שלשום ביקר אותי בביתי בקיבוץ לנין. סטלין היה צריך להגיע איתו אבל דחה את הביקור לאוקטובר. אולי אחרי המהפכה, צחק בטלפון. אתמול עבר עלי כל היום, ובעצם גם כל הלילה בהתלבטות אם לכתוב את הסיפור הזה. חששתי שמא הקוראים יחשבו שירדתי מהפסים. או שאני שוגה בהזיות. רק הבוקר החלטתי שאני חייב לכתוב את סיפורם של לנין וסטלין ואחיהם הצעיר קרל מרקס, שנטל את נפשו בכפו.

הביקור לו ציפיתי מזמן, התרחש בספטמבר 2008, ימים ספורים לאחר קריסת וול־סטריט, מעוז הקפיטליזם וסימלו. אין שום קשר בין הביקור של לנין אצלי בקיבוץ בגליל לבין קריסת הקפיטליזם המבשרת רעות. אך מי יודע. הסברה שאין בעולם מקריות ושתנועת כנפי פרפר במעיין־ברוך יכולה להשפיע על הבורסה בהונג־קונג דווקא נראיתי לי מציאותית למדי. בעיקר בימים אלה.

לנין הגיע עם רעייתו, שהאירה בהערותיה פינות חסויות וחשוכות בעברו של הגבר החסון והנאה, שהגיע מחלבּ העיר כילד בן שבע, עם סטלין הגדול ממנו בשנתיים וקרל הצעיר ממנו בשנתיים. ללא אב וללא אם. שלושה ילדים שנשלחו עם שליח העלייה שהבריחו אותם בלילות חשוכי כוכבים אל מעבר לגבול. האבא, שהיה פעיל נלהב וקיצוני בתנועה הקומוניסטית הסורית (היה דבר כזה), נתן לשלושת ילדיו את שמות גיבוריו. הימים היו ימי גדולתו של “שמש העמים”. הבכור נקרא סטלין והאב שנולד בשם יאושיהו החל להיקרא אבו־סטלין בפי כל. אבו־סטלין היה איש תקיף ומכובד בסביבתו, בעיקר בזכות ששה יאושיהו נוספים בקהילה, כולם נכדים לאותו סבא ונקראים על שמו כנהוג במקומותינו. יאושיהו זה נשבר וזנח את שלושת ילדיו, כאשר אשתו האהובה והנאה, בת למשפחה מכובדת בעיר ובקהילה, התאהבה בקומוניסט מוסלם, שהיה מבאי ביתו, זנחה את בעלה וילדיה, התאסלמה והתחתנה עם הגבר ירוק העינים “אללה יאכדו”, שאלוהים ייקח אותו, כך הוסיפו לשמו בקהילת ארם־צובא. והיו שהוסיפו “איבן אל־חראם!” עליה, על בת־המשפחה הכבודה, שעשתה את המעשה המביש, דיברו רק ברמזים. יהודיה שתתאסלם זה מקרה נדיר ומצער ובל ייסלח. אם שתעזוב שלושה ילדים רכים זה סיפור שלא ייאמן, אלא־אם־כן אתה שומע אותו מפי הילדים עצמם, שגדלו ובגרו וצלחו את כל התלאות שאדם יכול להעלות על דעתו.

ללנין אין מושג מה קרה לאמו, אם היא חיה עדיין והיכן. אשתו מעירה בהסוס שהאשה הזאת אינה אמו ושהקיבוץ בו הוא חי מנעוריו הוא אמו האמיתית. על פניו של לנין ניכרת הסכמה שבשתיקה. זכר ילדותו בחיק אימו נמחק כליל מזכרונו. הוא רק יודע לספר שהיתה אהבה גדולה ומטריפה בין אביו ואימו, שעליה שמע בילדותו ואותה הפנים כאבידה איומה, בלתי מובנת. עשר שנים יפות ונפלאות חי הזוג וגידל שלושה ילדים בריאים. שמותיהם המוזרים הוסיפו להם חן ושובבות ולא הזיקו להם כלל. לנין הוא כיום אב לששה בנים ובנות מוצלחים ובוגרים, איש מפתח בקיבוצו במובן הכפול של המלה: בעל תפקידים ויושב־ראש ועדות לאורך כל השנים וצרור מפתחות בכיסו, המשליט אותו על כל מתקן חשוב בקיבוץ. משקיסט בלשון המקום, כלכלן ומנהל למופת. אמו הקיבוצית בנתה אותו, נבנתה ממנו. מצא בן את אמו.

