה העברית, האח הגאון הבלתי־יציב שלא זכה לקבל הסכמה להגיש את עבודותיו (כתובות בתחביר רהוט, בכמה שפות) להגישן לקבלת תואר דוקטור. כרכים אחרים כאלה, כתובים בידיו של גאון מלומד ובלתי־יציב נמצאים ברשותם. אילו יכולתי לקרוא הייתי נהנה לעיין מעט בחומר מאתגר זה.
שני הגברים היושבים מולי מוציאים בהתפעלות תמונה של שניהם, מרימים אגרוף סטלינאי, כמצוותו של אבא; מחייכים. בתמונה הם בני חמש ושלוש, מחייכים מאושרים. האח הצעיר מן השלושה, שאיננו, כנראה עודנו תינוק, העדרותו זועקת לשמים. הוא היה הקרוב ביותר, מנטלית ופוליטית ושכלית לאבא. שניהם עופות מוזרים, נגועים בגאונות ואי־שפיות, צמד תכונות מוכר.
הוא היה חבר המפלגה הקומוניסטית בארץ, אך נמשך אישית למנהיגים מן הימין הקיצוני, והתחבר אליהם בסוף חייו. קיצוניותם תאמה לאופיו ושבתה את לבו חסר המרגוע.
ואני חושב, כמה טוב ומעודד – שאחד מן השלושה התגבר על הכל והקים משפחה לתפארת. ואני מסתכל על בתו הבכורה ורואה את דמיונה לסבתה ואת חריפות השכל שירשה ממנה. ואני מניח שיש בה משהו מהסבא יאושיהו. היא אוהבת אותו. היא זכתה להכירו, וליהנות מחוכמתו ומייחודו. יש לה חלום – לזכות לראות פעם אחת את סבתא, שככל הנראה עודנה בחיים בחלבּ העיר. האם תצליח? ספק.
היא משאירה בידי שיר נאה שכתבה לאחרונה. אנחנו נפרדים נרגשים ומהורהרים.
אנחנו סיפור, לא? הם שואלים אותי. ואני עונה בנדנוד ראש חיובי, מהורהר. סיפור לא ייאמן על כוחם של שני ילדים קטנים שגדלו בסוף לתפארת. אם אתם לא סיפור, אני אומר, תוך כדי חיבוק, אני לא סופר.
קיבוץ מעין ברוך 1.1.2009
אמרות כנף
מאתאמנון שמוש
אנשים בגילי
מאתאמנון שמוש
אנשים בגילי אינם רצים. הם כבר יודעים שאין לאן.
אנשים בגילי מעדיפים את המקל על הגזר. הגזר קשה לשיניים. ובלי מקל…
אנשים בגילי כבר אינם מצפים לשלום. לא מהחמס ולא מאולמרט. גם לא מהילדים הבאים מולם, על המדרכה.
אנשים בגילי חושבים על עשור או שניים קדימה. בעגלה, בקלנועית ובזמן קריב.
אנשים בגילי הם זקנים גאים. לא יצאו משום מארון. פשוט מסרבים להיכנס. לארון.
אנשים בגילי מתחילים להאמין באלהים. למדו מנסיון שאין להאמין באדם.
אנשים בגילי צעירים לפעמים ברוחם. שעירים תמיד – באף ובאוזן.
אנשים בגילי מזדיינים בסבלנות, מתעלסים בלהיטות, אם יש עם מי.
אנשים בגילי יודעים שאין חום נעים וטעים מזה הנוצר בין זה לזו, בין זו לזה. אם נעים.
אנשים בגילי זוכרים את זאת מלפני חמישים שנה. לא זוכרים מי טלפנה אתמול.
אנשים בגילי זוכרים שלכּוסיות קראנו פעם שא’פות וע’זאלות וחתיכות. אבל איך, לעזאזל, יכלו להיות סקסיות בלי פופיק־חוץ?
אנשים בגילי לא קולטים ש“תחת אזהרה” זה תחת של שרלילה, שמענטזת לפניך ברחוב.
אנשים בגילי עברם ממלא את עתידם. גם אם לא היה מי־יודע־מה.
אנשים בגילי חולמים בלילות ובימים על אותם ימים, בהם האמינו שחלומותיהם יתגשמו.
אנשים בגילי מחטטים בשושלת המשפחתי. אולי ימצאו את המקור לכשלונותיהם. סליחה… לכשרונותיהם.
אנשים בגילי אינם מפסיקים לתכנן. איך להימנע בגלגול הבא מן השגיאות.
אנשים בגילי נועלים שוב נעלי עור. הסניקרס לא החזירו להם את הנעורים.
אנשים בגילי הולכים עם ממחטה בכיס. הקלינקס של סבתא של טרזן.
אנשים בגילי קוראים המון־עיתון בטרם יבגדו העיניים. והמנהיגים.
אנשים בגילי עייפים מעט מהחיים. אך מוותרים על המנוחה הנכונה. אפילו שהיא תחת כנפי השכינה.
אנשים בגילי רצים לקנות סלולרי ללא תשלום בשנה הראשונה. אולי יצליחו לסדר אותם. ולא לשלם פרוטה.
אנשים בגילי פעם קיבלו הזמנות לבר־מצוות ולחתונות. היום – להלוויות ובתי־עלמין. ממהרים להבטיח כרטיס הלוך־ושוב.
אנשים בגילי בוחרים לעתים מסעדה, לפי גודל האות בתפריט.
אנשים בגילי לא קונים בננות ירוקות. גם לא לקרדה, שהיורשים מתעבים.
אנשים בגילי זקוקים לחוש הומור. החושים האחרים כבר לא־כל־כך. “חושו אחים חושו!”
אנשים בגילי יטענו תמיד שכל האמור לעיל אינו נוגע להם. ושהם בכלל לא בגילי. תנו להם… כמה כבר נשאר להם…
מעיין ברוך, נובמבר 2006
אנשים כמוני, שאיבדו את הראייה
מאתאמנון שמוש
אנשים כמוני יהיו אסירי תודה, אם תימצא נפש טובה שתקרא באוזניהם את השורות הבאות.
אנשים כמוני מעבירים לחלומות הלילה פרחים צבעוניים, ציפורים ופרפרים, חיוך ומאור־פנים.
אנשים כמוני מסתכלים באשת נעוריהם ועיניהם רואות אותה ביפי עלומיה. והם לוחשים, זכרתי לך חמד נעוריך.
אנשים כמוני רואים עין בעין בכל עניין ועניין, עם האשה, שפעם – לפני שני דורות – מצאה חן בעיניהם הבריאות.
אנשים כמוני רואים את הנכדים גדלים, את האשה קְטֵנה ואת החברים מיטשטשים, אך זוכרים את כולם כפי שהיו במיטבם.
אנשים כמוני צועדים במתינות, כותבים באיטיות וממריאים בלי עכבות ועיכובים.
אנשים כמוני מסתכלים בעגורים הנודדים צפונה ושומעים את יפי צורתם ואת שלימות מטס להקותיהם. איזה יופי!
אנשים כמוני עתידם מעורפל, עברם מציף את עולמם באור יקרות. הם כבר ראו עולם.
אנשים כמוני מפתחים חושים אחרים תמורת חוש הראייה, ובעיקר את חוש ההומור.
אנשים כמוני ממשיכים לומר, טוב לראות אותך, אני צריך לראות רופא, נחיה ונראה, אני רואה ש… רואים שאת…רואים עין בעין, ושאר מטבעות לשון מימים טובים יותר.
אנשים כמוני מגלים את חיוניותן של מלים ערביות־מזרחיות כגון יא־עייני (איזה יופי), עיוני (יקירי=עיניים שלי, עַייני (אוי־ויי!) אבוס עינכ (את עינך אנשק=אנא ממך) וכיו"ב.
אנשים כמוני מבינים שאובדן הראייה כמוהו כאובדן אדם קרוב ובעקבותיו באה תקופת אבל בלתי־נמנעת.
אנשים כמוני אינם מבדילים בין עוף למלפפון בצלחת, אך מבדילים היטב בין ההבלים לבין מה שחשוב באמת.
אנשים כמוני נהנים מכותרות הענק בעיתון ועוברים הישר אל מודעות האבל באות הגדולה השחורה.
אנשים כמוני אינם מקבלים את האימרה “תמונה אחת שווה אלף מלים”. בעינינו תמונה טמונה עמוק באפרוריות.
