מהדורה מיוחדת: שי “דור לדור” למקבלי המענק ערב ראש השנה תשכ"ב

התנערות

מאת

שמואל יבנאלי

---

דברי המחייבים

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

לשאלת האיחוד

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

עיקרים להתישבות

מאת

שמואל יבנאלי

הקו הישר בישובה של ארץ־ישראל, שהלך ונמשך רבות בשנים, אמנם בהפסקות, בדרך התרכזות היהודים בישובים עירוניים, קיבל לפני 40 שנה כיווּן אחר אל מול עתידות העם והארץ. ומאז כּוֹנַן הישוב החקלאי. אכן הפליאו ארבע עשרות השנים להגביר את מעלת הישוב העברי פי כמה וכמה לעומת התקופה שלפני כך. ועתה הגיעה השעה לשבור את הקו מחדש לקראת אורח בל ידעוהו ראשונים.

לפנינו שׁאלה זו: טָפוֹל עבודתנו לעמדות שׁכנינו או יָרֹה בסיס לפעולה עצמית כלכלית לאומית ופוליטית בארץ? מלחמה עם השכן – מלחמת לאומים עולמית –על ההשפעה והשלטון בתוך העמדה בת דורות, תוצאת כוחות יצירה, שנצטברו מהעבר, ואשר השכן הוא יורשם למעשה? או יצירת עמדות עבריות חדשות, אשר תגאַלנה אותנו ממלחמה זו. שאלת הרוב והמיעוט, זו השאלה הצוררת בכנפיה את כל תוכן מושגי הגלות למלוא עומקן, האומנם כמהים אנו לה, למען ארוֹר גם את חיינו העתידים בקללת עברנו הנורא? הניסמך אל כל עיר ונקודה של התושבים בארץ בתור מיעוט נטפל אל הרוב, או נבצר את עמדתנו בארץ בצורת שורת מרכזים לחיים עבריים, במובן הכלכלי והפוליטי, בפינות שונות בה? כיום הננו מיעוט בכל ערי ארץ־ישראל חוץ מירושלים וטבריה. ובשעה שאנו נהיה בהן הרוב (אם תגיע שעה כזו), יהיו שכנינו מיעוט, לאמור: לא ייבהרו שמי חיינו לעולם מערפילי שאלת הרוב והמיעוט. מצבנו בתוך ערי ארץ ישראל מחייבנו בהכרח לשעבוד כלכלי, לעבודה זרה, להספקת צרכינו מתוצאת יגיע אחרים. ואילו ניסינו להסתלק מהכרח זה, לא הצלחנו. לא נוכל להיות גוף פנימי בתוך גוף חיצוני נבדל הימנו: ואף ה“פוליטיקה” תדרוש מאתנו יחסים כלכליים עם השכנים, ואנו ניכנע לה. עובדה היא, כי התרַבות הישׁוב העברי בעיר מערי ארץ־ישראל גוררת אחריה בהכרח התרבות והתבצרות הישוב הבלתי עברי. ושאלת הרוב והמיעוט מסתבכת ומתרחבת באופן כזה עד מעבר לאופק.

למען יינטל האופי החריף מעבודתנו, המעולפת הרגשות “נמהר, פן נפסידה!” למען אשר ניגאל מההכרח המתיר “לעת עתה” את כל הדרכים ביחסים שבינינו לבין עצמנו ולבין אחרים, למען רפא את עבודתנו מעצבנות מיוחדה זו, מחששות פן תיגזל מאתנו תקותנו האחרונה, מגירויים של התחרות – עלינו לשאוף מלכתחילה לפתח את המכּסימום האפשרי של העבודה באותם החלקים שבארץ, המיושבים פחות מאחרים, ושאין ההתחרות שם כה קשה. את מיטב כוחותינו: את אוצרות הכסף, את רוח המדע, את כשרון היצירה ואת אוֹן־העלילה נקדיש שם לעבודתנו השיטתית מלכתחילה, למען אשר נצא סוף סוף למרחב, לפרק הראשון של ההתחלה, ולמען ניוָכח, שהברכה שורה במעשי ידינו.

ארץ־ישראל מיושבת בעיקר על שדרת הרריה עם העמקים שביניהם העוברים אותה מהגליל העליון דרך צפת, נצרת, שכם, ירושלים עד חברון. בין כל העמדות האלה (מלבד ירושלים) המיושבות על ידי שכנינו, המהוות את קיני החיים הלאומיים שלהם, לא תמיד נוכל לעבוד את עבודתנו השיטתית הרצופה, כדי ליצור ביניהן בימים הקרובים מרכזים גדולים של פעולה ישובית עברית. לעומת זאת רצועת חוף הים עם חולותיה מצד אחד ובקעת הירדן מצד שני, עם נפות רבות בהן, ומזרחה בעבר הירדן – אלה הם חלקים המיושבים פחות מאחרים. ולנו, לפי האפשרויות שיהיו בידינו, ייקל לחבר את עמדותינו על רצועת חוף הים רפיח–צידון מצד אחד ולרכוש בכוח ההסכם עם הממשלה האנגלית את קרקעות הממלכה בבקעת הירדן מיריחו עד בקעת גינוסר. אף יכול נוכל ליצור אפשרויות של התישבות מרובת אוכלוסין על־ידי קניה ועל־ידי זכיונות על־פני השטחים הגדולים אשר בדרום הארץ מהקו עזה–באר־שבע עד הקו עריש–עקבה. וגם בגליל העליון לא ייבצר מאתנו להרחיב את עבודתנו על־ידי ישוב הקרקעות השייכים לנו ורכישת חדשים. ההתאמצות המיוחדת והעבודה השיטתית תהיינה מכוּונות ומושקעות על־פי הקוים הכוללים הנזכרים. לא נימנע באותו זמן מרכישת עמדות בחבלים אחרים: בעמק יזרעאל, בשומרון, ביהודה, בשפלה ובעבר הירדן. אלא שכאן נהיה תלויים במקרה, בתנאי רכישת הקרקעות, מצדדים כלכליים ומשפטיים. בבסיס המרובע הארוך והצר ובשתי צלעותיו תתפתח עבודתנו השיטתית. אבל בתוכו – תתרחבנה עמדותינו לאיטן לפי היכולת, ולפי היחסים בינינו ובין שכנינו.

יש להבדיל בין שאלת ההתישבות ובין שאלת ערי־הקליטה לעולים. לעבודות הכשרת הארץ, הזמניות והמתמידות, יידרשו מחנות רבים של פועלים, תחילה בלתי קבועים במקום. אם את שאלת הדירות בשבילם אפשר יהיה לפתור בארעוּת, הרי לא ייתכן להחזיק גם את משפחותיהם בתנאי דירות בלתי נורמליים. עליה בת ערך אמיתי בשביל הארץ בכל המובנים יכולה להיות ותהיה עליית המשפחה. רק בתנאי זה תיבנה בארץ־ישראל החברה הכלכלית והתרבותית העברית, יוָצרו השוָקים לתוצאות החקלאות העברית ותתבסס המשפחה העובדת והיוצרת. אי־אפשר מראש לקבּוֹע את מקום כל הערים והמושבות החדשות, כי הדבר הזה תלוי בתנאי ההתישבות המרובים, בערך המקום מהצד הכלכלי, במצב הבריאות בו, בקרבתו למים וביחסי הישוב מסביב. ומאידך גיסא אי־אפשר לחכות עד אשר בירור כל התנאים האלה – ולחיוב – בכל מקום ומקום ירשה את התחלת בנינו. ויהיו מקומות, אשר ידרשו שנות עבודת הכשרה של אלפי עובדים, עד אשר יינתן למשפחה להתישב בהם ישוב של קבע. לכן תיוָצרנה ערי־קליטה בשביל משפחות העולים במרכזים כאלה, אשר אין ספק בהכרחיות התפתחותם מהיום הראשון של עבודתנו. אחרי ימי המרגוע הראשונים יוכל העובד העולה להשכין את משפחתו באחת הדירות שבעיר־הקליטה ולמסור את ילדיו לבית־הספר, להסתייע במפעלי העזרה ההדדית או הלאומית – החָמרית, הרפואית והתרבותית המתוכנים שם – ולצאת לעבודה. אחרי פרק זמן, משנה אחת עד חמש שנים, הוא ישתקע עם משפחתו בישוב אשר בחר בו לרגל עבודתו החקלאית, או החרשתית או הרוחנית המפרנסת אותו הוא וביתו. בה במידה אשר תעבורנה משפחות העולים לתאי ההתישבות, כן תתמלאנה ערי־הקליטה עולים חדשים, תוך התקבץ עם ישראל לארצו מתפוצותיו.

היש מוקדם ומאוחר, עיקר וטפל בבנין הארץ? בודאי ובודאי כל אבן יקרה, כל נקודה נחוצה, כל פינה חשובה – ואף־על־פי־כן יש בעבודת בנין הארץ ענינים המעוררים ספקות במדרגת חשיבותם, ולכן נלווֹת אליהם שאלות אם להתחיל בהם או לדחותם לזמן מה, עד שתתבררנה התכניות והאפשרויות; ומצד שני ישנם חלקי עבודה, אשר אין לפוּן משום בחינה בהכרחיותם מעכשיו. ביצור מרכזי הישוב והאומה הקיימים כבר בארץ הוא אחד החלקים העיקריים והראשונים בתכנית עבודתנו, וחייבים אנו לגשת אליו מעתה, ובאַמת־מידה המתאימה לתעודתו.

אנו, הרואים בציונות את התקוה האחרונה של העם להיגאל באמת מגלותו, מעינוייו, מחרפתו, ולא אחד הנסיונות לארוג בארץ־ישראל fata morgana חדשׁה, הֲזָיַת מרמה, אשׁר תצַמֵק את לב העם באחרית ימותיו ותשׁקיעהו בתהום היאוש והאבדון בגויים, – אנו רואים במרכזינו, אשר נוֹצרוּ בשנות דור בארץ־ישראל ואשר נוּצרוּ בחסדי הגורל מימים עברו, מקורות אורה מעודדים את לב העם בגולה. ירושלים – אף בחורבנה נשמעת כמנגינת תנחומים לעם באבל חייו, על אחת כמה וכמה – בבנינה. היישאֵל, אם עלינו לבצר ולהאדיר את חלקנו בה?

הכל מודים, שאת לב הארץ ונר האומה – את ירושלים – עלינו להפוך מעיר נוצרית, ערבית ובינלאומית למרכז עברי לא רק בשם, אלא גם בפועל. ואולם הן לא נוכל לשכוח את המציאות, את חלק ישובה הבלתי עברי של עיר הקודש, ואף לא את השאיפות הנערצות של עמי העולם לשגר אליה מלאכי אמונות, צירי מדינות, חולמי התקדשות ועורגי התרשמות, ולא את המזימות הצנועות של כל עבדי דתות וכיתות להיאָחז בקרנות מזבח העולם הזה, לישב בו סוכנויות למסחר במחשבת האדם ולהעלות ולנטוע עליו אוהל, מקלט לכל מיני נטיות נזיריות, כומריות, אציליות וצבועיות. לקריה רבתי בגויים תהיה ירושלים מרוב באי שעריה. אבל כיצד תיהפך ירושלים לבירת ישראל? נעלה, איפוא, מעל כל ספק, שאין לפנינו דרך אחרת מאשר לגשת מעתה לעבודה ענקית בה ולהרחיב את ישובה העברי פי כמה מונים ממספרו כיום. וברור הדבר שאם ביצורו של ישובנו בירושלים יתנהל לאיטו באורך ימים, יתעוררו תמיד הספקות על עבריוּתה מכל הצדדים, והסכנה להישאר עשוקי בירתנו לא תסור מאתנו. ירושלים צריכה להכיל מאות אלפי יהודים, רק אז תהיה עברית לא רק על־פי זכויותיה שבעבר, אלא גם על־פי ישובה שבהווה. מראשית עבודתנו עלינו להציג לפנינו למטרה ליצור סביב ירושלם שרשרת רבעים חדשים במשך השנים הבאות. זוהי אחת העבודות, אשר איש לא יטיל ספק בודאיוּתן, ואשר אין כל סיבה שתניא אותנו ממנה, מלבד חוסר יכלתנו העצמית. יש לגאול מעתה את אדמת סביבות ירושלים במידה, אשר תספיק בשביל עשרות אלפים מגרשים בני חמישה ובני עשרה דונם ולגשת מיד להקמת הבתים ולהכשרת החצרות למזרע ולמטע. שטח גדול מאד יידרש לירושלים המורחבת (מרבע ועד חצי מיליון דונם), ולגאולתו יש לגשת מיד, היות וכל אשר נאַחר פה – נפסיד.

מרכזנו השני בארץ־ישראל, אשר עלינו לבצרו מיד, הוא הגליל התחתון עם טבריה בראשו. חלק גדול מאד מאדמת הגליל הזה שייך לישראל, טבריה היא העיר השניה בארץ ישראל (אחרי ירושלים), אשר רוב תושביה כיום הם יהודים; נשמת הישוב החדש העובד, השומר, המסור לעם ולארץ הוא הגליל התחתון. היהודי העולה גלילה מרגיש את עצמו בארץ־ישראל: שעות הולך הוא על אדמת ישראל בין מושבות ישראל, מראש ההרים רואה הוא את חלק בקעת הירדן הזרועה מושבות עבריות ממגדל עד מלחמיה מעבר לזה, ואת הנקודות הפזורות על פני כל הככר מפוריה ועד כפר־תבור מעבר מזה. ולמען הפוך מעתה את הגליל התחתון לגליל העברי הראשון במובן המשפטי והמחוזי בארץ ישראל, ולמען בסס את החקלאות העברית, ההולכת ומתפתחת שם, ולברוא לה שוק עברי פנימי ליבולה, יש להקים שם מרכז עירוני מאוכלס הרבה לחרושת ולמסחר. יש לבנות טבריה חדשה בת 10,000 בית בעלי מגרשים מחמישה עד עשרה דונם לכל אחד. גם העבודה הזאת היא מן הראשונות שבישוב. ברורה הכרחיותו של ביצור מרכזנו זה בגליל התחתון, וחובתנו להתחיל בו מיד, בלי שהיות.

עלינו לבנות עיר עברית חדשה על חוף ים התיכון, למען לא נהיה חייבים להיכנע לתביעת הרוב בכל ערי החוף (אשר בכל אופן תהיה לנו בהם יד) ולגזרות החיים הכלכליים, שנוצרו על ידי זרים, ולמען שגאולת הקרקע בכל הערים לא תלוּוה תמיד באיוּם, שאם לא נשלם עכשיו את המחירים המאוּלפים, ניאלץ מחר לכפלם ולשׁלמם. עלינו ליצור לנו מוצא־מגן מפני מזימות רֶשׁע מצד מי שהוא להשתמש בצורך הגאולה שלנו להוותנו. עבודתנו בארץ־ישראל ביחס לערבים אינה יכולה להישאר במדרגת אותה הבריה, אשר מעלנא אית לה ומפקנא לית לה, דהיינו שממון ישראל רק יזרום ויזרום לכיסי אחרים, מחמת שהיהודים מוכרחים לגאול קרקע, לתקוע יתד, לבנות על־ידי בנאים לא עברים, להיות מרומים על־ידי הסוחרים המקומיים ולקבל את צרכיהם מאת התושבים בטבין ותקילין. אם בציונות – המוצא מהגלות, הרי בעמדות לאומיות כלכליות מיוחדות חפשיות בארץ – המוצא מלחץ הרוב. עלינו לכלכל את מעשינו, עד שההכרח שלנו יגונה, ולא יעלה בידו לכופנו.¹ לא תתואר עבודתנו בלי בסיס כלכלי לאומי, אשר יהיה מפתח הארץ. לקליטת עם שלם רב־מיליונים דרושים שערי גאולה פתוחים לרוחה, אשר דרכם ייכנסו שבי הגולה ובהם ימצאו את ראשית העצה וההדרכה למעשיהם ולעבודתם בארץ. לכל הכבודה המובאה לארץ בשעת עבודת הבנין הענקית, למוסדות הרבים, המקשרים את ארץ ישראל עם הגולה ועם כל העולם ולשמירת האופי הלאומי של עבודתנו – נחוץ בסיס עברי כללי, מאחד ומרכז. הקו העיקרי, אשר יציין את בסיסנו יהיה המרחב. ורק בדרומה של הארץ משתרעים שטחים עצומים חפשיים, מחוף הים ופנימה אל תוך הארץ. לכן תיבנה עיר החוף שלנו, ראשית הבסיס, באחד המקומות בין אשדוד ואל־עריש. מוסדות לפגישת עולים ולקליטתם, מוסדות מדריכים את הנכנסים בעצות ובידיעות, הממצאים להם עבודה, המקנים להם את השפה העברית; מוסדות מרפאים, מחלימים ומחסנים את הבאים ממחלות הארץ; אוצרות לחמרי בנין עץ, אבן וברזל; אסמים לתבואות הארץ ופירותיה היוצאים ולסחורות הרבות הבאות; מרכזים לקשרי מסחר עם כל העולם; מחסנים למכונות ומכשיריהן, משרדים טכניים לעבודות ההכנה והבנין – יוקמו בבסיסנו הלאומי הכלכלי הזה.²

אלה הן, איפוא, שלוש נקודות האחיזה לעבודתנו: ירושלים, טבריה, עיר החוף החדשה. המושגים ערי־הקליטה, ביצור המרכזים והבסיס הכלכלי הלאומי נקשרים זה בזה.

בירושלים ובטבריה, אשר עלינו לבצרן כיום, נבנה את ערי־הקליטה הראשונות. עיר־הקליטה השלישית תיבנה בעקב הבסיס הלאומי – בעיר החוף החדשה שלנו, והיא תכיל הרבה אלפים בתים. המגרשים על־יד הבתים יכילו מחמישה עד עשרה דונם ויעובדו, ייזרעו ויינטעו על־ידי משפחת העובד או על־ידי הנהלת עיר־הקליטה.

מסילת־הברזל העברית תחבר את עיר החוף החדשה עם הנקודות האלה: א) עם ירושלים דרך באר־שבע וחברון; ב) עם מזרחה של הארץ באחת התחנות של מסילת־הברזל החג’זית; ג) עם אחת הנקודות בחוף המערבי של ים־המלח; ד) ומשם עד יריחו; ה) ומיריחו לאורך עמק הירדן עד טבריה והגליל העליון; ו) עם מפרץ עקבה (אשר יחובר על־ידי מסילת הברזל באופן ישר גם עם יריחו ועם באר־שבע). הרכבת העברית תעבוד בעיקר בדרומה של הארץ ובבקעת הירדן, דהיינו דרך אותם הקרקעות, אשר יש לאל ידינו להשיגם, באשר רוּבם בלתי מיושבים. בעמק הירדן תיוָצרנה התחנות הגדולות לאנרגיה, ושם תיוָסדנה המושבות הרבות, אשר מסילת־הברזל תחבר אותן עם הנמל העברי.

כלל גדול בעבודתנו בארץ: כל מפעל כללי ומשותף אשר נקים פה ישפיע עלינו לטובה בחלק ידוע מערכו במובן הכלכלי והפוליטי, ויעלה לנו במחיר הכוחות המלא, באותה שעה, אשר כל מפעל לאומי עברי מיוחד יגביר את כוחותינו אנו בארץ – בלי להזיק למי שהוא – לפי הערך השלם של הכוחות שהשקענו בו. כלל זה הוא לנו אבן בוחן ביחס לנמלים העתידים להיבנות בארץ. אין ספק, שעלינו להשתדל להשיג את הזכות על בנין הנמלים ביפו ובחיפה בכוחותינו אנו או בהשתתפות עם הממשלה או עם תושבי הארץ. ואולם קודם כל חייבים אנו לבנות לנו נמל עברי – רחב־ידים או לאו, עד כמה שידנו מגעת – בעמדה החשובה בשבילנו, אשר יהיה מחוץ לכל התחרות אתנו מצד מי שהוא, ולמען נפיק ממנו את תועלתו המלאה. ערך הנמל הוא לגבי דידנו לא רק בו בלבד אלא בחופש הפעולה בכל המחוז, אשר בסביבתו. ומכיון שכּר העבודה הנרחב הראשון נפתח לפנינו בדרומה של הארץ, ממילא מובן, שעלינו להציב לה שם שערים. על יד העיר החדשה על חוף הים בדרומה של הארץ ייבנה הנמל העברי שלנו. דרכו יעלו לארץ־ישראל שבי הגולה מכל העולם, ובהיכנסם – תדרוכנה רגליהם על אדמת ארצנו בתוך אחיהם העברים. הנמל הזה ישמש מפתח בשביל כל הנגב – מחוף הים הגדול עד מעבר לים־המלח מואבה ומעזה עד חצי האי סיני – אשר אנו מקווים להרחיב את עבודתנו בו, במידה שנצליח לפתח שם ישובים גדולים מיוסדים על החקלאות ועל החרושת בעזרת שיטות עבודה מיוחדות.

נמל שני צריך להיבנות, יחד עם התחלת עבודת ההתישבות הרחבה בנגב, במקום אשר שלמה המלך חתר ממנו אל המפרץ הפרסי והאוקינוס ההודי – באילת מלפנים היא עקבה היום.

על דבר המסחר והחרושת בארצנו מדברים אצלנו רבות. ואולם, האם גם בחלק זה של עבודתנו אין עיקר וטפל? הטוב לפנינו כל מסחר? התצלח לנו כל חרושת? אף־על־פי שעלינו להתחיל את עבודת הבנין מכל הצדדים ולהכניס לארץ רוח עבודה ומרץ דרך כל הפתחים, בכל זאת צריך שיהיה לנו חוש ההבחנה במעשינו לפי דרישת עיקרי העמדה העצמית הלאומית בחיינו. יש להבחין בין החרושת המעבדת, ובין זו היוצרת. החרושת הסמוכה על תוצאת עבודת אחרים אינה צריכה לשמש במובן הלאומי ראשית יסוד לבנין ארצנו. משני מיני בתי־חרושת, למשל: למעשה שמן מפירות ותבואות הארץ ולמעשה זכוכית – יש לבכר את האחרונה, באשר היא העושה אותנו קרקעיים ומסלקת כל מחיצת סרסור בינינו ובין מתנות הארץ. אבל החרושת המעבדת תולה אותנו בעובדים התושבים שבארץ ומהפכתנו לסוחרים ומחייבתנו להפריח את החקלאות הבלתי עברית על־ידי הבטחה של קניה לאלתר את תוצאותיה, מַתן הלואות לזריעה ועל־ידי הכנסת שכלולים בעבודה, למען הרבות את פריה, הנחוץ לנו למסחרנו וחרשתנו. ואולם העזרה ההדדית בין תושבי הארץ ובינינו, הטובה לשני הצדדים, לא תוכל לבוא כל זמן שחלק אחד יהיה תלוי בשני מבחינה כלכלית. במקום העזרה תופיע במקרה זה ההתנגדות־התחרות ההדדית. רק כשוים ובלתי תלויים זה בזה במובן הכלכלי הלאומי נוכל להגיע ליחסים מכובדים, מיוסדים על עזרה ואֵמון וכוח הדדי. מהות גלות ישראל יכולה להיות מוגדרה כעודף היחסים בין היהודים לזולתם. ותקות תקומתנו שומרת בחובה את גאולתנו מהעודף החולני הזה. צריך לבוא שיווּי־משקל ביחסים בין הכלכלה העברית בארץ־ישראל ובין הבלתי עברית. החרושת שלנו צריכה, איפוא, להיוָסד, עד כמה שאפשר, ישר על תוצאות האדמה, המים והאויר מבלי מתווך ביניים. והדין הזה צריך לשלוט עלינו בעבודתנו ולכוף את הרבים ואת היחיד להישמע לו. דוגמאות אחדות: בבנאות עלינו לא רק לדאוג לבנאי העברי אלא להמציא את האבן והסיד העבריים, אשר נחצבו ושוֹרפו על־ידינו. חרושת חמרי בנין (אבנים, מלט, סיד, לבנים) זוהי, איפוא, מן הראשונות העומדות על הפרק. ניצול אוצרות ים־המלח וכל הארץ סביבותיו (אשלג, ברום, גפרית ויתר החמרים), בתי־חרושת לזכוכית, אלה הם מקצועות עבודה (אחרי החקלאות שאין אנו מדברים פה על אודותיה) המבטיחים לנו עמדה לאומית עצמית בעבודתנו. האיניציאטיבה של העובד העברי בארץ צריכה לנטות מהשבילים הצדדיים אל הדרך העיקרית.

עיקר העבודה העצמית הבלתי מנצלת (המתגשם בצורת חבורות עבודה שונות) הנישא על דגל העובדים החקלאים העברים יושלט על־ידיהם, כמובן, מאליו, גם בחרושת העברית וגם בעבודות הציבוריות. ואולם יחד אתו דרוש לכלול בהן גם את עיקר הרכבתה והפראתה של עבודתנו על־ידי תפיסת המרובה מלכתחילה ועל־ידי פעולה רבת אונים בארץ.

עלינו להכיו לוחמים וכלי נשׁק למלחמה עם הטבע אשׁר לא הסכַּנו לה בתור אומה בגולה. וזוהי הדרך החדשה, אשר עלינו ללכת בה.

בעבודה משותפת של כל העם יעלה בידינו במשך השנים הבאות להושיב בארץ־ישראל מאות אלפים יהודים עובדים בחקלאות ובחרושת. היהודי הרוכל, הפועל בבית־החרושת לצרכי אוכל והלבשה ייהפך בארץ־ישראל לסולל מסילות, מיבשׁ בצות, לזורע ונוטע ומגַדל צאן ובקר. זהו התוכן שׁל מהפכת העבודה הקשורה עם תחיית עמנו בארץ־ישראל. ואפילו חברינו העובדים שבגולה, ולא כל שכן חלקים אחרים מהעם, בעלותם לארץ־ישראל יהיו זקוקים לעבור פרוצס של התכשרות־עבודה מיוחדת. והמעבר הזה טעון כוחות נפשיים וסגולות גופניות מיוחדות. הצלחתנו בבנין הארץ תלויה הרבה מאד בשאיפות להתקדמות בעבודה אשר העובד העברי, המתכונן לעלות לארץ, יהא חדור בהן. באותה מידה, שמפעמת בו השאיפה להתקדמות החברה בעולם לקראת השלום והצדק. עלינו, על העובדים בארץ־ישראל כיום יחד עם העתידים לבוא, מוטלת האחריות לעצם עבודת בנין הארץ. לכן חייבים אנו מראש לדאוג לטיבה ולהתפתחותה במעוף המתאים לפי עצמת השאיפה לארץ־ישראל אשר בעם. וכאן לפנינו שאלת ריכוז הכוחות הטכניים אשר בין העובדים.

אנשי המדע שבעמנו מוסרים בדורות האחרונים את כוחותיהם לרשות המוסדות המדעיים הכלליים, אשר בין העמים האחרים, או מתיצבים לשרות בעלי הרכוש שבישראל ובגויים ונמכרים למשכורת הגונה ול“עמדה” בחיים. ואולם נושאי התורה שבעם מדורי דורות, בוניו הרוחניים, מוריו ומדריכיו חיו את חייהם בעוני ובדחקות בתוך אחיהם, ומעולם לא מכרו את תורתם ואת כבודם לעשירי העדה. ואף סביב תנועת הפועלים בעמים ובישראל אפשר היה תמיד לסמן קבוצת אנשי שם, אשר הקדישו לתנועה את מיטב כוחותיהם ובה חיו את חייהם, חיי העובדים. ועתה מחייבים צרכי בנין ארץ־ישראל התגבשות חבורת עובדים מדעיים, אשר ידריכו את העם בעבודתו הכבירה בארץ־ישראל. מומחי העבודה וכוהני המדע הריאלי בעמנו הועמדו עתה לפני תקופה חדשה המעבירתם ממדרגת נטפלים לעבודת העמים האחרים אל מצב של יוצאים בראש עבודת העם בשעת תקומתו לתחיה בארצנו. ודוקא התעודה עמוסת האחריות הזאת מחייבתם להתיצב בשורות העובדים ולבלי להישאר מחוץ לחברתם ולחייהם.

יש לרכז מתוך העובדים העברים לארצותיהם קבוצות מיוחדות מכל נבוני העבודה בחקלאות ובחרושת, מזוינים בכוח המדע והנסיון, מסורים לחברת העובדים ולשאיפות תחייתנו, כדי שייכנסו לארץ־ישראל במגמה ברורה להשקיע בתור חברים עובדים את כוחותיהם בחינוך ובהדרכת העובדים ובארגון והנהלת עבודות בנין הארץ. שאלת מידת הקליטה של היהודים בארץ־ישראל תלויה בכשרון העבודה וההמצאה של מחנה העובדים כולו, על פועליו ועל מומחיו. ישנן כבר מעתה בארץ־ישראל פרספקטיבות להכנסת מספר גדול מאד של עובדים, כי התרחבו החקירות וההצעות.³ שני חלקים בעבודת בנין הארץ: א) הבנין כשהוא לעצמו, לפי המוּכר לנחוץ כיום; ב) הרחבת תכנית הבנין ושכלולה מתוך העבודה – עם התרכז בארץ הכוחות היוצרים שבעם. ובאותה שעה, שחבורת העובדים המדעיים שבארץ תעֵז להגיע עד גבולות יכולת המדע של זמננו, תגדלנה האפשרויות של העליה.

תר"פ

---

הנחלת הלשון לעם

מאת

שמואל יבנאלי

“לספרות העברית אין עם של קוראים, וזה שולל גם מהיחידים את הכוח להעריך. ואין תקוה לעם ולספרות העברית לעלות, כל עוד שעברית אינה שפת הדיבור; כי לא רק קוראים רבים נחוצים לספרות, אלא רבים החיים אתה חיים אורגניים משותפים”

“נדודי לשון” מאת רחל כצנלסון¹

במשך שנות המלחמה בגרה בעם ישראל הכרת אחדותו הלאומית, אשר התבטאה בתנועת הקונגרסים היהודיים, שהקיפה את החלקים הגדולים והחשובים בעם. בקונגרסים האלה הוכרז על הנוסחה של אחדות ישראל בהווה ובעתיד בצורת הדרישה הכפולה: זכויות לאומיות לישראל בגולה ומדינה יהודית בארץ־ישראל. הקונגרס היהודי הכללי של נבחרי עם ישראל מכל ארצות פזוריו בעולם עומד מאחורי כתלנו. עמנו יאַמץ את כוחותיו להגן על קיומו בגולה ולבנות את מקלטו הלאומי בארץ־ישראל על־ידי פעולה מרוכזת, הנהלה מאַחדת ומשתפת ומוסדות יהודיים כוללים, אשר יוָצרו בקונגרס היהודי או על־ידי ההסתדרות הציונית העולמית. העבודה התרבותית, להפרחת ספרותנו ולתחיית שפתנו, המיועדה לביצור קיומו הרוחני־הלאומי של עמנו בארץ ובגולה, מחכה אף היא לאיחוד ולהפראה על־ידי ריכוז הפעולה והפועלים בשדמותיה.

כל זמן שקיימות בגולה קהילות ישראל, מוטלת עליהן החובה להמשכת העבודה התרבותית־הלאומית ולהקמת המוסדות המתאימים לעבודה זאת. אי־אפשר לגולה לצאת ידי חובתה במה שנעשה בארץ־ישראל. כיום הזה אין ארץ־ישראל עדיין יכולה להיות מרכז תרבותי־לאומי לגולה.

ביסוד העבודה התרבותית צריכה להיקבע השאיפה להחיות את הדיבור העברי בכל העם בכל תפוצות הגולה ולהפוך בדרך זו את שפתנו הלאומית לשפתנו העממית. תחיית שפתנו בגולה מבטיחה מצד אחד את קיומה והתפתחותה הבריאה של הספרות העברית, ומהצד השני – מבססת את ראשית נצחונותיו של הדיבור העברי בארץ־ישראל.

א

הציונות ההרצלית כתבה על דגלה: יצירת מקלט בטוח לעם ישראל בארץ־ישראל. ואולם ישנה עוד ציונות אחרת, השואפת ליצירת מרכז בארץ־ישראל בשביל הגולה. ובעוד שאין מקום לטעות במושג מקלט ולחשבו לקיים, טרם נוצר באמת, טרם קלטה ארץ־ישראל אל תוכה את עם ישראל – הנה המושג על־דבר מרכז, עם תקוַת המאור לגולה (גם לאנושות כולה) הכרוכה בו, מעורר תמיד את המחשבה המוטעת, שאפשר ליצרו על־ידי מפעל זה או אחר; ואפילו לחשוב אותו כבר ליש לפני בואו לעולם. הטעות הזאת היא הנותנת מקום לאותה הונאה והנאה עצמית, אשר רבים מאנשי ארץ־ישראל ומהציונים בגולה מַשלים בעזרתן את נפש העם בתקוות שוא, בסיפורי בדים מחיי ארץ־ישראל; היא שנתנה מאזנים בידי אחד העם עוד לפני עשרים שנה לשקול את יִסוּדה של אקדמיה אחת בירושלים כנגד מאה קולוניות בארץ־ישראל, ובידי אוסישקין כיום לשקול בית־ספר אחד בקסטינה כנגד כמה וכמה מוסדות שבגולה;² היא המגרה את “פרחי” התחיה לזרוק לאוירנו אבק של התפארות שדוּפה לעוור את עיני העם.³

יש רק מרכז אחד, אשר עיני כל העם תלויות בו, והוא – ארץ־ישראל, ארצנו, מולדת אבותינו אשר ניתקנו ממנה, ואשר עמנו עורג בכל הדורות לשוב אליה; אשׁר ר' יהודה הלוי חוֹנֵן את חרבותיה, ואשׁר רבי ישׂראל בעל־שם־טוב חתר לעלות אליה (ולהביא בה את מלך המשיח לישראל); אשר קומץ עפרה ממתיק עד היום את הרגעים האחרונים של יתומיה, שלא זכו להיקבר בתוכה; אשר רבים מבניה עולים אליה בדור האחרון מדי שנה בשנה לעבדה ולשמרה, ואשר רבבות רבבות מהעם מצפים להימלט אליה כיום משוד הגלות! זולתי המרכז האמיתי הזה, החי בלב איש ישראל, אין כל מה שנברא בארץ־ישראל עד היום הזה יכול לשמש מרכז המשפיע, המחייב והמורה. הציבור העברי בארץ־ישראל אינו עומד עדיין על גובה לאומי (גם לאומי),⁴ חברתי, מוסרי ותרבותי כזה, אשר יאיר לגולה. התנועה הציונית ניזונה מן הכוחות המתפתחים בחוגים הלאומיים והציוניים בישראל בכל תפוצותיו, וארץ־ישראל בכללן. האחרונה היא שדה הפעולה של הכוחות האלה (והיא מצטרפת אמנם גם לחשבון הגורמים המולידים את הכוחות האלה בעם) התלויה בעיקרה בהם. אין במושפע, אלא מה שיש במשפיע. ואין בכוס מי הים, אלא מטעמם של מי הים בים. ובהכרח אין בארץ־ישראל, אלא מה שיש בכוח התנועה הלאומית והציונות בגולה. לא מרכז – אלא בית קיבול לפעולה הלאומית. בטעותנו, אנו רוצים לחסות מחום השמש בצל העץ, אשר תמול נטמן גרעינו באדמה ועוד לא הספיק להצמיח כהוגן את גבעולו. אנו מדברים בארץ על השפעה על הגולה ועל רחשי יצירה בתוכנו. אף שיר עממי מקורי, אף מנגינה לא נוצרו במרכז הזה, בארץ־ישראל, במשך תקופתנו, ולא יכלו להיוָצר! נפטור נא את ארץ־ישראל מחובת השפעה מהמרכז אל ההיקף, ומההתאמצות – הבלתי פוריה והמביאה לידי זיוף – להמציא לגולה מורים עברים, משַׂחקים עברים, שׂפה עברית. נחייב במקום זה את הגולה ליצור בעצמה בשבילה. שׂדנו בארץ־ישראל אך זה הולך ונזבל ונחרש, וכל העולה עליו לא ירגיש לפי שעה יותר מריח האבק העולה מתוך כל תלם ותלם. לפעמים נדמה לנו, שכשנעביר לארץ־ישראל את פלוני ואת אלמוני ממשוררי ישראל וסופריו הגדולים יוָצר פה המרכז לגולה. אבל אנו שוכחים, שעם העברת האנשים עוד לא הבטחנו לנו את פעולתם המוצלחה של כוחות היצירה שלהם.⁵

במקום לבטוח בטחון שוא, לפני זמנו, שיש בכוח השפעתה של ארץ־ישראל כיום לשמור על עצמיותנו הלאומית בגולה ולהציל מכליון חלקים רבים ממנה – מוטב לנטוע בעם ישראל את ההכרה, שרק בכוח תנועה לאומית אדירה בגולה ייבראו החיים החדשים בארץ־ישראל, וכי תחיית שפתנו השלמה היא אחד היסודות בתנועה לאומית זו; מוטב לקרוא לעם ישראל – יחד עם השתתפותו בתנועת הגאולה, בציונות – להגן על חייו הלאומיים בגולה, כל עוד לא נגאל ממנה, לצור לו צורות מקוריות, עממיות ונאות, לשוב אל לשוננו העברית ולהקים לעצמו בגולה את מוסדותיו התרבותיים.

ב

מעברים שונים נשמעים – זה שנים – קולות בודדים ורפויים הקוראים להחיות את שפתנו כשפת הדיבור לא רק בארץ־ישראל, אלא גם בגולה. הדברים המובאים מהמאמר “נדודי לשון” מראים לנו, כיצד מובעות המשאלה והתקוה הזאת אגב דברים אחדים, כמעט ברמיזה.⁶ ננסה הפעם לברר את שאלת תחיית שפתנו לשמה.

הז’רגוניסטים מאמינים, שהז’רגונים השונים (ערבית, פרסית, שפות יהודי קוקז, ספרדית, וביחוד הז’רגון הגרמני הנקרא “אידיש”) יישארו בפי בני ישראל כל ימי חיי העם עלי אדמות. הלאומיות שלהם יכולה, איפוא, להסתפק, מצד השפה, בשמירה על קיום הז’רגונים בפי העם, בשמירה על המציאות. לגבי האידישיסטים, למשל, אין שאלה ביחס לעצם קיומה של אידיש, באשר שפה זו מדוברת וחיה בפי חלקים גדולים מאד של העם, אלא רק ביחס לטיפוחה, לקביעת חוקי דקדוקה וליצירת ספרות לעם בשפת העם. ההווה אתם כיום, לכן הם גם בטוחים בעתידם. העברים הנאמנים לשפה העברית מסתפקים לרוב בתקוה לתחיית שפתנו בארץ־ישראל, בקיום ספרות עברית ובקבוצות דוברי עברית בגולה. ההווה לגמרי איננו אתם, לכן גם אינם בטוחים בעתיד.

אמנם זה כחמש עשרה שנה שהפועל העברי מאמץ את כוחותיו להשליט את העברית, אשר אֵרשׂ לו באמונה, בכל חייו. רק מעטים מתוכנו הביאו אתם בעלותם מן הגולה את ידיעת שפתנו, ועוד פחות – את הדיבור בה. ועתה הפכה שפתנו להיות שפת החיים בפיות מאות הפועלים והפועלות על־ידי הסתגלות אליה, ואצל רבים מאתנו, על־ידי התאמצות נפשית נמרצה ומרובת שנים. הרגשות עמוקות של חובה ואהבה לשפתנו ועזרה הדדית ללמוד אותה היו בעוזרינו בנצחון המהפכה הלשונית הזאת אצל היחידים ובציבור כולו. חברת הפועלים העברים בארץ־ישראל זוהי החברה היחידה – מלבד המורים, שאומנותם בכך – אשר השפה העברית קמה בתוכה לתחיה בתור שפת הדיבור בבית, במשפחה ובעבודה. אבל דוקא הנצחון הפנימי הזה של הפועל העברי מטיל עליו דאגה מיוחדת ואחריות מרובה לגורל שפתנו ומחייב אותו לשאול את השאלה החמורה: איך תקום לתחיה שלמה? האם על ידי ההתאמצות הבלתי רגילה של המעטים בארץ־ישראל, או על ידי תנועה כבירה ומקיפה את כל בית ישראל בגולה?

כל זמן שהעם בגולה משתאה מרחוק למראה בניו שבארץ־ישראל המדברים עברית, או לשון הקודש, הרי פעולתנו כאן, בארץ, ביחס לתחיית לשוננו דומה לעליית הזקנים לארץ־ישראל על מנת לזכות למות בה. זו היתה עליית יחידים, אשר העם היה מעריץ אותם, אבל לא היה משתתף עמהם. הוא לא שילב את חייו ותקוותיו בחייהם, אף לא הכין פעמיו ללכת אחריהם. אבל הנה הדור החלוץ לתחיית שפתנו בארץ פונה לעבר המחנה כולו וקורא אותו ללכת אחריו ולבוא לעזרתו. והעזרה לתחיית שפתנו בארץ־ישראל אינה חָמרית גרידא לשם החזקת בתי־הספר בארץ־ישראל (עד אשר יהודי ארץ־ישראל יכלכלו אותם בכוחותיהם עצמם), אלא – עזרה בלשון, כלומר, שהיהודים בגולה יעזרו לנו להחיות את שפתנו, בהשתמשם הם בה בחייהם הרגילים, כמו שאנו משתמשים בה פה. בשביל אותו חלק שבארץ־ישראל הממלא את חלל האויר בארץ ואת העתונות בחוץ־לארץ בזיוף המציאות ובסירוס הדברים, הרי שפתנו כבר קמה לתחיה בארץ־ישראל. אבל לאמיתו של דבר הדרך לתחיה זו עודנה רחוקה. אמנם היהודים בארץ־ישראל, חוץ ממיעוטים קטנים, יודעים עברית, אבל מספר האנשים בארצנו, אשר הדיבור העברי קבוע בפיהם תמיד בבית וברחוב, הוא בין אלפיים לשלושת אלפים איש. אלה הם אלף הפועלים והפועלות, חבורות המורים העברים, תלמידיהם ובוגריהם של בתי־הספר התיכונים ומספר לא גדול של תושבי הערים ושל האיכרים במושבות. אליהם נוספים כעשרת אלפים ילדים הלומדים בבתי־הספר; אלא, שגורל שפתנו בפיהם לעתיד נחתך על־ידי אופן חייהם וסביבתם. זוהי לעת־עתה תחיית שפתנו בארץ־ישראל. רבבות היהודים בירושלים ואלפיהם ביתר ערי ארץ־ישראל ומושבותיה מוסיפים להשתמש בז’רגונים המרובים. ונשאלת השאלה: האפשר לשפה, החיה רק בפיות אלפים בודדים, לגדול ולהתפתח?

שפתנו נלעגת ומשובשת בפיותינו ובפיות ילדינו. מעטים מבינינו יודעי עברית על בוריה, ועוד קטן מזה הוא מספר הדוברים בה נכונה. בשביל רבים היא רק שפת הדיבור ולא שפת המחשבה. היא כבר משמשת לשפת העבודה לפועל החקלאי בארץ, אבל אין היא עדיין שפת האוּמן, שפת השוק, המסחר ובית־הכנסת. המורים והילדים נחנקים בבתי־הספר מחסרון סביבה עברית מחוץ לכתליו, ללא שיחת עם וללא אנחת עם ושירתו. מתוך תשוקה להשמיע על אוזן העולל את שפת העברי ובחרדת לב מפני קללת דו־הלשוניות, מדברת האֵם לילדה עברית כבולה, ושפת נפשה של אֵם נגזלת מחיי הילד. באורח פלא נקלטת שפתנו סוף סוף בנפש הילד; פועל כאן ודאי אוירה של המולדת. ואולי מלוּוים כל ניב, כל מלה משפתה הדלה של האם, בבת־קול מיוחדת – בת היאבקות האם הגוזרת על עצמה להיאלם למחצה – הצָדה את קשב הילד ונשמתו ומקשרת אותו לשפת אומתוֹ. לא רבים בינינו האבות, שאינם מטפחים בסתר לבם את התקוה ללמד את בניהם שפה זרה – או אפילו לשלחם חוצה לארץ – למען יטעמו מעץ החיים של התרבות האנושית, ספרותה ומדעה. הדור הצעיר בארץ־ישׂראל גדֵל בלי ספר מדעי, בלי ספר רגיל בדברי ימי העמים, בלי ספר מסביר את מדעי הטבע. את ידיעותיו על חיי החברה ומלחמת העובד הקשה בדורות האחרונים על שחרור חייו משיעבודו הקשה, יכול הדור הצעיר לקלוט רק ממאמרים בודדים ארעיים, מאין אפשרות להאיר את שכלו באור גדולי המחשבה האנושית. ושוב נשאלת השאלה: התחיה שפתנו, התחזק? התתפתח ספרותה בתוכנו? התותרנה חרצובות הלשון והמחשבה של נאמניה?

התשובה על השאלה הזאת היא: כן! ואימתי? – כששפתנו תחדל מהיות שפת אלפים בודדים ותשוב לחיות בפי מאות רבבותיו של כל העם; כששפתנו תשוב להיות שפתו המדוברת של כל העם להמוניו, למשפחותיו, לארצותיו, של כל יהודי ויהודי, כמו שהיתה לפנים; כשבתוכן המושג יהודי יובן מאליו המושג: אדם המדבר עברית, כמו שבתוכן המושג צרפתי – אדם המדבר צרפתית!

ג

התנועה להחיות את הדיבור העברי בגולה התחילה מלפני עשרות שנים. בועידה האחרונה של ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית, בשנת תרע“ד, נמסרו ידיעות אלה: “עוד מלפני חמישים שנה נוסדה בבוקרשט אגודה להפצת הדיבור העברי, שהתקיימה שלוש שנים. בין מיסדיה היה יוסף הלוי; וגם המלבי”ם התיחס בחיבה לתחיית השפה ולאגודה זו”. והלל זלטופולסקי אמר שם: “התנועה העברית לא תמול היא אתנו, ויש לה כבר שרשים עמוקים בחיים. היא מקבלת צורות מצורות שונות, אך חוט השני בכולן היה הדיבור העברי. הצעדים הראשונים החלו לפני חצי יובל שנה בהיוָסדן של חברות ‘שפה ברורה’. זו היתה ‘תקופת הצחוק’. האנשים לא הוכשרו לדבר עברית, והשפה לא היתה מוכשרת להיות חיה בפיהם. המליצה התנ”כית שלטה בספרות שלטון גמור. ולכאורה נשארו צעדים אלה בלי תוצאות מוחשיות. ואולם לאט לאט נשתנו פני הדברים". על פי עדותם של הלל זלטופולסקי וקלוזנר (בועידה הנזכרת) ופנחס שיפמן (“השלח”, תרע"ט) נמצאים ברוסיה עשרות אלפים צעירים וצעירות דוברי עברית. בגליציה, הודות לפעילות חבורת מורים במשך עשר השנים האחרונות, הוכן חיל דוברי עברית לאלפים; וגם באמריקה מתחילה תנועה זו להתרחב. אלה הם אותות מבשרים את עלות שחרה של שפתנו על שמי חיי העם העברי, המראים על אפשרות של תחיית שפתנו בפי העם, אבל עדיין אינם מבטיחים אותה. התנועה העברית עוד לא התיצבה על הדרך הרחבה. היא אפילו לא הכריזה על מגמתה הברורה והקיצונית, ועל אחת כמה וכמה שלא העמיסה על עצמה את העול הכבד של התחלה, מתאימה, לפי מהותה והיקפה, למגמתה זאת. מדברי הלל זלטופולסקי בועידה הנזכרת למעלה אנו מקבלים תמונה שלמה ממצב העבודה לתחיית שפתנו ברוסיה לפני המלחמה: “החלה עבודה רבה. פה יסדו גן ילדים, ופה – בית עקד ספרים, ופה פתחו בית־ספר לבנות ופה יסדו שיעורי ערב. נוכחנו, לדאבוננו, שלא היינו מוכנים, חסרו אנשים פועלים, חסרו ספרים וחוברות. הסופרים לא באו לעזרתנו, למרות בקשותינו הרצופות. הלעטנו את האגודות בתקוות טובות ולא יכולנו לגשם אותם, כי לא היו לנו די נואמים ודי חוברות וספרים”. העבודה הענקית והשיטתית למשך שנים רבות, הנחוצה כדי שהמיליונים הרבים של עמנו, הפזורים בכל ארצות תבל ומדברים בכל לשׁון שׁבעולם, ישַׁנו את לשׁונותיהם שׁבפיהם ללשון העברית ויתחילו לדבר בה, צריכה להיות מיוסדה על הצרכים המתגלים בחיי הרוח של עמנו בזמננו. עם הספר כיום הוא הכי עני במוסדות ההשכלה העברית. השכלת העם היתה נשענת על חדרים, ישיבות, בתי מדרשות, ועל דיינות ורבנוּת, שהיו קיימים בכל קהילות ישראל, כגדולה כקטנה. כיום ניטלה הנשמה מהחדרים ומהישיבות. ירידת התורה בישראל ודלדול הכוחות הרוחניים של נושאי המסורת הדתית גדולים במערב ובמזרח. ונשאלת השאלה: איפה הוא בית היוצר למורה העברי – בין התורני וירא השמים ובין המשכיל והחפשי – הלאומי, המכובד, הנושא את דגלו והאהוב בעמו? למורה, אשר גורל עתידו הרוחני של ישראל מסור בידו? מאין יבוא המורה העברי ?

התשובה על השאלה הזאת היא: ממוסדות מיוחדים למורים, שיש ליסדם בקהילות ישראל החשובות, אשר בגולה. לשנים עשר מיליוני היהודים שבעולם דרוש חיל גדול של מורים עברים, אשר יחנכו את הדור הצעיר על ברכי השׂפה העברית, ואף יַקנו את שׁפתנו למבוגרים. ישׂ ליסד, איפוא, עשרות בתי־מדרש למורים, או מוסדות אחרים מתאימים לתעודה זו. עליהם להכין לאט לאט בשביל העם העברי את המורה הדרוש לו, למען החיות את שפתו ולמען המשיך את קיומו הלאומי־הרוחני. האומנם מורגש בעם ישראל צורך אמיתי במורה העברי? בלב היהודי בזמן הזה חיה עדיין התביעה הפנימית לחנך את בנו על ברכי המסורת הדתית או השפה והספרות העברית, למרות הדוגמאות הרבות ליחס השלילי אל המורה או המלמד. ואולם, מלבד הצורך המורגש אצל הפרט, אנו דנים כאן על הצורך בחיי הלאום כולו. מכיון שהצורות הקודמות של ההוראה נמחקו, מקצתן או כולן, מוכרחות לבוא צורות הוראה אחרות.

