שישה ימים וחמישה לילות חי הקיבוץ כולו מתחת לאדמה. ואם קיבוץ מעל לפני הקרקע, בימי שלום, דומה למשפחה אחת, על־אחת־כמה־וכמה החיים הצפופים יומם ולילה במקלטים ובבונקרים. למרות המתיחות, ואולי בעטייה, היה מצב הרוח מרומם ונוצר הווי בכל מקלט ובונקר.

יום־יום הופיע העלון. העורך, מחייך מתחת לכובע הפלדה, היה מחלק אותו לכל המקלטים. שעת החירום הבשילה כשרונות רדומים. המא"ז – יליד טבריה – הדפיס בעלון שירים. בחור בשם עוזי ענה לו למחרת בשיר ויעץ לו לעסוק בתותחים או… בפרוזה.

ההכנות למסיבת הנצחון החלו ביום השישי, כאשר פסקו הפצצות חיל־האוויר, וחיל־השריון שלנו נראה מעפיל אל מרומי רמת־הגולן וכובש תל אחר תל, כפר אחר כפר. מי אומר שכאשר רועמים התותחים משתתקות המוזות?

פיליטון זה הושמע במסיבת הניצחון, בתום מלחמת ששת הימים, שעות ספורות לאחר היציאה מן המקלטים.

אפתח בכמה בקשות סליחה. סליחה ראשונה – על שאני כותב בפרוזה, מבלי להתחשב במוזה ששרתה על מעיין־ברוך; מוזה, שעל צווארה חרוזים טבריינים ובידה עוזי. סליחה שניה, שלא אוכל הפעם לטפל בכל החברים. פשוט היה לי ניתוק־מגע עם מרביתם, ואין לי מושג מה עשו בשבוע זה. איפה עשו אני יודע: בתעלה.

אך אל יאוש. מי שלא יקבל טיפול קוסמטי הפעם, מובטח לו שמייק יבוא לעזרתו. החתונה של מייק בעוד חודש. מסקנה – הפיליטון הבא בעוד חודש.

לעומת זאת, את אלה שהיו איתי בבונקר־חדר־אוכל, או כמו שאסתר קראה לו בטלפון מתוך שינה: “הלו, כאן מוצב־חדר־בונקר”, את אלה שרבצו איתי שם היכרתי כמו שלא היכרתי מעולם. שכבתי שם עם שבע בחורות ביום ובלילה, וזה כשהמא“ז לא שלח תגבורת. אם אתם חושבים שזה תענוג, אז לא שכבתם אף פעם על קרשים כאלה. מבלי להזכיר שמות, אחת היתה על־ידי על קרש ברוחב 80 ס”מ (הקרש), שתיים רזרביות על הספסלים מימין ומשמאל. בלשון צבאית היו לי איפוא שתי מחסָניות רזרביות: אחת מחסנאית מכּולת – שולה, ואחת מחסָנִית של עוזי – אשת חיקו של עוזי – נורית. בלילה השני הגיעה לספסל הימני אחת שלא פסקה מלהתגלגל: ביום התגלגלה מצחוק, בלילה התגלגלה אל המזרן שלי. חיפשה את עמוס. הוא לא היה שם. גם אני לא הייתי שם. איזה מזל! כפי שאמרתי, לא אזכיר שמות, כי אינני רוצה להקשות על ההסתגלות המחודשת לחיי משפחה זוגיים בחדרים על־קרקעיים ובמיטות גומי כפר־סבא, שממילא תהיה קשה על שוכני המערות והבונקרים.

ובכן, שבע בחורות. ובשעת הדחק היו מגיעות עוד שש־שבע. אך אל תחשבו שלא היו בחורים בבונקר שלנו. היו שני ילדי־חוץ מגודלים: אחד בָּאגֶריסט ואחד קומבייניסט, אבל את שניהם העסיקה בת־שבע. העסיקה את מחשבותיהם, אני מתכוון, ואל תבינו אותי שלא כהלכה. לאחד קוראים איצ’קו. לשני לא קוראים. הוא בא לבד – ותופס שני מטר ספסל.

והיה, כמובן, שמעון שלנו. הוא רק נחר. בעצם, לא תמיד נחר; רק כשהוא ישַן. והיה פרץ. המא“ז מינה אותו למפקד הבונקר. הרי הוא מש”ק. אצל שולה רעייתו נשאר מהמש"ק רק שק. היא מינתה אותו לנער שליחויות. “מספיק מפקד אחד בבונקר " אמרה לו. בין הפקודות של שולה לאלה של המא”ז יצא פרץ קרח מכאן ומכאן. הסתכלו נא על ראשו ותיווכחו. זה שהיה קרח גם לפני המלחמה – זה לא שייך לעניין.

אני התמחיתי במשך השבוע בגילוי צפונותיהן של עובדות האקונומיה והמטבח. ושוב, אל תבינו אותי שלא כהלכה. פשוט רציתי פעם להבין את סודות המטבח. כשהבנתי – נשבעתי, שבשנתיים הבאות לא אוֹכַל במעיין־ברוך. הייתי שותף לכל ההתייעצויות – איך לבשל, מה לבשל ולכמה אנשים לבשל. מיקי סָפרה כל הזמן את מספר האוכלים. רק גמרה לספור – החשבון התבלבל לה. תגידו בעצמכם, אם יש 37 במוצבים והגיעו 3 ל“לגיון הזרים” ושני חיילים לסמל־בֶּני־שיחיה, ונוספו שני מתנדבים, ויענקלה מהפלמ"ח בא לאכול, אז איך אפשר לדעת כמה מנות צריך להכין? – אז בואו נתחיל לספּוֹר מחדש. אחרי כמה ספירות הודיע בעלה שהמצב מחמיר והולך, ונעלם למוצב שלו – דקות אחדות לפני הספירה – הספירה הבאה.

חנה ושולה התייעצו איך עושים כבד קצוץ. החליטו בעקבות הספירה של מיקי, שהמפתח יהיה 200: מאתיים ביצים קשות, מאתיים ככרות לחם, מאתיים טחולים ומאתיים… גרם כבד.

חנה: מאתיים גרם יספיקו?

אני: מאתיים גרם יכולים להספיק לי בהחלט. בשעת חירום לא צריך להיות חזיר.

שולה: טמבל! מאתיים גרם לכל הקיבוץ.

מיקי: כולל מתנדבים?

אחרי שהכינו את הכבד וירדו כולם למקלט, עשתה פתאום שולה “פְּסְט”. פֶּרֶץ פָּרַץ ועלה במדרגות במרוצה.

נורית: לאן הוא רץ?

שולה: אני אמרתי לו.

חנה: הוא הלך להוציא את הכבד.

שולה: ממילא לא ירגישו בו בתוך התערובת. ואפשר לתת אותו מחר ל״הבראות".

הקומבייניסט: אני לא מבין. אז למה קוראים לזה סלט כבד? פרץ (שחזר בינתים): ניסית להרים את הקערה? תנסה – תבין.

אני ישבתי בשקט. לא אמרתי כלום. אבל בשנה הבאה אני אוכל בירושלים, העתיקה או החדשה, של מעלה או של מטה, של זהב או של נחושת – לא איכפת לי. אבל לא כבד שמוציאים מהטחול!

והנה שיחה אחרת באותו הֶרכּב, מפי אותו צוות. שוב אני, כמובן, שותק. אין מלים בפי. (חוץ מזה שאני שתקן מטבעי.)

הכל מתרוצצים במטבח. פתאום:

– חבר׳ה, למקלט!

– איך אני יכולה? הפּוּלְקֶס שלי בתנור.

שמעון אומר שפרץ אומר שזהבה טלפנה שהמא"ז אמר, שמיד יורדים למקלט!

שולה: חנה, סגרי את הקיטור.

מיקי (מגיעה למקלט): אוי, הפּוּלְקֶס שלי! מה יהיה על הפּוּלְקֶס שבתנור?

נוסף לכול שכחתי לכבות את התנור.

שולה: רגע אחד, מי נשאר למעלה?

באגריסט: גילה.

שולה: תצעק לה מהר שתסגור את האש, אבל שלא תוציא את הפּוּלְקֶס.

באגריסט: גילה, גילה! תסגרי את הפולקס ואל תוציאי… תסגרי… תסגרי את האש בתנור.

נ' מגיעה נושמת ונושפת, דורכת על שניים־שלושה אנשים בדרך ומגיעה למקומה. רק מתיישבת וכבר היא קמה, מתחילה שוב לרמוס איברים ומצהירה בלחש:

אני צריכה לתעלה.

כולם: שוב??

שעת עייפות במקלט. מיקי עושה חזרה על “תבורך לנו נר של שבת”. את הברכה המקומית הזאת על נרות השבת אוהבת היא לקרוא תמיד. הערב, ערב שבת, היא תאמר את זה בעל פה. רק שלא תתבלבל!

הכול מנומנמים. שולה צמודה לטרנזיסטור, מקשיבה. אסתר צמודה לטלפון, מקשיבה. חנה צמודה לבעלה, מקשיבה. מיקי צמודה לכר שלה, לא מקשיבה. בקול מלא געגועים היא אומרת:

– אתם יכולים לתאר לכם כמה זמן לא הייתי בחדר שלי?

מאפלולית המקלט בוקעת תשובה:

– זה כלום. את יודעת כמה זמן אני לא הייתי בחדר שלך?

אני לא יודע איך התנהלו חיי המשפחה במקלטים אחרים. ביקרתי רק במקלט החדש בלילה וראיתי ערימות ערימות. אצלנו שרר סדר. הזוגות ישנו צמָדים על הרצפה. הצמדים ישנו זוגות על הדשא. והפּרָדים – על הספסלים. התסבוכת החלה כשהיה זוג פרדים. והבעיות העיקריות היו עם ארוכי הרגליים. השכבנו את הפרדים רגליים אל רגליים. הרגליים שלהם שולבו לסירוגין. בכל שעה, אחרי החדשות, היתה ניתנת פקודה: החלף רגל! רק אחרי שהיו נרדמים, הרגליים או בעלי הרגליים, היו העניינים מתבלבלים.

הבונקר שלנו נועד לשני צוותים שהשלימו זה את זה: לצוות הטבחיות ולצוות הנ“ט. אתם חושבים שנ”ט זה “נגד טנקים”? איפה! לא נגד ולא טנקים. נ"ט זה ראשי־תיבות של נערי טבחיות.

ולבסוף, כדי להתקשר לסקירה ההרואית ששמענו זה עתה מפי המא"ז ולנאום המזהיר של המזכיר, אצטט מדברי צ’רצ’יל. זוכרים איך אמר צ’רצ’יל על המערכה של העם האנגלי בימי הבליץ?

“מעולם לא הכינו כל כך הרבה בחורות, בכל כך הרבה מאמצים, כל כך מעט אוכל… לכל כך הרבה לוחמים.”

(1967)

היא – אחת מבנות הקיבוץ הראשונות. נולדה במלחמת־השחרור. שירתה בחיל־הים. שם פגשה אותו.

הוא – בן קיבוץ יגור. משרת בחיל־הים, בתפקיד מיוחד.

שמותיהם שונו במקצת, כדי “לבלבל את האויב”. פיליטון זה הושמע בחתונתם, בשנת 1969. הבעייה המרכזית – היכן יחיו השניים, בקיבוץ שלו או בקיבוץ שלה?

האגדה המקומית מספרת: כשלָלי היתה קטנה־קטנה היא היתה ישנה בארגז של “תנובה”. הארגז היה מונח על רצפתו של אוהל דל. והאוהל – בחצרה של תל־יוסף – בית גלותן של חברות מעיין־ברוך שמילאו את הצו “פרו ורבו” והיו פרות ורבות, פרות ורבות, בעיצומה של מלחמת השחרור. הוא שאומר המשל הקדמוני: יש פֵיות הנולדות בין עלים של כרוב, ויש כרובים הנולדים בארגז של תנובה.

אגדה מאוחרת יותר מספרת: כשללי היתה לא־קטנה־ולא־גדולה וכל מה שהיה לה להראות היה זוג… עיניים סקרניות וערימת תלתלי־זהב – עמדה פעם הילדונת ליד חדר־ההורים שלה עצובה. אזרה אומץ ושאלה חברים שישבו על הדשא: “איפה אמא־שְלי?” אמא־שְלה חלבה אותה שעה ברפת, ואבא שלה נהג את המשאית בדרכים. אחד בעל־דמיון שאהב ליצנות ענה ואמר לה לללי:

אמא שלך עלתה… לחרמון.

– לא נכון! – אמרה ללי, שכבר אז היתה חכמה.

– כן נכון! – אמר אותו חבר.

– אם אמא שלי על החרמון – ענתה לָלִי, שכבר אז היתה ממזרתא – אז אני צוללת.

לפני זמן־מה הפכה האגדה והיתה למציאות. אסתר, האם, עמדה וסיפרה לנו שעלתה לחרמון.

– היה נהדר – היא סיפרה.

– ואיפה ללי – שאל מישהו – לא באה לשבת?

– ללי? ללי צוללת – באה התשובה – באילת!

אם ללי שלנו צוללת, חשבתי בליבי, יירא צי מצרים, ויגור – האויב. אם ללי צוללת שלנו – אין תקומה לצי של חוסיין. סוף־סוף תרמנו תרומה של ממש למאמץ המלחמתי. חיל־הים זקוק לצוללות. וללי זקוקה לחיל־הים. זקוקה לו כמו שצוללת זקוקה לאוויר לנשימה. לא שהיא זקוקה לחַיִל שלם, גם לא לים שלם, אבל לאחד מסוים שבַּים יגור ולַמעמקים יצלול.

כשללי התגייסה לחיל הים ידענו שאיזה דג יעלה בחכתה. וידענו שזה לא יהיה קרפיון. גם פילֶה היא לא אוהבת. אם כבר דג – אז דג של ממש. היינו סקרנים לדעת: מה יפול ברשתה של ללי?

במשך שנים ליווינו את ללי ועקבנו אחריה בחיבה ובסקרנות. ליווינו אותה מחלילית למנדולינה וממנדולינה לפסנתר. על איזה כלי תנגן את “מַרש לחתונה!” לא ידענו. ללי תמיד צפנה לנו הפתעות – היא ״צפנת״ ואנחנו “פענח”. מי אינו זוכר את ללי כ“מלכת השלג” בהצגה של כיתה ח'? ומי אינו זוכר אותה ככוכב ראשי בהצגת בר־מצווה עם גבס על היד – לאחר שנפלה מן הבמה בחזרה הגנרלית?