אנשים כמוני מגלים מחדש את הרדיו, אבי הטלויזיה, הסבא של האינטרנט
אנשים כמוני נעזרים בשעון מדבר בזכוכית מגדלת, באשה רואה, בבן נוהג ובזכרון, אם עדיין פועל. אנשים כמוני זקוקים לאור חזק, לעור עבה, להרבה הבנה ולמעט עזרה.
אנשים כמוני חייבים להשלים עם המצב ולהמשיך בפעילות במלוא האון הנותר. בטרם יגיע ה־OFF.
אנשים כמוני לא רואים רמזור, חוצים עם ההמון השועט ומברכים שהחיינו וקיימנו והגיענו למדרכה שממול.
אנשים כמוני מחכים בכליון עיניים לתרופה שתמנע עיוורון מוחלט. יש סיכוי? נחיה ונראה.
מעיין ברוך, אביב 2007
במאה הזאת, המאה העשרים ואחת
מאתאמנון שמוש
במאה הזאת השעון לא מתקתק, המטלפן לא מחייק, הסנדלר לא מתקן עקבים והשלטון לא מתקן עוולות. במאה הזאת אין גרעינים באבטיח, אין תולעים במשמשים, אין תאי טלפון ברחובות, אין שיויון בקיבוצים ואין אידיאולוגיה בפוליטיקה. במאה הזאת נתעשרה העברית בביטויים כמו נשימה עצמונית כשלון חלוץ ונבצרות מאונס. במאה הזאת שר בלי תיק הוא מעמד נדיר ומכובד. במאה הזאת בית הבראה נקרא צימר, בית האבות נקרא אחוזה ובית הבושת – שחיתות שלטונית. במאה הזאת מתבלט הדור השלישי בסלולרי ובמשפחה. הנכדים מלמדים אותנו להשתמש במחשב ובשאר אביזרי האלף השלישי. במאה הזאת כבר לא שותים גזוז, צוף, מיץ פז ומי ברז. שוטים מנהיגים את המדינה שלנו, ועוד כמה מדינות. מאירן עד קוריאה, מהודו ועד בוש. במאה הזאת, כמו בקודמות, מליונים נהרגים במלחמות ומתים ברעב וממחלות. אלא שהפעם הכל מצולם ומתוקשר, מסודר ומשודר. במאה הזאת מגדלים עגבניות בטעם אננס, פלפלים בטעם תות ובידור בטעם רע, בלשון המעטה. במאה הזאת נעלמו תאי הטלפון, מכונות הכתיבה, הפתיליות, הגטקעס, הצניעות והבושה. במאה הזאת יושב ראש הכנסת והסוכנות מציע לנו להצטייד בדרכון זר. פרסי או גרמני? סודני או תימני?
במאה הזאת המשורר יכתוב: משיח לא בא, משיח גם לא מסַמס.
במאה הזאת – המאה של נכדיי – הייתי רוצה להרגיש בבית… ואינני יכול.
מעיין ברוך, יוני 2007
אחינו האשכנזים
מאתאמנון שמוש
אחינו האשכנזים אינם מבדילים בין חומוס לטחינה, בין תוניסאי למרוקאי, בין חכם ספרדי לספרדי חכם, בין לוביה לפסוליה, בין דרעי לאדרי. אחינו האשכנזים העשירו את העברית הישראלית באוצר מילים בסיסי ועסיסי, ביס, קונץ, צוציק, שמאטה, חברה’מן, שוויצר, מיידלע, גוועלד, שינקן, פולקע, אזוי, קלעטפה, פופיק, בוידעם, שמוק, ויי־זמיר, שטינקר, שפכטל, קנאקר, שלומפר, ובל נשכח את ה־נוּ ובנותיה: נוּ־נוּ, נוּ־נוּ־נוּ! נוּוּוּ, נוּ־באמת!
אחינו האשכנזים גודשים את רשימת המיליונרים, הפרופסורים וחתני פרס ישראל. מצטופפים בצמרת וסותמים את הצנרת. גם בפני אחיותינו. לא חראם?!
אחינו האשכנזים מפקידים את בניהם לחתנינו ואת בנותיהם לכלותינו. מתנחמים בנכדים מוצלחים. אחינו האשכנזים מתקשים לבטא חי“ת והופכים כל עי”ן לאיין, אך מוסיפים חטא על חטא בלי להניד עפעף ובלי קריצת עין.
אחינו האשכנזים נהנים מאוד בחברה שכולה ספרדים… בספרד.
אחינו האשכנזים מאכלסים את רוב גורדי השחקים בגוש דן. ככה הם מסתכלים מלמעלה על כל השאר, בלי נקיפות מצפון. מה לעשות שהבניינים מתנשאים… לגובה. אחינו האשכנזים החרדים לובשים שחורים כל ימות השנה, כאילו מתאבלים על שלא נולדו שחורים, או לפחות שזופים. אחינו האשכנזים לא אוכלים קטניות בפסח, לא קמים לסליחות בראש חודש אלול ולא נהנים משירת אום כולת’ום. מה לעשות.
אחינו האשכנזים מסתכלים על כל השאר כערימה אחת – תימנים ובולגרים, פרסים וסלוניקאים, מצרים ואתיופים, בוכרים ועירקיים. מה ההבדל. אחינו האשכנזים חושפים את עורם הצח לשמש האזיאטית ואת סודות היידיש לעברית המתרפקת על הערבית ומגנדרת באנגלית. יאללה ביי. אחלה ג’וב, איזו באסה!
אחינו האשכנזים התחילו לעשות עסקים מפוקפקים בארצות מוצאם באירופה. מעניקים שוב מן הגניוס היהודי לעולם הגדול, ברוח המלצות אברום. אחינו האשכנזים למדו לאהבו פלאפל, בורקס, קובה ובקלאווה, בלי לוותר על הרגל הקרושה ועל הרגלי השטעטל. אחינו האשכנזים מרבים בקראכצען, עושים פוילע שטיק, משלמים רעבע געלט ונפרדים בזוי־גזונט, המתורגם לפעמים לתהיה לי בריא.
אחינו האשכנזים מתמעטים והולכים, במקומם צומחים לגובה בני תערובת יפים, שזופים וחצופים. רב־תרבותיים ורב־רבניים. אחינו האשכנזים מתהדרים בעברית עסיסית מזרחית כגון פאשלה ופדיחה, סולחה ואשכרה, דיר באלאכּ ועלא־כיפאכּ, לא תמיד במקום הנכון ובכתיב הנכון. מעלייש. ולסיום, בדיחה: ספרדי והומו נכנסו יחד למעלית…
מעין ברוך, קיץ 2007
לפני ששים שנה
מאתאמנון שמוש
לפני ששים שנה נסענו לאמריקה באניה. שבועיים מחיפה לניו־יורק. לאירופה הספיקו ארבעה ימים קצרים. קיבלנו עשרה דולר לאיש, מטבע זר.
לפני ששים שנה השתמשנו בנייר־אויר דקיק כדי לשלוח מכתב לחו"ל. כתבנו בעט נובע, ספגנו את הדיו בנייר־סופג וליקקנו את המעטפה בלשון שלופה.
לפני ששים שנה אפינו עוגה אחידה בסיר פלא על פתיליה. ושרנו עוגה עוגה במעגל נחוגה.
לפני ששים שנה היה סנדלר בכל שכונה, במבוי סגור בין שני בתים. הלכנו אליו עם הנעליים החדשות והוא שלף מסמרים מבין שיניו החשוקות והוסיף פרסת ברזל לעקבים ומסמרים עגולים לסוליה. וכך צעדנו לאימוני “ההגנה”.
לפני ששים שנה היה חייט בכל שכונה, שחלק חנותו עם שען, או רפד. הלכנו אליו עם בד פופלין לתפור ממנו חולצות, ועם מכנסי צמר ישנים של האח הגדול שמהם גזר לנו מכנסיים קצרים. מובן שמדד אותנו מכף רגל ועד מפשעה, מכתף אל כתף, ומצוואר ועד מותן.
לפני ששים שנה אמא בישלה נזיד עדשים על פתיליה, הכובסת הרתיחה מים על פרימוס ואני נשלחתי לקנות בדחיפות מחט לפרימוס. שרנו “כותונת לילה נפלה בפיילה”. שאון הפרימוס עודנו באוזניי.
לפני ששים שנה שתינו בקיוסק גזוז, בבית הקפה צוף, וברחוב הרצל את “המיצים הטבעיים של האחים רובננקו”. במסעדות ובבית כוסו שולחנות העץ בשעוונית צבעונית.
לפני ששים שנה היתה בכל פינת רחוב מסעדה של תנובה, בה קיבלת חביתה ולבניה וקמצוץ ריבה בצלוחית חתומה של אשכנזים. התה הבהיר הגיע בכוס זכוכית לוהטת, עם ידית מוזרה.