הקשר בין היהודי ובין שפתו ותורתו לאחר עזבו את החדר או הישיבה ועד סוף ימי חייו היה נמשך (עד הדורות האחרונים) על ידי החיים הדתיים – תפילה ומצוות – ועל ידי העיסוק בתורה. מי יודע, אם היתה התורה מתקיימת בישראל אלמלא השעה בין מנחה למעריב בבתי־התפילה, אשר בה הקשיב העם לפרק במשנה, באגדה או בספר מוסר. כיום נראו צורות חדשות לחיי הרוח של העם, ואכסניות בל ידעון הוכנו להן, כגון שעה חטופה לקריאת העתון היומי, ותשוקה להקשיב לקול חיי האדם מעל במת התיאטרון. ואם את השפה העברית בבית־הספר יכול להכניס (לאט לאט ובהתאמצות רבה) המורה העברי, הנה בבית ובמשפחה אפשר להחדירה רק דרך הצורות המחודשות של זמננו. למיליונים נמנים קוראי העתונות היומית, ולאלפים – המבקרים בתיאטרון. פה רוחשים החיים העממיים, ההמוניים. ושפת החיים האלה צריכה להיות השפה העברית. כיום אין אף עתון יומי עברי בכל העולם. מאמריקה מגיעות אלינו שמועות שנאמני שפתנו שם מתכוננים להוציא עתון יומי עברי. ואולם לא פעולות של יחידים, בודדות במקום ובזמן, יחַיו את שפתנו, אלא תנועה מקיפה. עתונים עבריים צריכים להיוָסד – ובבת אחת – בכל המדינות הגדולות הישנות והחדשות אשר באירופה, במרכזי היהדות במזרח, בארץ־ישראל, באמריקה. הוא הדבר לגבי התיאטרון העברי. כסנונית זו הבודדת, שאינה מבשרת את האביב והחביבה עלינו בכל זאת, כן לנו הידיעות אודות הנסיונות של יצירת במה עברית בוַרשה, מוסקבה וניו־יורק. ואולם גם פה דרושה לא פעולת יחידים, כי אם תנועת רבים מקיפה. קבוצות שׁל משַׂחקים עברים צריכות להיוָסד בבת אחת במרכזי היהודים החשובים: ורשה, אודיסה, מוסקבה, ברדיצ’ב, וילנה, לבוב, וינה, ברלין, פריז, לונדון, ניו־יורק, שיקגו, טיפליס, סלוניקי, ארץ־ישראל, בגדד. העובדה, שהעתונים היומיים העבריים, שהיו לנו, התקיימו בקושי, בה בשעה, שהעתונים הז’רגוניים נפוצו למאות אלפים, והעובדה שהנסיונות ליצירת תיאטרון עברי דרשו התאמצות של כוחות בלתי מצויים, בה בשעה, שהתיאטרונים הלועזיים מתמלאים מהקהל היהודי – מראות לנו ברורות על התרחקותו הנוראה של עמנו משפתו; אולם, יחד עם זה, הן מראות לנו לאיזו מדרגה צריכים להגיע כוחה והתפשטותה של שפתנו בעם.

הסמינרים העבריים יהיו למרכזי תרבות במקומות היוָסדם, אשר סביבם תתהווה אוירה של הדיבור העברי והמחשבה העברית. העתונים העבריים אשר יובטחו באמצעים מיוחדים למען יוכלו להתקיים ולהימכר במחיר נמוך, אשר יפתח לפניהם דלתות כל בית בישראל, ישאו יום יום את המלה העברית החיה לעם וירכזו את הקורא ואת הקונה העברי סביבם וסביב ההוצאות הספרותיות, אשר תיוָסדנה על ידיהם בצורת הוספות ותשורות לחותמיהם. התיאטרונים העבריים, אשר יובטחו גם הם באמצעי קיום מיוחדים יחַיו את הדיבור העברי ויהיו למעינות השירה והאמנות העבריים אשר יפכּו בעם.

ד

ב“מכאן ומכאן” פותר “אובד עצות” את שאלת היהודים באופן כזה: “לא מרכז אחד בארץ־ישראל, כי אם מרכזים בארץ־ישראל ובגולה. ספרות עברית המקשרת את כולם. ז’רגון בתור שפה מדוברת בעם. בארץ־ישראל – עברית עד כמה שאפשר”. “אובד עצות” מניח את האפשרות של קשר כלאים בין העם וספרותו: ספרות עברית בתור יצירת עם המדבר ז’רגון ושפות אחרות.

והתמהון תוקף: הייתכן לספרות עם לחיות ולהשפיע על העם, בלי שידבר בשפתה? מהיכן יקומו לו הסופרים בספרות זו, ומי יהיו קוראיה, ומה יהיו עניניה ונושאיה? האומנם העם ברבבותיו לא יברא לו את ספרותו החיונית בשבילו, העונה לצרכי חייו בשפתו המדוברת בפיו והמובנת לו? והאם לא תהפוך הספרות העברית ל“חכמת ישראל” חנוטה בכרכים עבים וקבורה באולמי ספריות ובתי־ספר גבוהים? או אולי כל ספר וכל סופר עברי יביא אתו על הבמה את המתורגמן שלו, כדי להיות מובן, דוגמת ימי המשנה ותלמוד?

ואם תאמר: “מעולם לא דיברו המוני העם בשפה העברית בגולה, ואף בישבם בארץ־ישראל היו תקופות וגלילים, ששפתם העברית לא היתה בפיהם, ובכל זאת התקיימה בעם עד היום הזה. ומה החרדה כיום?”

ויש לומר: נכון, היא לא היתה שפתו המדוברת בגולה, אבל היא היתה שפת חיי רוחו. הקשר בין היהודי בגולה ובין העברית היה למעלה מהקשר שבין עם אחר ושפתו המדוברת. זו היתה שפת דתו, אשר חיתלה את כל חייו, מיום היוָלדו, כשבירכו עליו בבית־הכנסת, ועד יום מותו, עם אמירת הקדיש לאחר סתימת הגולל; זו היתה שפתו, שבה התחיל ללמוד מיום שידע לדבר, בה התפלל ובה עסק בתורה בעתיו הקבועות כל ימי חייו. זו היתה שפת המסחר: בה כתב שטרי חובותיו ופסק את דיניו. לא היתה פינה בחיי היהודי, אשר העברית לא תשלוט בה. זו היתה שפה חיה בישראל. ולא עוד, אלא מכיון שהעברית היתה לשפת דתו של היהודי, לכן היתה גם לשפתו הקדושה. ושפת חיי יום יום, הז’רגונים, נערכה ביחס לשפתו העברית כשפחה אל הגבירה. הקשר שבין העם העברי ושפתו העברית בעבר היה נשען על כוחות נפשיים ורוחניים אדירים, דתיים ועממיים, ששלטו בחיי הרוח של העם בכל הדורות.⁷ עכשיו, כשנשתנו פני הדברים, כשחיי עמנו הם חיים של חולין בעיקרם – חיים של יחסים מרובים בין בני האדם לבין עצמם ויחסים מועטים ביניהם לבין המושגים הדתיים; כשהספרות העברית אינה נושאת יותר את דגל הדת בשביל החלק הדתי שבעם, ואינה גם ספרות הנובעת מתוכן חיי החולין בשביל החלק האחר של העם, אלא היא קשורה עם עשרות אלפים אחדים מישראל ותו לא – עכשיו חדלה גם שפתנו מהיות שפה חיה ועממית בישראל. לכן, מכיון שהקשר בין שפתנו ובין העם בגולה מותנה עתה רק מהספרות העברית ומהספר העברי, חייבים אנו לבדוק את היתד הזאת, אשר עליה היא תלויה: הנאמנה היא או רפויה?

הערכת מצבה של ספרותנו מצד התפשטותה בעם ניתנה בועידה האחרונה לשפה ולתרבות העברית בשנת תרע“ד על־ידי דויד פרישמן ושמואל צ’רנוביץ. “משירי יל”ג נמכרים במשך שנה שלמה שמונה עשר אכסמפלרים. ל’ביבליותיקה העברית' היו בראשיתה 3500 חתומים ובסופה – חמש מאות. ה’ביבליותיקה הגדולה' התחילה בחמש מאות אכסמפלרים וגמרה במאה. ובכלל, כל ספר חדש, אשר יודפס עתה, אין מוכרים ממנו יותר משלוש ועד ארבע מאות אכסמפלרים. מספרי החינוך לא יימכרו אלא ספרי ההתחלה בלבד, כלומר: הספרים הנועדים לנערים עד שנתם העשירית, שאז הם עוד ברשותם של אבותיהם, ואבותיהם מכריחים אותם במידה מרובה ללימודים אלה, בעוד אשר הספרים הנועדים לנערים למן השנה העשירית ומעלה, לא יימכרו כמעט כלל. וזה הלא הסימן היותר נורא, שהדור הבא, למרות כל ההבטחות שמבטיחים לנו, יתחנך ללא ידיעת הלשון העברית. רוב הספרים הנמכרים אצלנו, הם דוקא ספרים עיוניים קצת, הנוגעים יותר במקצוע ‘חכמת ישראל’. והחזיון הזה, שבשעה אחרת היה משמח אותנו מאד, משום שהיה מראה לנו, שעמנו הוא עם שלבו אינו נתון לדברים בטלים וליצירות הנעשות מתוך קלות ראש, חזיון זה בשעה זו דוקא נורא הוא בשבילנו, כי הוא לנו הסימן היותר מובהק, שקוני הספרים המעטים, שיש עוד לנו, הם אנשים באים בימים, ולא הצעירים”. ופרישמן מוסיף: “נַסו רגע וציירו בדמיונכם את בנינו מקץ 30 או 50 שנה. אותם הבנים הלומדים רק את ספרי הלימוד הנועדים לנערים עד שנתם העשירית, ומשם ואילך אינם לומדים כלום – וגם אותו המעט נשכח מהרה מלבם – מה נהיה בעיניהם אנחנו וחלומותינו?”⁸ צ’רנוביץ אסף הרבה חומר לשאלת שוק הספרים העברי והרצה על נושא זה בועידה. בין יתר דבריו אמר: “במידה שספר הלימוד מכוּון לבעל גיל יותר גדול, בזו המידה עצמה הולכת התפשטותו ופוחתת, מפני שהילדים מבקרים את בית־הספר לכל יותר שלש שנים, ואחרי כן הם נכנסים את בית־הספר הכללי ושוכחים את כל התורה כולה, שלמדוה על רגל אחת ועל קצה המזלג”. הוא מביא עוד את המספרים האלה: “ספרי פרץ ופרישמן נמכרים 200 לשנה, ספרי ברדיצ’בסקי – 400, ‘על פרשת דרכים’ 1000, ‘מכאן ומכאן’ 700, העתונות הז’רגונית היומית נפוצה במספר 200 אלף אכסמפלרים ליום, ונקראת על ידי מיליון”. זהו כוח התפשטותה של ספרותנו העברית בעם. וכשם שתחיית שפתנו בארץ, הנשענת רק על אלפים דוברי עברית, מעוורת את עינינו לבלתי העריכה כערכה, כן מאהבתנו הגדולה לספרותנו אין אנו רואים את הצטמצמות חוג השפעתה על העם. ועד שאנו מקשיבים לחלום תחייתנו לעתיד לבוא, ישכח בינתיים היהודי את התורה ואת שפתה. על מצב ידיעת שפתנו בין הדור הצעיר באמריקה מספר לנו אדם, שחקר שם את מצב החינוך העברי.⁹ בכלל מקבלים חינוך עברי באמריקה, מעט או הרבה, 28 אחוזים מכלל הילדים העברים. ויתר הילדים, בערך 72 אחוזים, יתרחקו מאתנו לגמרי מקטנותם, מבלי דעת כל מאומה מדברי ימי ישראל, מן היהדות והדת. גם הבית של היהודי הפשוט, הנמנה בכלל עם האורתודוכסים (אף שהוא מוכרח לעבוד בשבתות וימים־טובים) גם הבית הזה נתרוקן כמעט מרוח עברי, ואין עוד בכוחו למשוך את לב הילדים, לעורר בלבם אהבה וכבוד לעמם ודתם. – – רק חלק מילדי ישראל מקבלים חינוך עברי כל־שהוא, ורובם לא ידעו אפילו אלפא־ביתא. חינוך עברי, שיש לו איזה ערך שהוא, מקבלים רק עשרה אחוזים. באנגליה, בארצות אירופה וגם בארצות המזרח, בספירת פעולות חברת “כל ישראל חברים”, המצב איננו יותר טוב בהרבה. גם ברוסיה מסתמן חלק גדול מילדי ישראל, אשר בהגיעו לגיל ידוע ייהפך ללא יודע אלפא־ביתא עברי. רבבות מישראל כיום הזה אינם יודעים את התנ“ך, התפלל, קרוא עברית. לוחות הברית, שהביא משה, היו חרותים משני עבריהם בכתב אלוהים באש שחורה על גבי אש לבנה; ומי”ם וסמ"ך שבלוחות האלה בנס היו עומדין. הכל היה ברור ומוחלט, לא היה מקום לשום ספקות ופשרות. ומה שהיה למעלה מן השכל, כונס לגבולות האפשרויות על ידי הבטחון בנס והאמונה בו. אפילו על צורות שתי אותיות לא רצה העם בדמיונו לוַתר, שיוכתבו שלא כמטבעתן. ועכשיו חלקים גדולים מעם ישראל מוַתרים על התורה כולה, ואף על כל עשרים ושתים האותיות!

בשלושה פנים נלחמת הספרות העברית את מלחמת קיומה: בעידוד הסופר העברי וחיזוק ידיו הרפות, בקידוש ערך הספר העברי, ובציפיה לחסדי נדיבים־מצנטים. בשׁבֳּלים אלה נאחזת הספרות הטובעת. “הבה ונחַיה את הסופר העברי !” קורא בקוננו את קינת ספרותנו אחד הבונים הגדולים שלה, העובד לה בלי ליאות זה ימי דור – פרישמן, “תנו לו לעבוד במנוחה. הסירו ממנו את דאגת הפרנסה. תנו לנו מיליון אחד, ואנחנו נבנה ונבנה את הספרות העברית. קומו ונעשה סופרים, קומו ונעשה יוצרים, בוראים, אומרי מלה חדשה. ועל ידי זה נעשה קוראים נעשה עברים!”¹⁰ מהלך המחשבה הזה, שעל־ידי הסופר נברא את הקורא שלנו, אינו נכון. יותר מאשר עשיית ספרים מוכשרה לקשר את העם אל הספרות, שאינה עונה על כל צרכי חייו הדוחקים אותו, יכולה יצירת יחסים מרובים וקשרים חזקים בין העם ושפתו העברית להגדיל ולהאדיר את ספרותנו. אהבת ישראל לשפתו ולספרותו לא תתלקח על ידי הספר העברי הרחוק מהעם. ספרות עברית בריאה מוכרחה להיות לצורך הנתבע על־ידי העם החי בשפתו ומדבר בה. רק הקורא הצמא והמצפה יברא את הספר ויצמיח מקרבו את הסופר. את אומרי “המלה החדשה” לא ניצור רק על־ידי הבטחת קיומם של סופרי ישראל, אלא בעיקר על־ידי הקניית שפתנו לעמנו, לאמור: על־ידי יצירת אפשרות אובייקטיבית של הֲקָרַת הכוחות היוצרים בעם ממעמקי שׁכבותיו, הרווּיות חיים עצמאיים, הבוקעים ועולים דרך שפתנו הלאומית!

המודעה המתפרסמת על־ידי הוצאת הספרים “קדימה” באמריקה מכרזת: “חייב כל יהודי להשכין ספר עברי בביתו”. את ההלכה הזאת משמיעים בוני ספרותנו מימות “אחיאסף” ועד היום. שני טיפוסים של חובבי ספרותנו קיימים אצלנו: הקורא והקונה. ובדרך זו הולכת עד היום העסקנות הספרותית: להרבות את שניהם. באין קשרים אמיתיים חיוניים בין הסופר העברי ובין הקורא, כשאין הספרות העברית מופיעה כמדריך הרוחני, התקיף, הנפקד מאת הקורא והמפקדו במקרי חייו, ברשותו היחידה וברשותו הציבורית, באין שאלות אליה ובאין ציפיה לדברה, לתשובתה – מוכרחים בוני ספרותנו לצאת מהאולמות הרחבים בנפשו של היהודי ולהצדד לאחד החדרים הקטנים שבה, ולבקש ממנו שיזכור, שהוא עדיין יהודי ושלפיכך חייב הוא לקנות ספר עברי, למען תיראה האות העברית בביתו.

לעומת הוצאות הספרים הראשונות “אחיאסף” ו“תושיה”, אשר נשמר בהן במידה ידועה צל של קשר בין הבונים ובין הקהל, על ידי השתתפות הקהל (לא אגיד – העם) במניות ההוצאה ובחתימה על הספרים, הנה ההוצאות האחרונות נשענות בעיקר על מקורות כספיים של יחידים בעם. כל ידיעה על אודות מפעל ספרותי חדש מפרסמת (או לא) שם של יחיד, אשר הבטיח את קיומו מראש. כה “סיני”, “אחיספר”, “ספרות”, כה היה עם יסוד “קדם”, ו“תרבות”, וכה מופיעות עכשיו “הוצאת שטיבל”, הוצאת “כנסת” (באמריקה). אכן הנדיבות בישראל המחזיקה את ספרותנו מעוררת בנו כבוד רב, ואנו קוראים עליה: “ותומכיה מאושר”. אבל המבטח היחידי הזה של סופרינו וספרותנו מעורר מחשבות מדאיגות, ואינו מעודד.

כל ההתאמצויות האלה של ספרותנו לפרוח – ויהי מה! מעידות על כוח החיים המפעפע עדיין בכוחנו. אבל נדמה, שאלה הם האמצעים החריפים, המוגשים לחולה קשה עד מאד. אין הם מזכירים לנו את המזון, שבו ניזון הבריא. והנה במקום לטפל בעצם הצמח החולה, לסמכו ולזמרו, מוטל עלינו לטייב את הקרקע, שהוא צומח בו: לזבּלו, לעדרו ולהשקותו – ורק אז יגדל. כיום אי־אפשר לדת לספק מהאנרגיה האצורה בה כוחות קיום לכל העם. רק בכוחו של המרכז הגשמי, של קיבוץ גלויות ממש, נוכל לקומם את בית ישראל. כן אי־אפשר לספרותנו להזין מאורה את נשמת כל העם בלעדי השפה החיה בפיו. למען תפרח ספרותנו עלינו להחיות את שפתנו. רק בתנאי זה תוכל הספרות להתכשר להכיל את תוכן החיים האנושיים והתרבותיים של היהודי והאדם בדורנו. לרעות בשדות אחרים ילך העברי רק לשם חקירות מקצועיות מיוחדות, כמו שעושים זאת בעלי מקצוע שבכל העמים. ספרות מדעית עברית תשמש בבת־אחת לכל היהודים בכל הארצות. וההשכלה הכללית של היהודים תשמש באופן זה לגורם מאַחד את יהודי כל המדינות והשפות, במקום שהיתה עד כה גורם מפריד. מוחלפת השיטה. לא הספרות העברית תהא משענתה של שפתנו, אלא שפתנו – יסודה של ספרותנו. ואם אנו רוצים בקיומה של האחרונה, עלינו לדאוג הרבה מאד – ואולי קודם כל – לראשונה. בדברי “אובד עצות” צריך להכניס את התיקון הזה: “בלי שפה אין ספרות. עברית בתור שפה מדוברת בעם (בכל תפוצות הגולה ובמקום הז’רגונים המרובים) וספרות עברית המקשרת את כולו”.

ה

רעיון התחיה הלאומית, המכיל לא רק את הציונות במובנה הגשמי, העברת המוני יהודים את עצמם לארץ־ישראל, כי אם גם את הלאומיות במובנה הנאצל, היינו, הכרת המוני היהודים את עצמם בתור עם, תובע בהכרח את תחיית שפתנו בפי העם. חובת הדיבור העברי צריכה להיות מוטלת על העם באותו עוז ותוקף שנדרשת ממנו השתתפותו ביצירת המקלט הבטוח בארץ־ישראל. היהודי הלאומי בגולה, בין אם הוא שואף לעלות לארץ־ישראל בעתיד הקרוב ובין אם לאו, מחויב להכניס את השפה העברית לביתו, בתור שפתו ושפת משפחתו. לא מינים רבים של יהודים יהיו בעולם, אלא מין אחד – והוא: היהודי המדבר עברית. סתם יהודי – רוסי או אמריקאי, אשכנזי, ספרדי – ידבר עברית. הקריאה: “עברים, דברו עברית!” צריכה להישמע לכל איש ישראל ברחבי הגולה הרוסית, האירופית, המזרחית והאמריקאית. זוהי קריאת חובה והוכחה לעם ישראל. כשם שאי־אפשר היה לדת ישראל בלי תורתו, מהתנ“ך ועד ה”שולחן־ערוך“, כן אי־אפשר ללאומיות ישראל בלי שפתו העברית. היחס הנכון אל שפתנו, אשר אנו צריכים לנטעו בעם, מבוטא על־ידי ד”ר קנטור: “לשון אחת יש לכל העם העברי כולו – היא הלשון העברית, אשר בפי טובי סופרינו, והיא היתה לשוננו מאז ומקדם, וכל אשר נטה העם ממנה רפה רוחו ואפס כוח יצירתו, ובכל אשר דרך בה עלה והצליח. כל הכופר בלשוננו העברית, כופר בלאומיות ישראל ונוטה מדרך ההיסטוריה שלנו לנתיב עקלתון”.¹¹

התנועה שהתחוללה בישראל בשנים האחרונות: התגברות “הארץ־ישראליות” והתפשטותה בעם וגילוייה השונים, כמו התהלוכה של מאות אלפים יהודים לפני בית הקונסול האנגלי באודיסה, הקונגרס למען ארץ־ישראל של רבע מיליון פועלים עברים באמריקה, ההחלטה הארץ־ישראלית בקונגרסים היהודיים הכלליים באמריקה, קנדה, אוקראינה, פולין, צ’כיה – כל זה היה רק ביטוי חיצוני של שאיפה עמוקה ונאמנה, אשר העם נשא בחביון נפשו במשך עברו הארוך. גם ביחס לשפה העברית יגיע יום כזה, אשר עם ישראל יביע בגלוי לעצמו ולעולם את רצונו לשוב אליה ולהשיבנה אליו, מתוך הוקרה והכרה פנימית עמוקה, מתוך רגשות התגאות לאומית בשפתו, שהוא יצרה לפני אלפי שנים, ושהוא שואף עד היום הזה להחיותה. ניצני תחיית השפה העברית בארץ־ישראל הנצו הודות לחלוציה הגדולים, אשר חרשו את אדמתה בחריצות ובברכה, ולאו דוקא משום שהתנאים החיצונים בארץ חייבו מאליהם את תחייתה של שפתנו. אלה הקלו עליה, כמובן. ואמנם, אחרי עבודה קשה של רוצים ודורשים במשך עשרות שנים הגענו רק עד מצבנו כיום. ואילו היו אותם העובדים – או שכמותם – המסורים לתחיית הדיבור העברי בעם עובדים את עבודתם זו בגלות, היו גם שם יכולים להגיע לידי תוצאות חשובות מאד. לעם ישראל בכל שנות קיומו היה תמיד מקדשו: מרכז חיי האומה. במדבר היו לו המשכן ולוחות העדות, בארצו – בית הבחירה, ובגלותו – תורתו ומצוותיו. המשכן של העם בדורנו הוא שאיפת הגאולה ותחיית שפתנו! השאיפה והאהבה, אשר ניטע אותן בלב העם לתחיית שפתנו, תיהפכנה בנפשו לחובה אשר תמלא חלק מחייו הרצוניים. היהודים יעזבו לאט־לאט במשך שנים את לשונותיהם הרגילות בפיהם וישובו ללשונם העברית. לא ממקורות החוק החיצון יינק הדיבור העברי, אלא מהשאיפה ומהכרת החובה הפנימית העמוקה אשר תוכה רצוף אהבה, מהפקודה אשר יפקוד עליו לבו. בכוח ההוכחה, ההטפה הנבואית, הלך עמנו בדרכו בכל חייו ההיסטוריים. בראשונה היה מוכיח איש האלוהים, הכהן והנביא, אחרי כן – ה“תלמיד־חכם”; והרב, החכם, והסופר – כיום. שרשרת גדולי הרוח בישראל, אישים מרכזיים בלאום, מראשית התגבשותם של שבטי ישראל ועד הדור האחרון, עמדו בפרץ לשמור על קיום העם בכוח מתת פקודה או עצה יעוצה, על־פי רוח אלוהים ששרתה עליהם בדורותיהם.

בימים האחרונים שמענו את קולו של ביאליק ב“הלכה ואגדה”. ביאליק יצא זה שנים משפריר שירתו לראות בסבלות בני עמו וחגר את מתניו לעזוב עמהם. בעבדו את עבודתו הברוכה, בערכו לעם את משנה המקרא והאגדה, יצא לדרוש מכל העם, ובראש כולם מסופריו, את חיי ההלכה, שיש עמה אגדה. בהערכתו מחדש את ערך ספרותנו לא מצד מידת הכשרון האמנותי המתגלה בה, אלא מצד תשובתה על צרכי החיים האנושיים ומצד מדרגת הפעלתה את כוח הרצון שבדור, יש לראות התחלה של המשך טויית חוט החיים של העם, פרשת דרכים, אשר ממנה מוצא לדרך המלך: לעבודת היצירה בעם ועִם העם. לפועל העברי בארץ־ישראל, לאנשי החובה הלאומית, הנושאים את עול הברזל, אומרת קריאתו זאת של ביאליק הרבה מאד, לא רק משום שהיא עולה בד בבד עם קריאתם הם ההולכת ונשמעת זה שנים מתוך הארץ; לא רק משום שזוהי קריאה המחייבת לחיפוש דרכים, שאי־אפשר להסיח את הדעת ממנה; קריאה, שבמקום סלסול ענוג ושעמום, באה על־ידה בקורת עצמית ותסיסה, העתידות להפרות את המחשבה העברית – אלא משׁום שׁקריאה זו, שׁנשׁמעה בשׁעה שׁל הסתערות גלי רֶשַׁע מבחוץ והתעוררות כבירה לאומית, ארץ־ישראלית, מבפנים, בשעה שהעם קשוּב לתקוות הגאולה, בשעה אשר הקשר שבין הפרט ובין כלל האומה יבוטא לא רק על־ידי פורענויות הגלות המשותפות, אלא על־ידי עבודת התחיה המשותפת; בשעה הדורשת מהעם עריכת כוחותיו לשם בנין הארץ ועליה שתחילתה רבבות וסופה גאולת ישראל מגלותו – בשעה זו הרי קריאה אמיצה זו מאת משורר האומה לחיים של חובה, למילוי החובה הלאומית, “לעבודה עברית, שפה עברית, מחשבה עברית”, מצלצלת כאחת הבשורות לעם, העתידות לחדש את חייו, הדולות ממעמקיהם את הכוחות הגדולים האצורים בקרבו.

שאלת תחיית השפה – זוהי שאלת ההכרה והרצון. אנו מתקרבים לתקופה חדשה, אשר הכרת העמים עולה ומתגברת, ורצונם המכוון מתחיל לבוא בחשבון הכוחות הפועלים בהיסטוריה. בשביל חלקים גדולים מבין הציונים, שהזניחו זה מימים רבים – הם או אבותיהם – את הז’רגון ולשונות אירופה בפיהם, פקודת החזרה אל שפתנו תישמע כפקודה לשוב לחיים לאומיים לא רק בכוָנה אלא בפועל, בבית ובמשפחה, ותשמש תריס בפני ההתבוללות של הדור הצעיר. בשביל החלקים הגדולים בישראל אשר בכל המזרח: בקוקז, בפרס, בתורכיה, ערב, מצרים, וכן גם בשביל יהודי צפון אפריקה והבלקנים (מספרם יחד כשני מיליון) תהיה קריאת השיבה לשפתנו לגורם התאחות איברי האומה המרוחקים זה מזה במקום, ביחסים ובשפה, לבשורת ההשתתפות בחיי העם ולפתיחת אשנב לקרני המחשבה, השירה והמדע העברי והעולמי. גם בשביל חלקים שונים מהמוני העם המדברים אידיש תהיה הדרישה הנמרצת לתחיית השפה העברית, בהדרגה בזמן ובהיקף, לבשורת התעלות האדם על־ידי עצמו. עצם ההתאמצות להכניס את השפה העברית בחיים וההתקדמות המודרגת בהשגת המטרה הנעלה, תכנסנה רוח של התרוממות נפשית בבית היהודי ותשפרנה את חייו.

האספה לשפה ולתרבות בשנת תרע“ד הצליחה לכנס את מחנה הסופרים והעוסקים לאכסניה אחת, אבל לא הספיקה לערוך אותו הכן לעבודה שיטתית נמרצה. למרות ריבוי המשתתפים והחומר הרב שהובא לאספה, הורגש רפיון של פעולה. ובהיפרד הצירים, לא צוּידו בסדר עבודה ברור, לא חוּשל רצונם ולא כוּונה פעולתם למטרה מרכזית. במשך שנות המלחמה שמחנו לקראת כל ניצוץ של פעולה מאירה בשדה הספרות והשפה. בשורות מעודדות היו מגיעות מאמריקה – התגברות התנועה העברית, הוצאת ספרים, שבועונים, חלומות על סמינר ועתון עבריים – וגם מרוסיה המשוחררה בימי ממשלת הדימוקרטים, ואחר כך מהמרכזים השונים, שנפרדו למדינותיהם החדשות; יסוּד גימנסיות עבריות, הכרת השפה העברית על־ידי ממשלת אוקראינה, בשורת שלום ממשוררינו וסופרינו בקבצים, ב”השלח" הוצאות עתיות חדשות והוצאת הספרים “שטיבל”. ואולם, אין שום ספק, שפיזור העובדים, ריבוי הבמות, שהביאו לידי כפילות המעשים, שהיו יפים לעבודה בשעת חירום, יחלפו מעולמנו מיד אחרי היפתח שערי ארצות כל העולם. והיה, אחרי אשר המחנות הנלחמים ישובו משדות הקטל לנוויהם, יצא אל המערכה צבא הכבוד של העם העברי, הנלחם את מלחמת רוחו ושפתו, מחנה משורריו וסופריו: הזקנים, המעוטרים אותות חיבה מהעם, והצעירים היוצאים בחרדת לב – וייפגשו, אחרי שנות פרידה, באספה לשפה ולתרבות. אז יהיו הזמן והמקום הנכונים להכריז על תחיית שפתנו בעם כעל מגמתה הברורה והקרובה של עבודת העברים; לסוֹל את הדרכים אשר יצעדו בהם העובדים, ולכוון את העבודה ישר אל המטרה. עיקר העבודה תיעשה, על־פי קריאתה של ההסתדרות לשפה ולתרבות על־ידי הפעולה העצמית של קהילות היהודים במקומותיהם. וכשם שבקהילות רבות נבנו בתי־תפילה, אף־על־פי שרבים מהמשתתפים בהוצאות הבנין עשו זאת לא מתוך דתיות, אלא מתוך הרגשה לאומית ומתוך הרצון להקים בניני תפארה לקהילה, כן גם המוסדות לתחיית שפתנו: התיאטרון העברי, הסמינר או הקורסים למורים עברים, העתון והספר העבריים, ובית־הספר והספריה יוקמו על־ידי הקהילה, או על־ידי חברות מיוחדות. העובדים הנאמנים – בין אלה שבמרכזים ובין אלה שבגבולין – יוסיפו לחדש ולהרחיב את הדרכים להתפשטות השפה העברית בעם. בעונה אחת ייערך שבוע עברי בכל ארץ וארץ, אשר בו יקשור כל יהודי עטרה לראש שפתנו בין על־ידי הדיבור העברי ובין על־ידי ההקשבה אליו ובין על־ידי תרומות להקמת המוסדות לתחיית שפתנו. השלטים מעל בתי־המסחר והמלאכה העבריים ומעל המוסדות הציבוריים העבריים בכל הערים והישובים אשר בכל העולם, ייכתבו גם עברית בצד הלועזית. כרטיס־ביקור של יהודי וחליפת המכתבים בין היהודי לאחיו ישובו – כמנהג אבותינו – להיכתב ולהידפס עברית. על נושאי הספרות העברית – סופרי ישראל למאותיהם וקוראי ספרותנו לרבבותיהם – להיות בתוך העם לנושאי השפה העברית בדיבור, בבית, בעבודה, ברחוב, בשׁוק ובחברה, לכָרוֹזיה ודורשׁיה ברבים. מוכיחים, מטיפים ומבארים לעם את חובתו לשפתו צריכים להישלח מאת ההסתדרות לשפה ולתרבות לרחבי הגולה לדבר על לב העם. מלבד נסיונות אחדים באמריקה לא שמענו עדיין אודות פעולה כזאת. קולות קוראים למיליונים ובכל השפות הנשמעות בעם יתפשטו בעם ויעוררוהו להתנדבות ולהתחייבות לדיבור העברי.

וכאן, בארץ־ישראל, החזית הכי קשה היא חזית העולים מן הגולה ושפותיהם הזרות בפיהם, שאין כנגדה שום נשק אחר, זולתי ההשתדלות הנמרצה להקנות לעולה את שפתנו בזמן הכי קצר ולהכניסו לשורות המדברים בה. מורים בעלי נסיון בארץ־ישראל מעידים לנו שבמשך שנַים־שלושה חדשים רוכש אדם את הדיבור העברי. ואולם כשם שאפשר ללמוד את שפתנו בזמן קצר מאד, כן אפשר לאדם לחיות בארצנו במשך שנים רבות ולהישאר נבער מידיעתה. הרבה תלוי ברצון העולה עצמו וביכלתו הנפשית והחמרית; הרבה – בסביבה, והרבה בעזרה לרכישת השפה שתוגש לו בימים, בשבועות ובחדשים הראשונים לבואו. כאן מונח מרכזה של העבודה המיוחדת בארץ־ישראל לתחיית שפתנו בה ולנצחונה.

הכרתו הלאומית של עמנו ואיחוד כוחותיו וגיוסם לשם שיבתו לארצנו יתקיימו בעזרת הוקרתו את כל הקנינים הלאומיים שלו. “אל תבוז כי זקנה אמך!” עם שבניו־בוניו מוכשרים להזניח את שפתו הלאומית המקורית, פרי יצירת רוח גזעו, היסכון לתחיה? דורות רבים עברו על עמנו, ומרובים היו בניו־בוגדיו. הם התנכרו לתקומתו. להם יאתה ההתכחשות לשפתנו. אבל דור המאמין בתחיית ישראל, העומד על סף הגאולה ומאַמץ את כוחותיו לעלות לארצו, דור כזה, אם הוא מרפה את קשריו עם השפה העברית, מקצץ בידו האחת בשרשי העץ, אשר הוא גופו מגדל בידו השניה. אימתי תהיה עבודתנו בטוחה ונאמנה? מתי נרכוש כבוד לעצמנו בה? כשנוקיר את לאומיותנו ואת קנינינו: עמנו, ארצנו ושפתנו.

ואהבת את שפתך…

תרע"ט

---

עברית לפועלים

מאת

שמואל יבנאלי

ד"ר שמריהו לוין אמר (בספרו “בעיתות מלחמה”, במאמר “עם, ארץ ושפה”): “לא קשה יהיה ליסד אוניברסיטה עברית; קשה יהיה לברוא את בית־הספר העברי העממי הראשון, להוביל שנית את הציפרים, החיות, הרמשים, הפרפרים, העצים והפרחים אל האדם, אשר יקרא אותם שנית בשמות, ממש כמעשה אדם הראשון לפנים. המצאת שמות חדשים, או התאמת העתיקים, למושגי מציאותנו כיום, היו קשים ואחוזים בחבלי יצירה. הישוב החדש כבר גמר להתגבר על הפרוצס הזה: האיכר החדש העיר את האדמה הישנה. פטיש האומה ניגד את הרעיון המשחרר. המורה החליק את קמטי העבדות מעל מצחו. והנה הופיע הילד החדש, הילד העברי, וקרא ‘אבא, אמא!’ השפה רוותה לשד־חיוּת מהקרקע החדשה, חן ואינטימיות, צלצול חי וטבעיות”.¹

התמונה הזאת המתארת בבהירות את תחיית שפתנו, ניצבת לנגד עינינו במרחק הזמן ומושכת אותנו להגיע אליה; אבל היא המוציאה מלבנו את הקריאה: “מה רחוקה עוד הדרך!”

שפתנו היא עדיין רק שפת בתי־הספר. האוּמן והאיכר עוד לא החיו את שפתנו. די לעבור בערי ארץ־ישראל: בבתיהן, בשוקיהן, בבתי־כנסיותיהן; די לסוּר למושבות, אל בתי האיכרים, לכרמים, לפרדסים ולשדות, להטות אוזן ולהקשיב לשפת העם והעבודה, כדי להכיר במציאות המרה. ערבית (שהיא שפת הדיבור של חלקים גדולים מעמנו בערי ארץ־ישראל, ושל אלפי העובדים הערבים במושבות), אידיש – תישמענה; אבל לא עברית. המסייר בארץ ורואה את הילדים הקטנים המדברים עברית, מתרשם כאילו שפתנו באמת כבר שבה לתחיה בארצנו. אמנם יודע הילד להגיד: “אבא!”, “אמא!” אבל היודעים הורי הילד להשיב לו עברית כהוגן ? לשיר לו, לנחם אותו, להשקיטו, לגעור בו, להשיב לו על שאלותיו בדיוק? היודעים הם לטייל אתו בעברית, לקשור אותו אל עולם בעלי־החיים והצמחים על־ידי ביאורים ותיאורים בעברית? להשיב בשם או בפועל עברי מתאים על כל “מה זה” של הילד? היש לנו רק להישלו בתחיית שפתנו בפיות הילדים, או אולי חובה מוטלת עלינו לספּק להוריהם את המורה אשר יקל מעליהם את יסורי התחיוּת השפה בפיותיהם?

מעולם לא נשקפה סכנה לתחיית שפתנו בארץ כמו בימינו אלה. לפנים היתה עברית, להלכה לכל הפחות, שפת ביניים לחלקים שונים של היהודים בארץ, והשפה העיקרית בבית־הספר. ואף־על־פי שמבוּלמוּס השפות הזרות לא נרפא הישוב העברי מעולם, בכל זאת מפני חוסר אחדות השקפות בין החוגים המשפיעים לטובת השפות הזרות (“כי”ח – לצרפתית, “עזרה” – לגרמנית, מוסדות היהודים האנגלים, מיסיון אנגלי) וההתחרות הפנימית ביניהם, לא התבצרה בישוב שום שפה זרה בתור שפה שלטת. עכשיו הוסרו כל העיכובים: אחדות השפה הזרה הושגה; זאת היא השפה האנגלית, המבטיחה משרה אצל הציונים ועל אחת כמה וכמה אצל הממשלה, זאת היא השפה שפרנסה בעקבותיה בעסקים עם הגויים הסוחרים; זוהי שפת התרבות הגבוהה והספרות, שפת המדע, הטכניקה והחקלאות המודרנית; זוהי השפה העשירה – ורבים אוהבי עשיר. די עכשיו, שנה אחרי כניסת הכובשים לארץ, להתבונן מה בהול הישוב העברי (במושבות ובערים(, על גדוליו ועל קטניו, ללמוד את שפתם של הכובשים, כדי להעריך נכונה את מקומה האמיתי של שפתנו שלנו בחיי יהודי ארץ־ישראל. לא רק בכל בתי־הספר נלמדת השפה האנגלית (תשאלו: למה ללמד שפה זרה לבני כפר ובית־ספר עממיים? תשאלו: למה להתחיל ללמד שפה זרה בגימנסיה עברית ביפו מהמחלקה הראשונה ואילך, בה ילדים בני 10 שנים? ההספיק העם המצרי במצרים אחרי ארבעים שנות חיים תחת שלטון האנגלים להתקשר לשפת הכובשים, כמו היהודים בשנה אחת?), אלא גם הגדולים שוקדים על לימוד השפה הזרה מפי מורים רבים לעשרות. לא זמן רב יהיה עלינו לחכות עד אשר תשלוט בנו השפה הזאת גם בדיבור, מבלי אשר מי שהוא יטילנה עלינו בזרוע, אלא רק מפני שאנו בעצמנו כה אצים להשליטה עלינו.

שנים רבות קיוינו להחיות את שפתנו בארץ־ישראל דרך בתי־הספר. אבל החיים הראו שכל זמן שתחיית השפה תהיה מיוסדת רק על בתי־הספר ולא גם על מוסדות מיוחדים לגדולים תהיה עבודתנו זאת בארץ־ישראל דומה לגוף שחציו האחד חי בשעה שחציו השני מת. נזכור נא, שמשבעים אלף היהודים אשר בארץ מדברים עד היום עברית, בתור שפתם הקבועה, רק מאלפיים עד שלושת אלפים איש מבוגרים, והנשארים מדברים כל הז’רגונים המרובים הנפוצים בין יהודי ארץ־ישראל. בבתי־הספר מתחנכים אלפים אחדים ילדים על הדיבור העברי. אבל חלק גדול של התלמידים, בעזבם את בית־הספר, נטמעים בתוך סביבתם וחוזרים לשפת ההורים. אנו עומדים לפני כניסה של יהודים לארץ־ישראל (אשר אנו מצפים להם בכליון עינים) ששפתם המדוברת אינה עברית. מה רחוקים אנו מתחיית שפתנו; מה עלולים אנו להתרחק ממנה יותר ויותר עם ריבוי היהודים בארץ, אם נשאיר את המצב כמו שהוא ללא פעולה חיובית מצדנו. אם על־ידי בתי־הספר לבדם ניטע בארץ־ישראל את שפתנו, נורידנה למדרגת שפת בית־הספר כמו בגולה, אבל לא נעשנה לשפת הדיבור.

בבואנו להגביר את כוח הדיבור העברי בארץ על־ידי מורים למבוגרים, עלינו קודם כל לשעות אל אותם חלקי הישוב, אשר הדיבור העברי הוא בשבילם צורך אמיתי, הנובע מתוך יחסי אהבה לשפתנו ומתוך השאיפה העמוקה להחיותה בדיבור. חובה עלינו להגיש עזרה לעובד העברי היוצר את החברה המדברת עברית. בראותנו את המורים לפועלים, אשר קבענו במושבות ובקבוצות, המוסיפים לחזק את הקשר בין הפועל לשפתו, המקילים עליו למצוא את השמות העבריים הדרושים לכל צרכי־חייו, בכל מקצועות עבודתו, אנו אומרים לעצמנו: מחנה העובדים, הנאמנים לשפה בכל נפשם, לוחמים את מלחמתה בחיים קודם כל עם עצמם, בעזבם את שפתם המדוברת בפיהם מהגלות ובהחליפם אותה בכוח רצונם בשפתנו העברית, ומוריהם עוזרים להם ומחזקים את ידיהם. ואתם בטחוננו ותקותנו.

הבאים אלינו לארץ (ואלינו, העובדים, יבואו, כי לרבים, לרבבות, דרך העבודה היא רק היא הדרך היחידה בארצנו) במצעדיהם הראשונים פגוש יפגשו אותנו, את חבריהם, אנשי העבודה. אתנו יחד יצאו לעבודתם ובתוכנו יתאמצו להקנות לעצמם את שפתנו העברית אשר אותה ישמעו מפינו. סביבת דוברי עברית, רוח האהבה לשפתנו, מורים עברים והדרכה, תנאי לימוד נאותים, ספרי לימוד ומכשירים – מהפכים במשך שלושה חדשים את העולה החדש למדבר עברית, ובמשך חצי שנה – לקורא עברית. ובמקום להיספח את הבלתי מבינים, “המתאוננים”, למען הרבות את המבוכה בארץ, יתוסף העולה החדש על המחנה העברי הנאמן. ואף הוא יפגוש את הבאים אחריו ויעזרם להפוך את לשונם לעברית

הסתדרות הפועלים החקלאים עושה עבודה תרבותית כל שנות קיומה. בין פעולותיה היו: שעורי־ערב לעברית, יִסוּד ספריה חקלאית מטולטלת, הנחת יסוד לספריה המרכזית של הפועלים.

בועידת פועלי הגליל שהוקדשה לשאלות התרבות, (כנרת, בסוף שנת תרע"ה), נבחרה ועדת־התרבות לפועלי הגליל. כעבור שנה נבחרה בועידת פועלי יהודה (השישית), שנתקיימה בפתח־תקוה, ועדת־התרבות לפועלי יהודה. ראשית העבודה היתה בשתי מגמות: א) להמציא לפועל את המורה. ב) לקרב אותו אל הספר העברי. שנים של תלאות והתרגשות, של גזרות הממשלה התורכית שהכריחו את הפועלים להתפזר ממרכזיהם, עיכבו בעד התפתחות העבודה. למרות זאת נעשו גם בשנים ההן התחלות של פעולה תרבותית. אולם עבודתנו התפתחה ביתר שאת אחרי היוָסד “התאחדות ציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל, אחדות־העבודה” באדר שנה זו, כשהתחילה להקיף לאט לאט, מלבד הפועלים החקלאים, גם פועלי־העיר המצטרפים ל“אחדות העבודה”.

תמוז תרע"ט

בימי הכאב

מאת

שמואל יבנאלי

---

למות חבר

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

ביצור הגלילים

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

אחרי פרעות ירושלים

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

דרישות השעה מאת הועד־הפועל הציוני

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

מבטח אכזב: אחרי פרעות יפו

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

"תנחומין"

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

כי אם החרש תחרישי

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

לסדר?

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

"על חטא"

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

מדוחי שוא

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

למשפט ב' בנובמבר

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

מאמצי בנייה – ומעקשים

מאת

שמואל יבנאלי

---

נסיגה לאחור

מאת

שמואל יבנאלי

בשנה שעברה בא מ. אוסישקין לארץ בתקוה רבה להכניס את עבודת הפועל העברי למשקו של האיכר הפרטי.

אין צורך לאמר, כי השנה הספיקה לו בשביל לנשות את התקוות האלו. ידענו זאת מראש.

כלל גדול היה לפנים במושבות, שעבודה ציבורית נמסרת לפועלים עברים. ובזאת פדו את עוון מאות הזרים הקבועים והעונתיים, העובדים במקום אלה הנקראים “איכרים”. והנה זה שנים אחדות שגם מנהג זה חוּלל. המושבות חדלו למלאות את אשר קיבלו עליהם לעיני הישוב והעם.

הכל זוכרים את הבאר ברחובות, כרוה זרים.

והכביש בפתח־תקוה? צרה עין האיכרים בפועל העברי, שמא יתפרנס מעבודתו מאדמת פתח־תקותנו, ולו גם בכסף שבא להם בהלואה לזמן ארוך מאת יק"א וּועד־הצירים. שיחם ושיגם של איכרי פתח־תקוה בדבר מסירת הכביש לפועלים העברים מזכירים לנו את הימים שלפני החורבן, שעה ששורפו מחסני העצים והמזונות, שהיו מוכנים לשמש להגנת ירושלים במשך שנים – מחמת שנאת חינם.

אנשי חדרה ניגשו סוף־סוף, אחרי הרבה ציפיה ועסקנות, ליבש את הבצות על אדמתם, להבריא את אוירה של חדרה רוַת הכשלונות. וביתר אומץ התחילו בעבודה על חשבון עצמם ועל דעת עצמם, ופירוש הדברים האלה הוא – מסרו לקבלן שישכור פועלים לעבודה זו, ומכיוָן שאין הם תלויים בתקציבים, הרשות בידיהם לבחור את הפועלים כרצונם. ובמי יבחרו אנשי חדרה? מובן מאליו – בזר.

וכל זה לעת כזאת – עם כניסת אלפי צעירים מהגולה לשורות הפועלים.

הממשלה מוסרת עבודה ציבורית לפועלים עברים (ההתחלה: הכביש טבריה־צמח נעשתה בימי הממשלה שקדמה לנציב), והמושבה העברית – לא.

ראשון־לציון הִנָה הִנֶהָ— זו הבת הענוגה והמפונקת, אשר פנקוה נדיבים ויעדנוה רוזנים— באה עד משבר: יקב נשאר לה בירושה מהיהודי הגדול בונה חרבות הארץ, ואין היא יכולה להכניס בו רגל של אינו־יהודי; זה שנים רבות מתענה היא תחת ידי הפועל העברי ביקב, ולא הומצא עד היום שום היתר להכניס את הפועל הזר־הקרוב ליקב.

ואם רצונך להכיר את הפועל העברי שכבש לו עמדה כל כך חזקה ביקב— הואל והטרח עצמך ובוא אחריו למקום עבודתו. באפלה, ממרתף למרתף תעבור, בין חביות ענקיות, מכונות משחירות, ובתוך האפלה הזו הספוגה אדים קשים, מסתובבים צללי אדם. אתה מסתכל בהם לאור הפנס שבידך: פנים חיורים ומוריקים וגופות צנומים. ובקנאה הם מביטים עליך כשהנך פונה לצאת לאור – כי נתונים האנשים האלה באפלה זו לא יום אחד, אלא שנים רבות.

והאנשים האלה קראו עכשיו למלחמה—יהי חלק רבים עמהם! שנים של הכנעה, של משטר המשלם בעד חנופה והתרפסות חלק כחלק כבעד עבודה, עוד השאירו בלבות העובדים די אומץ לעמוד איש בעד אחיו.

מה דורשים האנשים האלה ועל מה התקוממו? — על פיטורים פתאומיים, על ירידה לחייהם מתוך הפקרות. על פת לחם יפשע פועל, לחם צר לפרנס את ביתו. אך שאלו את המנהלים ובני המנהלים השונים, על מה נלחמים הם ועל מה מביאים הם את הפועל לידי שביתות – על בצע כבוד ועל קפריזים של תקיפות.

הפועלים העברים בארץ־ישראל מביטים על השביתה הזאת כעל צעד של גבורה מצד חלק קטן של אחיהם; כי לא סכסוך מקומי פרטי הוא שנפל בין פועל פלוני ובעל אלמוני, כי אם מוסד ציבורי אומר לפגוע בזכות עבודתם ואחיזת חייהם של פועלים, ובזאת יפגע בזכות כל הפועלים אשר בארץ.

תרפ"א

---

על הרופאים המיותרים

מאת

שמואל יבנאלי

באספת רופאים ביפו דובר אודות "הכמות האי־פרופורציונלית והמופרזת (ביחס למספר הכולל של העולים) של רופאים חדשים הנכנסים כעת לארץ״. אם נמוד במידה רופאית זו את העולים, נמצא תמיד ביניהם כמות אי־פרופורציונלית של חנונים, חייטים, מלמדים, עוזרים בבתי מסחר ביחס למספר הכולל של העולים, באשר כל היהודים, הסוחרים ובעלי המלאכה עם הרופאים גם יחד, מיותרים זה לגבי זה. אמנם ישנה אומנות אחת החסרה תמיד בין העולים, וזוהי אומנות החקלאות, אבל נעלם מאתנו לדעת, מי חייב להשלים את החסר, ומי פטור. מי הוא, איפוא, המיותר ביחס לשני? ומי הוא, החייב לחכות בגולה, למען לעלות לפי פרופורציה מתאימה ביחס לאחרים?

