רקע
שבתאי (שבו) לוי
הסיור אצל חג' מוסה סוילים בפתח ואדי חביק

קוד–סיור27


בתאריך־ 20.2.1981


בחודש פברואר 1981 הישתתפתי במישלחת של האוניברסיטה בתל־אביב מטעם המחלקה לאנתרופולוגיה פיזית שערכה בדיקות בבדויי מזרח־סיני בד’הב ובינויבעה. בין היתר עסקתי בעריכת התרשים של הגניאלוגיה השיבטית של שבט “המזינה”. ניפגשתי עם אנשים רבים שאותם חקרתי ומהם אספתי פרטים אך לא הייתי מרוצה. שהרי לכל אחד היתה גירסה משלו. כדי לימצוא את המכנה המשותף, חיפשתי את ותיקי השבט. ביניהם היגעתי גם אל מוסה סיולים הזקן. נאמר לי כי האיש בעל זיכרון יוצא מן הכלל והוא מהבקיאים בתולדות השבט.

באותו בוקר היסיע אותנו ישראל הרשקוביץ מנהל המשלחת בג’יפ אל פתח ואדי חביק. אלי ניתלוותה אלי דורנר – שהיא עיתונאית אמריקאית חצי יהודיה שבאה ליסקור את הדמויות הבולטות במזרח סיני מבין הבדוים והישראלים. יום ליפני זה, רשמה דברים הקשורים אלי. עתונאית זו היתה חיננית גבוהה ודקת גוף ואף עדינה. היה ניגוד בין צורתה לבין ההיסתגלות שלה לחיי שדה. שלא כמצופה, היתה אוכלת בידים, יושבת באוהל המטונף של הבדוים ועושה את עבודתה. את מימצאיה היתה אמורה לפרסם בעתון היוצא בבוסטון.

אותו בוקר היה הים רוגע וזריחה אפורה הישתקפה מתוך האובך שהיה על הרי מדין שיצרו חומה לים אילת במזרח. הדרך צמודה לחוף הים ועוברת על פני מניפות סחף גדולות של הואדיות המנקזים את חומת ההרים הנישאת מעל החוף.

שם בחוף ואדי חביק עמדו צריף ושלושה אוהלים. כיון שהשעה היתה מוקדמת, לא ניראתה תנועה במאהל הזה. איש לא יצא לקדם את פנינו. במקרים כאלה נהגתי ליפנות אל המקעד, לחכות שם ובזה להודיע כי אני באתי להיתארח. ירצו או לא, הם חייבים לגלות את עצמם לטובה או לאדישות. משום מה לא היה מקעד ועמדנו סמוך לצריף על יד הדרך. תוך כמה דקות ניראתה תנועה באחד האוהלים. צעיר הופיע מתוך חצר האוהל ובא ליקראתנו. ברכתי אותו והיסמכתי הודעה שבאתי לבקר את האיש “המפורסם” – מוסה סוילים אשר נישלחתי בימיוחד אליו. הצעיר הלך בעוד המלווים שלי ניראו חסרי מנוחה משום שציפו לקבלת פנים מפוארת ולעומת זאת מצאו אדישות וחוסר תכלית. הירגעתי אותם באומרי שבמדבר אין היתלהבויות.

מן האוהל הקרוב יצא הזקן חג' מוסה. בירכתי אותו בכבוד גדול והישמעתי לו מחמאות. באין אומר הורה לנו להיתלוות אליו ולהיכנס לאוהולו. הורדתי את החפצים, כלומר: – קיטבק, תיק מצלמות ותיק שכל. גם אלי עשתה כמוני ושילחנו את הג’יפ חזרה לינויבעה. בדעתנו היה להישאר במקום זה בלילה אם הדבר יחייב זאת. לנהג אמרנו כי יבוא בערב ליראות מה מצבנו ומה בדעתנו לעשות.

חג' מוסה הובילנו לאוהולו, פרש שמיכה וישבנו. באוהל מצאנו אשה קשישה כישהיא כפופה בתישעים מעלות. זו היתה אשתו פד’יה. ליפני שלוש עשרה שנה נפלה מעל גב הגמל על גבה וניתקלה באבן. מאותה נפילה נישארה כפופה. המשפחה פנתה אל הרופאים המקומיים שעשו בה כויות מכל מין ומין וכמובן ללא הועיל. היתה בבית־חולים בעזה ומאום לא עזר. שכן כנגד קריעת עצבים אפילו אללה לא עוזר.

