סיפור ראשון    🔗

מישל עזרא ספרא היה מנכבדי עירנו. סוחר עשיר, יהודי משכיל וחכם, ועם אנשים כערכו – איש רעים נעים הליכות. יהודי ארם־צובא פנו אליו בתואר חכם עזרא, למרות שרב לא היה מעודו והתואר חכם לא לחכמים נועד במקומותינו, אלא לרבנים. גויים נחלקו: מוסלמים אמרו ח’וואג’ה ספרא, שהמלה ספרא (או צפרא) ערבית היא ופירושה צהובה; ומשיחיים, הלא הם הערבים הנוצרים, כינוהו מסיה מישל. מי שראו עצמם מקורביו, בין שהם בני־ברית ובין שאינם בני־ברית, קראו לו דרך כבוד וחיבה מישל־אפנדי; וחנפנים (או נצרכים ר"ל) הוסיפו לשמו פאשא או באשא.

מי שראה אותו מהלך לאיטו, כל הפנאי שבעולם לרשותו, לא היה מאמין שאיש זה חולש על חברת יבוא־יצוא שסניפים לה בחמישה מרכזים עולמיים ומחזורה נכתב בששה־שבעה אפסים, בלי־עין־הרע. מהלך היה ברחובות ובשווקים, מניף מקל־הליכה שלו בחן עם כל צעד, ושותה בצמא בחושיו העירנים – הדרוכים תמיד – את כל המראות והקולות והריחות, שעלו מן הכוכים ומן הדוכנים, מן האנשים ומן החמורים, ומן הכבשים המובלים לאיטליזים. משוטט היה בשווקיה הסואנים והססגוניים של חלבּ עירנו, כאילו היו שלו; וחזקה עליו שאילו רצה היתה מחציתם שלו, אם לא למעלה מזה. מבט של שררה בעיניו הכחולות, כרסו ומקלו מפלסים לו דרך בהמון הזורם, משיב היה במצמוץ עינים או בהנף־יד אל מול מצחו על קידות והשתחוויות והרמות כובע ותרבוש וקריאות ברכה של מכרים ומודעים וסתם חפצים ביקרו.

צועד היה בנחת ובקומה זקופה, בין סבלים וחַמרים צועקי אוּ־עה ובין נערי השוק היחפנים, לבושי הבלויים. ומראהו בשוק כברבור בשלולית. לבושו תמיד פראנג’י – חליפת־פסים כהה, חזיה מתחת לז’אקט בכיסה שעון במכסה כסף, קשור בשרשרת זהב. גם מראה פניו פראנג’י – שיער בהיר, בלונדיני כמעט, על ראשו; שפמו המטופח אדמוני; עורו בהיר ורך ושפתיו דקות. אלמלא תרבוש על ראשו ומסבּחת־ענבר בין אצבעותיו, היית חושב שקונסול של אוסטריה (אנסוֹר־נאמסה בעגה המקומית) לפניך. לא רק אל שוק הצורפים ואל שוק הבַּשׂמים היה נכנס בלבושו המהודר, אלא אף אל שוק הדגים ואל שוק הבשר; ולמרבית הפלא היה יוצא משם ובגדיו נקיים ומגוהצים, ללא קמט וללא רבב; משל אדנוּת אדוניהם שדבקה בהם מגינה עליהם מפני הזוהמה.

אביו, סיניור שאול עליו־השלום, הוריש לו חכמה ודעת ונכסים הרבה. נכסים שקיבל מאביו כפל ושילש, ויש אומרים הרבה־הרבה יותר מזה. אף פתגמים ודברי חכמה ששמע מפי הסיניור היה מעטר ומקשט, כמו ראה צורך להכפיל גם אותם; וכך במקום שהאב טרח על הקיצור, האריך הבן והטריח על שומעיו; עד־כדי כך שדבק בו, שלא בפניו, כינוי של גנאי, אחד מטעמי־המקרא. טובה תורה עם דרך אר“ץ – היה אומר למשל סיניור שאול, ודורש: ומאי אר”צ, אם לא ראשי־תיבות של ארם־צובא; הווי אומר, דרך אר“ץ – דרכה של ארם־צובא עירנו, ששולחת ידיה במסחר, ממרחק תביא לחמה. והיה מישל “מאריך הטרחא” מפליג בשבחה של אר”ץ זו שלנו ומוסיף משלו ואומר: “שולחת ידיה” רמיזה היא, ופישרה שידיה של קהילתנו ארוכות ומרובות; ידה האחת בכיסו של התורכי, והאחת באבנטו של הפרסי, והאחת בצלחתו של הארמני, והאחרת – בארנקם של הבגדאדי והמוֹסוּלי, ועוד אחרת שלוחה אל הנאבּלוּסי ודרכו גם אל המצרי תגיע, שלא לדבר על ערביי חומס וחָמָה ודמשק, ועל־עם־האר"ץ בכבודו ובעצמו; ועוד ידיה נטויות, מאשאללה.

מאביו ירש מישל גם שורה של הרגלים; מהם גדולים, מהם קטנים; מהם מוזרים, מהם מוזרים מאוד. ראש לכול – מנהגו לקנות כל צורכי ביתו בעצמו. מעולם לא ויתר על התענוג שבקניות. תמיד היה קונה בעצם ידיו. אחת היא אם קיץ או חורף, אם שמש תמוז קופחת על הראש או שלג טבת נמס על הפתחים, הופך לובן צח לזרמים דלוחים. ומי שלא ראה את מישל אפנדי עומד־על־המקח, לא ראה מחזה מזרחי זה במלוא חינו מימיו. וירטואוז היה נכבדנו באמנות העמידה על המקח, ספורט זה שהורתו ולידתו במקומותינו; משחק שמביני־דבר משווים אותו לשח־מט מזה ולדיפלומטיה מזה. את קיסמו האישי היה מטיל על־כף־המאזניים, ואת אמנות הדיאלוג בה ניחן מנעוריו, ואת המימיקה המשכנעת של פניו רבי־ההבעה, ואת קור־רוחו המפורסם בעולם העסקים, ואת להט ההתנצחות הטבוע במשפחתו מדורי־דורות, ואת הבנתו הדקה לנפש הסוחר – וכל זה בעבור רבע מאג’ידי. לא היה יוצא מן החנות, עד שקיבל מבוקשו במחיר שנראה בעיניו סביר; ואם היה יוצא בפחות מזה – היה מאושר. את המחיר האחרון היה זורק תמיד בעיתוי גאוני וממהר להכריז “מחיר אחרון” – אמירה שאין ממנה נסיגה. המחזה היה מסתיים בדרך־כלל ב"אַמ־רק, יא סידי! מפי המוכר, שאינו אלא “לפקודתך, אדוני” או “כן, המפקד”! ואם העיסקה היתה חשובה בעיניו, היה מעביר מקלו לשמאלו ומסיימה בתקיעת כף.

אולם מי שיסיק מכך, שרק לשם ההנאה שבהתמקחות אהב מיודענו לערוך קניותיו בעצמו, אינו אלא נחפז. והחיפזון הוא, כידוע, מהשטן.

ראשית, אהבה התלויה בדבר היתה זו. את ריחות המאכלים ואת טעמם אהב מישל אהבת־נפש. נוקט אני לשון אהבת־נפש על־אף חומרנותה של אהבה זו, מתוך שעמדתי על טיבו של האיש ועל טיבה ונתיבה של נפשו. נכנס היה לחנות, מיד מתגדלות עיניו ומתרחבים נחיריו והוא מושיט אצבעותיו וממשש, ממשש ובודק, נוטל וטועם. שלא היה קונה אלא מן המשובח שבמשובח, ולא היה מאמין אלא לחושיו שלו שיאמרו לו איזהו משובח, ואיזהו משובח יותר.

אולי מוטב אפתח ואספר על פגישה ראשונה שהיתה לי עימו מקרוב, ואני עודני ילד, תוהה על עולמם של גדולים. אומר אני מקרוב, ובעצם זה היה יותר קרוב מקרוב, שאלמלא צעקתי הבהולה לא הייתי יכול לחלץ את רגלי הקטנה מתחת ערדלו. להגנתו ייאמר, שהחנות היתה ממולאה בצפיפות יתירה שקים ופחים וחביות וסלסילות, ושאני הייתי קטן־קומה ונחבא־אל־הכלים, ושחבית־הלבּן היתה גבוהה ממני. לחובתו ייאמר, שאלמלא תקף אותו יצרו לטעום מן הלבן, לא היה עושה דרכו אל החבית כמי שאחזו בולמוס.

רואה אני תמיהה על פניהם של קוראים תמימים הקונים את הלבן בכוסיות פלסטיק קטנות, שבקושי יש בהן כדי טעימה, וזכרונם אינו מגיע רחוק יותר מצנצנות זכוכית של תנובה, שהלבּן נשפך מהן כמים לבנים. ובכן להווי ידוע לכם, רבותי: אצלנו בחלב הלבן היה נמכר מחביות ונחתך בסכין קוביות־קוביות, כרגל־קרושה של אשכנזים, להבדיל אלף־אלפי־הבדלות. על טעמו החמצמץ־המלוח הנפלא איני רוצה לדבר, כדי לא לצער את נפשי ואת נפשם של אלה שזכו וטעמו פעם “לַבַּן מְסאפָה” של חלב ובנותיה. מוכן אני לוותר על מחציתו של שור־הבר שבגן־העדן עבור צלחת מן הלבן־הלבן הזה, נענע מיובש מפורר על פניו כדשא, וגזירי מלפפון טבועים בו כסלעים בשלג.

מסתבר שמישל אפנדי אהב לבּן כמוני ויותר ממני. עוד הוא צובט את לחיי בחיבה בשמאלו (מעשה שיש בו משום התנצלות, לדעתו), וכבר ירדה ימינו אל פנים החבית, ויצאה אצבעו טבולה בלבן. תחילה הסתכל באצבעו, כרופא הנהנה מחבישה נאה, בוחן קרישותו של הלבן הטוב שאינו נוזל ואינו נופל; ואחר החל מלקק בה בהנאה גלויה ובמצמוץ שפתיים חושני, לקלק ומצמץ עד שהוורידה אצבעו ולא נודע כי באה אל קירבה (של החבית).

עוד זה שולח שפתו התחתונה לבלוש בשפמו, כדי לא לעשות מעשי “עמך” המוחים שווארבּ בשרול, וכבר הגיע במרוצה פאוזי בעל־החנות, זונח מאחוריו לקוחות־של־מה־בכך. תמיד נראה פאוזי בעיני גברתן אלים, זועם מאחורי שפמו השחור וגביניו העבים והכהים. אך כעת, אל מול קומתו הדרת־פניו של מישל אפנדי, הוא נראה לי חיוור ומדולדל. אפילו שפמו נראה עלוב, לא הוד ולא הדר. פאוזי פתח פיו והחל שוטח לפני אורחו ברכות והזמנות ומחמאות, כיד המזרח הטובה עליו. באהלן־אהלן, אה־לן וסה־לן – החל, ובהכבוד הוא לנו יא ח’וואג’ה ספרא – סיים.

– אף לנו הכבוד השיב מישל באותה נימה, וממנו־ובו גלש לעסקים – הלבּן שלך לא גרוע, אין בו רע (מא־בּוֹ־שִי). אני אקח כל מה שיש בחבית. יש לך נער לשלוח את החבית לביתי?

– מַעלוּם (כמובן), יא באשא. מלתך מלה.

