פרק א    🔗

כל בעל־חי יונק משרשי גזעו כעץ השדה, ואולם לא כל בר־נש שתול כאילן בתבל מכורתו. רבים הם בני־אדם, אשר רק צמרותיהם בם מעל לשרשם מקק. על אחת כמה רב מספרם בקרב המחוננים, העובדים בחלקת הרוח והכשרון אשר בגן הבורא. ובזה הכלל גם בני־פורת מפונקים, משרתי היופי, המטפחים את קלסתר עצמם לחן ולתפארת כאיקונין מעשה־מחשבת. הלא בהסיעם בטרדה את מבטיהם למרום לחפש בערפליו את ילדי־דמיונם יתרופפו כוחם ותשומתם להכות שרשיהם בתחתיות למען היניקה. אלה הם נמושותיך, אלוהים, בני־זקוניך, הזקוקים למשנה־סעד במלחמת־הקיום.

אף רחל בת למשפחה ההיא: מעודה רופפה לעצמה, שבוית זיו נעלם, שוטחת כפיה לפלוני, נפשה כלתה תמיד. בילדותה נכספה להדבק באבא, גבוה וחסון, אחד בצביונו היהודי בקרב המון נכרי, שעל ברכו רכבה כעל סוס וזקנו היו המושכות; אבא היה כה גדול והיא כה קטנה, עד שהיתה מתחבאת בו (תחת כנף בגדו) מפני אמא ומפני… הכל. בקסמי ברגר נשרה מעל גזע אב ונסתפחה אל בן־הזוג, בטוח־הצעד, “האישיות” כפי שהגדירתו בהצצה ראשונה. בלילות־ירח נשבעה לו אמונים לעולמים, לו בלבדו ואין זולתו, בחלמה בזרועותיו על החִתון עמו בסתר, בהעלם מאבא־אמא, מאין לה עוז־פנים להופיע לעיניהם בלוית בן־זוג. האם אין במעשה הנשואין חרפת הבגידה בגזע ההורים? “וכיצד אין הנערה מתביישת להראות בעיני הוריה לאחר־כך, לאחר־כך”? – הגתה לא פעם בבושה נפחדה. ביחוד לא יכלה לשער לעצמה את הפגישה שלאחר־כך עין בעין עם מבטי אבא. ורק במות אביה, שלא ראה אף פעם בחייו את ברגר, ניתן האות, כי הגיעה לה שעת־החתון. קל וחומר, שהיתה נמנעת לאחר חתונתה מלהפגש עם אמה, ואף פעם לא קראה אותה לבוא מעיירת מגורה להתארח אצלה. “אני רוצה בך בסוד. אין לי אבא־אמא. לא היו לו. ואי אפשי בהם. רק אתה הנך מעוזי ומגיני לנצח!” – היתה לוחשת לבעלה בשכרון באותם הלילות הקודחים, שבהם היו השנַים בזוג משתפים את כל הערכין והקנינים, הקרובים והקדושים ביותר לאדם ביחוד, בכל תעלוליהם הזדונים, ולשם מצוי התאוה היו מגדפים גם את האבות והאמהות, עד הבחילה ופכחון הנוחם והכרת השפלות העצמית ויסורי הנדחיות, המגבירים חיילים בעקב האכזבה המינית, בה שורש המשטמה. והנה לאחר אבא שכלה עכשיו גם בעל. ושוב עמדה רחל יחידה בתבל, בלב הזוועה, בזרועותיה תינוק, ועל שכמה הכפוף פשע־עולמים של הבתולה, אשר נטמאה לבעל. האם לא ביער התנפל עליה, כעל שפרה, אנסה וחללה?

סחוטה וחבוטה עמדה רחל מקץ שלוש שנות נשואיה, סחופה ומבוישה, כפושעת מזדעזעת בשל כל עין תוכנת־לב, נפחדה מפני מבטיה השריריים הריגוליים של האשה רייז, המרמזים: “אף את, גברת, בנובלות!”, מתבלבלת אף בגלל מבטה הבהמיי של שפרה, הדומה כמתרפק על השדפון בנשמתה, מציצה ישר לעיני בעלה כמו לתוך חלל, אורבת בקדחתניות אחרי בת־קול מצעדי כהנא, מקולו ומשעולו בלילות.

“אילמלא התינוק הזה!” – היתה גונחת לעצמה, בנעצה בו את מבטה לחקור כל קו ותו בו. אויה, אף קו אחד בפרצופו לא היה דומה לה או לדיוקן אבא. כולו נשקף כירך אבא, פרי ההתכחשות לגזעה, כתם ההגשמה.

“ואילמלי שבק חיים הייתי מדיחה, אולי, מעלי את הכתם”. – היא הרהרה במות הילד מתוך השקט הפנימי, שבו התיחסה למות אביה.

“והנני גם רוצחת” – פסקה על עצמה, בהעמיסה על שכמה אף את הפשע הזה.

“וכי איני מוכשרה לבצע אף את החמור בפשעים?” בדמיונה הפליגה משכבר לתוך מאורת החטא והזוהמה האנושית. מאומה לא נבצר ממנה. “הנני מוכשרה להיות גם פרוצה”.

“וכל זה לפי שלבי נתרוקן ונעשה פנוי להרהורי־פגול” – בקשה צד זכות לעצמה, בחמלה על מצבה הירוד. “אסור לאשה לבלי להיות תפוסה כוח־מה”. “אין האשה יכולה להיות מסורה לרשות עצמה בלבד”. “הגבר הנהו נמל”.

“כהנא!”

כך הזרים אף ההגיון הקר את שרעפי רחל לחוף חדש זה.

שעולי הדייר בלילות ותו־המות, החקוק בפניו, עוררו במדה לא מעטה ברחל את המעולים שברגשותיה האנושיים והפעילו בה את החמלה הכשרה גם מטעם הדת והמסורה. “אם לאהוב פה בעולם הנבזה הזה, הרי רק את זה ההולך למות”. כך יש לפעמים הברקה במוח האנושי. “מה יש לי להעריץ את החזיר הנובר באשפה או את האגרופן, גבור השרירים, או את החכם מדבר־הצחות? הנה חגר, מקטע על קבו, והנה כלב מוכה, והנה תינוק חסר־ישע, רק בהם מהבהב ניצוץ האלוהות”. ואם לא תאמינו באמתות הדברים האלה, אתם, קטני־אמונה, נא שאלו את חלומותיכם ויעידו בכם. האם לא בחלום תחבקו תמיד את המתים? האם לא תתגוללו במראה החלום תוך אשפתות?

החלום, המכשף, מורה־הדרך, התווה משכבר לרחל את מהלכה בעתיד, בהעמידו את אבא, העוטה מדי שומר־הסף, על יד דלת היכל, וידו המושטה מחווה לרחל כלפי מבוא הכניסה. “האם פה כהנא?” – שאלה רחל. “כן, בתי!” – ענה הטוחן החי בבת־צחוק של נחת על שפתיו. “והרי אתה אינך אבא שלי, אלא סשה!” – והיא רואה את שפמו הזקוף של סשה, הדומה לשל ברגר. "האם טרם מַתָּ, אבא? – שאלה את הטוחן, העוטה סינור לבן כקצב. “כבר מתי, בתי, מאחר שזו, זוגתי, בקשה עלי את המות!” – והוא הורה באצבעו על אשה, שהנה בוודאי אמה, אלא שהיא דומה דמוי מדהים למיצי. “ואולם עודני חי בו” – ואבא הראה במגלבו המצליף כלפי סשה, המוטל בעריסה, אם כי כהנא שטוח בתכריכיו על גבי הרצפה. מקץ הרף־עין אף כהנא מוטל בעריסה (הוא וסשה נשקפים כפעוטות תאומים). ותינוקה קצוץ לנתחים בקדרה, השפותה על מכונת־הבשול. מתוך הקדרה משורבבת גלגלתו של הילד בצורת תרנגולת, ורק עינים אנושיות לו. ושפרה קוצצת בסכין־מטבח שבידה את ראש התרנגולת.

רחל נתעוררה בזועה, נגבה את זיעתה מעל מצחה, שרבבה את ידה ומששה בה את התינוק בעריסה. ובמוחה נצנץ משום־מה הרהור, שהיה, כנראה, המשך מהרחשים התוססים בחלום:

– לא לאשה ולגבר הזר, בן להורים זרים, לבנות יחדיו בנין עדי עד.

… ושוב שרך סוס באין פרש את דרכו במשעולי היער לנגוהות הירח. חבית קשורה לזנב הסוס טרטרה לאזניה על גבי המדרכה. רחל ידעה, כי בתוך החבית כלואים ברגר ואמה, ושפרה הושיטה להם בלעג את לשונה המארכה כזנב הסוס. מה זאת? – שאלה את שפרה. “הלא זה הוא זנב הסוס!” השיבה שפרה בקול צוהל. “ולא לשון?” – חזרה רחל ושאלה. ואולם שפרה לא נענתה לה, אלא נטלה את כהנא בזרועו ואמרה לו: “בוא גם אתה ונתגלגל בתוך החבית”. לא. – ענה כהנא – אני אשלב את זרועי בזרוע מיצי, ושנינו נהיה זוג בעל ואשה“. “וכי אתם מכירים זה את זו? – שאלה רחל בגערה – הרי טרם וודעתי אתכם”. “ולאמתו של דבר – נחמה את עצמה כדי רגע אחד – הרי כל זה אינו אלא חלום”. ואולם לאחר כך נתכעסה מאוד בשל הקריבות הזאת, שכהנא נוהג במיצי. “הרי עוד תמול לא הכרת אותה” – נזפה בו. – “ואי אפשי בזאת”. לא, גם את רוצה בכך”. – הטיחה נגדה מיצי בעוז־רוח. "ואף אני רוצה, רוצה, רוצה " – זמר כהנא מתוך שעוליו. “אם אתה רוצה, בבקשה. הרי מיצי לפניך. ואף אני אהיה שמחה על כך. וכי איני אשה? כל אשה אוהבת לראות את אהובה בזרועותיה של האחרת”. “כן. – ענתה האשה רייז את חלקה – כל אשה אוהבת לשדך זיווגים”. “ואף אני אוהבת!” – מחאה שפרה כפיה ואף תופפה במצלתים. “ואני אומרת – קראה שפרה – כי על כולנו להתחמק מפה ולהשאיר את החבית רק בשביל הגברת ברגר והאדון כהנא”. –

ולאחר כך הפליג החלום לתוך מערה אפלה מאוד והבקיע את מהלכו בנגוד לכל חוקי ההגיון, השולטים בעולם הזה.

גם במערכי־לב אנוש תקנן ההגות, ואף במוחין יתפעם הלך־נשמה. כן גם האשה, הערוכה על אפיקי הנפשיות, תעמיק לא מעט חקר ברז החיים ובסוד אדם־עולם. הכי נגלה לנו עד היום אף שמץ מפתלתולי הרעיון, המפכה, כהילוך הדם, בישות האדם? הלא גם באין־דעת יחיה המושכל בעמקי הגויה, בהשתלשלו במחשכיה עתים כתולע בין החגוים ועתים כדרקון, הנכרך מסביב לישות.

הנה יושב האיש על דוכנו, מרותק לחומר במעבדה, בשקדו בחריצות על חרושת המעשה: ידו תתקן נעל לפי מדת כף הרגל או תתפור את הבגד לגִזרה, תכוון ברג המכונה או תרשום בעט סופר מהיר ציונים ומספרים על גבי דפתראות הפנקס; והנה תסב האשה אל הטויה בפלך או תמרוט נוצות התרנגולת, תבחוש בכף־המבשלים את הקדרה או תנהג את המטאטא על גבי הרצפה, תפרכס בפוך עיניה או תתעלס בשיחת־רכילות על עסקי השכנים – ואולם אי־שם במשכיות הנפש ינקר רעיון־התמיד, יזמזם כזבוב, יתקתק כשעון, יטרטר בנגון חד־גווני כזוג בענבל הסוס – וככה ימצוץ במסתרים את חיותו של בר־נש.

עמוק מכל באדם יושב הרעיון, המתמיד באחדיותו, אם גם יופיע בצורות רבות ושונות.

יש אשר יפליג החוקר למהות כל הדברים או יפלס בשכלו נתיב אל הדבר, בהעמיקו שאלה: אי מזה הופיע האלוהים ואיה חביון משכנו? האם ניתן לשכל האנושי להקיף את העילה הראשונה? ומה סוד השתלשלות העליונים מספירה לספירה? וכיצד נתהוותה ההאצלה מהרוח אל החומר? היתכן להאמין במציאותם של שדים ומלאכים? ועוד כהנה שאלות ברומה של ההויה תטרידינה את החוקר. ואולם הבו גודל גם לרעיונות דלי־אנפין וענוותניים לאין־ערוך, הנחבאים אל הכלים הקטנים של הבריאה. יש אדם, אשר בקרבו תלין תמיד שאלה רבתי: האם יש פנים לזבוב? ונשמה לו יש? ואי שלב מקשר בין זה ובין נזר הבריאה? – והנה בר־נש, אשר התמכר מעודו לעיון בבעיה, אם אף הרמש הנהו רוחני? ומה נתיב לפשפש בתבל ארצה? ומי צוה לסוס לא לעבט ארחותיו? ומה שתוף־נשמה בינו ובין רוכבו? והנה מספרים מעשה באיש אחד, שישב כמה ימים עכור ברוחו ותפוש ברוב שרעפיו ולא התבונן לאיש ולא החזיר הגה לאיש. דומה היה אותו בר־נש כאילו הפליג על כנפי דמיונו אל מעבר לעלמא הדין. לימים, מששב אליו מאור פניו ופיו נפתח לשיחה, היה דבורו הראשון לאמור: מה טעם ניתנה דבשת לגמל? הוא הדבר: אין קטן וגדול, נקלה ונכבד במערכת השרעפים לאדם. כל מחשבה קטנה כזבוב חובקת זרועות עולם. ואף הבדותה תנקר לא פעם כיתוש במוח האדם. כי כל הענינים, העמקותיים והשטחיים, כולם יחד וכל אחד לעצמו כוללים בחובם בהסתר צורה את בעית האלהות (ואף בהבלותה אלוהים!).

אכן, אין אדם, שלא יהא מקושר בשרשו בטמירין לאיזה יצור אחר, ממשי או מדומה, כגון לכלב או לסוס, לחתול או לבובה, לצלם תבנית אפולו או לקרקפת של מת, המוטלה כקמיע על השולחן, או לאיזה רעיון־קבע, אשר לא ינום ולא יישן בקרבו, בהתגלמו בצורות שונות.

ואולם חובה היא להעיר, כי אין נפש האדם משמשת בית־קבול לכל מיני זיקות לענינים, מוחשיים או מדומים, אלא כל כמה שהיא שבותה מאהבה חזקה, המתגשמת בדמות בר־נש; ואולם מאותו רגע שמחשבת אהבה צודה את הנפש ומטילה עליה מרותה של ישות מרכזית אחת, הרי שוב הנפש אינה לוח חלק ופתוח לגבי כל ההפעליות העולמיות, אלא היא מתכווצת ומצטמצמת, עד שהיא נעשית תפוסה ואטומה לחלוטין. בה, בנפש האוהבת, אין שוב כל אתר פניו מרעיון יחיד, הוא נושא אהבתה, המתלבש מעכשיו בדמות רבת־האנפין – הזבוב, הסוס, האדם, השד והמלאך – והוא, הדן יחידי, נעשה המכוון והרַכָּז של כל הנביעה החיונית, שכן האהוב עריץ הוא כבא־כוח האלוהות.

וכל זה הרי לא נאמר אלא לשם פתיחתה לחלק הב' מקורות חייה של רחל ברגר, שאהבה את כהנא.

והנה יש אומרים: כן, אהבה, אבל לא רעיון, שכן בחבור־אהבים אין כל יד ושורש לשכל הפועל, זולת היצרים הפועלים בכל!

נכונו הדברים ולא נכונו. כי מעל לבמתי כל היצרים המשמשים את האהבה, ומתחת להם, ירכב הרעיון, מלוו הנאמן של זוג־המינים באורחותיו תוהו. הכי לא עמקו כסופי האהבים וחלום העגבים מהחבוקים והנשיקות? שיא החמודים ברעיון. אף אם ישלח המאהב את שיניו בבשר האהוב לא ידע שבעה, אלא אם כן ישַכנו בכל קורט וקורטוב מדם שכלו הנוזל! גם בבשרי האשה ילהטו הכסופים המוחיים. ובשווע נפשה לחרוג מעול הגבר לא דמיה בלבד יענו בה, כי אם גם מוסר מוחה יכנה כפטיש בגלל עלבון בת־החוה ואף כוח־השופט בה ימריצה לעתים להחיש צעד בנתיבות החיים ולהדביק את הגבר במהלכו הנועז במעלה הפסגות.

רחל ברגר למדה בינקותה כתבי־הקודש עם פירוש רש"י, שמעה לקח בפרקי־אבות של חכמים קדמונים, זכרונם לברכה, וקראה בעיון דברי מוסר של ליב טולסטוי. היא לא היתה האשה החומדת בלבד, אלא גם המורדת. ידעה מחשבות כמדקרות סכין ומוסר־כליות כשלהבת התאוה. מאת אלוהים או מאת הטבע העוור תבעה לעצמה ולאחיותיה פצויים בעד יתרונו – הגופני והרוחני – של הגבר.

“האם לא גזל הגבר, כיעקב מעשיו, בערמתו את הבכורה מאת האשה? האם לא נטל לעצמו בזרוע את חלק הארי מהישות הזוגית?” – ננעץ הגיג חד בבשרה והכעיר בה את חלבה והדליח את תאות־הנשים בעורקיה. “ולפי שהאשה נעשתה בכוח החלוקה אי־הצודקת הזאת לכמות מבוטלת לגבי הגבר החזק ממנה ונמסרה לרשות הבעלות, עליה להתקשר תמיד עם אחד ממחנה האויב, עם גבר יריב, על מנת להכריע בכוחות משותפים את הבעל, להקים עליו אויבו מבן־מינו ולהשיב לעצמה את הגזלה”.

הנה רעיון שני, שנתבצר לו במרכז ישותה והקפיץ את המנגנון השכלי שלה בלי הרף והגעיש את דמיה.

“נפש לבדה לעולם אינה דיה לעצמה. ואף זוג איש ואשה, המהווים נפש אחת, שוב אינו די לעצמו”.

“ואם כן: מרד בבעל! מרד מחושב, מתוכס, כבחזית הקרב”. – אף זו היתה הברקה שכלית, שפרצה ממעמקי הדמים.

אם כה ואם כה היא הגתה בלי הפוגות בכהנא.

 

פרק ב    🔗

וכהנא היה לא־נראה; תמיד אי־נתפס; מהיר־צעד מאין כמוהו. הלא יש בני־אדם זריזים, המשכילים היטב להתחמק מהזולת לרצונם ולהתעלם מהעין הצופיה להם ברגע הנכון, כל אימת שהם רואים צורך בכך. הנה צעדי הדייר מהדדים בחדרו; ולפתע גז ואיננו. מתי? הכיצד? באיזו שעה? דומה דייר זה כיודע סוד ההתנדפות. מוקיון או שרף. רמאי או אשף. רחל היתה חוקרת לא פעם, אמנם, בזהירות הדרושה, מפי שפרה למועד צאתו של האדון כהנא מהבית. והנה יצא כך, שאף פעם לא הצליחה שפרה לכוון את רגע התחמקותו מהבית; ולא הצליחה בכך גם לאחר שגברתה נתנה לה רמז שקוף למדי, כי רצוי לה לדעת אם מי שהוא מבקר את האדון כהנא בחדרו ובאילו שעות היום הוא נוהג לעזוב את חדרו ובאיזה כיוון הוא רגיל להצעיד את רגליו. עם כל רחשי המסירות שבלב שפרה לגברתה לא יכלה בכל זאת לכוון שעות וכיווני דרכים ולתת תשובות מפורשות וברורות. ורגילה היתה לענות בערך ככה:

– כן. גברתי. האדון כהנא יצא מחדרו בשעה עשר, או בתשע, על כל פנים לאחר שמונה; ושמא באחת־עשרה. איני זוכרת בדיוק. באיזה כיוון? נדמה לי: ימינה; ויתכן: שמאלה. הוא סבב, כמדומה, בכיוון הפונה לצד… אויה, שכחתי. מטבע הדברים להשתכח ממוחי.

כך לא היה כל חוט־מקשר בינה ובין כהנא, שהיה משתמט ממנה כמו במתכוון עד כדי עלבון ממש, וביחוד מאותה הפגישה המקרית עמה בתיאטרון. בבקרים הוא משכים לצאת ובערבים מאחר לשוב… מי יודע, אם לא לאחר חצות הלילה. ובהופיעו לפעמים בשעות הצהרים היה מדייק להעקיף את הפרוזדור דרך המבוא האחורני בצעדי־חרש. רחל ברגר ראתה בטכסיס זה שלו אם לא כוונה להכעיס, הרי, על כל פנים, רצון להדגיש את השיחה המרוממת של אותו ערב כדבר־מהתלה בלבד. הכאיבה במאוד היחס הזה מצדו, ואף הכאב הכאיבה, כי, לאמתו של דבר, “מהו לה בר־נש זה?” “מהו לה, שיהא ראוי להכאיבה?” “אילו היה מבקש להתחתן עמי (במקרה מותו של ברגר) לא הייתי נאותה לכך”.

היא בוודאי לא היתה נאותה לכך. ואולם עכשיו התגעגעה על קול צעדיו בחדרו ועל שעוליו בלילות, ואף הללו נדמו משום־מה. אכן, פלא הוא, כיצד קול זר, בא ממרחק, מתפרץ לפעמים לחלל בית, העומד על תלו וערוך על כל מיתריו, וכובש שם הכל. בהעדר קול כהנא דומה היה על רחל, כאילו נדם כל המעון, גווע תיק־תק השעון ונצטרד קול הפעמון בדלת ופעית התינוק לא הרחיבה את הלב ואף צהלת שפרה עממה במאוד. האם גם שפרה רוחשת אהבת־סתרים לאברך זה, ובהעדרו היא נאחזת במרה שחורה? אין לדעת. לב הזולת עוטה מחשכים. אכן, גם שפרה לא נמנעה מלהזכיר לצורך ושלא לצורך את שמו של האברך הצעיר ולא פעם הביעה את תמיהתה עליו, המתנהג באופן מוזר, ובניגוד לדיירם אחרים, שהם סטודנטים, המקשרים יחסי־ידידות עם בעלי־הבית, ויש שהם מתחתנים אפילו עם בנותיהם. “סבורתני – לחשה פעם שפרה לגברתה – כי האדון הצעיר מתנה אהבה עם אשה אחת, ולכן הנהו מוטרד תמיד ונתון לאיזו מחשבה. כך הוא מנהגם של אותם, הדבקים באיזו אהבה, שאינם רואים כלום ואינם שומעים כלום”. “ולי נדמה – אמרה פעם אחרת בלחישה גמורה – שלפעמים אין האדון הצעיר שב לחדרו אפילו לשנת לילה”.

שפרה לא הרגישה בתומה עד כמה מחצו דבריה אלו את לבה של גברתה ואף החוירו את פניה. ולא עוד אלא שהיתה מפריחה מזמן לזמן השערות הבלותיות שונות ביחס לאברך הצעיר, שנשמעו לגברת ברגר כעקיצות זדוניות מכוונות נגדה מצד הכפרית ההדיוטית.

כך נצנצו בלבה של רחל זקוקין של שנאה ראשונים כלפי הנערה הכפרית, שהיתה קולטת אותם במבטיה הבהמיים והנדהמים, כפרה זו הסופגת מכות עם עמידתה לתומה על יד האבוס. ואולם אף הפרה טובת־הלב משיבה לפעמים, אם גם בשגגה, בבעיטה. נתעכרה לא מעט צלילות היחסים, שהיתה קיימת בכל זאת בין רחל ובין שפרה ונתבטאה ברחשי־חמלה עמוקים מצד האחת ובמסירות־אין־קץ מצד השניה. נאמר מסירות וקרי: אהבה. כי הנה הכפרית הגסה הזאת למראית־עין היתה נרעשה מרחשי־יקר, יתכן לומר, מרגשות־הערצה לגבי האשה ברגר המקסימה ביפיה. יש בריות שמנות ומסורבלות, כבדות־פה וכבדות־צעד, והן מצויות ביחוד בין הנשים, ההוזות בשפת־אלם חלום העדנה והיפעה. בה, ברחל, נשקפה לשפרה חזות כל הנכסף באידיאל היופי הנשיי. שפרה היתה, ככוורת המלאה דבורים, רוויה רחשים של משא־נפש, באין הגה בפיה. ואולם יש, שהגברת היתה מסמיכה את עצמה קרוב־קרוב אל שפרה, מפילה מידיה את המטאטא, מחדירה את מבטה לתוך המצולות הקהות של עיניה, כמו לתוך אישוני הכלב, הפרה או הסוס, בחפשה שם נהרה אנושית רחוקה של השתתפות ביסוריה, ואף לפעמים מביע לה במפורש: אויה, שפרה, רע לי! ואלם דומה היתה רחל אותו רגע לצמא, המצמיד את שפתיו החרוכות לצחיח סלע. מאומה לא ענתה לה הישות המטומטמת של שפרה. כך נוכחה רחל ברגר הוכחה נוספת ומרגיזה, כי אחד המטיח את ראשו בכותל ואחד המטיח את נשמתו בבן־אדם כצלמו אינו נענה, כי העולם הוא אלם.

“כשמש וכירח כך הם שני הגברים לאשה האחת. שנים הם המאורות בכל היקום”.

היא נתחלחלה מאימת ההרהור הנועז. ואולם בקומה עליו לדכאו, השתער עליה ביתר נועזות והשתפך בקרבה כשטפון.

“ימין ושמאל. יד ויד. רגל ורגל. הכל במכפלה”.

“ואם הבעל בונה את הבית ומפקח על כל המערכה הרי צריך עוד אחד, שיהא לאשה כוכב־לכת מדריך ברשויות־הרבים, אביר ימי־הבינים, מעריץ ליפיה בחוצות הקריה, כי כגשם־ברכה היא ההערצה ליפי האשה”.

ושוב:

“הה, אשה יפה, מה חמור תפקידך: היות יפה בלי הפוגות; לטלטל תמיד מתן דק, ענוג ושביר; לעטוף שטחים רבים מסביבך באור היופי כבשלמה”.

לא פעם כבר נסתחררו ההרהורים האלה בלבה. ואולם הכל סבב הלך וחזר חלילה. שכלה הצונן נכוה מהגיגיה הרותחים. רעיון־סתרים בלב איש ישיחנו לרעהו. אשר האיש והאשה, שזכו לרעה נאמנה; לחבר שומר־סוד; לאחות חברה, לאם משכילה, מבינה להגיג בנים; לאב חי תמים־דעים. ואולם רחל היתה גלמודה מעודה. בת־יחידה. בודדה לעצמה. לגמרי לא גברת ברגר, אלא רחל בלבד. “תחת בנים ובנות את לי, רחל!” – היה מתנחם בה אבא החי. ואולם היא לא יכלה להתנחם בעצמה. בתוך־תוכה נתבטלה מפני הכמות וההמוניות. היא, האשה העבריה, הרגישה את עצמה תלושה מתוך גוש־הבשרים הענקיי והגויי, המהווה את הגזע האנושי בעולם. שבטה היה דל בעמים. מינקוּתה נחקקה בלבה תבנית המשפחה היהודית, השוכנת לבדד בכפר גויי. לא שאר ולא קרוב לה מסביב. כל השאָר והשאֵר מטמא אפילו במגע מחשבתי (מלבד סשה בן הכומר, הקורץ אליה עד היום מאיזו פנה נדחת בישותה).

ועכשיו, ועכשיו חרשה מזימת־נקם ביחידיותה זו. באקלימה הנפשי התחוללה הזועה ואמא־אדמה רעדה בקרבה. נשמה חדשה והמונית מתגלגלה לתוכה (הלא יש, כי באדם נכנס לפתע גלגול של כלב, פרה או סוס).

היא רכבה על הסוס.

רחל האמינה בהאצלה מגית, בהיותה בטוחה ביסוד חדש, ניצוץ ממיצי, שהשתלט עליה. האם אין תמורת־היסודות מתחוללת תמיד ביקום? וכי אין גופים חודרים זה לתוך זה?… הכל סופג את הכל ותכלית הכל היא ההתמזגות הכללית, למען לא יחסר המזג. לא ברור ביותר? ומה בכך? נבין־נא: הכל מתעבר מהכל והזרע חודר בכל. רחל נתעברה ממיצי, וכל הרופף לשעבר באפיה נתחסן ונתקשה בקרבה. היא הרגישה בעצמה הכשר־יכולת להיות אשה מרשעת כ…מיצי. היא יכלה עכשיו להקדיר לרצונה את פניה ולהתאבן על מנת לקנתר את הגבר. היא יכלה לשלוח בזויות שפתיה ארשת־הפתנים, הבעת־הגחוך, המקפיץ את הגבר. דווקא ודווקא כשהיה האדון כהנא מופיע בפרוזדור ומאט במתכוון את צעדיו היתה היא מפנה אליו את ערפה או נועצת בו מבטים מסולקים. מתוך עקשנות נועזה היתה ממיתה את מבטיה בנוכחותו המקרית, ואף מתכוונת לסלק ממנו את מבטיה בו ברגע, שהוא חותר אליהם לפגישת־גומלין. פניה הפיקו לעומתו משטמה רשעית, כאילו דמה בראשו.

“עכשיו!”

כך מבריקה לפעמים המלה הזאת במוח האדם. “עכשיו נתבגרתי!” “עכשיו חזקתי!” עכשיו צמח בי עוז חדש לבצע את המפעל!"

עכשיו חזקה גם רחל. הרבה לאין ערוך מלשעבר הרגישה בעצמה בימים אלה תוקף נשיי־גבריי. אף חלב דדיה, שהיה שופע תחילה החוצה אל פי התינוק, ועם הגימול זנק בזרם־חוזר פנימה, שימש לה אות וסמל. היא הדקה בחזקה, כפי הוראותיה של הגברת רייז, את שדיה, על מנת להבריח במהירות את החלב פנימה. נדמה לה, כי הקיצו לתחיה כל כוחותיה הנרדמים בחובה מיער המולדת, מבית־אבא, ממגע כף הרגל היחפה בדשא (הזקן לאמא־אדמה), מהוד מופלא, החופף על דפי התנ"ך, מחלום בוער על סוס ורוכבו, מתשוקה בוערת ליפי אשה, שאינו קמל. היא יכלה עכשיו גם לשנוא, כמו מיצי. כל ההרוי וההגוי בחובה בהקיץ ובחלום התלכד ככוח אלמוני, נשא ובא מעבר ההוא, מהצד שכנגד, והתלקח כלבת־שטנה אימתנית כלפי בן מעמד הרשעים, זרע מרעים, הגבר האיום, הבעל האדיש, המעליב בעצם קיומו, המשמץ את האשה בעצם מפעלו, בהורידו אותה לדרגה של ישות, שכבר נעשה בה שימוש אחרון ומוחלט.

רק ברחצה במקוה המשטמה יכלה עוד להמשיך צעד, לנשום, להציץ, לאכול, לחיות. כמיצי שנאה וככהנא בקשה לפרוח בחלל. כגויה, שנאחזה הדלקה במלבושיה, והיא קורעת מעליה בבהלת־שגעון את המלבושים, כן שלחה רחל את ידה לעשות שמות בעצמה, לקרוע מעל עצמה את כל מחצלות הרוך והעדנה. לפרוח מתוך הכלא; לקפוץ מתוך צדף־הנשואים; לנתק את כל היחסים עם הגבר הזר, המכונה בעל, שהפילתה בפח הטעות, שאין לה כל תקנה עולמית; ללכלך את פורפורית הנשואים; לסלק הצדה את עוכר חייה.

כך הגתה רחל במלוא כל ישותה. כך תהגה בנפשה כל אשה בנשואים ואף אַת, האשה הטובה, הצנועה, השומרת תמיד אמונים לבן־זוגך, תהגי ככה.

הבריק: עכשיו! עכשיו לחטא – השליחות!… חטא נחמד, בכל עת צרה לאדם, בכל עת לאין־מוצא, לאין־מוצא ממש וממש, הרי אתה, יקר, הנך הגואל היחידי. ושמא לא בדיוק כך חשבה. אבל כמעט ככה. “ואם לא אבא ולא אח ולא ידיד ולא אלוהים עומד בצר לאדם, הרי אתה, פשע, נדיב, ישך!”

בשכל ובהגיון: הכי אין גם הבעל חומד בסתר? ואם כך, הרי גם האשה חייבת לחמוד, כדי שלא תהא כל הכרעה לאיזה צד… כדי שיהיה הכל ערוך כדת… מדה כנגד מדה. במשקולת.

ועוד לחש לה מי סוד קטן: אף הבעל משתוקק בסתר למעל האשה, הואיל וסטיתה ממנו וזיקתה לגבר זו אוצלות לה בעיניו גירוי חדש ומעשירות את האשה בתוספת־כוח, פרי הזר, שעליו לעמוד עמו בקרב־גברים ולהפקיע את האשה מתחת מרותו של שליטה החדש. הרי הגבר נהנה רק מדבר, שהוא כובשו בכוח, בדרך הפתוי או האונס.

היא קראה, כמדומה, זאת בספר. “ומה אם בספר? – אבל אני יודעת זאת. ידעתי זאת תמיד. ידעתי זאת גם לפני שידעתי זאת”.

 

פרק ג    🔗

כבר נרמז לא פעם על דפי החבור הזה, כי ממסבת בני הזוג ברגר נסתלק כמעט הדבור, זה המתן היקר לאנוש, הואיל ובדרך כלל פג טעמו וניטל חנו בין אשה לבעלה, שהכל ביניהם כבר אמור ועשוי. ואולם יש דרגות גם לשתיקה. יש שתיקה עליזה, קלת־כנף ושקופה, המתעופפת כצפורת־כרמים; ויש שתיקה אטומה וכבדה, הצועדת כאימה בחדרים, המשתלשלת בין השנַים כתולע ירקרק או מהדקת את צואריהם כחגורה צרה. רבים בני־צמד דומים לשני מבואות פרוצים אשר לחורבה, העוטה דממת מגור, ורק בהסתער סופת־קטטה תעבור רוח־פרצים מן הקצה אל הקצה ותרענן את החיוני, המקנן פה. אבל רבים זוגות כבר הבליגו אפילו על יצר הקטטה ומסביבם השלך הס במוחלט.

הלא זהו הדראון בחיי הזוג, שאין לאחד מהם מה להגיד לרעהו ולא כלום: לא בפרט ולא בכלל, ואף לא בכלל כל הכללוּת.

הרי אין לאמור: בעלי היקר, מה נאה היום מזג האויר ומה טהרו פאתי השמים! ואף אין לומר: זוגתי היקרה, ערֵב ניב הגל לאזני ורנן הצפרים יעלסני! ואם תאמר לאישך הנחמד: הנה פלוני המכר נשתבץ על גבי גליון עתון היום במסגרת שחורה! הרי לא ישתאה האיש ולא יפער את פיו בתמהון, כי אם ישלח בך מבט־סדר־עולם, ואולי, אולי ואולי יפריח ה־ם – אף על מקרים של שריפה או של אבוד לדעת ועל כל מיני תאונות נכונים אתם איש ואשה לספר לכל בן־לויה מקריי ברכבת או בגן העיר, המכבדך בגפרור להצית בו את הפפירוסה בפיך או מגיש לך את חשוק־המשחק של ילדך, ורק לא לחבר בזוג. או שמא תסוחי אשה לבעלך את התפעלותך ממשחקו המפליא של השחקן על קרשי הבימה? – וכי לא יטיל בך האיש הצצת־חשד, כאומר: הרי לא למשחק, כי אם לשרירים את מתכוונת, אשה?! ואף בהעירך לבעלך על יפי פרצופה של האשה, העוברת לפניכם ברחוב הקריה, רק יעווה הגבר את פניו וירטן בזלזול לאמור: הלא הרגל הוא אצלך לקלס דווקא את יפי הכעורה!!

כן, אין מאומה בפי בני־הזוג; ואין איש מתגעגע על קולה של אשתו; ואין אשה שומרת בזכרונה את קול בעלה. וכך משתררת השתיקה בכל חדרי הבית. ובגרשה משם דברו, טרוניה, גערה אות קללה הריהי מצמיחה סביבה רק הויה קרחית. שנים זרים תחת שכבת הקרח; שנים זרים תחת תקרה אחת; שנים זרים במטה אחת. שני דובים, שנתכנסו למאורה האחת למצוץ שם את אצבע הגורל הצנומה. והואיל ואין דבר במציאות עומד על עמדו, אלא הכל שואף לגידול ולהפריה, הרי אף השתיקה המאריכה צומחת מתחתה ומשתגשגת כקמה אל על, עד שהיא מולידה שוב מקרבה קולו, הממללים בשפת השגעון.

כן, דרגות רבות לשתיקה. ובבית ברגר כבר עלתה אל רום המדרגה.

ובאין קול אנוש תפלוט הדממה קולות מלועה. כגבר, המתגעגע עידנים רבים על בשר האשה, יחצוב לו מדמיונו את השגל, כן יעמיק אסיר־הדממה דוּ־שיח עם יֵּשים מדומים, ואף לארץ הרפאים יפליג, על מנת להמתיק שם שיחה עם שוכני־עפר. נחמד אף נעים לדבר עם המתים. ואף באזני אבא מת אפשר לשפוך צקון לחש. ואם יש אלוהים… אם יש הוא במציאות… הרי יש לאדם תמיד… תמיד… חבר לשיחה. אבל אם אין… אויה… אם חס ושלום אין אלוהים…

פחדים יתקפו את האשה מתוך מגע מחשבתי כל־שהוא בנקודה האלוהית. אי האשה עשויה להעמיק חקר בחומר נשגב זה. לא באלוהים, כי אם בתוך לוע החימודים, תתחבא מפני הדממה, הצועדת כאימה בחדרים. בתוך תאוה חשאית תסתתר, שמה תתכרבל, בשטחה ברישול רשעי את גויתה על גבי הדרגש, פניה לקיר, וערפה, הפונה לגבר, יביע הפרת הברית.

געגועים באדם! געגועים באשה! שמא כבר עבר זמנכם. שמא כבר התנדפתם לריק עם עשן המכונה, המתאבכת בתקופה הזאת. שמא כבר סוערתם כמוץ במאה הזאת. ואף על פי כן אתם ישכם; אתם קודחים בלב האשה; אתם יוקדים בלב הגבר, העדין, אולי, הרבה יותר משל האשה, בהיותו שמור בגויה הגברית, המשמשת מצודה יותר חזקה משל האשה; אתם צורבים את נשמת הילד הממרר בבכי בגלל כפתור אבוד בשל פגיעה באישיותו הקטנה או סתם ככה.

ואף תלהטו בחביון היניק, המוצץ דד אם גם לסבאו, בגששו בשתי כפותיו הזעירות את השטח האמהי המרוכרך בנקודותיו הכאובות והמעונגות.

“ובכן מחק על העבר, על העבר, על הכלולות ועל לילות־הירח, המפיצים את אורם העולמי מעל לערמות השחת? ובכן מחק על כל הקדושין?” – ככה יהגה הגבר בצרבת געגועיו על כלתו, כי רק אחת יש כלה לגבר בחיים, רק אחת בכל היקום. ואולם הגבר לעולם לא יכאב את אבדנו המיני, יען כי שרשו לא בקדושין. ואף אם יפרד מבת־הזוג יהווה את עצמו בתבל ארצה במדעים ובאמנויות ובכל העשיה. לא כן האשה, אשר אחרת אין לה הויה מלבד החתון, ומעבר למין רק כנצר נתעב תשתלך.

“ובכן האשה הנה רק צעצוע?” – שאלה רחל מכבשן געגועיה – “ואם כך, יבוא־נא מי ויפצפצני”.

נכספה להכנף ברוח הזמן; להטלטל טלטלה חזקה לתקומה או לתבוסה הגמורה; להמריא אל על או להסחב למורד; להופיע על קרשי הבמה עוטה מערומים מתנוצצים להצרר בצרור הרבים, הרבים.

ככור־ההיתוך היו לה הגעגועים בכבשן הדממה. משם חרגה מעבר לטבעת הקדושין, מעבר לחוג “הוא־היא”. חושה נבא לה, כי כאן, מנקודה זו, משתלשל המוצא לחופש, בשביל המוביל את הבריה החדשה: אשת העתיד.

כשהאדם מפליג אל תוך מערת הדממה הוא רואה שם את שנותיו נצבות יחדיו כאלמנות ובראשן צועד הזמן, כמו שר אפסימון, המבריח את כל הישות מן הקצה אל הקצה. פחדים ואף כאבים גופניים יתקפו בר־נש, המאמץ את קשבו להאזין למרוצת הזמן, דומה כמקשיב להילוך הלב. אפשר להושיט את האצבעות ולמשש בהן את הזמן כמציאות גשמית. אפשר להשחיל את הישות כחוט דרך קוף המחט: זמן. ואפשר לצעוד על גבי הזמן כעל כביש־חלב נוזל ללא־הפוגות ומשקה את עצמו, או… לרכוב עליו כעל סוס.

רגעים… רגעים… רבבות… מילי מיליונים רגעים… יער הזמן… אויה… סוס הרגעים דוהר ביער… לאן הוא דוהר אם לא לאלוהים?

אל אן כל זה שוטף?…

עולם גדול… ענקי… ברבוא־רבבות, אין־סוף נקודות… המתמשכות… המתפרקות על מה… מי יחבק את כל זה העולם, אם לא בן־זוגו אלוהים?

רבוא־רבבות רסיסים רגעים ודקים ודקדקים כרצי זכוכית, כאוקינוס של שברירי זכוכית, הפוצעים את השכל ושופכים דם… מי ירפא אם לא אלוהים?…

דם… דם…

דם לזמן…

צריך רק, שמוחו האנושי של בר־נש יהיה די חזק להכיל כל זאת ולעמוד בזאת. צריך שלא יהיה כל סדק במוחין, דרך שם מנשבת השגעת. האם אין הרגעים ניתנים להחתך מהזמן כפתות מעיסה ענקית, הנזרקות אל תוך התנור הבוער מנגד. האצבעות רודות את הפתות. האצבעות חותכות אותן, והן עצמן נחתכות, כי אף הן פתות. העיסה, הפתה והתנור – הכל זמן. ואף האדם בעיסה. אדם וזמן, סוס ורוכבו – חד. ויש חשק להשליך הס בכל ולצעוק לסוס־זמן: דום!!!

השנים צעדו מתוך הדממה מול רחל כממשויות וצלצלו כפעמונים. פקעה בפרח רחל ניצה חדשה: כאב הגיל.

עשרים ושבעה חריצים כבר נחקקו בגויתה: עשרים ושבעה אותות־קלון. אויה, רק צעד קל בין נעורי האשה ובין זקוניה; רק חוט דק בין הגברת רייז ובין רחל. מה קטן הוא פרק־זמן, בו זכאית האשה להיות באת־כוחו של היופי בעולם; לצעוד בקומה זקופה בין הבריות; להדליק מנורות בלבבות; להשליך לפיד אהבים בגברים וקנאה בנשים. האם לא רצפת־אש, עטופה בשמלה, היא האשה, הנועדה להבעיר את הבערה? ואולם קצר עד לזועה, קצר כירח־הדבש בנשואים, הוא תור הזהב לאשה. רק כדי רצועה קצרה במדבר חייה תתלפד, ואילו בכל שאר שנות חייה תשרת, תתעבר, תיניק, תחתל, תשפות את הקדרה ותרקיב מקנאה. ובן־רגע תזדקן. ואף ממך, רחל, כבר אזלו החיים. אף את, רחל, לשעבר חלום־קסמים, כבר נהפכת, כמעט כבר נהפכת, לסיוט!

כזה היה מאזן חייה של רחל; כזה היה המאזן של כלל חיי המין. הטבע האכזר עוות את דמותה של האשה; עשאה בטן כערמה! שופעת חלב מלמעלה ונוזל אדמדם מלמטה; הבחור והבתולה קרבים איש לרעותו על מרבדי רוך הפרח ודבקים זה בזו באמצעות הגסה בפעולות. רגש־חרטה משותף, בשל הפעולה וגעגועי־נצח על ריח הפרח, שנתנדף לעד, מרתקים את השנַים באזיקים כזוג אסירים, המכפרים את ענשם יחדיו. ובשביל להשתיק את המית הגעגועים, המוצצים את הנשמות בחריפות, מתאמצים בני־הזוג לגולל את עלי הפרח בסחי החולין וללכלכם לכלוך מוחלט. ורק משנתנדף הניחוח לחלוטין והושגה ההזדהמות הגמורה, באין שוב כל מזכרת־עוון, מופיע שלום הבית של בני־הזוג בצורת שינה טובה ושאננה אל שוקת הנחת למראה דור הצאצאים, העובר שנית באותו השביל.

היא צחקה לנפשה בקול. האדם, התקוע תוך הדממה, צוחק גם כן לנפשו. בה נצנצה השערה, כי היא לא תישב ותצפה עד ה“הזדהמות הגמורה” ועד “שוקת הנחת”. היא לו. היא לא.

“היא לא”.

רחל הגיעה לקו־אין־ברירה. היא לא יכלה להמשיך את הקיום בצורתו ההווית. היא לא יכלה לחיות בלי רחשי־כבוד לנפשה ולכל אשה אחותה. אם לא אשה־סגולה, חת־פעמית, טפוס נשיי חדש, מבשר את־העתיד – לא כדאי. אויה, לבה אומר לה שהיא גם אשה בנַלית, כי כל בה כבר הובע, הוגה ונחיה על ידי אחרים. ושמא נכונו חששותיה של רחל. וכי מה תוכן חדש יתכן בלבטיו של בן מאת העשרים, שכבר קדמוהו אלפי דורות פייטנים, שהוקיעו בכל הלשונות את כל כבשוני האדם?

“ואף על פי כן! – התחננה רחל באזני אלמוני כדרך המיואשים לפנות בצר להם לאחרון מפלטם: לה”אני" החנון והרחום – וכי משום, שאשה אחת כבר נתפרשה במלוא כאביה על ידי בלזק, טולסטוי ופלובר – וכי משום כן הנני כבר ישָנה לחלוטין, וחיי ויסורי – הם סובין?"

לא! לא! – נחמתה ה“אני” החנון והרחום – אשה שכמותך אינה ישָנה; אין כאבים בנַליים; דם לעולם אינו אפור. הפצע הנהו תמיד אות־בראשית לאדם; כל פרט הוא יחיד; כל אשה היא חוה ראשונה.

"ואלא מה? הו, ואלא מה? ומה המחנק הזה? ומדוע גועל זה? מדוע בוז זה לעצמי? מדוע כל זאת? –

ובצר לה שפכה את חמתה על הגבר, אויבה הקדמוני.

הגבר, לך קמה הארץ. שלך האדמה הזאת. אף האשה לפניך שטוחה כאדמה ודרוסה. הה, גבר, אתה השר. אתה הפלתני לבלי קום. את נעורי תמצוץ מבשרי; מחלבי תיניק ליוצאי־חלציך; את לבושי תקרע מעלי; את חלומי תשקה רעל; תאצבעותי הענוגות תשפשף את כלי מאכלך ותבשילך; אל תוך פי תזרוק את הקללה; בין המטה והמטבח שמת את מלכותי. ואף לאחר עמל יומי תצוה עלי את הלילה להיות מוכנה לפקודתך. ימתקו לך עגביך, המתובלים בגניחותי.

גבר, שנַים היינו בתולדה, אח ואחות בזוג, מבטן האם האחת יצאנו. ואתה עקב עקבתני וגזלת ממני את הבכורה. כעת אתה הפעיל ואני הסבילה. אתה נותן הצו ולי הנכונוּת והצפיה. רק בעקבך אכרוך את צעדי. ברתמה תנהגני. לך ההליכה, ואף הצעידה אל ממני והלאה, ואני בסד רגלי. במחבוא היערות ובשווקי הקריות ההומות אין לי מעבר בלבדי. גבר, אתה שודדי. אתה מחמר אחרי עד אשר תטילני לאשפת הזקנה. ככלב תגרש את תמולי מעיניך, יען כי רק אחרי היומי תרדוף. לימין אשתך תחלום תמיד את הפילגש. לך הותרו נשים רבות, ואותי אתה והטבע סייגתם באחד.

כי נטלתני גבר מידי אבא להוליכני בעולם – מה מסד שמת תחת רגלי? כי עקרתני מתוך הנים הינקותי בזרועות ההכל – למה הפלתני בכלא האחד?

נתחים ממני את זורק לתוך לוע הזקנה.

הה, גבר, אתה האויב!…

ובשקט גמור לנפשה:

הלא זהו הסוד הגנוז בלב כל אשה; זהו כאב כל בת־הדור. זוהי הטינה. השקטי־נא, רחל. לא לבדך את בעולם. כי לפיד המרד כבר נזרק בחלל. ובבאים יקום דור־נשים גאיוני וירים את נס המרד בגבר:

למען הגאולה!

 

פרק ד    🔗

בעמדה מול הראי ובשלחה דרך הזכוכית אל־הסופית את מבטה המעמיק, הנוהר עד קצה הגבול האפשרי, כחותר למרחקי הדבר האבוד לנצח, נזדעזעה רחל לפתע מפני רחש עמום של נשימה חיה סמוכה לה עד לאין קצה, כאילו מי־שהוא השיב עליה את חיותו. כן. זה היה כהנא, האדם המופלא, שהיה, דומה, מחוסר־צעדים. ואף הפעם לא הקשיבה עובר להופעתו כל קול מבשר.

מי זה? – שאלה, אם כי תוך כדי רגע כבר נתלו בו עיניה, אבל שכלה הפועל טרם הציץ בו, ולכן אף עיניה נתלפלפו כמפני אור עז ופתעי. – האתה הוא זה, אדוני? –

זהו לא־אני! – ענה האיש, בנעצו בה את מבטו הנמרץ, השחפני, הלא עולמי.

– ככה? איני מבינה. איני מבינה מדבריו ולא כלום. תמיד איני מבינה. ומה זה מצלצל באזנים? – שאלה נבעתה. – הזהו פעמון? הרי בכרך אין סוסים… וענבלים. אני מדברת שטויות.

–גברתי יכולה לדבר רק שטויות, שאין כמוהן לחכמה. – אמר האיש והעמיק בה את מבטו כבתוך זכוכית הראי.

– ולאדוני מבט נמרץ מאוד. – אמרה בקולה הזר, שהיה משתרר עליה לפעמים במקרים חגיגיים או אסוניים. היא נזכרה: כשכרעה ללדת צעקה בקול זה – אדוני מציץ ללב העינים.

– אי־אפשר להציץ אחרת בגברתי. כמו יין יגמענה מבטי. הנני שכור.

– אני מפחדת לשמוע זאת מפיו.

– הנני מתחוגג ומתנועע – אמר בעקרו צעד ללכת.

– והוא נכון ללכת? הוא נחפז. – שאלה כמעט בבהלה – על שום מה הוא תמיד נחפז.

– ברשות הגברת הנני לשהות מעט־קט בחברתה. רק מעט־קט – חזר בהטעמה, כמסייג את עצמו.

– רק מעט־קט? – שאלה בדאגה – ומה טעם הוא מתחמק ממני?

– כי מרחוק אחפוץ להביט אליה. מרחוק אעמוד במורא־הוד. איני מעיז לגשת מקרוב.

ואם כי הביע את הדברים, לא חללם אף על פי כן, שכן אף דבוריו לא צעדו בממש. דומה, לא התקוללו, אלא התעופפו כרוחניות קלילה, והקצף החגיגי שלהם הרימם לדרגה שלמעלה מהם, כשם שאף הדבורים הבנליים מתעלים, כשהם מתנגנים, והם מתפשטים מתּפלוּת.

לב האשה חרד בה בגיל מרצינות המצב. חמודות הניב שוב החייוה והמריאוה אל על. לאחר הפסקה בת כמה שנים הופיע שנית הגבר והשטיח על העולם את מרבדי החג והפריח למענה את כל צפרי־הזהב שבאוצר־הלשון האנושי. קמו לתחיה המים, ועמהן פרח אביב העולם. כל הגנים הפיצו ריחות; היער צהל; סוסים יצאו במחולות. כפר־המולדת נתמלא רנה. בעולם חי כזה צועד גם אלוהים.

ומשישב על הספה הסמיך את עצמו אל האשה בפשטות גמורה. היא הזיזה את עצמה בריחוק משהו ואמרה בפתוס נפחד:

– אל ישכח אדוני, כי הנני אשת־איש.

הם שתקו. ובהציצה בלוח־השעון, אמר:

– גברתי מציצה בשעון. אני יודע: היא נוהגת בשעון כבבעל־חי.

– ומניין לו זאת?

– אני יודע עוד כמה דברים. – אמר בנעימה סודית.

– אדוני יודע אולי גם כמה סודות שלי? – אמרה בקצת התול ונפחדה במקצת.

– כן! – השיב כרב־מג או כמרדים.

– מאוד הייתי רוצה לשמוע מפיו משהו מעין זה – אמרה בהסתכנות.

הוא עיין במחשבתו. ומשהחליט בחיוב, אמר:

– הריני מנחש, למשל, כי… גברתי נוטה להאמין באותות.

– נכון. – התוודתה כבפני כוהן.

הוא התאושש והמשיך:

– ואני מנחש עוד, גברתי… – הוא אִטט את קולו כאדם הצועד במאפליה לאור הפנס – כי הרגשות חריפות… מתרחשות בלבה… כגון… המחשבה על בוז האדם לנפשו… הרגשה, שהנה מרה כמות… או… כטרוף־הדעת…

אף עין אי־בוחנת יכלה להשיג את החלחלה הפנימית, שהסעירה בו ברגע את רחל. במקרה נשתמרה בזכרונה מימרה זו, שנפלטה מפיה באזני מיצי באותה המסבה הראשונה, שבה נכרתה הרעות בינה ובין ידידתה שבשעתה התחרטה עליה. והנה על פי איזה אופן מסתורי נתגלגלה המימרה הזאת והופיעה במוחו של האיש הזר הזה, שאף פעם לא ראה את מיצי בעיניו. וכי אין זה מוכיח, כי פלאים מתחוללים בעולם? היא רצתה להביע את הפסוק האחרון הזה בקול; ואולם נזכרה מיד, כי כבר פסקה פעם באזניו אותו פסוק בערב בשובם מהתיאטרון. נשתתקה. ולאחר כך אמרה בנעימה נשיית, המכחישה בתום את העובדה המוחשית ביותר:

– ואף על פי כן מניין זאת לאדוני? ־ הרי סבורה אני, שנביא איננו, על כל פנים.

– על יסוד האל־חוט המקשר את כל הלבבות הערים בהויה, באי־כוח האנושיות החדשה. הלא אנו חותרים אל האדם החדש, הגבר החדש, האשה החדשה. האף אין זאת?

שוב הפליג הגבר לתוך מכרות נשמתה ודלה משם סודות כבלש. זה היה לא נוח. היא חרדה, כעסה והשתוקקה אליו. ולפיכך קמה מעל הספה.

– דברי אדוני עמקו מבינתי! – אמרה בעוית של בטול – והלא הוא שוב אץ ללכת.

– כן.

הוא כבר עקר את הרגלים.

– ולאן? ולאן הוא נחפז תמיד… בכל זאת? – שאלה בעקשנות קודרת של אשה, המטפטפת רסיסי עופרת על כנפי הגבר.

– הנני נחפז לעצמי..

– פרדוכס. ושמא יסביר לי זאת?

– נתכוונתי לאמור, כי הנני הולך לחפש את נעורי.

– ואיפה הם?

– הם נסוכים בבריאה… הם ספוגים בכל העצמים. הם משתקשקים במשק היונה… ברצי הסוס, בצלצול כל הקולות… בצחק כל התינוקות… בשאון כל היקום. בכל המרחבים שפוכים נעורי…

הוא נראה הרגע כאשף, כמתעתע בצדיה או כחכם־הרזים. ואולם בין כך וכך רחל ברגר רצתה למכור לו את נשמתה בעד בלי־מה.

בבקשה, אדוני. אם רצונו בכך… ישהה־נא עוד מעט עמי… דבריו נפלאו בעיני. דבריו יפוּ בעיני. – ראשה התחוגג. אלוהים עמד אצלה ועודדה. – ובכן נעורינו לא מתו? – שאלה עוד.

– לא. לא. הם חיים בבריאה. הם שפוכים בחלל, – דקלם האיש – ואם נשכיל בבאים נוכל לדלות אותם תמיד מתוך החלל.

– ולא נזדקן, אולי, עד מותנו? – שאלה האשה בצהלת האדם, המתבשר, כי קרובו, המוחזק מת, חי הנהו.

– ולא נזדקן! – הכריז באופטימיות מפליאה. – הלא גם גברתי מהלכת לקראת נעוריה – דקלם חגיגית – המתעופפים כצפורת… היא תצוד את הצפורת.

היא צחקה כפעמון.

– וכיצד צדים את הצפורת?

– בכוח האהבה. – ענה עזות.

– אהבת גבר?…

– אהבת גבר… או אהבת אשה… אפשר לאשה לאהוב גם אשה כאהוב גבר…

שוב קלע לנקודה כמוסה שבלב רחל.

– ולא רק אהבת הזולת, אלא גם אהבת ה“אני” עלולה לרפא גם את הנשמה החולה. – הכריז לפתע האיש, שכבר נראה לה ללא היסוס כאדם מסוכן חודר כליות.

ואולם בטרם כרעה רבצה לפני המכשף שלה עוד נסתה האשה להחזיק מעמד. אמרה:

– יסלח לי, אדוני, כי לא הבינותי כל עיקר את המימרה האחרונה שלו בדבר אהבת ה“אני”.

– לאהוב את ה“אני” – זאת אומרת: לבוז לזולת, גברתי. לאמור: די לי בעצמי. כי רק הבוז לזולת מחסן את ה“אני” ומקיימו בעולם זה ומאפשר לו לנשום ולפרוח ולהיות יפה… יפה… יפה… וכי מה יפה? רק הבז לכל. וכי איזו אשה מקסימה? – בת־המרי, הבזה לכל…

וככל שהדבורים מחצו את לבה כן השתמטה מלרדת לדעתו של האיש המוזר הזה. היא בפירוש אמרה לו:

– אדוני הנהו אדם תמוה.

הוא מחא כפים בצהלה:

– תמוה אני? לאמתו של דבר: תמוה?. נהדר! והרי הכל הוא תמוה, גברתי. אף כתלים אלו. ותקרה זו. והנה שעון. וזה פעמון. ושם הגברת הוא… רחל? מדוע דווקא רחל?. מדוע דווקא רחל?. הרי זה תמוה. והנה את. והנה אני. ואת אינך אני. ואף אני איני אני. וזו היא שפרה. ודווקא שפרה. ותמיד שפרה. הרי זה תמוה, גברתי! –

כן. אף שפרה, שהופיעה החדרה וראתה בפעם ראשונה את האדון והגברת עומדים קרובים זה לזו ושטופים בשיח־שיג, הביעה במפורש את תמהונה. והיא זקפה על האדון הצעיר זוג עינים נבוכות, תמהות וחשדניות במאוד. כהנא חייך בחיוך גולמי במקצת, קד בנמוס־יתר ויצא מהבית.