בארץ־ישראל נמצאים עכשיו “יותר” משמונים וחמישה רופאים – כפל מספרם מלפני המלחמה! רופאינו נוכו, איפוא, ביתר. מה לעשות? כיצד למנוע בעד כניסת רופאים חדשים לארץ? התשובה הברורה ניתנת מאת חברת הרופאים לאמור: "לפנות על־ידי העיתונות העברית העולמית לרופאים שבכל הארצות במכתב גלוי, שבו ידובר על דבר המצב הכלכלי הקשה של רופאי הארץ, ועל דבר אי־האפשרות להסתדר כאן בעבודה, כל זמן שעוד לא החלה ההגירה החפשית וכל עוד לא התחילה העבודה הסניטרית, שצריכה להכשיר את הארץ לעליה חדשה״.

כן, כן, ארצנו עניה ושוממה, וישובה—דל, ואין היא יכולה להכיל יתרון של רופאים. בשביל האגרונום, המהנדס והרופא, העולה לארץ בתור קנדידט למשרה בעלת משכורת כפולה ומכופלת ממשכורת עובד, המקומות בארץ־ישראל מוגבלים מאד. ואולם, ארצנו העניה וישובה הדל מצפים, מצפים להרבה מאד יהודים, אנשים עובדים בעלי השכלה נמוכה ועליונה.

בעצם, עבודתנו בארץ־ישראל סובלת מחוסר עובדים, ולא מיתרונם. צבת בצבת עשויה. אילו היה בארץ־ישראל מחנה חקלאים מלומדים, מהנדסים ורופאים מומחים היו יוצרים אפשרויות רבות מאוד של עבודה בשביל הרבים העולים לארץ־ישראל, היו מקילים על חיי העובדים באותם המקומות שהם כבר ישנם.

ואולם, נתבונן נא אל מציאות חיינו מצד אחר. האומנם יש יתרון רופאים בארץ? ומה זה יתרון? מי זה אומר, שבמושבות הגדולות צריך לשמש רק רופא אחד? מי זה אומר, שמאות נפשות תימנים בשכונותיהם צריכות להימוק ביסוריהן ללא עזרת רופא? שפינות רבות חדשות בישוב תישארנה במשך שנים בלי רופא? שקבוצות רבות לא תוכלנה לקבל בעלי משפחה לתוכן רק מחוסר עזרה רפואית הגונה? ובעלות חבורת עובדים על עמדה חדשה, למה ייבצר מאחד הרופאים להתחבר אליהם, כאחד העובדים, אשר ימלא את תפקידו המקצועי או איזה תפקיד שהוא?

בכל הארץ ישנם רק שני מומחים למחלות האף והגרון. על דלתו של האחד מהם כתוב באותיות מרהיבות לבב: “מחיר הביקור לא פחות מחמישה שילינג”. רק שנים שלושה רופאי עינים מומחים בארץ. וכמה רופאים בעלי תבונה ונסיון בארץ מרפאים את הישוב מהקדחת המשכּלת? ואילו היו הרופאים החדשים, הנכנסים לארץ, יוצקים מים על ידי הרופאים, המלומדים במלחמה, העקשנית ומרובת השנים, נגד הקדחת והגרענת בארץ, והיו נפוצים אחרי־כן בעם ובין העובדים כמצילים וכעוזרים—לא היו מיותרים.

אילו נכנסו אנשי מדע אל בין העובדים, היו לומדים מתורת החיים: את צרכי העובדים ואופני העבודה השונים, את דרכי המלחמה במזיקים מעולם החי והצומח; הם היו מכניסים השבחות בקופת החולים של העובדים, ֿהיו משמיעים את קולם על הצרכים האמיתיים של הבראת הארץ ושמירת בריאות העובדים וילדיהם; היו עוזרים למשפחת העובד הצעירה בשאלות הקשות של החינוך והטיפול בילדים. הלא נפלא הדבר, עד היום הזה אין אף חוברת לטיפול בילדים בתנאים המיוחדים שבארצנו, כתובה או אפילו מתורגמה על־ידי אחד הרופאים! ואין צריך לאמור, שאין כל ספר הדרכה בתורת הזנת האדם ובהמות הבית, בשאלות ההיגיינה הכללית של העובדים, בכל אלה המקצועות, אשר רק אנשי המדע החיים בתוך העבודה ובין העובדים היו יכולים להאיר את החשכה הבלתי תרבותית הכללית שלנו.

האומנם כה נענשו הרופאים, באשר הם רופאים, שאין לפניהם בארץ כל מוצא הצידה מההתחרות ההדדית?

מה קל להודיע לחוץ־לארץ (בעיתונות העברית שבכל העולם) “על דבר אי־האפשרות להסתדר בארץ־ישראל”! דברים בטוחים ומוחלטים, שאין מניחים כל ספק אחריהם!

כהד ההודעה המפורסמת של ברנדייס על דבר “אי־אפשרות” לעליה רחבה לארץ־ישראל מפני הקדחת, מצלצל באזנינו הנימוק “המספיק” הזה (הקדחת), אשר שימש לחוגים ידועים של הממשלה האנגלית עילה לבאר בו את הכרח איסור הכניסה לארץ־ישראל, בהיתבעם לפתוח את שערי ארץ־ישראל בפני ההגירה החפשית של היהודים. כך חוזרות אלינו בנות־קול של מלעיזינו.

“כל עוד לא החלה ההגירה החפשית”. תיתי להם לרופאינו, שהניחו למצער פתח תקוה זה לבני אומנותם שבגולה. ואולם, מי יודע אימתי תתחיל ההגירה החפשית?

אבל – אולי יש לצעוד, אף אם בכבדות, גם בדרך הקשה, דרך ההסתגלות אל שאיפות התהיה שבעם על־ידי העבודה ואל חיי העובדים בארץ? ההולכים בדרך זו תמיד אך יקראו לאחיהם בגולה, כי יעלו.

“מעולם לא אמר אדם, צר לי המקום בירושלים”. אז היו נסים כאלה…

תר"פ

---

על מות חלוץ

מאת

שמואל יבנאלי

צנועה היא מאוד המסגרת השחורה בעמודי ה“קונטרס” – בשורת המוות העולה מאהלי החלוץ, העובד החדש. אין אחריה כל סיפור לא על הנעדר ולא על סיבת הילקחו מאתנו. כאילו אשמים אנו, החיים, במשהו במוות זה, ועל כן, מתוך אינסטינקט פנימי, אין אנו מאריכים את הדיבור.

כצפרים עפות כן עולים אלינו חברינו וחברותינו. יקרים, תמימים, צעירים ונאמנים – ולא ידעו את נפשׁם. שָׁנים איוו לעלות לארץ, רק לעלות ולעבוד. ומה שמעבר לעליה, ומה שבארץ, היה בלתי ידוע.

את מיטב בניו ובנותיו, את דור עתידותיו שולח עם ישראל אל הארץ חלוצים לפניו; את מטמונו האחרון, שנשאר לו לפליטה.

מבחוץ תשכל חרב ובבית אין שלום מכל צד. ים כנרת לקח לו שלל (אריה קוגל). ההר לעומתו נקם את נקמתו (יעקובסון). שארינו ושכנינו לא טמנו ידם בצלחת משפוך דם נקי. והקדחת והטיפוס אף הם שולפים את חרבם.

גלוי וידוע שמזונות טובים והשגחת רופא הם הם התריס בפני הקדחת. ואנו אין אנו יכולים לספקם לאח הצעיר העולה לעבודה. בי' בחשון מת החלוץ צבי פינק בחיפה. המנוח הובא לבית־החולים הערבי בחיפה מן הכביש חיפה־ג’ידה ימים אחדים אחרי חלותו, ומת כעבור יום. כשבא הרופא מ“הדסה” אל בית־החולים אחרי המקרה הזה, הקיפו אותו כל 10 החולים והחולות מפועלי הכביש השוכבים שם באנקת מחאה איומה. יובן לכל, כיצד מרגיש עצמו עולה חדש בבית־חולים ערבי, מחוּסר שפה ומחוּסר נפש קרובה של אח או אחות.

קשים לחלוץ חבלי ההסתגלות אל החיים בארץ ואל העבודה, שלא הסכין אליה מעודו. האומנם יופקר לברות לשיני הקדחת

היכן “הדסה”? 400 פועלים עובדים בחיפה וסביבותיה. מדוע אין היא פותחת בית חולים בחיפה? היכן ועד־הצירים? האין הוא האחראי להספקת העזרה המדיצינית בזמנה לפועל העברי הישן והחדש?

חולים מערשות הדוי זועקים לבאי־כוח ההסתדרות הציונית: מלאו את חובתכם!

תרפ"א

---

בועידת יִסוּד ההסתדרות

מאת

שמואל יבנאלי

כולנו מדברים על אחריות השעה. אך מה המסקנה?

זה שנים ששאלת קיום העם בחלקים רבים בגולה — קיום או השמדה – תלויה לעינינו, ואין משיב. הגאולה המובטחת לעתיד לבוא אינה תשובה עכשיו. חיכינו עד כה, כי יבוא מי שהוא ויגאל, אך כבר הגיעה השעה לדעת, כי בלעדינו אין גואל ואין פודה.

הגיעה השעה לציונות להיות המצילה והפודה את בני ישראל מכליון.

עד עתה מוטל היה על כל היושבים בציון לשמור על הנר האחרון של האומה לבל יכבה; החזקת הישוב בארץ זו היתה חובת היושבים בארץ והנושאים עיניהם אליה ותוכן פעולתם. ואולם מעתה, אם לא תיעשה הציונות לגורם מציל בעם, אם לא ייוָצרו מעשים אשר יגאלו חלקים גדולים מהעם – לא מילאנו אנחנו את תפקידנו. תעודת הפועל העברי ותעודת הדור כולו – לא המשכת הקיום כי אם הצלת העם. בנין ארץ־ישראל, ובעקבו – גאולת רוב גדול מעם ישראל מן הגלויות, זהו תפקיד הדור; ואם זה לא ייעשה — לא מילא הדור הזה את תפקידו.

מי יעמיס על שכמו את העבודה הזאת?

הפועל העברי בארץ־ישראל. ארבעת אלפים פועלים עברים, החיים בעבודה בארץ־ישראל, מהוים כוח שאין דומה לו— לתחיית העם— בכל תפוצותינו. בני בעלי־בתים שלא עבדו מימיהם, העולים לארץ ומסתגלים לכל העבודות: סלילת דרכים וכבישים, חרישה בעמקים, סיקול ונטיעה בהרים – עדים חיים הנם כי עוד לא נס ליח האומה.

הגאון היחיד אשר ידביר את התקופה ויצא לפניה – איננו. הרצל איננו. יקום הכוח הקולקטיבי, הגאון הציבורי: חברת הפועלים העברית. והיה אם ימעיט הפועל את דמותו כיום הזה, אם לא יעורר בעם את האמונה הגדולה בכוחו – ומעל בשליחותו.

לא קופת־חולים משותפת בלבד הוא, איפוא, תפקידנו ליצור כיום— כי אם להיות הכוח המעורר בציונות, הכוח התובע את העם לבנין הארץ והבא במשא ומתן ישר עם העם, לשם בנין הארץ. פועלי ארץ־ישראל צריכים לדבר אל העם לא כדבר ועד־הצירים: "זרם מהגרים פרץ אל הארץ, שלחו כסף״! עלינו בעצמנו לדבר עם העם על צרכינו שלנו. עלינו ליצור לנו כלים מיועדים לבנין הארץ. מן הועידה הזאת עלינו להודיע, שגורלנו בידינו. אל העם האובד והנידח— אליו נדבר. העם חושב שאין לו מקום בארץ, מאשריו ומדריכיו הם הם המשיאים אותו להאמין בכך ומרפים את ידיו, ועלינו לגלות את הסוד לעם ישראל, שיש אפשרות לגאול את יהודי רומניה ופולניה ולישבם בארץ־ישראל. ובהכרת כולנו נודיע, כי עוד בטרם ילבינו שערותינו יוכלו הם להיות אזרחי ארץ־ישראל עמנו פה.

מהות האיחוד זוהי יצירת הסתדרות פועלי ארץ־ישראל לשם בנין ארץ־ישראל. יצירת מוסדות כספיים חוקיים לעבודה. יצירת שופר לכל העובדים בארץ – עיתון יומי, אשר יקרא בקול השכם והערב על הנעשה ועל הצריך להיעשות וידבר באזני כל העם, כי יש מקום להיגאל בארץ־ישראל.

תרפ"א.

---

במועצת ההסתדרות

מאת

שמואל יבנאלי

(טבת תרפ"ד)

הרצפלד ציין, כי כמעט עלה להוציא לפועל את ההתישבות החדשה באותם הגבולות שציינו לעצמנו. הוא גם אמר שגבולות אלה היו ידועים למרכז החקלאי עוד לפני הקונגרס.

אין ספק שפעולת המרכז היתה בכל המרץ והרצינות הדרושים, אולם אין זה משנה לגבי החובה להעריך את פעולתנו למעלה מערכה המציאותית. חדלנו לדרוש עליה גדולה, גם לא הופענו בדרישות לתגבורת הציונות, כי אם השתדלנו לבסס את התקציבים בועדות הקונגרס. כמעט לא באנו להעריך ולקבוע את תביעותינו ביחס לצרכי הגולה.

אנו עסוקים כבר בהכנות לשנת תרפ“ה ואולי גם לתרפ”ו. בתור ציוני אין לי כיום סיפוק מעצמנו, מכולנו העומדים בחזית הציונית. אנו רגילים לדבר על ביסוס הקיים, רק חצי שנה עברה בין ועידת הקבוצות בטירה ובין המועצה החקלאית בשנת תרפ"א בחיפה, ואותו החבר שדיבר בטירה על ביסוס הקבוצות הקיימות נמשך כעבור חמישה חדשים אחרי הלוזונגים לעליה רחבה ולהתישבות רחבה בעמק. ואיני רואה את ההשפעה לרע, שההרחבה השפיעה על המשקים הקיימים.

בעצם הקריאה לביסוס ישנה הונאה עצמית; מניחים כי הביסוס ייגמר מיד, ובמהרה נהיה ברשות עצמנו, במובן הכלכלי – ואז נוכל לפעול את הגדולות… אולם זה לא יהיה כל כך בקרוב וזה רק מרחיק אותנו מהפעולה. החקלאות העברית טרם מצאה את הדרך לפרנסת עצמנו. שאלת הביסוס התחילה עם היוָסד המושבות, זה 40 שנה, ועוד לא נפתרה. נסו נא לבסס את עקרון וקוסטינה.

הקריאה לביסוס היתה בפי המושבות לפני 20 שנה, ואנו בכל זאת הלכנו לכונן את ההתישבות החדשה. הרגשת הבדידות והשממה היתה במידה יותר רבה וקשה אצל ה“ביל”ויים" – ובארץ היתה אמנם שעת היציאה מחומות ירושלים והתחלת בנין השכונות; אולם ה“ביל”ויים" חיו עם הביטול לכל המציאות הירושלמית ועם ההכרה שאת הכל צריך להתחיל מחדש.

ואחריהם באו ויתקין וגורדון. הם ראו תוצאות עבודת 20 שנה, כל המושבות הגדולות נוסדו, פעולת הברון היתה כבר בסיומה, וגם הם חיו עם יחס הביטול לכל המציאות שבארץ. ״צריך להתחיל הכל מחדש" – היו דבריהם.

וכעבור עשרים שנה אחריהם, שנות התישבותנו, התישבות העובדים, צריכים אנו, והצעיר הבא לארץ, לחיות עם הרגשת הביטול למציאות הארץ־ישראלית כיום, עם המציאות של עליית מאות או אלפים ולא יותר. גם עלינו לקרוא: "הכל מחדש״!

המצב מחייב אותנו לתביעות. עלינו לעבד תכניות מילואים בשביל המשקים הקיימים, שיתנו אפשרות להגדיל את מספר האנשים בהם.

הדבר, שהאגרונומים והמומחים שלנו העובדים בארץ לא עיבדו עד היום תכניות רציניות להשקאה, באותם המשקים הנמצאים בקרבת מים, מראה על צמצום תביעותינו. יש ללמוד גם מד"ר סוסקין – אף־על־פי שאיני מושפע דוקא ממנו.

פעולתנו בשנים האחרונות היא ברוח הריכוז – בעמק. אך גם כאן אל נחשוב, שבמהרה יעלה בידינו הריכוז הגדול והצפוף, אסור לנו על כן להעלים עין מיצירת מרכזים חדשים. שיטת הריכוז אחזו בה גם הקודמים לנו. התחילו להתרכז בגליל, ואף־על־פי־כן ובינתיים נוצר מרכז חדש בעמק. הגיעה השעה להתכונן לכיבוש חקלאי חדש. אנו מוכרחים להרחיב את ארץ־ישראל. עלינו לדאוג ליצירת מרכז חדש בדרום הארץ. ראשיתו בצורת עליה על הקרקע של מאות עד אלפים והמשכו בצורת פיתוח חרושת בקשר עם ים המלח וסביבותיו.

הפועל העברי צריך לקבל עליו דאגה זו, וזוהי חובת מוסדותינו להרחיק לכת בדרך זו. ואין לחכות סתם לאיניציאטיבה של הבורגנות העברית והקפיטלים העברים והזרים.

על ההסתדרות הציונית לעבוד מעתה במגמות אלו: א) הרחבת המשקים על־ידי כל מיני עבודות מילואים (בקשר עם חוסר עבודה). ב) סידור השקאה במשקים המתאימים לכך. ג) הרחבת פעולה חדשה ויצירת מרכז בדרום הארץ.

נאמר כאן, שאין לחשוב עתה על עיר פועלים, אלא על שכונה בקרבת העיר. זוהי פרספקטיבה קרובה ולא רחוקה. לדעתי שכונת העובדים צריכה להיוָסד על חוף הים, במקום שיש אפשרויות שונות (דיג וכו'). אם לא ניקח את חוף הים בדרך זו, על־ידי יִסוּד השכונה – לא נקחנו עוד. האדמה תימכר באַמות, ואנו נימצא נעדרי יכולת. גם ענין הנמל מחייב אותנו להיות בקרבת חוף הים.

אין לפעול לפי “דלות כוחותינו”, עדיין אין המהנדס שימוֹד את כוחותינו. העושה כן, אינו מהנדס נכון.

מתוך פרספקטיבה לא רחוקה באה גם ההצעה להעביר את שמונה משפחות התימנים מכנרת למושב התימנים, שעתיד להיבנות בקרבת נס־ציונה. איני מתנגד למושב התימנים המיוחד, אף כי איני מחייב ביותר פעולה זו. לא השכלנו לשתף את התימנים בהתישבותנו החדשה, התישבות העובדים. יש קושי גדול בצירוף עדות שונות, אולם מהי הפרספקטיבה ביחס לדור הצעיר של התימנים? הן צריך שהוא יגדל בתוכנו, בין ישוב עובד, ולא רק בסביבת מושבות מנצלות. ומנקודת השקפה זו אין להוציא את תימני כנרת מסביבת הקבוצות דגניה וכנרת. אדרבה, הלא נשקף עתיד לישוב צפוף בגליל בקשר עם הגשמת תכנית רוטנברג.

---

שכונת עובדים

מאת

שמואל יבנאלי

בשכונת העובדים צריך ליצור יחידה חברתית־כלכלית מאורגנת. השאלה היא לא רק כיצד להיטיב את מצבם של מספר פועלי העיר על־ידי בנין בית ומשק בית, אלא גם כיצד לחדש מה שהוא בדרך התישבותנו בארץ, כיצד לזוז הלאה מהמציאות של היום. ומוצדקת מאד תביעה זו. שני פנים לעבודתנו בארץ מאז ומעולם: חיזוק הצורות הקיימות, לאמור – הוספה על הקיים בדומה לו – ויצירת צורות חדשות. ואולם, גם האחרונות, החדשות, אינן נולדות אלא במציאות הארץ־ישראלית. לשכונת העובדים בתל־אביב ישנם כאלף חברים. הרכוש הראשון שרשימת חברים זו כבר מכילה היא אחדותם כחברי ההסתדרות. מיד עם התישבותם מקבל עליו סניף “המשביר” את דאגת ההספקה, קופת־חולים מיסדת את מוסדותיה, ועדת התרבות פותחת את בית הספר והספריה – והמשרד לעבודות ציבוריות ממשיך בעבודות ההכשרה במקום, שהתחיל בהן עוד מקודם.

מצדדים שונים נשאלת השאלה, אם צריכה שכונת העובדים להתכונן במגמה של ניתוק הקשרים בין המתישבים בשכונה ובין העיר. אפשר לענות: להלכה – לא. על־ידי ארגון טוב של חיבור הדרכים ביבשה או בים, או גם ביבשה וגם בים, יצופף המחוז בין העיר והשכונה. אולם יהיה גם כיווּן מושך אל המקום, אל השכונה. יִסוּד ישוב חדש בן 1000 חבר דורש תכנית קבועה ומעובדה. מראש אפשר להגיד שבתכנית זו תהיינה שתי נטיות: חקלאית ותעשייתית. מאידך גיסא צריכה התכנית לענות על שאלת הצורה החברתית של השכונה. התהיה זאת צורה חדגוֹנית: שכונה בת אלף חברים בודדים, או קיבוץ גדול אחד משותף בן אלף חברים, או התהיה דוגוֹנית – בת שתי צורות חברתיות זו בצד זו, או אפשר רבגוֹנית – צירוף יחידות שונות של בודדים ושל קיבוצים נבדלים אלה מאלה בבנינם הפנימי ובסדר חייהם?

ועד שכונת העובדים צריך למַנות מעתה, עד כמה שאפשר מבין חברי השכונה, ועדות אחדות: ועדה לקביעת הצורה החברתית של שכונת העובדים, ועדה לעיבוד התכנית החקלאית, ועדה לחקירת אפשרויות התעשיה במקום, ועדה לשאלת חיבור הדרכים בים וביבשה, ולבסוף – ועדה לקביעת התכנית הכללית של השכונה ולסידור הענינים הכלכליים של החברים בראשית עלותם על אדמת שכונת־העובדים.

שכונת העובדים על יד תל־אביב צריכה להתכונן על שטח רחב ידים מלכתחילה – לא טלאים, טלאים – למען אַפשר את עיבוד התכנית בהיקפה ולמשוך את כל האיניציאטיבה של החברים לשכונה מתחילתה.

לבאים בשם המציאות ובשם המהירות להקטין את המפעל ולחלצו על־ידי זה מרעיונו הפנימי, כדאי לשוות לעיניהם את התישבות הפועלים בתוך המושבות: ברחובות (רחוב “עזרא”), בנס־ציונה (“תל־אביב”), בפתח־תקוה (בתי ווֹלפסון), לעומת ההתישבות בנקודות מיוחדות על יסוד שאיפה אנושית והתישבותית, החל מדגניה וכנרת וגומר.

כאן לפנינו מטרה מסוימה: לעבור להתישבות של אלפים, להתחיל בחקלאות אינטנסיבית, לחדור למקצועות חדשים של עבודה ותעשיה בארץ.

תקותנו חזקה כי הקרן הקיימת לישראל תמלא את חובתה לעצמה, לתפקידה היסודי ולעובד העברי בארץ ותרכוש את הקרקע הדרוש לשכונת העובדים. מפעל התישבות זה יהיה אחד החשובים במפעלי הקרן הקיימת. מוסד לאומי המישב בבת אחת על הקרקע 1000 עובדים מעלה את עצמו בפעולתו זאת בעיני העם למוסד מוצק, לאבן פינה בחיי העם ובתקוותיו. הקונגרס הציוני שהכניס את שכונת העובדים בתוך תכנית עבודתנו בשנה זו והקציב סכום ידוע לטובתה, חייב בזה מאליו את הקרן הקיימת לרכוש את הקרקע בשביל שכונת העובדים. ועל הנהלת הקרן הקיימת להזדרז ולהחיש פעולה זו.

היסוד הכי חשוב שעליו תתבסס השכונה הוא איחוד התעשיה והחקלאות בתוך ציבור אחד מאורגן ובשטח אחד. זאת אומרת, שחלק המתישבים האחד, אמנם, עסוק בדא והחלק השני – בהא, אבל אחדות המקום ואחדות הארגון הפנימי של הציבור במקום, ישלבוּ זה בזה את שני מקורות העבודה והתוצרת שבמקום. הפקפוקים שנתעוררו בדבר זכות קיומה והצלחתה של שכונת העובדים קשורים בשאלות העומדות ברומו של עולמנו: התישבות צפופה ואינטנסיבית או התישבות רוָחה ואכסטנסיבית. אכן שאלות אלו הן אצלנו עדיין בגדר ויכוח, ואנשי המדע מתנגחים בסוגיה זו. אבל אל התורה של אנשי המדע יצטרפו גם השכל הישר, המרץ והרצון של העובדים גופם, והם יכריעו. המספר הגדול של המתישבים, ההכרח החיוני שבדבר, קרבת המקום אל הים – מחייבים פעולה זו ומבטיחים לה התפתחות. הועדה לעיבוד התכנית החקלאית, שנזכרה למעלה, תקבע את האופי הכללי של החקלאות בשכונת העובדים (פלחה, נטיעות, גידולי מספוא, ירקות וכו). הועדה תנסה אולי להתעכב על קולטורה אחת בתור מקצוע ראשי בשכונה (תפוחי זהב, בננות, אספסת, ירקות), אשר תוּעד ותכוּון לצרכי השוק, הפנימי והחיצון, מלבד המקצועות השניים והשלישיים, אשר יספקו את צרכי העובדים במקום.

ומתוך חברינו החקלאים, שנרשמו כבר עתה לשכונת העובדים, או שחושבים על המפעל הזה וקרובים אליו בלבם, הרואים תעודה וחובה לעצמם לחלק את פרי עבודתם ונסיונם בעבודה החקלאית עם מאות החברים העירוניים היוצאים עכשיו מבין החומות לאויר השדה – מבין אלה צריכה להיבחר ולהצטרף קבוצה קטנה של המנוסים ביותר, אשר תקבל על עצמה ליסד בשכונת העובדים “משק־לימוד” לשכונה או להסתדרות, אשר ישמש מקום חינוך ואימון בעבודה החקלאית לחברים רבים בשכונה, לבני ביתם ולנוער הגדל ביניהם.

מיד להיוָסד שכונת העובדים יתכוננו בה הקואופרטיבים לאפיית לחם, להנעלה, לתפירה, וגם בתי המלאכה של המשרד לעבודות הציבוריות: מחצבות, נגריות, מסגריות, מפחות, תעשיות לבנים וכיוצא באלה. אלה יהיו ענפי עבודה אשר יעסיקו עשרות או אפילו מאות חברים.

אם שכונת העובדים תיבנה על חוף הים, יתפתחו בה הדיג והשיט. הנסיונות המעטים, שנעשו אצלנו בדיג ולא התפתחו לא ירתיעו את העובדים, אשר חייהם ועבודתם יהיו על שפת הים, ואת הדור הצעיר אשר יגדל בשכונה. הרשת והמשוט ימצאו סוף סוף את עובדיהם, כמו שמצאום המחרשה והאנך. גם תעשיית החול (בתי־חרושת ללבנים למיניהם) סוף סוף תיוָצר כאן על־ידי העובד העברי ותפרח.

תרפ"ד

---

חזות קשה

מאת

שמואל יבנאלי

מר משה סמילנסקי יצא ב“הארץ” (גליון 1199, י“ב באב תרפ”ג) בתוכחה קשה כלפי הסתדרות הפועלים, “מנהיגיה”, ו“חלק ממנהיגיה”. בריב לא לו זה, במלחמת הפועלים בינם לבין עצמם על יום עבודה ועל פת לחם, הוא, כבעל בית הגון, וכסופר עברי ותיק, הדורש טוב לעמו, מתעבר ומתקומם ביחוד על דבר אחד, על האַלִמות.

האמת ניתנה להגיד: מכל מיני אלמות, כגון אלמות "הפועל המזרחי״, אלמות עירית תל־אביב או אלמות המשטרה הערבית והבריטית, אשר שפכה דם נקיים והתעללה בהמון עובד חף מפשע – אחת היא האלמות המקוממת את מ. ס. זוהי אלמות הסתדרות העובדים, יותר נכון, לא מעשי אלמות (אלה לא היו, ומ. ס. אינו מדבר עליהם), אלא – שביתות ואיומים.

"האומנם חשבתם כי על־ידי אגרוף, על־ידי איומים ועל־ידי אלמות תעמידו את הישוב על הצדק ועל היושר? האומנם לא ידעתם כי אלמות גוררת אלמות?״

המאמר הזה, שנכתב מתוך התרשמות בת יומה ואגב ריתחה, נוגע בענינים רציניים ואחראיים מאוד בעולמנו. הכותב עצמו מרגיש בדבר ואומר:

"יודע אני את כל האחריות הגדולה, אשר אנכי לוקח עלי, ובכל זאת אני מרשה לעצמי להגיד קבל עם״.

ובכל זאת – אמר מ. ס. קבל עם דברים, שמקצתם בלתי נכונים מתוך אי־ידיעה והעלמה, ומקצתם רעים, משסים.

"ארבעים שנה חיינו בארץ (ארבעים! – ההיסטוריה מתחילה אתנו, כנהוג), מתחילה מאות אנשים ולבסוף אלפים. – –ובמשך כל ארבעים השנה הללו לא ידענו מעשי אלמות. איש מן הישוב לא קרא לאגרוף. איש מן הישוב לא מסר את דינו לערכאות ולא הסתייע בשוטרים״. – –

"מדוע?״

"מפני שיחד עם כל חסרונותינו, עם כל ליקויינו היינו קודם כל יהודים וכו׳ ״.

זו ההיסטוריה, וזו הפילוסופיה שלה: מדוע? – מפני. הוצגה השאלה, ואף הושבה התשובה.

“קבל עם” צריך לשאול: מה היו חיי הישוב במשך כל שנות קיומו – חיי אידיליית שלום, או חיי "כל דאַלים גָבר״?

"איש מן הישוב לא מסר דינו לערכאות״.

והאם מימי משפטי הקונסולים¹, זכרונם לברכה, ועד המשפט הערבי־תורכי־אנגלי של ממשלת ארץ־ישראל כיום לא חדלו יהודים מהעיר ומהכפר לצבוא על דלתות הערכאות האלה?

“ולא הסתייע בשוטרים”. ודוקא דרך זו, דרך המוֹסרוּת והמלשינות, ידועה, ידועה בעמנו לראשי הקהל, התקיפים בישראל, מימים ימימה. ועם ראשית הישוב החדש סללוה בארץ רבים וכן שלמים בעם, החל מ“מוסרי” אליעזר בן־יהודה בירושלים, מאוסובצקי וגבורותיו נגד “אגודות הפועלים”, מבעלי הדפוס, המשתדלים אצל הקונסולים לאסור את הפועלים ששבתו אצלם, מאפרים כהן בירושלים ותעלוליו, מגדולי פתח־תקוה, הדורשים מראש הפועלים להתמסר לידי שליחי ג’מל־פחה, מיקירי ראשון־לציון, אשר השוטרים הזרים “מגינים” עליהם כיום ביקב מפני הפועל העברי וגומר – בכמה וכמה מקרים אחרים, ידועים ובלתי ידועים.

ומדוע?

מדוע חי הישוב חיי התכחשות לאומית, שיעבוד לכוח זר, התרפסות לפני כל סַטְרַפּ, והשׂתררות על החלשׁ?

"מפני שיחד עם כל חסרונותינו ועם כל ליקויינו היינו קודם כל יהודים״.

"ואם היו לעתים רחוקות מאוד מקרים מעציבים בודדים – הוחרמו היוצאים מן הכלל הללו ונרדפו על צואר״.

כמה טוב היה אז, אם רק היה זה. אבל. הנה לעינינו בעלי בתי־חרושת ובעלי־בתים סתם, הגונים מאוד ודוקא לא אנשים חדשים, רצים על כל צרה שלא תבוא להזמין את השוטרים הזרים כנגד הפועל העברי. רק תמול שלשום הביאן קבלן ובעל־בית בחיפה שוטרים כנגד הפועלים העברים – ופועלים נאסרו, והשערוריה נעשתה והחרפה הועטה.

ומיודעינו הישנים (לא אנשים חדשים) מ. ס., שחראי ודכוותיהם מסופרי הישוב, אשר מצפון הישוב בפיהם ודעת הקהל בגרונם, לא רדפו אותם על צואר. אף לא התערבו כלל. מחו פיהם.

אף־על־פי שמ. ס. אומר, ש"ההשתמשות במשטרה זרה חותרת תחת יסוד חיינו העצמיים. ההשתמשות במשטרה זרה חרפה היא״,

בכל זאת, מכל המשך הדברים וביחוד מקריאת הניצוח בסיום:

"עד שאתם באים ליטול קיסם מבין שיני העיריה של תל־אביב, טלו קורה מבין עיניכם״, –

נראה ברור, שאין הוא בא במאמרו זה, אלא לטפוח טפיחה של זירוז על גבו של מר איזמוז’יק: בן־חַיל.

מעשה, שאדונים אחרים, מתוך איזה חשבון שהוא, אולי לא היו מעיזים להגיע אליו, בא אדם זה והעז, ומר מ. ס. מעודדהו בלשון נקיה וכאילו אמר:

אמנם, חרפה היא, אבל טובה לנו החרפה של בעל הבית מ“אלמות” הפועל.

"האומנם יכלתם לרמות עצמכם ולחשוב, שיש להשליט מרות על־ידי אגרוף ועל־ידי איום, בשעה שהאגרוף הזה והאיום כוחות מציאותיים הם רק כל זמן שהצד השני נשאר ׳ג’נטלמן' ואינו משתמש בכוח שאפשר לו להשתמש בו?״

מוחלפת השיטה. מרירות המלחמה של “הפועל המזרחי” עם ההסתדרות ועקשנותו לבלי להסכים לכל הצעת פשרה מצד הפועלים מחוסרי עבודה, נשענת בעיקר על תקיפות, המביאה בחשבון, שהצד השני, ההסתדרות, לא ישתמש בכוח זר, על הרגשת חוסר האחריות הגמורה שבישוב, על ההכרה, שאפשר לבלי לציית למשפט עברי, ושאפשר, בצוותא עם בעל־הבית בעיר ועם האיכר במושבה, להלשין לפני הממשלה על הסתדרות הפועלים. דוקא ההכרה הברורה, שג’נטלמניות זו, שמדבר עליה מ. ס., אינה, מעולם לא היתה אצל בעל־הבית היהודי בעיר ובכפר, זה שהוא, להיפך, תמיד מוכן לזלזל בחובתו הלאומית ולפגוע בפועל העברי למען בצעו, ההכרה שהסתדרות העובדים הכללית יכולה להיות נתקפת, מכיון שבידה אין נשק – ההכרה הזו היא היא שנתנה ל“הפועל המזרחי” את העוז להתנקש בהסתדרות זה שנתים.

"אפשר שעל ידי מעשיכם אלה תזכו בעיני ‘השמאליים’ שלכם״.

"וכי לא למדתם עוד מן הנסיון המר, שאגרוף אינו מורה צדק ושדיקטטורה, אפילו של פועלים, אינה מחנכת את הציבור?״

רמז דק שכזה (דיקטטורה של פועלים) מסר מי שהוא לשוטרים האירים, והוא כנראה שהפיח בהם את רוח הגבורה כלפי אנשי הרחוב השקטים.

‎מה טוב לו למ. ס. לחיות בטעות נעימה על האידיליה שבחיי הישוב לפנים. לנו אין הנעימות הזאת.

‏כגלגל חוזר כן חוזרות לעינינו מזמן לזמן כל אותן ההלשנות והדיבות על הפועל העברי. הנה מה שכתב על הפועל העברי בעל־בעמיו וסופר עברי בשנת תרס"ט:

‏"לנו דרושים עובדים בלי חכמנותא יתרה, עובדים פשוטים כמשמעם. לטובת אלה אפשר לעבוד, למען אלה אפשר ונחוץ ליסד מושבות כעין־גנים, קופות מלוה וכו' – – אלה וכאלה יודעים לדרוש את תביעותיהם, אבל באותה מידה יודעים המה מה הן חובה ואחריות. אבל הצעירים ההולכים בטל מבלי יכולת לעבוד, מבלי חפץ לשאת בעול משמעת ועבודה, ואשר כל כוחם אדיר בנאומים מצלצלים, המה אינם אוהבים לשאת בעול כל חוב. זה דרכם, לדאבון הלב, לוקחים ואינם מחזירים. לווים ואינם משלמים. כל אגודה או קופה אשר תיסדו להם תפול ותתרושש, כי החברים משלהם לא ישמרו לעולם את מועד תשלומיהם ואת חובותיהם למלאותם, הדינים בהלכות 'שלי ושלך׳ רפויים בידיהם, והמה מתהללים כי יריקו את צרורות המוסדות, אשר יצרו הבורגנים בשבילם וכו׳ ––– גדולה כוחה של הסתדרות בין אנשים פועלים, עובדים באמת. אצלם ההסתדרות, חבור הכוחות, תעשה גדולות יען כי פועלים עובדים כוח המה, והכוחות בהתאחדם יחד יגדלו מאד, אבל הסתדרות של הולכי בטל ושל מחוסרי עבודה מפני שאינם מוכשרים לה – הסתדרות כזאת מאָפע היא, אף אם מכסה בטליתו על מוסדותיה "הפועל הצעיר.״²

והנה עוד מה שכתבו בשנת תרע"ד:

:––״אצלנו פה בארצנו יש לנו עסק עם צעירים אחדים, שנעתקו מארצות מושבותיהם שלא ברצונם ולא נתקשרו עוד עם ארץ אבותינו, צעירים מתי מספר שבראו להם תיאוריות, שאין להם שום שורש בחיים ומנהלים על פיהם אגיטציות מסוכנות בשביל הישוב. ואבאר את דברי:

חלק גדול מהעומדים בראש הסתדרויות הפועלים בארצנו היה מתלמידיהם של אלה– שעוררו שאלות סוציאליות בגולה, ובבואם, כמו שאמרתי, שלא ברצונם אל ארץ אבותינו לא נתקשרו אליה במובן האיקונומי״.³

ועוד:

"רוב הפועלים הבאים מרוסיה לא היו. מעולם פועלים ובאים הנה רק כעוברי אורח, על פי רוב לחדשים אחדים, לכל היותר לשנה ועוזבים אחר־כך את הארץ. ורובם הם סוציאל־דמוקרטים, הרוצים לפעול פה את אשר לא יכלו ברוסיה, ואינם מתחשבים עם תנאי המקום וסכנת הישוב״.⁴

ובשנת תרפ"ג כותבים, כמובן, על "דיקטטורה של פועלים״.

"וכי לא עלתה על דעתכם, כי האלמות של הגדוד בעין־חרוד ובתל־יוסף אינה אלא פרי האלמות של חבריכם נגד ‘אויביכם’ הבורגנים?״

מגרד בזה מ. ס. – בהכרת כל אחריות הדבר, כמובן - בפצע החדש שלנו, אשר טרם הוגלד.

והנה לשאלתו זו אין לנו תשובה. יען כי, אף אם אמנם אלמות חברינו נגד ״אויביהם" הבורגנים עשויה לשאת פרי, הנה אלמות אויבינו הבורגנים נגד הפועל, אלמות דורות, נושאת ונושאת פרי למכביר. ולנו לא ידוע עדיין פריה של איזו אלמות היא אלמות הגדוד?

"עדיין נאמנים אנו לתורת אבות, שלא בחיל ולא בכוח ישלוט הצדק בנו וכו׳״.

צדק, יושר, מסורת העבר, בנין העתיד, תורת אבות – כמה מילי מעלייתא!

בכמה תבלין תיבּל מ. ס. את ה“תחזקנה ידיכם” שלו לעירית תל־אביב ולמר איזמוז’יק!

רק סממן אחד סמי מכאן – אמת.

ובאמת – אלה המתקיימים כל ימיהם על עבודת הפועל בכלל, ועל הפועל הזר בפרט, הם הם ה“מהרסים את מסורת העבר”, ו“העם העברי לא יזַכה את מעשיהם” הם, כי אין הם נאמנים לשום תורה, לא לתורת האבות ולא לתורת הבנים, כי הניצוּל – דגלם.

כחמשת אלפים פועלים ערבים עובדים בכל מושבות ארץ־ישראל. לעומת זאת מספר מחוסרי העבודה העברים עולה לאלפיים וחמש מאות. על כל פועל עברי, המבקש עבודה ואינו מוצאה, מעסיקים אתם שני פועלים זרים, ועודכם שואלים לתורת אבות, צדק ויושר.

הפועל העברי בהילחמו את מלחמתו, מלחמת תחיית ישראל, בעבודה בארצו, הולך בדרכו הקשה מאוד, המלאה חתחתים. מלחמה לו עם עצמו בהסתגלותו לעבודה ומלחמה עם הסביבה בעד זכות העבודה ואפשרות קיום בה. לא פעם ולא פעמיים נתקל הוא במוקשים הכי קשים: במלחמת אחים.

ב“הפועל המזרחי” רואים אנו את אחינו, את האח הנתעה, לדעתנו, האח הנשׂכּר בעד לתך דתיות ואיפת צביעות, האח מחוּסר הכרת ערך עצמו ומעמדו.

ההסתדרות ניסתה לבוא בדברים עם “הפועל המזרחי” לשם השגת אפשרות של עבודה משותפת וארגון. לא עלו בידינו הנסיונות האלה עד עתה, עד שפיכת דמים, עלבון צורב ומפלה קשה. אבל סוף סוף שיעורי החיים הקשים ואולי גם התאמצויות ההסתדרות ילמדו את “הפועל המזרחי” והוא יתכנס למעמדו, מעמד הפועלים.

חברי “גדוד העבודה” חברים הם בהסתדרות. במשך 12 שנות קיום ההסתדרות היו לה לא פעם מבפנים, מחבריה גופא, התנקשויות בשלמותה, במרוּתה על היחיד ועל החלקים בתוכה. אבל הנסיון הראה, שכל המתנכרים, המתקוממים והמתפרצים שבהסתדרות – אם רק לא שונאי ציון המה, אם נכון רצונם לחיות בארץ ולעבוד בה – סופם להתקרב אל ההסתדרות, לכבוש את עצמם ולמשוך בעול העבודה, היצירה והדאגה לציבור כולו.

בטחון זה, שגם הפעם השלום והנאמנות להסתדרות יושבו לה, במוקדם או במאוחר, יש בנו לא רק מפני הכרתנו את צדקת ההסתדרות ברגע זה בענין ״גדוד העבודה", אלא מפני צדקתו היסודית והכרתו העצמית של מעמד העובדים העברים בארץ. הוא ילך ויגדל ויגבר, וידע לדאוג לשלמותו ולכוחו המאוחד והמאורגן.

תרפ"ג

---

כלפי ז. ז'בוטינסקי

מאת

שמואל יבנאלי

בגלל אי־הסכמה בין ז׳בוטינסקי לבין וייצמן, אי־הסכמה פרינציפיונית ואולי גם אישית, יצא ז’בוטינסקי מהאכסקוּטיבה הציונית; ומובן מאליו, שיציאה זו היתה צריכה להיות מלוּוה בז’סטה המתאימה, ביציאה מההסתדרות הציונית, בהתרסה כלפי הציבור כולו. עברו שנתים של שתיקה, ואחרי הדממה הדקה – קול רעש גדול, כי – ברעש גדול ז’בוטינסקי. והסיסמה היא: רביזיה בציונות, שפירושה האמיתי המיוחד – עד כמה שיש בה דבר־מה מיוחד, מלבד הדגשה בצורה חריפה על לוֹזוּנגי האופוזיציה בציונות בשאלת הסוכנות היהודית, ותפיסת עמדה פוליטית תקיפה יותר ביחס לממשלה האנגלית – הוא ככתוב באחד מגליונות ה“ראזסביֶט”: כיבוש השלטון! לאמור, שבמקום וייצמן יעמוד ז’בוטינסקי בראש ההסתדרות הציונית.

לכן על הפועל העברי להכיר את המנהיג שבעתיד, מלבד התאמתו לתפקידו, גם מצד יחסו לעבודת הפועל בארץ ולשאיפות חייו כאן. והנה המנהיג שבעתיד מצא לנחוץ לפנות בדבריו אל כל האגפים שבמחנה להזהיר ולהודיע: "הפסיכולוגיה שלנו – מחוץ לכל מעמד היא. הוגים אנו חיבה גם לפועל וגם לבעל־המלאכה בתנאי שלא יחניקו זה את זה; גם לעין־חרוד וגם לראשון־לציון בתנאי שיתפתחו בלא תקציב״.

בשורות אלה, כל התורה כולה של ז’בוטינסקי בשאלת ישוב.

ואם יעלה על הדעת, שאולי בכל זאת יחשוב קצת המנהיג – מה יהיה אם המעונינים לא ימלאו את התנאי? איזו מציאות תתהווה אז בארץ? הטובה –אם רעה? ואם רעה, מה יעשה המנהיג בשביל לשנות אותה? מאין יקח מונהגים, אשר יהיו ראויים לחסדו? ואם יעלה על הדעת, שאולי תעזוב פעם אחת את המנהיג קלות דעת זו שבה הוא משקיף על שאלותינו, בכרכו בחדא מחתא עין־חרוד וראשו, ובהציגו להן תנאי? – על זה הוא ממהר לקבוע: “מעמדה זו לא נזוז – וחסל”. לאמור, אין כל תקוה: הוא לעולם לא יבין יותר בשאלות אלה, לא ירצה להבין.

ז. ז׳בוטינסקי הוא, לפי דברי עצמו, אדם ישר, שוחד לא יקח:

“בתחום הרביזיוניום יש מקום גם לסיעה דתית וגם לסיעה סוציאליסטית. ושמחים היינו להחיש את הפרוצס הזה”. הזמנה ישירה להשיג “מפלגת פועלים” רביזיוניסטית, כדוגמת מפלגת “הפועל המזרחי”. נסיון לפלג – על יסוד השקפת עולם מנהיגית. “ואולם אם לשם החשה זו יידרשו מאתנו מתן שוחד של אידיאה – סרב נסרב לחלוטין”. וראו זה פלא! כי בסופו של אותו עמוד גופו, כבר מציץ אלינו ה“באקשיש” הלקוח על־ידי המנהיג־בעתיד, השוחד, אשר עיור לגמרי את עיניו. ולקוח באקשיש זה, אם נדבר בלשונו של המנהיג, “מאת סוּבסטאנציה מפורשת היטב ולחלוטין”, מאת האגרונום סוסקין. ההבנה העמוקה המשתפת יחד את ראשון האיכרית בת הארבעים עם ילדת הנוער עין־חרוד העובדת, ההכרח העומד לפני המנהיג להראות על פרוגרמה לא רק בפוליטיקה כי־אם גם בהתישבות, והחשבונות האישיים וה“פוליטיים” המסובכים – מעלים על הפרק את סוסקין והצעתו (אכן המנהיג בעתיד אינו אלא חוזר בזה על נסיונו של המנהיג בהווה עוד מלפני ארבע שנים; עוד בקונגרס הי"ב הועלה סוסקין על במת הקונגרס על־ידי וייצמן, וניתנה לו האפשרות להשמיע את דעותיו ההתישבותיות ואת תכניתו).

שאלת הגשמתה של התישבותנו בכללה – דרכיה בצורות החברתיות, בקביעת הטיפוסים השונים של המשק החקלאי העברי, בבחירת הקולטורות המתאימות לחומר המתישב ולאזורי הארץ, שאלה זו המעסיקה זה שני דורות את כל אלה שבנו את הישוב העברי החקלאי בארץ ואשר חשבו עליו, קשורה עם שורה של אישים, שפעלו והגו בה, ועם מחשבתה ופעולותיה של תנועת הפועלים. ועתה עם הופעתו של הרביזיוניזם – נחרץ הגורל על כולם לבלי להיזכר, אלא להימחק ולהיעלם בפני המאורעות החדשים אשר יופיעו אתו בשדה הפוליטיקה וההתישבות. למנהיג בעתיד דרוש עכשיו סוסקין, על־כן אין לו אלא לקבל את התכנית של סוסקין, ודוקא ממנה להתחיל את הפרוגרמה ההתישבותית שלו. “תכנית זו (של סוסקין) צדה את הדעת מבחינה כספית”, “על שטח מינימלי ובהוצאות מינימליות, ישוב מאכסימלי של יהודים”. אצל סוסקין, אומר ז’בוטינסקי, מתבלטת יותר מאשר אצל אחרים הדאגה לשאלת הכמות בהתישבותנו, הדאגה ליצירת הרוב העברי. ובבוא ז’בוטינסקי לדון בשאלת התישבותנו בארץ מצידה הכמותי, מצד התישבות המונים מרובים עם פרספקטיבה של רוב, אינו רואה לפניו את האנשים החיים, הפועלים בהתישבות כבר כיום, את נושאי מציאות ההתישבות עם שאיפותיהםויחסיהם הם, ואינו רואה את התנאים של עצם העבודה, את הפרוצס של ההסתגלות הסובייקטיבית אל הארץ, אקלימה וישובה, ואל עבודת האדמה מרובת הגונים, ואל החי והצומח (זאת אינה חובתו של המנהיג, הוא הלא יקח לו מומחה. והן חובתו של המנהיג בעתיד היא רק בנתינת הפרוטקציה הדרושה בשביל המומחה הדרוש. ואת החובה הזאת הוא ממלא, כמובן). ולא עוד אלא שהוא דוחה כל הזדמנות להתבונן במקצת אל הגורמים האמיתיים של תנועת התישבותנו בארץ, אותם הגורמים הנפשיים שהניעו יוצאי הגולה מאז, מימי עליית הביל"ויים ועליית הפועלים העברים, לעלות לארץ ולחתור כאן דוקא לקיום אנושי טהור יותר מהחיים בגולה, לקיום של עובדי אדמה, המתפרנסים מיגיעת כפיהם מצד אחד, ולקיום מתוך שאיפה לעבוד ולחיות מתוך יצירה דוקא ומתוך התאמצות של חיפושים חדשים בחיים. לא! המנהיג בעתיד רעול בצעיף עבה של התנשאות וקלות דעת עד לבלי הרגיש לגמרי באותה נימת השורש הדקה היחידה, באותה התעוררות פנימית שבנפש, שהיא היא המעבירה למציאותנו הארצישראלית את מיצי החיים המעטים אשר התגלו בעם בדור הזה והצמיחו יונקות רכות של יצירות תחיה חדשות בארץ. השאלה של הספקה עצמית בחקלאותנו בכלל, אם היא צריכה להיות יסוד היסודות של חקלאותנו למען בסס ובצר את ישובנו הכפרי והעירוני – במקום לכוון את חקלאותנו לשוק העולמי – משום שבשיטה זו יש יותר מהביצור הכלכלי והרוחני, שאלה זו היא בשביל ז’בוטינסקי (איש הריאליות, איש המעשיות) רק “כבוד מיסטי לדשא ולזרע, השגות סנטימנטליות”. התאמצותו של הפועל העברי וחיפושיו בטביעת צורות חדשות של חיי חברה ועבודה (ובאשר לא חיינו עד עכשיו חיי עבודה וחברה עצמיים, ועתה, רק עתה זכינו להניח לזה התחלות – הלא אין כל ירושת עבר לפנינו, אין דוגמה ומסורת. והפועל הבא לחיות ולעבוד בארץ־ישראל מוכרח לחשוב על צורתם וצביונם של חייו בארץ); כל התנועה הקיבוצית בארץ בת 15 שנה המקיפה כבר אלפי משפחות עובדים – אלה הם בשביל ז’בוטינסקי רק "הזיה של משק סוציאליסטי״.