לפני ששים שנה השתמשנו באבקת ביצים ובאבקת חלב והתלוצצנו שלמדבר יש לקחת אבקת מים. שמים כפית אבקת מים בכוס מים, בוחשים היטב ושותים לרוויה.
לפני ששים שנה בגרוש ובגרב היה חור. לא באוזון. ולא בגאווה הלאומית.
לפני ששים שנה חיממנו את הבית בתנורי נפט. קיררנו בקיץ סדינים רטובים תלויים על התריסים.
לפני ששים שנה הבנות לבשו מכנסיים קצרים עם גומי על הירכיים. בנים – מכנסי אתא קצרים עם הכיסים בולטים החוצה בחן. חולצה רוסית היתה שיא ההידור והגינדור. ומי שרקמה לך אותה הפתיעה אותך על המתבן.
לפני ששים שנה היו בעולם ובאו"ם פחות מחמישים מדינות. אחת מהן היתה ישראל עם שש־מאות אלף תושבים. מי היה מאמין שנגיע לשבעה מליון, שכלכלתם וקלקלתם מַפרות ומפֶרות את כללי הצדק, החמלה והסולידריות.
לפני ששים שנה האביזרים האלקטרונים המפותחים ביותר היו רדיו, קומקום חשמלי ומכונת גילוח. מי שנסע לאמריקה זכה לראות טלויזיה. זה יגיע פעם אלינו?!
לפני ששים שנה המקרר שלנו עבד על קרח. עגלת הקרח היתה עוברת ברחוב, והיינו עומדים בתור וקונים רבע בלוק. מכל בלוק קרח חתך המוכר חמישה רבעים. על יסודות איתנים אלה בנינו מדינה.
לפני ששים שנה נשמרו הפירות והירקות בארון אויר מרושת בקיר המטבח. לצידו עמדו מרסס הפליט ומלכודת העכברים ומחבט הזבובים.
לפני ששים שנה קראנו כל בוקר את “הדבר”, צעדנו ב־1 במאי בתהלוכת ענק עם דגלים אדומים ושרנו “דגל אדום נישא במרום/ כי בא היום/ נתק את הכבלים” לא התכוונו לכבלים של הטלוויזיה.
לפני ששים שנה באגם החולה היה אגם ובים המלח היה ים. בשפלה היו פרדסים ובממשלה היו מנהיגים.
לפני ששים שנה שרנו “למָך ולזקן אנו פה חומת מגן” ולא ידענו מה זה מך. שרנו “קום התנערה עם חלכה” ולא ידענו מה זה חלכה. שרנו על ואניה ועל בודיוני ועל קטיושה. ורקדנו הורה עם “מוחמד מאת – יו־יה!”.
לפני ששים שנה החלבן שם לנו בקבוקי חלב ליד הדלת והדוור הביא לנו מברק מהדודה באמריקה והמתרימים ל“כופר הישוב” העירו אותנו משנת הסייסטה.
לפני ששים שנה ישבנו סביב המדורה, שתינו קפה בלי סוכר, דיברנו על הצנע ועל דב יוסף, על בן־גוריון וטבנקין, על סיעה ב' ובני מהרשק, על פולה וגולדה וברכה צפירה, על צ’רצ’יל וסטלין וגונאר יארינג. על המעברות והמעפילים והפורשים, על המיני והביקיני, על חסמבה והוא הלך בשדות, על הכנענים, הטור השביעי וקול העם, על ייבוש החולה והמוביל הארצי ועל מה לא.
לפני ששים שנה לא שיערנו שחצי הכוס הריקה תהיה כל־כך ריקה וחצי הכוס המלאה תהיה כל־כך מלאה.
מעין ברוך, דצמבר 2007
כשקיבוץ היה
מאתאמנון שמוש
במלאות מאה הקיבוצית
כשקיבוץ היה קיבוץ, היה בכל קיבוץ בית הכנסת. בלי ארון קודש. עם אוירה של אמונה וקדושה. קראנו לו חדר־אוכל. התכנסנו בו שלוש פעמים ביום להזין את הגוף ואת הנפש סביב שולחן ערוך. הוא שימש מרכז חברתי, תרבותי, רוחני ופולחני. שירת הרבים עלתה ממנו בכל ערב שבת וחג עד לב השמיים. אם זאת לא הייתה תפילה, אינני יודע תפילה מהי “אלי, אלי, שמע קולי…” וגם “אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…”
כשקיבוץ היה, רעדה רצפת חדר האוכל מהורה וריקודי־עם בכל ליל שבת ובכל ארוע חגיגי. התרוממות הרוח קיבלה תנופה ארצית מהתרוממות החצאיות בריקודי הזוגות. הזיעה נטפה בחולצות הרוסיות הרקומות, שגוהצו במחסן לכבוד שבת. זיעת השבת היתה שונה מזיעת החלוצים הריחנית לאחר יום עמל מפרך בשדה, במרעה, בסיקול ובחליבה. זוגות זוגות פרשו בהיחבא מהרוקדים ויצאו אל השמיים זרועי הכוכבים, בדרכם אל הגורן. בצריפים ובאוהלים היחד לא איפשר התייחדות. לך תסביר לנכדים מה זה גורן.
כשקיבוץ היה, היו בו הרבה הרבה מתקני עולם, מכל הגלויות ומכל העולמות. ומתקן נעליים אחד מן המעברה הסמוכה. תוך שנים מעטות נפטר מתקן הנעליים ומתקני העולם הפכו למתקני תקנונים: תקנון חתונות, תקנון הלוויות, תקנון זמניים ושאר תקנונים מוזרים וחיוניים שהצרו את צעדיו של החבר, צמצמו את עולמו וכלאו את רוחו. הגודש הכריע את הקודש. את תקנון האשכבה, הקרויה הפרטה, כבר כתבו עורכי־דין.
כשקיבוץ היה, היו בו זרמים אידיאולוגים קיצוניים שפיתחו יריבות תהומית. בהנהגת אדמו“רים ומועצות חכמים. החלטותיהם היו קודש בעיני המאמינים היה צמד האדמו”רים מאיר יערי ויעקב חזן. מנגד היו טבנקין וציזלינג ובן־אהרון. למעט פחות סמכות זכו לבון ורוטנשטרייך. כמה צודקת ההיסטוריה שקראה את נמל התעופה ע"ש בן־גוריון, היחיד שהמריא מעל כולם. מלמעלה נראות המחיצות מלאכותיות ואפילו מצחיקות, והפוליטיקאים, משחיזי המחלוקות, יוזכרו בהיסטוריה רק בהערות שוליים.
כשקיבוץ היה, הייתי גאה ומאושר שבחרתי בו כדרך חיים. וכך היו רבים וטובים. הרגשת השליחות רוממה את הרוח, גם כשכלה הכח. עשינו הרבה שטויות ושגיאות; אך בלי ספק בתמימות, תמימות דעים ותמימות רעים. מי שעזב נשאר קשור בחוטים סמויים אל הלב הקיבוצי שהמשיך לפעום. הלב הזה ימשיך לפעום כל עוד בלבב פנימיה נפש יהודי מבקשת לחיות בעולם טוב יותר, צודק יותר. אנושי.
כשקיבוץ היה, נהגנו לומר, אין דבר, אין בריכה אבל יש נהר להשתכשך. בו אין דבר, האוכל חרא בלבן אבל בשבת נקבל עוף. אין דבר, בשנה הבאה יהיה יותר טוב. עד שהתעוררנו בבוקר אחד וראינו שאין דבר ואין על המשמר, אין אידיאולוגיה ואין.
כשקיבוץ היה, קמנו לגיוס של קטיף בשבת ובחג לפני עלות השחר. הרגשנו הרגשה עילאית למרות העייפות ואובדן יום המנוחה והבילוי עם הילדים. היחד והמאמץ המשותף הזכירו לי את הקימה לסליחות של ילדותי. היתה זו בעינינו עבודת־קודש. חילול השבת טושטש אצל בוני הארץ, שקיבלו “שבת” ביום שלישי ואספו “שבתות”.
כשקיבוץ היה, שכבנו בלילות על הדשאים, צופים אל השמיים זרועי הכוכבים ואל הזרועות והמחשופים של בנות הגרעין שהגיעו “להשלים” את הקיבוץ. אכלנו יחד אבטיחים עם גרעינים ושרנו שירי געגועים אל הוולגה והדנובה לקול שכשוך מי החצבאני הסמוכים. יפים היו הלילות בכנען. יפות היו הבנות עם המכנסיים הקצרים. יפים היינו בעינינו.
