רקע
שלמה צמח
הגנה על הפמפליט

בכל עונת מבוכה והכרעה בחיי המדינה, הספרות והכלכלה, עם צאתן של שׂכבות דורות חדשים לפעולות ולהבעה, בוקעת ועולה איגרת-הקלון, אחותה של הסאטירה, בשׂדה-הספרות. ולשווא נתקבלה איגרת זו כמושג של גנאי, ועין רעה מלווה אותה, כאילו היתה יסוד ספרותי נפסד. יחס זה אל הפמפליט אינו מעיד כל עיקר על מנהגי העדינות הקפדנים, שהשתלטו בספרות העברית. הוא בא להעיד ביותר על האדישות המלאה ועל הקפאון הרוחני אשר בה. כלום לא היו איגרותיו של פסקל ערכי התחדשות סגנונית לספרות הצרפתית? כלום לא היה "לא זה הדרך” של אחד-העם אות ראשון לביטוי ולהגיון מחודשים? הרי כל רגש אנושי עמוק דרכו להצטרף עד כדי יצירה ספרותית. ולמה לא יגיעו גם רגש הרוגז, הבוז וההתמרמרות לידי מדרגה של התגבשות זו? הרי לא הסער עצמו עם קצפו וכעסו בכל כעורו ורתחנותו הוא צורתו של הפמפליט. הפרץ הטבעי הזה, אשר רבים מעריכים אותו כיכולת-הבעה תקיפה, אינו אלא אי-יכולת טראגית ואורגנית למצוֹת את הרגש העמוק ולהביאו לידי צורה ספרותית בת אופי והבעה, או שהוא בא להעיד על מידה רעה מזו – כי רוגז והתמרמרות אלה מעוּשים הם, שטחיים ומן השפה ולחוץ. משום שהסופה הנפשית היא רק הדחיפה, הכוח המניע, ההכרח הפנימי, המביאים את האדם לידי חיפוש דרכים של ביטוי. אבל אין יסודות הסער וסימניו החיצוניים אמצעי התגשמות של סוג ספרותי זה. הפמפליט הוא פרי התכווצות וחידוד, כולו מרוכז, עוקץ כהרגשת קור עזה, ספוג לעג-סתרים, מוזג כוס התרעלה במשורה ומגיע אל מחוז חפצו מתוך חשבון ושיקול דעת. הוא אינו בשום אופן פרץ מילולי, שנפתחו כל סכריו, מין תהו-ובהו של פזיזות וטירוף. פמפליט הוא ראשית כל ספרות – ביטוי אנושי של קצב ומידה.

אמנם הוא חד-צדדי ורואה את הדברים בעינו האחת של הקנאי. אבל כמו כל צורת הבעה נאמנה לעצמה יש גם בו מן הקיים והחיובי. תועלתו אינה מתייחדת רק לערכים, שהוא מגין עליהם. היא מתפשטת גם על הנתקפים על ידיו. כי ראייה פגומה זו של עין אחת ומן הצד נעשית גם לראייה נפרזת, על חשבונה של הנעדרת, ומחוזקת ביותר, והיא מגלה באמת אותות-הזמן ופגעיו. וגילויים אלה מאלפים ומתקנים בכל מקום. כלומר, לפנינו לא ערבוביה משונה ופלבול-עיניים סתמי, אלא הסתכלות עמוקה, החודרת אל תוֹך-תוֹכן של התופעות. ומשום כך הכעס כאן עצור הוא, אטי, כבד-ראש ואחריות. השוט המצליף טופח מתוך התאפקות גדולה (כי רצונו, שהמכה תהא נאמנה מאד), ואינו סובל לעולם את קול הנפץ המתחבר אל הקשתו.

הפמפליט הוא אנושי; מכוּון ישר אל מפעליהם של בני-אדם והסדרים הנוצרים על ידיהם. אבל הוא אינו אישי. ואין רצוני לאמר בזה, שאינו תוקף את היחיד ואת הפרט. מכיון שסדרי החברה ערוכים הם תלים תלים, בשיאם נמצא תמיד את האישיות רבת-ההשפעה, מן הנמנע הוא, שהפמפליטיסט יפזר את כוחות התקפתו אל כל צד ולא ירכזם ולא יכוונם אל האחד, המתנשא לפניו. ואף-על-פי-כן הוא אינו אישי. מטרתו אינה פרט בולט זה. כוונתו הם הרבים השרועים לרגליו. ויתר על כן. ההתקפה על האישיות, המתנוססת על שיאם של סדרי החברה, אינה כאן תופעה מקרית. היא תנאי הכרחי. הפמפליטיסט תוקף תמיד את התופעה בגבורתה ולא בכשלונה. הוא אינו יודע לעולם לבעוט בעיטת חמור. כמו הארי, אין הוא סובל את בשר המת. ואם גם לא נביא בחשבון את צדקת דעותיו המוחלטת, אבל תמיד הא נמנה עם קהל הנרדפים. כי הנתקף חזק בכל מקום פי-כמה ממנו. אימתי שלח טולסטוי את איגרת-הקלון “לא תרצח” לוילהלם הקיסר? בתקופת ירידתו? זאת עשו כתבנים לעשרות ולמאות בגרמניה עצמה, ועל הרוב אלה שהיו מלחכים פינכותיו בתקופת גדולתו. טולסטוי תקפוֹ בימים, שאימרת וילהלם הפילה חתיתה על תבל ומלואה. אימתי שלח די-מיסטר את איגרות-הלעג לקונבינציה הצרפתית? לא לאחר שנפחה רוחה, בימי חזירתו של בית-המלכות לשלטון. הוא תקף את המהפכה בשעה שהחרב התיזה ראשים בכל החוצות יומם ולילה. ואימתי הגיע טרוצקי למדרגת פמפליטיסט מובחר ועז-נפש? לא בשעה שעמד מוקף ענני כבוד ויקר בין מערכות החיל האדום. אז היה מכתביו אל הצבא נוסח שגור, אז היתה כל גאוותו לחקות את סגנונם של הגנרלים שהיו לפניו. אבל טרוצקי היה לאחד בפמפליטיסטים רבי-הכשרון, בשעה שמרגלי הצאר ביקשו את נפשו, ובימים שחברו סטאלין ועושי-דברו איימו עליו בגלות ובמאסר.

