רקע
שבתאי (שבו) לוי
סקר עין אום־אחמד

קוד–סיור26


בתאריך: – 7־12.10.1978

לפני שיצאנו לסקר היתקיים יום עיון לזיכרו של דוד תמיר, אשר על שמו ניקרא בית־ספר שדה שליד סנטה. בשבת יצאתי עם אבי פרבולוצקי בג׳יפ לעין פורטאקה.

היציאה היתעכבה בשל סיבות שונות ויצאנו בשעה 1630 והיגענו לעין פורטאקה בשעה 1900. את המדריכים של בי"ס שדה אילת היינו אמורים ליפגוש בואדי שפללח. בגלל החשיכה בחרנו ללון אצל סלים איבן ג’אזי בעין פורטאקה. היתקבלנו על ידו בחביבות. עצי הסקה לא היו לו בשפע ולמרות שהוא סובל מעודף אורחים ישראלים, קיבל אותנו יפה, הכין את התה ואישתו אפתה לנו פתיר. היא שמחה על בואי. מסתבר שהם לא חדלים מלקוות כי אני אבקר אותם. בכל טיול שעובר ניבדק על ידם אם אינני מצוי בתוכו. יחס זה שמשפחות הבדוים מצפות שמא אני הוא המטייל הנוסע ברכב עם כל מעבר של כלי רכב, מיתרחש בכל אזור עין אום־אחמד ושיח' עטיה. האנשים ניראים לי דורשי ישישות ויחס אנושי כלפיהם מעורר כבוד והערכה. על כך אני מקפיד לישמור. נוסף על כך, הפתיחות שנוצרת בעיקבות ידיעת השפה – שבדרך כלל סותמת ומגבילה היתפתחות יחסי הערכה בין האנשים – הרי ששיחה שוטפת ללא אי הבנות וגימגומים מסלקת הפרעות תוך הבנה הדדית. הגם שאפשר להיתלוצץ ואף להעיר הערות בענינים אישיים ובענינים הנוגעים ליחסי אנוש ואף ליתבוע יחס מוסרי כלפי אשה שבעלה עומד לגרשה וכן לימנוע זילזול בילד יתום ובעוד כל מיני תופעות חברתיות. גם הבנת חוקי הבדוים והיתנהגות מתאימה להם ולאורח חייהם מביאים לידי הערכה. עד כדי כך הגיעו הדברים שמישהו ראה כטיבעי להציע לי להשאר ביניהם ולשאת אשה ולהקים אוהל ומשפחה. דהיינו ־ להיות אחד מהם.

במשך שעתיים שוחחנו עם סלים בעניני משפט. האיש הינו שופט ולמדנו ואף שמענו פרטים ותיאורים של משפטים. למוחורת בבוקר השכם קמנו ויצאנו לדרך על מנת להיפגש בקבוצות הסיירים של הסקר. במקום שבו היו כמה עצי שיטה הניקרא בשם אבו־רימת' כלומר: – בעל חמאת השיח – שמצפון לעין פורטאקה שם ישב הזקן עווימר אחיו של עיד אבו־אימפריג' הזקן המופלג שמת השנה. את אישתו הזקנה פגשנו בין תמרי נווה עין פורטאקה והיא שמסרה לנו היכן עווימיר בעלה מצוי. את ביתו של עווימיר פגשנו יורדת עם עדרה בואדי להשקותו מן המעין. אותה צילמתי לפני שנתיים ובהיזדמנות זו תבעה את תמונתה. לא ידעתי כי הדבר כה חשוב לה. היבטחתי להכין לה העתק. לא תיארתי לעצמי עד כמה הנערות הבדויות מחשיבות את תמונתן.

באום רימת', הוא המקום אשר בו לנתי לפני שלוש שנים אצל מכאוי, מצאנו את הזקן עווימר יושב ליד הצריף שמשמש לו כחנות. הוא ארח אותנו בישתית תה ולאחר שבעזרתו למדנו את המיבנה המשפחתי שלו, היתבהרה לי תמונת האוכלוסיה במקום הזה. ביקשנו ללכת אך האיש עצר בעדנו והיגיש לנו ופל לאכול. הוא היה מאוד נירגש על הביקור. האם הוא לא זכה לביקורים עד כדי כך שהוא היתרגש ועשה ככל יכולתו להנעים לנו, או שמא היינו מאוד מכובדים בעיניו? אני סבור שנוכחותי הקבועה באזור הזה והידוק הקשרים עם האוכלוסיה היא שהעלתה את יוקרתנו בעיניו.

ביקשתי ליקנות אצלו סוכריות כדי שיהיו בידי על מנת לכבד בהן את הילדים. האיש לקח חבילת סוכריות ואילץ אותי לקבלן כמתנה. על התשלום לא רצה לישמוע. למרות ההפצרות הרבות הוא לא היסכים לקחת ממני כסף לא בתור תשלום ולא כמתנה לאישתו על מנת שיקנה לה מה שתירצה כיביכול. כדי לצאת ידי חובה ולא להימצא כאורח שמרושש את המארת שמתי ־.20 לירות על שולחנו תחת אבן והיסתלקתי תוך כדי מחאותיו.

בדרך פגשנו את “מחמודה” אשתו השלישית של שיח' סלימאן כשהיא יושבת על דרגש הואדי ליד שני גמלים ושני גברים מתארחים אצלה. השנים היסתלקו ואותנו היא כיבדה בתה. איתה היתה ביתה נערה צעירה צנועה ובישנית, כאן תחת עץ שיטה היה מקום מישכנה בימים אלה. היא מתקיימת מן ההכנסות של העדר שלה. השיח' כימעט ולא מוסיף לה אמצעים לקיומה. כיון שיש לו אינטרסים לרוחב כל סיני הוא נשא שלוש נשים. עיג’איג’ה היושבת בנויבעה, מחמודה היושבת באזור ואדי ותיר והשלישית שאינה בת שיבטו באזור אל־עריש. את כל אחת הוא צייד בעדר כדי שתפרנס את עצמה ואת ילדיה. לישאלתי: “כל כמה זמן הוא פוקד אותך?” ענתה:" כל כמה שבועות!"

