בּביקורי בשיקאגו, בחורף שנת תש״ו, מצאתי מציאָה ספרותית, אשר הרעישה את לבּּי, והיא: 14 שירים של בּיאליק, הכּתובים בעצם־ידו, מתּקופת־וואלוזשין שלו, ובהם שירים שלא נתפּרסמו עוד מעולם, ואפילו חוקרי־בּיאליק המובהקים לא ידעו דבר על קיומם. (בּספרו של פ. לחובר: “בּיאליק, חייו ויצירותיו” וכן בּ"אגרות בּיאליק", שיצאו בעריכת לחובר, נזכּרו או הובאו חלקים מחמשה שירים; שלושה שירים – ״האגדה״, ״אל הצפּור" ו״דמעת אם״ – נדפּסו, שנים הראשונים בּכל ספרי בּיאליק, והשלישי בּהוצאָה הגדולה משנת תרצ״ח בּחלק “התּוספת”, ובצרור שמצאתי אָנכי יש בּהם הרבּה שינויים ובתּים שלמים שלא נתפּרסמו¹. הרי שמספּר השירים החדשים והבּלתּי־ידועים לגמרי הוא ששה, ועם השיר “לכי דודה”, שהוא רק החצי הראשון של השיר, שלחובר חשבו בטעות לשיר שלם בּפני עצמו, בּשם “קומי וצאי לך”, יגיע מספר השירים החדשים לשבעה.

מלבד י״ד השירים האלה מצאתי עוד 3 מכתּבים: אחד לאביו־זקנו יעקב־משה, שיש בּו דברים נוגעים עד הלב, אחד לחבר עלום־שם, מכתּב לירי־סנטימנטאלי, ואחד גם הוא לחבר עלום־שם (אפשר שזהו אותו חבר שלו נכתּב המכתּב השני) באמריקה, והוא כתוב בּטון מעשי ובנעימה של הומור. מכתּב זה האַחרון כתּוב מן העבר השני של תּנאי אחותו חנה יהודית (שנתארשה בזשיטומיר ביום ה׳, שני לחודש טבת, שנת תּרמ״ט).

השירים נמצאו ברשותו של יהודי שחותנו יוסף ראטנר מזשיטומיר היה שאר־בּשרו של בּיאליק והמשורר מזכּירו במכתּבו מוואלוזשין (מט״ו אלול, הר״ן) לחבריו יוסף בּיטלמאן ובן־ציון קאפּניק בזשיטומיר (אגרות בּיאליק, כרך א׳, עמוד כ״ד). ראטנר זה היה גיסו של בּן־ציון קאפּניק, שבּיאליק אהבו אַהבת־נפש וקרא לו: “רעי היקר והמשכּיל, נצמד בּקירות לבּי”. לכבוד חתונתו של קאפניק עם אחות ראטנר הקדיש לו בּיאליק אחד השירים שמצאתי נוסף לחוברת ושמו “שיר ידידות”.

ראטנר זה בא לאמריקה לפני שנים וקאפּניק שלח לו מקיוב, בּשנת 1935, את אוצר השירים של בּיאליק, למכירה, כּי מצבו היה ברע. אבל ראטנר שלח לו קצת כסף ואת השירים לא מכר, ושמר עליהם כּעל בּבת עינו. לפני שנים אחדות מת יוסף ראטנר, ואלמנתו בּיקשה מחתנה למכּור את השירים, למען תוכל להשתּמש בכּסף זה לשם המצאַת עזרה לבני משפּחתּה בקיוב אשר באוקראינה.

רוב השירים בּאו בחוברת קטנה, שמידתה 7, 4.1/2 אינטשים ושבּשערה כתוב: קובץ שירים בּשפת עבר, תּרנ״א, וואלאזין, אדר שני.

ואלה הם התּוכן והסדר של השירים הבּאים בּחוברת:

א) הקיץ – שיר חדש בּן 41 בּתּים (164 שורות).

ב) האגדה, הוא השיר אל “האגדה”, ושיש בּו בּתּים חדשים שלא נדפּסו. וכן יש בּו בּתּים שהם שונים מאלה שבּספר. מתחת לשיר כתוב: ערב חג העצרת, תרנ״א, וואלאזין.

ג) יעקב ועשו, שיש בּו 20 בּתּים, 8 שורות בּכל בּית ועוד שלוש שורות מפּרק ג׳ שלא נגמר, בסך־הכל 163 שורות. לחובר מזכּיר את השיר הזה, אבל אינו מביאו. ועד כמה שידוע לי, לא נתפּרסם בּשום מקום.

ד) שיר שבּמקום שם בּאים שלושה כוכבים, ושורתו הראשונה היא: ארץ שחוּלה כפנינים, כלומר, ארץ שהחול שלה כפנינים, ולחובר, שקיבּל את השיר בּהעתּקה, ולא בעצם כּתב־ידו של בּיאליק, מדפּיס בּטעות – של המעתּיק – ארץ שתולה כפנינים. כמו כן מביא הוא רק 10 בּתּים בספרו (עמודים 45־46) ואילו בספר שאני מצאתי בּאים עוד 8 בּתּים ובּסך־הכל 20 בּתּים (80 שורות).

ה) על המשורר – מובא באגרות בּיאליק (חלק א׳ עמוד מ״ב בּמכתּבו של בּיאליק מאודיסה, מיום כ׳ מרחשון, תרנ״ב, לחברו פרידמאן) וגם פּה יש הבדל בּשלוש שורות, שישנן בּספרי ואינן בּאגרות בּיאליק: כּילד הוא תמים (המשורר – מ. ר.) לו ילדות עולמים כּישיש יפח לקץ. (מלבד זה יש שינויים קלים בשני הנוסחאות).

ו) ״לכי דודה״ – יש בּו 18 בּתּים, 6 שורות בּכל בּית, ובסך־הכּל 108 שורות (וכאָמור, לא ידע לחובר שלפני הפתיחה, “קומי וצאי לך” יש עוד 6 בּתּים). מתּחת לשיר כתוב: “אדעססע, חוהמ״ס, תרנ״ב”.

ז) אַחרי הקיץ – שיר חדש, מכיל 15 בּתּים (60 שורות) וחתום תּחתּיו: אסרו חג הסוכּות תּרנ״א.

ח) אכילת־אָשם – הוא השיר “הבּעל־תּשובה”, ששלח בּיאליק מוואלוזשין לחבריו בזשיטומיר יוסף ביטלמאן ובן־ציון קאפּניק (שעליהם דובר למעלה). השיר נתפּרסם בּאגרות בּיאליק, כּרך א׳, עמודים כ״ד– כ״ו. אבל יש שינויים רבּים בנוסחאות. הנוסח שבּספרי דומה לנוסח שהמציא לי ר׳ פּנחס טורבּרג, חברו של בּיאליק בּישיבת וואלוזשין. (אגב, שאַלתי את מר טורבּרג: כיצד נתגלגלו שירים אלה של בּיאליק לידי חבריו, שמיורשיהם קיבּלתּי אני את כתבי־היד. ועל זה ענני: רגיל היה בּיאליק לתת מתּנות־שירים לחבריו הקרובים, וכן היו רגילים גם אחרים להעתּיק מיצירותיו. ועל־פי רוב לא חתם את שמו על השירים מפּחד ראשי הישיבה. ואפילו על מכתּבים רבים לא חתם את שמו).

ט) אל הצפּור – גם בשיר זה יש בּתּים רבּים שלא נדפּסו. ועוד חידוש בּלתּי־מובן: מתחת לשיר כתוב: כ״ה מרחשון, תרנ״ב. ולפי ספרי השירים של בּיאליק נכתּב השיר בניסן, תרנ״א. (לפי דברי לחובר טעה בּיאליק, הוא ולא אחר, כּמה וכמה פעמים בּקביעת הזמנים שבהם כּתב את שיריו).

י) מצבת זכּרון – שיר “אַקרוסטיק” לזכר רבּי עזריאל גרשון בּהרב ר׳ משה זצ״ל, טווריג. מלמטה כתוב שם העיר גם בּרוסית. ומן הצד שלוש שורות שאין להן שייכות לשיר, ושקשה לקראָן. המלים הבּרורות הן: קורלאקאָוו __ נח__ ד׳.__ לך־לך __ ג׳.__אל בּיתי אמש __ יום לפני חנוכּה.

בּזה נגמר קובץ השירים.