סוג ספרותי זה, העומד בין הפובליציסטיקה הלוחמת, התאור הנפשי ובין הנתוח העייוני, מועט הוא בספרותנו החדשה. מצאנו מקצתו במאמרי ההתקפה של אחד-העם ובמבחר כתביו של ברנר. ובשעתם עוררו הדברים, הכניסו רוח-חיים וזיעזעו את הירוקת על פני האגם הספרותי השוקט. אבל מאז נשתתקו ואינם. מי-המריבה, הרותחים והמבעבעים מזמן לזמן על פני הספרות, הם סוף-סוף תגרות אישיות קטנות, אשר מנקודת-המוצא שלהן קצת מאוויים שלא מצאו סיפוקם, קצת קנאה וצרות-עין וקצת התחרות חבויה. קטטות אלה הן בהכרח נמוכות-קומה, רועשות מאד, משובצות שמות-גנאי ורוב-שקוצים, ואינן מתרוממות לעולם לגובה ספרותי ממש, אינן מהוות את רוחה הפועלת של האישיות היוצרת. והרי כל הנעשה והעובר בעולם היהודי ומסביב לו אינו מחייב בשום אופן שקט וקפאון אלה. התקופה, שאנו עומדים בה, ודאי שהיא מוקפת מבוכה והשתנות ועקירת אילנות-עד על כל שרשיהם. ולמה תרבץ הספרות העברית וקול לא יחרידה ורוח לא יזעזע.

ואם יש ואדם ינסה כוחותיו לדבר דברים כמשמעם, מיד באים מכל צד להשתיקו. “הטון, החריפות, חוסר הטקט” – כך אומרים לו. מהיכן נובעת נדיבות-לב זו? ואיך זה השתררו אצלנו נימוסי-חצרות אלו? כמה וכמה סיבות לכך. ראשית, ספרותנו אינה עממית. אין לפניה הרבים, אשר אליה תשלח דבריה. היא כלואה בתוך כלובה, מטיילת קצרות בתוך עוגתה, מכשכשת לפעמים בזנבה במטילי הברזל של סוגרה ואומרת בליבה, כי באלה יצאה חובתה. ושנית, ימים ושנים פתחו כל אפוטרופסי הספרות ומדריכיה יחס של ביטול לכל הסוג הספרותי הזה. העריכוהו ככתיבתם של נמושות. ביטלו תכלית ביטול את הפובליציסטיקה, את הביקורת, את הניתוח העיוני. מה שלא היה חרזנות ותיאור היה בעיני כל נמוך-דרגה. וממילא הטו את ההתאמצות ואת השאיפות לצדדים אחרים. ושלישית, וסיבה זו היא אולי המכרעת: נדיבות-לב זו, השוררת בספרות העברית, מקורה במורך-לב. האישים העוינים אצלנו את חיתוך-הדבור הגלוי, עושים זאת מתוך אינסטינקט הגנה על עצמם. כי הם מוצאים בתוך האספקלריה של הפמפליט את פרצופם החי והממלל. נימוסי-חצרות הם תמיד קנוניה בין אנשים המונעת את הבעתם של דברים לא-נעימים, מכיון שאי-נעימות זו תוקפת את כל אחד ואחד מבעלי-הקנוניה, גם בשעה שהדברים אינם מכוונים להם.

אבל מן ההכרח שיבא שינוי-יחס בספרותנו לכל הנימוסיות העקרה הזאת. מן החובה לחזק את הביטוי החפשי ולפתוח לפניו את השערים לרווחה. רק קרתנוֹת וקוצר-מחשבה הוא לומר, שהפמפליט פוגע בקדושת המקצוע. הוא עמד תמיד על פרשת-דרכים בתקופות הכרעה גדולות של האנושיות, והיה מדרבן אותה ומאיץ בה: בימי “התחיה”, בימי המהפכה הצרפתית, בימי “הסער והסופה” בגרמניה, בימי קרומביל באנגליה. הוא היה הקול המעורר, אשר הדריכן מנוחה, והביא את הזרם האנושי לידי תנועה שלא נתנה לקפאון לשלוט בו. וגם הסופר העברי בשעה זו, אם לא יהיה כותב-פלסתר, מנאץ-סתם, רודף אחרי נצחונות קלים, אלא ידע להתקומם בכל חריפותו, בלי כל זהירות בעל-ביתית וצבועה, ימלא לא רק את חובתו כאזרח נאמן לתקופתו, כי אם ימלא את שליחותו הספרותית, כי יכניס בספרות את החיים, את הדם. ובל יירתע מפני הלעג והביטול אשר ילווהו. אני מבטיחו, הוא יימצא בחברה טובה ונעלה מאד: בחברת פיטררקי, פסקל, וולטיר, די-מיסטר, סויפט, מילטון, היינה, ברנה – עדת הסופרים הגדולה אשר יצרו סגנון, הגו מחשבות והפיצו דעת ואורה ויופי בעולם כולו.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!