שפרה התחילה לטאטא את הרצפה במרץ אגב נרגזות משותקת ועצורה, בלכסנה את מבטיה בכיוון האיש המתרחק.

 

פרק ה    🔗

גם במצעדה תתנכר האשה, אם תטלטל בחובה מנורת האהבה, יען כי משא המנורה יקל עליה אף נטל גויתה ושלהבתה הבוערת תפז את חין תארה. גם מבלי אשר נסתכל בפרצופה של האשה האוהבת, רק נעיף עין על החמוקים בה ועל רנן תנועותיה, ננחש בלבנו, אם היא שרויה במזל אהבה, הנותנת את אותותיה בכל ניע וזיע של בר־נש. האשה האוהבת אינה מהלכת אלא מטופפת, כי הלאה תנהר מאדם, למעלה מאדמה; דומה כנישאת בזרוע על־ידי שומר־ראש אלמוני; ואף הבריות הנכריות ירתעו מעט־קט בנועם־כבוד מפני הופעתה של האשה האוהבת.

אף רחל ברגר הרנינה כעת את צעדיה, כעת, בפסעה ברחובות הקריה, בכיוון הגן העירוני הראשי. הקיץ בקריה פנה אל מול סתווֹ, ברצפו את דרכו במרבדי עלים כתומים, שרשרשו תחת הרגלים ברשרוש עליז ומברך “שלא עשני אבן או זכוכית”. חזון הפרידה נשתפך בכל אפסי הבריאה, אות למועד היגון העולמי בשדמות הרחוקות ולעונת הגטין ביקום. עשן הארובות השתלשל בכיוון היורד, המבשר גשם. תער הקוצרים משכבר גלחה את הקמות הזקופות מעל השדות. כעת רבו שם קופות־חטים וערמות־שחת: מצעות למשכב. רבץ כל היבול כגבר תחת נטל עתרת אונו ודבק בבטן האדמה. עוד מעט והבריאה תעטה על מות קדרות שחורה ובאבלותה תשכב להריון חדש. עתים תיבב הרוח מר על איבת־עולמים, הנסוכה ביקום ועל הקרבות, הנערכים בין האיתנים, ובקצפה תגרש לא את הכוחות מרבצם, אלא את טלאי העננים, המשחקים שם במרומים כתינוקות בתפקידי האריות, הנחשים, הגדיים ובכל מיני פרצופים מאופרים, תקרע בזעמה. אמנם, רחל לא התבוננה בזאת. היא לא הגתה, אולי, כלל בדומה לזה. ואולם כל זה הגה את רחל ועצב את הלך־רוחה באותה שעה, בהרנינה את צעדיה ברחובות הקריה, בכיוון הגן העירוני הראשי. רחל היתה תמצית ההרגשה הסתוית הנ"ל, מבלי שנכנסה לתוך ספירת־הדעת הזאת.

היא היתה עצובה ככל אשה, השרויה במזל אהבה.

לרגע כהרף־עין נתעופף במוחה זכר הארז מוכה־הרעם, שרבץ בקצה היער, בכפר המולדת, אל מול גזעו החשוף והִוה בתארו כעין גוית אשה ענקית מפושקת־רגלים, שכל עין גבר היתה בוודאי מזהה את המראה הזה עם דמות אשה שכובה. ואף ברגר בוודאי הרהר בכך, מבלי שגילה לה זאת אף פעם. ארז. ארוס. ארס. ערש. הרס. נצנצו בה המלים כפנסים הנדלקים בזה אחר זה. האמנם אין זה אלא צירוף־מלים מקריי בלבד? האם יש בכלל מקריות?

הרבה לא השהתה רחל את דעתה על הרהור זה, אם כי במחבואי הלב לא פסק מלנקר, בשלחו לכל רחבי הישות מברקים מבשרים אות המעל של ברגר באשתו. “כי אם לא סח לאשתו פרט זה, סימן הוא, כי בכלל האיש ברגר כומס הרבה דברים בלבו, שאין הוא מגלה אותם לה”.

לא. היא לא השהתה הרבה את דעתה אף על רעיון זה. לא לברגר היתה נתונה כעת. כהנא היה כעת המליץ בינה ובין הבריאה. כהנא היה כעת השגריר שלה אצל המעצמה חיים.

רחל אהבה עונת הסתיו, כל שכן בגני הקריה. שורות המטיילים בצפיפות, כקמות מתהלכות, שוקקו כנחלים או כאוירונים. בסתיו נעשית הקרה טרקלין לתערוכת נשים יפות, שהתכנסו ובאו מנאות־השדה, ממסבות פרחים וצמחים ומעינות, כשהן מפוטמות ומרועננות, ביניהן הרבה בוגרות של השתא, יבול הקיץ האחרון, שבשלו ליעודן אי־שם במחוזות רחוקים, בבתי־אבות שוקטים על מסורת, על מנת להיות מובאות שי לכרך: לחדרי ההוטלים, למשעולי־סתר בגנים, למגרשי־האספורט ול… מדור ה“איבוד־לדעת” בעתונים. רק נצנץ ברחל ההרהור ב“איבוד לדעת” ונתבדחה. “הלא עצם האפשרות הזאת, שניתנה לאדם, היא עצמה ברכה בה לשקט את המכאובים ולפייס את האדם”. אמנם, היא היתה עכשיו רחוקה מנטיה לעובדה זו הרבה יותר מבכל שאר הזמנים (בילדותה הרהרה לא פעם בכך. ולפעמים היה צף במוחה הרהור על נושא זה. אלא שהמחבר לא נגע עד עכשיו בנקודה זו, שאינה אפיָנית דווקא לרחל, הואיל והיא מהבהבת בכל בר־נש כאינסטינקט־המשקל לגבי אינסטינקט־החיים. והדברים כמעט ידועים), כי החיוני כבש עכשיו את כל ישותה. משגמלה את התינוק נתחדשה לעצמה. משחדלו שני ספליה להיות שופעים חלב חדלה להיות פרה חולבת. פגה ממנה הרגשת הליאות. בהלוכה תוך הצפיפות נתעצמה בהחלטתה לבלי להתעבר שנית. מאהבת כהנא (ומדבריו הערֵבים, שנטפו משפתותיו השחפניות) צמחו לה כפנים. “סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים” עף ובא פסוק משיר השירים. תפוחים שנַים. שני הוא’ים. “היא אשת־אישַים; שוכנת־חיקים”.

כסוס פרא דברו רעיונותיה, ללא תמול ולמחרת. בנגוד לכל הגוש האנושי, הנוהר לעיניה. על גבי שני סוסים דברה עם כהנא במדינה רחוקה. סשה תינוקה איננו. טרם היה. ולא נולד. באופן מופלא היה כל מה שהיה לשעבר כלא־היה. (“הלא יש פלאים”). באור הירחי מפזז דיוקן כהנא על מרומי ההר. “אהבתיך, כהנא, בגלל אשר לא התעמרת בנעורי רחל ולא שִׁחַתָּ את יפיה ולא באת אליה כציר הדורות הבאים להוליד ממנה”. “אהבתיך, יען כי אתה בר־מינן בעתיד הקרוב, ואני אהיה אלמנתך ולא אלמנת ברגר”.

אסור לאשה לחיות את עצמה ברשות־הרבים. אף להתרפק שם על שרעפיה אסור לה. כל העינים צופות בה ומשלחות עליה בלשים.

רחל הצטחקה ממילא לעצמה בהגות כהנא. ומתוך כך לבבה מבטים גבריים, שנתלו בה כעת במשנה סקרנות ורעבון; כאילו אהבתה את כהנא שיסתה בה שוב את הכל. ובעוד רגע הרגישה את עצמה בשתי־וערב של מבטים גבריים. ביחוד נטרדה מהצצתו היציבה של בַּטָּל אחד, שהדביקה מאחוריה בפסיעה גסה, על מנת להטיל בה מבט אומד. מתוך שאט־נפש דחפה אותו בניד־מרפק, נצטדדה ועברה לעבר השני של המדרכה. קול גוער ושעטת־סוס החרידוה: “הזהרי, גברת!”. רחל רטטה. העיפה מבט. חפשה את הקול. העגלון כבר נעלם. נדמה היה לה, כי פני סשה התנוססו לעיניה. התעופף בזכרון: ערב־ירח. צמד־סוסים דוהר. בעגלה זוג: גבר ואשה. מגלב הצליף. קול גער: אי, יהודיה קטנה!

פעם היה הדבר. היא, ילדה בת חמש, ברחה בבכי לאמא. ובינתים עבר כרבע יובל שנים. פלא, שעד היום לא צפה תמונה זו אף פעם בזכרונה. ורק כעת קמה לתחיה במלוא ממשותה. והלא אף תוי־פניה של האשה נשתמרו בזכרונה בחיוניותם הגמורה. היא דמתה במשהו לקלסתר מיצי. והפרש היה דומה במשהו מאוד יסודי, כפי שנראה לה הרגע, לכהנא (אף הלה היה חוור ודק ובעל זקן). היא הצטחקה מלהטי־דמיון, המאחים שטחי־זמן כה רחוקים ואף מושיבים שני אנשים, מוּכרים לה רק כעת ואי־מוכרים זה לזה עד היום, בשכנות קרובה, תוך עגלה, אשר דהרה בכפר רחוק לפני רבע יובל שנים. פלא! פלא!

אין פלאים. ויש. ויש.

בו ברגע שזכרונה של רחל דהר במרחקי העבר, בצעדה לעבר המדרכה מנגד, הופיע לעיניה במציאות הממשית הרידיקול של… מיצי, הפונה גם כן בכיוון הגן.

– מיצי! – קראה רחל בצהלה נבוכה – הרי את! האח, מיצי!

ורק עכשיו, בהסתכלה מקרוב בפני מיצי נדהמה מדמיונם הגמור עם דמות האשה האלמונית, הגנוזה בבית־נכאת הסתרים של עברה.

– מיצי, כבר ראיתיך פעם… לפנים – קראה רחל בהסתערות שבצהלה מתקיפה, המרגיזה תמיד את הזולת – ובכלל כבר ראיתי. הכל כבר נראה לי לפנים… אם על סוס ואם ברגל, אבל הכל כבר הופיע לי פעם. ואף את כהנא, נדמה לי, כבר ראיתי לפנים. האם אני מדברת שטויות?

ובדברה זאת היתה ישותה נעוצה תוך ישות כהנא. כמו על סרט־נוע התעופפו לעיניה דמותו, הלוכו, זקנו, ניביו המענגים (היא כבר לא יכלה לחיות בלי מתק ניביו), צעדיו בחדרו ושעוליו בלילה וכל אשר יתרחש בינו ובינה בעתידת. הכל עלה בבליל ולחץ את התודעה וגירה בה את מרכזי הבכי והצחוק. ומשהבחינה בתמהונה של מיצי ובמבטה הרנטגני, המשחר אותה ומשקיפה, פרצה לפתע בצחוק, באמרה בהתנצלות:

– הנני צוחקת ללא סבה לכאורה. אבל יש סבה. – אמרה כדרך האפיים הביישניים, המטיחים לפתע כלפי הנקודה הטמיירה – נזכרתי בכמה דברים מצחיקים, בתוכם גם דיירי. טפוס מתמיה. על שכמותו אפשר לומר: טפוס מעניין בכל זאת! פעם הנני בתיאטרון, ונמצא, כי דיירי הנהו גם שכני לשורת הכורסאות, בלי כל הכנה לכך. וכי אין זה מצחיק?

(למותר להעיר, כי בינתים שתי הנשים נכנסו לגן וישבו שם על ספסל. ואף מיצי אמרה לרחל אי־אלו דברים שמן־הצד).

מבטיה השריריים של מיצי עוררו, כמו תמיד, ברחל גרוי.

– ואל־נא תדמי, מיצי, כי בזה גליתי לך איזה סוד קטן שלא במתכוון. – אמרה רחל מתוך התנוצצות העינים של שטיה, בצחקה את צחוק האדם, החומד לו מהתלים ולבו בל עמו.

מיצי לא גרעה מעל רחל את מבטה המשחר.

– חס ושלום. – אמרה מיצי – ואולם דווקא לי יש לגלות לך סוד קטן.

הקדרות גזה מפרצופה. לרחל נדמה, כי הנה נסתלק פרצופה האחד וצמח לה השני.

– סוד? באמת? אני משתוקקת מאוד לסוד. – צהלה רחל כנערה – נדמה לי, כי אין כל טעם לחיי האדם, שאין לו סוד.

– ולך אין כל סוד?

מיצי החדירה בבת־שיחתה את מבטה הנוטר ונוקם, זה שרחל כל כך פחדה ממנו, ושהיא כל כך השתוקקה אליו. רגע היתה לה הרגשה, כאילו נלחצה בזרועותיה של מיצי האמיצה. אלמלי היו עכשיו נתונות בחדר אפל היתה רחל מערה על מיצי את האהבים הטמירים שלה, את חום געגועיה, את להט מאווייה: הא לך, אשה. לך. לא לגבר, לא לשודד! – היתה גונחת בזרועותיה האמיצות של מיצי.

“הנה אשה אמיצה כבר, הראויה לעמוד במערכה שוה עם הגבר. – הרהרה רחל ומבטיה נשמטו לצדדים – בשותפות עמה אפשר להשיב מלחמה לגבר האויב”.

– והלא כל אשה יפה לא יתכן, שלא יהא סוד כמוס בלבה.

“משמע, שהנני אשה יפה!” – בקשה רחל לאמור בקול. אלא שאמרה:

– הנני מתקנאת בך… ואף אוהבת אותך, כי הנך אשה אמיצה.

– ואת יפת־תואר! – פסקה לה מיצי את פסוקה השגור, שהיה אף על פי כן מחיה את רחל.

זוּ היתה הפגישה השלישית או הרביעית של שתי הנשים האלו. ואולם היה חשש, כי אף הפעם שיחתן תתנהל מסביב לציר השגור אצלן. דהיינו: רחל תשבח את אמיצותה של מיצי, ומיצי תגמור את ההלל על יפיה של רחל; רחל תקבול באזני מכרתה החדשה על הזִקנה, על החיים, שדעכו בקרבה, וזו תנחמה ותעודדה. ובוודאי תשאל מיצי לשלום ה“בחור” ולבריאותו ולמשרתת וכיוצר בזה. כך הוא הדבר. אף שני אנשים, הנושאים בחובם עולמות עשירי־רגש־ושכל, מגלגלים זה את זה, ביחוד בפגישות הראשונות, בדברי תפלוּת ושיגרה. העדינות באדם נעולה בשבעים ושבעה חותמות, אולם הגסות האנושית תזרום מסביבנו כשטפון.

רחל בקשה לקפוץ ולעבור על אגם־הכעור. היא רצתה לשנות מכל מנהגי העולם הזה. היא היתה נכונה לפתוח תיכף את סגור לבה לפני האשה הזאת, שכבר שבתה אותה שבי. ומה אם שתיהן ישבו עכשיו, על פי הזמנתה של מיצי, בבית־קהוה חשוד במקצת, בסימטה הקרובה, והיא הציצה לעיני מיצי, המפריחה תמרות עשן מפיה? וכי מה? וכי אי אפשר להמתיק פה סוד שיח על כל חמדות היקום, ואף להזכיר את שם אלוהים, וללחוש לרעיה זו, כי היא, רחל, אינה יכולה להשיג אלוהים רחוק ורָע, אלא אלוהים קרוב כאבא, כחתן… כידיד. שאף הוא אלוהים יגש אלי וישב אצלי וילטפני, ויאמר לי: רחל! ואם לא על זה העיזה עכשיו לדבר עם מיצי, הרי לפחות בקשה ממנה תחנונים ממש לגלות לה תיכף ומיד את סודה הקטן, שעליה רמזה לה עכשיו. “היא כה אוהבת סודות”. – אמרה במפורש.

– הה, כמה את קצרת־רוח! – אמרה מיצי בנחת, מתוך עישון, המכוון על ידי השפעה פלאית את הלך־הרוח באדם.

– ואימיתי תגידי לי זאת?

– אגלה לך זאת בקרוב… בפעם הבאה, אולי. משנכיר עוד מעט זו את זו… משנתקרב קצת. ואולי גם נאהב זו את זו במקצת.

– הלא אנחנו כבר… התחלנו לאהוב… אני–כן. מכבר התחלתי… – קראה רחל בפשטנות מצחיקה.

– ואולם הנה הגיעה שעתי ללכת – הודיעה מיצי לפתע, ועל סף בית־הקהוה נפרדה ממכרתה בנחרצות מעשית וענינית, מנתקת חוט, שעוררה תמיד ברחל מורת־רוח, מהולה בקנאה, הואיל והיא לא היתה מסוגלה לניתוק מהיר וכל פרידה היתה מעוררת בה המית־געגועים, כהמשך הזעזועים למיתר בהנתק מעליו היד הפורטת. אויה, תמיד היו מתגלגלים ברחל שברי־ניגונים וזעזועים גוועים של עבר מת. לעתיד משיוציא הקטיגור המקצועיי הנכבד את משפטו עליה לשבט ימצא־נא לה בטובו צד־זכות לאמור: היא היתה נשמה רומנטית, הצועדת תמיד בלויה אחרי התמולים המתים. הנפש הרומנטית חיה בעוז, ואולם כל ימיה היא גסיסה ארוכה. וזאת לדעת: כי הרומנטי הוא טפוס אשר היה ואשר יהיה לעולמים. ואל־נא יאמר הקטיגור המקצועיי הנכבד: כבר אכלוהו מלחמות ומהפכות ומכונות. לא ולא! אין כוח אשר ישמידהו מארץ־החיים.

מיצי שרקה אל נהג האוטו מספר… כאדם, אשר דבר־סתר הוצק בקרבו, מלמלה לו משהו בנמהרות מפליאה, קפצה ממש, כגבר שלוח, לתוך האוטו, שהסיעהּ להלן. רחל הביטה אחרי חברתה בקנאת ־געגועים. עוד עמדה על עמדה לא־מעט ועשתה מאזן קצר למעשיה היום. וכפי ששיערה מראש אי אפשר היה לה להגיד בוודאות, כי עתידה היא לספר לברגר על הפגישה של היום ועל הישיבה בבית־הקהוה החשוד. לא היה לה משום־מה כל רצון לדבר עם בעלה על האשה הזאת, שנזדמנה בחיים כערך משלה, הצופן, אולי, בחובו נצורות למענה.

 

פרק ו    🔗

אם במאוחר, אבל האיש ברגר ניחש ברוח בינתו, כי תמורת־מה התחוללה ברחל. שמא לא הספיקו לו השעה וכושר־הלב להתבונן מקרוב לדלֵקה, אשר פרצה בבת־זוגתו, אבל בריח עשנה הבחין מכל מקום על פי אי־אילו סימנים מובהקים: הקול, הצחוק והמצעד. הכל באשה שינה דמות וגוון והתנוצץ אחרת. לעתים נשקפה לו רחל בימים אלה חיונית יותר, תאבה ומתרוננת שלא לפי הרגיל ומהלכת את ישותה ביתר תקיפות; דומה כאילו אף עור פניה נשתחם במקצת ומבטה נתעזז. ברגר שמח על כך מתוך אהבה עצמית ובטחון נוח של בעלי־הרכוש, הסופגים נחת־רוח מכל השבחה של קניניהם. משכבר צפה להתלקחותן החדשה של עיניה התכולות (ושמא חומות ושמא אפורות־ירקות) של רחל בזיו לשעבר, לא נעדר אף קורטוב ממש, כפי שנגלה לו בראשית הפגישה, עוד לפני שהיתה אשת ברגר, על כל תום מבטה, בהיותה עודה משקיפה על העולם מתוך עצמה, מתוך יחידותה הנהדרה ונערוּתה הבדולחית, ולא מתוך מבט אשת־איש־בעל־ילד־משרתת־עקרת הבית. בסבכות על הנס, המפעמת כל אדם בסתר, היה מפלל לצירוף־לא־יתכן: לבלובה של האשה, בגופניות וברוחניות, תוך רשות הבעל. אף הוא הפכח ניזון מתוך הטעות, כהבעלות בכלל, מבלי שידע, או עם שידע, כי אין בעלוּת לנתוּן לפריחה, הואיל וכל שגשוג טבעו הוא לפרוץ גדר. בסמכות על הנאמנות, כעל כוח שליט בטבע, שהִוה, כפי השערתו העמקנית, אשיש אישיות רחל, צעד ברגר לבטח. אף כל חוקי ההגיון ביססו את הסברה, כי בתו של הטוחן הכפרי, ששימש מבצר הנאמנות בעיני כל הקהל הגויי, ערובה גם כן על אשיות־מוסר מוצקות ואינה עלולה בשום פנים לבגידה. “הרוצה לקיים בהתמדה את נאמנותה של אשתו יאמין בהחלט בישרה!” – כלל זה מבינת־החיים שלו היה לו תמיד לעינים. – “הואיל וכל נתינת־אימון מחייבת את המקבל”. ברגר האמין ברחל כבמבצר־עוז גם לאחר שצפורן־החשד שרטה שרטת קלה בלבו באותו ערב, שבוֹ שבוּ שלשתם בחצות הלילה מהתיאטרון. לאחר כך לא נעלמה, כמובן, מעינו החדה המבוכה הקלה, שהיתה תוקפת את רחל בנוכחותו של כהנא ומעוררת בה התרחבות־נחירים והארת־פנים מופרזה ומאומצה כלפי הבעל. “הארה מופרזה זו כלפי הבעל היא הסימן המובהק לנרגשותה של האשה”. “ויתכן כי אמנם…” – נצנץ פעם הרהור לא־גמור בברגר (כל גורם להטרדה להפרעת השלוה אינו בא לידי גמר אצל ברגר). “יתכן”….ומתוך כך הרי תתחדש רחל, תתרענן; יפיה הכמש במקצת יפרח; היא כולה תגביר חיילים. וברגע הנכון אחוש להצלתה". הכין הגבר לעצמו עלים לתרופה והתכונן, לא בלי איתערותא שקיקה טמירה, אל המאורע, העתיד אולי להתחולל ולהעשיר במעט ענין אותו ואת האשה, אשר ללבלובה המלא, רב־הפנים ועמוק־התוכן, נכסף מאוד. “האם לא מן החכמה היא להחיש במו ידינו את הפעולה העלולה להתהוות, אף אם היא מכוונת נגדנו, על מנת שאף אנו נהיה שותפים לעשייתה ונוכל על ידי כך, אולי, להשתלט עליה?” – בעיה זו בתורת־הנפש טרם נפתרה, הואיל ואף נעלם אחד בהוייה טרם נפתר אף במשהו. ברגר הפליג בחשק את מצעדיו לתוך הגוש הנעלם האפל, ואף כיבה בכוונת מכוון את כל האורים. הוא לא הציץ באשתו, על מנת שלא לראותה, ולא ראתה, שלא לעבור בהצצה את חוקי דרך־ארץ. מחשש בלוש מהכרח, המרעיל את היחסים האנושיים שבין איש ואשתו, הסב את פניו אל מול העבר ההוא או שעצם את עיניו, כדרדקאים, המפחדים להסתכל בכוהנים בשעת עמידתם על דוכנם. ובשביל שלא לראות את אשתו לא התבונן לגמרי באשה. הוא ראה משרתות, מלצרות, נשים בלות, כגון רייז על סף הארבעים, זקנות, כעורות ללא פקפוק, נשים משחתות־תואר עד כדי כך, שאין להבין כיצד השתלטו על יצר־החמוד בגבר (ודווקא הללו היו נוהגות להופיע ברחובות הקריה ובגנים אגב הובלת עגלת־ילד, כמתפארות בפרי בטנן כבמלקוח, ששדדו מאת הגבר). ואולם את האשה מסוג רחל, אשת־היסוד, האמא, האחות, הוציא מעבר לחוג־ראיתו.

ברגר ניתק את עצמו מעל רחל, כבן־חורין, העוזב לתקופת־מה לרצונו את המולדת־האם, על מנת לתור ארצות נכריות, אם כי היה בוודאי האומלל באנשים, אילו נגזר עליו גירוש מארץ מולדתו. הוא שלח לחפשי את רחל ועמד מרחוק לה, מבלי לצפות בה כלל. ובאין רחל לא היתה לו כל אשה. נגוזה המולדת מעיניו. וכלל הנשים בשווקים נשקף לו כגוש נשיי גדול ומבוטל, מקק רחל. מיצי ניזונה בדמינו מתוך חיות רחל, בצירוף עמה, ביניקה משותפת, כסיטרא אחרא.

כזה היה הסבך. נפתל הגבר עם עצמו במלכודת עצמו. ומשנתייגע להחויר את הענין בשום־שכל והגיון הצליח להסיק מכאן בבהירות מושכלית, שהגיעה בשכליותה המסקנתיות עד האי־שכלי ממש, הוכחה נוספת לההשערה הפסיכולוגית, שכבר נתנסחה אצלו לא פעם בצורה זו בקירוב:

"אין לבדיות בבריאה, הואיל ואין דבר יכול לעמוד לבדו ביקום. ולפיכך הכל נוצר בידי הטבע לא בטופס אחד בלבד, אלא בצירוף משנה לו, אם בהעתקה אחת ואם בכמה העתקות, אמנם, מסורסות ומקולקלות, ויש גם משחתות. ואולם המשנה צורר תמיד למקור ומתנכל לחלק עמו את המלכות.

רחל ומיצי: המקור והחקוי; הגרעין והקלפה. הלא צריך הגבר לצאת במערכה ולהכות את המשנה הצורר שוק על ירך. צריך הגבר האוהב להפליג למרחוק, על מנת לחקור את כל צורותיה־מסכותיה־שטניה קלפותיה של רחל, לגלות את מצפונותיהן, לשאוב מהן את הניצוץ ולהפכן חללות, על מנת לחזק יסוד רחל ולנקותה מכל סיגיה.

רחב־ידים עולם־יה; יבשות רבות לו. והרי צריך היה הגבר רב־החובל לצאת למסעיו ולתור את היבשות, על מנת להביאן שי למלכת לבו, על מנת לבנות מהעולם בית לבת־הזוג.

האיש ברגר לא היה בן ימי הבינים; ולא אביר במובלט; ולא דון־קישוט. אבל הוא היה תקיף ביעודו. הוא נפתל עם עצמו במלכודת עצמו. אף המצפון האנושי היה נר לנתיבתו.

“ומה לעשות אם הקדוש ברוך הוא ברא עולם רחב־ידים כזה, עולם חביב ונחמד כזה, והוא עשוי יבשות, ובין היבשות מפרידים ימים, ואניות רבות יהלכון בם? מה לעשות?”

מי שאל את השאלה הזאת? איש לא שאל אותה. אף רוח לא יבבה אותה. ככה. אל תשאלו.

ואולם רחל וברגר חיו בין כה וכה תוך המבוכה. הוא לא ראה אותה; היא לא הציצה בו; ואולם שניהם הסתכלו, כמדומה, במיצי, האשה המתמיהה במקצת, שצעדה בקרבת מעונם, בו ומסביבו, בצעדי־חרש.

– בריה נשיית הלזו! – רטן פעם ברגר בהעוית־זלזול, שהרגיזה מאוד את רחל.

– וכי מהי הבחילה הזאת? – הטיחה רחל במרירות־שסוי, שהיתה תוקפתה לעתים קרובות בימים האחרונים – האשה הלזו אינה מגרה אותך, כנראה, כל הצורך. לפי שאתה בובה הלא אתם אוהבים רק בובות.

– אתם? – הטעים ברגר נזיפה זו, שפגעה בו יותר מכל שם גנאי אחר – למה את אומרת זאת? ולמה “אתם”?

– אתם. כולכם כאחד. – חזרה בעקשוּת נמרצה. ברגר נתעצם בשתיקתו מתוך כוונת נסיגה. ואולם האשה שמה עליו מצור.

– ואף על פי כן איני מבינה, מה טעם לבחילה זו באשה נאורה, שאינה אמנם מפורכסת כבובה ואינה רכרכה ומוגת־לב כמוני? והרי היא יפת־תואר להפליא! –

היא פסקה את המימרה האחרונה בכוונה של קנטור, ושמא לא בלי בטחון בנכונות הערכתה.

– לצערי איני יכול להסכים לך בהערכה זו. – אמר ברגר באוביקטיביות מכעיסה.

– אתם עינכם צרה תמיד באשה, שאינה פחותה במעלתה האישית מכם… והנכם מעמידים פנים, כאילו אתם בוחלים בה… בוודאי יותר נוח לכם לעגוב על שפחות שמנות והדיוטיות… כשפרה. כל הגברים מתאוים רק לשפחות.

ברגר נתחלחל מעוית־המשטמה שהכעירה עד לזועה את פרצוף, רחל והזריקה בו שומן הזִקנה; ממבטיה הרשעיים, שננעצו בו; מכל אותו המרץ השטניי והזדוני, שהפעים את רעיתו. רחל הזקנה וכעורת־התואר כבר היתה קפולה כולה במחבואי ישות רחל וחכתה למועד הגלותה.

– רחל. את מנבלת את פיך… את מנבלת, כנראה, גם את מורשי לבך והנך מתכערת! –

רק חציו הראשון של הפסוק היה משוקל ומחושב במוח הגבר, וחציו השני פרץ מאליו בשגגה.

– אויה, אני מתכערת! – תפסה רחל את המסקנה והשתטחה על הרצפה כקצורה בבכי ממושך.

לא בפעם הראשונה בכתה האשה באזניו. ואולם אין כבכי מאבן את לב השומע ומפריד בין האיש והאשה. רק מעיני הילד נשאוב מלא חפנים אגלים, ונשת אותם לרויה. ואולם אתה, האדם המבוגר, את, האשה המבוגרת, שכבר צמחו לכם בראשיכם כך וכך שנים, שכבר הצגתם את כפות רגליכם בתוקף על האדמה הרשעה הזאת, אתם, הנושכים מתאוה את בשר הגויה השכנה על משכב־הדודים, מה לכם כי תזילו מיץ מעיניכם? הגבר יתאכזר מאוד, בשמעו את בכי האשה האוילה.

והיה כאשר תציק האשה בגבר, העומד קרוב אליה ומרוחק, מאובן וקצר־רוח לשועתה, תגביר את בכי־אין־האונים על אוזן לא שומעת, תתלוש את שערותיה ביאושה, תצעק באין־ברירה:

– הו ואבוי! הו, אבי, הו, אמי! הו, אבא יקר! הו! הו, אבא מת שלי! –

והגבר יעמוד מרחוק, קר ואכזר. לא אח הוא לה ולא חתן. הוא הנהו איש. וזה הכל.

ובכן, אנשים טובים, אין כבר רחמים בעולם? הכי חלמיש הוא לב האדם? והרי יש כי זעקת עולל בלילה או תחנון הלך פושט־יד או יללת תן ממרחק או יבבת חתולים בין־הערבים במבוא האחורני של הבית יעוררו בלבנו כל מקורות הרחמים וירעישונו עד היסוד. כן, יש, ואולם צחיח הוא לב גבר מול בכי רעית־נעורים, המבכה את אשר אבד לה לנצחים. ומה בצע בליחות העינים, הנוזלת ללא הפוגות, אם תשומת הגבר כבר ננעצה בנקודה אחרת?

ואולם זע לבו מקול עצמו, שהדד באזניו: “רחל, את מנבלת את פיך ומתכערת!” – הנה רעיון מחריד, אשר לא נתן דמי לו משכבר. יכול היה הגבר להשלים עם הכל, אבל לא עם התמורה החיצונית ברחל. בסתר לבו השלים אפילו עם התנכרותה הגמורה של רחל אליו, עם חדלון אהבתה אותו, ואולם היא היתה צריכה להתקיים תמיד במחיצתו כאנדרטת היופי; היא היתה צריכה להשתמר עד תמיד בצביונה מלשעבר, בלובן הטהור, בארשת הינקותית בעיניה, בטל־הילדות הלן על מצחה הצחור, בביישנותה המרטטת, בדבורה הנקי למשעי מכל סיגי הגסות האנושית, באותו אור־נוגה של הטוהר לעולמים, הקורן מפרצופה. רחל בצורת־בראשית שלה, כפי שהופיעה לעיניו בפגישתם הראשונה על מרומי הסלעים, בסביבה השקטה וההוזה, היתה לו מתכונת־אשה וסימלה לו את טעם חייו לעולמים. בלי הצורה הרחלית, התלויה כפנס במרכז ההויה, חשך עליו העולם. תמיד, תמיד היה מוקיר ביחוד את נקיון לשונה, את זהירותה מכל דברו מגונה, בהחליפה אפילו את ה“מכוער” ב“לא יפה” ואת ה“שקר” ב“לא אמת” ואת ה“רע” ב“לא טוב”. “וכי אין הדבור כמאכל, טהור או טמא, בפה?” ו“בבטא הבתולה את המלה ,זונה', הכי לא היא אשר זנתה?” – כאן, ברעיון זה, היתה מקופלה נקודת־הכובד של כל תפיסתו המוסרית. לתמהונו הרב לא פגש ברגר בחייו אף איש אחד, שיבין לרעיונו זה, זולת רחל שהיתה על פי אופן פלאי תמימת־דעים עמו בתמצית ההשגה הזאת עד כדי כך, שאף פעם לא הביאו את הרעיון הזה לכלל הבעה משותפת, פרט לשתיקת־בחילה מוטעמה במקרים, שבהם היה איש מן המסובים מבטא בנוכחותם דבור גס.

וחבל מאוד, שלידתו של התינוק הכניסה שנוי ניכר בשמוש לשונה של רחל במה שנוגע לכל הצרכים, הקשורים עם היצור הקטן בעריסה. כדרך האמהות טעמה לבוב מיוחד בריאליות הבטוי בכל מה שייך לצרכי הגויה הקטנה ולפירוט אבריה, כאילו הן מייחדות בעיקר את אהבתן על מרכזי הסחי באדם. ואולם מכאן כבר פשה, לפי כל הסימנים, הנטיה הזאת ברחל גם לגבי שטחי־חיים אחרים. האם אין ליחס זאת בהרבה להשפעתה המזיקה של מיצי, שכבר התחילה לתת את אותותיה? – “רחל את מנבלת את פיך ו… הנך מתכערת!” – לא חדל ההרהור מלנקר במוחו של ברגר.

אמנם, בסוד עצמו חש הגבר גם את העילה לתמורה ברחל. הוא זכר את הלילות; הוא זכר תעלולי האיש והאשה, שאגת הבשרים, המתלבשת בחלאת הניב, בשחיתות השגיונות, בהשתוללות שגעונית של זו זוג יזוגנו. הוא זכר את רעבון־הטירוף עם צינון היצרים בבחילה הויתית, כי חוק שם הטבע: גועל!

האם לא בגלל זה ישלחו המינים את נקמתם ביופי ובטוהר?

ואולם רחל? האף רחל? הזאת רחל? – וי ליופי ההולך ובלה. וי לזיו רחל המיוחד, ההולך להכחד (רק באותו ערב, בהליכתם המשולשת מהתיאטרון, הבחין ברגר בהתחדשות הזיו בתואר אשתו).

כל כמה שהגבר מסוגל להפנות לקול מצפונו הרשיע גם ברגר את עצמו ואת כלל הגברים. רכה וענוגה היא רחל – דבר לנפשו – מלישא על עצמה את נטל החולין האלה (האלה – המטה, השופכין, התינוק – הגה במפורש). ואף לא הגון ולא ישר הגבר, המתעמר באשה ומקים ממנה זרע. הגר לשרה, זלפה לרחל ובלהה ללאה, למען להקים מהשפחה ולא מהגבירה זרע לאדון. על כן נשים שתים לגבר.

בזה ובכיוצא בזה הרהר הגבר כל אותה שעה, שבה זלגו הדמעות מעיני האשה. ואולם אף האשה הרהרה באי־אלו מחשבות בה בשעה עצמה, שבה שפכה דמעות מעיניה. היא הרהרה בזה, כי אלוהים עצמו יצר את יפי האשה לחיים קצרים בלבד. ולכן… ולכן… עליה לא להחמיץ את נעוריה, שניתנו לה במנה כה קטנה; ולכן… ולכן… המסקנה היתה: כהנא! ולא רק כהנא. עוד. ועוד. אף ברגר. על פי איזה אופן משונה מאוד, בהפליגה למים עזים טבלה תמיד מתחילה ולאחר כך בזרם ברגר. הכל נבע מאהוב נעוריה והכל שב אליו. כל האחרים ניתנו רק כשוטים להצליף בהם על בעלה, לעשות על ידיהם בו נקמות, על מנת לשוב אליו. הוא היה תמיד הנמל שלה. בלעדיו לא תתכן לה כל עיקר ההפלגה. וכך הסתובבה האשה במעגל־קסמים. בתוך ים היגון, המרירות, השטנה והשנאה הסתופף אי האהבה: בעלה.

אותו הלילה שלאחר ערב הדמעות; אותו ליל־השמורים לשנַים, שבו ישבו בדד בלילה, בשאלם פתרונים לחיים האלה. הם ישבו במטות, עטופים לבנים, ללא דבור, מוכי־תמהון, אלמן ואלמנה, ובפקחם את עיניהם לרווחה ראו את הנכר במלואו.

– ואני יודעת: מי אתה? אתה כל כך קרוב לי… פה… וכל כך שנים… ואיני יודעת: מי אתה? ומה אתה לי?

המטה הפליגה רחוק כסירה שוקעת. והם נאחזו זה בזו וזו בזה להצלה. ובזכור האשה את מבטו הנכרי והאכזרי של הגבר, עת התעטפה עליה תמול נפשה בבכי, השתוקקה שנית בכל חום נעוריה לכבוש מחדש את הטורף האכזרי הזה. ושוב התלקחו הבשרים והנשמות, והפיות המשרתים רתקו את מלי האהבה ושבועות־האמונים ככבלים לנצח. ושוב כמלפני שנים להטו השפתים אמרים:

– רק אני לך… רק אני. ולא האשה רייז ולא שפרה ולא…

היא לא בטאה במפורש: מיצי.

ואף הגבר פסק לה בקושט דבר אמת את שקריו הנכבדים, בבטאו את שמות ההוא’ים הרבים והשונים, שהוא גזל מהם את בחירת לבו, מבלי שהביע במפורש את שמו של כהנא. ואולם ברור היה כי מיצי וכהנא היו שני המלאכים הטובים, שעמדו הלילה למראשותיהם של בני הזוג והסבו בעצם מציאותם לחדוש האהבים בין רחל וברגר, כי אף האהבה, כמו היופי והכשרון, יונקת עיקר קיומה מהצצת־הקנאה של עין הזולת הצופיה במחזה.

עם אור היום עלו שוב החיים. הכל קם ביתר שאת. רחל וברגר נראו מעודדים כמו חולים, שהבליגו על נקודת־המשבר במחלתם.

רחל הציצה בראי. נדמה לה, לאשרה, כי פניה הפיקו שוב אותו הזיו הנכסף לה משכבר.

– עדיין הננו כילדים! – אמרה האשה בפיוס לגבר, בעמדו על סף הדלת להליכה.

– ומה יפית היום, גבירתי! – קראה שפרה בצהלה.

– משונה, כי דווקא היום הללו בפני כמה מחברי במשרד את יפיך, המגביר חיילים. – סח לה ברבר, בשובו לסעודת הצהרים.

– מה אעשה ואיני יכולה לחיות בלי הכרה זו, שהנני יפה, יפה, יפה! – קבלה רחל בנעימה של התנצלות – צמאון הוא זה בי מאז הילדות… ותמיד רובצת עלי איזו הכרת־פשע, כי איני די יפה. ושמא אשם אבא המנוח שלי, שלא היה נזהר מלהלל את יפיי בפני; עוד בילדותי השפיעו עלי שבחיו כרעל מתוק.

ברגר עודד. המשיך לטוות קו אבא. האשה גמעה את דבריו כשקוי־רפוי.

– דבר־נא עוד… עוד. רפאני־נא!

וכך לאחר הפסקה של חדשים רבים הטיל הגבר שוב לתוך אזני אשתו את אמרי־השפר שלו, כסוכריות לפי התינוק.

לבה צהל בה לשמוע. תבל פרטה עלי כנור. רחל נשקה את היום. הלילות חדשו את הברית והדקו את העניבה כמימים ימימה.

 

פרק ז    🔗

אין מן הצורך לחזור על דברים, הואיל והם חוזרים ונשנים מעצמם. הכל סובב הולך. ואף ברגר הלך שנית אל מיצי. אמנם, יש בזה מן המופלא. ושמא אין בזה מן המופלא ביותר. ואולם עובדה היא, כי בשבועות, או, יותר נכון, בחדשים האחרונים, שבהם היו היחסים בין רחל וברגר שרויים במצב־מתיחות, לא הלך ברגר אף פעם לבקר את מיצי במעונה; ולא עוד אלא שהיה חש ביחס למיצי מעין הרגשה שבבחילה, או, על כל פנים, אי־צורך מוחלט בה. לא נוח היה לו בכלל ולא ניחא היה לו משום דבר. ואולם משנשתרר הפיוס בינו ובין רחל נתבהרה שוב לעיני ברגר ההויה וכאחד עם זה הגבירה חיילים האשה העולמית ועוררה בלבו חימודים וכסופים. סיטרא דנוקבה נצטחצחה ונתעדנה בכללותה; הופיע קלסתר האשה ונתעלמה הבטן. הלב חמד שוב בכל זרה ונתאווה לשפרה (לאחר שרחל הטילה בו חשדנותה בכך) וההרהורים במיצי הרקידו את הציוּנים והמספרים על גבר דפתראות הפנקסים. כי מאחר שרחל כבר היתה תפוסה על ידו, הרי שוב הרכיבה בדמינו על גבי מיצי וגזר בהגיון קר השוואות בינה ובין השניה. האשה בכפל – זה היה רעיון־הקבע, ששם עליו מצור. האשה הכחיית, הלילית, העגובה מזה; היפה־רפה, הגוזלה, האהובה, והרחלית מזה; רחל היפה כחמה וברה כמוה; ומיצי השחומה והאפלולית כבאר. הדמיון האכזרי מזג את השתים. התסרוקת הגזוזה המשותפת שימשה קו־משוה ומחבר כדמיון הצמרות, המעיד על דמוי השרשים. לא פעם כוון את צעדיו אל המלון “עוף הים” ולא פעם חזר על עקביו בהרהורי חרטה. אלא שגבר ההגיון, שסח לו לאמור: "מן הראוי לך להעמיד את עצמך בנסיון ולחדש את הקרָב עם המרשעת, המתנכלת להדיחך מרחל. שומה עליך לגשת שוב קרוב לאויבת רחל ולשמצהּ ולהוכיח לה בעליל, כי כבר מתה בשבילך: כי בר־מינן חי היא מיצי הלזו!

אפשר לפקפק ולאמור, כי לא זו היא דרך הגבר באשה, וכי רק היצרים העוורים ולא השרעפים יכוונו את צעדיו ואת מעלליו. נכון המחבר לקבל פקפוק זה כהוראה בלבד ולא כפסק־הלכה גמור, הואיל ויש אומרים כי אף היצרים הם פקחים, ואף השכל יצר הוא. ויתכן, כי אין עוור כשכל. נכון הוא גם להניח השערה זו, למשל: אמנם, על יסוד מה שידוע לנו עד עכשיו מתורת־הנפש היה הגבר באהבה נתון למניעים אלו ואלו. אבל אין דבר זה מוציא את האפשרות, כי בינתים הופיעו טפוס גבר וטפוס אשה בעלי תביעות חדישות לחלוטין. הלא נקודות ההתפתחות של בר־נש נטועות בקו אין־סוף והאדם והחוה עתידים בוודאי להצמיח אין־סוף צורות של יחסי־גומלין בין האיש והאשה.

ובערב אחד הופיע ברגר בחדרה של מיצי ופסק לה מיד את פסוקו:

– באתי שנית לסייר את חורבת העבר!

זו היתה פתיחה לא צחה לכאורה לקשר־שיחה בינו ובינה. ואולם מיצי ספגה את הדבור בקור־רוח מפליא, וגדולה מזו, לא בלי קורת־רוח גלויה למדי. היא חייכה עד החניכַים, בהחזירה את התשובה:

– החורבה משתוקקת תמיד להדרס.

הוא חזר על מימרה זו בהשתאות מעושה, הואיל ובסתר לבו הבין את הדברים במלואם. הוא היה איש נאור. ומי כנאור משיג כהוגן את בוז האדם לנפשו? דרגה היא באנוש להשטין על עצמו.

– אל תציץ בי עכשיו. – אמרה מיצי ממש בצהלת־נצחון – כי הנני הערב כעורה כמו לילית.

“אני יכולה להיות רק יפה; איני יכולה להיות אחרת” – הדדו באזני ברגר דברי רחל.

ההבדל בין השתים צווח. יפה רחל; ואולם נהדר במאוד נראה לו גם כעורה של מיצי. הרהיבתו הכרת הפחיתות העצמית של מיצי, שנתגלמה אצלה בצורת־בטוי־מרדנית וחוצפנית, המגרה את בעל יפת־התואר להשתלט גם על האשה בדמות הכעור. מיצי לא היתה רופפה כסלסלה; לא עדינה כמזמור פיוטי; לא לבנה כסולת; לא איסתניסית כרחל. דרוכה כמגלב; בזוי־כוח; שחורה כקיבר; כקרקע. קרקע! – שאגו בו יצריו. מתכלת רחל, מזיו־לא־נתפס, יש־לא־יש, מעדנה המבכה את עצמה, מתוך יופי שביר, מתמשך כקורים, שאף הגבר להאחז בחוסן־אשה. הנה הקרקע. חרוש, גבר. דוש. רק היונה נושקת, ואולם כל העצמים והברואים בהוויה אינם נושקים, אלא נושכים, זה את זה. אין ניב כמהלומה. להכאיב. לצבוט. לסטור.

כוח־הדמיון בגבר טווה תעלולים מעבר לגבולות המותר. ניתן סייג לכל. ואף לתאוריי. אף לחוקר אין רשות־כניסה לכל מחוזות־הנפש בלי יוצא מן הכלל. חלילה וחלילה!

– ולאן הרחקת בדמיונך נדוד מפה? – קראה מיצי לפתע, בהחדירה בו את מבטיה, כעומדת על סוד הרהוריו – דומה אתה הרגע לאדם, המתחבל במחשבתו נבזוּת נעימה מאוד. אתה מתאווה ל… אנסני! – חרצה בפשטנות גסה, שהוותה קו מובהק באפיה והממה אף על פי כן גם הרגע את ברגר.

– בזוית־רוח היית תמיד… ואני שנאתיך.

מימרה זו שימשה לא פעם בפי ברגר פתיחה לדיאלוגה ביניהם.

– תמיד שנאתני? – עיניה הצטחקו כמתוך בשורה טובה – ולאמתו של דבר תשנאני? ואף תתעבני? אילו הייתי בטוחה בכך! ואולם חוששתני – והיא צללה בעיון מזמה רחוקה – ויש יסוד לחששי זה, כי אתה מגזים הרבה בהפגנת שנאתך אלי.

– די לך לשקר ללא בוזה. תמיד בזיתי לך. את יודעת, כי תבנית אשה אחרת צדתני.

אישוניה הזדוניים נמלטו כשטנים מפאת גערתו האמיצה. הכלבה המוכה קפצה מפרצופה.

– הה, יקירי, אילו ידעתי, כי אתה שונאני באמת, במלוא השנאה, בכל הכוח הגברי לשנאה. אילו ידעתי, כי הנך מוקסם באמת מיפי רחל…

היא דברה בקולה השני, הנפשיי, המזועזע, שהיה גנוז באופן פלאי במחבואי ישותה הגסה ומופיע לעתים בהפתעה מרעישה, ככנור מתרונן, המפכה מתוך מעי התוף.

– האומנם אין אתה מתאווה אלי אף בנדנוד תאווה? לא? לא?… ורק לרחל נתונים כל כסופיך?…

מבטה היציב והשרירי העמידו מול האמת התהומית שבנפשו.

– לא. לא. אתה משקר כנבל. כבר קצת ביפהפיה שלך. אתה מתאווה למיצי וכבר קצת ברחל…

שני אישוני־הטרף ניצתו שוב בעיניה.

– דומי!… אל תעיזי לבטא את שמה!

ידיו, כמדומה, נתאגרפו.

– הו, אל תתכעס ככה. אני מפחדת. – ופניה לבשו רצינות חמורה – יקירי! – ובזנקה אליו כרכה את צוארו בזרועותיה – עודך תמים באהבתך כנער. לבבתיך מאוד בעמידתך זו… בחרדתך זאת על כבוד אשת בריתך. איש־הכבוד אתה. כזה נחקקת בלבי. כזה הופעת לא פעם בחלומותי. הלא כחתן תאהב את רעיתך… ואף היא קורה בך לאהבה? והאם אינך מקנא את רחל?

– מימי לא שקצתי את נפשי בקנאתנות. הקנאתנות פחיתות היא לגבר… החדש. קל וחומר ביחס ל… רחל.

עכשיו מיצי גלגלה את צחוקה באכזריות דרגה אחרי דרגה במעלה הקומות.

באמצע צחוקה קם. מקלו וכובעו בידו. ובזרקו עליה מבט־בוז אחרון פנה ללכת. אלא שלא זז בבשל הגויה, שטפחה לפתע כמו כבד על גבי הרצפה. האשה האמיצה, המרדנית, התפתלה לרגליו.

– בזני־נא. הכני־נא. ואל־נא תעזבני כעת. – דבר קולה הדומע – איני יכולה להותר עכשיו לבדי. איני יכולה.

הוא הכיר משכבר רגעי־עוית אלה, בהם ירדה האשה עד הדיוטה התחתונה של השפלה והשמצה עצמית וכעורה הגופני שגשג ועלהּ לשיא שלמותו, עד כדי דמות־מפלצת; הוא השתוקק בסתר לבו לרגעים אלה. דלה ועלובה, כיצאנית זקנה וחבוטה, נשקפה כעת מיצי העשויה לבלי חת. הלא אנו שמחים תמיד לראות את האנושי, הנהפך לתולע. ברגר אהב לראות את מיצי בכך ולחמול עליה מתוך כך. הוא אהב לחמול עליה ולהזין עיניו בשחיתות הזאת.

הוא חמל עליה עד כדי התאוות לה. אכן, אשה מוזרה זו עוררה בו אף הרגשות מתמיהות, הניזונות מהתיעוב והתיאבון, מהאיבה והלבוב גם יחד. והלא משכבר השנים נצב נגדה במערכה.

עוד רגע עמד כמהסס. מקלו וכובעו נשמטו ממנו, כמידי חייל המתפרק מכלי־זינו.

ובין כה וכה נזדקפה מיצי במלוא קומתה הגמישה; פניה המפיקים מרי, התריסו מבטי־תעוב.

…לא נעדרה אף הפעם התגוששות הגויות, שגם באופן סמלי התחוללה ביניהם במשך שנים. ובנעצו את מבטו בכעורה התקיף, החוגג, המעמיק, הנאחז כסחי ביפי רחל ומתנכל להשחיתו (כי הרי הכל נובע מאפיק אחד), הבין הגבר, כי פוגע הוא בירך עצמו. לאסל לא היה מפלט משני הדליים. רחל ומיצי שני יסודות בחויה האחת. ואולם רק מיצי העמיקה את המזמה לקלוע את הגבר החנפן והנצרך בכף הקלע, בצחקה חליפות למשבתיו. אל שיא חוד רתחנות יצריו העלתה את תקיפותה הנשיית־הגברית־הסלעית, ושמא: האדרוגינוסית.

הבריק בגבר:

– האין כאן יסוד שלישי מעבר מזה לזכרות ולנקבות? האין כאן הבליל החדש?

אם גם עמד ברגר כל אותה ששעה עמידה ארעית, בחינת רגע של פרידה, שהה בכל זאת במעונה של מיצי הרבה יותר משעה קטנה. קשרי־היחסים בין השנַים נרשמים תמיד בספר־הזכרונות. אף תג לא נעדר בו. הטבע אוהב את יצוריו והריהו רושם לו ביומנו את כל הליכותיהם, עלילותיהם ורחשיהם. אף תג לא נעדר מהם.

עכשיו עלעלו ברגר ומיצי מתוך ישוב־דעת בפנקס הימים. מלוע העבר התאבך עשן הזכרונות. הלא רק באלה הימים מלאו חמש־עשרה שנה להתוודעותם.

והם אז בגיל קרוב לעשרים. הוא כדוב, שזנק ממאורותו. ביישן ופחדן בחברת האשה. היא העריצה אותו גם בגלגלה עליו את צחוק היתולה בגלל תמימותו וזהירותו הפחדנית. פעם טיילו ביער במסבת חבורה. בדרך מקרה, כנראה, פרשו שניהם מהחבורה ונצטדדו למשעול יערי ונתבצרו בפנה חבויה בשפוע הר. ולפתע זנק עליה הדוב… אותו ביישן. כמה עריץ היה ברגע זה! כמה נבזה ו…נחמד! והיא כבר העריצה אותו. בפעם ראשונה עמדו זה מול זו בקרב ההתגוששות. בכוח בעיטתה נתגלגל בשפוע ההר, באופן כה מצחיק. כקוף קטן. אותו רגע – זוכרת מיצי במלוא הצלילות – בגרה כאשה וכאדם. כאשה וכאדם. ואף צמח בקרבה כוח־מה רשעיי מאוד, המגיע ברשעותו המוחלטה עד שיא הנדיבות. קשה היה לה להגדיר זאת. היא רצתה להתפוצץ; להרעיש אמות הספים; לזעזע מוסדות; מה טוב ומתוק לזרוק לפיד לתוך עדר צאן. היא תעבה את נפשה.

היא נכספה להמסר למקל־חובלים. משאהבה כבר את ברגר אהבת־תופת יקדה בלבה האיבה בשל מעשהו הנתעב. משהרביצה בו סטירת־לחי במורד ההר נתקררה עליה דעתה במקצת. מהלומה ראשונה זו, שהרביצה באהובה (הוא היה אהובה הראשון), יוקדת עד היום בלבה כפצע החרפה. כל אדם טמון לו בחובו בורו, דרך שם הוא מתגלגל לאבדות. מהלומה זו היא בורה עד היום… והנה פעורה בחובה כעלוקה. ברגע המעשה פצח לבה ברנה, מזמור־שיר לחוסן האשה העתידה. אלא משהציצה בפרצופו העלוב והסטור חמלה עליו וגמלה לו נשיקה (נשיקתה הראשונה לגבר). הוא הנבזה לא השיב לה נשיקה. וכבר אז לא נאות לנשקה. ולא נתאווה אלא…

פי מיצי לא ידע בושת. הוא פירש הכל.

"אותה שעה גמלה בקרבה אותה הרגשת־היסוד, המכרעת במערכי לבה: היא התחילה לשנוא לתאבון. כמו יין תגמע את השנאה. רק באמצעות השנאה תתקשר עם בר־נש. חשק הנקמה נעשה המסד שלה.

– ועלי לקום ללכת – רטן הגבר לעצמו.

הוא לא קם ולא הלך. מיצי טוותה את חוט זכרונותיה בשני קולותיה, הרשעי והנדיבי, בהבהיקה לעומתו את זוג פרצופיה, שכל אחד לעצמו ושניהם יחד הפיקו את ארשת ההבנה האחרת. ברגר לא הכיר בחייו אף אדם אחד, גבר או אשה, הראוי להדמות אליה בההבנה הזאת. שום בר־נש בעולם לא ידע לקלוע כמוה אל הנקודה ההיא, שממנה נשקפה לברגר חזות הכל. ובכן מי זה חכם יאמר: הנה כוח לי לפתור סוד קורבת נפשות?! הרי אשה יפת־תואר, כל בה יעלס את דמיונך וירנין טעמך, ואף ילד ילדה לך ובמחיצתך תחיה את כל החיים – ואף על פי כן, לאמתו של הענין, נכריה היא לך בשרשה; וכנגדה אשה כעורה, שפלת־נפש, עורה גס, דבורה רע, ואף לא תחשק בה, ודווקא היא, משתלטת על אפיקי ישותך! – ובכן מי זה חכם יאמר: הנה כוח לי לפתור סוד קורבת נפשות?!

באזניה ולא באזני רחל הביע ברגר את רעיון־הסוד שלו: חמלתו, היושבת במסתרים, על עלבון האשה; האשה המטרה להתעללות הטבע ולהתעמרות הגבר; האשה הזבה דם והזרועה גומות וגבשושיות. כל גבר נאור זקוק לאשה בת־שיחה, נוספות על זוגתו בברית, שעמה אפשר לו לדבר על הכל. אף הדבור הוא דרך משגל. ויש חיי־נשואים בשתוף־הקולות בלבד. ומה תכשיר־שאיבה מתוקן יותר מהאוזן, המעמיקה עד מקורות הישות לחבר הויות נפרדות ולהריק תוכן מהאחת אל פי השניה לשם ההפראה.

מיצי היתה אשת־הסוד לברגר בברית השיחה. לה ולא לרחל גילה את שפוני טמוני נפשו; את כפירתו המוחלטה באלוהות; את אי־ידיעתו המוחלטה של אלוהים; את שנאת־הרצח, שיקדה בלבו מעודו לאביו מולידו. השנאה לאבא היתה, כמדומה, נקודת־השתוף המכריעה ביותר בינו ובין מיצי. אף באותו ערב עצמו הזכירה לו מיצי את שיחתם שנתגלגלה ביניהם לפני עשר שנים, לערך, באותו חדר שבהוטל קטן על שפת הים, שהם שכרו לעצמם לימים מועטים, בדבר השנאה הכבושה, שהיתה טמונה בלבו מילדותו לאביו בגלל זה, שעשה לאמא בטן צבה.

– והרי פלא. הפלא ופלא! – קראה מיצי בנלהבות קדחתנית. שמימיו לא ראה ברגר בכך – הלא אף אני חשתי תמיד אותן הרגשות עצמן לגבי כל אב, המתהלך לו תם ונקי על יד אשתו ההרה, ואף לגבי אבי הנבזה, שהיה, כפי שאני זוכרת, מאוס עלי ממש, ממש, עוד מההתחלה… משרק התחלתי להבין דברים בשכלי. זוכרת אני, כי אבא שלי היה סוכן־נודד ותמיד מצוי בריחוק ממשפחתו. לעתים רחוקות היה מבקר אותנו. ואף על פי כן היתה אמי תמיד, כל מה שהנני זוכרת אותה, כרסה בין שיניה.

מיצי חרקה בשיניה בדברה זאת. פניה הפיקו משטמה עמוקה, שחורה, אל־סופית, כזונקת לקראת נושא שנאתה, הנצב חי לעיניה. ברגר העריץ במיצי את כשרון השנאה, שהתרומם אצלה למעלת הגאוניות. במיצי נתגלם לפי הרגשתו, הכוח הנשיי המגושם, זה מסיטרא אחרא, המתגושש עם האבהות האלימה והמאנסת.

כך נתהדקו הקשרים במשך השנים.

צעדי העוברים והשבים, שהדדו במסדרון הסמוך בקול ליליי, השמיעו על השעה המאוחרת. כרס הערב המליט את הלילה במפתיע.

– לאחר חצות? – שאל הגבר בקול שחו־לבן.

מיצי חייכה לילית. פיה הקטיר התגרה בו:

– כן. אחרת מעט לשבת. אתה – בעל ואבא.

היא צחקה בצחוק מר־מתוק.

עוד מעט והצעדים בפרוזדור נדמו כליל; הלכו למות. אף השעון, שלא אבה להטריד בהרבה את החצי השתוקי של הימימה, המכונה לילה, לא העתיר כעת צלילים, אלא הסתפק במספר:

א–ל–ף!