באותה שעת בוקר היו העיזים והגדיים קשורים עדיין בחבל “הריבאק”. פד’יה היתירה אותם ואלה הגדיים שנישתחררו מקישוריהם והיו מלאי מרץ מהריתוק בלילה, יצאו בפיזוזים ובקיפוצים והיו משתינים בכל מקום: – על הבגדים השמיכות ואפילו על החפצים שלנו. חששתי שמא אלי האמריקאית תיבחל במראה עיניה. מה הישתוממתי על סבילותה בנושא זה.

הגישו לנו חלב חם ומעט פתיר ואכלנו בוקר באוהלו של מוסה. תוך כדי כך היסברתי לו כי שמו יצא לפניו “כמומחה” שממנו אוכל ללמוד את הגניאלוגיה של שבט המזינה. הדבר החמיא לו ועל כן, היביע נכונות לשרת אותנו ככל שנירצה. אותה שעה עלתה השמש בשמים והאירה את פניו. אני ישבתי וגבי אל השמש ולא הופרעתי על ידי אורה. האיש הינו זקן כבן שבעים אשר זקן מדובלל עוטר את פניו. מצחו הגבוה חרוץ קמטים מקבילים רבים. פניו רזות ומואורכות וגופו צנום. העדר זקן עבות החסיר מההדר של אישיותו.

הוא היתגלה כידען גדול ובעזרתו ציינתי מי הן המשפחות שניספחו לשבט. דבר זה חשוב היה לי לציין כדי לתת סימוכין לתכונות הגנטיות הניבדקות על ידי המישלחת. ממנו גם שמעתי גירסה על ראשית השבט ואף למדתי מפיו את ההירארכיה בתוך השבט. האינפורמציה שקיבלתי ממנו ברובה היתה זהה לכמה מקורות אחרים שמהם שאבתי בד’הב ובינויבעה. ובכך נוספו לי רעיונות והבהרות לקשר שבין התיפרושת השיבטית של המזינה לבין ההירארכיה שבגניאלוגיה שלפיה “הע’צינאת” “והדרארמה” יושבים לאורך שפת הים ומבססים את כלכלתם על ענף אלטרנטיבי למרעה. בכך הם יכולים לעמוד איתן בשטח בישנות בצורת. “הע’ואנמה” נימצאים באזור המקורי של השבט ביסביבת שיח' פרנג’י רחוק מן הים. להם ניתנת עמדה של בני דוד בגניאלוגיה השיבטית. כלומר: – מוצאם מדור ותיק יותר אבל לא מן המשפחה עצמה שמוצאה מבני עלי, כי עלי וע’אנים היו אחים והע’ואנמה הינם צאצאי ע’אנים. ההדגשות והעמדת כל פלג בסולם ההירארכיה בתוך הגניאלוגיה, משקפת תהליכים היסטוריים והיתישבותיים של השבט, ולא רק אצל המזינה כי אם זו שיטה הנהוגה אצל כל השבטים שבה ניקבע הייחוס.

היתה לי בעיה של צילום, כי הייתי עסוק ביכתיבה. אלי שהיה לה ציוד מעולה של מצלמות, הציעה לי כי היא תצלם במצלמותי אותי בישעת עבודתי. וכך זכיתי לצלמת עוזרת נאה ואינטליגנטית. מבחינתה היה צרופה אלי משום מציאה בעלת ערך גדול. שכן לעולם לא היתה יכולה להימצא בין בדוים כפי שאני איפשרתי לה. כאות תודה היתה מוכנה לעשות הכל עבורי ואף נתנה לי סרט ריק מאחר שגמרתי את כל הסרטים שבירשותי.

