רקע
שמואל יבנאלי
על הרופאים המיותרים

באספת רופאים ביפו דובר אודות "הכמות האי־פרופורציונלית והמופרזת (ביחס למספר הכולל של העולים) של רופאים חדשים הנכנסים כעת לארץ״. אם נמוד במידה רופאית זו את העולים, נמצא תמיד ביניהם כמות אי־פרופורציונלית של חנונים, חייטים, מלמדים, עוזרים בבתי מסחר ביחס למספר הכולל של העולים, באשר כל היהודים, הסוחרים ובעלי המלאכה עם הרופאים גם יחד, מיותרים זה לגבי זה. אמנם ישנה אומנות אחת החסרה תמיד בין העולים, וזוהי אומנות החקלאות, אבל נעלם מאתנו לדעת, מי חייב להשלים את החסר, ומי פטור. מי הוא, איפוא, המיותר ביחס לשני? ומי הוא, החייב לחכות בגולה, למען לעלות לפי פרופורציה מתאימה ביחס לאחרים?

בארץ־ישראל נמצאים עכשיו “יותר” משמונים וחמישה רופאים – כפל מספרם מלפני המלחמה! רופאינו נוכו, איפוא, ביתר. מה לעשות? כיצד למנוע בעד כניסת רופאים חדשים לארץ? התשובה הברורה ניתנת מאת חברת הרופאים לאמור: "לפנות על־ידי העיתונות העברית העולמית לרופאים שבכל הארצות במכתב גלוי, שבו ידובר על דבר המצב הכלכלי הקשה של רופאי הארץ, ועל דבר אי־האפשרות להסתדר כאן בעבודה, כל זמן שעוד לא החלה ההגירה החפשית וכל עוד לא התחילה העבודה הסניטרית, שצריכה להכשיר את הארץ לעליה חדשה״.

כן, כן, ארצנו עניה ושוממה, וישובה—דל, ואין היא יכולה להכיל יתרון של רופאים. בשביל האגרונום, המהנדס והרופא, העולה לארץ בתור קנדידט למשרה בעלת משכורת כפולה ומכופלת ממשכורת עובד, המקומות בארץ־ישראל מוגבלים מאד. ואולם, ארצנו העניה וישובה הדל מצפים, מצפים להרבה מאד יהודים, אנשים עובדים בעלי השכלה נמוכה ועליונה.

בעצם, עבודתנו בארץ־ישראל סובלת מחוסר עובדים, ולא מיתרונם. צבת בצבת עשויה. אילו היה בארץ־ישראל מחנה חקלאים מלומדים, מהנדסים ורופאים מומחים היו יוצרים אפשרויות רבות מאוד של עבודה בשביל הרבים העולים לארץ־ישראל, היו מקילים על חיי העובדים באותם המקומות שהם כבר ישנם.

ואולם, נתבונן נא אל מציאות חיינו מצד אחר. האומנם יש יתרון רופאים בארץ? ומה זה יתרון? מי זה אומר, שבמושבות הגדולות צריך לשמש רק רופא אחד? מי זה אומר, שמאות נפשות תימנים בשכונותיהם צריכות להימוק ביסוריהן ללא עזרת רופא? שפינות רבות חדשות בישוב תישארנה במשך שנים בלי רופא? שקבוצות רבות לא תוכלנה לקבל בעלי משפחה לתוכן רק מחוסר עזרה רפואית הגונה? ובעלות חבורת עובדים על עמדה חדשה, למה ייבצר מאחד הרופאים להתחבר אליהם, כאחד העובדים, אשר ימלא את תפקידו המקצועי או איזה תפקיד שהוא?

בכל הארץ ישנם רק שני מומחים למחלות האף והגרון. על דלתו של האחד מהם כתוב באותיות מרהיבות לבב: “מחיר הביקור לא פחות מחמישה שילינג”. רק שנים שלושה רופאי עינים מומחים בארץ. וכמה רופאים בעלי תבונה ונסיון בארץ מרפאים את הישוב מהקדחת המשכּלת? ואילו היו הרופאים החדשים, הנכנסים לארץ, יוצקים מים על ידי הרופאים, המלומדים במלחמה, העקשנית ומרובת השנים, נגד הקדחת והגרענת בארץ, והיו נפוצים אחרי־כן בעם ובין העובדים כמצילים וכעוזרים—לא היו מיותרים.

אילו נכנסו אנשי מדע אל בין העובדים, היו לומדים מתורת החיים: את צרכי העובדים ואופני העבודה השונים, את דרכי המלחמה במזיקים מעולם החי והצומח; הם היו מכניסים השבחות בקופת החולים של העובדים, ֿהיו משמיעים את קולם על הצרכים האמיתיים של הבראת הארץ ושמירת בריאות העובדים וילדיהם; היו עוזרים למשפחת העובד הצעירה בשאלות הקשות של החינוך והטיפול בילדים. הלא נפלא הדבר, עד היום הזה אין אף חוברת לטיפול בילדים בתנאים המיוחדים שבארצנו, כתובה או אפילו מתורגמה על־ידי אחד הרופאים! ואין צריך לאמור, שאין כל ספר הדרכה בתורת הזנת האדם ובהמות הבית, בשאלות ההיגיינה הכללית של העובדים, בכל אלה המקצועות, אשר רק אנשי המדע החיים בתוך העבודה ובין העובדים היו יכולים להאיר את החשכה הבלתי תרבותית הכללית שלנו.

האומנם כה נענשו הרופאים, באשר הם רופאים, שאין לפניהם בארץ כל מוצא הצידה מההתחרות ההדדית?

מה קל להודיע לחוץ־לארץ (בעיתונות העברית שבכל העולם) “על דבר אי־האפשרות להסתדר בארץ־ישראל”! דברים בטוחים ומוחלטים, שאין מניחים כל ספק אחריהם!

כהד ההודעה המפורסמת של ברנדייס על דבר “אי־אפשרות” לעליה רחבה לארץ־ישראל מפני הקדחת, מצלצל באזנינו הנימוק “המספיק” הזה (הקדחת), אשר שימש לחוגים ידועים של הממשלה האנגלית עילה לבאר בו את הכרח איסור הכניסה לארץ־ישראל, בהיתבעם לפתוח את שערי ארץ־ישראל בפני ההגירה החפשית של היהודים. כך חוזרות אלינו בנות־קול של מלעיזינו.

“כל עוד לא החלה ההגירה החפשית”. תיתי להם לרופאינו, שהניחו למצער פתח תקוה זה לבני אומנותם שבגולה. ואולם, מי יודע אימתי תתחיל ההגירה החפשית?

אבל – אולי יש לצעוד, אף אם בכבדות, גם בדרך הקשה, דרך ההסתגלות אל שאיפות התהיה שבעם על־ידי העבודה ואל חיי העובדים בארץ? ההולכים בדרך זו תמיד אך יקראו לאחיהם בגולה, כי יעלו.

“מעולם לא אמר אדם, צר לי המקום בירושלים”. אז היו נסים כאלה…

תר"פ



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!