סטלין, האח הבכור, חי בתל־אביב, רווק נצחי. הבטיח לבוא אלי לביקור היכרות ראשון באוקטובר, לא לפני שיתברר סופית אם אמנם קרס הקפיטליזם על הוגי הדעות שלו ועל מנהלי ובכירי הבנקים ששדדו את המוסדות שהופרטו לידיהם. אני מחכה בסבלנות לביקורו של סטלין שזכרונותיו מהילדות האומללה של שלושת האחים העזובים, המגיעים לארץ, בהירים יותר כיוון שהיה כבן תשע. לנין זוכר פחות. הוא רק יודע שהופרד מאחיו ונשלח לאימוץ במשפחה דתית בכפר דתי, כדי שיחזירו אותו למוטב. הוא זוכר שאביו הגיע לארץ שנים אחדות אחרי הילדים אבל סירב לקחת עליהם אחריות ולמעשה התנכר להם כליל, כאילו היו ילדיה של אשתו הבוגדנית ולא יוצאי חלציו. האב יאושיהו, שבארץ קראו לו ישעיהו (אין שם כזה “יאושיהו” אמרו לו הרושמים) התפרנס בקושי מהוראת השפה הערבית ומצא לו במשך השנים אשה דלת השכלה, בת־עירו, שבישלה לו את המטעמים שאליהם היה רגיל. מטעמים שמילאו כנראה לא רק את כריסו אלא גם את לבו. במשך כמה שנים הוא התחמק מכל קשר עם הילדים, שהיו כל אחד במקום אחר, למעשה בעולם אחר. הילדים שהפכו לנערים, לא הרפו מן האבא וקשרו איתו קשרים בשנותיו האחרונות. יחסים תקינים, פחות או יותר, היו לו רק עם נכדיו בקיבוץ. הוא היה קפדן ורתחן, זועם על עולם ומלואו ואינו מסוגל לשכוח ולסלוח על המאסר הממושך בו היה נתון בחלב העיר. המשטר שם לא אהב קומוניסטים, וזאת בלשון המעטה. האח הקט, קרל מרקס. היה היחיד שזכה למגע ולעידוד מהאבא שראה בו ממשיך דרכו. הוא סידר לו מלגות ודחף אותו להשכלה גבוהה – הצלחה שנסתיימה באסון. קרל למד באוניברסיטה העברית בהצלחה מסחררת שפות שמיות עתיקות ובנה לעצמו תזה מתוחכמת והזויה סביב ספרי איוב ומשלי. הוא תרגם אותם, וקטעים מספרי הכתובים האחרים, לכמה שפות נכחדות, בנות התקופה בה נכתבו בעברית, והגיע למסקנות תמוהות ומרחיקות לכת. מוריו באוניברסיטה ראו את התזות שלו כמופרכות, ולא רק שלא אישרו אותן לעבודת הדוקטורט, אלא שרמזו לו שעליו להקדים טיפול פסיכיאטרי, שאולי בעקבותיו יוכל לכתוב דוקטורט בנושא שפוי ומקובל. הבחור שם קץ לחייו. אחיו שומרים בנאמנות את המחברות הכרוכות, מלאות בכתב יד צפוף ויפה, כולל תרגומים מפורטים לערבית ומפורטים פחות לשש שפות עתיקות נוספות. אין ספק שכאן נגעה גאונות בשגעון. בזה הוא עלה אפילו על אביו.

