רקע
אמנון שמוש
שעוריו של נעים

נער צעיר, צנוע ועניו היה נעים באותם הימים. הצלחתו בבית־הספר לא העבירה אותו על מידותיו; היא רק נטעה בו אמון בעצמו ושאיפות להשכלה נוספת בעתיד. אולם מה יעשה עלם שנתייתם מאביו, ולא זו בלבד שאין מי שישלחנו לבירוּת ללמוד, אלא שעוּלה של המשפחה כולה מוטל מעתה על כתפיו? משעה שנפל אביו למשכב, הרגיש נעים מזרחי כציפור שנכרכו כנפיה זו בזו, ופטירתו המוקדמת של אבו־נעים, היתה לו קיצוץ כנפיים אכזרי.

שהיו אלה כנפיים שיכלו להגביה עוף – דעת הרבים היא. נחלקו הדעות מעתה בקהילה: אלה אומרים, עוף קצוץ־כנף סופו לכלות ימיו בליקוט פירורים לו ולבני ביתו; ואלה אומרים כנגדם, מי שנועד לעוף – במוקדם או במאוחר יצמיח לו כנפיים; ואלה ואלה מרחמים על העלם נעים ועל אמו האלמנה, שצערו נתווסף על צערה. כל־כך צעירה, היו נדים בראשם ואומרים, וכבר שבעה פיות קפוּצים מעצב סמוכים על שולחנה: נעים הבכור ודוד ורַשל וגַרַז ונסים ושׂרין ויום־טוב – הקדוש־ברוך־הוא ישמרם ויצילם מיצר הרע ומעין הרע ומכל דבר וממקרים רעים, ויטע תורתו ואהבתו ויראתו בליבם, אמן כן יהי רצון.

זכּייה האלמנה – אשה נאה היתה, כבת לב שנים; ואלמלא שמונה עוגנים תלויים לה סביב, היתה ספינתה מפלגת בימים ומוצאת מעגן משובח. שבעה עוגנים מנינו; עוגן שמיני כבד מכולם. – אביה מולידה, זקן רתוק אל מיטתו, המחלק זמנו בין אנחות לבין פקודות לבין פרקי תהלים, הכול בצעקה מגרון ניחר. מצאה לה זכייה מעט נחמה בילדיה הטובים והנבונים והאוהבים; נחמה מצאה, פרנסה לא מצאה. נמנו חברי ועד־הקהילה וגמרו שיש לתמוך באלמנה וביתומים ולא להניחם לחסדי שמיים. אלמלא חכם דאוּד הזקן דבוק לבת זקוניו בגוף ובנפש ואינו ניתן לטילטול־דרכים, היו משלחים אותם לארץ־ישראל על חשבון הקהילה ונפטרים מהם באחת; ואפילו זוכים במצווה.

*

כשהגיעה דוקטור אלטשולר לחלבּ וביקשה ללמוד ערבית, הבריקה מחשבה טובה בליבו של ראש־הקהילה והוא שלח לקרוא אליו את נעים. הנער היה בשנת הלימודים האחרונה ב“ליסֶה” ומן־הראוי היה למצוא לו פרנסה שלא תפגע בלימודיו הקרובים לסיומם.

– יהודיה גרמניה הגיעה אמש לעירנו – אמר לו ראש־הקהילה.

פסק מדיבורו, נתן פומית של נרגילה בפיו והסתכל בפני הנער, שנתלהטו בסומק. מהרהר היה בליבו שמא שידוך מכינים עבורו. ידע שהקהילה תתערב מעתה בחייו ותעשה הכל להוריד ריחיים מצווארה. נתן עיניו הכהות במים המבעבעים בכלי הזכוכית של הנרגילה והיתה הסערה שבנפשו מתאמת קיצבה אל המים המסוערים הללו, המסתערים לשווא על קירות כלאם. לא נח מריגשתו ומזעפו עד ששמע את הזקן אומר:

– רווקה היא. אשה זקינה. רופאה. וחברת “צדקה ומרפא” שלנו מחפשת, כידוע לך, רופאים.

"ומה לי ולה? ", רצה נעים לשאול; כבש ריתחתו, נימס לשונו ושאל:

– ומה הביא אותה אלינו?

– מחפשת היא מקלט מפני היטלר, ימח־שמו. מזה שנתיים שולט הוא בארצו וגוזר גזירות־המן על בני־עמנו. ומאמינה היא הרופאה, שאם מוסד צדקה ומרפא יבקש להעסיקה, תוכל להציל נפשה ורכושה מגרמניה. גברת אלטשולר שמה. רוצה לבנות כאן את ביתה. ומתעקשת ללמוד ערבית. אתה מוכן ללמדה?

– אני?? אני מעולם לא לימדתי; לא ערבית ולא דבר אחר.

– הטומן ראשו בעפר, יא נעים, אל יבוא בשאלה: כיצד אוכל לנשום. מעטים כמוך יודעים ערבית צחה ומעטים כמוך ראויים ללמד.

השיט עיניו וסקר את הנער הגוץ. לבוש היה בקפידה, כמנסה לנער אבק יתמות מלבושו. שיער שחור גזוז כמברשת על ראשו, מצח צר, גבות עבותות וזוג עיניים נוצצות שגונן בין חום לשחור. שאף הזקן שאיפה קצרה מן הנרגילה, ריכז מבטו בגחלים שנתלהטו על ראשה, וכמהרהר בקול הוסיף:

– ארנקה של זו תפוח. תפוח ופתוח. רוצה שיעורים בכל יום ויום. מה־פלא, אין לה שבעה ילדים לפרנס. תמצא אותה ב“אוטל בּרון”. גש למלון ואמור לה שאני שלחתיך.

