מתשובתו של ר. ולטש למ. ביילינסון¹ מתברר, כי הראשון מציע מה שמציע מתוך רצון להשפיע לטובה על “אותה הקבוצה של ציונים כלליים, שהנם בעלי רגש לאומי והמביטים על ארץ־ישראל לא מתוך שפופרת האינטרסים המעמדיים והמתיחסים בחיוב מתוך אידיאליות ציונית אל דרישות הפועלים לחידוש החברה העברית”. לדידי, עד כמה שישנם במחנה הציונים הכלליים אנשים, המצוינים בכל אותן המעלות, המנויות על־ידי החבר ר. ולטש, אין כלל צורך מצד הפועלים בשום אמצעים מיוחדים, למען ישמרו האנשים האלה גם להבא על התיחסותם החיובית אל דרישות הפועלים לחידוש החברה העברית. ועד כמה שיש במחנה הציונים הכלליים אנשים, אשר לשם שמירה על התיחסותם החיובית האמורה, נחוץ שהפועלים יאחזו בתחבולות מיוחדות, כגון, “בדיקה כללית” למשל – אין האנשים האלה יכולים להיכנס אל אותה הכרקטריסטיקה המצוינה למעלה: או שהם אינם בעלי “רגש לאומי”, או שהם אינם "מתיחסים בחיוב אל דרישת הפועלים לחידוש החברה העברית״, או שאין בהם "אידיאליות ציונית״.

אין האנשים האלה חדלים עם זאת להיות בעינַי ציונים“כלליים”, ואין הפועלים פטורים מלשאוף להשפיע עליהם, כי יתיחסו בחיוב אל שאיפותיהם בארץ, וכי ידעו להעריך הערכה חיובית את מפעלותיהם בשדה הגשמת הציונות בארץ. ולא על הציונים הכלליים בלבד, אלא על כל מיני ציונים, ואפילו על לא־ציונים, חייבים הפועלים להשפיע, כי יתיחסו בחיוב אל שאיפותיהם בארץ. אולם השפעתנו יכולה להיות רק השפעה הנקנית בכוח המוסרי המונח בחייו של הפועל העברי בארץ ובמפעלו, והמוסברת לעולם כולו, ולציונים ביחוד, מעל במה ספרותית וגם מעל במת הקונגרס הציוני. אלה הם אמצעי ההשפעה הישרים והגלויים. אין ארץ־ישראל נמצאת מאחורי חומה. היא פתוחה, ובאים אליה מדי שנה בשנה אלפי יהודים וציונים מכל העולם ורואים ובודקים, וחוקרים, ודורשים, ככל אשר יד תפיסתם והשקפותיהם מגעת.