לא רציתי להיכנס לבעיות עדינות וליבדוק את מי הוא מעדיף וממי יש לו יותר ילדים. המציאות של אשה שהיא מוחזקת כיצור מיני שבא לספק את יצריו של הגבר מחרידה מיבחינה אנושית. ואכן מחמודה ניראתה כמי שחייבת לנהל את חייה באופן עצמאי בתוך המיגבלות והאישורים שמטילה החברה הגברית הבדוית על האשה.

בביר צאורה נימצאו נשים ששאבו מים והישקו את צאנן. מפיהן נודע לנו כי רכב ירד דרומה בישעת בוקר מוקדמת. בחוזרנו נודע לנו מפי שני בעלי הגמלים כי הם ניכנסו לואדי עראדה. חזרנו לואדי הזה, ושם במקום שהיה ביתה של עניזה לא מצאנו איש. המשכנות תחת העצים היו ערוכים ומסודרים ואיש לא נימצא בהם. זו היתה היזדמנות לצלם את המישכנות ללא הגבלה. מישעת הצוהורים ועד ליפנות ערב בילינו במחנה הסקר בקצהו הצפוני של ואדי עראדה במקום המשקיף על מערת הע’ולה המצויה על קיר המצוק השייך למערכת מצוקי־התיה ואשר ניראית ממרחק גדול. לדיברי הבדוים יש פעמים שגשם יורד בחורף וסילון מים פורץ מתוך פתח המערה המצויה בגובה של כמאתים מטר בקיר המצוק. המערה משמשת כימקום מגורים לשדים. כך הבדוים מספרים.

בערב ניגשנו אל מאהל עניזה ועידה ביתה. שם סעדנו את ארוחת הערב. את עידה פגשתי בואדי ותיר ליפני חודש והיא שאלה על התמונות שהיבטחתי לישלוח לה מן הביקור הקודם. באותה פגישה ערכתי סיור על גמל באזור זה וצילמתי אותה ואת חברתה “חמידה”. שתיהן היתקשטו ופירקו עול בהיזדמנות זו שלא היו הבעלים לידן והיתפרעו בצורה חופשית. אמרתי לה: “בעוד כמה ימים אהיה בצפון ואביא את התמונות אלא שאני חושש שאעבור בדרכי במקום הזה ולא אפגוש אותך ולאחרים אני לא יכול לתת את התמונות ביגלל מה שאת יודעת!”

היא הראתה לי על חבית המים שעמדה בריחוק מה מן המאהל ואמרה לי: “שים אותן תחת החבית ואני אקח אותן משם ואיש לא ידע בבואן ובילקיחתן!”

אמרתי לה: “ואיך תדעי באיזה יום עברתי ושמתי אותן שם?”

אמרה לי: “כל יום בשובי מן המרעה אלך ואראה אם יש שם עקבות שהם שלך וכך אדע!”

היסכמתי לה ואף ניתמלאתי היתפעלות ממנה מן הפיתרון של בת מדבר שידעה איך להערים על מי שאינו צריך להיות שותף לעבירה הזאת של צילום נערה. כך נוכחתי פעם נוספת עד כמה הערמומיות של הנשים משמשת להן תריס ביפני כוחם של הגברים והישתלטותם עליהן.

בדיעבד הענין היסתבך. בשובי מן הצפון הבאתי איתי את התמונות ולא ניזדמן לי לסור לאותו מקום. ביודעי כי יעבור זמן רב עד שאזדמן אל המישכן של עידה, ביקשתי להעביר אותן בידי איש מהימן. היה זה הצעיר ד’יפאללה בנו של עיד עביד מעין אום־אחמד שאף הוא משבטה שבט התרבין. בהיותנו בנויבעה אמר לי כי הוא בדרכו לעין אום־אחמד. כיון שכך היכנסתי את התמונות לתוך מעטפה וחתמתי אותה ושאלתי אותו אם הוא מסכים לעשות לי שליחות סודית. היסכים! נתתי לו את המעטפה ותיארתי לו מי מצולמת שם והישבעתי אותו שלא יפתח אותה לא יראה את התמונות לא הוא ולא אחרים וימסור אותן אישית בצורה חסויה לידי עידה. כיון שבילינו יחד אצל אביו וניתידדנו היבטיח לעשות זאת.

לימים, כעבור חודש נסעתי בגיפ ועברתי בישעת ערב ליד המאהל. ראיתי את עידה מרחוק ונישארתי ליד הגיפ שעמד בערוץ הואדי וחיכיתי לה כדי לישאול אותה אם קיבלה את התמונות. המדריכים הלכו אל המגורים והיא מיהרה ובאה אלי ירדה ערוץ הנחל וישבה שפופה בריחוק מה ושאלה: “האם הבאת לי את התמונות?” עניתי בישאלה: “האם ד’יפאללה לא מסר לך אותן?”

כששמעה זאת החוירו פניה ובקול בוכים אמרה: “כולו ח’סארה – הכל אבוד! הוא לא מסר לי את התמונות. למה עשית זאת. עכשיו הוא יראה אותי לכולם וימיט עלי חרפה!”