אחר־כך ללי גדלה דווקא מהר, קיבלה תעודת זהוי ועבדה בחקלאות בחוּלה. בתעודת הזהוי שלה – מול־חצי־חיוך – כתוב במפורש “חקלאית” ובסוגריים: “גידולי־בעל”. עד כמה שאני מבין בחקלאות היא דווקא התמחתה בשלחין, מלשון “וישַלַח…”

זה היה אחרי שהתייאשה מעכברים, ולפני שהתחילה עם דגים, אנשי־צפרדע ועטלפים. “על עכברים ועל אנשים” ללי יכולה לספר לכם ימים ולילות. על זה עשתה כמעט דוקטוראט. כל המשק נהר אל מחנה הנח"ל לראות את המבוך של ללי. במבוך היו עכברים מורעבים מתחרים ביניהם מי ימצא את דרכו במהירות המכסימלית אל העיקר, אל האוכל. וללי – בקור־רוח מדעי ובסקרנות אינטלקטואלית רשמה לפניה את ההישגים של דובי ואהוד וישראל וכל שאר העכברים, שלא היו חלילה בני־בלי־שם, וסלע מחצבתם בהרי הגליל. המעבר מעכברים במבוך למזיקים בֶּעָלִים ולבְעלים־מזיקים הוא מעבר הדרגתי אך שיטתי. שיטתה של ללי הובילה אותה אל השַיִט ואל השייטת, אל דַיִג ימי ותת־ימי.

בת בת ושיטתה. פתאום התברר לנו שבנות מעיין ברוך יודעות לשַטות. הן אינן מצפות לנסים, וזקָן אינו עושה עליהן רושם.

ללי פנתה אל הים. אבל לא כל הנחלים הולכים אל הים. יש מבנות המשק שהתמחו דווקא בציד ציפורים. האחת הכניסה עפרוני¹ מצויץ לכלוב. קיצצה לו את הכנפיים, ומאז דודיק מסתפק במה שמגישים לו. משיכה מיוחדת נודעת לו לדודיקֶנו אל הרי גולן, אלה ששרים עליהם “שם הרי גולן, הושט היד וגע בם” וכו' וכו'. כל שבת תמצאו אותו שם למעלה, מחליק במגלשיים שעשה בעצם ידיו, על כֶּתף־בת־חרמון.

בנות אחרות שלנו מנסות לשווא להכניס לכלוב את ה…תוכי². אך הוא ציפור דרור, בינתיים. נראה מי תצליח לתלוש לו את הנוצות ולהשיבו לאיתנו. מה שברור לעת־עתה – שבנות טיפש־עשרה זה לא בשבילו. הוא הזדעזע למשל כששמע שיחה של שתיים מבנות־הנעורים שלנו:

– שמעתם? – סיפרה האחת בהתלהבות – מוציאים שטרות כסף חדשים. על אחד מהם תהיה תמונה של איינשטיין.

– איינשטיין? קפצה השנייה – יופי! סוף־סוף שמים פרצוף של חתיך על הכסף. אני מתחילה לאסוף כסף.

– איינשטיין –חתיך? השתגעת?

– לא ראית אותו ב“חלונות הגבוהים”?

– איזה חלונות בראשך. זה אלברט איינשטיין, הגאון.

– אולי אמא שלו קראה לו אלברט. החבר’ה קוראים לו אריק. וגאון זה יהורם – מ“קזבלן”.

– אוף! הכול מבולבל אצלך!

ככה זה עם הדור הצעיר. חלש במתמטיקה, אבל טוב בפזמונים; והולך לו גם בחתונות. בדור שלי היו אומרים “הולך לו”. בדור של ללי כבר אומרים “בא לו”. מה יגידו בדור הבא – ימים יגידו.

ללי תפסה אחד מה־Navy. היא בעצמה אחת מה־Navy. ולא סתם אחת, אלא צוללת. אמא שלה היתה ב־.A.T.S, הבת ב־Navy. לא אתפלא אם הנכדה תהיה אסטרונאוטית או… אמודאית. בעיקר אם נצרף את הנתונים של אודי. ואל תשאלו אותי מה פתאום אודי. אל תהיו לי תמימים מדי.

עד שלא ראיתי את אודי הייתי בטוח שקוראים לו דן. שהרי כתוב מפורש בברכת־יעקב: “ודן למה יגור אניות?” חשבתי: ״יגור – אניות" – אז בטח שמו דן. אבל קוראים לו אודי. אולי כדי לשמור על סודיות, או אולי כדי שישתלב יפה במעיין־ברוך, שבה קוראים לקלמן – קיקלופ, ולזלמן – צייר, ולמנחם קיי הראובני – פיצ’י. אז למה שלא יקראו פה לאחד בשם דן – אודי?

תשאלו: למה בעצם הִרחיקה ללי לכת עד יגור. זו שאלה גדולה. אם בשביל למצוא בן־חיל – הרי הגליל מלא בני־חיל, מאז ימי בית שני. ואם בשביל למצוא צוללן – הרי מעיין־ברוך שורצת צוללנים. יש לנו כידוע חוג צלילה הגדול ביותר בתנועה הקיבוצית, ביחס לגודל האוכלוסיה.

אמן בשם אקסטרא־פיין צולל לחפש את המוזה. איתן צולל לראות את הנולד. דודיק צולל לחפש את המחר. צולל אפילו ביל השמן. חשבתי שיצוף, אבל רעייתו שמה מבט והוא צולל כעופרת. גם נסים וצ’יצ’קו צוללים. שני עבדקנים שעליהם אומרים דגי־הפיז’מה בים־סוף: “הים הזה מלא מראות אקזוטיים. קשה להאמין! קשה להאמין!” והכרישים עושים אחורה־פנה ובורחים.

צולל גם שמיל־יודע־הכול. הוא אומנם יודע הכול, אך אינו יודע להוציא אוויר. מהמסיכה הזאת שלובשים צוללנים על הפנים. עשרים והרבה שנים עברו מאז לימדה אותו אימו להוציא אוויר, וכנראה שכח את המלאכה. וכידוע, אי אפשר להתחיל לצלול לפני שהצלחת להוציא אוויר. לשמיל זה לא הלך. כשהולך לו – אז הולך לו. ונערתו תעיד. אבל כשלא הולך לו – אז לא הולך לו. אז הביאו אמבטיה עמוקה, הכניסו אותה לפינת החדר שבו למדו צוללנינו את תורת הצלילה, מילאו אותה מים והכניסו לתוכה את שמילנו על קרבו, על כרעיו ועל ראשו; הכול בתוך המים.

מדריך אחד של הקורס לימד את החבריה את תורת הצלילה, ושני מדריכים רצו הלוך ושוב עם דליים של מים חמים והוסיפו לאמבטיה של שמיל, כדי שלא יקפא לו מאומה, חס וחלילה, כי הימים ימי חורף.

שמיל כולו במים, לא רואה כלום, לא שומע כלום, אבל… משמיע גם משמיע. קולות שונים ומשונים עולים מן האמבטיה מין ביעבועים ופיעפועים וגיעגועים. והמרצה מתפלא שהחבר’ה צוחקים. כל משפט שאומר המרצה מתלווה בשמילמול או שניים מן האמבטיה. קולות כאלה לא נשמעו באילת מיום שבאה מלכת־שבא בשעריה.

אילו קרה הדבר בימי שלמה, החכם מכל אדם, היה בוודאי מצווה לגזור את שמיל לשניים, ובלבד שישתוק. אך הצוללנים זכרו לשמיל את חסד היותו יוזמן וצוללן ברוחו. הקורס כמעט נגמר ושמיל עודנו צולל… באמבטיה. עד שביום האחרון נמאס למדריכים לסחוב דליים עם מים חמים והם החליטו להשליכו לים. יוציא אוויר – יעלה חזרה. לא יוציא – לא יעלה. מה יש להפסיד?

הפסדנו. שמיל עלה.

אודי – זה יהיה תגבורת רצינית לחוג הצוללים שלנו. כמובן אם ללי תהיה טובה בהטלת עוגן. השאלה היא איך מטילים עוגן כשאין בכלל ים. פעם היה לנו ים החולה. ייבשו אותו, בשביל לזרוע כותנה בשביל שיהיו מזיקים בשביל שללי תחפש אותם… ותמצא צוללן שצריך ים. שמו אמנם אגמי, אבל אגם זה לא תחליף לים וגם מעיין לא. מעיין זה טוב בשביל הרבה דברים. אבל מישהו מכם ניסה לצלול במעיין? מישהו ניסה להטיל עוגן במעיין? משה הלולן מטיל… אבל לא עוגן. התחילו הספקנים להטיל… ספקות:

יגור – לא יגור – יגור – לא יגור –

טוב, אז נניח שיגור. אבל איפה? כאן או שם?

נתגייסה כל המשפחה. הסבא צבע את החופה מחדש. ממחר הוא מתחיל להשחיז את סכיני המוהל. האח התקין רמקולים. האב תייק וקיטלג, טילפן ומיין וביטח. האם בישלה ואפתה ורקחה. גם ביגור מתכוננים להתמודדות. יד מי תהיה על העליונה? מי יגבר? – רק אלוהים יודע.

אז פתחתי את הספר “שלו” לראות מה הוא כותב. אבל הוא, כדרכו, מתחמק: “וגורי באשר תגורי” כתוב בספר מלכים. ישעיהו הנביא דווקא עומד לצידנו; “מי יגור? לנו אש אוכלה!”

חברים רבים אולי לא יודעים פרטים על יגור. זהו קיבוץ קטנטן על יד חיפה, שיש בו שני מזכירים, ואף לא חוג סקי אחד. מזכיר צעיר ומזכיר זקן יש להם, אבל למי יש מזכיר עולמי? – רק לנו. ייתכן שיגור זה קיבוץ, אבל לעולם לא יהיה סקיבוץ. מאין יהיה לו שלג? על הכרמל ירד שלג? אצלנו יש המון שלג. ויש חוג סקי לתפארת. ויש קמפינג… בתוכנית.

הגיע הזמן שאגיד ברורות לחברי יגור היושבים כאן אתנו: אנו לא נוותר! אתם אמנם אורחים, אבל את האמת צריך להגיד לכם. והיום. כי מחר כבר לא תהיו פה.

העניין הוא די פשוט. אצלכם חבר הוא “האחד בא לגור” – אחד מני אלף. אצלנו כל חבר הוא אחוז אחד ממאה. ללי אחוז שלנו ואודי אחוז בללי ויש לנו מקום בבתי הילדים לאחוזנונים אין ספור. אז סוף הצדק לנצח.

אבל אל תנודו לו לאודי. הוא בא לחברה טובה. וכדי שהוא ידע, וגם אתם, חברי יגור, תדעו עם מי יש לו ויהיה לו עסק – אתאר לפניכם כמה דמויות מוכרות וחביבות מן הגלריה הלאומית שלנו.

יש לנו דניאל דניאל זה אחד. לא שניים. והוא מרכיב משקפיים. מאוד. פעם היה צריך להעביר את זכוכיות המשקפיים שלו ממסגרת ישנה למסגרת אחרת. אמר לו איתן: משקפיים זה אצלי במשפחה. אני אעשה לך את זה צ’יק־צ’ק. תבוא מחר בבוקר לפני שאתה יוצא לעבודה וזה יהיה מונח על הארגז בחוץ.

אותו לילה ישן דניאל בלי משקפיים. מסכן, לא ראה אף חלום. בא בבוקר, מישש, מישש, מצא את הארגז, לקח המשקפיים ומיהר לעבודה בבריכות. היה יום של משלוח דגים. כשגמרו לעבוד החליט דניאל שכדאי לנגב את המשקפיים שנרטבו כהוגן. ורק אז, כשבוהן נגעה באצבע, הוברר לו שזו המסגרת בלי הזכוכיות. מסתבר שעל המרפסת של איתן היו שני ארגזים. לך דע בשלוש בבוקר, כשאתה בלי משקפיים, ואחרי לילה בלי חלומות.

מאז ועד היום דניאל ממשש את זכוכיות המשקפיים כל בוקר. מה שבטוח בטוח.

יש לנו אחד שמגיע כל ערב ראשון לחדר האוכל. שֶׁפַע וְרֶפע זה לא שבע ועשרים. אצל פְרִיץ אין חכמות. אבל כשיש חכמות אז הן טובות. לפני חודש היתה פה הצגה של מילר – “ציד המכשפות”. שאלו את פריץ:

– אתה הולך לציד המכשפות?

– לא, תודה. יש לי בבית.

וזה שיש לנו מיקי איני צריך לספר. שימעה הגיע בוודאי גם ליגור. כשהצחוק שלה מגיע ליגור מתחילים שם בהכנות לפורים. אז מיקי זאת רואה יום־יום שומר שכיר מסכן מסתובב בודד ומסתכל על השעון כל רגע בציפיה שיתחיל הזמן לשמור, שיהיה לו סוף־סוף מה לעשות. נכמרו רחמיה. ניגשה אליו וקשרה שיחה בזו הלשון:

מתי אתה הולך לישון?

הוא התחיל לגמגם וענה מה שענה.

– ומתי אתה מתעורר?

והוא כבר גימגם מאוד וענה מה שענה.

– אז אתה יודע מה – אמרה מיקי – כשתתעורר תיכנס אלי. תשאל איפה גרה מיקי. כולם יודעים.

זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מאתנו ראה אותו. ושמועה שמעתי שהוא מגמגם עד עצם היום הזה. כששואלים אותו בעיירה שלו: “מאיפה חזרת אלינו פתאום?” הוא עונה: “מי־קי, מי־קי, מי־קי, מיקיבוץ מע־מע־מעיין ברוך.”

שכחתי לספר לכם על לָלִי. לא נורא. מה שאני כבר יודע עליה – כולכם יודעים. על אודי בוודאי שאיני יכול לספר. נקווה שעד השמחה הבאה אספיק להכיר אותו. אסיים בחמשיר של ברכה לזוג הצעיר:

אודי וללי מארץ הלמה

הפליגו יחד הימה.

כל מקום תעגון ספינתם,

כל מקום בו יבנו את ביתם –

ברכתנו תלווה אותם שמה.

(1969)

החתונה הראשונה של בת משק. הבחור הוא מעפולה. שמו רשום בתעודת־הלידה, אבל הכול קוראים לו תירס. גבוה ובלונדי.

היא – מן העגלגלות שבחבורה. נערה אחת מקבוצתה כמעט שהקדימה אותה, אך סיגל היא שזכתה במירוץ – המירוץ אל הרב ממטולה.