שמות פרטיים היו שם המשחק במשפחה הזאת. אבל המשחק היה רציני. אידיאולוגי. לנין בן השבע, שהבריח את הגבול בדרכו לארץ, נצטווה לענות על השאלה מה שמך במילה אחת יחידה: מוחמד. כך הוא זוכר ושפתיו רועדות. מצד שני, הוא אומר, אצלנו בקיבוץ יש בחור בשם הרצל ובחור בשם בלפור ואיש לא תוהה עליהם ועל הוריהם. כבר שנים שלא קוראים לי לנין, אומר לי הגבר עגום־העינים, ואני נקרא בפי חבריי על שם סבי, שם יהודי למהדרין. אבל כולם יודעים שנולדתי לנין וכך נרשמתי בתעודת הלידה. אחי סטלין שומר עדיין על התעודה עם שמו המוזר. בעצם, למה מוזר?

אני מחכה לביקורו של סטלין, שהגיע ארצה כילד “גדול”. מי כמוני יודע שילד בן תשע הוא ילד גדול, מבין, זוכר ותוסס כמעיין. אם יהיה זה מעיין חתום או מעיין נובע, הימים הקרובים יגידו. עד אז אני נוטל לעצמי אתנחתא.

* * *

אתנחתא כן, מנוחה לא.

הביקור השני מתעכב בגלל בעיות בריאות. הסיפור שהחל מנקר במוחי ומטריד את לבי נמשך בלי הרף. אני עוצם עינים ורואה שלושה ילדים בני תשע, שבע וחמש, צועדים מפוחדים ואבודים יד ביד בחשכת הליל בשבילי עפר, חוצים נחלים ומטפסים על סלעים, בתוך חבורת נוער וילדים מובלים בידי מבריח עם עגאל וכאפייה, לקול יללות תנים ויריות שומרי גבול, בדרך בואכה ארץ ישראל. וכשם מגיעים, יגעים ומפוחדים, רועדים מקור הלילה, לאיזה קבוץ בצפון (איזה? הם זוכרים?) מוסר אותם מדריך הקבוצה לידי מקבלי הפנים ומודיע שהם בניה של אשה שהתאסלמה ובניו של קומוניסט יהודי אדוק. הקולטים הנבוכים (ומי אני שלא אבין לליבם), בעלי כוונות טובות, אך המדיניות היא להפריד בין אחים ולחשוב רק על התאמה לקבוצת הגיל. מתוך כוונות טובות להשיב ליהדות שלמה ילדים בני הורים שכאלה – הם מחליטים לשלוח אותם לאומנה ולהצלה ביישוב דתי מובהק, כמאומצים אצל משפחות שונות, דתיות כמובן, כדי שישובו ליהדות גמורה. משם הם מועברים למוסדות דתיים. וכאן מכניסים לילדים שאיבדו את אמא ואת אבא ומפחדים מהכל – גורם מפחיד שעוקב אחרי כל מעשיהם ומחשבותיהם, גורם מאיים ומעניש – אלוהים שמו. ומצוותיו רבות מספור. ואיסוריו מקור לייסורים ולבלהות. והילדים בטוחים שהם נענשים וייענשו על משוגות אמא ואבא על ידי האל הנבגד, אל קנא ונוקם. ימיהם קשים ומרים ולילותיהם סיוטים.

השלושה נדרשו למחוק מזכרונם את השמות שאבא ואמא נתנו להם ולהשתמש בשמות העבריים האמצעיים, שמות הסבים כנהוג. המשפחות האומנות והמדריכים במוסדות עשו כל מה שביכולתם להשיב את השיות האבודות אל העדר היהודי הכשר והממושמע.

הילדים נקרעו בין הפינוק והתרבות שספגו מאבא ואמא בשנים הטובות המעטות כל־כך בחלבּ העיר, לבין הדרישות המוזרות והמזעזעות שדרשו מהם ההורים האומנים בשם איזו ישות שעליה שמעו לראשונה בארץ החדשה. באינטואיציה של ילדים רכים תפסו שאלוהים המפחיד, רואה הכל, יודע הכל הזה, אינו מחבב את אמא ואבא שנשארו שם. האמהות והאבות בכפר הדתי היו שונים באורח חייהם ובתפיסת עולמם, המאכלים והמנהגים, מכל מה שזכרו מילדותם.