הופתעתי על כך שד’יפאללה שהיה אמור לימסור לה את התמונות ליפני הרבה זמן לא עשה זאת. ידעתי שאין דבר גרוע מהפצת תמונתה של נערה נשואה ברבים. אני הירגעתי אותה ואמרתי לה:“השבע הישבעתי את ד’יפאללה כי יעביר אליך את התמונות בצורה חסויה ביותר וכי ימלא את שליחותו בנאמנות. אין סיבה שיעשה אחרת הינה אני חוזר לינביעות ומסדיר את הדבר. את יכולה להיות שקטה והכול יבוא על מקומו בשלום!”

בינתיים היתקרבו כמה אנשים אל הגיפ והיא פרשה למחסה הקיצי שלה תוך שהיא מתיפחת. בהגיעי לצוקי־דוד פניתי טלפונית אל גיל – איש שמורות הטבע – היושב בינויבעה והיסברתי לו את הענין, וביקשתי ממנו כי יודיע לד’יפאללה אם לא יעשה את השליחות שקיבל על עצמו ממני, אגרום לכך שהדבר ימסר למושל סיני. היסברתי לגיל מה היתה שליחותו ועד כמה הדבר חסוי מיבחינתם של הבדוים. ואכן ד’יפאללה מיהר ומסרן ליתעודתן וכך ניתחסל הענין בטוב.

כשישבנו ליד האוהל של עידה עם עניזה אימה, אמרתי להן שהבאתי עצי הסקה כמתנה, מאחר שלא היה בידי דבר. אותם הינחתי ליד העץ כשחלפנו בישעת הצוהורים ליד המגורים שלהן. הדבר מצא חן בעיני עניזה, אלא שהיא לא גרה כאן אלא במקום אחר. בינתים בא הצעיר סאלם אבו־מריזיק בעל עיידה שעניזה העידה עליו שהוא “אהבל”. הוא בא עם גמליו, היבריכם וישב לידינו ליד המוקד. הכינו אוכל ובינתיים באה “חמידה” אשר גרה עם בעלה " זאיד" תחת עץ שכן והיא זו שצילמתי אותה עם עידה. לאחר שאכלנו פתיר במלוחיה שבעיני היה זה מאכל טעים, חזרנו עם חשכה לבסיס הסקר.

למוחורת בבוקר חיכינו לטוביה ויסברוד הגיאולוג בפתח ואדי עראדה ליד מאהל עידה. עניזה באה יחד עם סאלם ישבו ואכלו איתנו ואף זכו במתנות אוכל. שאלתי את עניזה: “למה עידה שונאת את סאלם!”

היא טענה שהוא אהבל. זה להם ארבע שנים נשואים ללא ילדים. עידה לפי דיברי אימה שונאת גברים כמוה עצמה, משום כך היא “עזבה” – רווקה. לבד מזאת עידה לא רוצה ילדים. הגבר עצמו כפי הניראה לא לפי טעמה המיני של עידה ומרמזים שונים הבינותי כי אינו חביב עליה.גם מצידו יש ביקורת על עידה שמיתבטא בזילזול כלפיה. כביקשתי ממנה לקצד לי משהו כמו עניזה אימה שהיא משוררת מוכשרת הגיב הגבר הדחוי הזה ואמר: “זו סתומה!”

אמר והיא היסתכלה בו בבוז. באותה היתנצחות סמויה ניכר היה שהאישה שבויה בידי הגבר והיא מכורה לו שלא בירצונה כמימכר שיפחה. כיון שניגזר עליה לחיות איתו אין היא יכולה לפרק את התלות בו ונישאר לה הבוז.

ליכשטוביה הגיע, נסענו לביר־צאורה לישמוע את תורת אבני החול. עלינו על המידרון המערבי מעל התמרים וצפינו בנוף שבו התצורה של אבני החול והרי הגרניט משמשים בעירבוביה. בירדה מן התצפית חלפנו על פני שרידה מגורים של עניז איבן־סאלם המשורר המפורסם אחיה של עניזה אשר אסור במצרים באשמת הברחות סמים. במקום היתה ביקתת חימר שנהרסה. בהמשך הדרד מערבה חלפנו על פני ביקתת חמר אשר שימשה כמחסן לעניז שהיתה נטושה. את טוביה אני מכיר מלפני כמה שנים כשהיצטרפתי אליו באילת לסקר שעשה על הגיאולוגיה של אזור מיכרות תימנע. אני הייתי מלא הערכה אליו ונימצאתי כתלמיד ביפני רבו. כאן עמדה שאלה של צורת ההפריה אצל הגמלים משום שאבר המין של הגמל מופנה אחורנית. היסברתי לו כי הגמל משתין אחורנית משום שבעונת הייחום הוא מפריש ריחות פרומונים לגרוי הנאקות באמצעות השתן והפיזור שלו ביתנועות הזנב. הרוח מפזרת את הריח מסביב לנאקות המאושרות ואז מיתרחשת ההפריה. הנאקה מבריכה והגמל עולה עליה ואבר מינו פורץ מתוך השקית ופונה קדימה ומאפשרת לו לחדור לגוף הנאקה. כך שמע טוביה את ההסבר ונהנה מן הלימוד שקנה ממני וכך היה איזה תשלום על מה שגמל לי באותו סיור גיאולוגי באילת.

ניכנסנו לתוך קניון צר בתוך הד’בה שהיא הר או גיבעה הבנויים מסלע של אבני חול. על קירות הקניון ניגלו לעינינו על הקיר הציבעוני שקעים שנעשו על ידי נבירת הרוח ובהם ניגלו כיתמי צבע שיצרו צירופים ניפלאים של צורות וצבעים שיד הדמיון לא יכולה לתאר. המצלמה לא היתה איתי ושעת הערב ממילא לא היתאימה לצילום. לכל אורך הקניון ניראו וריאציות שונות שיד הטבע עשתה באבני החול. לאחר שהיגענו לביר־ביריה שנחפר על ידי אביה של עניזה שהוא מקום חבוי בואדי המישתפך לואדי עראדה. נסענו לבסיס של הסקר.