*

נשא נעים את רגליו, אימץ ברכיו שפָּקוּ, ובא והתיצב בפתח המלון. מעולם לא נכנס למלון קטן זה או למלון כלשהו, והיה בעיניו כמי שנקלע בחלומו לארמון מלכים. נעתקו מלים מפיו ושכח שמה של אותה גרמניה. מחטט היה בזכרונו ולא ראה כלל אותה זקינה זקופה, שהיתה יושבת בסלון הסמוך, מרוכזת בערימת מכתבים וגלויות, כותבת שורה ונועצת עיניה בחלון המסורג הפתוח, כותבת וזוקפת עיניה חליפות, משל מבעד לסורגים הללו עפות־באות־לה המלים. עמד נעים נבוך, בוהה בבגדי־השרד המהודרים של הפקיד, מגרד ציפורן בציפורן ונושך קצה שפתו בשיניו. נזכר שהשם מתחיל ב“אַל” – כמו היה ערבי, ומה שבא אחרי כן דומה לעיטוש. בלע חזור ובלוע משהו שנתקע בגרונו, פתח ואמר:

– יש כאן אשה גרמניה, דוקטור אל…

– אלטשולר – בא הפקיד לעזרתו – כמובן.

גחן אליו ולחש לו: הנה היא יושבת שם, יא אוסתאז.

“אוסתאז” זה שבפי הפקיד, שפירושו המילולי “מורה”, הרגיע את רוחו של נעים; משל התנבאות זו שבאקראי מאשרת זכותו להיות לה, לדוקטור, מורה. נזכר פתאום סיפוריו של סבא דאוד על סבו שהיה רב ודיין ומורה־צדק בקהילה. העביר נעים ידו על צדעיו, להחזיר שערה סוררת לשורה, צעד ובא לה לדוקטור אלטשולר משמאלה. כיחכח ולחש, סליחה… נשאה ראשה ונעצה בו עיניים כחולות קרות חקרניות־דוקרניות; היה בהן מיופיו ומחדותו של סיף מלוטש, המחזיר כחלוליתם של שמיים באפור. העט נשאר חבוק בין שלוש אצבעותיה, רק חודו הופנה אל נעים, כתולה שאלה באוויר.

– אני… אני… – גימגם נעים והשפיל עיניו כמאהב טירון – גברת אלטשולר?

– כן, זו אני. דוקטור אלטשולר. – וקמה לקראתו – ומי אדוני?

הצרפתית שבפיה היתה ללא דופי. משהציג את עצמו ואת שולחו הושיטה לו יד קטנה ולחצה את ידו בחזקה, עד כאב. מבט חם עלה והציף את עיניה. הקיפאון שהיה בהן לפני דקה הפשיר באחת, משל סיף־של־פורים היה זה, שפלדה שלו אינה אלא נייר־כסף ממותח. הורידה משקפי־קריאה מעל חוטם זעיר והיתה בוחנת את המורה הקטן בחיבה גלויה, עד שנמצא מסמיק מולה כסלק שלוק וקלוף.

– אני רופאה. אולי סיפרו לך. וכדי לעשות את עבודתי כהלכה, חייבת אני לדבר עם הנשים בשפתן.

הצביעה על כורסה והתישבה על כסא זקוף־מסעד, צופה בו בנעים מגבוה.

– אם־כן, ערבית מדוברת את רוצה ללמוד.

– מדוברת, וגם ספרותית. אם אחליט להישאר כאן, רצוני להיות בת־המקום.

– בנות־המקום מדברות ערבית, אך כותבות וקוראות צרפתית. השפה הספרותית – הנאחאווי – שפה קשה, ורק גברים משכילים…

אני אלמד גם ספרותית. – חשה נוקשות שבקולה והוסיפה כמתבדחת – אם תסכים ללמד אותי, כמובן.

חיוך שנתמתח על פניה הבליט קמטים וקפלים מאופרים. עורה היה ורדרד ושערה בלונדי הופך ללבן.

– בבקשה. כרצונך.

– מתי אפשר להתחיל?

– היום יום שלישי. מצדי נוכל להתחיל כבר בשבוע הבא. נאמר, ביום ראשון?

– בשבוע הבא?? ומדוע לא נתחיל היום? עכשיו.

– אבל… – החזיק נעים את מסעד הכורסה, כמנסה לקום.

– נתחיל באותיות האלף־בית. לזאת אין צורך בספר, ושיעור זה אינך צריך להכין מראש. כמה אותיות יש בערבית?

וכבר היתה מקרבת אליו עפרון ונייר וגוררת כורסה לשבת לצידו. נעים לא ידע אם מהתלת היא בו אם לאו.

– עכשיו את רוצה להתחיל? ברצינות?

– בכל הרצינות. הרי מלאכה רבה לפנינו. ויפה שעה אחת קודם. אמור נא, האם יש פתגם בערבית המבטא משהו מעין “אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום”?

נעים חיטט בזכרונו והיה מניד ראשו מצד לצד, בוהה בחלון שממולו ותוהה על האשה שלצידו.

אם יש פתגם כזה, אני רוצה לרשום לי אותו.