בנוסף לכל הצרות הצרורות הם היו… אשכנזים… בעלי כוונות טובות ומלאי מעשים לא מובנים ולא רצויים.

למזלם היו השלושה הקטנים יצוקים מחומר חזק, בנים למשפחות ידועות בחכמה ובעוצמה ובעקשנות.

הקוטביות בין מי שהיו ומאין באו לבין מי שנצטוו להיות “בעזרת השם יתברך”, ליוותה אותם כל חייהם. בואו של האב לארץ, מציץ ובורח מאחריות, קיים אבל לא בהישג יד – ערער שוב את המצב שנתייצב במידת מה בשנות הנעורים. הסודות ששמרו בלב, בעיקר מבני גילם בסביבה – היו קשים מנשוא. לך תאמר לבני הכפר החובשים כיפות ושומרים מצוות, קלה כחמורה, שאמא שלך התאסלמה. היש גרוע מזה? אולי יש: שאבא שלך קומוניסט ושמך בתעודת הלידה סטלין, לנין, קרל מרקס. אלמלא הגנים החזקים של שתיים ממשפחות האצולה היהודית החלבּית – לא היו ילדים נערים אלה מחזיקים מעמד בים ההתלבטויות הסוער והזועף. ואכן אחד מהשלושה, הקטן המקורב ביותר לאבא – לא החזיק מעמד והתאבד.

ההתאבדות היתה מכה נוספת, לא צפויה, על עולמם המעורער של השניים שנותרו.

בתודעתם, עמוק עמוק, בצורה מופלאה ומוזרה, נשתמרה תפיסת העולם של האבא, שהיה בלי ספק משוגע לדבר בתפיסת העולם הקומוניסטית.

הקריסה של הקפיטליזם המסתמנת בבירור בסוף 2008, נראית לשני הגברים שנולדו סטלין ולנין טבעית והכרחית. הם לא קומוניסטים, אבל הקפיטליזם הבנוי על האלהת כוחות־השוק והגליית המדינה מניהול המשאבים הכלכליים וחלוקתם הצודקת, נראית בעיניהם כהמשכו של חוט שנקטע עם פטירתו של האב המוזר. האהוב? קשה להם להשיב. ואיך מרגישים כלפי האם היפה? גם הרמב"ם התאסלם. ואכן היא היתה יפה.

על החלומות לא מדברים עם סופר. אולי אם הפסיכולוג ואולי לא.

השניים שונים כל־כך זה מזה, אף שהם מאותו אב ומאותה אם ומאותה טרגדיה. האחד בנה משפחה והשתלב בהצלחה בחיי קבוץ משגשג, השני נותר רווק בודד, חושש מזוגיות והורות ומן העולם שמסביב. שניהם שומרים על קשר הדוק זה עם זה, קשר הבנוי על זכרונות קשים, משותפים. קשריהם עם בני שתי המשפחות, של האבא ושל האמא, המפוזרים ברחבי הארץ, מעטים ומהוססים.

* * *

בנובמבר הגיעו אליי סטאלין, לנין ובתו הבוגרת, אם לשניים. להפתעתי היו בידיהם מסמכים רבי קסם ורבי משמעות. תמונה זוגית של האם והאב, זוג נאה להפליא, והנה הנכדה דומה כל כך ביופיה לסבתא בלה. הם ניסו ומנסים לברר מה עלה בגורלה של הסבתא שהתאסלמה. הכעס עליה עבר ובמקומו יש רצון עז לראות את הזקנה, אם אומנם עודנה בחיים. קרובים ממקסיקו שהגיעו לחלבּ העיר הביאו פרטים ומספר טלפון. חיפוש השורשים משתלב עם סלחנות בוגרת והתרגשות משפחתית האופיינית, כנראה, לדור השני, הבריא, צאצאיו של לנין.