עוד פעם רשרש בפרוזדור צעד־חרש כשל יצור, המהלך על אחת. על מרבדי הלילה צעדו נשים שתים בחוברת האחת:

א–ל–ף!

כף יד צחורה רחל וכף יד שחומה מיצי הוו את העיגול האחד. ושם דבר לא היה מוחוור לא בשחור ולא בלבן. כל היקום נדמה כבטן הרה אחת בצו:

ה–א–ל–ף!

ואם שתי ידים משולבות הריהן משתלבות בדמות הערסל, בו מתנדנד הילד הנה והנה:

א–ח–ת ו–א–ח–ת!

ומי אבא לילד? מי ומי האבא?

אי־לוּ־לוּ־לוּ־

האבא הגדול!

הם השנים הביעו במפורש הכל. הסגול היה ציר שיחתם כעת.

ובדברם על הסגול טוו לתוך דמי הלילה את משך שיחתם, שהיתה מתמתחת כתלם על גבי שטח השנים.

השילוש בעתיד ייצור את הבסיס לאהבת־תמיד, היונקת חִיות רק מגעגועים על הנעדר ועל זה. הנתון מעבר לרשות הבעלות.

הוא האיש הצועד תמיד בדרך מהאחת אל השניה; הניזון באיתגליה מדו־הפרצופין.

היא האשה, הפורשת את כפיה מבין זרועות האחד אל זה, המופיע ובא.

איש־הבינים. אשת־אישַׁים.

הנה סוד התמדת האהבה בשילוש.

עד יום בוא האבא הגדול.

ממעמקי השחור הלבינו דבריו בלילה.

ברגר, הזהיר בדבור, הביע באזני רעיתו מיצי את רחשי חמלתו על רחל, השוכנת באין־דעת־מאומה.

הוא נשא קינה על רחל הכאובה, באשר היופי האנושי הנהו בעולם זה תופעה טרגית, חולנית, העומדת מנגד לחקי הטבע, והיא טעונה שמירה מעולה ככשרון, רוח־הקודש, כאוצר יקר. רחל השולמית, אם יוסף. לאלומתו תשתחווינה כל האלומות. הלא לאשה היפה כבוד המלכות; לה כל ההוקרה והערצת בני־התמותה. רשע הוא בעל, השולח את ידו באשה היפה.

באזני מיצי קשר זר התהלה לרחל, באמרו מפורש, כי רחל אחת היא בדור; כי חרדה רבה שוכנת בקרבו, שמא תשָׁבר רחל בכוח יפיה, הרודה בה כשוט; כי תשוקתה ליופי חזקה ממנה; הלא היא עומדת בדו־קרב עם יפיה, וכבר נתעיפה, כמדומה, בקרב, וחושש הוא, כי החיים כבים והולכים בקרבה.

“רחל הולכת למות”.

הוא לחש זאת בסוד למיצי, כי כאן הגיע האיש לשיא הוודוי.

“החיים הולכים ומתים ברחל”. “ויתכן, כי כבר נקעה נפשה מבעלה. ורק אילו היה מופיע בקרבתה גבר קוסם, היה הלה מצליח לעורר ברחל מחדש את החיוני”.

הוא זרק מפיו דבורים בדרך נבואי.

– נערי הטוב. לא ידעתי, כי עד כדי כך עמקה אהבתך את רחל! – גנחה מיצי מכאב וחרקה בשיניה מקנאה.

הלילה צעד חרש כדוב.

לנגדו עמדה שוב מיצי בקהותה המוחלטה, המפיקה קשיות־עורף של יצור ממין שלישי, מסולק לחלוטין מעל שטח הארוס.

ברגר זנק עליה במפתיע, כמו שם ביער.

שנית התגוששו בשצף־קצף האיש והאשה. פרצופה, עיניה ושערה השחום יקדו. ברגר נתכופף בהכנעה מתוקה, שנשתפכה בכל חושיו. הוא נכסף בחזונו לראות גם את רחל בצורה הזאת: האשה, מלוקחת־היסודות, בדרסה על הגבר, בבעטה במנוול, המתעמר בה מדורות, ההורג את מולידו כאדיפוס, המאנס אמו ואחותו… המשמץ את כל הבתוליי, החומס אשת רעהו, המטמא כל ערמות־השחת בטומאת המשכב.

הוא היה אח לאשה וכואב את גורלה. כאשר שאגה רחל בצירי היולדת, עמד הוא מעבר מזה לדלת, הומה וחומל, בקבלו על עצמו בנדר לבלי לפצוע יותר את האשה.

הדברים נחיו עכשיו ברוחו באלה הרגעים, בהם התגושש עם מיצי בגעש התאוה לבשרים.

– אכן, ידעתי תמיד, כי הנך שפל וחומד. הרף ממני. נבל,

אף ריח פיה לא השיבו אל הפכחון. ובכרכה את צוארו בזרועותיה התחננה אליו בקולה הרחום כמו בכל השנים:

– רק זאת אל נא תעשה לי. שנאתי זאת.

מיצי נהקה כבהמה חולה.

…אז צעד הלילה שנית כדוב והכה בשתי כפותיו על גבר היצור השעוני:

ב–י–ת!

ברגר חרג.

הוא צעד ברחובות הכרך.

ה־ב־י־ת־ה!

אל נוה הבית; אל האשה היפה במטה; אל התינוק בעריסה.

 

פרק ח    🔗

הקדוש ברוך הוא יצר אותנו, בני אדם, כגרגרי⁻חול דקדקים, פרודות⁻חטה זעירות. לא טוב לגרגר היות לבד; צריך הוא להתחבר חד אל חד ולהדבק זה אל זה. לא טוב לאדם היות רק הוא לנפשו. אין לחיות כך את החיים האלה. צריך שאיש יתאחה עם איש; צריך לקחת חוט ומחט ולתפור אדם אל אדם.

רחל לא יכלה לעשות בחוט ומחט; היא לא הצליחה בתפר.

הנה יש היא ויש ברגר ויש מיצי ויש כהנא והיא השתוקקה לקרב את כל אלה לאחדים, על מנת להוות חבר אנשים קשורים בברית הידידות. פעם הציגה את ברגר בפני מיצי ויצא הדבר כה לא⁻מוצלח ואף טפשי מאד, ו“ברגר הושיט למיצי את ידו באופן מוכני ומרושל, בזלזול ניכר, בלי כל הגה”. וממש כמקרה הזה קרה לה, בהציגה פעם את מיצי לפני כהנא, שעבר בטיסה את הפרוזדור. “התוודעו, רבותי… זה הוא דיירנו החביב… וזו היא הגברת… ידידתי החדשה!” קראה רחל בצהלה אי⁻עצורה, כאדם, שהשיג סוף⁻סוף את מבוקשו. “כן – אמר כהנא – נעים מאוד. שלום גברת. ולשומַים לכן, גבירותי, והנני נחפז מאוד!” ואף הוא התייחס לידידתה, כברגר, בזלזול מפורש, מבלי שהחווה קידת⁻נמוס ואף לא חיוך מתנצל; פניו הפיקו יהירות מעליבה ומבטו⁻בעל⁻כרחו התעופף מסביב למיצי, כנרתע ממראה לא⁻מענין ולא⁻ניחא.

כך נתפוררו הדברים עוד מהתחלתם, למפח⁻נפשה של רחל.

– הרי אדון זה הנהו טייס! – אמרה מיצי בהתול מזלזל, שהצעיר במאוד את רחל, אשר התכוננה משכבר אל ההתוודעות בין שני האנשים, שכבשו בזמן האחרון שתי פנות יקרות בלבה. מאוד השתוקקה לשמוע לאחר⁻כך מפי מיצי הערכה חיובית לגבי כהנא. ואולם לא יכלה להציל מפיה אלא זה, כי בר⁻נש דנן אינו נראה לה לגמרי כטפוס גברי, אלא כמין שן⁻ארי, או צפור או אוירון וכיוצא בזה. ועל פי אי⁻אלו רמזים בודדים הסיקה, כי אף כהנא רוחש למיצי שאט⁻רוח זה, התוקף לפעמים את האדם ביחס למכר חדש, בלי כל סבה מוחשית ובהעדר כל נמוק הגיוני לכך.

בפגישתם המקרית השניה של מיצי וכהנא נוכחה רחל, כי שאט⁻הנפש ההדדי גדל והולך ביניהם. מן הראוי לציין, כי עם כל השתוקקותה הכֵּנה לקרב את השנים האלה זה לזה ולתווך ביניהם, הרי בדיעבד ספגה לא מעט מורת⁻רוח מאי⁻החבה ההדדית, שכבר צמחה ביניהם כמחיצה. היא נשאה את נפשה גם לידידות וגם להרחב הפירוד בין אלה השנַים. תמוה הוא הדבר. אבל כך הוא. וכי אין קיום בעולם לדברים מתמיהים? אדרבא! ברור, היא נסתבכה בתככיה. היא לא נמנעה מלקלס את מיצי בפני כהנא ומלהפליג בשבחו של כהנא בפני מיצי, ואולם שבעה מאוד רצון משראתה, כי דבריה פעלו את הפעולה ההפוכה. ולא היה כדאי הדבר, ואף לא מן היושר היה זה, להקיף את רחל ברשת⁻ריגול ולהתחקות אחרי כל כבשוני לבה לשם מדרש פסיכולוגי בלבד, אילמלא ניתנה לנו כאן הוכחה נוספת על כך, עד כמה קשה לנו הקיום האנושי, באם אנחנו שואפים באמת ובתמים להרבות רֵעוּת בעולם ולקשר נפש אל נפש וללכד איזה חבר⁻אנשים לאחדים בכל כּנות הרגש, בלי צביעות וחנפנות, על מנת שלא נהיה יותר גרגרים לבדיים ופרודות גלמודות בשקו הגדול של הקדוש ברוך הוא.

וכך ניתנה רחל ברגר במלחצים. לא טוב היה לה כך ולא טוב היה לה ככה. הכל צרר זה את זה מלכתחילה וללא כל נימוק לכאורה. וכל אימת שבקשה להמליץ קצת טובות על מי שהוא בפני מי שהוא ולצדד בשבחו של מי שהוא בפני מי שהוא היו מיד ברגר, כהנא ומיצי מביעים במפורש איזו הרגשה של אי⁻נוחיות או מטיחים העויה של בוז, ונמצא, כי עצם כוונת⁻התיווך שלה לא היה אלא מרגיז. פעם הביעה בפניה מיצי במפורש את שאט⁻רוחה כלפי בחור טרזן זה, אותו פשפש פיוטי, כפי שהגדירה אותו בבטויה ההדיוטי. שצרם לא פעם את רחל, ואולם גנוי זה, שנזרק כלפי האדם הנערץ עליה עכשיו יותר מכל האנשים בעולם, דבק ברחל עצמה כדבר⁻מה לכלוכי מאוד. כך מטיחים לפעמים האנשים הקרובים אלינו ביותר את הסחי לתוך אישון⁻עיננו ממש. וכי יודעים האנשים אימתי הם מוחצים אותנו? אויה, גזירה היא, שכל הקדוש לנו יתלכלך ויתכפש בזוהמה. אף בהבל פיהם בלבד מכבים בני⁻אדם את הניצוץ האלוהי בלבבותינו. אלא שבו ברגע נתפסה רחל לשקר לא⁻קטן ואמרה למיצי, כי “אף בעיניה נראה כהנא זה כטפוס מתמיה, ויתכן, כי גם שלילי” – והיא הביעה זאת בנעימה, שהתאימה למציאות בה במדה, שהיתה בדאית.

נסתבכה רחל בפקעת הסתירות וההתכחשות לעצמה והתרגלה מהכרח להפריח מפיה דבורים, המשתמעים לשתי פנים, שכמוהם כאין ושהצד האחד עולה בהם בד בבד עם הצד שכנגד. רגש הנדחיות תקפתה עכשיו ביתר שאת. “הלא אף דבור כבר אין לי” – גנחה לנפשה, בהביאה את דבת עצמה רעה בפני רחל מלשעבר, שלוותה תמיד מאחוריה כשוטרת⁻חרש של עצמה. הרי ברור, כי הכזב די לו בקורטוב אחד קטן, כטפת⁻רעל, להרעיל בו את האדם כולו. והיא כבר שקרה לא מעט; הפיחה כזבים לעצמה ולכל האחרים; והכזבון כבר הדד לה מתוך צעדיה, מקולה, מצחוקה, מציוצה לתינוקה, מחיוכה לברגר. והואיל ודבורה נחלק לחצאין הופיעה היא עצמה לעצמה כמרוסקה לחלקים. היא היתה רחל ורחל שבמיצי ורחל לכהנא ורחל לברגר ורחל לשפרה. הכל נתערבל בבליל⁻הפחדים. זו היתה התקופה המעציבה ביותר שבחייה; נשמט ממנה המסד. שכלה לא הקיף שום דבר כהויתו. להיפך. הכל הקיף אותה; והדברים קפצו לתוכה ונדרדרו דרך שם… לנקב שבמוח… ולרגעים היתה נצבת לפתע כגולמה; בה, כולה, השלך הס; מוחה כמו נרדם; ואולם רעיון⁻הסתרים נקר בעוז:

"ומי אמר כי את הנך רחל? ואולי את הנך מיצי! ושמא את עגולה כשפרה! ועל שום מה אין המים מוצקים? ועל שום מה אפשר לאמור על שום מה? ומדוע אין הכל נצב בתוֶך? ומדוע זה קיים לא כלום? ועוד המון בעיות, אשר יסודתן בבדותה הגדולה.

בדברנו על כאב הנשמה באדם יתכן לומר, כי מטבע הענין ניתן לנו לגשש רק בשטחים המרוחקים ממקום הכאב, או נאמר⁻נא, למשל, בשלוחות הרבות והשונות, המשתלשלות ומתפצלות מהמקום ההוא והלאה, ואילו הנקודה הכאובה, היא עצמה, סגורה וחתומה בטמירין, עד שכמעט אין כל תפיסה בה. הרי עדיין לא נתחברה אלפא⁻ביתא, המביעה בשים שכל ובמפורש את צעדי הנשמה בנפתולי מצוקותיה, ורק נוטריקין סודיים משמשים לפי שעה קוי⁻החבור בין הלבבות. אשרי נשמה, אשר הגורל מינה לה רעיה כנגדה, בת⁻גיל ואחות להשגה, העומדת במזל דלי והנה מקריבה את עצמה לשאוב מרעותה אשר ממולה אף באין אומר ודברים ולהטות אוזן⁻קשבת לשיח⁻שיגה החרישי; ומה שפר חלקך בר⁻נש, אם הנחילוך החיים רע כאח, שומר אמונים לך בכל עת ומועד, ולא בעיניו בלבד, כי אם מבעד משקפי⁻האהבה עליהן, יציץ דרך עיניך לתוך שפוני טמוני נשמתך, והילכך די לך לשמוע מפיו מלה סתמית שהיא, כגון: פת, מלח, חתול מיבב, סוס קפץ, או,שלום עליך, ידיד! והנה עלה השחר בכל ירכתי נשמתך ושב ורפא לך מכאבך האנוש. ואולם מה תגיד, אדם כואב, לזר לך או גם לקרובך המתנכר ואפילו לשארך ולבשרך, המקריב לך הכל מלבד אוזן הנפש? הן גם אם תמרר בשיחה: וי, וי, עוד מעט ואתפלץ! לבי נקרע בי לגזרים ממכאובים! או תקרא: וי, השמים מתבקעים! או תזרוק לו כליחות אדומה את סודך: אויה, הנה נכנס אדמוני לחנקני! או: פרץ שד לחדרי וישב עמי על כסאי! עכשיו הוא יושב בחובי ומחנקני! או תבך מר: רסיסי זכוכית בלעתי עם פתי! – רק יציץ בך האיש -בהשתאות ולכל היותר יחמול עליך ויניד בראשך.

ואשר לרחל נביא⁻נא רק דוגמה אחת מני רבות מחויותיה, המומות⁻הבטוי. מיום שעמדה על דעתה קפצה האשה היצאנית כחזות⁻זוועה וישבה בין מערכי⁻לבה. אף באין⁻דעת היתה מעמיקה לשאול: כיצד ליישב את מציאותה של אשה זו? וכיצד להבין זו? ואם יש במציאות כיצד תתכן מציאותה של האשה האחרת (“הלא הכל נובע מאפיק אחד”)? ואי הגבול בין זו, הקדשה בפועל, ובין ההיא, שהנה רק בכוח? אי הגבול? ומי יש גבול? ומי שומר על הגבול? ומה בצע במעט הטהרה, הנבלע תוך ערמות הסחי? והלא עצם האפשרות הזאת משקץ כל אשה! לא, היא לא עצרה כל כוח להגדיר עד כדי מצוי את עומק העלבון שבדבר. מימיה טרם מצאה בן⁻שיחה, המסוגל לתפוס את עיקר נקודת העלבון הזו. לעתים היתה מרחיקה נדוד בסמטאות ההן, שמשכוה אליהן בכוח מאיים. לבדה תלך שם. ובהתחקותה אחרי הליכות הנשים ההן תשיח עם נפשה: ככה! ככה! אף זו הנה אשה לאיש!

“והאם לא לכאן מועדות פני הגברים? – הגתה קשות ברוחה – האם לא לכאן יגנבו כולם צעד? האם לא הגבר המפקד צוה לקדֵשה: היי!”

“ויתכן, כי לכאן יבוא גם ברגר לעתים!” – הממה פעם הרהור בוטח בעצמו. – “יתכן, כי אמש שוטט פה אבי תינוקי, או כי למחרת יהיה פה”.

כולם הולכים לשם" – סחה לה פעם האשה רייז בוודאיות מדהימה. – “כולם עד אחד”.

ואולם, לאמתו של דבר, עמדה רחל על סוד נפשה ונוכחה, כי בעצם לא היתה מקפידה ביותר, אילמלי נתחוור לה הדבר בוודאיות. אין האשה רואה באחת מאותן… את צרתה. אלא מה" כאן היתה פקעת סתירות ונגודים. ורחל נתפתלה שוב בסבך. אויה, היא היתה הרה מחשבות נעוות וטמאות. ושם, במוח, נקרה הנקודה ונתכאבה והכאיבה… ולא היה איש בעולם לגלות לו את סודה… ולפתוח לעיניו את סגור לבה… או ללחוש לו לפחות: רע לי! או: הנה זה וזה מכאיב לי מאוד! – ושוב, ובפעם האלף, המכאיב ביותר היתה חרשותו של האיש ברגר לגבי עיקר העיקרים של נשמתה הכאובה… לגבי סוד שיחה… כי כל אימת, שרחל התנכלה לקשר שיחה עם ברגר, או לנגוע אף ברמז בקוצו של סבך הפרובלימה “הוא⁻היא”, היה ברגר מיד מתכרבל ומצטנף ונעשה כולו עוקצין וחדודין ויוצא לגמרי מתוך נרתיק השלוה והמתינות שלו; ויש שהוא פשוט נוטל את מקלו וכובעו ומשסעה עוד בהתחלה ואומר:

– אין לי שהות לטפל בכגון אלה… ושעתי דחוקה מאוד. ושלום עליך!

כזה היה הגבר: חזק בכל, ומוג⁻לב בתכלית כלפי פתחון⁻פה כל שהוא של אשתו. יותר מאשר מפני כל דבר בעולם הוא פחד מפני שיחה גלוית⁻לב על דברים שבינו לבינה.

טוב על כן, שיש לאשה אשה רעיה. הנה עכשיו הן שתיהן, רחל ומיצי, לבדן במעון ברגר. שפרה יצאה לטיול עם התינוק בעגלתו; צעדי הדייר לא נשמעו כל עיקר; משמע: איננו בחדרו. האבא הכפרי מת. אמא? אי שם בעיירה, במחיצת קרובים ושארי⁻בשר, עוד הסתופפה בעולם אשה גוצה, שחוחה באבלה על בעלה הטוחן ומצפה ללכת בקרוב לעולם האמת, להתראות שמה עם בעלה היקר, החי בצל כנפי שדי. כן. עוד היתה אמא לרחל. אבל מה דמות ומה ערך יש לאמא גרוטאית זו בעיני האשה רחל, אשר יצאה בנתיבות ההויה הגדולה לחפש שם למענה ולמען כל אחיותיה במין את היופי ואת הטהרה ואת האלוהים? הו, מה ערך כביכול לאמא זו, אשר ילדה אותנו בציריה, לך ולי ולו ולה?! נתוודה⁻נא, אחי האנוש, על שחור הפשע, אשר מעלנו באמנו!

כן. אמא. אבל הנה מיצי. לב רחל מתמלא רחשי אהבה, חמלה ועליזות⁻חיים, משמופיעה מיצי בחדריה. קל וחומר, כשאין איש מלבדה בבית, ואפשר לשבת בקרבת מיצי ביחוד הגמור ולהסתכל בפרצופה המגי ובהליכותיה המקסימות. טוב ונעים, כי הנה זרה לך אשה זו מתמול שלשום וכה קרובה, חביבה, מתוקה. תאות ההתוודות תקפתה הפעם: לגולל בפניה שמץ⁻מה מעל לבה; לספר לה סוד קטן. כל אדם נאלץ לערות את סודו. ולמה נפקא מינה באזני מי? על כל פנים, לא באזני קרוב בגוף או בנפש. ואם זר הוא השומע, או אפילו קצת אויב, הרי מה טוב.

– ולמה לאשה בעל? – שאלה רחל לפתע את רעותה – האם על מנת שתשנאהו?

מיצי הטילה בבת⁻שיחתה מבט תאב⁻דעת, מתוך משהו של התרפסות, המציינת שומעים לתאבון ומקצועיים והמעוררת בזולת את יצר הספור.

– ונדמה לי, כי כל אשה שונאת את בעלה; וכל בעל שונא את אשתו; ועל מנת כך הרי התחתנו האיש והאשה, שישבו יחדיו וישנאו זה את זו. וכי לא כך, מיצי? ומדוע זה? – שאלה כתלמידה.

– מובן. האשה היא עכבר, והגבר הוא חתול. ברור.

מיצי הביעה זאת בפשטות ודאית מפליאה, שנתקבלה מיד על מוחה של רחל. יותר מלכל דבר היה מוחה של רחל זקוק לתחבושת הפשטות והוודאיות. ובשבתה במחיצתה של מיצי, הדרוכה בכל במלוא הוודאיות, הרגישה רחל החלמה ממש. מאוד הכירה תודה למיצי על כך. ומתוך הכרת⁻טובה גילתה לאשה זו עוד טפח קטן מאחורי הפרגוד שבינה לבינו.

– נכון מאוד. חתול ועכבר. מה נכונה הגדרתך זו. והלא כל אימת שהנני פותחת את פי להביע דבור⁻מה לברגר, הוא חורק ממש בשניו מ…שנאה.

רחל גם כן חרקה שיניה ואף פרקה את כפיה. היא היתה מכועסת מאוד. פניה נתעוותו בעוית ילדותית כנערה, שכבר טעמה כל רע. בה בשעה היתה מיצי שטוחה בהיסב על הספה והפיחה בניחותה עשן הקטורת.

רחל גנחה:

–הנני כה מיואשה ו…מאוכזבה. ולמה – קראה בהתחטאות, בהבליגה על זרם דמעותיה – אין נשואין בינה לבינה? ואם דווקא נשואין עם גבר, הרי היתה כל אשה צריכה להתחתן רק עם אבא שלה, הגבר היחידי, שאינו זומם לעשות לה רע. והאם אשה יכולה לאהוב אשה… באהבים ממש?

רחל שאלה זאת בפתיעה לעצמה, על כל פנים שלא בצדיה כל עיקר. ואף נרתתה משהו מפליטת פיה.

והיות ומיצי התיחסה לשאלה זו באהדה פשטותית גמורה, בהבעת הסכמה שבדרך⁻אגב, שהרישול שבהבעה קובע את הדברים בלב בוודאיות מיוחדה, הרי שוב לא ראתה רחל כל התמהה בהנחה זו, ומה גם שאליבא דאמת היה חשק⁻האהבים לגבי בת⁻המין תוסס ויוקד בחביוני רחל תמיד ותמיד, הרבה קודם לכך, שהופיע אצלה באיתגליה.

 

פרק ט    🔗

קסמים בכל הנצנים: בפרח, בשחר העולה, באהבה, השולחת את ראשוני זריחתה.

וכמו אז… לפני שנים… במרומי הסלעים ההם… משהשקיפה רחל בראשונה בשנת⁻בין⁻הערבים על ברגר, כן חשה עכשיו לפתע נרגזות הישות; כאילו היא פושטת כוח ולובשת שַׁני לו. היא נחשה את הנעימה הערבה הזאת; היא שמרה את זכרונה במחבואיה כריח⁻ניחוח ענוג ודק. זוהי ההתאהבות, הפוקדת את הנפש לעתים כרמז ממרומים, הזורמת כשקוי⁻גן⁻עדן במלוא כל החושים. הלא יש, כי הזרימה הזאת תהלך עלינו גם הישות מבנות מיננו, המקרבת אלינו צעד על מרבדי האהבה. האם לא תאותת לנו האהבה בחד⁻מין מקדמת הימים? האין היא שבה אלינו כבת⁻קול מתקופה רחוקה, בה נתעלסו בני חד⁻מין זה עם זה באהבים? האין בשורה לנו בפיה, כי בערפלי הבאות עתיד המין לשוב אל חיק עצמו ככד אל מבועו? רחל הרגישה זאת במלוא צמאונה הנפשי; בכל כוח כאבה על כפל⁻מין; בכל עומק כסופיה לאלוהות, המשלימה כולה את עצמה מתוכה, ללא כל שיור; ברוב געגועיה על רפוי⁻המוחין בסם האחד.

לא את כהנא, האהוב לשעורים ורק על תנאי (“על מנת שיקום בקרוב”), שכנה רחל עכשיו בחדרי נשמתה (כי עדיין ברגר עמד במערכה מול כהנא ורק אחד גבר תאהב אשה בחייה), אלא את מיצי האחת. ומה מאוד השתוקקה לכרוך בזרועותיה את הגויה המיצית ולאצול לה נשיקות ולהתיפח על צוארה ולהתבכות אל תוך חיקה. אלא שהתביישה לעשות זאת.

ברגעי האתנחתה נכרתה ביניהן הברית; בלי אומר והגה, רק בשפת המבטים, על כנפי הניחושים, בסוד אי⁻שיח, נקשר הקשר בין השתים נגד האויב המשותף, בן המעמד המנצל.

– את, מיצי, הנך חזקה מהגבר, את הנך האשה לעתיד. – דברה רחל בהתאהבות – רבות הגיתי בך.

– ואת יפת⁻תואר שלי – יפיך כדוב שכול יהיה לגברים. רק העיפותי עליך מבט ומיד נקשרתי בך באהבת נפש.

– ואם כן, הבי⁻נא ונהיה צמד. – קראה רחל בהתפעלות ילדותית.– ולאות הברית הנני ואנשקך על לחייך, יקירתי!

רחל קנחה בפסת ידה, כמו ילדונת, את המקום המנושק, אף ריח העשן מפי מיצי לא היה ניחא לה. ואולם התאמצה להבליג על אי⁻נוחות זאת, וכדרך המאהב להשתוקק אל הדמוי לעצם האהוב, הביעה למיצי את מבוקשה להתכבד על ידה בפפירוסה לעשון.

כעגולי העשן כן נתפתלו ברגעים עגילי הידידות. רחל הסתכלה מתוך דבקות בפניה, המוזרים לה לשעבר, של מיצי, הלובשים חליפות הבעות ההזיה וההתרסה, הרוך והנוקשיות, בכפילות הצודה את לבה. קרוב לאין ערוך נשקף לה עכשיו הפרצוף הזה. “כאילו כבר הופיע לעיני אי⁻שם ואי⁻אז”. כל האלנשיות שבמיצי, אשת החיל, רגשנוּה כמעט עד לדמעות. “הלא רק ה”אלאשה: תעוז על הגבר!" – הה, לעוז עליו, האויב! ולעוז על הנשיות פחותת⁻הערך!

– ועכשיו אגלה באזניך סוד קטן אחד, שכבר רמזתי לך עליו פעם! – אמרה מיצי בהשראת הידידות.

רחל הגישה למיצי את פרצופה המתוח לקראת הסוד כגבעול לשמש. לגמה עמוקות מהפפירוסה כתינוק המחקה לבוגרים. עצמה את עיניה; דרוכה להקשיב נכבדות.

– אני שומעת. הנני שומעת במאוד.

– אגלה לך בסוד⁻הסוד… –לחשה מיצי במשנה⁻קול שלה הגנוז – הנני… תיכף… תיכף. אגלה זאת לידידתי יפת⁻התואר… לזוגתי הנחמדה.

– האח, כיצד אמרת? זוגתי! – הנה… מה נחמד! –

רחל מחאה כפיה כנערה, הסופגת מחמאה.

– אגלה לך. תיכף. תיכף. – המשיכה מיצי במסתורין – רצונך, אנהגך, אביאך לאספת⁻נשים, חשאית חשאית… בה נדון על האשה… בה תשמעי נצורות… זו היא אספת גדוד⁻הנשים.

– גדוד הנשים? – עיני רחל הוצתו בזריחה, כתינוק, המצטרף בחסד מבוגרים למסבת מכובדים. – הנני מודה לך מאוד, מיצי. –היא לחצה ידי רעותה – מאוד מאוד הנני מודה לך. הלא זהו הדבר שאני הוגה בו תמיד… ולפעמים… הלא זהו. גדוד נשים. גדוד. ומה תפקיד לגדוד?

– תפקיד… תפקיד… לקעקע… להרוס… להפוך הכל… הכל… למגר את אפיטרופסותו של הגבר על האשה… להתקומם… – קראה, כמעט צעקה, מיצי, בעוז רגש, והרוך והעוז שבארשת פניה התלקחו יחדיו.

מיצי איימה באגרופיה. עיניה התקדרו ביקוד משטמה אפלה. מה התקנאה בה רחל.

– ולואי יכולתי אף אני לשטום כמותך, מיצי! – קראה רחל, מבלי להבליג על פרץ רגשותיה.

והוסיפה בתחנון:

– קחיני עמך, מיצי, למדיני⁻נא זאת. קחיני⁻נא עמך. אלך באשר תלכי. אעשה עמך אשר תעשי. ואימתי תביאיני לשם? אימתי? – דברה בקוצר⁻רוח.

– בקרוב. אודיעך על כך. אבוא ואקחך עמי. – השיבה מיצי בהטעמה סודית.

– אם כך, – אמרה רחל – טוב כי נועיד את פגישותינו הבאות לא פה… אלא מחוץ לבית ברגר… מעבר לסביבה הזאת. לא פה. הלא יש מי פה, שאין דעתו נוחה מפגישותינו. –

– האמנם? באמת? – קראה מיצי בהשתאות.

– כן. האדון ברגר. – הלשינה רחל על בעלה.

– הוא אינו יכול להסתכל בפני. הוא מתיחס אלי בשאט⁻נפש?! – שאלה מיצי בקורת⁻רוח מיוחדה.

– כן. כן. וכי מניין לך זאת? הלא את חכמה מחוכמה. את תוכנת לבבות. הוא ממש הנהו שוטם אותך.

– הוא בוודאי מקנא אותך אלי! – כל הגברים רוצים לשים בכלא את נשותיהם, לשעבדן למרותם. לכבות מעיניהן אור עולם. – הה, הגברים!

– הה, הגברים! – גנחה אחריה רחל.

– הארורים! –

– הארורים! ––

– מיצי, נהיה⁻נא שתינו לפי שעה גדוד קטן. גדוד הנשים המרדניות! – קראה רחל בנלהבות – נהיה⁻נא יחדיו זוג. מכבר נקשרתי אליך במאוד. אהבתיך! – א – ה – ב – ת – יך!

– אף אני, רחל, אהבתיך. את, היפה. איזו אשה כמוך נועדה להכריע את הגבר? מאוד אהבתיך, רחל.

– ואני אהיה “הבחורה” שלך!

– ואני הבחור! –

– נפלא. ואני אשט מאחרי בעלי אחריך… ואף פגישותינו תהיינה שמורות בסוד כזוג נאהבים.

מיצי נשקה שנית לרחל. ורחל התאמצה להבליג על הרגשת הבחילה, שהיתה מתעוררת בה תמיד בשל מגע השפתים אף של אבא ואף של ברגר לשעבר. ואולם שקרה במו פיה:

– טובה לי נשיקתך, מיצי, משל נשיקת גבר. כמה חוסן בך. מיצי, כמה תוקף במבטך! אביר שלי! –

– פי אלף נעמת לי, רחל, מהגבר! –

“הבחור” חבק בסערת⁻תאוה את ה“בחורה”. כך שהו שתי הנאהבות שהות⁻מה בדממה הנעימה ו“באין⁻יש⁻איש” המתוק במאוד. הן צהלו בצחוקן.

– ואיפה תהיה פגישתנו הראשונה? – שאלה רחל, קצרת⁻הרוח שבין השתים.

– בגן. על יד האנדרטא. מול השעון.

– ובאיזה יום? ובאיזו שעה? ושנבוא אל ה“ראיון” בדיוק נמרץ… בדיוק. בדיוק. כי איני מסוגלה להאריך את רוחי בצפיה. איני יכולה. איני יכולה.

דברה רחל בשצף ההתלהבות.

– מהרי והגידי – זרזה בעלת⁻הבית, –כי עוד מעט יבואו… זרים… ויפריעו בעדנו!…

ואכן, חששה של רחל נתקיים בו ברגע. שפרה כבר הרעישה את החדרים בצעדיה הכבדים, בקריאותיה, בציוציה ובנשימתה הדחופה. התינוק נמנם בזרועותיה.

– הננו, גברתי, שנינו. הבחור שלי נתנמנם באויר הצח. והרי גם האדון כהנא! – בשרה שפרה בקולה הפעמוני. – נפגשנו פה על המדרגות. הוא עזר לי להעלות את העגלה על גבי המדרגות. – ובדברה הטיסה את מבטיה הבלשניים מסביב ונעצתם במיצי בשאט⁻נפש בולט למדי.

ובין כה וכה ואף האדון כהנא עבר בטיסה על פני החדר, בהרכינו את ראש לבעלת⁻הבית.

– ואדוני עף כאוירון… מבלי לברך בשלום עוד גברת אחת, שכבר הצגתיה לפניו פעם! –

קראה אחריו בעלת⁻הבית בטרונית מקורב, הבא בטענה.

– סליחה, גברת ברגר. שגיתי. – השיב כהנא בלי אדיבות – בחברתך, גברתי, איני מרגיש במציאותם של אחרים.

חכלילות הנערה פרחה בפני רחל מפאת מחמאה מפתיעה זו. אף מיצי נתכרכמה, כמדומה. רחל התנצלה, כמו בשל חטא עצמה ואמרה:

– האדון כהנא בכלל הנהו מפוזר… ויש שאין הוא מרגיש במציאות שום איש. אף בבעלת הבית שלו אינו נוהג כבוד כל⁻שהוא.

היא הרגישה צורך לפייס את מיצי בשם כהנא החצוף, ואף לעקצו במשהו ולשלם לו פגיעה כנגד פגיעה. ואולם בו ברגע, כמו על במת⁻ישחק לפעמים, הופיעו לפתע כל הנפשות הפועלות יחדיו. ואף האשה רייז התעופפה לבית בלוית ילדתה ומשכה את הגברת ברגל לקרן⁻זוית בגלל “ענין טפשי ושל מה בכך”, שלא נעים פשוט לדבר על זה בקול. "רק לרגע – אמרה – לשם סוד קטן אחד, גברת ברגר! –האם לא היה בתופעה זו מעין אות מסתורי? רחל דרשה אף הפעם, כדרכה, סמוכין ורמזים. הכל. –כל הצירוף הזה, הבעת מחמאתו של כהנא בנוכחות מיצי, המבוכה הכללית, השתתפותה בעלבונה של ידידתה, הופעתה של השכנה, המדריכה תמיד את מנוחתה – הכל רגשן אותה והקפיץ את לבה. ומתוך חשק מסותר לגעור באשה רייז, לגרשה הפעם לתמיד מביתה ולקרוא לה: צאי לך מביתי! מה לך, הושענה חבוטה, ולי?! מתוך חשק מסותר זה הסבירה לה את מאור פניה ואמרה בנלבבות:

– הנני לשרתך, שכנתי הטובה!–

אמרה זאת בקול לא שלה. ובאותו קול פנתה גם לכהנא ואמרה:

– עמוד⁻נא, אדוני, רגע, בחברת גברת מענינת. יכול אתה לשוחח עמה קצת, עם ידידתי הטובה. הרי לא נעים לי לעזוב את אורחתי האהובה לבדה, שמא תשתעמם… לי ענין לגברת רייז… אשוב תיכף!

יצאה עם השכנה רייז למטבח.

ואין לדעת מה התחולל בשהות קטנה זו בין זוג⁻אנשים זה, בין האיש כהנא ובין האשה מיצי, בעמדם יחדיו לבדם עין בעין?! מה דבור נפל ביניהם? משכבר, מעבר לשנים או לשמיטות, מה דבר נפל ביניהם עלי אדמות? הלא אף לרחל נדמה היה, כי השנים האלה נעצו איש ברעותו מבטים עמוקי⁻משמעות כשל שני יריבים, הנצבים זה מול זה במערכה.

אין זה מן המדה למחבר ספור⁻חיים להתחקות אחרי נפשותיו הפועלות עקב בצעד אגודל, מה גם לצודן בחכתו. לא כנכרי משטין או כבלש כל⁻רואה יתנהג חוקר⁻הנפש עם יצורי דמיונו. יש אשר לא הליכות האנוש, אלא קפיצותיו ודלוגיו, ייקרו לחוזה, המסיח משום כן לרגעים את קשבו ממצעדי הגויות על האדמה מתחת, על מנת לשים אוזן קשבת לקול פסיעות הנשמות בעתותי הפגישות הקטסטרופליות. בשגם לא בעלילה לבדה יחיה האנוש את חיתו, כי אף גם ברמז⁻לחש, ברטט⁻מבט, בשיחה על אין⁻שחר, בשתוף⁻הקול עם חבר ללא דבר. ויש אשר השנַים, הנועדים יחדיו, יכרכו את נפשותיהם על גבי חוט, הנעוץ בין הזמנים, בהיות קצהו האחד כמוס באי⁻אילו מקרים וזעזועים נעלמים. האם לא ניתנה רשות גם למחבר הספור לגנוז אי⁻שם במחבואים קצהו האחד לחוט ולשייר זעיר פה וזעיר שם חלקות קרחות או אטומות או מתמיהות?

מתמיה, ואולי לא מתמיה ביותר, היה דו⁻השיח החטוף והשצוף, שנתברק תחת תקרתו של מעון ברגר בין האיש כהנא ובין האשה מיצי ברגעי⁻היחוד הקצרים, שנפלו בחלקם, באותם הרגעים גופם, שבהם הסתודדה גברת הבית עם האשה רייז במטבח.

פה, כפי מיצי רטן:

– זקן מקוצץ! אתה רומס קן?

פה, כפי כהנא, פסק:

– אהבתיך. אף הלילה בחלומי נשקתיך. ויותר מזה.

פרצוף האשה התעווה בבוז:

– ועל מי עוד עגבת הלילה בחלומך, גבר זונה? הכי לא התנשקת גם עם יפת⁻התואר?

ראש התנועע בשלילה.

– זקן מקוצץ! מנוול אתה כגבר ושקרן כאשה.

הוא צעד קרוב אליה.

– אלחש לך ברמז: כיצד היה זה הלילה?

היא הטיחה בו מבט⁻בוז.

– לתועבה לי החזירות הזאת!

– ועוד בקשתי לאמור לך.

– הס. צעדים!

– חוששתני, שאתם השתעממתם בינתים! – צלצל קולה הפעמוני של רחל.

– אני שדלתי את דיירך, שיטיל בי כהוגן את מבטו על מנת שלהבא לא יכשל יותר בטביעות⁻עין וירגיש גם במציאותי במעמדך, גברתי היפה.

מיצי דקלמה את הדברים כשעור שנון.

– ברם, שעתי ללכת!

היא לחשה דבר⁻מה על אזנה של הגברת ברגר ועמדה להפרד מבני הבית.

– האדון כהנא, שג’נטלמן הוא, כמדומה, על שום מה אינו הולך ללוות את ידידתי? – שאלה בעלת הבית.

– תודה. איני זקוקה למקל! – חרצה מיצי ללא התול. – הגבר הריהו בעצם הרגל, שכבר עבר עליו כלח.

– נכון מאוד. – אמרה רחל בביוש – ואני עוד נעוצה בתקופה שעברה ובטלה… ועודי סבורה, שמחובת⁻כבוד לגבר ללוות את האשה. הנני טפשה! –התוודתה רחל גלויות כמנהגה.

 

פרק י    🔗

השמש השתפכה כחלמון ביצה על פני חלבון השלג המקורח בגן העיר. כרי גללי⁻סוסים התנוצץ לעיני רחל ברצי⁻גוונים כבָריים, רכובים על גבי חודי ימים מרחקיים, שנגוזו לעולמים. היא הרגישה לפתע התעודדות הישות כמו ממברק⁻בשורה, שעף אליה מערפלי המכורה. כי מי ידיד לאדם אם לא העבר? שם, שם, מתחת לחוצן העבר התחבא הסבא הטוב, אליהו הנביא, או אבא רחימאי, השולחים אלינו את ברכתם ממרחקים: התעודד, בר⁻נש, עמוד ביקום, עד כי תשוב אל מכורתך! ככה נשבה על רחל רוח משחררת, עם שרכזה את מבטה בכרי⁻הגללים, שהכילה הרגע למענה תמצית הטוב בבריאה. אף גדילי⁻הקש המפוזרים, שנראו לה בקרבת המקום, הביעו: הנה אנו, גדילי⁻הקש, שרירים וקיימים, כמו שם, בערמות⁻השחת, כמו אז בילדות. וכי לא כל העצמים משמשים כלים, שבתוכם נגנזים למעננו רסיסי⁻חיות, הניגרים לאורך חיינו מעצמותינו ונקלטים בהם כשמורים? ולמה נפקא מינה אילו הם העצמים, המשמרים ילדי⁻ישותנו לנצחים? הכל הוגן הוא לשמש אוצר⁻נכאות לרסיסי⁻חיותנו, המתאדים בחלל: אם בנים מרחם ואם פרחים וצמחים, ואם תמונות⁻נוף, ואף גללים. בשגם הכל מקורו ברחם! –

כך הרהרה רחל, או יותר נכון, כך נתהרהר ברחל, בו ברגע, שהיא צעדה לבדה תוך נים הישות, ואגב איתערותא נתרוננה ונצטהלה, וכמו תמיד ברגעי השמחה צמחו לה כנפים.

היא היתה שוב רחל בלובן. לא הגברת ברגר, כי אם רחל בלבד, רחל מאז ומקדם, בצעדה לנפשה, לא על מנת⁻מה ולא בעקבות הגבר הנושן ברגר, ואף לא שלובה בזרועו. היא נהרה לרגע עצמה, ביפעה המקיפה, עוטה אדי⁻הזיה, בהשקיפה על היקום מבעד עננה כחלחלה, רקומת⁻חלום, המפזה את כל המראות. ובעוד רגע והנה נסע ובא אליה משטחי⁻זמן רחוקים ריח הילדות, גשמיי כבושם, וגירה את נחיריה. האין יש, כי יצא הדמיון לשחק באדם וימיר לו מציאות בבדים ויקום הווה – בילדי החולף?! – שים⁻נא בר⁻נש עין וראה: היקום נסע עבר ושינה צורה כקפיצת⁻הדרך לזמן. ואף הקולות מפני בנות⁻קולות יתחמקו. כה היה לרחל. שבוית⁻חזון החישה צעד, כפליגה מעכשיו אל הכבר, בהשליכה אחרי גוה כמו ממזר את צרור עברה, עריסת קש, הווה והוי, ואף מעון⁻משפחה, הסגור עליה כבית⁻כלא,שמפתחו שמור בידי הגבר העריץ, אשר כמעט אינו קיים לגבה, ואף על פי כן הנהו מצוי כעקת⁻תמיד.

היא הלכה. הלכה. אכן, היא הקדימה לצאת אל הפגישה, המיועדה לשעה רביעית אחרי הצהרים. ולפתע נתחוור לה, כי היא מהלכת אל עצמה. “אשרי האדם, המהלך תמיד לקראת נעוריו”. – מדברי כהנא. ובהשקיפה על פני לוח השעון, התלוי על המגדל, נתברר לה במפתיע, כי היא רחל בצורתה ההווית טרם עלתה על שיא עצמה, כי היא אינה עדיין סך⁻הכל של כל מה שהתרחש ועתיד להתרחש בקרבה ומסביבה. לפני עשרים ושבע שנים יצאה לדרכה – ומה מעטה הליכתה, ומה קטנו צעדיה עד כה! היא העיפה את מבטיה מסביב: בשלג, בשמש, בשפע הצבעים והמראות והאשים, ולבה התפעם בה: הלא היקום כה רברבן הוא ואני הנני כה מעט! “ושמא יעבור כאן כהנא?” – היא כמעט פרצה בצחוק ממשוגה רעיונית זו. לא, היא הלכה עכשיו אל הפגישה עם ה“בחור” מיצי.

אצבע השעון זזה בעצלתים. אותיות האלף והבית הבהיקו, בגמעם לתוכן זהב היום. פרט חשוב: שעון במרומים, המסמל את החיים המורמים. שעון על גבי מגדל מורם משמש תמיד לנאהבים מקום⁻מועד לראיונות. שעון על גבי מגדל מורם אוצל דמות אחרת לחיים, בצרפו את כל הגופים והצורות על פי אלף⁻בית מסתורית. בפשיטות: רחל היתה כחולמת. לא כל האנשים צעדו לעומתה על גבי הרגלים. רבים עפו. רבים נגררו על גבי קבים. אצל כמה מהם היו חטמים משורבבים כדמות מקלות. אשה מעוברת התעופפה כתרנגולת.

רחל התנערה. שני מבטים נשקוה. אחד לבוש מדי קצין ננעץ בה. זקן השליח בה בת⁻צחוק אבהית, שוחרת חמלה. פעם אחת לפני עשר שנים, לערך, אמר לה בן⁻לויה מקריי אחד בקרון רכבת, משהגיעה לצאת משם, לאחר יום ולילה של שתיקת⁻גומלין: “גברתי, אני בחיי טרם ראיתי שכמותך. והלא שערותי כבר הלבינו. גברתי, את הנך פלא!” דבור זה, שהיה גנוז עמה במחבואי⁻השכחה, צף לפתע הרגע אל תוך לובן השלג, לקראת אותיות השעון. וכי לא היה זה זקן דנן? “אם יזדמן לה הרגע כהנא תספר לו, בבדיחה, כמובן, את האפיזודה הזאת”.

ולפתע:

– פלא, פלא, פלאים. מה רבו בעולם המהלכים על שתים. מה רבו מסביב הידים, הרגלים, זוגות העינים, החטמים, הכרסים, האחורים. ו“הלא כל זה הגיח מתוך הרחם” – הטרידה המחשבה העקשנית, כאילו היא מקריבה אותה לנקודת⁻מה. “הכל יודעים זאת: מתוך הרחם! וידיעה זו טבועה בכל הפרצופים ובאשת המבטים”. “ואף כל המציץ בי מהרהר בכך”.

אצבע השעון זזה בכבדות. רחל מנתה עכשיו את השניות. “בארבע תבוא מיצי”. ואולם הזמן כבר קפץ מעבר לחריץ: ארבע. רחל נטתה אל המשעול הצדדי על מנת להתחמק ממיצי ברגע בואה, שלא תראנה בצפיתה. “שפרה עברה עם העגלה והתינוק” – רחל נחבאה מפניה מאחורי אילן. ומשזנקה משם כבר היה רבע בחמישית. “בי תמיד מזלזלים” – הרהרה רחל בצער הפחיתות “אלך לי”. “תבוא מיצי ותחכה לי”. ואף על פי כן לא זזה. העיפה את מבטיה לעברים. וכבר התחילה חוששת שמא נתחלפו לה בטעות המקום או השעה או היום. “ושמא מיצי וכהנא נדברו ביניהם לפגישה באותם הרגעים, שבהם נתייחדו לבדם, בצאתי עם הגברת רייז” – נצנץ רעיון שגיוני, שגעוני ממש. “דווקא לפי שהרשמים הראשונים שלהם היו של נגוד⁻הדדי ואף של שאט⁻נפש יתכן כי…” – “והלא מקרים כאלה שכיחים הם!” – עם כל ההבלותא שברעיון זה, לפי הכרתה, השהתה עליו הרבה את דעתה בדכדוך. וככל שהעמיקה את חשדה כן נתחוורה לה ודאיותה של השערה זו.

היא קנאה את כהנא למיצי. היא קנאה את מיצי לכהנא. היא קנאה את שניהם, כקנא אשה את הגבר. “ארבע וחצי!” – דמעות חנקו את גרונה. “אויה, האמנם!?” היא הרגישה כאב ובושה כמו בשנוי וסת. שלגיות רצו ושבו והובילו זוגות חבוקים. סוסים נחרו חרפית. “ויתכן, כי היא תעמוד פה באחד הימים ותראה בעיניה שלגית טסה, המובילה את מיצי וכהנא מחובקים”.

היא ידעה לדאבונה: ברומנים רבים כבר ניתן תיאורה של אשה, העומדת כמותה בודדה בגן⁻עיר מול שעון⁻מגדל בצפיה למאהבה. הכל תמיד מתהווה בקירוב כך. לא פעם קראה על גבורות, הנקלעות כמותה בין שתי אהבות. בקורותיה אין כל חדוש. היא יצאה מהגן בצעדי⁻בריחה, כדרך שעשתה זאת אשה אחרת כמותה, שפעלה בספור רומן אחד. הגבורה ההיא עמדה לאחר כך מול הראי בביתה והיתה מפרקת את כפיה ביבבה: וי לי! וי! וי! אני אשה מנוולת: הנני אוהבת! ואף רחל עמדה כבת⁻זוגה הדמיונית מול הראי ובפשקה את כפיה סנגרה על עצמה בתחנונים:

– ומה בכך? וכי משום שכבר היתה לפני אשה כמוני, שכבר קדמו לי אלפי רבבות נשים בנות⁻מזלי, וכי משום זה אין ממש בכאב זה שלי, בדכדוך זה שלי, בסחרחורת זו שלי? “אני, רחל, הנני אחת מרבבות הנפשות, הפועלות כנפש אחת בחזיון הטרגי, הנמשך מדור ועד דור. אנו הננו החיים. אנו הננו האשה. אנו!”

היא התהלכה על פני החדרים וצפתה לכהנא, אליו צפתה היום בגן ולא אל מיצי. נשקה במקום כהנא לתינוק בעריסה, שהתעלס מתוך גישוש ומישוש בגוית עצמו. הערימה להקיף את שפרה בכמה שאלות של מה⁻בכך על מנת לנצל מפיה בעקיפין משהו על הדייר, שלא הופיע משום⁻מה כל היום בחדרו. שפרה לא ידעה, כדרכה, להשיב ברורות. היא אמרה, כי “האדון כהנא סר כמדומה לחדרו אחרי הצהרים, ושמא לא סר כל עיקר. אלא שנדמה לה, כי היא ראתה אותו בגן בשעה ארבע, לערך, ושמא טעות היתה זאת”…

רחל שכבה על הדרגש, מתחה את קשבה. האשה, אשר במשך אלפי שנים העמיקה את חוש⁻שמיעתה כלפי קול צעדים – צעדי הגדי, הכלב, הסוס ומקל הגבר המאנס – לא האזינה עכשיו כלום. לא הגבר המנוול, כי אם האשה אחותה התעללה היום בה בגן. האם לא מעלה בה מיצי? הכי לא עשתה לה מהתלה קטנה, ברחל, אשה קטנה, לא⁻מנוסה, בורגנית זעירה, זוגתו של פקיד קטן?

עד חצות הלילה לא נשמעו צעדי כהנא וקול שעולו. ואף לאחר חצות לא נשמעו. מתוך נמנומה הקשיבה דברי הפיוס של הקצין, והזקן חייך לעומתה בחיוכו האבהי. ואולם לאחר כך העיקה עליה יד כבדה, שנפנפה ברידיקול. למחרת נודע לה מפי שפרה שהאדון הצעיר לא בא, כמדומה, הלילה ללון בחדרו. ושמא בא".

וכיצד זה היה? כיצד זה קם והתחולל? הגברת ברגר עמדה על מפתן חדרו של דיירה. ריק היה הבית מיושביו. יחידה היתה רחל. יחיד – כהנא. כצנופה בצנפה נטלטלה רחל בכוח אלמוני, כמו בת⁻זוגתה הדמיונית ונעמדה על הסף של הגבר הרווק.

– הנני על ספך. והלא אתה רווק. לא אח אתה לי ולא קרוב. ואין זה מן הנמוס! –

היא חפשה בפיה עד דבור⁻מה. עיניה היו מושפלות. כהנא השקיף עליה מתוך קהות רשעית. נשענה במשקוף הדלת. גרדה מעל גרונה הנחנק עוד מימרה:

– שוב יום. שמש. שלג. ואף אמש היה יום.

– כן, כל שנה מכילה, כידוע, 365 ימים. – שתף האיש את עצמו בשיחה.

– ומה דעתו של מר על האשה מיצי? – אשה מקסימה! הלא כן? – אם כי אדוני בודאי טרם הספיק להכירה כדבעי. הרי זו אשה מקסימה.

– כשאשה אחת מקלסת את חברתה, תמיד יש דבר בגו.

הגברת ברגר בקשה לצעוד אחורנית וצעדה כדי פסיעה קדימה, לפנים החדר. מבטה ננעץ באיש. לעיניה עמד הגבר בכל גלוייו: החתן. הבעל. קצין הצבא. סשה. היא בקשה להתריע על מה, לקשר או לנתק חוט, להתפרץ ביבבה. צחקה בקול.

– מוזר, מוזר מאוד.

משהציץ בה במבט יבש תוהה, הסבירה:

– וכי אין זה מוזר, שהנני עומדת פה על המפתן…

– הגברת כבר ירדה מעל המפתן! – אמר בחוצפנות.

– כן. – גמגמה – כן. ירדתי, והלא זה מוזר, שהנני עומדת פה בחדרו של גבר, שעוד לפני כמה שבועות לא היה לי כל מושג עליו, ובילדותי לא הכרתיו לחלוטין ואבא שלי לא ראהו מימיו ולעולם לא יראהו, מאחר שכבר מת. וכי רק זה היה בדעתו לאמור לו? –

– ואלא מה בקשה הגברת לאמור לי? – שאל הגבר כחוקר⁻דין.

היא גלגלה את צחוקה הדומע אל תוך עיניה הרותחות.

– ואף זה מוזר, כי הנה בימים האחרונים מדי יום, בלכתי בגן, בשעה ארבע, לערך, אחרי הצהרים, מזדמן לקראתי קצין⁻צבא אחד, כאילו אנו מזדמנים מדי יום לפי המדובר… כאילו… אפשר לחשוד בי.

– איני רואה כל זרות בזה, שהגברת נפגשת עם קצין⁻צבא אחד. כל אשה אוהבת קציני⁻צבא.

– ואני סבורה הייתי, כי אדוני הנהו יותר עדין ומנומס… וכבר שבחתי אותו באזני מיצי. והוא מעליבני. הוא בוודאי חושדני בקלות⁻ראש. אלא שהנני אשה נאמנה לבעלי. ושוב איני מסוגלה להתאהב בשום גבר, מלבד באשה. באשה – כן. באשה – בוודאי! – חזרה כמה פעמים, כרוצה להלבין על ידי כך את עצמה מחטא אחר. – ואדוני הנהו מסוגל להתאהב בגבר? והנה שפרה… והבחור האהוב שלי!– חביבי, רחימאי, מחמדי! – קראה רחל בקול מעושה, שנראה לה כגנוב, והיא תפסה את התינוק בזרועותיה, כטובע הנאחז בחגורת⁻הצלה, וברחה עמו מהחדר.

היא ברחה ממעונה, הוא מעון ברגר, מעון כהנא, מעון שפרה, מעון תינוקה, מעון הנפטאי, החלבאי, הרוכל והגברת רייז ושל כל מושך בפעמון, ורק לא שלה. לה אין בית. אין בעל. אין מאהב. ואין מיצי. היא רצה, רצה ברחובות. היה ידוע לה משום⁻מה בוודאות, כי עכשיו, עכשיו משעזבה את המעון וכהנא נתייחד שם עם שפרה הריהו צובטה. “כל הגברים צובטים את המשרתות!” – היא רצתה בזאת. היא השתוקקה לעמוד מאחורי הדלת ולהסתכל בעובדה זו. היא השתוקקה מאוד לראות את מיצי בזרועות ברגר. היא רצתה להפוך הכל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. היא כבר היתה אבודה לנפשה, מאחר שדרכה על מפתנו של הגבר הזר, מאחר שעמדה כעניה בפתח ובקשה אהבה ממעליבה. אף את מיצי שכלה היום. היא היתה אכולת קנאה. את מי קנאה? את מי קנאה למי? את מי אהבה? את מי לא אהבה? אילמלי יכלה לשכוח את עמידתה האוילית על גבי המפתן היום! אילמלי יכלה למחוק את המעשה הזה ולעשותו כאילו לא התחולל כלל! הכי יכול אדם להעביר מחק על מה שהתרחש ולעשותו כאילו לא התרחש? הכי יכול לעשות זאת אלוהים? הכי יכול אלוהים לעשות כך, כאילו אני עדיין לא נבראתי? – “ומי עשה את אלוהים?” – ניעור רעיון⁻האימים כשפוד מלובן במוחה. ומה היה לפני שהיה אלוהים? וכיצד זה המציא הבורא את עצמו? אם אשהה את דעתי עוד רגע על הרהור זה, הנני עלולה להנתק ממוחי ולעוף או… להשתטח על פני המדרכה או ליפול בזרועותיו של אחד מההלכים. הנקב במוחה נפער. “יש תחושות כאלו, שאין לבטאן, להשמיען באוזן שום נברא… יש חריצים כאלה במוח… יש מבוך כזה… שאין לחשוף אותם לעיני הזולת… ואם כן, אין בעל… אין זוג… אין נפש אחת בשתי גויות”. – “ואם להסתתר מפני השגעון, הרי רק בחיק אלוהים תחת סנורו… מתוך עצימת עינים… בדבקות גמורה בו… ובו יש הכל. וכל הגברים הם בו. והוא הכל. ועל האשה להדבק בכל הגברים, כי כולם באלהים”. – וכי לא כך, מיצי?! – כן, מיצי, יקירתי, אהובתי! – היא דברה למיצי הנעדרת כלנוכחה. היא חפשה אותה במשוט⁻מבטים, בעמדה שוב אצל מגדל השעון. ראתה לתמהונה את החיים הנוהרים במהלכם היום⁻יומי, הרגע⁻רגעי. הקריה רצה ושבה אל אלוהים. היא ידעה: יש משטר ברצוא⁻ושוב זה אשר לקריה. הכל נוהר אל מחוז⁻חפץ. ורק היא ניתקה מעל קוטבה.