וכשראתה עיניו היוצאות מחוריהן, הוסיפה הבהרה:

– באותיות לטיניות ארשום אותו, בינתיים. נראה לי שאזדקק לו בעיר הזאת.

*

“שמעתי מסבי עליו־השלום” – פתח חכם דאוד וסיפר, פניו זורחות מאושר שיש לדבריו שומע – “שמעתי ממנו שמצא בכתבי־יד עתיקים, שבית־הכנסת הגדולה והקדושה הזאת נבנתה קודם בית ראשון”. העיף מבט חודר מעיניו הלאות לבחון אם הובנו דבריו, אם עשו את הרושם הראוי. “קודם בית ראשון” – שב ואמר, זוקף אצבעו מול הדוקטור אלטשולר. נעים תרגם שנית, בנאמנות, למרות שלא הבין מה טעם מוצאת הרופאה המשכילה בסיפורי ההבלים הללו. “ספר לה מי היה סבי, יא נעים – פנה אל נכדו – ואל תשכח שמורה־צדק היה תוארו, וממשפחת הדיין היה, מצאצאי דוד המלך”. חכם דאוד שכב זקוף־ראש, שפעת כרים מאחוריו,


פניו המכורכמות מוארות באור פנימי. משעה ששמע שנכדו הוביל אותה אשכנזיה לראות את בית־הכנסת הקדום, הכין עצמו לספר לה מסורת זו, ששמר בזכרונו מנעוריו. אולי בזכותה של אותה אשה ישמע הנכד ויזכור, היה הזקן מהרהר, מבַכּה בליבו את הדור שפחת. עצם דאוד עיניו, משך וסיפר, משבש זכר ונקיבה כדרך שקיבל מקדמונים:

“והעניין כך הוא. כשבנה דוד המלך עליו־השלום את יסודות כותל המערבי, היה דוד המלך ע”ה יוצא מבוקר לערב עומד על הפועלים, רואה בעבודתם. יום אחד אמר בליבו יואב בן־צרויה ז“ל, מן הראוי למלך דוד שהוא גם כן יתעסק עם הפועלים לבנות בית לה' ומי ישימני מלך ואני בעצמי אבנה בית לה‘. בלילה הראו לדוד בחלום שהוא לא יבנה הבית שהרבה דמים שפך. שלמה בנך יבנה הבית, אמרו לו, ואתה תלך ותתעסק במלחמות. וכן עשה והגיע לארם־צובא, וכבשה יואב בן צרויה והמלך נתנה לו במתנה. ויאמר יואב, אם כן אבנה בית הכנסת לה’. והביא פועלים ובנה בית־הכנסת הזאת, אשר היא היום לנו. והיה יואב נושא על כתפו האבנים הגדולים ומעלם על הסולם כדי ליתנם בכותל של בית־הכנסת. יום אחד בכה יואב ואמר: אפשר שהקב”ה יניח המקדש אשר שלמה עתיד לבנותו וישרה שכינתו בבית הזה אשר אני בונה? מיד יצתה בת־קול ואמרה לו: יואב יואב, עתידים שני בתי מקדשות ליחרב וביתך יהיה קיים."

האגדה נשמעה אחד מקרא ואחד תרגום. כשכילה הזקן ועצם עיניו היגעות, היו עיניה של דוקטור אלטשולר עטויות דוק ושפתה התחתונה היתה מרטיטה בעווית קלה. יום של התרגשויות בא עתה לשיאו; יום שהעלה בה שורשים שכוחים והחיה את געגועיה לאביה – הגבר היחיד שאהבה והעריצה בכל מאודה. כשיצאו משם, היתה שעונה על זרועו של נעים ומלחשת כאילו לעצמה: אדם נפלא. דמות עתיקה. אב קדמון. ישר מספר בראשית. אני בטוחה שכך בדיוק נשמעה לשון־הקודש בפיהם. ובליבה היתה מהרהרת באביה, שוכב על מיטת חוליו (מוזר כמה דומות המיטות – גולות הנחושת הללו וכל השאר), הבעה מלכותית על פניו, מספר לה סיפור חייו ומשביעה לצאת מגרמניה, לברוח מן המערב המתפורר – מזרחה.

*

אביה של לוטה אלטשולר אדם עשיר היה. הרבה נכסים והרבה מניות היו לו; ובת אחת יחידה. מרבית הונו היה מועיד לצבירת הון נוסף, שכידוע כסף גורף כסף; ומקצתו – לתחביבו נועד: אוסף יודאיקה. היה זה אוסף יחיד במינו. מה היה ומה לא היה באוסף הזה. חנוכיות ומנורות ומיני “מזרח” של מזרח ושל מערב, מגילות־קלף ופרוכות ותיקים ורימונים של ספרי־תורה, וחלפים של מוהל ושופרות של ימים נוראים וכסא של אליהו ורעשנים של פורים, וקמיעות והשבעות של שדים ורוחות, ובגדי כלה וקבקבים של מרחץ וחיתולים של ברית־מילה, ועוד מיני דברים – שמי שבא למנות מקצתם, מעלה עליו השומע שטרחן הוא. חיבה מיוחדת נודעה ממנו לתשמישי־קדושה שמקורם בקהילות המזרח. שבנעוריו למד אמנות־האיסלאם מפי פרופסור ישיש, שחיבב עליו תלמודו, אף ניסה לכוונו לעשות דוקטוראט שלו בנושא השפעת אמנות־האיסלאם על חפצי פולקלור ודת יהודיים, או משהו מעין זה. נתגלגלו הדברים כך, שלבסוף הוא נתדקטר בכלכלה, ועיסוקו באמנות המזרח הפך לו תחביב בתוך תחביב, כעין אהבת נעורים שלא נתממשה. אפשר מתוך עיסוקו באמנות ובמזרח בא לידי איסוף חפצים יהודיים מכל אתר ואתר.

