פותח אני ספרי במאמרי ה“הֵיאך הפיוטי” משום כבודו של ביאליק, ומשום שדברי ראו אור לפני חמישים וארבע שנה. במאמרי מעלה אני את ההשתוממות שהעלה פעם אחד־העם: “את אלה מי ילד לנו?” ותשובתי היתה אז – הנעלֶה והנשׂגב שבשיבת־ציון.

בשנת תש"א, הספדתי את ביאליק בראדיו בירושלים, וחזרתי והעליתי שאלה זו בּזֶה הלשון:

“כשאתה עומד על ביאליק ז”ל מתוך הספרות העברית ומתוך תלאותיו של העם העברי – ואין מקום אחר שאפשר לעמוד עליו אלא מקום זה – הריהו חזיון שלפניו כמעט שאין לראות דבר שעשׂה לאפשר לידתו; ולאחריו דומה – הכל אפשר. לפניו אין דרך המביאה אליו. לאחריו נפתחו כל הדרכים אל כל המקומות. האומנם תלאות עַם ושיפלותו ואסונו נתנו לנו כל אלה?

אולי הם שנתנו."

ועכשיו לפני שני הרהורי, אחד ברי שנכתב לפני חמישים וארבע שנים, ואחד שמא, שנכתב עם ימי שוֹאה לפני עשרים ושבע שנים. בשעה זו עלי להכריע, ואני עושה כן לפי הכלל: ברי ושמא, ברי עדיף.

*

נותן אני כאן מאמרי “בעבותות ההווי” והקדמתי לו דברים על מקום היכתבו ושעתו. כל ימי חששתי לאספו בכרכים שהוצאתי לאור, ולפתחו בדרך זו לרבּים. לא חפצתי, שיצרפו דעותי, שענינן ספרותי גמור, לדעותיו של יחזקאל קויפמן ז“ל, על שׂנאת־ישראל בכתבי מנדלי, ברנר, ברדיצ’בסקי, אחד העם וא. ד. גורדון. בפרשה זו דנתי במאמרי “השגות לא השיגו”, פולמוס כנגד דברי קויפמן – “ביקורת תורתו של א. ד. גורדון” – בירחון “מאזנים” שנת תש”ד. ורצוני להביא כאן כמה וכמה פסוקים שהשמעתי שם, ולא היה להם מקום בהקדמתי למאמר “בעבותות ההווי”:

“… אל אלה (שמניתי למעלה) הכרח לצרף גם את ביאליק. הרי גם הוא “שׂנא” את עמו ו”בז" לו. ובכדי מכרכר קויפמן כמה וכמה כרכורים בשביל להוציאו מן הכלל. אנו שקראנו את שירו “בשדה” יודעים יפה, כי בן־מחננו הוא.

והרי היגון העמוק שבשיר זה על “הידים שאינן מעצבות”, הוא גופו היה לנו כוח־דוחף לפעלים ולגאולה. ויתר על כן, לא שנאת־ישראל בלבד מדברת מגרונו של דור “אומלל” זה, גזר־הדין קשה יותר. “זוהי אידיאה, אומר קויפמן, שנולדה מתוך ליקוי־שכלו של הדור” (ודרך אגב, אני משער, עד היכן היה מגיע שכלו של קויפמן, אילולא קדם לו ליקוי זה). ואנו אשר אמרנו, לא קמו עוד מוחות צלולים כאלה בבית־ישראל זה עידן ועידנים, שלא התייראו להביט בפני־המציאות ולראות נכוחה – אנו צאן תועה. וגם גורדון (א.ד.) שערפל כבד בראשו, בתוך התועים והמתעים.

ובעצם לא נולד מעולם זיע כלשהו של התעוררות אצל שום אומה ולשון ובשום מקום ובשום תקופה בתולדות־העמים, אלא מתוך תהליך של ביקורת עצמית אכזרית. בלעדיה אין נבואה ביהודה, אין מחזה ומוסר ביוון, אין תחיה ואֹמנות ברומא, אין חירות באנגליה, אין זכויות־אדם בצרפת, אין תרבות ברוסיה. אין עמוס וישעיהו וירמיהו, אין איסכילוס וסוקראטס ואפלטון, אין מילטון ושקספיר, אין גתה ושילר והיינה, אין מונטֵין ומולייר, אין גוגול וצ’חוֹב – כל הקהל הזה אשר “ניאץ” את עמו וגילה לעיני כל את נגעיו מבית, פשפש ולגלג על מומיו ומגרעותיו – כל הקהל הזה אינו, לפי תפיסתו של קויפמן, אלא קהל מקטרגים, חבר־מרעים וחטאים אשר מאור־שכלם לקה!