אלי ידעה מעט ערבית, ובכך היה לי קל לעומת אלה שמצטרפים אלי ואינם מבינים בדוית. כך יכלה לנהל שיחה פשוטה עם הזקנה ועם שתי הנשים הצעירות שהיו באוהלים האחרים. בידי היה רשמקול. וכדי לבדר את חג' מוסה הישמעתי לו קצידות שונות. לשימען, באו שתי נשים צעירות והאזינו ברוב ענין ובדרך זו נימצאנו קובעים קשר איתן שאילמלא כן, היה דרוש זמן רב עד שזה היה נוצר. באותו זמן שתי נערות שאף הן ישבו איתנו יצאו למרעה. הן נהגו עדר שמנה כחמשים ראש ויצאו צפונה אל מדרונות מניפת הסחף של ואדי זריקאן. הרעננות של השתים שיצאו למרעה חסרה לנו, כי נישארנו עם הזקן והזקנה בעוד העינים המבריקות והגנדרנות שהישרו השתים על האוירה באוהל חדלה עם היסתלקותן.

הזקן היה שופע שיחה קולחת ללא הפסק. ראייתו עמומה והוא היתקשה לזהות פרטים. אם כוחו גדול בשיחה ולא חדל לדבר כל אותן ארבע שעות שישבנו לידו. הדברנות הבלתי פוסקת של זקנים הינה תכונה שניתקלתי בה בסיני אצל כמה וכמה כאלה. בבוקר היתחיל סוילים לדבר והיפסיק רק אחרי הצוהורים. בקושי יכולתי להשחיל איזו שאלה או לברר איזה ענין.

לאחר שסיימתי להפיק ממנו ידע ארכיוני על השבט, נסבה שיחתנו על נושא יחסו של המימשל הישראלי אל הבדוים. היו לו טענות רבות על קיפוח ועל היתעללות שהוא עצמו נחל מידי הצבא הישראלי. את עצמו היציג כצדיק גדול “שלא ידע” למה ניטפלים אליו. כבדוי שהוא כולו תכלת, עשה עצמו תמים כדי שבן שיחו לא יבחין באמת שמאחרי דבריו. ידוע לכל שואדי חביק הינו נתיב הברחה חשוב שיש לו היסטוריה כבר מימי המצרים. ביר זע’יר נוסדה כבסיס הברחה באותם ימים שדרכי סיני היו מועטות. וכך היתלונן ואמר: “הגמל שלי היה רועה לתומו בפתח הואדי. לפתע הופיעו גמלים של בדוים אחרים שעשו “משהו” בניגוד לחוק. בלי כל סיבה לקחו גם את הגמל שלי והובילום למעצר יחד עם האנשים וכן גם אותי עמהם. מה פיתאום צרפו אותי אליהם. איזה עסק יש לי עם הבדוים האלה? כל הסברותי לא הועילו לי!”

אני עשיתי את עצמי רואה אותו צדיק גדול ולבשתי פני נירעש והישתתפתי ביטרוניתו, ובליבי אני מיתפקע מצחוק מן המחשבה שזה עושה הצגה וחושב שאני טמבל שמאמין לו.

אל התקרית המצערת הזאת שבאה לו על לא עוול בכפו כיביכול, הוא הוסיף וסיפר מעשה שני שלפיו הוא נימצא רועה את גמלו באותו ואדי חביק שרק צדיקים מתהלכים בו. לפתע קולות נפץ כלי יריה נישמעו מסביב שהירעידו את כל סיפי הואדי ובאופן בילתי מובן נפל גמלו כישהוא פצוע ברגלו היו אלה חילים ישראלים שבלי כל סיבה היפלילו את גמלו ועשו בו מה שלא יעשה בימדינה תקינה. “הלכתי – כך אמר – אל המושל והיתלוננתי על מה שעשו ליגמלי המיסכן. היבטיחו לי פיצויים ועד היום לא קיבלתי דבר. היש צדק בסיני?”

ניתן היה לחשוב שסיני הוא מקום שהצדק מרחף ומכסה את הריו וואדיותיו והבדוים שותים את צידקת אללה כמים החיים.

מה היה על גב הגמל ולמה ירו בו ומה פיתאום ערכו לו מארב ומה הוא עשה בנתיב שרק צדיקי הדור מיתהלכים שם, על כך הוא לא סיפר ולא חשב שאני רואה בדמיוני סיפור אחר המתאר סחורה מוברחת על גב גמל עם הפתעת חילים וכו' וכו'.

מענינים אלה עברנו לבידור. האיש החל ביוזמתו להשמיע לי קצידות בעוד אנו מצויים בסוף שלוש שעות של שיחה תוך כדי כך שהשמש מחממת ולא נוח באוהל. מאידך חששתי להפסיד כל דקה משום שלא בכל יום אמצא את איש שיחי כישהוא מגלה פתיחות קולחת וחופשית. כפי הניראה שביקורי נתן פורקן למיצבור הדברים שיש לו להגיד. וכשניתנה לו ההיזדמנות הלך והישתפר כמעין המיתגבר.