הרגישה דכדוך גופני כבחדשי⁻הריון. הה, גורל⁻אשה! יצור חלוש ועלוב! – לא לך להשיג את האלוהות. מהלך רחוק הרבה יותר מהגבר רחוקה את מהאלהות. תוכך הנהו תמיד רצוף מחלות. אלוהים השקט הוא סודו ואת, אשה, הנך כולך בזעזועים ובתמורות, הן בהרותך פרי בטן והן בהרותך בך אהבה חדשה. אשה, את הנך קו אי⁻הצדק העולמי. בך בצע אלוהים את גדל פשעיו.

היא ישבה שחוחה על ספסל בגן.

 

פרק יא    🔗

קריה זו, בה התהלכו הנפשות הנקובות בשמותיהן על דפי ספר דנן, רובצת למרגלות בן⁻זוג גדל⁻מדות, רם ונשא, המשתרע במדבריותיו המימיות במרחקים אל⁻סופיים: ים יאמר לו. כאוהב קנאתן כן יחבק רב⁻מים את נקודת⁻היבשת הזאת בזרועותיו משלושת עבריה ויהדקה בשרשרת כבטבעת⁻הקדושין ולא ירף ואף יהביל עליה בתמידות את נשימתו החמה והצוננת חליפות. ואם גם הוא, בן⁻הזוג, ילך לו למסעיו בכמויותיו הענקיות הלאה והרחק ממקום רבצה של רעיתו היבשת, הלא תמיד⁻תמיד ילחכו שוליו וילקקו את מרגלותיה של אשת⁻חיקו, גם שומרים⁻זקיפים, כחופה על ראש הקריה, יציב עליה, הם כֵּפיו ומגדלוריו, המזדקפים למרומים וסבלונות ישלח אליה מדי יום את אניותיו וסירותיו. ואל⁻נא ישתאה הקורא, כי עד כה, במרוצת כל הפרקים הקודמים, טרם פורש בשמו, וכל שכן, שלא נתייחד עליו הדבור, היות ואין זה מטבעם של בני הערים, השוכנות על שפות ימים, להרבות אמרים עליו, השליט המימי, המבריח את כל מוצאיהם ומבואיהם כנחש עקלתון. הים מרחוק – קן אגדות ושמועות על איתנים ודרקונים, מקרוב⁻כמעט לא תשורנו העין מפאת ישותו הענקית, דוגמת הכמות האלוהית הכבירה ואף נשמת כל חי, שאינן ניתנות לתפיסה, הואיל והן ממלאות חלל כל עלמין. הלא יש, כי המַלח, הדייג או הטייל יעמדו על עמדם בחופו של ים ובשלחם מבט משחר לפי תומו אל מול המרחקים המימיים לא יצודו שם כל מראה זולת אין⁻מאומה. רק אורחים⁻תיירים, סקרנים לשעה, באים מישובים רחוקים להזין עינים במראה⁻נוף ימי, ישקיפו על הענק המימי במלוא המבט, המזנק מתוך חורים דמיים, פקוחים לרווחה, אל מול רחָקים כחלחלים⁻תכלכליים⁻חומים⁻אפורים⁻ירוקים⁻לבנבנים, בגמאו משם חיוּת וחיוניות חדשה. ואולם מקורביו ורואי⁻פניו המתמידים יעמדו למולו עצורי⁻ישות וכהי⁻ראיה, יען כי רֵעות כבדה נסוכה בנשימה הימית.

ים קרוב לישוב⁻עיר הנהו שכן אֲלים לאין⁻שעור, עריץ ומסיג⁻גבול. לכל הוא חודר; עינו הקודרת הויה בכל. את כובד⁻עופרתו יטיל בגופים, הקרובים לשכנו, והמום חרישי ירעיף לתוך הלכי⁻הרוח. עד הסמטאות המרוחקות ישלח את זעם נשימתו ואת רטיבותו, הלוקקת ריאות ומחלידה לבבות ומשפשפת קפלי⁻קפליהן של הנשמות, כשם שהיא אוכלת את ברק כלי⁻הכסף ומכלה את רעננות קלסתרי הרהיטים.

הים! הים! אימתה ופחד בו. קטב מרירי ישלח בעצמותינו. ארס⁻השגעון ירעיף למוחותינו. את שרעפינו יכה בשגיון. הוא עצמו זקן עתיק כאלוהים. ישן⁻נושן מהאדמה ואינו מצמיח מאומה; על כן גם את נשמותינו יַזקין ואת עיני הנשים ההוזות ידהה; כשמרי⁻רעל יתסוס לאין⁻קצה בכל תחושתנו; כחית⁻טרף יזנק עלינו וכשועל⁻תככים יתגנב למחבואי ישותנו. הן יש אשר תושב עיר יַמית יתהלך לתומו וירגיש לפתע מחנק, קהות⁻נשימה, ליאות גיהנומית, אין⁻יש⁻חשק⁻לחיות. או יש אשר בפתיעה יבריק בהכרתו המונח “מצולות” באין דעת וכוונה, יען כי גם באין האדם משקיף על הים, היא, הימיות, תשקיף עליו ותדריכהו על כל צעד. יש אשר יעמוד הצופה על שפתו של ים ויתבונן בבני⁻שחף טסים, בעבים תכלתיים שטים, בכפים לא⁻הולכים, בסירות⁻מפרש רצות ושבות, בכל היש יסתכל, אך לא בחלקה המימית; ולפתע ירגיש פיק⁻ברכים ואפיסה עצמית, כאילו רב⁻מג מצץ מתוכו את חיתו.

תושבי הערים, השוכנות על חוף ימים, יתהלכו תמיד שכורים⁻מעט, הוזים⁻לא⁻עצמם, מודרכים מכסופים מציקים, כבנים שגלו מעל שולחן אביהם והם משתוקקים עד כלות⁻הנפש לשוב אל מכורתם. הים! הים! הוא אבינו. הוא מחוללנו. בעמדנו למולו נחשוב אחרת. ים⁻ימנו! שר השממון! רבי אפסימון! מידך אין מציל. היורד במצולותיך לא ימצא שם אב או אם, אח או אחות, חתן או כלה. ים⁻ימנו! אתה המצולה, הפרושה על גבי השטח; אתה הלוך תלך על עמדך; בשפת⁻אלם תחריש את אזנינו ומדכיי גליך ישאג אלינו נצח סוד שיח. אתה תמיד תבך בעורקינו.

רבים הם הנבונים בין תושבי עיר⁻החוף, הרואים את הים כאויב המין האנושי מעולמים; הלא על כן לא מעטים מהם יפנו אליו עורף, מבלי להסתכל בפרצופו העריץ.

לא מעטים הם אלה, אשר את שמו אינם מבטאים בשפתיהם, כי אם יכנוהו בשם “הוא”. “הוא נתגעש!” “הוא הכה את החוף!” “הוא השתצף והקיא!” “הוא בלע את קרבנו!” “הוא!”.

קדורנים הם אפילו שקשוקי הצחוק האנושי קרבת הרנן הימי; בקרבת הימים יזמנו רק הנצחים.

והוא הדבר, אשר עמד כמחיצת⁻נכר בין רחל ובין הים. אף את כנויו “הוא” היתה מבטאה בלי חשק, בהיותה רוויה פחדים מפני הדר גאונו, מפני גדלותו הלא⁻אדמותית, מהעדר החמלה שבתכונתו. גם ממרחק היה לה הים מרכז⁻מושך; לו נתנה את הבעלות, בבגדה בחיקו בבעל. היא הצפינה את הים במסתרי ישותה כסוד.

לא פעם נטלטלה רחל אל שפתו, בזרקה לתוך בטנו העמוקה פתים מנפשה, מעשתונותיה, מתאוותיה.

בקרבתו המותיי נתקדשה לכהנא.

בקרבתו המותיי התעלפה בחיק אלוהים.

בקרבתו המותיי חלמה את מות היקום.

ואם עד כה, במרוצת כל הפרקים הקודמים, טרם פורש בשמו, וכל שכן שלא נתיחד עליו הדבור, הרי זה לפי שרחל היתה רוויה פחדים מפני הדר גאונו של הים אבינו.

כעני, המחשבן בעיון רב את צרור פרוטותיו הדל כן ישבה כעת רחל על כף ים ועשתה חשבון עצמה וכל אשר לה.

יפה? האם לא הדעת? לא. היא אינה יודעת זאת. היא לעולם אינה חשה את יפי עצמה במוחשיותו כדרך, שהיא מרגישה, למשל, ברעבונה או בדכאונה, או כדרך שהיא מאזינה להלוך דמיה בשנוי הוסת. ומה טעם צפון בחיים, אם האדם אינו מסוגל להרגיש טעם עצמו? היא הרי לעצמה אינה מהווה כל מאומה. רק לפי גרויי החמודים, המופקים מהגבר, תשקול האשה את שעור קסמיה. (“ואם לדון לפי כהנא, הרי פג כבר כוח קסמיה”.) ואם היא כן יפה – הרי צריך יופי להיות למי⁻שהוא שייך. ולמי? לבעל? גם הבעל אינו חש כל עיקר ביפי אשתו, שאינה מהווה שוב למענו כל מאומה. וכי יש אדם נכסף אחרי סבר המותר לו והמשתייך לו ממילא לצמיתות? הלא היופי אינו מצוי אלא כל כמה, שהוא מעורר געגועים עליו. ואם כך אינו לא של האשה ולא של בעלה, אלא של מי? רק של זה, שהיא אסורה עליו?

היא כאבה את הסתירה הזאת, כמו כל דבר, שסתירתו נעוצה בו בעצמו, כמו מושג האלוהות. נמצא, שהמותר הוא חולין והאסור הוא הקודש… היא לא חפצה ולא יכלה להשלים עם המציאות המופרכת הזאת. היא לא רצתה להיות חפץ משומש בעולם.

בעל? וכי לה יש בעל? משכבר לא היה לה האיש ברגר בעל. הלא היא שנאה אותו בתכלית. היא הנה האשה, שונאת בעלה, שעליה קראה תמיד, מתוך הרגשת⁻זוועה, בספורי⁻אהבים, שעליה היתה תמיד שומעת, מתוך הרגשת⁻בחילה,התלחשויותיהם של הבריות. היא גם ידעה לציין בדיוק את קורות השנאה הזאת ונקודת⁻ראשית שלה: משנתעברה מהגבר, עם ראשוני פרפורי זרעו בבטנה, נבטה איבתה לו; עם גלי⁻החום לפרי בטנה שטף גם הפלג הצונן למולידו וצמח חשק להתנקם בגבר הפַתָאי. בעל! – איזו בדותה! אילולא התלות הכלכלית היתה כל אשה משתוקקת להשמדת הגבר תיכף לעבורה.

רחל לא הרשתה לעצמה להשתעשע כמו בצדף או בבובה אפילו באחד מהשקרים המוסכמים הנזרקים מדור אל דור ככדורי⁻משחק.

אהבה? וכי מי אוהב את מי? וכי אוהב ברגר את רחל? וכי תאהוב רחל את ברגר? אף אני הנני שנואה, אי⁻רצויה, אי⁻אווּיה. האין זו אולת באשה, האין זה זדון בגבר, להקים זרע מהאהבה? אסור ליילד את האהבה. הגבר לעולם אינו משתוקק לבת⁻זוגו בחוק, אלא אם כן היא בוגדת בו ונצבת נגדו מחדש כנכריה. רק האשה הסוטה תַחמד על בעלה. נמצא, כי רק על ידי מעשי⁻מעל תרכוש האשה לבקרים את בעלה? – האם אין זה שני הפכים באחד? –

ובשביל שלא להשהות הרבה את מוחה הכאוב על נקודת הסתירה ננעצה בהסתכלות.

התינוק. תינוק ברגר. ברגר הקטן, או ה“קטן” סתם, ככנויו בפי האשה רייז. וכי דבקה היא בו בתום רחשי⁻אם? לא. לא. רבים לאין⁻ערוך כסופיה לכהנא מעל פרי בטנה. היא אשה רעה, אכזרית. כל התכונות האנושיות הנפסדות בה. לעתים, לעתים תהגה מתוך שלוה פשעית בחזון⁻אימים, שאינו מאיימה כל עיקר. והוא: גרזן עורף לעיניה את ראש תינוקה. לדראונה אינה יכולה להתיק את צפיתה מסיוט זה. ראש וגרזן, כמו צואר וסכין, מופיעים לעיניה תמיד בצותא אחת. ובכדי להפסיק את הסיוט הזה היא בוררת לתינוקה מיתה טבעית. והנה הוא מוטל מת קטן בארון⁻מתים זעיר. בקור⁻רוח תתבונן לחפירת הקבר, בהשענה בזרוע כהנא. המחריש בנשיקותיו את יבבה החרישי. "כהנא! – לוחשת היא על אזנו במעמד המלוים – אשרו של בר⁻נש קטן זה הוא (“ואשרי” – תהרהר בינה לבין עצמה), שהלך לעולמו ונפטר מענשם של החיים, מעלבונותיהם ומיסוריהם.

ככה תטווה רחל את טווית⁻דמיונה כרקמת⁻תכריכים לשים בה את החיים, ובראש ובראשונה את ילדה, שהיא מפללת במפורש למותו, אם כי אין היא עצמה יכולה להשיג, כיצד אינה תולשת את שערותיה מגודל הרשעות והאכזריות, המקננות בה; ויש שאינה עלולה אפילו להשיג, כי אכן הרהורי⁻הרשע האלה הם מציאותיים ממש במוחה. ובוודאי, שאף קורא הדברים האלה יתכעס ויתמרמר ויאמר: אין זו אלא עלילת⁻רשע והוצאת לעז, שטפל המחבר על הגבוֹרה; ואולם ואף על פי כן למען האמת אין לנו להרתע אפילו מפני חשש, שמא יוציאו עלינו שם⁻רע של מלעיזים.

ועם מצוי החשבון לא נוקה גם המאהב. כהנא שמו. אבל מי הוא בר⁻נש זה? – ומה טיבו? סוד בו; רז הוצק בכל דבור שלו; רז גם הקסם בו.

מות בו.

אין היא מבינה כלום בו.

אין היא משיגה מאומה ממנו.

היא משתוקקת למות עמו.

..ושוב הגיחו הפחדים ממראות⁻הים ונשתכנו במחבואי עיניה המצולות התרוממו אל על והשציפו את רחל היבֵשה ברוטב אין⁻סופי, והיין האלוהי, המתרונן מהחופים ועד החופים במרחקי ים, גביע הבורא, נהר מכל אפסים ונזלף ונסתנן דרך הנקב ההוא במוחין… של רחל, הבת הקטנה לאלוהים.

…ובשקוע השמש בכבשן הצבעים נדהמה רחל מהיופי הנשרף.

מראות אלוהים מצאוה וחבלוה.

השגעון נשקה ואפפה כמאהב.

המציאות גזה אל ארצות החלום.

עוד מעט ואף החשכה התנהרה מתחת לאשמורות עיניה.

ברכיה פקו; ראשה התנדנד. יד מושטה צברה לה מלוא החופן מציאות והתחמקה.

בתוך החלל הריק לא יכלה להחזיק מעמד.

ויבוא עליו על אותו שכור מתנודד, שהופיע לפתע על יד הכַּף והזליף את קיאו על פני ההדָרָה הרבה אשר בגביע והכעיר את יפי העולם.

המציאות שבה. זקנה, כעורה, אבל מוצקה.

ובצעדים מאוששים הלכה רחל אל הקריה.

 

פרק יב    🔗

לאחר ימים מועטים התעופפה ובאה מיצי לבית ברגר, נחפזה, מוטרדה ומקוצפה; לה רידיקול, פפירוסה, מקל. כן. מקל. אף פרח הביאה לרחל (ולמה נפקא מינה איזה סוג פרח ואיזה מין, צבע וריח? אם כי אנטול פרנס או פרוסט, למשל, או כל סופר חכם בבוטניקה, היו מקדישים גם לפרח כך וכך שורות). דומה היתה מיצי לחבית ממולאה מרץ. אם לא אבק⁻שריפה. חזותה כחייל מתנדב, ששב עכשיו מחפירות⁻החזית. והיא הכריזה והודיעה:

– רחל שלי, יקירה, חביבה, ומאוד⁻מאוד לא⁻שנואה. הכיני⁻נא!

– על שום מה, מיצי? – שאלה רחל בנפחדות כל⁻שהיא.

– סטרי⁻נא על לחיי והרביצי בי; אחת שתים הרביצי בי, כי חזירה אני. ומנוולת כהוגן. – הקציפה מיצי את דבורה מתוך העוית⁻בוז כלפי עצמה – הרי את בוודאי באת בשעה המיועדה אל הפגישה, ואני, הנבזה, לא באתי. פשוט החמצתי את השעה. החמצתי ולא באתי. הנה. הואיל והייתי עסוקה ומעוסקה ולא פנויה אף כחוט⁻השערה. הנה. במה הייתי כה עסוקה? הרי זה סוד, רחל יקירתי. ובקרוב אגלה לך את הסוד. אבל כעת הרביצי בי.

פני מיצי הפיקו הרגע הבעה מוכה זו, שהיתה תמיד מזעזעת את רחל עד יסוד הנפש. עכשיו נתרגשה רחל, כאילו פגעה במשהו בכבוד רעותה. אמרה:

– משכרתנו ברית ידידות עלינו לסלוח זו לזו הרבה, ואולי גם הכל. וכי כלום חכיתי לך? חכיתי רק מעט. מעט מאד, על כל פנים לא הרבה.

– בחורתי הנחמדה! – אמרה מיצי, בזקפה על חברתה מבט⁻אהבים.

– ואת, בחור אהוב שלי! –

רגש הישרות וגלוי⁻הלב, שהפעים את רחל, הכריחה לספר בכל זאת לרעותה בהשתלשלות השיחה מעט מיסורי⁻הצפיה, שנגרמו לה על ידי בחורה האהוב, ובהזעיפה את פניה כתינוקת נעלבה התחננה ואמרה:

– ולהבא אל תעשה לי זאת, בחורי הטוב. כי שונאה אני את התוחלת המושכה. יש לי לב פזיז וטפשי. הוא בי הך⁻הך ותיק⁻תק כאורלוגין של אבא… או כזוג של סוס בכפר. נו, כפעמון. תמיד הנני נרגשה.

– ואסור להתרגש. אסור. – קרה מיצי בקול נגיד ומצוה, בנשקה את אצבעותיה של הבחורה, שנתחכללה לא מעט.

– ואולם לבי… לבי… כקומקום רותח. הוא שובב… מיצי, צוי⁻נא עליו, שלא יהיה שובב ולא טפשי כל⁻כך. תני פקודה!

– אני מצוה! – פקדה מיצי הכוהנת.

– ואני נכנעת! – מסרה רחל את עצמה לשלטונה של הידעונית שלה.

עכשיו חשה רחל השתקטות בפועל ממש, שנשתלטה בכל יצוריה. כאדם המוסר לחברו החרוץ ממנו את נחלתו העתירה והעזובה, על מנת לעשות בה סדרים, כן מנתה עכשיו רחל ברצון גמור את מיצי למפקחת על אישיותה הפרועה.

– זקוקה אני לדרבון. לסיוג. לרתמה… את מבינה, מיצי החכמה, כי אני נוזלת…

היא לא הציצה מחמת בושה בפני מיצי; בדברה זאת היתה כחולמת. היה הבטחון, היתה התקוה, כי הנה היא מגוללת מעל עצמה מעט מנטלה הקשה. והנה לאט⁻לאט, ובנכונות גמורה, מסרה להבחור בן⁻משק⁻נשמתה את כל מפתחות נפשה בזה אחר זה. אמנם, אין לומר, כי היא דברה הכל⁻הכל, ובפירוש וממש הכל. לא יתכן לומר זאת. כי, להיפך, כל אימת שהאדם נגש, מתוך כוונה טובה מאוד, לקרוע את סגור לבו ולספר באזני הזולת מכבשוני לבו את האמת כהוויתה, ודווקא את כל האמת, הרי – מעשי שטן! – מתבלבלים הדבורים ומסתרסים ומסתכסכים והאמת יוצאת לגמרי קטועה ומרוסקה, אם לא מבוללה ומבולבלה, עד שאין כבר לדעת מאומה. מעשה בשני בני אדם, שקיימו וקבלו עליהם לדבר זה לזה אמת גמורה ומוחלטה, אמת של מאה אחוזים, ורק אמת ודווקא אמת. ותיכף ומיד נגשו לגשם את ההחלטה הזאת במעשה והקדימו ואמרו: הנה כי כן, אנחנו נגשים אל הדבר, היינו, אל עצם הדבר, אל הענין גופו… וכל אחד מהם השתעל והתעטש והתכונן והתקין את עצמו לעצם הדבור… אלא שבינתים אחד מהם השתעל מחדש, והשני החרה החזיק אחריו; וכך נתעכב הדבור לשעה קטנה; ואולם מיד התחילו שניהם לזרז זה את זה ולחמר זה אחרי זה ולעורר איש את חברו לאמור: נו! סוף כל סוף! והנה! – אבל ממש את האמת! – כן! בוודאי ובוודאי! –אלא מה! – חכה כמעט⁻קט! רגע⁻קט חכה! –כי הרי זה חדש… היינו, חידוש גמור כל הענין הזה… שטרם הסכנו בו כל כך, והילכך נחוצה קצת הכנה בכל זאת… “חלילה! – מחה נגד זה חברו – הכנה לאמת? – הוא הדבר, שאת האמת אפשר לדבר רק בלי כל הכנות… רק לפתע… ואולי גם מתוך היסח⁻הדעת!” "האמנם סבור אתה ככה? – התנגד השני ואמר – ובכל זאת… קצת ישוב⁻הדעת הרי נחוץ בוודאי ובוודאי… קל וחומר, כשאנו הרי מתכוונים לדבר באמת ובאמת רק את האמת לאמתה… כל שכן, שעלינו הרי החובה להציץ אותה שעה בעינים ממש… איש לעיני חברו, על מנת, שנדבר באמת הכל… ובלי פחת… ובלי כל צל של שקר, העלמה או הערמה.

כך דנו השנים והתווכחו ביניהם ושקלו וטרו הרבה והרבה בדבר האמת ומסביב לה, אלא שמרוב שקלא וטריא נתעיפו שניהם והרגישו כעין מחנק בגרונות וחוסר⁻נשימה והתחילו שוב להשתעל ולהתעטש ולגמגם ולמהמם ולהתקין את עצמם מחדש אל הדבור, עד שנזדמן להם חכם אחד ואמר להם מה שאמר ושניהם נתאדמו ונבוכו ונשתתקו לפי שעה. והדברים ארוכים.

ואולם רחל בתמימותה הרבה לא התקינה את עצמה אל הדבור האמתי, ואף לא קבלה אותו על עצמה בכל החומר ועד כדי מצוי גמור. אלא מה? היא פשוט השתוקקה לדבר מעט מן הלב, כי לא יכלה לדבר אחרת, הואיל והלב התגעש והתרעש בכל, כל רחל. היא היתה כולה, כולה לב. היא היתה לב בוער בחוץ, המכונה עולם; היא היתה אניה בוערת בלב הים ושאפה נמל. היא היתה כסירה מלאה על כל גדותיה, הצריכה לפרק מעליה מעט ממטענה הרב בסער הנחשולים. והיא זרקה, זרקה לידי מיצי רב⁻החובל שלה. ללא סדר זרקה חפצי⁻לב. היא דהרה⁻דלקה מן המופשט אל המוחשי, מן הכללי אל האישי, וחוזר חלילה וקצת לא חוזר חלילה. היא, למשל, הודיעה במפורש לרעותה, כי בחיי⁻הנשואים שלה הגיעה עד מבוך, הואיל והנשואים בכלל נעשו עובדה קשה לבני⁻אדם; ובני⁻דורנו שכחו כנראה כיצד עושים זאת וכיצד אפשר לישא את המשרה הזאת במשך כמה וכמה שנים… וכיצד צריכים להיות יחסי⁻הגומלין בין בני הזוג. ככה… ככה… דבר זה, שהיה ידוע לכל אבא ולכל אמא, נשתכח מאתנו, בני התקופה הזאת. ועוד אמרה רחל, כי דווקא אם להתיחס לעובדה זו ביחס הנהוג אצל רבים מבני⁻הזוגות…. הרי זה לא כל כך קשה… היינו, הוא והיא… הוא עושה לו את שלו; והיא – את שלה. הוא לדרכו, והיא לדרכה. ואחר כך שניהם נכנסים אל נום המשותף… ואז הוא והיא שניהם יחדיו… ולאחר כך שניהם נפרדים שוב.. והוא בשלו והיא בשלה. וככה. בני⁻אדם מסתדרים בחיים. ואם אחד מהם פועל לו בחשאי חטא קטן ובסוד… כן… בסוד… הרי גם פלג הגוף השני, מבצע לו חטא קטן בסוד… ואין חס ושלום פגם בשווי⁻המשקל ושני הצדדים הם שוים ושקולים. ואולם עיקר הקושי – רחל גנחה – מתחיל דווקא מאותו הרגע, שבו השנַים בזוג שואפים באמת ובאמת אל יושר היחסים ואל הכֵּנות ואל נקיון הנפשות. אויה, להיות נקי. לשמור על הנקיון בעולם זה… להשמר מכל הסחי… ולא לרגל את בן⁻הזוג… ולהאמין לו באמון גמור… ואף לאהוב… כי באין אהבה הרי הכל פה בעולם הזה טמא וטמא… באין אהבה הכל מת… באין אהבה הרי זה כאילו לגמרי אין אלוהים… ואם כן, למה כל זאת?

ככה דברה רחל. ועדו הרבה מלבד זאת דברה, עם פרץ הלַבה הנפשית. ואם האדם מטפס ועולה בסולם הנפשי, המתרומם אל על, לספירות הרוחניות, הרי אין פלא אם איננו יכול לשמור כהלכה על כל חוקי ההגיון והשכליות, המשמשים לנו עמודי⁻הדרכים בלכתנו אל לב הזולת, והנהו פורש לו לשבילים ולמשעולים צדדיים ונעלמים במקצת, ובגששו במאפליה הריהו פולט מפיו אמרות כעין אלו, למשל:

“הרי יתכן, כי בימות⁻קדם היו בני⁻הזוג דבקים תמיד בזוג באהבים⁻אין⁻קץ ובכסופים ללא הפוגות”.

“והרי יתכן כי בימים העתידים יתחולל איזה מין אדם חדש, יצור⁻כפל, המהווה ‘הוא⁻היא’ בנפש אחת”.

"והה, על שום מה לא נולד בר⁻נש זוגי? מדוע לא הופענו לעולם תאומים? שיהא לכל בר⁻נש בן⁻לויה משלו. שיהא אדם יכול לדבר עם עצמו, להסתכל בעיני עצמו, לנשק את מצחו בשפתיו, לשכב עם עצמו; שיהא הכל כמו שהיה לפני דורי⁻דורות, טרם שהזכר והנקבה נהפכו לשתי משפחות: החתול והעכבר?!

רחל דברה כמדמדמת. ענינים רבים ושונים עלו בלולים במוחה ומשם נזרמו לפיה. היא, כמדומה, לא הציצה בבת⁻שיחתה; יתכן, כי הסיחה את דעתה ממציאותה. כל שכן, שלא הבחינה בחיוכה הערמומי. ובשלבה אי⁻אלו פרטים אישיים⁻ודויים לתוך המחקר הכולל, ובטבלה כאשה את ההגיון הצונן ברותחין הרגש הודיעה במפורש, כי כל אשה חייבת לבצע פעם בחייה בגידה במעמד הגברים… לשמץ לפחות פעם אחת את בעלה; להתנקם במין הגברים; ולהתנקם בו גם בעד שפרה. בעד השפרות הנאנסות (היא כבר סחה פעם למיצי את קורותיה של שפרה, כפי שנמסרו לה מפי האשה רייז). והרי זה נכון, כי לעולם אין לאשה מוסר⁻כליות.

אין לדעת, אם רחל האמינה באמת ובתום בדעה זו, או שהיא הביעה אותה רק אגב ריתחה. ואולם מיצי… מיצי… שהשתוממה לשמוע מפי רחל הגוזלה, השלוה, כפי שנחשבה בעיניה, כל כך דברי בלע והגיון ומרירות… פקחה הרגע את עיניה לרווחה, בשמעה את המימרה האחרונה בדבר מוסר⁻כליותיה של האשה.

לא טובה היתה הצצתה זו בעיני רחל, שהרגישה פתאום במבטיה המשחרים של מיצי ובשמחתה לאיד, שהתנוצצה בארשת פניה. רחל בקשה לבכות. הרגישה לפתע, כי נפלה בפח; כי הקיאה את נשמתה באזני אשה זרה.

היא לא האשימה ביותר את עצמה (אין זה מדרך האדם). היא נתרעמה על מיצי… על שתי עיניה הרעבות, השאבניות… הקודחות בקרבה ומוצצות ומוצצות.

תמיד כשאחד סח לחברו, המהימן עליו, איזה דבר מכבשוני לבו או שהוא משמיע באזניו דבור ממעמקי הישות, שהנהו בבחינת סוד ממש, הרי השני נראה לעצמו כאסיר⁻תודה להלה והנהו מרגיש חובה בעצמו לתת למדבר גם כן משלו איזה דבר במחיר הסוד, ומשום כן הנהו מתחיל לגפף את התמים, מגלה⁻עצמו, ולחבקו ולנשקו ולהעתיר עליו מחמאות ולאמור לו: חביבי, יקירי, כמה טוב אתה! כמה הנך יפה! כמה עמוק אתה! וכיוצא בזה. ואולם על המגלה עצמו לדעת, כי מכיון שכבר פלט באזני חברו את סודו, הרי מתוך כך מסר להלה את המפתח של עצמו, ונעשה בבחינה ידועה נתין או שבוי בידי המהימן שלו, היכול לנהגו מעכשיו כחפצו, לשפוך עליו את בעלותו, ואם הלה חכם בחיים הוא הרי יכול הוא בעזרת המפתח הזה לפתוח עוד שערים ודלתות ופשפשים בלב רעהו המתוודה.

רחל הבינה זאת בחושה. מיצי הבינה זאת בוודאי ובוודאי. ואין כל ספק, כי אף מיצי מצדה הביאה לחברתה באותה שיחה גופה איזה קרבן משלה בעד התמורה. אבל די לנו לפי שעה רק בחצי השיחה הזאת, כפי שהובעה מצד רחל. ומלבד זאת הרי ידוע לנו משכבר, כי מיצי הבטיחה לגלות בקרב הימים איזה “סוד קטן” לידידתה. ובכן, גם עכשיו חזרה על הבטחתה זו. ואין בכך כלום, אם היא דחתה את גלוי הסוד הזה לאחת מהפגישות הבאות ביניהן, העתידות מעכשיו להיות תכופות הרבה יותר, מאחר, שהלבבות שלהן מעצמם כבר נתקשרו למדי והם הולכים ודבקים זה בזה.

רחל היתה מאושרה לשמוע ודוי⁻דרך⁻אגב זה מפי מיצי האמיצה. והילכך גדלו מעכשיו געגועיה על ידידתה והתחילה מצפה לפגישותיהן בקוצר⁻רוח ממש כמו לראיון⁻אהבים עם גבר. ואם יש ענין בפרטים הרי חשוב לציין גם פרט זה, כי פגישותיהן היו מאותה השיחה מוצנעות כמעט (בהשגת רחל: גנובות), ולא בבית ברגר אלא במשעולים בגן העירוני או על כף הים. רגעי הצפיה לראיונות⁻פגישה ברשות הרבים הטעימו לרחל הרגשה של תוכן⁻חיים חדש ועמוק. היא, שחייה פכו בשנים האחרונות בדמי נוה⁻שאנן, חשה מתק חכלילי בעמידת⁻פרהסיה זו, בהעלם מבעלה, שבה היא הרה בסתר סוד לנפשה. כתלמידת בית⁻ספר היתה מטלטלת תמיד עמה אל הפגישות ספר למראית⁻עין (“אני מתַרגלת מתוך כך את עצמי לראיונות עם כהנא או עם גבר אחר”). שעשעה הרעיון, כי לעיני הבריות היא נראית בוודאי כעלמה המצפה לחתנה או למאהבה. “רחל, דמותך כנערה” – שומעת היא לעתים קול מדבר אליה מפי לא⁻אדם. הלא בימים האחרונים נתחולל הפלא וצמח לה קול, המלווה אותה תמיד. על מה לא ידבר אליה הקול? על הכל: על זה שיתחולל בקרב הימים דבר; ועל זה שמי⁻שהוא ימות בקרוב; ומי⁻שהוא יגלה לה דבר⁻מה, שיחרוץ את גורל חייה; ועל זה שעליה עכשיו ללכת, להוסיף עכשיו צעד וללכת לקראת הדבר, אשר יתחולל בחייה.

הן יש אשר לפתע יתעורר באדם רחש⁻נחש, כי עוד מעט⁻קט יקום ויתחולל בחובו דבר, הנישא מירכתי ישותו, מאפסי קצות הויתו, אשר יטלטלו טלטלה רבה ויברא בקרבו, או מסביבו, בריה חדשה, או שישנה הכל בתכלית החידוש.

הנה הרגשת החידוש, המתרחש ובא – זו היתה עכשיו הרגשת⁻היסוד ברחל. אלא שלתכלית זו, ידעה, עליה ללכת; לקום וללכת; ללכת. ללכת ללכת.

כך מהרהר אדם בלי⁻הרף. כשהוא מקצר את רוחו בצפיה כלפי האהוּב או החשוּק בראיון, ובמוחו מנקר רעיון: “ללכת. ללכת. ללכת. ללכת”. אפשר להמשיך עוד, עוד. ואולם צריך להפסיק, אם כי ההרהור אינו פוסק.

 

פרק יג    🔗

ההתוודות, או גלוי⁻הסוד, כָליים או חלקיים, אינם אלא מעין ערוי מתוך אדם⁻כלי, על מנת למלאותו מיד תוכן חדש, בל יחסר המזג. כמו בלי אויר⁻נשימה אי⁻אפשר לו לבר⁻נש לחיות, באין לו סוד לעצמו. לאחר שרחל ברגר שפכה בחיק מיצי, מחוסר זהירות או בשל זהירות מופרזה, כמה מכבשוני לבה, נזדיינה ממילא במשהו חדש משלה, שעתידה היתה, כפי ששערה, להצפינו היטב בחובה.

באחת שעה, באחד בוקר⁻יום, בעמדה מול הראי פשוטת⁻לבוש, הגיחה לפתע מתוך מצולות הזכוכית המחשבה הגדולה בדבר בעלוּת האדם על עצמו ועל חייו; בעקבה של זו נכרך כתולע רעיון הפדות. אמנם, משכבר חי בה המות במחבוא כל התחושות, ואולם כעת קפץ לעיניה חדש ואמיץ ומתנוצץ כיהלום יקר. המערומים מכשירים את האדם לתחושות יותר חריפות ואי⁻אמצעיות. אנו חיים תמיד את המות באמצעות החיים. ואולם יש, כי המות מתפרק משריון החיים והנהו קם וצועד לעינינו בלי כל אמצעיות ונכנס לתוך מטתנו ומשתרע שם או מתלבש בדמות שלד זרוע שנים ומדפדף את ספרנו, מהדד מצעדנו או נשקף אלינו מתוך זכוכית הראי. האם אין אנו נפעמים תמיד מחשק החיים ומהחימוד המות כאחד? רחל ברגר היתה בינה לבין עצמה מאחלת את המות לכל מקורביה ולאהובים עליה ביותר: לאבא, לאמא, לבעל ולתינוק. לאהוב אל נכון, וללא השתנות, אפשר רק מתים. והואיל ואנו צמאים לאהבה, הרי שאנו משלחים את המות באהובינו. אמנם, רעיון זה אינו פשוט ביותר ואף אינו מובן למדי. אבל, וכי נאמר כאן, שהוא פשוט ביותר ומובן למדי?

אף על פי כן היו הרגע הדברים לרחל פשוטים ביותר ומובנים למדי. החיים והמות הופיעו לה כתאומים. תאומים צעד לעומתה הכל ביקום. תאומים היה הכל בהוויתו ובאי⁻היותו. הכי גם אלוהים הוא תאומים? מוחה נמעד כרגל, בפועל ממש, על גבי המדרון הזה ובשביל לקפוץ אל הממשות צבטה באצבעותיה את בשרה; בשפתיה נשקה את מערומיה.

לאחר כך עמדה אצל החלון, הפונה לרחוב. הסתכלה מתוך מערומיה אל מול הישויות החיות ורוחשות שם למטה. השיגה את השייכות שבינה כמות שהיא, בעורה ובבשרה, ובין כל ההוויות הרוחשות למטה. השיגה זאת בלי חלחלה.

ומה אם מבעד זכוכית החלון הסמוך הציצו שתי עינים במערומיה? “כהנא, השקף⁻נא. – שאגו בה מורשי לה – מותר לך!”

נזדקרה מבעד הזכוכית; השקיפה ממחבוא הוילון מול המצח המדובק שם לזכוכית החלון הסמוך. מיום זה ואיך נשנו לבקרים ראיונות⁻המערומים הגנובים, בינה ובין כהנא.

יש שהאדם נרדף מתאות חטא, כדחוף בכוח אלמוני. כצרבת בלבו התאוה הזאת; דומה עליו, כי בפקודת עליונים עליו לבצע את המפעל השחור הזה למען תקון העולם או פדיון נשמתו האומללה. כל בו שואג בחובו, כי רק בבצעו פשע זה – שהוא מלוי רצון קונו – יטוהר וירוחץ ויופיע ביפי⁻צחצחות לפני כסא הכבוד. המסכן! כאיש⁻עתי, הנעשה שליח להולכת פתק⁻המות לתלינו, כן הוא החוט, משרתו השחור של הקב"ה, המקיים יעודו ואת ראשו יעריפו. ואולם הנשמות הגאות יבוזו לתפקיד השליחות והמשרתוּת ולא יבצעו לעולם כל מעשה⁻פשע אלא… בדמיונם.

כל אשה, הבוגדת בבעלה, מתימרת בלבה, כי דבר⁻פשעה הוא מעשה⁻חסד כשר וישר, כגאולת הדם של בנות⁻מינה. היא מקבלת לעצמה בעובדה זו שכר צער האשה, בושת הוסת וכל מרעין⁻הבישין של המשרתת לדורות. כרוצח למען המולדת גבור יקרא, אף אם יגנוב בפתוי את לב האויב, כן האשה הבוגדת בבעל האויב למען מולדת הנשים באמצעות מאהבה הגבר. ואולם האשה הגאיונית לא תתבזה עד כדי השֵרוּת לבנות מינה והשמוש באויב אפילו כאמצעי ותבגוד בבעלה רק בדמיונה…

רחל הגישה לכהנא מדי בוקר מבעד לזכוכית את עצמה במתנה שבהעלם. זו היתה תקופת⁻חיים נלבבה מאוד לרחל. נדמה היה לה, שכבר בצעה את האירוסין החשאיים עם הגבר השני. איזה תוכן⁻חיים חדש, עסיסי ומופלא היה צפון למענה בראיונות גנובים אלו (והם היו סוד כמוס ממיצי!). אדם יקר⁻רוח ממאס להופיע כנותן. ואולם מה טוב להנחיל מתן בסתר. טוב לאשה לראות עין גנבת, שותה אותה בצמאון. טוב להשקות את הסוס בצנעה. מעין⁻חיים חדש נבקע למענה. שמחה חדשה. הרגשת⁻קיום פלאית. רק החביונות מעשירים את האדם. רק הקנינים, המשתייכים לנו בסתר מעין כל חי, הם שלנו לחלוטין. החיים היו נעימים באמת, אילו ניתנו לנו בשתי צורות – באיתגליה ובאתכסיה – אילו היה האדם מחונן בשני פרצופים; אילו אפשר היה לחיות את החיים פעמַים בשני קוים מקבילים כאחד, מבלי שיוָדע מי הנותן ומי המקבל ומי שייך למי. וכי לא עצם המונח “בעל” הוא גלוי שמצני ושחצני? והואיל וכל מקבל שונא את נותנו הרי אנו שוטמים את הורינו, שנתנו לנו את החיים. חה, אילו אפשר היה לגנוב גם הורים, או שיהא אדם הורה עצמו!

כך נשתזרו באופן פלאיי ברחל כסופים בשריים ורוחניים אל מר⁻דרור בשמי החיים והמותה גם יחד. המות – המערומים; והחיים – הלבוש. המות הגיוני ופשוט בתכלית והחיים תמיד אי⁻מובנים ולא פשוטים.

הנה אילן; אופק; פה זרוע שיניים; אדם; בהמה; שחור; לבן; זכר; נקבה.

הו, הו, לא מובן ולא כלום!

הנה גוית אשה חטובה ככה, ככה. ככלי⁻קבול.

הו, למה?

האשה בצביונה הנה סמל הישות המקבלת, המצפה להענקה בחסד בן⁻הזוג וברחמיו.

אני, האשה, העניה – המיחלת תמיד לנדבת הגבר.

אני צרור⁻הקרשים הזקוק לחשוק מחבר.

הגבר הוא הבנאי, המחבר את החבית העגולה.

התגלגלי חבית מחשוק אלי חשוק.

חשק.

התגלגלי חבית מן… ועד… מן… ועד… ועד… ומן…

עוד… עוד…

הסתאבי, חבית!

כאלה היו ההגיגים או הרחשים בלבה, בעמדה במערומיה אל מול החלון, מגנבת עצמה מבעד לזכוכית אל מול עיניו הצופיות של כהנא.

ואל⁻נא יטפלו הדברים על רחל ככתב⁻דראון נגד יושר מצפונה האנושי⁻הנשיי. הן כל זה התחולל בה לא מפאת היותה חדלת⁻אישים, בזוית⁻אשה, אשר נשמתה חשכה משחור, אלא על שום שהשטן המקטרג הסיתה וצוה עליה במפגיע לאמור:

– רחל, רדי והיי כאחד האדם! כי זהו האדם!

כך לחש לה השטן גדל⁻הרמאים.

כגל⁻אשפה ירבץ העולם על סף כל נשמה. הנפש היפה והאסטניסית תסגור על עצמה בשבעים ושבעה חותמות מפני פרץ ההויה אל תוכה פנימה. ואולם משנתהוותה פרצה כל⁻שהיא ביחידתנו⁻חיתנו, הרי מיד משטיפים אותה, תחילה בשעורי טיף⁻טיף, ולאחר כך בקלוחים חזקים יותר, כל הדלוֹחת שבחיי⁻חוץ, כל השופכין שבתבל ומלואה, כל התפלוּת, המשקה את היש.

רפיפותה הכללית של הגברת ברגר, עמידתה התוהה, צפיתה המתוחה בתנודת⁻התמיד בין הנלהבות ובין האדישות הקהה – עשוה יצור⁻פרזות, אשר רוחות⁻פרצים ישרקו בה תמיד כמקום שמה ושאיה. אף בסיגים מסביבה נבעו הבקעים. בצעדי⁻מחתרת מאוששים התגנבה עכשיו האשה רייז בקרבת רשותה המסויגה של הגברת ברגר, גששתה באצבעותיה, הריחתה בנחיריה. היא אהבה משום⁻מה לחזור באזני הגברת הצעירה והחסודה למראית⁻עין על פרטי מעשי האונס או הפתוי, שנעשתה בשפרה ולשה את כל התגים כעיסה ובשעת דבורה היתה מחדירה את מבטה, המשוח חולין, לתוך נשמתה, כאומרת לה: “הנה גם את מקשיבה לספור⁻מעשה זה בתאבון רב… כי אף את נכספה לכך בסתר לבך”. ומאידך גיסא היתה האשה רייז מוציאה מפי שפרה כמה רמזים מועילים, הקשורים בהאדון כהנא. בתום מתחסד היתה חוקרת את הגברת ברגר לשלום דיירה, “החוור כמלאך אלוהים”, שמימיה לא ראתה גבר יפה⁻תואר דוגמתו. “אילמלא הייתי זקנה הייתי מתאהבת בו אחת ושתים” – פסקה הגברת רייז, בהודיעה כאחד עם זה, שלא כל אשה בת ארבעים ולמעלה הנה מוקצה מחמת מאוס כמותה, שהרי מעשה באשה אחת, בת ארבעים וחמש, לפי דברי עצמה, אם לא יותר מזה, שעזבה את בעלה הראשון והלכה אחרי מאהבה, בחור צעיר, השומר עליה כאישון עינו. ויש אומרים, שבני הזוג הזה מבלים את חייהם באושר ובנעימים.

הנצחון תמיד לגסי⁻הרוח, ואניני הטעם בעל כרחם נשמטים מעמדותיהם. לאט⁻לאט, מתחילה בזהירות החתול ולאחר כך בערמת השועלה, תקעה הגברת רייז את אצבעותיה בנשמתה של הגברת ברגר. אכזבה קשה פוגעת סוף⁻סוף בתמימים. הללו סבורים הם, שאפשר להצניע נשמה. כיצד אפשר? והאצבעות מה תהא עליהן? והעינים הבלשיות? והרגלים הדרסניות? אין להטמין נשמה; נשמה כמחט דוקרת; ויותר שהאדם מחונן בה כן הוא מלא עוקצין וכולו נעשה חדודין. האנשים שונאים נשמה. ואולם כל המוניי מוכן לתבל מעט בפרפרת זו את חולין החיים.

האשה רייז השכילה להוות את עצמה הכרחית לגבי האשה הצעירה. היא נעשתה הביב ההכרחי להובלת הסחי, לפרנס בו את שכנתה היפה, הואיל והשקיקה לנבזוּת אינה פוסקת אף בלבבות מעודנים. ציר השיחות היו עניני אישות: מניעת העבור, אהבי⁻סתרים, בגידות⁻נשים וכל כיוצא בזה. “ובוודאי גם בין בני הזוג ברגר מצויות הקטטות” – אמרה רייז אגב קריצה ערמומית בשאלה מנוגנת כתשובה. “האדון ברגר הנהו בוודאי קנאתן מאוד” – זרקה פעם רייז דבור גששני. “לא מאוד” – השיבה האשה הצעירה. “לצערי, אף לא מעט”.

האשה רייז התנגדה לכך. לה היה ברי, כי כל הבעלים קנאתנים ורוצחים הם; קל וחומר בעלי הנשים היפות והצעירות. ולה היה ברי גם כן, כי אין לך גבר, שאין לו פילגש.

פעם קמה והודיעה, כי בזמן האחרון נצנץ בה חשד, כי אף לאבא שלה, יהודי ירא שמים, מנוחתו בעדן, היתה פילגש, ואף הוא שנא את אמה, כשם שבעלינו שונאים אותנו.

כאלה היו פסקי ההלכות, שהיו מתאשרים תמיד על ידי הגברת רייז בחבילת עובדות ודוגמאות מן ההוי, שהיא היתה בקיאה בהן להפליא. דומה היה, כי אשה זו היתה ממונה על לשכת⁻מודיעין חשאית אחת, המקבלת מסוכניה המרובים ידיעות מדויקות על חיי בתי⁻אבות רבים בעיר. “כל בית⁻משפחה הנהו בית⁻עלמין של אהבה אחת” – מימרות כעין זו, שכבר נקלטו על ידי רחל מתוך קריאה בספרים, מבלי שנגעו תמיד בהרבה עד שרשי נשמתה, בהיותן מעולפות בניבים יפים ואמנותיים, שהם כשלעצמם הרי הם מפיגים את מרירותם הממשית של כל המושגים, ספגו לפתע חיוניות רותחת בפיה של האשה העמונית, שלמדה רק מפי העובדות הטריות והמפרפרות, שתלשה את המקרים כעשבים מרים מקרקע המציאות הדשנה וזרקתם כגחלי רתמים לתוך פיה של האשה הצעירה.

– ואיך תעמוד האשה בכל זאת? – יבבה רחל מר באזני האפס העולמי, שנגלה לה הרגע בצורת האשה רייז – הרי סופה להתמוטט לחלוטין… וליפול.

– תפול, תפול, ודאי תפול! – מחצה האשה מנגד בשביעת⁻רצון שטנית.

"ובכלל – אמרה פעם רייז, בבקשה להגיש לשכנתה כמה טפין של סמי⁻מרפא – האשה אינה תמיד אשה; רצוני לומר, לא כל ימיה היא אשה. היא אשה כל זמן שהיא נערה, עד חתונתה. ואולם לאחר כך, מכיון שנתעברה פעם, הרי היא כבר אפס ולא⁻כלום. אפס ולא⁻כלום.

ואף המלים “אפס” ו“לא⁻כלום” הוו בפיה איזו ממשות מיוחדה, ואפילו חגיגית, שצרבה את מוחה של רחל ברגר וחלחלה לתוך אותו הנקב במוחין, דרך שם רצו ושבו בני⁻אדם, סוסים, אילנות, חתולים, זבובים וכל מן החי ומן הדומם. ורק אלוהים עמד שם כנוטר⁻הסף, חוצץ בין רחל ובין העולם, הרובץ כגל⁻אשפה על סף כל נשמה, ושומר עליה מפני השגעון.

 

פרק יד    🔗

בתוך כל המשלים והדוגמאות סחה פעם האשה רייז גם את המעשה באחת ממכרותיה, פתיה כשרה, שאהבה מאוד⁻מאוד את בעלה ואף היתה בטוחה באהבו אותה ובאשרה האיתן, אלא שלפתע נודע לתמימה זו מה שהיה גלוי משכבר לכל הקהל הזר, כי יש פילגש לבעלה. ומשהתחילה פתיה זו להטיח דברים כנגד בעלה הלך מנווול זה והכניס את פילגשו לביתו והיה מתעלס עמה בעגבים לעיני זוגתו החוקית וילדיה הגדולים והקטנים, ללא כל בושת, עד שהאשה האומללה חלתה מצער⁻הלב. ברם, אשה זו לא נפלה למשכב, שלא להתמוטט ולאבד על⁻ידי כך את ערכה לחלוטין בעיני בעלה ובעיני עצמה – אשה שנתמוטטה שווה קליפת השום – אלא התחזקה בכל כוחה לעמוד על רגליה. יתר על כן, השתדלה להצהיב את פניה, השתמשה בפקוס ובתמרוקים, נתעודדה נגד רפיונה הכללי. וסופו של דבר, שנתערער חוט השדרה שלה וצלמה נתבזה לחלוטין. תקפוה נדודי⁻שינה. בביתה התהלכה כזרה. זרה לבעלה, לילדיה ואפילו לעצמה, עד שאבדה כל רגש בושה –היא היתה לשעבר אשה אפרתית ומיוחסת – והתחילה לבכות ולהתחנן בפני בעלה, לבלי לנשלה מעל כנה ולבלי לגרשה מעל פניו ומעל ילדיה ולבלי לשבור את מטה לחמה. דבורים אלה ממש דברה באזניו.

משהרגישה האשה רייז בגודל הפעולה, שספור⁻מעשה זה פעל על שכנתה, עד שהחוויר וכרכם את פניה והזליג כמעט דמעות מעיניה, הציעה לה להביא אליה את האומללה הזאת, בכדי שתרצה לה במו פיה את פרשת המאורע הביש, הראוי לשמש מוסר⁻השכל ודוגמה מאלפת כלפי מצבה של האשה בעולם.

האשה רייז דברה לאט, בנגינה ממושכת ובהפסקות ארוכות, בהקדימה לדבוריה העוקצים מבט עז ומשולח, הנעוץ בפני שכנתה, כמתכוונת לכרות בהם חורים קטנים לקליטה כאותו סנדלר, המקדים לחרחר במרצעו חורים תוך הסוליה, על מנת להרביץ לתוכם לאחר כך את המסמרות. רחל ברגר לא עצרה כוח להתנגד להצעתה המוזרה של שכנתה. וכך הובאה האשה המסכנה לבית ברגר, והגברת רייז כנסה לשם עוד כמה נשים ממיודעותיה ומבין שכנות החצר וכבדה את כולן באסונה של האחת. רחל ברגר הקשיבה לבשתה את ספור⁻המעשה בפי האשה, אחותה לגורל, בת⁻מינה ובת⁻תבניתה, המחשיפה לעיני הרבים באוביקטיביות מדהימה את השתלשלות הדברים בינה ובין בעלה ובין האשה המנוולת ההיא, דבר דבור על אפנו. דומה, כאילו מצאה המסכנה של בעלה ושמה של ההיא. את הפרטים המעטים, שנחסרו בפי האשה, מלאה הגברת רייז, שהיתה בקיאה, כנראה, בסדר⁻הזמנים של המאורעות הרבה יותר מבעלת⁻הדבר בעצמה, והיתה מפסיקה אותה מזמן לזמן בהערות: “לא כן היה המעשה!” – ו“כאן החסרת פרט חשוב זה!” פעם הבחינה רחל ברגר בגברת רייז, שנשתדלה להסב עליה על ידי קריצה את מבטיהן של שאר הנשים הנוכחות, כאומרת להן: התבוננו⁻נא במרת ברגר זו, כיצד היא מקשיבה לספור⁻המעשה, כאילו גם בה היתה אותה עובדה!… ולא עוד אלא שאם טביעות⁻עינה של רחל לא הטעתה הרי לחשה רייז משהו על אזנה של אחת מהנשים כלפי מרת ברגר זו… וכמה רגעים לאחר כך שמעה, כמדומה, מפורש שמה יוצא מפיה של אחת מהשכנות, שהתלחשה עם הגברת רייז, ומיד לאחר זה מסרה מה בלחש לאזנה של חברתה. “האם לא בכוונה הביאה רייז זו את האשה הזאת אלי וסדרה את כל הענין הזה בביתי, על מנת להציגני לפני קהל הנשים?” – נצנץ הרהור ברחל ברגר. נצנץ וחזר ונצנץ. נכנס על סף המוח כשמא ונתבצר שם כודאי. הופיע כאולי ונתגלגל בו ברגע לברי. בבהירות מדהימה הבינה רחל לפתע, כי לא רק חיים זרים נזרקים השעה מבחוץ אל תוכה פנימה, אלא שגם מיץ החיות שלה זנק עכשיו ממחבואיה, כדם מפצע, אל תוך הפרהסיה. “אכן, נלכדתי בפח האשה הנכלה הזאת!”

היא השיגה במלוא הבהירות: אני, רחל ברגר, הוצגתי ערומה ברשות⁻הרבים!

היא עמדה חשופה ושדופה בחלל העולם, כולה בשלכת. רק מצבתה בה: גויתה ההדורה. גויה כבצק.

מה רבו האצבעות, אשר הושטו אליה ללושה.ערב⁻רב של אצבעות. האנשים דמו לחיות⁻יער, שהושמו בסגור המלבושים. והלא כולם, כולם, עלולים להחרג מתוך הכלובים ולהופיע במערומיהם.

על פני ערבות החלל נשפכה המערומיה הגדולה.

המכנסַים, המכַנסים את כנסת הגברים לישות זכרית ענקית, הפחידוה.

כל הגבר התנוסס כנס בראש התורן, ורק בנסי⁻נסים נתמלטה האשה מבין שני הטורף.

לא היה משטר במחשבתה ולא כוח⁻מעצור לדמיונה. הכל עמד בפזור והתאבך בתוהו השגעון.

רק באחד רבון נשקף המפלט. באחד שיופיע לכנס את הרחלות המפוזרות וירתק שוב לאחדים את חוליותיה הנושרות ויעקרה מידי השטנית, אשר כאצבע הגורל הורתה לרחל את דרכה; רק באחד פודה ומציל, אשר יחטפנה מידי הבעל וינשאה הלאה, הלאה. והה, נקמה! להתנקם בגבר נקמת האשה השנואה לבעל! שתי בנות⁻צחוק הבהבו לעיניה בחלל: אחת חכלילה, טריה, חיה ושניה – חוורורה, נובלת, מָוְתית, כגון בת⁻צחוק האשה המסכנה, השנואה על הבעל. בין שני ספים התנודדה רחל כמטוטלת: ההזיה והמציאות, ההיא והאחרת. ומעל לספים נצב כהנא, שחור⁻זקן, שהשחיר אף את בת⁻צחוקה. סוסי השחור! – שמעה בת⁻קול מלבה – הנני ואחוז בזנבך! היא הטעימה אות אחת. הכל באות. זוג, זכר, זקן זוּ – זו⁻נ⁻ה! –

שפת האדם, בך גלומים כל סודות הבריאה. בשעות נדודי⁻שינה, בשכנות ברגר, באחזה את תינוקה, ברגעי הצפיה למיצי בגן, בחבקה כֵּף על שפת הים – תמיד השחיר כהנא את העולם. מכל הקולות שאגו צעדיו ושעוליו. אף מיצי לא היתה אלא בבואה של כהנא, בהופיעה עמו יחדיו באופק חייה. מבטיה היו תמיד נעוצים בכהנא. דרך כל העצמים הבקיעו את נתיבם אליו. ורק האיש ברגר לא ראה זאת בעוורונו הגברי, בקוצר⁻הראות של הבעלוּת, בהעדר⁻החשדנות של זה, אשר האשה הנה כמו פת בסלו.

אתערותא! היא הרגישה את מציאותו בקצות אצבעותיה, בקולה, בבת⁻צחוקה השחורה. בכל שלה – בכל – התהלך האיש כהנא. ודרך האיש כהנא נפלה שוב בחיק העולם ונתעוררה לחיים. כל מורשי לבה געשו בה: לפעולה! לישא חן בעיני הכל, בעיני כל עובר⁻שב, בעיני הקצינים והגנרלים חגורי⁻החרבות; בעיני סשה בן הכומר באשר הוא שם.

היא נדבקה לראי כשכור לבקבוקו. צללה לתוך נבכיו. דרשה ממנו באורים. הה, פרצוף⁻אדם! קלסתר אשה! אתה עורק חיינו, אתה דופקנו הנאמן! למה תעמוד תמיד מוקע לרבים? כל פעמון יכך, כל קול יקמטך; כל אצבע תחרות על קלפך פרשת דבר. אתה הנך מגילת כל הימים והשעות, הכעסים והשאטים! – הלא כל מורשי לבנו הנסתרים, כל זעזועינו הנעלמים, אף אלו, שאינם מתלבשים בכל פעולה, נחקקים בך, פרצופנו! אף כל החמודים, הבלתי מוצאים לפועל, הנרדמים והפגרים, מקימים לעצמם מצבות בתואר האדם! מטען רב מדי עמוס עליך, פרצופנו, ועל כן נבול תבול קודם זמנך, ובעוד הלב בנו יסתער ויתגעש ויחמוד חיים כבר אתה, פרצוף, תעמוד על גבנו שדוף וחבוט ומבשר בחוצות, כי כבר תמנו לגווע. יש אשר שבעים או שמונים תהיינה שנות האדם, ואולם רק מספר⁻שנים קטן יחיה בו פרצופו על אחת כמה ימעטו ימי חלדו של דיוקן האשה היפה. אשה! יעודך להיות יפה או להזרק בין הגרוטאות לערמת האשפה! – אשה! – רק ככה את יכולה להיות ולא אחרת! –

ואולם רחל לא תוסיף לדרוך פה על האדמה אם לא ילכו עמה גם פניה! היא לא תראה במות עצמה. היא אינה אשה רייז. ולא האשה המשולחה מבעלה, ואף לא מיצי.

מכאן, דרך כאן, ניגר הרעיון, עליו כבר נרמז לעיל, על הגאולה מדעת. אם אזלת יד האשה להשיג ליפיה עלים לתרופה, הרי חובתה היא להגאל מקיום עלוב. עדיין לא גלה האדם את הסוד כיצד להיות יפה תמיד, ואולם כבר נודע לו כיצד אפשר לא⁻להיות. באופיו של כל בר⁻נש חקוקה הדרך אל חדלונו. בשביל היופי תצעד רחל אל כליונה. ביום אחד, בשעה האחת, בו ברגע, שבהם תפח נשמתו של כהנא השחוף, תקפד גם רחל את פתיל חייה.