נוסף לזה היו בצרור עוד 4 שירים, והם:

יא) חוה והנחש – מכיל 42 שורות, והוא דו־שיח בּין הנחש ובין חוה. בצד השיר נמצא מוטו: והנחש היה ערום מכּל חית־השדה (בראשית ב׳, א׳ – צ״ל: ג׳, א׳) והוא נכתּב, כּנראה, בהיות בּיאליק צעיר מאוד, כּי ניכּר בּו בּיותר ה״בּוסר". מן הצד השני של הנייר יש שרטוטים וקוים וציורי פנים, שיד־ילד ציירתם. וגם שורות בּודדות בּעברית ובאידית: “פּתחי לי רעיתי וסגור דלתיך” (השורה הראשונה של השיר מתחילה: הנחש: פּתחי לי דלתיך, חוה יונתי (!), “איך בּין גיפאָרען קיין בערדיטשוב און״__ ו״איך בּייט דיך מיין ליעבּער פריינד, פריינד דוא זאָלסט מיר שיקען דיא__” ואחר זה באים שרטוטים אלגבראיים.

יב) חלום חזיון אָביב (מן המלה אביב נשתמרה רק האות א) ובצד שמאל תּרגום השם בּרוסית:. Вешняя фантазія

שיר בּן 17 בּתּים (68 שורות), אשר מלה אחת חסרה בּו בסוף הבּית ה־9:

וּמְטַר זָהָב יַד אֶרֶץ

חִצִּים יִפְּלוּ שָׁם הַנְּטִיפוֹת

שָׁם מִקֶּשֶׁת הָאַרְגָּמָן

וַתְּפַלַּחְנָה לֵב הַ ––(חסר>.

יג) דמעות־אם – שיר זה נדפּס בּ"תוספת" לשירי בּיאליק, כּי לא הכניסו בּיאליק לספר שיריו בעודו בחיים (הוא נדפּס ראשונה בּ״תּלפּיות", בּשנת תרנ״ה, ויש גם פּה שינויי־נוסח). השיר נכתב על כּרטיס כפול של הזמנה לחתונת חברו יוסף חיים בּן יעקב ניסן בּיטלמאן, שהיתה בּבּרדיטשוב, בּיום ד׳ לסדר בּהעלותך, י״ג ימים לחודש סיון. ההזמנה נדפּסה בּזשיטומיר, בשנת תּרנ״ב. 4 עמודים בּכרטיס. עמוד ראשון – ההזמנה. בּשאָר העמודים בָּא השיר וחתימת ח. נ. בּיאליק באָה בּעמוד ד׳.

יד) שיר ידידות, מכיל 5 דפים. על הדף הראשון כּתוב השם: שיר ידידות. מצד שמאל: פּסוקים י״ח־י״ט ממשלי פּרק ה׳: “יהי מקורך בּרוך ושמח מאשת נעוריך. אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בּכל־עת, בּאהבתה תּשגה תמיד”. ומצד ימין: זיטאמיר, תּרנ״ב, סיון.

בּדף השני כתוב: לכבוד רעי כאָח לי, מחמד נפשי, עלם יקיר ונחמד ה׳ בן־ציון ב״ר נחום קאָפּניק, מוגש בּיום חתונתו וביום שמחת לבּו בָרגשי אַהבה, ידידות וכבוד, מאת אוהבו הנאמן חיים נחמן בּיאליק. זיטאָמיר, תרנ״ב, ז׳ סיון.

בּדף ג׳ מתחיל השיר הנקרא פה לא “שיר ידידות”, כּי אם “תּאמי יונים”, ומצד שמאל של הבּית הראשון מודבּקת תּמונת שתּי יונים נחמדות. השיר מכיל 32 בּתּים (92 שורות) והוא מלא רוח־תּום של עלומים ומוסיקאליות נעימה.

מלבד זה מצאתי בחבילה זו, שנמצאה במעטפה גדולה, שנשלחה מקיוב ונתקבּלה בשיקאגו בחודש פבּרואר 1935, העתּקה מיוחדת של השיר ״ההגדה״ (הגדה בה״א ולא באל״ף) ובסוגרים הוספה: “בּעקבות פרוג״. ובסוף השיר מכתּב קטן זה: ״אדון נכבד! הנני שולח בּזה את שירי: “ההגדה” ואבקש מאת מעל״כּ כּי יתן מקום לו בהאָסיף אשר אם יתמהמה חכּה אחכּה לו, או באחד מגליוניות הצפירה וייטיב נא כבודו להודיעני אם ידפּיסהו”.

השם חיים נחמן בּיאליק נמצא בסוף השיר, ולא בסוף־המכתּב, אבל הוא נמצא מחוק.

כנראה, שנשלח השיר הזה לנחום סוקולוב, עורך “האָסיף” ו״הצפירה".

 

שירי־טבע    🔗

1

השיר הראשון הבּא בקונטרס־השירים הזה, קרוּא “הקיץ”, והשיר השביעי – “אחרי הקיץ”; ושיר אחד, מחוץ לקונטרס, קרוא “חלום חזיון אָביב”.

שלושת השירים האלה הם שירי־טבע לשמם, בּלי כּל כּוונה לאומית מיוחדת, שישנה בשאָר שיריו, אשר בהם יאחד את שירת־הטבע עם שירת־ציון.

עוד צעיר היה בכתבו את השירים הללו (מתּחת לשיר “אחרי הקיץ” כּתוב “אסרו חג הסוכּות תרנ״א”, ואין ספק שגם שאָר השירים נכתּבו אָז, אם לא לפני כן), ויש רכּות בּביטוי ואי־בטיחות בצעד, אבל ההרגשה הטבעית הטבועה עמוק בשירתו של בּיאליק כבר ישנה בּעין גם בּיצירות־נוער אלה.

לא כּל הבּתים שווים בערכּם ולא כּל החרוזים מותאמים בּחריזתם (העגל – בּרגל; עשב – כּשב; הדר – עדר; כּהות – נגוהות. וכן: הגיע – זרוע, תּרועה – בּריאָה, והבּיע – מבּוע, לפי המבטא הווהליני־פּולאני), וגם המראות אינם ניתּנים בגיבּושם, ובכל זה יוצרים השירים הלך־נפש ובגמר־קריאָתם מרגיש הקורא בּריתּמוס הפּנימי ההומה בהם. וכן יורגש בּהם שקט נפש של אדם־משורר, הרואה דברים וממזגם למראה ושומע צלילים ומצרפם למנגינה.

שקט זה בּשירי־נוער הוא העד הנאמן בּיותר לבטיחות הפּנימית שבּלב המשורר. יודע הוא את אשר לפניו. רואה הוא את הופעות־הטבע – החי, הצומח והדומם – והוא מסדרן וחורזן לאַט־לאַט בּמחרוזת־השיר.

פּה: שמש ואור, הר ושפלה, יער ושדמה, עלים ושבּלים, רוח וחום, רועה ועדר ורועה ועלמה, והעיקר – זמיר וצפּור, אותה צפּור התּופסת מקום חשוב כּל־כּך בשירתו של בּיאליק.

השיר שיש בּו 164 שורות אָרוך הוא יותר מן המידה, פּי שנים מ״משירי הקיץ" הידועים שלו, ואין בּשיר זה אותו ריכּוז־הראיה ואותו כוח־ההבּעה שבּשירים אשר נכתּבו בשנת תּרנ״ו, אבל דומה הדבר שהמשורר הצעיר היוצא לדרכּו אוגר בּסלו את כּל הבּא בידו בגן־ הטבע, דבר לא יחסיר. אין הוא יודע עדיין את סוד־הצמצום ואת חכמת־הבּחירה, אבל פּה ושם כבר מבריקות שורות מוסיקאליות בּהירות, האוצרות בּתוכן דמויות שיריות מאירות:

גַּם צִפּוֹר תּוֹלַעַת

בְּהוֹד רִקְמָתַיִם,

גַּם נַפְשָׁהּ יוֹדַעַת

מַה יָּפוֹ הַחַיִּים.

או:

שָׁם פַּעֲמֵי עַלְמָה

דָּאוֹת כְּצִפֳּרִים

וְכַנְפֵי הַשַּׂלְמָה

כַּנֵּס עַל רֹאשׁ הָרִים.

עֲדַת זְבוּבִים דַּקִּים

כִּנְקוּדוֹת כֵּהוֹת

יֵרָאוּ מִמֶּרְחַקִּים

מִתְרוֹצְצִים בִּנְגוֹהוֹת.

או:

מֵחֹם הַיּוֹם הָלְאָנוּ ־

חַרְבוֹנֵי צָהֳרַיִם

יְשׁוֹבְבוּ נַפְשֵׁנוּ

צִלְלֵי עַרְבַּיִם".

וכן יש בּו בשיר זה גרעיני שורות של שירים מאוחרים. הכּד הרץ אל המבּוע בּשיר־העם “יש לי גן” מופיע פה בפּעם הראשונה בשתי שורות אלה:

אֶת כַּדָּהּ הֵרִיצָה

עַל יְדֵי הַמַּבּוּעַ.