מאז ומתמיד היתה תחרות בין בנות המשק הראשונות. אבא שלי כבר סבא, אמרה יעל, שלאביה נדבק הכינוי “סבא” עוד בטרם התחתן – הסבא הראשון במשק. – אבא שלי מספר אחד במחסן־הבגדים, אמרה חגית, וגם אמא שלי מִספר. ובכלל, אני נולדתי ראשונה. – זוזי הצידה, אמרה טלי. צוחק מי שצוחק אחרון – ומתחתן ראשון. סיגל לא אמרה כלום. חייכה. ישחקו להן הנערות, יתכננו. איך אמר דה־גול ערב מלחמת ששת הימים? – מה שיקבע זה מי יירה את היריה הראשונה.

הבנות הגיעו לפרקן. פרק צה"ל, פסוק 20. סיגל הסתכלה על חברותיה במדים וחייכה.

יעל נוסעת למחנה בראש־פינה – שתיסע.

חגית נוסעת לחיפה – דרך צלחה.

טלי מפליגה בים – שתפליג. לא כל אניה שמפליגה כבר עוגנת. הים הוא רחב.

לסיגל יש כרטיס מנוי־וגמור באכספרס, אכספרס קרית־שמֵנה – עפולה. מי שעולה על אכספרס, חשבה סיגל, ומי שיש לו כרטיס מנוי… וגמור – מגיע ראשון.

אני לא הייתי בטוח מי תקדים את מי. ממש עד היום, עד שראיתי את הרב ממטולה. עכשו זו כבר עובדה. הייתם צריכים לראות את השמחה בעיניו של הרב: חזון דורות, ברית מטולה־עפולה, נתגשם היום במעיין־ברוך.

לַתנובה’לך של מעיין־ברוך היתה מאז ומתמיד חולשה לעפולה. עפולה זה בדרך לתל־אביב, ומי אינו אוהב לנסוע לתל־אביב?! עפולה זה עשר דקות הפסקה. עפולה זה ארטיק וגלידה ופורקן ממה שהצטבר במשך שעתיים טלטול. עפולה זה “תי־רס חם!”. וכשבאים מהגליל הקר שוכחים את הדיאטה ואת הפיגורה וחושבים “מה כבר יכול לקרות מתירס חם אחד?”, חוטפים ורצים לתפוס את האוטובוס שהתחיל כבר לזוז.

עד לפני כחודש כל אחד מכם שהגיע לעפולה ושמע "עשר דקות הפסקה״ היה מהרהר בשני דברים, שאחד מהם היה אספרסו. מעכשיו תבדקו את עצמכם ותראו שהזרם האסוציאטיבי יביא אתכם קודם כול אל תירס.

סיגל בוודאי חושבת שאחד משנינו, או היא או אני, התלבש על תירס. תהיו אתם השופטים: אחד שעִיבְרֵת את שמו לתירס יכול לבוא למעיין־ברוך ולהתאקלם בלי פיליטון? אילו היה בא עם שם מכובד כמו “פוסטה” או “חיליק” היה יכול לחיות כאן שנים מבלי שייזכר בפיליטון. אבל שם כל־כך חקלאי מעורר את החקלאי שבי לפעולה. זה לא סתם שם. זה מכרה־זהב בשביל פיליטון. זה כמעט כמו לבוא לאמריקה עם השם פוֹפ־קורן, או קורן־פלֶקס.

אתה מודד אותו בעיניך מכף רגל ועד ראש, ואומר לעצמך: בלי עין הרע, זה לא סתם תירס בעל. זה גָדַל בהשקאה. עלה יפה!

אתה מסתכל על הזוג הצעיר, זה ליד זו, וחושב כמה יאה לו השם, ומיד צצה מחשבה: תירס ואשכולית. אז מה אם אין הם משבעת המינים? שני מינים זה כבר לא מספיק לכם? להם זה מספיק.

אני יודע מה מטריד אתכם כל הזמן. אתם חושבים: למה הרחיקה סיגל בחיפושים החקלאיים שלה עד השדות שבעמק? האם אין במעיין־ברוך גידולי בעל? האין כאן גידולי שלחין? – הרי צומח פה משהו חוץ מדשא¹, ולא כל הבנות חיות על נסים².

אז תשאלו את בנות דולב ותבינו. אין היום גברים פנויים במעיין־ברוך, הן אומרות. יש מהן שמדגישות “פנויים” ואחרות מטעימות “גברים”.

קחו, למשל, את דשא. אתם יודעים איזה שיר הוא אוהב לשיר: ״לפעמים הבן־אדם – רעב!!״ וזה נכון. אז אפשר לשבוע מאכילת דשא? דשא יכול למלא את הבטן? לכל היותר של איזו צמחונית או טבעונית. את שמיל שלחנו לאוניברסיטה בתל־אביב. כל שבוע הוא בא למשק עם איזו פקולטה אחרת. נדמה לי שכך קוראים לזה באוניברסיטה.

שאול נמצא בידיים נאמנות. הדבר היחיד המפרפר אצלו בלי פיקוח – זה השפם. סיפרו לי שהיא צמחונית. היא עוד תעשה גם ממנו צמחוני. על כל פנים, טורף־בשָׂרים כבר לא יצא ממנו.

יש אליהו. אבל מי יכול לחכות עד שיבוא אליהו?

תגידו לי: יש קוניאק! ³ אבל מאימתי קוניאק זה בשביל בחורות? זה חריף כמו תרופה ומשכר בקלות.

לא נשארה איפוא ברירה, אלא לנדוד למרחקים ולחפש את המזל. סיגל שלנו מצאה את מבוקשה בעפולה. גברים הרבה אין בעיר־העמק. תירס – יש המון.

בתיאבון!

(1968)

אנסה לטשטש את זהותו של גיבורנו בזה שאקרא לו אילן. אם תצוף זהותו מבעד לשורות ובוודאי תצוף לאלה המכירים את הנוף האנושי של הקיבוץ שלנו או את הנוף המיוחד של אילננו – הרי לא בי האשָׁם. אני את שלי עשיתי.

אילן היה במשך שנים הרווק בהא־הידיעה של הקיבוץ. איש אשכולות – ארכיאולוג, סייר, חובב־טבע, איש־ספר, מורה וחוקר. בראש עיסוקיו – חקר מצדה. ואחרון אחרון חביב – יקה שורשי הוא אילננו.

זמן קצר לפני חתונתו השתתף בתוכנית הרדיו “טובים השניים”.

בחירת ליבו – רותי, בת קיבוץ אחר, מורָה למוסיקה.

אף פעם אינני מתחייב מראש לכתוב פיליטון. רק פעם אחת ויחידה חרגתי ממנהגי זה. “לחתונתו של אילן – הצהרתי לפני אי־אלו עשרות שנים – יהיה פיליטון”. שלוש סיבות היו לכך. אחת, שהיכרתי את אילן וידעתי שזו התחייבות לזמן ארוך. שניה, שאמרתי לעצמי: אם אילן יִתְפנה לעניין כה צדדי כמו חתונה הרי מוטל גם עלי להתפנות. ושלישית, שיחס מיוחד יש לי לאילן: בדיוק לפני עשרים שנה פגשתי אותו לראשונה ומאז לא נפרדו דרכינו – תחילה בתנועה, אחר כך בדיר־הצאן ולבסוף בבית־הספר.

פגשתי אותו לראשונה בשנת תש"ז. נער בן 15. כבר אז היה רווק. רווקוּת היתה אצלו בדם. החבר’ה טענו שזה אצלו מלידה. אם היה נשאר רווק – היו עושים ממנו שמורת־טבע. לא כל יום מוצאים כזה. הצירוף “חתונתו של אילן” נשמע על־כן מוזר מאוד לאוזן. זה כאילו אמרת “טביעתו של המציל” או “תפילתו של הכופר”.

אילן דווקא אהב מאוד חתונות. של אחרים. זו מין פסיכולוגיה של רופא־שיניים. מי כתב יותר ממנו לחתונות? ומה לא כתב – כתב שירים, כתב בָּלאדות, כתב פרוזה, כמעט שכתב מוסיקה – היתה זו כנראה סגולה נגד עין־הרע. מוכן היה לכתוב מה שתרצו, ובלבד שיהיה מדובר באחרים שמתחתנים. אילן בישל תוכניות לעשרות עשרות חתונות, כמו טבח מקצועי. וזאת לדעת: יש שני מיני טבחים מקצועיים – אלה שטועמים מכל דבר ואלה שמאבדים את התיאבון מרוב קרבה לאוכל. חשבנו: וי וי, אילן איבד את התיאבון. באה רותי ומספרת שלא איבד כלום.

כשפגשתי אותו לראשונה בירושלים, בתנועה, דווקא לא ראו עליו שהוא יתחתן, כמו כולם. הוא היה בחוג שנקרא חוג “חלמיש” – אחד משני חוגים שקיבלתי להדרכה. את רוב הפעולות היינו עושים על הגבעות שאחר־כך נבנה עליהן מוזיאון ישראל. אולי בדרך זו צמחה חיבתו של אילן לארכיאולוגיה. מי יודע?

אילן היה דמות מרכזית בחוג “חלמיש”. אינני זוכר אם היה זה הוא שהציע את השם “חלמיש” לחוג. יתכן שהציעה זאת הנערה שישבה מולו ב“פעולה”. למראה אילן לא פלא שחשבה על שם כזה. מול נערות עמד תמיד כצור, כחלמיש. איך הצליחה רותי? על איזה מיתרים היא פרטה?? – לאלוהים פתרונים. לאותו אלוהים שעליו נאמר: “ההופכי הצור אגם מים, חלמיש למעיינו־מים”. יתכן שהצליחה להדליק אותו בשיטה הקדומה של הצתת אש – חלמיש בחלמיש. על־כל־פנים, שקטנה כזאת תוכל לו לאילננו מחוג חלמיש – לא חלם איש. אין זאת אלא שיד אלוהים היתה בו באילן. אם היה מיודענו חזק ויבש כטרשים שבגבעת־רם בירושלים, הרי כיום הוא לפתע רטוב ורך כבריכת־רם אשר מעלינו ברמת הגולן.

לא נֹאמר שאילן לא שם עינו בנערות. שׂם. ועוד איך. כמו כולם. אבל שלא כמו כולם – כאשר שם עין אחת בנערות היתה תמיד עין שניה בניירות ועין שלישית בנהרות. גם את ידו לא טמן בצלחת. מי ימנה את עלמות החן שקטפו וייבשו איתו פרחים, שאספו ומיינו איתו חרקים, שטיפסו איתו על הרים ודילגו איתו על גבעות, ששכבו איתו במדבר – שק־שינה ליד שק־שינה וחלמו על נחשי־מדבר ועל זוחלי־הערבה. בחורות אף פעם לא הפריעו לו, לאילן, אם לא היו להן כוונות זדון נשיות. הוא אפילו חיבב בחורות שהיתה להן חולשה לטבע ונטיה לסדר, ונזהרו שלא לערבב מין בשאינו מינו. תמימים רבים שאלו איך זה שמכל הבנות שעברו תחת ידו לא ביקש את ידה של אף אחת. צריך להיות קצת יקה כדי להבין שיש כאן בעיה טכנית, אבל עקרונית.

יש לו, לאילן, פנקס קטן, ובו רשום כל מה שעליו לעשות. מה שרשום הוא יעשה, אפילו אם יתהפך עולם ומלואו. מה שאינו רשום אינו עושה. אצלנו סדר זה סדר. בפנקס הזה העמוד של האות ח' התמלא לפני שהגיע למלה “חתונה”. כי זאת לדעת: הכול אצל אילן רשום בסדר אלף־ביתי מדויק. אצלנו סדר זה סדר. ו“חתונה” – זאת אחת המלים האחרונות בעמוד של ח‘, כי אחרי הח’ – ת‘. ח’ת’ו’נ’ה’.

וזה איפוא סוד החֵטְא שְׁחָטָא אילן לאותן נערות שצבאו על פתחו – שעמוד החטא שלו היה מלא. חֵית על גבי חטא. מצִינו שָׁם: חלמונית מצויה, חרצית בר, חוטמית חיננית, חרחבּינה מכחילה, חירבת קומראן, חלזונות, חומריה, חלוץ־בודד־בשדה, חוג “חלמיש”, חפירות תל־ברום, חבל אישי, חוברת חדשה “מצדה”, חשבונות עם חרמונה, חסרי חוליות, חמארה. אז תבינו מעצמכם, שלא נשאר מקום בדף הזה לחתונה, חתיכה, חיתולים – וכיוצא בזה.

אילן היה נשאר רווק עוד עשרים שנה אלמלא… עמוד מם. לפני בני ישראל במדבר הלך עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה. לפני אילן, איש המדבר, הלך עמוד מם ביום ועמוד חטא בלילה. אלה היו העמודים המלאים ביותר בפנקסו. בעמוד מם היו רשומות, נוסף על פרחים, זוחלים ואחרים, גם הרבה… מוֹרוֹת. על כמה מהן העביר פס. אבל מי שעיין היטב יכול היה לקרוא באותיות הקטנות:

מורה למלאכה – כבר לא צריך.

מורה לקבוצת “צבעוני” – איתמר השיג. (ממזר!)

מורה להתעמלות – לנסות בקיבוץ הגושרים.

מורה למוסיקה – להשיג בכל מחיר. ובסוגריים: (בפַאונה ובפְלוֹרה של הגליל העליון אין בנמצא).

כשכתב הבחור “בכל מחיר” לא העלה על דעתו שהוא אישית יצטרך לשלם את המחיר. באותו יום שנכתבה שורה זאת בפנקס המפורסם התחילה ההתפור־רות, ההתערע־רות וההידרד־רות של אותו עַקְ־רוּת. וכשזה בא – זה בא במהי־רות, ולא תועיל כל זהי־רות. משפט זה בפנקס היה כמו שאומרים באנגלית: The root of all evil.

אילן שלנו נשבר, אך לא לגמרי. כשהוא קורא באנציקלופדיה, הקשר היחיד שיכולה רותי ליצור איתו זה לקרוא בכֶּרך אחר של אותה אנציקלופדיה. בחדר שלו תמצאו מדף מלא חומר ממוין בערימות, על כל ערימה תווית: לקרוא בעיון; לטיפול מידי; לדפדף כשאין מה לעשות; לעשות כשאין חשק לקרוא; להסתכל כשאין בכלל חשק, וכדומה.