על מיטתו, שממנה לא ירד, סיפר לה לבתו על דברים שרכש ועל דברים שנסע לראות ולא זכה לרכוש, וכל מסע שלו הרפתקה שיכלה לפרנס סיפור שלם. נתגלגלו הדברים ובאו עד לחלב העיר, וממנה לקהילה היהודית העתיקה שבה, וממנה לבית־הכנסת הקדמון שבה, וממנו לאוצרות הגנוזים באותו בית־כנסת. אוצר אחד – הלא הוא הכתר, השמור יותר מכתרי המלכים בלונדון, להבדיל. לא כתר מלכים הוא אלא כתר־תורה. ומלבד איסור מפורש וחרמות וקללות שבראשיתו, הוסיפו וכתבו בו אחת לכמה דפים בראש הדף “לא יִמָכר”, “לא יגָאל” שוב ושוב, כדי למנוע הוצאתו ממקומו לעד ולעולמי־עולמים.

אוצר שני, סיפר לה אביה ללוטה, וכאן נצצו עיניו – לא קדוּשה וקדומים שבו עיקר, אלא אמנות שבו עיקר: תיק כסף טהור לספר־תורה, מלאכת־מחשבת משנת 1710; מזיגה יחידה במינה של אמנות המזרח ושל אמנות יהודית. מפי נוסע אספן שנזדמן לחלב בדרכו לפרס ולהודו שמע שימעו של התיק המופלא – כסף מעשה חוריי כולו – ומאז חולם הוא לראותו.

– אני כבר לא אזכה, בתי. מי יודע, אולי את תזכי לראותו.

פעם אחרת, בשעה מאוחרת של לילה, גילה לה ללוטה, שנפשו חשקה באותו תיק להיות גולת־הכותרת לאוסף שלו. היה מוכן לתת מחצית הונו עבורו, אך מפי אותו נוסע שמע שעקשנים־בני־עקשנים אנשי חלב ובעד שום הון שבעולם לא יוציאו אוצרות הקהילה מידיהם, קל וחומר תשמישי־קדושה, קל וחומר בן־בנו־של־קל־וחומר תיק לס"ת, שכתוב עליו מעשה־צורף “ארור מוכרו וארור ממַשכנו”. הסתפק איפוא שפתח לו כרטיס ורשם מפי אותו נוסע תיאורו של התיק: שמונה לוחות הוא עשוי. האחד, מגולפים בו שמות הנדבנים שתרמו הכסף לתיק – והוא בחזית הספר; וסביבו שבעה לוחות המתארים את הבניין של בית־הכנסת הקדמון, לוח לוח לכל אחד משבעה היכלות המצויים בו סביב. ומזמור תהלים כתוב עליו, כסף על כסף, ושיר נאה שנתחבר בשבחם של הקהילה ושל חכמיה; ואותיות הכתב כולן מעשה־חושב, כיאה לאמנות מזרחית.

*

דוקטור אלטשולר לא יכלה להאמין שנעים לא שמע מעולם שימעו של אותו תיק לספר־תורה. הפתעתה הלכה וגדלה ככל שהכירה את נעים וככל שלמדה לדעת עד כמה אין הוא מכיר את עירו. חקרה ושאלה ונתחוור לה שהצעירים כולם כך, עירם דלה בעיניהם וליבם יוצא למרחקים, לכל דבר עתיק קוראים הם בזלזול “אנטיקה” ופניהם לחידושי המערב “הנאור”. היתה כואבת על כך וביקשה להוציא טעות מליבם; אם לא מלב כולם, מליבו של נעים בכל־אופן. היתה שבה ומספרת באוזני נעים כיצד העלה כרמם של גיטה ושל בטהובן באושים; והוא – גם־אם גיטה ובטהובן לא ידע, מי הם באושים ידע ומה כוונתה הבין. היתה רומזת ואומרת לו שלא כל מה שחדיש נוצץ, ולא כל מה שנוצץ זהב; והוא היה מקשה קושיות של צעיר שמעט עבר מאחוריו והרבה עתיד לפניו. עד שהיתה מַפנה ראשו ונפשו לאחור לראות עבר של עמו ושל עירו ושל קהילתו באור יקרות.

צא ולמד מה גדול כוחה של אירוניה. נעים נגרף אחר דבריה של תלמידתו ומצא בהם בשורה; והיא שהביאה אותו לעלות ברבות הימים לירושלים ולבנות בה את ביתו. לא כן הדוקטור אלטשולר, שדבריה נכנסו לליבו ולא נכנסו לליבה; ואם לא פתחה אדמת אירופה את פיה ובלעה אותה, הרי שסביר להניח שהיתה טרף לאותם באושים. מכל־מקום, מיום ששבה לארצה (להציל הונה ורכושה?) נעלמו עקבותיה כליל. אך בל נקדים את המאוחר. עומדות היו רגלינו בשעריה של חלב.