סטלין כזכור ערירי. הגיע לארץ בן תשע, בכעס תהומי על האם ובקורת קשה על האב. נשלח למוסדות רבים ושונים, בהם לא מצא מנוח לנפשו, אבל חטף גזזת קשה שהפכה למרכז הסבל הפיסי והנפשי שלו, ולאסון גדול מזה של נטישת ההורים והמעבר לתרבות חדשה. קשה לו לדבר על הגזזת, סיבלה ותוצאותיה, מהן הוא סובל עד היום. כילד הוא היה בטח שזה עונש מאלוהים, ולא הבין מדוע “מגיע לו” עונש נורא כזה, שסגר אותו בבידוד תקופות ארוכות תוך כדי שלושה נתוחי ראש קשים. כזכור, מחלת הגזזת תקפה אלפי עולים חדשים בשנות החמישים ומערכת הבריאות בארץ נכשלה בטיפול בה.

סטאלין משאיר לי תצלום של הזמנה לברית ־מילה שלו, בעברית כמובן, הקטן נקרא סלים – סתאלין. מפתיע אותי בהעתק מצולם של מכתב שכתבה אימו בשנת 1943 לגיסתה בירושלים. המכתב בצרפתית מושלמת בכתב יד נאה. מעיד על חוכמה והשכלה ורגישות למכביר.

ביראת כבוד הם מוציאים מחברת ענקית כרוכה, מלאה בכתב ידו של האח הצעיר שהתאבד. נושא המחברת: ספר משלי. עם תרגומים לשפות שמיות עתיקות, אותן למד באוניברסיטה העברית, האח הגאון הבלתי־יציב שלא זכה לקבל הסכמה להגיש את עבודותיו (כתובות בתחביר רהוט, בכמה שפות) להגישן לקבלת תואר דוקטור. כרכים אחרים כאלה, כתובים בידיו של גאון מלומד ובלתי־יציב נמצאים ברשותם. אילו יכולתי לקרוא הייתי נהנה לעיין מעט בחומר מאתגר זה.

שני הגברים היושבים מולי מוציאים בהתפעלות תמונה של שניהם, מרימים אגרוף סטלינאי, כמצוותו של אבא; מחייכים. בתמונה הם בני חמש ושלוש, מחייכים מאושרים. האח הצעיר מן השלושה, שאיננו, כנראה עודנו תינוק, העדרותו זועקת לשמים. הוא היה הקרוב ביותר, מנטלית ופוליטית ושכלית לאבא. שניהם עופות מוזרים, נגועים בגאונות ואי־שפיות, צמד תכונות מוכר.

הוא היה חבר המפלגה הקומוניסטית בארץ, אך נמשך אישית למנהיגים מן הימין הקיצוני, והתחבר אליהם בסוף חייו. קיצוניותם תאמה לאופיו ושבתה את לבו חסר המרגוע.

ואני חושב, כמה טוב ומעודד – שאחד מן השלושה התגבר על הכל והקים משפחה לתפארת. ואני מסתכל על בתו הבכורה ורואה את דמיונה לסבתה ואת חריפות השכל שירשה ממנה. ואני מניח שיש בה משהו מהסבא יאושיהו. היא אוהבת אותו. היא זכתה להכירו, וליהנות מחוכמתו ומייחודו. יש לה חלום – לזכות לראות פעם אחת את סבתא, שככל הנראה עודנה בחיים בחלבּ העיר. האם תצליח? ספק.

היא משאירה בידי שיר נאה שכתבה לאחרונה. אנחנו נפרדים נרגשים ומהורהרים.

אנחנו סיפור, לא? הם שואלים אותי. ואני עונה בנדנוד ראש חיובי, מהורהר. סיפור לא ייאמן על כוחם של שני ילדים קטנים שגדלו בסוף לתפארת. אם אתם לא סיפור, אני אומר, תוך כדי חיבוק, אני לא סופר.

קיבוץ מעין ברוך 1.1.2009