– ובכמה? – נעץ מישל שאלתו ועיניו בפאוזי.

הלה הופתע ממהירות ההתקפה. מישל פסח על כמה מהלכים שיגרתיים והפתיע את יריבו בשאלה הקצרה והישירה.

– הכסף לא חשוב, יא שייך. אתה רוצה, תהיה החבית מתנה ממני. החג שלכם קרב, לא? תהא זו מתנת חג מידידך פאוזי.

– צ’א־צ’א – מיצמץ מישל בשפתיו לשלילה. – חבית שאינה מליאה וחתומה איני מקבל במתנה – התלוצץ ולקלק שפמו. – בכמה? שאלתי.

– נקוב מחיר, יא אפנדי. הרי לא נריב על שווה פרוטה.

– הסחורה סחורתך. אתה יודע מחירה.

– אתה יודע את מחיר הזהב ואת מחיר המאג’ידי בכל שווקי העולם, יא ספרא; ואת מחיר הלבּן לא תדע?

– זהב הוא זהב. אין זהב טעים וזהב לא טעים; אין זהב טרי וזהב פחות טרי.

– אמת דיברת. אך הלבן שלי – זהב. אין טוב ממנו בכל העיר.

לשם שכנוע תקע פאוזי אצבעו לתוך החבית והזמין בתנועת־ראש את מישל לעשות כמותו. שניהם טעמו מן הזהב הלבן, מגלגלים עיניהם ומעפעפים על־מנת לחוש בכל דקויות הטעם.

– כבר אכלתי טרי ממנו –אמר מישל, מנגב ידו מאחורי מותנו.

– רק אתמול פתחתי את החבית. בחייאת אללה. בחייאת פואד בכורי. בחייאת עיוני (עיני).

– בכמה??

– למענך, למען כבודך, יעני… בשלושים וחמישה האוקיה. – ובתנועת־יד שכולה נדיבות מיהר והוסיף – יאללה, מַעלַיש, שיהיה בשלושים והעיקר שתאכלו אותו בבריאות ובהנאה. יא וואלאד– צעק לעבר הנער העוזר – קפוץ הנה עם העגלה…

– עלא מַהלַק (לאט לך), יא אוּסתאז – נקט מישל לשון לימודים, כאילו מורה־הוראה לפניו – בשבוע שעבר, אם־לא־אכפת־לך, קניתי טוב ממנו בחמישה־עשר.

– טוב ממנו? אין טוב ממנו. בכל העיר. תגיד לי איפה מצאת “טוב ממנו”? – פאוזי הציג אתה בפאתוס את האיש שפגעו ביקר לו מכול. המלים ממש נעתקו מפיו.

– טאווֶל בּאלאק (הארך רוחך), יא אבו־פואד. אולי לא טוב ממנו; אַבל גם לא גרוע ממנו. ושילמתי חמישה־עשר – שלוש פעמים ח’אמסה; בעיני השטן.

– אבל מן השבוע שעבר עלו המחירים, מי כמוך יודע.

– מחיר הזהב ירד.

– אבל המחירים בשוק עלו. הירקות, הפירות, הגבינות, הל…

– וכי אמרתי לך שלא עלו? הרי על־כן אני נותן שישה־עשר. ולא אוסיף.

– תוסיף־תוסיף, יא שייך, כמו ששמי פאוזי. חי זקן הנביא שתוסיף. הרי אני עצמי שילמתי עבורו שלושים.

– אם שילמת שלושים, מדוע תמכור לי בשלושים? וכי אין הרבה פיות – ברכת אללה – סביב שולחנך? וממה יפרנס אבו־פואד את ביתו, אם לא ירוויח קמעה?

– וואללה, תפסתני בלשוני, יא יאהודי. בעשרים וחמישה קניתי ובשלושים אמכור לך, רק משאן־ח’אטראק (מתוך כבוד אליך). האם זה ריווח מופרז?

– אם אביא לך מאה חביות, בעשרים האוקיה – תקנה? עוד היום אביאן לכאן. או שמא חמישים חביות יספיקו לך?

– עכשיו אתה מוכר לי? באת לקנות או למכור, יא ח’וואג’ה ספרא?

– אני תמיד מוכר וקונה. הכול. לפי הנסיבות.

– אמת בפיך. אבל לבן לא ראיתיך מעולם מוכר.

– ולא תראני קונה, אם לא תוריד את המחיר.

– אמכור לך בלי ריווח, אם זה רצונך. עשרים וחמישה.

– עשרים – מחיר אחרון!

– אמרק, יא סידי. נעגל לעשרים.

– תגיד לילד שישקול לי חמש אוקיות.

אני שמחתי שמישל לא קנה את כל שארית החבית, כי גם אני צוּויתי להביא אוקיה לבּן הביתה בכלי שנתנה לי אמי. מיהרתי ואמרתי: בבקשה, אדון פאוזי, תן גם לי אוקיה בעשרים. ובלבי תמהתי אם אמנם התכוון מישל, ולוּ לרגע, לקנות את החבית. לאחר מחשבה קלה התבהר לי שהיה זה רק תכסיס, וכנראה מן המקובלים במשחק. מעתה הייתי תמיה עם פאוזי ידע זאת מראש. מה אמרתי לכם – משחק שח. כל מהלך מחושב, צעדים רבים מראש. וכמה מגוחכים הזרים, אנשי המערב הללו, שעמידתם על המקח משולה למי שמנסה לשחק שח־מט על לוח שש־בש.

מוקסם, כמעט מהופנט, הוספתי ללכת אחרי מישל. לא יכולתי להינתק מעליו כל־עוד קנה באותה חנות. ומה שראיתי שם אוסיף ואספר, אפילו סיפורי מבקש להסתיים.

החנות של פאוזי היתה גדולה ואפילה וגדושה. באגף התבלינים התעכב מישל, שואף אל תוכו ריחות קינמון וזַעתַר וינסוּן ושאר תבלינים ערומים בשקים גבוהים מופשלי־פיתחה. חינם אין־כסף יכול הוא כאן להשביע רעבונו המתמיד לריחות חריפים. מושיט היה בוהן ואצבע ומקרב קמצוץ מזה וקמצוץ מזה אל אפו, משל טבק הרחה משובח לפניו. פירורים נפלו אל תוך זיפי שפמו, והיה נושף בחוטמו להבריחם. עמד וקנה אוקיה זעתר, לא לפני שטעם והריח ונשף בו מול קרן של אור. ובעוד פאוזי שוקל, הוציא מישל בקבוק־כיס שטוח, שהיה מצוי תמיד בסמוך לליבו, וגמע שתי גמיעות ערק מן הבּאטה (הברווזה); שכך כינויו של אותו בקבוּקיס המלווה לו לאדם משלנו לכל מקום.

מכאן לוויתי אותו, את מישל, אל תפוחי־האדמה; שאם לא יקנה רוטל או שניים תפחי־אדמה (שיש להם תמיד שימוש בבית, ומחירם זול עתה) לא תהיה לו עילה לשלוח את הנער, עוזר החנות, אל ביתו, ויצטרך חלילה לשאת בידיו זעתר ולבן שקנה; דבר שלא אהב לעשות; ולא עשה מעולם.

ניגש איפוא אל שקי התפוחים והוציא ובדק, קולף פינה בציפורן ומקרב אל אפו מעשה־מבין, ואחר שהתדיין והוריד את המחיר, ציווה שישקלו לו שני רוטלים וישלחו הכול לביתו.

– עַלא ראסִי וּעיני – השיב לו פאוזי אמירה, שתרגומה על ראשי ועיני, ומשמעה – בחפץ לב. אחד אחד ברר ובחר מישל את תפוחי־האדמה. כל פגום ונגוע ומצומק ומצולק זרק הצידה. רק יפים וטובים וחלקים ושאין־בהם־עינים הטיל על המאזניים. פעמיים שקל פאוזי, שהרוטל כמות נכבדה היא. ובכל שקילה, לאחר שאמרו המאזניים דברם במפורש, הוסיף מישל והשליך אל הערימה שניים־שלושה תפוחים כלאחר־יד; ולא מיחה פאוזי בידו.

קיצורו של דבר, במקום שם קונה מישל, יכולים אתם לקנות בעיניים עצומות. הסחורה שם טובה והמחיר שהוא משלם, זול ממנו לא תמצאו בכל העיר. אני כשלעצמי, בכל פעם שפגשתי בו בדרכי לקניות והיו עיתותי בידי, הייתי מתגנב־מזדנב אחריו. ובשובי הביתה היו התקניות שלי מעוררות התפעלותם של כל בני־הבית. זכיתי לשבחים מרובים, הן על הטיב והן על המחיר. הילד הזה, היתה אמי אומרת, סופו להיות סוחר.

22.1.1974

 

סיפור שני    🔗

מישל עזרא ספרא היה יהודי מכובד, מיקירי הקהילה. הצלחתו בעסקים היתה לשם־דבר; רבים תהו על סודותיה. רבים נתקנאו בו. צעירים מהירי־חימה וחדי־לשון התלחשו ביניהם ופסקו, שאילו הלך בדרך־הישר – לא היה מגיע לאן שהגיע. ותיקים ומנוסים טענו כנגדם שהקנאה והתמימות מדברות מתוך גרונם. אלה ואלה ידעו שאין הוא מן הרמאים, חלילה, ומלה שלו מלה. ואף זאת ידעו הכול, שהונאת השלטונות מקור הנאה היא לו, עליה גאוותו וממנה ראשית עושרו.

אין אדם מתעשר מהונאת הבריות, היה מישל אפנדי מטיף לבניו ולחתניו ולצעירים־צמאי־הצלחה שביקשו קירבתם. סוד ההתעשרות – בחיסכון; ומי שאינו חוסך בקטנות, לעולם לא יגיע לגדולות. ומשום ‘לפני עיוור לא תיתן מכשול’ היה מוסיף ומבהיר כוונותיו לשומעיו: בריות – אלה יהודים־בני־יהודים שומרי־מצוות שעליך ללכת איתם מישרים לא תיטה ימין ושמאל. לא־כן גויים גזלנים־בני גזלנים. על שכמותם נאמר ‘גונב מגנב פטור’ ומצווה היא להוציא טרפם מפיהם. וכאן היה נועץ מבט נוקב בשומעיו, נוטל כמה אגוזים ופוסטוקים קלויים וממולחים בכף ידו, ומטילם לפיו באצבעות נמרצות; ותוך כדי טחינה ולעיסה היה מוסיף ואומר: על אחת כמה וכמה השלטונות; שאם סתם גוי בשוק גנב קטן הוא, הרי מי שעלה במעלות הסולם לסטים של ממש הוא; שאלמלא־כן לא היה מצליח למרפק דרכו מעלה. כן היה מקמט מצחו ומצמצם עיניו מעשה־חושב, מנמיך קולו מחשש של אוזניים לכותל, ומסביר: לא זו בלבד שאנשי־השרות רשעים; השלטון עצם טיבו מרושע. מצפה הוא מן האזרחים שיאגרו ויאצרו כסף וזהב בעמל ימים ולילות; ולבסוף הוא בא ונוטל מהם, כאילו משלו הוא נוטל. ואם בסתם אזרחים כך, קל וחומר ביהודים, שחלבם ודמם וזהבם הפקר. הווי אומר, כל המתחמק ממנו מהיטליו – מצווה הוא עושה ושכרו בשני העולמות.

זו תורתו של חכם עזרא, על רגל אחת; תורת־חיים למחזיקים בה.