לא רבים הם בני⁻אדם, ויתכן כי אינם כלל במציאות אותם בני⁻אדם, שאף פעם לא הבריקה במוחם המחשבה על גאולתם האישית. ורבים, רבים הם, הצועדים את כל דרך חייהם לקול רנן חשאי של רעיון מות חבוי עמוק בישותם. רחל ברגר לא חמדה רצח עצמה. היא תעבה את הרצח כמעשה⁻כעור, כשליחות נתעבה למען רשע אלמוני. ואולם היא היתה מוכה מהסתכלות מתמדת בכמישות עצמה. היא השקיפה בזועה בקו הדק, החוצץ בין התפארת והבליה, התלוי כפתן⁻מות מעל לכל החי. האם לא הגיע כבר יפיה לשעת שתים⁻עשרה! ד–זי–ן– ד–זי–ן! – צלצלו באזניה פעמונים.

אוזן כל אדם נעוצה תמיד באיזה צו.

רחל הקשיבה תמיד באזניה את הצו, המודע לה מקדמות השנים: היי יפה! הקשיבה אותו בכל: בצלצולי פעמונים גמלוניים אשר לכנסיות, ובמצלות הקטנות לדלתות בתי⁻אב, ובתיק⁻תק לשעונים ובד⁻ז⁻ין לענבלי הסוסים ובשריקות המעשנות לבתי⁻החרושת בקריה ובתקיעות⁻שופר בוקעות ממרחקי הילדות ובשעולי האנוש וביבבות החתולים על גבי המדרגות, הטובלות באפלולית, ובבכי התינוק ברגר.

ואולם אף המות צריך היה לבוא אליה בצעדי⁻תפארת. היא בקשה ליצור אותו יצירה מפוארה ותיאטרלית כהדה הבלר לאיבסן. ולפיכך התאמצה לדחות עד כמה שאפשר את בואו; להביאו לידי השכלול האפשרי ולהקדים לו כמה וכמה תמרוני⁻מות.

רק עגנה בנמל המות, אבל הפליגה ממנו והלאה אל מחוז החיים לאורך השלשלת, המרתקתה אל עגנה. “קולות קרובים, מולדתיים, אל⁻נא תאיצו בי!” – התחננה לעצמה. “אבוא, אבוא אליכם. לאט לכם. עוד טרם פרסמתי בעולם כוחה של רחל! עוד טרם נקמתי את נקמת האשה השנואה!”

בנכונות התמידית הזאת היתה לה קלות. בכשרה הפנימי לשוב אל עגנה שאבה מרץ להפליג ממנו למרחוק. מכאן לרחל תוספת עוז ויפעה. עכשיו רכשה בטחון פנימי ותפארת גופנית במדה יוצאת מן הכלל. כנפים צמחו לצעדיה. היא נשאתה על כפיהם של כל העוברים והשבים. היתה בעיניה האשה האחת, שרתי בנשים. לחם הפנים לקריה. פחדו ורחבו בה יצוריה. יופי נעדר⁻יכולת להשתטח בזמן, נעדר⁻התפשטות בנצח, אבל שוטף לשטחים וכובש מרחבים. ומה קטן וחדל היה קומץ האברים, המכונה “ברגר הקטן”, השוכב בעריסתו, לעומת כנסת הגברים הגדולה, אשר חגגה בשוקים את כלולות האשה הגדולה.

סחרחר הראש. סחי – חר – חור, – חורור. ראש ואחור יצרתני, טבע, פנים וקדם. חזה. הר ועמק. רכרוכית רחבת⁻ידים. כוכין. ככר. לחם. מה רבו מעמקיך, גוית האשה!

כך הגתה רחל ממעמקי המזמה לכהנא.

גל דם זרם אל פניה.

יצר⁻הרע צעד ברחובות. תרנגולת פורחת הטילה ביצה.

תרנגולת נשחטה.

ועל שום⁻מה חגר הקצין את חרבו, אם לא לשחיטה?

הגבר ישלח את מבטו כמדקרות חרב.

הגבר, רב⁻מג, המאנס במבטו את האשה.

כפת התכלת חופה.

כל למעלה הוא גם למטה.

כל למטה הוא גם למעלה.

כל באדם יש בסוס.

זקן לגבר כזנב הסוס.

כל למעלה יש גם למטה:

פנים, זקן, שפם, חוטם.

הכל.

כל הצורות הן כפל.

זוג בכל.

על⁻דיוקן ותחת⁻דיוקן.

הגברים, המגלחים את זקניהם, רמאים הם. צידי⁻סתר, המחביאים את כלי⁻זינם.

ואויה, כיצד תתהלך האשה בפנים ערומים ברשויות⁻הרבים, באין צעיף מכסה אותה?

אויה ואויה!

כשם שאין לפלוט את הלב או את הריאה, כך אין לפלוט את רעיון⁻הרעיונות אשר בקובעת הנפש.

כמו זְמָם לכלב רע תנו בלם לפה האדם!

רחל נמלטה בחלחלה מפני חית האדם הקריה אל סתר חדרה. הפילה על הספה את צרורה הרצוץ, המתפרק, כחורבה, שנשמט הגדר מסביבה.

ובהתקרקר גדר צפתה לחזיר שיבוא ויכרסם.

 

פרק טו    🔗

מיצי ה“עלם” גלתה סוף⁻סוף ל“עלמה” רחל את סודה הקטן בדבר “גדוד הנשים המואסות”, המפעל המסונף, אשר הוקם על ידה בערי המדינה, שתפקידו לשמש אסכולת⁻חנוך להאשה העצמאית שלעתיד לבוא. רחל הקשיבה מתוך שכרון⁻החושים לדבר הבשורה. שתי עיניה התלקחו בשביבי⁻תום⁻והשתאות בעיני הנערה, המקשיבה רב⁻קשב מפי רעותה הבכירה לגלוי הרז, רזה, רז האשה באשר היא אשה. היא התאמצה להשיג את הענין מתוך בינה מבוגרת, בהתאמה ליעודה החדש ובלחצה את יד מיצי לחיצת⁻תודה בעד האמון בה, המשתפה לענין כה רם, הזרימה על ה“עלם” המון שאלות בנעימה מאוד מעשית בדבר כל המצוות המעשיות, הקשורות בהסתפחות לחברות הגדוד, והתענינה בעיקר לדעת, אם תנתן הזכות להכנס בברית החברות אף לאשה כמותה, שעדיין לא נתבגרה כל צרכה, רצונה לומר, שטרם נשתחררה כדבעי מכמה… נאמר… משפטים קדומים… ודעות תפלות… וכל כיוצא בזה. ומאוד גדלה צהלתה בשמעה מפי מיצי הצעה מפורשת וסודיית מאד להלוות אליה באחד הערבים אל האספה החשאית של הגדוד, שתתקיים באולם נסתר אחד.

דרך סמטאות מרוחקות הלכו שתי הרעיות המצועפות, עד שהגיעו לבית⁻חומה עתיק, דומה במראהו הקדורני למנזר או לבית⁻כלא. זקיף מאובן אותת להם בצפצוף גבריי⁻נשיי בתשובה על קידה מסתורית של מיצי ופתח לפניהן פשפש צר, בהורותו להן אגב קריצה את הכיוון כלפי פשפש שני, שפוקח גם כן על ידי זקיף מסתורי. ואף כאן נשנה הטקס הסודיי הנ"ל. ולאחר ששתי הנשים עברו בטפיפה זהירה, כצעידה על גבי זכוכית, שלושה מסדרונים אפלוליים לפי הוראות הזקיפים, נכנסו לטרקלין ארוך, עוטה אור⁻צל זרוע שולחנות קטנים ערוכים במאכלים ובמשקאות, אשר על ידם הסבו פה ושם זוגות או שלישיות או יחידות, מצפים לבני⁻זוג; הפרצופים עוטים הינומות או חבושים מסכות ומאופרים כשחקנים על הבמות פאות⁻לחי, זקנים ושפמים מכל הסגנונות. ברטט התבוננה רחל במראה המוזר והסודיי: בתבניות אדרוגינוסיות, שאין להבחין את מינן, בגויות נשיות, הלבושות מכנסים, בפרצופים גבריים, המפורכסים בפוך ובדבור⁻הלחישה, המנסר מסביב. ברק זר התנוצץ מעתרת המבטים: חימוד מהול בהכרת⁻אשמה, חוצפנות מפיקה התרפסות כלביית. תמרות העשן, שהגיחו מתוך פיות – מקטרות, שוו לגוש אנושי זה דמות של הר יורק עשן.

כשיה נפחדה צעדה רחל בעקבות מיצי, בהעיפה מתוך מורך⁻רוח את מבטיה המרתתים על סיעות הזוגות, מהן מסבות על יד השולחנות ומהן צועדות, או יותר נכון, מטופפות בירכתי האולם. על הבימה, במחבוא האולם מרחוק, נצב דחליל⁻גבר, כאליל זעפן, מתוח⁻שרירים, עב⁻שפם, ומבעד זעפנותו השתלשל חיוכו החנפני, מרוח בחימוד מיני. על גבי עמוד⁻קולבים תלויים זוגות מכנסים רחבי⁻מדות מעבר מזה ושורת קדרות מעבר השני. אכן, אי אפשר היה לחרוץ כל משפט על טיב המקום הזה, אם זהו אולם להצגות מיבניות או לנשף⁻חשק או מאורה לפריצי⁻בני⁻אדם, המתכנסים לערוך איזה טקס אלילי קדמון. מכל מקום העידו הקידות התכופות ודרישות⁻השלום והדבור המצוחצח על טוב⁻טעם של חברה נאורה, בקיאה בנמוסין. אף מיצי הזמינה בקידת⁻חן את בת⁻זוגה “העלמה” ליסב עמה אל שולחן ערוך מטעמים. בהכנעות של שוליה צייתה רחל לפקודותיה של מיצי טעמה מהמאכלים, לגמה לגימה כל⁻שהיא, עשנה את הסיגרה ובצעה כמה עובדות אחרות אגב עשיה מיכנית. בתמהון הקשיבה לצויצת הנשיקות ואצלה במו פיה נשיקות ל“עלם”. הסתכלה בקהל המסובים, שהלך והצטופף מסביב לשולחנות. מעכשיו הגיעו אליה בתכיפות קולות הדבורים וההתלחשויות והנשיקות.

–ח⁻ה, ח⁻ה, הרי את מנבלת כהוגן את פיך, רעיה!

– וכיצד היה המעשה? כיצד? הרי אפשר להתפקע… הו, אני מתפקעת!

– לחיים, רעיתי, לגמי את הלגימה עד גמירה!

– לחיי הידיד… ח⁻ה, ח⁻ה!

– ואיפה מצאת לך רעיה יפת⁻תואר זו. – לחשה שפמית אחת על אזנה של מיצי בלחש רם – איזה פרצוף! דם וחלב!

מיצי החזירה לשואלת לחש גמור.

– אף אני הייתי לשעבר כבשה יפהפפיה כזאת! – החזירה השפמית למיצי בלחש קוליי והחדירה את מבטה השמאי ברעיה של מיצי.

רחל השפילה את מבטיה מתוך התרגשות מרה ותורעמנית כלפי מסבה מוזרהזו. “הרי זה גוש בשרני אי⁻טרי!” – נצנץ הרהור, ובהתאמצה לחפות עלמריה הבהיקה את פניה והצהילה את קולה. ולא עוד אלא שלגמה את גביע הליקר במלואו והביעה, כמעט שלא מדעת, את המלה “לחיים” באותה הנעימה התפלה, המיוחדה, שנתגלגלה פה באולם זה. ומתוך חרטה⁻ביישנית על המעשה גמעה בו ברגע כוס שניה. חמימות מתרוננת הציפתה. הצפצוף הצרחני, הלחש הקולני, הצחוק האלכסוני, שנראה לרחל כמבעבע בועות, נתעבו להמולה כבדה ומיגעת, כשם שטבעות⁻העשן הוו תמרה עשנית דחוסה, נצבה כנד. בעל כרחם היו רבים מתנודדים ומתנועעים וצורחים ומתופפים באגרופיהם על בטניהם ומשיקים שפתים, על מנת להעקר מתוך המקפה הכללי. הנשיקות הצרחניות נשרו מהפיות כזבובים. הבשרים הבליחו בלבת החימוד. הכל מסביב גירה את עצבי הדבור והצחוק. רחל נדהמה לשמע הזרות שבקול עצמה. נדמה לה: זה היה קול⁻שטן בה, שהגיח הערב ממחבואו, חתולי, חצפני, קפצני, שרטני. “משמע אף הקול הנהו זוגי!” – הרהרה תוך דמדומים שכרוניים, בלגמה שוב כוס. “בכל אדם טמון משהו לא⁻הוא. בכל אדם מתהלך חתול. דומה ברגר לכהנא, וכהנא – לברגר. הרי רחל כמיצי ומיצי כרחל. והרי רחל כהרי האשה רייז. ככה. היינו הך”. – על הקרוסלה התנועע דבר⁻מה גמלוניי, זוגי לפי עצם מהותו: תאומי. ומשיד נגדית הגמיעתה שוב מהכוס פרץ מפי רחל צחוק בכיני או בכי צחקני. הרגלים הנגדיות נתמתחו ונשקפו לה כקבים, הצוארים נשתרבבו, הגויות נתעגלו. “כשפרה” –

– ובמה מתעסק השעה, למשל, האדון בעלי? – הגיע לאזניה קול לגלגני צרוד מתוך עבי נשיקות צלצלניות, שנשרו מפיות זוג שכן, כאצטרובלים בסופה.

– ובמה מתעסק השעה, למשל,האדון בעלי? – חזרה רחל כתוכית על מימרה זו באזני ה“עלם” – שמא הוא עוגב עכשיו על…

– על המשרתת שפרה? – אמרה מיצי בצחוק מחשיף חניכים.

רחל מחאה כפיה מהתפעלות.

– עלם יקר שלי. מלבי הוצאת את הדבר. מ–לבי. מ–ל–בי – מכ –לב – לבי. –

לשונה כבר התנהגה בכבדות ובעיניה הבהב שביב⁻טירוף.

– ובמה מתעסק השעה, למשל, האדון… כהנא? – שאלה רחל וטפחה בידה על גבי כרסה של מיצי –ח⁻ה. ח⁻ה. על מי עוגב בר⁻נש זה… אדם⁻רזים זה… ח⁻ה, ח⁻ה! –

ואולם אזניה של מיצי היו תפוסות הרגע בידי בעלת⁻הינומה אחת, שלחשה לה חליפות לתוך שתי אזניה.

– מטרוניתא, אף בסמטאות הנדחות, ואף ביער, איני מפחדת ללכת יחידה בלילה, בלי לווי של זוג מכנסים.

“זוג מכנסים”, כפי שכבר נתברר לרחל שמש באולם זה שם⁻נרדף לגבר; “מטרוניתא” היה שמה של מיצי בפי חברות הגדוד.

הזוגות נהרו בזה אחר זה אל ה“מטרוניתא” והעיפו את מבטיהם על הרעיה החדשה, שהופיעה הערב בפעם ראשונה במסבת בנות הגדוד. לא, הם החדירו בה את מבטיהם הם לשוה במבטיהם כבצק. לרחל נדמה: כולם דורכים עליה. מראות נתערבלו. פרצופים חכליליים כיין, חִורים כסיד, עפרוריים, מכורכמים,עמדו בבליל. ושוב הריקה היד את הכוס המלאה אל תוך לבה הריקן. היא יצקה את המשקה כמתכת רותחת, בכיוון הישר כלפי הנקב במוח. לעומתה עמדה רחל מלשעבר, מבוישה ומנודה

לפתע התחוללה סופה בין לולבי הגויות וניערה ונענעה והשירה ידים, רגלים, נשיקות צלצלניות, חזות חשופים. הכל נתגבב לערמה. הזוגות המחוללים לא שמרו יותר על סדרי עצמם ובלבלו את השורות ונבלעו אלו באלו. זה היה מחול לא⁻סדרים. שניות נעשו שלישיות. המשקאות הקדיחו את העינים. הפיות נפערו כברזים. פרץ קלוח צריחות, שנשקף לרחל כקלוח הקשתות בהתחרות התינוקות, הנפנים בחברותא לצרכיהם הקטנים. הפיות הזרימו אל תוך האזנים ללא כל ברירה ובלי פסקי⁻טעמים. האדון האדם עזב את הבית וקפץ הכלב על השולחן הערוך.

–ואני בצעתי אמש נבזוּת!…

– ואצלי עמד בעלי לילה שלם מאחורי הדלת.

– והיה עד⁻שמיעה…

– חה⁻חה חה⁻חה.

נשמעו קטעי⁻שיחה של זוג אחד.

אי⁻משם, מזוית מרוחקה, התנגנה גתית. רחל נתחלחלה. כשל “סשה”. הגיחו צלילים מהילדות. ריחות מני יער. בוקר אור. גלגל הטחנה. סוס נחר. הכל התברק והתרעם. אמא התפללה על נרות השבת. ואצל הבאר הסמוכה פרט סשה על נימי הגתית. הכל הופיע בדו⁻פעם ובדוּ⁻דמות: בעבר ובהווה, בשתי רחלות בכהנא ובברגר, בשפרה וברייז. החיים נסתחררו כתצרופת ארוכה של חוליות זוגיות. הרגלים על הבימה נשקפו מארכות כרגלים, המופיעות לפעמים בכמותיות רבה על בד ראי⁻נוע.

– מנוול! זד! רשע! גס⁻רוח! סרדיוט! – צווחו קולות ייניים צרודים כלפי הדחליל הגברי, הנצב על הבמה. ידים סטרוהו. ידים משכו בשפמו.

– משכבר מאסת בבעלך? – שאלה כרסנית שתויה אחת את רחל. ולפי שרחל השמיטה את מבטיה הנבוכים נזרזה הכרסנית והריצה לתוך אזנה ודוי מהיר:

– ואת שלי מצאתי פעם מתעלס בעגבים עוד בירח⁻הדבש שלנו.. עם מזוהמת אחת, דקה כקיסם, חרטומית כנץ, מצוידה בשני עכברים, מתרוצצים במצחה הנחושה, חוצפנית מאין כמוה. ומשהתחילה הפילגש הלכלוכית הזאת להתאגרף נגדי קמתי והרבצתי בלחיה אחת ושתים. הוא, המנוול, התחמק כדרך כל הבעלילם הפחדנים… בתחתוניו התחמק… – המנוול… הבי⁻נא, רעיה, ונשתה לגימה לחיי ידיד הבית! – סיימה בקול צרחני⁻ייני.

עם הורקת הלגימה נצנצו בעיני הכרסנית דמעות⁻גיל, ואולם רחל הרגישה בקהות מכבידה, שנתנסכה בגויתה עם השתיה. הכרסנית חבקה את ידידתה החדשה וההבילה לתוך אזנה את נשימתה היינית.

– “ידידך” הנהו רווק או נשוי? –

נשקה את תנוך אוזן רחל ולחשה לתוך השפופרת:

– הרווק הוא נבזה והנשוי – טוב. הרווק הנהו מעגב רע. רע. הוא רק מנצל את העגובה. ואולם הנשוי הנהו טוב ופחדן.

שתי דמעות כשרות, כמעיני אשה יראת⁻שמים בעזרת⁻נשים, זלגו מתך חורי המצח.

– רעיה, אהבתיך! – קראה הכרסנית, בלחצה את רחל בזרועותיה – תניני ואנשקך… תניני ואספר לך הכל… הכל… הכל כל – כל. –

הכרסנית זרקה לפניה את קורותיה. דברי ימי חייה, עיקרי חיי אשה, המנסרים באהבה ובהריון, ניגרו עכשיו מבעד לריח⁻יין מהפה.

– האשה לזיהום, ידידתי! – רטן פה שכור – תחילה מתים שדיה, ולאחר כך היא מסתאבת. אשה – לאשפה, ידידיתי. מהבעל– אל תוך האשפה, ידידיתי. האשה לעולם אינה בר⁻נש. תחילה היא נשקפת ככרוב זך, ולאחר כך – לילית. ל–י–ל–ית! –

עיני הכרסנית, שני קברות התאוה, נשקפו עכשיו כחורים ריקנים.

– אש–ה. ט–פו! – א–ש–פ–ה! – השתעלה הכרסנית כנובחת.

מצלה כבדה הרעימה את החלל. כנביחה כלבית, הגוועת לאטה תוך דמי הלילה, כן קם באטיות הגעגוע לקול דממה דקה במלוא האולם. הגויות התחילו להדחק ולהתחכך אלו באלו במרוצה כצאן. כל המבטים נשאבו אל תוך הנקודה האחת: הבימה. שנית ושלישית נבחה המצלה. קול חלוד, גברי במורדותיו ונשיי במעלותיו, הבקיע את הדממה.

– נאום המטרוניתא!

– ה–סו! הסו!

– משא המטרוניתא!

נעשו קולות צרודים, פצועים. חלודים, מרוסקים כערב⁻רב של פעמונים. לרגעים יבבה סופה תוך ארובה.

ערב⁻רב של ידים הרים את המטרוניתא וגלגלה על הבימה. מיצי ברקה מבטים מגיים מתוך פניה להטים. השקיקה גאתה. מה עמקו עכשיו מבטי מיצי לעיני רחל הצופיה. הן ברקו אש קרה שהקפיאה את גוית רחל. מיצי, העומדת על הבמה, בקפאון⁻אלם, מפיקה מרץ מרומם, סמלה לרחל את הנשיות המתחדשת, העולה ברמה, המשנה דמות, הכופרת באמהות, המנשלת מעליה את הגבר כאיצטרובל בסופה, המפרה בכוח רצונה החדיש את לידת הנשיות השרירית, אשת העתיד, המדברת בלשון זכר: אני הולך! אני שוכב! אני קם! אני מפקד! מיצי התמתחה בקומתה: עיניה, הדולות לתוכן את ברקי כל המבטים, השקיפו בחובן גם רצי כל הרצונות, שברירים, ברירים, שירים, כחלקה המימית, הסופגת אל תוכה אישונים, שביבים, כוכבים. ובפערה את פיה חשפה את חניכיה והבהיקה את פלדת קולה, הנתך כצלילי פעמון עז ממרומי מסגד ימי הבינים. רחל התרפקה על עזוז הקול, שגיא הכמות והאיכות, הצפון בגויה הלולבית המיצית. לא זה הקול מתמול ומכל הימים, כי אם קול ליום כסה, ליום הגדול. קול ממעמקי האנושיות, המשתפכת בשצפה⁻קצפה מעבר למיצריה קול שליח כל הקולות.

– רעיות! חברות נעלות לגדוד הנשים המואסות! – פתח ואמר הקול, בהשתברו לשברירי⁻צלילים נפשיים, טמירין שבטמירין, בורקים ורועמים ומתרוממים בזעם כדרדור גלגלים, בתוכם תסתובב הסכין רצוא ושוב, בהתכה צלילים כבדים, אפלוליים, חגיגיים. – רעיות! הנשף הזה הנהו טבעת נוספת בשלשלת התפתחותה של תנועתנו הנעלה, תנועת הנשים המורדות בקיים, המקדשות מלחמת חיים ומות במין הזכר, שוט הטבע, בהאדון הבעל, המעבר והמוליד. רעיות! – נתגלגל הקול, בנסכו לתוך החלל צלילי מתכת מופזה נגוהות שחר עולה – אנחנו, בנות הגדוד, כבר הרימונו את נס המרד. אנו נתנו צו: די! די ודי! אלפין שנין רד בנו הגבר, בנו, השפחות!

געגוע רב⁻מיתרים שסע את דממת ההפסקה:

– בנו, המבשלות!

– השגלות!

– מכונות⁻הלידה!

– הכלבתות!

קול הנואמת קלע גירים ממעלה סולם⁻הקולות:

– אלפין שנין דרך אותנו נגר בגת, בתתו את האשה למשסה ולשמצה. את יפיינו פשט מעלינו כעור מעל גבי הנבלה, באכלו את האשה בכל פה, ובשבעו אותה ימאס בה ויגעלה. – בה, המיחלת תמיד לחסדיו.

– המיחלת למזונותיו!

– לכסותו!

– לטבעתו!

– לשם⁻משפחתו!

געש הגעגוע רב⁻המיתרים.

– אלפין שנין נצח הגבר על הסדרים ונהג את הבירה. בכל הוא נטה את הקו: בפולחן הדתי, בהיכל האמנות, בסחר העולם, בחבור הימים והיבשות, בעניני הנהגה ושלטון. הוא הציב את עמודי העולם. ואותנו העביד בפלך…

– על יד סיר הבשול.

– על יד עריסת הפעוט.

– אצל עריבת הכביסה.

– עם המטאטא.

פעמון הנואמת הגביר חילים, בספגו לתוכו את הגעגוע רב⁻המיתרים, דומה, כמשתפך מעל ראשי ההרים.

– אלפין שנין חנך האדון הבעל את האשה בצפיה לאיתערותא של הגבר והכריעה להיות שוכבת חיקו וסוכנתו. רעיות! –לא נגול מעלינו את החרפה הזאת באם לא נמרוד באיש ונוסיף לכרוע לפניו ללדת ולכנותו בפינו בשם בעלי… אדוני…

–חתני יקירי…

–אבירי.

–מגיני.

קול הנואמת טפס ועלה על שיא עצמו.

–רעיות! בוז יבוז לנו האדון לנצח עד אשר נמגר במו ידינו את חשוק⁻השעבוד, טבעת⁻הנשואין, כבל העבדות, המהדק רק את חציה האחד של האנושיות.– וזאת לדעת – הקול הרנין ורעף תנחומים – וזאת לדעת, רעיותי – חגג הקול – כבר תש כוח האדון. תש. תש הגבר בן⁻זמננו מכוח האשה. שוב אין הגבר תקיף להתעמר בנו בכוח יצר⁻בראשית, כי אם בזכות ההרגל והערמה ניפול כעת לו לשלל. רעיות! נחגור⁻נא עוז ונקומה! נעוז על הגבר וננפץ את שלטונו של הגברין לשעבר. נוריד⁻נא מעל דוכן השלטון את האלים לשעבר, שכבר תש, תש, תש. רעיות! הוא שוב אינו חזק! הוא שוב אינו תקיף! הוא שוב אינו יכול! זקן הגבר. נתערערו אשיותיו של האדון. כמוהו כדחליל!– ידה הנגידה הושטה אל מול הפסל – לא נמר הוא שוב הגבר, אשר נפל שבי בידי תאוותיו הפעוטות כזבובים. אף צאצאיו, זרעו מנשיו, הם ילדי⁻כחש, צנומי⁻גו, עלובי⁻דמות. רעיות! גדוד הנשים המואסות, המסונף בערי המדינה, מרים ברמה את נס המרד באדון, שר⁻בית⁻הכלא לנשואין, המלך הטפש. אנו הננו הנשים החלוצות למאס בזרע…

–בהריון!

– בהונקת⁻שדים!

– בחתולים!

– רעיות! אשת העתיד תהא גברת לנפשה, לא בת⁻זוג, כי אם אישיות עצמאית, אשר תנפץ את שלטון הגבר בכוח בוזה הגדול…

– בוז! בוז! בוז! – צרחו פעמונים מאיימים כמפני שריפה; התנועעו אגרופים, התלקחו שלהבות⁻משטמה בעינים.

– הלאה הגבר הרועץ! הלאה העריסה והכירים! הלאה סיר⁻לילה, מטאטא וקדרה! – היד הנגידה השליכה בשאט⁻נפש את הקדרה, שנתנפצה לרסיסים – ככה ינופץ שלטון האדון! –

– הידד! צווחה פראית הגעישה את האולם. בשצף⁻קצף הגיח ההמון המשתולל אל עמוד⁻הקולבים וסחב משם את זוגות המכנסים. זוג⁻מכנסים הורם ברמה על גבי חודו של מקל. ובתוך המהומה הרבה פרצה צווחת⁻כאב מפה אחד. גויה נתמוטטה וטפחה על גבי הרצפה כטפיחת הכבד.

– רעיה נתעלפה! – קמה נאקה. ובשצף⁻קצף זנק ההמון המשתולל מקרבת הבימה ולאחוריו אל מקום התאונה. תוך בלבולית הגופים התיזו ידים משקאות ושפשפו צדעי המצח. המתעלפת פקחה את עיניה, משהרגישה במגע⁻יד האמיץ של מיצי.

– איפה אני? – שאלה המתעלפת, בהלחצה אל מיצי כתינוקת נפחדה באופל הלילה.

– עמי את, רחל! –

מיצי לטפה את גוית רחל העדינה, את שער ראשה, את רחל כולה כולה, וחתמה נשיקה סוערת על גבי אשמורותיה העצומות. משנפקחו עיני רחל לחשה על אוזן ידידתה בביוש:

– סלחי⁻נא לי, מיצי יקירתי… כי עשיתי זאת… עודני אשה חלשה… עדין איני אמיצה למדי. כל הדברים נראו לי פה חדשים בתכלית… אני עודני בת העבר… התקנאתי בך, כי הנך כה חזקה…

בהשענה על כתף מיצי התעודדה ועמדה על רגליה. ישבה אל שולחנה במסבת ה“עלם” – השתוקקה עכשיו רק לדבר אחד, והוא, להסיח מעליה את מבטיהם הסקרניים של הנוכחים. המטרוניתא נתנה צו חשאיי. סיעות הסקרנים התחמקו לאט⁻לאט. רחל חשה הקלה.

המשתה נמשך בהשתוללותו המלאה. הפיות גמעו משקאות כספוגים והקליחו נשיקות כברזים. כינשוף גמלוניי פרחה באולם תאוה אפלה. כאדים התאבכו העגבים. לא היה הגבר. ואולם ריחו המשכר נדף מרחוק. הוא נשקף כהזוי. הגיג בהמיי נשתפך מסביב; שור געה. רחל פקחה את עיניה וראתה את החיים בדמות השור, אל קדמון, המובל לטבח ובדרכו אל המותה הנהו מזריע את עצמו בזרע. חזות האמת, הגשמית ממש, כפרה במגמה הנאצלה. רחל עצרה בתמצית רוחה את הדמעות, אשר חנקו את גרונה, כדמעות הניגרות מתוך הפשע הכבד, עסיס ענב השמצה. הרגישה בפועל ממש את הזוהמה העולמית, המפעפעת בה. מתוך חביוניה היא בוקעת ועולה ולתוכה היא מחלחלת. ובהשיגה הרגע בבהירות מדהימה, שאף היא רחל, הנה, ללא כל תקות⁻פדות, גרגר מערמת האשפה, המכונה מין האשה, שבחלקים האפלוליים של ישותה כר נצטבר גוש הכעור, אשר יגבה ויעמוד כהר בינה ובין הזוהר השמימי, אליו נכספה מעודה… עוד מעט… עוד מעט והזרם הדלוח המפכה מגן הצרעת, ישטיפה מפניה ומאחוריה, ימעך את שדיה, יקמט את האגרת, החרותה בצלם פניה, יכבה את אור נוגה עיניה, יסרבל את גויתה החטובה ויטילה לתוך האשפה.

מתך הפקעת בגרנה נדחק פרץ הדמעות. ואולם לבה כבר נחש לה, שאף הדמע אינו נובע מתוך חביוני הנפש אלא הוא נוזל מעל גבי שטחה העליון של הישות, ולפיכך אין בכוחו לרחץ או לטהר את הנפש ביסודה. "היופי, רחל, הנהו רק רקע עליון, ואילו הכעור יושב עמוק בך. הוא בקרבנו השתיה. לא כדאי משום כך לבכות. לא כדאי!´– דברה לנפשה תחנונים. – "וכי יש מי מבכה את מי? וכי יכולה רחל ההווה לבכות את רחל לשעבר? – וכי יש המשך? וכי יש השתלשלות? – “הלא אני איני אלא שורה של רחלות, הגוועות בכל הרף⁻עין”. – וכי אין האדם בית⁻עלמין של אישיותיו הרבות והשונות? – לא. לא לבכות. כי אם להתחזק למען הרגע. להעפיל. להיות אחת מני כולן. להבהיק ככל שאפשר, לפי יכולת ההבהקה; לדלוק כפי מכסת חומר⁻הדליקה! – בנליות? – תִפלוּת? – ככה! רק התִּפלות תסמכנו בחיים.–

אף הלבטים הללו גוועו לאטם ברחל וצנחו לתוך רפיפותה הגופנית ורציצותה הנפשית. לנוח! לנוח! להצטלל! צריך יהיה לקום לאחר כך ולהכנס לבית⁻ברגר ולהציץ למחרת בראי ולבדוק יפה⁻יפה את הפרצוף, אם לא נשתמץ הלילה.

היא הרהרה בפקעת⁻הרהורים זאת מתוך צלילות⁻הדעת, בפכחות שבשכל הקטן. היא, גברת ברגר, אם לתינוק. את ראשה הכאוב השעינה בעלם,שנלחץ אליה בכרכרה. בראשית האשמורה השלישית של הלילה נכנסה למעונה.

 

פרק טז    🔗

אי ⁻אפשר לעזוב את הגבוֹרה הראשית של ספורנו לנפשה באישון הלילה, בראשית האשמורה השלישית, בשובה בגפה מנשף⁻חשק מוּזר למדי, מבלי להתחקות אחריה בפנס חקירתנו. הן לא יתכן, כי בו ברגע מיד לעצימת העינים, נפלה בזרועות התרדמה. כמו כן אין לשער כי בכניסתה לחדר⁻המטות הקימה שאון רב מסביבה. הסברה נותנת, כי היא צעדה חרש⁻חרש, על קצות אצבעותיה ממש, כדרך כל בן⁻זוג, השב במחבוא הלילה אל נוהוּ, למחיצת פלג⁻הגוף, והנהו מתאמץ לגַנב את ישותו, עד כדי ההתאפסוּת העצמית, בשיתוק הצעידה והנשימה, בהעלם גמור מתודעתו של “האדם הקרוב ביותר בעולם”, הנם עכשיו את שנתו המתוקה, שיהא הלה סבור לתומו למחרת, כי עדיין בחייו הכל הולך במסלולו (גם לאחר שזה הגנב בלילה בצע את המעל וניתק את החוט בנצחים).

ואף על פי כן לא נצדק אם נאמר, כי רחל ברגר התנהגה בכל חומר ההתחבאות. להיפך, לרגעים תקפה החשק להרעיש את החרישיות הנסוכה מסביב ואת השאננות, המופקה מפרצוף ברגר, השלם עם נפשו אף בשנתו (הרי אף פעם לא סח לה חלום. ושמא לא ראה כל עיקר חלומות). הסיתה יצר להרעיד את האפלוליות ואף את האפלולים הנפשיים של ברגר, הישן לבטח, מבלי שנתרגש, כמו לשעבר, מהופעתה בקרבתו (האוהב והחושק אינם ישנים).

“האמנם כבר חדל להאזין להמולת גויתי? – שאלה במרירות – זה שהיה לשעבר כה רגיש לי ושומע אותי אף באין אומר ומקשיב אף לצעדי עמידתי, נתחרש לגבִּי אפילו בדמי הלילה.” – “והרי ריח יין נודף מפי – והלה אינו מקשיב” – הקשתה לשאול. לא. שנתו של הגבר היתה שקטה וקצובה כמימים ימימה, פניו נשקפו כחלקה שאננה, ללא כל צל הטרדה וקורטוב של נרגשות. בפירוש ובהחלט לא אהבה אותה שעה את האיש, המיטיב כה לישון, שאינו מטיל, כנראה, כל חשד באשתו, המאחרת לשוב בלילה. אין המית אהבה כההמיה המתעוררת בנו למראה הנפש האהובה בשנתה; ואולם עזים כמות הם רחשי האיבה, המשתפכים בנו, בהשקיפנו על השנוּא הישן. רגש קדמאי של גאולת⁻הדם מסתער בנו בכל עוזו: “סכין!”

אותו רגע התחוללה ההכרעה ברחל: היא שנאה את האיש הזה.

מובן: שנתה נדדה מעיניה. והיא הרהרה בפעם המאה בוודאי:

“ובכן, מהו הגורם לחרשותו? – האם בטחונו המוחלט והאוילי בנאמנותה של אשתו או, ודבר זה מתקבל יותר על הדעת, אדישותו הגמורה, מפאת שובע מיני, לאשתו?”

“ואם כן עלי להדהימו למחרת בהתוודות גמורה, לגולל לפניו את פרשת חיי בחדשים האחרונים, לספר לו מסשה בן הכומר ועד כהנא, ועד הלילה האחרון באספת הגדוד. לגולל לפניו הכל”.

ואולם יצר אחר לחש ואמר:

“לא, רחל, אל תעשי זאת. לפי שעה אל תעשי זאת. חכי כמעט⁻קט. הוליכי אותו שולל עד הסוף. לשמור על הסוד עד הסוף הנה נקמתך בו”.

והיא ידעה, כי עתידה היא לפעול בכיוון השני.

ולאחר⁻כך נתרקם מאליו הלך⁻מחשבות מוזר ומבעית, עשוי בליל תהפוכות וזרוע פחדים, כאורים, המנצנצים בלילות מערבות בצות. הכל צף למעלה בלילה. כל הצפוים מתכרסמים בשיני הלילה. כל הטמירין בכוכי הנפש מתפענחים בלילה. כל האנפין מזדווגים בזיווג חדש בלילה. אם יתהפך האדם רבות בחבלי אי⁻שינה בלילה, הרי החלון יאמר: דלת אני! והדלת, הסובבת על צירה, נובחת ככלב. ימים קדומים שועטים כסוסים. והאם אין יש כי בנדודי⁻השינה יטריד את האדם לפתע רעיון⁻בדות: מה נעים ונחמד היה אילו ראיתי את אבא ואמא שלי בהכנסם לחופה?! ובשביל להחיש את הנמנום יש תרופה בדוקה אחת: צריך האדם לחזור בלי הרף על איזה פסוק עד… שיתעיף ותחטפנו השינה. הרי למשל: דלי ובאר! דלי ובאר! דלי ובאר! וכך עד אין סוף. אבל רחל נטרדה מהרהורים בכהנא. ובשביל להנתק מכך השתדלה להסיח את דעתה למחשבה אחרת, יסודה גם כן בדלי ובבאר, והיא: אפשר לשלשל דלי לתוך הבאר. ואולם לפתע נצנץ הרהור, כי לבאר יש מצולות ורחל נפחדה והתאמצה לנתק לחלוטין מענין הדלי והבאר. היא חתרה לרכז את מחשבתה בנושא תפל עד למאוד. למשל… למשל…. שפרה! – “האם נאנסה או נתפתתה?…” “ומה הדבר נוגע לי? למה אני כה מרבה להרהר בזה” לפי שזה נוגע לי. נוגע ונוגע". ואף ההרהור בכך רגשנה והרגיזה וגרש ממנה את השינה. משום כן דכאה גם הרהור זה בקרבה ו… באין הדעת הרהרה באלוהים. הרי יכול אדם להופיע על גבי מגדל גבוה ולצעוק: אלוהים! אלוהים! האזינו כל באי⁻עולם: היש אלוהים? ואם יש – מי ברא אותו? –

לא. לא. השינה טרם חמלה עליה, והיא התהפכה בנדודיה.

ויהא זה מוזר מאוד אם נקום ונחליט, כי אשה זו, רחל שמה, היתה תקועה בבעיה אלוהית. ואולם מאידך גיסא יהא זה מוזר מאוד, אם נאמר בפירוש ובהחלט, כי לא היתה לה כל זיקה לאלוהות. אמנם: לאשה תנו סבון, תמרוקים, גבר יפה⁻שרירים, ילד, מלבושי⁻חמד, שעת⁻צהרים הוזה, מחמאות וכיוצא בזה. ואולם… ואולם מתחת למסוה החיים האלה מנקרת בכל יצור הבעיה האלוהית. הלא אף הכלב בשרבבו את לשונו בשרב, כאשר עיניו הכלביות מפיקות איזו הגות סתומה, הכי לא ילקק בלשונו את נשמת הבורא והכי לא יהגה בעילה ראשונה? והכי לא יהגה תינוק תמיד באדוני?– כל נפש חיה ואף הצומח והדוממים הם צמאים אלוהים חיים, אלא שבר⁻נש מאמץ את מוחו המסכן אף להקיף אותו. אותו הענק… חית⁻הקדומים… ככה, ככה יקפוץ בר⁻נש אל מול החיה האלוהית הגדולה ויתנכל לאחזה בקרניה… או לרכוב עליה… או לשים מתג בפיה… וטוב כי יביט הגבר רק בקרני⁻החיה או בזנבה יאחז, או יצמצם את ראיתו בגרמותה הענקית. ואולם אוי לבר⁻נש אשר יציץ לפתע לעיני⁻האימות אשר לחיה… השגעון יאחזהו ויטלטלהו… והו ואבוי לאיש, אשר יציץ לפתע באופל הלילה לעיני⁻הפחדים של האלוהות, אשר החשכה היא אור לה. מגור יאחזהו וכל בשרו נעשה חדודים. ובאמרו לברוח מהחיה ולהתחבא מפניה הרי אין לו מפלט, הואיל ולית אתר פנוי ממנה, מלבד האפס הגמור. ובכן, כאן הברירה: אלוהים או האפס. ואתה, בר⁻נש דל וחלוש הנך בתוֶך, בין האלהים והאפס. ועכשיו אתה שוכב באופל אין⁻אונים, דל וחלוש, נקלע בין שתי האימות: אלוהים ואפס! – ואתה מהרהר בלי הפסק הנה זוג – אלוהים ואפס!

“ולכשתרצה תפתח את החלון עכשיו בלילה ותקפוץ למטה ויתכנסו שוטרי הלילה וילקטו את עצמותיה; ולמחרת יקברוה בבית העלמין”.

ולמה הרהרה בכך? – על מנת לברוח מאלוהים ומהאפס.

היא ידעה בעצמה, כי רק חוט⁻שערה מפריד בינה ובין הטירוף. ואף שאלה את עצמה: “ומה אעשה אם תטרף עלי דעתי ואהיה רצה ברחובות קרועה ובלואה”.

אבל היא ידעה גם כן כי שנַים חוטים לה (או יותר נכון: שתי מושכות לה): הטירוף והצלילות, התהפוכה וההגיון. אחזה במושכה השניה.

עכשיו הופיע הרופא הנדיב: השכל הקטן. הוא, רק הוא. רחם על רחל ואמר לה:

– אל יאוש, יקירתי. כל ההרהורים המדכאים האלה אינם אלא פרי ליאות גופנית בשל שעות ההילולא והמשקה הרב. רחל, התעודדי! היי אדם! דעי לך, כי למחרת יהיה אור יום. פני העולם יתחדשו שנית. תביטי סביבך, תסתכלי בראי. את עודך אשה יפה, רחל. וכדאי לך לחיות. יש לך בעל. הגון וישר. ילד לך. אף כהנא חי בעולם. מיצי כסוד שלך; כסוללה להלחם מעליה עם הגבר. הכל יש לך. מיצי.

כך נתלכדו כל הרסיסים יחדיו והוו שוב את הבריאה. ואף אפשרות הקפיצה מעל החלון נעשתה גם כן נקודה אחת מעצם הקיום, רסיס בהויה, תכסיס אלמוני, שמור לשעה של אין ברירה, בצירוף פתק: “נא לבלי להאשים איש במותי!” והלא האפשרות הזאת כבר היתה קנינה הסודיי הגמור, שלא היה לשום איש (אף לא למיצי) חלק בו.

ולאחר כך צמחה רחל מחדש. היא באת⁻כוח האשה החדשה, עליה שומה להלחם עם הגבר הלויתן, לעמוד במערכה עם השור הקדמון, לבצע נגדו מפעל גבורה ולהוציא מידיו את גזילת הבכורה. הלא אף השם גבר – גזור מגבורה – גזול עמו. הכי אין זה מתפקידה של האשה החדשה להעלות על מזבח העתיד את מיטב קרבנה: טהרתה?

האזינו כל באי⁻עולם! האינו, גברים! האזיני, אשה!

אל⁻נא נמשיך יותר את חוט השרעפים, המשתלשל בעקלתון. מוחה כבר נתרופף; גופה היה שקוי יין; מצפונה לא היה בקו השלמות. וסוף⁻סוף הרי דבקו אשמורות עיניה. נודה⁻נא למלאך השינה, הקם על נדיבות, הטוב שבמלאכים הטובים ונתפלל לחסדיו, אכן כן יהי רצון!

 

פרק יז    🔗

הכרת האסון באה תמיד לאדם במאוחר רב מהאסון עצמו. בהדרגה אטית, לאחר תהליך חשאי בדרכי⁻הישות העקלקלים, מקץ כמה ימים ולילות, זרועים סיוטים, צץ ועלה אל שטחה העליון של תודעת רחל ליל ההילולא באספת גדוד הנשים המרדניות בכל כבדו הקדורני. כשהוקים תכופים, המתפרצים מהפה לאחר מאכלים אי⁻טריים, כן הוקאו לזכרונה הגלידים הקרישים ממאורעות הלילה. נתברר, כי מלכתחילה, ובעיקר באותו הלילה גופו, ואפילו בשעות נדודי⁻השינה, התאמצה רחל ככל האפשר לגרש מעיני זכרונה את הבלהות ההן (ומשום כן השיאה את מוחה להרהורים באלוהים ובאפס ובכמה ענינים של מה בכך, על מנת להסיח את דעתה מההילולא). ואולם באחד מהימים הקרובים, בעמדה מול הראי (כל המאורעות החשובים התרגשו ובאו עליה תמיד בעמדה מול הראי), פרצו לפתע כל הדמויות והמראות המבישים של ליל⁻ההילולא את דלת המכון לזכרון, כאספסוף עניים צייקנים, העומד מעבר לסף, ובן⁻רגע הופיעו לאור התודעה, כגוב המצורעים, המתגלה לפתע במרחקי האופק של הבמה בסרט “הקבר ההודי” המרעיש. הנה הן: הגויות הרצוצות; הפרצופים המאופרים והשתויים; באחורים המובלטים, הלשונות, המתנהלות בכבדות, כמטוטלות מקולקלות, תוך הפיות, המפיקים ריחות משקאות, הסיגרות התחובות בפיות נשים, שסימלו באופן כה מחפיר את חתוך הגויה הגברית, בהגיעה לשיא יעוד בראש האברים, מקור הזרם המרצי, המתהווה ומתאפס חליפות, כשביב הניצת וכבה; השינים הרקובות והכתומות מפיח העשן; ועל הכל כל תוכן המסבה ההיא במראה ובשיג, במגע וברחש, בחימוד בצבור ובניבול⁻פה ברבים – הכל קם בלב העולם כגוש⁻כעור, העומד הכן כעמוד התוך ליקום.

המציאות!

היא נתבהלה מהמראה…

“אויה, נתלכלכתי עד גמירא! – פרץ מלבה קול בכי, בצנחה על הספה, פניה שקועים תוך הדומם. – ושוב אין לי כל תקנה. אבודה נפשי!”

למראשותיה עמדה רחל לשעבר ובמבט⁻אלם חרצה עליה פסק⁻דין אחרון והחלטיי.

וכאן יש מקום לטעון ולומר:

הביטו⁻נא בגבוֹרה עלובה זו, אותה עלילה אוילה, יושבת⁻אוהל הלזו, אסירת דמיונות, המדשדשת כל ימיה בד' אמות של הזיותיה, כיצד נתחלחלה מפאת מגע כל⁻שהוא עם ערוגה קטנטנה של החיים, עם בדל זעיר שבזעיר מהמציאות הגדולה המוּקפה מרחבים ומעמקים נרפשים הרבה יותר לאין⁻ערוך מאותה הילולא קטנה? הלא אף נוד לא ננוד לדרדקאית זו! – אדרבא, תנסה⁻נא גבוֹרה זו להציג כף רגלה בעולם המציאות הגדולה, תצא⁻נא למערכה!

ואולם אם גם יש צדק בטענה זו, הרי על כל פנים הריהו רק באופן חלקיי מאוד, הואיל ובעצם הכל היא מציאות. כל טפח שעורו כעולם ומלואו. יש מקבלים לקח רק מפי מציאות, ששמה דוב או ארי, ואחרים מיטיבים לראות בסיכה קטנה או בקוף מחט חזות⁻הכל אף מלשון כלב שלוחה או מגלגל עינו התמה של הסוס או מטלפיה המתוקות של החתול ימלל אלינו כל היקום. דוגמת אותם האומנים, המתחרצים לחרות על גבי חטה בודדה פרשיה או גם מסכתה שלמה, כן תבחין העין הרואה בפרט⁻חיים קטן את כל החיים ומלוא תועפותיהם. בגלים גדולים ואמיצים תנהר המציאות גם לתא הנזיר. וגדולה מזו: המציאות הניתנת לאנשי⁻העולם בשעורים חתוכים ומפוררים, בפרוטרוט דל ועלוב, כתוי⁻תשלום⁻ וחליפין תמורת קנינים, ניגרת אל תא הנזיר בתומה השלם והבתוליי, כלבנוניותו הטריה של השלג הרענן וכל מראותיה נשקפים לנתון בכלא כמטבעות יצוקות, כאותות וסמלים. הרגשת המציאות הנכונה, בהיקפה המלא, הנה בעצם רק נחלת המתבודדים, המשתוקקים לשלמות אלוהים חיים.

רחל היתה נזירה בודדה, שנשבתה בין העולמיים החיצוניים. ולא יכלה לראות בהתשמצות בתולי החיים.

אויה, המציאות נתכפשה עכשיו לעיניה ברפש, בשברירים מחוללים.

היא נתבהלה מהמראה…

הראי השקיף לה הפעם הבהקה ירקרקה⁻כתומה, כעין עוית רשעית בת⁻הזִקנה, שנתעלמה, אמנם, בו ברגע, כמבשר שבצע את שליחותו. אלא שמיד לאחר כך הופיע חריץ דקדק והשתלשל לאורך לחייה כדמות התולעת. “זו הרמה אשר תאכלני”. חתרה למצולות הראי, העמיקה לשם מבט, על מנת לתפוס במו עיניה את התולע, לעקרו כיבלית, לנשלו מעל פניה, למעכו, לזרותו הלאה. בעמל⁻פרץ התיגעה לחדור דרך הזכוכית אל מעמקי הנקודה הפרצופית האחרונה, עד קץ הקצין של הישות הרחלית.

נשמה בכבדות. חגרה את כל כוחותיה הבריאים לכבות בקרבה את ברק הטירוף, שקיימה עליה להחביאו עמוק⁻עמוק מעין כל חי: מברגר, מהגברת רייז, ממיצי, משפרה ואפילו מכהנא

ומשהצליחה לרמוס את התולע ולדכאו כליל צמחו לה שוב כנפים. אפילו רחל לשעבר הסכימה עכשיו אל הרעיון, כי היא רחל הנה די חזקה בשרשה. היא אשה מגזע אצילים מדורי⁻דורות, אולי מבנות הנפילים (היא כפרה לפעמים במחצבתה). היא הזתה את עצמה בתבנית חדישה, בתואר טרם היה, ביפעה בת עולמים, בזיו⁻לא⁻יבול. השקיפה על צוארה האמיץ, המלבין כמשעול דרוך למרחוק מראשה צמרתה, לאור שני כוכבים דולקים במצחה, ועד מחוז⁻חפץ נעול בה. רבות ולאורך החיים ינועו ינודו יחוגו כשכורים הגברים במשעול ההוא אל האשה הלא⁻מושגה.

היא נתאוששה בכל הרגשת הכוח.

“עוד צפון בי חוסן. בקור הגויה כנציב⁻קרח ובחזוני הלוהט”.

היא חשה כזרם הדמים את הלוך האון בעורקיה.

להופיע בתבנית כזאת לעיני כהנא; להופיע על קרשי הבמה מלוקחת בכל קני⁻המנורה לעיני קהל רב⁻ראשים⁻ולבבות בדמות האשה הלא⁻מושגה.

להופיע כאשה הראשונה לדורות נשים חדשות, הבוערות עד נשימת⁻חיים אחרונה במלוא היפעה; האשה אשר לא תבול.

שומה עליה לברוא בעצמה מעצמה את הבריאה. שאם לא כן מה תעשה בחיים? מה תעשה בשארית ימי חייה? מה תעשה ברחל?

הסתובבה רחל על הקַרוסלה; הסתובבו שתי הרחלות אשה על צירה. הכל התחוגג סביבה, ובקרבה התחוגג דבר⁻מה עגלגל וסגלגל. סביבון התפעם בחובה. זה היה שביבון כחלחל, תכלכל; טבעת⁻די⁻נור של הטירוף; תולעת⁻יוחנא של השגעון היתה מקפצת בהבהוב על גבי ערבות שכלה הצלול. היא ידעה: כל בה זולף רסיסון של שגעת; בתוך הפתה של השכל נתכתשו רסיסי זכוכית של הבלבֶלת. פעמים חשבה, כי שתים פעמים שתים הוא ארבע; ופעמים חשבה, כי שתים פעמים שתים הוא חמש; או כי שני סוסים יכולים להוות סוס אחד; והכל היה הוגן; אלא שבכל דבר היה פחת⁻מה. ואף אם תעמדי רחל בגבהו של הרחוב, אצל עמוד הפנס הדולק, ותשקיפי בבת⁻צחוק לבבית על כל עובר ושב, או תמחאי כף אל כף, או תגשי לאחד הגברים ותתחבי את ידך לתוך כיסך או תסטרי למי⁻שהוא על לחייו… או… או…אין דבר שאינו הגון, ואין נמנע⁻המציאות. ואף על פי שקבלה על עצמה לבלי לגלות דבר זה לשום בר⁻נש; ואף על פי, שהיה ברור לה, כי הכל מתמשך בקו ישר, ישר, ישר עד אין⁻סוף, עד שהוא מגיע ונופל לתוך כיסו של אלוהים, נדמה לה בכל זאת כי אי⁻שם לאורך הקו מתהווה חריץ ומשתבר ואינו מגיע עד אלוהים. פעם נדמה לה, כי נמסרה לה קדֵרה או כלי⁻זכוכית לשמירה והיא הפילה אותם ופוצצתם. ולכן אמרה לעצמה בסוד: “טוב, יותר לא אחזיק בידי כוס או קערה, ואבקש את שפרה, שתעשה זאת בעדי”.

וכך עשתה.

עכשיו צריך היה לעשות מאמץ אחד חשוב מאוד. והוא, להיישיר את כל החלקה, שלא יהא בה כל חריץ או סדק, כי הלא העיקר היא הרציפות בכל.

שיהא הכל מתמשך ישר, ישר, ישר, ככביש, כחלקה הימית, כמיתר.

ואולם לצערה האנושי של רחל התפתל הכל כתולע או כנחש. ומה אם נחש? – אבל הרי אפשר לדכא גם את הנחש.

ככה התמשכו ימים, ימי שלגים בחוצות וקדחת⁻חשאים בעצמות. רחל היתה שקטה מאוד.

אבא יקר בשמים, אתה מיטיב כה להשקיט את יצוריך טרם תהומם ותפוצצם בסערה. בקול דממה דקה תהלך במציאותך הגדולה.

דרך זכוכית⁻מגדלת התקרבו אליה הדברים עד למאוד ואף הפליגו לתעלומה רחוקה. היא שתקה הרבה בשתיקה הפעילה, המופקה בעליל, בהקשיבה אליה רק קשב כלמציאות חדשה. היא נתחיתה בשתיקה בתוך התפעמות מהירה של החיות ובחביונה הִותה את עצמה מבראשית. בדבור, בתנועה, בהעויה ראתה רק את פני⁻פני⁻הדברים, ואולם השתיקה העמיקה כארמון⁻זכוכית, דרך שם נשקפו כל הנצורות. ובהפליגה אל תוך מערת הדממה היטיבה לראות לא רק את פני⁻פני⁻פני עצמה, כי אם את פניה לאמתם ולמעמקיהם. הכי לא היתה רחל לשעבר דרגה⁻הכָנה לרחל בעתיד? כיוצא בזה, היא נכנסה לחופה רק עם ברגר לשעבר ולא עם ההווה. היא פנויה. כל אשת⁻איש היא פנויה, שהרי הבעל הנהו רק שלב בסולם, ערב המציאות האמתית, סף לשני, גואלה הנאמן, העתיד לשחררה מכלא עצמה ויקדשה אל הכולל להתהוות כאשה⁻אישיות, משיחה למין האשה.

ברגר תשבי, גבר שושבינין, המוביל את רחל אל סוללות המלחמה לקדש מעליה את הקרב עם כל עובר ושב: בחור, זקן, עני ושר!

זאת תורת האשה: להתעופף מהאחד אל העדה מהאלף אל הבית והגימל.

אלף – אלוף; בית – בית; גימל – יגמול את הילד. א – ב. גבר א‘. גבר ב’, סך הכל: אב! הנה חבור. חשבון חבור. שתים פעמים שתים – ארבע. עליה לגרש מתוכה את ברגר, שכבר נבלע ברהטי דמיה, בברק עיניה, בצעדי רגליה, בצלילי קולה ולתוך כל מסתרי הגויה והנשמה.

עליה להתפרק מעולה הישן.

היא הסתכלה עמוק⁻עמוק בראי להתבונן אם אמנם גם פרצופה כבר נתלבש בדמוי הגמור לפני ברגר, כדרך כל בני⁻הזוג, המידמים מקץ כמה שנות⁻חיים משותפות בתאריהם זה לזו, כפי שקראה פעם בספר (ואפשר שמעה זאת מפי האשה רייז). לא! לא! כן! כן! לא! כן! –

היא לא ידעה להחליט דבר. השתוקקה לקלוף מעל עצמה את השכבה הברגרית; להשתחרר לחלוטין; לקרוע מעל עצמה את הקלפה הזרה ולהתקדש אל אורחה החדש.

“אורחי הטוב, צפה לי. אני הולכת אליך!” “מיצי, הושיטי⁻נא לי את ידך והוביליני אליו”. “את, מיצי, הנך היד, המושטה לי מטעם הגורל, להובילני אל מיועדי החדש!”. “והלא אני יפה, ועלי להשתייך לכל. לא אשת⁻איש. כי אם אשת⁻האנושיות”. –

היא ידעה את השגיון המביש שבהרהורים אלה. בושה ונכלמה משטפון התִפלוּת, אשר אין להעלותו על הנייר, עמדה מול עצמה. וכבר היתה נכונה להחליט בכל תוקף, כי לגמרי לא הרהרה בכל כיוצא בזה ואף שמץ מהנ"ל לא עלה על דעתה.

ואולם… ואולם… אף בהגיגים אלה היתה היא, חיתה היא. כל הבדות הזאת, כל ריר⁻חלמות זה, כל קן הצרעת הזה – הכל היה רחל.

ולאחר⁻כך חשה עייפות מדכדכת ורוצצת בגוף ובנשמה, כאילו ספגה מלקות בפרהסיה. האשה המשיחה הפכה זונה בלה בעיני עצמה. ורק מציאותה של נקודת⁻הטירוף המליצה עליה ורחצה אותה בנקיון. היא השיגה משכבר את שצף הצהלה האוילית, שהיה משטיף את כל ישותה ומורידה עד הדיוטה התחתונה של הקיום.

הרגשה זו היתה מתבצרת בה תמיד, כשהיתה פורסת נדה.

