רקע
אמנון שמוש
אוּדי וְלָלִי מארץ הלמה מפליגים יחד היַמָּה

היא – אחת מבנות הקיבוץ הראשונות. נולדה במלחמת־השחרור. שירתה בחיל־הים. שם פגשה אותו.

הוא – בן קיבוץ יגור. משרת בחיל־הים, בתפקיד מיוחד.

שמותיהם שונו במקצת, כדי “לבלבל את האויב”. פיליטון זה הושמע בחתונתם, בשנת 1969. הבעייה המרכזית – היכן יחיו השניים, בקיבוץ שלו או בקיבוץ שלה?


האגדה המקומית מספרת: כשלָלי היתה קטנה־קטנה היא היתה ישנה בארגז של “תנובה”. הארגז היה מונח על רצפתו של אוהל דל. והאוהל – בחצרה של תל־יוסף – בית גלותן של חברות מעיין־ברוך שמילאו את הצו “פרו ורבו” והיו פרות ורבות, פרות ורבות, בעיצומה של מלחמת השחרור. הוא שאומר המשל הקדמוני: יש פֵיות הנולדות בין עלים של כרוב, ויש כרובים הנולדים בארגז של תנובה.

אגדה מאוחרת יותר מספרת: כשללי היתה לא־קטנה־ולא־גדולה וכל מה שהיה לה להראות היה זוג… עיניים סקרניות וערימת תלתלי־זהב – עמדה פעם הילדונת ליד חדר־ההורים שלה עצובה. אזרה אומץ ושאלה חברים שישבו על הדשא: “איפה אמא־שְלי?” אמא־שְלה חלבה אותה שעה ברפת, ואבא שלה נהג את המשאית בדרכים. אחד בעל־דמיון שאהב ליצנות ענה ואמר לה לללי:

אמא שלך עלתה… לחרמון.

– לא נכון! – אמרה ללי, שכבר אז היתה חכמה.

– כן נכון! – אמר אותו חבר.

– אם אמא שלי על החרמון – ענתה לָלִי, שכבר אז היתה ממזרתא – אז אני צוללת.

לפני זמן־מה הפכה האגדה והיתה למציאות. אסתר, האם, עמדה וסיפרה לנו שעלתה לחרמון.

– היה נהדר – היא סיפרה.

– ואיפה ללי – שאל מישהו – לא באה לשבת?

– ללי? ללי צוללת – באה התשובה – באילת!

אם ללי שלנו צוללת, חשבתי בליבי, יירא צי מצרים, ויגור – האויב. אם ללי צוללת שלנו – אין תקומה לצי של חוסיין. סוף־סוף תרמנו תרומה של ממש למאמץ המלחמתי. חיל־הים זקוק לצוללות. וללי זקוקה לחיל־הים. זקוקה לו כמו שצוללת זקוקה לאוויר לנשימה. לא שהיא זקוקה לחַיִל שלם, גם לא לים שלם, אבל לאחד מסוים שבַּים יגור ולַמעמקים יצלול.

כשללי התגייסה לחיל הים ידענו שאיזה דג יעלה בחכתה. וידענו שזה לא יהיה קרפיון. גם פילֶה היא לא אוהבת. אם כבר דג – אז דג של ממש. היינו סקרנים לדעת: מה יפול ברשתה של ללי?

במשך שנים ליווינו את ללי ועקבנו אחריה בחיבה ובסקרנות. ליווינו אותה מחלילית למנדולינה וממנדולינה לפסנתר. על איזה כלי תנגן את “מַרש לחתונה!” לא ידענו. ללי תמיד צפנה לנו הפתעות – היא ״צפנת״ ואנחנו “פענח”. מי אינו זוכר את ללי כ“מלכת השלג” בהצגה של כיתה ח'? ומי אינו זוכר אותה ככוכב ראשי בהצגת בר־מצווה עם גבס על היד – לאחר שנפלה מן הבמה בחזרה הגנרלית?

אחר־כך ללי גדלה דווקא מהר, קיבלה תעודת זהוי ועבדה בחקלאות בחוּלה. בתעודת הזהוי שלה – מול־חצי־חיוך – כתוב במפורש “חקלאית” ובסוגריים: “גידולי־בעל”. עד כמה שאני מבין בחקלאות היא דווקא התמחתה בשלחין, מלשון “וישַלַח…”