והנה ה־protegé בעצמו, סוסקין, המוצג קודם ב“יומן” על־ידי. המנהיג בעתיד, מופיע על הבמה, על במת ה“ראזסביט” במאמר מיוחד. בו אינו מוסר על מהות תכניתו, אלא מתחיל בהשגות על ספרו של רופין, שנכתב לפני שש שנים, מביא קטעים מאחד הצירקולרים של האוניברסיטה בקליפורניה, מחשב חשבונות של הכנסות ממשקים שונים, ובא לידי מסקנה שתפוחי זהב מכניסים בארץ־ישראל יותר מהפלחה; והוא מוסיף, לבסוף, שהוא כותב את מאמרו “כדי להוכיח, שלמען נהל את התישבות המהגרים – מן ההכרח הוא שתהיה אידיאה ידועה, צריך לאחוז ביסודות ידועים, ולא להציע, מבלי כל יסוד קניית 25, 50, 100 דונם. צריך לחדול מהסדרים של עכשיו, בשעה שהכל נעשה שלא מדעת, במקרה, סתם בעלמא”. ובכתבו זאת אין הוא מזכיר לגמרי את התישבות העובדים, ואינו מזכיר את התאמצות מחשבתו של הפועל על־פי תכנית מכוּונת, מחושבת מראש במשך שנים על־ידי פועלים שלמדו מתוך החיים, ושהגיעו אולי לאיזו מטרות חיוביות, לאיזו תוצאה או לאיזו התחלה של תוצאה!

אין הוא מזכיר כל זאת, כי למה לו להזכיר? כי הן אז היה עליו להודות, כי כאחד היסודות של כל הצורות השונות של התישבות העובדים (מושב עובדים, הקבוצה הקטנה והגדולה), נחשבת דוקא השאיפה להגיע לידי התישבות המונית באמצעים המינימליים וכי השאיפה לאינטנסיפיקציה של המשק וליכולתו לקלוט יותר ויותר עובדים על־ידי השבחה יסודית והשקאה מונחת ביסודן של כל הצורות של התישבות העובדים, וכי הרחבת כוח הקליטה של המשק הקיבוצי על־ידי הכנסת חברים חדשים, זוהי בשבילנו לא שאיפה, אלא מעשה, מציאות, זהו פרוצס שהולך ונמשך זה שנים אחדות, ואשר בכוחו נמצאים עכשיו בקבוצות הישנות – שהתחילו כל אחת בפחות ממנין רווקים – עשרות חברים וחברות ומספר משפחות וילדים בכל אחת מהן, ובנהלל במשך 4 שנות קיומה (על 3000 דונם) – 350 נפש, ובעין־חרוד ותל־יוסף ביחד, על שטח של 12,000 דונם, אחרי 4 שנות קיום – למעלה מ־500 נפש (מספר שילך ויגדל על־פי הדרישה הפנימית השולטת בתוך המשקים עצמם); וכי המלחמה למען סידור השקאה במשקינו וההתחלות של גידולי שלחין: ירקות, פרדסים, בננות, פיתוח הרפתות הגזעיות, ארגון המחלבות וגידול העופות הרציונלי, הם צעדים שבהם פוסע למעשה הפועל העברי, לאט לאט אמנם, אל האינטנסיביות של המשק: וכי רעיון התישבותו של הפועל העירוני בקרבת העיר על שטחים קטנים – לאמור, רעיון שכונות העובדים, הנשען על הקשר בין החקלאות, החרושת והמלאכה, ועל ארגון המוני עובדים ביחידות כלכליות גדולות, ועל קואופרציה בעבודתם החקלאית והעירונית – אינו אלא ביטוי קונקרטי של שאיפה ליצור צורה של התישבות עובדים המונית, שאיפה להרחיב את קנה־המידה של מפעלינו ההתישבותיים.

ז’בוטינסקי ממשיך בדבריו על סוסקין: "עצם התכנית (ובזאת אין כופרים אפילו המתנגדים) הושתתה על מחקר עמוק ומקיף של הנסיון הקולוניזציוני שלנו ושל העולם כולו״.

עדות חשובה מאוד, אבל… מסופקה! הביקורת הנמרצה של י. וילקנסקי וא. יפה על תכניתו של סוסקין רחוקה מלחלק לו מחמאות. וגם מ. סמילנסקי במאמרו ב“הפועל הצעיר” (אותו מ. סמילנסקי שז׳בוטינסקי כתב עליו: בעצמו קולוניסט ישן, ובכלל אדם בן־סמך) הביע את יחסו השלילי בהחלט להתישבות הזולה של סוסקין. וכל ההמלצה הזאת על סוסקין למה היא באה, מפני שהוא "אחד המעטים בתוכנו שיש להם תכנית בעבודתנו החקלאית״.

הנה כי כן, הפרוטקציה לסוסקין ניתנה על־ידי המנהיג בעתיד, המחמאה למ. סמילנסקי נאמרה ופעולות התישבותו של הפועל העברי בארץ ותכניותיו נידונו בשתיקה. חובת המנהיג נתמלאה באופן נהדר!

תרפ״ה

---

בדיקה

מאת

שמואל יבנאלי

מתשובתו של ר. ולטש למ. ביילינסון¹ מתברר, כי הראשון מציע מה שמציע מתוך רצון להשפיע לטובה על “אותה הקבוצה של ציונים כלליים, שהנם בעלי רגש לאומי והמביטים על ארץ־ישראל לא מתוך שפופרת האינטרסים המעמדיים והמתיחסים בחיוב מתוך אידיאליות ציונית אל דרישות הפועלים לחידוש החברה העברית”. לדידי, עד כמה שישנם במחנה הציונים הכלליים אנשים, המצוינים בכל אותן המעלות, המנויות על־ידי החבר ר. ולטש, אין כלל צורך מצד הפועלים בשום אמצעים מיוחדים, למען ישמרו האנשים האלה גם להבא על התיחסותם החיובית אל דרישות הפועלים לחידוש החברה העברית. ועד כמה שיש במחנה הציונים הכלליים אנשים, אשר לשם שמירה על התיחסותם החיובית האמורה, נחוץ שהפועלים יאחזו בתחבולות מיוחדות, כגון, “בדיקה כללית” למשל – אין האנשים האלה יכולים להיכנס אל אותה הכרקטריסטיקה המצוינה למעלה: או שהם אינם בעלי “רגש לאומי”, או שהם אינם "מתיחסים בחיוב אל דרישת הפועלים לחידוש החברה העברית״, או שאין בהם "אידיאליות ציונית״.

אין האנשים האלה חדלים עם זאת להיות בעינַי ציונים“כלליים”, ואין הפועלים פטורים מלשאוף להשפיע עליהם, כי יתיחסו בחיוב אל שאיפותיהם בארץ, וכי ידעו להעריך הערכה חיובית את מפעלותיהם בשדה הגשמת הציונות בארץ. ולא על הציונים הכלליים בלבד, אלא על כל מיני ציונים, ואפילו על לא־ציונים, חייבים הפועלים להשפיע, כי יתיחסו בחיוב אל שאיפותיהם בארץ. אולם השפעתנו יכולה להיות רק השפעה הנקנית בכוח המוסרי המונח בחייו של הפועל העברי בארץ ובמפעלו, והמוסברת לעולם כולו, ולציונים ביחוד, מעל במה ספרותית וגם מעל במת הקונגרס הציוני. אלה הם אמצעי ההשפעה הישרים והגלויים. אין ארץ־ישראל נמצאת מאחורי חומה. היא פתוחה, ובאים אליה מדי שנה בשנה אלפי יהודים וציונים מכל העולם ורואים ובודקים, וחוקרים, ודורשים, ככל אשר יד תפיסתם והשקפותיהם מגעת.

יש לר. ולטש הכרה סתמית של צורך ב“תיקונים” בחיים המשקיים של הפועלים בארץ. והכרתו עמוקה כי “לכל הפחות חלק גדול מהפועלים האחראיים מכיר בצורך ההכרחי של התיקונים”. יחד עם זאת מודיע ר. ולטש, שהוא אינו אומר, מה הם התיקונים האלה, אשר צריך להגשימם. הוא רק מציע לעת עתה “בדיקה כללית במשק הפועלים”. זאת תהיה, כפי שאפשר לשער מדברי ר. ולטש, מין ועדה עליונה, שתהיה מורכבת “אנשים אובייקטיביים בעלי מקצוע, אנשים שאינם בני מפלגה ואשר משפטם אינו נחרץ מתוך ביקורת רומנטית”, אשר תבקר במשך זמן ידוע את כל משקינו בעיר ובכפר ואת כל המוסדות שבהסתדרות, ואשר תחרוץ את משפטה “אם יש צורך בריפורמות” או אין צורך בהן. רוצה אני להזכיר לחבר ר. ולטש – דבר אשר חברים אחרים כבר הזכירו לו – שבחוגי ההנהלה הציונית בארץ־ישראל (ציונים כלליים על־פי־רוב) יש אנשים, אשר ביחס לחיים המשקיים של הפועלים בארץ אינם דורשים בדיקה כללית כזאת, אלא הם בטוחים כבר, עוד טרם תיעשה הבדיקה הכללית, שמשקנו טעון תיקונים, והם דוקא יודעים להגיד מה הם התיקונים האלה, או – יותר נכון – מה הוא התיקון האחד, שהם חושבים אותו לטוב למשק הפועלים, והוא – האפוטרופסות: העמדת פעולתנו המשקית תחת אפוטרופסותם הגמורה של פקידים וגוּברנוֹרים, אשר יופקדו לנהל את מוסדותינו ואת משקינו. שאלה זו, שאלת האפוטרופסות, היא שאלה פרינציפיונית וציבורית. יכולים להכיר במשקיותם של משקינו ומוסדותינו ולדרוש בכל זאת את האפוטרופסות עלינו בכוח כל מיני ארגוּמנטאציות (למשל, בכוח הנימוק, שעכשיו עוברים אנו מתקופת כיבוש לתקופת התישבות, ובכן גדלה יותר האחריות המשקית ואשר בה, באחריות זאת, לא יוכל כבר הפועל לשאת); ויכולים להכיר, לעומת זאת, שהפועלים אמנם עוד לא הגיעו ל“מדרגה הכי גבוהה של ארגון כלכלי והנהלה משקית וטכנית”, אבל שום אפוטרופסות אינה מוכשרה להיטיב במובן זה, וכי, אדרבא, הפועלים עצמם במרצם ובדאגתם לחייהם, למוסדותיהם ולמשקיהם יקדמו לאט־לאט את משקיותם, עד אשר במשך השנים יביאו אותה – אם לא למדרגה הכי גבוהה, הרי, לכל הפחות – למדרגה גבוהה. ואם ר. ולטש מדבר על “תיקונים”, צריך להגיד מפורש, כי על אפוטרופסות אין הוא מדבר. גם לפועלים בארץ־ישראל, אשר להם הוא מציע לעשות את הביקורת המשקית, צריך הוא להגיד זאת במפורש. וגם – ל״אותה הקבוצה" של הציונים הכלליים, אשר עליה הוא מתכוון להשפיע לטובה על־ידי התיקונים.

מה שנוגע לעצם “הבדיקה הכללית”, מודה החבר ולטש, כי דוקא “בהוגי הפועלים ישנה ביקורת עצמית חמורה, ומחפשים הם דרכים חדשות, ותמיד הם חוזרים וגוללים את הצדדים הפרובלימתיים שבמפעלנו הקשה לאין שיעור”. לזה אוכל להוסיף, כי הביקורת העצמית שלנו היא חלק אורגאני של חיינו ומציאותנו, והיא מוצאת לה ביטוי בעיתונותנו ובחיינו הציבוריים גם בתוך המוסדות עצמם על־ידי ועדות ביקורת של חברים, וגם במועצותינו ובועידותינו. זה עכשיו נעשתה בועידה החקלאית “בדיקה כללית” לפעולתנו החקלאית. ודרך ארוכה של ביקורת עצמית עברה פעולתנו הקבלנית־העירונית מימי המשרד לעבודות ציבוריות וער הסתדרות הבנין ו“סולל־בונה”. בועידה החקלאית הוחלט לקרוא לועידת “המשביר”, ובה, מובטחני, תיעשה “בדיקה כללית” לפעולתנו המסחרית והצרכנית. “הבדיקה הכללית במשק הפועלים”, אשר ר. ולטש מציע לשם ביקורת לשמה, מזכירה לי את בדיקת החמץ המפורסמת, אשר היהודי הכשר בודק באור לארבעה עשר בניסן. מהי התמונה? חודש ימים לפני הפסח הומה הרחוב היהודי מההכנות הנמרצות לפסח. הידים החרוצות של בנות ישראל אינן פוסקות יומם ולילה מעבודת פרך במלחמה עם החמץ. והנה, לאחר שהכל סוּיד וכוּבס, ומוֹרק וצוחצח והוגעל, מופיע אדון הבית מזוין בכנף אוָז והוא בודק – הוא הבודק את החמץ בבדיקה כללית ואובייקטיבית! עבודתנו המשקית מורכבת מכמה וכמה יחידות של פעולה משקית. ובכל אחת מהן עובדים חברינו מתוך רצון לקדם את מדרגת משקיותה. ואם יבואו אנשים בעלי מרץ והבנה (בני מפלגה או לא בני מפלגה) ויצרפו את מרצם והבנתם ואת עבודתם – כחברים ולא כאפוטרופסים – אל עבודתנו אנו בעמדה מן העמדות המשקיות שלנו, אז גם הם יוסיפו לקדם את עבודתנו בחלק אחד מן הרבים. למשקיות, או, יותר נכון, להצלחה משקית בעבודתנו צמאים אנו כולנו. יביאו אותה – עבודתנו אנו, ההתלבטויות של מחשבתנו המשקית והציבורית מתוך העבודה, מחנות העבודה החדשים אשר יצטרפו אלינו והאמצעים הגדולים.

יחד עם דבריו הסתמיים של ר. ולטש על הצורך בתיקונים בפעולתנו המשקית, בלי פָּרֵשׁ מה טיבם שׁל התיקונים האלה, מניח החבר ר. ולטש הנחות בלתי נכונות ודוקא מתוך ודאות. “עד היום הזה”, אומר ר. ולטש, ״עוד לא נתבסס אף משק פועלים אחד אשר ישא את עצמו". וחבל, שהדברים האלה נאמרו מפי ר. ולטש, כי לא נכונים הם. יש כבר בארץ שורה של משקי פועלים הנושאים את עצמם זה שנים אחדות (והם: דגניה, כנרת, בן־שמן, גן־שמואל, משקי הפועלות בנחלת־יהודה, בשכונת־בורוכוב ופתח־תקוה). אם להבין במלים “נושאים את עצמם” את העובדה, שהמשקים האלה מפרנסים את עובדיהם, אמנם לא ברוח כי אם בצמצום – אין משמעות הדבר שהמשקים הללו אינם זקוקים להשקעות חדשות, כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר של קיום. זאת אומרת רק, שבמציאות הקיימת מכלכלים המשקים האלה את עובדיהם, כמו שמשקים חקלאיים בינוניים בארצות שונות מכלכלים את עובדיהם שלהם. וחבל מאוד, שר. ולטש הוסיף וכתב: “זה השפיע שבעולם מטילים ספק, אם המשק הזה יגיע פעם בכלל לידי כך שיכלכל את עצמו”. גם הדברים האלה אינם נכונים. להפך, שומעים אנו עדויות האנשים הרבים שביקרו בארץ, וברובם הגדול הם דברי תקוה ובטחון, שאמנם עשה נעשה וגם נוכל, וכי עבודתו הקשה של העובד העברי עוד תביא הצלחה לו ולארץ. אין עכשיו אדם שיש לו הבנה בעניני ארץ־ישראל, אשר יטיל ספק בזה שהמשקים החקלאיים של הפועלים יגיעו פעם ברובם לידי כך שיכלכלו את

עצמם.

“כיום צריכה תקופת הכיבוש להיחתם. ענין ההתישבות שונה מענין הכיבוש”. ר. ולטש טועה גם בהנחותיו אלה: תקופת הכיבוש אינה צריכה כלל להיחתם היום. עוד יש מה לכבוש בארץ. וגם ענין ההתישבות אינו שונה מענין הכיבוש: התישבותנו היא גם כיבוש פנימי מַתמיד, ההולך ונמשך ואינו פוסק. צאו וראו, היש לנו בארץ משקי פועלים, אשר אין אתם כיבוש פנימי והתרחבות פנימית? חייהם של משקי הפועלים מורכבים משני גורמים: הגורם של קיום והגורם של התרחבות באנשים, לאמור של כיבוש. מציאות שני הגורמים האלה הפועלים במשקינו היא אחת הערובות לחיוניותם של משקינו ולהתפתחותם הבריאה. ואם אליבא דוולטש שני הגורמים האלה סותרים זה את זה, הרי זוהי סתירה דיאלקטית, המביאה לידי הסינתזה הרצויה, והמתחילה כל פעם מחדש – בתוך קונצנטר מורחב יותר ועל בסיס מוצק יותר – לפעול את פעולתה המַפרה. אנו רואים בקבוצות פרוצס של התרחבות פנימית מזמן לזמן על־ידי הכנסת חברים והתפתחות אינטנסיבית של ענפי המשק השונים; ואנו רואים במושבי העובדים את הפרוצס הזה בתוך כל יחידה ויחידה שלהם בדרך גידול משפחת המתישב וההתפתחות הפנימית של משקו.

לדעתו של החבר ר. ולטש הזמן לביסוס משקינו הגיע עכשיו. לדעתו ולרצונו העז של הפועל בארץ הזמן הזה היה צריך להגיע עוד לפני כמה וכמה שנים, מפני שהעובד בארץ־ישראל הוא המתבשל בדוד הרותח הזה של מציאותנו הקשה, ונפשו היא המתלבטת. והנה, למרות הרצון העז לא הגיע עדיין הביסוס המוחלט הזה. אבל לדעתו של ר. ולטש היתה יכולה משקיותנו המוצלחת לקדם בהרבה את התעמולה לקרן־היסוד. מודה אני בזה. אולם כל זמן, שעוד לא הגענו למאה אחוזים של משקיות, “למדרגה הכי גבוהה של ארגון כלכלי והנהלה משקית וטכנית” (ומודה אני בלי כל ועדת ביקורת שלמדרגה הכי גבוהה לא הגענו בזה, כשם שהעבודה הציונית הישובית שלנו לא הגיעה למדרגה הכי גבוהה לא בבנקאות, לא בחינוך, לא במדיניות, לא בפקידות ולא בעיתונות רשמית), צריכה עבודתנו לשמש יסוד לתעמולת קרן־היסוד לגבי כל אדם ישר, אשר יש לו איזה יחס שהוא לארץ־ישראל. ואמנם עבודתנו באמת נראית עכשיו ונערכת בעיני הרבים.

ומה שנוגע לידידים מתוך הציונים הכלליים, יש מדרגות שונות ביחסים של ידידים שונים אלינו. הנה, למשל, היה לנו ידיד: ד“ר הלל יפה. הוא היה הוגה בשאלות התישבות העובדים, משתתף לעתים בעיתונות הפועלים, ועל כולם – בעבודתו בתור רופא היה רע וחבר נאמן ודואג לרבים מהפועלים ומהפועלות במשך שנים רבות. ועכשיו לעת זקנתו רואים אנו אותו הולך בראש מחנה בעלי־הבתים ונלחם במסירות רבה (אשר באמת היתה ראויה למטרות נכבדות יותר) נגד זכויות הפועלים בהדר הכרמל. וברור, שהשינוי הזה בהלך רוחו של ד”ר ה. יפה לא בא בגלל אי־משקיותם של הפועלים.

לעומת זאת, הנה הזקן א. ז. רבינוביץ היה במשך שנים רבות רק “ידיד״ לפועלים, והנה עתה בשנים האחרונות הלך והתערה בחיי הפועלים, התקשר אתם בקשר חברים בל־יינתק, בצרתם לו צר, בשמחתם הוא שמח ואת מלחמתם הוא מתאמץ להילחם לפי כוחותיו. וגם השינוי הזה לטובה התרחש לא בגלל מאה אחוזים של משקיות אצל הפועלים. וד”ל.

תרפ״ו

---

חג העבודה ושפתנו

מאת

שמואל יבנאלי

ביום האחד במאי – חג העבודה וחג העובדים, חג בו הפועל העברי בארץ יחד עם הפועלים המאורגנים שבכל העמים שואל לנתיבות עולם, אותו עולם הגאולה והשלוה של האדם – יש צורך לשוחח על שפתנו העברית, הקמה לתחיה בפיו של הפועל העברי בארץ, אשר נעשתה לאחד הגורמים המגבירים את אחדותו והמחזקים בו את אמונו בכוחות עצמו ובכוחות חברתו המאורגנת.

הפועל העברי נושא את דגל תחיית השפה בארץ זה 20 שנה. עוד במשך השנים שהפועלים העברים היו מרוכזים רק במושבות ורק במספר מאות או אפילו עשרות אנשים – כבר יצרו שם את גרעיני החברה העברית, והיוו בפתח־תקוה, ברחובות, בסג’רה חוגים קבועים של פועלים ופועלות עברים, אשר יחד עם המלחמה בעד העבודה העברית היו נלחמים גם את מלחמת השפה העברית בתוך הסביבה האיכרית. ואחר־כך, כשהגיעה השעה, והפועל העברי

יצר את סביבתו שלו, את הקבוצות הראשונות, היו אלה גם קבוצות העבודה העצמית הראשונות בארץ, וגם הקבוצות העבריות הראשונות בארץ. כן! צריך לספר לחברינו, מי ומי היו הראשונים, אשר יצרו בארץ נקודות טריטוריאליות עבריות בהחלט, נקודות ישוב אשר שפתנו העברית שלטה בהן כשפה היחידה של תושביהן, כשפת העבודה, כשפת החיים הפרטיים וכשפת החיים הציבוריים. אלה היו הפועלים והפועלות העברים! ומאז ועד היום נוצרו לנו עשרות משקי הפועלים, עשרות נקודות עבריות, אשר אלפי חברינו וחברותינו עובדים בהן וחיים את חייהם בעברית. וכשהפועל העברי בנה את החברה המאורגנת – את מפלגות הפועלים ואת ההסתדרות – הוא הכניס בהן את תחיית השפה העברית כאחד העיקרים של חייו המאורגנים, ויצר ספרות עבודה ועיתונות עבודה עברית, אשר מאות פועלים סיפרו מעל עמודיהן על יגונם וששונם בחיים החדשים, חיי העבודה, ואשר מיטב הסופרים העברים דיברו מהם אל הפועל העברי ולעם כולו.

ואמנם הפועל העברי בכפר מדבר עברית וגם רובם של פועלי העיר מדברים עברית; אמנם אלפי פועלים עברים לומדים עברית בשעורי הערב של ועדת התרבות בערים ובמושבות (בשנה הזאת לומדים למעלה מחמשת אלפים איש במוסדות ועדת התרבות, והרוב הגדול ביניהם – פועלים מבוגרים ונוער־עובד), אבל עוד נותרים מדי שנה חברים וחברות רבים, אשר אינם משתמשים באפשרויות שישנן ללמוד את השפה, ונשארים באי ידיעתה; ועוד יש חברים, אשר רכשו להם כבר ידיעה בשפתנו, אבל אינם משתמשים בה בחייהם הפרטיים, לא בעבודה, לא ברחוב ולא במשפחה. חברינו אלה משתתפים בחיינו הציבוריים, אולם השתתפותם זו היא פסיבית. חברים הם בהסתדרות ובמוסדותיה, אבל מאי־ידיעת השפה אין הם חודרים אל תכנם האמיתי של ההסתדרות ושל כל חיינו הפנימיים והציבוריים. דומה הדבר לאדם, אשר דוק פרוּש על עיניו, והוא מתוך התאמצות חושית רבה תופס רק את הקוֹנטוּרים החיצוניים של הדברים אשר לפניו.

אולם אין להשלים עם המצב הזה. לפנינו ליקוי שבחיינו הדורש את תיקונו. כשחסרים אנו עבודה, מאַמצים אנו את כל כוחותינו למען השיגה; וכשאחד מאתנו חולה, מיד דואג הוא למצבו ומתאמץ, מתוך הכרת אחריות רבה, להשיג את העזרה המדיצינית בשעתה, כדי להבריא. כן על החברים, המרגישים באי־ידיעתם את שפתנו, לדאוג לתקן את הדבר. לא ייתכן פועל בעל הכרה, נאמן ברוחו להסתדרות ולשפתו העברית, אשר לא יחשוב לו לחובה להצטרף במלוא כוחו ומחשבתו ובשפתו אל החיים הרוחניים והציבוריים של משפחת העובדים כולה.

אל יפול לבו של החבר עליו, אפילו אם הוא מתקשה בזמן הראשון בלימודו. ימשיך בלימודו, יתחיל לדבר, יתחיל לקרוא. שנים, שלושה חדשים של קושי, ואחרי זה – הדרך סלולה לפניו. אל תתיאש החברה, אשר עניני החיים הכריחוה להפסיק פעמים אחדות את הביקורים בשיעורי ערב. תבוא מחדש, ואת אשר למדה פעם תחדש עכשיו על נקלה בזכרונה (אם כי נראה לה שהיא שכחה את הכל), והיא תתקדם בלימודיה. עוד חודש־חדשיים של התאמצות – והיא תדבר ותקרא. ותמיד אפשר לשוב ולהתחיל. אף פעם לא מאוחר.

שפתנו העברית מאחדת אותנו לחברת פועלים עברית אחת, בעלת קנינים רוחניים משותפים ובעלת רצון משותף; וברצון המשותף של ציבור הפועלים כולו שמורה אחת הערובות לאחדותו המדינית ולכוחו המדיני. מלחמתנו בארץ נגד הכוחות המתנגדים לנו, ומפעלנו החיובי, המשמש מוצא לכוחות היצירה שבנו – לא ליום ולא לשנה, כי אם לדור מפני שההכרה העצמית לא נתעמקה די צרכה בלבבות כל העובדים שבעולם הנמצאים בשרותו של המעמד המנצל בחקלאות ובחרושת, במסחר ובפקידות, במשטרה ובצבא – על־כן לא עצר כוח מעמד העובדים עד היום לקום למלחמה על מתנגדיו, להתגבר עליהם ולנצח. ושקועים מיליוני העובדים בפסיביותם, בעניים ובאסונם, על העבודה המפרכת, ועל חוסר העבודה הכרוני – ועל מדווי הפירודים בינם לבין עצמם. עוד נדרשת הסברה מרובה, עבודה עצמית תרבותית של הפועל המאורגן, למען יפקח את עיניו על מצבו, ולמען תתעוררנה בו התשוקה לאחדות, האמונה בכוחותיו והאקטיביות בפעולותיו. הדברים האלה כוללים גם את הפועל העברי בארץ־ישראל, אשר הועמד בפני תעודה מיוחדת, בפני תעודה של תקומת עם לחיי עבודה בארצנו. אכן האקטיביות וההכרה העצמית שלו תלויות עקב תעודתו זאת, בין שאר הגורמים, גם הרבה מאוד מהתפתחותה של שפתנו העברית. נגביר איפוא את כוחה של שפתנו ובזאת נגביר את אחדותנו, את ארגוננו, את האקטיביות שבנו – ואת כוחנו.

תרפ"ו

---

לגורל פעולתנו התרבותית

מאת

שמואל יבנאלי

א

זה עשר שנים מופקדים אנו מטעם ההסתדרות הציונית לפתח פעולה תרבותית בקרב הפועלים. בבוא הד“ר וייצמן בפעם הראשונה לארץ הוסכם והוכר, שהפועל בעצמו צריך לנהל את פעולתו התרבותית על־ידי נבחריו שלו. ועדת התרבות ממלאת את התפקיד הזה כפי כוחותיה משנה לשנה. כל ציוני ישר יודה, שאם נוצר כאן ציבור עובד עברי, הרי בחלקו הגדול זהו פרי עבודתה של ועדת התרבות ושל העובדים העושים במלאכה. אלמלא עבודתנו זאת היה כאן ציבור חסר שפה, ומי מילא עכשיו את ידי ההנהלה הציונית להפסיק בן רגע את ההסכם הקיים ועומד זה עשר שנים? איך נועזה ההנהלה הציונית להביא לישיבת הועד־הפועל הציוני הצעת תקציב, שאין בה כל סכום לועדת התרבות? ואמנם דחה הועד־הפועל את הצעת ההנהלה הציונית, וחייב אותה לקיים את עבודתנו. כל הקונגרסים הציוניים שמאחרי המלחמה ואילך הכירו בעבודתנו ואישרו לנו את האמצעים למענה; והקונגרס הט”ו דאג להבטיח את תקציבנו במיוחד וקיבל החלטה מפורשת, האומרת כי תקציב העבודה התרבותית לגדולים דינו כדין תקציב החינוך, כלומר, שהפעולה התרבותית צריכה להתפשט על הילדים והגדולים כאחת. אולם ההנהלה הציונית אינה מקיימת את ההחלטה הזאת.

באיזו רשות?

אם גם מאה פעם ופעם נשאל שאלה זו – תשובה לא נקבל, כי אין ההנהלה הציונית של עתה רואה את עצמה כשליח הציבור, אלא כאדוניו, בהישענה מראש על כוחות הנראים לה מרחוק, ולא על הציבור הציוני הרחב. אולם עוד קיים כאן ציבור ציוני, אשר ידרוש את שלו, ואשר במועדו יסלק את המקצצים בנו והעושים מעשי הרס בפעולה התרבותית העברית של הפועל. עוד לא נגמרו החשבונות בין הפועל ובין אותה ההנהלה, אשר ניסתה אשתקד, בתקופת חוסר־עבודה, לכוון לכך שפועלים רבים יֵצאו מן הארץ, ואשר כיום התנקשה בתרבותו. אכן, שנות כהונת ההנהלה הזאת רק שנות מעבר המה. עלינו להחזיק מעמד ביום מר זה, כי יגיעו ימים אחרים.

מה קרה? איזה אסון מזעזע אירע בעולמנו הציוני? הרעשה האדמה תחתנו? הלא גם בעת המלחמה העולמית ידעה האנושות להתקומם נגד מעשי הרס של מפעלי אמנות ותרבות, וכאן הגענו לידי ברבריות המכריחה אותנו לסגור מפעלי תרבות הקיימים זה שנים! שאלנו בהנהלה הציונית: אם אתם מקציבים עכשיו לועדת התרבות 2255 לא"י, בשעה שהקצבתם לנו לפני שנה 4800 ולפני שלוש 9600, הראו נא לנו כיצד לפטר את חבר העובדים אשר עשה את עבודתנו, שהיא גם עבודתכם, זה שנים? וכיצד לסגור את מוסדותינו, ומה לסגור? האת שיעורי הערב או את בתי־הספר לנוער העובד או את הספריה עם סניפיה? התשובה היתה: פטרו, פטרו. לא ראיתי כל דאגה רצינית בעקב הריסת הפעולה. והאם באנו לפני ההנהלה הציונית בהצעות חדשות, בפרוייקטים שלא נולדו? הן העובדות שלנו קיימות, הלא מושקעים במוסדותינו עבודה, מרץ אנושי וציוני.

ועוד שׁאלנו: למה נִפלה גורל מורינו העובדים בין הגדולים מגורל המורים העובדים בבתי־הספר הכלליים? הן תקציב החינוך לא הופחת (עוד הוגדל) ומבין המורים ההם לא יפוטר איש. למה איפוא ניתכה החימה על המורים בין הגדולים, כי דוקא מביניהם יקופחו מעבודתם ומפרנסתם עשרות אחדות? חברינו יודעי דבר בעניני התקציב הציוני אומרים, שבהתאמצות ידועה יכול יכלה ההנהלה הציונית למלא לנו את החסר ולהציל את עבודתנו.

עד כאן על עבודתנו בין הגדולים. עכשיו לעבודתנו בין הקטנים. ברשותנו 13 בתי־ספר ו־25 גני־ילדים, ביחד 38 מוסדות חינוך אשר נוצרו ופוּתחו על ידינו. ריכזנו חבר מורים, סיפקנו אמצעים, נשאנו בעוֹל קשה. 1000 ילדים, 50 עובדים. והנה ההנהלה הציונית אינה מספקת לנו את האמצעים להחזקת מוסדותינו אלה בהתאמה למכסה הכללית. היא מוציאה על כל ילד בבית־ספר עממי כללי בערך כ־4 לא“י, ועל כל ילד של פועל המתחנך במוסדותינו – כ־3 לא”י או כ־3.25 לא“י. הקונגרס הי”ד החליט שכל מוסדות החינוך של ועדת התרבות צריכים לקבל תקציב כמוסדות החינוך הכלליים. אולם ההנהלה הציונית מוצאת לה היתר לקפח את בן הפועל. יש לה טענה: הקיפוח בא משום שאנו מנהלים את הפעולה בעצמנו. ואמנם כל פעולתנו החינוכית במשך 7–8 שנים אלה עלתה כ־30,000 לא“י. מההנהלה הציונית קיבלנו רק כ־12,000 לא”י. את יתר הכספים ריכזנו בעצמנו. ועל החטא, אשר הצליחה ועדת התרבות במשך השנים לרכז את יתר הכספים החסרים ולהשקיעם ביצירה החינוכית העברית המקורית שלנו, מפחיתים לנו מההקצבות המגיעות לנו.

בשנים הקודמות, כשהיה לנו קל יותר, היינו מוחים נגד הקיפוח הזה ומשלימים אתו, אבל עכשיו אין לנו אפשרות כזאת. על מי נעמיס את החסר – על הפועל, על המשקים בשנת הבצורת?

יש בתוכנו חברים השואלים: למה שיעורי הערב לפועלים דוקא, ולמה לא שיעורי ערב כלליים? מבלי להביא בחשבון את המציאות הקיימת, כי אין כאלה בעיר ובכפר, כי חלל הישוב הכללי ריק ממוסדות עממיים־תרבותיים מסוג זה, יש לשאול למה לנו מוסדות הארגון העצמי? למה לנו המרכז החקלאי, המוסד המתווך בין המתישב ובין המחלקה להתישבות. הלא המחלקה תקבל (בזמן הראשון – בודאי) באדיבות רבה כל יחיד, אשר יעבור את סיפה ובקשת התישבות בכפו. למה לנו קופת־חולים? האין די מקום בחצרות “הדסה” לטייל בהם ולחכות בתור? למה לנו בנק הפועלים? האין בנק ציוני כללי קיים בארץ? אלה השואלים אותנו, למה נחוצים שיעורי ערב לועדת התרבות, ולמה לא להסתפק בשיעורי ערב כלליים, ישאלו נא את יוצרי הקבוצה הראשונה, מה העבודה הזאת לכם?

ועוד זאת להגיד לשואלים: הביאו ספיקותיכם והערכותיכם מחדש את יסודות תנועתנו בפני הועידה הרביעית של ההסתדרות, אולם לעת־עתה הואילו נא לזכור את החלטת הועידה השלישית:

“הועידה מוצאת כי שמירת אָפיה וכיווּנה של הפעולה התרבותית של ההסתדרות מחייבת אבטונומיה מלאה של ועדת התרבות הן מבחינת כיווּן הפעולה והן מבחינה אדמיניסטרטיבית”. ואל יתן הועד־הפועל של ההסתדרות לכבות את הנרות הקטנים המאירים לפועל בנשיבה הגסה של כוחות חוץ.

נכון, רובץ על ההסתדרות עול חובות כספים מהתקופה האחרונה ונכון שעל ההסתדרות להתאמץ להשתחרר מהחובות האלה. אולם מוטלת על ההסתדרות ועל כל ציבור העובדים בארץ חובה אחת: לשמור על הקיים. האבד לנו היצר של שמירה עצמית? יהא־נא ברור, כי מעשה ההנהלה הציונית זהו צעד לביטול המוסד. כבר השנה רצו בזאת, הצלנו במקצת, אולם בעתיד צפויים אנו לכך.

ומדוע יקוים לגבי עובדינו – “והיו חייך תלויים לך מנגד” ? בכל שנה – זעזוע חדש. האם לא תבוא ההסתדרות להגיד למוריה: עבודתכם יקרה לנו, והיא תימשך; בתוכנו אתם ואנו עמכם!

תרפ"ח

ב

לרגל יום ההסתדרות אשר יאורגן בחנוכה לפי החלטת הועד־הפועל, נתעכב במקצת על חיינו התרבותיים ועל הפעולה התרבותית. ציבורנו מושזר ממוצאים שונים ומארצות שונות, ותרבויות שונות השקו את קרקע גידולו. לא נוכל, איפוא לגשת באַמת־מידה אחת אל ההוָי ואל הצרכים התרבותיים של חלקים שונים בתוכנו. דבר אחד ברור. מפעמות בתוך ציבור הפועלים בארץ ישראל שאיפות אנושיות נאצלות; והצורך להעלות את חיינו ואת חיי הדור הצעיר שלנו מלווה אותנו בהויתנו וגם משפיע ומביא לידי מעשים. בשביל האחד חשוב הספר. הוא מוציא אותו מחולין החיים, נותן לו אורך רוח, מעלה לו מנוחת גוף ונפש. בשביל השני חשובה מאד שעה של נגינה, התיחדות נפשית בלי אומר עם עצמו והשתקעות בעולמות היצירה של אצילי בני אנוש. ויש כבר כמה קבוצות חברים, החיים את חייהם התרבותיים בעולם השירה, הציור והחזיון. ויש חברים למאות אדוקי ההתעמלות והספורט, המוצאים סיפוק רוחני בתרבות הגופנית, בטיול ובמשחק באויר החפשי. ישנה ציבוריות עברית של פועלים, המתחזקים ומתלכדים בארגון הספורטיבי ובמהותו. ויש בתוכנו קבוצות הגונות של פועלים ההוגים בהתמדה בשאלות חיי החברה והארץ. הסמינריונים לפועלים ולנוער, החוגים הקבועים, בערים ובמושבות, ההולכים ומתפתחים, מעידים על כך. עם התרחבות הציבור, יתרחבו ממילא מושגינו על החיים וצורות חיי התרבות שלנו. בני הדור אנחנו. והפרצוף האנושי, המוסרי והתרבותי שלנו הולם את העולם התרבותי שבימינו.

אולם מתחת לצורות החיים החיצוניות מנסרת בתוכנו השאלה אשר בפתרונה תלויה הרגשתנו העצמית: המתקדם מפעלנו כאן? המבטיח לנו תקומה ? והנה, כרגע, עוברת עלינו תקופה שהתשובה על השאלה הזאת תלויה בין חיוב ושלילה. המלחמה נגדנו מצד אחינו אדוני הרכוש בעיר ובכפר מחייבת אותנו להביט בעין פקוחה על מצבנו בארץ. חלק של הישוב נלחם נגדנו בגלוי, אף מיצר את צעדינו כאשר לאל ידו, מתנקש בזכויותינו ושואף להחליש את כוחנו בעזרת ממשלת הארץ. וזהו דוקא בא־כוחו של הרכוש היהודי בארץ, הרכוש, אשר לפי מצב הדברים בעולם כיום הוא מוכרח להיות שותף בבנין הארץ. והתקופה הקרובה אפשר שתהיה תקופה של מלחמה קשה מצד הפועל על הערכים האלימנטריים של ארגונו ועל אפשרות קיום אנושי – ועל העליה. המצב המתגלה כיום, שרק הפועל נלחם על העליה, יכול לזעזע בנו את האמונה בהגשמת הציונות, בכל אופן יכול הוא להרחיק אותה בעינינו למרחק כזה, אשר ממנו לא תהא כבר כל השפעה על חיינו בהווה. במובן זה צועדת התנועה הציונית על עברי פי פחת. כשניוָכח, כי שחרור העם בארצו ועליית המונים גדולים לארץ־ישראל הם מן הנמנעות בתקופת הרכושנות – מפני שהממשלה וחוגי בעלי ההון שבעמנו ובגויים לא יראו הכרח בהעלאת מאות אלפי עובדים לארץ, מפחד מפני קומתו הזקופה של הפועל העברי וארגונו מצד אחד, ומצד שני מתוך התיאבון לבסס בארץ מפעלים כלכליים על יסוד ניצול בלתי מוגבל של פועלים מחוסרי הכרה ונשים וילדים – נגיע לידי מסקנה, כי רק עם השחרור הכללי של הפועל בעולם תבוא גם תקומתנו כאן, או לידי מסקנה, כי אין לישראל תקומה, וכי אבדה ממנו תקוה כאן. עמוק עמוק מגיעים הזעזועים וחודרים חדרי נפש. גלי הספקות שוטפים בכוח את סירת האמונה הנטרפת בים ההיסטוריה הסוער.

נחוצה לנו דרגה גבוהה של משמעת עצמית, של נאמנות למפעל, כדי לראות את המצבים של היום כזמניים אשר נוכל להתגבר עליהם, ואשר כל העם יתגבר עליהם. נחוצה נכונות לחיות בארץ ולעבוד בה בכל התנאים, בין אם טוב לנו ובין אם הטוב עוד ממנו והלאה.

יש גורמים מפרידים בתוכנו ויש גורמים מאחדים. התהוות דיפרנציאציה כלכלית ידועה בתוכנו אולי מפרידה (עד אשר תימצא הדרך לתקן פרצים אלה; ואם אמנם הדרכים אשר הותוו בנידון זה לא הובילו למטרה, יש לבקש אחרות). מצד שני – שפתנו, שאיפותינו ותרבותנו יאחדו אותנו. כעבור עשר שנים אחרי העליה השלישית נהיינו לציבור מאוחד. לאט־לאט החלפנו את שפות הגלות לעברית. העבודה בארץ, השפה המשותפת והמושגים המשותפים העלו אותנו לציבור המאוחד באופן כללי, וגם בחייו התרבותיים. מובטחני, כי נמשיך גם להבא ביחסים האינטנסיביים שלנו עם עולמות המחשבה והחזון העברים והכלליים; וכי נגביר את קשרינו עם הספר ועם אנשי הספר, המוסרים לנו את מחשבת הדור. אבותינו מסרו את נפשם על חינוך ילדיהם, אולם אף הם עצמם לא הניחו את ידיהם מעסוק בחיי רוח ובתורה. אכן, הדור המכבד את עצמו והחי לא רק בשביל הילדים, כי אם בשביל תעודת חייו שלו, ימשיך תמיד את חיי הרוח שלו. כי יש לו עצמו רכוש רוחני ונפשי, שהוא העיקר בשביל חייו ובשביל הדורות הבאים. ולנו כאן יש עיקר חיים ויש תעודה. תעודתנו תלויה ברצון העם, במאורעות העולם, במזל, וגם בנו וברצוננו. את רצוננו וגם אחדותנו נגביר נא, נזיין נא אותם במעשינו וגם – באוצרות הרוח הלאומי והאנושי.

יש חיי תרבות של היחיד ויש חיי תרבות של הציבור. עד כמה שהיה בידי ההסתדרות להשפיע על חיינו התרבותיים מתוך מרכז מכוון, ריכזנו שורה של פעולות בידי ועדת התרבות. אולם משבר אחר עבר עלינו בפינה זו, והפעולה צומצמה. ועדת התרבות נמצאת תמיד הראשונה בחזית הקימוצים, והאחרונה – ברסטברציה. למרות זאת רב מאוד ערך הנעשה על־ידי ועדת התרבות גם כיום, ועדיין מקומנו בשורה הראשונה בארץ בענפי פעולותינו העיקריים בין הגדולים והנוער העובד ובחינוך ילדינו. אכן שורה של פעולות הנעשות תתקיימנה השנה רק אם ציבור הפועלים יבוא לעזרה. צריך שייקר לנו כל רעיון שנולד בתוכנו והעלה אחיזה כל שהיא בחיים. צריך שייקרו לנו כל המפעלים, אשר הוקמו כבר בתוכנו זה משנים. מה שלא נשר עם הסער שעבר על ראשנו, מה שעוד חי, מה שמשפיע על חיינו לטובה בהרבה או במעט, צריך לחיות בתוכנו ולהתקיים גם להבא.

כסלו תרפ"ט

---

שרטוטי סיכום

מאת

שמואל יבנאלי

(במועצת “אחדות־העבודה”, לחג העשור שלה)

אינני מסכים להגדרה, כי הקו המבליט את “אחדות העבודה” הוא פעולתנו בדרך הציונית המדינית הנבדלת מ“חיבת ציון”; גם ב“חיבת ציון” היו מוטיבים מדיניים. סמולנסקין, הביל“ויים, לילינבלום ופינסקר התכוונו להקמת ישוב עברי, חפשי במובן המדיני, בארץ. ואולם לא היתה זו אשמת התנועה, אם לא זכתה להגיע לידי התפתחות תכניה המלאים. תקופת הבניה של “חיבת ציון” נמשכה רק שנים אחדות ונפסקה אחר־כך, על־כן נצטמצם גם תכנה. אותו דבר קרה גם עם הציונות ההרצלית, אשר נמשכה גם היא רק שנים אחדות כתנועה, ואחר־כך, משנת תרס”ג ואילך, נתדלדלה וירדה מתכנה והגיעה לידי פעולות ישוביות קטנות. כעבור 8–10 שנים לקיומה של הציונות המדינית הגיעה עד משבר, כמו ש“חיבת ציון” הגיעה בשעתה לידי משבר, ואנו עמדנו אז נגדה כמבקרים. אם יגדירו כיום את הציונות של עשר השנים האחרונות כ“ציונות של הקרנות” ויגידו שהיא הגיעה לידי משבר משום שהיא היתה ציונות של קרנות לאומיות, לא יצדקו. כל תקופה ותקופה בציונות היתה נידונה למשבר, משום שראשיתה באה תמיד מרצון להרחבה ולהתפתחות בתנועה. האמונה בכוחות התנועה מביאה לידי הנחת יסודות לבנין רחב ידים, אולם המציאות בהכרח מצמצמת את הדמות ואת השאיפות גם יחד ומביאה לידי הפסקת הפעולה; אולם אי־אפשר להגדיר את מהותה של התנועה על־פי סופה בלבד, כי אם יש להביא בחשבון את אשר רצתה בתחילתה ואת שנות גאותה. ובמובן זה יש להודות, כי “חיבת ציון” רצתה גם היא בפעולה המדינית וחלמה עליה, גם “הפועל הצעיר” עמד במשך רוב שנותיו בתחומי הציונות המדינית. הוא נלחם בתוכה בעד עבודה ריאלית בארץ־ישראל, והוא השתתף בה באקטיביות, ואחר־כך נלחם על השתתפות בהנהלתה.

“אחדות העבודה” היתה תנועה של פעולה ושל אחריות. תמיד ביקשה מוצא. אם הקבוצה הקטנה הגיעה עד משבר, חיפשה “אחדות העבודה” את המוצא בקבוצה גדולה, לאמור, בהרחבת היצירה הקבוצתית הקיימת ובהתפתחותה. והיא השקיעה הרבה כוח ומרץ בחיפוש הפתרון. בעבודתה שמרה על השפעתו וכוחו של הציבור כולו. שאיפות האיחוד הפנימיות שב“אחדות העבודה” התבטאו תמיד בדאגותיה לביסוס כוחו של הכלל ובהתנגדותה לכל נטיות השתלטות והתנשאות של חלק על הכלל. על־כן לא חסה “אחדות העבודה” על ילדיה שלה, על “גדוד העבודה”, אשר גדל בחיקה והיה חלק ממנה. כל איניציאטיבה של פרט ושל קיבוץ בתוך “עבדות העבודה” היתה נתמכת בראשונה, אבל היתה מבוקרת אחר־כך לאור צרכי הציבור כולו.

זאת היתה מפלגה שסבלה, כידוע לכולנו, מחוסר משמעת רשמית חיצונית, והתופעה הזאת לא היתה מקרית. היא נבעה מתוך חוסר הדוגמטיות, מתוך חוסר בטחון של מאה אחוז בעצמה ובפעולותיה. וזהו מהלך מחשבה יהודי. העם כולו אינו חי רק על הערכת הכוחות הריאליים שבמציאותו. לא היו לו מראש בטחונות לקיומו בגולה ולתקוות יעודיו בארץ, ואף־על־פי־כן הוא חי ושואף. ניצוץ של הכוח הזה היה גם בנו. אולם חוסר הבטחון של מאה אחוז הביא אותנו לידי עמדה רופפת ביחס לכמה ענינים בארץ. מהלך המחשבה היה: אולי יישאר זכר ושארית לכל התחלה, אף־על־פי שאין היא ראויה ואף־על־פי שכרוכות בה סכנות השליה לציבור ואכזבות. על הבלוֹף של עפולה לא הורמה ידנו בגלוי. בשעתה ידענו, כמה חסר בסיס הוא החלום על העיר בעמק, עם התיאטרונות והארמונות שבה, ידענו שרבים ייכווּ בגחלתה של ספקולציה קדחתנית זו אשר הורמה על נס באישור רשמי או לא רשמי של מוסדות ההסתדרות הציונית. אולם לא הורמה ידה של “אחדות העבודה” לאזהרת הציבור והמעונינים. חסרו לנו מאה אחוז של בטחון ביחסנו השלילי, ואמרנו, אולי תהיה כאן אחיזה כל שהיא; אולם, לדעתי הגיעה השעה לשינויים במובן זה. עכשיו כשאנו עומדים על האיחוד עם “הפועל הצעיר”, יש לשאוף להקמת כוח ציבורי סוציאליסטי חזק בארץ, מלא בטחון ורצון לפעולה חיובית וגם בעל כשרון מלחמה עם הכוחות השליליים בארץ. יכול להיות שנצטרך להרים את קולנו נגד מצב־הרוח של הפריחה המזויפת של תל־אביב, שיש בו משום הכנות למשבר חדש; נגד הרצון לראות את התיירות במקום העליה, את הספקולציה במקום ההתישבות ואת הריקלמה המסחרית במקום התעשיה. בכל עיר נוגע ענין של תערוכה לחוג מסוים, אצלנו עושים מהתערוכה ענין לאומי גדול, ומהקרנבל בפורים – מאורע עולמי, כביכול. להפך, רואה אני לפני את הצעדים הראשונים למשבר חדש: הצעד הראשון – הקרנבל והתערוכה, הצטופפות המונים בטלנים, טיילים בתל־אביב במשך שבועות, התגברות הפדיון במלונות ובבתי אוכל ואצל הנהגים והעגלונים; הצעד השני, יצירת מצב־רוח מלאכותי של עליית שכר הדירה, התגברות תנועת הבנין בעיר, אחר־כך ספקולציה שגעונית בבתים ובמגרשים, ובסופה – משבר חדש. יכול להיות, כי אין עלינו להסתכל בשויון נפש לכל החזיונות האלה, כי מבלי משים נמשכים אחרי האור המתעה גם מחנות העובדים, עצמנו ובשרנו, אחינו וילדינו. אולי תצטרך “אחדות העבודה” המחודשת, המאוחדת והמחוזקת לקבוע את דרכה מתוך אומץ רב.