למוחורת יצאתי עם אבי בג’יפ לואדי שפללת ליפגוש שם את מורה הדרך סלימאן עווימיר. בדרך פגשנו זקנה תורבאנית כישהיא הולכת אחרי חמור ועדר לידה. היא היכחישה כי זהו עדרה אם כי היא היתה הרועה. ההכחשה נובעת מכך שאין זה ליכבודה של אשה קשישה לירעות או שמא היא נהגה ככל בדוי שמעלים את זהותו. לידבריה היא מתפרנסת מעשית פחמים שניקרה “הבש”.

מתחת לשיח רותם פגשנו את שיבעת בניו של זידאן הקטנים. האם והאב הלכו לתמילה מרחק של שעה להביא מים. שנים פעוטים כיבני שנתיים שלוש עמדו חשופי שת והאחרים שהגדול ביניהם היה כבן שתים־עשרה ישבו במרוכז תחת רותם. תחילה היו מבוהלים קצת אך לא גילו סימני היסטריה. לאט לאט לאחר שקיבלו סוכריות נחה דעתם ונירגעו. היגענו למקום שבו היה צניר ענק כמפל שניקרה “טור”, שחסם את האפיק ולידו היו כמה עצי תמר ומכיתות אבנים וסלעים, ומתחתו מחפורת בחצץ שחפרו האנשים על מנת לימצוא מים. ואכן היו שם מים חבויים בחצץ שקלחת הסלע שמרה עליהם בתוכה. לימקור מים כזה יקרא בסיני " תמילה". גמלים ועזים היו שם וכן זידאן וסלימאן סלים יחד עם נשים וילדים. שתינו קפה ובינתיים באו גמלים ונאקות לישתות וכן הגיעה עוד משפחה עד שהיתה שם תחת הצניר הילולה רבתי. זידאן שמשתכר מצילום תירים על גמלו ביראותו את מצלמותינו היתחשק לו להיצטלם עם משפחתו –אישתו ילדיו ואחיותיו. ערכנו כמה צילומים ואחר כך גם סלימאן היצטרף לצילום משפחתי. אישתו שנשאה תינוק על גבה, עמדה כיסטטיטית עם תינוקה ואיפשרה לנו לצלמה מכל צד. ניצלתי את המחווה שבצילום שעשינו ליסלימאן ולחצתי באופן מוסרי עליו שיסכים כי אצלם את מישפחתו וילדיו. ניתחיייבתי להעביר את הצילומים אישית דרך צור המדריך לידיו. אחרי הבולמוס של הצילומים, יצאנו לחפש דרך אל המצוק שמעל עין־קציב. עוד אנחנו נוסעים ועשן מיתמר ניראה בואדי. מיהרנו ליראות מה קורה שם ומצאנו בדוית משבט האחיואת מטפלת בערימת “הבש” שהיתה מכוסה בעפר. היא היתה מאופקת ולא שיתפה איתנו פעולה לא בשיחה ולא בהסכמה לצילום. למרות רצונה צילמתי אותה כי המראה היה חריג. היא היתה אשה רזה שגופה העיד על מחסור במזון טוב. העיסוק שלה בעשיית פחם העיד על העוני בו היא שרויה שכן בדויות לא נוהגות לעסוק בימלאכות אלו.

סלימאן היצטרף אלינו כמדריך ויצאנו לדרך. עברנו ליד רוג’ום הניקרא "מרבט

נזלה" כלומר: – מקום קשירתה של הנאקה הניקראת נאזלה – שאליו נהגו ליקשור אותה. על מקום תצפית מראש ג’בל “מראזה” שלרגלי ג’בל תורת’ה עמד הצופה הניקרא “חור”, וצפה כנגד מסעי שוד שהיו קיימים ביזמנו ליפני שנים שלושה דורות. הנאקה שהיתה נאקת מרוץ היתה קשורה לרוג’ום מוכנה להרכיב את הצופה שראה מסע־שוד מתקרב כדי שימהר להזעיק ולהזהיר את האנשים. משם הוביל אותנו סלימאן אל מקום מסויים בואדי־חיסי בפתח ואדי “אבו־ת’לים” שבו עמד קיברו של סלים אבו־סריע שנהרג במלחמה עם מסע שוד של “המעאזה” שהם בדוים שבאו מחצי האי ערב לישדוד צאן וגמלים. כפי הניראה שהבצורת אצלם הביאה אותם על משבר. מצידו השני של הואדי קבורים שנים מיבני שבט המזינה שנהרגו באותו קרב. בדרך מצאנו שתי משפחות של בדוים: – ילדים ואם אחת הגרים תחת שיחי הרותם וכיפת השמים. בדרך ללא דרך בהדרכתו של סלימאן בעוד הג’יפ מדלג על סלעים ומהמרות ומגלה את יכולתו בשטח גרוע מיבחינת העבירות בארץ שכוחת אל, משכנו אל המצוק המשקיף על הים ליבדוק דרך לרכב. הצימחיה סובלת מבצורת שנימשכת כבר כמה שנים. לענות־המדבר קמלו ויבשו והרתמים מחזיקים בלחלוחית האחרונה וענפיהם נישברים כאילו היו יבשים “כחטב”. קשה להבין ממה יש לבדוים להאכיל את בהמותיהם. לדיבריהם עוד שנת בצורת אחת וכל עדריהם יכלו ברעב.