ירא־שמיים היה; שומר־מצוות ומהדר בקטנות כבגדולות; נסמלאח, בלשון המקום. מעולם לא חיסר תפילה, אפילו הוא בדרכים, אפילו הוא בין גויים. ועל כל מאכל ומשקה ברך, בפיו ובליבו; שיש מברכים בפיהם וליבם מלא טרוניה – לא עימהם חלקו. אף מעות לצדקה היה נותן, ומחנך בניו ליתן. מטיף היה להם מידה בינונית ומסתמך על הרמב"ם, זכותו יגן עלינו. שאם תהיו נותנים הרבה – היה אומר להם, אצבעו נעוצה מול פניהם כאקדח מאיים – ירננו אחריכם ויאמרו, להתנאות ולהתגאות ולהתראות הם רוצים. עשו איפוא הכל מידה, אפילו צדקה; ולא תבואו לידי צדקנות, ולא תמשכו עין רעה עליהם. זה דברו אל בניו ובנותיו, בעודם סמוכים אל שולחנו, מנשקים ידו אחד־אחד ונוטלים ברכתו בהכנעה.

ראשון היה מיודענו בקהילת־קודש ארם־צובא שטבע לעצמו נייר מכתבים מהודר ב“מטבעת ביג’ו”, בית־הדפוס החדש, ובראשו כתוב באותיות זהב “מישל עזרה צפרא ובניו” – עברית, ערבית וצרפתית. תשאלו, אם היה כותב שמו צפרא, מה ראיתי אני לכתוב אותו ספרא. אלא שהוא היה כותב צדי“ק ומבטא צא”ד, שאינה אלא סמ"ך גרונית עבה; הוא וכל בני־עירנו האמונים על שפות בני־שם. ואילו אחינו האשכנזים עלולים לבטא שמו טספרא, ונמצאו מחטיאים. ואל תאמרו שחושד אני בכשרים; וכי לא ביטאו שמו של אותו רברבן נאצר או נאטסר, הם לבדם מכל אומות העולם? תאמרו, מה חשיבות יש לשם? הנה שימעו כיצד עלה וגאה מסחרו של מיודענו והחליטו בעצמכם אם לא בעזרת השם הגיע למה שהגיע.

מישל שתל בניו וחתניו בארצות שונות ונתן בידיהם נהול סניפיה של חברה מסחרית אדירה. למעשה, במשך שנים לא ידענו (והשלטונות אינם יודעים, ככל הנראה, עד היום) שהחברות המשגשגות “מישל ובניו בפריס ובבורדו, “עזרה ובניו” בנחלת־בנימין בת”א וברחוב החלוץ בחיפה, S. Ezra & Sons בניו־יורק ובאַסברי־פּארק, ו־M.E.S. Ltd. בטוקיו ובהונג־קונג – הן חברה אחת בעלת שמות שונים; או בעצם סניפים של החברה “מישל עזרא צפרא ובניו – אימפורט־אכספורט”, שמרכזה בחלבּ וסעיפיה בבירוּת, בדמשק ובבגדאד. כדי למנוע טעות, עלי להוסיף מיד שבסוף שנות הארבעים ירד והתנוון הסניף הערבי המרובע עד שנעלם כליל, ובמקומו הוקם סניף בדרום־אמריקה ובמרכזה. מבואנוס־איירס המשיך מישל עזרא ספרא לנהל את אימפרית העסקים שלו, על טהרת השפה הערבית, כמובן; ואלחַמדיללה, לא־בלי־הצלחה. אך בל נקדים את המאוחר. הימים בהם עוסק סיפורנו הם הימים שלפני המבול, בעוד קהילת חלב על תילה.

מה הוא יתרונם הכלכלי והפיננסי של שמות שונים ומשונים על שם אחד יחיד – איני יודע. אך ברי לי שיש דברים בגו, אם מפאת מיסים ואם בגלל מכסים ואם משום עודפי הכנסה והוצאה וכיוצא בזה. בוודאי יימצאו בין הקוראים כאלה שיבינו דברים אלה טוב ממני. מתיר אני להם לצחוק לבורותי ולחייך לתמימותי; אלמלא הן לא הייתי היום מספר סיפורים, אלא סופר זהובים באחד מסניפי ספרא. אמי היתה אומרת, משום עין־הרע הירבו בשמות, שלא תשלוט בהם חלילה. ודודה בוליסה היתה טוענת שבדרך זו הם היטעו את השטן ובילבלו אותו. אם מס־ההכנסה הוא שותפו של השטן – היה אומר על־כך דוד ליאון בעלה – הרי הצדק איתך, יא מַרה (אשה); ואיני רואה שום סיבה לפקפק בכך – היה מוסיף ומסלסל שפמו, נהנה מחוכמתו.

חכם עזרא הצטיין בהרבה המצאות מקוריות, כגון כתב רש"י שהפך בינו לבין בניו לכתב־סתרים מועיל, וכגון דברים שאפרט בהם להלן; אך בעניין זה של שמות מביאי־מזל – לא היה מקורי ביותר. הרעיון ניצנץ בראשו בעת ביקורו הראשון בפריס, עוד לפני ששלח שמה את בנו בכורו. במסעדה כשרה פגש, ולא במקרה, את בן משפחת שעיוֹ – משפחה ידועה בעירנו – שהתעשר והתפרסם בנכר. הלה פשוט איית שמו Chaillot והוסיף לו קידומת אותה הברה תמימה De. כך הפך מסיה ארמאן דה־שיוֹ, בעל רשת חנויות ההלבשה לנערות ולנשים בקירבת Palais de Chaillot, לאיש החברה הגבוהה בעיר האורות והנשים.

בוודאי תשאלו, במה עסקה החברה “מישל עזרא ספרא ובניו”. מוטב תשאלו במה לא עסקה. כלל היה נקוט בידיו של מישל, כל מה שניתן לקנות בזול ולמכור ביוקר – הוא קונה; אחת היא אם זהב ויהלומים, אם שומים ובצלים, אם שטיחים ומרבדים, או אם מאותן סחורות אסורות שאין הנייר סובלן ואין מן התבונה להזכירן שחור על גבי לבן. לכאורה היתה זו חברת יבוא־יצוא. ואם נמנה כל אותם דברים שהמדינות הללו, שבהן הסתנפו סניפיו, צריכות ליבא ורוצות ליצא – הרי נגיע כמעט לכל חפץ ולכל סוג של סחורה. על אחת כמה וכמה שמה שיפן והונג־קונג מייצאות ביירות ותל־אביב קונות לתיאבון, ומה שפריס ובגדאד מייצאות יפן והונג־קונג חוטפות; שלא לדבר על אמריקה, שיש בה הכול ובכל־זאת קונה היא הכול. אך מצווה מפורשת ציווה מישל את בניו וחתניו מנהלי־סניפיו: אל תמשכו ידיכם מכל תקנית, בין שהיא מניות ובין שהיא ניירות־ערך, בין שהיא בגדר יבוא־ויצוא ובין שהיא מחוץ לגדר זה ולשאר גדירות. גם על הכשרות ציווה אותם, שעליהם להישמר מלאכול במסעדות של גויים וכיו"ב, אך עסקות שאינן כשרות – אין המסחר האמיתי יודע. כשר – כל המביא רווחים. בלתי כשר – שסיכוניו מרובים וסיכוייו מעטים.

שלבים שלבים בנה מישל את החברה. בימי אביו, סיניור שאול, הוקמו הסניפים שבארצות ערב. מישל היה נוסע ביניהם ומבססם. יחידי מכל המשפחה הלך בדרכי אביו ופנה אל המסחר. אחיו ניצלו עושרו של האב לרחוץ בניקיון כפיהם ולהתפרפר לארצות רחוקות ולמקצועות מעודנים, שצווארונך נשאר בהם לבן וציפורניך –נקיות. אחר פטירתו של האב, הרגיש מישל את עצמו ספינה שהורם בה העוגן. רחמים בכורו, הלא הוא רחמו אל־אַשאַר (הבלונדיני), כבר היה בן שבע־עשרה. קם אביו ושלחו לפריס; לא לפני ש“לקח” לו נערה נאה, כמובן; שכידוע, פירצה קוראת לרווק. היה רחמו הבכור נער כלבבו, ומתוך שהיה עוזר על־יד אבא מיום שלמד לומר לגובים “אבא נסע”, ומבלי להסמיק, ידע את דרכי האב וסניפו עלה כפורח. בביקורו השני אצל הבן אישר מישל הקמת סניף־מישנה בבורדו העיר, ולו לשם פרנסה לגיסו של רחמו, אחיה של אודט, שילדה באותם ימים את מישל הקטן, ראשון הנכדים נושאי־שמו.

הסניף בצרפת הפך עד מהרה מקום הכשרה לאח השלישי ולחתנים התחילו בו תלמודם והמשיכו דרכם לעולם הגדול. ואם פסחתי על האח השני, אלבּר, הרי שיש דברים בגו. ועוד ידוּבר בו, באלבּר, שעליו פסק מישל ואמר “ממנו לא ייצא סוחר” ודבריו הדהדו בבית־ספרא כאילו אמר, ממנו לא ייצא בן־אדם.

אם נבוא לבדוק מה היו סודות ההצלחה של מישל ובניו, נמצא שהם מרובים. ראשית, שלא סמכו על זרים. לא רק מנהלי הסניפים היו מבני המשפחה, אלא רבים מן העובדים קרובי־משפחה היו ואם לא קרובים ממש, הרי בני עירנו היו וממשפחות טובות, שאפשר לתת בהן אמון. שנית, ששלחו ידם בכול ולא בחלו בשום דבר עובר לסוחר. שלישית, שידעו לנצל צרכים שונים של המדינות השונות ושערי־מטבע שונים ומשתנים שלהן לתחלופות זריזות וממולחות. רביעית, שלא היו להם הוצאות נסיעה, אפילו טסו הרבה, עתים במחלקה ראשונה. שמישל היה אומר לכל אחד לפני צאתו: רשאי אתה לנסוע הביתה לראות את אמא או לנסוע לאחיך ולאחיותיך בכל מקום כמה שתרצה, ובלבד שלא תוציא פרוטה על הנסיעה; הא כיצד? – שיהא תפור למעילך או טמון בעקבך דבר, שאם הוא עובר עימך גבולות הוא משלם הוצאותיך. ולא נצטרך מישל לפרט, שבניו וחתניו הבינו דבר מתוך דבר ורמזי אביהם היו נהירים להם כאותיות־הקטנות שבסידור לחזן. חמישית, שכל מה שעשו, בסודי־סודות עשו ולא ידע האחד על מעשי השני יותר משהיה חייב לדעת. לא־כל־שכן זרים, שלא ידעו מעולם מתי בני־ספרא נוסעים, ולאן הם נוסעים, ולשם־מה הם נוסעים ובאים. מטלפן היית, למשל, לביתו של רחמו ובתו עונה “אבא נסע” או “אבא חזר”, ולא ידעה לאן נסע ומניין שב; ואם ידעה –ידעה להעמיד פנים שאינה יודעת.

כבר הייתי גדול כשנתארחתי בדרכי בביתו של רחמו בפריס. עודני על מיטתי, מיטלטל בין אחרוני החלומות ובין חוויות ליל־אמש שבלינו בחברותא הוללת, שמעתי את מארחי מתחיל בעבודת־יומו בחדר הסמוך. אל הטלפון ישב וקולו הגיע אלי צלול ובוטח, מבעד לקולות ולמראות מעורפלים ואפופי־עשן, שנפשי טרם נשתחררה מהם.