איך תשתלב רותי בתוך כל הקטגוריות הללו – אינני יודע. תחת איזו תווית יקַטלֵג אותה אילננו ולאיזה סוג חומר היא תהיה שייכת – קשה לדעת. אם תהיה בידיו כחומר ביד היוצר – קשה להתנבא. אינני יודע אפילו אם אילן התרגל למחשבה שרותי תגור בחדר שלו גם כשיהיה עסוק.

השנים האחרונות הקנו לו הרגלים של נוֹחות יחסית. אנשי הפיננסים הגדירו את מעמדו כאיש אמיד או עמיד עם חשבון עובר ושב. היו כאלה שהיו רק עוברות אצלו. היו כאלה שעברו וגם שבו. בעקביות. והיו ביניהן שטענו, שהחשבון שלו אינו עובר לשווא.

מכל אלה שאילן התעסק איתן, רק על אחת אפשר להגיד שהיה ממש מאוהב בה. מאיזה צד לא עלה עליה, על מצדה שלו. כמה חיטט וכמה נבר בצפונותיה. בכמה אהבה דיבר עליה ובכמה התלהבות סיפר על מה שיש בה. בגללה היו לו לא מעט אי־נעימויות עם בחורות. כמה מהן הלכו איתו לראות את המתחרה שלהן, את מצדה. רצו לתפוס במה כוח משיכתה גדול, ולנסות למשוך באותו כיוון. מצאו שהיא חמימה תמיד, עגלגלה וצופנת סוד. כולה בליטות ושקערוריות ופינות סתר. העלייה עליה קשה, ומספקת את אוהבי האתגר. והעיקר – כשאתה יורד מִמנה היא אינה רצה אחריך ואינה שואלת על מועד החתונה. היא נשארת באותה תנוחה, משתזפת בשמש המדבר הלוהטת, מגלה לִסְתם־חוקר טפח, ולאילן שלנו – טפחיים.

ומעשה בסטודנטית לפסיכולוגיה שהיתה נרעשת כל פעם שאילן תפס נחש במדבר־יהודה וְקֵרב אותו אליה. היא חשדה בו בכוונות פרוידיסטיות ולא הבינה את גישתו המדעית הטהורה. בשביל אילן נחש היה כמו נערה בשביל אפלטון – יצור חי שיש בו עניין לענות בו, ויפה לראות אותו מתפתל בין הידיים. בשבילה נחש היה משהו אחר לגמרי, בחלום ובהקיץ. אותו לילה למרגלות מצדה חלמה חלומות רבים. באמצע חלום היא שומעת את אילן לוחש:

– קומי, כמעט זרחה השמש. עכשו הזמן המתאים. בשביל הנחש. חווייה נפלאה כעת בשביל הנחש.

– בשביל מי? בשביל מה? – היא צעקה וקפצה כנשוכת נחש.

– אנחנו עולים למצדה בשביל־הנחש. הרגיע אותה אילן. אבל היא כבר לא עלתה איתו. וזה היה הטיול האחרון שלה עם אילן.

אני לא רוצה לסכסך, אבל על מצדה כתב אילן כמה חוברות. נראה כמה יכתוב על רותי. מי זאת רותי, אתם שואלים?

לא. היא לא בוטנאית, ולא ארכיאולוגית. ולא נבאטית. אפילו לא זואולוגית. היא… מוסיקאית. זה כמעט הדבר היחיד שבו אילן אינו מבין כלום. במוסיקה הוא לא יוכל לעלות עליה.

אילן יודע הכול. אינני יודע מה אחת כמו רותי תוכל להוסיף לו. לנו נוֹספה מורה למוסיקה, וזה דבר גדול. לנו נוספה עוד בת־משק, נוספה לקולקציה של בנות־משק שקיבלנו במשך השנים:

האחת – גבוהה כתורן

השניה – עגולה כגורן

השלישית ­– משקה את עצי האורן

לרביעית – קראו בחו"ל סוֹפִיָה – אבל לא לורן

חמישית ושישית – כשני פרחי ציפורן

      עכשיו נוספה עליהן רותי –

      זה לא חרוז – אבל זו עובדה.

      עובדה משמחת.

      מזל טוב!

(1967)

בירידות לטבריה העברתי מהרביעי לשלישי. אל תהיה שוויצר – אמרתי לעצמי – סע לאט.

הגעתי לטבריה כדי להיפרד ממנה, אחרי שהתרגלתי אל רחובותיה וסמטאותיה במשך החודשים הרבים שלמדתי נהיגה. לקחתי איתי את האישה, כדי להראות לה איפה עושים רברסים ואיפה מתחילים הטסטים. לא התכוונתי לתפוס את שז"ר לשיחה או משהו כזה. סוף סוף הנשיא בא לטבריה לנוח. אבל חשבתי בליבי שאם פוגשים אותו ככה במקרה, אז ניקח אותו לסיבוב. סיבוב קטן אינטימי שלא יגיד בלב שלו, שמאז שיש לי רשיון אני מרים את האף ושוכח את החברים שלי.

טבריה מלאה מכוניות עם ל. כשנכנסתי העירה בתנופה, עצרו כל מכוניות ה־ל בצד כאילו הייתי מכבה אש או אמבולנס. השד יודע למה. אולי חשבו שאני אמבולנס. ואולי פשוט הכירו אותי. עצרתי במגרש החנייה של רסקו, מול הפאלאפל.

אישה לבושה שחורים עברה על־ידנו ונכנסה למשרדי חברת־הביטוח.

“את רואה אותה” – אמרתי לאשתי – ״זאת האלמנה אסתר אשתו של הטסטר. איך שאני יצאתי מזה – אל תשאלי. הוא ישב לידי – הטסטר ז"ל – ורשם בפנקס קטן את השגיאות שלי. חשב שפנקס קטן יספיק. איפה הפנקס הזה? – איך את רוצה שאדע? אבל אני יכול להגיד לך בדיוק איפה הוא נמצא, הטסטר. מתערב שלא זז משם. אה! איזו מכונית של מכבי־אש זאת היתה. טָסה כמו טייגר של אגד בערב חג. הטסטר צעק לי בְּרֶקס!' ידעתי שברקס זה ברגל ימין. אז נתתי ימין עד הסוף! המלים האחרונות שלו היו: 'רד מהגז, אידיוט! רציתי לענות לו ככה בסגנון שלו, אבל היה לא נעים. אה, אני לא אשכח אותו. הוא היה הטסטר היחיד (והיסעתי רבים!) שלא רשם לי ‘נכשל’ בגיליון. טוב, גם ‘עבר’ לא רשם, אבל זה….

החלפתי מהלך והמשכתי:

“הוא היה בחור מצוין, הטסטר זכרונו לברכה. את יואל העביר בפעם השניה, כי לא רצה לראות אותו יותר. בחיי!”

מאז “המקרה” שלי עם הטסטר הזה, היה הגיליון שלי עם התמונה עובר ביום המבחן מיד ליד בין הטסטרים כמו במשחק קלפים. עד שהרַב־בוחן היה מסתכל בעין זועמת על אחד (בטח זה שהוא הכי שונא מאוד) ומסנן מבין השיניים: “צא!” המסכן שיצא לו לבחון אותי היה נראה לגמרי לא מאושר. היתה לי מין הרגשה שהיתה לו מין הרגשה שדפקו אותו. אז פלא שדפק אותי? תגידו בעצמכם: היה חוזר איתי אחרי 5 או 10 דקות במקום עשרים ורץ לבית־הכנסת, לברך ברכת־הגומל. בדרך לבית הכנסת היה מספיק לחטוף סנדוויץ' וּכִּיפה’לה ולסמן “נכשל”.

במשרד הרישוי ראיתי תמונה שלי מוגדלת על הקיר.

״פוטוגני או לא פוטוגני" – ענו לי כששאלתי – ״אבל התמרור הזה שהודבק על התמונה שלך מה פירושו, אתה יודע?"

"זה תמרור ‘זהירות, סכנה!’ " – עניתי תיכף ומיד. בתיאוריה אני בסדר גמור.

אני לא רוצה להאריך, כי סדרן־העבודה במשק סידר אותי להביא את נוסעי האוטובוס המאוחר מקרית־שמונה הֵנָה, וזה בעוד חמש דקות. אני לא יודע מה יש לו לסדרן־העבודה. או שהוא שונא אותי או שהוא שונא אותם. על־כל פנים יש לו משהו נגד מישהו. כי אחרי שאני שותה פַּנְץ' השליטה שלי בהגה היא למטה מבינונית וגם הטכניקה סובלת מהפַּנְץ'. מילא, סידור זה סידור. מה שאני רוצה לספר לכם זה על איך־פגשנו־את־פוּסְטָה, המורה שלי לנהיגה.

הלכנו לאכול פאלאפל. על־יד שולחן קטן ישב פוסטה ואכל חצי־חצי עם הרבה חריף. חצי־חצי או נוּס־נוּס – מי שאינו יודע – זה צלחת שחצי שלה פוּל חצי שני חומוס והחצי השלישי שֶׁמֶן. ה“חריף” לא מכניסים בחשבון.

פוסטה עודד אותי מאוד כשהתחלתי ללמוד אצלו. הוא אמר: “ממעיין־ברוך? לַחֹתֵיין עלא־אלבק. מעיין ברוכייני זה כמעט כמו טַבַּרייני. והכי משובח זה מעיין ברוכייני ממוצא טברייני. תביא אלי את איתן – מחר אני מעביר אותו טסט. וולָא פעם ראשונה בחיי העיניים שלי. תביא את טוג’ו – מחר אני מעביר אותו. כמו ששמי פוסטה.”

קונץ. איתן 19 שנה וחודשיים נהג. טוג’ו – רק חצי מזה, אבל שוקל כמו שני איתן. לאוטו שלו יש יציבות.

“על הנהיגה שלך אין מה לדבר” אמר המורה שלי – פוסטה – לפני שהגיש אותי לטסט. “כל זינוק בעלייה – טבריה כולה מתעוררת מהשינה. כל חניה שלך מאחורי מכונית – עבודת צביעה למוסכים בטבריה. כל רברס – בומבה! כל הכבוד, בן פורת יוסף! רק הפניות שלך לא יפות.”

“לא יפות” זה ביטוי עדין. מפני שאת זה הוא אמר לפני שנכנסנו לחנות. גם ״נכנסנו" זה ביטוי עדין. אבל לזה עוד נגיע. אז איפה היינו? הוא אכל חצי־חצי. תמיד כשהוא אוכל חריף מסמיקה לו הצלקת. ותמיד כשאני רואה את הצלקת שלו מסמיקה – אני מחוויר. זה מזכיר לי איך שהתפרצנו עם השחורה לחנות – בלי הודעה מוקדמת. השחורה זאת ה־703. זה בוודאי כבר ידוע לכם.

פוסטה רק ראה אותי – נעמד לו הפול בגרון. הוא ליקק את הבוהן הנוצצת במיצמוץ בריא, ניגב את האף והשפם במשיכת שרוול איטית והרביץ גרפס עם ריח שום משגע. גרפס כזה זה אצלו במקום “שלום”. אני מכיר אותו את פוסטה. שלוש־מאות שיעורים ולא להכיר את המורה שלי? – זה לא!

– ״ראיתָ?" – שאל. חשבתי שהוא מתכוון אם ראיתי שהורידו לו את הגבס מהרגל. אמרתי לו: ״כן, ראיתי." – “לא ראית כלום!” אמר פוסטה, הכניס את הסכין בצווארון וגירד קצת את הגב. “בונים אותה מחדש. את החנות. תהיה יותר יפה מקודם. לפני שהכנסת אותי אליה, בקושי ידעתי שיש שם בירידה חנות. עכשיו עושים שיש וניאון והכול. כמו בדיזנגוף. הכול בזכותך. כל הכבוד. בן פורת יוסף!”

– “מה בזכותי?” — התחלתי להתנצל – “תראה, זה בזכותך. אתה אמרת לי ‘ימינה!’ סובבתי מיד ימינה. איך אני יכול לדעת שאתה מתכוון שאני אמשיך ישר אחרי שאתה אומר לי ואפנה ימינה רק עם הכביש? אמרת ימינה. פניתי ימינה. בלי ויכוחים. אתה המורה, לא?”

– “בחייאת דיני” – אמר פוסטה וטילטל את ראשו כאילו נד לעצמו “אף פעם עוד לא עשו לי דבר כזה. להכניס אותי עם המכונית השחורה לתוך חנות. חנות שלא הייתי נכנס אליה, יַעני, אפילו היו מוכרים בה בלי כסף.”

– “מה לעשות!”, ניחמתי אותו, “הירידות האלה בטבריה זה אסון.”

משום מה פוסטה נראה לא כל־כך שמח. ניסיתי לעודד את רוחו. – “אתה זוכר” אמרתי לו וצחקתי “אחרי זה הייתי ממשיך לנסוע ישר גם כשאמרת לי ימינה. פשוט היתה לי אלרגיה לפניות ימינה. אתה זוכר?” אינני יודע אם זכר. אבל אם זכר – זה בוודאי לא הסב לו עונג רב. כי במקום לצחוק איתי או לפחות לחייך התחיל לדחוף בלשון שלו בצורה די גועלית החוצה ופנימה כמה שיניים תותבות מחוברות יחד ואמר לי בזעם עצור: ״בעד אלה אתה עוד תסַלם. סלחנו חסבון למֶסֶק. סֵן תחת סן!"

– “הם שלחו חשבון” – אמרתי לאשתי. – “מוכרחים לעבור אצל מתילדה לראות העתק. הם עלולים לכתוב שאני אשם שנותנים לי מורים כאלה.”

מתילדה, הפקידה שמסדרת את כל העניינים בבית־הספר לנהיגה, היא בחורה נהדרת. ראתה אותי מרחוק, זרקה את המסטיק, רצה אלי וחיבקה אותי.

– “בחיי העיניים שלי״ – אמרה מתילדה – ״רק אל תגיד לי שירדת מהגליל לטבריה בלי נהג על־ידך.”

״אשתי יודעת לנהוג" – אמרתי. זה הרגיע את מתילדה. והמראֶה של מתילדה הרגיע את אשתי.

במשך הרבה חודשים היתה מודאגת מאוד מהשיחות הטלפוניות שלי עם מתילדה. מתילדה הצטיירה בדמיונה כחתיכה בלתי־רגילה שהכינה לי בטבריה מי־יודע־מה. הצחוקים של מתילדה בטלפון ממש בלבלו את חיי המשפחה שלנו. וגם כמה ביטויים שלא הובנו כהלכה.