כשהיגענו לסוף המעלה ירדנו מן הגיפ' שלא יכול היה להמשיך ביגלל התלילות ועלינו ברגל כמה מאות מטרים עד שהיגענו לישפת המצוק. משם ניגלה לנו הים וכל ואדי־קציב. האובך היפריע ליראות את הנוף ביבהירות. על צלעו הדרומית של הואדי היתנשא מידרון שעליו מצוי שביל גמלים שקישר בין האזור הזה של ואדי־שפללת עם חוף הים. היסתפקנו במה שראינו וחזרנו על עקבנו כדי שלא ניקלע לחושך. עם דימדומי ערב ירדנו אל אפיק הואדי הרחב ושם סר מעלינו האיום של דישדוש דרכנו בחשכה, שכן נסיעה בחושך על מהמורות בדרך לא דרך ניראתה מסוכנת. במקום מסויים על גיבעה, נימצאו בולבוסי אבן גיר בקוטר חצי ועד מטר כישהם חלולים ושבורים כיקדרות וקבורים באדמה. התצורה הזאת ניראתה תמוהה, כי עד כה לא ראינו דבר שכזה. הבדוים משתמשים בהן כישקתות לצאן.אחת מהן מצויה ליד הבאר בביר־צאורה.

עם חשכה החזרנו את סלימאן לביתו בואדי שפאללת. בדרך אספנו את החוליות שחיכו לנו לאחר שניתקבצו מסיוריהן לאורך הואדיות הבאים ממזרח לשיח' עטיה. בהגיענו לשיח' עטיה, שאבנו מים מן הבאר כי מימי ביר־צאורה לא טובים לישתיה. בביר צאורה חיכו לנו יתר החוליות ויחד איתן משכנו אל ואדי שביח’ה למאהל של פראג' עיד האיש שהוא שופט אשר היתארחתי אצלו בסיור שערכתי עם עיד עביד בראשית חודש ספטמבר 1978. הוא לא היה אצל שתי נשותיו: – חסני וסלימה. ליד העץ המשמש כימלון אורחים קבענו את מקום השהיה שלנו בלילה. עטוי אבו סלאמה הזקן החביב בעל הצחוק והשימחה הניצחית, שעיד עביד ואני היתארחנו אצלו באותו סיור. בא וישב ליד המדורה אשר סוילים עווימיר היבעיר. היצעתי שנאכל שלושתנו ארוחת ערב בניפרד מן הישראלים מתוך חשש שמא לא ינעם להם הדבר כימארחים. כשהבאתי אוכל, נעלם סוילים ומצאתיו סועד עם יתר המדריכים. מיסתבר שבחר לאכול עם הישראלים ולא עם הבדוים מתוך סולידריות עם צאן מרעיתו. אכלתי עם עטוי לבד יחד עם שני ילדי פראג' שישבו בצד. חפצתי לתת להם מן הביצה הטרופה נוסף על הסלט שקיבלו אך עטוי אסר לתת להם ביצה באומרו כי ילדים לא אוכלים ביצים. משונה!

בבוקר יצאנו לעין אום־אחמד ליד הבאר מתחת לתמרים ישבו כמה גברים ונשים ותינוקותיהן איתן. גבר אחד היה מוכר לי והיתר חדשים. שתינו תה כמחווה לארוח שנהגו בנו. תוך כדי שיחה בענינים אשר אבי פרבולוצקי ואני היינו מעונינים לעסוק בהם, גלשנו לענין סימני כפות הרגלים על הסלעים. הן טענו כי הן נעשות לענין אהבה. הצעיר שאוהב מישהי חורט את כף רגלו על הסלע ומודיע לאהובתו וזו עוברת שם רואה ומגבירה את אהבתה אליו. כמובן שנוהג זה מכוון להנצחת אהבה וחיבה גם ליגמלים, או אפילו הנצחת מעבר במקום כזה לזיכרון.

כדי לשעשע את הנשים אמרתי כי גם האוהב מבקש מאהובתו שתטביע את כף רגלה על הסלע לאות אהבה. ולאחר עשרים שנה ומשהו כזה, הגבר תמיד בוחל בה ורוצה לשאת אישה אחרת בימקומה. במיקרה כזה היא אומרת לו: “אתר רואה את כף רגלך לידי. התיזכור את האש שחצבת במילותיך על האהבה אלי. האם אינך מיתבייש לגרשני?”

פניתי אל הנשים ואמרתי להן: “ראינה ראינה איזה בין בריות הם אלה הגברים שהם בוגדנים ואין אמון בהם. מוטב שהיו רק נשים בעולם בלי היצורים הזכריים האלה!”

לשמע דברי פרצו כל הנשים ביצחוק וספקו כפים על חשבון הגברים שכרגיל אין הן מעיזות להתבדח עליהם.

יצאנו אל הקניונים שלרגלי ג’בל ברקא הדרומי. בדרך מופלאה אשר הסייר טימי גילה שהובילה דרך הלבירינט אל הקניון הצר. שם חנינו. וכשהחבריה יצאו לטיפוס המפרך, נישארתי יחידי והלכתי ליסקור את הקניונים שיוצר ההר הזה. ציורי הסלע הציבעוניים שצריכים היו להיות ביתצורת “נטפים” כמו ליד ג’בל ברקא הצפוני לא היו. אם היו ציורים הם ניראו מעוותים וגסים, אך למזלי מצאתי כמה נקיקים ששימשו לי תחליף לציורים בנוף הייחודי שלהם. צילמתי עם פלש כי ציללי הערב חייבו זאת. כיון שידעתי כי הנערים והנערות יאחרו ויבואו עיפים, החלטתי להנעים את בואם. בישלתי מרק והכינותי תה וסוילים שאף הוא נישאר במקום, אפה פתיר. בבואם מצאו את הבסיס ערוך ומסודר. עובדה זו פעלה כפי שצריך על החבריה ולמרות האכזבה מן ההר שחייב אותם להשקיע מאמצים רבים לטיפוס עליו כפי שאף הר לא דרש זאת מהם, היתה ההפתעה מן הסעודה המוכנה פיצוי וגרמה להיתרוממות רוחם.