כשהחלה הרופאה לאסוף כלים וחפצים ישנים ושחוקים ובלויים, היו הבריות מגחכים וצוחקים בליבם. משהתחילה משלמת עבור “אנטיקות” טבין ותקילין, יצא לה שם של משוגעת. הגיעו הדברים לידי כך שכל מי שהעלה שם “אל־דקטורה” על שפתיו, נתחייכו מאליהם. למזלה, חברת “צדקה ומרפא” לעניים נועדה – אנשים שחולאיהם מרובים ודרישותהם מועטות. אינטליגנטים שבעיר, כל מה שבאו לזרוק לפח האשפה, היו מתבדחים תחילה ושואלים בקריצה, שמא אל־דוקטורה תהא מוכנה לשלם עבורו? או כמה תשלם עבורו אל־דקטורה?

כשהיה נעים שומע הערות מעין אלה, היה ליבו מתקומם בקירבו. אמנם הוא היטיב לדעת מכולם גחמותיה של הרופאה התמהונית, אך גם היטיב להכיר מעלות רוחה; אף למד לכבדן ולהוקירן. ניסה איפוא לעמוד בפרץ; ולא יכול. חזקה ממנו דעת הקהל, גברה עליו דעת המקום; זרה ומוזרה ומפוזרה. והיו שהוסיפו: אף־על־פי שרופאה טובה היא.

כמה נכבדים, אנשי־תרבות, הפגינו סובלנות וניסו אף הם לעמוד לצידה של הנוכריה. אמרו, דרכיה דרכי ניכר, ואין היא עקומה יותר משאר אנשי עירה. עד שפשטה שמועה בעיר ונסתתמו טענותיהם. ומה אמרה השמועה, שהדקטורה מתקלחת כל בוקר ובוקר במים קרים כקרח, אחת היא אם קיץ או חורף; מתקלחת ושרה שירים. ואיזה שירים, אמרו האומרים ונדו בראשם; שירים של אופרה – פירשו ידענים.

*

יום יום נפגשו, נעים ודוקטור אלטשולר, וישבו על התורה ועל העבודה; להוציא שבתות וימים טובים. לימים החלו להיפגש גם בשבתות, שאימו של נעים התחילה מזמינה את תלמידתו אל ביתה; זו מתַרגלת עם זו פסוקים ופתגמים בערבית, וזו שואלת בעצתה של זו בענייני נשים. כאם ובתה היו מסתודדות ומתלחשות, קוטעות שיחתן בהתקרב נעים או דוד אחיו. גם שכנות וידידות של זכייה היו מנצלות ביקורים אלה ומטרידות את רופאת־הנשים בעניינים שבינה לבינה. היו שהפריזו הרבה, ונאלצה זכייה להטיף להן מוסר ולהזכיר להן אותו פתגם ישן: גם־אם חביבך עשוי דבש, אל תלקק אותו עד תום.

כמה שנהנתה הרופאה מן הביקורים הללו, לא אהבה להאריך בהם כדרך הנשים במקומותינו. היתה קמה והולכת. שידולים של נימוס היו עליה לטורח. הפצרות המארחת, לשבת עוד קצת ועוד קצת ולפחות לסיים את סידרת הכיבודים כהילכתה, היו לשווא. לעיתים רחוקות ישבה עד קפה של פרידה, הלא הוא קהוות־מע־א־סלאמה, שנוהגים לדחות ולדחות כדי לא לגרש האורחים. תמיד היתה עסוקה, שמלבד עבודתה שעשתה בנאמנות, (אך לעולם אף־לא־דקה־אחת אחרי שעה שתים אפס אפס) היו לה שעוריה היומיומיים, והיה לה תחביבה הישן – טיולים ברגל.

מאז שבאה לעיר, החלה לחרוש אותה לאורכה ולרוחבה, בסדר ובמשטר, כאילו מלאכה היא וחובה לעשותה. מקל הליכה נאה בידה האחת ו“בֶּדֶקר” גרמני בידה השניה – היתה יוצאת לסיוריה, פעמים לבדה פעמים נעים לימינה. ולא היה דבר שאהבה יותר מטיולים אלה; לבד אולי מן המחיקות שמחקה בפנקסה לאמור, “ג’אמע אל־חיאת – (מסגד הנחשים) – עשיתי” או “מדרש בית עדס – ראיתי”. היתה מבקשת את נעים להיות לה מורה־דרך, ובעצם ספר “בדקר” היה מורה דרכה ונעים היה נגרר ומגלה את עירו עימה. כשהתנצל ואמר לה שאין הוא יעיל כמורה־דרך בשווקים ובין החומות ובמצודה העתיקה (שכתובות יהודיות בנות שבע־מאות שנה בה, נאום בדקר), ביקשה עזרתו לשאת לה תרמילה; ולא יכול היה לסרב. שהתרמיל היה מלא – מימיה שטוחה וכמה זוגות משקפיים וממחטות ופנקסים הרבה ומכתבים שנצטברו בו מיום שבאה לעיר – אמת; שהיה צריך נושא־כלים – רק מחצית האמת. והמחצית השניה אף היא חצויה; אחת – שרצתה חברתו של נעים, ושנית – שרצתה לפקוח עיניו לראות את עירו. ואם יאמר האומר שסיבה אחרונה תירוץ היא שתירצה בפני גאוותה, מי אני שאבוא להתווכח עימו.