זה היה אחרי שהתייאשה מעכברים, ולפני שהתחילה עם דגים, אנשי־צפרדע ועטלפים. “על עכברים ועל אנשים” ללי יכולה לספר לכם ימים ולילות. על זה עשתה כמעט דוקטוראט. כל המשק נהר אל מחנה הנח"ל לראות את המבוך של ללי. במבוך היו עכברים מורעבים מתחרים ביניהם מי ימצא את דרכו במהירות המכסימלית אל העיקר, אל האוכל. וללי – בקור־רוח מדעי ובסקרנות אינטלקטואלית רשמה לפניה את ההישגים של דובי ואהוד וישראל וכל שאר העכברים, שלא היו חלילה בני־בלי־שם, וסלע מחצבתם בהרי הגליל. המעבר מעכברים במבוך למזיקים בֶּעָלִים ולבְעלים־מזיקים הוא מעבר הדרגתי אך שיטתי. שיטתה של ללי הובילה אותה אל השַיִט ואל השייטת, אל דַיִג ימי ותת־ימי.

בת בת ושיטתה. פתאום התברר לנו שבנות מעיין ברוך יודעות לשַטות. הן אינן מצפות לנסים, וזקָן אינו עושה עליהן רושם.

ללי פנתה אל הים. אבל לא כל הנחלים הולכים אל הים. יש מבנות המשק שהתמחו דווקא בציד ציפורים. האחת הכניסה עפרוני1 מצויץ לכלוב. קיצצה לו את הכנפיים, ומאז דודיק מסתפק במה שמגישים לו. משיכה מיוחדת נודעת לו לדודיקֶנו אל הרי גולן, אלה ששרים עליהם “שם הרי גולן, הושט היד וגע בם” וכו' וכו'. כל שבת תמצאו אותו שם למעלה, מחליק במגלשיים שעשה בעצם ידיו, על כֶּתף־בת־חרמון.

בנות אחרות שלנו מנסות לשווא להכניס לכלוב את ה…תוכי2. אך הוא ציפור דרור, בינתיים. נראה מי תצליח לתלוש לו את הנוצות ולהשיבו לאיתנו. מה שברור לעת־עתה – שבנות טיפש־עשרה זה לא בשבילו. הוא הזדעזע למשל כששמע שיחה של שתיים מבנות־הנעורים שלנו:

– שמעתם? – סיפרה האחת בהתלהבות – מוציאים שטרות כסף חדשים. על אחד מהם תהיה תמונה של איינשטיין.

– איינשטיין? קפצה השנייה – יופי! סוף־סוף שמים פרצוף של חתיך על הכסף. אני מתחילה לאסוף כסף.

– איינשטיין –חתיך? השתגעת?

– לא ראית אותו ב“חלונות הגבוהים”?

– איזה חלונות בראשך. זה אלברט איינשטיין, הגאון.

– אולי אמא שלו קראה לו אלברט. החבר’ה קוראים לו אריק. וגאון זה יהורם – מ“קזבלן”.

– אוף! הכול מבולבל אצלך!

ככה זה עם הדור הצעיר. חלש במתמטיקה, אבל טוב בפזמונים; והולך לו גם בחתונות. בדור שלי היו אומרים “הולך לו”. בדור של ללי כבר אומרים “בא לו”. מה יגידו בדור הבא – ימים יגידו.

ללי תפסה אחד מה־Navy. היא בעצמה אחת מה־Navy. ולא סתם אחת, אלא צוללת. אמא שלה היתה ב־.A.T.S, הבת ב־Navy. לא אתפלא אם הנכדה תהיה אסטרונאוטית או… אמודאית. בעיקר אם נצרף את הנתונים של אודי. ואל תשאלו אותי מה פתאום אודי. אל תהיו לי תמימים מדי.

עד שלא ראיתי את אודי הייתי בטוח שקוראים לו דן. שהרי כתוב מפורש בברכת־יעקב: “ודן למה יגור אניות?” חשבתי: ״יגור – אניות" – אז בטח שמו דן. אבל קוראים לו אודי. אולי כדי לשמור על סודיות, או אולי כדי שישתלב יפה במעיין־ברוך, שבה קוראים לקלמן – קיקלופ, ולזלמן – צייר, ולמנחם קיי הראובני – פיצ’י. אז למה שלא יקראו פה לאחד בשם דן – אודי?

תשאלו: למה בעצם הִרחיקה ללי לכת עד יגור. זו שאלה גדולה. אם בשביל למצוא בן־חיל – הרי הגליל מלא בני־חיל, מאז ימי בית שני. ואם בשביל למצוא צוללן – הרי מעיין־ברוך שורצת צוללנים. יש לנו כידוע חוג צלילה הגדול ביותר בתנועה הקיבוצית, ביחס לגודל האוכלוסיה.