“אחדות העבודה” היתה מפלגה עממית במובן זה, שחתרה לקשור אליה את תנועת הפועלים העברית בגולה. עבודת שליחינו באירופה וביחוד באמריקה עשתה הרבה. ו“אחדות העבודה” קרבה את העולם הסוציאליסטי לארץ־ישראל ולציונות. אם יש ללמד זכות על “הפועל הצעיר” על הפירוד לפני עשר שנים הרי רק בזאת, שלא היה לו הבטחון, כי העולם הסוציאליסטי יתיחס בחיוב לתנועתנו, כתנועה מקורית ולאומית. ואם ידעה “אחדות העבודה” במשך שנות קיומה ויחד עם “פועלי־ציון” שקדמו לה לקשור קשרי ידידות וסעד עם הסוציאליזם העולמי, הרי מילאה את התפקיד שהתנועה ציותה עליה. עכשיו גם “הפועל הצעיר” מכיר בצורך הקשרים האלה, והוא סוף סוף עומד בפני האיחוד עם הסוציאליזם הציוני והעברי ועם הסוציאליזם הכללי.

תרפ"ט

---

בפולמוס האיחוד

מאת

שמואל יבנאלי

קראתי את דברי החבר מ. ניישטט, אשר רצה “לבאר בקיצור את הנימוקים המחייבים אותו לדחות את מצע האיחוד”; קראתי על הדאגה ואי־המנוחה המתעוררות בו “בעד התפתחות המפלגה בעתיד” (דוקא בעתיד; לגבי מצבה של המפלגה בהווה הוא שקט), ורואה אני צורך לנסות דברים אל החבר ניישטט – החבר הותיק, המסור מאוד למפלגה ולמפעל – ולנסות להשיב לו את מנוחת הנפש בחייו המפלגתיים ברגע הרציני הזה.

ביסודו של דבר אפשר לחשוב, שהויכוח נסתיים מכבר. לאחר שנתפרסם מצע האיחוד, החתום על־ידי ראשי שתי המפלגות, שהם מנהיגי תנועת הפועלים בארץ, יוצריה ונוצריה, רואים אנו את עצמנו ואת חברי “הפועל הצעיר” כבני מפלגה אחת. לי הוברר שבשדרות “הפועל הצעיר” נפגש האיחוד בלב תמים ובשמחה (אולי הדברים האלה הם פגם בעיני מתנגדי האיחוד מבין חברינו ב“אחדות העבודה”). ומה שנוגע לגוש העיקרי של “אחדות העבודה” – הלא הוא זה שנים נשא את נפשו לאיחוד.

23 שנים התקיימו בארץ שתי מפלגות. תחילה “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” ואחר כך “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה”. הצורך האובייקטיבי באיחוד שתי המפלגות האלה הוּכר על־ידי רבים מבין חברי המפלגות ומבין ציבור הפועלים בכלל. אולם מחיצת השקפות מקובלות, הבדלים של מוצאים שונים ושל חינוך ציבורי שונה כלכלו את מגמות הפירוד. כמה יסורים גרמו לנו ההתנגשויות שבין המפלגות, כמה דם קלקלו, כמה מרץ איבדו, כמה עמדות השמיטו. משנה לשנה היינו נפגשים מאות חברים עם מאות חברים מתוך נכר, התנגדות, ולפעמים גם איבה נסתרת.

ודוקא בשעות קשות – לאסון הציבור – היו מתבלטים הניגודים האמיתיים או המדומים, על־ידי קולות קיבוציים במפלגות או יחידים, בפומבי, בעיתונות ובכינוסים. וכל זאת דוקא מתוך עמידה במערכה אחת, מתוך נשיאת עול קשה במפעל אחד, מתוך פולחן קנאי לתנועה אחת, לתנועת הפועלים העברים בארץ־ישראל. וזה עשר שנים, מיום היוָסד “אחדות העבודה”, ששאלת האיחוד אינה יורדת מעל הפרק; ועצם הפרק האחרון של מלחמת האיחוד ועבודת הכשרת הלבבות לקראתו נמשכו ארבע שנים; והנה בא היום וקול האיחוד נשמע בארץ. משא־הנפש של ציבורים גדולים, של אלפי פועלים, עולה באופק המציאות מוקף זוהר של שמחה והתעוררות. תתוֹם קללת הפירוד, יתוקן מפגע חיינו, תקלתה של תקופה שלמה תצלול בתהום העבר, תוקם בארץ מפלגת פועלים עברית סוציאליסטית אחת; יחזק המחנה הציוני־הסוציאליסטי המאורגן, המכיר את עצמו כחלק מהתנועה הסוציאליסטית העולמית. יֹיוָצר סוף סוף הכוח הארגוני החזק הראשון, המלוכד, הנחשב בערכו הציבורי, בהבנתו היסודית את עניני הארץ והישוב ובצעדו בראש תנועת הפועלים העברית. והנה הסוציאליסט ניישטט עומד ומשתאה למראה, סר וזועף.

התנועה הסוציאליסטית העולמית והתנועה הציונית־הסוציאליסטית נחלה על־ידי האיחוד נצחון מוסרי וארגוני בתוך אחד החלקים הגדולים והחשובים של ציבור הפועלים בארץ, בתוך חלק אקטיבי, מאורגן, בעל אחריות, בעל כוחות יצירה בשדה ההתישבות, בספרות ובתרבות ובחיי ההוָי המחודש. החלק הזה, המפלגה הזאת התנגדה במשך שנים לסוציאליזם העברי הציוני; היא לא נתנה אמון בסוציאליזם העולמי, אשר לדעתה לא השתחרר עדיין בחלקיו הגדולים מהשקפות המאה התשע־עשרה על העם העברי, כנידון לכליון וטמיעה בעמים הסובבים אותו, ומשרידי הקוסמופוליטיזם בכלל, אשר מנעוהו מלהתיחס לשאלה הלאומית באומץ ובחופש. והנה ההתפתחות ההיסטורית במשך עשר השנים האחרונות הביאה את “הפועל הצעיר” לידי ההכרה וההכרח להצטרף אל המחנה הגדול של תנועת הפועלים, אל הסוציאליזם הפרוגרסיבי בתוך עמי העולם הנאור, דרך מפלגה ציונית־סוציאליסטית בארץ. “הפועל הצעיר” התבונן להכיר, כי הסוציאליזם הזה כיום מחייב באמת וברצינות את הלאומיות העברית ואת הציונות הסוציאליסטית, והוא הכיר, כי זהו המחנה הנכון, אשר בו צריך להתיצב הפועל העברי בארץ במערכותיו; כי זולתי הכוח המאורגן הזה של תנועת הפועלים העולמית נשארים חוגים גדולים וקטנים של ציבורי פועלים פשיסטיים או צהובים; וכי אין אנה לנטות ימינה או שמאלה מן השביל, אשר אותו סללה הציונות הסוציאליסטית בתוך תנועת הפועלים העברית בארץ.

התנועה הסוציאליסטית שאנו מהוים חלק בה, היא תנועה כללית מקיפה בקנה מידה עולמי, ואין היא יכולה לשאול לדקדוקי נוסחאות. המכות, אשר הוכה הפועל מאז מלפני המלחמה ועד תקופת ההתאוששות העוברת עלינו עכשיו, לימדו אותנו פרק, את כולנו, לדעת איזה חינוך עצמי של כיבוש יצר הפירודים נחוץ לנו, איזה קּרבנות חייבים אנו להקריב כדי לגייס צעד אחר צעד את מחנה הפועלים המאוחד בעולם, המוכן לקחת ביום קרב וביום הרת גורלות את הגה הכיווּן בידו המוצקה והבטוחה.

החזיון הזה של כניסת מפלגה בת אלפי חברים לתנועה הסוציאליסטית הוא חזיון בלתי נפרץ לא רק בחיינו כאן אלא בכלל; ואיך יש לפגוש אותו, אם לא בשמחה ובהכרת הנצחון של כל סוציאליסט ציוני־עברי. לא כן אליבא דחבר ניישטט. תחת שושן־שמחה – סרפד־זעם יעלה. ניטלה מנוחתו.

משמר הגבול במדינת מחשבתנו בדק את הפספורט של הבאים, את הויזות, והנה מתלאה – ויזה אחת מהרז’ים שמלפני המלחמה לא ישרה בעיניו. אנשי מרמה עומדים להתפרץ אלינו ומי יודע לאן תוביל אותנו “התפתחות המפלגה בעתיד”? סוציאליזם – אומרים האנשים במו פיהם, ובמו ידיהם חתמו על כניסה לאינטרנציונל – אולם מי יודע מה בלבם? הנחריש, כבלע את הקודש? דחה יידחה מאתנו כל הזר הקרב אל הקודש!

אשאלה את החבר ניישטט: אם מפלגת “הפועל הצעיר” הגיעה לידי הכרה של הצטרפות לאינטרנציונל ומודיעה על כך בפומבי, הזקוקה היא להכשר מצד מי שהוא? האין היא נאמנה על עצמה, על מחשבתה, על כיווּנה החברתי?

אם תבוא מפלגת פועלים אחת לפני האינטרנציונל ותודיע את רצונה להצטרף אליו על בסיס מצע האיחוד – היקבלנה, או ידחה אותה לזרועות הפשיזם או הקומוניזם? על אחת כמה וכמה, אם תבוא מפלגה חדשה באַמלגמה עם מפלגה ישנה בת מסורת של שנים, בעלת קשרים עם ראשי התנועה העולמית – ההיא לא תקובל? המצטייר הסוציאליזם לדעתו של החבר ניישטט כשורת דיברות חרותות על גלמי אבן, או כתנועה המכילה אנשים חיים, היכרוּת אישית והבנה לגורלות של קיבוצים ועמים לשעותיהם ההיסטוריות ולחובותיהן וליעודיהן? האם הפורמולה תאחד תנועות, תעורר רצונות, תוציא אנשים לפעולה ולקרבנות, או המעשה, ההכרה הסובייקטיבית, יחס הכבוד וגם החופש הפנימי של תנועות ומפלגות בתוך המסגרת?

נחוצה לנו הבחנה בעצם המַהלך של הענין שלפנינו; בינה לעתים נחוצה לנו: לפני התפרסם המצע היה “הפועל הצעיר” מה שהיה לנו כל השנים – המפלגה בת הפלוגתא שלנו; אחרי התפרסם המצע – זאת היא מפלגה סוציאליסטית־ציונית. ופנינו עכשיו שאלת־האיחוד עם מפלגה סוציאליסטית: הלהתאחד אתה על יסוד מצע משותף, מכוח התפיסה של החברים ולא מכוח אונס וכפיה, או לקיים בארץ כיום שתי מפלגות סוציאליסטיות, להוָתה של התנועה, למגינת לבם של ידידים ולחדוַת שונאים?

זוהי השאלה. המרוב חרדה על הסוציאליזם אומר החבר ניישטט לדחות מפלגה סוציאליסטית מתוכנו? היש לו רשות על כך כציוני־סוציאלי ?

מלים אחדות על מצע האיחוד. “אין הוא הביטוי המלא” – נכון. בודאי יכול להיכתב מצע יותר מקיף, אשר יגע בכל השאלות שלנו בארץ ובגולה ויביע את יחסנו. המלאכה הזאת לא נעשתה על ידי ועדת האיחוד. ומאחר שלא נעשתה על־ידיה, תיעשה על־ידי המפלגה המאוחדת עצמה במשך הזמן.

ועוד קובל החבר ניישטט, שאין במצע “דיפרנציאציה מעמדית”. אני איני יודע לאיזו דיפרנציאציה מעמדית מתכוון החבר ניישטט, אם רק להגדרה שיש בעם העברי מעמדות, או גם להערכת ערך המעמדות וקו התפתחות המעמדות השונים בעם ותפקידם בתנועתנו ובחיי העם בעתיד הקרוב הרחוק? חי אלוהי הדיפרנציאציה, אם אדע שאפשר בתוכנו למצוא כל כך בנקל נוסחה אחת מניחה את דעת כולנו בנידון זה. אולם נניח שתימצא אפשרות למצוא נוסחה כזאת מוסכמת בין חברי “אחדות העבודה” כיום, ובלתי מוסכמת בין חברי “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר”. הבגלל זאת לא נקשיב למה שכתוב וחתום במצע בענין הקשרים עם תנועת הפועלים היהודית והעולמית? במצע האיחוד נאמר במקום אחד: “מתוך הכרה כי ‘אחדות העבודה’ ו’הפועל הצעיר' הם מאוחדים בחברותם למעמד הפועלים בעולם במלחמתו לביטול השיעבוד המעמדי והקיפוח החברתי בכל צורה שהיא”; ושנוי במקום שני – “המפלגה המאוחדת רואה את עצמה כנושאת ההגשמה החלוצית בתנועה הציונית וכחבר נאמן בתנועת הפועלים הסוציאליסטית בעולם”; ומשולש להלן: “המפלגה המאוחדת שואפת לאחד סביבה את כל מפלגות הפועלים והסתדרויות העבודה בציונות בהתאגדות ציונית־סוציאליסטית עולמית, אשר תעבוד שכם אחד בתנועה הציונית ובתנועת הפועלים היהודית והאינטרנציונלית”.

בשאלת השפה כתב החבר ניישטט שורות אחדות, אשר מן הראוי להתעכב עליהן במיוחד. אגיד רק זאת שחילוקי הדעות בין מפלגותינו בברית “פועלי־ציון” היו בכל אופן רק לגבי שאלות השפה בגולה. והנה במצע האיחוד לא נזכרת לגמרי שאלה זו. זאת אומרת, שהיא נשארה לבירור חפשי בתוך המפלגה המאוחדת. אין איפוא כל יסוד לדחות מעכשיו מצע איחוד (ואיחוד גופא) של פועלים בארץ־ישראל בגלל חשש של חילוקי דעות, שיכולים להתגלות בחוץ־לארץ לגבי שאלות השפה בחוץ־לארץ.

התעכבתי הרבה על שאלת הערך הסוציאליסטי של המפלגה המאוחדת, על מצע האיחוד, מפני שהחבר ניישטט חושש בעיקר לצד הזה שבענין האיחוד.

אולם, אזכירה נא רגע גם את הצד השני שבאיחוד, את הערך הציוני שבו. המחזק האיחוד את כוח הפועל העברי בציונות, המחזק הוא את הציונות גופה?

הנקל איפוא לחבר ניישטט להודיע, שהוא דוחה את מצע האיחוד. בדבריו הוא מזכיר לויאליות וקורקטיות. אכן בפתחו בדברי הויכוח עכשיו, לאחר ההחלטות על האיחוד שנתקבלו במועצות “אחדות העבודה” ובועד הפועל שלה, לאחר גמר ההסכם, שבוצע על ידי החברים בעמל רב ובתמצית כוחותיהם, ולאחר פירסום מצע האיחוד – ספק אם הוא נוהג מנהג של לויאליות לגבי מפלגתו שלו ומנהג של קורקטיות לגבי המפלגה השניה.

סיון תרפ"ט

בישוב

מאת

שמואל יבנאלי

---

הלוך וזכרת

מאת

שמואל יבנאלי

(עשר שנים להתנדבות לגדוד העברי)

בשנת תרע“ז, לאחר גירוש היהודים מיפו ומתל־אביב על־ידי התורכים, הועמד כל הישוב העברי ביהודה בפני סכנת כליה. נתפשטו שמועות, שהתורכים עומדים לרוקן את המושבות העבריות ולגרש את כל תושביהן צפונה: בראשונה – גלילה, ומשם עד דמשק. בימים ההם היינו מתאספים קבוצות קבוצות של פועלים ושומרים ומטכסים עצה, כיצד להישאר בארץ בכל אופן, אפילו אחרי הגירוש. שיערו כי הנשים והטף ילכו עם הגולה, אבל מבין הגברים יישארו חברים פה ושם בטריטוריה המרוקנת. נתקיימה באותם הימים ישיבה מיוחדת של חברי הועד המרכזי של הסתדרות פועלי יהודה עם חברים מהגליל ובהשתתפות באי־כוח “פועלי־ציון” (המפלגה שנכנסה אחר־כך ל“אחדות העבודה”) ו”הפועל הצעיר", ובה דובר על פרספקטיבות הגירוש ועל נכונותנו לחפש דרכים, כדי להשאיר בכל הנקודות העבריות בגלוי או בסתר, חברים בודדים או קבוצות קבוצות. כעבור זמן מה הוברר, כי הגירוש בהיקפו הרחב לא יֵצא לפועל. הישוב הכפרי ברובו נשאר בדרך כלל על מכונו ביהודה, והתורכים כילו את חמתם באישים ובקבוצות ؘ – ביחוד מבין הפועלים והשומרים – והם גורשו ונאסרו לעשרות ולמאות. אולם אותו מצב הרוח, אשר הביא אותנו לידי ההחלטה להישאר בארץ בכל אופן שהוא, היה אחר־כך לגורם חשוב בתנועת ההתנדבות לגדוד העברי. לקנות את זכותנו על הארץ במסירות נפש – זאת היתה פקודת השעה: להישאר בארץ – ויהי מה, להיאָחז בה לבלי הינתק ממנה; להילחם כנגד הגירוש בכל המאמצים, בהיתר או באיסור. וכהמשך למהלך המחשבה הזה באה אחר כך תנועת ההתנדבות, אשר תכנה היה להילחם בארץ על זכותנו לחיות בה, לקבל על עצמנו אחריות לכיבוש הארץ, לשמירת השלום בה והגנת קנינינו בה, חיינו, עבודתנו וזכויותינו, ליצור כוח, אשר יבטיח את האפשרות של השמירה הזאת בידינו.

כחצי שנה עברה עד אשר תנועת ההתנדבות לבשה צורה מוחשית של הגדוד העברי. הרומנטיות של עצם התנועה וכוח ההחלטה אשר נדרש מכל מתנדב ומתנדב גירו מאוד את מצב הרוחות של המתנדבים, אשר נמצאו כאילו בין תקוה להגשמת חזונם ובין יאוש. נמצאנו תלויים בכל המובנים בין המשך של עבר וחיים ובין ראשיתו של עתיד לא ידוע.

והנה בא היום והַגדוד היה לעובדה. נסענו למצרים ונכנסנו לתוך מציאות חדשה לנו לגמרי. המציאות היתה בלתי ידועה לנו מראש, בלתי מובנת לנו. וגם לאחרים, גם לשלטונות האנגלים, אשר כינסו אותנו, היתה מוזרה מאוד ובלתי ידועה. ואיֿֿההבנה ההדדית הערימה קושי על קושי. שמורים עמנו זכרונות מהימים הנעלים והנוגים כאחד, מימי הגדוד העברי.¹ אלה הם זכרונות על מאורע היסטורי, אשר עבר עלינו במשך שלוש שנים מראשית ההתנדבות ועד ביטול התא האחרון של הגדוד ופיטורי אחרוני החיילים. אלה הם זכרונות על הפגישה הראשונה בינינו, הפרטנדנטים המובהקים על ארץ־ישראל, ובין הכובשים החדשים, כובשי עולם, אשר אחרי מאות שנות שלטון על עמים ומדינות הגיעו סוף סוף גם לארץ־ישראל הנכספת, ביצעו את מלחמת הצלב עם חצי הירח לאחר הפסקה של 800 שנה, וראו עצמם כאן כאדוני הארץ התקיפים. אלה הם זכרונות על מלחמת החזון והמציאות. זאת היא אותה המלחמה הכללית שלנו בתנועתנו כולה בארץ־ישראל, מלחמת חזון העליה לארץ־ישראל עם המציאות אשר אינה קולטת את הבאים, חזון הכפר העברי בארץ לעומת המציאות של החקלאות האביונית של פלחיה מדור דור; חזון העבודה בארץ לעומת המציאות של החיים הקשים והמדוכאים של העובד כאן. והנה הוכרענו במלחמת החזון והמציאות לגבי הגדוד. נוצחנו: הגדוד עבר כחלום קצר ובוטל. מדוע הוכרענו במלחמה הזאת? יכול להיות, כי לא צדקנו בה, כי חסרה לנו אַמת־המידה ההכרחית לסיגול רצונות למציאות. ויכול להיות, כי צדקנו גם צדקנו, אלא שנפגשנו בגורמים שליליים יותר מדי, בכוחות מתנגדים ומתנקשים, באי־אמון מצד באות־כוח השלטון הצבאי בארץ אל גדוד של חיילים בעלי כבוד עצמי והכרה לאומית, באי רצונה לחזק את ידי היהודים; נתקלנו בהתנגדות המוחלטת של חלק מהישוב הערבי אלינו, ונתקלנו – בנו בעצמנו, ביסודות בלתי מוכנים ומוכשרים למדי לתנועתנו היסודית. הגדוד במצבו ההוא היה עמוס תנאים קשים יותר מדי: הוא היה מכוּון למלחמה בחזית. זמנו היה בלתי מוגבל מראש, הוא הכיל בקרבו תרכובת מסובכה יותר מדי של מתנדבים מגילים שונים, מנערים בני 17 עד אנשים למעלה מ־50.

נשאנו את התחמושת ואת התלבושת. אמרנו הנה הונחה התחלה, ויהיה המשך. אולם ההמשך נפסק. עתה במלאת עשר שנים לראשית הגדוד זכור נזכור לגדוד את חסד נעורינו, לכתנו אחריו במדבר, בארץ לא זרועה. זוכרים אנו את הימים ההם כמאורע נהדר, כימי הוד ויסורים כאחד. ויש לזכור את עצם הגדוד, אותו נסיון ליצור כוח הגנה עברי בארץ, נסיון אשר לא הצליח, אבל אשר צריך לחדש אותו ולהמשיך בו. בשבילנו, החיילים של הגדוד, היו ימי הגדוד ימים אשר לא ישובו עוד בחיינו. אולם לגבי הישוב עוד שוב ישובו ימי גדוד עברי, צריך שישובו עוד ימים כאלה. צריך שייוָצרו אצלנו עוד גדודי הגנה. הימים האלה, ימי הזכרונות של העבר, מעוררים מחדש את השאלה של יצירת כוח הגנה עברי ליגלי בארץ. לא הגדוד בצורתו הקודמת אלא גדוד קבוע מורכב מצעירים עברים בני גיל שוה, אשר יעשו שנה שנתים ביחידה עברית עצמית בתוך כוחות ההגנה הארץ־ישראליים – זהו הכרח לקיומנו ההיסטורי בארץ.

נימוקי המתנגדים לגדוד, כאז כהיום – אשר אפשר להקשיב להם – הם הפציפיזם בכלל, והחששות מה יאמרו הערבים, בפרט. כשאני מתבונן בפציפיזם הארץ־ישראלי, אני רואה בו קודם כל תופעה של השכל המסולף, תופעה בלתי מתאימה לחיי האנושות בדורותינו. רואים אנו את העמים בעולם כיום הזה בתוך הסביבה התרבותית שהם חיים ופועלים בה, והנה כוח ההגנה אצלם, כוח צבאי ביבשה ובים, הוא הכרח מוּכר על־ידי כולם. רוב עמי העולם היו מסכימים לביטול הצבאיות בעולם בתנאים ידועים, כשתבוא עליהם הסכמה כללית. אולם, עד אשר התנאים האלה יהיו למציאות מדינית, ישמור כל עם ועם על הכוח הצבאי שלו. גם אנחנו, במידה שאנו מתחילים להיות עם בארץ־ישראל, יכולים אנו וצריכים להצטרף אל תנועת השלום הכללית בעולם ולהגיד לעצמנו, כי בבוא יום השלום הכללי, בשעה שעמי העולם יאַשרו הסכם כללי לפירוק הנשק מכל עמי העולם בכל המדינות – נצטרף גם אנחנו להסכם הזה. ואם יהיה זין על חילותינו, נהיה מוכנים לפרק אותו. אבל כל זמן שהסכם כשה עוד לא בא, כל זמן שכל עם ועם שומר על קיומו הלאומי החפשי על־ידי כוחו הצבאי כחלק בלתי נפרד מקיומו העצמי במציאות התרבותית והמדינית של ההווה, ואינו מוכן בשום אופן לוַתר עליו, חייב גם עם ישראל לדאוג להקים לו בארצו כוח צבאי מזוין לשם הגנה על השלום בארץ ועל חיינו ורכושנו. הפחד מפני הערבים בארץ מעורר בפציפיסטים שלנו חששות פן תגבּר שנאתם אלינו, פן יגבּר עלינו רצון הכיבוש מצד הערבים, ועל כן מרוב פחד וחרדה הם דואגים מאוד ודורשים, שלא ניצור לנו שום כוח של הגנה עצמית, וכי בבוא יום הפקודה נהיה נטולי כל אמצעי הגנה. זהו הפציפיזם של אנשי השלום העליונים, אנשי הכבוד, השוכנים במרומי על, כביכול, של החברה העברית בארץ ודואגים מאוד לישוב העברי השוכן מטה והעלול לקלקל חס ושלום את מידותיו, אם לא תישמע מפעם לפעם הגערה ממלאכי השלום הנאצלים. אני רואה בהתנגדות ליצירת כוח צבאי בארץ, הנמשכת עוד כיום, המשך של הזחלנות היהודית, אשר תחילתה “מה יפית” בארמון האציל הפולני וסופה התבוללות ומחיקת שם ישראל בבירות אירופה. היהודי לא צריך להעֵז להגן על עצמו, לרצות אפילו להגן על עצמו. הוא לא צריך לחפש דרך לאט לאט, במשך שנים, בארץ־ישראל ליצור לו מוסד של הגנה גלוי וליגלי, מוכשר ומאולף לכך, מותאם, מזוין ועומד תחת הביקורת הכללית של כל הכוחות המדיניים הפועלים בארץ. אסור לו לעשות זאת, – אסור לו מתוך נימוקי הפציפיזם העליון והתלוש. אנחנו צריכים להתבונן בשלוה פילוסופית כיצד נוצרת, מתפתחת ומתחזקת צבאיות ערבית במצרים, בסוריה, בעירק ובעבר־הירדן, ואנו צריכים להגיד לעצמנו: כל הכוחות האלה של העם הערבי אינם מופנים אלינו ולא יופנו לרעה כלפי הישוב העברי בארץ לעולם, מכיון שבתוך הישוב העברי בארץ ישנם אישים המטיפים שלום לעולם כולו, ובכוח אָמרם תּוּשב כל חרב לנדנה ביום התקוממות בארץ. אנחנו צריכים להגיד לעצמנו: יהודי! אתה יצוּר נטוּל הגנה מאז ומעולם, אותך רדפו והשמידו הרומאים והביצנצים, העלו על המוקד עמי אירופה הרומנית, בך פרעו פרעות, נתנו אותך למשיסה עמי הסלבים, על כן בבואך להתערות כאן בארץ־ישראל, אתה גם כאן צריך להיות צפוי לכל סכנה, אסור לך לחשוב על הגנה עצמית גלויה כלפי כל העולם, – זאת אסור לך כיום, מפני שבעוד כמה שנים ודורות יבוא השלום הכללי בעולם. על כן ולעת עתה תיקבר חיים בבושת וחרפה.

תרפ"ח

---

עצמה לתנועה הציונית

מאת

שמואל יבנאלי

השנים האחרונות העלו בתנועה הציונית על הפרק את שאלת שיתופם של חלקים וחוגים בעם ישראל במפעל הארץ־ישראלי, בסוכנות המורחבת.

פעולת הארגון החדש הנועד לתעודתו הרמה תצליח, אם תישען על הנסיון הציוני בעבר, ואם תוּאַר ממאורות התנועה הציונית, אשר האירו את אפקיה. הכוח החיוני והחיובי שבתנועה הציונית הלך ונתגלה מתקופה לתקופה על־ידי מחולליה: מסמולנסקין, לילינבלום, פינסקר, אחד־העם, ועד הרצל, נורדוי, הרמן שפירא ונחמן סירקין, בחירי האומה, שכאבו את כאבה, כאב הגוף והנשמה, כאב העבדות, כאב הגיטו, כאב היהודי, כאב האדם וכאב העובד; אנשי רוח, אנשי חזון, אשר חזו את מהותה של התנועה, כתנועת הצלה של העם, חצבו את עמודי יסודותיה מרצון העם ומצרכי העם ושאפו להניח בה מראש אבני פינה לחיים כלכליים בריאים של המונים. הם דאגו להבטיח את גאולת הקרקע בארץ בשביל העם, ברוחם נוצרו בציונות המוסדות הכספיים וההתישבותיים, הפועלים גם כיום ברוח העממי, עד כמה שהם מופקדים בידים השומרות את פקודת התנועה ויוצריה. אם יש תקוה שהשותפות בסוכנות תתמיד שנים על שנים, הרי זה רק בתנאי של יחסי כבוד ליסודות התנועה ולתכנה. על ההסתדרות הציונית מוטל התפקיד של ההשפעה על הבלתי־ציונים בסוכנות. אין בטחון אמנם, אם כיום הזה נתון החלק הבלתי־ציוני להשפעה. יכול להיות שחלקים מכריעים מתוכו חדורים בטחון עצמי מופרז, ובגודל לבב יראו את עצמם מוכשרים להשתתף בבנין הארץ בדרכים שאינם הולמים את התנועה הציונית. אולם הסוכנות תיפגש סוף־סוף עם התנועה הציונית כולה ועם חלקיה המסורים להמשך המפעל זה שנים רבות, וגם – עם נושאי המפעל, עם העם העולה לארץ ועם העובד העברי, והיא תלמד להכיר בעובד העברי את נקודת המשען העיקרית של התפתחות המפעל. אולם כבר עתה, בקונגרס הבא, מוטלת החובה על הפועל העברי המאורגן, אשר במשך השנים הופיע כמנהיג הרוחני של המוני העובדים בארץ, לתת ביטוי – כהקדמה ליחסים הבאים – לתכנה המלא של הציונות העממית ולדרכי הגשמתה.

צריכה להיוָצר מחדש, על שפת ים התיכון, המולדת ומדינת הקליטה לעם ישראל, אשר תאסוף אותו כאן ותרכזהו. המטרה הכללית של הציונות, אשר אנו נלחמים עליה, היא הכנסת רוב מניננו לארץ־ישראל והעברתו כאן לחיים של עבודה פרודוקטיבית במסגרת של חופש מדיני ולאומי. תוכן הפעולה מכיל: הרחבת גבולות עבודתנו בעבר הירדן ובנגב; ארגון אמצעי העם בתורת הלואה לאומית ובצורת חיזוק הקרנות הלאומיות לפעולת ישוב העם בחקלאות ובחרושת ואפשרות ניצול אוצרות הטבע; השפעה על ממשלת המנדט לשתף את הישוב העברי בארץ בהגנת הארץ ובמשטרה העירונית והמחוזית; מסירת הקרקעות הממשלתיים להתישבות היהודית, פילוס הדרך לפני ההתישבות על־ידי שיטת הקלות במסים ועל־ידי השתתפות נאותה מצד הממשלה בהוצאות החינוך והבריאות ובעזרה סוציאלית; הכרה בזכויותיה של השפה ומילוּיין, שמירה על נכסי העם הקדושים ויחס כבוד לחגי ישראל.

עלינו להילחם על ציונות של כבוד. מלחמה לנו על כבודנו הלאומי בארץ ועל זכותנו לעליה. עת לגלוֹת את חרפת ההסגר של הארץ בפני היהודים, עת להילחם על חופש העליה.

תנועת העבודה תרכז סביבה בקונגרס הבא, יותר מאשר תמיד, את כל החלקים השואפים לשמור על כוחה העממי של התנועה הציונית, לאחר שהאחריות הכספית לא תיפול בכל כבדה על הציונים בלבד ולאחר שהרצון הציוני בלבד לא יספיק לעצור כוח נגד שאיפות אוזורפציה בהנהלת התנועה בכוח הכסף ובכוח המכונה הפקידותית. שאיפות שחרור הפועל והעם הכתיבו ל“אחדות העבודה” את הפקודה לנַגד את אחדותו של הפועל לכל יחידותיו. באינסטינקט הבריא שלה נלחמת התנועה נגד דיפרנציאציה בין העובד במושב ובקבוצה, ובין הפועל השכיר בעיר ובמושבה. תנועת העבודה בארץ, בעלת כוח הכרה עצמית והגנה עצמית – זהו הגרעין של תנועת העבודה בעולם הציונות בגולה, אשר ישמש היסוד המוצק האחיד בציונות, והוא צריך להופיע בקונגרס הזה, יותר מאשר בכל הקונגרסים, מתוך גילוי השראתו הפנימית בתוך המבוכה הכללית.

עד כמה שהתנועה הציונית היא תנועה עממית לפי מטרתה, מוכרחה היא להיות עממית לפי תכנה ונושאיה, אם זה לרצון למישהו או לאו, היהודי אשר יעלה לארץ לחיי עבודה ויבנה את הארץ בעבודה – הוא הוא יהיה יסוד הישוב בארץ. ועד כמה שיש בידו להקים ברשות עצמו את ישוביו בדמות ישובי עובדים, הוא ישַׁוה להם דמות דימוקרטית עממית; ועד כמה שהתנועה כולה תבוא לעזרתו על־ידי פעולותיה במוסדות הסוכנות, תונח בהכרח גם בפעולות האלה הכרת השותפות היסודית של העובד במפעל הכללי וזכותו לנהל את עניניו ברשות עצמו ולהשתתף בהנהלת הענינים הכלליים.

הנסיון של שתי השנים האחרונות הראה, כי ההנהלה הציונית בלי באי־כוח הפועל יכלה בשעתה להעמיד את עצמה במצב של מלחמה עם מחוסרי העבודה ללא תכנית ועצה, להפסיק את העזרה לביסוס הפועל העברי במושבה ולמוטט על־ידי כך את עמדותיו, להישאר חסרת מעשים במלחמת הפועל העברי על העבודה במושבה. לעומת זאת, הפעולות הציוניות החיוביות לגבי המלחמה במשבר נעשו על־פי השתתפותה המכרעת של הסתדרות העובדים. כאלה הן המלחמה על הפסקת חוסר העבודה והמלחמה על העליה. עוד לא נשכחה מלבנו ההתנגדות של ההנהלה הציונית לתכניות העבודות, שהוצעו על־ידי “מרכז העבודה” ואשר חייבו השקעות אמצעים ציוניים ומלחמה בממשלה על הכנסת פועלים עברים לעבודותיה, והסכמתה של ההנהלה הציונית לכך לאחר מלחמת ההסתדרות הנמרצת. והפרק הראשון של התחדשות העליה, אשר התחיל במלחמת ההסתדרות על 2000 סרטיפיקטים נפגש בסרבנות ובעמידה על המקח מצד ההנהלה הציונית. במקום אפוטרופסות מצד פקידים על התישבות העובדים צריכה לבוא השתתפות באי־כוח ציבוּר הפועלים בהנהלת הענינים וביקורת ופיקוח מצדם על פעולות הפקידים.

כמקודם, כן עלינו גם בקונגרס הזה להילחם על ההכרה, כי בלי העובד העברי אין ציונות ובלי השתתפותו בפעולות בנין הארץ בארגונן ובהנהלתן אין בנין הארץ, ובלי הכרה בזכויות היסודיות של העובדים וההמונים בארץ אין תנועה ציונית בגולה. בלי ציונות בארץ אין ציונות בגולה. מכאן חובת העבודה העברית, התרבות העברית, מכאן קביעת זכות הבחירה הכללית בישובים העברים בארץ. כאזרחים בעיר ובמושבה נלחמים ציונים מלחמה אכזרית ומרה נגד זכות הבחירה הכללית. ובסערת מלחמה קשה בברית עם אויבי הציונות ובסיוע פקידות הממשלה הצליחו ציונים לגזול מאת המוני העם את זכות הבחירה הכללית על מנת להשתלט אחרי־כן עליהם בכוח של מיעוט, להכביד את מסי העקיפין, להקל את המסים הישירים מעל האמידים, להוריד לידי מינימום את מסי ההכנסה מהרכוש, מס הבתים בעיר ומס הנטיעות בכפרים, לזלזל במסי שעשועים ולהכביד את מסי החינוך העממי.

אולם לציונים מאוּרגנים בהסתדרות ונאמנים לה – לפשע כבד תיחשב כל פגיעה בזכות הבחירה הכללית; ומלחמה נגד היסוד הזה של הציונות הדמוקרטית היא כריתת השורש שעליו יושבת כל התנועה.

כחלק יסודי מהפעולה הציונית הקרובה, המוטלת על האורגנים המנהלים, היא המלחמה בממשלה על דרישות העובד, על חלקו בעבודות הממשלה, על שכר עבודה מתאים, על מלחמה נגד ניצול נשים וילדים על־ידי הקבלנים, על חלקנו בעבודה ברכבת, בנמל, בעבודות הציבוריות, על חוקת עבודה, על הכרת ארגון, על ביטוח מפני חוסר עבודה ועל שיפור דרכי העזרה הסוציאלית, על השתתפות בקופות החולים, על הקלת עול המסים מהמתישבים העובדים החדשים, על פוליטיקה של מכס, המכוּונת להקלות לתעשיה ולהתפתחות אמצעי הטרנספורט.

מדאגתה של תנועת העבודה להבטיח עניני העבודה והקרקע ואוצרות הטבע לעם, מדאגתה להילחם נגד ריכוז האחוזות הגדולות בידי יחידים לשם ניצול והפקעת השער, נגד ההופעה הזאת, היוצרת בארץ שכבה דקה של בעלי אחוזות, הכובשים לעצמם את כבשׂת הרש, הגוזלים מהמרובים את התקוה להיאָחז בקרקע, היוצרת בכפר הבדלי מעמדות חריפים, העתידים להביא לידי גילוייעם תנועת קשים מאד. עלינו לדרוש בקונגרס קביעת נורמה מכסימלית לרכוש הפרטי שתונח כיסוד בפעולת ההתישבות הציונית הקרובה. בניצול אוצרות הטבע על־ידי קונצסיות פרטיות על התנועה הציונית לפקח במובן הגבלת הרוָחים, שיתוף מוסדות ההון הלאומי בהנהלה, בהנאה, ושיתוף העובדים בפיקוח על מהלך הענינים הכללי, על חוקת העבודה, על משכורות הפקידים ועל חלוקת הרוחים.

בקונגרס הבא ייבחרו הצירים למועצת הסוכנות, אשר מהם תהא תלויה בהרבה העבודה למעשה בתוך מוסדות הסוכנות ובהנהלתה. בקּונגרס עלינו להבטיח את השיתוף המכסימלי של באי־כוח תנועת העבודה שלנו במועצת הסוכנות. בין שאלות חוקת הסוכנות תתברר במיוחד השאלה בדבר הזכות לחברים נבחרים לשלוח במקומם באי־כוח אחרים ממונים על ידיהם, ולהכניס בדרך זו למועצה פקידים במקום נבחרים, ולהרכיב גם הנהלה של פקידים ממונים. ההנהלה הציונית כיום והנהלת הסוכנות דומות לקבינט המנהל מדינה בכוח פרלמנט, המתאסף אחת לשנתים מכל ארצות העולם למשך שבועיים, ובכוח הוראות מאת הועד־הפועל הגדול המתאסף גם כן מכל ארצות העולם פעם בשנה. למעשה נשארת העבודה בארץ לגמרי בלי ביקורת ציבורית. אלה הדואגים כל כך הרבה לקונטרולה ואפוטרופסות לגבי מפעל ההתישבות של ציבור גדול מאורגן החי את חייו בתוך הפעולה, ידאגו נא מעט, לכל הפחות, לקונטרולה על מעשי ההנהלה.

צריך שייוָצר בקונגרס ובמועצת הסוכנות אורגן לביקורת ציבורית ולמתן הוראות להנהלה אשר מושבו יהיה בארץ. מלבד הועד־הפועל, המתאסף פעם בשנה, יש איפוא לקבוע מועצה עליונה בארץ־ישראל, אשר תתאסף פעמים אחדות בשנה, ואשר יהיה בכוחה לבקר ולכוון את פעולת ההנהלה.

עלינו כנראה, להילחם על נפשנו לגבי מפעל ההתישבות. אחרי בלותה של האפוטרופסות מימי הברון היתה לה עדנה בלבבות רבים בין הציונים, והיא אושרה מחדש בגושפנקה של ועדת הסוכנות. מכל המלחמות, זאת המלחמה המרה ביותר. אם הכוח, אשר ניהל את מפעלו של הפועל העברי החוגג היום את חצי יובלו, ואשר התחיל בשחרור הישוב מהאפוטרופסות, ינוצח עכשיו, אם לאחר דרך ארוכה וקשה של 20 שנות יצירה, דרך שסללנוה בקשיות ערפנו ובעמידתנו העצמית, ניתן להקים לנו אדונים ומיעצים, אפוטרופסים ומשעבדים – לא תהא לנו תקומה לשנים רבות. לעומת הביקורת של המומחים מועדת הסוכנות, אשר לא ידעה לגלות את מומיה של ההתישבות המנצלת, המשועבדה לפקיד ולפועל הערבי, במקום ביקורת זו שנכנסה בידים לא לגמרי עדינות לפנַי ולפנים של יצירתו של העובד העברי – יביא הפועל העברי בקונגרס את הערכתו שלו את הישוב לאור ההתפתחות ההיסטורית, כדי להראות מה הם כיבושי הישוב המנוהל בעצות פקידי הברון, “יק”א" ו“פיק”א" זה 40 שנה, מה ערכה של התישבות מנצלת, מבוססת על עבודת זרים, שאינה רוצה בעבודה עצמית ואינה מאמינה בה: מה מצבן הכלכלי של מושבות הגליל לאחר העצות הטובות של המיעצים זה עשרות שנים.

על זאת תהיה מלחמה נטושה. כאן יתגלה לפועל, לאן מועדות פני השותפות החדשה, הלנו, הלציונות שבסופה גאולה בארץ, או ל“ביזנס” של בעלי הון, עם להקות שליחיהם ומשועבדיהם ועם פקידי הממשלה העומדים הכן לשרתם.

כאן בידי הפועל העברי הסוציאליסטי, הקשור עם תנועת הפועלים העולמית, לתת את האזהרה לשולחי יד בחופש של העם.

חובה מיוחדת עלינו מתוך הגנה עצמית, מתוך דאגה לגורל המפעל, לעתידות התנועה לדורות הבאים, חובה עלינו להגביר את כוחנו בקונגרס, ולשם כך לשקול את שקלינו כאן עכשיו ולהפיץ אותם במחנותינו. לשקל של עכשיו יש ערך היסטורי, ערך של השתתפות אקטיבית ברגע היסטורי של התנועה, אשר ממנו תוצאות לתקופה שלמה. נרכוש לנו זכות השתתפות בקונגרס, למען תעמוד לנו זכותנו במלחמתנו על מפעלנו ועל עתידות התנועה, המעמד והעם.

תרפ"ט

---

ליום הזכרון

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

מי נתן למשיסה יעקב?

מאת

שמואל יבנאלי

(אחרי מאורעות אב תרפ"ט)

תמה פרשת הלויות. הקדושים שנפלו מידי המרצחים נקברו בשקט בקברי האחים. הלכנו אחריהם בדממה. לא נישאו נאומים.

בכל הארץ – מחברון ועד צפת. ובמקומות אשר לא יכלה היד המרצחת לעשות בגלוי, בהתנפלות לעין השמש ובחסותם האדיבה של המושלים האנגלים ושוטריהם הערבים, שם פעלה ממארב, מבין הפרדסים ומתוך האבטומובילים.

חברון וצפת! הערים הקדושות, אשר שמרתן מדור לדור על נר הישוב שלא יכבה מתוככן, ונמשכו אליכן בימינו מחונני גבעותיכן, שואפי אוירכן הצח והמבריא. והנה גם לישוב הישן בחברון, האמון על מחזיקי התורה, צמח ציץ, יונק צעיר שולח אליו מארץ רחוקה, קבוצות צעירים, בחורי הישיבה החדשה. אכן לא הבחינה היד הפורעת בין איש ואישה, בחור וזקן, בין אנשים מעלמא הדין ובין המתמיד, קדוש הישיבה. טבחה ולא חמלה. טבח חברון, הריגות חיפה, ירושלים ותל־אביב, מגוּר ושוד בארץ – כאסון אשר עולל לנו הפעם, לא ידע הישוב העברי בארץ כמאה שנה, מימי הצוֹת אברהים פחה את תורכיה ומרד הפלחים נגדו.

הושבנו מאה שנים אחורנית. כי מאז ישבנו לבטח בקרב אוכלוסים אשר מעשי שוד ורצח אינם חזיון בלתי נפרץ בקרבם. גם בבאר טוביה הקטנה והרחוקה התקיימנו 32 שנה בין הכפרים שכניה ובשלטון התורכי, וגם בשאר המקומות. ולא משום שבטחנו בתורכיה, כי אם משום שלא בטחנו בה, ודאגנו להגנתנו בדרכים שונות. אולם, הנה זה עשר שנים נמצאים אנו תחת חסות ממשלת המנדט, אשר נמסרנו לה מתוך אמוננו בה, אמון הישוב העברי בארץ ואמון העם העברי בגולה. איככה הופקרנו כאן זה ירחים ושבועות לשיסוי ולטבח? מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? מי נתן אותנו למשיסה ולבוזזים? – האלה אשר האמַנו בהם ואשר קיבלו את אמוננו? מי נתן את קרבנות חברון לשיכורים מדם, ומי נתן את צפת לפורעים? – הלא אלה השולטים כאן בשם הממשלה אשר בטחנו בה ! הכ“פּאַנים” הפולנים במצור טולטשין בימי גזרות חמלניצקי, אשר בבגד בוגדים מסרו את היהודים לכף אויביהם, כן פקידי ממשלת אנגליה בארץ־ישראל?

צוררי ישראל מבין תושבי הארץ עשו בנו פרעות בידי המונים ונוער מבני הארץ, המשוסים בשמועות שקר להילחם על כבוד הדת, המשולהבים ממזימות תועבה, מתאוות שוד ורצח, ומעודדים על־ידי “אלדולא מעאנה”.

ומי הוסיף אש על המדורה, ומי מיהר להפסיק מיד את הקשרים בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין העולם? וככה מסופר על אבן פרוך, הערבי העריץ אשר עינה את הישוב העברי בירושלים לפני שלוש מאות שנה: “אנשי צבא היו שומרים את שערי העיר לבל יברח ממנה איש להודיע מעללי העריץ בחוגי הממשלה הגבוהים”. ומי דאג להוציא מידינו נשק הגנה שלנו?

ממשלת ארץֿֿישראל היתה מודיעה, כי היא שולטת במצב. בזאת נודה. נכונים הדברים. הממשלה היתה שולטת במצב, ותוך כדי שליטתה זו נמשך בארץ מצב בלתי פוסק של התנפלויות שיטתיות על הישוב העברי במשך שבועים, מצב של מלחמה המתנהלת על־ידי חבורת מצביאים ומארגנים, המובילים את שליחי ההסתה ואת הנשק באבטומובילים מכפר לכפר, ונערכת על־ידי המונים למאות מזוינים בנשק חם. תוך כדי שליטתה, סמוך לבית שלטונה, וקרוב למשמע אוזן פקידיה ומושליה, נערכו הטביחות בירושלים, בשכונות הגורג’ים ובחברון. תוך כדי שליטת השליטים האלה הוצתה אש בארץ ואכלה קרבנות למאות מ“עם ארץ ישראל”: גם מהיהודים וגם מהערבים. השאלה היא רק, אם מקומם של שליטים שכאלה, לאחר שהראו כשרון שליטה שכזה כאן, צריך להישאר גם להבא בבתי הממשלה של המדינה, או צריכים הם להיות מובלים כבולים בשלשלאות לבתי הסוהר

תרפ"ט

---

ליום הזכרון (שנתים למאורעות תרפ"ט)

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

אחרי הספר הלבן של פספילד

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

כלפי המצמצמים

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

על גבולנו הצפוני

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

---

עם יובל החמישים

מאת

שמואל יבנאלי

(עדיין לא פומבי)

בהסתדרות

מאת

שמואל יבנאלי

---

לבוא המשלחת

מאת

שמואל יבנאלי

בפעם הראשונה באה לארץ־ישראל משלחת של תנועת פועלים יהודית גדולה, המקיפה כרבע מיליון איש. והבאים הנם חברים, אשר זה משנים השתתפו משם בבנין הארץ, בארגנם ובנהלם את מגבית הפועלים באמריקה לארץ־ישראל העובדת.

לא כזרים באים הם לארץ, לראות: הטובה היא אם רעה, השמנה אם רזה, אלא כחברים לתנועה ולעבודה. ממרחקים נתנו יד למפעלנו – ובכל לבם ונפשם ובכל עוז אמונתם.

אין המשלחת הזאת ראשונה, ובכל זאת ראשונה היא. רבות היו המשלחות של אגודות להתנחלות בארץ. מהן שהגיעו הנה עוד לפני היוָסד המושבות הראשונות. גם משלחת של “פועלי־ציון” ביקרה כאן לפני 10 שנים, ובעבודת המחקר שלה האירה כמה שאלות של בנין הארץ.

אך ראשונה היא כמשלחת הבאה אלינו מהמונים עובדים יהודים באמריקה, מחלק של עמנו שהתחנך במשך עשרות שנים לחיי תנועה, שיודע מה זאת שאיפת עם. וגם השליחים הם חברים שעברו דרך ארוכה בתנועת הפועלים, דרך מלחמה ואחריות. ועולה הנה המשלחת לא בשביל להכין תכניות של מפעלים ליחידים או לקבוצות, כי אם כדי להתבונן אל המציאות שבארץ ולברר יחד אתנו את הדרכים והאמצעים להתקדמות מפעלו של העובד העברי בכללו כאן, לביצורו ותגברתו של העם העובד, ואיך צריך לכוון את פעולתנו המשותפת בכוחותינו המשותפים מכאן ומשם.