 

פרק יח    🔗

האופק נתקדר בשחורים, ואולם רחל עצמה נתקשטה בצבעונין, ואף החזית אשר לחיי הזוג נתבהרה למדי. גם באם לא תאהב אשה בעל תאהב אותו אף על פי כן; תאהב מושב ושבת עמו יחד; תאהב אורח⁻חיים קבוע משנים; תאהב הליכות הבית; תאהב ילד, משרתת, חתול, רהיטים, אורלוגין, פעמון המעון, תמונה על הכותל, צורת השער אשר לבית בקריה, חזות הרחוב בה יתנוסס הבית, כנסת הקולות והצלילים, המשתפכים בקרן זו של הרחוב ולא באחרת; תאהב גם את אי⁻אהבתה את בעלה.

ככל שנתעמקה המארה בעולמה הפנימי של רחל כן חשה הקלת⁻מה באותו השטח העליון של חייה, החזיתי, המכוון כלפי חוץ. כאילו קומותים נבנו כעת חייה. את היסורים גנזה במחבואים רחוקים, כמו את כאב הטירוף, כמו את ההילולא ההיא וקשר⁻הברית עם מיצי, כמו את השקיקה המסתורית למעשה ההתאבדות… ובעמדה על מרתף עצמה היה מעט יותר נוח. אפשר היה עכשיו לדבר גם שלום לברגר, מתוך העמדת⁻פנים נוחה, כשם שאנו נוהגים באדם זר, אין לו כל דריסת הרגל בעולמנו הפנימי ולא כל זכות עליו. אפשר היה לערוך עם ברגר שעשוע בתינוק בעריסה: לצייץ לתינוק צויץ⁻צויץ, למחוא כף לקראת כל הברה מלולית, שנחתכה מבין שפתיו. שפרה נצחה על השעשועים של אבא⁻אמא במחיצת התינוק. “המלפפון היקר שלה”, כפי שהנה מכונה בפיה.

– בטא⁻נא: א–ב–א!

– א–מ–א!

וכשהתינוק סימן בפעם ראשונה בדרך חתוך השפתים צורות מלוליות, שנחרתו באויר כגון האותיות א–ל–ף ו–ב–י–ת – פרצה שפרה בצחוק היסטרי עד כדי זילוג דמעות מעינים ותופפה באגרופיה על צלעותיה, בקראה בקול מתגלגל לתוך פנימיותה:

– הו, הו, אני לא אשא אושר זה! – אני אתפקע מנחת! – האח, מלפפון יקר שלי!

תפסה את הילד בזרועותיה כבמלקחים והרביצה בו נזיקות כצביטות והתחילה להריצו בחדרים וגברת הבית רצה אחריה ומשהדביקתה נאלצה להוציא בחוזק⁻יד את הפעוט מידי שפרה בגערה:

– מה את משתוללת, שפרה? הלא תפילי את התינוק!

– אבל הנני מאושרה! – גלגלה שפרה את צחוקה ההיסטרי, המהול בדמע – שלי הוא! שלי הוא, התינוק הזה! – ותוך כדי רגע – אילו היה לי פעוט כזה הרי הייתי משתגעת! ואני רוצה, שאבא שלו יקנה לו בשכר זה עגלת⁻טיול חדשה, ויפה מאוד, ואני אוביל אותו מדי יום פעמַים לטיול.

כפרה, המובילה לפניה את עטיניה, כן הסמיכה שפרה את חזה הגדוש חומר נשיי קרוב⁻קרוב אל האיש ובתום חוצפני השליכה עליו את תביעתה לרכוש בהקדם האפשרי עגלת⁻טיול חדשה למען הילד, לסימן מזל וברכה. ולא זזה מאבא עד שנענע לה בראשו בהבטחת⁻הן מפורשת. ועכשיו לא הניחה את ההזדמנות להביע בתשואה רבה את אשרה על ההבטחה.

עובדה זו הנה רק דוגמה אופינית אחת מני רבות מענין התשואה הרבה וצהלת⁻החיים הפשטותית והטבעית, שהשפיעה נערה כפרית זו על בית ברגר. כעין בית⁻נכאת כפרי חי, כחתיכת⁻טבע חיה, התהלכה שפרה המשרתת וזרעה סביבה במלוא חפניה גרעיני חיות וצהלה. “הנני אדם⁻זבל לדשן אתכם, עתיקי שדים ונטולי טבעיות, אתם הנאורים!” – בקירוב ככה אפשר לפרש פשט שפרה, כפי שניתנה מידי יוצרה. היה בה דבר⁻מה מחיה ומעודד בשביל רחל הרחלות. תאבונה לאכילה, דבורה התאווני, גסות בטויה ורחשי אהבתה האנושית, שניתנו תמיד מתוך תשפוכת ביד רחבה, מלאה ופתוחה – כל בה עורר ברחל את ההשגה של אפשרויות⁻חיים אחרות, שמנות, אבל לא חריפות, עודדה והשפיע עליה שמנים וחלבים, הנמסכים לתוך גוית חולה⁻שחפת.

עמה, עם שפרה, אפשר היה לדבר, על כל פנים לרמוז רמיזה רבת⁻משמעות על כבשוֹני⁻לב, שלשום בן⁻אדם אחר לא היתה רחל מגלה אף שמץ מהם. אפשר היה לאמור: הו, שפרה! רע לי! בקרוב אמות או אשתגע!! – גברתי! – אל⁻נא תדברי ככה! – עונה שפרה בתחנון, והדמע המצוי אצלה (כעסיס הנוטף ממרבית שומן⁻חיים) מבצבץ ועולה בקולה – אל⁻נא תפחידיני, גברתי! האם לך לדבר כזאת? הלא את אשה נהדרה. ובעלך הטוב בבעלים. והוא אוהבך מאוד. ואת אוהבת אותו. ויש לכם מלפפון יקר כזה! ואי אפשר שלא להתאהב בך, גברתי! – גומרת היא על פי רוב את הדקלֶמֶת שלה, מתוך הבעת התאהבות מפורשת, ההתאהבות המפורשת הזאת, שהנה כמעט מינית, והמצויה הרבה יותר, מכפי שמקובל לשער, גם ביחס לדומה במין. האם לא מפאת התאהבות בגברת ברגר רחשה שפרה אי⁻אלו רגשים יוצאים מן הכלל גם להאדון ברגר ודבקה באהבה בפעוט ברגר ונשתוקקה במדה מעטה, אולי גם נתאוותה, לכהנא והתיחסה לא בלי קנאה וחשדנות אל מיצי צרתה?!

נוכחות הזר משנה במקצת לטובה סבר⁻הגומלין בין אשה לבעלה ואף מעוררת בבני⁻הזוג רצון כל⁻שהוא לשוחח זה עם זו. שפרה היתה לפעמים חוט⁻החבור, המדובב את האיש והאשה ברגר. רחל אהבה לחמוד לה לצון⁻מעט בקול רם על חשבון רחשי⁻החבה, ששפרה הגתה לבעלה. “הלא היא נתאהבה בך!” – היתה אומרת אליו במעמד שפרה, שהיתה עונה על כך בפרץ צחוק גלגלני ובהתרוננות ודויית:

– ב–וו–ד–אי! ב-ווד–אי! –

ורוח זו של בדיחות⁻הדעת הועילה לא מעט לעקור את בעלי⁻הבית מכלא⁻השתיקה ולחוננם ברגעי פיוס ובדחון.

– א–ב–א! – היתה רחל זורקת לבעלה בהעויה התולית⁻זדונית, מעין חקוי ממולח לאופן בטויה של שפרה, בהגישה לבעלה את חיוכה המלבב והמשוח רעל.

ובהציצה לעיניו בהצצה לגלנית (ושוב: זדונית) שאלה אותו בתמוּם:

– האם נכונים הם, אבא, דברי שפרה, כי אי אפשר לבלי להתאהב בי?…

– ודאי נכונים הם! – עונה האיש ברצינות כבדה⁻ענינית.

היא נועצת בו מבט מתחמק ואומרת:

– ואם כך הרי אפשר לחשוד בי.. האם אין אתה חושדני כל עיקר?

– אינני חשדן! – משיב הוא מתוך הרצינות הנ"ל.

– ואינך מקנא אותי? –

– אינני קנאתן. –

– חבל! – זורקת דבור⁻סיכה מתוך נעלבות כאוּבה. הבדחון פג לחלוטין מקולה.

היא נזקפת כנגדו בעמדת אדם, הכומס מה בחובו, הנמלך בדעתו, העוצר ברוחו, המחליט לגנוז את סודו. היא מתחקה במבטיה היציבים אחרי כל העויה בפרצופו, מחפשת שם רמז של זעזוע, של טינא או טרוניא או חששנות. אף לא נדנוד. קר הגבר ככפור. אי⁻שקוף כספינכס. הה, רשע הרשעים! הה, שוט הטבע! גבר! –הכרתיך! עוד רגע תזרוק לו את סודה כחתול בפניו. עוד רגע תפתח את תיק⁻המצוקות שלה ואחד אחרי אחד יגיחו מסתרי חייה: סשה בן הכומר; אהבים טמירים שהתלקחו בה מהילדות לגבי כל עובר ושב; כהנא; מיצי; ההילולא. – הכל. – והיא אומרת, ממש גוערת בו:

– ואני, הטפשה, הנני דווקא חושדת בך ומקנאת אותך.

הוא שותק.

– ועל שום מה אין אתה שואל: ביחס למי?

– למי? – חוזר הוא באמירה מוכנית, כמסולק מכל הענין מתוך אדישות אכזרית. – למי? –למי? –

היא איננה מבטאה את השם “מיצי”, אם כי געש יגעש בה השם הזה. לא. היא פולטת מתוך אויליות רבה את הבדותה המבהילה:

– ביחס למשרתת… הלא היא הנה פלגשך… אני יודעת זאת… והרי בלילה אחד הלכתי לי מהבית… מהבית שלכם.. ועזבתיכם לבדכם, לכל הלילה כמעט… למען תשתעשעו דייכם… דייכם… דייכם…

עיניה רבו זיקי⁻איבה⁻פחדים⁻חמודים. דמיה דלקו בקרבה. לבה התפעם בחזקה. דוק שחור נתעבה מסביבה. בכל זאת כוונה את עיניה אל תוך זכוכית הראי וראתה אותן, כשהן דולקות בשגעון.

– רחל, מה אמרת? – רחל! – מה לך? –

ברגר היה נדהם; ולא נטרד אף על פי כן משויון⁻רוחו, ורק מבטו ננעץ בה באיזה אופן מוזר.

– למה הנך מציץ בי ככה? – היא רקעה ברגליה והרימה את קולה, שהיה בו כדי להגיע אף לחדר הסמוך, לאזני שפרה – וכי סבור אתה שיש בי ניצוץ של טירוף… שיש בי… שיש בי… אתה הלא הנך בטוח, שיש בי.

הוא לא אמר: “לאו!” הוא לא צעק: “לאו!” הוא לא חבק את האשה בזרועותיו בחבוק האהבה והרחמים. העמיד נגדה את מבטו הקר, המתחקה, הבלשיי. כן, הוא חשד בניצוץ⁻הטירוף החבוי בה. עיניו הביעו זאת במפורש. ולאחר כך השמיט את מבטיו לצדדים, כנבוך על שנתפס בסודו. “האיש הזה בטוח באשתו, שהיא מטורפת!” – בפקחותו הפכחית והרשעית צד ממנה את סודה, את תוכן חייה, את נקודת⁻הגאון שלה את רכושה היחיד והודאי. – הה, אילו יכלה לדרוך על גויתו של זד זה! אילו יכלה לרמוס אותו כתולע! – גנב! גנב! הוא גנב ממנה את סודה! את התרפים של חייה גזל ממנה במחתרת. –

הה, בן בליעל! "להנקם בך, לשמצך, ללכלך! להמירך באחר!

“בכהנא!”

הצליפה עליו את מבטיה הזדוניים, נעצה בו מבט והגתה בנוכחותו בשפת⁻חשאים את החלטתה:

“בכהנא!”

“אהיה פילגש כהנא”.

וזה יהיה, וזה יהיה.

לה נדמה היה, כי דבורה האלם מתקולל באזני איש⁻השחץ.

קשה לנעוץ עין בפני אדם, ואף אין להטיל מבט ישר בפרצוף בר⁻נש, כי אלוהים שוכן שם, ואסור להסתכל בפני הבורא. ואולם אפשר להסתכל בצלם תבנית האדם, בצורה המצולמת על גבי הקלף או הגלופה בבשר האבן.

מה נחמד היה להתיחד עם התמונה המגודלה, התלויה על גבי קיר חדרו של כהנא. אלא שמתחילה צריך היה לגַנב צעד ולהופיע שם בהחבא מעיני שפרה ואף מעיני התינוק, שכבר התחילו מציצות בהבנה ממש, כאילו קם בלש חדש לרחל; ומתחילה שמתחילה צריך היה לעמוד מעט⁻קט בכיבוש הנשימה מעבר לדלתו של הדייר ולהתחקות מתוך הד צעדיו אחרי מציאותו בחדר. מה נחמד היה להתיחד שם בחדר עם כהנא הדומם, התלוי על הקיר, אשר כלל בכל זאת בחובו את כל האותות והתגים של האיש החי, ואגב התעמקות בנבכים אפשר היה לתפוס אפילו בהעתק⁻אדם זה את נקודת⁻היסוד שבישות הכהנאית.

חביבה לאין⁻ערוך היא לנו תמונת בר⁻נש המפיקה מתוכה משהו אל⁻חיוני בה במדה שהיא רומזת כלפי אל⁻מות; ובהאצילה אף לחי נוגה בר⁻מינן הרי תנחיל לדמות המת חיי⁻עולמים. אומרים, כי משמת האדם דהה גם תמונתו על הקיר, ואולם מתמונת החי ימלל אלינו החיוני רב יותר מאשר מעל טופס האנושי עצמו. בר⁻נש חי כנחל יאזלו פניו, תמיד יפכפכו, ינהרו, יבעבעו, יתרוססו, יתמוססו, יגוססו; ובשנותם לרגעים את גווניהם וטעמם בם, הרי יאחזו את העין באין⁻סוף להטים. ולא כן הדמות המצולמת. כולה תעמוד על עמדה; כאגם⁻מנוחות תשקיף את הנפש עד קרקעיתה. כמו מגילה נגולל לעינינו את פשתגן הדמות, עליה רשומים כל מעללי האדם, ושמא גם כל רחשיו הטמירים ואף אורך כל קו⁻החיים, המזומן לו עד נקודה ופסיק בו.

איש לא היה אותה שעה בכל חדרי הבית. שפרה הובילה את התינוק בעגלתו החדשה, שאבא שלו הביא לו אמש במתנה. רחל צעדה אף על פי כן בלאט בחדרי הבית. וכי אין כל שוכני הבית מציצים מכל הזויות גם בהעדרם?!

בפעם ראשונה עמדה האשה לבדה, פנים אל פנים מול התמונה כהנא, בחנה ובדקה כל עין בו כל אצבע, צפורן, בדל⁻אוזן, קמט והעויה קפואה. הציצה ישר לתוך לב עיניו ולעיני לבו. אכן, זה היה דיוקן ישוע מנצרת; הפרצוף המתמשך דרך תולדות ימי הבינים עד הימים החדשים; צח ועדין כשד אלוהי; פרצוף נשיי⁻נזירי⁻אינקביזיטורי; פייטן גנב; קדוש בליעל; אכזרי בסגופו העצמי; קוי⁻העידון שבו מתוים את חוקי הטכניקה המשוכללה של הרצח; סיטרא דנוקבא, החובשת זקן; חלשות משוחה רעל. הוא לעצמו בן⁻זוג. רחל ברגר אהבה זאת. אהבה זה. אהבה אותו, את כהנא; תחילה השתוקקה אליו מרחוק ועכשיו חבקתו מקרוב. אהבה את הויתו. בדמיון חגגה משכבר את ארוסיה עם הלזה. ואולם הרגע נתבשרה, כי כבר גמלה בקרבה ההחלטה לצאת עם חשקה בה אל הפועל. יתר על כן, היא נטלה את התמונה והביאתה לחדר⁻המטות, בהקבילה אותה מול תמונת ברגר, התלויה מעל למטתה. כתינוק גרגרני, המשווה שני חלקי הממתק. היא הקבילה את השנים – המגולח והמזוקן – זה לעומת זה, זה אצל זה, זה תמורת זה. העריכה, שקלה, חשבנה. שתים פעמים שתים…

“זקן זקני! – דברה באזני כהנא – אתה אינך גבר בגברים; אתה גבר⁻אשה; ואני אשה⁻אַל⁻אשה. אהיה שלך”.

הדקה את התמונה אל לבה הפועם.

“זקני היקר. אהבתיך מאוד!” – דברה בתחטאות אל בובתה, ואף אצלה לה נשיקה.

“ועכשיו, בובתי, נשקיני⁻נא את!” “ינוקא, יקירי!” –

נסתערה במחולות המחנים; בהשתוללות המחול, ששקק בכל מאווייה מימי הילדות בכפר, בין העגולים המחוללים של “השקצים” וה“שקצות”.

היא היתה כמרקחה.

אז הופיע כהנא.

– גברתי נהדרה כאשת המשיח!

שתי עיניו הבוערות החתילו נגדה ושרטוה בצפרניהן.

– אני יפה?

שאלה באימה.

– הנך כבשן⁻יופי בוער!

צהל הגבר כשד.

היא הרהרה: “כמלאך!”

"ואם כן, ואם כן, מדוע לא תחשק בי? – השתוללה האשה בשגיון.

“ואני רוצה להיות פלגשך!”

הוא או היא, היא או הוא, מי⁻שהוא לפת את רעהו בצבתים.

צבת בצבת. אשה וגבר.

אלוהים לווה אותם עד קברות התאוה.

רבים הנצחים לאדון כל חי. יש לו פנאי לחכות. והקדוש ברוך הוא לא רצה לתת לרחל בחירתו חתיכת ממשות ולהגיש לה את המציאות כעובדה.

שר רחל אמר:

עובדה, אני שונא אותך!

רמז שר רחל לשפרה ואמר לה: בואי! – הופיעי שפרה בו ברגע… בו ברגע… טרם רגע!

וכך זה היה. בעוד רחל נשואה בזרועות כהנא, או כהנא נשוא בזרועות רחל, וטרם עוד הספיק שר⁻היצרים לחפור לשנים את הקבר לתאוה והנה… געה הפעמון בכה הפעמון; התחוגג הפעמון: חד, תרי, תלת! – פתחו דלת!

לא כך. יד מבחוץ משכה בתוקף את המצילה.

צללו אזני רחל. התרוצצה כחיה משתוללת, באחוז בה הדלקה.

 

פרק יט    🔗

…על הסף עמדה האשה רייז, בהעיפה סביבה מבטים בלשיים של מכשפה טחנה בפיה פטפוט⁻הבאי ועמדה על הסף ולא זזה, וחייכה משהו ו…

והנה שפרה, בזרועותיה התינוק המתיפח והיא עצמה מיבבת מר.

– הו ואבוי, גברתי. אסון קרנו! ואני רוצה למות!

קשה היה להציל ברגעים הראשונים דבור מפי שפרה הצורחת, מלבד בקשת המות, שהיא חזרה עליה בלי⁻הרף. פני האשה ברגר החוירו ונתרכרכמו חליפות מפחדים וממפח⁻תאוה, שטרם כבה בעיניה המבולבלות ובתסרקתה הפרועה. האשה רייז הבחינה מקץ כמה רגעים בילד המתיפח בשל כאב⁻מה. כן, חבלה במצחו.

– משמע, שאת הפלת את התינוק?! – חקרה האשה רייז.

– הו ואבוי לי, הפלתיו. בוודאי הפלתיו! ואני הפלתיו! – צרחה שפרה בלי הרף.

– משמע, שהעגלה נתמוטטה? – המשיכה האשה רייז את הקַו.

– סימן, שהעגלה נתמוטטה. אויה, נתמוטטה.

– והילד נפל ונפצע!

– הו ואבוי לי. ונפצע.

– והלא התינוק נתעלף! – זעקה מר האם, שתפסה לפתע את האסון.

– ובכן, מים! מים! – אמרה הגברת רייז בשקט והתחילה להתיז צוננים על המתעלף – והאדון הזה על שום מה עומד הוא כבול⁻עץ? – קראה בקול מפקד – ימעך⁻נא את רקותיו של הפעוט. הרי גבר הוא! הביטו⁻נא בבר⁻נש גולם זה – ועוד גבר הוא! רוץ, אדון, להבהיל את אבא ואת הרופא!

בו ברגע וקולה הצהלליי של האשה רייז כבש מתחילה את כל החלל ומתוך מבצרו ההוא השתלט גם על האנשים, המתהלכים בחלל, והנגיד וחתך פקודות כאטריות ונתגלגל ישר והפוך בטענה ובמענה.

– בַרנשים שכמותכם, על שום מה נדהמתם? ומה היא העמידה הזאת כבולי⁻עץ? וכי טחו עיניכם מראות רחמנא ליצלן, כי יניק זה נתבטבט ונתלבטט ונתדרדר ונתפרפר ונתכרכר, השם ישמרנו, ואל⁻נא אפתח חלילה פה לשטן, ואף אצבע או זרת אל⁻נא אושיט לו אבל הרי עלול הוא בר⁻נש קטן זה להפיח את נשמתו שלא חטאה עדיין; וכי ראיתם ילד סתם ככה מפשיל את ראשו ונכנס לו לתוך התעלפות? ולואי שאתבדה. ואולם אשרי המפחד, אפילו לגברין, קל וחומר ליצור חולני ורופס כזה. הרי יתכן, כי המהלומה פגעה חלילה במוחו הרופס של היניק! ולמה אמא שלו עומדת כגולמה, וידידה נצב על ידה כנציב⁻קרח? שפרה, אוצי⁻רוצי והבהילי את הרופא ג– זה שרפא חברה חולה אחת של ילדת אחותי הבריאה, אל⁻נא תשלוט חלילה עין רעה בילדתה של בת⁻אחותי! דומה הוא הבית, כאילו אין פה איש, רחמנא ליצלן.

ובאין איש שנסה האשה רייז את מתניה והעמיסה על עצמה את התפקיד והשתלטה על התינוק המתיפח, בהכניסה אותו בין זרועותיה לשמור עליו מפני אנשי⁻הבית בלתי⁻המנוסים ומפני האמא הנבוכה והמבולבלה, ש“אינה יודעת כיצד לקשר זנב חתול” – בפירוש אמרה זאת לשכנתה הצעירה. וכך החזיקה בתינוק עד שבא מקץ שעה קטנה האדם הרופא.

והנה הוא בא, האדון הרופא. גוץ, עגלגל. למעלה לו צמרת⁻כסף; שני עכברים במצחו. אדם עם נרתיק מלא תכשירי⁻רפוי⁻ובדיקה. אדם תוך נרתיק, המכיל שויון⁻רוח של בר⁻נש מיושב ומוכן לכל. נצר מגזע האובות והידעונים – האבות והידענים. רחל ברגר הציצה בו בלי כל יחס⁻כבוד, ואף מתוך שאט⁻רוח גמור. “המקצועיים הללו אינם כלל איסתניסים – הרהרה – ולשם המדע הוא שולח את ידו בכל; הוא פושט את המלבושים; הוא ממשש ומגשש. הוא אומר: בבקשה, אדון, בבקשה גברת, התערטלו עוד, עוד. המקצועיים הללו בזויי⁻בני⁻אדם”.

– וקטן זה הנהו הפצינט? – וגברת זוּ הנה האמא? ואדון זה הנהו אבא? וגברת זו הנה דודה? ובחורה זו היא משרתת שלכם?

הוא המטיר שאלות מתוך קרן⁻השפע ועיניו הזעירות, החלביות והנלבבות, המפיקות הבעה של חמודים זקנים, התעופפו לכל עברים, כשל שמאי נכסים מטעם הרשות.

במקום הגברת ברגר המהומהמה ושפרה המקוננת השיבה האשה רייז באורים, בהעמידה את האדון הרופא על הדיוק הראוי בסדר⁻היוחסין של בני הבית.

– לא, אדוני הדוקטור, ברצוני להעיר את תשומת⁻לבו של כבוד מעלתו על הדבר, שאדון צעיר זה אינו בעלה של הגברת הצעירה, כי אם… דייר הוא פה, ידיד טוב, ולא יותר.

– רק שכן הוא, אדוני הדוקטור – נתערבה בשיחה גם שפרה בקולה הדומע.

– רק שכן. ככה. ככה. – חזר הדוקטור בשנון נעדר⁻שינים על הדברים – ובן⁻כמה הוא הפצינט שלנו? האם כבר חלה פעם בימי חלדו? הנוהג הפצינט שלנו ליפול למשכב לעתים תכופות? ומה טיבו של בחור דנן, לפי מבנהו הכללי?

– התינוק הנהו חולני מטבעו – אמרה הגברת רייז, בעלת⁻הבית הרשמית – אפילו שן אחת טרם צמחה לו. אפילו שן אחת. זהו לגמרי בר⁻נש מחוסר⁻שינים, אדוני הדוקטור. ואילו ילדתה של אחותי, בהיותה בגיל שלו, הרי כבר הצמיחה זוג שינים… זוג… שינים…

– הבה⁻נא ונבדוק את אחוריו! – אמר האדון הרופא. האשה רייז הפכה את הפעוט לאחוריו, בטפחה אותו כמו כבד.

התינוק פרץ בצריחה רבתי ופרפר ברגליו.

– הלא זהו פצינט חצוף –פסק הרופא – שאינו נוהג דרך⁻ארץ בבא⁻כוח המדע.

– דוקטור, שמא מן הראוי להטיל לתינוק תחבושת על הראש!! – נחלצה הגברת ברגר במקצת ממבוכתה.

– אין לנו כלום כנגד זה. אין לנו, בא⁻כוח הרפואה, ולא כלום כנגד התחבושת במקרה דנן – אין לנו ולא כלום.

– במטותא, תחבושת! – פקדה הגברת רייז לשפרה, שמלאה את הפקודה אגב בכי רב.

–אויה, מה עוללתי לילדנו! –או–יה! או–יה! –

הרופא העלה מתוך כיסו ממחטה והגישה לשפרה:

– מדמואזל, בבקשה. הרי לך! פה! – הוא הורה באצבעו על עיניה הלחות – תואילי נא לקנח את שתי השלוליות.

– ואיפה היא העגלה? העגלה איפה היא? – צעקה לפתע הגברת רייז הנבעתה – שפרה, איפה הזנחת את העגלה החדשה?

– אויה, העגלה… שם.. שם… למטה היא… נבהלתי וברחתי עם הילד… נבהלתי וברחתי… – יבבה שפרה את תשובתה.

בינתים הופיע לבית האדון ברגר, בהובילו עמו את העגלה, שקט ומתון כדרכו.

– זהו האבא של התינוק האומלל! – הציגה הגברת רייז את בעל הבית לפני הרופא.

– ואנחנו את שלנו עשינו, אבא – הגיש הרופא את תזכירו המחושב לאבי הילד – אנחנו, באי⁻כוח הרפואה, הננו עושים תמיד את שלנו בשלמות, והשאר הוא בידי “נאטורא” –“נאטורא נאטורמוס” –

– אבל, כיצד הוא הילוכה של המחלה, אדוני הרופא? – קפצה בפניו הגברת רייז.

– לפי שעה, גברתי הנכבדה – נתמשך קול הרופא ברישול חמים אגב בדיקת הגלגולת – הכל הולך כשורה ובדרך הטבע. בדרך הטבע. אם כי מאידך גיסא אין לנו עדיין כל יסוד לקבוע איזו החלטה סופית שהיא, הואיל ו…

הוא מדד לו אתנחתא קטנה ואמר:

– ובדרך כלל הבדיקה הראשונה, והשטחית במדה ידועה, ואולי גם במדה מרובה במאוד, אינה מאפשרת לנו עדיין להסיק אילו שהן מסקנות, הואיל ו…

הוא דבר בנגינה ברורה, בהטעמת כל פסקי⁻הטעמים למיניהם, שהבליטו גם את ההבדלים שבין פסיק ופסיק⁻נקודה.

– הואיל ו… הזהירות דרושה לנו קודם כל. קודם כל. זהירות ותחבושת! זהירות ותחבושת!

– ואם, חלילה, תפול דלקת במוחו של התינוק החולה? – שאלה האשה רייז.

– ואם, גברתי הנכבדה, ישתער עלי אוטומוביל ויפילני ויפצפצני? – גער הרופא בבת⁻שיחתו, בקרצו אליה עין נרגזה⁻מלבבת של קפדן חביב. – לא גברתי הנכבדה, אין אנו מחליטים עדיין ולא כלום, הואיל ו…

הטיל את המכשירים לתוך הנרתיק, ובחבשו כסיה אחת הושיט את ידו השניה, הגוצה, לבעל הבית.

– אנחנו איננו מחליטים עדיין ולא כלום, הואיל ו… – אמר אגב קליטת המטבע מיד בעל הבית – שלום, אדוני, שלום, גברותי הנכבדות!

לא עברה שעה מרובה ושפרה הצהירה בצוחה נואשה:

– אויה, הילד בוער!

נבהלו אבא⁻אמא, האדון כהנא והגברת רייז. חום הילד עלה לארבעים ומעלה.

שוב הופיע האיש עם נרתיק⁻המכשירים. משש את אברי הגויה, בדק, הקשיב, דבר מתונות:

– על יסוד החום רשאים אנו לבוא לידי החלטה, כי המהלומה פגעה, אמנם, מבלי לאמור פגיעה של ממש, אבל מעין פגיעה, בקרקפתו של פציֶנט דנן. ואם כך, הרי ראשית כל, תחבושת וקרח. תחבושת וקרח. תחבושת וקרח.

– האין צורך, אדוני הרופא, להשקות את החולה שמן⁻קיק? – שאלה הגברת רייז.

– שמן⁻קיק – כן. שמן⁻קיק – בבקשה. מדרך הרפוי להתחיל תמיד משמן⁻קיק. שמן⁻קיק הנהו תמיד מורה⁻הדרך שלנו. שמן⁻קיק – מורה לנו תורת הרפואה – הוא קודם לכל. ובמקרה דנן – אף תחבושת. תחבושת וקרח. תחבושת וקרח. במשך כל הלילה עליכם להטיל תחבשות על ראשו של הפצינט. אבא ואמא וכל המקורבים חייבים להשגיח על כך, מבלי לגרוע עין כל הלילה, כל הלילה. ומשאבא ואמא מתעיפים הרי השכן הצעיר אינו פטור מלהזקיק את עצמו אל החולה שלנו. ובשעת⁻הדחק הרי יש לכם שכנה נלבבה כזאת. ח–י, ח–י.

– אדוני הדוקטור, מה הוא טופח על שכמי ואני כבר אשה זקנה! – התחטאה הגברת רייז, ברכסה בידה לולאה של גלימתה הביתית.

– ואני הנני זקן נואש, גברתי, זקן שאין לו שוב כל תקנה. ח–י, ח–י!

– אף אני לא אעצום עין כל הלילה! – יבבה שפרה.

– מנקודת⁻ההשקפה של ההשגחה המעולה אין לבטוח ביותר בהבחורה, הואיל ו…– אמר הרופא ולא סיים את דבורו מפני השתעלותו – רק אבא ואמא או האדון הצעיר… לסרוגין, רבותי. זה ער וזה מנמנם משהו; זה ער וזה מנמנם משהו. לסרוגין.ולבקר משפט – שלום, אדוני!

ידו האחת, מחוסרת⁻הכסיה, נתקעה שוב לידי אדון הבית, ובהעבירה משם את המטבע שלשלתה אל תוך כיס המכנסים הצהובים.

– ושלום, גברותי!

ולאחר שכבר עקר את עצמו להליכה החזיר את ראשו, החדיר את מבטו באם התינוק המהומהמה מגודל האסון ודקלם חגיגית:

– סבלנות, גברתי; רק לא רפיון⁻רוח ודכאון. אי לכן, אמהות בנות⁻דורנו. כל מיחוש קטן של תינוק מפיל עליכן פחדים ומרפה את ידיכן, הואיל ו… ואתן אוחזות בשיטה של ולד אחד… חי, חי… והנכן מחוסרות נסיון וחרדות תמיד… ואולם אשה בריאה חייבת גם לפי חוקי המדע, להקים הרבה ולדות…

 

פרק כ    🔗

קשה היקום לאדם. באין כל ענין לו ללפת בו את חייו עד כדי נתינת טעם להם, ובהיותו בלתי־תפוס־ענין הריהו מתפנה ממילא לחקר ארחות־עולם וערך הקנינים ותכלית־ההויה וטיב מהותו העצמית. ויש כי ברוב שרעפיו ימריא בחוצפתו גם לקראת השגת הנעלה מכל בינת אנוש, עילת כל העילות. והואיל ומדרך ההויה להסתתר מהמתאמרים לבוא בסודה והוא יתברך, שתפר לו עולם ושם אותו מסוה על פניו, אינו מנדב מכמיותו הענקית אף טפה חיונית אחת להצמאים אל עצמותו הנעלה, הרי עלולים המחפשים העקשנים לבוא חלילה לידי מפח־נפש ומרירות רבה והטחת־ראש בריק אטום אכזרי אחד. ולא כן, כאשר תתרגש ותבוא על האדם איזו תאונה רעה, כגון מיחוש השן או חבלה בראש, או מקרה של אבדת רכוש או אבדן רֵע, ואף מחלת תינוק, אהוב או מאהב, הרי שוב אין ריק בלבד, שכן הוא נסתם במהות־מה, מוחשית מאוד, המתרכזת בנקודה זו וזו, ששמה מיחוש או חבלה או אבדה או מחלת הקרוב וכיוצא בזה. ומבחינה זו די לו לאדם, שתתקע סיכה או מחט באצבעו ותקיז לו דם מפצע, כי ישוב וירפא לו מאסונו הכולל.

כי זה הכלל: הכל בפרט; הדם הם החיים!

המחלה הפתאומית, שתקפה את התינוק ברגר, הועילה לא במעט להעלות ארוכה למדוי רחל; אחדה את שתי הרחלות בה. ובהסיחה ממנה את הרברבן גרמה אם לא לפתרון, הרי לפחות לשיתוק זמני של המון הבעיות והנגודים והכאבים, סתמה את הנקב במוחין ורכזה את עיקר התשומה בילד החולה, שהכמיר את כל רחמי האם, ואף בכהנא, שכמלאך הגואל ממש הופיע לעמוד לימינה בעת צרה זו.

לילות־חורף הארוכים, המאיימים תמיד כזאבים, נעשו רכים ככבשים, למראשותי התינוק החולה בנוכחות כהנא, אשר ישב עכשיו ישיבה מאוששת אצל רחל, סמוך לה, כשומר על נשמת התינוק, כשומר על נשמת האם, כשומר על נשמת החיים. תחבושת־הקרח על ראש היניק – נקודת־הרכוז של חייה כעת – צננה, דומה, גם את הלהט בעצמותיה. היו שעות בלילות, בהן נמנם ברגר, רדמה שפרה, עֵרו רק לבבות שנים. מאותו המקרה המביש, שהפילתה בזרועות כהנא, חשה רחל עקת־מבוכה בחברתו של הגבר הזר, שראתה בכשלונה; ודוגמת יהודיה מומרית, המתהלכת, בשובה מהכרח לבית הוריה, בביוש, שחוחה ומכונסה, כן אספה רחל את חרפתה לתוך התחבושת על ראש הילד החולה. ואולם דמי הלילה נושא בכנפיו צרי לנשמות הדוויות; בלילות מאוששות יותר פסיעות בני־אדם; בלילות מהירים צעדי הגויות. רחל וכהנא קרבו זה לזה תוך החוג האחד, אשר סגר עליהם בלילה. כתפיה רטטו אל תוך חוורונו, שהופיע לה בזריחה לילית. “כמוהו לא יאנוס את האשה” – נצנץ פעם הרהור בנוכחותו. האם לא חייבת לו האשה תודה בעד כך?

אז קמה ולחצה את ידו בהתפעלות:

– תודה!

– בעד מה? – שאל האיש בתמהון.

– בעד זה, שאתה… מאחר עמי לשבת. – אמרה האשה בשקר־הקדומים שבפיה.

רגע הציץ הגבר לעיניה, לתהות שם על משהו של כחש. הילד גנח ארוכות.

האם גנחה והאהילה בגויתה על נשמת התינוק.

לאחר־כך צעדה אם התינוק החולה עוד צעד בלילה וטבעה בשפתיה שתי טבעות־קדושין על גבי ריסי עיני הגבר.

שפי במחתרת הלילה צעדו הרגלים עוד. העולם השלגי נשקף דרך החלון בלבנוניותו כסוס צחור, שדהר מעט־קט מתחת לרוכבו והלאה. דיסת־שלג ענקית השתרעה בקערת הירח. אף פעמון לא צלצל בלילה. ורק זוג בענבל עולם־סוס היה קול הילד הגועה. ולאחר־כך נדמה הגעיה, והילד נרדם. דומה, הוקל לו במעט.

– אתה שומע קול? – שאלה האשה דווקא משנשתררה דממה רבה מסביב. כזו היא האשה, עירנית־השמיעה: היא שומעת תמיד יותר מהגבר.

– לא. – ענה ואמר האיש בלילה – איני שומע מאומה.

היא הביטה עליו בתמהון.

האשה דלתה את קולה מדכיי הנפש וקטפה את אמריה כפרחים.

– ברצוני לדעת, אם אני יפה?

הוא הניד בראשו בחיוב.

– ואולם אני רוצה לשמוע במפורש מפיך.

– את יפת־תואר.

– אבל הרי זה מעט. אמור ככה: את היפה בנשים!

הוא הכה במשוטי הצחוק את גניחות הילד, אשר זרמו כגלים אל חיק הלילה.

היא צעדה כלפי החלון, מול השלג, בשרו הלבן של העולם.

השפתים בגבר ובאשה מגששות תמיד את האהבה ומחישות בבטוי את התהוותה, גם בצרפן ניבים משיים על הכוללות.

האנוש הוא פֶה לינוק מעטיני העולם. הפרט הווה רק לעצמו. ואף אם ילדו יגווע לעיניו יחיו בו שפתיו היונקות.

נכון, כי הלב יתעטף ביגונו למראה מות הילד. אבל השפתים אינן לב. הן התינוק.

אז לחשה רחל לכהנא בלילה:

– ואילו הייתי נאותה לברוח עמך מבעלי, האם אתה, אף אתה, היית נאות לכך? הנה מה שבקשתי לדעת.

זהרורי השחר המפציע זלפו מבעד לזכוכית החלון כאצבעות הבורא. ולאור הזהרורים הבחינה רחל כעין חיוך ערמומי מפזז על גבי הישות, המכונה כהנא. עיניו דרכו על לבה.

– אל־נא תביע עכשיו בפיך את המענה, שמא תשקר.

ובכפה הדקה את פיו.

היא בקשה לדעת עוד:

– ומה בעיניך מיצי היפה?

כהנא הכה במשוטי הצחוק את חלקת הלילה.

– היפה?!

– ומה הצחוק? – הקציפה רחל.

– הלא כעורה היא זו.

רחל נתרתחה והדקה בשיניה את שפתיה. “אף הוא משקר. כל הגברים. כמוהו כברגר”.

– והלא מיצי נהדרה ביפיה, היא אשת העתיד, היא האשה האמיצה. אני מתקנאה בה. הלא כתר מלכות על ראשה.

רחל דברה בעוז ובהתפעלות.

וזהרורי השחר הפֵזו חיוך ערמומי־גברי.

היא רצתה לדעת עוד:

– האם מסוגל הגבר לאהוב גם לאחר אשר יקדש לו את האשה? האם יש במציאות לפחות גבר אחד כזה בעולם? ואם הוא, כהנא, מסוגל לשמור בסוד גמור ומחלט קשר־ברית עם אשה, מבלי שיגלה זאת אף פעם לשום בר־נש? ואם הוא מסוגל להתקשר בנצחים עם אשה מתה? הכי לא נכון הוא, כי לחיים הננו רק מתאוים, אבל לאהוב יכולים אנו רק את המתים? האם הוא יכול לכבד אשה, שרגש האמהות נשמד לחלוטין מלבה והיא יכולה לראות בשויון־רוח כמעט את פרי בטנה, הגווע לעיניה?!

המון שאלות שוקקו בקרבה כיונות בשובך ורק בפי כהנא המכשף הפתרון.

ואולם הכי אין אתה, אדם, מכיר למדי את המכשפים הללו? נעימות מתק הניב בשפתיהם רק עד שהם מוציאים בלהטיהם ממך את הנשמה. אבל מכיון שכבר מכרת או נדבת להם את נשמתך מיד קולם נחבא אל תוכם ופניהם מתקשים ומזדעפים כיצורי־אבן.

יצור־אבן ספינכסי היה גם כהנא בלילה. מכונס, מחייך לעצמו, יודע־מה, התהלך בלי־רגש, באשר כבר תפש את נשמת האשה כצפור בכף.

אף לא השתעל.

אבוי לרחל. אחד הנחש המבריח את ברגר וכהנא. שניהם מתאוים אל מה שברחל ולא אל רחל. כמוקיון, המקפיץ את התוכי, כן הקפיץ הלזה את נפשה בה. בקשה לבכות מאהבה וממשטמה.

והילד החולה גנח בלילה.

משכבר לא היה המדובר על ברגר. והוא הרי היה חי. הוא צעד בבית הזה. הוא ישן בבית הזה. הוא היה בעל רחל. רחל אהבה אותו הרבה יותר מלשעבר.

כן: כהנא. אבל – הוא ברגר. הוא היה הראשון, והוא יהיה האחרון. הוא לקחה מזרועות האבא, והוא אשר יושיבה לא־לוהים, וכהנא הנהו רק פַז' אהוב.

צדקה האשה לעצמה כמלאך זך־כנפים, כתינוק בן־יומו.

ואולם, הביטו וראו, כל הסימנים הוכיחו על כך, כי דווקא בימים האלה נקע לב ברגר מרחל. רחל חשה זאת בעליל. חוש באשה תמיד ער הוא.

כי הנה פלא: יש אשר עשר שנים ויותר יֵשבו האיש ואשתו במושב יחדיו, שרויים כאחד באהבת־נפש ובהתפעלות־גומלין, ב“אין־יעלת־חן־דומה־לך־עלי־אדמות”. ולפתע, לפתע עד לחרדות, בשעת־בוקר אחת, יציץ האיש באשתו וימצא בה פסול, המסאב דמות תארה בעיניו עד מאוד. ויהא זה אפילו פגם פעוט שבפעוטים. נאמר־נא, האיש יציץ באשתו ויראה פתאום, כי הרגל לה לעקם את העקבים של נעליה, או כי גזרתה אינה מהודרת בתכלית, או יבחין, כי הילוכה איננו עשוי בטעם, בהחישה למדי את צעדיה, או כי… קולה בה… צורם בגסותו. ומה גם, כי היא אינה מחוכמת ביותר. הנה… הנה… מקץ עשר שנים רצופות נפקחו פתאום אזניו לשמוע את קולה בה, הצורם אותו… וככל שיעברו עוד ימים כן יתעצם האיש בהרגשתו וכן ילך ויתכער קול האשה באזני האיש, המתאמץ, אמנם להסתיר זאת במחבואי־מחבואיו. ואולם כזבוב תבאיש ההרגשה הזאת את כל חיי האיש ותעשה את בחירתו, אשת נעוריו, למעמסה עליו. עד כי כל העויה בה ירגיז את האיש ותעורר בו כעס עצור. ובכן, נשאלת השאלה: ומדוע לא שם לשעבר את דעתו על כך? הכי היה עוור או חרש? הכי צמח לה קול חדש? מי יודע? שמא לאמתו של דבר היה עוור או חרש; ושמא שנוי הוא שחל באשה והכעיר את גזרתה, הילוכה או קולה.

בדוק ומנוסה: אין הכל בחיים עומד על עמדו? אף האדם צועד לעתים אחורנית. בידוע: הכל צפוי להסתאבות. קל חומר האשה, העשויה חומר רך וענוג, אשר טעמו וריחו בו רק בטריתו. אויה, עיוות־דין הוא באשה, כי היא עלולה יותר מהאיש להזדהם; בשגם ממנה ידרש הרבה לאין־ערוך מאשר ידרש מאת הגבר. ונמצא, כי האשה הנה תמיד מטרה לכל מרעין־בישין, וצפויה לכל החלאים והמומים והפסולים האורבים לה; וחלי ההזדקנות על אחת כמה.

ממך, אשה, ידרש הרבה לאין־ערוך, יען נצטוית היות יפה.

וביפייך חיי! –

החוש באשה תמיד ער הוא. ובהתבשר לה דבר אסונה, כי מתה אהבת בעלה אליה, הרי תתקומם בכל עוז אהבתה ומשטמתה ומחדש תרָתק אל בעלה ברתוקות האשה הלא־אהובה.

פרט קטן הכתים את רחל בעיני ברגר: יחסה לתינוקה החולה. לא בו רכזה את מעייניה כדרך האמהות, אלא במשהו אחר. מעיני האיש לא נעלם זאת. אז השיג לפתע, כי לא אשה היא רחל, אשה מדורות, בת השבט, העם, האנושיות, אלא חתולה עצלה. בת־נעוות־המרדות.

הוא רחש איבה לאשה בגלל תינוקה. והאיבה הזאת היתה אבן־שואבת. מבעדה פרצו והגיחו כל החשדים של הגבר לגבי האשה.

האם לא רמז לה פעם בדבר נקודת־הטירוף? –

והוא הרי היה כה בריא בהגיונו.

למחרת היום, בו חווה הרופא את דעתו המוסמכת, כי מהלך המחלה מתפתח לפי כל הסימנים והאותות, המצויים ברשותו של המדע, בטבעיות גמורה, באין כל יסוד לחשוש לדלקת־המוח, תקפה הדלקת את מוחו הרופס של התינוק. ומכאן ואילך כבר צעדה המחלה במרוצה. הגברת רייז, שנבאה לא פעם על הסכנה, הצפויה חס ושלום, אל תפתח פה לשטן, לפעוט החלוש מעודו, התהלכה בבית ברגר לא בלי הכרת נצחונה; שפרה תופפה באגרופיה על ראשה, בגלגלה את יבבתה המלאה והשמנה בכל החדרים ואף בחדר הדייר:

– אויה, אם חס ושלום יתחולל האסון הרי השבץ יאחזני!

והמומה מדברי עצמה היתה מאדירה את בכיה בקול עולה מתוך עצמו על עצמו ומגביר חיילים בכפילות מדהימה, כאילו זוג־אנשים בכה מתוך חזה הסוער של הנערה. ברגר עגן את מבטו המתון־הכבד בנקודת האסון, כמעמיס על עצמו מתוך הכרת־אחריות גברית את כל כובד המהלומה העתידה. רחל התעתה מסביב את מבטיה המסולקים והיתה רוטנת לפעמים בלחש סודי באזני כהנא: ומה זה? ומדוע איני מזדעזעת? וכי איני אם?…"

– היופי נעלה מעל כל אסון! – פסק האברך את פסוקו אף ברגעים הכבדים האלה.

– ומיצי כה נתקשרה בילד…

היא אמרה זאת ככה סתם.

זה היה בערב יום חמישי למחלה. רחל, ברגר וכהנא היו מסובים בכפיפה אחת זה מול זה וזה עם זה וזה בלי זה, צופים ואינם רואים איש את רעהו, שותקים בפועל ממש ובמצפון שקט בתכלית, שוכנים בתוך העיפות, תאבי שינה והנים חומר ותוסס בקרבם וזולף בחושיהם כצמרמורת או כמימיה נודדת. לעתים הוא מקפץ כתלתל שרטני מריסי העינים אל חיוכי השפתים ואף מדגדג את שערות הראש. היה זה מצב־רוח מעומעם זה, שבו אין לאדם כל זיקה למאומה לדבר לא נוח ולא רצוי לו, ואף הוא עצמו אינו שלו. אז יש, כי מעל העינים צונחת ההינומה ונקרע הלוט מעל הדברים והאדם נדחף לזחול מעצמו אל זולת־הוא. במצב כזה עלול האדם להזריק באין דעת מפיו דבור־אמת נובע מעצם הישות. שמא משום כך חזרה רחל פעמַים, ויותר מזה, על שמה של מיצי, לא על מנת־מה, אלא סתם ככה. כמדומה: רשרש אותה שעה במוחה הסביל מעין זבוב־הרהור, שתכנו היה לערך כזה: “ואם אנחנו שלושתנו שותקים יחדיו, על שום מה אין מיצי נוכחת גם כן?” ולפיכך בטאה בקול את שמה של מיצי.

והנה אצבע המקרה. אותה שעה הופיעה גם מיצי, אם כי השעה היתה כבר מאוחרת למדי, כמעט קרוב לחצות הלילה. מיצי נתעופפה ובאה, כמנהגה. עיניה נטפו זפת שחורה. היא היתה לבושה שחורים. משכבר נתעוררו בה געגועים על הבחור ברגר. ולפתע נבא לה לבה, כי קרה בבית ברגר תאונה רעה… ונדחפה לבוא בשעה מאוחרת… בראותה אור בחדרים… והנה חולה בבית.

שפרה המנמנמת נתעוררה לקול מיצי, והרצתה מיד באזני האורחת את פרשת כל הענין, בהודיעה מתוך פלגי דמעות, כי היא רצחה את הילד, ואם חס ושלום יארע דבר־מה תשים קץ לחייה. ומתוך מטר הדמעות הפצירה במיצי לחמול על האם האומללה ולשלחה להרדם משהו, כי מכמה לילות לא עצמה הגברת האומללה עין, אם כי האדון ברגר ואף האדון הצעיר אינם זזים ממטת החולה ואינם חסים על שנתם.

ולא חשוב מה ששפרה טרטרה עוד. העיקר הוא, כי מיצי הצליחה כבכוח כשפני ממש, במשך רגעים מעטים מה שלא הצליחו ברגר ושפרה בהפצרותיהם הרבות, והוּא: לשלֵח את הגברת ברגר לנמנום־מעט.

רבו או מעטו רגעי נמנומה, ושמא גם שעות נגוזו בינתים. רחל ניעורה לקול בכי מר צורח, מנסר בתוך הזמן. בפקחה את עיניה ובקפצה אל המטה גששה עדיין במו ידיה את חרחוריו האחרונים של הכדור המתפקע. נתבטא־נא בפשטות מוחלטה:

התינוק מת!

משבא האדם עם נרתיק התכשירים לא התמהמה הרבה וצירך בו ברגע את חוות־דעתו המוסמכה לעצם העובדה, מבלי כל פקפוק, הואיל וישנן אי־אלו עובדות, שאינן שנויות במחלוקת. ברם, חובה היתה על האדם הרופא להודיע בגלוי־לב ראוי לתהלה, כי מלכתחילה לא היה כל יסוד אוביקטיבי שהוא לנבא מראש תפתולת כזאת, בעלת תוצאות מעציבות כאלו. ורק בדיעבד עלינו, באי־כוח המדע, להכנע לעובדה זו. ובכן, הרי זה בר־מינן של בדיעבד! – דבר הרופא בענינות – ועלינו עכשיו להסתלק מכאן, באשר הגיע תורם של שמשי־הקדושה.

יד מחוסרת־כסיה הושטה שוב בכיוון אדון הבית ושלשלה בחזירתה דבר־מה לתוך כיסי המכנסים הצהובים.

שפרה נתעלפה. הגברת רייז הצהילה את קינתה רבת־הצלילים של האשה המנוסה רחל עמדה בקרן־זוית. פניה, המפנים כלפי הראי, הפיקו שלוה גולמית מחרידה. במוחה זחל ברחש־נחש הרהור עקשני: “הרופא אמר ‘בר־מנן בדיעבד’ ואני הגדרתי אותו פעם בשם ‘יצור בדיעבד’, לפי שהוא נולד בעל כרחי. אכן, יש פלאים”. מיצי, ברגר וכהנא קבלו את המות בבינת גברים.

המות פרץ לרווחה את דלתות מעון ברגר. כל שכני הבית, על קומותיו התחתונות והעליונות, נתכנסו ובאו. לא נתמהמהו והופיעו עם בוקר־יום החנוני, החלבאי, הנפטאי, התגראי, התרנגולנית וכל הפרגמטוטרים השונים, שהיו פוקדים לפרקים את את מעון ברגר, הואיל ולמלאך המות מזומנים תמיד רצים־מבשרים קלים כצביים, ואף המון סוסים לו להרכיב עליהם את כל התאבים לראותו על דוכנו. וכך עשתה לה השמועה כנפים.

– הביטו־נא בפני האמא הצעירה והיפה, ניכר, כי לבה נתאבן בה מגודל האסון.

– אף לא זיע בפרצופה.

– ולא דמעה בעיניה.

– והאבא הנהו המום ממש.

– ומי היא שחרחורת זו? ואותו אברך מי הוא?

– אף הללו הם זוג אשה ובעלה.

– והלזו הנה רק משרתת בבית? ולמה היא קורעת רקיעים בבכיה?

– מי יודע, אם רק משרתת…

– ומי היא האשה הזאת הבוכיה?

– זו היא דודתו של בעל הבית.

כך התלחשו הסקרנים הרבים, שחלקו מסברות עצמם ועל אחריותם האישית את התפקידים בין אנשי הבית.

רק מעטים ליוו למנוחת־עולמים את הבר־מינן הקטן, שחי ומת בקריה, ללא סב וסבתא, ללא דוד ודודה וללא כל שאר־בשר. ברגר האבל צעד שחוח ומבויש, ידו שלובה בזרוע רחל, שהעיפה את מבטיה במיצי ובכהנא.

רק תפיפותיה ויבבותיה של שפרה השרו על התהלוכה העלובה הזאת דבר־מה מהאבל המסרתי, האנושי מאוד, על המת.

ואילו החנוני הבהול והאשה, האוחזת ביד אחת סל־ביצים ובשניה סל־תרנגולות חיות, והפרגמטוטר עם חבילת הסמרטוטים על השכם והעתיקוני עם שק הנעלים הישנות, שנהרו גם כן אחרי הלויה, לא הוסיפו לתהלוכה זו כל חגיגיות.

 

פרק כא    🔗

מאורע המות מִשְטֵר לכאורה מחדש את המערכה. המות – בעית־העולמים, החובקת בחובה את הפתרון – שפך כעין אור פיוסי על הדברים והפרצופים. מה טוב להנפש בצל אלון־בכות מסופת החיים! רכים הצעדים על גבי פלוסין־האבל וטוב בכי על מת ללפת בו שעות חשבון־הנפש של בני החיים. סוקרי־כל הם רעיונותיה של אם שכולה ואף גויתה בה תחוג את השבתון כשמיטה לבשרה. לא עוד נגשה האשה ברגר בבקרים אל החלון לראיון־המערומים; לא עוד הגתה באלה הימים הראשונים בשגיונות התאוה בחיק כהנא: לא עוד העמידה כלשעבר את בעל נעוריה בנקודת־המוקד של משטמתה. אחרת נהיתה. אחרת נשקפה לה דמות הכל. לא כלשעבר ניגר באזניה קול הפעמון בדלת; לא כלשעבר צעדו הבריות במסדרון מעונה – הן השכנות, הבאות לנחם, והן הרוכלים והרוכלות, אשר שרבבו שוב את ראשיהם, אם כי בזהירות פחותה, לפנים המעון, בהביאם אל הבית אוזים מגעגעים ותרנגולים מגרקרים. השברון, שהטביע את חותמו על הגבר החלמישי וזעזע, כנראה, את המסד שלו, הֵרך במאוד לב האשה למראהו. בשגם, היא כבר נחשבה לעצמה כמגורשה מבעלה, מאחר שהקשר החי לשעבר הפך צרור־עצמות, חבוי בבית־עלמין, ואולם הזֵּכר על הישות החיה, שהיא וברגר הולידו לפנים יחדיו לתוהו הנצחים, קשרה בזיקה מעכשיו לא מהכרח הגורל וכאסירת־ביתו, אלא ברצונה הטוב וכבת־חורין, כל כמה שיהא הרצון לפניה. “האם לא במות הילד מתה גם שנאתי לבעלי?” – שאלה את עצמה לא פעם באלה הימים, בהחזיקה לעצמה מענה כמעט חיובי. כמעט. כמעט. כך התאבך מתוך קברו של הבר־מינן הקטן כעין ערגון מלבב מחוּדש לגבי האיש ברגר. בלב ונפש התגעגעה עכשיו על הילד, שבהיות בחיים חיתו כה פשעה באהבתו אותו. “הן יתכן כי רק בשגגה הוא מת. והוא היה יכול לראות חיים, לגדול ולהיות אדם יפה!” – זו היתה המימרה היחידה, שהובעה על־ידי ברגר בבינה עליונה. ותוך כדי דבורו זנק קלוח־דמעות מעיניה. “ואני הלא חפצתי במותו!” – צלצל בלבה פעמון הנוחם, מבלי שהביעה זאת אף פעם לברגר. לאחר כך בכתה הרבה על מות הילד, בתארה אותו לעצמו חי, חי וגדל ונעשה בנה המבוגר. ואולם… פלא־כל־פלאים! – רחל כשלעצמה, ביסוד־יסודה, היתה שקטה בתכלית. רחל לשעבר, רחל הנערה הבתולה, לא יָלדה, לא שכלה ילד, לא הלכה לבית־העלמין. היא רק חשה בכל חושיה את המות כשיקוי־רפוי, שטפטף עכשיו טיף־טיף ישר לשם, אל נקודת־הטירוף, אל פנים הנקב ההוא במוח וסתמה אותו.

בחזון האבל, החגיגי כעשן, העולה מתוך משואות השרוף, נצטבע עכשיו הכל. ואף קולות בני האדם ומצעדיהם נצבעו בגוון הרך של המות. הגברת רייז דברה בעדינות אמהית על נשמת הילד, בן־הפורת, שהגורל המר והאכזרי פגע בו. אויה, “תינוק בריא להפליא – ומיתה חטופה כזאת!” – הטיחה דברי־טרוניה האשה, שהיתה תמיד מפרסמת ברבים את תשישותו הגופנית, ובקשרה מספד על המנוח היקיר, נשמתו עדן, שבוודאי נתגלגלה לתוכה נשמה גדולה, שלא נתרצתה להתלבט הרבה בעמק־עכור זה, לא נמנעה אף פעם מלמנות באזני אמא את מעלותיו המופלאות, הגופניות והנפשיות, שהיו מציינות נשמה עילאה זו, בעוררה את מקור דמעותיה של האם השכולה.

מדי יום היתה האשה רייז מבקרת את שכנתה האומללה ומטפטפת לה מתוך צלוחית של פלייטון שלה את מכסת הדמעות, כמפקחת על האבלה, שלא תחסר אף היא מבכי־חוקה.

"בכי, בכי, גברת ברגר, בכי כל צרכך וכהלכה. – היתה מלווה השכנה רייז את זילוג הדמעות בהסבר מלולי – בכי על גורל הילד, שנחטף קודם זמנו, בכי על גורל האם השכולה ועל גורל האשה. וכי מה יש לנו, הנשים, הבריות החלשות והאפסיות, בחיים, מלבד הדמע הזה, שאנו יודעות כדבעי להכין ממנו שקוי בשביל הרבונו של עולם?! וכי מלבדו מה יש לנו בחיים?!