אמן בשם אקסטרא־פיין צולל לחפש את המוזה. איתן צולל לראות את הנולד. דודיק צולל לחפש את המחר. צולל אפילו ביל השמן. חשבתי שיצוף, אבל רעייתו שמה מבט והוא צולל כעופרת. גם נסים וצ’יצ’קו צוללים. שני עבדקנים שעליהם אומרים דגי־הפיז’מה בים־סוף: “הים הזה מלא מראות אקזוטיים. קשה להאמין! קשה להאמין!” והכרישים עושים אחורה־פנה ובורחים.

צולל גם שמיל־יודע־הכול. הוא אומנם יודע הכול, אך אינו יודע להוציא אוויר. מהמסיכה הזאת שלובשים צוללנים על הפנים. עשרים והרבה שנים עברו מאז לימדה אותו אימו להוציא אוויר, וכנראה שכח את המלאכה. וכידוע, אי אפשר להתחיל לצלול לפני שהצלחת להוציא אוויר. לשמיל זה לא הלך. כשהולך לו – אז הולך לו. ונערתו תעיד. אבל כשלא הולך לו – אז לא הולך לו. אז הביאו אמבטיה עמוקה, הכניסו אותה לפינת החדר שבו למדו צוללנינו את תורת הצלילה, מילאו אותה מים והכניסו לתוכה את שמילנו על קרבו, על כרעיו ועל ראשו; הכול בתוך המים.

מדריך אחד של הקורס לימד את החבריה את תורת הצלילה, ושני מדריכים רצו הלוך ושוב עם דליים של מים חמים והוסיפו לאמבטיה של שמיל, כדי שלא יקפא לו מאומה, חס וחלילה, כי הימים ימי חורף.

שמיל כולו במים, לא רואה כלום, לא שומע כלום, אבל… משמיע גם משמיע. קולות שונים ומשונים עולים מן האמבטיה מין ביעבועים ופיעפועים וגיעגועים. והמרצה מתפלא שהחבר’ה צוחקים. כל משפט שאומר המרצה מתלווה בשמילמול או שניים מן האמבטיה. קולות כאלה לא נשמעו באילת מיום שבאה מלכת־שבא בשעריה.

אילו קרה הדבר בימי שלמה, החכם מכל אדם, היה בוודאי מצווה לגזור את שמיל לשניים, ובלבד שישתוק. אך הצוללנים זכרו לשמיל את חסד היותו יוזמן וצוללן ברוחו. הקורס כמעט נגמר ושמיל עודנו צולל… באמבטיה. עד שביום האחרון נמאס למדריכים לסחוב דליים עם מים חמים והם החליטו להשליכו לים. יוציא אוויר – יעלה חזרה. לא יוציא – לא יעלה. מה יש להפסיד?

הפסדנו. שמיל עלה.

אודי – זה יהיה תגבורת רצינית לחוג הצוללים שלנו. כמובן אם ללי תהיה טובה בהטלת עוגן. השאלה היא איך מטילים עוגן כשאין בכלל ים. פעם היה לנו ים החולה. ייבשו אותו, בשביל לזרוע כותנה בשביל שיהיו מזיקים בשביל שללי תחפש אותם… ותמצא צוללן שצריך ים. שמו אמנם אגמי, אבל אגם זה לא תחליף לים וגם מעיין לא. מעיין זה טוב בשביל הרבה דברים. אבל מישהו מכם ניסה לצלול במעיין? מישהו ניסה להטיל עוגן במעיין? משה הלולן מטיל… אבל לא עוגן. התחילו הספקנים להטיל… ספקות:

יגור – לא יגור – יגור – לא יגור –

טוב, אז נניח שיגור. אבל איפה? כאן או שם?

נתגייסה כל המשפחה. הסבא צבע את החופה מחדש. ממחר הוא מתחיל להשחיז את סכיני המוהל. האח התקין רמקולים. האב תייק וקיטלג, טילפן ומיין וביטח. האם בישלה ואפתה ורקחה. גם ביגור מתכוננים להתמודדות. יד מי תהיה על העליונה? מי יגבר? – רק אלוהים יודע.

אז פתחתי את הספר “שלו” לראות מה הוא כותב. אבל הוא, כדרכו, מתחמק: “וגורי באשר תגורי” כתוב בספר מלכים. ישעיהו הנביא דווקא עומד לצידנו; “מי יגור? לנו אש אוכלה!”

חברים רבים אולי לא יודעים פרטים על יגור. זהו קיבוץ קטנטן על יד חיפה, שיש בו שני מזכירים, ואף לא חוג סקי אחד. מזכיר צעיר ומזכיר זקן יש להם, אבל למי יש מזכיר עולמי? – רק לנו. ייתכן שיגור זה קיבוץ, אבל לעולם לא יהיה סקיבוץ. מאין יהיה לו שלג? על הכרמל ירד שלג? אצלנו יש המון שלג. ויש חוג סקי לתפארת. ויש קמפינג… בתוכנית.