אני שכבר מוגבל מבחינת היכולת להשקיע מאמץ פיזי בטיפוס על מידרונות ומצוקים, היתיחסתי אל הצעירים כאל תלמידי הקטנים מתוך דאגת אב לילדיו. המאמץ שניכר עליהם והעיפות עוררו בי מעשים והיתיחסות אמפאטית. בזה היה פיצוי על המוגבלות של הגיל שלי. בלילה הזה כבלילה הקודם, סיפרתי להם מסיפורי הע’ולות ומסיפורי הבדוים הקשורים לאזור. בידי הרבה סיפורים על תולדות שבט התרבין השוכן באזור הזה. את אוצר הידע שלי קניתי מרוב הסיורים שערכתי כאן עם בני השבט על גמל ולא הישארתי פינה שלא שזפה אותה עיני וכך זכיתי להעשיר את הפולקלור הבדוי מסיפורי המקום.

החבריה מלבבים. הבנות – בנות ישראל – נעימות הליכות, חמודות ונהדרות בלהיטותן להכיר את הנופים ואת ההוי של המידבר. הבנים אף הם ממיטב הנוער הישראלי. בידבקות ובענין הם מסיירים ומשוטטים ואוספים מידע ושואפים אל תוכם את המראות מתוך היתפעלות. ממש טוב להימצא בתוך חבורה צעירה ובריאה שאין בה כל מלאכותיות ביחסים מאחר שהמשיכה הפנימית שלהם ליספוג את היופי של סיני מעלה אותם אל רמות יחסים שמעבר לשיגרה.

בערבים לא היתפתח הווי ליד מדורה מרוב שהחבריה היו עיפים ויגעים לאחר יום השיטוט המפרך. הבנות היו מטפסות ככל הבנים על מצוקים והולכות בידרכים משובשות תוך שהן ניראות מלאות הנאה מעצם היותן מיתהלכות בתוך נוף קדומים זה ובאות במגע עם ההוי של בני המדבר שרק המראה מרחוק מספיק כדי לעורר את הפליאה עליהם. לשיבחן יש לומר שהן כצביות אמיתיות!

פה טעמתי טעם של הויה בימחיצת בנות המין היפה שבה שאבתי הנאה בלתי רגילה ממראיהן ומתנועותיהן ללא שמץ של חמדה מאותו מין שגבר חומד בת המין היפה. כאן על רקע צחותו ופניו הגלויות של המדבר היתה להנאה ממראה הצביות הללו אופי אחר שלא בכל יום אפשר ליזכות בה. מאידך החופשיות של הישראליות החמודות הללו עמדה בניגוד לנערות הבדויות שניכבשו לישפחות בידי חברת הגברים הבדוים שמינו עצמם להיות לאדוניהן והישתלטו עליהן בכל המובנים והפכו אותן להיות להם למקור לסיפוק מיני. כשאני מעמיד מדריכה של בית־ספר שדה מול נערה בדוית מיתגלה ההבדל הרב שיש באיכות החיים החופשיים משילטון אדם באדם לעומת מה שקורה בחברה הבדוית. לדעתי השילטון הגברי בחברה המסורתית המוסלמית והיהודית ביכלל זה, הינה שימור מישטר פרימיטיבי וארכאי שאין לו הצדקה ביתקופנו.

לאחר הארוחה שכבו כולם לישון. ועם בוקר ניפרדנו ותוך זמן קצר כולם נעלמו כלא היו מתוך חיפזון שתקף אותם. אבי ואני אמורים לחזור לצוקי־דוד אשר בסנטה קתרינה. בדרך לשם ערכנו סיורים בין “ההד’בות” – אלו גיבעות אבני־החול כשאנו מחפשים ציורי סלע. להם יש ערך בל ישוער משום שהם מהווים הקשר הבלתי אמצעי עם התושבים הקדומים שחיו בסיני וסיפרו את חויותיהם בציורי סלע. באחד המקומות שקענו בחול עד לבטן המכונית. אבי ניסה לאמץ את הרכב כדי שיצא בכוחות המנוע המיתאמץ אך ללא הועיל. וכשראיתי כי המעשה צריך להיות אחר. שינסתי את מותני ולקחתי את הענין בידים. ידעתי כי צריך להרים את הג’יפ כדי שלא יטבע בחול. סחבנו מרצפות וצפחות מן ההר הסמוך, הרמנו בג’יקים את הג’יפ על כל ארבעת גלגליו ותחבנו תחתם צפחות. ריצפנו דרך בלוחות אלו ואחר שעתיים של עבודה בתחום היצלחנו להסיע את הג’יפ ולהחלץ מן החוליות המבהילות שלתוכן ניכנסנו מתוך רשלנות. אילו לא יצאנו בכוחות עצמנו היה עלינו ללכת במסע ארוך רגלי בלי מים ואוכל בחול היבש והטובעני משך כמה שעות על מנת להביא רכב שני שיחלץ אותנו.

חלפנו על פני שרידי מאהל שהיה במקום ואשר תושביו הישאירו רחיים שהיו שחוקים מאוד. אבי “אסף” אותם בישביל האוסף שבצוקי־דוד. משכנו את דרכנו במורד הואדי עד לביר אבו־ע’ראקיד כלומר: – באר האטדים על שם שיחי האטד הרבים הגדלים שם הודות למי התהום הגבוהים. הבדוים חפרו באר עד לעומק של כחמשה־עשר מטר היציבו חצובה ותלו גלגלת וסביבה בנו שוקת. באר זו המצויה כששה ק"מ דרומית לעין אום־אחמד מול ג’בל ברקה הדרומי משמשת את המאהלים באזור הזה. מה שמשך אותנו ליבאר זו היה הרצון להיתרחץ, שכן חמישה ימים לא באו מים על גופנו. שאבנו מים והיחרחצנו.