־ ־ ־ אבל יש לומר דברים אחדים לעיקרא דדינא. מעולם לא אמרו סופרי־הדור, שהיהודי טפיל הוא. זו לשונם של אנטישמיים. הם אמרו: אומה נאה וחסודה זו הגלות מנוולתה. קויפמן מבלבל שתי נוסחאות הללו ועושׂה אותן בליל אחד ונותנו בקדירתו, אחר כך הוא מרעיש שמים וארץ – צאו וראו, כיצד הקדיח הדור תבשילו! וישמרני ה' מאהבת־ישראל כזאת.

אבל קויפמן אינו מודה בסנגוריה שלי. לפי דעתו, הגלות כמעט שלא ניוולה את היד־העושה היהודית. והנה לפני ספרו של יעקב לשצינסקי, והוא עד־מהימן, ולא שונא־ישראל כאד“ג וכאחד־העם וברנר, והרי דבריו: “… ואולם אם אתה מסיח דעתך לרגע־קל מן השכבה העליונה הדקה של העשירים ורואה רובה הגדול של היהדות הרוסית בימים ההם (1876), אתה מוצא מה מאד נכונים הם דברי מנדלי, כי משולים היו כנמלים – כזה כן זה. למעלה משלושים אחוז של יהודים ברוסיה היו מתפרנסים מחכירות וּממזיגת היי”ש. למעלה משלושים אחוז – מתגרנות וממסחר, בעיקר חנוונות זעירה, תגרות־השוק, סחר־מכר ורוכלות. צרף אל אלמנטים חנוָוניים אלה המון רבנים, רביים, שדכנים, חזנים, דיינים, שמשים, גבאים וסתם ־יהודים מיוחסים ובני־טובים שלא היתה להם פרנסה קבועה, ותמצא כי למעלה משלושה רבעים, ואולי גם 80 אחוז של היהדות הרוסית לא היו אלא המון מתווכים זעירים בעל־בתיים. בעלי־מלאכה יחד עם פועליהם היו בסך הכל 17 או 18 אחוזים” – עכ“ל. והנה אד”ג (וכן מנדלי, אחד העם, ברדיצ’בסקי וכו') שנולד בשנת 1856, היה בשנת 1876 בחור שהגיע לפרקו. את פניה של היהדות אשר לשצינסקי (שהוא ממחייבי־הגלות ומאוהבי־ישראל ולא שולל־גלות ושונא־ישראל דוגמת אחד־העם. ודרך אגב, לשצינסקי עד שהיה לס. ס. טריטוריאליסט, מחסידי אחד־העם היה) מתארה במספרים וממרחקים, ראה אד“ג בעיני בשר, בתוכה ישב והיה כמוה, וכשהתחיל לעשות חשבון־עולמו, מה תימה, כי זכר חיי־בטלה ואפס־מעשׂים מנולים אלה, זכר טעמם המר וצלם הכבד. – – – ולפניו עמדה תמיהה אחרת: היאך אירע שדווקא (וכאן מקורו של ה“דווקא” הגורדוני אשר קויפמן מלגלג עליו) בשעת ירידה זו נולד הרעיון של שיבת־ציון ובשורתה באה? כיצד קמו הגואלים והולידו רעיון־תחייה זה? מהיכן פינסקר, ליליינבלום, אחד־העם ודומיהם? אין זאת כי אם דמותו של מעמד־הבטלה המנוול היא שהולידה את אלה. שיירי חיים שנותרו מן הפגישה הראשונה ־־ פגישת אומה עם ארצה – (דת, מנהגים, וזכרונות וגעגועים וקווי־מזג־ואופי ופרצוף הפנים ורגש־הנכר) מתוך התנגשותם באפס־מעשׂים, שהוא הוא אפס־חיים, איום ונורא זה, ־ שיירים הללו הראו את הדרך, כי אין מוצא אלא בפגישה שנייה שבין אומה לארצה!”

אחר הדברים המפורשים הללו, כמדומה אני, לא יערבב הקורא את דברי במאמרי “בעבותות ההווי” עם דברי הדלטוריָא שיצאו מפי המקטרגים שהתעטפו בטלית של אהבת־ישראל.

ישמרני ה' מאהבת־ישראל כזאת!

ש. צ.