ולעבי־האש ועבי־הדם אשר בּשיר “בּערוב היום” יש רמז

בְּעָבִים בְּהִירִים

כִּנְחָלִים נֶעֶרָמוּ

וּכְגִזְרוֹת סַפִּירִים

כָּהוּ גַּם אָדָמוּ.

רוח של אידיליה מרחפת על השיר הראשון הזה. השמש הגיע לחצי השמים, ואור זרוע מסביב, אור וחום וחיים. בּשעת־צהרים זו משתּלט שקט בּיקום וזרם־החיים זורם לאטו, לאטו. הרוח חולף קל ונוגע בקמה בּרוך, הוא מניע את העלים ואת ראשי השבּלים, ועל קמת־השבּלים עומדת צפּור ומלקטת מכּולת “מראש חלב חיטה”.

הכּל נעשה בשקט אידילי, אבל גם בתוך השקט הזה יש מלחמת־חיים בּלתּי־פוסקת, ולבּו של המשורר מרגיש בּה, אולי שלא מדעת. כן אָנו רואים:

הַצִּפּוֹר בִּרְנָנָה

לַשָּׁלָל עָטָתָה –

וַיִּשַּׁח הַקָּנֶה;

הַחִטָּה נֻכָּתָה.

שורות קצרות אלה, על הקנה אשר שח ועל החיטה אשר נוכּתה, כּאילו באו אגב־אורח, ואין הן מתאימות לכאורה לכל הרנן האידילי, אבל בעצם הופעתן “הפתאומית” מתגלה תמונת עולם וגם מראה משורר, הרואה בעיני־לבּו את תּוכם של הדברים.

הוא רואה את התּוך – וחוזר לשירתו השוקטת, הזולפת והקולטת הכּל. על ראש האמיר אשר בעּמקי היער משתפּך הזמיר ו ״כּל רוחו שם יער". פּלגים זוחלים כנחשים ומתגלגלים מראשי ההרים אל הגיא, ושם נמצא את הרועה המרבּיץ בּצהרים את עדריו. העדרים מאזינים לשירת החליל ולתרועת העולם – והד ההרים עונה. אָז מופיעה גם עלמה, עם כּנפי השלמה המתנוססת כּנס על ראש הרים, והיא מביאָה אתּה את רוח העלומים ואת ריח האַהבה. על שכמה הכּד והיא הולכת אל הבּאר – הבּאר ה״מוגח מרחם הגבעה הרמה״ – כּי תמיד משמשים שנים אלה, הכּד והבּאר, סמלים לאַהבה בּשירת בּיאליק. ובאַחת מעיניה הבּיטה הנערה בשלי ויחלק מידיה חבל הדלי.

בּתמונת־האַהבה הזאת, הראשונה בשירת־בּיאַליק, יש מבּושת־החן של הנעורים ומזוך־המראה של האָביב. עין בּעין נבּטת, כּעיני יונים תּמות. העין הזולף לאטו רואה את עין־הנערה ומימיו מתחילים הומים. ממלאה הנערה את הכּד ונעלמת. יזכּור הרועה את צאנו ויחזור לעדרו – ושוב משתּלטת הדממה הטובה, של שעת־צהרים רוגעת.

לַחֲצִי הַשָּׁמַיִם

הַשֶּׁמֶשׁ הִגִּיעַ

אוֹר, חֹם וְחַיִּים

מִסָּבִיב זָרוּעַ.

נגמרה הפּאסטוראלה של היום. בּאָה שירת־הערב הענוגה, עם דממתה הדקה.

שֶׁמֶשׁ הָעַרְבַּיִם

יָרְדָה מָטָה מָטָה

מִמְּכוֹן הַשָּׁמַיִם

הִבִּיטָה וְשָׁקָטָה.

אָז נערמים העבים הצחים־האדומים בּגזרות ספּירים. ונהר דינור נדלק – ״נורא לעין־ילד״ – אשר בּו נצרפים רשעי חלד. העצים נעשים מופזים, מזהב־השקיעה, וצלליהם מתפּשטים כּחללי ענקים. ושוב רוח צח חרישי מסביב יפוח “לוויית נועם ישית להולכים לשוח”. חוש־ השמע נעשה דק יותר והקולות של הלילה נשמעים מעברים, מגיעים מאפסים. ובגני־חמד “ילכו צמד צמד לשוח שאננים”. עלמות חבוקות בּזרועות העלמים הן כפרחי גן העולים מן התּלמים. אבל לא רק בּחור ויפהפיה כּי־אם גם אָבות וילדיהם מתענגים על הּבריאָה, והיא גם היא תתענג עליהם. האַהבה שוררת בּכּל. האיש אוהב את האשה. האָב והאם אוהבים את ילדיהם. והכל אוהבים את הטבע ואת החיים.

וְרוּחוֹת שַׁאֲנַנִּים

יָפִיחוּ סְבִיבוֹתֵיהֶם

יָנוּעוּ הַשּׁוֹשַׁנִּים

אַף יִזְּלוּ בְּשָׁמֵיהֶם.

כּן השיגה הבּריאָה את השלימות של השלווה. והאָדם השיג את סוד היופי והאהבה.

שיר־נוער הוא זה, שיר שיש בּו בוסר, אבל מתּוך הבּתּים ומּבין השורות עולה המיית־לב של צעיר, אשר אלהים נתן לו כוחות רבים, אשר היו ברבות הימים לברכה רבּה בּקרב ספרותנו.

2

בּשיר השני, “אַחרי הקיץ” ניכּרת עליה ביכולת־הבּיטוי. הריתּמוס מתעצם והמוסיקאליות עולה. בּשורות הוצק מרץ והן רצות־אורח הרבּה יותר מן השורות שבּשיר הראשון. דומה הדבר כּאילו בשלו פירות הקיץ והם נושרים מן העץ ומדרדרים בּתרועת־נצחון.

עָבַר קַיִץ, כָּלָה בָּעִיר,

הוּעַם זֹהַר תֵּבֵל – –

שתּים שורות אלה הפּותחות את השיר מחישות את מרוץ־הדם ומכוננות את צעדו של המשורר לקראת העפּלה ונצחון.

הצעיר אשר הלך לאטו בּערוגת שיר “הקיץ” והסתּכּל בּשובע־הטבע וברוויתו, רואה ומרגיש עתּה בבציר הבּוצר את חמדת הקיץ. אומלל פרח, יבש חציר. והוד היער “נחשף הוקרח” (קודם נכתב נקרח, אַחר כּך הוסר נון הנפעל וניתּנה במקומו הא ההפעל) ו ״בשלכת ערמות עלים רגל כּל צולחת".

אם הקיץ הוא החיוב, הרי הסתיו הוא השלילה. בּקיץ יש כּל מה שהעין רואה והלב חומד. ואילו בסתיו אין כּל החמודות הללו.

בִּנְאוֹת שָׂדֶה אֵין שִׁבֳּלִים

תְּנוּעָה אֵין בַּכֶּרֶם

אֵין אֶשְׁכּוֹלוֹת מְסֻבָּלִים

כַּרְמֶל הֻכָּה חֵרֶם.

וכן “נופת צופים לא ישתפּך מראש בּד ואמיר” ולא יושר, יעור כּינור. שבת שיר הזמיר. נדם נדד כּל חזיון מרהיב לב ועין. צומתו אתּו מראות אלים, מחזה שדי אָין…"

אַחרי השלילה הגלויה הזאת, שמקורה בשביתה, בּצמיתה ובכליון, בּאָה השלילה הפּנימית הסמויה מן העין, עם מראותיה וסגולותיה, עם המיותיה וכיסופיה, על שהיה ואיננו. על אפיק המים עורגת האַיילה ובין הקישואים חרדה האַרנבת. בּגיא מתרפּס הפּלג, זה שהיה קודם פּלג־כסף ועתה יגרוש טיט ורפש. והומה, הומה שפת הנפש. הטבע הפך עורו. מטרות־עוז וגשמי־זעם נשפּכים כּל היום. ורוחות קרות מנשבות וממלאות את הלב תּוגה ואת הדם קפּאון. והרוח השואף מעלה־מעלה הוגש לנחושתּים. “מרחב יה אין להלך־הנפש”. כּי צר הגוף לנפש והיא נחנקת. עבר חלף דרור המרחב של הקיץ.

אָבְלָה, נָבְלָה כּל הָאָרֶץ

תַּחַת הַשָּׁמַיִם,

כּל הַיְּקוּם מֵת; יָהּ לֹא אֶרְאֶה

– יָהּ בָּאֶרֶץ חַיִּים.