במשך השנה הזאת ביקרו אותנו בארץ משלחות מסוג אחר לגמרי¹, אשר אור יומנו חשך לנו מהן, ועולמנו נזדעזע מהן. על כן, ליונת נח משולה לנו משלחתנו כיום, אשר תנחומים, עזר והשתתפות בכנפיה. ברוכה תהא בבואה עכשיו לחזק את ידינו. חיזוק פנימי – זהו אשר נחוץ לנו עכשיו: תגבורת אומץ, תוספת בטחון, התעוררות הרצון, ההתמדה והעקשנות, איחוד הפעולה מכאן ומשם, סידור הענינים שאנו נתונים בהם עכשיו, הרחבת מפעלנו מיד לפי האפשרויות והרחבת הפרספּקטיבה בשביל התקופה הקרובה.

עבדנו עד עכשיו בשתי מגמות: במגמה הכלכלית ובמגמה התרבותית. חברי המשלחת יתבוננו אל תוצאות העבודה של שני דורות. הם יעברו בערים ובמושבות ויפגשו בהן את חברינו הנלחמים קשה על זכות העבודה ועל תנאי העבודה, והבונים בינתיים, אגב מלחמתם, חברה עובדת במושבות; הם יפגשו כאן את הישישים מחברי ביל"ו, אשר בעלותם לארץ לפני חמישים שנה הכריזו על מטרתם “ליצור בארץ ישוב עברי, העומד ברשות עצמו במובן הכלכלי, התרבותי והמדיני”; הם יפגשו כאן דור ילדי עובדים בערים ובכפרים שלנו, הרואים את עצמם מיועדים ומוקדשים להמשיך את בנין ארץ־ישראל על יסודותיה של תנועת ארץ־ישראל העובדת. והנה, אחדות יסודות תנועת התחיה, במובן הכי כולל, העוברת כחוט השני בלבבות הדורות, אשר השקיעו כאן את עבודתם, זהו הדבק החזק, המוצק, המקיים את המפעל ומבטיח לו עתידות. הקמת החקלאות העברית, יצירה מחדש של מעמד יהודים עובדי אדמה בארץ – זוהי השאיפה היסודית השולטת בתוך תנועת התחיה מאז ועד היום. אם נוצר בארץ ישוב חקלאי בן 40,000 נפש, אם נבנו כ־150 נקודות חקלאיות, הרי לא במקרה יוּלדוּ לנו כל אלה – אלא כשרשרת התאמצויות של קיבוצים, אשר כל אחד ואחד מהם וכל יחיד ויחיד בתוכם הקדישו את עצמם לחיי הכפר לאחר החלטה רצינית, ולאחר שנות עבודה וסבל לא מעט. סביב הישוב החקלאי שלנו הולך ומתפתח ישוב עירוני, ישוב של בעלי מלאכה ועובדים בתעשיה, במסחר ובתחבורה; וחוט השדרה של המפעל כולו הוא מפעל העבודה בכפר ובעיר.

המגמה השניה היא המגמה התרבותית, אשר איחדה את רובו המכריע של ישובנו כישוב עברי, כישוב בעל תרבות אחת ובעל לשון אחת, לשוננו העברית. מתוך סיפוק נפש תתבונן המשלחת אל העובדה הזאת. כיאות לחברים ידידים, כיאות לשליחי תנועת פועלים מאורגנת ופרוגרסיבית, תדע המשלחת להעריך את החשיבות התרבותית והאנושית של העובדה, שהישוב המתקדם, הישוב העובד הוא כאן מאורגן, מאוחד בשאיפותיו ומאוחד בשפתו האחת העברית, והוא עמל ומתאמץ, כדי לחזק ולהשלים את אחדותו זאת.

היצירה החקלאית והיצירה התרבותית הם הם הכוללים את המפעל שלנו, הם היוצרים את התנאים לעמידתו העצמית של העם בעתיד, והם הטעונים התבוננות מיוחדת מצד חברי המשלחת. בהם הושקעו מיטב כוחותינו, אלה קדשי הקדשים של תנועתנו, בגללם נדרו הדורות את הנדר של החיים כאן מהתחלה, מהתחלה, מעת עלו הראשונים על אדמת המושבות הראשונות בתנאי לחם צר ומים לחץ, ללא גג ומחסה, ועד אלה שנושאים את התנועה היום במושבות החדשות והישנות, עד מחנות הפועלים הגרים עד היום באוהלים בצינת חורף ובחרבוני קיץ, עד הפועלים העובדים בעבודות הממשלה וברכבת בתנאי מינימום הקיום, עד החקלאים בקבוצות ובמושבים, הבונים את החקלאות העברית. טוב שהמשלחת תדע, שכל מפעל ומפעל כאן בנוי בשבילנו ועל־ידי עצמנו. הנה תל־אביב: כל בית, כל רחוב; הכפרים, ביחוד החדשים בעמק ובשרון, משק הנטיעות המשגשג; המפעלים הגדולים: מפעל כּברה, מפעלי החשמל, המלט, ים המלח. הנה בית הספר העברי העממי, בית הספר התיכון והגבוה, עתונות וספרות, במה עברית (פרי יצירה ומאמצים רוחניים טהורים); ארגון הפועלים, הסתדרותנו הכללית על מועצותיה בערים ובמושבות, על הסתדרויותיה הארציות (ההסתדרות החקלאית, הסתדרות פועלי הרכבת); כלי התנועה: המוסדות המרכזיים, קופת־חולים, ועדת התרבות, המשביר, יכין, תנובה, בנק־הפועלים, “דבר” וענפיו – הכל נבנה בעמל נמלים צעד אחר צעד, בכל הושקע מרצנו הרב, כוחנו העצמי, ידו של יעקב, היד הבונה, החורשת וגם הכותבת והמשרטטת. כמה נעלה הצירוף של המחשבה היהודית והפעולה היהודית של בעלי מקצוע היהודים, הפועלים היהודים, המורים והסופרים היהודים בכל העבודה הזאת. זאת היא ממלכתנו היהודית הקטנה, זאת אותה ההתחלה, אשר ממנה תוצאות לא לדיכוי, לא להשתלטות, אלא לצמיחה, לחופש ולגאולה.

טוב שהמשלחת תדע להכיר מאחרית דבר את ראשיתו, שתדע ללוות בעין צופיה אחורנית את המפעל הקיים, בדרכו ממצבו היום עד לימיו הראשונים, עד לשעת עלותו במחשבה. תתבונן נא לקבוצה בגילוייה השונים, לדגניה, לעין־חרוד, לקיבוץ המאוחד – ליחידה השיתופית הזו, המכילה למעלה מאלף וחמש מאות חברים פועלים ופועלות והכוללת בתוכה 10 משקים. כמה שנים עברו עד שהיא קיבלה את צורתה כיום! בכמה שבילים התפתלה בדרכה! כמה עיוני מחשבה, חיפושי דרך הושקעו בה עד היום! כמה לבבות נשברו בתוך הסבל של מלחמת הדעות, ולהפך, כמה לבבות נוער הודלקו באש התנועה על־ידי הכוח הזה של היצירה הזאת. ותתבונן המשלחת לנקודה, כמו תל־עדשים, אשר עד היום הזה עדיין לא הגיעה למצב כלכלי בטוח. אילו גלגולים עברו על הנקודה הזאת! כמה חברים דבקו בה, כמה עזבוה! והתנועה, ההסתדרות והחברים, שמרו בנקודה הזאת משמרת־נאמנים בכל הזמנים, קבוצת אנשים זו או אחרת, ובלבד שהקיים יתקיים, ואשר נוסד פעם לא ייעזב. זוהי העקשנות שלנו ביחס לכל התחלה – היא הנמשכת ממיסדי יסוּד־המעלה, מעת הגיעה קבוצת יהודי מזריץ' לפני כחמישים שנה באילו דרכים עקלקלות בגליל העליון אל חלקת אדמה, המורעלה מאדי קדחת, מוקפה ערבים ובדוים, נשתקעו שמה ונלחמים על קיומם עד היום הזה; ועד כובשי חדרה, אשר לעשרות מתו בה בקדחת, הם ומשפחותיהם, ואשר אחרים באו שמה אחריהם להמשיך במפעלם, ועד עקשני בית־אלפא, אשר מדעת עלו על אדמתם בתוך סכנת קדחת, נגד רצון המוסדות המישבים, אשר הזהירו אותם בפני הסכנה, והם בכל־זאת עלו וקידשו את אדמתם כאדמת מולדת בשביל עדתם הקטנה השיתופית. 

ויהי רצון שתדע המשלחת להביט גם מראשית לאחרית. מראשיתנו עתה לימים יבואו; שתדע להעריך אילו תוצאות ואילו אפשרויות יכולות להביא לנו ההתחלות של היום וגם השאיפות של היום; עד כמה יוכל הקיבוץ הישובי, רב הכשרונות והעקשנות של היום, בעזרת התנועה בגולה, להרחּיב את כוח קליטת הארץ, להכפיל עשרת מונים את התיישבותנו ומפעלנו בכל השטחים: להכניס מהגולה צמאת העבודה והגאולה מדי שנה בשנה עשרות אלפי אנשים בתקופת השנים הקרובה, באמצעות פיתוח אוצרות הארץ, באמצעות התישבות חקלאית שיטתית והרחבת מפעלנו בארץ לארכה ולרחבה ובאמצעות תנועת פועלים כבירה ואחראית, רבת נסיון ואמיצת־רצון, שתדע לכוון את הענינים ולנהלם. ומי יתן, ותדע ההסתדרות, ונדע כולנו להאיר מחדש לפני עצמנו ולפני אורחינו את הנתיבות הישרות של התפתחות עבודתנו בארץ ושל העבודה בגולה לעזרתה.

תר"ץ

---

ליום ההסתדרות (לשנת העשור)

מאת

שמואל יבנאלי

ההסתדרות גדלה והתפתחה במשך שנות קיומה והיא מקיפה עכשיו כשלושים אלף חברים. אולם את כוחה האמיתי יש להעריך על־פי אחדותה הפנימית ועל־פי תכנה הפנימי. הנשמרו בה רוח ההמראה והכיבוש, רוח החגיגיות הנפשית, הנכונות לעבוד לתנועת התחיה? הנשמרו בה עיקרי הציונות הסוציאליסטית אשר הונחו בתוכה? העוד מלווים אותה מלאכי החזון והשאיפה, החלוציות וכוח הנעורים, אשר ליווּה מראשית צאתה לעולם?

ההסתדרות ירשה מהתנועה את נכסי הרוח ונכסי האנוש שלה. כל המחנה הזה לקבוצותיו ולחלקיו, אשר בנה את התנועה, אשר הרחיב את שורותיה, אשר יצר את יצירותיה, נכנס כולו בלב ונפש להסתדרות לבנותה, להקימה ולהאדירה. גם המפלגות הכניסו להסתדרות – מלכתחילה או בדיעבד – את מהותן העצמית, את תכנן ואת חיל העבודה שלהן. היתה כאן לאחר מחלוקת קשה התמזגות ציבור הפועלים על שדרותיו, זקן ונער, חלוץ וּוָתיק, עירוני וכפרי, סופר, מורה ופועל, בתוך היצירה החדשה. ואם גם נמשכה אחר כך עוד מלחמת המפלגות היתה זו בעיקרה מלחמה על ההשפעה בתוך ההסתדרות, מלחמת חלקים במסגרת השלם,– הפרטים בתוך הכלל, אבל כוח היצירה שהיה אצור בתנועתנו כילכל והזין את כל ההסתדרות מתחילת קיומה.

ההסתדרות נוסדה בימי שהות בארץ המשלחת המפורסמת של דה לימה וסימון, אשר הציעה הצעות על ביטול קבוצות והתנגדה לרכישת העמק על־ידי הקרן הקיימת. הימים היו ימי משבר קשה בציונות. זאת היתה השנה שלאחר פרעות ירושלים ואבדן תל־חי; וזה היה בשלהי ועידת לונדון הראשונה, עוד לפני היוָסד קרן־היסוד, בשעה שלהסתדרות הציונית היתה עדיין רק החלטה בלבד על יִסוּד הכלי הפיננסי הזה להתישבות ולעבודה בארץ־ישׂראל; וזה היה אחרי ועידת הקבוצות בטירה אשׁר קָבלה מרוֹת על ההתנכרות וההתנקשות בנפש מפעלנו ועל החורבן וההרס אשר ההתישבות הקבוצתית שלנו הועמדה בפניהן, מחוסר הפעולה ומהסתלקות מהאחריות מצד ועד הצירים של הימים ההם. אולם ההסתדרות עמדה אז בפרץ בכוחה הרב, ברצונה הדרוך, בכוח התנועה, בכוח מהותו של הפועל העברי בארץ ותפקידו, וּמילאה שליחותה ככוח דוחף ומעורר להגברת מפעל התחיה בארץ, זה היה הכוח הנבואי בציונות ובעם, המוכיח וקורא, בדברים ובמעשים, לעם לתת יד חרוצים למפעל ההצלה של עצמו, המוכיח לשריו וטפסריו, המקונן על אסונו וצופה לראות בנחמתו.

דרכה של ההסתדרות בפנים היתה דרך שמירה על היש, התבצרות בשטח הכיבושים בעבודה, ודרך ההרחבה, דרך נאמנות לעליה, קליטתה בעבודה, בארגון ובמחשבה. בעבודות הארגון הצליחה לחזק את הציבור, העבירה אותו דרך המכשולים הראשונים במלחמה עם נותני העבודה הגדולים והקטנים, ליוותה אותו במלחמתו העקשנית במושבה; הדריכה אותו בכיבושיו ההתישבותיים. אולם כשרצונות ההרחבה עברו את גבולות היכולת באו העמידה והאכזבות. מכאן נבעו בעיקר כשלונותינו בפנים, מתוך העמסת עול חוסר העבודה על כתפי ההסתדרות והמוסדות, אשר לא יכלו שאתו. אכן גם זולת זאת שילמנו מס כבד, דמי לימוד יקרים, גם לחוסר הנסיון בעבודה המשקית העצמית שלנו, גם לחבלי העליה והיקלטותו של החלוץ בעבודתו; גם לתקלות בציבור ולנגעים הפורחים במחנה בימי חוסר עבודה ומשבר. מי שנמצא קודם עמנו, והיה לצרינו, נפלט מתוכנו בכוח גלי התנועה; ומי שהיה עמנו, עצם מעצמנו, פנה לשבילים צדדיים ונטה אהלו בכרמי זרים. אך ההסתדרות גברה על הכל, והמחנה שלם. מצד אחד הזדקנה התנועה בעשר שנים, התעשרה בנסיון והתחזקה בעמדותיה, מצד שני שופעים בה צעירוּת ורעננות מכוח העליה והתנועה מבחוץ ומבפנים. נתמזגו בה הכוחות הצעירים מהגולה ומהארץ. התנועה הקיבוצית אשר בראשיתה של ההסתדרות התבטאה בקבוצה הקטנה עם השאלות להיות או לחדול, שניסרו בחלל עולמה, התרחבה בכמות והתעמקה בתכנה; וכאז כהיום – אתה הנכונות לחיים של עבודה ויצירה: בימי חוסר העבודה והסיוע נלחמה גם על העליה; בימי המשבר הכלכלי – גם על התישבות חדשה. אמונתה בהשפעת המציאות על החזון והחזון על המציאות היתה בה תמיד. גדולה נאמנותו של הציבור להסתדרות, לאחדותו ולארגונו. בשנות מבחן לא התנכר הציבור לעצמו, לחברתו, הוא נשא בעול לפי כוחותיו, נענה לכל קריאה, עזר באונו ובהונו; הוא שרה עם ימי סַקר ויכול להם. אכן לפנינו עכשיו מכשולים קשים יותר: בתוך משבר קשה פוליטי וכלכלי נתונים אנו. הבה נקווה כי נתגבר על אויבינו מבחוץ ואף נחזק את הבדקים מבפנים בכוח איחודנו, בכוח ההסתדרות. נרה יאיר ויזרח.

תרצ"א

---

מן העומד על הפרק

מאת

שמואל יבנאלי

הח' י. לופבן כותב (ב“הפועל הצעיר” מס' 10):

“הועד הפועל של ההסתדרות, אשר החליט לציין את חג חמש עשרה שנה לקיום ההסתדרות על־ידי כינוס מועצה מיוחדת מוקדשת לעניני תרבות, קלע בזה אל בבת עינה של השאלה המכריעה בחשבון דרכנו”.

אתיתי להזכיר, כי בשאלות הנקראות “עניני תרבות” דנה ועידת ההסתדרות לפני שנתיים בהרחבה. אולם לא רב היה יבול המסקנות של הדיון ההוא. אמנם, תכנן המעשי היה חשוב מאוד, באשר הוחלט על הקמת מוסד מרכזי לפעולה התרבותית ועל הפרשת אחוז מסוים לטובתה מהריוח הנקי של המוסדות המשקיים; אבל מכל הדיון הארוך, אשר ב. כצנלסון הקדיש לו שעות אחדות, ואשר שורה של חברים התוַכחו בו רבות, לא מוּצה בהחלטות אף קו אחד, אף פסוק אחד לעצם השאלות, בהן התיגעו המרצה והמשיגים עליו. וגם מועצת ההסתדרות הוקדשה ברובה לעניני תרבות, ושוב אותן התוצאות. על כן אני סבור שמועצת ההסתדרות הבאה לפנינו, אם עליה להתעכב על עניני תרבות אחדים (וגם על עניני חינוך), תעשה נא זאת בעיקר בקשר עם הצעות מעשיות, כגון קביעת מס וכיוצא בזה, ואולי גם בקשר לשורה של כללים ותיקונים בנוגע להפצת השפה בין ציבור הפועלים.

עם זאת לא אצטרף לדעתו של הח' לופבן, הרואה בעניני התרבות שאלה המכרעת בחשבון דרכנו. ציבור הפועלים טעון עכשיו הוראה מחודשת ומחדשת לגבי שאלות עיקריות, עד כמה שהן מתבלטות בעבודה, ועד כמה שבירורן יכול להיות בהסתדרות, כלומר, בגוף הציבורי המארגן אותו כעובדים והמאחד אותו. בהיוָסד ההסתדרות לפני 15 שנה, באחדה 4400 חבריה, היו אלה בני רצון מאוחד ומשותף, למרות היותם מפולגים בשתי המפלגות הגדולות (מלבד הקבוצות הבלתי מפלגתיות). רובה המכריע של ההסתדרות היו גושי העליה השניה “החלוץ” ו“השומר הצעיר”. אולם ההסתדרות, המכילה כיום רבבות חברים, האפשר להגיד בבטחה, שהיא גם מאחדת אותם כציבור בעל רצון מאוחד ומכוּון לגיבוש מעמד העובדים, לבנין העם והארץ? הח' לופבן מדגיש, כי מחננו מתקרב למאת אלף. ובכן, היא הנותנת: הרי חייבת ההסתדרות להוליך את הציבוּר הזה בדרך ישרה וברורה. מהי דרך החיים בה ילך העובד? היגביר את השיתוף עם חבריו, וכיצד? היראה את חיי העיר כחיים הרצויים לו, או הישאף אל הכפר?

הקואופרציה בעיר, הצורה הבולטת ביותר של עבודה משותפת בעיר, אחת המצוות המקובלות של תנועת העבודה בעולם ובת הטיפוחים שלה במשך שנים רבות, גילתה אצלנו בשטחים ידועים קוים שליליים בדרך התפתחותה. והנה נשמעים קולות של התנגדות לקואופרציה מכמה וכמה צדדים. התחיל הדבר אשתקד מפירוק הקבוצות הקבלניות בחיפה. והח' א. רבינוביץ מירושלים הרחיק לכת ממועצת פועלי חיפה, המסתפקת רק בפירוק הקבוצות הקבלניות בבנין, והוא תובע את פירוקם של הקואופרטיבים היצרנים בירושלים. נמצא, שאין עצה ואין תבונה בהסתדרות לגבי סטיות של קבוצות שלמות של פועלים קבועים במקצועות יסודיים בארץ. והלא אפשרי הדבר, שמחר תישמע התביעה לביטול הקואופרציה החקלאית והקבוצות במשקינו. יש צורך בדיון כולל ומוסמך בשאלה זו במוסדות ההסתדרות, ואולי גם במועצת ההסתדרות. כאן לפנינו שאלת הדרך, כיצד יכוון הפרט את צעדיו בעיר, וכיצד יכוונו הפרטים המרובים את צעדיהם בעיר? הלהמשך התאמצות לקראת צורות שיתופיות וקואופרטיביות או – להתרחקות מהן?

הבריחה מהכפר לעיר (ייתכן שנפסקה עכשיו, או שנחלשה) היתה נתפסת אצלנו בעיקר מבחינת צרכי מלחמת כיבוש העבודה במושבה. כי היות ומלחמה זו מחייבת גיוס מחנות עובדים במושבה, והיות ובה בשעה חלק גדול מהמחנות הנשלחים למושבה, עוזב אותה, וחזית זו אינה מתמלאת – על כן דואגים אנו שוב, כיצד להשלים את החסר. אולם עם חיל העוזבים, עם אנשי־החיל בעצמם, היו נגמרים כל חשבונותינו לאחר חזרם מהמושבה העירה. שם נפסקת כל תביעה אליהם. ואחרי כל טיפולנו בחומר הזה בגולה – בהכשרה חלוצית ובתנועות הנוער – חלק גדול הימנו אבוד יאבד מאתנו כאן בארץ. ראיתים ופגשתים, את היוצאים מהכפר או המשתחררים מהקיבוצים למיניהם זמן־מה אחרי עלותם לארץ. אין אנו מגישים להם בעיר שום דרישה, שום שטר, מאחר שבנוגע לשטר הקודם פשטו את הרגל. מצד אחד שם בכפר – מחנה עמוס חובות, מצד שני, כאן בעיר – חופש: אין עומס, אין חובות. שום תביעה לישוב העירוני העובד, החוסה לפי שעה בצל ההצלחה (מלבד אילו תביעות להתנדבות כספית לפעמים – שאינה מחייבת סוף סוף – ולהצבעה בשעת בחירות). ישוב עירוני של שלושים רבוא נפשות בארץ, המכיל באופן יחסי אחוז גדול יותר של כוחות צעירים מאשר ישובי יהודים רגילים בחוץ לארץ, ואשר כאן היא התחנה האחרונה שלו, והוא היסוד לבנין הארץ – מה תובעים אנו כאן מהדור הצעיר שלו, וכיצד תובעים?

והנה, בליטא, אשר כל הישוב היהודי שם הוא קטן יותר במספרו מאשר הישוב העירוני בארץ, שם יש הכשרה חלוצית לגוניה, המקיפה אלפי צעירים וצעירות עברים, העוזבים את העיר והעיירה והולכים לעבודה ולכפר. היש גם בארץ הכשרה דומה לזאת ובכמות שכזאת? המרובים הם ההולכים לעבודה ולכפר במכוּוָן מבין הדור הצעיר שבערי הארץ? עד כמה שנעשית פעולה בכיווּן זה על־ידי מחנות העולים, הנוער העובד, הבחרות הסוציאליסטית ו“השומר הצעיר”, המקיפים כבר חוגים מסוימים, הרי מוגבלת היא עדיין בגיל ידוע. ואולם למעלה מהגילים, אשר ידן של תנועות אלה מגעת אליהם, שם גושים רבים של עובדים צעירים. והנה, אין אנו מקיפים אותם בתביעות התנועה. וכאן עקב אכילס של עבודתנו. כי מצד אחד אולי נרכוש לנו השפעה כל שהיא (בת חלוף) על המעמדות הבינוניים; אולם מחיר יקר נשלם בעד זאת, מחיר נשמתו של הדור הצעיר. כי את אשר הדור הצעיר בגולה שלל וברח הימנו שם, זה ישמש לו כאן שוב אחיזה במובן הכלכלי והחברתי; ואת אשר היה לו שם לנקודת משיכה – תנועתנו עם כל ציוניה ויעודיה – יוזנח על ידו בארץ.

ואינני מתכוון ברגע זה למוסד מסוים, אלא ליחסה של התנועה כולה. לא התוינו את הדרך, לא הבענו דברים ברורים לדור הצעיר בעיר. לא ערכנו תכנית פעולה כוללת, מתמדת ומקיפה לחזית הזאת.

נתבונן נא היטב סביבנו, האין חיי העבודה והקשרים עם ההסתדרות אצל רבים רק חלום רע של עשר, עשרים שנה, מקרה קשה, כמעט אסון בחיים, אשר יש להיאבק אתו בכל האמצעים, כדי להיחלץ הימנו, או לכל הפחות כדי להציל את הבנים ממנו? האין רבים מאתנו חוזרים כאן, אם גם לא בפרסום, על מעשי אחינו ואחיותינו הפועלים העברים באמריקה, אשר לא חינכו את בניהם שם לעבודה, אלא לפרופסיות חפשיות ולמסחר וכיוצא באלה? ויש כבר בתוך ציבור הפועלים בעיר שכבות שלמות של הורים לילדים ולנוער. המכוונים הם אותם לעבודה ולכפר, או מכינים מהם מחנות, מחנות של בעלי דיפלומים ובעלי משרות?

תרצ"ו

---

איחוד ואחדות

מאת

שמואל יבנאלי

קראתי את זכרונותיו של הח' צבי סוכובולסקי מימי עליית התימנים למושבות, ואת אשר נתקבלו שם בסבר פנים יפות; וקראתי גם את “ממגילת התימנים” של הח' ח. שורר, שבה הוא מביא קטעים על היחס השלילי לתימנים מצד האיכרים במושבות בימים ההם. והנה, אין בדעתי עכשיו להוסיף על הגון הנעים יותר והקל בהארת המציאות ההיא או על הגון המריר והקשה. רציתי רק לנגוע בצד אחר של פרשת התימנים, בצד הקשרים שלהם אתנו והקשרים שלנו אתם. אמנם, המון עובדות של רדיה בפרך בעובדים חלשים, בנשים וילדים, ושל אכזריות והקשחת הלב מצד רבים מבין האיכרים במושבות חרותות בתולדות התימנים במושבות; ואמנם, לעומת זאת, מצד הפועלים (וגם מצד חלק של האיכרים) יש לרשום שנות טיפול נאמנות בעובדים התימנים במושבות מצד שורות חברים וחברות מתוך התמסרות אנושית ולבבית. ואף על פי כן, אי אפשר לבלי לציין, כי במובן ידוע גם כלל הפועלים לא יצא ידי חובתו במידה מספקת לגבי העובדים התימנים. כי מה היה תפקידם הסוציאלי של האיכרים לגבי התימנים? אילו חובות הוטלו עליהם, ומה נדרש מהם? – עבודה לתימנים. ויכולנו להגיד: אילו באמת היו מקבלים אותם האיכרים בסבר פנים יפות ומספקים להם עבודה בתנאים הוגנים – דיינו; ואילו לא קרה מעשה מקוב ברחובות, ואילו לא הוכו התימנים בזכרון יעקב, בכרכור וביבנאל, ואילו לא הצליף אותו פלוני בן פלוני במגלב על גבי התימניות שלקטו זמורות בכרמים, ואילו לא קרא אותה שעה: “אנא מוש ישראל!”¹ – דיינו. כי מה אפשר היה לדרוש מאת האיכרים במושבות יותר מעבודה? (הן, אם הושיבו את התימנים ברפתות, הלא ברור, כי לא היו מוכנים עבורם בתים מראש, וכי לפתרון שאלת הדירות לתימנים היתה נחוצה עזרה ישובית. על זאת הן אי־אפשר לחלוק). אולם גם אחרי כל אלה, כלומר, אף אילו התרחשו הנסים הללו, אשר לדאבוננו לא התרחשו, היו נשארים התימנים במושבות יסוד עובד, חלק מציבור הפועלים. ומה היה תפקידנו שלנו לגבי חלק זה, אשר עלה אלינו מעולמות רחוקים, רחוקים במקום ורחוקים בזמן? – תפקידנו היה לארגן אותם, לקשור אותם באמת אל הכלל המאורגן כחלק הימנו; ותפקידנו היה לשתף אותם בעבודת ההתישבות, עד כמה שאנו נשאנו את העבודה הזאת על שכמנו; ותפקידנו היה להכניס אותם בחברתנו, להוות להם חברה. כי איזו חברה אחרת היתה נאותה להם: האם חברת האיכרים, נותני העבודה? והלא אין מדרכו של עולם, שנותני עבודה ופועלים ייארחו יחד בחברה כשוים. חברתם הטבעית של העובדים האלה יכולה היתה להלכה להיות רק חברתנו שלנו, חברת העובדים, שקדמו להם בארץ בזמן ובמספר. והנה אנחנו לא מילאנו את תפקידינו אלה במידה מספקת מני אז ועד היום.

כתום השנה הראשונה לעליית התימנים הגדולה מוכרחים היינו להפסיקה. הזרם פרץ למאות, והלך והתרחב. אותה שעה נסערה מאוד גלות תימן ונזדעזעה ת“ק פרסה על ת”ק פרסה. ולו יכלה ארצנו להכילה, היתה פורצת אליה ברובה. מעטים היינו אז החולמים, אשר חלמנו על גאולת תימן שלמה. אמרנו, תחוסל פינה אחת של גולה עניה וסוערה, ויימחה כתם כהה זה. והמדובר היה על 30,000–40,000 נפש. אז היה זה חלום. להגשימו אפשר היה על ידי תכנית ישובית רחבה. אבל ההגשמה לא באה. בראשיתה של הדרך עמדנו ומאז צועדים אנו בה לאט, יותר מדי לאט. מסופקני, אם עליית התימנים במשך רבע מאת השנים הגיעה במספרה לריבוי הטבעי שלהם שם. גם במובנים אחרים לא הרחקנו לכת לגבי התימנים. שכונותיהם בערים נשארו מה שהיו – רחוקות מן הישוב ולא מזהירות במצבן, וגם במושבות כך. עם תנועתנו התקשרו מעטים. ואפשר לומר להפך: תנועתנו קשרה אליה מעטים מאוד מהם. שני עולמות. מזרח ומערב. ולא על נקלה יגושר הגשר ביניהם. יש “התאחדות העובדים התימנים”, וכן גם בין הנוער העובד נמצא לא מעט חברים תימנים; וגם בקיבוצים – בודדים מהם (אולי לעשרות אחדות יגיעו). אבל אלה הן התחלות מצערות בעצם. היש שנוצר, הן הנקודות הישוביות של התימנים: השכונות והמושבים. אולם גם אלה לא התקדמו למדי במובן הציבורי. ומחנה־יהודה (ליד פתח־תקוה) עדיין שקועה במחלוקת ושסועה, כאשר היתה מראשיתה לפני 23 שנים. שם, בתימן, היהודי התימני מושפל בין בני הנכר (לא תמיד ולא בכל מקום). אבל בינו לבין עצמו הוא מכובד למדי. ישובי היהודים שם הם חטיבה אחת, עדה אחת – אחים. בודאי, לא שוים במובן הכלכלי, אבל כולם יחד, הכלל שלהם, מכובדים בינם לבין עצמם. וכאן, בארץ – אחרת, אחרת. כי ישובי התימנים היהודים בין אחיהם היהודים אינם כשוים בין שוים. שם בכדי שהתימני ירגיש את עצמו חפשי, בן מלך, משבט יהודה, צריך היה רק להסיח את דעתו מהסביבה הנכרית ההיא, מאדוני הארץ ומעם הארץ ולהתיחד עם עצמו ועם תורתו. אללי, כי כאן בכדי להגיע להרגשה כזאת עליו להתעלם מסביבת אחיו בני עמו, להתעלם הימנה כליל.

היש לזה תיקון? היכול להיות לזה תיקון בתוכנו, בתוך ציבור הפועלים? אנו טרודים מאוד בעבודתנו. אין לנו פנאי לפתור כמה וכמה שאלות פנימיות בינינו לבין עצמנו. אולם נראה, שהחובות אשר הסחנו את דעתנו מהן בהיותנו מעטים, רובצות ומשתרגות עלינו עכשיו ומכריחות אותנו לשעות אליהן. הן ציבורנו הוא כבר בר־מצוה, בר־חובות – וגם בר עונשים! ואם לא ימלא את חובותיו, ייענש קשה. ובה במידה שיוסיף להתרחק מאחים עובדים כן יתרחקו הימנו. לפנים אמרנו, כי יש לתת לתימנים לסמוך על כוחותיהם שלהם. אמרנו: אַל אפוטרופסות! קיוינו, שיקומו להם מתוכם עסקניהם ומנהיגיהם. גם סייענו לכך ככל האפשר אז. ובינתים נמנענו מהדרכה רצינית ומתמדת. אבל, נראה, שלא לגמרי צדקנו. נראה, כי נחוצה היתה הדרכה, כי זו היתה עוזרת להם יותר ומכוונת יותר. ואשר לדרך התישבותם, אכן בהתחלה דוקא שאפנו לישובים מעורבים: מושבי הפועלים הראשונים, נחלת יהודה ועין־חי, היו צריכים לפי התכנית להכיל בתוכם חלק גדול של מתישבים תימנים. אבל הנסיונות האלה לא נמשכו עוד: היסוד של בחירה עצמית בהתישבות מנע אחר־כך צירופם של תימנים בנקודותינו. המעט אשר הוקם ונבנה במשך השנים, נעשה על טהרת הסתגרות השבטים משני הצדדים: האשכנזים והתימנים. והנה הפרינציפים נשמרו, אבל התוצאות הן בלתי מספיקות. בראשונה היה טעם מיוחד ליסוד הבחירה העצמית ביצירותינו הישוביות. חבורות קטנות של חברים לעבודה, לפעמים גם מעיירה אחת בגולה או בעלי עבר משותף בארץ, מקושרים קשרי ידידות – רק כאלה יכלו להעפיל יחדיו לקראת המפעל ההתישבותי הנועז בתנאי המחסור ובתנאי המלחמה מפנים ומאחור. אולם אחר כך הלא יצאנו לדרך הרבים, לישובים גדולים של מאות חברים עובדים, הבאים ומצטרפים לראשונים. ובלי ספק שתוכן הבחירה העצמית עכשיו הוא אחר במקצת מתכנו אז. והנה עבר גל אחד של התישבות – בעמק, והעובד התימני לא צורף לנקודותינו ולחברתנו; גל שני, התישבות הקישון – גם כן לא, גל שלישי, עמק חפר – גם כן לא. יסוד הבחירה העצמית לא הביא לידי בחירה של עובדים תימנים בתוך התישבותנו. לא גושר שום גשר גם אצלנו העובדים בני מעמד אחד בין עדה לעדה בהתישבותנו. עובדה היא, כי בתוכנו וסביבנו יושבים התימנים העובדים. הם סביבנו, ואנו סביבם. ולא קרב זה אל זה. והנה תנועתנו דוקא לא התעלמה מצורך אחדות זה, ומחובה ישובית זו, ומחובה מעמדית זו. היא ציותה להתקרבות לתימנים ולשיתופם בעבודה וביצירה ככל האפשר. ובכמה וכמה ועידות ומועצות חשובות נתקבלו החלטות מפורשות בנידון זה. אולם הפקודות האלה של התנועה לא נתקיימו, חובות הלבבות האלה לא שולמו עדיין. ואם נוצרו נקודות התישבות מיוחדות לתימנים, הרי גישתנו אליהן – עד כמה שישנה – אינה אלא גישה מן החוץ.

על כן אולי ננסה מעכשיו ללכת בדרך אחרת, בדרך של שיתוף יתר וליכוד יתר, בדרך של אחדות בתוך מעמד העובדים? הנה הקיבוץ המאוחד דומני צעד צעדים בדרך זה. אולי גם הקיבוצים האחרים והמושבים והארגונים והפלוגות היו מנסים לעשות משהו בכיווּן זה? מאוד לא קלה דרך זו. לא אשלה את עצמי. ידוע לי היטב היטב, מה רחוקה הדרך להתקרבות של ממש, להתקרבות חברתית. ותפילתי, כי נתיצב לצעוד בה צעדים ראשונים. הדרך הרחוקה הזו היא המוליכה לליכוד כוחנו ולאחדותנו.

תרצ"ו

---

התפוררותנו הפנימית על שום מה?

מאת

שמואל יבנאלי

משנת תרפ“ה ועד היום התקדמנו מבחינת אחדותנו הפנימית: בוצע איחוד המפלגות הגדולות, ומחננו ברובו שלם עם עצמו. ומה היה מצבנו אילו מצאתנו שעה זו מפוררים? מי יודע, אם היינו יכולים לעצור כוח להגיע לעמדות ההכרעה בציונות ובישוב. גידולנו ואיחודנו – אלה הם הקוים העיקריים בהתפתחותנו במשך עשר השנים האלה; אולם הפעולה ההתישבותית בכפר והקואופרטיבית בעיר אינה משיגה את התפתחות הישוב וציבור הפועלים בתוכו. עשר השנים האחרונות העבירו את חיי השיתוף מעשרות ומאות למאות ואלפים הן במשק החקלאי והן במשק הקואופרטיבי (אמנם יש שהקואופרציה נהפכת למעין חברה של יחידים לשם עליה כלכלית, אולם היא עשויה עדיין להיות נתונה לביקורת ציבורית). עשר השנים תרפ”ה–תרצ"ה היו במובן ידוע שנות התבססות המשפחה במשקינו; גידלנו דור ילדים ונוער הממשיכים בעבודתנו. אולם, ביחוד יש לציין את עשר השנים כתקופת ההורים במשקינו, בהן עלו לארץ הורים של המוני חברים ונשתקעו במושבים ובקבוצות. אמנם עדיין אנו מבקשים את הדרך ליצירת ההרמוניה השלמה והשלוה בין שלושת הדורות: הזקנים, ההורים והילדים. אבל נוצרה מציאות קיימת ומתפתחת, ובאמת־מידה המונית, ולא בתורת הלכה, אלא כפרק מההוי: מאות נפשות יהודים מגיל זקנה ושיבה חיים ומתפרנסים יחד עם דורות הביניים ועם הילדים והנוער במשקי העובדים.

והנה דוקא לאחר שנסללה הדרך, דוקא לאחר שישנה האפשרות לקרוא לכל העובדים שילכו בה, כי היא מבטיחה קיום אנושי הגון והיא הגואלת מכמה וכמה מכאובי המשטר הקיים – בכל זאת אין אנו עושים פעולה מספקת להוליך את העובד העברי בארץ בדרך החיים הזו. האור והבריאות הנפשית והמרץ השופעים מההתישבות העובדת היו צריכים להיות מורגשים בכל בית ומשפחה של העובדים בעיר. עשרות שליחים בגולה מקיימים תנועה חלוצית מסועפת, אף־על־פי שרק צמרתה מגיעה לארץ ונופה נשאר בגולה, מאין אפשרות עליה. ודוקא בארץ, לגבי ההמונים החיים בתוכה, לא עשינו עבודת הסברה מספקת. אנו רואים את יוסף ברץ באמריקה, בגליציה, בוינה, באפריקה הדרומית – אבל אין אנו רואים אותו בתל־אביב או בחיפה בתוך המוניהן, בתוך עובדיהן, בתוך הנוער שלהן. אשתקד עבר ביעף צבי ליברמן בתל־אביב ודלה מהעיר מספר נרשמים בארגונים להתישבות בכפר, והיום הוא כבר שוב בארצות רחוקות, ופעולתו בארץ נפסקה. הנוער הארץ־ישראלי מגיע לאלפים רבים, אבל רק מאות הימנו נתונים בחבלי קסם התנועות הקיבוציות שלנו, או הבחרות הסוציאליסטית; וכל שאר המוני הנוער עומדים מן הצד, איש בפינתו. אבל מדוע אין הנוער שלנו המאורגן בתנועתנו נלחם את מלחמת כיבוש הלבבות? מדוע אינו תוקף וצר על העיר לקרוא את האלפים והרבבות לחיים בריאים יותר, לחיי כפר ועבודה, לחיים פשוטים וגאים?

אשתקד היו עונות התגייסות לעבודה חקלאית, עונות קצרות להתגייסות קצרה, פרי התלהבות קצרה. והנה השנה לא נשמעה אפילו קריאה כזו. אותו קול אשתקד היה לא קול קורא לדרך החיים, כי אם להתגייסות זמנית. לא הייתי מחסידי התגייסות כזו מאז ומעולם. גם שעה שאוסישקין קרא לפני שלושים שנה לעליה לארץ לשם עבודה בה במשך שלוש שנים לא הרנינה קריאה זו את לבי. ובאמת גם לא ראינו אז את צבא העבודה הזה בארץ. ורק קריאתו הנלהבה של יוסף ויתקין לעלות לארץ לחיות בה ולעבדה, היא היא שזרעה את גרעיני העליה השניה, אשר הצמיחה את ראשית הישוב העובד והמאורגן. על כן יקומו נא עתה חברי יוסף ויתקין וירימו את קולם לציבור העברי שלנו בערים וידריכוהו מנוחה, ויתבעו ממנו את חשבון עולמו ועולם עמו בתוך הארץ, ויוציאו אותו לכפר העברי, למושב ולקבוצה, למען ישתף את עצמו, לא לחודש ולא לשנה, אלא לעולם במחנה העובדים היוצרים את הכפר העברי ואת החיים החדשים בארץ. בפני הבריחה מן הקיבוצים ומהמושבה לעיר ומן החקלאות לבנין, אין עדיין תריס אחר, אלא דרך התביעה וההסברה – דרך הרוח. בל נלא מלשאת את דברינו בין ההמונים בעיר. יכולים להיות לנו שבילים ללבו של העירוני, בין אם הוא פועל חבר שלנו העומד על פרשת הדרכים, לעבור מחיי עבודה לחיי ספסרות וניצול, בין אם – עולה חדש או עולה חדשה ובין אם נוער מתבגר. יבואו נא זקני התנועה עם עתרת התלהבותם וידברו ויקראו ויחנכו את הישוב אשר גרעינו עדיין בריא, אלא שהוא חי ללא דרך וללא חשבון. וראו זה חדש – ה“פדלר” היהודי, מיודענו מאז, הנה היגר ועלה לארץ ופרה ורבה בתוכנו: החל במוכרי השרוכים וגומר בקלגסי סוחרים־ומוכרים ברחובות: זה משקפים וזה מספרים, וזה בלואי מעילים ומכנסים. אֵי הקול, קולה של תנועתנו, אשר יישמע ויגיע גם לאזניהם ויקרא אותם בכל הרצינות להצטרף אל העובד העברי הבונה עתידות עמו והמחדש את חייו? אי הקול אשר יוציא אותם מבין החומות אל נהלל ועין־חרוד, אל עולם העבודה הישרה, ממנה מתפרנסים עובדים ישרים, שם זקנים על משענתם יהלכו ללא מחסור, וילדים ירונו בחוצות, שם אין ילדים עזובים, אין גנבים ואין שוטרים, אין משרתים ואדונים ואין פושטי יד.

ובשעה זו, בשעת עליית ההמונים לארץ, יש לשאול את התנועה הקיבוצית: מה ענינכם, חברים מהקבוצות והקיבוצים, עכשיו? האם דוגמה בלבד? האם – להתחיל בדוגמה ולהמשיך בה בתורת אי קטן בים הגדול? האין לכם תכניות של כיבוש הלבבות, האם חסרה לכם אמונה בכוחותיכם, בכוח השפעת הדוגמה היחידה בעולם למרחב ולהיקף כזה אשר הגעתם לו? ואם יש – אימתי תטו כתף למלחמה, לקרקר ולשנות את ההוי ההולך ומתהווה?

עמלים לשַׁמֵר את חילוקי־הדעות בינינו, או ליַשׁבם – נשׁארים אנו כולנו בודדים בישׁוב, העושׂה דרכו־לא־דרךְ וללא יד מכַוֶנת. תנו יד לגיוס כל כוחות השפעתנו. הלא: “עזור לעצמך בין חבריך ועזור לחבריך בעצמך” – אתם המקיימים תורה זו – למה תתמהמהו ללמדה לאחרים? מרגלית יקרה ניתנה לתנועתנו, והיא העזרה ההדדית, ואין אנו תולים אותה כפנס מאיר בראש חוצות.

ארגוני הנוער שלנו נשענים ברובם על התנועה הקיבוצית. וחולשתם בארץ היא במידה מרובה פרי התפוררותה של התנועה הקיבוצית. ואולם, אילו יצאה התנועה הקיבוצית להסתערות המונית אמיצה ומתמדת על העיר והמושבה, כי אז היה רב כוחה לקחת שבי מחנות נוער מהדור הצעיר בארץ, לשחרר אותם מקסמי הכזב של העיר, לארגן אותם במפעלים כלכליים ולתת להם שדה פעולה בחרושת ובחקלאות על בסיס שיתופי. ודוקא בימים האלה תנועת ההתישבות מפולגה. ואף אין אנו עושים דבר וחצי דבר, כדי להבליט את הקוים המשותפים שבין התישבותנו המושבית לקיבוצית. כאן הלא מותר לכל הדעות ללכת נפרדים בריש גלי. אולם, גם התנועה הקיבוצית כשהיא לעצמה אינה מאוחדת ואינה פועלת בכוח מאוחד. ולא עוד, אלא שלגבי החזית העיקרית של כל עבודתנו, לגבי חינוך הנוער, היא מפולגת ומפלגת ביתר שאת, בכל כוחות התנופה שלה. אולם לא כך צריך היה להיות. צריכים היו להמציא דרכי פעולה משותפים לתנועה הקיבוצית, אפילו אם אי־אפשר להגיע בתוכה, לעת עתה, לידי איחוד גמור מבפנים. ויחד עם זה יש לעיין, אם באמת אי־אפשר להגיע בתנועה הקיבוצית לידי איחוד גמור? הכלה ונחרצה? מי הוא שגזר זאת דוקא על הגרדה המצוינה ביותר בחזית שלנו לחלוציות ולנאמנות? ואם שר הגלות הוא – נשוֹר אתו ונוכל לו; ואם מסורת עבר רחוק או קרוב, הדי מוצאים ומחיצות מארצות שונות – עד מתי ניכנע להמשך המסורת בלי להתקומם לה ולנצחה? לצערנו, הולכים אנו דוקא ומתרחקים זה מזה, והפלגים הולכים ומעמיקים את אפיקיהם. הדברים מכוּוָנים כלפי הקיבוץ המאוחד, חבר הקבוצות וגורדוניה ותנועות הנוער השונות.

“השומר הצעיר” נתבע לאיחוד בשתי חזיתות: ראשית – לאיחוד בתנועה הקיבוצית, והשנית – לאיחוד פוליטי במפלגה. אולם בעיקר ידובר כאן על האיחוד הפוליטי. נראה לי, שהוא הקובע, ושאחרי איחוד זה יוכל לבוא איחוד התנועה הקיבוצית. על כן משנה אחריות חלה על “השומר הצעיר” בשעה זו. ואמנם במועצת “השומר הצעיר” בחדרה לא התעלמו משאלת האיחוד ומהאחריות הכרוכה בה. “השומר הצעיר” דן בה, אבל לא הגיע עדיין לפתרונה. הן ולאו ורפיא בידיה. וכאן הרע שבדבר. השעה דוחקת. אסור להלין את הפתרון.

בהחלטות מועצת “השומר הצעיר” קוראים אנו כתוב ושנוי ומשולש על הצורך באיחוד פוליטי:

“בתנאים האלה דרושה יותר מאשר תמיד מפלגת פועלים מעמדית מאוחדת ורחבה, אשר תוכל לעמוד על משמר היעודים הציוניים והסוציאליסטיים של תנועת הפועלים. אולם, הננו רחוקים מקיום כוח מעמדי כזה. במשך השנתיים האחרונות לא חלו במפלגות הקיימות שינויים כאלה, אשר יאפשרו איחוד איתן על יסוד פרוגרמה מינימלית המוצעת על ידינו. למרות התמודדות המגמות במלחמה סביב ההסכמים עם הרביזיוניסטים, לא נתעוררו עדיין במפלגת הרוב כוחות, אשר יהיו מוכנים להילחם על איחוד פרוגרמתי אתנו”.

“במלחמתנו על הנחלת דרכנו הפוליטית לכלל המעמד, הננו רואים כמגמה הרצויה את הצטרפות תנועתנו כאבנגרד פוליטי בעל כוח מלוכד ומדריך למסגרת מעמדית רחבה ומאוחדת, אשר תהיה מושתתת על פרוגרמה ציונית וסוציאליסטית מינימלית עקבית”.

“בד בבד עם כל הפעולות הנ”ל עלינו לגייס את הציבור בכדי שיחד אתנו יתבע בלי הרף וללא ליאות את האיחוד המעמדי הרחב על יסוד הפרוגרמה המינימלית המוצעת על ידינו".

אולם את תביעת האיחוד המעמדי הרחב משלב בינתיים “השומר הצעיר” בלי הרף וללא ליאות בביסוס מפלגה חדשה בפני עצמה, זאת אומרת – בפילוג חדש בתוכנו. ולא היא. לאור הכרת ההכרח באיחוד מעמדי פוליטי רחב חייב “השומר הצעיר” להמשיך בתביעה ובלחץ לקראת איחוד, ולא לגשת ליצירת מפלגת “בינתיים” עד שיבוא האיחוד. אין זו עמדה רצינית ולא פעולה רצינית.

ויש צורך גם לבדוק שוב את עצם הענין. מה מעכב את “השומר הצעיר” מהצטרף למפלגת הרוב? מה הן הסיבות החשובות המפרידות בינו ובין מפלגת פועלי ארץ־ישראל?

בפרוגרמת מינימום צוינו בהחלטות מועצת “השומר הצעיר” הנ"ל ט' סעיפים כדלקמן:

א) השתתפות בהסתדרות הציונית ובקרנות הלאומיות;

ב) חלוציות;

ג) הכרה בתפקידו החלוצי של ציבור הפועלים במפעל ההתישבותי בארץ;

ד) חיוב מוחלט של התנועה הקיבוצית והגנה אקטיבית על קיומה והתפתחותה;

ה) שפה ותרבות עברית;

ו) הכרה בעיקרון של מלחמת המעמדות ושל חופש המלחמה המקצועית (שלילת בוררות־חובה);

ז) ארגון משותף בכפר ובעיר;

ח) תרבות, חינוך והסברה ברוח הסוציאליזם המדעי;

ט) אי־השתייכותנו לשני האינטרנציונלים, חופש התקשרותנו עם כוחות מהפכניים בלתי תלויים, והופעתה הבין־לאומית של המפלגה המאוחדת בהתאם לעקרונים הנ“ל”.