הגיע הזמן שאגיד ברורות לחברי יגור היושבים כאן אתנו: אנו לא נוותר! אתם אמנם אורחים, אבל את האמת צריך להגיד לכם. והיום. כי מחר כבר לא תהיו פה.

העניין הוא די פשוט. אצלכם חבר הוא “האחד בא לגור” – אחד מני אלף. אצלנו כל חבר הוא אחוז אחד ממאה. ללי אחוז שלנו ואודי אחוז בללי ויש לנו מקום בבתי הילדים לאחוזנונים אין ספור. אז סוף הצדק לנצח.

אבל אל תנודו לו לאודי. הוא בא לחברה טובה. וכדי שהוא ידע, וגם אתם, חברי יגור, תדעו עם מי יש לו ויהיה לו עסק – אתאר לפניכם כמה דמויות מוכרות וחביבות מן הגלריה הלאומית שלנו.

יש לנו דניאל דניאל זה אחד. לא שניים. והוא מרכיב משקפיים. מאוד. פעם היה צריך להעביר את זכוכיות המשקפיים שלו ממסגרת ישנה למסגרת אחרת. אמר לו איתן: משקפיים זה אצלי במשפחה. אני אעשה לך את זה צ’יק־צ’ק. תבוא מחר בבוקר לפני שאתה יוצא לעבודה וזה יהיה מונח על הארגז בחוץ.

אותו לילה ישן דניאל בלי משקפיים. מסכן, לא ראה אף חלום. בא בבוקר, מישש, מישש, מצא את הארגז, לקח המשקפיים ומיהר לעבודה בבריכות. היה יום של משלוח דגים. כשגמרו לעבוד החליט דניאל שכדאי לנגב את המשקפיים שנרטבו כהוגן. ורק אז, כשבוהן נגעה באצבע, הוברר לו שזו המסגרת בלי הזכוכיות. מסתבר שעל המרפסת של איתן היו שני ארגזים. לך דע בשלוש בבוקר, כשאתה בלי משקפיים, ואחרי לילה בלי חלומות.

מאז ועד היום דניאל ממשש את זכוכיות המשקפיים כל בוקר. מה שבטוח בטוח.

יש לנו אחד שמגיע כל ערב ראשון לחדר האוכל. שֶׁפַע וְרֶפע זה לא שבע ועשרים. אצל פְרִיץ אין חכמות. אבל כשיש חכמות אז הן טובות. לפני חודש היתה פה הצגה של מילר – “ציד המכשפות”. שאלו את פריץ:

– אתה הולך לציד המכשפות?

– לא, תודה. יש לי בבית.

וזה שיש לנו מיקי איני צריך לספר. שימעה הגיע בוודאי גם ליגור. כשהצחוק שלה מגיע ליגור מתחילים שם בהכנות לפורים. אז מיקי זאת רואה יום־יום שומר שכיר מסכן מסתובב בודד ומסתכל על השעון כל רגע בציפיה שיתחיל הזמן לשמור, שיהיה לו סוף־סוף מה לעשות. נכמרו רחמיה. ניגשה אליו וקשרה שיחה בזו הלשון:

מתי אתה הולך לישון?

הוא התחיל לגמגם וענה מה שענה.

– ומתי אתה מתעורר?

והוא כבר גימגם מאוד וענה מה שענה.

– אז אתה יודע מה – אמרה מיקי – כשתתעורר תיכנס אלי. תשאל איפה גרה מיקי. כולם יודעים.

זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מאתנו ראה אותו. ושמועה שמעתי שהוא מגמגם עד עצם היום הזה. כששואלים אותו בעיירה שלו: “מאיפה חזרת אלינו פתאום?” הוא עונה: “מי־קי, מי־קי, מי־קי, מיקיבוץ מע־מע־מעיין ברוך.”

שכחתי לספר לכם על לָלִי. לא נורא. מה שאני כבר יודע עליה – כולכם יודעים. על אודי בוודאי שאיני יכול לספר. נקווה שעד השמחה הבאה אספיק להכיר אותו. אסיים בחמשיר של ברכה לזוג הצעיר:


אודי וללי מארץ הלמה

הפליגו יחד הימה.

כל מקום תעגון ספינתם,

כל מקום בו יבנו את ביתם –

ברכתנו תלווה אותם שמה.


(1969)



  1. דודיק עפרוני – שם אחד הרווקים, שם נערתו – גולן.  ↩

  2. תוכי הוא כינוי של בחור בשם איתן  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!