– הלו, מרכזיה, אני מבקש לדבר פּרסן־טוּ־פּרסן עם אדון אַבּיע אַ־סוּף (האמכור את הצמר?), בואנוס־איירס, ארגנטינה, מספר כך־וכך. כן, תודה, אני מחכה על הקו. מה?? האדון איננו בבית? מה חבל. נו־טוב, תודה. תני לי אם־כן את טוקיו. כן, כמובן – פּרסן־טוּ־פּרסן־קול – מר בעַת־לי פּז (שלח לי זהב). טוב, אני אאיית…

ולאחר שאיית את המלה העברית ואת המלה הערבית באותיות לטיניות, החל רחמו לפזם אותו ניגון ששמענו אמש במרתף־העירום ושגם ממני לא הרפה מאז, הוא והמראות הנלווים אליו. היה מזמרר ומחקה להנאתו קולה המתנגן של המרכזנית: pas. Ne quittez עד שקיבל את התשובה המצופה.

– מר בעת־לי פז איננו במשרד? מה לעשות. אין לי מזל היום. בכל־אופן, תודה לך, אלף תודות.

לא עברו שתי דקות וצילצול הטלפון הקפיץ את רחמו והשיבו מן המקלחת אל חדר־העבודה.

– את מי מבקשים? חזרי בטובך על השם. את בִּיעוֹ אַוואם? (מכור אותו מהר) מאין הקריאה? מבואנוס־איירס? כמובן. מר אוואם יצא מהבית. מצטער, לך התודה, עלמתי. צ’או.

רק אחרי שהזרמתי הרבה מים על ראשי במקלחת המפוארת, המצופה חרסינה אמנותית, ושיחזרתי לעצמי את שלוש השיחות ששמעתי – התחלתי להבין במה מדובר. מארחי טלפן לאביו בארגנטינה ושאלו אם למכור את הצמר ואביו טלפן בחזרה והודיע לו למכור מיד – וכל זאת מבלי לשלם פרוטה לחברת הטלפונים. ובשיחה השניה ביקש רחמו מגיסו, אשר על הסניף היפני, להעביר לו זהב; והקוד מחציתו ערבית ומחציתו עברית, כדי למנוע הפתעות. “חברת הטלפונים לא תתרושש מזה” – שמעתי קולו של מישל אפנדי, כאילו עמד תלוי באוזני.

עוד אני מפענח צפוניו של מארחי, מסמיק־מתלהט כולי מבושה שכך אני עושה למארח נדיב (לשלם כסף לבית־מלון? השתגעת? אין לך מה לעשות בכספך? והרי אנחנו כבני־דודים) – מאזין בסתר למסתרי־מסחרו – וכבר צילצול שני של טלפון. אני ניגש ומרים. רחמו מגיע מיד ומושיט ידו הרטובה אל השפופרת.

– מבקשים את רבבה ספרא – אני אומר ומוסר לו את השפופרת.

– רבבה ספרא? מניין מדברים? מטוקיו –את בטוחה? כן. לא, גברת ספרא איננה בבית. מצטער מאוד. אדיו, מדמואזל… אה, מדאם?? ואת נשמעת כה צעירה.

– לא ידעתי שיש לכם במשפחה בת עם שם עברי, מקורי – אמרתי לתומי, ומיד הסמקתי, נושך שפתי בשיני. הרי זו התשובה מטוקיו. וספרא – צהובה – שם־כינוי הוא לזהובים בחלב העיר; ואני שכחתי.

– זו קרובת־משפחה רחוקה, שאינך מכיר – לא היסס רחמו להשיב לי. וכדי לא להשאיר מלאכה בלתי גמורה הוסיף ואמר: היא נולדה בניו־יורק, בברוקלין. אביה מבית־ספרא; אמה ישראלית לשעבר; אז נתנו לה שם עברי.

– אשמח להכיר אותה בהזדמנות – עניתי מתוך נימוס, מתקנדס לי בסתר לבי.

– אינני חושב שתהיה לך הזדמנות. שמע, אספר לך סיפור מעניין על עוד ספרא אחד, שבו נתקלתי לפני… כמה שבועות. גם הוא ישראלי.

ובשעת ארוחת־הבוקר, שאליה היגענו – אני בחלוק־הבית שלו והוא כבר לבוש ומוכן לצאת לעסקיו – סיפר לי מארחי הלבבי:

הייתי באורלי, נמל־התעופה. קיבלתי קריאה טלפונית והשמיעו שמי ברמקול. אני ניגש לדוכן שאליו נקראתי לקבל את השיחה ורואה עלם צעיר עוקב אחרי. בחיוך מבוייש הוא קרב אלי. – שמך רמו ספרא? – כן, מי אתה? – רם ספרא, וקוראים לי רמי. מן־הון־להון מסתבר שהברנש הוא ישראלי ממשפחה חלבית. – והרי כל הספרא מחלב קרובי־משפחה, אני אומר לו. והוא מספר לי שהוריו בחלב שמם היה שחייבר.

– כיצד הופך שחייבר לספרא? – אני שואל את רחמו, שנשתתק מצפה לשאלתי.

זה מה שאני שאלתי – קורא רחמו קורן כולו, ודוחף לצלחתי עוד חביתה בפטרוזיליה.

אני מחכה לתשובה. רחמו אינו נחפז. הוא גומע מן הלבן הקר בשריקות קולניות, נהנה מן הנענע והמלפפונים השטים – זה על פני הלבן ואלה בתוכו – ולבסוף הוא דוחה כסאו מעם השולחן וממשיך סיפורו.

– אצלכם בישראל חילופי שמות הם במודה, באופנה, לא? ובכן אביו של זה הגיע לנתניה ופתח עסק. ולא היתה לו הצלחה, כי האשכנזים הללו מתפרנסים זה מזה, כידוע לך. מה עשה? לקח אותו שלט שהיה כתוב עליו שחייבר וצבע רגל שמאלית של חי"ת, עד שנותר מן השם שרייבר – שם שכנזי למהדרין. אחר־כך שינה מקומו של בית־העסק ושינה שמו במירשם התושבים, ותאמין־או־לא תאמין עסקיו של שרייבר החלו לפרוח. הלקוחות זרמו אליו. משגדלו הבנים היה השם הזר מפריע מנוחתם. רצינו שם עברי, אמר אותו רם. בדקו ומצאו ששרייבר באידיש פירושו כותב או סופר. עשו יד אחת ושינו שמם ל־ ספרא.

צחקנו צחוק גדול על אותו גילגול והיינו מוסיפים לצחוק ולהתבדח על בני עירנו – שרבים מהם אם אינם מצחיקים בעצמם הרי מעשיהם מצחיקים – אלמלא אצה לו דרכו של רחמו למכור את הצמר (יש לי איזה עניין דחוף. וניפגש כאן בצהרים, אה? Parole d`honneur שלא אסלח לך אם לא תבוא הביתה לאכול איתנו. אודט תכעס!).

רק יצא ושוב צילצל הטלפון. הרמתי. תל־אביב. רוצים לדבר עם גברת אורלי אלמאז (יהלומים).

– היא איננה בבית – עניתי, מתחיל ליהנות מן המשחק; וכמו שד נכנס בי הוספתי אל תוך השפופרת: הלכה למכור את הצמר.

להפתעתי שמעתי את קולו של המבקש, במבטא חלבי מובהק (שכנראה נשאר הקו פתוח) עונה לי בערבית ואומר: בּראווֹ, יא רחמו. גם אנחנו מכרנו. ומבּרוּק (תתחדש) על האוטו החדש.

– אלוֹר, מסיה – צעקה המרכזנית נרגזת – גברת אורלי אלמאז ישנה או איננה?

– אמרתי לך שיצאה!

נכנסה אודט. עטופה נגליז’ה צהבהב מהודר, לכבוד האורח. עיניה הגדולות מאוחזות עדיין בקורי שינה. שמאלה אוספת פתחי החלוק סמוך לצווארה, וימינה סורקת שערה לאחור.

– רצו לדבר עם אורלי דיא… אלמאז – אמרתי, והסמקתי כשותף לדבר־עבירה.

אודט צילצלה מיד למשרד ולנמל־התעופה אורלי:

– גברת אלמאז יצאה מתל־אביב.

– אבל, מדאם ספרא – נכנסתי לדבריה – זה לא מה שהודיעו.

אודט חייכה אולי חיוך שכולו ספרא, בעינים גדולות יפות. נדמה לי שגם נדה לי בראשה.

היא לא היתה מאשרת מה שניבאה לי אמי בילדותי: הילד הזה – סופו להיות סוחר.

30.1.74

 

סיפור שלישי    🔗

מישל עזרא ספרא נשא לאשה נערה נאה וצנועה ומלומדת, בת למשפחת טאוויל. נדוניה נכבדה הביאה עימה מבית אביה, שהיה בית־טאוויל מעוניין להשתדך בבית ספרא, מטעמי כבוד ויוקרה ומטעמי פרנסה וממון. כבן שלושים היה מישל בשאתו לאשה את לינדה. מבית־הספר הוציאה, ובאמצע שנת־הלימודים. נהנתה אחותה רוזה מן הדבר ונכנסה לכיתה במקומה, שכבר שוּלמה שנת־הלימודים כולה מראש. ובאותם ימים, משפחה שאמצעיה אינם מרובים היתה שולחת לתיכון רק בת אחת – המוכשרת בבנות. מכאן אתה למד, שלינדה לא היתה סתם נערה. אפילו מנהל האליאנס המליץ עליה מכל הבנות הבתולות שהכיר, וסיניור רחמים שאול ספרא סמך על שיפוטו.

כשנישאה לאיש היו שנותיה כמחצית שנותיו, אך משנה לשנה הלך יחס זה והשתנה לטובה והנערה הפכה עד מהרה אשה בשילה לאישה. רק פעם אחת ראתה את מישל לפני בוא השדכנית, ולא השהתה עליו מבטה מחמת בושה וצניעות. אולם די היה בראיה זאת ובשמם של סיניור שאול ובניו כדי להלהיט בה תשוקה להיות גברת ספרא. היתה מתפללת בליבה לאלוהים ונודרת נדרים הרבה, שאם ימלא מבוקשה תעשה צדקה וחסד עד יומה האחרון. כיוון שיופיה של הנערה לא היה צריך הוכחה, לא נותר לשדכנית אלא משא־ומתן על נדוניה ותנאים וכיוצא בזה. חתן וכלה היו בשילים לחופה, שזה מכבר הגיעו לפרקם, ונטיית־ליבם זה לזו לא חסרה אלא גפרור של שדכנית.

מישל מצא בלינדה אשה כלבבו; אם טובה לילדיו, רעיה חמה תומכת גאוותו, ועזר כנגדו בעסקים. והוא השיב לה גמולה ברוחב־לב, אם־כי יד רחבה לא מצינו בין מעלותיו. אלמלא חונכה בבית אביה לאהוב את הברכה ולשנוא את הבזבזנות, אפשר שהיה חסר לה מה בבית בעלה; אך לינדה קיבלה מאישה כל מה שביקשה נפשה.