גַּז כּל יֹפִי, אָפַס נֹעַם

בַּחֲלוֹף קַיִץ בָּעִיר

לִבִּי חָלָל, אָבַל רוּחִי

כּל הַבָּשָׂר חָצִיר…

“חציר” זה מילא אַחר כך תּפקיד גדול בּשירת־המשורר (“אָכן חציר העם”), אבל פּה אין לו עוד המשמעות הלאומית הגורלית, כּי אם המשמעות הטבעית הפּשוטה.

ושיר שני זה, ששמו “אַחר הקיץ”, משלים בּ״הפך"׳ שלו את השיר הראשון: “הקיץ”. בּשנים אלה הראָה המשורר הצעיר לדעת שהוא רואה את הטבע בפריחתו ובכמישתו, בּאור־יומו ובאפל־לילו, בּאידיליותו ובדראמאתּיותו. ומשחק־הצבעים־והגוונים הזה הכשיר את עצמו לקראת שירת־הטבע האדירה שלו.

3

מתי נכתּב שיר־הטבע השלישי ״הלום חזיון אָביב״ – אין לדעת אל נכון, אבל אם גם נכתּב לפני שני השירים הראשונים הוא מוסיף קו מאיר לתפיסת־הטבע שלו. לשם שלימות דמותו של המשורר המתחיל טוב שיש שיר על אָביב, ולא סתם אָביב, כּי אם חלום חזיון אָביב. (ואפשר שהוספת השם הרוסי: “וועשניאיא פאנטאזיא” מעידה על תּרגום או עיבּוד משירו של משורר אחר).

בּשיר זה אין האפשרויות השיריות הטמונות בּשני השירים הקודמים. הוא אומר מה שיש עד הסוף ואינו מניח מקום להעמקה ולהעשרה, אבל מצד הבּיטוי והלשון אינו יורד מחבריו. וקריאָתו גם עתּה עונג.

נושאו: אהבת הפּרחים את הכּרובים.

עתּה נראה לנו הדבר בּלתּי־מקורי. כּי דשו בענין זה משוררים רבּים. אבל לפני ששים שנה היה בענין זה הרבּה חן, בּיחוד אם ינתן בּשורות מתרוננות ובציוריות שירית.

הולך המשורר לשוח בּכר ובאָחו והוא מטה אָזנו לשמוע מה הפּרחים שם יבּיעו, ״מה תגדנה החבצלות, השושנים מה ישמיעו… " והוא שומע אַלפי קולות של כּל עוף־כּנף. זמיר וצפור, חסידה ועולליה ישירו במקהלה. והוא, המשורר, יתהלך בּעולם־שירה זה וישא עיניו אל המרומים, אל פּלא ים התּכלת. ושם, בּים האורה של מעלה, יראה כרובים צוחקים ומצחקים.

שָׁם הָאֶחָד אֶל הַשֵּׁנִי

בִּמְלוֹא חָפְנָיו יִזְרֹוק מַיִם,

צַחִים, זַכִּים כַּסַּפִּירִים,

וּמִשְׁנֵהוּ יַטְבִּילֵהוּ

שָׁם בַּגַּלִּים הַמְּאִירִים.

ועיניו של צעיר זה כּבר רואות “מטר זהב ירד ארץ”, ו״חצים יפּלו שם הנטיפות, שם מקשת האַרגמן".

עתּה יבין לריען של השושנים והחבצלות, אשר התאדמו וחוורו, והוא קורא אליהן בּחסד־הומור: בּושנה, בּושנה, ההוללות / עתּה ידע מה ששחה / ״השושנה לחבצלת, / עת כּפפה ותשוח, / אדות שוכני ים התּכלת". הן אוהבות את הכּרובים. וגם הם, הכּרובים, ממעל רשפי אש כּטל ירעיפו לשושנים בּנות אדמה. וגם הוא, המשורר, מצרף עצמו לשירת־אַהבה זו ולא ידע נפשו.

כּן אָנו רואים, שגם בּשיר זה, מן הראשון בּראשונים, הוא משתּף עצמו לחוויותיו של הטבע ולצבא השמים והארץ. אֵין הוא עומד מן הצד לתאר מראות אשר מחוצה לו, כּי אם שר הוא שירת חייו שהם סביבו ובו, שהם חלק ממנו והוא חלק מהם. כּמו הבּחור והיפהפיה והאָבות והילדים, בּשיר “הקיץ”, המתענגים על הבריאָה והיא גם היא מתענגת עליהם, כּן מתענג גם הוא על הטבע ומתמזג בּו.

ולחקר שירת־הטבע של בּיאליק ייקרו מאוד שירי־בּראשית אלה, שנתגלו עתּה ממחבּואָם.

 

שירי־תנ"ך    🔗

1

בּצרור זה יש שני שירים תנ״כיים, והם: “חוה והנחש” ו״יעקב ועשו". השני נזכר בּספרו של פ. לחובר (“בּיאליק חייו ויצירותיו”) ותכנו נמסר בקצרה, ואילו הראשון אינו נזכּר בשום מקום, אַף לא ברשימה שנמצאָה בין כּתבי־היד של בּיאליק, ובה סדר השירים הראשונים של המשורר.

נראה הדבר, ששיר זה הוא מן הראשונים שבראשונים (ואולי הראשון?) אשר כתב בּיאליק בעודו נער.

וכמה סימנים לדבר:

א. צורת הכּתב מעידה על צעירות, על בּוסר. זהו כתב־יד של עלם צעיר אשר לא נתבּגר.

ב. בּפסוק המובא כ״מוטו" לשיר: "והנחש היה ערום מכּל חית השדה״ יש טעות במספּר הפּרק. במקום בּראשית ג׳ א, כּתוב: בּראשית ב׳, א.

ג. יש טעויות כּתיב, המעידות על חוסר ידיעה בדקדוק, וחריזה בלתּי־טבעית. “בּלילה” נחרז עם “ואפילה”, ותחת הפ׳ סגול. (סגל יוד הם בּמקום צירה למשורר הצעיר). “תּיראה” נחרז עם “בּואה”. “נפשי” ב״בושי", “סכל” בּ״תאכל", “רעיתי” בּ״שגיתי", “תּפּוח” בּ״ניחוח", ה״ארסה" ב״המיתה", ו״כרסו" בּ"ארסו".

“אישך”, בּמובן בּעלך, מנוקד בּכל השיר חסר בּלי יוד. ובמקום “אשה חכמה” כּתוב “ואישה חכמה”, מלא. כשמדבּר הנחש אל חוה הוא מדבּר אליה בלשון זכר: “ומעץ הדעת לא תאכל” בּמקום תאכלי, ״ומפּרי עץ הדעת טעם״ּ במקום טעמי, ״אכלהו – בּמקום אכליהו – וייטב לך כּל הימים".

ד. אַחרון־אַחרון: כּל השיר תּמים הוא ואין בּו מרוח התּנ״ך ומריח הסביבה של ימי קדם. ואם גם אין ערכּו הספרותי רב בּיותר, כּדאי לתת בּזה את תּכנו וכמה קטעים ממנו. כּי בכל ניצני־הראשית של בּיאליק יש עתּה ענין לחוקרי־הספרות ולקוראים הוותיקים. השיר נכתּב בצורת דו־שיח, בּין הנחש ובין חוה, ובסופו – סיום הסיפּור ומשל. הנחש בּא ודופק על דלת חוה יונתו “בּליל חושך, נשף ואפילה”, והיא שואלת מאתּו, טרם תּפתּח את הדלת: “מה תּעשה פּה בלילה”, הנחש חוזר על בּקשתו לפני חוה יונתו שתּפתּח לו את הדלת ו"אחר נשתּעה ודבריך תּדבּרי". היא פּותחת את דלתה לאורח אשר לא ראתה אותו ירח ימים, והיא שואלת אותו: “מה הניעך לבוא הלום?” ועל זה עונה הנחש:

הֵן אִישֵׁךְ הַזָּקֵן, הַנִּרְגָּן

מְנַּעֲךָ מֵאֳכוֹל מֵעֲצֵי־הַגַּן?

מפסיקתו חוה.

חָלִילָה! רַק מֵעֵץ הַדַּעַת

צִוָּה לְבִלְתִּי בּוֹ גַּעַת.