*

מן הרופאה שמע נעים לראשונה שבית־הכנסת “הצהוב” הקדמון נבנה במאה החמישית לספירה, בשלוט ביזנטיון על מזרח ומלואו. ולא היה מבין מה ממנו יהלוך אם בנו אותו קודם למאה החמישית או לאחר המאה העשירית אפילו. פלפולים שהתפלפלה עימו דוקטור אלטשולר בעל־כורחו, לא נראו בעיניו חשובים משלג דאשתקד. אך לא אשה כלוטה אלטשולר תתייאש מתלמיד עיקש; ולא רבו הימים עד שנדלק הנער והחל מתפלמס עימה ועם בדקר ועם השערות של אותו פרופסור זקן מלייפציג שלימד את אביה אמנות האיסלאם ושכתב מחקרים אחדים על חלב העתיקה ועל יהודיה. אם טילטל אותו פרופסור גופו עד לעירנו או רק טילטל נפשו ורוחו אליה בשבתו על הספרים – לא ידעה בת־עירו להשיב. ונעים היה מתפלא על אדם החי בלב־ליבה של אירופה הנפלאה ומקריב ימיו ולילותיו על חקר המזרח.

מסורת היא בקהילה, סיפר לה נעים לתלמידתו, שבית־הכנסת הזה נבנה בימי בית שני, “אך זוהי בסך־הכל מסורת, ואין לה על־מה שתסמוך” – מיהר להוסיף, כדי להראות לה למורה שקלט משהו מתורתה. “בסך־הכול מסורת, אתה אומר” – באה אליו בתרעומת – “והרי אין דבר נפלא ממסורת”. וכשראתה אכזבתו ומבוכתו, מהרה להוסיף: " מסורת – גם־אם אמת ארכיאולוגית אין בה, הרי האמיתות הגדולות והחשובות משוקעות בה." ואז עלתה על דעתו מחשבה, שמא תמצא זו עניין בסיפורי ההבלים שבפי סבא דאוד. משזימנם זה לזו, מצאו מיד שפה משותפת, אם כי לא בלי מתורגמן. היתה נהנית הרבה מסיפורים ואגדות שהשמיע באוזניה, אפילו שהיו מקוטעים ומבולבלים, והיתה מקשיבה בעצימת עיניים לזמירות שזימר באוזניה בקול ניחר. ולמרבה הפלא הפיק אף הוא הנאה ותועלת מן הרופאה הבהרתנית; הנאה – שהיו לה אוזניים קשובות ועיניים מעריצות; תועלת – שהביאה לו מיני גלולות צבעוניות, שאם את חוליו לא ריפאו מכל־מקום את כאביו ריפו; וחינם אין כסף הביאה אותן.

כל־כך נקשרה נפשה בנפשו של הזקן, עד שהחל נעים מקנא; ולא ידע שהוא מקנא. היה כועס כשהיתה קמה לסעוד את הזקן בשיעולו. והיה כועס על שנתפס לכעס. למראה הידים הצפודות הנאחזות בזרועותיה הוורודות של האשה כגפן מטפס על קיר מסוייד, היתה מתעוררת בו טינה כבושה; רגש שאינו עומד בפני ההיגיון, ובכל זאת הוא קיים. היה נעים משנן לעצמו שרופאה היא וזקינה היא, ולא נחה דעתו. התחיל מפחית ביקוריה בביתם בתואנות שונות. כמה חשש תחילה כיצד ייראה עובר־בטל זה בעיניה של בת־תרבות וכיצד יישמעו להגו ופטפוטו באוזניה. תחילה היה מתבייש בזקינו; עתה הוא מתבייש בעצמו, שאין לו שליטה על רגשותיו.

*

מפני מה קוראים אותו בית־כנסת “הצהוב” – היקשתה דוקטור אלטשולר, ולא קיבלה מענה. נעים לא ידע לענות וגבאי בית־הכנסת לא ידעו לענות וזקני העדה לא ידעו לענות. אפילו הספרים לא ידעו לענות. “אני במקומך” – אמרה לו לנעים – “הייתי מקדישה עשר שנות חיים לחקר מקורו של כינוי זה”. ולא ידע נעים אם להתל בו היא אומרת או שמא מתכוונת היא שראוי שם זה או אחר שיקדישו לו שנות חיים, שאפשר לעשות בהן דברים חשובים. וכשהיה מלמדה מלים שבכל מקום אומרים אותן כך ובחלב אומרים אותן אחרת, כגון “איפה” שבערבית של כל מקום היא וויין ובחלב היא פֵיין, היתה עוצרת בעדו ושואלת בתמיהה: וכי לא שאלת עצמך מה מקורו של הבדל זה? וכי לא היית מקדיש עשר שנים מחייך לחקור ייחודה של הערבית המדוברת החלבית?

ניתנה אמת להיאמר, אילו היה מקדיש כל אותן עשרות שנים, עשר עשר לכל מחקר שהציעה הדוקטור אלטשולר – היה נעים מגיע עד מאה ועשרים לפני שהיה מתחיל לעשות לביתו.

בדבר אחד הסכים נעים עם תלמידתו, תיק־ספר־התורה היה נאה להפליא. מהרהר היה בליבו כמה שנים עבד עליו אותו צורף־אמן, יוסף לחאם שמו, וכמה גדול היה סיפוקו ממלאכה מושלמת זו שיצאה מתחת ידיו, מבין עשר אצבעותיו. בלי ענווה שאינה במקומה כתב האיש שמו על התיק, אף הוסיף “זכיתי בלוח הזה לעשות תיק לתורה כדין וכשורה.” אשרי האיש שיכול לראות פרי עמלו בחייו, והוא מוצק ועומד לדורות; כל־שכן שעמל זה אמנות בו וקדוּשה בו. היה נעים מתקנא בסתר ליבו באותו לחאם־צורף ושואל עצמו אם צאצאי־צאצאיו עודם בעירנו, ואם אינם כאן היכן הם ומה הם עושים, שאל את עצמו ושאל אף אחרים, שכמובן וכמצופה לא ידעו להשיב, אך להקדיש לזה עשר שנים משנות חייו לא חשב ולא נתכוון.