כשקיבוץ היה, היה מזכיר פנים ומזכיר חוץ, סדרן עבודה ומרכז משק וכולם – ראו זה פלא! – היו חברי הקיבוץ. לא מנהלים ויועצים ופקידים מבחוץ. היה גם מרכז קניות שישב שבוע בעיר הגדולה וקנה כל מה שהיה נחוץ לענפים ולחברים. ממכונות וזרעים ועד חזיות לנשים וגרביים לילדים. הבן שלו קיבל כל שבוע תרנגול על מקל. אדום ומתוק.
כשקיבוץ היה, הייתה “אספקה קטנה” חופשית לכל החברים. היו בה מברשות שיניים וסבון ושרוכי נעליים, סיגריות, שוקולד, סוכריות, מטאטאים וקונדומים. כל אחד קיבל לפי צרכיו. האסיפה הכללית התלבטה שעות ארוכות בנושאים כמו הגבלת “הצרכים”. שלימ’ה, למשל, איבד מסרק כל שבוע בעבודתו בבריכות הדגים. האם מותר להגביל אותו, מבלי לפגוע בערכים. האסיפות דנו בנושא בכובד ראש, עד ששלימ’ה התקרח.
כשקיבוץ היה, הייתה מקלחת משותפת עם מחיצת פח גלי, מלאה חורים בין החברות והחברים. אלה גם אלה נגלו במערומיהם, לא רק הפיסיים. דרך הסרת הבגדים ותלייתם, צורת השימוש בסבון ובמגבת והמירוץ אחר הקבקבים המעטים, גילו גם את מערומי הנפש של החלוצים, שחלצו הכל זה בפני זה. בכפר־גלעדי, למשל, חיכינו בחיל ורעדה להיכנס לקבקביהם הרטובים של ותיקי “השומר”. חיקינו את הדרך בה שפשפו במגבת את גבם ואת מפשעותיהם. הם דיברו על אוסיה ואיך היה מתנגב ביד אחת יחידה. אנחנו ניגבנו עמוק את האוזניים, כדי לשמוע כל מילה.
כשקיבוץ היה, הוא עשה את טעות חייו בשני תחומים: הפילוג האומלל, פרי קנאות קיצונית, ובה בעת, אי־גמישות בקליטת העלייה ההמונית מארצות המזרח. הטירוף והאבסורד בפילוג הגיעו עד כדי פירוק משפחות ומכות בין חברים. את ההחמצה בקליטת העולים מן המזרח אמחיש בדוגמא קטנה. קיבוץ חשוב בעמק קלט חבורה גדולה של ילדים מסוריה שעלו לפני ההורים. הוא הצמיד להם את מיטב המחנכים והרבה בפינוקים, אבל, בבדיחות הדעת ובזחיחות הדעת קראו להם “ברחש”. מי שעבד בשדות בקיץ הישראלי יודע כמה מטריד, מציק ושנוא הברחש. והקטנים היו רגישים ואינטליגנטים למרות הדיבור והשירה בערבית. הגיע חורף והברחש נעלם.
העולים מן המזרח לא מצאו בקיבוץ את המשפחתיות, המסורת החשובים בעיניהם מכל.
כשקיבוץ היה היתה אסיפה כללית בכל מוצאי־שבת. לדוברים המרכזיים היו מקומות קבועים ודעות קבועות. חילוקי דעת היה שם המשחק. אלה התפתחו לעקיצות ועלבונות וגידופים. אסיפה כללית הפכה לאסיפה־קללות. על מה דנו? על מה לא. מטרקטור ועד מסרק ועד אמבטיה. מהיתר נסיעה לחו"ל ועד קורס לגננת או השתלמות של מורה על־חשבון ימי תורנות חדר־אוכל שלו. היצר הרע חגג. האסיפה הכללית, בסיס הדמוקרטיה הקיבוצית המהוללת, דעכה משנה לשנה ובישרה דעיכות נוספות.
כשקיבוץ היה, מטריה היתה אביזר עירוני בורגני מובהק. ז’קט) מקטורן (ועניבה) דג מלוח (היו אביזרים של פורים. כל הילדים נעלו נעליים גבוהות. נעליים חצאיות היו של עירוניסטים. גרבי משי הוסתרו עמוק בארון. קוסמטיקה היתה קללה שגורה, בדגש על ההברה הראשונה. צביעת שיער היתה גרועה מצביעות. ארבע חולצות ערב לחבר (הותיק!) היו ההמחשה של “לכל חבר לפי צרכיו”. חשבון בנק היה רק לגזבר ולמרכז הקניות. לא היה חסר לנו דבר. “דבר” הגיע בכל בוקר ובו קראנו על העולם של אתמול. עולם ישן, בו לכל אדם יש ארנק של כסף בכיסו. בלי בושה.
כשקיבוץ היה, לא היו מזגנים, אבל היה מיזוג. גלויות. לא היו מאווררים. אבל היתה אוירה טובה. לא היו תנורי חימום, אבל היתה חמימות. לא היתה קוסמטיקאית אבל היה קסם. האחות במרפאה, חברת קיבוץ, כמובן, היה מלווה כל חולה לבית החולים ומביאה ארוחה חמה וחיוך לחולה הצמוד למיטתו בבית. היכרנו כל ילד בשמו, על מעלותיו וחסרונותיו. היכרנו את האורחים הקבועים, בני המשפחה של כל חבר וחבר. היכרנו יותר מידי אחד את השני. הסיסמה היתה: לעולם אל תספר לחבר כל מה שאתה חושב עליו.
כשקיבוץ היה, סוציאליזם היה שם המשחק. זה היה הניסוי הסוציאליסטי המוצלח ביותר במאה העשרים, ואולי בכל הדורות. סוציאליזם וולונטרי, א־פוליטי, מעשי, יומיומי, שהשתלב עם מוסר הנביאים והביא אושר ורווחה וסיפוק לרבבות לאורך מאה שנים. רבים טעו וראו בו הגשמת רעיונות המהפיכה הקומוניסטית. למעשה הוא ניסה להגשים את רעיונות המהפיכה הצרפתית, חופש, שוויון ואחווה. רדיפת השוויון בקנאות צימצמה בהכרח את החופש, והמתח בין שני אלה פגע באחווה.
כשקיבוץ היה, התפתחה בו יומרה לשנות את טבע האדם. ההנחה התמימה היתה שיצר לב האדם טוב מנעוריו. צריך רק לבנות סביבו חברה מתאימה ולתת לבנים חינוך איכותי. עברו מאה שנה על כמה מאות קיבוצים והסתבר שטבע האדם שינה את הקיבוץ. אפילו אלוהים לא הצליח לשנות את טבע האדם ולהשאירו בגן העדן. ראה ספר הספרים.
כשקיבוץ היה, ביקרו בביתי הקיבוצי הרבה סופרים מן העולם הגדול, מקירגיזיה ועד סין ועד אוסטרליה וארגנטינה. בפי רבים מהם היתה שאלה שהתקשיתי לענות עליה. איך זה שבכל יום בבוקר קמים מאות אנשים במאות קיבוצים ויוצאים לעבודה, בלי פיקוח, בלי תגמול, בלי איום בענישה. עובדים קשה יום־יום מתוך רצון והתלהבות, מתוך לאידאה. מה הוליד אצלם את האחריות, את הרצון לעשות את מה שמוטל עליהם. מה עושה הקיבוץ נגד אלה שנשארים במיטה או יוצאים לטיול במקום ללכת לעבודה? עניתי שאין כאלה. ראיתי ספק בעיניהם. הוספתי, אם ירבו כאלה, לא יהיה קיבוץ.
כשקיבוץ היה, נעשה בו ניסוי מעניין של הקמת תרבות יהודית חילונית, מלאה ומעשירה. האתגר ההיסטורי הזה, הדרוש כל־כך למדינה שרוב אזרחיה חילוניים, נדחק והותיר אנחה כבדה בלב, יחד עם התנועה הקיבוצית כולה. דור שלם גדל על סדר הפסח הקיבוצי, על קציר העומר, על הבאת הביכורים בשבועות, על נטיעות ט"ו בשבט ועל קבלות שבת משותפות, הומיות. לא ידע להוריש.
