שישה ימים וחמישה לילות חי הקיבוץ כולו מתחת לאדמה. ואם קיבוץ מעל לפני הקרקע, בימי שלום, דומה למשפחה אחת, על־אחת־כמה־וכמה החיים הצפופים יומם ולילה במקלטים ובבונקרים. למרות המתיחות, ואולי בעטייה, היה מצב הרוח מרומם ונוצר הווי בכל מקלט ובונקר.

יום־יום הופיע העלון. העורך, מחייך מתחת לכובע הפלדה, היה מחלק אותו לכל המקלטים. שעת החירום הבשילה כשרונות רדומים. המא"ז – יליד טבריה – הדפיס בעלון שירים. בחור בשם עוזי ענה לו למחרת בשיר ויעץ לו לעסוק בתותחים או… בפרוזה.

ההכנות למסיבת הנצחון החלו ביום השישי, כאשר פסקו הפצצות חיל־האוויר, וחיל־השריון שלנו נראה מעפיל אל מרומי רמת־הגולן וכובש תל אחר תל, כפר אחר כפר. מי אומר שכאשר רועמים התותחים משתתקות המוזות?

פיליטון זה הושמע במסיבת הניצחון, בתום מלחמת ששת הימים, שעות ספורות לאחר היציאה מן המקלטים.

אפתח בכמה בקשות סליחה. סליחה ראשונה – על שאני כותב בפרוזה, מבלי להתחשב במוזה ששרתה על מעיין־ברוך; מוזה, שעל צווארה חרוזים טבריינים ובידה עוזי. סליחה שניה, שלא אוכל הפעם לטפל בכל החברים. פשוט היה לי ניתוק־מגע עם מרביתם, ואין לי מושג מה עשו בשבוע זה. איפה עשו אני יודע: בתעלה.

אך אל יאוש. מי שלא יקבל טיפול קוסמטי הפעם, מובטח לו שמייק יבוא לעזרתו. החתונה של מייק בעוד חודש. מסקנה – הפיליטון הבא בעוד חודש.

לעומת זאת, את אלה שהיו איתי בבונקר־חדר־אוכל, או כמו שאסתר קראה לו בטלפון מתוך שינה: “הלו, כאן מוצב־חדר־בונקר”, את אלה שרבצו איתי שם היכרתי כמו שלא היכרתי מעולם. שכבתי שם עם שבע בחורות ביום ובלילה, וזה כשהמא“ז לא שלח תגבורת. אם אתם חושבים שזה תענוג, אז לא שכבתם אף פעם על קרשים כאלה. מבלי להזכיר שמות, אחת היתה על־ידי על קרש ברוחב 80 ס”מ (הקרש), שתיים רזרביות על הספסלים מימין ומשמאל. בלשון צבאית היו לי איפוא שתי מחסָניות רזרביות: אחת מחסנאית מכּולת – שולה, ואחת מחסָנִית של עוזי – אשת חיקו של עוזי – נורית. בלילה השני הגיעה לספסל הימני אחת שלא פסקה מלהתגלגל: ביום התגלגלה מצחוק, בלילה התגלגלה אל המזרן שלי. חיפשה את עמוס. הוא לא היה שם. גם אני לא הייתי שם. איזה מזל! כפי שאמרתי, לא אזכיר שמות, כי אינני רוצה להקשות על ההסתגלות המחודשת לחיי משפחה זוגיים בחדרים על־קרקעיים ובמיטות גומי כפר־סבא, שממילא תהיה קשה על שוכני המערות והבונקרים.

ובכן, שבע בחורות. ובשעת הדחק היו מגיעות עוד שש־שבע. אך אל תחשבו שלא היו בחורים בבונקר שלנו. היו שני ילדי־חוץ מגודלים: אחד בָּאגֶריסט ואחד קומבייניסט, אבל את שניהם העסיקה בת־שבע. העסיקה את מחשבותיהם, אני מתכוון, ואל תבינו אותי שלא כהלכה. לאחד קוראים איצ’קו. לשני לא קוראים. הוא בא לבד – ותופס שני מטר ספסל.

והיה, כמובן, שמעון שלנו. הוא רק נחר. בעצם, לא תמיד נחר; רק כשהוא ישַן. והיה פרץ. המא“ז מינה אותו למפקד הבונקר. הרי הוא מש”ק. אצל שולה רעייתו נשאר מהמש"ק רק שק. היא מינתה אותו לנער שליחויות. “מספיק מפקד אחד בבונקר " אמרה לו. בין הפקודות של שולה לאלה של המא”ז יצא פרץ קרח מכאן ומכאן. הסתכלו נא על ראשו ותיווכחו. זה שהיה קרח גם לפני המלחמה – זה לא שייך לעניין.

אני התמחיתי במשך השבוע בגילוי צפונותיהן של עובדות האקונומיה והמטבח. ושוב, אל תבינו אותי שלא כהלכה. פשוט רציתי פעם להבין את סודות המטבח. כשהבנתי – נשבעתי, שבשנתיים הבאות לא אוֹכַל במעיין־ברוך. הייתי שותף לכל ההתייעצויות – איך לבשל, מה לבשל ולכמה אנשים לבשל. מיקי סָפרה כל הזמן את מספר האוכלים. רק גמרה לספור – החשבון התבלבל לה. תגידו בעצמכם, אם יש 37 במוצבים והגיעו 3 ל“לגיון הזרים” ושני חיילים לסמל־בֶּני־שיחיה, ונוספו שני מתנדבים, ויענקלה מהפלמ"ח בא לאכול, אז איך אפשר לדעת כמה מנות צריך להכין? – אז בואו נתחיל לספּוֹר מחדש. אחרי כמה ספירות הודיע בעלה שהמצב מחמיר והולך, ונעלם למוצב שלו – דקות אחדות לפני הספירה – הספירה הבאה.

