זה מכבר חדלו הפרגמטיקנים להעריך את האמת כמידה טובה וישרה ואת השקר כרעה ומסולפת. גם האמת, מידה נכונה זו, משגב האדם התרבותי, הצו המוחלט שלו, נכנעת לעיקרים ולתעודות גדולות ממנה – לטובת האדם ולתועלתו. אמת ריקה, החסרה את היסוד החיוני, אינה ולא כלום. ויש שהשקר, המכוּוון למטרה נעלה, גדול וטהור הימנה. אם ירדוף איש את חברו להרגו ויחקור את אחד האנשים שפגש בדרכו למקום מחבואו של הנרדף, והלה ישיב תשובה נכונה ויסגיר את הנרדף לידי מבקש-נפשו – תשובה זו, החתומה בחותמה של האמת, תהא כוזבת, מתחסדת, אכזרית או סכלית. אדרבה. מכיוון שיש כאן מטרה להציל את נפש רעך, מצווה עליך לסלף את האמת ולהעלים עליה. אותה מידה, שאנו קוראים לה חסידות-של-שטות, משמעותה מעשה אדם הנכנע לדוגמה מתה, יבשה, נטולת כל מטרה חיונית, שאינה יודעת את מקומה ושעתה.
אמור מעתה המטרה הנעלה היא המגוונת והמסמנת את המעשה הטוב ואת המעשה הרע, ולא פרינציף מוסרי מופשט, מאוּבּן, שאינו משנה את צורתו ומהותו לעולם. עומדים אנו נרעשים ונפחדים לפני עשרה הרוגי מלכות, לפני סוקרטס וגליליי, לא מפני שבחרו במוות ולא שינוּ את דעתם, אלא מפני שהדעות, אשר עליהם הגנו והוֹרגו, היו גדולות ונשגבות. אילו לא היה כך, אילו קלה וחסרת-ערך היתה האמת שבלבבם, היינו מכנים חרף-נפש זה בשם קשי-עורף, יהירות רעה או סתם איוולת, והיינו שוללים אותו ומתנגדים לו. אותה אשה עקשנית ופתייה, המתווכחת עם בעלה אם הכלב מסוּפר או גולח, ולאחר שבעלה מטביעה בנהר עודנה מוציאה את שתי אצבעותיה מן המים המכסים ראשה ומראה אות מספריים – אשה זו, המגינה על האמת שבלבבה עד נשימתה האחרונה, לא תביאנו אפילו עד כדי חמלה. רק צחוק תעורר בנו.
והנה סביבת חייה של היצירה היפה הוא תיאורה של האמת הקטנה. אלא נמהר ונוסיף: למדרגת היפה היא מגיעה בלבד אם היא מוליכה אל אמת אנושית גדולה ועמוקה. בדרך זו, בהליכה אל המטרה, מונח ההבדל היסודי בין ההעתק הפוטוגרפי המת ובין היצירה המקורית החיה; במטרה ולא באמצעים. בוודאי הצילום מזוין יותר מן היצירה באמצעים המוסרים את האמת הקטנה. אלא שיש הפרש אחד, המביא לידי שינוי מהותם של שניים אלה. בצילום אין האמת הקטנה מצטרפת לשום דבר. ברשות עצמה היא עומדת כאן וחיה את חייה הירודים. אבל אם שופמן מתאר קו קטן ומכוּוץ של פאת שדה או של ירכתי-כרך, אם יעקב שטיינברג כותב אחת מרשימותיו על תופעה קלה וחסרת-ערך של חיי יום-יום, – קטנות אלה נראות לנו בכל זאת מלאות משקל פנימי וחשובות מאד, כי עלה בידי כותבן לצרפן ולסמכן אל רעיון והרגשה מוסריים גדולים, אשר ערכם בחיים רב ומכריע. והצטרפות זו וסמיכות זו הן המולידות את הרטט הפנימי, אותו רחש נסתר ועגום, שאנו סופגים אל תוכנו, בשעה שאנו באים במגע עם היצירה היפה, אותו חידוש והפתעה שאנו עדים להם, ושההעתקה והצילום חסרים אותם תמיד.