שנים־עשר הריונות הרתה לו, ואילו נתברך רחמה היתה מגדלת לו בנים ובנות כמספר שבטי ישראל. אלא שלא כך רצה הבורא, שמו־יתברך, ולינדה זכתה לגדל לבעלה שלושה בנים ושש בנות בלבד, אלוהים ישמרם. הריונותיה הוסיפו חן על חינה בעיני בעלה. ואפילו עין זרה ראתה והבחינה שיופיה גדל, מאשאללה, בכל פעם שגדל גופה ומתעגל. דשנוּת שהיתה בה מנעוריה הפכה משמנים מעודנים, ובגדים עליונים ותחתונים עמלו קשה לרסן נשיותה המתפרצת. וכל אותן שנים, בין שכריסה תפוחה והיא טרודה בסריגה, ובין ששדיה שופעים והיא עסוקה בהנקה – אין לינדה שוכחת חובותיה לבעלה.

כל ההתכתבות שלו בצרפתית, עם סניפיו ועם סַפקיו ועם קַנייניו, היתה מנהלת. למזלה חלק מן ההתכתבות בערבית היה ומישל שלט בשפה זו טוב ממנה. אף מרבית ההתכתבות הפנימית עם הסניפים עשה בעצמו בלשון הקודש ובכתב רש"י, להעלים עניינים שבינו ובינם מעין השטן והשולטן. גם מברקים היה מנסח בעצמו, שכאן עמד לו שילוב לשונות שלוש לחסוך במלים ובסלעים. היה למשל כותב Imaniloba adroshhodes shlahli echantillons bilposta (אם־אני־לא־בא עד־ראש־חודש שלח־לי הדוגמאות בדואר) ומונע את הדואר מללסטמו. שכן מי שאמר ‘מלה בסלע’, אליבא דמישל, בוודאי למברקים נתכוון, שתעריפיהם שוד לאור היום.

כתב־יד רהוט ומסולסל היה ללינדה. אותיותיה עגולות ומליאות ועליזות כמותה. ראשונה היתה בכיתתה בשיעורי הקליגראפיה. סגנונה בהיר ונאה, פתיחות וסיומות מסוגננות של נימוסי־צרפת שגורות בפיה ובעטה. מזכירה טובה ממנה לא היה יכול למצוא בכל הארץ. חן מזרחי מיוחד היה שפוך על סגנונה המערבי, ושפה צרפתית יצאה מתחת ידיה מתובלת ברכות וגינונים וניסוחים ערביים, כאולם של הילטון מעוטר ערבסקות. פתיחת כל מכתב וסיומו במילים ריקות ומנופחות אַ־לה־פראנסז, אך תוכו ועיקרו – משפטים עסיסיים משובצים באינשאללה ואלחמדיללה ומאשאללה ופי־עין־אל־עדוּ ועַאְ’בּאלאק ושאר פניני המזרח, שאם אתה מתרגמן יוצאות מידיך פנינים מלאכותיות. כך כשכתבה לבני־עמנו ולבני־דודנו; עם זרים שמרה על דיסטאנס, ועל צרפתית צחה וצחיחה. לינדה ידעה איך לכתוב וידעה מה לכתוב. מישל היה רומז והיא מבינה. וניסוחיה – תמיד לפי רוחו.

אילו רק במכתבים עזרה לינדה על־יד בעלה – דיינו. אך כיוון שהיה מבוגר כמעט כאביה ומכובד לא פחות מאביה, וכיוון שהוא גבר והיא אשה – היתה מפנקת אותו ומטפלת בכל משאלותיו. רק נכנס הביתה היתה רודפת אחריו עם נעלי־בית (בּאבּוג') בידה, וכבר הקומקום שפות על האש והספל (הפינג’אן) מוכן למזיגת קפה חריף ומריר, כטעמו. סימנים רבים נוצרו ביניהם מבלי שנדברו מעולם; כך למשל היתה תנועת אצבע ובוהן שלו מרמזת לה להביא לו כוס מים, ותנועה קלה של ראשו כלפי מעלה האיצה אותה אל תיבת התרופות למצוא לו גלולה. בשעת רחצה עמדה תמיד דרוכה לשמוע בקשותיו שביקש בקריאה קולנית חדה. רק זר היה שומע פקודה בצעקותיו אלה. לינדה קראה בהן חיבה ומילאה חובתה כאשת־איש באהבה. אם היתה בו אדנות כלפיה – אדנות־של אדוניס היתה זאת, מלטפת ואינה מבזה. בראש מורם האמירה אותו על כל ביתו. שום הכנעה לא היתה כאן.

אולם עיקר התועלת שהביאה לינדה לבעלה – בעניין אחר. ביוזמתה ובברכתו של מישל פיתחה רשת עניפה של שדכנות־צמרת בה עסקו גם בנותיה וכלותיה, בכל מקומות שיבתן. לא שהפכו שדכניות מקצועיות, חס ושלום, שאין הדבר לפי כבודן ומעמדן; אלא היו מייעצות לשמנה וסלתה של הפזורה החלבית בעניינים שבינו לבינה, אשר סופם לקשור קשרי דם ומשפחה ולאחד שושלות של ממון; ומובן מאליו שאין להפקיר עניין נכבד כזה בידי צעירים מיוחמים קלי־דעת, אף לא בידי שדכנים פשוטים שכל עניינם בשכר־טרחתם, ופעמים מבשלים בכיה לדורות. כך ידעה, למשל, בתה אולגה שישבה באסרי־פארק – מקום קייט ליד ניו־יורק – את כל הבנות החלביות שהגיעו לפירקן לא רק אצל מאות החלבים העשירים הזורמים מדי קיץ לאותה עיר־חוף וחופה, אלא אצל יוצאי־חלב בכל אמריקה הצפונית. אמה נתנה לה מינוי על כל אותה יבשת, שחלביות רבות, יפות כפרחים ובשילות כאגסים (דברי לינדה), בגרו בה מדי שנה בשנה. בנות הן כמו פרחים, היתה לינדה אומרת דברי תידרוך, שצריך לקטוף אותם בעודם סגורים. אם יאחר הקטיף – ייפתחו לחרקים ולמזיקים; שכך דרכו של הטבע, בשילות קוראת לגנב. ובנוח עליה הרוח, בעוד ידה בוחשת מרקחת על האש, היתה האם הצעירה – נכדתה של שדכנית – ממליצה דבריה ואומרת לבנותיה: נערות שהגיעו לפירקן, יש למצוא להן שידוך בטרם יצמאו לפורקן; שאם יצמאו חזקה עליהן שימצאו. הווי אומר, מצווה גדולה ראו לינדה ובנותיה בתחביב שלהן, וכל כלה שהביאו לחופה – כאילוּ הביאו ניצול־סערה לחוף מבטחים; שהדור דור של מתירנות מפתה וסוחפת, רחמנא ליצלן, ואפילו בנות־חלב אינן מחוסנות מפניה.

יודע אני, ריח של שמרנות נודף מרשת זו הפרושה, למרבית הפלא, עד היום ועד מחר. אך גם חדשנות יש בה, כגון אותה אברי־פארק שהזכרנו, שהיא עיר חוף ורחצה. מה עניין רחצה לכאן? שהיתה אולגה מזמנת את שתי המשפחות שחישבה לשדך, ובעוד ההורים אוכלים גלידה בקצפת בבית־קפה על החוף, היו חתן וכלה יוצאים לשתות ולהכיר לדעת זה את זו בארבע עיניים חקרניות וארבע ידיים שובבות ובביקיני שאינו מסתיר יותר מטפח למטה וטפחיים למעלה. קחו זוג צעיר וטיבלו אותו בים, אולגה אומרת בקריצה, מיד שוקעות אי־הבנות וצפה המשיכה ההדדית.

מוגזם לומר שרוב בנות החלבים נשתדכו באמצעות בנות ספרא. ראשית, רק במשפחות טובות עסקינן, שאין בהן חלילה מחלות־רוח או מחלות־גוף תורשתיות, ואין הן מן האוכלין ז’אמבון ופורק־צ’ופס להכעיס. שנית, מדובר רק בחלבים ממשפחות עשירות שמעשר של נדוניה שלהן יש בו ממש וכדאי לטרוח עבורו, ורק באלה היושבים באותן ארצות ובאותן יבשות שבני־ספרא פורשים שם רשתם. כך שנותר מלאכה מרובה לשדכנים אחרים. הזכרתי “מעשר” ולא פירשתי, שכן כל מי שמכיר את בנות ספרא ידע שאין זה לפי כובדן להתמקח על כגון דא ושכרן פיקס – רק מעשר מכל נדוניה; שהרי שכר מצווה – מצווה. למען הדיוק יש לומר שגם אם מלאכה זו נשמרה לנשים, שתהיינה עסוקות בה (שהבטלה אם כל חטא, כידוע, ומי שאמר “אם” ידע והבין שגם אם לילדים עלולה לבוא לידי בטלה וממנה לידי חטא) ומממנות בה פרוותיהן וגחמותיהן, הרי הגברים לא טמנו ידם בצלחת והיו בנושא זה עזר־כנגד לנשותיהם. כך הפכה השדכנות מקור הכנסה חשוב לחברה “…ספרא ובניו”; מישל מנצח על הכול, ולינדה עוזרת על־ידו.

ככל שנתרחקה הפזורה החלבית מן המרכזים, כן גדל הצורך בשדכנים שיש להם קשרים יציבים בארצות שונות. חלבי שבתו הגיעה לפירקה לא ינום ולא יישן עד ימצא לה בחור חלבי ממשפחה טובה. ואם אין כזה במקומו, יימצא אחד במקומות אחרים, שאין מקום בעולם שיש בו מסחר ולא תמצא שם יהודי חלבי או שניים לרפואה. כל־שכן חלבי שבנו הגיע לפירקו והחל מחזר אחר גויות, בְּעִיד עאנאק (ירחק ממך), ומפזר רגליו וזהוביו במקומות מפוקפקים. דא עקא, שגויה משרכת דרכיה מסוכנת פחות מגויה מהוגנת, שעינה לבית וילדים.

לינדה ידעה היטב שאיפתו של כל חלבי למצוא בני זוג לילדיו מבין בני עירו. לא אומר שלא היו לה ברשימותיה גם אי־אלו שוואם (בני שאם – הלא היא דמשק), אך אלה נשמרו רק לשעת הדחק. בדרך־כלל מקומה של חלבית בביתו של חלבי ואין־ספק שכך אושרם גדול ועושרם גדל. מפני־מה אושרם גדול? משום שאין מקום להפתעות. יודע אתה כל מה שקרה במשפחתו או במשפחתה במשך כמה דורות, ואם מאמין הנך בתורשה, יהא ברי לך שחתול בשק לא קנית. ומפני־מה עושרם גדל? שחלבי עשיר בדרך־כלל עשיר מאוד, ואפילו הוא פושט־רגל היום, סופו לעמוד על רגליו; על־אחת־כמה –וכמה אם אתה חותנו ואתה מעמידו על רגליו. וכמו שאומרים אצלנו, אם כסף מתחתן בכסף –במוקדם או במאוחר נולד זהב.

לזכותה של לינדה יש לומר ששימשה בכישרון רב מרכז איסוף ומיון לכל המידע שזרם מארצות רבות, מכל סניפי ספרא, וידעה מי לקשור עם מי. כשפיקפקה, נועצה במישל בעלה. ולא בלבד שהיתה אוספת מידע על חתנים וכלות שבכוח; בשביל לגמור שידוך עליך לדעת הכל על אבותיו ואבות־אבותיו של כל צד. לשיבחה ייאמר עוד, שכמעט לא “הוציאה” חלבי או חלבית מידי בני־עירנו, ואם הרחיקה לכת עד דמשק וביירות ובגדאד – הרי היה זה מקרה בטל בששים; ואם תבדקו – תמצאו שטעמה היה עימה בכל אחד מהמקרים הללו. בכל־אופן, חלבי המכבד את עצמו – שיתחתן למשל עם אשכנזיה–בר־מינן! (לא עלינו) אמת, עניין חלבים שבארץ־ישראל (שקוראים לכל אידשי ואידשייה – אחינו האשכנזים) הוא פרשה בפני עצמה, ואף עניינו של אלבר, בנה יקירה, שזחה עליו דעתו – עניין אחר; ובל נקדים את המאוחר. עוד נשוב נדבר בם.