למשמע הדברים האלה מגבירה שפרה את בכיה רב־האונים והנצחני. היא, הנערה האומללה, האשמה במעשה הרצח, נהגה את האבלות ביד רמה, בהיסטריה מתקיפה, כגשם חי הטפיחה בדמעותיה כל בני הבית, ואף הזילה את אגליה לתוך התבשילים ולאות מחאה נגד מלאך המות לא סרקה את ראשה מיום האסון.

“בכי, בכי, שפרה, על גורלה המר של גברתך. בכי, נערה, גם על זה אשר יבוא עליך. גם את עתידה להיות אם ולקבור פרי־בטן. כמוני, הקברנית. בכי, שפרה, על כל האסונות אשר יבואוך בעתיד!” – נצחה הגברת רייז על מעשה הבכי של שפרה.

אף מבעד ענן־הדמע, שכסה כעת את עין העולם מרחל, נשקף לה כהנא בדמותו הלוהטת: מבעד לצעיף־האבלות חרחר ניצוץ התאוה, שנתלהט ביתר שאת. רק הביישנות ורגש הצביעות המפעפע לתוך כל האנושי, אלצוה לשים מסוה על פניה ולהסב את ראשה בשאט־נפש, כל אימת שנזדמנה עם כהנא פנים אל פנים. ואולם כל חושיה העידו בה, כי לו היא מיועדה, כי בקרוב, בקרוב יתחולל המאורע, אשר מכבר באה עליו ההכרעה. אלא שהיא שקלה עכשיו במתינות מיושבה את תכסיסיה להבא. ברי, היא צריכה לטכס את מעשיה בחישוב. שלא להיות לקלסה. מן הראוי לה להתכנס לתוך עצמה, על מנת להגביר את חשקו של כהנא. עליה להשתמש בתכסיסי האשה מאז ומעולם!

התחילה את משחק המחבואים מבראשית. כמו על דף האישקוקי עמדו עכשיו לעיניה הנפשות הפועלות: שפרה, כהנא, מיצי, ברגר. שפרה וכהנא היו שני ווים תקועים בסמיכות קרובה, שתי חוליות שכנות בשרשרת. ברגר ומיצי. או אולי ברגר ושפרה, כהנא ומיצי. צריך היה לסכסך את הנפשות זו בזו, על מנת להתיר את הקשר הגרדי, בו נהדקה לברגר. צריך להטיל גורל! היא טכסה במוחה כמה תכניות, כיצד להפרד מברגר המסכן, שאינו חושד במאומה, שאינו חושש כל עיקר, ההמום מגודל האסון. צריך היה להתקין למענו מבתחילה סם־תנחומים (שמא את מיצי?) שמא להודיע לו במכתב אנונימי, כי אשתו הנה סוטה?! – ולאחר כך, משיגרשנה מביתו, משיכה אותה (“יתכן, כי הוא יכני”), תזקוף את קומתה, תקום ותלך ממנו, ותצעק לו בפניו: הנה, הנה אני, רחל. הנה אני! לא מטורפה! לא! לא! כל מה שהתעופף תחילה במוחי, כל מה שצלצל שם כמצלה של סוס, כל מה, כל מה, הכל הנהו מושכל ומטוכס. ככה! ואני הנני לי רחל, כמות שהנני! בלי כל תערובת זרה, בלי גבר, בלי ילד, בלי אבא־אמא, בלי, בלי. – בלי. – אני לי לבדי! ורק, רק כהנא הוא שלי. הוא לי ילד!

הצמאון לחך את פיה. הלילה רכב על הזמן כפרש על הסוס. מטה מוצעת התרוממה מתוך התשואה הכרכית. גויות התיזו ניצוצות־דם. האשה רייז הצליפה במגלב על מערומיה של שפרה וברגר לקק את פצעיה של המשרתת. לאחר כך הרקיד ברגר את שפרה הערמה ומיצי וכהנא לגמו מגביע אחד. ובוב ברגע גלגלה רחל באזני אמה המתה את צחוקה על סשה, שנתכרבל כתינוק קטן לתוך העריסה. ולעיני כולם קפץ אליה כהנא ונשקה על מצחה. ואף היא העתירה עליו נשיקות בנוכחות אבא־אמא.

כזה היה הבליל, שנזד לה החלום באחד הלילות. רחל הקיצה בזעה קרה והתפעמות הלב. “אויה, שוב כהנא! שוב!” שויון־נפשה האבלי נתערער בה עד גמירא. סופת החיים הסעירה את חופת־המות השאננה. והיא נתמסרה בידי השטנים.

כצמד גלדנים זעירים פרפרו הדמעות בשני אגמיה של שפרה.

– גברתי, בחפצי לאמור לך דבר־מה…

– דברי, שפרה. – אומרת רחל ברגר מתוך עמעום.

– בחפצי לאמור… ואולם חוששת אני… שמא… אתפרץ ב… בכי…

ושני הגלדנים זולגים, זולגים.

– ידעתי, כי לא אוכל להבליג על עצמי… כי יתפרץ הבכי… ואני לא חפצתי… זאת – מתנצלת שפרה, בנגבה בסינורה את עיניה. – הנה אבליג… הנה… – ומשהיא חוזרת ומנגבת את עיניה היא גוחנת, בנעצה את מבטה הבהמיי בעיני גברתה. – שלחיני, גברתי, מביתכם… – אם ילדנו הלך לעולמו… – מה לי עוד בביתכם?!

רחל אוחזת בידי הנערה, מציצה לעיניה בהשתתפות, בנלבבות ואומרת כמתחננת:

– מה? מה את סחה? חלילה! עמנו תשבי…

– גברתי – נוהקת שפרה – אבל… בשבתי אצלכם… אהיה מזכירה תמיד לך ולבעלך, הטוב והנדיב, את אסונכם הנורא… את ענשכם… על שום מה נענשתם? טובים שכמותכם, זוג למופת… על שום מה נענשתם על ידי רבונו של עולם?

שולה בסינורה זוג גלדנים ואומרת בענינות:

– ובאין ילדנו בחיים אין גם די עבודה בשבילי בביתכם ולא אהיה שווה את האוכל. אי אפשי לאכול לחם־חסד. ברצוני ללכת.

והואיל והגברת מציצה בה במבט נפשיי וזהביי כזה, המושג בכל נעימותו, כפי שנדמה לשפרה, רק לה עצמה, הרי הנערה מביעה מיד את נכונותה לעשות את כל רצון גברתה; אלא מה? – היא מגמגמת בכובד־פה ובנעלבות:

– ואפשר, כי אין האדון רוצה בי.

ואף על חשש זה היא מגלגלת דמעה קטנה.

גברת הבית מניחה את דעתה ואומרת:

– הרגעי, שפרה. אף האדון רוצה בך. הלא את כשארת־בשר לנו… כקרובה לי, שפרה. אין לי אבא, ואולי אין לי כבר אמא. ואין לי אח אחות. ושמא אין לי כל ידיד או ידידה.

– אויה, לא ידיד וידידה! – מביעה שפרה בנהקה את השתתפותה בצער גברתה.

אלא שלאחר שהיה־תהיה קלה היא מקריבה את עצמה אל גברתה וממלמלת חרש:

– מה זאת אומרת: אין לך ידיד או ידידה. אני שומעת ואיני מבינה כל צרכי. הרבה דברים אני שומעת ואיני מבינה אותם. ואולם לבי נקרע לגזרים, בשמעי דברים כאלה מפיך. רואה אני, כי רע לך מאוד.

ובשביל לנחם את גברתה, הנתונה ברע, היא מנגבת יפה־יפה את גלדניה, מאירה את פניה, ובקול רם ומפויס מודיעה חגיגית:

– אם הגברת והאדון רוצים בי, וכל כמה שיהיו רוצים בי ויהא להם צורך בי, ואפילו אם ימצא לי חתן שירצה בי… ואפילו אם יאבה להתחתן עמי… לא אעזוב את ביתכם, כל זמן שלא תשלחוני מעל פניכם.

 

פרק כב    🔗

ואם לדבר גלויות הרי אדם אינו אוהב אדם. לאדם לא ניחא מאדם. רב יתר יחמוד האיש חברת החיה והבהמה. טוב לך, בר־נש, לרכב על סוס ולספוג לתוך בשרך את חמימותו הרכה והדשנה של בעל־החי. מתוק לך לחלוב במו ידיך דם לבן מעטיני הפרה רבת־המשמעת; נחמד לך להעמיק מבט לעיני כלב, הרֵע הנאמן, ולהשקיע אצבעותיך תוך הרוך החמים והקטיפתי של החתול. הבהמה כל שלה תתן לך, אף את עצמוּתה תמסור בנלבבות על־אנושית, שלא על מנת לקבל את התמורה זולת מעט המזון לפיה וקורטוב יחס אנושי. גם שפע חמלה והבנה אין־קץ יפיק לעומתך מבטה הנדיב, מבלי לחדור כליות לב. וככה תקח ממנה נפש לרוות בה צמאון געגועיך על אהבת־נפש. ואולם האדם… האדם… אנוש כערכך רק מאומה דַלה ינדב לך ואת כל שלך ידרוש: הב! הב! הב לו קניניך, רכושך, בהמך, אשתך, דם תמציתך הגש לו. הכל הענק לו. לרבות סודך הגנוז. ועוד לא יאמר די, אלא: הב! הב! הו, האדם הלזה!

ואף על פי כן – רק אדם! אליו תשוקתנו. אין מבלעדיו לנו בן־זוג עלי אדמות.

האין בסתירה זו סוד הקרע בנפשותינו? הלא זו היא השניות אין־פתרונים אשר תבער בנו כמכה טריה תמיד.

ואולם צאו וראו: האנושי ניתן גם במזיגת אדם־בהמה. אדם־סוס; אדם־כלב; אדם־פר; אדם־חתול; וכל כיוצא בזה. מופלאה היא לעתים המזיגה הלזו בבר־נש, אשר משהו אלמיי וגלמיי בו, ממיטב הסגולה של בעל־החי, מתלכד אצלו עם התכונה של נזר־הבריאה. גבר־סוס ואשה־פרה – הללו הם היצורים, המשעשעים ביותר. אדם־בהמה – הזוגיי תוך עצמו – יצץ בנו – וישעשע נפשנו; יצחק – ויצהיל את לבבנו. על טפוס אדם כזה אנו ממשלים מרוב התפעלות והכרת־טובה את שם־התואר הנעלה: “מלאך הוא זה!”

והננו דבקים בו לאהבה אותו.

כזו היתה שפרה הבהמית לרחל; כזו נשקפה לה ביחוד עכשיו, משאבדה רחל כל כן ומשען בנָוָה. איזו נפשיות מלאכית זנקה אליה מבעד גלמיותה של שפרה השמנה והמסורבלת, שדרכה במצעדה הבטוח פה בארץ־החיים. דבקה רחל בנערה כפרית זו ונאחזה בה כבמשען.

– וברצוני לאמור לך עוד דבר־מה, גברתי! – לחשה לה פעם שפרה באי־נועזוּת.

– דברי, שפרה.

– וברצוני שנבקר מזמן לזמן את ילדנו… לשבת אצלו, להניח לו פרחים על גל עפרו… ולשבת אצלו… ואני אבך לי שם…

רחל לחצה את יד הנערה בתודה ובהסכמה.

על מצבת אבן, מול גל־עפר טרי, ציון לילד, ישבו שתים נשים בבית־העלמין אשר לקריה, לכל הקריה.

שפרה אחזה בידה את צרור־הפרחים בדחילו ורחימו, כמשהה עמה עוד שהות־מה את החפץ, שכבר נשתייך אל הילד; גנחה בכבדות בגניחות בשריות אלו, שבעיקרן אינן אלא ספוקים של צרכים גופניים, מיני הנאות גשמיות, המסתננות מבעד להלך־רוח עצבותי. רחל, שלא עצרה כוח לספוג כשפרה במלוא הנשימה את ההרגשה המלאה של כובד־האסון, התקנאה בנערה, העומדת ברעננות כל חושיה, תמה בשמחתה ובצערה, והסיקה אף מכך הוכחה נוספת, עד כמה כבר התנדף ממנה החיוני. התאמצה לשוות לעיני־רוחה את הילד כשהוא חי, מתרפק, פושט כפותיו, הומה ומגעגע ומתחנן במבט־אלם: הצילו־נא את חיתי! – יש כי היא מאזינה למלל שלו: אם יצאתי מבטן אמא למה נגזרתי מפה? למה שמתוני בבור אפל? אויה, משתוקק אני להתגדל וללכת, לחבק אמא, לדבר באזני אבא, לחוש את עצמוּתי החיה, להיות אדם בארץ!

ועם כל להט דמיונה בה קר לבה, כאילו כבר נתקרח חומה האנושי. “הלא אין לי כל זיקה לתינוק – אפיזודה דלה בחיי”.

– שפרה, – אומרת רחל – חפצתי במות הילד.

שפרה זוקפת מבט המום וחומל בגברתה, דומה כמשיגה מדבור־אין־שחר זה את גודל אסונה של האם השכולה.

– הילדים לעולם אינם מתים בעל כרחם של הוריהם; ילדים אינם מתים ללא רצון הורים. – מעמיקה רחל ודוי.

שפרה לוחצת את כך הגברת, כמשעינה אותה מחשש שמא תמעד מכובד יסוריה.

אז תטיף רחל באזני שפרה משפוני טמוני לבה, את אשר לא תדבר באזני שום בר־נש: על מתק נועם המות, על אהבת האדם, הנתונה רק למתים, על החג בבית־העלמין, על זבח המשפחה בין המצבות.

– הביטי, שפרה, אביב־נצחים פה מסביב… דשא ירקרק… שמים כחופה… שקט חרישי. צפרים מרננות. הדור־נאה במלכות המות…

– הביטי, שפרה, פה על המצבה כתוב: החתן פלוני… ז"ל, והנה: הבתולה מרת… מתה… טוב לבתולה.

רחל מביעה זאת בקנאה.

שפרה מקשיבה לדברי גברתה בתמהון. דומה, היא אינה שומעת כל עיקר את הדבורים, ורק את הקול, והאסון בת־קולו.

– את מדברת דברים כה עצובים. ונדמה לי, כי יכולה אני להתעלף בשמעי אותם.

הן צועדות חרישיות בין שדרות האילנות, בין שורות המצבות. ומעיני שפרה נושרים הגלדנים.

– אויה, למה מת ילדנו? הרי הוא נולד – ולמה נחטף מידינו?

משסע לפתע קול שפרה את הדממה מסביב ביִבוב תקפני ונצחני, כאילו אמרה הנערה הגברתנית לקדש קרב מטעם איתני החיים בכוחות־השממה והאבדון שבחצר־הרפאים.

רחל לא בכתה; לא גנחה. היא הלכה שפי אל המות; התחוגגה בתוכו; מתוכו. בעקבותיו נהרה קדימה; בו היא נתחיתה; בריחותיו נתבסמה. ההגות בו עודדתה כסם־תרופה לקיום זמני עד… רגע המעשה.

ואולם לא יכלה, לא חפצה, לעזוב את ארץ החיים, טרם תראה במות כהנא; טרם תשב למראשותיו של הגוסס; טרם תהיה אשתו.

נשתוקקה לכהנא גם בעמדה אצל גל עפרו של נסיונה היחיד עלי־אדמות; גם בנדרה בלבה למראה הגל לבלי להתעבר יותר; לבלי לקבל להבא מהגבר כל מתנת זרע; לשמור את נאמנותה לברגר, אשר התהלך עמה עד היום באמנה.

שוב עמדו השנַים זה לעומת זה במערכה: בזמן ובנצחים; ברגר וכהנא, הבעל והאהוב, האלף והבית, החוסן והחולני, המתון והפיטן, החי לבטח וההולך למות. זכרון הנעורים בנגוהות הירח והגויה הקטנה, הטמונה בעפר, כל אשר שתף את השנַים, רתקוה שוב בעבותות אל ברגר.

“והרי את מתחילה את המשחק מבראשית” – פסקה זו, שנצנצה בה פעם בחלומה נתממשה במציאות, כבכל המקרים האחרים, שבהם דהרה המציאות קדימה כפרש על גבי סוס החלום. “בתוקף רגש הצביעות, המחלחל לתוך כל האנושי” – אף פסקה זו נחקקה בזכרונה מהחלום ההוא – שמה את מסוה האדישות על פניה למראה כהנא. במתינות מיושבה שקלה את הליכותיה, אם כי היא גופה כבר חרגה מפה ולא היתה כל נפקא־מינה. על פי הזכרון השתמשה עדיין בתכסיסי האשה מאז ומעולם.

בהיותה אישיות ססגונית, שספגה לתוכה הלכי־רוח פיוטיים, כפי שהם נתארו לנו במשך מאות דורות על ידי אמני הבטוי והמכחול, בצלילי־קול־וצבע, הרי יכלה לחיות את הקיום בהוית־חזון, גם לאחר שהיא עצמה כבר ניתקה מעל קטבו.

הכי לא סוּפר פעם על חד בר־נש, שהשכיל לקרוע את העולם כלבוש־אין־חפץ ולא השאיר לו ממנו אלא בדל־עולם קט, מעין קצה הכנף לכסות בו מערומה קטנה אחת, ועל קצה כנף זה ישב אותו בר־נש אל מול האפסימון, תועה בין ההויה ובין החדלון, צופה בשניהם ומנמנם לו כאל?

דמויות מאליפות חזה דמיונו היוצר של האדם.

רחל לא חיתה כעת את חייה, אבל שחקה אותם בערב הסתלקותה.

ואין פלא, איפוא, אם ימים רבים עברו לאחר מאורע המות מבלי שרחל וכהנא נפגשו פנים אל פנים. כי בה במדה שרחל נשאה את נפשה אל הפגישה ההיא, כן לא רצתה בה והשתמטה ממנה. שפרה, שחרדה, כנראה, לשלום גברתה, הלומת־האסון, כפי שנשקפה לה ביחוד בבית־העלמין, לא זזה ממנה, כשומרת עליה. האם לא היה כמוס במרחקי ישותה הפשטותית של הנערה הכפרית גם משהו ערמומיי־חתוליי? קשה להביע דעה מוחלטת בנידון זה. ואולם עובדה היא, כי לא פעם היתה מרגיזה את רחל בפיקוחה הנמרץ ובאפיטרופסיותה עליה, שהיא נהגה בה עכשיו ביד רמה. “כתולע נכרכה סביבי” – הרהרה רחל, בהושיטה לנערה בת־צחוק מלבבת. “היא חושדת בי, כנראה, ומרגלת אחרי”. ואולם רחל לא יכלה להכריע, אם חשדיה ובלשוּתה של שפרה הם מכוונים כלפי כהנא או כלפי משהו אחר, שהיא רמזה לה עליו בבית־העלמין.

פעם הבחינה רחל, בטילה בלוית שפרה בשדרות בית־העלמין, את כהנא, המהלך לעומתן. ובו ברגע נפלטה מפי רחל המימרא: “שפרה, עזביני הרגע לבדי!”

שפרה הטילה בגברתה מבט חשדניי־סקרניי־נשיי־שפחתיי ונתרחקה בפסיעות מזורזות־מתריסות, בהעיפה לרגעים את מבטיה לאחוריה. ומשעברה מעבר לגדר בית־העלמין נגולה מעמסה מעל רחל.

אותו רגע נגש אליה כהנא, ישר־ישר אליה, כמאהב המופיע לראיון מותנה.

– סוף־סוף הננו שוב לבדנו! – גנחה רחל.

– סוף־סוף! – ענה לה כהנא כהד.

רבות הם התהלכו באותו יום בשדרות בית־העלמין. את כל חייהם הילכו פה. עד כי שקעה השמש והם חתמו את פסיעותיהם בשולי היום הגווע, שהובל כשור לטבח לפאתי המערב, האדומות מדם; הדם המרווה אהבה; האהבה השופכת דם. יום – אבא – וחמה – אמא – שכבו חבוקים יחיו בערש־ארגמן. הלבנה – הבת – הגיחה להתנחל במטת האם. ואבא־יום שכב בחיקה. הגבר והאשה, אשר התהלכו פה על האדמה, שתקו תוך האירוסין. מסביב השלך הס. ובחיק תבל נסרה דממה דקה, בת הדודים.

על מצבת־אבן ישבו השנַים. האיש נהק אל מול אור הירח:

– רחל נגידתי, אהבתיך.

ולפי שמבטיה הפיקו חשד והִסוס הוסיף:

– האמיני לי.

היא לא האמינה לקולו הפצוע של הגבר, לא לגויתו השטוחה על האבן הקרה ואף לא לשכמו המרטט. בהדליקה שמש בעיניו התחקתה במצולותיהן אחרי האמת האחת.

– לא, כי אם רצונך בי כבפילגש.

כך היא שחקה את הגסות, התכונה השנואה עליה יותר מכל והנערצה עליה במיצי.

– נגידתי. רמסיני־נא ברגלך הענוגה. דרכי־נא עלי, בזוי־אדם, בר־מינן שחוף. הגיהי־נא את הויתי הנבזה בזיו יפיך, אשר אין משל לו עלי־אדמות.

קסם היופי הדליק בה שוב את החיים.

– דבר־נא אלי עוד… כזאת… דבר־נא, פיטן. החייני־נא! – לחשה האשה בשכרון־געגועים.

הדליקה שמש בעיניו והתחקתה שם במצולותיהן.

– ושמא כזבך בך?! – קראה בחרדה.

הגבר הישר, הכשר, האביר מדורי־דורות, נשבע לה בשבועי־שבועות. והאשה השיבה לו על כך תודי־תודות.

 

פרק כג    🔗

ורחל ישבה בבית ברגר, אכלה מעל שולחנו, שתקה בשתיקתו המנומסת, ביחלה לשמוע מפיו את דבור־הפטורין, המסיים את השרשרת, המשמיע שעת שתים־העשרה בנשואין. האם לא שומה על הגבר החזק להיות המתחיל במפעל הפטורין?

ובטכסה דבור נמרץ, מנתק־כל, הביעה אותו כדרכה בדחיפות, שלא בדרך ההגיון הראוי, בבלבול ממש.

– עד מתי תאכילני לחם־חסד? – הטיחה לפתע נגד האיש, בעברו על ידה בהטרדה – וכי פילגשך אני? – ואם פילגש – הרי לך… שפרה… היא לך משכבר…

ובכדי להשפיל עד דכא את האיש, המציץ בה במבט תמי־רשעי־מוטרד, זרקה לו בפניו את הקריאה:

– ומדוע אין לי אומץ־לב לשרת בבית־זרים או… להרויח את לחמי ככל אשה יצאנית?…

לא. האיש ברגר לא נתכעס ולא… נזדעזע אף הפעם; אף פניו לא נתקדרו. להיפך, הם הוארו במבט נלבב, זהיר, חומל ואף ספוג האשמה עצמית, אם כי גם תוהה משהו, כדרך בני־אדם להציץ בחולים רחימאים. היא השיגה את כל עומק העלבון שבהצצה זו.

– למה זה נעצת בי עין כבמטורפת? – צווחה האשה בשצף־קצף, בהציתה את עיניה בשביב המשטמה האחרונה.

– את שוב מגזימה. – דבר האיש בנחת – פשוט, דבריך התמיהוני במקצת.

היא נעצה בו עיני־שגעון.

– רשע שקרן. ויותר אין לך מה להגיד לי?

עיניה הבולטות מחוריהן נראו תפוחות כמו אחרי ליל־נדודים. ובהחרישו רגעים מעטים העיר בנעימה פיוסית:

– רחל, את זקוקה למרגוע… לבלוי זמן בחברת… ידידים.

– ככה!

היא קפצה כנגדו באיגרוף־ידים.

והוא בנחת:

– עליך לבקר תיאטרון… לשמוע נגינה.

ראשה נסתחרר עליה. היא חגרה את כל השכלי שבה ועשתה אותו סכר מפני חשכת השגעון.

לאחר רגעים בדקה את עצמה בראי והבחינה חוט־כסף ראשון, שפרח בשערה.

הטיולים לעתים בלוית כהנא נעשו לה כעת שקוי־חיים ממש. כצמד פליטים שוטטו יחדיו במשך ימים מספר ברחובות הקריה, בגנים, בין כפי החוף, בשדרות בית־העלמין.

לרחל היתה זו הליכת־פטורין מהנוף, מסשה בן הכומר, ממצבת ילדה ומכל החיים. וכהנא השכיל להתאים את עצמו אל הלך־רוחה המופלא ולבטא בניב את השתוק בה.

– משולים אנו – אמר פעם – לזוג סוסים מוצלפים, הרצים אורח.

– מעודי אהבתי את ריח הדשאים בבית־העלמין. – אמר בפעם אחרת – פה תחוג הבריאה את השבת הגדולה אשר לחיים הגדולים.

כך נוצר אצלם במשך פגישות מעטות אוצר־מושגים משותף, כגון ה“חיים הגדולים”, ה“אשה הגדולה”, ה“אנוש האישיותי”, “חד־מין”, “בר־נש העתיד”, שהיו מסתברים לשניהם במשמע אחד.

– הלא על כן יקרת לי כה – אמרה לי רחל – כי דבור אחד לשנינו. כמדומה: גם נקודת־ראיה אחת. הנה אמרת לי פעם “ים־חלב”, והלא אני רואה תמיד את הים ככמות־חלב ענקית מעטיני א־להים.

היא נתגמגמה בלשונה והבליעה את הפסקה האחרונה. על א־להים לא אבתה לדבר עם שום בר־נש. ואולם אשר לחיי העתיד… זאת אומרת… לאיש ולאשה בעתיד… הרהי מביעה לו תודה רבה בשמה, בשם האשה בת הדורות הבאים, בעד רחמיו על גורל האשה…

– שנינו אוהבים, כמדומה, רק את המתים!

אמרה זאת חרש־חרש בה בשעה שאצבעותיו הגבריות גששו באפלוליות הערב את גוית האשה בזהירות הריגול ושפתיו חתמו בשפתיה את נשיקת־העגבים הראשונה.

הם ישבו על ספסל הגן. על הספסל מנגד התנשק זוג שני.

– גם כן זוג בוגדים! – אמרה רחל.

שני שטני־הנצחון, המפזזים בעיני הגבר הכובש, לא נעלמו ממנה גם באפלוליות.

– נקום־נא. נלך. – אמרה האשה לפתע. – כבר מלאתי את רצונו של האדון ברגר לבלות את הזמן בחברה משעשעת.

בה געש הצחוק הרחוק, הזורם בחביוני כל בר־נש.

הם לא קמו ללכת.

כהנא הוסיף לשלח זה את עשר אצבעותיו המחוצפות, המגנבות את השבילים אל מחוז־החפץ באשה. כאויב כובש החזיק בה טפח אחרי טפח. אף הזוג מנגד התעלס במערכה.

– נלך מפה! – אמרה האשה בנעימה בעלת משמעות סודית.

– לאן? –

גאוַת האשה מנעה בעדה את הבטוי.

– עליך להובילני… מפה… נסור למלון…

היא הלכה אחריו, כשבויה מרצון. שוב כבו לעיניה פנסי־האור כמו באותו חצות הלילה, בשובם מהתיאטרון. אז היתה עדיין רחל הישרה, היפה, הבריאה במוחה, אם לילד, בת העולם… ועכשיו? – מוחה כבר נשתגע. ומה ערך לגויתה? – היא תטיל אותה, הפגרה, לרגלי הגבר.

ואולם משהציצה באותיות השלט, המצהירות את מציאותו של בית־המלון, המכיל מטות, סדנים, לבנים גבריים ונשיים וסיר־לילה, תקפתה הבחילה.

רגע כהרף־עין נצנץ במוחה, כי הנקודה הזעירה, קטנה זו, המהווה בחובה את הישות האלוהית, נדלקה בחובה באור־יקרות, ועליה לצעוד לאורה הלאה מכאן.

ובעוד רגע נדלקו בחלל שתי עיניו של הילד, מפעלה היחיד, שהיא בצעה בבריאה.

“רק אחד בעל יהא לאשה בזה העולם”. “יורק לאחד איש תלד האשה בכשרות האהבה”. – נצנץ בתקיפות פסקנית הרעיון, שקנן תמיד בסודה.

“לא!” – קראה לפתע בקול פסקני.

הגבר נבהל מהנגידות הזאת.

במשעול הסמטה שינה את טעמו ואמר לא בלי הטעמת־בוז:

– גברתי. אשת־איש וכבר הגעת עמי עד הלום… אשה כשרה אינך שוב על כל פנים…

נדמה היה לה, כי היא שומעת את צחוקו הרחוק, המתגעש בחובי כל בר־נש.

– אף אתה הנך נבל! – זרקה לה בחשכת הלילה וברחה ממנו בצעדי חיה נרדפה.

הוא רץ אחריה עם שעוליו הכבדים בלילה.

בהזדמנות מקרית מאוד, הבחינה פעם רחל לפתע בסמטה סמוכה לגן העיר, את מיצי וכהנא, הצועדים שלובי־זרוע בתֵאום קצוב. גם לפי צביון ההילוך וגם לפי התפעמות לבה השיגה רפל בהבנה שבהשראה את שורש ההליכה הזאת ואגב ניחוּש נבוּאי התנוצצה בה המשמעות המסתורית של ההזדמנות הזאת. זוג גבר־אשה, השרוי במזל־אהבים, נתון בכעין עגול־אור, הסוגר את שתי ישויותיהם ומצרפם יחדיו אף לעין זרה להויה מחורזה. רחל גנבה מאחוריהם צעד.

כהרף־הרהור נתעופפו בזכרונה סימנים ורמזים מדברי ימיה האחרונים. חשדים וחששות מעומעמים, שלבה לפיה לא גלה אותם, נסתערו ופלחו את מוחה. “האמנם?” – הפעילה זרם חשמלי ממחבואי התודעה – “האמנם מיצי וכהנא הם מיודעים משכבר?” ובעוד רגע והנה נתלקטה ביעף פמליה של רמזים, מבטים מוקשים, חיוכים מופרכים, שיח־שיג מופלא, שהתולל פעם בפרוזדור בין מיצי וכהנא – הכל נצטרף לברי מאיים אחד. כמה מצבים סתומים נתחוורו לפתע. הכל – מהופעת מיצי בשליחות אח צעיר, בדוי, כנראה, לשכירת חדר ועד… השתלשלות כל המקרים שלאחר כך – העיד, כי דבר סודי הוצק בכל זאת… בכל התסבוכת הזאת. וכיצד לא השכילה להבין זאת מההתחלה? כיצד לא תפסה זאת?

רחל השקיפה מריחוק־מה במיצי ובכהנא, שצעדו קדימה בהעדר־מגמה, אגב קרבת־גומלין, מזולזלה ומסרתית, המציינת את ההשתייכות־שממילא המיגעת שבין זוג גבר־אשה, הקשור מעידנים בקשרי אהבים או עגבים. ובבת־רגע הוחוור לה גם כן הדמיון הרב שבין מיצי וכהנא בכמה מתנועותיהם והעויותיהם ואף בחיוכיהם ובמבטיהם פרי שכנות־חיים ממושכה. חיוך־התול זה בזויות השפתים, שביבי־הזדון בעינים, ההקשבה הבלשית, הצדה ממעמקים, השצפון החיוני, המתגלגל לפתע למצב־רוח קרחי – הכי לא אפיניות הן תכונות אלו לשניהם? ועל שום מה שניהם העלימו זאת ממנה? ומה טעם נתרחקה ממנה מיצי לאחר מות הילד? הכי לא כמוס כאן איזה משחק מותנה?

כזרעונים מבעד חור קטן כן נדרדרו החשדים ונתגבבו לערֵמה. אף על ראש ברגר נדרדרו הזרעונים.

“ומה פשר הדבר, שברגר, בעל ההבנה החודרת, לא עמד על סוד זה? היתכן, כי אף מעיניו נעלם הדמיון שבין השנים האלה? ומה טעם היה מתרגז תמיד ממציאות מיצי ואפילו בשל הזכרת שמה?” הוא בוודאי עגב על שפרה והיה משום כן משתמט מלדבר עמי על ענינים שבינו לבינה.

לפתע, לפתע נפקחו עיני רחל ונגלה לה המראה המבהיל. היא התחמקה מהשנַים.

אותו לילה תפחה החידה בעריבת החלום כבצק.

החלום, רב־המג, בחש בכף־המבשלים הגדולה, הכל־עולמית והבשיל את הנזיד הזדוני. השעָרות רחשו כתולעים. ממחבוא החורשה בכפר המולדת ארבו לה פרשים חבושים מסכות; הסוסים, תפוחי־הבטן, נחרו אימות. כהנא קרץ למיצי. רייז תופפה על אזנו של ברגר, הסוחב את שפרה היערה. על צמרת אילן הסתופפו מיצי וכהנא והסתודדו. אף ברגר והגברת רייז התלחשו ביניהם על אודות שפרה, העומדת רחוק נשענה באילן וגועה בבכי. מי אנס את הבתולה? – שאלה את סשה בן הכומר, והוא הורה לה באצבעו על ברגר. “משמע, אף בעלי הנהו בקנוניה אחת עם הללו?” – שאלה את אביה הטוחן, בהורותה באצבע על מיצי וכהנא. “בוודאי” “בוודאי” – לחש לה מיצי לתוך אזנה.

אז גמרה אומר לחקור את הדברים בזהירות רבה; לסובב גם אותם בכחש; להעמיד פנים גם להבא ולצוד את כולם יחדיו בחכתה. להיות פעם בחייה אשה אמיצה.

היא שאפה נקמה.

רעיון נועז, המגיה את מחשכי התודעה, נוסך שכרון באדם, מרקידו בכאבי הספק ומטלטלו טלטלת גבר בין השמחה ובין העצבות, בין האמונה ובין היאוש. כל רעיון נועז כולל בחובו גם את הפשטות המדהימה, וזו שחוסמת את הדרך בפני ספוק־הרצון, כי ממה נפשך, יקשה האיש לשאול, אם הדבר הנהו כה פשוט, הרי מדוע, מדוע, לא קדמוני מלפני? מדוע? מדוע?

מכאן הצער שברעיון הנועז והפשטותי.

לא היה דבר פשוט מזה, שאף לברגר יש שייכות־מה לאותה הקנוניה המסתורית, והילכך היתה רחל כה המומה. ואם כן, הרי נורא ואיום! – הרי כלו כבר כל הקצין. ואי אדם מוכן להסכים אל הרעיון, אף אם הוא עומד על עברי פי פחת, כי כבר כלו לו כל הקצין? לבה רחב ופחד. מוחה בכה כמו לב. לבה נשתגע כמוח. עיניה יצאו מחוריהן. לא. ברגר אינו בקנוניה. הוא פשוט עגב על שפרה.

– והנני לשאלך דבר, אדון כהנא – תפסה אותו פעם בפרוזדור ונגשה בו ברגע אל גוף הענין – האם אהבת עוד אשה… חפצתי לשאול… זאת אומרת: אם הכרת לשעבר את מיצי? ואף לא זאת. חפצתי לשאלך בדבר בעלי… האדון ברגר… הוא מה? מי הוא? מה אתה יודע עליו?

רק הרגע הבחינה בחיוכו האפלולי כפטריה ארסית.

– וברצונך לדעת זאת?

לפי נעימת קולו כבר הבינה הכל… הכל. היא הנידה בכפה על פיו.

– לא. לא. אין צורך.

הוא חייך שוב בחיוכו האפלולי, שהיה משותף, כפי שהוחוור לה לפתע, לשלשתם: לברגר, לכהנא ולמיצי.

עוד רגע ואף האיש הזר הזה היה נעשה עד־ראיה לדמעות רחל. לא. היא החביאה את כלב הבכי בתוך־תוכה. התאוששה לעמוד הכן על רגליה.

שתי עיניו הדקירו לתוכה את האמת, המשוחה רעל.

– אדוני יכול ללכת. אני יודעת הכל. – זרקה לגבר בתמצית כוחה.

הכל התחולל גם כאן והשתלשל כפי המתואר בכל ספורי־האהבים, כי הנפש הפועלת בעלילה, היא עצמה, הנה מוכה בסנורים במשך כל זמן התרחשותה של העלילה, ואף לאחר שהשמועה עליה כבר עשתה לה כנפים בכל הסביבה. ורק לבסוף המעשה, משהוקע כבר הקלון ברבים והרינון עבר בכל המחנה, מגלה הגבור עצמו את הלוט מעל פני הענינים, מובן, רק לאחר יסורי־פרך וחטוט ונקור בפקעת החשדים. יען זהו צו הגורל, כי על הגבור הפועל לבלי לקבל שום הודעה מן המוכן, ושומה עליו לעדור בעצמו את אדמת מטעו ולזבל את עצמו ולהיות הוא גופו הורה את גורלו, ואף לשמש לעצמו כיצור זוגיי שושבין בדרך לאבדנו.

רחל הסתכלה בדמות עצמה: הנני! נוצרתי אשה. כולי בצלמה. כל החיתוך הזה; כל זו הדמות. ואף קורותי הן תולדות כל אשה.

בבוקר הקיצה כאחת אשה. ודברה באזני בעלה כאחת אשה מאז ומקדם.

– מה שמה של פילגשך?

הגבר שמט מבטו ממנה.

– היה־נא אמיץ־לב. פרוש בשמה.

הוא חייך כפחדן.

– אני יודעת הכל! – סבבתני בכחש. אתה עוגב על…

– על מי?

– על שפרה… או על…

– רחל, מה את סחה?

הוא עמד קר ומתון כמו תמיד.

היא נתבלבלה בהחלט. מיצי, שפרה, קנוניה, לא־קנוניה – הכל נתערבל יחד, הכל היה בהיר ואפל. הרגע ניטל ממנה אף משענה האחרון: מחשבת הפדות. הבריק במוחה: הכל אבוד! הלא המות הגואל יחלוץ את האדם רק ממכאובי הגויה, ואולם חסר־אונים הוא לטהר את הנפש שנשתמצה, והאשה המרומה מבעל־נעוריה כרת תכרת משני העולמות ואת חרפתה תוביל עמה לארץ הרפאים.

התעתה את עיניה המוכות בשגעון, מסביב, בחפשה את א־לוהים פה ושם ובראי מנגד.

ובפעם האחרונה פרצה בבכי מר במעמד בעלה, זה הזר הקרוב, האויב בשני העולמות. ובפרקה את כפיה צווחה נואשות:

– וי לי. בעל נעורי ואיני יודעת: מי הוא? ואיני מבינה בו כלום; ואיני משיגה ולא כלום. אויה, כיצד אפשר לשקר בנוול כזה? איפה אני? – היא תלשה את שערותיה – איפה? בין שודדים ביער? הו, אבא! הו, אמא! הו, א־לוהים!

ובשקט היסטרי:

– כולם מתו לי. ואולם אתה א־לוהים, החי־עולמים, איפה אתה? אם ישך, א־לוהים, רחם־נא עלי! השקף־נא עלי! אני כה גלמודה! יתומה אני פה! ואין לי נפש חיה מסביב! הגלה־נא אלי, א־לוהים, בזרת קטנה שלך, בבדל־אוזן שלך.

ובהשקיפה על בעלה פרצה שנית בבכי:

– רשע! זד! נבל! הוא אומר: אין א־לוהים!

ולאחר כך יבבה לתוך הכר.

 

פרק כד    🔗

כצועדת על קבים שרכה את דרכה באופל בגששה בפנס החקירה, עוד הבהב זיק־תקוה בלב: הלא כפר ברגר בכל; הלא הכחיש כל שמץ דבר. היתכן, כי עד כדי כך יכזב איש? כי אין כל א־לוהים בלבו?

מבטיה הבלשיים תבעו פשר; מבטיה התלבטו על פתחי לבבות ודפקו בשערים. כקבצנית לקטה פירורי רמזים, רסיסי־מימרות, קטעי־פסקות, צירופי־השערות. הכי לא היו כל באי ביתה דומים כצועדים סביבה על קצות האצבעות משל לבית, שבו שרוי חולה מסוכן? הכי לא הפיקו הבעה ערמומית־סודית פרצופיהם של החנוני, הנפטאי, התרנגולית, הגברת רייז ועוד? ואולם, שפרה! שפרה! הלא מבטה הנהו כה זך וטהור! הלא היא, הבהמה היקרה שלי! ואלא מה? ואיפה קבור פה הסוד? ושמא לא בשפרה, כי אם באשה רייז או… במיצי? כי אם מיצי וכהנא מיודעים משכבר, הרי יתכן, כי אף מיצי וברגר… – נתבצר במוחה הרעיון, שלפי תוקף חיוניותו ניכרת היתה בפועל מציאותיותו. "אמת ויציב! – קראה רחל בספוק עצמיי של חוקר, החותר בכל האפשרויות אל מחוז האמת. היא חשה בשטף צהלה גדולה, בשמחה שלא מעלמא הדין, התוקפת בוודאי כל ממציא ברגע התגלית. ובכן, הנה. הנה. ואולם החליטה בתוקף לבלי לזרוק לברגר את ההשערה בפניו, אלא לטמנה בחובה כסוד… עד… רגע הכושר, כשהדברים יתבררו ויתלבנו בגלוי הגמור; כאשר הכל יתפרש ויתחוור; כאשר הפקעת תתגולל עד תומה. ככה. באמיצות כמיצי ובהגיון כברגר. ככה.

כאדם, המתעמל לעמוד על ידי צירוף פסות־מכתב קרועות על תכנו של הכתוב, כן התאמצה רחל לחבר את האפיזודות הבודדות לתמונה אחת.

ובכן, ככה. יתכן: ככה. ברגר עמד בקשרי־היכרות משכבר עם מיצי. הכיר אותה. הכירה. ובכן מה? היא לא יכלה לטוות להלן את החוט ולקשר הא עם דא. מוחה התלבט בקושי לסדר את המערכה. אלא שלפתע נתעוררה להגות שוב בברגר ו…בהתענינות מאומצה. איש זה, שכבר נראה לה לכאורה שקוף עד שרשיו, הופיע לעיניה בדמות חדשה, מעולפה בסודיות מגרה את סקרנותה, ובכל אופן מופלא וסתום, ושמא סתום יותר מרבים אחרים מבין הזרים. וכי בעל אינו זר? וכי הנשואים אינם פגישת השנים תוך לוע ארי התאוה? כן. זר. ואין רבותא בדבר, שפלוני הזר סבבה בכחש במשך כך וכך שנים? אדון בעלי! לא אב אחד הולידנו; לא אני הסתכלתי בפניך בהיותך תינוק פרוע ולא אני הכרתיך בצמוח בך העלם ובצאת בך הגבר לפעלו. אי לך, רחל, לא יפה להטיח טרוניות, פרי האפסיות העצמית, כאשה השומרת את הקדרה; ולא יפה הוא להצריח גניחות, הממאסות את האשה על הגבר ומעוררות את בוזו לה. ואלא מה, רחל? שומה עליך, האשה החדשה, להשיב מלחמה לגבר; לעמוד במערכה נגד בן־זוגך, האספורטאי, המחפש באשה צד שכנגד ראוי לו בדו־הקרב, ששמו נשואין (היא הרהרה: נשואין־שנואין). שנאי את הגבר ויאהבך; בוזי לו – ויחשק בך; אזרי רשעות – ויתחנף לך.

כך נשתזרו הרהוריה בקו־התפתולת עד שהגיעה מאליה לנקודה כהנא, ששם עלה מוקד־ההתנגשות בין הבעל ובין המאהב, בין מיצי ובין רחל. והואיל וכך חשה לפתע כסופים לבעל המוכה בקרב זה. והיא גמרה אומר לחלצו מזרועות פילגשו – ויהי מה!

וחוזר חלילה. שוב אתוּ לילות. רחל וברגר כרתו מחדש את ברית השלום המזוין. רבבות פעם יסתובב כוכב־האהבים במסלותיו, ישקע ויזרח חליפות ואין קצה, ירמז ויפתה ויכה את בני־הזוג באכזבות ויתלבה מחדש. ואף אם אחד מהשנים ינבח לעומתו ככלב והשני ינחר כסוס ושניהם יחדיו יתמרמרו ויחרקו שן ויקללו וישבעו בלבם בשבועי־שבועות להמנע להבא מכל מגע ומשא הדדי, הרי שוב ושבו יפלו האחד בזרועות השני ויקומו ויפלו. ואליבא דאמת – יהגה כל אחד בלבו – וכי אין בן־זוגי הטוב שברָעים? הרי פלוני ואלמוני ופלמוני… כולם משחתם בם… ואם כך הרי בדיעבד בעלי שלי הטוב שבבעלים – ככה ידברו ביניהן הנשים, הטוות בפלך או השוזרות גרב או המסבות בטרקלין, והגברים לא ידברו, אלא יהרהרו זאת בינם לבין עצמם.

ובכן אתוּ לילות. רחל וברגר נוגעים שוב זה בזה כשני כוכבי־לכת רחוקים, המתנגשים אגב ריצה. ושוב בני־הזוג הם קרובים־רחוקים ורחוקים־קרובים והם מתלכדים יחדיו לאחדים. אותו קמצוץ השער הידוע משנים על חזה הגבר ישמש נקודה מושכת… מעין מרכז ביתי בעולם זה, הטובע בנכר. והנה הרגלו לכופף את הרגלים במטתו ולהתכרבל מתחת לשמיכה; קרוב ומיודע גם קצב נשימתו בשנתו; ריח גויתו וקול צעדיו בלילה ברדתו מעל המטה – אם כל זה ידוע לאשה באחד גבר, הרי כל בזה הגבר ידוע לאשה. הכל נעשה שגור וסביר ומובן מאליו. ואי־עוד חומה לבת־נש, אשר כבר התערטלה לאיש ונתגלגלה בזרועותיו כעיסה ונתמוללה במו אצבעותיו?

ועכשיו לך ואמור: יש עוד אישיות לאשה! לא ולא. לאשה הכל בטמירין. ואולם גם אם ישטמו בני־הזוג זה את זה כנחשים, הרי יצעדו בלילות איש אל רעותו כשועלים במשעול־החמודים, המוביל לטמירין.

ולאחר כך שכבה האשה שוב פעם, ובפעם האלף והרבבה, לימין האיש כנאד נפוח, בוקה ומבולקה, כעיר שממה, שהאויב עברה, ובהקשיבה לנחירות הגבר, הממתיק תנומה, צפתה לתוכן חדש. על שלב ערש־הדודים עלו בזה אחר זה כהנא, סשה בן הכומר, קצין אלמוני וכל פלוני עובר־שב.

והיה כאשר תדד שנתה של רחל בלילה תשב לבדד במטה, לבדה בזה העולם תשב, וככה תדבר ללא מלים, אם גם נפשה בה לא תדע באזני מי תשלח את אמריה.

"אבא־אמא, מדוע לא סכותם על בתכם משחר ימיה? מדוע לא קרעתם מעל עיניה את הצעיף לראות, כי נתיב־הנשואין מוביל לאשפתות? ומדוע לא גוללתם לפניה בסוד־שיח את דראון הבאות בכפיפת האיש? או שמא הייתם אתם בנים למאושר־דור, הולך בתום; חזק ללא חזון גבורות; חדש תמיד, מבלי אשר שם את מעייניו בהתחדשות; משכיל באהבתו ומחונן ברוח־הקודש לחיים בזוג; דור בו כל גבר ראה באשת־בריתו חזות־הכל וכל יעלת־חן נתנה את יפיה בתמורה בעד אהבת בעל, ילד וחיי־ישרים. הכי אין היופי המפונק באשה אות רשע, פועל פלילי לגבי אמת החיים? הה, מי יתנני אמיצה להיות רחל־לא־יפה, רק רחל הרה ויולדת!

ככה תדבר לנפשה בדמי הלילה בדעת, כי אין יותר פלאים בעולם, בדעת, כי למחרת־יום תקום רחל שנית למצוקותיה ותצעד ברחובות קריה וכל העינים יצעדו על גויתה, ולילה מאתמול יהיה חקוק בפרצופה, בהילוכה ובכל תנועותיה. וכל מבט יתבונן בה ויבין, כי אמש נשחט יפיה.

רוחה מך. היא חפשה את כהנא, שכבר לא הופיע בחדרו מכמה ימים. וזה היה לה האות: כי הנה ראשית הסוף. היא שערה, שהוא בוודאי מבלה את הימים האלה החברת מיצי, והיא קנאה אותו למיצי רעותה הטובה, העלם האהוב שלה. ובכן נוכחה רחל בפעם… האלף, כי האדם אחוי מסתירות, וכי אין יודע את נפשו, ואי־אפשר משום כן לדעת מאומה. ואין לדעת: מי אוהב את מי? ומי שונא את מי? ומי בגד במי?

נקודת־הטירוף שגשגה בחובה עד כדי גודל שן. התשוטטה ברחובות וחפשה שם את כהנא. ואכן, היא מצאה אותו יושב על ספסל בגן העיר, והה, בלהה! בו ברגע, שאף מיצי נזדקרה מבין השיחים והגיחה אל כהנא.

– אדוני!…

– כהנא! – הביעו שתי הנשים בצהלה נבוכה.

– ושמא הנני מפריעה בעדכם? – רטנה רחל, בדכאה בקרבה מלת־גדוף קשה, שנתחלקלקה מפיה לגבי צרתה.

מיצי חייכה בנלבבות. חבקה את רחל בהכריזה בעליצות.

– האח, יפהפיה שלי! איזו התנוצצות במראיך היום! הבט, כהנא, הלא כעלמה נשקפת אשת־איש זו.

פִּסקה נלבבה וחנפנית זו, שנאמרה במעמד הגבר, המתיקה את הרגשתה העצמית של רחל. לבה דרש בשלום מיצי; סלח לה; היה מוכן לסלוח לה הרבה־הרבה ועוד יותר מהרבה. וככה לחש לה קול מלבה: רחל, הנה לך שעת־כושר לדכא את האשה, בת־העבר, בקרבך. רחל, היי אמיצה ובת־חורין!

והיא חבקה את מיצי בתום־לב והעמיקה בה מבט אדם מוסר נשמה לרעהו.

– התגעגעתי עליך, מיצי! – אמרה בקול אמתיי זה, שרק שוטיו של הקדוש ברוך הוא משתמשים בו באזני הזולת.

– ואף אני התגעגעתי עליך! – השיבה מיצי בקול מפולד.

– ואני באמת ומאוד־מאוד התגעגעתי עליך! – אמרה רחל בהגברת הנפשיות כעין פצוי בעד הצליל המתכתי הצורם שבקול רעותה (בזה נתכוונה לשמור על שווי־המשקל בבריאה, על מנת שהמאזנים תהיינה מעוינות. וחבל מאוד, שרבים, ואפילו פקחים נוהגים לזלזל בנדנודים נפשיים כאלו, כאילו לא הם מכריעים בכמה ובכמה פעולות אנושיות). והיא לחצה את מיצי בזרועותיה בהתלהבות ממש. ולפתע שתי הנשים נתלכדו בנשיקה סוערת־ממושכה.

ככה נשנה בין רחל ומיצי המשחק עתיק־היומין, המשטיח גם על רחשי־האיבה שבלבות נשים דוק־אהבים ותקתק, המאפשר אף לשתי הצרות לגפף אשה את רעותה, כגון החיות הללו, המתחככות זו בזו ללא שיתוף הנפש המשכלת, ומעל לסכינים בלבבות מפזזים המבטים התמים והחיוכים הכשרים, הטובלים בטל־צבעונין של אחולי־אהבים ועתים אף בנשיקות, שטעמן כנשיכות.

– שמע־מיניה, שכעת אני המפריע בעדכן, גברותי! – פתח ואמר כהנא, ולא אמר, כנראה, כל מה שבקש לאמור, שכן הדק את שפתיו בהדוק ממש – ואם כן הנני להסתלק מכאן…

חלילה, אדוני – אשמח מאוד לראותו בחברתנו. – אמרה רחל, לפי שנדמה היה לה, כי מיצי אינה מסכימה לכך. ואולם מיצי פקדה בנגידוּת:

– שב, תיש שלי!

ובחבקה את התיש דרך קריבות נשקתו על גבי זקנו והגישה לו את מצחה:

– ועכשיו נשקני גם כן, תישי!

כהנא מלא את פקודת מיצי לעיני רחל.

ולאחר כך לא הלכו הדברים למישרים. לא היה נוח לרחל. היא אהבה את מיצי; היא אהבה את כהנא. אבל את שניהם יחדיו לא הכילה; לא סבלה; לא הבינה. השיחה התנהלה בקו התִפלות. רחל התביישה לשמוע את הדבורים ולהיות נוכחה בכך. ומאוד שמחה, כשמיצי פקדה לקום וללכת. כהנא הלך בין שתיהן, שלוב בזרועותיהן; זה היה המראה המאוס ביותר בעיני רחל: גבר בין שתי נשים, אם כי… אשה מהלכת בין שני גברים היתה סבירה בשכלה… ואם כן, מה זה? שוב נתפשת למשפט־קדום, רחל? כן. ובוודאי. הרי לכם אשה חפשיה בתכלית, אשת־חורין, אשה, אשר שברה את כל החרצובות. ולפתע, בפרט קטן אחד… ובאין משים… הנה צצה האשה הנושנה… הנקבה מדורות… חניכת המקובל והמוסכם, ככה רחל. התוודי! – כן, היא לא כחדה זאת מעצמה. ואף על פי כן… לא נוח לה; וכבר בקשה להפרד מהם וללכת לבדה, להצטדד לאיזו סמטה. בקשה – ולא יכלה לעשות זאת, הואיל ובנוכחות מיצי חשה התכווצות ישותה, התקטנות ממש וממש, מעין הכנעוּת מוחלטה ליצור אלים, רבוניי. והילכך נגררה אחרי מיצי באפס־כוח התנגדות.

כן, הכל כבר הוגה לעיניה באור קטלני; הכל הוחוור, וכמו כן ידעה: השעה היא ערבית. וכאן רחוב־הים; וזה בית־המלון “עוף הים”; וזו מיצי; וזהו כהנא; והיא רחל. ובכן מה יוצא מכל זה? ולמה עליה לטפס גם כן בחברתם על גבי מדרגות המלון החשוד הזה? ואולם היא נגררה אחריהם באפס כוח־ההתנגדות. ומשנכנסה עמהם למעון מיצי חשה משהו שבהרחבת־דעת ותקפה שכרון חמים מפאת… האוירה האכסנאית… מפאת הרהיטים, השטיחים, האספקלריות. נעים היה לה כאן. הכל פה נשקף כחפצי “לא שלי ולא שלך”. ארשת־הפקר היתה טבועה בכל הקנינות הזאת. נשמה אל־אישית התפעמה בכל.

צעדי בני האדם בפרוזדור הדדו בקוליוּת חדשה, כעין בשורה לבאות. המלצר, כטפוס אדם אל־פרט ואי־רואה־מאומה, הגיש להם את מערכת כלי־התה בארשת מסולקה של בקי ורגיל בכל המצבים ויחסי־ההשתיכות שבינו לבינה, דומה כצועד על קרשי הבימה. נתרעיֵן ברחל: הנה בר־נש תפקידיי; ואף אני הנני שחקנית. ומיצי וכהנא הם חברי במשחק. ומשהשקיפה מבעד החלון על הים האביר, המואר במאפילות אוּרים, הנוהרים עד מרחקי הבטן האפלה, המחושכה במילי־מיליונים לפידי־חשכה, נתחלחלה מהרעיון, שאין הבדל בין הקרוב והרחוק, שכן כל המקרָבים מתמשכים מלכתחילה על מנת להגיע אל המרחקים; ולפי שבמצולות הים אין אב ואח ובעל וידיד, ואם ירד האדם לתחתיות ההן צפוי הוא לגלמודיות אל־סופית בכל כל הזמנים, ואם א־לוהים לא יהיה לו שם, הרי שכל זה הוא גורלו של האדם גם ביבשה. ומיד לאחר הרהור זה כבר ידעה בהחלט, שהיא אבודה לעולמים, ואולם כל זה התעופף במוחה רק כדי רגע או קצת יותר מזה, ואילו לאחר כך נשבה השגה אחרת ממראה הים, ונדמה היה לרחל, כי היא ממששת בידיה את הרוח החדשה, הנישאת על פני האדמה, הצוררת בכנפיה את הזמן החדש ואת יחסי אדם־אשה־א־לוהים בצביון אשר טרם היה לעולמים.

וגדולה מזו: לא רק בקוים כוללים, אלא גם באי־אלו פרטים נצטיירה במוחה באותם הרגעים תמונת העתיד. לא מנת־חיים הוא הבעל לאשה, אלא שר של יום, אביר לשעה, בן־זוג עדי־רגע, המופיע להוליד, על מנת להתחמק לנצחים, בשלחו לאשה כלשושנה את הזרע על כנפי הרוחות, באין נראה ובאין יש.

יפים היו רגעי־חיים אלו לרחל, רוויים תוכן עמוק. היא נתכוחחה עד מאוד. ברגעים אלה שרה לנפשה ולדור את שיר השירים שלה, אשר פעם בחיים ישיר אותו כל אנוש־סגולה. דומה היתה כשולחת את דבריה צואה לדור, פקודה לאשה העתידה וכה היה דברה:

"דרכי עוז, אשה, דרכי לבאות, אחותי האשה. שומה עליך לחגור את כל כוחות־בראשית, השפונים בך, שומה עליך להעיז עד אין קץ, על מנת ללדת את האדם החדש.

שומה עליך, אשה, להקריב הכל למען החדש, ואם גם את טהרתך המדומה, אשר דורות גברים טפחוה למען שמצנה.

עלי, עלי, אשה, אל אישיותך. היי אמיצה.

היי פולחן לעצמך.

הקץ להשתייכות ותופע־נא הקנינות השתופית בכל!

יחי המבט החנון לכל; תחי הזרוע הרחבה, המחבקת ערב־רב; יחיו הדודים. המרווים רב, רב, רב.

אשה, שומה עליך לטפח חזון ההויה הרחבה ורבת־הפרצופים בחיק הכמות הגדולה.

ושאי־נא את נפשך אל הרעננות לעולם, המתהווה ללא הפסק ושואבת כוחות־תמיד ממקורות לא־אכזב של חד וזוגיי בישות אחת.

שאי עיניך וראי בבאות: חסל המתק הרגעי, אבי כל אכזבה ורפא האדם מכאב הזוגיות. אב־בת, אח־אחות, אשה־בעל הכל חד.

ברגעים האלה חגגה רחל בנפשה את התמורה הגדולה, הרומזת ממרחקים כבשורת החג עלי־אדמות.

האח, אנושיות חוגגת את דודיה בכלולות התמיד!

התרוננו ברחל דמים קדמוניים; קול מיער בראשית; קול ההילולא הרבה לעת קץ הימין והמין.

רוני בת־חוה לבאות!

האח והאחות, החתן והכלה, הרֵע והרעיה, יחוגו את הזבח באחד.

כי מבטן אם אחת הופיעו להויה".

למרחוק נשאוה רעיוניה.

והמיחם זמזם על השולחן. – וזה הכל. רחל הציצה במיחם.

רחל! הנך תפושה הגות מעמיקה! – הממה קול מיצי. – כהנא, שור־נא, עיניה… היופי התלקח בפרצופה עד לשגֵעַ. תישי, נשוק־נא את היפהפיה לעיני.

הכל התחולל כבמעשה־כשפים, כהנא מלא כעבר את פקודת מיצי. לחץ את רחל בזרועותיו. היא לא התריסה. לא געתה בבכי. לא פרצה בצחוק. ובישבה על ברכיו ספגה את נשיקותיו כסטירות־לחי. כמדומה: גם גנחה עמוקות.