– “מחר אני רוצֶה על השחורה” – אמרתי פעם בטלפון למתילדה. – “פעמיים על השחורה. כן, פעמיים רצוף.”

אשתי נעצה בי זוג עיניים.

– “בשתיים וחצי אני עולה עליה. לא מעניין אותי מה הבטחת ולמי הבטחת. לא, מתילדה, לא! ה־208 לא באה בחשבון. היא מזייפת. טוב, אז לא מזייפת. אני לא מסתדר איתה. אני לא לוקח אותה אפילו בחינם. זהו.”

וסגרתי את הטלפון.

“בשביל מה אתה נוסע מחר לטבריה?” – התחילה החקירה בחדר – ״בשביל מה, מותק?"

– כשהיא אומרת “מותק” זה סימן רע מאוד.

– “מה ז’תומרת בשביל מה? יש לי שיעור.”

– ״שיעור… פעמיים רצוף… אתה חושב שאני סתומה? על מי אתה רוצה לעשות רושם?"

– “שום רושם. אני צריך להתאמן. בעוד שבוע…”

– “להתאמן? בוודאי על השחורה?”

– “איך ידעת? באמת על השחורה. מתילדה היא בחורה מאה אחוז. סלאמתה. סידרה לי את השחורה. היא משופשפת ודפוקה מכל הצדדים, אבל אני התרגלתי אליה. עליה אני עושה את הטסט.”

– ״עליה אתה לא עושה כלום!! כל זמן שאני חיה! תן לי את המספר של מתילדה."

השיחה של זוגתי עם מתילדה עוד החמירה את המצב. מתילדה התרגזה וטענה שאם השחורה היא במצב כזה – זו אשמתי. “יום יום היא בידיים שלו” – אמרה מתילדה – ״ואם היא יכולה אחרי זה עוד לזוז, אז זה נס.”

– ״זה לא נעים לספר״ – אמרתי לה לאשתי – “אבל זוהי האמת.”

– ״מה אשתך רוצה ממני?" תפסה אותי למחרת מתילדה – “היא שואלת מין שאלות כאלה! בחיֵי־ספר־התורה אני לא מבינה מה היא רוצה. בהתחלה עניתי לה יפה, אבל הגמל־ששבר־את־הקש היה שהיא רצתה לדעת מה אַתה עושה על השחורה. אני אומרת לה: ‘מה שכולם עושים.’ והיא: ‘כך תיארתי לעצמי. מה שכולם עושים…’ וסוגרת את הטלפון בכעס. מה יש לה? מה אוכל אותה?”

בקיצור, אשתי שתחייה הגיעה למסקנה שבטבריה עושים חיים, ושזו הסיבה שאני משתדל לא לעבור את הטסט. אחרי שסיפרה לי את זה הרבה פעמים, התחלתי בעצמי להאמין בזה. לפני כשבוע התערערה אמונתי. עברתי את הטסט. זו היתה הוכחה חותכת שהעניינים בטבריה נמאסו עלי.

עברתי את הטסט ונכנסתי למשפחה המכובדת של הנהגים. כפי שאתם רואים הספקתי להצמיח שפם; קללות עוד שמורות אצלי מימי הפלמ"ח; מחזיקי־מפתחות יש לי שלושה; ואני יכול לירוק מהחלון של המכונית כשהיא נוסעת – כל יריקה 83 אוקטן.

כשבא מולי נהג ותיק מהמשק אני מרים יד ועושה לו שלום־של־נהגים. כשבא מולי דודיק – אני עוצם את העיניים. כשבא מולי אוטובוס אני אומר תפילה קצרה ומסתכל לראות כמה כביש נשאר לי.

סיפרתי לכם את הכול בגילוי־לב. נראה מי אחרי זה יבקש ממני טרמפ. בשביל לטוס לשיחות־שלום בפורט־סעיד כל מה שדרוש זה דלק. בשביל לנסוע אתי – צריך… דם.

אגב, מחרתיים אני יוצא לתל־אביב. בשעה 6.00 בבוקר. הפתק להרשמה תלוי על לוח־המודעות. פוליסות הביטוח – במזכירות הקיבוץ. אשמח להסיע טרמפיסטים. אמיצים. או מיואשים.

(1966)

אם צריך אתה משום־מה להיכנס לדיר – אל תיכנס לשם בשעת חליבה. מיני גסויות כאלה אתה עלול לשמוע שם, שבטרם תספיק לומר “שמיל!” וכבר פניך מסמיקות וכבר נפלת לבין מלתעותיהם של החולבים.

ואם כבר נכנסת – אל תרים את ראשך לקרוא את סיסמת עובדי הדיר הכתובה על הקיר, כי רבות התרנגולות והחולדות המטיילות על קרשי התקרה ומוטב שראשך יירטב מאשר פניך. אתה שואל מה סיסמה כתובה בדיר? הלא היא סיסמה נושנה מתוך שיר מימי העליה השניה: “ובכן אחי – נא לעבודה!” הסיסמה נתפרסמה בעיקר בגלל אישיותו של מחברה, הלא הוא מיודענו מר מֶק־מִיל. לאמיתו של דבר, אם תבדקו בתעודת הלידה שלו, תמצאו כי שמו המלא התחיל בשִׁינִים, אלא ששין אחת נשמטה מ“מק” כמו שהשין השניה נשמטה מ“מיל”. בדיר לא תשמעו איש קוראו בשם זה, כי נוהגים אנו לכנותו בשם “חרב פיפיות”. על שום מה? על שום לשונו שהיא חדה כחרב ופיו השקול כנגד כמה פִּיות.

“חרב פיפיות” זה אינו אלא “חרב להשכיר.” ניסה את חודו בלהקת הנח“ל; אחר כך מצא “עצה” בלהקת־העץ, שאף היא להקה מלהקות הנח”ל; ועתה מתעתד הוא לנסות את מזלו ולחפש לו נדן בתל־אביב.

חביבה עליו על מיודענו מלאכת הרעִייה. התחיל את הקריירה שלו בתור רועה־רוח ורודף־קדים (או שוטף־כדים, כרצונכם) ולאחר שהיה לרועה צ־אן ולרועץ, החליט שהוא עלול להצליח גם בתור רועה “איך קוראים לזה” – כלומר בתור מדריך בתנועה. אמנם שמועה שמעתי ש־ס.ש. יריב ו־ב.ש. פולה התנגד מאוד מאוד למסור את הנוער שלו לידיו… כלומר לפיו של ש…מיל זה. אך עמדה לו למיודענו המלצתו של עזרא בפני שר החינוך. (ומזה חודשים מספר יש אוזן קשבת לעזרא, הנשוי למורה, בוועדת החינוך שלנו ובמשרד החינוך.) איני יודע משום מה נתן עז־רע זה המלצה. אך עובדה היא שנתן. ואשתו הגננת־המורה הוסיפה כמה משפטים של המלצה: “אני החתומה מטה וכו' וכו'…”

עזרא זה אף הוא מן החרבות שבחבורה. וכינויו הרשמי בתחומי הדיר הוא “חרב נמרים”. לכולנו ידוע היטב מהו נמ“ר¹ בראשי תיבות. קל וחומר נמרים רבים. ההנהלה בדיר, כלומר אלה המפקחים על העבודה, נוהגים לקרוא לו ״אברך משי”, על שום הליכותיו. הפרסונל, אלה החיילים העושים את המלאכה – או לפחות צריכים לעשותה – קוראים לו בקיצור פוּשְׁט. והעדר קורא לו פשוט – מֶה…

אברך משי אוהב מאוד את הקריאה במרעה. בעיקר קריאת ספרי ביולוגיה, אנטומיה וכירורגיה. ולא לשם השכלה בלבד הוא קורא. זה קשור במישרין בעבודה. שכן מחפש הוא שיטה שבעזרתה יוכל להוציא את הכבד מן הכבשה, מבלי לגרום לירידה בתנובת החלב שלה ומבלי שתהיה חלילה קצת־מתה, מפני שזה עלול לחייב שחיטה ופשיטה, שאינן מלאכות מן הנעימות ביותר. ומי אינו אוהב נתח כבד צלוי בימי צנע אלה?

עזרא כל־כך אוהב לקרוא, שיום אחד הוא מופיע לחליבה עם ה“מה שמו” שעליו שמים תווי נגינה; מנמיך אותו לגובה כבשה, שם עליו ספר פתוח ומתכּונן לקרוא תוך כדי חליבה, או לחלוב תוך כדי קריאה. אלא שאותה שעה מי מופע בדיר אם לא נדן־נמרים והיא שָׂמה לאַל… “אל תלכלך לי את השמלה” – את תוכניתו המקורית.

בראשיתו של דבר ניסינו להשיא לו, לעזרא, עצה – כלומר אחת מלהקת העץ – אך האברך הצהיר בפני עדים שאין פניו לנישואין תוך שבע השנים הקרובות. ומכיוון שאנו כולנו מכירים את האברך בתור מי שמילתו מילה ואין להשיבו אחור – עזבנוהו לנפשו. כנראה, חשבנו, נעשו סיוריו בין איבֵּי הנח"ל מתוך מקצועיות של סייר גרידא, סייר ההולך בראש לבדוק איזוהי הדרך הטובה שיבור לו אדם כדי להגיע למטרה.

אחרי הסייר בא המחנה. מחנה־העבודה. פעם היו קוראים לזה רודפי שמלות. היום קוראים לזה רודפי חלוקים. לחלוקי הנח"ל הכוונה.

תכונה טובה לו לעזרא שהוא אֶרך־אפיים ורב־חֶסר. ונוהג הוא לשמוע עד הסוף כל חוכמה וכל בדיחה שבחוּר מסוים מספר בדיר, ולו גם בפעם העשרים ואחת, ולחייך כנהנה בסופה של הבדיחה. כלומר בראשיתה של הבדיחה השניה, כי בחור מסוים זה, שכבר היכרנוהו והזכרנוהו לעיל נוהג להדליק בדיחה בבדיחה, כמו שאומרים המעשנים שבינינו.

מיום שנודע ששמיל נוסע לחו"ל, נזרקה מרה שחורה באמנון המסכן, מרַכז הדיר. שנה תמימה הוא עמל ללמד את כל התורה לברנש זה – וזה קם והולך לו. שנה תמימה – כמובן בהפסקות בין בדיחה לבדיחה ששמיל סיפר – הִרצה אמנון את עיקרי תורתו:

א. צמר זה כסף. כל חתיכה זה כסף. אילו היו פה מאות גרושים ושילינגים מפוזרים על הארץ – היית דורך עליהם בלי להרימם? היית מרים ואוסף, ועוד איך אוסף! נכון? אז תרים את הצמר. הרי יש לך עוד חצי שעה לעבוד. תכניס אותו ישר לשׂק ובהזדמנות זאת תסדר את שקי הצמר כך שלא ייפלו. וכשתזיז אותם תראה ודאי שהרצפה מטונפת, וטינופת זה לא היגייני. לא החיידקים מביאים מחלות לצאן, אלא הטינופת. אז תשטוף את הרצפה. אבל בעצם אין לנו צינור. אז תביא איזה צינור. ובהזדמנות שיהיה כאן הצינור, כדאי יהיה לשטוף את חדרי החליבה. רק חבל שהספסלים המלוכלכים ילכלכו אחר כך את הרצפה השטופה, אז אתה יודע מה? תרחץ גם אותם. זה לא נורא. אני הייתי עושה זאת בעצמי, אבל אתה מבין שאני צריך ללכת לבת הקטנה שלי. רגע, אתה לא תשכח לקפוץ למתבן ולהביא כמה חבילות חציר שיהיו מוכנות למחר. ושמע, אם יישאר לך זמן, אתה הרי יודע מה עליך לעשות. תקשיב למה שאומרים לך, אם אינך רוצה לסיים את שנותיך בתוך מקהלת נערים בכנסייה. אז אם יישאר לך זמן, תוציא את הזבל מהחצר השמאלית. מהימנית אני כבר אוציא. אבל תזכור, אתה מתחיל משהו – תגמור אותו. ומוטב שתתחיל מיד. הרי כבר חצי שעה שאתה מדבר, במקום לעשות משהו.

סעיף ב' של התורה:

עליכם לזכור: איננו מגדלים טליות. אנו מחנכים אותן. בימינו הכול בנוי על חינוך. ובקיבוץ – על חינוך משותף. לא איכפת לי מה עושים במושבים – אצלנו צריך להיות חינוך משותף. וחינוך משותף מעורר בעיות רבות. בערב בחמש גומרות הכבשים את יום העבודה שלהן במרעה, באות לדיר ולוקחות את הטליות. לקראת הלילה מפרידים בין הטליות והאימהות. אך פה – פה מתחילות השגיאות. שוכחים ומשאירים את דלת האילים פתוחה. אתם יכולים לשער איזה נזק נפשי נגרם לטליות העומדות ומציצות מבעד למחיצה? תסביך אדיפוס ותסביכים רבים אחרים הם תוצאה בלתי נמנעת מלינה משותפת זו של ההורים ביחד, לעיני הטליות. למשל, התנהגות פראית של האיל יכולה ללא ספק לגרום לכך, שהטליה לא תסכים לעולם שיגעו בעטין שלה. איזה קשיים שיהיו לחולבים! הרי אתם מכירים כבשים שבועטות כל זמן החליבה. זהו! חפשו את הסיבה בילדותן – כלומר, בטַליוּתן.

כבר לא לדבר על הקשיים המתעוררים בעונת ההרבעות כתוצאה מתסביכי ילדות אלה. חפשו בעברן של הכבשים ותמצאו סיבות רבות למה כבשה זו ממליטה לפתע שלושה חודשים לפני העונה (וזוכה לשם “רחב”), מדוע כבשה אחרת דורשת שש פעמים בזו אחר זו ולמה אחרת בורחת מהאיל כל פעם שהוא מרחרח באוויר; למה פלונית נכנסת ברצון לתא שבו נמצא בעל הבלורית השחורה ופוחדת פחד מוות מהג’ינג’י. רוב המקרים האלה מקורם בפחדי לילה. והמסקנה, חבריא: לינה בתא הטליות בתורנות. של כל חברי המשק. ואם לגבי ילדים יש מי שאומר שהוא לא סובל את הריח – כאן לא יוכלו להיות לו טענות!