היקלטתי את הקצידות הקצרות שהישמיע לי. ואז, פניתי אל הצד הטכני של ההאזנה שתמיד עושה בעיות, דהיינו: – לכתיבה. לא היסתפקתי בהקלטה, משום שרק המשורר מבין את הרמזים במשפטים האלגורים ובשימוש במלים מיוחדות. הדרישה שלי להשמיע מלה במלה ולהכתיב לי את הקצידה מכבידה על המקצד ולא תמיד הדבר לרצון לו כי זה מעייף ומנתק אותו מן האקסטאזה של ההשמעה. לשיבחו של חג' סוילים שהוא נילהב לשתף פעולה והיה מכתיב לי מבלי לגלות סימני עיפות.

באותן שעות שהייתי שקוע בהקלטתו היתה אלי העיתונאית מצלמת ביפנים ובחוץ. כשניכנסה הזקנה וישבה לישמוע את שיחתנו ולהיתרשם מקולות הרשמקול בשירים ובקצידות, ביקשנו רשות לצלם את האוהל וכל אשר בו מתוך רצון ליבדוק מה תהיה תגובת הזקנה. ולפי הצפוי היא היתנגדה. אך סוילים בעלה גער בה וזילזל בכל ההיסתייגות שלה ואמר: “הינה האוהל ליפניכם צלמו כאוות נפשכם!”

צילמנו וביכלל זה גם את הזקנה.

בינתיים יצאה אלי אל שתי הנשים הצעירות שפרשו מאיתנו וניכנסו לאוהל שלהן, שוחחה איתן והיתידדה עמהן ואף פנתה לעיסוקיה לדברים שלישמם באה איתי. אותה שעה החל מוסה לספר לי קצידה על “השועל והזאב” שהוא עצמו חיבר לסיפור עממי שהיתהלך באזור שלו. הקצידה מתארת את הזאב שטרף את כיבשת סלים ונידרש לבוא ולהיתדיין אצל השופט השועל. לישני הצדדים היו תביעות משלהם זה כנגד זה. האחד טען הזאב טרף את כיבשתי והשני טען זה ביגלל שסלים הרג את הזאב בן משפחתי. עונשו של סלים היה כבד מעונשו של הזאב. אלא שהוא שיחד את השועל והיטה את פסק הדין לטובתו דהיינו: "מישפט מסולף שמעיד על נוכלותו של השועל.

כל אותה עת היה סוילים משמיע חלק מן הקצידה ומוסיף דיברי הסבר למה שדיקלם ומרוב אריכות לא הבינותי את העליליה ביכלל, אך עשיתי את עצמי מבין כשאני צוחק פה ומשתתף בכעס שם, בהתאם להבעות פניו. כשהישמעתי אותה באוזני הצעירים בינויבעה, לא הבינו דבר וכל צעיר היסביר לי אחרת את התוכן. רק לאחר שהישמעתי אותה ליפני המבוגרים היצלחתי לפענח אותה ולהעמידה בישלמות.

בעת שסוילים היה מדקלם רציתי להפסיקו כדי להבין משהו. אך הוא היה נתון לבולמוס של הרצאת סיפורו והיה משתיק אותי כדי שיוכל להמשיך בשלו בלי ניתוק חוט המחשבה שלו. בהסח הדעת זכיתי בשעה של בדיחות שגרם לי הזקן. השעה היתה כבר שתים אחר הצוהורים ואני יושב כבר שש שעות עם הזקן. מדי פעם היתה הזקנה פד’יה משקה אותנו בתה. שתי הנשים הצעירות העסיקו את אלי עד שהיבחינו כי היגיעה שעת הארוחה. סוילים היה סבור שלא ינעם לנו מאכלם ובדק אם נירצה לאכול מן המזון שהבאנו או שמא נאכל מתבשיליו. אענתי כי אין טוב מפראשיה ותבשיל בדוי ממטבחו.