– ילדים, עלי לעזבכם לנפשכם כמעט־קט! – צלצל קולה המַגי של מיצי. רחל המהומהמה הציצה בתמהון במיצי, שחבשה בזריזות את מגבעתה והמעילה את מעילה והניפה את הרידיקול בידה כמו בשעת הפגישה הראשונה. ובעוד רגע והנה אין מיצי; ויש רחל; ויש כהנא.

– התאוששי. הלא את אשה! – הצליף קול כהנא כמגלב על ריקניות החדר.

היא קפצה אחורנית.

הדם נשתפך לעיני הגבר הטורף. מבטיו נשתפכו עליה.

– מה חפצך ממני? – צווחה כמעט האשה.

עשר אצבעותיו ענו בקול, בגששן את כל המנענעים של כלי־הנגון רחל.

רפיון האשה גבר חיילים ואפפה באדים מחניקים. היד הגבר תקפתה או חולשת עצמה הכריעתה והיא שכבה כאלומה. בזרועותיה עקדה את הגבר. כעת צפו עיניה מחוריהן לעלילה, אשר, אויה, לא התחוללה לבשתה. היא נשמה בכבדות וקדחה: מאווייה בכו כילדים. כמו אנית־מפרש התרחק הגבר מעיניה אל חופו הרחוק. הדם אזל והחויר בעיניו ובעוד רגע לא היה דם. “מכלל שהוא אינו אוהב” – געשה האשה הקודחת. “הוא אינו רוצה”. ראש הגבר שח, כטעון פשע כבד.

– נא, ע–ש–ה! – יבבה כחיה פצועה; נעצה בו את צפרניה, חרקה שיניה, התפתלה בכאביה – עשה בי כבהן… כבמיצי… כברגר בשפרה.

הוא שכב אצלה כאלומה ריקה, רפה־אונים ומבויש.

– איני יכול… לשמץ את היפה בנשים… יפיך, רחל, לגבר־סגולה… לזה שאיננו… עדיין, לגאון… לאדם החדש… משא־נפשך. לא לי הבזוי… רמסיני־נא, רחל. אני תולעת…

היא נהקה בכאבים:

– הה, שקרן וכזבן. בר־נש נקלה… לא מהעריצך את רחל… כי אם… לפי… שאין־אונים הנך!…

זרקה לו את השמצה.

התרוצצה אילך ואילך: פרקה את כפיה.

– הו, הו, הו! –

– טפש! –

אף את המלה הזאת זרקה לו בפניו וקפצה אל הדלת, באיימה עליו:

– אם תרוץ אחרי אצעק לעזרה!

שעה זו קפצה מעצמה כחתול ונצטנפה עד מעבר שלאחר חצות הלילה. ושם היא היתה אפלה מאוד, כמו גליד שחור מחרשת החשכות בנצחים. ואולם האנשים הדליקו אף הלילה אורים בפנסי הקריה, על מנת לאחוז את העינים שתחזינה אור תחת אופל. ככה האור מאחז מימות עולם את עיני בן־התמותה מבלי שיגלה לו את סודו, כי אף הוא, האור, הנהו תמיד הרה אופל. ברם, עיני רחל כבר הקדיחו את מעמקי האור עד לקובעת האפלולית שלו ושם נאחזו העינים האנושיות האלו בדמו האפלולי של האור ונבלעו לתוכו. והילכך צעדה בשעת־לילה זו, כאילו היא רואה אור גדול.

ובוודאי היה גם שלג מאחורי הרגלים והעינים הציצו בלבנוניות. ואילולא היתה רחל כה מוטרדה היתה מתבוננת לשומרי־הלילה, שטפחו כף אל כף להתחמם בקור הליליי. נרשום־נא גם פרט זה, כי כרכרות הריצו זוגות. ויהא זה מעין תאור ליליי, המקובל אצל כל המספרים. והנה גבר שתוי – רחל ראתה בעליל את שכרונו – נזדקר לפתע אליה מהסימטה הסמוכה וההביל לפיה ממש מפיו את ריח יינו. כל גבר שכור חורש רעה לאשה. ואף גבר דנן היה סוּרו רע, וכבר הושיט את אגרופו להרביץ בנקבה בפועל ממש. אלא שהאשה נהדקה בו ברגע ביד גרמית אחרת.

אופל.

המחבר לשיטתו. הבוז לעובדות, לטובות כלרעות, ליפות כלמגונות, והילכך הוא פוסח על אי־אלו פרטים. כל שכן שהפרטים התחוללו במהירות מדהימה והאשה המלוקחת לא התקוממה ואף לא התגוששה וצנחה כצפור לכלוב הגבר הנכרי, האמיץ, הרוצה. כמו כן לא חשוב ביותר דבר התעלפותה. ולכן מן הראוי רק להודיע, כי משפקחה רחל את עיניה הציצה בו ברגע לאיזה גוש אנושיי, ואפשר להודיע בלי כל רמזים, כי היא ראתה בעיניה בר־נש גבריי; לאחר כך השקיפה על תקרה, כתלים, רהיטים; הרגישה ריח טבק; ולאחר כך ראתה, או, יותר נכון, הרגישה, וגם מששה את עצמה. והיא היתה רחל במפורש. שכובה במטה. שפתיה הרופפות כשל חולה שאלו:

– איפה אני?

– במעוני.

– ומי אתה?

– הנכרי האוהב.

– ומה עשית לי?

וטרם התבוננה שנית והקשיבה לקולו של הנכרי הסתובב העולם מעבר מזה וקפץ אחורנית כמה שנים וחטף שם סוס בכפר רחוק והושיב עליו את… סשה והטילו לכאן… והה, רעם! – עיניה נפקחו לפתע וספגו לתוכן את סשה בן הכומר בממשותו הגמורה.

כתריס מפני הפלצות נשתפך בה השקט.

הלילה הזה קבלה במתנה מאת עברה הרחוק את סשה. סשה בן הכומר סח לה בפשטות הדיוטית את קורותיה הלילה ואת קורותיו במשך השנים, שהוא התחקה אחריה ושמר את צעדיה מגודל חשקו בה… עד הלילה הזה, שבו הצילה מידי שכור שודד והביאה למעונו. סשה לא דבר צחות בשפת האהבה ולא ידע ליפות ניב. עיניו הפיקו את החיה־הילד. פניו היו מחוטטים. עורו גס. בר־נש דל־השגה. הדיוט.

אז הסתובב שנית העולם לעיני רחל והראה לה את אחוריו. הכל היה בשפל המדרגה. היא עמדה לנוכח המציאות.

ובשקט גמור נטלה את חזון עלומיה כחתול מת וזרקתו לתוך לוע האפס.

כמדומה: היא צחקה באותו לילה.

בצחוק הדיוטיי בוודאי.

 

פרק כה    🔗

כפרץ דם שפע מתוך רחל רעיון מגיה־תהומות והשטיף את עין היקום: חמק עבר ברגר; התנדף כהנא; בגדה מיצי; תקף נכרי; אין איש. ובאין איש אָפַס גם א־לוהים. “הכל סר יחדיו נאלחו” עלה פסוק ממקור הנצחים. היא לא יכלה לעמוד הכן (וכי אדם אדם עומד על האדמה? האדם עומד על צפורן א־לוהים). פקה ונתפקקה גויתה. ונפשה נשתפכה לאשפתות כחלמון ביצה. לא נותר לה אלא המפלט האחרון: אי־היות.

ברם, אף מפעל־הכליון מבשיל באדם לאט־לאט. מתחילה יצנח הגרעין המָותיי לקרקע המוחין, יצמיח שם נבט, ישלח פארה, ומכאן ואילך עוד רב המהלך עד הפרי. ואף אז לא יבצע האדם את המפעל אלא אם כן יקבל תחילה אות או קול־קריאה על כך מהעליונים. דוגמה אחת: בר־נש עובר בין הבריות ורואה פלוגות נערות רעננות, בוודאי תלמידות בתי־ספר המטופפות בצווחה עליזה וזורקות מתוך פיותיהן כקליפות זרעוני־דלעת לתוך חלל העולם ב“מובן מאליו” מבהיל מלים רמות־מעלה, כוללות בחובן כבשוני עולם, כגון: אהבה, אמונה, נשמה, אל־מות, נהדר, עמוק, מקסים; ולפעמים הן מצייצות כצפרים נעלסות: א־לוהים! – ובו ברגע יאמר אותו בר־נש בקנאה לעצמו: “צא וראה מה בינך לבינן. שאילו אתה אם תהרהר בדברים הפשוטים ביותר, ואף אם רק תאמר לבטא בוודאות את המלה “לחם” תרגיש כאילו סכין בלועך ואין לך אויר לנשימה!” והנה בר־נש דנן, שרעיון כגון זה נתקע במוחו, סימן הוא, שכבר הגיע אליו האות והדפיקתו הקריאה הראשונה לקום ולבצע את המפעל.

ואולם יש כי אף הרהור פשטותי התכלית, כגון “א־לוהים חוגג נצח ובכל רגע את יום הולדתו, הואיל והוא נולד בלי הרף ובכל רגע”, הצומח במוח האדם, משמש לו אות מבשר, כי עולמו כבר נטרף עליו. והדברים ארוכים ומסובכים ממש כמו יער־קדומים. ואולם נחזור לרחל. משכבר הימים, ושמא מעצם לידתה, נתכשרה אל המפעל וכעת כבר ניתן הצו לכל יצוריה לבער את הגויה, שנתלכלכה ללא שיור בסחי. בכל נדנוד שלה שאלה מוצא אל ים הנצחים, כשם שאחת ויחידה הנה המחלה, המסתתרת בחביון כל ישות, על מנת להוציאה להורג בבוא יומה.

ואולם עם גמר בישולו של הרעיון תשו הידים. קול שכנדר אותת לה: לא ככה! לא בפועל־כפים! לא בנוזל־רעל! לא בכדור! יתכן, כי יצר־סתרים הניאתה מלגרום השחתה ליפעת גויתה. היא בוודאי נשתוקקה להשרף בשלהבתיה, על מנת לבוא אל כסא הכבוד בכל הדרה. משפטים קדומים נרדמים במעמקי דמיו של בר־נש. כמדומה, כי גם בנשמת רחל הבהב ניצוץ מהקדמונים,שהיו מתקשטים בבגדי־חמודות, בלכתם אל הראיון עם אביהם שבשמים.

רחל התשוטטה ברחובות הקריה בקור־ערב חזק, מרעיד את הגויה. הציצה ממש לעיני עוברים ושבים; קראה אותיות השלטים, שדוגמתן יש, כנראה, רק בזה העולם, ואילו בעולמות אחרים בוודאי קיימות אלף־בית מצביון אחר. ראתה איש רודף אחרי הטרַם, עמדה להתבונן בהתענינות אישית ממש אם עלה הדבר בידי פלוני להדביק את הטרַם. צפתה במשחק על הבמה במשך מערכה אחת, ואפילו בקטע חזיוני זה בלבד כבר אהב אחד ואחד נשק ואחד גסס ואחד גנב פרורים מאשת־איש ולבסוף המערכה מחאו כפים כל הבעלים, שומרי החומות, לגונבי נשים, והנשים רגשו בתשואה לבר־נש תפקידיי, הגונח באהבים, כלרב־פעלים משסע ארי. לאחר כך סיירה רחל שדרות הגן, שעל ספסליהן ישבו זוגות ושחקו את החיים התיאטרליים. משם שמה את דרכה אל בית־החומה שבסימטת־העיר, בו נערכה ההילולה של “גדוד הנשים המואסות”. בקרה בדרכה גם את חזית בית־החומה, המכונה “עוף הים”, משם באה אל החוף ועמדה על הכף המיוחד שלה, ולאחר זה סבבה ועברה את קצהו השני של הכרך והגיעה עד בית־העלמין. כך התשוטטה ועברה באותו לילה בכל ציוני־הדרך של ימי־חייה האחרונים, לאורך השבילים, המובילים מקרשי בית־המשחק כד בית־מועד לכל חי.

היא רבצה על־יד הגל. אימת הלילה. פחד השממה הבית־עלמינית, סופת־השלג, המקפיאה גויה־הכל היה כמו רנן. היא ישבה תוך גוש־האימים: הקיום; נכנסה לתוך הלובן. ראתה שם את א־לוהים ואמרה לו:

שלחני־נא, רחימאי, תהומה.

חבקני־נא, מחמדי, אהבתיך מאוד.

מאוד־מאוד.

קחני־נא אליך.

פה, בעולמך, עשית אותו, את עולמך. קטן מאוד. הוא מחניקני.

הושט־נא לי, א־לוהים יקירי, אצבע שלך, את זרתך הקטנה, לוּ גבה אחת; לוּ קפל מהפורפוריה שלך.

שרפני⁻נא, חמודי, בלהב פיך ואהיה יפה מאוד לנצחים.

נשקני⁻נא בפיך אש.

שים⁻נא מלוא חיקך גחלי⁻אש והושיבני שם. כי אם לא אתה, יקירי, יבוא שד קטן וישימני בין קרניו ויטלטלני לכף⁻הקלע.

אהבת⁻מות אהבתיך גדל האהובים.

א–לו–ה–ים!

…רגליה הערומות אכלו את לובן השלג הצונן.

רגליה הערומות נשקו את צינת השלג הלבן.

היא מרחה את כפיה בזוך השלג. הסופה יבבה בין שדרות העצים כחיה פצועה. ואפשר גם לומר: כאשה מאונסת בזרועות האנָס. חוש ער אחד ברחל זכר: תור הוסת לה. דמיה השכורים השתו את חושיה.

היא היתה תשושה מאוד.

אי⁻שם בקוצו של השכל, השומר את תפקידו, נמנם הרהור כבד⁻בינה:

האשה בגזרתה ההווית היא צאצאה מאשת⁻קדומים אחת, שילדה בת למאנסה הזד, והילכך הגויה הנשיית רומזת לגבר: אנסני⁻נא! האשה בצורתה ההווית כבר השלימה את מעגל חייה עלי אדמות ודינה להכלות ולהכחד, על מנת להופיע בבאים חדשה בדמות.

לאחר⁻כך נשקפו המראות מבעד מסך⁻הפלאים. היש נתרסס לרסיסי⁻רסיסים. האיש עם הנרתיק הקשיב רב קשב, טפח על מערומיה, נקש באצבעותיו, קלף את עורה. רחל חומקת מאחורי הפרגוד ובחזית עומדים: ברגר, כהנא, שפרה, הגברת רייז ורבים אנשים אחרים. תחבושת⁻קרח על מצח רחל הלוהט. אמבטאות רותחים.

פעם זממה רחל לקפוץ מעל המטה, קמו עליה אנשים והתגוששו עמה. תמיד היו עינים נעוצות בה. ראשה, ידיה וכל הכדור התחוגג במחול, ורק רגליה, המשתוקקות לרקוד, היו כבולות. פעם נהמה סוסית: “תנו לרחל תפוח⁻אדמה!” נתנו צווחה מרה: “סכין תנו לי!” – הגישו לה סכין. התחילה לקלוף והרהרה כך: “אקלוף, אקלוף. אחתוך את התוך. אחתוך לרסיסים קטנים וקטנטנים, ולאחר כך אחתוך עוד, עד שלא יהיה שוב מה לחתוך, וזה יהיה אלוהים”. “כי אם אין אלוהים איך יולד הילד?” – צעקה ביבבה אנושה, שסחטה דמעות מעיני כל הנוכחים. “מת הילד. והאם חיה!!” – זמרה רחל בקול נובע מהנפשיות הגנוזה. ואף על פי שהיא ראתה בעיניה את השודדים, וסַשה בן הכומר ביניהם, שחטפו מידיה את הילד והרכיבוהו על סוס וטמנוהו במערה, לא יכלה להזיז רגל ולהדביקם. “השיבו לי את ילדי – צעקה בקול מקשה ללדת – שהם טמנוהו בבור. וכי מי יש לו שם בבור האפל? ומי ינשקו שם? ומי יזמר לו: אַי–לוּ–ליו–לי?”

לעתים שכבה החולה לבטח, בתכלית השקט, רפת⁻אונים מאוד. לעיניה התעופפו מראות, רכובים על סוסי⁻ענן⁻ואש. התמונות היו טרופות ומבולבלות. רקע החיים צף כגולגולת. והיא עצמה התנדפה לתוהו. לרגעים נתקפל הכל ככדור⁻זהב מלוכלך צואה. סופה התחוללה בפיה, בירקה על גללי הסוס. הושיטה את כפיה מתוך תחנונים מאת בני⁻האדם לתמוך היטב⁻היטב את עמודי⁻העולם המתנועעים ולסעוד את זרועותיה הרפופות, ולקשר אל כף ידה את אצבעותיה הנושרות.

"השיבו לי את אצבעותי – צווחה בעמעומים – תנו לי את צעדי; משכו בפעמון וקראו לאלוהים. דפקו אליו בכותל! צא, צא, אלוהים, מתוך הכותל והבצל ותן לי אוכל!

שפרה לא זזה ממטת הגברת. לא הסירה ממנה את מבטה האוהב אהבת⁻נפש; תמכה בנשיקות פיה את אצבעותיה המרטטות של החולה. הזרימה את חיתה אל תוך ישות גברתה, האהובה עליה יותר מאם, מאחות, ואף מבעלה שלעתיד לבוא, כפי שסחה ברב בכי לכל הנוכחים.

– שפרה, אהביני⁻נא! – זמרה רחל נכאים – אהביני⁻נא.

ובהושיטה את אצבעותיה לחשה לשפרה:

– מני⁻נא אותן… חד…

– תרי… תלת…

– ככה, שפרה. ככה. את הנך טובה מאוד. רפאיני, שפרה. אני רוצה לחיות! לקטו כולכם את אברי הנושרים! למה אתם עומדים כבולי⁻עץ?–

– אויה, גדלו מאוד כאביך, גברתי!–

שפרה פרקה את כפיה בבכי לאלוהים. ובתמכה באצבעותיה הבשרניות והנקניקיות את הגויה המרתתת של גברתה, מנתה כמו עגילי⁻זהב או עשר אצבעותיה של החולה.

שפרה, הראשונה, הבחינה ברגע⁻ההקלה, בו חל המשבר, עם רדת החום, מקץ עשרים ואחד יום. החולה פקחה את עיניה לרווחה אמרה:

– זו את שפרה! ואיפה אבא?

אף שפרה הבינה, כי הגברת נתכוונה להאדון ברגר, שהיה מכונה בפיה, בהיות הילד בחיים, בשם אבא.

ומשנגש ברגר אל מטתה הזחילה אליו בהתאמצות רבה את כף⁻ידה החווירה, המתה כמעט ולחשה לו:

– עוד אחיה, כמדומה, אבא!

דבור זה היה נלבב ומאוד אנושי.

ואף הרופא אישר זאת באזני הגברת רייז, בהודיעו לא בלי היסוס, כי על סמך הנתונים המדעיים אפשר להחליט כמעט בוודאיות בלתי⁻מפוקפקת במדה ידועה, כי המשבר כבר נכנס לתקפו, ומובן, באם לא תהיה כל הפרעה במהלך המחלה להבא, הרי אפשר להניח הנחה ממשית למדי, כי פקוח מתאים ורציונלי, בתנאי של שמירה מעולה, בתוספת עזרה מצד כל בני הבית והמקורבים לבית, ישיבו את האשה המסכנה לזרועות בעלה הנחמד, האוהבה נאמנה. ואם כי עדיין רואה הוא צורך בבקורים יום⁻יומיים של הרופא, הרי החובה על מקורביה של החולה, והרשות נתונה גם להגברת רייז, ידידת הבית המסורה, להודיע אף פעמַים ביום פרטים נוספים על מהלך ההחלמה.

הזקן קרץ בערמומיות כלפי האשה רייז, שהסמיקה כנערה נלבבה ואמר:

– ברם עיקר העיקר, זהיר וזהיר, לבלי לגרום לחולה כל התרגשות מיותרת ולהקפיד על כך, שבמסיבתה יהא שורה שקט גמור ומוחלט. שקט בתכלית השקט. רק השקט יחלימה. אפילו הצעדים צריכים להתחבא בחדר החולה. אפילו פעמון הבית צריך להצטלצל לא ברגש. כל שכן שצריך למעט בקבלת⁻אורחים עד כדי האפס הגמור. כי כל התרגשות עלולה לזעזע שוב את בריאותה של החולה. ואף חשוב מאוד, כי כל הפרצופים בבית זה יהיו עליזים ומפיקים בטחון, כגון פניה של הגברת רייז הנחמדה.

והזקן קרץ שוב בערמומיות כלפי בת הארבעים.

אמנם,האשה רייז לא נזהרה כל הצורך בפקודת הרופא והקימה לא פעם המולות קטנות. ואולם שפרה שמרה על גברתה כמלאך טוב, קיימה בכל החומר את פקודת הרופא, בדכאה בשורש כל המולת⁻צעדים ופרץ⁻צחוק וקוליות הפעמון. ואף התאמצה להרחיק, עד כמה שאפשר, ממטת החולה את מיצי וכהנא. שפרה לא צחקה במשך שבועות אף פעם. וגדולה מזו: היא לא בכתה לעיני גברתה, והיתה שולה בגנבה בסינורה את הגלדנים מעל עיניה. אכן, קרבן גדול הקריבה הנערה הכפרית למען שלום גברתה. ובנגוד לכל הכופרים באנושי שמשה שפרה לכל הנוכחים הוכחה מדהימה על כך, כי התכונה הטובה והנדיבה טרם פסה מלבות בני⁻אנוש.

ובידוע: הנסיון, הנקנה בימי הסעד, מאלֵף למקורבי החולה את דרכי⁻הרפוי המיוחדים לכל פרט לחוד, כשם ששונים הם כיווניה של כל מחלה. אפיו, כוח⁻דמיונו, השגותיו הפיוטיות והשכליות, ואף כסופיו הנפשיים של החולה – הכל צריך להיות מובא בחשבון. רחל היתה צמאה לנפשיות, לאהבה, הניגרת ממעמקי מכורה, לתואר⁻אדם משתאה, להארה רוחנית, המקרבת אל האלוהות. והבחורה הכפרית השכילה להשיג מתוך השראה של נפש תמימה את שורש הכאב בגברתה, ועל כן הטיבה לחפור למענה ממכרות⁻האהבה, הצפונות בכל נפש אנושית. התמודדה בכל הויתה, כאלישע הקדמון, מתוך התאמצות כל אוצר האהבה הצפון בחובה, על גברתה החולה, עד שנוכחה לצהלתה, כי החיים לבלבו מחדש בגברתה בכל עתרת גווניהם. כקרני⁻שמש, הניגרות מבעד לזכוכית החלון, כן זלפו החיים לעורקי רחל מבעד לנלבבות מבטי שפרה. “ואילו קרה חלילה האסון – לחשה שפרה לאחר כך לגברתה המחלימה – הייתי מטריפה את עצמי!”

וליתר הסברה:

– ויען כי מאוד אהבתיך. והלא הגברים בלבדם אינם כדאים, שנחיה רק בגללם.

אלא שהוסיפה בו ברגע בהסברה תמימותית ואמרה:

– ואף האדון ברגר אוהבך מאוד⁻מאוד. אף פעם לא שערתי לי כי בעל הנהו מסוגל עד כדי כך לאהוב את אשתו ולהיות חרד עליה. כמו אח מסור היה האדון בכל הימים והלילות ולא עצם עין.

– רב תודות לך, שפרה, שהצלת את חיי – רטנה החולה – הנני רוצה עכשיו לחיות!

לשונה עוד התנהגה בכבדות.

 

פרק כו    🔗

הרצון לחיים – זו היתה עכשיו הרגשת-היסוד לרחל. לקום שלמה בגויתה, לעמוד הכן על רגלי עצמה, לצעוד אילך ואילך בלי משען, להיות שוב רחל יפה. הנה. וזה הכל. ומה גדלה עליצותה, משהורשה לה בפעם ראשונה במצות הרופא להציץ בראי והיא נשקפה לעצמה כמעט כמו תמיד ללא פגם, ללא בהרות בפניה, ואף ללא נשורת בשערותיה, ואף מפיקה אותו, אותו זיו. ברם, הרופא לא התיר לחולה אף על פי כן את השמוש בראי, מחשש התרגשות שלא לצורך, ושפרה שמרה בקפידה רבה גם על פרט זה.

ומשיצאה רחל בפעם ראשונה לגזוזטרא והשקיפה משם על רחוב הקריה, הנטוע אילנות, על השוער, שהופיע לפתע עם המטאטא ביד, ועל מראה ההמון, הנוהר שם, שם, בכיוון גבהה של העיר, שטפה מתק-חיים, שרק מחלימים ממחלה כפולה – בגויה ובנשמה – עלולים להרגיש אותו במלוא תומו. רוח החיים זלף לעורקיה מהחי ומהדומם ומבעד לכל הישויות הגשמיות והרוחניות. היא נשקה את ההויה בשכל טוב. כל זה היש, מראה היקום, צבע טפיטים, תואר הגויה – הכל ניתן לה בהשגה חדשה. מחשש התפרחות בחלל דבקה בגשמיות ונאחזה בכלים. חזק והכן עמד ברגר באמצע העולם, הנקב, המכיל את נקודת-הטירוף, היה כלא היה והכל נתאחה בודאי גמור. לא שניות, לא דו-פרצופין ולא פנים ואחור, כי אם כולו מקשה. אור בכל. חן האחדות חבר את השברים לישות אחת. ובין חרכי החלקים, רסיסי האחד, נכנסות הנשמות כרוחות ואין פרץ. ואפילו האנשים לא היו יותר הויות עכורות וסרוחות, כי אם אספקלריות, המשקיפות זו את זו כבמחזה. ואף הזוגיות ניתנה בסוד השקופיות הזאת, הואיל והכל נוצר על מנת לשקף ולהשתקף. כל שכן, שאין רחל בפילוג–אחת לשעבר ואחת בהווה–לא! לא! כל הזיוים בני-חלוף, כל שהיה וגז, כל בנות-הצחוק, שהפזו את פניה מעודה, כל המבטים, שהודלקו בה ומסביבה, הכל נקלט לתוכה כקרנים, הנספגות לתוך שבלי הקמה, לענבי הגפן, לעץ-התפוח והווים שם. אין זקנה לנעורים, ויופי, שהיה פעם, הריהו חי לעד. ואף אור האהבה, שהגיה אותנו פעם בחיים, אינו מש שוב ממנו לעולמים, כאותו אור הכוכב, המרחף בזמנים גם לאחר שהויתו הגשמית נמחקה ממערכת המזלות.

רחל החלימה בגוף ובנפש. צעדה לבטח בלי משענת; הקשיבה ברטט-חדוה לקולות-פעמונים, המשגרים את רצי צליליהם הנעלסים, המבשרים חג לכל, לכל, לכל. היא אהבה להשקיף על כפות-זהב לכנסיות. אהבה להקשיב לצלילי טרם; גמעה מרחוק נחרת סוס; חמדה צעדים בדומיה; אהבה אדם. באחד קול יהמה כל היקום. והנה כבר הותרה לה הישיבה על הגזוזטרא גם בערבים לאור הפנסים והכוכבים. לא קרני-השמש המחממות בלבד, אלא גם, וביחוד, קרני-הירח הרוחניות, מקשרות אותנו בעבותות אהבה לעולם ומלואו. הירח הנהו יותר פנימיי, יותר נפשיי מהשמש. השמש שולח בנו את אורו וחומו מחוצה לנו, ואולם הירח כמו מגיח מתוכנו ומשם זריחתו. באותו ערב לא הועלו בקריה אורות הפנסים מפאת אורם הבהיר של הירח והכוכבים. מלא ושלם שט הירח, שליט בכפה, אגן ללא פגימה, מתוך אותה ההויה הירחית, המתמלאת מתוכה, ההולכת מקדמות הבריאה מן החצוי אל המלא וחוזרת חלילה, כפי שנחקקה בלבנו משחר הילדות. גלגל החוזר. הנה. ככה. כמו פת הלחם לפרוסות כן נחתך מועד החיים לתקופות. ואולם אחד הוא הציר ואחד בן-הזוג. אין נשואין פעמַים. אין בן-זוג לאשה אלא בר-נש חד במלוא תבל.

בשלוה זלפו השעות במעונם החדש, שלשם עברו בני-הזוג ברגר, לפי מצות הרופא, לשם שנוי האקלים. ביד אומן פדגוג הובילה הגבר שוב אל המציאות. אחד אחד העלה ממחבוא העבר דמויות ומאורעות וזרקם דרך חגוי התבונה אל אור התודעה. הוא השתוקק לפקח את כל הגל, על מנת שלא לפטם בחשכה את פתן העבר. רחל נשענה שוב בזרועו הנאמנה כבראשית השנים על ערמות-השחת, ואף מתוך עצם הנעימה בתהיתה על הקורות הדד הפיוס.

– הה, שלמה כה ניתקנו איש מרעותו, כמרוחקים בזרוע? – שאלה האשה– האם זה היה רק למראה עינים?

– הכי זו היתה המסכה? – שאלה בפעם אחרת. – צעיף-האיפור לאהבה?!

– לא ביקוד השלהבת אלא בגחלת העמומה גנוזה האהבה הצרופה, האפורה למראית עין כאהבת אבא-אמא. – היה מענה האיש.

זה היה פטר השיחה הראשונה, אשר פיכתה לאטה בין גדות הרמז, ברתקה שוב לחוברת אחת את הנפרדים. הן יש אשר כמעט-עוז תגרף שיחה מעטה את קלפת-הנכר מעל הלבבות ותחשוף בהם את האהבה כשכבת-היסוד. ומה רבה ברחל צהלת-הישות, בצעדה בלוית האיש ברחובות הקריה, במעלה הסאן, שם נוהר המון אנושי ברבבות פלגיו אל אל-סוף. פה, ברמה, נתאגדו רחל וברגר שנית בברית «האזינו», «האזינו בני-אדם, גבר ואשה, האזינו! רק פעם יאָגד האנוש בצמד. רק פעם תעלה האשה כפורחת, בהתרוממה עד פסגת עצמה, בעזר הבעל. בעל זוהי השלמה לאשה; בעל זהו כתר.

בזהירות הנבון, בפקחות איש-סוד הגיש הגבר את אמרותיו, כגחלים לוחשות על אצבעות יחפות, לאוזן האשה.

– בעל זוהי דרגה למעלה מהמאהב. היות בעל הנה יעוד כבד-תוכן; ואילו מאהב – הרי זה כה פשוט, כה מוסבר ונוח. אחד מני אלף מאהבים הנהו מחונן בכוחות-נפש לקיים את יעוד הבעל, האישיות האחראית והמוסרית. בעל – זהו המתחפש בבגדי-אסיר של הנשואין על מנת לטפח תמיד באשה את ההשתוקקות ללא-בעל ולשמור על שכבת ההזיה והכסופים בה. הבעל הוא דורש-הטוב לאשה, השושבין, המובילה תמיד אל האהוב המסתורי.

ברגר השכיל לטייל בפרדס ולהגיה במזרקור שפוני טמוני מחשכי הנפש. ברמזו על ה«צירה» וה«סגול» של «אלף-בית» החתים בכל זאת הכל בגושפנקת ה«תיקו» ולא נתעלם גם כן מקוצי הסתירות, המפרידים בין קושט חיים מוסריים ובין מתק החמודים הגנובים, בציינו את מעט הכזבון ההכרחי בסוד חיי המין.

חלילה למחבר למסור את כל הפרטים, יען כי הדברים הם ארוכים ומאוד אפלים; ואף רמזיהם צורבים כמחטים.

בני הזוג הגיעו בשיח-שיגם עד אותו הקו, המתקצר והולך לשפת התהום. אב לבן, אח לאח ואף איש לרע לא יגלו מעליהם את כל הלוט. רק החלקות של בני-הזוג נכנסות לחיתון. נברך על החלקה, ואל נפן למצולה. ברגר הספן החרוץ נרתע במועד הנכון מזוטה של המערבולת. רחל נשענה עליו בכל כוח בטחונה.

– לא ידעתי, כי הנך כה ישר ואמיץ-רוח.

קורי-השיחה עוד רטטו בפחדים. ואולם האשה השיגה שוב רק אותו הודאיי, כמכורה האחת.

– אנא, הסבירני-נא יפה. פקח-נא את בינתי. רפאני-נא! – התחננה רחל.

על כף הים, בקרבת נשיקות-אהבים-ועגבים נזל לקחו של האיש.

«בשני קצות יער-הקדומים נצבים השנַים: אבא-מוליד ואבא-בעל. בתוֶך–חיות טורפות: הארי, הזאב והשועל. גורי התאוה. דרך מעבה היער תצעד הבת ממולידה אל מיַלדה. בתוקף נבון ישקיף אבא-בעל על גדיה-בת, הנוטה לבקרים מני שביל ונאחזת במצודת התאוה. אבא-בעל אינו קנאתן; אינו כילי; הוא, שפשט את עדיה של הנערה ועקרה מזרועות החלום, חייב לרצות את עוונו. הפלוני, האלמוני, הוא שוט-הזעם, הוא המעניש. הוא הזר המציץ מן המארב, לכל זוג»…

«והנה סוד המינים: ‘הוא’ ‘היא’ ו’הוא' אלמוני, זה הזר השלישי. מזה החול השואב, מזה הזרות החגיגית המושכת; ובתוֶך: היא–מחוז-חפץ».

– הה, ראשי! ראשי! – קראה האשה, שטרם נרפאה עד תומה – ואם כן, ואם כן, כיצד אבטא זאת? הרי שוב… באיזו נקודה… יש פחת… כעין נקב… הרי אלוהים ודאי ברא את הדברים כליל… שלם…

ובפעם אחרת:

– ואולם הנשמה, הכמהה ליחוד השלם, המלא, בחול ובחג, באלף ובבית, כיצד תשלים עם זאת?!

שניהם גנחו מאין-מוצא:

– כזהו האדם! זוהי האשה! זהו הגבר!

ואולם עם רפויה הגופני גאה גם מרצה הנפשי ונתרחבה ההבנה.

– ידידי! – קראה לבעלה בהתפעלות – בד בבד עם נדיבות רוחך עולה גם רוחב שכלך.

– ידידתי! – פתח ואמר האיש – לבי יעלוץ בי עד אין קץ, בראותי אותך שנית משגשגת ביפיך הגאוני, מתוך צערך עלית, רחל, כפורחת ויפית מאוד.

היא צהלה באמרה:

– רק לך אאמין. רק דברך לי סעד.

היה עוד שיָר-מה סתום גם לאחר ההתוודות. מה הן הקורות בין מיצי וברגר? ומה נפל בין רחל וכהנא? ומה התחולל בין רחל ובין אלפי רבבות הגויות, הנוהרות ברחובות הקריה? ומה קרה באותו ליל העברות?

בעזרת האיש טפסה רחל במעלה הדברים, בפנותה עורף אל הטמירין. אשה, היי אף את אמיצה כגבר! למדי כמוהו להתכחש למערת-האופל, הקבורה בחובך! והסכיני כמוהו לכבד את פנות הרז, שלך ושל הזולת! האם לא את, שהתקנאת תמיד בגבר בגלל יכלתו להשקיף אל על למרומי הדברים ולכוללותם, בנגוד לאשה, הנידונה להאחז תמיד בפרוטרוט ולעשות את דרכה דרך המבואות השחורים אגב טפול נצחי במטלטלים?!

וכמו עמד ברגר על סוד לבטיה והגיה פעם במזרקור:

– אף קליפת-נוגה תתעה לעתים את הגבר בשחר חייו, בצאתו בדרכו אל בת-זוגו האחת-היחידה. האם לא דרך החימוד בזרה יעבור הגבר אל בת-זוגו? הלא אף שד האמא בפי היונק…

הוא צלל למחשבה כבדה; המחשבה, שהגבר הורה אותה כפרי-בטן, הזרה בעצם מהותה להשגת האשה. רק קורטוב ממנה הביע באזניה:

– מפאת אמו יתעה הגבר תמיד בדרכו למחוז אהבתו; שד אמא מתעה אותנו מני דרך. אבא-אמא מקפחים את חיינו.

שניהם נדמו מרעיון-פחדים.

ברגר הצית את האבוקה להגיה בה את השיָר הסתום, בהריקו לאזני רחל, המוחלמה לחלוטין, את דבר הודוי.

– אאיר-נא באמת את נשמתי מן הקצה אל הקצה, מבלי להשאיר בה פנה חבויה. שנים רבות לפניך הכרתי את מיצי. אהבתי את מיצי. את הטעות אהבתי; את קלפת נוגה רחל. עודני בבוסר ימי וכבר הוצגתי יחידי, ללא אבא-אמא, ללא שאר-בשר, בדד בעולם ריק. קדם גיל זקנתי לגיל עלומי. צעדתי לבדי בסתיו עולם כבר-מינן. טרם אהבתי את האשה וכבר שטמתיה. תחילה ראיתי אשה אחת: אמי. – ההרה, היולדת, המיניקה בלי הפוגות. השניה היתה מיצי היא הופיעה אחרת: לא-אמא; האשה אשר לא תלד. כמוני שטמה את הנקבה. לנפשה בזה. את בוזה לנפשה אהבתי. חבקתי את מיצי השנואה, בירקי על עלומי. משהופעת את, רחל, לעיני פשטתי מעלי את כל עברי. לך שמץ לא גליתי. הארעיל את זַכוּת יפיך בפירוט הקוצים, דרכם צעדתי? לא יכולתי לפרש את הסחי בפי. לך לא כזבתי. הן עברי היה כה נעדר-מציאות לעומתך. שכנתי את השקר הקטן בנָוֵנו. זו היתה העלמה, שכבר נענשתי עליה. איני מבקש ממך סליחה. איני ראוי לסליחה. הלא אף לאחר כך הטלתי רבב בשכנותך הזכה על-ידי פגישות גנובות עם זו, אשר לעולמים אשקץ את דמותה הנעוה, כפסלתה של האשה, כפרצוף-הבוסר שלה. וגם האשה ניתנה לנו בדו-פרצופין: רחל ומיצי; כרוב ונחש. האם לא על כן חשקתי לעתים במיצי, יען שקצתיה, באמרי לרמוס את השפיפון אשר חבל להרוס את קננו ושסה בך בערמה את כהנא?! ושמא, אמרתי לפרקים, עלי למצוץ עוד בתוקף שנאתי אותה, מכוחה המגיי של מיצי, מיסוד השחור שבה, ולהעשיר אותך, רחל התכלתית… ושמא יצר שפל, זונה, הוא בגבר…

היא השתיקה בכפה את פיו.

– הס!… די!… איני רוצה לשמוע יותר… אני מפחדת… נמחוק-נא את העבר… נרצחו נפש. נשלחו למרחקים… אל תוך התוהו… כאילו לא היה… וסלח גם לי… ראשי! ראשי!

לא. היא עוד לא נרפאה כליל. כי עוד שם… שם… במרחבי ישותה… התפרח כגרגר קטן… זעיר… עד לאין שעור, נקב קטנטן… ודרך שם נזל אלוהים אל תוך האפס…

היא ראתה את העולם המצטנף לצנפה כחתלתלה ובורח מאלוהים… הרחק… הרחק…

לא יכלה לאחוז בחתולה. עדיין לא היטיבה לעמוד הכן.

פעם סחה שפרה לגברתה:

– עברתי אצל בית הרופא. ככה. עברתי שם, בקרבת המקום. ראיתי את הגברת רייז, בצאתה מבית הרופא. נבהלתי. האם חולה את, גברת רייז? שאלתיה. לא – אמרה היא – ככה סתם… – והתחילה לגמגם בלשונה – ילדת אחותי חשה מיחוש-מה. ובין כה וכה והנה אף האדון כהנא פה… בקרבת-מקום… כאילו בלוית הגברת רייז… ואולי לבדו בא… ובמקרה נזדמנו שניהם בקרבת-מקום. והנה האדון כהנא התענין לדעת את שלומך, גברתי, ואף אמר לי, שהוא מתגעגע עלינו ושאלני למקום מעוננו החדש, ומיד הבטיח לסור אלינו הערב.

רחל ברגר התאמצה לעצור בהתרגשותה, ואולם לבה התפעם בחזקה כלשעבר.

– ובאיזו שעה הבטיח האדון כהנא לבוא?

– הוא יבוא בשבע או בשמונה בערב. יתכן, כי בשבע, או בשמונה וחצי, עד תשע. הוא שינה כמה פעמים את השעה. הלא השיחה ארכה בינינו.

– ארכה?

– כן. כעשרה רגעים, לערך, ושמא יותר מזה. אפשר, גם כעשרים רגע, או כחצי שעה. אבל הרבה יותר מחמשה רגעים. אני הודעתי לו את רצוני לעזוב בקרוב את ביתכם, הואיל ואת, גברתי, כבר החלמת, ואין עכשיו די עבודה בשבילי, שהרי אין דייר, ואף אין ילד, ולא יהיה, כנראה, ילד בקרוב.

– פטפטנית¹ שכמותך!!

רחל, המחושלה בנסיון הימים, רסנה את לבה המתפעם. התאמצה לקצר באמצעות ההתעסקות בעשיות קטנות את שעות היום. ושוב הרגישה במציאות השעון כבחטיבה בולטת. פנים אל פנים ישבה עם ברגר והתחקתה כנערה צופיה אחרי אצבעות השעון. משהופיע כהנא לא זרחו עיניה, אלא פניה החוירו. כבעלת-בית מנוסה מזגה את הכוס לאורח, הגישה לו את העוגות, הביעה דברי-נמוס. וכך ישבו שלשתם כמימים ימימה בסבר טוב, כגון האידיליה הנצחית, העוטה לעתותי השקט את כל מראות-הנוף, ואף את חלקת-השאננים על פני מים רבים. ואולם משצלצל הפעמון בצלצול כבד וכפול, המבשר את הילוכה הנמרץ של מיצי, נתכרכמו פני רחל. ברגר וכהנא לגמו לגימות זוגיות מכוסותיהם.

– הנני מחפשת את האדון הזה! – אמרה מיצי בקול מתכתי, ללא שאילת-שלום, ושרטה במבטיה הנמריים את כהנא, שהשקיע ראשו בין כתפיו. – ענין תכוף לי אליו. ברצוני, שהאדון כהנא יצא עמי בו ברגע מהבית.

כהנא קם מעל כסאו, ואולם בעלת-הבית נזדקפה גם כן ואמרה בנמוס נצחני:

– רוצה אני לקוות, כי האדון כהנא לא יעזבנו בו ברגע, הואיל והוא בא לבקרנו לאחר הפסקה ממושכה… והנני שמחה מאוד לבלות מעט בחברתו.

– ואני דורשת מאת האדון כהנא לקום וללכת! – צוותה מיצי בתוקף-קול.

– לא. האדון כהנא לא ילך כעת! – חזרה רחל ברגר על משאלתה-פקודתה.

כהנא, שכבר עמד על רגליו, תמך את עצמו במשענת הכסא. פניו החוירו.

– על האדון כהנא להחליט בו ברגע! – צוותה מיצי במפגיע.

רחל ברגר הטילה את כפה על מסעד כסאו של כהנא. כהנא לא זז.

– ככה! – הטיחה מיצי במרירות; מגרונה פרץ צחוק היסטרי רצוץ, כמקשקש בחזה ריק.

ואף האשה רייז הופיעה ובאה לפתע.

– ערבא טבא, אדון וגברת ברגר, וכל ידידי בית ברגר. הנני אצה מאוד… והבאתי לכם עמי את העגלה, ששאלתי מכם בשעתה בשביל בת אחותי, וזו כבר גדלה, ואין לה צורך בעגלה… ושמא תצטרכו אתם לה… אמרתי בלבי – מי יודע?! האדם כל זמן שהוא חי… הריהו מוליד… ואגב בקשתי לדרוש בשלומכם, ובשלום הגברת… הנני אצה מאוד…

– האדון כהנא מלווני? – צווחה מיצי בחוצפנות.

– לפי שעה – לאו. נשתפך מפיו הדבור כצליל מתכת.

– ובכן אלך לי לבדי!

מיצי יצאה בלוית השכנה רייז. שפרה הכינה את סעודת הערב. ברגר הביע את משאלתו להגיש לכבוד האורח לסעודת-הערב גרגרים עם זבדה, הגרגרים, שכבר הבשילו למועד האביב של השנה. ולשם כך נכנס למטבח לעזור לשפרה בהכנת המאכל האהוב עליו.

משיצא ברגר למטבח נשקה רחל את כהנא במצחו, בזקנו ובשפתיו, כמו בעבר הקרוב-הרחוק.

הפטורה

אין כל הכרח לשזור חוט עד תומו. ואולם לא מן המיותר הוא, כמדומה, להוסיף בדרך הספור עוד כמה פרטים, הרסיסים האחרונים, שדבקו בקולמוס.

בפקודת רחל העתיק כהנא את מושבו לעיר אחרת מערי העולם הזה.

אורי האידיליה הגיהו מחדש את בני הזוג. ברגר לא הוסיף יותר מאומה על ודויו ורחל לא פתחה כל עיקר את צרור סודותיה. רגש החמלה על בעלה וההתביישות מפניו, שלא משה ממנה עם כל הקרבוּת שבינו ובינה, מנעוה מלפתוח לעיני האיש את סגור לבה המשוקץ. בשגם, היא כבר חשה בעליל, כי יומה קרב והולך. ולא היה זה מן ההגיון להרעיל חיי האיש, העתיד בוודאי להאריך ימים, בשל כמות-חיים קטנה שלה. היה ברור, כי מרצה החיוני פוחת והולך ואף חשק החיים התמעט בקרבה מיום ליום. «בקרוב, בקרוב–דברה בסוד-שיח עם נפשה–אתאפס ואתאיין ואהיה כלא הייתי. וצעדי כבר מתו כמעט».

כמי שמתרחק מחוף הומה כן נסע הלך ממנה העולם. קולות אנושיים רבים לא היו לה מושגים כל עיקר, ומהם נקלטו בשמיעתה אגב עמעום מרובה בחצאי-קול או אף בשעורים קטנים מאלה. כמה עצמים נדמו לה חצויים וכמה מהם–כפולים. השחור התחבא בלובן והירוק נראה כעין האדמוני. בחלומה הבקיעה את צעדיה דרך זכוכית ראי, עמוק עד אין שעור. בהקיץ חשה אפיסת-כוח; לעתים התפרחה באויר.

ומשנפלה למשכב ניחש הרופא תחילה סימנים של הריון חדש ומסר משום כן את הפתרון בידי הזמן. ואולם רפיונה הגופני של רחל התקדם במרוצה מדהימה. «אכן המדע טרם זיין את באי-כוחו בכל התכשירים הדרושים!» – פרצה מפי הרופא קריאה נואשה.

«ואף זיו פני גווע כבר!» – אמרה רחל, בהשתקפה בראי. – ושעתי קרובה». ולשפרה גלתה את הסוד במפורש, באמרה לה:

«איני יודעת יותר כיצד לחיות. אבא-אמא ידעו. ואני איני יודעת זאת!»

פעם לחשה לשפרה בצמצום-חיות:

– שמעי!

שפרה כרעה על ברכיה לרגלי המטה והטילה את אזנה בראשה לגברתה:

– אני שומעת!

– שפרה, הנני אשה בוגדת: בת בוגדת; אשת-איש בוגדת; אם בוגדת. נתלכ–לכ–תי! –

הדבור ניתק מפיה. ואולם העינים עוד הזריקו דמע.

הרופא הפריח בחדר צעדי שבעים שנותיו ופיו המקציף צווח בהכרת צדקותו המלאה:

– איזו יד שחורה פועלת בבית זה. למה קראתם לי משכבר הקיץ הקץ? פה יש מי ממיט אסון על בני המשפחה הלזו. לא לאנשי-מדע קראו כעת, כי אם ללחשנים ולמכשפים. ולחש על אוזן שפרה:

– הביאי את רייז. הגברת ברגר גוססת!

הגסיסה היתה חרישית מאוד, כאילו גזו מרחל כל הכאבים. ידוע: כל אנשי היסורים בחיים חיתם מקבלים בשכרם מאת הבורא יתברך מיתה נוחה ומהירה, יען כי גדלו חסדיו עד למאוד. «ורק לבטי הלשון, המתנהגת בכבדות מאיימת בפי רחל, גרמו לגוססת הטרדה מעטה, שלא נתנה להמנוחה לחזות במות נעים ומתוק, כפי שרחל היקרה היתה ראויה לה». – כך סחה לאחר-כך שפרה לגברת רייז. אכן, לפי רמזי רסיסי הברות מגומגמות מאוד ותחנון מבטיה הנלבבים הכירה שפרה, כי הגברת שואלת ממנה פשר איזה מאורע בלתי ברור לה, איזה מעשה רע, שקרה פעם בשפרה… בשל גבר בליעל אחד… שהיא, שפרה, סחה עליו פעם להגברת רייז. ואם כי שפרה שערה את הענין לא יכלה בכל זאת, ולא רצתה, ללכלך בו את רגעיה האחרונים של גברתה, ורק הנידה בראשה לגברתה בהן ודאי.

כך השיבה סוף-סוף שפרה פעם אחת לגברת ברגר תשובה ודאית מתוך «הן» מוחלט, שאינו משתמע לשתי פנים.

ולאחר כך התאוששה הגוססת בתמצית חיותה ורמזה במבטיה החמולים לתוך מבטה הרחום של שפרה לאמור:

– ולא… התוודיתי ל… ברגר ב…עלי! –

הם הופיעו. הם באו. כולם עד אחד. הגברת רייז, מיצי, כהנא, החנוני, הכובסת, הנפטאי והחלבאי וכמה וכמה שכנים מגרי הבית.

ואף על פי שאוזן לא שמעה הרי תקע מלאך בקול שופר והזעיק את כולם לחלק לאשה את כבודה האחרון.

וחלילה לאחר לבוא להקביל את פניו, כי המות אץ-רץ ומלאכו קוצר מהר במגלו, באשר אין לו הרבה זמן. מאוקינוס הנצחים זמן חותך המלאך רק פרוריה קטנטונת של זמן בשביל בר-נש חד, הוא אץ לדרכו.

כנחיל דבורים כן המו רחשי האהבה למתה בין הנרות. כולם אהבו את האשה היפה:

מיצי, כהנא, הגברת רייז, החנוני, הכובסת, הנפטאי והחלבאי, כל שכני הבית. ובוודאי: גם ברגר בעלה.

בדבר הסבה הקרובה של מותה הביעו הנוכחים בלחשי-לחשים השערות שונות:

– בשל הפלה!

– התאבדות!

– נדבקה בשחפת מבר-נש אחד!

– מאורע ליליי מסתורי!

הכל היה ידוע בעצם לכל הזרים ודבר לא היה ידוע להם.

– שאפה להיות גבוֹרה ומתה באופן כה פשוט ורגיל! – הביע הרופא באזני האשה רייז, בדגדגו בסתר בת-הארבעים.

נמצא, כי אף זקן מוטרד זה ניחש דבר-מה מיסוד התעלומה בגברת ברגר.

מקץ שנתים למות רחל.

חדר-מלון בלילה. מיצי ספרה לברגר את קורותיה במשך השנתים ואת פרשת סיוריה בערים ובארצות.

מיצי וברגר.

הם אכלו. הם שתו. הם עשנו. ולאחר כך שכבו בלילה בנשימה הכבדה והמסתורית, שבאמצעותה היו בני הזוג מאבדים ורוכשים זה את זו חליפות במרוצת כל השנים.

כענן, דומה לכלב תכול, צף העבר באופק.

– ואף שמץ מהדברים, שנתרחשו בינינו, לא ספרת לרחל? גולגולת הגבר אמרה: לאו!

– אי לך, גבר בליעל!

הרדיפה מפיה תמרות עשן.

– ועל נשף ההילולה של ה«גדוד» סחה לך פעם?

– לא.

– והיא היתה בטוחה תמיד בדבר, כי היא היתה אהבתך הראשונה?

גולגולת הגבר אמרה: הן!

– ידוע: אתה נבל!

ושוב שאלה האשה:

– כהנא הנו בעיר?

– כן.

– והתיש לא דרש לי?!

מיצי קצפה מאוד.

הבוקר החוויר בה בשעה, שהיא השמיעה לברגר את הפסקה הזאת:

– תיש שחוף זה דבק לאהבה ברחל לא פחות משחמד בי. אלא שהיה במחילה לקוי במקצת בכוח גברא… – אמרה בתום פשטותה הגסה.

מסבאה קטנה בסמטת-כרך. ערבית.

– הנכונה השמועה בדבר שובה של מיצי ממסעותיה? – שאל כהנא.

– שמעתי גם כן – השיב ברגר.

שני הגברים לגמו מכוסותיהם.

והואיל ויש כי שנַים היושבים יחדיו נאלצים להפיג את הפחדים שביניהם, כתועים ביער, באמצעות הדבור, ויהא זה אף דבור של מה בכך או אפילו תפל בתכלית, שסע גם כהנא את השתיקה ואמר בין לגימה ללגימה:

– אותה שכנה רייז… אותה אשה בת ארבעים שרתה זמן-מה בכהונת פילגש אצל הרופא הזקן. פעם רמזה לי על כך, כי הזקן התנקש לאנסה בשעת בקורה הראשון אצלו, כשבאה להזמינו אל ילדת אחותה החולה.

ומשחזר כהנא ולגם הוסיף עוד פרט חשוב למדי:

«ומאידך גיסא סח לי אותו רופא זקן בדבר הרגלה המתמיה של גברת רייז זו להעמיד פנים תמיד לאחר-מעשה, כאילו לא נעשה בה מאומה».

אמר המחבר: בסוף דבר הבה ואענה אף אני את חלקי המעט.

ודאי אין זו מן המדה להשלים את ספורי, אשר טפחתי ורביתי, החל מנוה-שאננים בכפר המולדת וכלה בחיי סאן בקריה רבתי, במסבאה קטנה בסמטת-כרך, ומתוך אותה שיחה, הרוויה תפלוּת ורמזי ניבול-פה, בין שני הגברים, אשר ביניהם, כמו בין שני קטבים, נקלעה רחל היפה, בהיותה פה בארץ-החיים. ואולם מה אעשה ולנו, בני-התמותה, ניתן היופי עלי אדמות בשעורים זעירים, ויתכן לומר: ברסיסים בודדים ממש וממש, גנוזים בצלוחיות קטנטנות, הצפות באוקינוס הכעור, דוגמת הבקבוקים, המשתלשלים למצולות הים הגדול ובתוכם פתק, עליו רשום פסוק-תחנון מאת אובדת לכל באי עולם:

הצילו! הצילו!

אמנם, אין מזה ראיה, כי הננו חיים חס ושלום במין עולם-התוהו, או שנפלנו חלילה שבי בידי שדים ומזיקין, רחמנא ליצלן, או שעולמנו זה הנהו הרע בעולמות, ישמרנו הבורא, שנמסר כולו מטעם רצון זדוני לידי שודדים או חיות-טרף, כפי שכמה קטני-אמונה שבאניני-דעת רוצים להוכיח לנו. ברם, כל ההשערות הללו אינן אלא בדותה גמורה. ואלא מה? פשוט בפשיטות, קצר-ראות הוא בר-נש, ובהשקיפו על הדברים מבחינת שטחם העליון בלבד הריהו נאחז, לגודל בשתנו, בחצונים ובקליפות והנהו אץ להוציא משפט מעוקל, והילכך אין תשומתו פנויה לחזות בנועם יקר חן עולמנו, הנפלא בעולמות. והסנוֵרים הללו הם בעיקר שמונעים בעדנו מלראות את תוכיות הדברים בהויתם הנעלה ולהבין, כי הכל בנוי פה קומותים. בינתים הננו כולנו רוחשים בלמטיות החיים, הינו בדיוטה התחתונה של החיים הקטנים והננו רועים חול וחולין, ולכל היותר נערוך לנו יום טוב שני, מעין חג חולי, מבלי שנתרומם כהלכה אל הזבול העליון, הגדול, מקום שם החיים הגדולים יחוגו את היום-טוב ואת שבת השבתון. אין פלא, אם לעתים נצווח ככרוכיה ונאמר: צאו וראו, הנה אשה יפה, יקרת-תואר-ורוח, אשר בחייה שסעוה הזאבים ואת אורה אחריה כבו השועלים, בהפיחם כזבים אחרי נשמתה הכשרה והזהרית אגב סביאת כוס יין בבית-המרזח.

ואולם לאמתו של דבר, חלילה לנו, אחי האדם, לחטוא בשפתינו ולפשוע בגדל הפשעים, היא השטחיות קצרת-ההשגה. כי אשר לרחל, גבוֹרת ספורנו, בדרך פרט, הרי ניתן לאמור, כי על כל פנים הדברים, אשר נתרחשו בה, אינם מוחוורים די צרכם, ושמא אינם מוחוורים כל עיקר. שהרי אין להעלות כלל על הדעת, כי האשה הזאת נסעה עברה כמו ענן, וכל תקוותיה בחיים אזלו כמים, ואף יסורי הגוף והנפש, אשר סבלה בזה העולם, התנדפו כליל אל התוהו. שאם כן הרי עתידים חס ושלום קטני-אמנה להיות פחז כמים ולפסוק החלטה, כי אין דין ודיין והכל הוא הבל ורעות-רוח, או שעלינו לקרוע על המעשה הרע הנעשה תחת השמש ולזעוק חמס על בורא העולם, המעווה את דין גבוריו, המחרפים למענו ולמען נצחון היופי היקר לו את חייהם. בעל כרחנו עלינו להחליט ולהודיע, כי לא כן, כי רק גשר מזהיר היתה רחל אל האנושיות אשר תבוא אחריה. וכשם שאין דבר אבוד בטבע, כך אין דבר אבוד במה שלמעלה מן הטבע ובכל מי, המתקומם נגד סדרי הטבע ומתחצף להשכין סוד-קיום חדש ולשנות את המערכה לפחות באותו פרט חשוב של יחסי-המינים בכסופים לזוגיות החדשה, העתידה לצמוח מיסורינו האנושיים עלי אדמות. ובכן, הבה נקוה, כי כל כסופיה וגעגועיה ולבטיה של רחל, כגון כל כסופיהן וגעגועיהן ולבטיהן של כל הנפשות הנעלות והתרומיות, העוברות בזה העולם, עולים לאיזה כסא-הכבוד ושם הם עומדים ופניהם כלפי העתיד, על מנת להצמיח את האדם הבא בצביונו החדש בתכלית ובבריאה הצרופה מאוד, היות ומן ההכרח הוא שיקום אדם זה ובזוגיות החדשה, לאחר שהזוג בצביונו מלשעבר כבר השלים את תפקידו ונסחט ונתנוון ונעשה למורת-רוחם של האיש והאשה יחדיו, עד בלתי נשוא.

על כן בוא-נא, רעי הקורא, ונִתן גודל לנשמות הנשרפות על מזבח העתיד, כגון רחל ורעותיה, שביסוריהם הם מזריעים את זרע היופי ובדמעותיהם ישקוהו וירווהו. ואף אל-נא נסיח דעתנו מלהודות ומלהלל ומלשבח להקדוש ברוך הוא, אבינו הנעלה, אשר הוא שגזר עלינו בטובו הגדול וברחמיו הרבים להיות אסירי השניות בעולם השפל, על מנת שנצטרף בכור-היסורים ונבוא מטוהרים ומקודשים אל בין רמי-מעלה. ועלינו להזהר מלשים דופי בו יתברך, קל וחומר מלחרף את שמו הגדול, כי הוא יוצרנו, הוא קוננו, ואין אנו חלילה, כופרים בגדולתו ובעצם מציאותו. רק לפניו נכרע ונשתחוה לעולמי עד. אמן, סלה.

תם.