ואָז מתחיל נאום הנחש באזני חוה ״ידידת נפשו״, מתּוך שאלה ותמיהה: ״התשמעי אל אשך (צ״ל אישך)? בּושי!/ התשעי אל דברי אשך (כנ״ל) הסכל / ומעץ הדעת לא תאכל (צ״ל: תאכלי), / עליך לא האמנתּי כזאת מעולם/ כּי תשמעי לדברי אשך (כנ״ל) החולם,/ לאישה (צ״ל: לאשה) חכמה דמיתיך רעיתי,/ אַך עתּה נוכחתּי כּי שגיתי. / סלחי יונתי! אם אומר כּזאת,/ כּי אָנכי אהבתּיך זה לך האות".

אַחר הקדמה זו בא עצם נאום־ההסתה, שהוא קצר מאוד, בּן 6 שורות (״שמעי לי אהובתי הפּעם / ומפּרי עץ־הדעת טעם (צ״ל: טעמי), / הבאתי לך מפּריו תּפּוח / מעלה לאַף ריח ניחוח / כּמו דרור וראשי בשמים / אכלהו (צ״ל: אכליהו) וייטב לך כּל הימים".

שמעה חוה בקול הנחש ולקחה מידו את התּפּוח, וכאן בּא סוף־מעשה מקורי: כּשכּילתה חוה לאכול את התּפּוח נפלה לארץ ומתה, כּי הנחש מהל בּו בתּפּוח את ארסו אשר נהפך בּה בחוה לרעל וישם קץ לחייה. והמשורר מסיים את השיח־הסיפּור בּמשל זה:

אַף כּי חַוָּה נִגְזְרָה מֵאֶרֶץ־הַחַיִּים

וְהַנָּחָשׁ עַתָּה קְצוּץ־הָרַגְלַיִם,

אַךְ עוֹד עַתָּה יִזְחַל הַנָּחָשׁ עַל כְּרֵסוֹ

וְיִשְׁלַח בְּחַוָּה אֶת לְשׁוֹנוֹ וְאַרְסוֹ.

2

השיר השני – ״יעקב ועשו״ – עולה הרבּה על הראשון. פּה אנו רואים קודם כּל עבודת־ליטוש רבּה. יש שורות מחוקות ובתּים שהועבר עליהם קו, וניתּן נוסח חדש תחתּיהם, והוספות בּצדם. כן יש בּו בשיר זה חכמת שיר המתגלה בבנינו ובריתּמוס המוסיקאלי שלו.

אחרי כּל בּית של 7 שורות קצרות בּעלות שתּי מלים בּא חרוז סוגר הנחרז עם שנים דומים לו בּשני הבּתּים הבּאים.

החרוזים הסוגרים של שלשת הבּתּים הראשונים הם:

יָמִין וּשְׂמֹאל,

יַלְדֵי הַשְּׁאוֹל?…

אֵין קֶשֶׁב וְקוֹל…

(את אלה והבּאים אחריהם יש לקרוא בנגינה הנכונה. – מ. ר.) החרוזים הסוגרים של שלשת הבּתּים השניים הם:

כּל עֶצֶם יַחֲלֹף…

אֵין כֹּחַ לִשְׁאֹף…

אֵין חַיָּה אֵין עוֹף.

החרוזים הסוגרים של שלשת הבּתּים השלישיים הם:

צַלְמֵי בַלָּהוֹת,

אִם אֵין תּוֹצָאוֹת?…

וְנִרְאֶה מָה אוֹת?…

החרוזים הסוגרים של שלשת הבּתּים הרביעיים הם:

עַד אָן, עַד מָתַי?…

בְּעוֹד אָבִיו חַי

לִדְרֹשׁ אֲדֹנָי.

החרוזים הסוגרים של שלשת הבּתּים החמשיים הם:

כַּעֲזוּב נֶפֶשׁ גֵּו…

שֶׁשָּׁמֵם חָרֵב.

רק בּבּית האחרון יש מחיקות, שינויים והספות, המפריעות את שלימות החרוז.

והחרוזים הסוגרים של הבּתּים הששיים הם:

חָלַמְתִּי חֲלוֹם

בַּשַּׁחַק לָרוֹם?…

מִי בָּא עַד הֲלוֹם?…

וכמשקל השירי־מוסיקאלי הנעים לאוזן כּן גם הלשון, המלאָה ריתּמוס וריח התּנ״ך, מענגת את הקורא. אמן־הלשון־והסגנון של הימים הבּאים נותן פּה את אותותיו הראשונים.

המשפּט הקשה והסתום שבּתהלים “תּשלג בצלמון” (כּי יש מפרשים צלמון: שם הר, כּ״הר צלמון" בּמחוז שומרון אצל שכם, הנזכּר בּסיפּור אבימלך, שופטים ט׳, מ״ח, ויש מפרשים אותו חושך או תמונה שחורה) משמש לו לבּיאליק הצעיר אמצעי טוב ליציקת שתי שורות שיריות מצויינות:

וּכְצַלְמוֹן הַשֶּׁלֶג

עוֹד שֶׁלֶג צַלְמָוֶת.

צלמן מתחבּר עם צלמוות, והשלג עם ישלג.

וכן ירחף בּזכרונו הפּסוק הקשה מאיוב, זה האומר “דרשני!”: ״מן החדר תּבוא סופה – וממזרים קרה". הרבּה התקשו המפרשים בּפירוש המלה “ממזרים” (אם אלה הם רוחות־צפון המפזרים את העננים ומקררים את האוויר או מזרות כּוכבי־לכת הם, או אולי מקורות המים הקרים), והנה בּא בּיאליק הצעיר וכותב בּפשטות ובקלות:

מִמְּזָרִים הַקָּרָה

כּל בַּדַּי הִקְפִּיאָה.

וכשהוא מזכּיר את הזרזיר, כּלב־צידו של עשו, הוא ממצה את כּל משמעותו של המושג הזה בהשתּמשו גם ב״זרזיר־מתנים" של ספר משלי, שפּירושו גם: עוף טורף הצד ציד או סוס־מלחמה. ובדבּרו על הפּרס, הוא נשר־הים, יוסיף לו “פּרסות” (“מהרה לברוח מפּרסות הפּרס”) כדי לחזק את הרושם של לשון נופל על לשון. וכשהוא רוצה להגיד שיעקב ברח מחמת אָחיו עשו לוחש לו חושו הלשוני־שירי שיחליף “חמת” בּ״חמס", שהוא מושג חזק יותר, והוא אומר: מחמס אָח פּושע על צוואר נרדפתּי.

3

מובן שחשוב מכּל הדברים האלה הוא עצם המתּן השירי שיש ב״יעקב ועשו". פ. לחובר מבקש בּשיר זה רמזים בּיוגראפיים. יעקב הצעיר הוא בעיניו המשורר הצעיר עצמו, “היושב בּנכר שנים על שנים ושומר בּלבּו את זכר קנו אשר עזב, את חדר הורתו, את האָב הזקן הגווע, המתהפּך בּערש, את אשר נרדף על צוואר בּידי אחיו־קרוביו, את דבר צאתו לדרך ובואו אל הבּית, בּית ה”ישיבה" אשר שמם חרב ושם 'חום ואור־נוגה׳ מלאו את נפשו ולהב הלב עלה והוא ראָה בחלומו סולם מוצב אַרצה וראשו בשמים… עד אשר נשמע קול הדופק בּכוח של עשו על דלתי ביתו של ישראל־יעקב – הפּורעניות הגדולות של יהודי־רוסיה בּתרנ״א־תרנ״ב – והוא חזר ולקח את מקל הנדודים".

אבל אין צורך לבקש רמזים מיוחדים מתּולדות חייו של המשורר ואין צורך לפרש פּירושים יתרים את השיר הזה כדי שנראה ונרגיש בּו את כּוח השירה והחזון, שנתגלה בּו בּחיים נחמן בּיאליק הצעיר.

מעניין הדבר, שבּכל השיר, הנמצא בקונטרס זה, לא נזכּר שם יעקב או עשו אפילו פּעם אחת. השיר עשו, כדו־שיח דראמתּי, שחלקו הראשון הוא נאום עשו התּועה בחושך־הלילה בתוהו־לא־דרך בּארץ הקרה, וחלקו השני הוא נאום יעקב, היושב בּדד בּאהלו אשר בּשדה. כּל חלק נפתּח בּמקף, המסמן את דברי הדובר. ולכל נפש פּועלת בּשיח דראמתּי זה ניתּנים 9 בּתּים (בּחלק השני היו יותר מתּשעה ומחקו המשורר ושינה בנינם. ולפי סדר הדברים צריך היה השיר להיקרא לא “יעקב ועשו” כּי אם “עשו ויעקב”, כּי דברי עשו באים תּחילה). שיח עשו פּותח כּכה:

– אָבְדָּן וָתֹפֶת

(קודם היה, כּנראה, אבדה, כּי נמחקה הה״א וניתנה במקומה ן)

מֶה חָשַׁך לַיְלָה

(קודם נכתּב: “חשכה” ותוקן ל״חשך").

