מר משה סמילנסקי יצא ב“הארץ” (גליון 1199, י“ב באב תרפ”ג) בתוכחה קשה כלפי הסתדרות הפועלים, “מנהיגיה”, ו“חלק ממנהיגיה”. בריב לא לו זה, במלחמת הפועלים בינם לבין עצמם על יום עבודה ועל פת לחם, הוא, כבעל בית הגון, וכסופר עברי ותיק, הדורש טוב לעמו, מתעבר ומתקומם ביחוד על דבר אחד, על האַלִמות.

האמת ניתנה להגיד: מכל מיני אלמות, כגון אלמות "הפועל המזרחי״, אלמות עירית תל־אביב או אלמות המשטרה הערבית והבריטית, אשר שפכה דם נקיים והתעללה בהמון עובד חף מפשע – אחת היא האלמות המקוממת את מ. ס. זוהי אלמות הסתדרות העובדים, יותר נכון, לא מעשי אלמות (אלה לא היו, ומ. ס. אינו מדבר עליהם), אלא – שביתות ואיומים.

"האומנם חשבתם כי על־ידי אגרוף, על־ידי איומים ועל־ידי אלמות תעמידו את הישוב על הצדק ועל היושר? האומנם לא ידעתם כי אלמות גוררת אלמות?״

המאמר הזה, שנכתב מתוך התרשמות בת יומה ואגב ריתחה, נוגע בענינים רציניים ואחראיים מאוד בעולמנו. הכותב עצמו מרגיש בדבר ואומר:

"יודע אני את כל האחריות הגדולה, אשר אנכי לוקח עלי, ובכל זאת אני מרשה לעצמי להגיד קבל עם״.

ובכל זאת – אמר מ. ס. קבל עם דברים, שמקצתם בלתי נכונים מתוך אי־ידיעה והעלמה, ומקצתם רעים, משסים.

"ארבעים שנה חיינו בארץ (ארבעים! – ההיסטוריה מתחילה אתנו, כנהוג), מתחילה מאות אנשים ולבסוף אלפים. – –ובמשך כל ארבעים השנה הללו לא ידענו מעשי אלמות. איש מן הישוב לא קרא לאגרוף. איש מן הישוב לא מסר את דינו לערכאות ולא הסתייע בשוטרים״. – –

"מדוע?״

"מפני שיחד עם כל חסרונותינו, עם כל ליקויינו היינו קודם כל יהודים וכו׳ ״.

זו ההיסטוריה, וזו הפילוסופיה שלה: מדוע? – מפני. הוצגה השאלה, ואף הושבה התשובה.

“קבל עם” צריך לשאול: מה היו חיי הישוב במשך כל שנות קיומו – חיי אידיליית שלום, או חיי "כל דאַלים גָבר״?

"איש מן הישוב לא מסר דינו לערכאות״.

והאם מימי משפטי הקונסולים¹, זכרונם לברכה, ועד המשפט הערבי־תורכי־אנגלי של ממשלת ארץ־ישראל כיום לא חדלו יהודים מהעיר ומהכפר לצבוא על דלתות הערכאות האלה?

“ולא הסתייע בשוטרים”. ודוקא דרך זו, דרך המוֹסרוּת והמלשינות, ידועה, ידועה בעמנו לראשי הקהל, התקיפים בישראל, מימים ימימה. ועם ראשית הישוב החדש סללוה בארץ רבים וכן שלמים בעם, החל מ“מוסרי” אליעזר בן־יהודה בירושלים, מאוסובצקי וגבורותיו נגד “אגודות הפועלים”, מבעלי הדפוס, המשתדלים אצל הקונסולים לאסור את הפועלים ששבתו אצלם, מאפרים כהן בירושלים ותעלוליו, מגדולי פתח־תקוה, הדורשים מראש הפועלים להתמסר לידי שליחי ג’מל־פחה, מיקירי ראשון־לציון, אשר השוטרים הזרים “מגינים” עליהם כיום ביקב מפני הפועל העברי וגומר – בכמה וכמה מקרים אחרים, ידועים ובלתי ידועים.