לאחר שמיצינו את ההנאה מרחצה בלב המידבר וניפטרנו מהגירוד של החול שחדר לתוך בגדינו בישעת עבודת החילוץ של הג’יפ, פנינו לדרכנו ולפתע ניתמזל מזלי ופגשנו את “מע’ידיה” מכרתי מלפני שלוש שנים. הגם שפגשתי בה ליפני חודש בעין אום־אחמד היתה פגישתנו נירגשת. בעלה חמיד סוילים הזקן מת זה מיכבר, והיא נותרה עם ביתה הקטנה ג’אזיה בת השמונה שאביה תמיד אהב אותה אהבת אב שאין מלים לתאר את הגילויים שלה. ג’אזיה שנהנתה מאהבת אביה ניצלה זאת והיתה מיתפנקת בחיקו ושולטת על ליבו כפי שילדה בדוית בת־מדבר יודעת לעשות זאת.

מע’ידיה גרה באוהל לבדה ונישארה בודדה ללא שכן, ביגלל הפיזור שנוהגים הבדוים בימגוריהם במרחבי המידבר. ליפעמים היא רואה אנשים כשהם באים להשקות את צאנם. פגישתי איתה תמיד מלווה בהיתרגשות למראה השינוי שחל בחייה לאחר אלמנותה. בימיוחד נוגע לליבי גורל הקטנה שניתחייבה להיות גדולה בטרם זמנה באין אב שירעיף עליה מאהבתו והגנתו. עליה הוטלה עבודת הרעיה בעודה רכה בשנים שכן הבנות יוצאות למרעה בגיל יותר מאוחר כישהן עצמאיות לגמרי. כבת מדבר היא מקבלת עליה את העול מיבלי לדעת שיש גם מוצא ממצב זה.

רציתי להעניק ליתומה הקטנה והגלמודה ממתקים ועוד משהו מן השימורים שהיו איתנו. לאבי היסברתי שהוא עומד לחזות בפרשת חיים מרתקת שאינה מיזדמנת כל יום. שאלתי את האם היכן ביתה? לידבריה ג’אזיה רועה את הצאן שלה בואדי שממערב לג’בל ברקה שהוא ההר שנימצאנו לידו. כיון שלא היינו מוצאים אותה בעצמנו ביקשתי ממנה כי תיתלווה אלינו עד לביתה בהנמקה שהילדה תיבהל ליכשתיראה גיפ עוקב אחריה. לאחר שוידאה כי אין אף בדוי בסביבה, נסעה איתנו כשהיא יושבת מאחור ולא ליד הנהג מתוך צניעות. נסענו למרחק של שני ק"מ בואדי רחב שבו מצוי חורש של שיחי רותם גבוהים וצפופים. מרחוק ראינו את עדר העיזים ואילו הרועה הקטנה לא נימצאה ביניהן ולא הופיעה ליראות מי הבא. היא ברחה והיסתתרה תחת שיח רותם ביראותה את ריכבנו. האם היסבירה לנו כי הבת מפחדת ועל כן היא מיסתתרת. שאלתי אותה: “ממי יש לפחד כשאין אדם במקום הזה ולא יראה יצור כזה כפי שלא ניראה מאז ניברא המידבר?”

אמרה לי: “ככה זה אצלנו תמיד מפחדים ממשהו נעלם שיופיע!”

ידעתי כי הבדוים מיחסים לתופעות הטבע תכונות שונות ומשונות כשביניהן יש מי שכל מעיניו להציק וליפגוע ביבני האדם כדוגמת השדים למיניהם.

כדי להוציא את ג’אזיה ממחבואה וכדי להרגיע אותה עצרנו את הרכב וירדנו ממנו והיא קראה אליה בקול והודיעה לה כי אין כאן אנשים זרים. לשמע קריאותיה של אימה הציצה הקטנה מאחרי השיחים וכשהיבחינה באימה, יצאה ממחבואה ובאה אלינו. באה כשהיא לבושה בשימלה שחורה שירדה עד לקרסוליה וצעיף מכסה עליה מראשה וכל גופה מאחור.על מצחה היה קישוט של חרוזים קטנים וצבעונים הניקראים “נימנים”. פניה לא היו מכוסים כי היא עדיין לא מבינה ולא נתשקת בידי “הזכרים”.

היא היתבישה ממני קצת למרות שידעה כי אני מחבב אותה. על כן היסתירה את פניה בצעיף באופן אינסטינקטיבי דבר – שהוא טביע ביבנות המדבר. אני סבור כי יש פה תכונה פסיכולוגית שלפיה מיתפתחת “העלמת זהות” מיפני זר ומיפני הופעת דמות כל שהיא בתוך הבדידות המדברית. גם כשידעה מי אני היו בליבה לבטים אם לכסות או להיתגלות. וכך תוך כיסוי וגילוי פנים חליפות ראיתי את ארשת פניה שהיו מחיכים אלי. בהיות אביה בחיים היא היתה מסוייגת ממני ואביה היה משדל אותה שתיקח ממני ממתקים ולא תיצטנף בחיקו מפני. הפעם גילתה יותר קירבה אלי אך עדיין היתה מהססת. על כן יזמתי בעצמי והיגשתי לה פירות. הוריתי לה להוריד את נאד המים הקטן מעל גבה ומילאתי אותו מים, ביקשתי ממנה ליפרוש את הצעיף בין ידיה ושמתי בו סוכריות ומאכלים ולחם ישראלי. היא נעלה לרגליה את הסנדלים אשר שלחתי לה ליפני חודש. את הסיכה המקושטת אשר גם אותה שלחתי לה איבדה למזלה הרע. אילמלא האיסור הייתי מחטיף לה נשיקה על לחייה מרוב הרחמים על יתמותה ועל הבדידות הזוהרת שבה היא חיה כמלכת מדבר במרחב הגדול העומד לירשותה. וכי איך אפשר ליראות את הילדות התמימה ולא להיתרגש? בקושי עצרתי אל עצמי מלהחליק על לחייה.