כשהיכרתי את לינדה לראשונה כבר לא היו עלומיה עימה. ילדיה היו בני גילי. אך כל המראה שלה היה כשל עלמה מושכת ולא כשל אשה. ייתכן שתרם לכך לבושה, שהיה ממיטב האופנה הפריסאית; ייתכן שאיפורה המשובח גבר על קמטיה; וייתכן שאחר הכול היתה עלמה נאה וצעירה ומושכת לב גם לאחר הילד החמישי. עורה בהיר וצח; פניה עגולות ובמרכזן שתי עיני שקד כהות נוצצות; מעל מצחה הצר שפעת תלתלים כהררים תלויים בשערה, רכסים־רכסים שחורים ומבהיקים; בשרה שופע וגולש מכל מיפתח ומחשוף וחיוך נשיי־אימהי מצטנע על שפתותיה. הליכתה זקופה־גאה, לא־בלי נדנודי־חן של משמנים הדוקים, מסרבים להיכנע למחוך. קומתה בינונית, אך ליד בעלה נראתה קטנה ועגולה, וזר – שלא מבני עירנו –עלול היה לשאול את מישל אם בתו הולכת לצידו.

לא אפריז אם אומר, שהרבה נערים מתושבי שכונת אל־ג’אמילייה ראו בשנתם את נסיכת חלומותיהם בדמותה של לינדה. חצופים ונועזים היו קופצים גדר וחומה על־מנת להזין עיניהם ודמיונם בכבסים שלה התלויים לייבוש; שמשפחת ספרא לא רק כבסים מלוכלכים מסתירה ומצניעה מעין הבריות.

ובשעה שהיו צעירים וצעירים־פחות חולמים עליה ועל מה שמסתירות שמלות־פריס שלה מעיניהם בהקיץ, היתה גם לינדה חולמת. חלמנית היתה לינדה מנעוריה. וגם עתה היתה ממעטת לישון ומרבה לחלום חלומות משונים. כמה מחלומותיה היתה זוכרת ומספרת למישל. אחרים היו נשכחים ממנה ומותירים בה אכזבה ותמיהה ודאגה. לינדה ידעה, חלומות לא שווא ידברו. ובתוך מערכת האמונות שהביאה עימה מבית אביה ומחדרי אמה היה מקום נכבד לחלומות ולפשרם.

אמרתי אמונות וכמעט טפלתי למלה זו את זוגתה: תפלות. אין שום תיפלות באמונות שהוכיחו עצמן מדורי־דורות, וקטני־אמונה מקומם לא יכירם בחלב עירנו. לינדה היתה שומעת צלצול באוזניה כל אימת שמישהו קרוב לה דיבר עליה או הזכיר את שמה. נסו להטיל ספק בכך, היא תטיל בכם מבט שמרביתו זלזול ומקצתו רחמנות. אדרבא, תבדקו ותיוכחו שהצדק איתה. הוכחות יש לה לעשרות. כשהיה קורה אסון כלשהו לאחד הבנים או הנכדים, אפילו הוא מעבר לימים, היתה מרגישה מין מועקה סביב ליבה; ואחר־כך היה מתברר שבאותה השעה ממש קרה מה שקרה.

“לבי אמר לי” היתה אומרת, ומעולם לא טעה ליבה במה שאמר לה. לכל היותר הפריז קצת, כגון שהיתה מדברת על אסון בכל פעם שחלה בן או נכד ועלה חומו מעל המקובל. אם הרגישה גירוד בכף־ידה, היתה לינדה אומרת לבעלה: מישל, היום יבוא איזה בעל־חוב לשלם, ואתה לא תהיה בבית. וכשמישל היה חוזר, היה שואל כמה וממי ורושם בפינקסו. לא היה מפקפק שמעולם לא הכזיבה תחושתה.

באותו לילה שהפילה אדט, כלתה הראשונה, התעוררה משנתה בצעקה וקראה לעבר בעלה:

– מישל, קרה משהו. משהו נורא!

מישל התעורר. היטה אוזניו. דומיית הבית לא הופרה, אלא על־ידי קרקור צפרדעים.

– מה קרה? איפה? למי?

הרהרה, משחזרת מה שעבר עליה בסיוט, ואמרה:

– היה שם מגדל איפל… והיו לי ביד חבילות מ“גאלרי לאפאייט” – זה מוכרח להיות פריס, רחמו, בני! ואולי אודט! היא צריכה להיות בסוף השביעי. מוֹתי אַנַא – אני אמות. מישל, רוֹחי (נשמתי), אני מרגישה שמשהו קרה שם. אני יודעת.

ולמחרת באה הבשורה המרה. זו היתה בת, הנכדה הראשונה האמורה לשאת את שמה של לינדה. היא ראתה בזה סימן רע, אך לא העלתה מלה על דל שפתיה, שלא לפתוח פה לשטן.

פעם אחרת, והימים ימי אלול המבשרים את בוא החורף ומרמזים על החגים הקרבים והולכים, ישבה לינדה עם מישל לארוחת־הבוקר, שקועה בהרהרים. ובעוד עכסה, המשרתת הארמנית, מגישה להם פיתות מחוממות, פתחה ואמרה בקול חרישי:

– אמי באה אלי בחלום.

ציפתה, יודעת שסקרנותו תפתח את פיו, ומי שפותח פיו גם אוזניו נפתחות.

– ח’יר אינשאללה??

המשיכה ללעוס לאיטה, מהורהרת, נועצת מבט בוהה בכוס הסחלב החם, קוקוס טחון וקינמון על פניו.

– מה רצתה אימך, אללה ירחמה?

– ירד שלג. הרבה שלג. והיא פשטה את מעילה מעליה ועטפה את הילדים. וכך עמדו כולם ורעדו מקור. רציתי לצעוק להם להיכנס הביתה ולהצטופף ליד התנור, אך קולי לא נשמע לי, ולא נשמע להם. יצאתי ורצתי לקראתם, אך פסיעותי היו איטיות וקפואות, ולא יכולתי לזרזן. לא שמעתי את קולה, אבל ראיתי את שפתיה נעות. היא אמרה לי: לינדה, הילדים שלכם צריכים מעילים חמים. חדשים. שלוש פעמים אמר “חמים. חדשים.” ואז אתה קמת. ואני התעוררתי.

– אבל קנינו להם מעילים בשנה שעברה. מעיל אינו חפץ שקונים כל שנה, יא מַרה.

– זה היה לפני שנתיים, מישל חבּיבּי. אבל אני לא אמרתי שצריך לקנות, מוֹן שרי. סיפרתי לך רק מה שאמא אמרה לי בחלום.

– אני כל ימי ילדותי לא לבשתי מעיל חדש. תמיד משהו נעשה קטן על אחד מאחי ונפל בחלקי.

– מוזר שהטריחה את עצמה לצאת מקיברה, כדי להגיד לי את זה.

אותו שבוע הלכה כל המשפחה ל“אורוזדי בק”. ולא יצאו משם עד שמדדו ובחרו וקנו מעילים חדשים לכל החבורה. קיבלו כמובן הנחה ניכרת על הקניה המרוכזת. מבּרוּק – אמר מישל. שילבשו אותם בהנאה – אמר המוכר המאושר. הישנים יהיו לבית־הספר – אמרה לינדה.

לא תבינו כבוד שרחש מישל לחלומותיה של לינדה, אם לא שמעתם כיצד הצילוהו הללו מצרות צרורות, פעם ופעמיים ושלוש. ועל כך – בסיפור הבא, שייכתב בקרוב אינשאללה.

7.2.74

 

סיפור רביעי    🔗

מישל עזרא ספרא היה יוצא ובא בבתיהם של שרים ונכבדים מבני ישמעאל. ואם אומר אני בתיהם, משמע שאל משרדיהם לא היה מרבה להיכנס; לא־כן בתיהם שהיו פתוחים תמיד לפניו. משַמן היה דרכו לפניו פעם בסל־נצרים מלא פירות משובחים מהר הלבנון, בד נאה תפור על פניו לכסותו; ופעם בקופסת לבידים סגלגלה מלאה ממתקים מגוונים – בקלאווה ובּורמה וכּנאפה וע’ראייבּה וכיוצא בזה; ופעם סאמנֶה משובחת – הכל לפי העונה, ולפי הבקשה שבפיו. ומי שיאמר שוחד יש כאן אינו מבין נימוס מהו ואינו יודע מנהגי המקום. מה סוחר בא אל סוחר ומביא תשורה, קל־וחומר סוחר יהודי הבא אל שר גוי – שזה וזה יודעים מה מנהגו של המקום, וזה יודע ערכו של זה כמו שזה יודע ערכו של זה.

פעמים הלך ובקשה מפורשת בפיו; והיה משנן לעצמו במה יפתח וכיצד יגיב ומה יענה על כל שאלה. פעמים לא הלך לבקש כלל; רק לרחרח רצה מה מתבשל נגד היהודים, או נגד הסוחרים, או נגד הסוחרים היהודים. ביקוריו אלה היו מעין כניסה ללוע הארי, אך אם עליך לחיות בכלובו של לביא מוטב תדע מה זוממות שיניו ועד מה גדול בבטנו הרעב. עתים, אם אתה יודע להשתיק הרעב בעוד מועד, מונע אתה את החיה המנמנמת מלצאת לטרף. עתים מוצא אתה מסתור בלועו של האריה מפני שיניו שלו ונחבא שם עד יעבור זעם.

שונים היו השרים בכל דור ושונות היו הגזירות בכל תקופה. לא הרי ימי התורכים כימי הצרפתים; וצרפתים של ווישי – פתן בראשם; וגרועים מכולם ימי העצמאות, אותו איסתיקלאל מקולל, שהביא רק רק צרות בכנפיו. ובכל־זאת כיוונן של כל הגזירות – אחד, ותיאבונם של כל השרים והפקידים והקצינים – אחד: כספם של היהודים.

כיצד אמר לו למישל אותו קצין־בולשת – מחמוד שמו – ימח שמו?

– יהודי מהו, יא ח’וואג’ה ספרא? – שאל מחמוד השתוי – יהודי הוא ספוג תשאל אותי, מדוע ספוג? מפני שדרכו לספוג כסף וזהב מכל מי שבא איתו במגע ולהחזיקם בקרבו. נותנים אנו לו להתמלא כאוות־נפשו (ואוות־נפשו אין קץ לה, כידוע לך, יא ספרא) וכשהוא מלא וממולא אנו שולחים את היד וסוחטים אותו אל תוך כלינו. וכך טבעו של ספוג, ככל שתסחט אותו יותר כן ייטיב לספוג לאחר הסחיטה.

כאן עשה מחמוד הפסקה, לראות כיצד אוזל הדם מפניו של מישל, ולאחר שביקש הלוואה של “מאה לירות מסכנות” וקיבלה בו במקום, טפח על כתפו של מישל והוסיף:

– תן תודה, יהודי, לאללה ולנביאו שאנו – המוסלמים – רואים בכם רק ספוג, ודי לנו בסחיטה. שהרי מי כמוך יודע, שהנוצרים בארצות הנאורות מקדימים סחיטה לשחיטה.