כשקיבוץ היה, היה חינוך דור ההמשך בראש מעייניו. המטרה היתה שאצלנו הבנים לא ימרדו, אלא ימשיכו בדרך בה התחלנו. החינוך המשותף הפגין בטחון עצמי מופרז. מתוך הצורך להוציא לעבודה את כל החברות, הוקמו בתי־ילדים עם לינה משותפת וניבנו תיאוריות על יתרונות השיטה, שהאמינה שילדים שיחיו וילמדו ויגדלו בשיתוף מלא, יסתגלו ויאהבו את חיי השיתוף. הלינה המשותפת קרסה בלחץ האמהות והבנים שבגרו. דור ההמשך לא המשיך. בני הקיבוץ וחניכיו השתלבו בחברה החיצונית יפה. האמביציות האישיות, בקיבוץ, מצאו ומיצו את עוצמתן בצבא. אולי גם ביצירה ובאקדמיה. הקיבוץ העריך וקידם את הבינוניות.
כשקיבוץ היה, כתבתי ספר “קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ”. השם בא בעקבות האימרה הקלאסית של גרטרוד סטיין A rose is a rose is a rose. השוויתי בכך את הקיבוץ לוורד, רב־יופי, צבעוני, ריחני וקוצני. הסכמתי עם הנחתה של סטיין, ששום הגדרה מילולית לא תוכל להעביר את מלוא יופיו וייחודו, למי שלא ראה אותו, למי שלא חי בו. הקיבוץ כוורד, מן המעיין הברוך של הציונות הסוציאליסטית. במאה החדשה מסתפק במי קולחין. היחיה? היפרח? לעוד מאה שנים? ואולי יותר. עוד לא אבדה תקווה.
כל האמור עד כאן, הוא פרי חשיבה ותובנה סובייקטיביות בהחלט. ניסוחן עלה לי במאמצים. אשמח אם יימצאו פה ושם, אנשים שיסכימו איתי. אסתפק אם דבריי יעוררו חיוך, געגוע, אנחה או תקווה.
קיבוץ מעיין ברוך, יוני 2009
ספיחים ונספחים
מאתאמנון שמוש
לאחר אובדן הראייה ולקראת אובדן הזיכרון הצפוי, אני מוצא לנכון להעלות על הכתב, בקצרה, כמה חוויות משמחות וכמה החמצות מתסכלות לאורך עבודתי הספרותית. היו לי הרבה התחלות שלא נסתיימו, אכזבות מהבטחות שלא קוימו וגם שמחות קטנות שסופרו למשפחה בלבד. נראה לי היום שמן הראוי להביאן לציבור הרחב. סדר הדברים אקראי, בחסדי הזיכרון הרופף.
1. לקראת חג הפסח, שחלף זה עתה, קיבלתי טלפון משמח ממוישל’ה, גיבור הסיפור שלי “ענבלים”. את הילד הזה אימצתי בשנות החמישים הראשונות של המאה שלי, לא באופן חוקי ובלי אף מילה כתובה, והבאתי אותו לקיבוץ על פי בקשת אביו. היה צפוף מדי בפחון הדולף במעברה הסמוכה, והאב ידע מה טמון בו כילד ורצה לתת לו חינוך ראוי. הקיבוץ היה צעיר, בלא ילדים. לימדנו אותו כל עובדי דיר הצאן, מרביתם פרופסורים ידועים היום. היינו חבורה של אידאליסטים בשנות העשרים לחייהם, ששמחו לעשות מעשה חינוכי מועיל, בנוסף על השיבה ההיסטורית – הרומנטית לעבודה עם הצאן. והילד גדל לתפארת, הצליח בכל אשר עשה, התעשר, והוליד שלושה בנים מוצלחים. בשיחת הטלפון הוא בירך אותי לחג, כדרכו בחמישים וחמש השנים האחרונות, והוסיף: יש לי משהו שישמח אותך. אתה זוכר שלפני שלושים שנה סיפרתי לך שהחלטנו, אשתי ואני, בהתייעצות עם שלושת הבנים שלנו, שנאמץ ילד נוסף? אמרתי לך, אז, שזה מן החזרת חוב… מן תודה שכזאת. אז היום אני רוצה לספר לך שהבן הזה שאימצנו, אבא לארבעה בנים ובנות, אימץ השנה ילד נוסף, מקסים, כבן חצי שנה. וזה הנכד החמישה-עשר שלי. בירכתי אותו בהתרגשות. מתנה גדולה מזו לחג לא יכולתי לקבל. כמה טוב לדעת שלא רק עבירה גוררת עבירה, אלא גם מעשה טוב גורר מעשה טוב. ואין עדות חזקה על אימוץ מוצלח מזו של מאומץ, שמרגיש צורך לאמץ ילד נוסף על ילדיו. הסיפור “ענבלים” ישלים כל מה שנאמר עד כאן.
2. לפני כמה וכמה שנים אני מקבל טלפון מחברת קיבוץ בגליל המערבי. היא שואלת אותי, ותחנונים בקולה, אם אני יכול לעזור לה להשיג בכל מחיר את ספרי הראשון “קרחונים ופעמונים”. הבן שלי בן עשרים ושבע, היא מספרת. הוא מתחתן בימים אלה ואני רוצה לתת לו מתנה את הספר שלך שליווה אותנו, אותו ואותי לאורך כל ילדותו. יום יום לפני הפרידה ממנו בבית הילדים, הייתי קוראת לו סיפור או שניים מהספר שלך. הם הפכו לחלק אינטימי מהחיבור בינינו. הספר נעלם לפני שנים רבות. אני יודעת שהוא ישמח אותו ושהוא יקרא ממנו לילדיו בבוא היום. ניסיתי בכל הדרכים להשיג את הספר, ולא הצלחתי. האם תוכל לעזור לי?
עזרתי לה. לא בקלות, אבל בשמחה גדולה בלב.
3. הטלפון מצלצל. אני מרים את השפופרת. אני מדברת מלימה, פרו, מבית הספר העברי. אפשר לדבר עם אמנון שמוש?
– אפשר. מדבר. – אין לך מושג1 כמה אנחנו שמחים שאתה חי. זה נודע לנו במפתיע, כשהגיעה הנה מורה חדשה מהארץ. אנחנו מלמדים את שירך “וידוי הגדול” כבר כמה שנים ולשאלת הילדים הסקרנים ענינו שנולדת בשנות העשרים וכנראה שאינך בין החיים. אנחנו רוצים שתדע שהשיר שלך הוא ההצלחה הגדולה ביותר בתוכנית הלימודים שלנו, ואנחנו מאחלים לך אריכות ימים. בדואר תקבל ציורים של הילדים שבוודאי ישמחו אותך. מה המיקוד של הקיבוץ שלך?
שבוע עבר ושוב טלפון מלימה, פרו. מנהל בית הספר אישר לנו שיחת טלפון בלתי מוגבלת של הילדים אליך לשאול שאלות ולשמוע את קולך ואת תשובותיך. האם תוכל להתפנות ולתאם איתנו שעה מתאימה?
מובן שהתפניתי. ונהניתי. וגם שמחתי שאני חי. ושגם השירים שלי חיים ונוסעים בעולם הגדול. עברו חודשיים והמורה מלימה הגיעה אליי לביקור עם חוברת מפוארת של כל מה שעשו המורים, הילדים וההורים סביב השיר הנ"ל.
4. בימים אלה הודיעו לי ממשרד החינוך, שהאגף לחינוך ממלכתי דתי בחר בשיר שלי “פרוכת” כשיר חובה לבחינות הבגרות בכל בתי הספר של הזרם. ביקשו שאפגש עם מורים ועם תלמידים. הסכמתי בשמחה, ורק תחמתי את מסעותיי לאזור הצפון. זה זמן רב שאני שומע ויודע שבחינוך הממלכתי דתי ובקיבוצים הדתיים יש יחס מיוחד לכתיבה שלי, המושתתת על מקורות היהדות, ואני גאה ושמח על כך.
5. אחת היצירות הראשונות שכתבתי בראשית שנות השבעים היא מחזה בשם “קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ”, שנתן את שמו לקובץ בשם זה. אתחיל מהסוף. אי ההצלחה להעלות את המחזה הזה על הבמה, השפיע על כך שלא כתבתי אף מחזה נוסף למרות שתי עובדות: האחת, שכאשר לימדתי ספרות, אהבתי הגדולה היתה ללמד מחזות. והשנייה, שהיה לי נושא מוצלח ומבטיח למחזה על דונה גרציה. ועל כך להלן:
את המחזה “קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ” כתבתי בהשפעת דילן תומס (Under Milkwood). עבדתי עליו חודשים ושנים. התענינו בו ושיתפו פעולה איתי הבמאי גיורא מנור ז"ל, שמוליק שילה, משה וילנסקי (מוזיקה), שחקנים ואנשי רשות השידור ומחלקת התרבות של התנועות הקיבוציות. החלטנו בשלב מסוים לקרוא לו “קולות בלילה”. דובר על ניסיון לשלב את הטכניקה של “לטרנה מגיקה” הצ’כי. השגיאה היתה שבנינו על כך שהתנועה הקיבוצית תממן ותפיק את ההצגה. הסוף היה: אי-כשלון למופת. עד היום עצוב לי.