ושיח יעקב פּותח לאמר:

–לְבָדָד, כָּאֹהֶל

בָּחַרְתִּי לָשֶׁבֶת,

בַּשָּׂדֶה הִנֵּנִי.

והדבר המעניין בּשיר זה הוא, שעשו כיעקב אָדם סובל ורב־יסורים הוא. אין אָנו רואים אותו, בּשיר זה שבּכתב־היד, כּאיש רע הרודף אָחיו, אלא כאחד שהוא עצמו נרדף מגורלו ומאיתני הטבע. מסביבו – אבדון ותופת ואפלת צלמוות. אָבדה דרכּו בישימון ו״לנטות אין דרך ימין ושמאל". ו״בצלמון השלג עוד ישלג צלמוות וימש החושך… " בּרכּיו כושלות בּערמות השלג והוא שואל בּכאב של אדם אובד־דרך הנלחם נגד קמיו: “קמתּם לצחק בּי, ילדי השאול?” ׳נשמו המסילות בּדרך־התּוהו, ואפילו פּעמי הכּלב, חברו לתעייה, לא יוכּרו. שבה הארץ לתוהו־ובוהו. בּודד ועזוב הוא עשו התּועה בדרכיו. הוא צועק ו"אין שומע, אין קשב וקול׳^,. הסער יסער כּקטב וישאף “להפיצהו” כּלומר: לפוררהו ולפזרהו בעולם. פּתּי השלג דוקרות אותו באלפי פיותיהן המשוחים ברעל. “ממזרים הקרה” כּל בּדיו הקפּיאָה ובעורקיו עמדו הדמים מלכת. כּבדה הנשימה. אין רוח לשאוף. שווא תּלי וקשת חגר בּמתניו. לא יחרוך עוד ציד בעברת הליל. והוא קורא ביאוש של אובד בדרך בליל חושך וצלמוות:

זַרְזִירִי, אַיֶּךָ?

ובבית אַחר הוא קורא שוב:

גַּם אַתָּה כָּמוֹנִי

עָיַפְתָּ, יָגַעְתָּ

וַתֵּלֶא רוּץ אֹורַח…

הֲנִתֹּם לִגְוֹועַ?

ובבּית שאַחר זה, אשר בּו יראה עשו התּועה את “הנקודה הבּוערת” של אוהל־יעקב בּשדה, יקרא בפּעם השלישית:

זַרְזִירִי, אַיֶּךָּ?

הוֹי, זַרְזִיר מָתְנַיִם!

מָתְנֶיךָ אַךְ פַּעַם,

נָרוּצָה לָגֶשֶׁת

וְנִרְאֶה מָה אוֹת?…

בּדמות־אובד שכּזו מופיע אלינו עשו בשירו של בּיאליק. עשו מעורר רחמים ודאגה… וגם יעקב יושב־האוהל בּודד הוא בשדה. כּל ריע אין לו. בּית חבר לא ידע. “כּה ארבע ועשר שנות עמל מניתי. עד אָן, עד מתי?”

אַך אם בּקול־הילל של עשו, באפל־הלילה של הערבה, נשמע את בּכי האיש המיואָש שאָבד בּמדבּר־החיים, הנה נשמע בקול־תּלונתו של יעקב נהימת־עצב דקה וענוגה של האיש הרך והחולם. וכה יזרום שיר־התוגה של יעקב:

עוֹד אֶזְכּוֹר הַלַּיְלָה

בּוֹ קִנִּי עָזַבְתִּי,

אֶת חֲדַר הוֹרָתִי,

הוֹרָתִי אָהַבְתִּי

בֶּן יוֹנָה אֶפְרוֹחַ

מְהֵרָה (מַהֵר?) לִבְרֹחַ

מִפַּרְסוֹת הַפֶּרֶס

בְּעוֹד אָבִיו חַי.

(לפני כן בּא נוסח אַחר אשר הועברו עליו אַרבעה קווים, למחקו ולבטלו מפּני הנוסח החדש שניתן למעלה. וזהו הנוסח הראשון: את אָחי יגורתּי / את צלו ברחתּי…/ את אמי אהבתּי / את חדר הורתי / עזבתי לנצח; / בּרחתּי בלילה / אל בּית שם ועבר / לדרוש אדני…/ עוד אזכּור הלילה / ליל עברה וזעם / בּו ביתי עזבתּי / אָב זקן גווע / מתהפך בערש / מתהפך וימת).

אחר כך שינה המשורר את חמש השורות האחרונות על אָביו אשר עזב, ובמקומו נתן את הבּית הזה:

בִּגְוִיָּה נִדְכָּה

בְּנֶפֶשׁ דּוֹאֶבֶת

וּבְדִמְעוֹת עֵינַיִם

אָב זָקֵן גֹּוֵעַ

מִתְהַפֵּךְ בָּעֶרֶשׂ

אֶת חֵיק אֵם אוֹהֶבֶת

עָזַבְתִּי לָנֶצַח

כַּעֲזוֹב נֶפֶשׁ גֵּו…

הליריות שופעת מכּל בתּי־השיר והיא המרכּבת את הכּאב ואת היגון של הבּן אשר עזב – כעּזוב נפש גו – אָב זקן גווע וחיק אם אוהבת, ושל האח אשר בּרח מחמס אָח פּושע.

אָחיו התּועה באפלת־הישימון מוקף ילדי שחת וצלמי בלהות, ואילו הוא יעקב, יוצא לדרכּו ואתּו “מקל וברכה_ _ _ בּדרך לחברה ארחו” עד בּואו יגע אל בּית שם ועבר (ובנוסח המתוקן: “עד בּואי בבוא שמש יגע אל בית ששמם וחרב”). ושם אָמר לשכּב ולנוח עם נפשו, אַך גילה את הפּלא הנשגב, כּי “זרוע ממעל / מושלת בּסתר / בּלט משתּררת / והיא שהביאתהו הלום”.

הוא לא ידע (“אם דעת יכולתי?”) שיש יד מנצחת ומוליכה את האָדם לגורלו, אבל זכור יזכור את חלומו־חזונו הגדול: “סולם מוצב ארצה / וראשו בשחק, / בּשנתי בליל / חלמתי חלום”.

והוא חוזר על שאלתו־תמיהתו בּחיל קודש של אָדם חולם הרואה מראות־אל:

אִם דַּעַת יָכֹלְתִּי

כּי שָׁעָה פִּתְאֹם

עַל רֹאשִׁי מִמַּעַל

בַּשַּׁחַק לְרוּם?

וזה הוא ההבדל בּין עשו ליעקב.

עשו מהלך בדרכו האפלה, יחד עם כלבו שאינו רואו מרוב צלמוות, והוא תועה לא־דרך. כּל כּחות החושך, כּל צלמי הבּלהות עדו עליו להכריעהו, למחצהו. ורק את הנקודה הבּוערת של אוהל יעקב יראה מרחוק, והוא אוזר את כּוחותיו האחרונים לקראת האור הקוסם והמאיר, לראות: מה האות?

ואילו יעקב הולך בּמצוות הגורל העליון. היד מלמעלה, המושלת בּסתר, מנחה אותו בדרכּו ומביאתו למקומו בבית־אל, ושם מתייצב סולמו, אשר ראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בּו, ושער־השמים נפתּח על ראשו ממעל…

חלום־יעקב אדיר וחזק מסיוטו של עשו.

ואם גם דופקים הדופקים מבּני עשו בּדלתו של יעקב בּחשכת הלילה, ופחד נופל על האיש התּם הבּודד באהלו, בּשדה־הערבה היתום, הוא זוכר את בּרכּת אָביו: “מטל השמים ומשמני הארץ”, והוא תובע ודורש ממנו את בּרכתו.

את הברכה הזאת ידרוש ויבקש כּל הימים, זה האיש יעקב, יושב־ האהלים.

בּכתב־היד שבּרשותי לא נגמר השיר, כּי רק ג׳ שורות יש בּפרק ג׳ / (והן נקראות לאמר: הוי, פּתחה הדלת / אם שעיר, שד שדים / משחת אינך)² ואין אני יודע מה היה בדעתו של בּיאליק הצעיר להגיד בּסופו של השיר, אבל גם במה שניתּן ולא נגמר יש די חומר לשיר רב־משמעות, ששרשו בתּנ״ך וענפיו מתפּשטים לעברים שונים.

אולי שלא מדעתּו זרע פּה בּיאליק הצעיר זרע שירה, שיש בּה מסוד מלחמתּם של עשו ויעקב ומסוד קיומו הנצחי של ישראל.