שלשום, למשל, העדר לא רצה לצאת מהדיר. חקרתי ומצאתי (לפי סימני עקבות ברורים) שלילה לפני כן ביקרו אורחים שונים את המתבן שבתוך הדיר. הטליות ראו מה שנעשה שם. והרי בעיניהן כל האנשים דומים, כמו שבעיני הרבה אנשים כל הטליות דומות. למחרת, כשבא הרועה, חשבו שזה אותו ברנש. איני רוצה לקבוע אם טעו או לא. על כל פנים, הן סירבו לצאת איתו למרעה. זוהי הצניעות הפרימיטיבית בכל טוהורתה!

מוכרחים לתת לטליה לעשות מה שהיא רוצה. רוצה לצאת – אל תסגור בפניה את הדלת – אחרת עלולה היא לאבד את הבטחון העצמי. אל תרביץ אף פעם לטליה! זה יפתח בה אגרסיביות בלתי רצויה ופחד מפני הבלתי־מודע. אל תצעק עליה! אם רוצה היא תערובת, תסיח את דעתה על ידי שתוציאה לשחק עם חברותיה. אם היא רוצה לשתות אך המים לא רתוחים, תראה את האבוס ותאמר לה: “הנה אבוס יפה. 232 רוצה לשבת על האבוס? לא? רוצה לעמוד על־יד האבוס? לא? אולי 232 רוצה לנסוע בטנדר של איתן? איתן טוב… הוא לוקח את החלב של אמא כל יום למחלבה וגם את החלב של דודה 149 ודודה ברכה. ויש לו פָה־פוּם!…”

ואם הטליה לא תשכח שהיא רצתה מים ולא שום־דבר־אחר, תאמר לה: “בובילה חמוד’לה מותק (טי־נופת) בואי נלך לשחק עם 349.” וכש־232 תשחק עם 349 במריצה היא כבר בטח תשכח שהיא צמאה. זה נותן הרגשת בטחון! אתה מבין?

סביבת הטליה חייבת להיות צבעונית: האבוס ירוק, השוקת סגולה, המריצה אדומה. וצעצועים – ריבונו של עולם – אסור שהתא של הטליות יהיה ריק! צריך שיתגלגלו בו שקים, חביות, פחיות, סכינים (כן, שיחתכו את עצמן וילמדו מהניסיון שאין לנגוע בסכין), צבע, דליים, וכל מיני צעצועים אחרים. וגם ספרים. כן, ספרים. אבל בלי תמונה של כלב. ואם יש בספר תמונה של פרה תראה אותה לטליה ותאמר: “זוהי מו – מו.” ואם יש תמונה של בן־אדם תראה לה ותאמר: “זהו בררר…”

אני לא רוצה להרבות בדיבורים כי הדיבור מפריע לחליבה – אבל הפרינציפ בוודאי ברור לכם.

עזרא! דליה! חנן! לאן נעלמו הנבֵילות האלה? אה… גמרו את השורות שלהם והלכו לאכול. ואת התורה לא שמעו.

מחר אַרצה זאת לשמיל. במחיר הקשבה שלי לשלוש בדיחות ישנות שלו ישמע הרצאה זאת עד הסוף.

(1952)

חתונה זו תיזכר בדברי ימי מעיין־ברוך כ“חתונת־הצואנים”. דירניקים בלע"ז. בחורף, בתקופת החליבה, ימצאו גם רותי וגם נחמה עוד סיבה המצדיקה את מתן הכינוי “צואה־נים”, תסלחו לי על הביטוי, לבחירי ליבן.

לרבים מכם נדמה כי זה מקרה ששניהם מתחתנים בערב אחד. לא ולא! אין זה מקרה הסיבה היא אינטרס מקצועי מובהק.

כידוע לכל הקרוב לענייני הצאן, אין תירוץ טוב יותר בשביל לא לחלוב בערב או בשביל לא לעבוד בשבת מאשר: ילד!

שני מיודעינו מתחרים ביניהם כמה חודשים מי ישיג ראשון את הפריווילגיות האלה. שמיל אפילו חזר מאנגליה כשנודע לו שמוטקה מקדים במירוץ.

כששמיל יצא להדרכה היו החבר’ה מבסוטים. מוטב ידריך שם נוער משידריך פה את מנוחתנו. ואני אז הרהרתי: לא הדרכה כי אם דרך. דרך גבר… והתריתי בו שלא יעז לחזור בגפו. כל פעם שחזר לחופשה הייתי פוגשו ב“נו” והוא היה משתמט ב־“נו נו”. וכשהייתי מוסיף ומפרש את ה־“נו” שלי היה עונה: “מה יש! רוב החבר’ה עוד רווקים. צרת רבים חצי נחמה.”

במשך הזמן הוא התבגר והתחיל להבין שנחמה שלֵימה טובה מחצי־נחמה.

שואלים חברים: תל־אביב קטנה מדי בשבילו שהלך למצוא נחמה במחלקה של נח“ל? – אלא שחולשה נושנה לו ליקירנו – לחלוקי הנח”ל. נחל פה – נחל שם, חלוק פה – חלוק שם, וסופך שאתה מחליק ונוחל… מה שמגיע לך.

ויש אומרים שבראותו כי האיר המזל ליאיר חברו, החליט לזרוק את חכתו באותו הנח"ל עצמו. ואמנם חיכתה לחכתו הצלחה מהירה. בחכתו העלה עלמה. אך התעלם מהכתוב המפורש: “מי אשר ארש אשה ולא לקחה – ילך וישוב לביתו.” ונסע לראות עולם ומלואו. זה לא היה טיול בעלמא. מטרתו העיקרית היתה השתלמות בוויכוחי סרק ובנאומים ללא סוף בהייד פארק. אני עצמי מפקפק אם לשמיל היתה דרושה השתלמות כזאת, אבל בתנועה כנראה לא העריכו מספיק את כשרונותיו בשטח זה. על כל פנים – אם שמתם לב – מאז ששב מאנגליה הוא עולה על ארגז כל פעם שהוא רוצה לדבר.

אבל יש גם צד שלילי לעניין. שם הוא פגש אנשים שחוזרים בפעם המאה על דבריהם – ויש להם שומעים, כפי שהוא עצמו סיפר לנו – וזה עלול לעודד אותו ולהרים את קרנם של “בעין דור” ושל שאר הופעות כרוניות שלו.

ואני חושש שזה עוד עלול להרחיק לכת. באמצע המרעה, בשעה חמש בדיוק, הוא יחזור הביתה וישאיר את העדר בשדה: Five O’clock tea! – תחי המסורת! אצלנו בלונדון אפילו הרכבות נעצרות בשעה חמש, כי נהגי הקטרים הולכים לשתות תה. ומה יותר חשוב – עדר או רכבת? תוצאות החינוך שקיבל באנגליה (אינני מאמין שהוא נשלח כדי לתת חינוך, למרות שכך הוא מספר), תוצאות חינוך זה ניכרות בהליכותיו והגיעו לשיאן ביום חתונתו בתל־אביב. כשישב בבית הכנסת עם מקורבי החתן והכלה ולא ידע אף מילה מהתפילות; רמז לו אחד מקרוביו שלפחות ימלמל משהו כדי שקרובי הכלה לא יחשבו שהוא גוי או הדיוט, רחמנא ליצלן. ומה אתם חושבים שהוא מילמל? Roll me over / in the clover וכו' וכו'. זה מעשה שהיה – תשאלו את פיו. ואם כך התחיל ביום הראשון לנישואין – אלוהים יודע לאן עוד עלול שמילנו להידרדר.

הידרדרות – אף היא מכנה משותף לשני חתני הערב. מוטקה – נהג משטרה לשעבר – היה צריך להיזהר בחוקי התנועה. אך הנה תפסנו אותו נוהג במהירות מופרזת. ומהירות כזו לנהג משטרה, זוהי הידרד־רות לקראת רות.

מאז מות הכלבה צ’יטה הלך מוטקה אבל וחפוי־ראש. לא חיוך, לא מלה טובה, עד… עד שהתחילו להופיע הסנוניות הראשונות שבישרו את בוא מחנה־ההכנה. לראשונה הופיע איזה יוסי שכקוֹצֵר שמו כן אורך גופו. ויחד איתו עוד איזה “קצרצר”, בגובה 1.82 מ'. מוטקה נראה מלא חרדה. בשמץ של תקווה שאל את נחום: “אתם… בטח הכי גבוהים בין חברי המחנה?” “אנחנו?” – השיב נחום – “אנחנו דווקא מהגוצים שבחבורה. חכה ותראה את הבנות שלנו.” ותוך כדי דיבור הסתכל על אשנבי ההסרטה בחדר האוכל.

עולמו של מוטקה חשך בעדו. ובמקרה או שלא במקרה, באותו השבוע בא לישיבת המזכירות ודרש במפגיע שיקנו לו כלבה ויבנו לה חצר מרוצפת, ובאמצע בַּלָטָה אחת חסרה…

אבל משום מה נשכחו מליבו דרישותיו ותוכניותיו ודאגותיו. ויש אומרים שהסנונית השלישית היא שגרמה לזה. היתה זו אחת, דווקא ככל האדם, ולא כבני הנפילים שקדמו לה. במשך שבוע ימים התהלכו השלושה: יוסי, נחום ורותי וניכר היה כי אין מקומה של רותי ביניהם. פשוט חוסר פרופורציה. וכששאלתם את השלושה למה הגיעו לפני כל החבר’ה – אתם זוכרים מה היתה התשובה?

“המדריך הבטיח לנו שמי שבא למשק לפני המחנה – יכול לתפוס לו ענף.”

ואמנם תפסו ענפים. רותי לא הסתפקה בענף ומצאה אילן שלם – רב ענפים – אילן להיתלות בו. אילן שהחליף “ענפים” שלוש פעמים בשנה האחרונה: לול, נהגות ומטבח.

לפתע קמה צעקה בחדר האוכל: שבוע שלם היה האוכל בלי מלח – מילא, הוספנו מלח וחסל. אבל מה לעשות עכשו שכל האוכל מלוח מדי? הציעו כל מיני הצעות לפתרון – וההצעה ההגיונית היחידה לא הוצעה: להרחיק את מוטקה מהמטבח. הוא נשאר במטבח. והיא המשיכה לבשל… ובין מרק לדייסה, בין פודינג ללפתן – הספיקה “לבשל” את תבשילה שלה. והעניין התבשל מהר – ממש על קיטור; ובמלוא הקיטור. החברים חדלו לתמוה מה זה מצא לו מוטקה להמיר עבודת נהג מכובדת בנהיגת עגלות הגשה בחדר האוכל. זו היתה עבודה לשמה – לשמה של רותי.

היום שמעתי במקרה איך ששמיל, תוך כדי טיול במשק, מסביר לאורחיו את בעיות המשק ומציג לפניהם את החברים. הם היו רחוקים ממני ועל כן לא הצלחתי לקלוט את שאלות האורחים, אבל את התשובות שמעתי היטב. הרי שמיל היה המדבר.

ומכיוון שנתגלתה אוזני – אגלה את אוזנכם:

"זה שהולך שם? מה הענף שלו? הוא… אוסף אבנים. לא! לא סיקול! זה אבנים בשביל המוזיאום – מוזיאום יש לנו כבר בנוּי, אבל זה בשביל לשים במוזיאום, להראות לאנשים. מה זאת אומרת מה להראות לאנשים? להראות להם באיזה מכשירים ובאיזה שיטות עבדו במעיין־ברוך לפני 200,000 שנה. ייתכן. ייתכן, שכך מסבירים מדוע עד היום אנו שקועים בחובות רבים. כמובן, שיטות העבודה משפיעות על ההכנסות. בוודאי.

"החבר הזה נראה כמו יפני? כן, אבל הוא לא מיפן. כולנו קוראים לו טוֹג’ו. אפילו אמא שלו, אשתו ובניו. אבל הוא מיהדות טבריה. נולד בטבריה, לא בטוקיו.

"כן, כן, לא רק מיפן. יש לנו גם מסין וגם מהודו. בעצם אנחנו המפעל הראשון של החלוצים יוצאי המזרח הרחוק.

"מה? מונגולים? יש כמה טיפוסים מונגוליים אבל הם לא ממונגוליה. או! הנה אחד הסינים. לא, איזה יקה! רק השם קצת יקי פְריץ וקצת גם המבטא, אבל זה בהשפעת התרבות הגרמנית שחדרה לסין במאות האחרונות. "במה הוא עובד? – מחסל נוי! בזכותו קוראים למשקנו אַל־נוֹי־לֶנְד. הרצל הקדיש לנו ספר בשם זה. כשראו את הצלחתו שלחו אותו לעזרת גן הירק. הראו לו חלקה עצומה של יבלית ואמרו לו: חשוב שאלה הם שיחי נוי. טפל בהם בכל השיטות שבידיך. פריץ עדַר, השקה, תקע סביבם המון עמודים, סייד את העמודים, מתח ביניהם חוטי ברזל בקיצור: טיפל בהם כמו שהוא מטפל בנוי. במשך כמה ימים נעלמה היבלית מהשטח. לגמרי!

"מי זה שמתרוצץ כאילו הוא נורא עסוק? כן. הוא קיבל על עצמו את התפקידים הקשים ביותר במשק: הוא מזכיר, מרכז הפלחה ובעלה של ח'.

"מה אתה שואל? הבית ההוא? זה בית המזלות. יש לנו מזל אחד ומזל שניים. שתיהן מטפלות בתינוקות. ויש לנו מזל שאין לנו עוד איזו מזל.

"מי? זה שנראה כרודף אחרי האף שלו? זהו החשמלאי שלנו. לא, לא! דחילק! תגיד לו שלום בפעם אחרת, כשתהיה בלעדַי. אה! אני מבין. פנס הכיס התקלקל. טוב, נו. תשאיר אותו אצלי והוא כבר יתקן אותו. איך תקבל אותו בחזרה?… שמע, לברית של הבן שלי בטח תבוא לכאן, נכון? – לא! לא! לא! זה לא הולך אצלי כל כך מהר – אבל אצלו זה הולך כל־כך לאט.

"תסתכלו, שם הולכים הציידים שלנו. חזירים. מה, השתגעת? הם רק צדים חזירים. כן, בטח! יש המון!!! תופסים. פעם שניים, פעם שלושה, פעם יותר. זה בעצם תלוי במזל. מה? לא! אף פעם לא חוזר הג’יפ מהציד מבלי שיהיו בו כמה חזירים.

"לא! זה לא טנדר שלנו. זה טנדר של יצחק! הוא עובד בקואופרטיב האיזורי. למה דווקא הוא? היינו צריכים לתת שניים לקואופרטיב ולא היה את מי. אותו קיבלו במקום שניים. לא! אין לי מושג אם מחשבים על פי משקל או נפח.