6. ההחמצה הגדולה ביותר בעיניי היא, שלא נכתב ולא הועלה על הבמה המחזה המתוכנן על דונה גרציה, שהיא, בעיניי, האשה היהודיה הגדולה בכל הזמנים. אשה יפה להפליא, חכמה וערמומית, שירשה בשנות העשרים לחייה את הבנק הגדול ביותר במאה השש-עשרה, וניהלה אותו ואת העסקים סביבו בכשרון מדהים. היא הלוותה כספים למחצית מלכי אירופה ונסיכיה, סובבה אותם על אצבעה הקטנה, והשיגה את כל מבוקשה. היא ופמלייתה הענקית שמרו בסתר את יהדותם ונעו מארץ לארץ כדי לא לגלות את נאמנותם ליהדות, שסיכנה את הנפש ואת הרכוש העצום. מפורטוגל לפלנדריה, ללונדון, לונציה, ובאוניות מלחמה לחסות הסולטן בקושטא. המעט הידוע בהיסטוריה הוא על אחיינה, דון יוסף נשיא, ועל נסיונותיהם להקים מדינה יהודית בטבריה וסביבתה, מחסה בטוח לאנוסים, ניצולי האינקויזיציה. הסיפור מתחיל באישור שניתן לי, לרגל חמש-מאות שנה לגרוש ספרד, ממנהלי רשות השידור, אריה מקל וחיים יבין, להכין סדרה דרמטית בת שלושה פרקים סביב הנושא. מימנו לי ולחיים בוזגלו, הבמאי המיועד, נסיעה לספרד, והתחלנו בעבודה. ואז קראו לי לישיבה והסבירו לי שכל התקציב לשנת החמש-מאות נבלע בתוכנית הדוקומנטרית המקבילה בניצוחו של יצחק נבון, ואין להם פרוטה להשקיע בסדרה שלי המובטחת. היה לי חוזה בכתב, אבל לא רציתי להתנגש איתם חזיתית. מן החומר שהיה כבר בידי ובראשי כתבתי את שלושת הפרקים של הספר “הר האנוסים”.
אחד הפרקים “סוכנה של דונה גרציה” עניין רבים וטובים. חתמתי חוזה (שמור עמי) עם מנהל בית-לסין, שהבטיח למצוא מחזאית שתכין אותו לבמה, ואכן שלח אליי את מרים קייני ואחריה את חגית רחבי ושתיהן ניסו, עבדו קשה והרימו ידיים. הנושא באמת גדול עליהן.
המנהלת החדשה של בית-לסין, ציפי פינס, לא ענתה אפילו על מכתביי בנידון. ידידי, יצחק גורמזנו, ניסה ומנסה את כוחו בהתמודדות עם הנושא, בלא הצלחה יתרה. כתב מחזה בשם “מסיכות בונציה”, ומפרסם בקרוב ספר “מלכת הפיננסים”. אבל לא לזה התפללתי. אני בטוח שיבוא יום ויועלה על הבמה מחזה עברי מרשים על הדמות היהודית הגדולה בהיסטוריה. הסברתי לעיל (סעיף 5) מדוע לא העזתי להתמודד בעצמי עם כתיבת המחזה על הדמות שהסעירה את מוחי ואת רוחי שנים ארוכות. גדול עליי.
7. פרי נוסף שאולי יצמח מהספר “הר האנוסים” הוא מחזה שכתב חיים בוזגלו בשם “חמורו של משיח” על שבתאי צבי, שזה אחד משלושת הפרקים בספר שלי. גם הוא היה מיועד לסדרה הטלויזיונית לקראת חמש-מאות שנה לגירוש ספרד. עותק מהמחזה שמור אצלי.
8. החמצה גדולה, שאני מייחס למקום מגוריי המרוחק מן המרכז, ולקשיי הנסיעה שלי, הוא התרגום האנגלי המוכן והמזומן של שני הספרים החשובים ביותר שלי, שטרם נמצא להם מו“ל. גם “מישל עזרא ספרא ובניו” וגם “הכתר – סיפורו של כתר ארם צובא” תורגמו היטב במימון שלי וטרם נמצא להם מו”ל. התענינו בהם מולי"ם מהארץ ומהעולם, בעיקר מהG.P.S. אבל הם מונחים עדיין אצלי. מי יודע אם יהיה להם גואל. אגב, יוחאי גואל הוא המתרגם של “הכתר” לאנגלית.
9. ארבע הנפשות הפועלות סביב הצלת “הכתר” והעלתו ארצה נקלעו לדרמות אישיות אנושיות שמנעו מהן את ההצלחה השלמה המיוחלת. כתבתי תסריט בשם “חמש שנים וכתר” המתאר את השנים הגורליות 1943–1948 ומספר איך הדרמות והטרגדיות האישיות של כל אחד מן הארבעה, הפריעו לו ומנעו את הצלחתו במשימה. הארבעה הם: יצחק בן-צבי, שנפילת בנו עלי בקרב על בית-קשת, במלחמת השחרור, עיכב את טיפולו בהשבת הכתר ארצה; פרופסור מ. ד. קאסוטו, שמשלוח בני משפחתו מפירנצה לאושויץ בסוף 1943, אילץ אותו לנטוש את עבודתו על “הכתר” בחלבּ ולשוב ארצה (הספיק לעבור רק על ספר “בראשית”); י. ל. מאגנס, נשיא האוניברסיטה, שנסע בבהילות עם אשתו ורופאו האישי לארה"ב כדי למנוע את הכרזת המדינה, שהיתה בעיניו עלולה לגרום לאסון. והזניח בכך את טיפולו הנמרץ הצלת “הכתר”; ואחרון אחרון, אחי המנוח, יצחק שמוש. הוא נשלח לחלבּ בשל מעמדו בקהילה ובשל דרכונו הסורי בנסיון להציל את ה “כתר” ולהביאו לירושלים. הוא יצא פעמיים בשנת 43' לחלבּ, סיכן את נפשו פיסית, והתלבט בנפשו אם אכן עליו להוציא את “הכתר” ולסכן את קיומה של הקהילה. הדרמה שהתחוללה בנפשו הסעירה את הבית, בו התהלכתי כנער מתבגר.
שלחתי את זה לבמאי ולתסריטאי, נסים דיין, שותפי המוצלח לסידרה “מישל”, ושנינו התחלנו לחפש הן מגע עם רשות השידור והן מממן מן החוץ, שבלעדיו לא היה סיכוי. מאמצינו עלו בתוהו. התסריט המרתק, על חשיבותו הלאומית ההיסטורית, עדיין מחכה להשלמה בידי במאי־תסריטאי, ולאישיות מעולם הטלויזיה שתבין את ערכו ותעביר אותו מן הנייר את המסך ואל העם.
אסתר סופר, בזמנה, התלהבה מן הנושא ומן התסריט, אף ניסתה להביאו להפקה.
10. נסיון נוסף לעניין את נסים דיין בספר “ארזים”, המספר את עלילות הגבורה של המחלקה הערבית של הפלמ"ח בסוריה ולבנון, ואת חיי המרגלים היהודים שם. לא הגיע אפילו לכדי תסריט. הגענו שנינו אל יעקב נמרודי, שהיה לו חלק בנושא הרגיש והזנוח, ונדחינו בחיבה ובחיבוק. קשה לי להבין מדוע נסים לא עלה על גל ההצלחה של “מישל עזרא סופר ובניו” ולא עשה סרטים גדולים לטלויזיה, שלי ושל אחרים. ניסיתי פעמים אחדות לעניין אותו. הוא התעניין, שיתף פעולה, אבל לא נדלק ולא שם את כל משקלו על הכף. גם שיתוף הפעולה, הקצר יותר עם הבמאי חיים בוזגלו, עדיין לא העלה דבר. עדיין?
11. זמן קצר לאחר הופעת הרומן “דרך ארץ המשי”, הגיעו אליי לקיבוץ מיכל גבריאלוב, כמפיקה מיועדת, ואופיר באבאיוף, כבמאי מיועד, וביקשו את הסכמתי להפיק סרט עפ"י הרומן. הבטחתי להם בלעדיות לשלוש שנים. אופיר, שמוצאו הבוכרי קירב אותו אל הספר שלי, כתב סינופסיס. שניהם התרוצצו בחיפוש אחר מממן ספונסור, ובינתיים לא יצא מזה דבר. אני מאמין שהספר הזה יוסרט ביום מן הימים.