יש לר. ולטש הכרה סתמית של צורך ב“תיקונים” בחיים המשקיים של הפועלים בארץ. והכרתו עמוקה כי “לכל הפחות חלק גדול מהפועלים האחראיים מכיר בצורך ההכרחי של התיקונים”. יחד עם זאת מודיע ר. ולטש, שהוא אינו אומר, מה הם התיקונים האלה, אשר צריך להגשימם. הוא רק מציע לעת עתה “בדיקה כללית במשק הפועלים”. זאת תהיה, כפי שאפשר לשער מדברי ר. ולטש, מין ועדה עליונה, שתהיה מורכבת “אנשים אובייקטיביים בעלי מקצוע, אנשים שאינם בני מפלגה ואשר משפטם אינו נחרץ מתוך ביקורת רומנטית”, אשר תבקר במשך זמן ידוע את כל משקינו בעיר ובכפר ואת כל המוסדות שבהסתדרות, ואשר תחרוץ את משפטה “אם יש צורך בריפורמות” או אין צורך בהן. רוצה אני להזכיר לחבר ר. ולטש – דבר אשר חברים אחרים כבר הזכירו לו – שבחוגי ההנהלה הציונית בארץ־ישראל (ציונים כלליים על־פי־רוב) יש אנשים, אשר ביחס לחיים המשקיים של הפועלים בארץ אינם דורשים בדיקה כללית כזאת, אלא הם בטוחים כבר, עוד טרם תיעשה הבדיקה הכללית, שמשקנו טעון תיקונים, והם דוקא יודעים להגיד מה הם התיקונים האלה, או – יותר נכון – מה הוא התיקון האחד, שהם חושבים אותו לטוב למשק הפועלים, והוא – האפוטרופסות: העמדת פעולתנו המשקית תחת אפוטרופסותם הגמורה של פקידים וגוּברנוֹרים, אשר יופקדו לנהל את מוסדותינו ואת משקינו. שאלה זו, שאלת האפוטרופסות, היא שאלה פרינציפיונית וציבורית. יכולים להכיר במשקיותם של משקינו ומוסדותינו ולדרוש בכל זאת את האפוטרופסות עלינו בכוח כל מיני ארגוּמנטאציות (למשל, בכוח הנימוק, שעכשיו עוברים אנו מתקופת כיבוש לתקופת התישבות, ובכן גדלה יותר האחריות המשקית ואשר בה, באחריות זאת, לא יוכל כבר הפועל לשאת); ויכולים להכיר, לעומת זאת, שהפועלים אמנם עוד לא הגיעו ל“מדרגה הכי גבוהה של ארגון כלכלי והנהלה משקית וטכנית”, אבל שום אפוטרופסות אינה מוכשרה להיטיב במובן זה, וכי, אדרבא, הפועלים עצמם במרצם ובדאגתם לחייהם, למוסדותיהם ולמשקיהם יקדמו לאט־לאט את משקיותם, עד אשר במשך השנים יביאו אותה – אם לא למדרגה הכי גבוהה, הרי, לכל הפחות – למדרגה גבוהה. ואם ר. ולטש מדבר על “תיקונים”, צריך להגיד מפורש, כי על אפוטרופסות אין הוא מדבר. גם לפועלים בארץ־ישראל, אשר להם הוא מציע לעשות את הביקורת המשקית, צריך הוא להגיד זאת במפורש. וגם – ל״אותה הקבוצה" של הציונים הכלליים, אשר עליה הוא מתכוון להשפיע לטובה על־ידי התיקונים.

מה שנוגע לעצם “הבדיקה הכללית”, מודה החבר ולטש, כי דוקא “בהוגי הפועלים ישנה ביקורת עצמית חמורה, ומחפשים הם דרכים חדשות, ותמיד הם חוזרים וגוללים את הצדדים הפרובלימתיים שבמפעלנו הקשה לאין שיעור”. לזה אוכל להוסיף, כי הביקורת העצמית שלנו היא חלק אורגאני של חיינו ומציאותנו, והיא מוצאת לה ביטוי בעיתונותנו ובחיינו הציבוריים גם בתוך המוסדות עצמם על־ידי ועדות ביקורת של חברים, וגם במועצותינו ובועידותינו. זה עכשיו נעשתה בועידה החקלאית “בדיקה כללית” לפעולתנו החקלאית. ודרך ארוכה של ביקורת עצמית עברה פעולתנו הקבלנית־העירונית מימי המשרד לעבודות ציבוריות וער הסתדרות הבנין ו“סולל־בונה”. בועידה החקלאית הוחלט לקרוא לועידת “המשביר”, ובה, מובטחני, תיעשה “בדיקה כללית” לפעולתנו המסחרית והצרכנית. “הבדיקה הכללית במשק הפועלים”, אשר ר. ולטש מציע לשם ביקורת לשמה, מזכירה לי את בדיקת החמץ המפורסמת, אשר היהודי הכשר בודק באור לארבעה עשר בניסן. מהי התמונה? חודש ימים לפני הפסח הומה הרחוב היהודי מההכנות הנמרצות לפסח. הידים החרוצות של בנות ישראל אינן פוסקות יומם ולילה מעבודת פרך במלחמה עם החמץ. והנה, לאחר שהכל סוּיד וכוּבס, ומוֹרק וצוחצח והוגעל, מופיע אדון הבית מזוין בכנף אוָז והוא בודק – הוא הבודק את החמץ בבדיקה כללית ואובייקטיבית! עבודתנו המשקית מורכבת מכמה וכמה יחידות של פעולה משקית. ובכל אחת מהן עובדים חברינו מתוך רצון לקדם את מדרגת משקיותה. ואם יבואו אנשים בעלי מרץ והבנה (בני מפלגה או לא בני מפלגה) ויצרפו את מרצם והבנתם ואת עבודתם – כחברים ולא כאפוטרופסים – אל עבודתנו אנו בעמדה מן העמדות המשקיות שלנו, אז גם הם יוסיפו לקדם את עבודתנו בחלק אחד מן הרבים. למשקיות, או, יותר נכון, להצלחה משקית בעבודתנו צמאים אנו כולנו. יביאו אותה – עבודתנו אנו, ההתלבטויות של מחשבתנו המשקית והציבורית מתוך העבודה, מחנות העבודה החדשים אשר יצטרפו אלינו והאמצעים הגדולים.