וכאן המחיש באצבע על צוואר שחיטה מהי, למקרה שמישל לא ירד לסוף דעתו, ובצחוק קולני יצא לדרכו.

מחמוד זה נתמנה לפקוח עין על שכונת הג’אמילייה מיום שקיבלה סוריה את עצמאותה, שנתיים לפני עצמאות ישראל. שנתיים אלו שבין עצמאות לעצמאות זכורות היטב למישל, ולכל מי שחי אותן שם. ועוד נשוב נדבר בן ובסיומן המר – הלא הן פרעות חלב, שלא היה להן אח ודוגמה במקומותינו במאה השנים האחרונות; פרעות שפגעו בבתי־כנסת, בבתי היהודים ובחנויותיהם; הרבה נשדד, הרבה נשרף, אך תודה לאל פגיעות בנפש לא היו.

הפרעות שהפתיעו והבעיתו את יהודי סוריה, ואת מישל בכללם, טילטלו את בית־ספרא ממקום גידולו ועל טלטלותיו ותלאותיו עוד נשוב נספר. בינתיים עוסק סיפורנו בדברים שקרו בעוד קהילת חלב על תילה, ומישל – בשיא העושר והתהילה.

כל אותן שנים, עד תקומת ישראל בארצו, היו עיני הגויים – כאמור – אל כספם ורכושם של היהודים; וידיהם היו שלוחות אל הכיס ולא אל הנפש. בסתר ליבם חלמו גם על נשי היהודים ובנותיהם, ובהזיותיהם אפילו דמם של היהודים היה הפקר; אך אמת ניתנה להיאמר – בדרך־כלל הסתפקו בכסף ובזהב וריסנו עצמם בכל השאר. וכאשר מדובר בזהבם של היהודים, ספרא אינו מן האחרונים. אילו היה נוקט דרך "שב ואל תעשה', סופו – בר־מינן – שהיה יושב בבית־כלא או בבית־תמחוי ועושה חרטה על שלא הקדים תרופה למכה.

מישל אפנדי, אמן הקניה והמכירה, ידע גם לקנות ידידים. ידע במי לבחור ובמה לקנות לב בחירו. היה מבקר ומשוחח ומחייך ומקשיב, עד שנתחוור לו ממי כולם מתייראים. אז היה שולח ידו לתפוס את השור בקרניו. ובטרם שלח ידו, דורונות שלח; ולא מאותם דברים שהזכרנו לעיל, שביתו של כמאל פאשא מתמלא מהם ממילא מבלעדיו, אלא דורונות מיוחדים, שהיו בנותיו וכלותיו של מישל מצטוות לשלוח ממרחקים; כגון קימונו שכולו משי טהור ופרחיו אביב בארץ־השמש־העולה; וכגון רכבת חשמלית מתוחכמת לצאצאיו המרובים של הפאשא; וכגון מלבושי־חשק של נשים שרק הבעלים רואים, רואים ומזילים רירם עד שמשתלהב דמיונם המזרחי להזות, שבבתי בושת מהודרים של מערב הם נמצאים, ופאטימה הופכת להם באחת לבריז’יט. מלבושים אלה, שיותר משהם מלבישים הם מפשיטים ויותר משהם מכסים הם מגרים, היו סוד הצלחתו של מישל בחלונות הגבוהים. שכן ככל שהחלונות גבוהים יותר גם החלומות גבוהים ומטורפים יותר; שהתיאבון בא עם האכילה והזלילה, והסביאה המופרזת שיכורה מלהשביעה.

עד מהרה היה מישל בן־בית בחצרו של כמאל פּאשא, שותה ומשתטה עימו בקהל וביחידות, שוהה ומשתהה איתו על עניינים שנתכוון להם ועל ענינים אחרים. נפתחו הרבה הזדמנויות להזמין את הגוי אל ביתו והיה דוחה אותן; עד שאי־אפשר היה יותר לדחות מבלי להידחות. קם והזמין את כמאל לבוא אל ביתו, בית־ספרא המתנשא מעל שכונת הג’אמילייה. בלב ולב עשה זאת, שהנשים שלנו אינו רעולות ואינן נעולות בחדרי־חדרים. חייבות הן לצאת אל האורח, כל־שכן אם הוא מרמי המעלה כגון “כמאל ידידנו”. כך היה מישל קורא לאיש בשיחותיו עם לינדה; ובמברקים לבנותיו, שבהם הזמין מה שהזמין, היה מסתפק ב“ידידנו” והיה ברור לכל למי הכוונה.

משיחות על כוסית הכיר מישל גחמותיו ויחמותיו של כמאל פּאשא, והיה חושש לה ללינדה מעינו הגדולה של הידיד הגדול. הקדים והזהירה מפני עינו ולשונו וידו “האבהית” של האורח, ובאותה שעה שגימגם לה אזהרות במבוכה, היה מהרהר כיצד מפשיטה הלה במבטיו ומלבישה אותן מלמלות שקופות חושפניות שהיה מביא לו שי. נתחלפו לו מערכות תחתונים־ועליונים שגונן לילך באלו שעינן כעין העור והבשר; קפצו ועמדו לנגד עיניו חלוקים ששקיפותם ארגמנית כהה־חמה ומבעד לאלו ולאלו היה רואה מחמדי אשתו נטרפים בעיני הגוי, ימח־שמו. התחיל צועק ומגדף ומתעמר בלינדה אשתו על־לא־עוול בכפה. והיא נתכווצה ונתנמכה, שלא תפגע בה הסופה. ידעה, סוף כל סופה לחלוף, ואין טעם לנסות להרגיעה בעיצומה, כל־שכן במלים.

שלושה ימים לפני הביקור היתה לינדה מַשרה וקולה, ממליחה וממתיקה, אופה ורוקחת ומכינה כיבוד, היא ומשרתותיה ובנותיה הקטנות; שבנותיה הגדולות נשואות ונסועות זה מכבר. שתי הקטנות נשארו עימם – איווט הגדולה ורשל בת־הזקונים, וביניהן נער המתקרב לבר־מצווה ובסוף הקיץ ילבש תפילין; אינשאללה.

כמאל פּאשא הגיע לביקור בלווית בנו בכורו חסן, יד ימינו במפלגה. חסן היה מחלק עיתותיו ואונו בין חלבּ ודמשק הבירה. לא מעט בזכותו הפך האב להיות האיש החזק בחלב. אפשר שהסקרנות הביאה את הבן עם אביו, שלא רק יהודים לא זכו לבקר בביתם של שרי הגויים, אלא אף הללו לא נזדמן להם להיכנס לביתם של היאהוד. ואפשר שעיסקה שרצה לבחון על אוזנו של מישל אמרה לאב להביא את בנו. חסן היה העתק משופר של אביו: שיער עשוי כמברשת; גבינים עבותים מתחת למצח צר, כקשתות המשלחות חיצי מבטים שחורים; שפם דק גזוז בקפידה; עצמות־לחיים בולטות וגוף גרמי גברי, ששעירותיו ניכרת מגב־היד. אלמלא כרס קטנה וצדעיים מאפירים שהבדילו אב מבנו, היית אומר תאומים הם; שידע האב לשַמר נעוריו ונראה צעיר הרבה ממישל.

ישבו שלושה גברים סביב שולחן מלא, ערוך בטוב־טעם ובשפע ראוותני, ושוחחו בעניני השעה, יעני סייאסה – של פנים ושל חוץ. לינדה ובנותיה לחצו ידיהם וישבו עימם שעה קלה לשם נימוס, מאזינות בעיניים מושפלות, ומקרבות דברי־מאפה ודברי־מתיקה וקפה טורקי, שהוכנס לסלון בידי משרתת.

– מַעמוּל כזה לא אכלתי מעודי – אמר כמאל, מפריז הפרזה מקובלת –יִסלַמוּ אל־אידֶן.

כלומר, תבוא ברכה על הידיים שאפו אותם.

– דאיימֶה! – אמר חסן והניח מידו את ספל הקפה הריק. כלומר, יהיה תמיד קפה על שולחנכם; או, יהיה תמיד שולחנכם מלא.

אמירה פה אמירה שם כלפי הבית והנשים והמטעמים; מבטים סקרניים חקרניים; אך השיחה – שיחת גברים. כשפתח כמאל ושאל את מישל מה דעתו להיות חבר הפרלמנט הסורי, קרצה לינדה לבנותיה והן קמו שלושתן ויצאו על בהונות רגליהן, מבלי להפריע למהלך השיחה. הילד נגרר אחריהן באי־רצון, אינו יודע היכן מקומו הנכון.

– נציג היהודים בפרלמנט הוא תמיד איש חלב – אמר כמאל – ואין סיבה לשנות ממנהג זה. אך האיש שלכם כיום עייף וזקן ומנסה להיות חכם מדי. ואני רוצה להכניס איש צעיר, רב פעלים, איש כלבבי. לא תתפלא שחשבתי עליך, יא מישל. אתה תהיה לא רק נציג היהודים, אלא גם נציג חלב ונציג המפלגה. הכול ידעו שאתה מאנשי כמאל פּאשא, ואיש לא יעז כנגדך פנים. ספר לו, יא חסן, על הפרלמנט ועל מהלך העניינים.

ובשעה שחסן דיבר דברו – מספר על כבוד ותככים, על התקשרויות והתחייבויות, ועל מאזן הכוחות המתערער בין המפלגות, שבו לכל קול ואצבע יש משקל מכריע – נכנסו בחזרה אל חדר־האורחים והתישבו מולם צעיר הבנים, אדוּאר, ואחותו הגדולה איווט, שמשך עימו פנימה, מיראת המעמד. איווט שמחה להצעת אחיה, שכן סקרנית היתה הנערה מטבעה, ואורחים כגון אלה לא בכל יום ולא בכל שנה באים לביתם. ישבה ונעצה באורחים עיניים גדולות חומות שירשה מאימה ומפעם לפעם היתה זורקת לאחור בניע־ראש אגודת שיער שירדה על עינה – שיער בלונדי רך שירשה מאביה. צירוף נאה מזה של האם הכהה ושל האב הבהרתן לא יכולתם לעלות על דעתכם. עדיין קימוריה רכים כגבעות־חול ובשילות רחוקה ממנה, אך יופיה זוהר מפניה חמים ומלטף. ישבה זקופה, בסמוך לאחיה, ושתתה בצמא את דברי הגברים, עוקבת אחר כל מלה וכל תנועה בסקרנות גלויה, מבויישת קמעה, צדה בהנאה מבטים מוגנבים לעברה.

מישל היה שקוע בהצעה הנכבדה של אורחיו, שהיתה לגאוותו כיד המלטפת, מחשב מה יאמר ומה יעשה. דעתו לא היתה נתונה לילדים. ראשית חכמה הודה על האמון הרב שניתן בו. שנית, ציין שמעולם לא היטוהו שאיפותיו לכיוון זה דווקא. שלישית, אמר, העניין כה נכבד שהוא טעון חשיבה שקטה “ראש על הכר”. ורביעית, כדאי אולי להתייעץ…

– חס וחלילה – הפסיקו כמאל – שום התייעצויות. הענין הוא בינינו בלבד. בשלב זה. הבן הצעיר והדמוּאזל יודעים לשתוק?!