כשאני נזכר כמה התרוצצות בכל רחבי הארץ וכמה עקשנות ובטחון עצמי וכוחות נפש היו נחוצים לי כדי להביא לכלל ביצוע מוצלח של הסדרה “מישל עזרא סופר ובניו”, אני יכול להבין את ההחמצות הנזכרות לעיל, ואת סיבותיהן. אני מאמין שיבוא יום ויימצאו האנשים המתאימים שיהפכו את ההחמצות הללו לאתגר, יתגברו על כל המכשולים ויביאו אותם לכלל מימוש מלא. אני רושם את הדברים האלה כדי שכתבי היד והרעיונות לא ישקעו בתהום הנשייה.
זיקנתי סוחפת להמשיך ולפרט למען קוראיי פרשיות נסתרות מפעילותי הספרותית והציבורית. פרשיות שטרם ראו אור וראויות להיזכר.
1. ביקורו הסמוי הסופר הסורי המוסלמי פארוק מ' (שמו המלא שמור בארכיוני) בביתי בקיבוץ. תכנית משותפת לשבוע מרוכז חדר ליד חדר במלון ברון בחלב (לאחר שברק ישלים את הסדרי השלום) וכתיבת ספר בעברית וספר בערבית על השיחות בין שנינו. 15$ ללילה חדר. הוא גולה באנגליה ומחכה להזדמנות כמוני. ביקורו בארץ תועד בעתונות.
2. הסטודנט הסורי מאוניברסיטת דמשק, שפגש אותנו בפאריז ופרש את תוכניתו להקים קתדרה על יהדות סוריה באוניברסיטה של דמשק. למד עברית. נעזר בחומר שלי ושמר על קשר גם בשובנו לארץ. הקשר ניתק.
3. מכתבו של העורך הראשי של “ידיעות אחרונות” המאשר את שליחותי לסוריה עם המשלחת הראשונה שיוצאת בעקבות השלום של ברק. שיחה עם ברק בכפר גלעדי. רכישת ספרי הדרכה לתיירים ומפות. חלום שנתקע.
4. הניסיון לגייס אותי למשימה שהועברה לאלי כהן. בן-עובדיה מאשדות-יעקב ועוד אחד מהמחלקה הערבית של הפלמ"ח מגיעים אליי. נרתעים מהחשש שסערה בקיבוץ תשרוף את הנושא. זה היה מייד משובי מהלימודים בבית ברל לקראת הקמת בית-ספר בקיבוץ. הנושא יורד מעל הפרק. אלי כהן הוא המועמד הבא.
5. חיים שכאלה עם עמוס אטינגר בטלויזיה. נסים, איש הסוד שהביא אותי בהפתעה גמורה. הספר שנמסר לי לעיני המצלמות ונלקח ממני מייד אחר-כך. תהיתי ואני עדיין תוהה, מדוע לשקר לקהל הצופים שוב ושוב; שהרי האקט החגיגי של מסירת הספר בכל תכנית ותכנית מזויף למהדרין. התעלול שקומם אותי עוד יותר: הכנסת פרק מסרט תעמולה זול ושקרי על הפוגרום בחלב, בו נראית שורה של גופות הרוגים. האמת היא שלא נהרג אף יהודי באותו פוגרום. התקבל הרושם שאני כביכול מאשר את השקר הנבזי שבסרט (תמונה שלי הופיעה שוב ושוב בין דיווחי הזוועה מהפוגרום), ועל כתבתי לאטינגר.
6. פענוח מכתבו של שמעון פרס בכתב יד – תשובה להצעתי הפוליטית אליו. המכתב שמור בארכיוני.
7. הרשימה של חמישים מקורבים וידידים שיעלו לאוטובוס לטיול מודרך על ידי דרך דמשק לחלבּ, לאחר שאשוב משליחותי העתונאית. הכוונה היתה לצאת ממעין-ברוך דרך קונייטרה ולהזמין לינה מרוכזת במלון “ברון” בחלבּ, הזכור לי מילדותי לטובה.
8. שיחות עם פרס וברק על תפקיד בשגרירות בדמשק, כשברור שלמשה ששון, שהיה שגריר מוצלח במצרים, יש עדיפות עליי לתפקיד המרכזי. עלה הרעיון של נספח תרבות. זה היה בסמוך לשנת השבעים לחיי. תיכננתי עם ידידי, הסופר והמו“ל ד”ר מחמוד עבאסי משפרעם, לצאת יחד לדמשק ולחלבּ ולהגיש בשתי האוניברסיטאות את שלי שהוא הוציא לאור בערבית. היו שניים מוכנים: “מישל עזרא סופר ובניו” ו“הר האנוסים”. לקראת המסע המשותף, תרגם מחמוד והוציא לאור קובץ עם מבחר מסיפוריי, שקראנו לו בערבית “גלגלי העולם”. הודפס מספר רב של עותקים, על מנת לחלק את הספר ביד רחבה לכל המי ומי שנפגוש. חלומות באספמיה. מכל זה נשאר ארוע משמח ומרגש של יום הולדת שבעים באולם יפה בשפרעם, עם נכבדי העיר ונכבדי מעין-ברוך וקרובי משפחה. ערימה של ספרים מחכה להזדמנות, שאולי עוד תבוא.
9. עלילות עכו. צילומי “מישל” הראשונים בעיר עכו עם נסים ומכרם ולילית. שביתת אמני ישראל שאיימה על ההפקה. הבמאי אלי כהן בראש המפגינים שחסמו את עבודתנו. פקח העירייה שרשם לנו קנס על פתיחת חנות ללא רשיון, וכו'. סוף טוב הכל טוב.
10. תביעת דיבה של אחד מגיבורי “ארזים”, שסיפרתי על כשלונו בטיבוע הספינה של היטלר בביירות. עורך דין אלי זהר, שפעל בהתנדבות באגודת הסופרים הציל את המצב. איש הפלי"ם המסכן ויתר אך לא נרגע. הזדמנות אחרונה להתנצל בפניו.
11. יעקב נמרודי מציע שאכתוב עבורו את ספר חייו. לא עומד בתנאים שלי. בן-דוד של תמר זעירא מחדרה מגיע ממיאמי ומפציר בי לכתוב את תולדות חייו. משא־ומתן שנגמר בלא-כלום.
12. פרק הגנוז בספרי על הכתר. כתבתי פרק אחרון ובו עדויות של מומחים ממעבדות מוזיאון ישראל על הנזקים שנגרמו לכתר מיום בואו לארץ ב-1958 (שלא לדבר הנזקים בעשר שנות טלטוליו) ועל מחדלי מכון בן-צבי שלא עשו דבר לשימורו במשך למעלה מעשרים שנה. ראשי המכון סירבו להכניס את הפרק לספר ואני סירבתי לוותר עליו. טענתי שרק בזכותו היה כדאי לעשות את כל המחקר כדי להביא לתיקון הדברים. מלחמת עצבים במשך שנתיים. ויתרתי בגלל שני דברים: רצוני לראות סוף-סוף את הספר מודפס והתחלת מימוש ההבטחה לתקן ולטפל בכתר ככל הנדרש: זריקות נגד פטריות, מתיחת כל עמוד וציפויו, הדבקת ניקוד שנשר וכיוצא בזה. אגב, אינני מצליח למצוא בים הניירות שלי את הפרק הגנוז.
13. במסעי לאיתור דפי הכתר החסרים נתקלתי באנשים שסיפרו לי בהתלהבות שיש בידיהם עבודות רקמה שעשה אבי עבור הוריהם. הם הוציאו את הרקמות הנהדרות, רקומות בחוטי כסף וזהב שנשתמרו היטב, להראותם לי. שכנעתי אותם שמקומן של הרקמות במוזיאון ישראל בירושלים. הבאתי, ברזיל ומקסיקו כעשר רקמות יפהפיות ומסרתי אותן למוזיאון ישראל (רבקה גונן) תוך התחייבות להציגן לראווה באחת התערוכות המתאימות. שכחתי להכניס את המילה הגורלית “בהשאלה”. הרקמות מוצנעות במחסנים ומעולם לא הוצגו לקהל במוזיאון, בניגוד להבטחות חגיגיות. נסיונותיי לבקש מהם רקמה אחת בהשאלה לתלות בבית לארוע חגיגי נענו בסירוב פרוצדורלי. המוזיאון שלח איתי תחקירנית למצוא ולרשום עבודות של אבא שלי המפוזרות אצל יוצאי חלבּ בארץ.