*

בסמטאות עקלקלות באו אל בית־הכנסת. ספק היה מכרסם בלב שניהם, אם יזכו לראות בעיניהם את התיק הקדוש. שכבר בדקו ומצאו, שהיו מוציאים אותו ספר־תורה רק אחת לשנה, ביום הכיפורים, לקרוא בו. ושאר ימות השנה נעול היה על מנעול ובריח. באו ונכנסו אל בית־הכנסת מצד צפון, והיו הולכים וחוצים אותו, עמודים עתיקים לימינם ולשמאלם. היו צעדיהם באוזניהם מרגיזים את הדממה. היו העיניים משוטטות והלב תמיה. השער שלא היה נעול אמר שיש כאן אדם, אך הדומיה שקידמה את פניהם אמרה אין כאן איש. הציצו לימינם לאגף העתיק וראו תיבה־של־בפנים במרכזו, הציצו אל חצר משמאלם תיבה־של־בחוץ במרכזה; שמש או גבאי לא ראו. עד שלא חצו אותה חצר לרוחבה ובאו אל האגף המזרחי החדש ושם מצאו את השמש בעל־המפתחות.

פתחה זו ארנקה ומצאה מסילות לליבו. החל מראה להם אותו מקום בקיר שבתוך מערת־אליהו שבו הכתר טמון, ויצא עמם אל תיבה־שבחוץ שהיא דבר מיוחד לעירנו, ששם היו מתפללים בקיץ תחת כיפת־השמיים, אם בעמידה ואם בישיבה על מחצלאות, משפחה משפחה על מחצלת. פתחה זו ארנקה שנית ושאלה על התיק העתיק. הראה להם השמש הבאר שליד התיבה והצביע על קשתות ועמודים נאים שמסביב לחצר; וכשראה שדוחקת להם הסקרנות, פתח ושר שירים בשבח בית־הכנסת שנתחברו בדורות קדומים. רמזה לו לנעים. לקח נעים את השמש במרפקו, דחקו לפינה שמאחורי המדרגות העולות להיכל־תקיעה, והיה מפציר בו ומשַדלו. והיה הלה מנדנד ראשו לכאן ולכאן בסירוב מוחלט. אם עתיקות מושכות אל ליבה, אמר לו לנעים, אראה לה כתובות עבריות שנכתבו לאחר ששופץ בית־הכנסת מחורבנו בידי המונגולים. ניגשו וראו את הכתובות, אחת בחצר ואחת בכותל המערבי. “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון” – קרא נעים ותירגם לה. הביט בה וידע שלא באה על סיפוקה.

הוציאה שטר־כסף גדול והחזיקה בו בידה. למדה שאם היא מוסרת אותו, יהא זה פורטו לשיר ולכתובת ולתיבה נאה. החזיקה השטר בין הבוהן ואגרוף ואמרה: רוצה אני לראות את תיק הכסף העתיק. והיתה מסמיקה כולה מבושה, שידעה שהיא קונה מצווה בעבירה, שהיא חוטאת ומחטיאה. סילסל השמש קצה שפמו, הביט סביבו, מילמל דברים בינו לבין עצמו, ולאחר שביקש את נעים לשאול את הגברת אם טהורה היא אותה שעה, הלך “לנסות” למצוא את המפתחות. מבוכה שנבוך נעים בפני האשה הסמיקה פניו ובילבלה רוחו. עמדו השניים והסמיקו זה מפני זו וזו מפני זה, כשני נאהבים המצפים לראשונה למפתח. אך סופה של כל אותה פרשה מייגעת היה לטובה.

הדלת ננעלה מבפנים והם פנו אל ההיכל האמצעי. השמש נשק את הפרוכת, ושב ונשק את דלת הארון אחר שהסיט את הפרוכת, ושב ונשק את הספר אחר שקרבו אל הדלת ולא הוציאו. ואלמלא אנשים איתו, אפשר שהיה נושק גם אותו שטר גדול וירוק שנמסר עתה לידו.

אחזה בה בלוטה התרגשות. קרבה את פיה ונשקה את הספר, והיתה ברוחה כמנשקת את פני אביה ואת אבות־אבות־אבותיו. משנרגעה רוחה היתה מעבירה אצבעותיה על כל לוח ועל כל פינה, כעיוור הלומד פני אהובתו. אמדה גובהו ורוחבו של התיק ולמדה בעיניה את פרטיו. מצאה עליו מנורות ונרות ורימונים, וקשתות ואומנות והיכלות, וסבכות וחלונות ועמודים והרבה מלים עבריות. ביקשה את נעים לקרוא לה כל מלה וכל שם ולתרגמם, עד שהגיעו אל המלים האחרונות “ברוך שומרו ברוך הקורא בו”. בדקה ומצאה שלוחות הכסף החרורים מוצמדים במסמרי־כסף אל לוחות עץ שמאחוריהם. סובבו לה השמש ונעים את הספר לראותו מכל צד. שמונה פעמים סובבו לה אותו עד שחזר למקומו. מכל צדדיו ראתה אותו. ולא עלה על דעתה לפתוח ולראות ספר־תורה שבתוכו. הסתכלה בקנקן ולא במה שיש בו.