ומדוע?

מדוע חי הישוב חיי התכחשות לאומית, שיעבוד לכוח זר, התרפסות לפני כל סַטְרַפּ, והשׂתררות על החלשׁ?

"מפני שיחד עם כל חסרונותינו ועם כל ליקויינו היינו קודם כל יהודים״.

"ואם היו לעתים רחוקות מאוד מקרים מעציבים בודדים – הוחרמו היוצאים מן הכלל הללו ונרדפו על צואר״.

כמה טוב היה אז, אם רק היה זה. אבל. הנה לעינינו בעלי בתי־חרושת ובעלי־בתים סתם, הגונים מאוד ודוקא לא אנשים חדשים, רצים על כל צרה שלא תבוא להזמין את השוטרים הזרים כנגד הפועל העברי. רק תמול שלשום הביאן קבלן ובעל־בית בחיפה שוטרים כנגד הפועלים העברים – ופועלים נאסרו, והשערוריה נעשתה והחרפה הועטה.

ומיודעינו הישנים (לא אנשים חדשים) מ. ס., שחראי ודכוותיהם מסופרי הישוב, אשר מצפון הישוב בפיהם ודעת הקהל בגרונם, לא רדפו אותם על צואר. אף לא התערבו כלל. מחו פיהם.

אף־על־פי שמ. ס. אומר, ש"ההשתמשות במשטרה זרה חותרת תחת יסוד חיינו העצמיים. ההשתמשות במשטרה זרה חרפה היא״,

בכל זאת, מכל המשך הדברים וביחוד מקריאת הניצוח בסיום:

"עד שאתם באים ליטול קיסם מבין שיני העיריה של תל־אביב, טלו קורה מבין עיניכם״, –

נראה ברור, שאין הוא בא במאמרו זה, אלא לטפוח טפיחה של זירוז על גבו של מר איזמוז’יק: בן־חַיל.

מעשה, שאדונים אחרים, מתוך איזה חשבון שהוא, אולי לא היו מעיזים להגיע אליו, בא אדם זה והעז, ומר מ. ס. מעודדהו בלשון נקיה וכאילו אמר:

אמנם, חרפה היא, אבל טובה לנו החרפה של בעל הבית מ“אלמות” הפועל.

"האומנם יכלתם לרמות עצמכם ולחשוב, שיש להשליט מרות על־ידי אגרוף ועל־ידי איום, בשעה שהאגרוף הזה והאיום כוחות מציאותיים הם רק כל זמן שהצד השני נשאר ׳ג’נטלמן' ואינו משתמש בכוח שאפשר לו להשתמש בו?״

מוחלפת השיטה. מרירות המלחמה של “הפועל המזרחי” עם ההסתדרות ועקשנותו לבלי להסכים לכל הצעת פשרה מצד הפועלים מחוסרי עבודה, נשענת בעיקר על תקיפות, המביאה בחשבון, שהצד השני, ההסתדרות, לא ישתמש בכוח זר, על הרגשת חוסר האחריות הגמורה שבישוב, על ההכרה, שאפשר לבלי לציית למשפט עברי, ושאפשר, בצוותא עם בעל־הבית בעיר ועם האיכר במושבה, להלשין לפני הממשלה על הסתדרות הפועלים. דוקא ההכרה הברורה, שג’נטלמניות זו, שמדבר עליה מ. ס., אינה, מעולם לא היתה אצל בעל־הבית היהודי בעיר ובכפר, זה שהוא, להיפך, תמיד מוכן לזלזל בחובתו הלאומית ולפגוע בפועל העברי למען בצעו, ההכרה שהסתדרות העובדים הכללית יכולה להיות נתקפת, מכיון שבידה אין נשק – ההכרה הזו היא היא שנתנה ל“הפועל המזרחי” את העוז להתנקש בהסתדרות זה שנתים.

"אפשר שעל ידי מעשיכם אלה תזכו בעיני ‘השמאליים’ שלכם״.