יחד עם דבריו הסתמיים של ר. ולטש על הצורך בתיקונים בפעולתנו המשקית, בלי פָּרֵשׁ מה טיבם שׁל התיקונים האלה, מניח החבר ר. ולטש הנחות בלתי נכונות ודוקא מתוך ודאות. “עד היום הזה”, אומר ר. ולטש, ״עוד לא נתבסס אף משק פועלים אחד אשר ישא את עצמו". וחבל, שהדברים האלה נאמרו מפי ר. ולטש, כי לא נכונים הם. יש כבר בארץ שורה של משקי פועלים הנושאים את עצמם זה שנים אחדות (והם: דגניה, כנרת, בן־שמן, גן־שמואל, משקי הפועלות בנחלת־יהודה, בשכונת־בורוכוב ופתח־תקוה). אם להבין במלים “נושאים את עצמם” את העובדה, שהמשקים האלה מפרנסים את עובדיהם, אמנם לא ברוח כי אם בצמצום – אין משמעות הדבר שהמשקים הללו אינם זקוקים להשקעות חדשות, כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר של קיום. זאת אומרת רק, שבמציאות הקיימת מכלכלים המשקים האלה את עובדיהם, כמו שמשקים חקלאיים בינוניים בארצות שונות מכלכלים את עובדיהם שלהם. וחבל מאוד, שר. ולטש הוסיף וכתב: “זה השפיע שבעולם מטילים ספק, אם המשק הזה יגיע פעם בכלל לידי כך שיכלכל את עצמו”. גם הדברים האלה אינם נכונים. להפך, שומעים אנו עדויות האנשים הרבים שביקרו בארץ, וברובם הגדול הם דברי תקוה ובטחון, שאמנם עשה נעשה וגם נוכל, וכי עבודתו הקשה של העובד העברי עוד תביא הצלחה לו ולארץ. אין עכשיו אדם שיש לו הבנה בעניני ארץ־ישראל, אשר יטיל ספק בזה שהמשקים החקלאיים של הפועלים יגיעו פעם ברובם לידי כך שיכלכלו את

עצמם.