"מה? זה שעל הדשא? נדמה לי שהוא כותב. אהה! אם זה הוא – אז בטח הוא כותב פיליטון למסיבה. אל תאמינו לאף מלה שהוא יגיד. זה הכול בלוף. אנחנו כבר מכירים אותו. כן, כן, הוא עובד בעבודה מלוכלכת, הוא דירניק, וזה משפיע גם על מחשבותיו.

"הוא בוודאי יכתוב שמוטקה ואני צואנים. אתם תראו! אני לא אומר שזה לא נכון – אבל למה צריך לספר את זה לנחמה ורותי כבר עכשיו?! דיה לצרה בשעתה!״

(1954)

יול הוא כינויו של יהושע. איש אינו משתמש בשמו האמיתי, אף לא בני משפחתו. הוא אחד מאחרוני הרווקים בקיבוץ. בחירת ליבו נקראת ליקס. שמה האמיתי אנה־ליזה. היא מנסה לעברת את שמה ל־לאה. אך לשווא. ליקס תישאר ליקס. היא עלתה לארץ והצטרפה לאחיה, עלי, שכנו לחדר של יול במשך שנים. יול ועלי ועוד 6 דיירי הבניין קנו מתקציבם האישי (!) דוד חשמלי כדי לא להתקלח במים קרים. יול חזר לא מזמן ממסע תיירים לאירופה. דוּדָה הוא דוד, אחד מהרווקים הצעירים במשק. לא לגמרי רווק, אבל גם לא נשוי.

סוף כל סוף – מצא יול את יוליה. גם לרומיאו לקח הדבר כמה שנים, אם לא איכפת לכם. קוראים לה ליקס, אבל זוהי טעות. שמה המדויק הוא: אנה ליזה יוליה לאה. לו קוראים יהושע. “הדוד יהושע”. אבל בעצם יותר קל לקרוא לו יול. אולי זה קיצור מיוליוס. ואולי לא.

פיל הוא הסֶמל של המפלגה הרפובליקאית בארצות הברית. חמור הוא סמל המפלגה הדמוקרטית. הסמל של הכשרת כפר גלעדי היה פֶּרֶד. באע’ל בערבית. “הכשרת הבאע’לים” קראו לנו בכל מקום. פרד זוהי בהמה בעלת תכונות מסוימות, או למען הדיוק: חסרת תכונות מסוימות. פרד (או פרט) זה גם ההיפך מזוג. עד היום כשפגשו החבר’ה מההכשרה את יול ושאלו אותו: “מה נשמע יול? זוג או פרט?” היתה התשובה: “פרט” – והחבר׳ה בוודאי נדנדו בראשם ואמרו: באמת פרד, נאמן לסמל שלנו. ואמנם שמר יול אמונים לסמל וגם לתוכנו. עד שבגד. עד שבא־גד ויול החליף את הסמל בשמלה.

מהיום והלאה נשארים רק שלושה נאמנים לסמל: אשכול שעליו נאמר “אשכול הכופר דודי לי” וההמשך ידוע ליודעי שיר השירים; חסון, הסטודנט בטכניון, שעליו נאמר “חסון כּעלון” שהוא מופיע במשק כמו העלון, פעם בחצי שנה; וראובקה – בכור הרווקים שעליו נאמר “ראובן – בכורי אתה, כוחי וראשית אוני…”

גם יול היה רווק של ממש. וכבר אמרו עליו: "ידו בכול – וסופו בכל־בו״.

עד שהגיעו לארץ הארטיק דה לוקס וה…ליקס דה־לוקס. אבל כמו שאנו מכירים אותו – יכול היה יוּלֵנו לעמוד מול הארטיק דה־לוקס, לחשוב על מה שצפון בתוך העטיפה הצבעונית ולהסתפק בליקוק שפתיים (…של עצמו ) בלבד. להושיט את היד, לתפוס, לקלוף וכל היוצא בזה, זה לא פשוט.

יש אנשים עם אידיאה פיקס.

יש אנשים עם אידיאה איקס (X).

ליול היתה אידיאה: ליקס! ליקס ויהי מה.

ניסה בסגנון של “אנא, ליזה.” נסע להתייעצות עם מונה ליזה. וליזה בְּשֶׁלָּה. עוד אינה בְּשֵׁלָה. צרפת, ארץ האהבה, לא עזרה לו להגיע אל המטרה. גם לא איטליה היפה. הרעיון עלה בדעתו דווקא בסקוטלנד. רעיון סקוטי טיפוסי: מברק הבריק מסקוטלנד: “ליקס, מה יהיה על שמינית הדוּד של עלי?” והתשובה לא איחרה לבוא. מלה אחת: “נכנעת”.

שכן עלי אחי־ליקס היה שכנו של יול ושותפו לרֶבע־דוּד בשיכון הוותיקים. עלי היה בחור נחמד. אומרים שהוא בחור נחמד גם עכשיו. אבל בכל זאת טוב עשה יול שהחליף אותו באחותו. זה פשוט יותר מתאים. וגם יותר טוב. טוב בעיקר לחדר המסכן שלא נוקה אף־פעם בין פסח לראש־השנה. יש אומרים שבאמצעותו של עלי נתבשלה החתונה הזאת, ואני אומר: באמצעותו של הדוּד.

תמיד היה קשר הדוק בין דוד ואהבה. אתם זוכרים בוודאי: “מה דוּדך מדוד היפה בנשים” ועוד ביטויים כאלה. גם המלה דודאים, וביחיד דוּדָה, קשורה עם זה.

אני לא מתכוון לדוּדָה וגם לא לשאר הרווקים המסתכלים כיום לעבר יול ועיניהם כָּלוֹת. כָּלוֹת לְכַלּוֹת. ואל תגידו שזה רק נדמה לי.

הנה אשכול מחפש את האשכולית.

הנה חסון המצפה לחַסְנֶה (חתונה).

הנה ישעיהו המקווה לישועה.

והנה זלמן המחכה ליום שבו יפסיקו לשיר “זלמן יש לו מכנסיים” ויתחילו לשיר “זלמן יש לו כבר שמלה”.

ישנם מיואשים. זאב, למשל, שנגזר עליו מפי הגבוּרה לא לגור עם בחורה, אלא עם מיכה הדירניק “וגר זאב… עם כבש”.

הייתי יכול לספר לכם על סוג זה כהנה וכהנה, אילולא… אילולא היה לי דוּד. כי איך אפשר להיות בעניינים כשלא מתקלחים במקלחת הציבורית?

אתם רואים? בכול אשמים הדוודים. כן, הדוודים, ואל תתקנו לי. ליקס אמרה לי שהיא למדה ביוּלפן שמותר להגיד גם דוודים וגם דוּדים.

(1955)

(לקבלת קבוצת “חצב”, בכורי הקיבוץ, לחברות.)

בקיבוץ – לכל כיתה יש שם. אצלנו – שם של פרח. הכיתה הראשונה נקראת “חצב”. השניה – “רקפת”. השלישית “נרקיס”. הרביעית – “כלנית”. וכו'. בגמר ביה"ס התיכון, עם צאתם לצבא, מתקבלים הבנים לחברות בקיבוץ.

בימים ההם, בימים הטובים ההם, כשחצב היה שם של פרח ולילדים קראו פשוט ״הילדים" היו הפַספוסים העגלגלים שלנו, אלה שהיום מתקבלים לחברות, מרכז חיי המשק בשעות הערב. סליחה, מרכז חיי הקיבוץ. זה היה לפני ש“המשק” השתלט על “הקיבוץ”.

על דשא אחד אפשר היה למצוא את חבורת הזוחלים ומסביבה כל הקיבוץ. זה חוזר מהעיר ומביא סוכריות על מקל לכולם; זה עולה מהדיר ומביא צב מסכן לכולם; זה מצייץ וזה מצלם; זה מרכיב על הכתפיים וזה מרכיב על הברכיים. וכולם (כמעט) מדברים אנגלית.

ואם כבר מישהו דיבר עברית, היתה זו עברית אחרת, שונה לחלוטין מהעברית המדוברת כיום. ואינני מתכוון רק לזה שהיתה מושפעת מאוד מהאנגלית, מהרוסית ומהערבית, אלא משמעות המלים היתה פשוט אחרת. ניקח כמה דוגמאות מעולם החי:

נשר – היה אז עוף נדיר המגביה לעוף, ולא פרי שכיח חצי־רקוב, שצריך לזחול אליו בין ענפי עצים.

תוכִּי – היה אז עוף מדבר, ולא כינויו של בוס מדרבן בקטיף.

סנאי – קראו בימים ההם לחיה קטנה צמחונית המטפסת על עצים ואוכלת אגוזים. היום קוראים סנאי (ורק לעתים רחוקות משה) לחיה גדולה צמחונית שמטפסת על עצים ואוכלת תפוחים ואבוקדו בחדר האוכל, כשכולנו אוכלים בשר.

או דוגמאות מעולם הצומח:

דשא – קראו אז למשהו ירוק ושטוח שעליו עשו רומנטיקה, ולא למישהו עגול ומחייך ששכנו עושה רומנטיקה. (מניין קיבל דשא את הכינוי שלו – השד יודע.)

דולב – היה שם של עץ חי ענף ולא של גרעין מורכב מקרשים שבורים־על־בנות המשק. וכשדיברו על כלניות וצבעונים התכוונו לפרחים בוואדי חמארה, ולא לקבוצות ילדים בביה"ס.

כזאת היתה השפה העברית. כאלה היו הצומח והחי במשק. סליחה, בקיבוץ. זה היה לפני הרבה שנים. כשהחצבים זחלו על פני האדמה, בטרם צמחו זקופים. כשהיינו צעירים ויפים ובלונדיניים.

בימים ההם היינו נוסעים לטבריה ב“שירות החוּלה”. הגליל העליון היה רחוק מדי בשביל “אגד”. בטבריה היינו קונים “אסקימו הצפון” בחצי־גרוש־עם־חור וממשיכים באגד לתל־אביב. בתל־אביב היינו “מרביצים” רבע עוף (מנה שקיבלנו במשק פעמיים בשנה – בראש־השנה ובפסח). ואם היה נשאר כסף היינו הולכים ל“ברוקלין־בר” באלנבי ואוכלים גלידה ספיישל.

בימים ההם קיבלה המשפחה הראשונה במשק חצי־חדר בצריף האחרון, כדי שלא ייאלצו להכניס לחדרם “פרימוס”¹. חצי־חדר עם… ריצפה! בין המיטה והדלת לא היה מקום לשניהם אפילו לשניים רזים כאלה לעמוד. אז תמיד אחד מהם היה מוכרח להיות במיטה. אצלו זה הפך להרגל.

בימים ההם היינו צוחקים מהזקנים בכפר גלעדי שלבשו גַטְקֶס מתחת למכנסיים בחורף, ומהדרום אפריקאים שלא לבשו שם כלום.

בימים ההם היה איתן הולך לבית הספר עם ילקוט עור על הכתפיים ושקית אוכל ביד (בשקית היו סנדביץ עם לקֶרדה וחצי תפוח) ומעתיק מהלוח “שלום כתה א'” בלי שגיאות. “הילד הזה יהיה פעם מורה!” היתה אומרת השכנה.

״אף פעם אינו גומר את התפוח" – היתה מתלוננת אמא שלו, שלא ידעה שפעם ירכז מטע של תפוחים בגליל.

ויואל כבר למד כמה זה אחת ועוד אחת, והיה קושר לשתיהן את הצמות.

שמיל היה בונה ארמונות על שפת הים. מֵחול רטוב… במו ידיו. ולא כמו של כולם. הוא לא אחד שיסכים לגור ב־little boxes.

מוני היה אז כמעט רווק. ג’רי היה המוכתר; מי שאינו יודע מה זה מוכתר שייקח “שבת” וישאל את ג’רי. זה היסטוריה. כמעט כמו סג’רה, או כביש צמח־טבריה. אם ג’רי לא יגמור לסַפר ביום אחד, אז לא נורא, אפשר להפסיק אותו באמצע. ג’רי רגיל שמפסיקים אותו באמצע.

בימים ההם סללו דרוזים את הכביש שלנו ביום ורקדו לנו דֶבּקה בלילה.

אה, אלה היו חיים!

לאט־לאט התחילו הדברים להשתנות. חצבים הגיעו לכיתה א‘. עברו לכיתה ב’. במשק הסתכלו עליהם כמו על סטודנטים. תוך שנה־שנתיים הם למדו קרוא וכתוב. עד היום הם קוראים וכותבים. כשמוכרחים.

המורה היתה יושבת בהפסקה על המדרגות של הכיתה. בסוף ההפסקה היתה מנסה לאסוף אותם לשיעור. אז בעצם נולד הרעיון של “מי שבא – בא”. להכריח הרי אסור. בשביל זה באנו לקיבוץ? ובכלל, ילדים רכים כאלה!

יוסי ואברמ’לה היו באים רק לשיעור שבסופו אוכלים. שלמה היה בא והולך. יחזקאל היה הולך ובא. כך גדלים אנשים חופשיים. יחי החופש! והכי־יחי – החופש הגדול. בחופש הגדול יוצאים לקייטנה עם ילדי הקיבוץ השכן. החצבים לומדים מהם הלכות חיים. איך החסידות מביאות את התינוקות לעולם. ומה ההבדלים בין חסידים לחסידות, וכל מינֵי.

הם גדלו, הילדים. תאווה לעיניים.

יום אחד בישרו לחצבים שהם “חצב”. כך החליטה בשבילם הקבוצה הצעירה מהם “למה שהחצב פורח ראשון והוא גבוה וגדול וזה מתאים לילדים אכי גבוהים ואכי גדולים ואכי־אכי חזקים.”

רמת החיים בקיבוץ עלתה. עישנו “לטיף”. חילקו פתיליות לחדרים. בנו בתי־שימוש עם מים זורמים. חיממו כל יום את המים במקלחת הציבורית (כשהמקלחת לא היתה שרופה, וכשדוד־החימום לא התפוצץ). הגיע שואב־אבק ראשון לקיבוץ המתברגן. כתבו על זה בעיתונים! סוציאליסטים אמיתיים קמו ועזבו את המשק.

רמת החיים הוסיפה לעלות. במחסן חילקו לכולם חולצות רוסיות. חולצה רוסית שחורה – למי שרצה להיות לפי המודה. הופיעה המטריה הראשונה במשק. שטויות! מי צריך מטריה! היו כאלה שהתחילו אפילו… לנעול נעליים חצאיות.

רמת החיים היתה ממשיכה לעלות אלמלא… אלמלא השריפות.