"וכי לא למדתם עוד מן הנסיון המר, שאגרוף אינו מורה צדק ושדיקטטורה, אפילו של פועלים, אינה מחנכת את הציבור?״

רמז דק שכזה (דיקטטורה של פועלים) מסר מי שהוא לשוטרים האירים, והוא כנראה שהפיח בהם את רוח הגבורה כלפי אנשי הרחוב השקטים.

‎מה טוב לו למ. ס. לחיות בטעות נעימה על האידיליה שבחיי הישוב לפנים. לנו אין הנעימות הזאת.

‏כגלגל חוזר כן חוזרות לעינינו מזמן לזמן כל אותן ההלשנות והדיבות על הפועל העברי. הנה מה שכתב על הפועל העברי בעל־בעמיו וסופר עברי בשנת תרס"ט:

‏"לנו דרושים עובדים בלי חכמנותא יתרה, עובדים פשוטים כמשמעם. לטובת אלה אפשר לעבוד, למען אלה אפשר ונחוץ ליסד מושבות כעין־גנים, קופות מלוה וכו' – – אלה וכאלה יודעים לדרוש את תביעותיהם, אבל באותה מידה יודעים המה מה הן חובה ואחריות. אבל הצעירים ההולכים בטל מבלי יכולת לעבוד, מבלי חפץ לשאת בעול משמעת ועבודה, ואשר כל כוחם אדיר בנאומים מצלצלים, המה אינם אוהבים לשאת בעול כל חוב. זה דרכם, לדאבון הלב, לוקחים ואינם מחזירים. לווים ואינם משלמים. כל אגודה או קופה אשר תיסדו להם תפול ותתרושש, כי החברים משלהם לא ישמרו לעולם את מועד תשלומיהם ואת חובותיהם למלאותם, הדינים בהלכות 'שלי ושלך׳ רפויים בידיהם, והמה מתהללים כי יריקו את צרורות המוסדות, אשר יצרו הבורגנים בשבילם וכו׳ ––– גדולה כוחה של הסתדרות בין אנשים פועלים, עובדים באמת. אצלם ההסתדרות, חבור הכוחות, תעשה גדולות יען כי פועלים עובדים כוח המה, והכוחות בהתאחדם יחד יגדלו מאד, אבל הסתדרות של הולכי בטל ושל מחוסרי עבודה מפני שאינם מוכשרים לה – הסתדרות כזאת מאָפע היא, אף אם מכסה בטליתו על מוסדותיה "הפועל הצעיר.״²

והנה עוד מה שכתבו בשנת תרע"ד:

:––״אצלנו פה בארצנו יש לנו עסק עם צעירים אחדים, שנעתקו מארצות מושבותיהם שלא ברצונם ולא נתקשרו עוד עם ארץ אבותינו, צעירים מתי מספר שבראו להם תיאוריות, שאין להם שום שורש בחיים ומנהלים על פיהם אגיטציות מסוכנות בשביל הישוב. ואבאר את דברי:

חלק גדול מהעומדים בראש הסתדרויות הפועלים בארצנו היה מתלמידיהם של אלה– שעוררו שאלות סוציאליות בגולה, ובבואם, כמו שאמרתי, שלא ברצונם אל ארץ אבותינו לא נתקשרו אליה במובן האיקונומי״.³

ועוד:

"רוב הפועלים הבאים מרוסיה לא היו. מעולם פועלים ובאים הנה רק כעוברי אורח, על פי רוב לחדשים אחדים, לכל היותר לשנה ועוזבים אחר־כך את הארץ. ורובם הם סוציאל־דמוקרטים, הרוצים לפעול פה את אשר לא יכלו ברוסיה, ואינם מתחשבים עם תנאי המקום וסכנת הישוב״.⁴

ובשנת תרפ"ג כותבים, כמובן, על "דיקטטורה של פועלים״.

"וכי לא עלתה על דעתכם, כי האלמות של הגדוד בעין־חרוד ובתל־יוסף אינה אלא פרי האלמות של חבריכם נגד ‘אויביכם’ הבורגנים?״

מגרד בזה מ. ס. – בהכרת כל אחריות הדבר, כמובן - בפצע החדש שלנו, אשר טרם הוגלד.