“כיום צריכה תקופת הכיבוש להיחתם. ענין ההתישבות שונה מענין הכיבוש”. ר. ולטש טועה גם בהנחותיו אלה: תקופת הכיבוש אינה צריכה כלל להיחתם היום. עוד יש מה לכבוש בארץ. וגם ענין ההתישבות אינו שונה מענין הכיבוש: התישבותנו היא גם כיבוש פנימי מַתמיד, ההולך ונמשך ואינו פוסק. צאו וראו, היש לנו בארץ משקי פועלים, אשר אין אתם כיבוש פנימי והתרחבות פנימית? חייהם של משקי הפועלים מורכבים משני גורמים: הגורם של קיום והגורם של התרחבות באנשים, לאמור של כיבוש. מציאות שני הגורמים האלה הפועלים במשקינו היא אחת הערובות לחיוניותם של משקינו ולהתפתחותם הבריאה. ואם אליבא דוולטש שני הגורמים האלה סותרים זה את זה, הרי זוהי סתירה דיאלקטית, המביאה לידי הסינתזה הרצויה, והמתחילה כל פעם מחדש – בתוך קונצנטר מורחב יותר ועל בסיס מוצק יותר – לפעול את פעולתה המַפרה. אנו רואים בקבוצות פרוצס של התרחבות פנימית מזמן לזמן על־ידי הכנסת חברים והתפתחות אינטנסיבית של ענפי המשק השונים; ואנו רואים במושבי העובדים את הפרוצס הזה בתוך כל יחידה ויחידה שלהם בדרך גידול משפחת המתישב וההתפתחות הפנימית של משקו.

לדעתו של החבר ר. ולטש הזמן לביסוס משקינו הגיע עכשיו. לדעתו ולרצונו העז של הפועל בארץ הזמן הזה היה צריך להגיע עוד לפני כמה וכמה שנים, מפני שהעובד בארץ־ישראל הוא המתבשל בדוד הרותח הזה של מציאותנו הקשה, ונפשו היא המתלבטת. והנה, למרות הרצון העז לא הגיע עדיין הביסוס המוחלט הזה. אבל לדעתו של ר. ולטש היתה יכולה משקיותנו המוצלחת לקדם בהרבה את התעמולה לקרן־היסוד. מודה אני בזה. אולם כל זמן, שעוד לא הגענו למאה אחוזים של משקיות, “למדרגה הכי גבוהה של ארגון כלכלי והנהלה משקית וטכנית” (ומודה אני בלי כל ועדת ביקורת שלמדרגה הכי גבוהה לא הגענו בזה, כשם שהעבודה הציונית הישובית שלנו לא הגיעה למדרגה הכי גבוהה לא בבנקאות, לא בחינוך, לא במדיניות, לא בפקידות ולא בעיתונות רשמית), צריכה עבודתנו לשמש יסוד לתעמולת קרן־היסוד לגבי כל אדם ישר, אשר יש לו איזה יחס שהוא לארץ־ישראל. ואמנם עבודתנו באמת נראית עכשיו ונערכת בעיני הרבים.

ומה שנוגע לידידים מתוך הציונים הכלליים, יש מדרגות שונות ביחסים של ידידים שונים אלינו. הנה, למשל, היה לנו ידיד: ד“ר הלל יפה. הוא היה הוגה בשאלות התישבות העובדים, משתתף לעתים בעיתונות הפועלים, ועל כולם – בעבודתו בתור רופא היה רע וחבר נאמן ודואג לרבים מהפועלים ומהפועלות במשך שנים רבות. ועכשיו לעת זקנתו רואים אנו אותו הולך בראש מחנה בעלי־הבתים ונלחם במסירות רבה (אשר באמת היתה ראויה למטרות נכבדות יותר) נגד זכויות הפועלים בהדר הכרמל. וברור, שהשינוי הזה בהלך רוחו של ד”ר ה. יפה לא בא בגלל אי־משקיותם של הפועלים.

לעומת זאת, הנה הזקן א. ז. רבינוביץ היה במשך שנים רבות רק “ידיד״ לפועלים, והנה עתה בשנים האחרונות הלך והתערה בחיי הפועלים, התקשר אתם בקשר חברים בל־יינתק, בצרתם לו צר, בשמחתם הוא שמח ואת מלחמתם הוא מתאמץ להילחם לפי כוחותיו. וגם השינוי הזה לטובה התרחש לא בגלל מאה אחוזים של משקיות אצל הפועלים. וד”ל.

תרפ״ו