והנה הסעיפים א‘, ב’, ג‘, ד’, ה' מקובלים בתוך מפלגת הרוב, אין חולק עליהם בה. סעיף ד‘, עד כמה שאינו שולל צורת התישבות אחרת – והוא אינו שולל – גם כן מקובל במפלגת הרוב, אשר בחיקה גדלה והתפתחה תנועה קיבוצית כפליים בכמותה מ“השומר הצעיר”. סעיף ח’ מאוד לא ברור: מה זאת תרבות, חינוך והסברה ברוח הסוציאליזם המדעי? מי הוא זה ואיזה הוא הסוציאליזם המדעי, אשר אנו חייבים בו? האם זה הוא הזרם הסוציאליסטי של מרכס ואנגלס הנקרא סוציאליזם מדעי בניגוד לסוציאליזם האוטופיסטי מלפני חמישים שנה, אשר היה אב־בנין לתנועה הסוציאל־דימוקרטית עם קאוטסקי, בבל, אוטו בויאר ופליכנוב בראש? או האם זהו הסוציאליזם המדעי שמחוץ לשני האינטרנציונלים, שעליו מדובר בסעיף ט‘, והוא בערך הסוציאליזם של טרוצקי? זה או דבר מה אחר? ומה פירוש תרבות, חינוך והסברה לגבי מפלגה פוליטית מעמדית גדולה ברוח שאולה ממישהו? מפלגה כזאת מנהלת את עבודת החינוך שלה ברוחה, ברוח יוצריה ואנשי המחשבה והמעשה שלה וברוח שאיפותיה ויעודיה. הריני מוציא את הסעיף הזה לגמרי מכלל דיון. נשארים איפוא שלושה ענינים, והם ארגון משותף בעיר ובכפר, שלילת בוררות חובה, ואי־השתייכותנו לשני האינטרנציונלים. בגלל שלושת הסעיפים האלה עוצם “השומר הצעיר” את עיניו מראות את הסכנות אשר העם, הישוב והמעמד עומדים בפניהן (והוא ציין אותן בהדגשה כה מרובה בהחלטותיו), סותר את האמור למעלה בדבר ההכרח בחזית מאוחדת לשם מלחמה והגנה ויוצא למערכה כמפלגה בפני עצמה. והלא אותה הצלחה שהוא מקרה לה לגבי רכישת חברים לדעה בכל החוגים יכולה ללוות אותו גם בהילחמו בתוך המפלגה על דעותיו, עד הגיעו לרוב בה. והשאלה היא: האם שיוה “השומר הצעיר” נגדו את היחס בין הריוח הצפוי לו משלושת הסעיפים הנ"ל לגבי ההפסד של פילוג החזית והאסון לעבודתנו כולה ולחינוך הדור הצעיר הכרוך בזה? ארגון משותף, שלילת בוררות־חובה – האלה הן השאלות העומדות ברומו של עולמנו בתנועתנו עכשיו? האם הן השאלות המכריעות בחיי ציבור הפועלים או בחיי העם, אשר בגללן צריך להכריז מלחמה על מפלגת הרוב, לצאת למלחמת כיבוש כמפלגה צעירה דרוכת עוז עם כל הכלים ועם כל נושאי הכלים בתוך ציבור הפועלים ובתוך כל השכבות וכו’?

אין בדעתי להיכנס לעצם הויכוח על הענינים האלה, עד כמה צודקת דעתו של “השומר הצעיר” לגבי הארגון המשותף ובוררות חובה. סוף־סוף נתבררו שאלות אלה בהסתדרות לא פעם, ו“השומר הצעיר” נשאר במיעוט. אולם על כל פנים אין הן האקטואליות ביותר בתקופתנו זו. לדוגמה: שאלת הארגון המשותף – האם היא דולה את כל שאלת היחסים בינינו לערבים ודרכנו בה? הרי יש עוד שאלות בפרק זה חשובות יותר לגבי תעודתנו לחיות בשלום עם שכנינו בארץ מתוך עבודה משותפת והבנה הדדית. שאלת יצירת יחסי שכנים בכפרים ומחוזותיהם על יסוד של תביעות משותפות לממשלה; או מלחמה משותפת בפגעי הטבע; או יצירת כלי־מבטא עברי־ערבי – אלה הן שאלות יסודיות מאוד, אשר היינו יכולים אולי לפתור אותן יחד עם “השומר הצעיר” מתוך תפיסה שוה ולהתקדם בהן. ויתכן שאילו גוללנו יחד תכנית פעולה בשטח זה לא היו מתגלים אולי לגמרי חילוקי דעות בין מפלגת הרוב ובין “השומר הצעיר” לאורך כל היריעה הרחבה הזו, מלבד בפינה אחת, בפינת הארגון המשותף (וגם זו רק בכפר, כי בעיר הולכת ונעשית זה משנים פעולה חשובה של ארגון משותף על־ידי ההסתדרות). נמצא שבגלל חילוקי דעות בפרט אחד מוַתר “השומר הצעיר” על פעולה משותפת של המעמד לגבי כל החזית. אילו היו חילוקי דעות בנוגע לעליה: אילו היה “השומר הצעיר” בעד העליה, ומפלגת הרוב נגדה, או בשאלת עבודה משותפת עם ממשלת המנדט או מלחמה וחרם עליה; או בעד הקונגרס הציוני או נגדו – כי אז היתה מובנת אי־האפשרות של עבודה משותפת, והיה מובן ההכרח במפלגה חדשה. אבל בשעה שבשאלות היסודיות לגבי בנין הארץ אין חילוקי דעות, התצדק היד המפלגת? ומה יהיה אם יתגלו במשך הזמן חילוקי דעות בתוך “השומר הצעיר” גופא, לאחר שייהפך למפלגה, בנוגע לשאלה מן השאלות; לדוגמה – עבודה שכירה בקיבוץ, לינה משותפת או אינדיבידואלית לילדים – היתפלגו שוב החולקים למפלגות נוספות?

ודברים אחדים בענין האינטרנציונלים – “אי השתייכותנו לשני האינטרנציונלים”. זאת היא דרישה צנועה מאוד מצד “השומר הצעיר” כלפי מפלגת הרוב, ופירושה בפועל אקט של יציאה! המפלגה אשר לא הגיעה, נניח, לידי השקפה זו שחובת השעה, שצרכי עמנו, תנועתנו, מלחמתנו הסוציאליסטית באיסטדיה זו, מחייבים אותה לצעוד את הצעד הזה, נדרשת על־ידי “השומר הצעיר” לעשות זאת בעל כרחה. והלא ייתכן שמפלגת הרוב סוברת, שבעוד אשר חלקים ממנה קשורים עם האינטרנציונל זה כשלושים שנה וחלקים אחרים זה כחמש עשרה שנה, בעוד אשר היו תקופות זוהר לאגף זה של הסוציאליזם, ואז נתמכנו על ידו במפעלנו, ובעוד אשר הוא עכשיו באיסטדיה של תבוסות ומבוכה בשורותיו, – אינו דין שתנועתנו ההולכת וגדלה תפרוש מהכלל הזה הצדה, תסתלק מבקשת נתיבות עולם במשותף ובמאוחד עם מנהיגי הדור בסוציאליזם הזה ועם המיליונים הקשורים בו המאמינים עדיין בדרכו. והלא ייתכן שאין למפלגת הרוב עדיין הבטחון, כי “אי־תלות” זו תביא את הישועה לעולם במחנה הסוציאליסטי. אולם, “השומר הצעיר” מעמיד את מפלגת הרוב בפני אלטרנטיבה: או איחוד אתו במחיר בעיטה באינטרנציונל הסוציאליסטי; או – “השומר הצעיר” כמפלגה חדשה, וזאת אומרת מלחמה קשה בתוך המעמד. הזוהי עמדה רעיונית? הזוהי תביעה מעמדית וחברית מתנועה חברית? הלא זהו לחץ, זהו אונס! זוהי דיקטטורה של המיעוט.

ונשאלת עוד שאלה: למה נגרעו פועלי אירופה מהפועלים הערבים? למה כאן, בארץ־ישראל, דוקא ארגון משותף כתנאי האיחוד, כלומר כניסה לתוך יחסים הדדיים; ושם באירופה – יציאה, ניתוק של קשרים, עזיבה, שבירת עבר? במה זכו הפועלים הערבים לאלתר באמון גדול כזה מצד “השומר הצעיר” ובבטחון גמור שלאחר שיאורגנו על ידינו כהוגן, ולאחר שיקומו להם ונדרוולדים שלהם והנדרסונים, ינהלו הם פוליטיקה פחות רפורמיסטית, פחות אופורטוניסטית ויותר מרכסיסטית מדעית לגבי השאלות הלאומיות שלהם, מאשר האינטרנציונל? וינהלו פוליטיקה מתאימה בדיוק לקו של מחוץ לשני האינטרנציונלים הסוציאליסטיים?

בהחלטות מועצת “השומר הצעיר” מדובר על הגברת המלחמה לאחדות פוליטית של מעמד הפועלים, “מלבד שמירה קנאית על המסגרת המאחדת של הסתדרות העובדים והחזית המשותפת בהסתדרות הציונית”. עמדת ביקורת למפלגת הרוב ולאישיה, לא כחברים במפלגה אחת, אלא כמתנגדים, שמלחמת־המצוה נגדם מתנהלת לפי כללי מלחמה בפומבי ובחשאי – התוליך “לשמירה קנאית על המסגרת של הסתדרות העובדים?” וזה היה אולי אחד מאסונותיה של הסוציאל־דימוקרטיה, אשר בגלל דעותיה על אחדות המעמד במלחמתו הפרופסיונלית לביסוסו החמרי, הפליגה בהתרת ההבדלים בין הפעולה הפוליטית לבין הפעולה המקצועית בכל המובנים, והניחה את האחרונה ללא השפעה מכוונת מספקת בענינים חיצוניים פוליטיים כבענינים פנימיים (פקידות וכו'). על כן מצאה את עצמה ביום בהיר אחד כנטולה מן הקרקע ותלושה מן התנועה המקצועית, אשר עזבה אותה ביום פקודה, באשר הקלה ללא חשבון בערך השרשים המחברים אותה עם קרקע המעמד. על רקע פעולות פירוד מתמידות בין “השומר הצעיר” ובין מפלגת הרוב ומלחמה אקטיבית ביד רמה יכולים לצמוח גרעיני פירוד גם לגבי המסגרת המאחדת, המקיפה. וזאת לדעת, כי ההסתדרות הכללית עכשיו אינה מאחדת את כל המעמד; כי ארגוני העובדים הקרובים אלינו והרחוקים, עם היותם מועטים בכמותם וערכם, פועלים כבר בארץ כגורם כלשהו בתוך מעמד העובדים. והמסגרת המאחדת, כלומר, ההסתדרות הכללית, אינה מאחדת באופן אבטומטי, בכוח מונופולי או בכוח פקודה. גם היא אינה אלא מסגרת רצונית, מסגרת לרצונו החפשי של המעמד, הטעונה שמירה וחיזוק. ובמידה שפעולת החתירה ההדדית והפילוג בשטח פוליטי, כביכול (מה פוליטי אצלנו ומה לא פוליטי? האם בוררות־חובה ענין פוליטי הוא?), ודוקא לגבי שאלות הנוגעות לכל המעמד, יתגברו בכל כוח הקיטור (לפי הטרמינולוגיה המפלגתית) ובכל המומחיות הגדולה שלנו לפילוג – הרי ברור כי עמודי יסודותיה של המסגרת המאחדת יתפלצו.

החשבון ברור: הדרך לאיחוד המעמד ולכוח היא רק באיחוד ולא בפילוג. מי שהגיע להכרת הכרח האיחוד, אינו רשאי להתכונן למערכת פעולות המוליכות אל היפוכו. יש להתחיל (או להמשיך) במשא־ומתן מחודש כדי למצוא את הדרך הנכונה, האפשרית לשני הצדדים, לאיחוד הכוח ולגיבושו.

איחוד התנועה הקיבוצית צריך להתבטא בהנהלה אחת מכוונת כלפי פנים וכלפי חוץ: במקום “ניב הקבוצה”, “מבפנים”, “השומר הצעיר” – אורגן אחד, או שורה של אורגנים מכוּוָנים ברוח אחת; מרכז מאוחד לפעולה חינוכית קיבוצית בחוץ־לארץ ובארץ, בעיר ובמושבה. מרכז כזה יחד עם מרכז המושבים ועם מרכז הקואופרטיבים בעיר ועם מרכז המוסדות המשקיים של התנועה צריכים להוות לשכה ראשית לכל חוגי הישוב ולכל העולים בארץ, אשר תכוון במידת האפשרות המכסימלית את פעולתם ודרכם. ולכשנרצה, הרי כאן גם אחד המפתחות למלחמה בספסרות. לא באנחות ניוָשע, לא באנחות אין־אונים נגד הספסרות בקרקעות ונגד רדיפת הבצע בה נסחפו המונים. לפני זמן מה נעשה נסיון ליצור מרכז לאומי ישובי לעניני הקרקעות. לצערנו, לא הוכתרו הנסיונות שנעשו בנידון זה בהצלחה יתרה. אבל ברור, שיש לחדשם שוב וביתר פרסום, ארגון וכוח פנימי. אולם לא זו בלבד. כל עוד לא נתווה דרך לפעולה קונסטרוקטיבית לעולה החדש, לא נוכל להעתיר עליו עתרת מצוות “לא תעשה”. ודרך זו היא דרך העבודה, העזרה ההדדית, השיתוף והארגון. ואם בעיר מתקיימים הקואופרטיבים שלנו שנים רבות ומפרנסים מאות עובדים, ואם ההתישבות העובדת שלנו בכפר, הקיבוצית והמושבית, המבוססת על אדני שיתוף במדרגות שונות, כוללת אלפי עובדים, – הרי ברור שכל הציבור הזה הוא עצם מעצמו ובשר מבשרו של העם; ועלינו להורות גם לחלקים אחרים בתוכו את דרכנו, דרך החיים.

תרצ"ה

עם זרם העובדים בחינוך

מאת

שמואל יבנאלי

---

"אחדות החינוך"

מאת

שמואל יבנאלי

¹

נבחר הדמוקרטים הביע באספת הנבחרים את דעתו, שאין צורך בעבודה התרבותית המיוחדת של הסתדרות העובדים. לדעתו אין חינוך מיוחד לילדי הפועלים. בדעת הנבחר הזה מחזיק גם מנהל מחלקת החינוך, י. עזריהו, אשר במשא ומתן עם ועדת התרבות הודיע לא פעם, כי הוא נלחם על אחדות החינוך, הנחוצה לשם אחדות העם.

מניח אני מראש, כי רצויה היא כוָנתם של האנשים האלה, ושל כל אותו החוג המאוחד בדעה אתם. אולם רעיון אחדות העם (ככל רעיון כשלעצמו) אינו צריך להעביר על דעתם את האנשים הנאמנים לו והעובדים לו. אין הם צריכים לאבד בגללו את היכולת להעריך נכונה שורת מפעלי חינוך ותרבות של העובד העברי בארץ, הקיימים כבר במציאותנו, ולהבין שרק הודות לחופשתו הפנימית, הודות לעמידתו הגמורה ברשות עצמו בלי אפוטרופסים, הצליח העובד העברי להקים את היצירה התרבותית הגדולה שלו. וגם אין הם צריכים לאבד את היכולת להסתכל בפני עצמם הם, ולראות מה דמות שיותה להם מלחמתם זו, אשר אסרו באספת הנבחרים קבל כל הישוב, דוקא נגד חופש היצירה התרבותית העברית, והלאומית ביסודה, של הפועל העברי בארץ.

בעצם דואגים הם לאחדותו של העם. אולם כבר נשאלה השאלה: האם אחדותנו אנו, אחדות העובדים, לא היתה להתחלה של אחדות העם? האם העובדה, שחלק חשוב מן הישוב כבר מאוחד כיום בהסתדרות אחת יסודית, מוצקה, בעלת כשרון פעולה מתמיד ורבגוני, אינה מעידה על התגלות כוח האחדות שבעם? חייבים אנו תמיד להבחין בין דברים טובים, הנאמרים בעל פה ובכתב על הרעיון המופשט של אחדות העם, ובין הפחד של בעלי הדברים מפני אותה התאחדות הקיימת כבר במציאות אצל חלק מן העם, אצל החלק העובד והמנוצל; ורשאים אנו להעריך את הרצונות הנולדים מתוך הפחד הזה כרצונות נפסדים בעצם, כרצונות שאין בהם חיוב. ומה גם שמגמת השפעתו של העובד העברי, ככל אשר הוא הולך ומתרבה במספרו ובכוחו בישוב, היא היא מגמת השלום והעבודה. זאת היא מגמה להגביר את תנועת הגאולה בארץ־ישראל מן הגלות, לאסוף כוחות אשר יאפשרו את התגברות הגאולה הזאת בעם כולו! זאת היא מגמה ליצור אפשרויות של עבודה בשביל כל עמנו בארץ־ישראל ולהרים את חיי הרוח שלו ואת תרבותו המאוחדת בשפתנו ובלאומיותנו. 

זה כמה שנים שהפועל העברי חורש את שדה התרבות בארץ בהתמסרותו לתחיית הדיבור העברי וליצירת ספרות עבודה ועיתונות עבודה בארץ. בראשונה היו מבקרים בשיעורי הערב של ועדת התרבות עשרות פועלים. ועתה, השנה, לומדים בהם כחמשת אלפים איש ערב־ערב בערים ובנקודות שונות בארץ. והרבה אלפים ספרים, ברובם הגדול ספרים עברים, מחולקים כמעט בכל נקודות הישוב בין המוני העובדים בעיר ובכפר. מה היא איפוא טיבה של העבודה הזאת? היש בה משום חיזוק האחדות שבעם, היש בה משום הכשרת האפשרויות של התפתחות רגש האחדות שבעם על ידי אחדות השפה, או – להפך? והאם הוכיחו המתנגדים לפעולתנו העצמית התרבותית שאמנם על ידי עבודתנו זאת מפלגים אנו את העם? האם חטאנו לאחדות שפתנו? אולי חוטא מי שהוא בישוב לשפתנו, אולי יש בישוב חוגים רחבים, שאינם שומרים על אחדות השפה ושמהפכים את הישובים החדשים, וגם הישנים, לישובי בבל – אולי חוטא מי שהוא בזה, אבל לא הפועל המאורגן ברובו, לא ההסתדרות בשאיפותיה ובעבודתה התרבותית.

בבתי הספר וגני הילדים שלנו, אשר נוצרו על ידינו, ואשר התפתחו והגיעו לרשת של שלושים וחמישה מוסדות אשר עשרות חברים שלנו, מורים ומורות וגננות, עובדים בתוכם בכל מאודם ונפשם, מתחנכים כאלף ילדים בתוך סביבתם הטבעית, סביבת העובד העברי. דואגים אנו להקנות לדורנו הצעיר את הערכים המוסריים של עמנו, להוריש לו את שפתנו וספרותנו, לנטוע בלבו יחסים עֵרים לעבודה, וגם לחנך בו הרגלים לעבודה על ידי העבודה יום יום. יבואו נא ויוכיחו לנו, שביסודו של החינוך שלנו מוטלת התכחשות לעברנו ההיסטורי והתנכרות לעתידו של העם בארץ. לא, לא יוכיחו. וכל המתנקשים בזכותו של הפועל העברי לשאת בעצמו באחריות לחינוך דורו הצעיר – דור עובדים השני – עושים זאת בלי כל יסוד וללא כל הצדקה.

היש באמת בישובנו חינוך מאוחד? האם ילדי הפועלים במושבה (והתימנים בכללם) וילדי האיכרים מתחנכים באופן אחיד? והאם ילדי המוני הפועלים בעיר וילדי השכבות העניות שם מקבלים בדיוק אותו חינוך, שמקבלים ילדי הגימנסיה? חינוך הדור הצעיר שלנו מצטרף משני גורמים: מבית־הספר שהוא הגורם האחד; ומהבית והסביבה, שהם הגורם השני. בתנאי המציאות שלנו הגורם השני כוחו יותר יפה מהגורם הראשון, וידו על העליונה. אותו החינוך שילדי החוגים והמעמדות השונים מקבלים בבתי־הספר שלנו (גם הם אינם מאוחדים בצביון הוי אחד), אין בכוחו להתגבר על כל התנאים המבדילים בין בני המעמדות השונים ומפרידים ביניהם. וכה גדל הדור העברי בארץ מחולק ומפורד על־פי מצבו הכלכלי ועל־פי כל תנאי חייו. אמנם יש אמצעי אחד להגברת אחדות החינוך בישוב, והוא הגברת אחדותו הכלכלית של הישוב. את הדאגה הזאת נושא בלבו הפועל העברי. הוא מקוה, שאם כל העם יחיה חיים של עבודה, ויחיה בתנאי דירה שוים, בתנאי הזנה והלבשה שוים, אז תגבר אחדותו. והפועל העברי שואף על־ידי עבודתו להגיע לכך, שבארץ־ישראל יוָצרו באמת תנאים כאלה לעמנו.

ד"ר מ. ג. כותב (ב“הארץ” מכ"א טבת): “עצם ההנהלה (של החינוך) צריכה להיות מאוחדת; שלא תיקרע עבודת החינוך הלאומית קרעים, קרעים. אין לנו שני עמים, ואין לנו שתי תורות”. יוצא שעבודת החינוך של הסתדרות העובדים צריכה להתנהל בתוך עבודת החינוך הכללית, מפני שאין לנו שני עמים, ולא שתי תורות. כדאית היא הארגומנטציה הזאת של שני עמים שנתעכב עליה. מה הם הסימנים המעידים כיום, שישובנו בארץ יכול להיות מוגדר כישוב של שני עמים, או – נכון יותר – כישוב של הרבה עמים? קודם כל – ההבדלים שבעדות. אם נחפוץ עתה להשתמש בהגדרה החריפה של שני עמים, נוכל להגיד, שאמנם עמים רבים ישנם בתוכנו; עם אשכנזי, עם ספרדי, עם תימני; וגם בין האשכנזים עצמם – עם יהודי־גרמני, עם יהודי־פולני, עם יהודי־אוקראיני. יש בתוכנו ניגודים והבדלים רבים: הן אתניים (אבל, כמובן, לא גזעיים), הן מעמדיים, והן תרבותיים ודתיים. עם כל הניגודים האלה מכריזים אנו על עצמנו כעל עם אחד. ואין אנו שואלים, אם עם אחד אנחנו או שנים, לא בשעה שהניגודים הקשים מתגלים וצפים על שטח חיינו, ואפילו – לא בשעה שחלק אחד מהישוב הולך באמת לעם זר ומלשין לפניו ומשתמש בכוחו, למען התגבר על חלק שני מתוכנו. מפני שאין לגרד בפצע החי. ודאי, שעם אחד אנחנו, ולא שני עמים, אבל בעם האחד הזה אוכלת כעש המחלוקת הפנימית, זו שמקורה בעברנו ההיסטורי, בחיי השעבוד שבגלות, וזו שמקורה באינטרסים מעמדיים או אפילו באמביציות מעמדיות.

ד“ר ג. אינו מודיע, שאין לנו שני עמים, למראה החזיון של ריבוי השפות במושבות הישנות. העובדה, שבתי־הספר של הסתדרות העובדים – אשר בהם שולטת השפה העברית ושולט היחס החיובי אל הספר העברי – מתנהלים על ידי ההסתדרות באופן אבטונומי ולא על ידי מחלקת החינוך, מעוררת אצל ד”ר ג. וחבריו לדעה דאגה רבה מאוד, יותר מאשר העובדה, שחלק ניכר מהעליה החדשה הנכנסת לארץ לא קלט עדיין את השפה העברית ועלול באמת לפרוץ פרץ באחדותנו הלשונית בארץ. לא ראינו את הדמוקרטים באספת הנבחרים נלחמים בעזוז אישם נגד ההופעה הזאת.

גדולה היא דאגתו של ד"ר ג. לאחדותנו הלאומית. אולם החיים עושים את שלהם, ועם כל גל וגל של עליה חדשה מתבלטת יותר ויותר המעמדיות בתוך המציאות שבחיינו הכלכליים והציבוריים שבארץ. ומאיזה צד? האם מצדו של העובד, המחזק את מחנהו, המגביר את הסתדרותה המרבה את מספרו והעובד את עבודתו וחי בארץ באותם התנאים הדלים, הקשורים לעת עתה עם חיי העבודה בארץ? או אולי מתגברים ההבדלים המעמדיים דוקא מהצד השני, מהצד המביא אתו את הרכוש והמשתמש בו קודם לכל ליצור לעצמו תנאי חיים משובחים, ואשר בנצלו את העובד להשיג רוָחים גדולים יותר הוא מגביר ממילא את ההבדלים בינו לבין העובד? אמנם בפיו מרבה גם צד זה דברים על אחדות העם, ולפעמים גם על אחדות החינוך; אבל במציאות מגביר הוא את ההבדלים המעמדיים, אותם ההבדלים, הדוקרים את לבו של העובד למראה חייו שלו ושל בני משפחתו, העובדים משנה לשנה ומדור לדור בעמל ומחסור. לא שני עמים אנחנו, כי אם דוקא עם אחד, אבל עם, אשר המיעוט שבו אינו מכיר בצורך של שויון כלכלי עם הרוב. זוהי המציאות. ואם חינוך ילדינו יהיה מסור לא לרשותו של העובד עצמו אלא לרשות אחרת, וזו תנסה לכסות את אמת המציאות מעיני הדור הצעיר שלנו, אז תשלוט בחינוך הזה אתמוספירה מזויפת, והילדים יכירו את מצב הדברים הנכון מתוך האמת הזועקת מקירות בתי אבותיהם. אולם, כשבתי־הספר של ההסתדרות יתנהלו על־ידי ההסתדרות עצמה, על־ידי הכוח המאורגן של הפועל – תשלוט בהם אותה הכרת אמת החיים, אשר העובד העברי יטע אותה בלבות הדור הצעיר שלו בכוח השפעתו הישרה ובכוח חייו ועבודתו.

ד“ר ג. מדי כתבו על עבודת התרבות של העובדים, אינו שוכח לרמוז על “הפרוליטקולט” ולהזהיר מפני הדוגמה הבלתי רצויה הזאת. באופן דומה לזה יכול אדם מדי דברו על הדמוקרטים שלנו להזהיר מפני ה”דמוקרטים העממיים" שבפולין, כי לשם השואה של גנאי בעלמא אפשר על נקלה להשתמש בכל משל שעולה על הדעת, מבלי כל חובה להוכיח, שישנה באמת מציאות המחייבת את ההשואה. ד“ר ג. אינו מבאר היטב, במה ובמה עבודתה של ועדת התרבות של ההסתדרות כהרי ה”פרוליטקולט" דוקא, ולא כהרי עבודה תרבותית של סתם הסתדרות פועלים, באירופה, למשל, או באמריקה. אולם הלא האופי המיוחד הבלתי רצוי של ה“פרוליטקולט” והליקויים הגדולים היסודיים שבעבודה התרבותית הנעשית ברוסיה על ידי המפלגה והממשלה כרוכים בעקבותם של הגורמים המיוחדים שבחיי רוסיה עכשיו, הלא הם: שלטון המיעוט על המעמד ועל העם, והכבלים הקשים, שהושמו על ידו על המחשבה החפשית ועל הביקורת החפשית. ומכיון שגורמים כאלה אינם קיימים לגמרי במציאות ציבוריותנו אנו בארץ־ישראל, ברור, שאין יסוד של ממש להשואה בין עבודת התרבות של ההסתדרות לבין ה“פרוליטקולט”, באותו מובן שמתכוון לו ד"ר ג.: תנועתנו מקיפה את הרוב הגדול של פועלי ארץ־ישראל, ומתוך הכרה עצמית ברורה וגם מתוך האינסטינקט הלאומי העמיסה על עצמה את נטל העבודה התרבותית, את העבודה לתחיית השפה, להתפתחות ספרותנו ולחינוך הדור הצעיר שלנו; וכך שואפת היא להגביר את כוחותיו הפנימיים של הפועל על־ידי עבודת הרוח שלו יד ביד עם עבודת הגוף שלו. ואם יש מקום לבקשת סמוכין אפשר לבקש אותם בינינו ובין תנועת הפועלים הכללית שבאירופה. בועידה האינטרנציונלית לתרבות הפועלים, אשר נקראה לפני שנתים באוקספורד על ידי האינטרנציונל המקצועי שבאמשטרדם (גם ההסתדרות השתתפה שם על ידי שני צירים), נגלתה תמונה של פעולת תרבות עצמית, פעולה בעלת שאיפות רציניות מאוד, הנעשית על ידי ההסתדרויות השונות של הפועלים בארצות אירופה וגם באמריקה. ומטעם מוסדות הארגון האינטרנציונליים הוטלה כחובה על מיליוני הפועלים המאורגנים הפעולה התרבותית העצמית, הן בכיווּן הרמת המצב הרוחני של ההמונים והן בחינוך הדור הצעיר של העובדים. בזאת יש לראות את התאמצותו של הפועל לפתח בשדרותיו עכשיו, ובתוך הדורות הבאים שלו בעתיד, כוחות מוסריים ותרבותיים גדולים, כוחות אשר יבלמו את יצר האינסטינקטים הרעים שׁבנו, כוחות אשׁר יְיַשׁרו את הדרכים, אשׁר בהם ילך העובד המאוחד והמאורגן להגשמת שאיפות שחרורו ושחרור עמו, כוחות אשׁר יָבֵרוּ את הלבבות ויעלו את ערךְ האדם שׁבנו.

הרגש הלאומי – ולא הפראזה הלאומית – יכול להתפתח ולהתגבר רק בדור שגדל משחר ילדותו בתוך סביבה בעלת קנינים ציבוריים ומוסריים (דור כזה יבקר אחר כך בכוח מחשבת הביקורת שלו את קניני הרוח של סביבתו, של דור יוֹלדו, ויקבל אותם או ישַׁנה אותם לפי תפיסתו שׁלו את החיים בהיקפם ואת חובותיו להם). מצד זה יש יתרון גדול לסביבת העובד העברי על כל סביבה אחרת בתוך הישוב העברי בארץ. בבתי־הספר של ההסתדרות לא לשנאת האדם מתחנך הדור הצעיר. דיברת האחוה, אחוַת העובדים, ארגון העובדים, היא הדיברה המונחלת לילדינו בבתי־הספר של ההסתדרות. והיסוד החיובי הזה שבחינוכנו – האחדות והארגון – הוא בעצם הדבר יסוד של אהבת האדם. בבתי־הספר של ההסתדרות שוררת התאמצות לפתח חיים חברתיים בין הילדים מקטנותם, לאמור, לסדר את חייהם הפנימיים על יסודות האחדות והשיתוף. כלכלה משותפת נהוגה בבתי־הספר והגנים שלנו. דעת קהל ציבורית נוצרת בחברתם ומשפיעה עליהם. ביחוד גברה החברתיות בחינוך המשותף, הנהוג בקיבוצים ובקבוצות: בבתי הילדים שנוצרו שם חיים וגדלים הילדים מערש ילדותם כבני משפחה אחת גדולה, כחברה אחת גדולה ומאוחדת. וההתאמצות הזאת מקבלת ערך של אמת, של ממשות.

נבחר הדמוקרטים דרש באספת הנבחרים, באותו נאום אשר בו הביע את יחסו השלילי לעבודת החינוך המיוחדת של ההסתדרות, תשומת לב מיוחדת לחינוך חקלאי בכלל. והנה דוקא בבית־הספר של ההסתדרות הונח למעשה היסוד לאותו החינוך החקלאי, אשר הנבחר הזה דורש אותו בתורת דרישה כללית.

כי הנה במושבה הקיימת על עבודת הזולת (הזר ברובו) לא יכול הילד לגדול עם יחס של חיוב ושל כבוד לעבודה. ולא אחת כבר דובר על אודות זה. צאו ושאלו את זקני המורים שלנו במושבות, אשר גידלו דור של צעירים במושבה, ואשר במשך שנים דיברו אתם השכם והערב על העבודה וגם עבדו אתם במקצת במשקים הקטנים אשר ליד בתי־הספר במושבות. המורים האלה יספרו לכם עד כמה עלו בתוהו כל מאמצי המורה לעומת כוחה של המציאות הנוראה של חיי הניצול במושבה. אבל, כאמור, בבתי־הספר של ההסתדרות שולטת השאיפה הברורה לנטוע את היחס לעבודה בלבות הדור הצעיר שלנו, משום שחיי העבודה הם מנת חלקו של העובד העברי בארץ, בהם בחר. אין החינוך החקלאי של בניו נחשב כדרישה מופשטת או כסעיף בפרוגרמה פוליטית, שחוברה לרגל הבחירות. לא: זוהי שאלת ההמשך של חייו הוא ושל תעודתו בחייו, אשר הוא מוסר עליה את כוחותיו. וכה גדֵלים ילדינו בתוך אתמוספירה של עבודה, של דאגות העבודה ושאלותיה. ויש כבר אצלנו מקומות, אשר בהם מחולק יומם של הילדים מהכיתות הגבוהות שבבתי הספר, באופן אשר מחציתו עובדים הם במשק (המשותף – בקיבוץ – או במשק הפרטי של ההורים במושב), ומחציתו ממשיכים בלימודיהם בבית־הספר. ובמובן זה בית־הספר שלנו הוא גם בית־הספר הלאומי. כי הוא מכין לעם העברי, אשר ניתק מחיי עבודה ומחיי השדה, דור עובדים חדש, אשר יבנה לעם את היסוד לחייו העצמיים והחדשים בארצנו.

תרפ"ו 

---

דורות

מאת

שמואל יבנאלי

¹

המורה העברי המאורגן בהסתדרותו חוגג עכשיו את חצי יובלו, אולם המורה העברי, חלוץ בית־הספר העברי בארץ ויוצרו, יחוג בעוד שנים מועטות את יובל החמישים שלו.

אפשר לציין כמה תחנות בהתפתחות מפעל החינוך בארץ: דור ראשון – יוצרי בית־הספר העברי, לוחמי הדיבור העברי, החורשים הראשונים: יודילוביץ, יצחק אפשטין, גרזובסקי, ילין ואחרים. זאת היתה תקופת היוָסד המושבות הראשונות והשניות. דור שני – אלה, העומדים רובם כיום בעבודתם (ואלה שנעדרו ־ וילקומיץ ואחרים), זרעו את השדה החרוש, העלו את המחשבה החינוכית העברית, פיתחו את בית־הספר העממי, הרחיבו והעמיקו את לימוד המדעים בעברית. גימנסיה עברית היתה לעובדה. זאת היתה עובדה צנועה בדירה ערבית בת חדרים אחדים בסמטה בקצה נוה־שלום. אולם בעובדה הזאת מוכרח היה הרואה לראות עליה על שלבים אחדים בהתפתחות מפעלי החינוך העברי. זאת היתה הקדמה לתנועה מהפכנית אשר התכוונה להפוך את היהודי לבעל יכולת ליצור בלשונו את תרבותו המיוחדת, עברית וגם כללית־מדעית: תרבותו הצופה על מרחבי שדה היצירה והמחשבה של האנושות. דור מורים זה נלחם אחר כך, כעבור שנים, את המלחמה ב“עזרה”, זו שהיתה ביסודה מלחמת “להיות או לחדול” בשביל שפתנו בתור שפת הוראה של מדעים כלליים; והוא גם זכה לראות התפתחות של רשת בתי־ספר תיכונים עברים בארץ וגם בגולה. אפשר להגיד, כי יובל הסתדרות המורים, אשר אותו חוגגים כיום – הוא יובלו של הדור השני הזה, דור יוצרי החבר, מניחי היסוד להסתדרות המורים על המרכז שלה, על סניפיה ועל כלי־מבטאה הספרותיים.

ובאותה תקופה נטוו יחסים בין המורה ובין תנועת העבודה. זכורה לטובה ראשיתה של התקופה הזאת, ימי החברוּת והרעוּת בין המורה והפועל. בית המורה במושבה היה לפעמים מעין קלוב של הפועלים (רבים מביניהם היו בעצמם מורים בגולה). בראשון־לציון – וקודם במסחה – ניצח על חזון הימים ההם, על עצב ההווה ההוא, המורה י. ויתקין ז"ל. מאתו, המורה, יצאה הקריאה הנואשה והנלהבה כאחד אל דור שלם של נוער בגולה לעלות לארץ ולעבוד. ודוקא לעבוד; לא להורות, אלא לעבוד. לעלות כמיואשים, ללא תקוה לנצח, אבל לעלות ולעבוד. ומה היו הפועלים הראשונים בשביל ויתקין וחבריו? – אחים לאח רוה־יגון. ברחובות, בגדרה, בזכרון, בגליל התחתון היו שמות המורים בשבילנו, הפועלים, לשמות של ידידים ורעים, מדריכים בהליכות המושבה, מתוכים בינינו לבין האיכרים, ושותפים אתנו בצערנו ובשמחתנו. וגם למורים היתה חברת הפועלים לנקודת אורה בתוך החיים הקשים והעצובים במושבות בימים ההם – ימי אוגנדיוּת,ימי השנים האחרונות של שלטון פקידות הברון, ימי עזיבת נוער את המושבה והארץ, ימי השאלות המחרידות על עתידות הקיום הכלכלי של המושבות, עם המשבר אשר עבר על עסקי היין בארץ ועל גורל הכרמים.

המורה קידש והעריץ את הערכים אשר הפועל העברי התאמץ להגשים בחייו ובעבודתו; אולם המורה נמצא בסביבה אשר לא קלטה את הערכים האלה. קשה היה לפעמים למורה לחיות בתוך אותה סביבה, בשעה שהוא לא היה שלם אתה בלבו. ומוכרחים היו המורים האלה להגיד לעצמם, כי התאמצות של יחיד או של קבוצת יחידים אין בכוחה לשנות פני הווי מקולקל, תוצאה של השפעת גורמים מרובים (מן הגולה ומן הארץ) על הישוב.

אפשר להגיד, כי בית־הספר בתקופת הדור השני המשיך את המפעל של הדור הראשון, גם הרחיב אותו והעמיקו, העלה אותו למדרגה גבוהה; אולם כיוון חדש ונטיה חדשה קיבל בית־הספר העממי בארץ עם הדור השלישי, כשהופיע על הבמה המורה הצעיר החדש. אפשר לראות את ראשיתו של הדור השלישי עם התפתחות מצב הענינים בחינוך מיד לאחר המלחמה. יחד עם המשכו של מפעל החינוך הכללי נסתמנו לצדו שני כיוונים מיוחדים. מצד אחד נצטרף בית־הספר של “המזרחי” עם המורה “המזרחי” (בית־ספר זה ימצא בודאי את הערכתו על־ידי העובדים הקרובים לו ברוח), ומצד שני נוצר בתקופה הזאת בית־הספר של הפועל העברי המאורגן. וכאן נעשתה התחלה לא להמשך המפעל בלבד, כי אם לשינוי דמותו, שינוי יסודי, ולדיפרנציאציה חדשה במהותו ובשאיפותיו. הופיע על הבמה המורה, אשר לא הסתפק בקשרי ידידות אישיים בלבד עם חוגים קרובים לו מתוך ציבור הפועלים, כי אם ראה את עצמו שותף ממשי במפעלו של הפועל העברי ונושא אחריות לו בפניו ובפני הדור הצעיר שלו. המורה שלנו והגננת – אשר לה חלק גדול במפעל החינוך של ועדת התרבות – באו אלינו מתוך הכנה נפשית, בדחילו ורחימו. חלק מהתנועה החלוצית, אשר הקימה את תנועת הפועלים בארץ, יצרה את המפעל הישובי העצמי של הפועל העברי כאן, הביאה לעולם את ההסתדרות וקיבלה על עצמה אחריות בהגשמת הציונות בארץ – חלק מהתנועה הזאת היו המורה והגננת שלנו. מי שפנה אלינו לעבוד

במוסדות החינוך של ועדת התרבות, ידע כי פנה אל אהלו של הפועל לנטות לצדו גם את אהלו שלו, על מנת לחנך את ילדיו של הפועל; ומי שעבד בתוכנו והתמיד בעבודתו משנה לשנה נשא על כתפיו משא כבד בעבודה ובחיים קשים.

החלק האחד מעובדי החינוך שלנו, שבא מן הגולה, היה מושפע מתנועות החינוך החדשות וגם מהתאמצות תנועת הפועלים בעולם לקבל על עצמה אחריות מסוימת לחינוך הדור הצעיר של הפועל; והחלק אשר קיבל את חינוכו בארץ ינק מתנועת העבודה שלנו ומנכסיה הרוחניים. כולם יjד ביקשו כאן את השלמות, את ההרמוניה בין השאיפה, הנובעת ממעמקי הנפש, ובין הסביבה, סביבת חברים, אחים ורעים. אולם בגשתם לעבודה עמדו בפני התחלה, בפני יצירת יש מאין, ונפגשו בתנאים חמריים קשים מאוד. מוסדותינו הראשונים נכונו באהלים, אשר יתדותיהם לא חוזקו למדי, וגם כיום רובם שוכנים כבוד בצריפים. במובן החיצוני הסיכום עדיין אינו מניח את הדעת. אולם דמות מיוחדת ניתנה במשך עשר השנים למפעל החינוך שלנו. כל היקף היצירה החינוכית הזאת, על החטיבה של חבר המורים, על יחסי חירות וחברות בין המורים והתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם, על עיקרי העבודה וההספקה העצמית באחדים מבתי־הספר פה ושם, ויחד עם המגמה הכללית שבכולם, מגמת הנאמנות למפעל תקומת עמנו בארץ ולמפעלו של הפועל העברי בארץ, – כל אלה מהווים תופעה מיוחדת חדשה במפעל החינוך הכללי; תופעה שיש עמה חתירה נועזה לשבילי יצירה חדשים בחינוך, תופעה אשר נתגלתה כבת־לוָי לפעולתו של דור עובדים שהטביע את רוחו על המציאות הארץ־ישראלית והעלה אותה אל מוצאות לחיים חדשים ולשאיפות חדשות. בית־הספר הזה, אף־על־פי שהוא במובן ידוע המשך של בית־הספר העממי הכללי, אינו משמש לו הרחבה בחיצוניותו ובפנימיותו, אלא הוא האנטיתיזה שלו, אות של מחאה, תביעה להתחדשות מיסודו ומבפנים, קריאה להכנסת ערכים חדשים בחייו ובחינוכו של הדור הצעיר של העובד, הנועד להיות נושא התחיה בעם, ממשיך תנועת העבודה העברית בארץ ומנוף לכוחות העם בגולה, העתידים להתרכז בארץ.

תרפ"ט 

---

בשעה של חשבון

מאת

שמואל יבנאלי

בראשונה לא ענינה אותנו ביותר השאלה הזאת. לכאורה היתה כאן רק שאלת השתתפותם של באי־כוח הממשלה בבחינות הגמר של בתי־הספר התיכונים, ונמצאו בתוכנו חוגים, אשר לתומם חשבו, כי אין רע בהשתתפות זו, ואדרבה, היא מועילה לתגבורת המשמעת ומעלה את ערך הבחינות. אולם “הוו זהירין ברשות”, אמרו לנו למודי הנסיון המר שקדמונו. ואמנם, לכשנתבררה השנה השאלה הזאת בועד החינוך, נודע שלפנינו עכשיו שאלת השתתפותה של הממשלה לא בבחינות בלבד, אלא בתכניתו של בית־הספר התיכון שלנו, או – נכון יותר – לפנינו שאלת שינוי התכנית. פרטי הדברים סופרו כבר בציבור.¹ וכבר סופר, שמחלקת החינוך של הממשלה אינה מרשה עוד לבתי־הספר התיכוניים שלנו להדפיס על תעודות הגמר שלהם את נוסח האישור, אשר ניתן לבתי ספר אלה בשנת 1923, אלא בתנאי שהתלמידים הגומרים ייבחנו לא על־פי תכנית הלימודים הנהוגה בבתי־הספר, כי אם על־פי תכנית אחרת לגמרי, אשר עובדה על־ידי “המועצה ללימודים גבוהים”. אין הממשלה דורשת את השינויים בתכנית, ואין היא דורשת לה זכות להתערב בתכנית בתי־הספר התיכונים. היא רק נמנעת מתת את אישורה.

אולם הנה גם בין חבר המורים וגם בציבור נשמעה דעה, שאין כלל צורך הכרחי באישורה של הממשלה. ועד החינוך, אחרי שורה של ישיבות, קיבל החלטה (אשר גם ההנהלה הציונית הצטרפה אליה לבסוף) במובן זה, שחובה לאומית מוטלת על האוניברסיטה העברית לערוך סדרת בחינות־גמר בבתי־הספר התיכונים שלנו, למען תת לבוגריהם את האפשרות להתקבל אליה. והוברר, שבחוגי המורים והמנהלים של בתי־הספר התיכונים שוררת הדעה, כי תעודת האוניברסיטה העברית מספקת את הדרישות היכולות לבוא מצד בית־ספר תיכון לגבי זכות התלמידים להתקבל לבית־ספר גבוה באירופה. על כן, אם האוניברסיטה העברית תיענה עכשיו לדרישת הציבור ותקבל על עצמה את התפקיד הזה שהוא חדש לה, תמצא שאלת בחינות־הגמר את פתרונה. והתלמידים שיגמרו את בית־הספר התיכון העברי ויקבלו תעודות בגרות יהיו מובטחים שיתקבלו באוניברסיטה העברית בירושלים ובבתי־ספר גבוהים שונים באירופה.

כבר נאמר, שהתכנית אשר לפיה צריכות להיערך בחינות הגמר הוכנה על־ידי ה“מועצה ללימודים גבוהים” בהסכמת הממשלה. והנה, עומדים אנו בפני משא־ומתן עם הממשלה בדבר תכנית לימודים.

אין הממשלה מודיעה רשמית, שיש לה ענין מיוחד להתערב בתכנית הלימודים שלנו, אולם למעשה הנה עשתה נסיון של התערבות. ומה, איפוא, הנסיון הזה? לאן פניו מועדות? גם זה כבר צוין, שבתכנית המוצעת ניכרת מגמה ידועה: קודם כל – להגביר את ידיעת השפה האנגלית, ושנית – לכלול את הידיעות על דברי ימי ישראל וגיאוגרפיה של ארץ־ישראל בתוך הלימודים הכלליים. במחלקה השמינית שבגימנסיה צריכה השפה האנגלית להיות נלמדת 10 שעות בשבוע, במקום 4 לפי התכנית הקודמת. וכך יתפוס הלימוד הזה בלבד במחלקה הזאת מספר שעות שקול כנגד עברית, תנ"ך ותלמוד ביחד (עברית 4 שעות, תנ"ך 3, תלמוד 2) בהוספת שעה אחת. זה יהיה, איפוא, הלימוד העיקרי והראשי במחלקה, הן לגבי התלמידים הן לגבי המורים. ולימוד אינטנסיבי זה של אנגלית יבוא על חשבון טבע, גיאוגרפיה, פיזיקה ומתימטיקה. אשר ללימוד דברי הימים וגיאוגרפיה – יש בתכנית הדגשת הכלליות וישנה מגמה להפחית את הביטוי המיוחד, הלאומי, שבחינוכנו, לטשטש את דמותו הלאומית של הדור הצעיר שלנו. הכיווּן הזה הוא כה פרימיטיבי ובולט, עד שאי אפשר לא לראות בו את הרצון לחנך את בני הארץ הזאת, כדוגמת בני ארצות קולוניאליות אחרות, להצטרף דרך כלי שני ושלישי אל תרבות המערב הכללית בעזרת השפה האנגלית.

אולם גם מצד חוגים שמתוכנו יש הסכמה, אם לא לתכנית הזאת לפרטיה, הרי בכל אופן לכיוונה הכללי; וכאן מתחיל הויכוח העצוב בינינו לבין עצמנו בשטח החינוך, ויכוח הדומה במקצת לויכוח הפוליטי שבתוכנו. יש מי שרואה צורך בתכנית משותפת כללית בשביל בני הארץ: צריך להעלות את הרמה הכללית של ההשכלה בארץ (כללית – קרי ערבית), אשר על כן רצוי שתהיינה בחינות ממשלתיות לפי דוגמה אחת. זאת היא נקודת ההשקפה המפורסמת מימים ימימה, שלפנינו היהודים קיימות קודם כל מטרות נעלות כלפי מישהו, והן העיקר המחייב אותנו. וכדי לקיים אותן יש ללוש את עצמיותנו, את אפיינו, את מהותנו ואת חינוכנו, ולגבש מהם צורה מתאימה למטרה ההיא. עיקר וטפל. העיקר הוא העלאת הרמה הכללית של החינוך הערבי בארץ, הטפל – חינוכנו שלנו. אותו, את הטפל, יש להתאים למטרה, לעיקר; ולשם כך רצוי ואפשר להשאיר פחות זמן לנושאים היהודיים.

המשא־ומתן בשאלה זו הוא פרט מהויכוח בתוכנו על שאלותינו היסודיות: מה רוצים אנו בארץ? הרוצים אנו לקיים עם ארץ־ישראלי, תערובת־להלכה של יהודים, ערבים ונוצרים מן המערב, מין לאומיות חדשה, כעין כּוֹי? ופירוש הדבר למעשה, חנופה והכנעה לערבים בפוליטיקה, והסתגלות וחיקוי בחינוך ובהוָי. או רוצים אנו לברוא כאן ישוב עברי מבוסס במובן הכלכלי, ועצמי במובן הלאומי? המכבדים אנו את עצמנו ואת שכנינו, בני הארץ, כבני־אדם מן הישוב התרבותי, וכבני לאומים שונים, כשני עמים, כל אחד בפני עצמו? המכירים אנו בזכותנו להיות יהודים ובזכות האחרים להיות מה שהם? הרוצים אנו לחדול מתעודות הבאי של התבטלות בפני אחרים על מנת להשפיע על אחרים?

ושוב, מה רוצים אנו בארץ? הרוצים אנו להיות מיעוט בעל השפעה רוחנית, השופך מרוחו על רוב לא לו, כדוגמת המיעוטים האנגליים והאירופיים בהודו או בארצות קולוניאליות אחרות – או רוצים אנו כאן בישוב עברי איתן מבוסס, ברוב עברי, אשר יבטיח לעצמו קודם־כל קיום בטוח ויגיע לידי אמנסיפציה במובן הבטחון ובמובן הכלכלי? “כי את רגלים רצתה וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים”: לא לנו להיגרר אחרי עמי אירופה בנידון זה, ולהידמות להם ביחסיהם כלפי עמים וארצות. אלה הם עמים היושבים לבטח בארצותיהם, אשר במשך 200 השנה האחרונות הועידה להם ההיסטוריה את הגורל לשלוט על עמים נחשלים במזרח, והם זורעים את תרבותם לא בלי עמל וקרבנות מצד מחנות נושאי הרוח והתרבות בארצות רחוקות, אולם יחד עם זה גם בעזרת כוחות צבא ושליחי אלהי הממון; ברבות הימים נסללו על ידיהם מסילות לכיבוש, הן במלחמה והן בשלום, ושליחיהם דורכים בהן, במסילות כיבוש אלה, גם בארץ־ישראל. לאנגלים בודאי אין לא תקוה, לא צורך, ולא רצון להיות רוב בארץ־ישראל. הם יודעים בכל מושבותיהם את תורת שלטון המיעוט על הרוב, אשר יסודה בכוחות הצבא והכיבוש, אבל אדניה ועמודיה – גם ברוח ובתרבות, במדע. אולם אנו, אשר הננו רק מיעוטים בכל העולם, ולא מיעוטים השולטים בכוח על המרובים מהם, כי אם להפך, מיעוט אשר סביבו נמצא תמיד ישוב גדול פי כמה וכמה המתגבר עליו בכוחו וברוחו; אנו, אשר כגיהנום העולם הזה לנו, אשר מלבד שכבות דקות מאוד פה ושם, הננו בכל מקום סוף־סוף מושפעים, מורדפים, מיוגעים מיגיעת בשר ורוח, ואשר כל תקותנו היא פעם אחת ובמקום אחד, במקום הזה, ליצור לנו פינה עצמית, פינה לעם, בה יחיה את חייו כמו שהם מברכת עמלו, עמל הדורות אשר יטוו כאן את חוט חייהם – היש לנו צורך ואפשרות כמיעוט להשפיע על רוב, להידחק לחייהם של אחרים עוד פעם אחת, בפעם המאה ואחת? היש לנו עוד פעם רצון, שוב ומחדש, להיעשות אפוטרופוס לעם אחר, אפוטרופוס בלתי מבוקש?