חנה ושולה התייעצו איך עושים כבד קצוץ. החליטו בעקבות הספירה של מיקי, שהמפתח יהיה 200: מאתיים ביצים קשות, מאתיים ככרות לחם, מאתיים טחולים ומאתיים… גרם כבד.

חנה: מאתיים גרם יספיקו?

אני: מאתיים גרם יכולים להספיק לי בהחלט. בשעת חירום לא צריך להיות חזיר.

שולה: טמבל! מאתיים גרם לכל הקיבוץ.

מיקי: כולל מתנדבים?

אחרי שהכינו את הכבד וירדו כולם למקלט, עשתה פתאום שולה “פְּסְט”. פֶּרֶץ פָּרַץ ועלה במדרגות במרוצה.

נורית: לאן הוא רץ?

שולה: אני אמרתי לו.

חנה: הוא הלך להוציא את הכבד.

שולה: ממילא לא ירגישו בו בתוך התערובת. ואפשר לתת אותו מחר ל״הבראות".

הקומבייניסט: אני לא מבין. אז למה קוראים לזה סלט כבד? פרץ (שחזר בינתים): ניסית להרים את הקערה? תנסה – תבין.

אני ישבתי בשקט. לא אמרתי כלום. אבל בשנה הבאה אני אוכל בירושלים, העתיקה או החדשה, של מעלה או של מטה, של זהב או של נחושת – לא איכפת לי. אבל לא כבד שמוציאים מהטחול!

והנה שיחה אחרת באותו הֶרכּב, מפי אותו צוות. שוב אני, כמובן, שותק. אין מלים בפי. (חוץ מזה שאני שתקן מטבעי.)

הכל מתרוצצים במטבח. פתאום:

– חבר׳ה, למקלט!

– איך אני יכולה? הפּוּלְקֶס שלי בתנור.

שמעון אומר שפרץ אומר שזהבה טלפנה שהמא"ז אמר, שמיד יורדים למקלט!

שולה: חנה, סגרי את הקיטור.

מיקי (מגיעה למקלט): אוי, הפּוּלְקֶס שלי! מה יהיה על הפּוּלְקֶס שבתנור?

נוסף לכול שכחתי לכבות את התנור.

שולה: רגע אחד, מי נשאר למעלה?

באגריסט: גילה.

שולה: תצעק לה מהר שתסגור את האש, אבל שלא תוציא את הפּוּלְקֶס.

באגריסט: גילה, גילה! תסגרי את הפולקס ואל תוציאי… תסגרי… תסגרי את האש בתנור.

נ' מגיעה נושמת ונושפת, דורכת על שניים־שלושה אנשים בדרך ומגיעה למקומה. רק מתיישבת וכבר היא קמה, מתחילה שוב לרמוס איברים ומצהירה בלחש:

אני צריכה לתעלה.

כולם: שוב??

שעת עייפות במקלט. מיקי עושה חזרה על “תבורך לנו נר של שבת”. את הברכה המקומית הזאת על נרות השבת אוהבת היא לקרוא תמיד. הערב, ערב שבת, היא תאמר את זה בעל פה. רק שלא תתבלבל!

הכול מנומנמים. שולה צמודה לטרנזיסטור, מקשיבה. אסתר צמודה לטלפון, מקשיבה. חנה צמודה לבעלה, מקשיבה. מיקי צמודה לכר שלה, לא מקשיבה. בקול מלא געגועים היא אומרת:

– אתם יכולים לתאר לכם כמה זמן לא הייתי בחדר שלי?

מאפלולית המקלט בוקעת תשובה:

– זה כלום. את יודעת כמה זמן אני לא הייתי בחדר שלך?

אני לא יודע איך התנהלו חיי המשפחה במקלטים אחרים. ביקרתי רק במקלט החדש בלילה וראיתי ערימות ערימות. אצלנו שרר סדר. הזוגות ישנו צמָדים על הרצפה. הצמדים ישנו זוגות על הדשא. והפּרָדים – על הספסלים. התסבוכת החלה כשהיה זוג פרדים. והבעיות העיקריות היו עם ארוכי הרגליים. השכבנו את הפרדים רגליים אל רגליים. הרגליים שלהם שולבו לסירוגין. בכל שעה, אחרי החדשות, היתה ניתנת פקודה: החלף רגל! רק אחרי שהיו נרדמים, הרגליים או בעלי הרגליים, היו העניינים מתבלבלים.

הבונקר שלנו נועד לשני צוותים שהשלימו זה את זה: לצוות הטבחיות ולצוות הנ“ט. אתם חושבים שנ”ט זה “נגד טנקים”? איפה! לא נגד ולא טנקים. נ"ט זה ראשי־תיבות של נערי טבחיות.

ולבסוף, כדי להתקשר לסקירה ההרואית ששמענו זה עתה מפי המא"ז ולנאום המזהיר של המזכיר, אצטט מדברי צ’רצ’יל. זוכרים איך אמר צ’רצ’יל על המערכה של העם האנגלי בימי הבליץ?

“מעולם לא הכינו כל כך הרבה בחורות, בכל כך הרבה מאמצים, כל כך מעט אוכל… לכל כך הרבה לוחמים.”

(1967)