גם המחקר המדעי הוא ברובו קביעת החוק של האמת הקטנה. אולם למדע של אמת, ולא לחיטוט משעמם, יהיה רק אז כשיעמוד לו כוחו להתחבר בסופו, בנטיתו ובמהותו, אל אמת חיונית גדולה. מה ערכן של כל החקירות האלה, רבבות הדיסרטציות של הדוקטורים, המטפלות בחקר תופעות-הטבע באופן סתמי וערטילאי, בלי שיעלו אותן למדרגת חוק ביאולוגי, המתקרב אל תחומי האנושי ומשפיע על חיי-אדם וארחותיו? הלא חכם זה, הבודק כל ימיו מספר התאים באחד הצמחים, מונה מספר הקשקשים בכנף של פרפר לשם קביעת אמת בלבד, ואינו מזקיק את פרי חקירותיו באופן ישר או לא-ישר אל אחת התופעות האנושיות, – חטטן משעמם זה היה מכבר הימים שנוּא-נפשו של החוקר האמתי בעל שאר-הרוח. אם מליוני אנשים מתלכדים יחד בהערצתם אל איינשטיין, אף אם אינם יורדים לסוף דעתו ואינם מבינים כראוי את הנידון אשר עליו הוא שוקד ימים ולילות, אין זאת כי-אם מרגיש האדם במגלה-עמוקות זה, שאין הוא משתעשע בבקשת האמת ללא מטרה ותכלית. מרגיש הוא, כי האמת של איינשטיין יש בכוחה להיות באחד הימים אבן-פינה למדע חדש, תפיסת-חיים חדשה, שינוי מעשה-בראשית בשמים וארץ. וכאן צפון חין טבעו של איינשטיין שאהבת האדם וההשתתפות בגורל הנדכא העמיקו כל-כך בלבבו, עד שמלאו כל העתונים מכתביו התמימים על המלחמה, על המולדת העברית ועל השלום. תורתו העמוקה ותמימות הרגשותיו מקור אחד להן. ואם חוזי-הכוכבים בכל הדורות שאפו להיות גם מבשרי-עתידות לאדם, הרי מפני שהרגישו, כי עולם-המזלות לא יהיה בר-קיימא, אם לא יורידוהו מן השמים ארצה, אל האדם ואל רצונו וחלומותיו. כי האמת הקטנה, המוצאת את מטרת קיומה בה עצמה, נהפכת מעצמה לשקר גדול. ערכה של כל אמת הוא בשיווי-המשקל אשר בין הכוחות והמרץ, שהאדם מוציא עליה, ובין הכובד הפנימי שלה. אם יתן אדם שנים מספר מחייו לקבוע בדיוק את השתלשלות היחוסים בין ווֹלטיר ובין פרידריך הגדול (והיו אנשים שעשו כן) – במעשה רב כזה יש שיווי-המשקל המדובר. גם פרידריך הגדול וגם ווֹלטיר – שניהם תופעות היסטוריות, נקודות-מוצא למהלך חייהם של שני עמים, הגרמני והצרפתי, אשר מאות שנים שלטו בהשפעתם על המחשבה האירופאית. אבל אם יצא אדם לבדוק את הצירופים האפשריים של האלפא-ביתא ויבדוק אחרי-כן, עד כמה צירופים אלה נמצאים ביצירות פלוטארך (גם את זאת עשו החכמים) – אין זה אלא מעשה שטות ורעות-רוח.
והתכוונתי בדברי אלה לאותה פסידו-מדעיות, לאותו חיטוט באמת הקטנה הערטילאית, שהתחילו בזמן האחרון לפרוש ממשלתם בתוכנו. באים ולוקחים אחד הספרים של ספרית-הרבנים, בודקים אותו שבע בדיקות, מפרקים אותו לכל פרקי-פרקיו, מונים בו כל אות ובונים מגדל הפורח באויר, אשר אין לשום איש חפץ בו… עוד מעט וימנו גם את מספר החרוזים “פרץ–קרץ–ארץ” שבשירי ויזל. והלא מדעיות מדומה זו אינה משמשת דבר, אינה מאַלפת דבר, אינה נחוצה לשום איש, אינה מביאה תועלת לארץ וליושביה, ואינה דורשת מעושיה הבנה, כשרון, שיקול-דעת, בינה, הרגשה, סגנון, שאר-רוח, אלא מסתפקת בכוח החיטוט בלבד, בשקידת-שווא, אשר כובדה אינו במשקל העצמי ויחוסי שבדברים שהיא מביאה לעולם, אלא הוא אותו כובד דוחה ומאיים, שהגוף טעון בו לאחר שפרחה ממנו נשמתו.
על ענין זה והדומה לו השמיע מונטין דברים יפים עוד לפני חמש מאות שנה, וכדאים הם שנחזור עליהם ונשמיעם: “יש דקות-שווא, אומר מונטין, דקות כוזבת, אשר בה יבקש לפעמים האדם את תיקונו (והוא מזכיר כאן את החקירה על האלפא-ביתא ועל פלוּטארך, שנגעתי בה למעלה)… ואולם יפה עשה אותו אדם, שהציגו לפניו עושה-נפלאות, הזורק גרגרי דוֹחן זעירים ומעבירם ממרחק רב דרך נקב של מחט, שהעניק לו מתוך ליצנות תשעה קבין של דוֹחן תמורת נפלאותיו, למען לא תשב חס ושלום מלאכת-מחשבת זו בטלה. כי סימן מובהק הוא לרפיון דעתנו, אם דעת זו מביאה אותנו אל הנפלה, אל החידוש, אל הקשה, אשר הטוב והמועיל אינם מצטרפים אליהם”. גם מחקרים אלה התלושים והעקרים של חכמת ישראל כביכול אינם אלא זריקת גרגרי דוֹחן דרך נקב המחט. גם אליהם אין הטוב והמועיל מצטרפים. יתוש קטן אחד, מעשה ידיו של הקדוש-ברוך-הוא, תיאור מועט של אחד הסופרים בעלי הרגש והמחשבה שקולים פי-אלף כנגד כל הדעת והחכמה האלה (כי הסופרים האלה עצמם – ולא העיקר שבהם, אלא הטפל דווקא, לאחר שיאבוד עליהם כלח, עתידים לשמש חומר של “גרגרי דוֹחן” לעושי-הנפלאות הבאים). כי ערך כל החומר המת, הנאסף חמרים חמרים, ערכה של האמת הקטנה שבו, הוא כערכה של האמת אשר בציבור לבנים, המוטל ברחוב לפני אחד הבתים ההולכים ונבנים. את חשיבותן יספגו אל תוכן רק לאחר שייבּנה הבית ויימלא יושבים חיים עם אושרם וצרות-לבם, עם גילם ויגוניהם. עד בוא היום ההוא אינן אלא אבני-נגף אשר רגל ההלך התם תכשל בהן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.