 

שירי־ציון ראשונים    🔗

1

שני שירי־ציון נמצאים בּקונטרס־השירים הזה, שרק חלקים מהם היו ידועים לפ. לחובר בּכתבו את ספרו: “בּיאליק, חייו ויצירותיו”. מן השיר הראשון, שאין לו שם ובמקומו באו שלושה כוכבים, ושיש בּו 18 בּתּים (4 שורות בּכל בּית), מביא לחובר רק 9, כּלומר את החצי, ועל החצי השני של השיר לא ידע כנראה דבר. ואת השיר השני, הקרוא,"לכי דודה״, והמכיל גם הוא 18 בּתּים (6 שורות בּכל בּית), הוא מתחיל מן הבּית השביעי, שהוא חושבו לבית הראשון וקוראו בשם שלוש המלים הראשונות, הפותחות: “קומי וצאי לך”. והוא מפרסם בספרו רק שני בּתּים. נמצא, שכמעט כּל השיר (16 בּתּים) עודו בבחינת גניזה.

ומפּני ענינים וחשיבותם של שני שירי־ציון אלה, אשר קדמו ל״אל הצפור" ו״אגרת קטנה", כּדאי לעמוד על טיבם ומהותם.

השיר הראשון, שמחוסר שם נקראהו על שם שורתו הראשונה, הוא “ארץ שחולה כפנינים” (וכבר העירותי למעלה, שהמעתיק אשר המציא את העתּקת השיר ליורשי־המשורר טעה והטעה בכתבו במקום ״שחולה" – כלומר: שהחול שלה – “שתולה”, ומובן שאין כּל טעם לארץ שתולה).

בּשיר זה, כב״אל הצפור", מגלה ביאליק הצעיר את געגועיו על ארץ־ישראל, את געגועיו ואת אַהבתו. ויש בּו מחן הרומנטיות התמימה של אותם הימים, ימי העלומים בּחיי המשורר וימי ההתעוררות בּחיי האומה. הארץ – ארץ־ישראל – היא כולה יופי ועדנה, כולה רוך־ נשמה וזוך־חזון, כּישות רוחנית מזוככת ומזהרת. החול שלה הוא כפנינים, אבניה כ״ספּיר לזוהר" ושמיה “כבדולח לטוהר”. זוהי ארץ ש״צפון בּה רגש" ולוטים בּה “זכרונות קדומים”. וכיהודה הלוי יבחר גם הוא, יורשו הצעיר, להשתּפּך בּחיקה ולמצוא בה ניחומים.

הארץ מופיעה בשיר זה בדמות אם אוהבת, והמשורר – בדמות ילד, הצרור בכנף אמו וחולם חלומות־אור בשעה שהיא, אמו, שרה לו שירי־ערש. המשורר־הילד ישן וחולם “חלום ציון”, אך לבּו ער ואזניו שומעות “שיר ציון מכּנף אם אוהבת”.

בּשיר־ציון זה יש גם נועם וגם תּוגה; נועם על שהיה, תּוגה על היש.

שִׁיר נָעִים לַיָּמִים הַטּוֹבִים,

שִׁיר תּוּגָה לַיָּמִים הָרָעִים…

הלבנון מתחולל ורועש, ההרים נמסים כּדונג, השרון מתמוגג בּבכי וציון בּוכה במסתּרים. “אָז תּזעק ותחיל הרמה / מרה יבכּיון הגבעות / תּמס יהלוך הירדן / והיה לנחל דמעות”³).

הריתּמוס הפנימי הזה, של כפילות־החוויה, של מציאות וחלום, של נועם ותּוגה, אינו מרפּה ממנו, והוא ממלא את כּל חדרי השיר המייה מתוקה. ה״אם", היא המולדת, אינה פוסקת מ״להמר ולהנעים לחליפות שיר תּוגה, שיר נעים" וגם ללבּו הוא נשקו חליפות תּוגה ונועם. ו״מערכי לבבי פנימה מערכות מנגינה דפקו⁴). האם מזמרת– והבּן־המשורר חולם חלומות, ו״חלומות וזמירות נפגשו". אלה באלה קשורים ואלה באלה תלויים. כּששרה האם חולם הבן. אבל כּשנדמה שירתה, נפסקו גם חלומותיו. וכשהיא מחדשת את שירתה – מתחדשים גם חלומותיו.

יש כּאן משחק־נפש יפה, המתאים התאָמה שירית את מערכי־לבּו של הבּן עם מערכות־מנגינתה של האם, את חלומותיו הוא עם שיריה היא, ואת הנועם והתּוגה השוכנים בלב שניהם. שרה האם על אָשרה מלפנים – והבּן ישן וחוזה: את דוד ואת שלמה, ואת עמו

הבּוטח באַרצו. הארץ היא גן־עדן לפניו ועל ראשו שמים מזהירים. חייו – כּחלומו – הם שירות נעימות, “זמרת־יה, צליל שיר־השירים”. וישראל הוא נער לארצו, “על מצחו טל ילדות לא חורב, כּמו נטע עוד רטוב רענן”.

אותה הרגשת־טבע, הטבועה עמוק בהכּרתו השירית של בּיאליק, תּלווהו גם בּשירי־ציון אלה ותוסיף להם רעננות וחיוניות, ורכּות־הילדות הבאה לידי ביטוי בשיר זה, תשווה לו חן מיוחד ותרעיף עליו טל־בּוקר.

ועוד יותר תּגדל ותשלם מזיגת שני היסודות האלה – יסוד הטבע ויסוד הציונות – בּשיר־ציון השני: ״לכי דודה״…

2

שיר זה עולה על הקודם מבּחינת בּנינו וכוח בּיטויו, והוא מתקרב יותר ל״אל הצפור" ו״אגרת קטנה". דוק־החלום של הילד התּם סר מן השורות של “לכי דודה” וקולו של משורר־האומה־לעתיד עולה ומפציע.

מצד הבּנין יש עליה־בהדרגה מן הבּתּים הראשונים, שנתגלו רק עתה, אל “קומי וצאי לך”, שנחשב עד כּה בטעות לראשיתו של השיר, ועד “ציונה, ציונה”, מקום שם עולה גל־ההרגשה לשיא.

החלק הראשון, המשמש כעין פּתיחה מכשרת־לב לעצם הדברים, נתון כּולו לשירת־טבע ואין בּו אף זכר לשם הארץ, שעליה יתגעגע המשורר. הוא קורא לדודה, לאהובה, לצאת ולשוח בּשדה, סתם שדה, אשר “שם יחיו יצהלו כּל ילדי הטבע”; ועם צפּור דרור ינודו על כּל הר וגבע. ובטוב טעם ודעת ייצק לנו שורות מלאות חן משירת אמת, שמצאָה אַחר כך את בּיטויה הנעלה בשירי־האור־והזוהר שלו:

בַּלָּאט תַּחַת אֶאֱרֹג מַסֵּכַת מַרְגּוֹעַ

בִּתְנוּעָה חֲרִישִׁית זִיו שָׁדַי יִנּוֹעַ.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שָׁם שַׂלְמַת יְרַקְרַק הֶהָרִים דָּשָׁאוּ

עָלֵימוֹ עֲדָרִים מִרְעֵיהֶם יָתוּרוּ,

צֹנָה וַאֲלָפִים⁵ בְּרֹאשׁ הַר יִקְרָאוּ

וְרָאשֵׁי שִׁבֳּלִים בָּעֵמֶק יַזְהִירוּ.

כּן הולך המשורר וחורז לו מחרוזת של מראות־טבע ופּניני שירה, כּאילו אין לפנינו אלא הסתּכּלות־לשמה. אבל לאַחר שזן את עינו ביופי ובשקט של הגבע והעמק, של השמש והצל, ולאַחר שסיים את פּרשת האידיליה אשר היה את נפשו לגולל לפנינו, הוא עובר לעצם הענין – לשירה הלאומית, שאליה שם את פּניו לכתּחילה, ואחר המשל של השירה בּא הנמשל של החיים.

ה״דודה", שקרא אותה אל השדה, נהפכת לאומה הישראלית, ואליה הוא קורא: רב לך ליענות מפנּי עם לא היה / ללחוך עפר ארצו ולמות בּרעב / שתות כוס תּרעלה לרוויה / מידי אלהיך שתי בכוס זהב (ההטעמה שלי – מ.ר.).

וְלֶאֱחֹז בְּיָדָיו מִי זֶה יִוָּאֵל

אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל?…

פּה מופיעה שוב הכּפילות, או השניות, אשר ראינו בשיר הראשון. אבל הבדל אחד עיקרי יש. שם הועמדו זה לעומת זה המציאות והחלום, הנועם והתּוגה, ואילו פּה הועמדו בבהירות ובחריפות זו לעומת זו: הגולה והארץ, הגלות והגאולה.