לא, יותר מדי קשה תעודתנו כאן, התעודה לבנות מחדש עם וארץ; ויותר מדי הכרחית היא לעמנו כולו, כי ניטה ימינה או שמאלה מפקודותיה שלה, הן בכל השטחים של עבודתנו, והן בחינוכו של דורנו הצעיר. חינוך זה יסודותיו צריכים להיות המשך המפעל שלנו כאן, הידוק הקשרים עם הגולה, בין היונק הצעיר אשר כאן ובין השרשים, הגזע והגוף אשר רובם נשארו שם, וקבלת ירושת נכסי התרבות שלנו מדורי דורות, בצירוף הזיקה לתרבות הכללית והמדע הכללי. בדיוק להפךְ מהמגמה הכוללת, המיַשרת, נראית לפנינו מגמה של העמקת הלאומיות היוצרת של עם עובד, הלאומיות הנלחמת על קיומה בתוך העם המשולל חיים לאומיים ואשר רבים מבניו מתכחשים לו.

נשמח לציין, שבהגיע הדברים לרבים מן הציבור היתה מצדם הגבה ערה של הגנה על עצמיותנו בחינוך. אשר לציבור הפועלים, הנה אמנם תכנית בית־הספר התיכון לא נדונה בתוכו למדי ולא בוקרה למדי, אולם כחלק כללי מהישוב העברי המאורגן והאחראי –עליו לעמוד לימין הלוחמים את מלחמת האבטונומיה הפנימית בחינוך. הנה היו גם אספות הורים של בתי־ספר תיכונים, אשר בהן נתקבלו החלטות ברורות בנידון זה, מתוך הסכמה גמורה עם ועד החינוך. ואם אמנם הכרת החובה להילחם על האבטונומיה בחינוך לא הקיפה עדיין את כל הציבור, הרי עכשיו הגיעה שעה של חשבון הנפש לציבור כולו, כי יתעורר ויעורר את כל החלקים הרחוקים והאדישים. לאחר תקופה בת חמישים שנה לחינוך העברי בארץ, לאחר שבית־הספר העברי בכללו מקיף לא רק מאות מורים ומחנכים, אלא אלפים ורבבות מתחנכים אשר גדלו מתוכו ונספגו בישוב העברי בארץ ומשתתפים בבנינו איש על־פי דרכו; ולאחר שהוא מתנוסס עכשיו כבנין תפארת מגן הילדים ועד האוניברסיטה – יימצאו לו בודאי כוחות מבפנים להגנה על דמותו ויסודותיו העצמיים.

גם באוניברסיטה העברית, שהיא שלב כולל ועליון במפעל החינוך העברי בארץ, נדונה במשך החורף הזה שאלת בחינת הגמר, כאחת השאלות של האבטונומיה שלנו. אחדים מהפרופסורים נפגשו עם חברים מועד החינוך, וגם במועצת האוניברסיטה טיפלו בזה; ויש לקוות שהאוניברסיטה תדע לאחד את עצמה עם הציבור הרחב ולהקשיב לחרדה שנתעוררה בלב המורים וההורים ובועד החינוך.

תר"ץ

---

בינינו לבין בית־הספר הכללי

מאת

שמואל יבנאלי

אין לנו ולא כלום נגד בית־הספר הכללי כטיפוס ידוע של בית־ספר בשביל חוגים ידועים בישוב. כמו שאין לנו ולא כלום נגד בית־הספר של “המזרחי” בשביל חרדים, אם הוא באמת בית־ספר ממדרגה רצויה, ואם אין בו צביעות במקום דתיות. אולם הרשאים אנו לשאוף לבית־ספר של העובדים בעיר ובמושבה, לבית־ספר שלנו במובן השלם?

לפנים היה בית־הספר הכללי בית־הספר היחידי בישוב החדש (מלבד, כמובן, מוסדות חינוך דתיים לא מטיפוס “המזרחי”, שהתקיימו תמיד גם בישוב החדש). והנה העובדה הזאת מתעה כיום רבים במובן זה, שאם בית־הספר הכללי היה אז יחידי, צריך הוא תמיד להישאר יחידי. 

אמנם לפנים התאים באמת בית־הספר הכללי לרוח הישוב החדש בכלל וביחוד במושבה, אשר היתה במידה ידועה הומוגנית ובעלת אופי סוציאלי ידוע. אולם האם המושבה של היום דומה לזו שמלפני 30 שנה? כיום אלה שנקראים, על־פי לעג הגורל, “איכרים” הם במיעוט; ויחסם לערכים הלאומיים והציוניים (כגון לעבודה עברית, לעבודה עצמית, לארגון לאומי, לקונגרס ולשקל) ידוע. לעומת זאת נוצר במושבה ציבור עובד בן אלפים, ציבור עובד ציוני, לאומי וסוציאליסטי (וכן בעיר). ועתה, היוגד לנו, למשל, כי בפתח־תקוה על 12 אלף תושביה, מוכרח הפועל העברי לחנך את ילדיו אך ורק או בבית־הספר “נצח ישראל” או בבית־הספר הכללי, פיק"א (אשר נוסד לפני כארבעים שנה), על חבר עובדיו, על מושגיהם הסוציאליים והישוביים? וכי אסור לחלוטין לפועל העברי לשאוף לבית־ספר שלו במושבה?

ייתכן, שיש להעביר תחת שבט הביקורת את בית־הספר העממי מכל שלושת הזרמים ולציין את התיקונים הדרושים בהם, הן מנקודת ראות כללית והן מנקודת ראות ספציאלית, היינו, של כל זרם וזרם. אולי יש למנות ועדה מיוחדת מנבחרים מכל הסוגים, אשר עכשיו, כעבור תקופה ידועה לחינוכנו הלאומי יבחנו יחד את בית־הספר העממי לכל סוגיו. יש להזכיר, כי במשך שנים רבות נמצאה עבודת החינוך תחת לחץ של צורך בקימוצים, בגלל ההפחתות בתקציב החינוך מצד ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית. ידועה הקטנת דמות החינוך וצמצום המוסדות, אשר נעשו במשך השנים האחרונות החל מסגירת כיתות בסמינרים ועד סגירת גני הילדים. כל זה השפיע מאוד על הנהלת החינוך ועל הציבור כולו ומנע כל מחשבת ביקורת וריפורמה. עתה יש להשתחרר לאט לאט מהלך־הרוח הזה. כי יש עכשיו נושא אחראי לחינוכנו – הוא הישוב, אשר יכלתו גדולה פי כמה מאשר מלפני שנים אחדות. על כן הגיעה השעה לביקורת לשם תיקונים, ואני רוצה להניח, כי זו יכולה להיות כללית ואוביאֶקטיבית. וזה צריך להיות אחד מן התפקידים הקונסטרוקטיביים המוטל על הרשות המאוחדת של מחלקת החינוך של כנסת ישראל.

אבל זה אפשרי רק בתנאי אחד: מתוך יחס חיובי לכל רשת החינוך על שלושת זרמיה. מי שירצה להחזיק בקרנות המזבח של בית־הספר הכללי, כבית־הספר האידיאלי, וירצה להשליט את הטיפוס הזה על אחרים, וירצה להתנגד ביחוד לגידולו והתפתחותו של בית־הספר של העובדים, רק יזיק למפעל החינוך העברי. 

יש דעה שבית־הספר הכללי הוא בית־הספר הרצוי בארץ, משום שהגיע לידי הסינתיזה, כביכול, כלומר לידי פשרה של כל הזרמים: יש בו יחס לדתיות, יחס לעבודה ויחס לערכי העם והציונות.

והנה בית־הספר של הפשרה טוב למי שמסתפק בפשרה. לא שעד כה היה בית־הספר הכללי רצוי לעובד ועכשיו חדל, אלא שהעובד לא הופיע בשדה פעולות החינוך; אותו הדבר לגבי “המזרחי”: כל זמן ש“המזרחי” לא הופיע בשדה החינוך, יכול היה מישהו להסתפק בפשרות דתיות בבית־הספר, כי כזאת היתה השקפתו. אבל כשהופיע “המזרחי” – לא יכלה הסינתיזה לספקו.

בית־הספר של פשרות טוב למי שיכול לקבל אותו, אבל אין הוא טוב לציבור הפועלים, משום שאין הוא יכול לקבל אותו. אביא דוגמא. הנה פרצה שביתה, והלא ברור, שגם בבית־הספר של העובדים אין מוליכים את כל ילדינו מבית־הספר ומגן הילדים ביום הראשון של השביתה אל מקום המערכה, כדי להראות להם את השובתים, ואת המשמרת, ואת המשטרה, כדי לתת להם דוגמה מוחשית מתורת מלחמת המעמדות. יבוא עלי, אם עשה מי שהוא מהמורים שלנו כך, ואם זה נדרש מהם. אולם מה לעשות, אם הענין מסתבך – ואבי אחד התלמידים שב הביתה מוכה על־ידי שוטרים בפקודת נותן העבודה, ואבי התלמיד השני נלקח לבית־האסורים, ואבי השלישי מתבטל ימים רבים, והמחסור גובר בבית; ואם הענין פורץ את כל הגדרים, ממלא את העיתונות, נעשה לשיחת הרחוב, זועק מעל מודעות הקיר –וילדינו נמצאו נסחפים בתוך הזרם הזה, והם באים אל בית־הספר ומביאים כבר את יחסם שלהם? היוכל המורה לאחוז באמת מידה של פשרה: קודם כל של הסתר דבר, ואחר־כך של גמגום? וכאן צריכה לבוא תשובת ההסברה על־ידי המורה ברוח רצויה להורי הילדים, כי אם במקרים כאלה אין מגע במובן הרוחני בין בית־הספר ובין הבית – אין בית־הספר יכול להיות המוסד המחנך את ילדי העובדים. ואולם, רוצים אנו שבית־הספר, דוקא בית־הספר, יהיה המוסד המחנך את ילדינו, ושבו תינתן בצורה הגונה, רצינית ואחראית ההסברה המתאימה, והמקבילה לאותה ההסברה הניתנת על־ידי ההסתדרות ב“דבר” או באסיפות פומביות שהיא עורכת.

כיוצא בזה – עבודה עברית ועבודה עצמית. היכולה תנועת פועלים, הבונה את הארץ, תנועה בת רבבות, החיים חיי עבודה לא רק משום שזה גורלם, אלא גם משום שזה רצונם, כדרך להתחדשות חיי עמנו בארץ, היכולה תנועה זו להסתפק בפשרה לגבי יסודות של עבודה עברית ועבודה עצמית בבית־הספר? כיוצא בזה חג אחד במאי. כשחג זה היה נושא לעשרות אחדות פועלים בקלוב הפועלים ביפו לפני כמה שנים, יכול היה בית־הספר לעבור עליו בשתיקה, אבל עכשיו, כאשר רבבות חוגגים את החג בארץ ברוב פאר, היכול בית־הספר לפסוח עליו כבימים ההם? אולם איננו דורשים שבבית־הספר הכללי ידובר עליו, דורשים אנו בית־ספר שלנו, שבו ידובר על האחד במאי ברוחנו, ושבית־הספר ובית המשפחה יחוגו אותו יחד.

אמנם לפני 30 שנה, כשתנועתנו היתה בראשיתה, יכול היה להתקיים בישוב רק בית־ספר כללי מיוסד על פשרות ולספק את אלה שהסתפקו בו. אולם גם האנשים העומדים על משמר החינוך הכללי בארץ זה 30 שנה, חייבים להתבונן בעינים פקוחות על סביבותיהם. ומותר להם להבין, כי מאמצי תנועת העבודה בארץ ליצור את בית־הספר של העבודה הם חלק מעבודת היצירה והבנין של העובד העברי.

תרצ"ג

---

על הוראת תנועת העבודה בבית־הספר

מאת

שמואל יבנאלי

א

רצוי שילדינו יקבלו בעודם בבית־הספר מושגים ממהותה של תנועת העבודה בארץ. אני מתכוון לנושא הזה בהיקפו המלא: א) ערכו הכמותי של ציבור הפועלים בארץ כיום; כל שטח הפעולה והמציאות שלנו בעיר ובכפר, בעבודה שכירה, בקואופרציה ובהתישבות עצמית. ב) הרוח המחיה והמהוללת את תנועת העבודה. ג) תולדות התנועה, עברה והתפתחותה; 30 שנות התפתחות כתנועה בהוספת 20 שנה שקדמו להן, העשירות גם הן בהקדמות והכנות. תולדות התנועה, ז. א. שורה ארוכה של מפעלים, מאורעות ואישים מצד אחד, ובנין שלם של סיכומים, הגדרות והישגים מצד שני.

אמנם גם עד כה לא היו נושאים אלה זרים לילדינו בתוך בתי־הספר שלנו: המורים נוגעים בהם אגב הזדמנויות שונות. אולם עתה, כשיש לנו ברשת מוסדות החינוך של ההסתדרות למעלה מ־40 בתי־ספר ההולכים ומתפתחים, וכשמספר הילדים בהם מתקרב ל־3000, יש צורך להקדיש זמן מסוים וקבוע בבית־הספר להארת תנועתנו ומפעלנו לפני ילדינו באופן שיטתי. ונראה לי, שיש צורך בשעות מיוחדות לכך בתוך הכיתות ח’־ט‘. אמנם אין ט’ אצלנו כיתה רשמית וקבועה, אך במקומות רבים קיימת היא במציאות. והנה, בגבולות הזמן המצומצם, אשר אפשר לקבוע ללימוד תנועת העבודה בבית־הספר, אנסה לשרטט בקוים כוללים את מהותם של הנושאים והחומר הדרוש (אף כי ידעתי מראש, כי אקיף רק חלק מכל הענינים ומכל המקורות הנחוצים למטרה זו), כדי להביא את ילדינו למדרגה מסוימת של הכרת עצמנו.

אמרתי, הכרת עצמנו – משום שזוהי, לדעתי, מטרת הטיפול בנושאי תנועת העבודה בבית־הספר. בית־הספר של ההסתדרות קיים כבר כ־15 שנה; ובמשך השנים הללו התחיל להוציא מחזורים. והנה, אם רובם הגדול נקלטו בעבודה ובמשקים, אין זאת זכותו של בית־הספר בלבד, אלא, אולי בעיקר, זכותם של ההורים, של הסביבה ושל התנועה. אם רואים אנו את ילדי כפר־גלעדי בתוך המשק ובעבודה, את ילדי עין־חרוד בתוך המשק ובעבודה, את רובם של גומרי בית החינוך בתל־אביב בכפר ובעבודה, את ילדי נהלל במשק ובעבודה – הרי שדורנו הצעיר ממשיך יחד עם ההורים את קו התנועה, הרי שהוא נושא בקרבו את הערכת המפעל והוקרתו. אולם, עם כל זה, התוכן של מפעלנו מוכר לו רק באופן כללי, ואולי מעורפל. ויש צורך להעמיק ולבאר את יסודות התנועה, למען ייחרת כל תכנה הלאומי, האנושי והתרבותי של תנועתנו על לבות ילדינו כגירסא דינקותא, כצומת ערכין של החברה, שהם בנים לה, גדֵלים בתוכה, מתגאים בה ומוכנים להתמסר לה בכל נאמנותם ובכל מאודם. ומכיון שכל המשא־ומתן עם הילדים בבית־הספר בנידון זה מוכרח להיות מצומצם ומרוכז מאוד, על כן לפנינו עבודה רצינית מאוד של ציוּן ובחירה. ניגש נא לנסיון ראשון, ואחר־כך יבוא ההמשך מתוך העבודה גופא.

ב

מה חשוב בשיחות כאלה בבית־הספר? – חשוב להאיר את ערכי התנועה כקרובים ללבם של הילדים וכמובנים להם בקלות ובפשטות. רגש הצדק הפשוט, המקנן בלבות ילדים, המובן להם והנדרש על ידיהם – זהו הבסיס להסברת ערכי תנועתנו, אשר הראשון שבהם הוא שאיפתנו לחיי עבודה בכלל, לחיים של התחדשות האומה ולחיים צודקים בעבודה. כמו כן חשובה ההדגשה של ההגשמה: כזאת הצלחנו לעשות. זאת רצינו. וזאת באמת השגנו. זהו מה שיכול למלא אומץ וגאון את לבות ילדינו ולהמריץ גם אותם להמשכה. ולא זו אף זו. כאן נחלנו מפלה, וכאן התרגשו עלינו פורענויות, משברים – אבל עמדנו על עמדותינו בסבלנות. ידענו לסבול, לחכות עד יעבור זעם, ובינתיים לאמץ איש את ידי אחיו – בעזרה הדדית! זו היתה אחד התכנים העיקריים של התנועה מראשיתה ועד היום. הילדים יכולים להבין עיקר זה ולרצות לקיימו בחייהם שלהם. דגל זה ייקר גם להם. סייגנו לנו סייגי יושר, ולפיהם השתדלנו ללכת בדרך חיינו בארץ. כאן קבענו גדרים צודקים במגמה של התקרבות לחיים של שויון, וכאן נלחמנו לאחדותנו: לאחדות האומה, לאחדות הישוב, ותמיד – לאחדות התנועה. ובזאת הצלחנו אמנם אחרי שנים רבות, ועתה מאוחדים אנו בינינו יותר מאחרים! אצלנו – אחדות, ואנו מאורגנים. ואפילו היו לה לתנועתנו רק שאיפות בלבד לגבי בנין הארץ ותקומת העם ולגבי יצירת חברה צודקת – גם אז היה מוטל עלינו להנחיל אותן לילדינו, אשר כצמאים לדבר אנוש, לביטוי רוח האדם העולה למעלה, מיחלים תמיד לשמוע מאתנו על שאיפותינו. על אחת כמה וכמה כשבגורלה של תנועתנו עלו גם הגשמה, מעשים והתקדמות בדרך למטרותיה.

אם נניח שבכיתה ח' יש להקדיש שעה אחת בשבוע לנושאי תנועת העבודה, הרי שבמשך אותה שנת לימודים אפשר להקדיש להם בערך 35 שעות (מלבד כיתה ט'). על כן יש לחלק את החומר לנושאים, לפי תכנית ידועה. נושא אחד – העבודה: רעיון העבודה, כיבוש העבודה. אפשר בשיעורים אחדים להתעכב על נושא זה. ואף־על־פי שאין המורה עומד כאן עדיין בפרק על השתלשלות התנועה, בכל זאת רצוי להזכיר, כי הפועל העברי התחיל את מלחמתו על העבודה העברית לפני שנים רבות. וצריך להקנות לילדינו מושג על תנועתנו כעל תנועה ציבורית, כעל תנועה של רבים, של כלל, המורכב אמנם מיחידים, אבל שפעלו יחד, שרצו לפעול יחד ושהצליחו הודות לכך. הנה, כיצד התחילו ראשונים – הם נתארגנו. הם נתחברו לאגודות־אגודות בשאיפה אחת – לעבוד ולהגדיל את מספר העובדים בארץ. יש לקרוא קטעים אחדים ממקורות. למשל, מכרוזה של מפלגת “הפועל הצעיר” לגולה בשנת תרס"ח¹ – אשר ספק, אם מספר חבריה בארץ הגיע אז למאה אחת – הקורא לעלות לארץ לעבוד. והנה הכרוז השני של אותה מפלגה, האומר להכריז מעל במת הקונגרס הציוני על הנחת יסוד למעמד עובדים יהודים בארץ “ולא – אבדנו!”² ככה אפשר באופן מוחשי לבאר לילדים את שאיפות התנועה מלפני 25 שנה. גם קבוצת הפועלים, אשר יסדה את מפלגת “פועלי־ציון” בארץ, קבעה, כי הפועל העברי הוא היסוד הבריא ביותר בישוב הארץ ישראלי.³ אפשר להביא עוד שני קטעים: אחד מאת א. ד. גורדון, הקובע, כי הדרך היחידה לתחייתנו היא דרך העבודה ממש, וכי עבודתנו היא גם הרכוש הלאומי היחידי שלנו;⁴ ואחד מאת סופר אחר המאיר את ערך העבודה מהצד הישובי בשבילנו.⁵ והנה מאז ועד היום נלחם ציבור הפועלים על העבודה העברית, זה שלוש עשרות שנים במושבה ובעיר. לא ילא לבוא בדברים עם נותני העבודה היהודים, הציבוריים והפרטיים, בעלי הפרדסים, בעלי הבתים, בעלי בתי החרושת, מחלקות הממשלה, על מתן עבודה לעובד העברי, על יצירת מעמד עובדים עברים, על הדבר אשר חסר לנו בגולה, אשר בגללו אין אנו חיים חיי עם, ואשר בלעדיו לא ייתכן קיומו של עם עומד ברשות עצמו. אולם, לפי שעה, עם ראשיתו של הנושא, יש להתעכב יותר על מצב הדברים כיום.

בנידון זה ניתן אשתקד בבהירות מפליאה סיכום מצוין על־ידי ה. פרומקין בהרצאתו בועידה הרביעית, בקבעו כי במשק העברי והממשלתי יש היום עבודה עוד לאלפי פועלים יהודים עד כדי 40,000 נפש (עם המשפחות), אשר היו יכולים על נקלה להיקלט בארץ, אילו רק הסכימו נותן העבודה היהודי והממשלה להעסיקם בעבודות שישנן. בספר הדין־וחשבון של הועידה הרביעית נדפסה ההרצאה הזאת, אשר יש, לדעתי, להוציא ממנה כמה קטעים מרוכזים מתאימים לקריאה בפני הילדים בכיתה ולשיחה עמהם. לדוגמא אביא כאן קטע אחד:

התגברות יכולת קליטתה של הארץ היא כיום התופעה החשובה ביותר בציונות, כי העליה לא רק שהיא מצילה נפשות יהודים מניוון ומכליה כלכלית ותרבותית, אלא היא גם מבטיחה חיים וצמיחה לישוב העברי ולכוח הציוני ביהדות. אולם הארץ יכלה לקלוט הרבה יותר, אלמלא המעצורים אשר שמה הממשלה על דרך העליה, ואלמלא ההתנכרות האיומה של חלק מהישוב העברי לעבודה עברית. אם נסכם את מספר הפועלים היהודים שיכלו לחיות ולעבוד בארץ אלמלא המכשולים הללו, נקבל את החשבון דלקמן:

במושבות 5000–6000

במקצועות הבניה בירושלים 500

בעבודות שרות בירושלים וחיפה 300

בהספקת זיפזיף, חצץ וסיד 500

בסבלות וספנות בנמלי יפו וחיפה

בסחורות השייכות לסוחרים יהודים 800

7100–8100

כל זה מלבד מפעל ים המלח, שמצב העבודה העברית בו אינו משביע רצון. אם נצרף לחשבון את חלקנו המקופח בעבודות משק המדינה, שלפי ההבטחות שניתנו באיגרת מקדונלד, חייבים להוסיף בהן למעלה מאלפיים פועלים עברים, יוצא, שאילו עבד הפועל העברי את העבודה הנעשית באמצעים עברים יש עוד מקום קליטה ל־10 אלפים פועלים עברים, בערך, כלומר, ל־25 אלף נפש נוספות. וגם חשבון זה אינו ממצה, כי כל משפחה עובדת בארץ יוצרת אפשרות עבודה לעוד חצי משפחה בענפי מלאכה, תעשיה, שירות ופקידות. הפועל מוציא פחות מאחר את אמצעיו לחוץ־לארץ. אין הוא משתמש בתלבושת ובצרכי הספקה יקרים המובאים מחוץ־לארץ. הוא הצרכן העיקרי של תוצרת הארץ. חלק גדול מרןָחיו חוזר למעגל הכלכלה העברי, מרחיב את הישוב, מקים ערכי משק חדשים. ולא נגזים אם נגיד, כי עבודה עברית מלאה במשק עברי והשבת זכויותינו במשק המדינה מבטיחות לנו קליטתם של עוד 40 אלף נפש יהודים בארץ־ישראל.

היודעים המתנכרים למה הם גורמים במעשיהם? היודעים מצדיקי ההתנכרות, כי מפקירים הם רבבות נפשות עבריות לתופת הגולה ונועלים בפניהן את שערי ההצלה? היכול להיות פשע לאומי ואנושי כבד מזה?

ויהא זה לנו אות ומופת לקדושת מלחמתנו לעבודה עברית מלאה במשק העברי המתהווה, מלחמה שאנו מצוּוים, בגזרת גורלנו על אדמת מולדת זו, ללחום בכל קשיות העורף אשר לחפץ הקיום.

ג

נושא שני משורת הנושאים הוא הארגון. גם בשבילו נמצא חומר רב בספר הועידה וכן בספר הדין־וחשבון של הועד־הפועל, אשר הוגש לועידה הרביעית. גם הוא פרי עבודת סיכום מקיפה ורצינית, מצד חברים מהועד־הפועל של ההסתדרות ומוסדותיה. הספר הזה וספר הועידה, על ההרצאות והבירורים עשירי התוכן שנשמעו בה, צריכים להיות ספרי שולחן לכל חברי ההסתדרות, ובייחוד לכל מורה ומורה מחברינו, המחנכים את ילדי העובדים.

מהי הדרך הטובה לחברת בני אדם: דרך המלחמה או דרך השלום? הפירוד או האחדות? תנועת הפועלים הכללית בעולם ותנועת הפועלים העברים בארץ־ישראל דוגלות באחדות. ולא אחדות סתם, אלא ארגון, שהוא למעלה מאחדות, משום שהוא כולל גם עזרה הדדית, גם הגנה משותפת בפני מתנגדים, גם פעולות משותפות בחיים ובעבודה, גם מוסדות משותפים. הדין־וחשבון בועידה הרביעית נותן את האפשרות להסביר, מהי האחדות שבתוכנו: “להסתדרות יש 133 סניפים בארץ: 10 בערים ובנקודות עבודה חרושתיות (כגון נהרים, ים המלח, עתלית), 53 במושבות, 70 במשקי פועלים. בתוכם 3 שכונות עובדים על־יד הערים, 36 משקים ישנים, 24 משקים בתחומי המושבות ועל ידן, 10 משקי פועלות. מספר החברים בכל הסניפים הוא 35,389, בתוכם 18,839 פועלים, 6,303 פועלות, 8,733 נשי חברים, 1,514 נוער עובד”. (“הועידה הרביעית” עמ' 25). כל הציבור העובד הזה מרובה גונים מאוד, והוא מתחלק קודם כל לעירוני ולחקלאי. בערים מגיע מספר חברינו ל־21,080, במושבות – ל־10,502, ובמשקים ל־3,807 איש. ולפי ספר הדין־וחשבון של הועד־הפועל לועידה הרביעית מתחלקים חברי ההסתדרות בעיר לפי מקצועותיהם כדלקמן: פועלי בנין 1,528, פועלי חמרי בנין 41, פועלי עץ 615, מתכת וחשמל 1,021, צבעות 229, חיצוב 62, סיתות 68, אריג 537, מחט 286, עור 173, אפיה 256, בשר 59, דפוס וקרטונז' 435, בתי־חרושת שונים 1,192, בתי אוכל ומלון 435, משק בית 340, פקידים 1,741, עובדי האוניברסיטה, עובדי הראינוע וסדרנים, שמשים, טכנאים ומהנדסים, מורים וגננות, עובדי אמנות, עובדי רפואה, טכנאי שינים, עגלונים, נהגים, סבלים ופועלי נמל, מובילי נפט, פועלי רכבת, דואר וטלגרף, פועלי העיריה, ספּרים, פועלים

פשוטים, נשי פועלים, נוער עובד. הנה, כמה שונה הרכב החברים זה מזה – ובכל זאת מאוחדים הם!

האחדות הזאת הוקמה, משום שהיא הכרח לעובד העברי, ומשום שהיא היתה אחת השאיפות של התנועה. אכן לא ביום אחד מגיעים למדרגה כזאת של אחדות. 15 שנה עברו על התנועה עד אשר הגיעה להסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ־ישראל. בראשונה נתארגנו המפלגות: “פועלי־ציון”, “הפועל הצעיר”, אחר־כך “השומר”, “החורש”, אגודות פועלים שונות ביפו ובירושלים; אחר־כך נתכוננו ועדי פועלים חקלאים בגליל, ביהודה; הועדים הפכו למרכזים: מרכז פועלי יהודה, מרכז פועלי הגליל, (ובימי המלחמה העולמית – גם מרכז פועלי השומרון). גם נעשו נסיונות לאיחוד כללי של כל פועלי ארץ־ישראל בצורות שונות (בצורת הועד המאוחד, הועד העליון, ועדת הכנה של פועלי ארץ־ישראל), ואחר־כך נוסדה ההסתדרות הכללית. וכעבור שנים הגיעו לאיחוד גם המפלגות “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” ויצרו יחד את מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

והנה כיצד נוסחה מהות החברות בהסתדרות הכללית עכשיו:

“כל פועל ופועלת מבן שבע עשרה ומעלה, החיים על יגיעם, מבלי נצל עבודת זולתם, המקבלים על עצמם את משמעת ההסתדרות, יכולים להיות חברים בהסתדרות ובסניפיה המקומיים והמקצועיים”.

זהו התוכן המכיל שני יסודות בחברות להסתדרות: יסוד העבודה ויסוד אי־הניצול של הזולת. בדומה לזה כדאי לציין את הגדרת תפקידי ההסתדרות הכללית, כפי שהן מנוסחות בחוקת ההסתדרות:

“חוג פעולתה של ההסתדרות הכללית: א) איגוד הסתדרויות מקצועיות המקיפות את כל הפועלים למקצועותיהם. ב) סידור ופיתוח משקי חקלאות וחרושת וכל ענפי העבודה בכפר ובעיר, הקמת מוסדות לאשראי, קרנות להתישבות ושאר ענפי הפעולה המשקית; קבלת עבודה, סידורה והרמת פריונה; סידור הספקה קואופרטיבית וענפי תוצרת שונים לשם כלכלה עצמית של ציבור העובדים. ג) הנהלת מלחמת המגן והשחרור של מעמד הפועלים בתוך משקי הרכוש הפרטי והשבחת תנאי העבודה. ד) הנחלת הלשון העברית לעובדים; הוצאת עיתונות וספרות עבודה מקצועית, שימושית וכללית. ה) סידור והגברת העליה של העובדים מחוץ־לארץ; קבלת העולים, איגודם וסידורם בעבודה; קשר לתנועת ‘החלוץ’ בחוץ־לארץ. ו) קשירת יחסי חברים עם הפועלים הערבים בארץ וטיפוח הקשרים עם תנועת הפועלים היהודית והבין־לאומית בעולם. ז) סידור מוסדות לעזרה הדדית (קופת חולים, אחריות החיים, קופת מלוה, הבטחת מחוסרי עבודה וכו')” 

ההסתדרות מהוה חברה המיוסדת על עבודת הכל ועל הנאת הכל. הילדים' כשיגדלו, יהיו חברים לחברה הזאת, השואפת להקמת סדר כזה בעולם, והמקיימת בעצמה בגבולותיה שלה את הסדר הזה לפי האפשרויות שישנן; באשר כל הציבור הגדול בן רבבות העובדים, חברי ההסתדרות, חיים על פי יסודות חיי עבודה ללא ניצול אחרים.

ד

אכן, בדרך לחברת העבודה לעתיד לבוא אנו חיים לעת עתה בתוך החברה הקפיטליסטית בארץ ובתוך משטר של התחרות. ובעל כרחנו חיים אנו ופועלים בתוך הסידורים הקיימים ונכנעים להם בכמה וכמה שטחים. וכאן שואפת תנועת העבודה לגדור גדרים צודקים לעצמה, כדי לקרב את חבריה להגשמת האחדות והשויון וכדי להרחיקם מניצול. מצד אחד מאמצת ההסתדרות את ידי העובד בארץ במלחמתו על תנאי עבודה יותר טובים, מצד שני היא מחנכת את חבריה לחיים צודקים יותר ביחסים בינם לבין עצמם.

בשער ההסתדרות עומדים קודם כל עניני העבודה של החברים. כשאין העבודה מספיקה לכולם, מתעוררת השאלה של התור בעבודה: דין קדימה למי? חלוקה צודקת של העבודה בין החברים כיצד? שאלות אלה נתבררו בועדות של חברים ובמועצת ההסתדרות. ויש להתעכב עם הילדים על מקצת מהתקנות, שנקבעו בהסתדרות בנידון זה, ואשר על פיהן צריכים להתנהג המוסדות לחלוקת העבודה; יש לשוחח עם הילדים על הכללים והמושגים של עבודה קבועה, מצב משפחתי, ותק וכו'; ויש לברר עמהם כמה ממידת הצדק טבוע בכללים אלה, או מהרצון להגן על החלש; ואפשר גם יחד עם הילדים לבקר אותם ולקבוע צורך בשינויים ותיקונים. הנה לדוגמא הקטע מתוך חוקת העבודה אשר אפשר לקרוא אותו ולעשותו נושא לדיון.

“חוקת עבודה קבועה. 1) עבודה קבועה פירושה עבודה בבתי חרושת, מוסדות ציבוריים, במפעלים קבועים אחרים, או מפעלים שהעבודה בהם נמשכת לכל הפחות שנה, ואין בה חילופים הקשורים בחוסר עבודה. 2) בתור יסוד לסידור התור לעבודה קבועה יש לקחת בחשבון: את הותק בעבודה בארץ, המצב המשפחתי, הותק בהסתדרות, הותק במקום, ההכשרה המקצועית וההתאמה הגופנית; 3) מקומו של חבר בתור לעבודה קבועה, ייקבע באמצעות שיטת הנקודות: לכל שנת עבודה בארץ ־ נקודה אחת; לכל נפש במשפחה – נקודה אחת; לכל שנת ותק בהסתדרות – רבע נקודה; לכל שנת ותק במקום – רבע נקודה. בני העליה השניה קודמים בתור לעבודה קבועה לבני העליה השלישית. – – חוסר עבודה במשך שנה תמימה נותן זכות קדימה לעבודה קבועה. בנוגע לחברים שבאו מהגולה מרוסיה יש להביא בחשבון לגבי סידורם בעבודה קבועה את שנות שבתם במאסר ובגולה בשל פעולה או השתייכות לתנועת ארץ־ישראל העובדת. זכות קדימה לגבי עבודות קלות – לחברים חולים כרוניים וחלשים. – – זכות קדימה לפועלת באותן העבודות המתאימות בעיקר לפועלת. על לשכות העבודה ועל ועדי האגודות המקצועיות לדאוג באופן מתמיד לסידור נערים עובדים במפעלי החרושת. – – הקבוצות והקיבוצים מקבלים עבודה כיחידות שלמות לפי מספר חבריהם. דין חברה לגבי קבלת עבודה (בקיבוצים וקבוצות) כדין חבר. בעד ילד מוסיפים 25%”.

במלחמתה של ההסתדרות על הטבת תנאי העבודה היא נכנסת במשא־ומתן עם נותני העבודה. יש להביא דוגמאות של הסכמים עם נותני העבודה שהושגו בדרך של משא־ומתן עמהם בלי שביתה או לאחר שביתה. יש לבאר לילדים שאין ההסתדרות רודפת אחרי שביתות, שהיא מעונינת לבוא לידי הסכם עם נותני העבודה בדרך של משא־ומתן בשלום, ושבמקרים רבים מאוד נעשו הסכמים כאלה ונחתמו. כאן חשוב להבליט את העיקר החיובי, אשר שני הצדדים באים לעמק השוה מתוך רצון טוב. יחד עם זאת יש להסביר לילדים את מהותה של שביתה, כצורה של אחדות, של סולידריות כלל העובדים עם החלק השובת. מכאן כוחה של ההסתדרות.

יש גם לעמוד על הנימוקים והסיבות של הכרזת שביתות, וכמו כן על התוצאות שלהן: נצחון הפועלים, פשרה או מפלה.⁶ גם כאן אפשר להתעכב עם הילדים על עצם הענין באחד המקרים: הצדקו הפועלים בדרישותיהם, הצדקו נותני העבודה בסירובם למלאותן; אם היתה בוררות – אפשר להעריך את נקודת השקפתם של הבוררים בזַכּוֹתם או בחייבם את הצדדים. טוב לקחת במקרים כאלה דוגמאות מעבר רחוק יותר, כדי שהדיון ישא אופי עיוני להלכה.

בספר הדין־וחשבון של הועד־הפועל לועידה הרביעית נתפרסם, בין השאר, הסכם פרדס־חנה בין נותני העבודה שם והפועלים על לשכת עבודה משותפת. זוהי אחת התעודות – שאינן מרובות כל כך בהוי שלנו, לצערנו – המעידות על אפשרויות של הבנה הדדית ויחסי שלום בין נותני עבודה לפועלים. לדעתי, זהו חומר מתאים לשיחה עם הילדים בשטח זה של ארגון שאנו עומדים בו, משום שהוא מתעכב על כמה וכמה מומנטים מחיי העבודה והפועלים במושבה ומעלה אותם לאור המציאות. בו נקבע, ש“כל נותני עבודה המוציאים לפועל את עבודתם בתחומי גבולות פרדס־חנה מוכרחים למסרה רק ללשכה המשותפת; וכן גם הפועלים חייבים לקבל את העבודה רק דרך הלשכה הזאת, לפי הסדר והתור של הלשכה”; ונאמר, שהלשכה דואגת להשגת עבודה, לחלוקה צודקת, לטיב העבודה. בו נקבעו שעות עבודה (8 ליום רגיל, 7 בערבי שבתות); נקבעו תנאי פיטורים, פיצויים, וכו'. אפשר להתעכב עם הילדים על הצדדים שבהסכם הזה, שנקבעו לטובת נותני העבודה ועל אלה, שהם לטובת הפועלים.

תרצ"ד

---

מעמדנו בעיר

מאת

שמואל יבנאלי

יותר מאשר בכל תקופה אחרת רב ערך וכבד־אחריות הוא תפקידו של בית־הספר שלנו עכשיו, כי חיים אנו בתקופת מפנה ביסודות חיינו בישוב. גידול העליה מתעה רבים – וביחוד עלול הוא להתעות את הדור הצעיר – מן המטרה היסודית שלנו בעבודתנו בבנין הארץ. הוקמה עיר גדולה בישראל, ובה אצור כוח לאומי רב. אבל פרזות יושבת היא במובן הלאומי ובמובן הכלכלי. והשאלה היא: לאן? הלהמשיך בבנין של כאוס, או לחתור לקראת צורת התישבות שיטתית וצודקת? שאלת העיר והכפר בשבילנו קשורה לא רק בצורה, כי אם גם בתוכן: האם גיבוב המונים בקלחת רותחת אחת, בה איש לבצעו, או בנין הארץ על יסודות חיי אנוש צודקים בחברה חדשה?

אחרי שהגענו בארץ לתקופה של התפתחות ניכרת, גוברות בישוב הנטיות ההרסניות ודוחקות אותו אחורנית בכל כוחותיהן: בפשוע אח לאח בפשטו את עורו בעד צל קורה מעל לראשו, ובפשוע בן לעם בהזילו תועפות זהב לידי שכניו בעבור הקרקע שמתחת לרגלינו במחירים כפולים ומכופלים, כדי למלא גם את כיסו שלו על־ידי כך. כנטולי חוש ההגנה העצמית הלאומית מעבירים אנו יום־יום במושבות מיטב הוננו היהודי לידי מחנות עובדים שלא מבני עמנו. ובשעה שנוער עברי בליטה, פולין, גרמניה וארצות מזרח אחרות אובד ללא דרך בעניו ובטלתו – הנה כאן, בעקשנות העיורת שלנו, נמסרת העבודה שברשותנו ובמושבותינו לידי הרבה־הרבה אלפים זרים, וכוחנו הלאומי נחלש על־ידי כך. ובאיזו עקשנות, קוצר־ראות והתרברבות מטומטמת שומרים חלקים שונים בתוכנו על שפת גלותם! מגדלים את ילדיהם בכתלי הבית בשפות זרות, מכריזים על תוצרתם, זו המוגשת לישוב העברי, בשפות זרות (וכל חרשתן הגדול מחברו, התנכרותו לשפתנו גדולה הימנו) וממלאים את חלל האויר קולי קולות בבליל לשונות, מבלי לשקוד על גיבוש לשוננו, היחידה המסוגלת לאחד את כולנו. במקומות אשר הגיעו לישוב גדול עצמי – מה רבים יצרי השלטון והפירודים בינינו! הנהלות תל־אביב והמושבות הגדולות בוטחות בכוחותיהן ושוכחות יום רע מאתמול (ואולי גם מחר?) ואת הימים הרעים לתפוצות עמנו בגולה השסויה והדוויה, בשאפן להשתרר על המוני העובדים, בקפחן את זכויותיהם האלימנטריות ובהתנגדן בגלוי לארגוננו הלאומי בכנסת־ישראל לעיני כל הישוב ולעיני השכנים והמושלים.

בבית־הספר שלנו חייבים אנו לנטוע בלבות ילדינו מחאה נגד משטר הניצול ונגד סדרי הישוב בערים ובמושבות הגדולות (ההופכות ערים), ושאיפה לחיים חדשים, המבוססים על היסודות, אשר כוננה תנועת העבודה במשקי העובדים שלה. לא יום ולא יומים, אלא שלושים שנה עברו מאז נזרק בעם רעיון העבודה כדרך לחיים. ולא יחידים אלא אלפים רבים הלכו לאורו. והוכח כי היצירות אשר יצרנו, הנתיב אשר הותווה, הדגל אשר הורם מתאימים לחיי עם ולתחייתו כאן. איזו הדרך? האם הפעולה המתחרית, המפרידה אנשים, או הפעולה המשותפת, המאחדת אנשים? – תנועתנו נתנה תשובה על השאלה הזאת. יש לנו איפוא מטרה ברורה מאוד בחינוך ילדינו. לאורה עלינו להוליך אותם בבית־הספר שלנו. בכפר שלנו, במשקי העובדים, בית־הספר הוא ראי החיים. אין סתירה בין הסביבה לבין בית־הספר. לא כן בערים. כאן עומדים אנו בפני שאלות קשות בחינוך ילדינו. 5,500 ילדים מתחנכים עתה בבתי־הספר וגני הילדים של ההסתדרות (המרכז לחינוך): כל ילדי משקי העובדים, ילדי השכונות ליד הערים, חלק גדול מילדי העובדים במושבות, ורק אחוז נמוך מכל ילדי העובדים בערים. וכאן הנקודה החלשה בעבודתנו החינוכית, כי השאר מתחנכים בבתי־הספר הכלליים ו“המזרחי”. אמנם, חלק מהמורים שם הם חברים בהסתדרות; אולם הנהלת בתי־הספר נמצאת ברשותם של הפיקוח הכללי ו“המזרחי”, ואין בידי המורים האלה אפשרויות רבות להבליט את מגמותיה של תנועת העבודה בפני ילדינו.

המכשולים הקשים ביותר על דרכו של בית־הספר של ההסתדרות הונחו על־ידי עירית תל־אביב. קובלים על מידות סדום מצד אנשים פרטיים, מצד סוחרים ובעלי מלון מפקיעי שערים, העושקים את העולים החדשים ואת התיירים, קובלים על הספסרות ועל ניצול הדיירים על־ידי בעלי הבתים. אלה הם מעשים של יחידים, המצטרפים אמנם להמונים, הממיטים קלון על העיר העברית הראשונה. אולם מה גדול עוונה של הנהלת העיר, האחראית בפני כל תושביה וגם בפני ציבור הפועלים בתוכה! שלושה בתי חינוך לילדי העובדים לנו בעיר, ובהם מתחנכים 600 ילדים, ואין הנהלת העיר מסכימה לכלכל אותם כדוגמת שאר בתי־הספר. בממוצע עולה החזקת ילד בבית־ספר עממי שש לא“י לשנה בערך, מלבד ההשקעות לבנינים ולרהיטים. הרי שהעיריה היתה חייבת להוציא על בתי החינוך שלנו 3600 לא”י לשנה, אולם היא אינה מוציאה עליהם ולא כלום. טענתה של העיריה היא, שבתי החינוך האלה נמצאים בהנהלת המרכז לחינוך של הסתדרות העובדים. אולם מה היא הממשות שבטענה זו? המרכז לחינוך הוא גוף ציבורי מאורגן והוא בא־כוחו של ציבור הפועלים בתל־אביב, ורק מוסיף גון מיוחד לחינוך העממי בעיר בהבליטו בו את עיקרי ההסתדרות, שהם עיקרים דימוקרטיים, סוציאליסטיים, ציוניים ולאומיים. למה, איפוא, לא תכיר הנהלת העיר (או הנהלות המושבות הגדולות) בזכותם של חלק מתושביה, של מעמד העובדים, לארגן את חינוך ילדיהם ברוחם? אמרתי: מעמד העובדים, באשר אם יש בבתי החינוך של ההסתדרות בתל־אביב רק 600 ילד, הרי זה רק מחוסר מקום. ומדי שנה בשנה דופקים על דלתותיהם הורים עובדים רבים. ואילו ניתנה לנו האפשרות היינו מרחיבים את רשת בתי החינוך שלנו בשביל הרוב המכריע של ילדי העובדים בעיר. כאן, איפוא, הולך ונכתב לעינינו דף אחד ממלחמת האחים בתוכנו, מלחמת התקיפים עם החלשים, מלחמת המעטים עם המרובים. זו המלחמה – יָמֶיהָ מי ימנם, אשר השחיתה כל חלקה טובה בעמנו מדור דור, והמלַוָה גם את עבודת הבנין שלנו – להרוס ללא רחמים וללא אחריות בפני ההווה ובפני הבאות. בחוקת ארגון החינוך ברשותה של כנסת ישראל מוכרת זכותו של העובד העברי, הבונה את הארץ, לחנך את ילדיו לפי מיטב שאיפותיו הציבוריות. והעיריה והמועצות במושבות הגדולות גם הן צריכות לעמוד על בסיס זה. כיצד נצדק בעיני העולם בדרשנו זכויות המיעוט בגולה וזכויות מולדת לעמנו בארצנו, אם בינינו לבין עצמנו לא נדע לכבד האחד את זכויותיו של השני, ונתנגד לזכויות המיעוט ולזכויות האדם העובד בתוכנו?

במלחמתנו נגד נגעי העיר בדברים לא נתקדם הרבה. אף הזעקה העמוקה ביותר, היוצאת מלב כואב – כקול ענות חלושה היא לאזנים אטומות. מאידך גיסא, במידה שתנועת העבודה התיצבה על דרך המעשים, המשמשים מחאה ומלחמה נגד הקיים, אין ערכה והופעתה בישוב צריכים להיות דומים להופעתם של בני יונדב בן רכב, להופעת קבוצה קטנה של אורחים ישרי לב מן המדבר בתוך העיר ההומיה, למען שוב הימנה מחר אליו. לא! יכולה היא להופיע ככוח מוסרי רב ותקיף בישוב בכלל ובעיר בפרט, ככוח העשוי לדרוך עוז ולצאת בראש העם כעמוד אור לפניו ולהוליכו במשך התקופה הקרובה. אמנם, לא מכל ההופעות השליליות של המשטר הקפיטליסטי השתחררה תנועת הפועלים בארץ ביצירותיה המשקיות בישוב, אבל מרבות מהן השתחררה. הושג שויון ידוע, אם לא מוחלט, בחיים הכלכליים והחברתיים במושבי עובדים ובקיבוצים. אות כבוד לציבורנו הם הקבוצות והמושבים. מעין־חרוד ונהלל ועד עמק חפר, ומכפר גלעדי ועד באר טוביה ונען, ציונים הם לעם בדרך לחברה החדשה, אשר היא חרותה על דגל הציונות. לא רק לגבי ישוב כפרי חקלאי, כי אם גם לגבי ישוב עירוני או חרשתי חותרת תנועת העבודה במאמצים רבים לחיי חברה חדשים. וכאיים בודדים ליד הערים הן שכונת בורוכוב וקרית־חיים, אשר התנועה הצליחה להקים ולשמור בתוכן שורת יסודות חיים צודקים. אמנם, יצירות חברתיות אלו שהיו צריכות להיות מלוות רחשים טובים ומאמצי עזר, מוקעות ומורדפות לעיני הישוב ולעיני העליה החדשה. אולם לילדינו ולנוער גם הן תשמשנה דגלים, ציונים, בדרך להבא, בדרך המלחמה עם שחיתות העיר, עם עולם ההתחרות וניצול עובדים. בדוגמאות אלו, במעשים אלה נבליט לפני הדור הצעיר את מחאתנו נגד העולם הישן ונוליכהו לקראת בנין הארץ והעם על יסודות חדשים. בבית־הספר של ציבור העובדים יתחנך הדור הצעיר של העובדים על ברכי תנועת העבודה לאור המעשים, שהם גם סמלים, ויצטרף אחר־כך מדי שנה בשנה לחלוצי התנועה בפועל. זוהי אחת הדרכים הנאמנות להוליך את התפתחות ההתישבות של עמנו כאן בדרך היחידה לתחייתו. עדיין רק חלק קטן מעמנו הגיע לארץ. עוד יש ויש אפשרות לחרוץ חריצים חדשים בנתיבות התישבותנו, בהם תתנהל עגלת ההיסטוריה של עמנו בארץ. עוד אפשר בכוח רב של עליית נוער מחוץ לארץ ושל הדור הצעיר בארץ לנהל את ההתישבות הכפרית והעירונית אשר לפנינו בדרכי שיתוף ועזרה הדדית בישובים גדולים חקלאיים או חרשתיים, בהם ישוה עובד לעובד, אדם לאדם.

תרצ"ה

הערות והשגות

מאת

שמואל יבנאלי

מילואים

מאת

שמואל יבנאלי

• אילנה רונן
• צחה וקנין-כרמל
• דפנה פילובסקי
• שמעון קובו
• נעמה סמיה
• דליה יעקבי ז"ל
• רחל פופר