עד שהאוכל יהיה מוכן, הלכתי לאוהלה של אחת הצעירות לפי הזמנתה, כי ביקשה שאבוא עם הרשמקול. בינתיים בא סוילים וישב לידינו. פאד’יה הביאה פתיר חם ויצקה חמאה מבושלת לקערה. טבלנו בחמאה את הלחם ואכלנו. סבור הייתי שאלי תיבחל בטעם האוכל. ומה הופתעתי ליראות את האשה האלגנטית אוכלת בלי היסוס בידים ובלי כף ועוד מין אוכל בטעם בדוי.

אחרי הארוחה ניתבקשתי להשמיע לישתי הנשים הצעירות מנגינות מאוצר המנגינות שלי. הישמעתי דחיות להנאתן. ואז החלטתי ליבחון אם הלחן הבדוי הוא טבוע בתוך עולם הרגש שלהן או שמא אין להן יחס מיוחד אליו. כי מצאתי שמכשירי הרדיו שנפוצו בסיני – ואין אוהל אשר אין בו רדיו – אשר מכלים כל חלקה טובה ביצירתיות התרבותית הבדוית בהשמיעם מוזיקה ערבית עירונית ליושבי האוהלים במדבריות המיזרח התיכון. בכך הם סותמים את דרכי הביטוי הנפשי שלהם.

ניזכרתי במה שאמר לי עוואד עבדאללה אבו־עריף מד’הב שהיקלטתי ממנו שירה בדוית באומרו: “אם הנשים תישמענה את המנגינה הזאת מיד תיבכינה מרוב ריגוש!” בחרתי להשמיע לנשים משירתו של עוואד ואמרתי להן: “עתה אשמיע לכן משהו שיגרום לכן להזיל דמעותיכן כמו שיטפון בואדי!”

תחילה הישתוממו לשמע הדברים היומרתיים שהעליתי ביפניהן ושאלו: “במה דברים אמורים?”

אמרתי להן: “יש בידי משירתו של עוואד עבדאללה אבו־עריף שאין בדוית שלא תיתרגש לשימעה!”

לשמע שמו נידלקו מיד כי הכירו אותו ושימעו יצא ליתהילה בכל שבט המזינה. ליכששמעו את קול שירתו שהיתה מסוג השירים שהבדוי שר ברוכבו על גמלו והד הואדי עונה לו. מיד קפצו ממקומן ביקריאות היתרגשות כמי שהביא להן את היקר במתנות, או שפגשה לראשונה את אהוב ליבה שנעדר ליזמן רב. מהיתרגשותן הבינותי כי עדיין לא איבדו צעירות אלו את הזיקה לתרבותן. למרות שהן מרבות להאזין לזימרה העירונית ממצרים או מסעודיה במיסתרי ליבן הלחן הבדוי מהווה את הביטוי הריגשי שלהן.

לאחר מכן ישבנו ופיטפטנו על דא ועל הא, ולא ניכנסתי איתן לשיחה אינטימית שמאוד רציתי לעשות. כשראו את אלי מטפלת במצלמה העיפו מבט חשדני. אמרתי להן כי הרבה ידידותי הבדויות צולמו על ידי לבקשתן וכי הכינותי להן תמונות. אף הידגשתי את המחויבות שלי לסודיות במעשה זה ואיש מלבדי והמצטלמות לא ראה ולא שמע. כל זאת אמרתי כדי לפתות אותן להיצטלם. אך הן בשלהן היזהירו את אלי לבל תצלם אותן.

כיון שכך, החלטתי ליבדוק מה מידת הידידות בין השתים. כמנהגי אני מצוייד בקישוטים שנועדו להעניק ליבנות המידבר קצת קורת רוח. ביניהם היו שני עגילים מוזהבים ובהם זכוכיות כחלחלות נאות למראה וגם עדי קטן מוזהב שממנו ירדו הרבה שרשרות קטנות ודקות. אמרתי להן: “עכשיו אני הולך ליגרום לימריבה ביניכן!”

עיני השתיים היבריקו ופניהן נימלאו שחוק לשמע מעשה המשובה שאני עומד לעשות. הסקרנות שלהן נימהלה בעליזות ולא חששו ממעשה שטן שאני מכין להן. שאלתי: “למי משתיכן יש ילדים?” ענתה אחת ואמרה: “לי הוא הילד שהיה איתך באוהלו של סוילים!”