היתמות שלה גרמה לי לבכי ניסתר בלב. האם מפני שגם אני הייתי יתום בגילה והאומללות מהעדר אהבת אב העמיד אותי בימקומה?

מע’יד’ה היזמינה אותנו לאוהולה שהיה בתוך גיא מוסתר מעין אדם והוא קטן ומטופח. חציו לעיזים וחציו לה ולביתה. שאלתי אותה אם קרוביה בירדן: – אביה ואחיה ובנה מיבעלה הראשון יודעים על גורלה. היא אמרה לי כי העבירו אליהם את הידיעה. ליפני חודש אמרה לי כי רק הוריה וקרוביה יכולים להשיאה שנית, וכאן אין מי שישיא אותה ויוציא אותה מאלמנותה. היא עצמה אסורה ביבחירת גבר. אם מי שהוא ישא אותה יהיה עליה להשאיר את ביתה בידי אחי בעלה. לידבריה אם יקרה כדבר הזה היא וביתה תמותנה מרוב צער. וכך אמרה: “הינקתי אותה, נשאתי אותה על גבי, הירכבתי אותה על חמור בצאתי לישאוב מים. טיפותי וגידלתי אותה ונפשי קשורה בנפשה. לא אוכל לעזוב אותה!”

בידבריה בלט התפקיד שהטילה החברה הבדוית על האשה כמי שהיא נחשבת כחית השדה שעליה להעמיד ולדות בילבד. היא הרה ויולדת ליצרכיהם של הגברים ואילו צרכיה הנפשיים והאישיים אינם נחשבים. ריגשות אם אינם נחשבים כלל בעיני הבדוים. בתופעה זו של קריעת בנים מאם ניתקלתי כמה פנמים.אפשר לחשוב היתנהגות זו כרישעות ואכן היא כזאת. ביסודה אמנם קיים הצורך לישמור על שלמות המשפחה מיפני היתפרקותה, אך מי אמר שהשלמות סובבת סביב הגבר ולא מאפשרת קיומה סביב האשה? כמו שהגבר יוצר בילדיו את המשפחה יכולה גם האשה לעשות זאת למיקרה של גירושה בידי בעלה. בנישואיה השניים היא תיבנה את המישפחה עם הגבר הבא בדיוק באותה מידה כמו שבעלה הראשון עושה זאת. אדרבא! הזכות של האשה על ילדיה יכולה לשמש תריס ביפני היתעללות גבר באישתו. קריעת אשה מילדיה הינה מעשה לא אנושי שמעיד על רמת המוסר בחברה הבדוית. כיכלל האשה ניכבשה על ידי הגברים ובכך מיסתמנת הרמה המוסרית שלהם.

מע’יד’ה ביקשה ממני לישלוח בידי הרוכל עמאר שאותו היא מעריכה בהיותו: “איש ישר שמתפלל וירא שמים ומקיים את צום הרמד’אן!”

האיש ידוע לי כרווק. דבריה רומזים על כך שמיתנהל רומן ביניהם. סוף סוף היא לא כל כך תמימה. ואני זוכר מה שאמרה לסלים אבו־איפהייד זה שערכתי ליפני שנתיים ומשהו סיור איתו באזור והיתארחנו אצל בעלה חמיד סוילים המנוח. כאשר ישבה איתנו בהעדר בעלה אמרה לסלים מתוך ערגה: "לו ידעת עד כמה רציתי שאתה תישא אותי לאישה ולא הזקן הזה?!

היא היתה מעט לא שקטה משום שאנו כיגברים אסורים בביקור אצלה בתוך האוהל. ובישעת הארוח שלנו אצלה יצא איש זקן מן האוהל השכן שיושביו לא היו בו. לידבריה הוא היה האורח שלה.

כשניפרדתי ממנה ניראתה לחלוחית בעיניה. דיברי ניחומים וידידות לא שמעה עד שבאתי יחד עם אבי אליה. היא היתענינה בגורל השלום עם המצרים. היא טענה כי הם רעים וכי אין כמונו הישראלים אנושיים וטובים. היא סיפרה לי על מקרי אונס שאנסו המצרים את הנערות הרועות וכיצד היא ואחרות היו בורחות להרים בעוד המצרים מיתאמצים להגיע אליהן.

היבטחתי לבקרה שנית. ואני אעשה זאת משום הענין שיש לי ליראות כיצד החברה הבדוית פותרת את בעיותיה של אשה שהובאה מיפלג אחר של מטה התרבין מארץ אחרת כשהיא זרה במקום הזה. ואני זוכר את דבריה של מע’יד’ה ליפני שנתיים שאמרה לי: “הנשים כאן שונאות אותי ואין לי כל ידידות ביניהן משום שהן טוענות שאין לי זכות לבוא ממקום אחר ולקחת גבר מתוך השבט שלהן!”

על זה יש לומר: “קשים חיי אשה בדוית וקשים יותר חיי בדוית בחברה זרה!”

ניפרדנו ושבנו לצוקי דויד.

* * * * *


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48714 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!