איווט לא נבוכה אל מול המבט המאיים לבלוע שננעץ בה. להיפך, כל העניין מצא חן בעיניה.

בתנועה חיננית אספה סנטרה, כיווצה והידקה שפתיה ושמה אצבעה עליהן כשומרת־סוד מנוסה. שילוב נדיר של שובבות ושל יופי, של הומור ושל קסם־אישי היה בהבעתה. צחוק משחרר פרץ מפי הגברים הזרים ואף אביה ואחיה הצטרפו אליו, מתנערים מישיבה מאובנת. “דמוּאזל” זה נעם לאוזניה; ושלא היה זה מן הפה ולחוץ ראתה במבט שנתלווה לביטוי, מבט שכולו טרף גבר בעלמה.

מי שחושב שלינדה לא עקבה מעבר לדלת אחר הנעשה, אינו מכיר את לינדה. אותו לילה פקדו אותה חלומות מסוערים. לא את כולם סיפרה לבעלה. כמה מהם אין בת ישראל כשרה יכולה להעלות על דל שפתיה, כל־שכן בפני בעלה. מכלל מה שסיפרה יכולים אתם לנסות ללמוד מה שלא סיפרה.

תערובת של מסעות שלה בנכר ושל סרטים ושל מוראות ששמעה ושקראה היו חלומותיה. דברים שהיו אתמול נשתזרו בדברים שהיו לפני שנים, אלה ואלה נמהלו בדברים שלא היו ולא נבראו.

בארוחת־הבוקר סיפרה למישל שחלמה. אך הוא היה טרוד ולא שמע. שיחזרה לעצמה דברים שראתה בשנתה, על־מנת שלא יישכחו מליבה, וציפתה לארוחת־הצהריים. בשעת הארוחה, בעוד מישל מפתפת את הפת אל תוך המרק – מנהג ישן שלו מימי הילדות – פתחה לינדה וסיפרה.

– היינו בשוויצריה, אני והילדים. בתוך השלג. באלפים. עלינו איזה הר כדי להגיע אל מערה חצובה בתוך קרחון – כמו אז כשהיינו יחד אתך בשאמוניקס, זוכר? איווט היתה עטופה במעילו הכבד של כמאל (זה שלקחתי מידו לתלותו על הקולב, אתמול). פתאום עזבה אותנו ורצה הצידה, נפלה וקמה נפלה וקמה, עד שהגיעה לפתח הטֶלֶפֶריק וקפצה לתוך הקרונית העולה. לפתע צצו כמאל ובנו חסן, בלי מעילים, בבגדי קיץ קלים (איך לא קר להם, אני שואלת את עצמי), ניגשו בריצה אל כבל הטלפריק. חסן עשה כנגדי תנועות מעליבות, הוציא מכיסו אולר מצופה שנהב (כמו זה שהוציא אתמול מכיסו לפתוח בו פוסטוקים עקשנים, אם שמת לב) והתחיל לחתוך את הכבל, בעוד קרונית הרכבל תלויה בין שמיים וארץ. הוא חותך ואביו צוחק. ומאחוריהם ברקע – צריחי מסגדים. הרבה. זרים כל־כך בנוף האלפים. צבע אפור שלהם נראה כמלוכלך בתוך לובן השלג. ואז הופיעה אמא שלי, עליה השלום, רצה מתנשמת, כושלת בשלג, מצביעה על הטלפריק וצועקת אלי “הפסיקי אותם! שלא יגעו בכבל. הרחיקי אותם, ואם־לא – אני שולחת אותך לפנימיה!” האיום הזה לשלוח אותי לפנימיה שימש בפי אמא תמיד כשכעסה הגיע לשיאו, למרות שידענו גם היא גם אני שפנימיה עולה הרבה כסף. זה היה מין איום של גירוש מגן־העדן.

כאן הפסיקה לינדה והסתכלה אל תוך עיני בעלה. נראה שהרהוריו סחפו אותו הרחק מזה, הרחק מלינדה ומחלומה. שותה היה מן המרק בשריקות קולניות, כדרכו, וחולם חלומות אחרים. נגעה בכתפו ואמרה:

– מישל חביבי, אין ברירה. עלינו להיפרד מהילדה. מיד.

– מה פתאום? על מה את מדברת? איזו ילדה?

חזרה וסיפרה לו את החלום. פירטה והאריכה אפילו יותר מן הפעם הראשונה. סיפרה לו גם דברים שהיו בבוקר בינה ובין בתה הפתייה. וסיכמה לאמור:

– יש בה יופי מסוכן. את זאת ראיתי אתמול בעיניהם. ויש לה אופי מסוכן; משהו ממרדנותו של אלבר אחיה; לשמוע מנערה בגילה “מדוע דווקא כך?” ו“מי אומר שעלי לעשות מה שכולם עושים” – זה אינו מבשר טובות. עלינו לשלוח אותה לפנימיה של בנות בשוויצריה – זה ברור לי. שם תקבל חינוך טוב ותהיה תחת עיניים פקוחות.

– אני סומך על עיניך הפקוחות, לינדה. הרי אינך רוצה שהבית יתרוקן. את יודעת מה הילדה הזאת בשבילי…

– הבית לא יתרוקן, מישל שרי. אודט ורחמו יבואו עם הנכד לפסח. ובקיץ אולי תבוא גם אולגה; היא לא יכולה לסבול את הקיץ של ניו־יורק. ואם אתה סומך על עיני הפקוחות, סמוך עליהן עד הסוף והרחק את הנערה הזאת מידו השעירה של “כמאל ידידנו”, ימח שמו וזכרו.

כשמישל מחליט לעשות, הוא עושה מהר. תוך יומיים־שלושה היתה הנערה במטוס, ואחיה הבכור חיכה לה בז’נבה. לא עבר שבוע, בעוד מישל מתגעגע ל“יפת־הבית” ומהרהר שמא נחפז לשמוע בקולה של אשתו, והנה הופיע כמאל במפתיע בפתח הבית ובטרם ניגש לשיחת־גברים לחץ ידי כולם ושאל היכן אל־דמוּאזל יפת־העין. גם בביקור הבא, שנקבע מראש, עלתה השאלה היכן היפהפיה הצעירה. הפעם לא היתה ברירה אלא לספר לו שנשלחה לפנימיה. (בארצות־הברית, ליד אחותה הבכירה – מהר מישל להוסיף, וזכה לקריצת תודה מלינדה). דמו של כמאל עלה אל פניו, אך הוא הבליג על מה שהבליג ועבר לנושא הפגישה.

– אם תיתן הסכמתך, לא תהיה בעיה להסדיר בחירתך על ידי הקהילות היהודיות. יהודינו מבינים רמז. אך עליך למהר בתשובתך, שאם לא אתה – יש למרכז בדמשק מועמד אחר.

– מועמד מקהילת דמשק?

– לא, אף הוא חלבי. חלב זה כמה דורות העיר הראשה בארץ הזאת, וקהילת היהודים בה מאז ומתמיד שאור שבעיסה.

– והזקן יוותר על מקומו?

– יוותר, ברגע שיידע שאנו ויתרנו על שרותיו הטובים. ראה, יא מישל, איזו דמוקרטיה אנחנו. קומץ של יהודים אתם ואנו דואגים שתהיו מיוצגים בבית הנבחרים. כבני־דודים אתם לנו. תתפלל הרבה לאלוהיך, יא אפנדי, שבפרלמנט של מדינת־היהודים שתקום, ידאגו כך לייצוגם של יהודי סוריה, הבורחים מתחת לחוטמנו לפלסטין.

– אעוּז בִּי־(א)ללה, (ישמרני השם) בורחים??

– בורחים מאות. אולי אלפים. אל תחתמם, מישל. דמשק מתרוקנת מיהודיה. כמרק בלי מלח ופלפל נותרו שווקיה. מעליש. שילכו, אם אינם רואים כאן את מולדתם. העיקר שרכושם נשאר. משלנו לקחו. משלנו צברו. ישאירו מה שנטלו מעם־הארץ וילכו לדרכם.

– ואתה מאמין שתהיה מדינת־יהודים, יא שייך, או שמא רק להתלוצץ…

– מדינה תהיה. אתם עם עקשן. גם צרות תהיינה. כי אתם עם עקשן. הייתי לפני שנה באל־קוּדס וביאפא וראיתי. וואללאהי, שדים בני־שדים.

ולאחר ששקע בהרהורים, מנדנד ראשו לצדדים כמתווכח עם עצמו, הוסיף ואמר:

– אנחנו – גם אנחנו עקשנים. אבל עדיין לא כל־כך עם. היהודים שלך בפלסטין הם שיעשו מאיתנו עם.

–… עד מתי אוכל להשיב לך בעניין הפרלמנט?

– עוד לא שמת ראשך על הכר? עד סוף השבוע עלינו לדעת תשובה ברורה. ואם לעסקיך אתה דואג – קח את מלתי שהם לא יינזקו, חה־חה־חה, ודי לספרא ברמיזא.

ושוב חלמה לינדה. הפעם לא חיכתה לסופו של לילה. הדליקה את האור, אזרה אומץ והעירה את מישל. ואל ייקל המעשה בעיניכם, שמישל אהב את השינה מכול, רק דבר אחד העדיף על פניה. טלטלה אותו עד שהיה ער ואמרה לו בפסקנות: מישל, אתה אומר לכמאל פאשא – לא!

– את יודעת, חבּיבּתי, שאין אומרים “לא” לכאמל.

– אז תאמר לו “הייתי אומר כן, אלמלא…” או בכל דרך שתרצה. בכל אופן אסור לך לקבל את ההצעה.

– אני לא כל־כך להוט אחריה כמו־שאת־חושבת, אבל מה הפסקנות הזאת שבקולך? ולשם־מה הערת אותי בחצות־לילה? נדבר על זה מחר.

– מישל, חלמתי!

– שוב חלומות.

– חלמתי שאתה שותת דם. שותת דם, זוּחל אלי ולוחש “למה לא הזהרת אותי, לינדה?” וחסן תופס אותי, אל תשאל איך, ואומר לך בבוז: “אני הזהרתי אותך, ספרא. בתים גבוהים – אמרתי לך – רגישים לכל רעידת־אדמה, ראשונים להיפגע. והמבין יבין.”

חיבקה לינדה את בעלה ונצמדה אליו היטב, ושעה ארוכה היו מנסים להירדם, שתיקה חדה תלויה מעליהם.

כשהגיעה הידיעה על המועמד היהודי לפרלמנט שהותקף ונחבל ברכבת, ידע מישל מי הציל אותו מצרה. אותה שבת עלה לתורה וברך ברכת הגומל. ובצאתו מבית־הכנסת אל הרחוב הסתכל בבניין הנאה כאילו הוא רואה אותו בפעם האחרונה. תחושה מעיקה רבצה על חזהו. לא ידע מה מבשר לו ליבו. כמה שנים עומד בית־כנסת זה – שאל את עצמו – וכמה שנים עוד יעמוד? והיה ליבו נוקפו שזמן רב עבר מאז שהדליק פתילת־שמן בבית־הכנסת העתיק, “הצהוב”, שמימי דוד המלך עומד על מכונו. יצאה לינדה מעזרת־הנשים רגועה ונצטרפה אליו. שמה ידה תחת זרועו והרגישה את דמו. הסתכל בה מישל כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. אשת חיל מי ימצא – עלה ניגון ישן מתוכו והציף את ליבו; יצאה מועקה ונכנסה השבת.

14.2.74