פּה ושם – הם שני העולמות הסותרים אחד את השני, והם־הם יסודות השיר הזה. פּה – כּוס תּרעלה; שם – כּוס זהב. פּה – ״יבש שרשך וקצירך מעל. בּבּוקר תּפרחי, לערב תּבולי", ואילו שם – “דשן ירעפו כּל צעד ושעל, אם אַחת תקומי לעד לא תפּולי”.

לפיכך הוא מתמלא עוז ואמונה וקורא: קומי וצאי לך, יונתי התּמה! לא עוד לסתם טיול לשדה יקרא⁶ לה, כּי־אם ליציאָה מן הגולה אל הארץ. לא עוד לסתם טיול לשדה יקרא לחמה ־־־־"ושם סוכּת שלום ונווה אַהבת תמים, בּצלם תּרגיעי, תּגורי עולמים״. קומי וצאי לך

מֵאֶרֶץ אוֹכֶלֶת, מֵאֶרֶץ בּוֹגֶדֶת

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אֶל אֶרֶץ שׁוֹקֶטֶת, אֶל אֶרֶץ נֶחְמֶדֶת.

ארץ זו, היכן היא? ומה שמה?

רק אַחר כּל ההכנות האלה, דרך הטיול בּשדה והסתּכּלות בּטבע ודרך הנדודים בּגולה וטעימת טעם־רעלה, יקרא המשורר בּצהלת־נעורים ובהתעוררות לאומית עזה:

צִיּוֹנָה, צִיּוֹנָה, אֶל צִיּוֹן הַנְּשַׁמָּה,

אֵלֶיהָ שְׂאִי עַיִן, אֵלֶיהָ שְׂאִי אֵבֶר

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לִחְיוֹת וְלִפְרוֹת (בָּהּ) וְלִהְיוֹת לִבְרָכָה

וְלָשִׁית לַמַּעְיָן אֶת עֵמֶק־הַבָּכָא.

ומכּיון שהגיע המשורר “ציונה, ציונה”, מיד לובשת אותו שוב רוח האמונה התּמה, המוצאת את בּיטויה בשירת־אידיליה. שם, בּארץ־האָבות, תשקט בּת־ישראל ותמצא לה מנוחה, בּאין מחרידה מרבצה. היא תשאב בּששון ממעין־החיים, תּרון מטוב־לב, תזרע ותקצור ותשא אלומות. תּבוא שעת שיבת בּנים לגבולם, שיבת־ציון החדשה. מרחוק ומקרוב יבואו הבּנים ואַתּ, יונתי התּמה, “לזרעך אם תּהיי, בּת תהיי לאמך”. האומה, שגם פּה היא מופיעה בדמות אם, תמחא כּף משמחת־נצחון. השיב ה׳ לב אָבות על בנּים ולב בּנים על אמם. "חרף שואפי – תּצהל האם־האומה – מאַרצם בּרחתּי״, ומעתה – “בּנים ובנות יפרחו כזית, עבודה בשדה ומנוחה בּבּית”.

בּיאליק הצעיר כּאילו נפתּל פּה את נפתּוליו הראשונים, לקראת דרכּו הגדולה. פּובּליציסטיקה ושירה נאבקות. אידיליה ודראמה מתנגשות. שיח אטי ושיר מהיר מתנצחים זה בזה, אבל גם אָז, בראשית־הימים ובראש־הדרך, כּבר מתגלים כּל הסימנים הטובים של מזיגת היסודות השונים.

הציוריות השירית אינה נכנפת ואינה נכנעת תּחת זרם ההטפה הציונית. הוא לא ישא דמות אומה שהיא ישות מופשטת, ללא גידים, עור ובשר, והוא חש לעשותה ישות חיה וממשית, בּדמות אמא, האומרת על עצמה:

וְאַחֲרֵי בְּלוֹתִי לִי עֶדְנָה הָיְתָה

שָׁדַיִם שֶׁצָּמְקוּ בְּחָלָב מִלֵּאוּ

נִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּמָטִים שֶׁקִּבְּצוּ עֵיפָתָהּ

הִתְעַדֵּן הַבָּשָׂר שֶׁצָּפַד עוֹרֵהוּ.

יָפָה הָיִיתִי – רַק עָנְיִי וּמְרוּדַי

דִּכְּאוּנִי, נִוְּלוּנִי, הִשְׁחִיתוּ אֶת הוֹדִי.

ולא רק המראה השירי וציוריות־הבּיטוי עומדים לו כמלאכי־ישע לשרתו, כּי אם גם החזרה הריתּמית על שורה אחת, בּשינויים קלים, היא אחד מאמצעיו, העוזרים לו לבצר את בּנינו ולהחדיר לתוך נפש הקורא את הניגון הפּנימי של השיר, עד אשר ייעשה ניגון־לוואי בכל אשר ילך.

כּן יסיים את הבּתּים האחרונים של השיר בּשורות חוזרות ונשנות בּרינון הריתּמי. בּית אחד ננעל בּשתּי שורות אלה:

וַאֲנִי כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין חוֹחִים גָּדַלְתִּי,

כְּחוֹחִים דְּקָרוּנִי – וַאֲנִי לֹא נָבַלְתִּי!

והבּית האחרון בּשתּי שורות אחרות, המצטרפות גם הן לקודמות ומשלימות את העיגול ומחזקות את הרושם:

אֶתְבּוֹנֵן וְאֶצְחַק: נִצַּחְתִּי, נִצַּחְתִּי,

הוֹי, רַבַּת שָׂבַעְתִּי… אַךְ הַכֹּל שָׁכַחְתִּי.

ועם נצחונה של האם בא גם נצחונו של הבן.

לבסוף דברים אחדים על שיר אחד שאינו שיר־ציון ואינו שיר־טבע⁷, כּי אם “שיר־ידידות”, מתּנת־חתונה לחבר וידיד, ובכל זה יש לו ערך לא־מעט, כּי יש בּו הרבּה חן ומוסיקליות. השיר נכתב, כּאָמור, “לכבוד רעי כאָח לי, מחמד נפשי, עלם יקיר ונחמד, ה׳ בּן־ציון בּ״ר נחום קאפּניק, מוגש בּיום חתונתו וביום שמחת־לבּו ברגשי אהבה, ידידות וכבוד, מאת אוהבו הנאמן חיים נחמן בּיאליק, זיטמיר, תרנ״ב, ז׳ סיון”.

על השער החיצון של חוברת־השיר כּתוב “שיר־ידידות” ואילו בפנים נקרא השיר “תּאמי־יונים”, ובצד השם מודבּקת תּמונת שתי יונים. תּאמי־היונים הם, כמובן, החתן והכּלה, והם עפים למעלה, עד שמי השמים. “מרום, רומה / על העבים / עד השמש / ראש כּוכבים”. שם פּגשם כּרוב קטן אשר כּיסה אותם בּכנפותיו. הכּרוב בּתאמי היונים, זה צמד־החמד, גם הוא רך. “צח הכּרוב / מצמר צחר / שתּי כנפותיו / כנפי שחר”. הוא טוב כּאם ותמים כּילד וכולו אומר אַהבה. כּי אַהבת־אוהבים מלמטה מעוררת אַהבת־אוהבים למעלה. והכּרוב הזה, האָח ל״יונים", נשאן בּכנפיו למעונתו, “לנוה הקדוש, נוה הטוהר, מעון השלום, מעון הנוער”. האַהבה עלתה למרומיה בחביון־הקדוש של המרומים, ושירת המלאָכים נתמזגה בשירת האַהבה. ולאַחר שהעניק הכּרוב ליונים מחמודותיו הוציאָן מכּנפותיו ו״יעניקן וישקן וישיקן" והחזירן לארץ. ו"זכּות נוצה / לבנות כּנף / ירדו, עמדו / על בּד ענף". אָז קרא להן: ״שובנה יונים האוהלה/ רווינה, דודים / נצח סלה!!!"

בּשיר־שעשועים זה, שאינו אלא מתּנת־חתונה, גילה בּיאליק הצעיר את כּל חן שירתו השופעת, שנתגלתה אַחר כּך בּיתר־שאת וביתר־יופי בּשירי־העם שלו.

וזה הוא ערכּם המיוחד של כּל השירים האלה, אשר הוצאו עתּה ממחבּואָם לאור־עולם. אָנו מכּירים בּהם את זרע הבּרכה אשר מהם צמחה השירה העשירה של גדל היצירה העברית בּדורנו.