והנה לשאלתו זו אין לנו תשובה. יען כי, אף אם אמנם אלמות חברינו נגד ״אויביהם" הבורגנים עשויה לשאת פרי, הנה אלמות אויבינו הבורגנים נגד הפועל, אלמות דורות, נושאת ונושאת פרי למכביר. ולנו לא ידוע עדיין פריה של איזו אלמות היא אלמות הגדוד?

"עדיין נאמנים אנו לתורת אבות, שלא בחיל ולא בכוח ישלוט הצדק בנו וכו׳״.

צדק, יושר, מסורת העבר, בנין העתיד, תורת אבות – כמה מילי מעלייתא!

בכמה תבלין תיבּל מ. ס. את ה“תחזקנה ידיכם” שלו לעירית תל־אביב ולמר איזמוז’יק!

רק סממן אחד סמי מכאן – אמת.

ובאמת – אלה המתקיימים כל ימיהם על עבודת הפועל בכלל, ועל הפועל הזר בפרט, הם הם ה“מהרסים את מסורת העבר”, ו“העם העברי לא יזַכה את מעשיהם” הם, כי אין הם נאמנים לשום תורה, לא לתורת האבות ולא לתורת הבנים, כי הניצוּל – דגלם.

כחמשת אלפים פועלים ערבים עובדים בכל מושבות ארץ־ישראל. לעומת זאת מספר מחוסרי העבודה העברים עולה לאלפיים וחמש מאות. על כל פועל עברי, המבקש עבודה ואינו מוצאה, מעסיקים אתם שני פועלים זרים, ועודכם שואלים לתורת אבות, צדק ויושר.

הפועל העברי בהילחמו את מלחמתו, מלחמת תחיית ישראל, בעבודה בארצו, הולך בדרכו הקשה מאוד, המלאה חתחתים. מלחמה לו עם עצמו בהסתגלותו לעבודה ומלחמה עם הסביבה בעד זכות העבודה ואפשרות קיום בה. לא פעם ולא פעמיים נתקל הוא במוקשים הכי קשים: במלחמת אחים.

ב“הפועל המזרחי” רואים אנו את אחינו, את האח הנתעה, לדעתנו, האח הנשׂכּר בעד לתך דתיות ואיפת צביעות, האח מחוּסר הכרת ערך עצמו ומעמדו.

ההסתדרות ניסתה לבוא בדברים עם “הפועל המזרחי” לשם השגת אפשרות של עבודה משותפת וארגון. לא עלו בידינו הנסיונות האלה עד עתה, עד שפיכת דמים, עלבון צורב ומפלה קשה. אבל סוף סוף שיעורי החיים הקשים ואולי גם התאמצויות ההסתדרות ילמדו את “הפועל המזרחי” והוא יתכנס למעמדו, מעמד הפועלים.

חברי “גדוד העבודה” חברים הם בהסתדרות. במשך 12 שנות קיום ההסתדרות היו לה לא פעם מבפנים, מחבריה גופא, התנקשויות בשלמותה, במרוּתה על היחיד ועל החלקים בתוכה. אבל הנסיון הראה, שכל המתנכרים, המתקוממים והמתפרצים שבהסתדרות – אם רק לא שונאי ציון המה, אם נכון רצונם לחיות בארץ ולעבוד בה – סופם להתקרב אל ההסתדרות, לכבוש את עצמם ולמשוך בעול העבודה, היצירה והדאגה לציבור כולו.

בטחון זה, שגם הפעם השלום והנאמנות להסתדרות יושבו לה, במוקדם או במאוחר, יש בנו לא רק מפני הכרתנו את צדקת ההסתדרות ברגע זה בענין ״גדוד העבודה", אלא מפני צדקתו היסודית והכרתו העצמית של מעמד העובדים העברים בארץ. הוא ילך ויגדל ויגבר, וידע לדאוג לשלמותו ולכוחו המאוחד והמאורגן.

תרפ"ג