*

דוקטור אלטשולר עשתה חיל בלימודים. היא רכשה את הכתיבה והקריאה במהירות מפתיעה, ואוצר המלים שלה גדל מיום ליום. פנקס המלים בידה תמיד, וכשנעים עימה – הפנקס פתוח והיד רושמת. רק המבטא הערבי הגרוני היה קשה עליה, וזה הטריד את שלוותה והעכיר את שמחת הישגיה. שמיחה היתה בכל הישג ומיצֵרה בכל תקלה. כשהחלה מתרגלת אל נעים היתה אפילו רוקעת ברגליה, כילדה מפונקת, כשנכשלה במאמץ כלשהו. ובמה נכשלה, בקו“ף וטי”ת וצדי“ק שאף הן צריכות לצאת מן הגרון (להבדיל מכ“ף ותי”ו וסמ"ך) ובשנים־שלושה עיצורים נוספים, שאין להם אח בשפות אירופה. במאמצים עילאיים התגברה על החי”ת ולמדה להבליט עי"ן, אך מעבר לזה תם כוחה. רבים לומדי הערבית המתקשים בהיגוי נכון, אך מחציתם אינם מבחינים בזרות מבטאם ומחציתם מבחינים ואינם מייחסים לכך חשיבות מרובה; לא כן הדוקטור אלטשולר, שהיתה לה אוזן מוסיקלית והיו לה דרישות מופרזות מעצמה. היא היתה מזדעזעת מקשיי ההיגוי שלה ולא היתה מוכנה להתפשר איתם; שלֵימָנית היתה פרפקשיוניסט בלעז.

שעות ארוכות היתה מבלה מול המראה מנסה לשלוט בלשונה ובשיניה ובשפתיה ובחיכּה ולכוונם על־פי טבלאות הפונטיקה. שכנים מעבר לקיר, ששמעו אותה מקרקרת ומקרקשת מגרון ניחר, חשבו שיצאה מדעתה, אף רמזו על־כך לבעל־המלון. הציץ בעל־המלון מבעד לחור המנעול, ועיניו ראו מה ששמעו אוזניו. עצם את עיניו וסתם את אוזניו, שהיתה זו בחירת לקוחותיו, אך את פיו לא כלא.

מיודעיה של הרופאה והמה לא רבים, הרהרו לא פעם שאפשר שכשלונה בהיגוי הערבי היה המניע להחלטתה לעזוב את עירנו; החלטה שלא פירשה בפני איש ונשארה תעלומה עד עצם היום הזה. לא שהמניע הזה נשמע למישהו הגיוני, אך טובים ממנו לא מצאו, לא בשנות השלושים עם עזיבתה, ולא בשנות הארבעים שאירועיהן העלו בזיכרון את הרופאה הטובה מלייפציג.


נעים יזכור עוד פעמים רבות תלמידה ראשונה זו שלו, בימים שיהיה מורה וייאבק עם תלמידיו על תרגילים ועבודות־בית. דוקטור אטשולר היתה מפצירה בו לרדוֹת בה והיתה מתחננת לפניו להטיל עליה עבודה רבה. מחברות שלימות מילאה בכתב־יד נאה; אחת מהן נשמרה בדרך כלשהי בכליו של נעים. בכתב־ידה לא ניכר כלל מוצאה; לא כן בשפתיה. חיוך שהיה מתפשט על פני שומעיה היה ממעיד רגליה ומסבך לשונה וממוטט בטחונה, עד שהיתה טועה אפילו בדברים שידעה היטב.

מירושלים ניסה נעים לכתוב לה ללוטה. ניסה וניסה ולא קיבל מענה. משהחליט, לאחר המלחמה, לברר מה עלה בגורלה, התברר לו שכל מה שהוא יודע עליה זהו שמה ושם עירה. אפילו שם אביה לא ידע, שלא קראה אותו אף פעם בשמו. בואה היה במפתיע ויציאתה היתה בחופזה. בערב ארזה ולבוקר יצאה.

*

פעם נוספת נזכר נעים בלוטה. היה זה כשהגיעו הידיעות על הפרעות שהיו בעיר חלב, למחרת הכרזת האומות על הקמת המדינה. באותן פרעות – סיפרו בירושלים – הוצת בית־הכנסת הקדמון על כל אשר בו ועלו באש כל שאר בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבחלב. על אותו יום מר ונמהר אמרו חכמי אר“ץ (ארם־צובא) אשר בירושלים: אר”ץ רעשה גם שמיים נטפו; ודרשו, אף השמים הזילו דמעות על ספרי־תורה וכתבי־קודש, על תלמודי תורה וקהילת־קודש שהיו ואינם.

ונעים חש בליבו אבל־יחיד על אותו ספר־תורה יחיד ומיוחד, עטוף בתיק־כסף עתיק, שאם לא היתה בו אישם של הפורעים וודאי היתה בו ידם. נתעורר חשש כבד בליבו שלא יזכה שוב לראותו, והיה שמח שראה אותו פעם אחת בזכותה של אותה אשה. בא עצב קודר ודחק שמחה זו מתוכו, שהרי אף אותה אשה נס הוא אם יזכה לראותה. ובימינו מרובים הפורעים ומעטים הנסים; כך במערב וכך במזרח.


מעין־ברוך 23.3.74



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!