היסתבר כי לצעירה השניה לא היו ילדים כי לא מזמן היתחתנה. על כן אמרתי להן: “לזו אשר טרם ילדה יש זכות הבחירה הראשונה ממה שאציג ביפניכן. וזאת כדי שתישמח ורחמה יפתח ותיזכה בימהרה לחבוק בן!”

הוצאתי מן הקופסה את התכשיטים לקול תדהמתן. סבור הייתי כי לעגילים תהיה עדיפות על העדי התלוי בסיכה. אך הן בחרו בדרך הפוכה שתיהן רצו את העדי וכל אחת שידלה אותי לימסור אותו לידיה. כיון שהצעירה זו שלא ילדה היתה הקובעת, לקחה לעצמה את העדי והשניה היסתפקה בעגילים והיסבירה לי כי מה שתולים על האוזניים לא רואים ביגלל הצעיף ועל כן אין לו ערך. הזקנה ניכנסה בינתיים והישתתפה בארוע הזה. זו בעלת העגילים נתנה לה אחד והישאירה לעצמה את השני. כיון שהיינו כבר ידידים, ניגשתי ליבדוק עוד דבר. ברשותי היתה שירה תימנית מפי זמרת תמניה. רציתי ליבחון באיזו מדה הלחן התימני מתקבל אצל הבדויות. אמרתי להן: “יש לי מנגינה תימנית שאין אני מבין כיביכול את מלותיה. הריני מבקש מכן לסייע לי בתירגום המלים!”

כך רציתי ליבחון את זהות הטעם ואת הבנת הלשון התימנית אצל בנות ערב אלו. לאחר דקה של שמיעה, ראיתי סימנים של אי שביעות רצון. לדבריהן לא הבינו את המלים של העגה התימנית ואשר למנגינה, ענו לי בצורה עדינה ותרבותית מאין כמוה: "יתכן שיש אנשים שהמנגינה הזאת נעימה להן!

אמרו ולא יספו כי לא רצו להעליב אותי בביקורת קטלנית.

כיון שהייתי עיף מן הראיונות במשך כל היום ביקשתי להינפש. נימקתי את רצוני ליפרוש בתואנה שאני מחפש “אבטיחי הפקועה” כדי לצלם אותם ושאלתי אותן היכן הם מצויים. הן ציינו לפני את המקום בשפך ואדי חביק. הלכתי לשם. בערוצים שבהם זרמו מים ליפני חודשיים היו שיחים רעננים של פגוניות וזוגן אדום. וכן נביטה רבה של חד־שנתיים. אבטיחי־הפקועה לא מצאתי אך בימקומו נימצאו לי קישואי־הנביאים. צילמתי.

כשחזרתי סיפרה לי אלי כי צעירה אחת היתפללה מינחה. דבר זה נדיר שצעירה תהיה אדוקה עד כדי קיום התפילות ברור לי שיש כאן איזה מניע שהביא לידי כך ובלי ספק זה יכול להיות מענין. כדי לרדת לעומק הדבר, דרוש זמן, קשרים והכרות יותר אינטימית. וזה לא היה קיים באותו יום ראשון של ביקורנו. תופעה זו של נטית הבדויות הצעירות להיתפלל הולכת ונפוצה בחלק המזרחי של סיני לאחרונה. אין זאת אלא שהתעמולה המצרית ברדיו וכן הציפיות לשינויים פוליטיים בכל הקשור לסיני גורמים לעירעור שיווי המשקל של הבדוים שגורר אותם להאמין בכוחות על־טיבעיים.

השעה היתה שלוש אחר־הצוהורים ורציתי לנמנם מעט היבעתי את רצוני זה ליפני אלי להיתרחק בין האבנים המדורדרות במקום רחוק על השפך של הואדי כדי לימצוא פינה אינטימית. גם היא בחרה לקחת מעט חופש ואף רצתה להיתרחץ. הודענו לימארחינו כי אנו הולכים ליזמן מה ויצאנו לדרך. שלחתי את אלי אל החוף מעבר לימטחוי ראיה שגם מן המאהל לא רואים אותו. שם היא היתרחצה בעוד אני שכבתי והיסתתרתי אחרי שיח עבות שהגן עלי מן הרוח החריפה והחמה שנשבה. נימנמתי כשעה עד שאלי חזרה אלי וחזרנו.