14. הוזמנתי כדי לענות על שאלות במסיבת העתונאים לקראת ההקרנה של הסדרה “מישל עזרא סופר ובניו”. מנהלת המסיבה (טוב שאני לא זוכר את שמה, כי זה לא אישי) עברה בין העתונאים וחילקה תיק יפה ובו עשרות צילומים נהדרים מן הסדרה. ביקשתי ממנה תיק אחד. היא הסתכלה עלי בתדהמה וענתה “אתה לא עיתונאי. התיקים נועדו לעיתונאים.” העזתי ושאלתי איך בכל זאת אוכל לקבל את התמונות ששבו את עיניי. היא רשמה את מספר הטלפון של הצלם בראזני, ואמרה לי שאוכל לקנות אותן אצלו. וזאת עשיתי, בכעס רב.
15. נסעתי במשלחת ספרותית עם אמיל חביבי וסיהאם דאוד לאנדלוסיה. נושא היה מפגש שלוש הדתות והתרבויות בספרד בתור הזהב. כל אחד מהנוכחים קרא משהו משלו, מקור ותרגום. אני קראתי את השיר שלי “אנה ואני” ובלי לחשוב פעמיים הושטתי לאמיל חביבי את תרגום השיר לערבית וביקשתי אותו לקרוא בקול לפני הקהל. הוא קרא נפלא. אבל אח"כ התנפל עליי בזעם איך יכולתי לעשות לו את זה. סיהאם פישרה בינינו והידידות נמשכה גם מעבר לאותו מפגש.
ולסיום, כמה קלילות, אולי אפילו מצחיקות מחייו של סופר בטרם הזדקן.
1. בראשית שנות השמונים התחילו צילומי הסידרה הטלויזיונית “מישל עזרא סופר ובניו”. הפיילוט צולם בעכו. בפינת רחוב הוקמה חנותו של מישל. היתה זו חנות לכל דבר, על שלטיה שולחנותיה ומדפיה העמוסים. למחרת בבוקר הגיע לשטח פקח עירוני, מילא טופס של קנס על פתיחת חנות ללא רשיון וחיפש למי להגישו. נסינו להסביר שמדובר בצילומים לטלויזיה. הוא לא השתכנע עד שראה בעיניו את צוות הצילום מגיע ומפעיל את הציוד.
2. לקראת צילומי “חיים שכאלה” גייסו את הבמאי של הסידרה “מישל”, נסים דיין, כדי שההפתעה תהיה שלימה. הוא טלפן אליי והזמין אותי לתל-אביב בתואנה שהגיעה משלחת מהטלויזיה הצרפתית המעוניינת ברכישת היוקרתית. עלינו להיפגש איתה, להקרין בפניה באולפן את ה“פיילוט” ולארח אותה במסעדת פאר, שם יתנהל משא ומתן על מכירת הסידרה. תתלבש בהתאם, אמר לי, צחצח את הצרפתית שלך וצפה לארוחת שחיתות נוסח צרפת. הגעתי לעיר הגדולה ונסעתי אל נסים הביתה. כשעמדנו לצאת לאולפן אומרת לנו רחל אשתו: הכנתי לכם כמה סנדוויצים וכוס תה; תאכלו משהו לפני שתלכו. ואני: תודה, אבל אני רוצה להשאיר מקום לארוחה הגדולה. ניסיונותיה לשכנע לא הועילו. נסים דווקא התפתה. במשך ארבע-חמש השעות של ההקלטה המייגעת, על כוס מים בלבד, קירקרה לי הבטן מרעב, עד שהייתי צריך להרחיק את המיקרופון ממנה. שלעולם לא אסרב לאכול מן הכריכים של רחל.
3. מדריך של חבורת “נערי רפול”, בעל יוזמה ושאר-רוח, הביא את הצעירים אליי לקיבוץ לבלות שבת בבריכה ובשיחות אתי. החבר’ה מעולם לא שמעו את שמי והיו מופתעים שהובאו דווקא אליי. הם התקשו להבין מה מצא בי המדריך, עד ש…
ובימים ההם הטלפון היה מצרך נדיר ובקיבוץ טלפון במזכירות ובחדר-אוכל בלבד. יושבים היינו אשתי חנה ואני, עם חבורת הנערים בשולחן ארוך לארוחת צהריים. בכניסה לחדר האוכל מצלצל הטלפון. חבר אחד ניגש, מרים, מניח את השפופרת וניגש לשולחננו: טלפון לאמנון או חנה. קמתי. אמנון אוחנה… וואללה! – עבר לחשוש נרגש מקצה השולחן עד סופו. בטח האח או הבנדוד של אלי אוחנה. עכשיו הבינו סופסוף מדוע הובאו אליי. וכל אותו היום קראו לי אוחנה, ומי אני שאשבית את השמחה.
4. בראשית שנות הששים נשלחתי על- ידי אונסק"ו לארצות אפריקה הדוברות צרפתית. כמדריך נוער מנוסה, נתבקשתי להכין תוכנית להקמת תנועות נוער במדינות שזכו לעצמאות, שיספגו ויחנכו את המוני הצעירים המציפים את הערים. בכל נמל תעופה חיכה לי נציד של השגרירות שלנו. ערב בואי למאלי, התקשר אלי המזכיר הראשון וביקש לדעת איך הוא יזהה אותי בנמל התעופה. אמרתי לו, אין בעיה! אשים בכיס המעיל “דבר השבוע” עם הכותרת בולטת ממנו. למחרת נחתתי בשלום בנמל התעופה. המזכיר ניגש אלי וחיוך גדול כל פניו “אכן רעיון מצוין – דבר-השבוע בכיס!”. הסתכלתי סביב-סביב ואמרתי לו, נדמה לי שאני האיש הלבן היחיד בכל השדה. – וגם האיש עם “דבר השבוע” בכיס, התעקש.
עד כאן דברים וארועים חשובים יותר וחשובים פחות. נראה לי שיהיה מי שימצא בהם עניין. והאופטימיסט השחוק שבי אומר, אולי גם יימצא מי שישלים את ההתחלות שלא מומשו. אינשאללה!
מעין־ברוך, אביב 2009
ספריו של אמנון שמוש
קרחונים ופעמונים – מסדה, 1966, סיפורים לילדים. 1980 – פורמט חדש.
יומיה – אחיאסף 1969, חייה של נערה אפריקאית. רומן לבני הנעורים.
דרך אניה בלב-ים – שרברק 1972, נובלה.
אחותי כלה – מסדה 1974, סיפורים.
סיפורים על יהודי חלב – מסדה 1974; לקט מתוך הקובץ.
מישל עזרא סופר ובניו – מסדה 1978, רומן. סידרה דרמטית בטלוויזיה.
קנה וקנמון – מסדה 1979, סיפורים
קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ – מסדה 1980, סיפורים, מחזה, פיליטונים.
דיוואן ספרדי – מסדה 1981, שירים. אתי מלבנון – הקיבוץ המאוחד 1981, סיפורים.
מעין חתום – הקיבוץ המאוחד 1984, סיפורים.
עלי הגיון בכינור – ספרית פועלים 1984, שירים.
הכתר, סיפורו של כתר ארם-צובה – מכון בן-צבי 1987, מחקר.
מן המעין – כרטא 1988, מאמרים.
ארזים – מסדה 1990, רומן. המחלקה הערבית של הפלמ"ח.
הר האנוסים – מסדה 1991, סיפורים על מגורשי ספרד.
סיפורי סתיו צבעי שלכת – מודן, 1995, סיפורים.
דרך ארץ המשי – אביב 2000, רומן.
כתבים – סיפורים מוקדמים – אביב 2000
סיפורים מאוחרים – אביב > 2000
כתבים – רומנים מוקדמים – אביב 2001
רומנים מאוחרים – אביב 2001
כתבים – שירים וגלויות – אביב 2005
כי מעבר באת ואל עבר תשוב - אביב 2007
תרגומים:
אחותי כלה – ספרדית, מסדה 1977.
אנגלית, מסדה, 1979.
מישל עזרא סופר ובניו – ספרדית לה-סמאנה 1984.
צרפתית, ז’וזף קלימס, פריס, 1986.
ערבית, אל-משרק, שפרעם 1987.
הר האנוסים – אנגלית, מסדה 1992.
ערבית, אל משרק, שפרעם 1992.
גלגלי העולם – מבחר סיפורים – ערבית, אל־משרק, שפרעם > 1999.
-
במקור נדפס בטעות כך: “מו”. הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.