בינתים ירדו ציללי ערב וקרני השמש נידחקו בתוך פיתחת ואדי חביק והיבליטו את עומקו של הואדי שחדר לבין ההרים במערב. התמונה היתה מרשימה ועל כן צילמתי אותה למרות שסוף הפילם היתקרב ובילעדיו לא יהיה בירשותי במה להנציח את הדברים החשובים לי. אלי היא שראתה אותי בצרתי והעניקה לי קסטה של שקופיות מן המין המשובח כשרציתי לשלם לה אמרה לי: “אתה עשית לי דבר גדול שמעולם לא הייתי משיגה אותו בצרפך אותי אל הסיור והביקור הזה אצל הבדוים. מה שנתתי לך זה פיצוי זעיר כנגד החשיבות של המחווה שלך!”

ברצון לקחתי את הפילם מסוג “קודקכרום” שקשה להשיג אותו בארץ ועל אחת כמה וכמה שאני נישאר בסיני ואין לי מאין להשיג אותו.

חזרנו למאהל כי נידברנו עם ישראל הרשקוביץ כי יבוא ליראות מה מצבנו ואם החלטנו להישאר ללון במקום זה בלילה. לאלי אמרתי שאני מיציתי את הכול ואין לי צורך בלינה. גם היא נוכחה שבזה סיימנו את עבודתנו במקום זה. בהגיענו למאהל, כבר חיכה לנו הג’יפ וישראל היה ישוב אצל סוילים שהיה מדבר בלי הפסק ומספר לו על הגדולות והנצורות שעשינו ביום זה אצלו.

אל ישראל ניתלווה בדוי צעיר שהיכרנו במחנה המינהל האזרחי בינויבעה שבו גרנו. מסתבר שהצעיר הזה היה מאוהב באחת הנשים הצעירות. אף על פי שהן כבר היו נשואות ריגשי האהבה בינו לבין אחת מהן לא ניפסקו וכמוה גם היא ביחס אליו.

בהגיעו למאהל הוא הלך הישר אל אוהל אהובתו וזו רצה לבין זרועותיו, היחבקו והיתנשקו. כפי הניראה שמערכת היחסים היא כזאת שמרשה לשניים לינהוג כך. כי לא יתכן שהצעירה תרשה לעצמה להיתחבק עם בחור כל שהוא. לא בהיותה רווקה ועל אחת כמה וכמה בהיותה נשואה. וכל העם רואים את הקולות הנישוקים והחיבוקים וסיפי סיני לא ניזדעזעו.

לבחור זה בשם סלים עאודה יש אהובה. הוא תיאר בפני את פגישותיו עם אהובתו שמיתקיימות במיסתרים שהיא עדיין נערה רועה היוצאת עם עדרה להרים. מענין לעקוב אחר פרשת האהבים עם הצעירה הנשואה, ובמקביל עם זו הרועה.

הערב ירד עלינו בשעה שבאו להסיע אותנו לינויבעה. ליסוילים מוסה הישארתי מאוצר המזון שלנו שהבאנו איתנו ליתר ביטחון. ניפרדנו מיסוילים לפי כל כללי הנימוס הבדוי ויצאנו חזרה לדרך. במרחק מה משפך ואדי חביק לים במקום שההר יורד צמוד לחוף, ניתגלתה גדר חוסמת את המעבר שירדה מן המצוק ועד לים בתוכה היתה פיתחה לצורך מעבר. בבוקר לא היבחנתי בזה. הצעיר סלים היסביר לי כי הגדר ניבנתה כדי לישמור על התמרים בינויבעה מפני הבהמות: – עזים וגמלים.

בחורף ובאביב כשאין איש בנווה, קובעים “חילף” שבימרומי סיני זה ניקרא בשם “ענוה”, שלפיו חל איסור רעייה בנווה משום שאין מי שישמור שם. גמל ועז שניכנסים לנווה ביזמן החילף משלמים קנס כבד. כך היה נהוג בעבר אך היום יש ישוב קבע במקום ואין החילף נוהג יותר. בינאות סיני האחרים ובהרים שבימרומי־סיני עדיין קיים חוק זה.

בזה תם המסע בן יום אחד לפיתחו של ואדי חביק בחוף הים, כשאני מרוצה ממה שהפקתי ממנו. את סיפוריו של סוילים מוסה ואת הקצידה שלו אפרסם בניפרד.

* * * * *


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48706 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!