היו המון שריפות. בכולן השתתפו החצבים באופן זה או אחר. אחרי כל שריפה היינו מסתכלים על החצבים וחושבים: אלה יהיו קיבוצניקים שרופים, כשיגדלו. מעיין־ברוך הצטיינה בשריפות מכל קיבוצי הארץ:

היתה השריפה של מירי. כלומר, לא של מירי, רק של המקלחת ושל הבגדים של מירי. ומאז כולנו מכירים את מירי. מראה כזה אין שוכחים.

והיתה השריפה של אסתר, כלומר של המתבן. אסתר רק שברה את הרגל. כשנשרף המתבן השני אסתר שברה את הרגל השניה. כשנשרף השלישי רותי החליפה אותה, למרות שרותי נהגה לשבור או לנקוע רגל רק כשחפרו מקלט.

אם אספר לכם על כל השריפות תחשבו שאני ממכבי־אש או מחברת ביטוח. אז אקפוץ ישר אל השריפה הגדולה. הכי גדולה והכי “יפה”. אז, במקום לקחת את חצב לראות, דחפו אותם עם מטפלת לחדר וסיפרו להם סיפורים על אסקימוסים. כך חינכו בימים ההם.

תסתכלו עליהם, על החצבים: אחד אחד! קבוצה שהיא מאה אחוז. אדרבא, תבדקו כמה זה חצב בגימטריא? ח– 8, ב– 2, צ– 90, ביחד 100. מאה מה, אם לא מאה אחוז?

חצב זה כמובן גם ראשי תיבות:

פעם היו: חמישה צוציקים בלבד.

היום הם: חבורת צעירים בטלנים.

אחת דקה כמו חץ, אחת עבה כמו צב – חצב.

לשון מהירה כחץ, צעד איטי כצב – חצב.

הנה, הגיע הצו והם הולכים לצבא.

מהיום, כל עוד הם בצבא, מוטב לקרוא להם חצבא. ממילא רק אליהו חצב, וכל אחת מהבנות חצבָה או חצֶבת.

אגב, הנהר שעל שפתו גדלו נקרא הרבה שנים חצבאני, עד שהפכוהו ל“שניר”.

כה לחי, חצב – חבורה צעירה ברוחה

(1966)

(שבוע לפני הבחינות, בחדר השינה.)

השעה שתיים אחר חצות. רוב החדרים חשוכים. נפסקו הקריאות מביתן לביתן. האופנוע האחרון כבר נסע בחזרה למושבה. הוי, ג’רי, ג’רי שלי, למה אתה כל כך רחוק ממני? אני כל כך צריכה מישהו… לחזור איתו על הניבים העבריים, לקראת הבחינה. ג’רי, אתה עכשו אולי טס. אולי כרגע אתה צונח. תיכף אסגור את היומן הטפשי הזה ואצנח גם אני… על המיטה. אצנח ואתן לדמיונות שלי להטיס אותי אליך.

אצלך הכול כל־כך יותר פשוט. אתה “טס” ומצפצף אם השורש הוא טוס או טסס. אתה “קופץ” ולא איכפת לך אם הפועל עומד או יוצא. בשבילך “אני” יכולה להיות מילת־יחס או אוגד או מספר־סידורי. אבל אילו ידעתָ, ג’רי, מה אתה בשבילי! שם־מספר זה לא מלה!

היום אני בת 20! כל שנה ביום זה היו מתאספים על המרפסת שלנו כל החבריא מהמושבה, היינו אוכלים המון בוטנים והיה כל־כך שמח. חבל שלא ידעתי אז מספיק פסיכולוגיה. כשג’רי היה יורד מהאופנוע, זוקף את הצווארון ומתקרב למרפסת – הייתי מרגישה ממש שדה מגנטי. אבל אז עוד לא ידעתי לכוון את הווקטורים שלי אל הוואלנס בצורה נכונה. כמה שאני מקנאה בפסיכולוגיות. להן בטח הכול כל־כך יותר פשוט.

השנה אין יום־הולדת, אין שמחה ואין ריגושים. יש רק התרגשות – לקראת הבחינות. ראשונה היא הבחינה בלשון. כל הבנות אומרות שעִם לשון כמו שלי לא היו חוששות כלל. אבל אני דווקא מפחדת. “חיים ומוות ביד הלשון.”

ג’רי שלי הוא עצום. לא שכח את התאריך ושלח לי מתנה נפלאה ליום־ההולדת. בעצם, שתי מתנות: “לוח השֵמוֹת השלם” ו“ניבון עברי”. אני נורא אוהבת ניבים. היום הלכתי למשרד ואמרתי למזכיר: “לולא דמסתפינא, הייתי אומרת כדאמרי אינשי, ששקלת למטרפסו נהמא בנהמא.” חשבתי שיענה לי “ממאי נפשך, דמו סומק טפי” או משהו כזה. אבל הוא הסתכל אלי, לקח מרחק ממני ומלמל ברעדה: “מה את רוצה ממני? אני אדם נשוי…”

יש ניבים כל־כך נפלאים! למשל הניב התנ“כי המתאר סמינר למורים: ״עיזים מאתיים ותיישים עשרים”. אני באמת מרחמת על העיזים – איך הן יכולות לחיות כך תמיד. אנחנו רק שנתיים במצב כזה ו…

כמעט נרדמתי על גבי היומן. קולותיהם של המורים העירו אותי, הקפיצו אותי. כל לילה זה קורה לי. הקולות רודפים אותי. אני מפחדת להירדם. אתמול חלמתי שנכשלתי בבחינה בבוטניקה. המורה הכתיבה: הגְדר ותאר צמח ממשפחת הארכובתיים. אני לקחתי את התלמיד רכבי והתחלתי לפרק אותו עם סיכה כדי למצוא כמה אבקנים יש לו. בראש שלו היו רק מוצים ומלענים. לא מצאתי את האבקנים. מצאתי צלקת אבל לא את כל העֶלִי. צעקתי בבהלה: “עֶלי, עלי, למה עזבתני?” המורה ניגשה אלי – הסתכלה עלי בזלזול ואמרה: “רע מאוד, רע מאוד! רכבי אינו מהארכובתיים. את לא רואה שהוא טוֹפַח דָבִיק?” חשבתי שזאת חוצפה מצידה. אמנם הוא נטפל לכל הבנות, אבל למה לפרק אותו? אבל לא אמרתי לה כלום.

היא שמה לי על השולחן את ברוריה השמנה ואמרה לי: ״תגדירי את הצמח הזה. השתמשי בזכוכית מגדלת, אחרת לא תראי כלום." ההגדרה הלכה לי יופי. מצאתי: גרגרָנית מצויה. קראתי למורה להגיד לה שמצאתי (כל זה, כמובן, בחלום), לא ענתה. אמרתי לה: “למה לא ענית?” ניגשה ואמרה: “לוֹעָנית? אפשר לא ברור לך שלוענית היא ממשפחת הלועניתיים? והרי אין כאן אף סימן של משפחת הלועניתיים. את פשוט לא למדת ואינני מתפלאה שאינך יודעת.” והיא רשמה בפנקסה ליד השם שלי: מוּצָנית נבובה – בלתי מספיק.

יש משהו בחלומות. עובדה, הבוקר קיבלתי בלתי־מספיק בבוטניקה. הכשלון בבחינה בבוטניקה דיכא אותי לגמרי. אני חושבת שאֵיטיב לעשות אם אהיה למורת־רוח, מורה של מקצועות הומניסטיים, ולא אעסוק בטבע בכלל. מכל הטבע מה שבאמת מעניין אותי זה רק טבע־האדם. טבע־האדם – אילו ג’רי שלי ידע מספיק על טבע־האדם לא היה מבזבז חצי מכל פגישה שלנו. אוי ג’רי שלי, כשאני נזכרת בך – אני שוכחת הכול, אפילו את הבחינה במתודיקה שתהיה ב־25 לחודש ב־9.30, באולם הצהוב.

(שבוע אחרי הבחינות, על שפת הים)

אני מיואשת לגמרי מהחיים. מוזר, לפני חודש חשבתי שכאשר אעבור את הבחינות אהיה הבחורה הכי מאושרת בעולם. ועכשו – דווקא עכשיו – אני אומללה. מין ריקנות כזאת סביבי! אין תוכן בחיים: לא שיעורי מוסיקה ולא היגיינה, לא שיחות כיתה ולא כל שאר החוויות הנפשיות החינוכיות־האימפונדרביליות שנתנו טעם לחיים. עכשיו החיים ריקים: ים ושוב ים; בית־קפה ועוד בית־קפה. וכשאני מתעצבנת אני נוסעת למושבה ופורקת הכול על אמא. אמא המסכנה! היא התפוצצה כשראתה את בגד־הים החדש שלי. אף פעם לא הייתי כל־כך עצבנית ואומללה. אין לזה כל קשר כמובן עם הנבזות של ג’רי. הרי לא ראיתי אותו מאז אותו מוצאי־שבת לפני חודש ואני מקווה שלעולם – לעולם לא אראה את פרצופו. טמבל!

חוצפה שכזאת! איזה דיבורים! קולו עוד מצטלצל באוזני: “כל החבר’ה שלך כבר נמאסו עלי. אולי זה נכון ש… כולם מחנכים דגולים, אבל הם לא מעניינים אותי. אני כבר מכיר אותם בעל פה פסטאלוצי־טלמוסנסורי־אונקלוס־פקטרובסקי־נחוּרו וכל שאר המחנכים שאת מתפעלת מהם. יצאת לי מהאף יחד איתם. שלום!” כמובן שעניתי לו “שלום, ולא להתראות!” והוא הסתלק. בּוּר שכזה! אני מאושרת שנפטרתי ממנו. מאושרת! חבל על המערכים שהייתי מכינה לכל פגישה איתו. הוא לא היה לפי הרמה שלהם, ולא לפי הרמה שלי.

בזה דווקא אמא שלי צדקה. מורה ומחנכת אינה יכולה להתחתן עם סתם כלומניק.

(1959)

שתי חתונות בערב אחד, שמח. שני ידידים מנוער נופלים קורבן יחדיו. פרץ ״נושא לאשה", כמו שאומרים בעיר, את גאולה – בת קיבוץ מזרם תנועתי אחר. ג’קי – את לולה, שהגיעה אלינו מארה״ב.

תמיד תמיד הם היו זוג. פרץ וג’קי. ג’קי ופרץ. תמיד היו זוג. וחיו חיי פרד. אומנם לא כל־כך, אבל כמעט. יחד באו למשק, יחד גרו, יחד רקדו בלהקת התנועה. אפילו בוועדת התרבות הם יחד. ממש זוג. עד שהתברר להם שמשהו בכל־זאת חסר.

מה בעצם חסר להם? לפרץ כבר היתה חווה. מי אינו זוכר את “החווה של פרץ” בחוּלָה? אבל הוא רצה גם בת־חווה. ואם תשאלו לחוות־דעתי הרי כל אדם זקוק לחוות… דעת. אפילו הוא פרץ.

היתה לו חווה. היו לו אי־אלו חוויות נוספות. כי פרץ הוא בחור חביב, חובב חַווֹת וחוויות מנעוריו.

היתה לו חַווה בחוּלָה. אחר כך עבד במספוא. מיס־פֹה מיס־שם – זה אפס לעומת מיס (Miss) של ממש, למשל מיס גאולה. ואיך אומר הפתגם המקומי? “עדיפה גאולה מחוּלה.” ואיזה יהודי אינו מצפה לגאולה? – זאת היטיב פרץ להבין.

את זאת לא הבין עד היום… עוזי.

ואל תחשבו שאני מתכונן לספר לכם הערב על עוזי – סוף־סוף צריך להשאיר חומר לחתונה הבאה – אני יכול להתאפק חודשיים. אם עוזי יכול?

– תשאלו אותו, או אותה. שניהם נמצאים איתנו כאן.

אני רק הזכרתי את עוזי במקרה, כי במקרה הוא חבר של ג’קי ופרץ. לכל הפחות הוא בוועדת־תרבות יחד איתם ושכן שלהם בצריף. אבל מה יש? רק הוא גר בצריף איתם? גם נירה, החברה שלו, גרה באותו צריף, אז מה? זאת סיבה להכניס גם אותה לעסק הזה?!

אני אגיד לכם: עוזי היה קם ומתחתן היום, יחד עם פרץ וג’קי ידידיו מנוער, אילולא… אילולא חשש שיגידו: אה, סתם קוף־אחרי־בן־אדם, רואה שהחבר’ה שלו מתחתנים אז קופץ ומתחתן. ובעיקר – אלמלא לייב. אלמלא לייב מוֹרוֹ ורבוֹ שהאיץ בו. לייב אמר – אז עוזי יעשה את ההיפך. דווקא!

חסר לו לעוזי רק זה שלייב, הבוס שלו בעבודה, יגיד: אני דאגתי לעוזי, אני הכנסתי את עוזי לעניינים וכו' וכו'. לא! זה לא יהיה. עוזי ימצָא לבד. הוא כבר גדול. הסתכלו על פרץ. מצא לבד־לבד. היקיפו אותו בבנות ה“איחוד”, אך פרץ התפרץ ובחר דווקא אחת מהקיבוץ המאוחד. שיתפקע האיחוד. התייעץ כמובן קודם עם ג’קסון. איך אומר הפתגם? “אין חכם כבעל – בעל־ניסיון.” וג’קסון, בעלה של מזל אמר לו: “אומנם לא לכל אחד יש מזל, אבל פרץ, סמוֹך! זה יהיה בסדר. אנשי הקיבוץ המאוחד תמיד יהיו במיעוט. כל מה שניתן להם זה תחבורה – שר־תחבורה ותחבורה לבית היולדות בצפת וחזרה. זהו זה.” וג’קסון יודע מה שהוא אומר. ארבעה ילדים כבר יש לו. ואם רק ירצה – תוך תשעה חודשים יהיה לו גם… רשיון נהיגה.

פעם חזרו פרץ וג’קי מלהקת הריקוד. “מה למדתם?” שאלתי. “לרקוד על שתי חתונות” היתה התשובה. מסתבר שהם זוכרים מה שלמדו. פרץ וג’קי נורא אוהבים לרקוד. ומאחר שבימינו כבר לא רוקדים בקיבוץ אם אין חתונה; ומאחר שבימינו אין חתונה בלי בחורה – אפילו בקיבוץ – ומאחר שבמעיין־ברוך אין חבר’ה שאפשר לסמוך עליהם בנידון זה – החליטו השניים לרקוד על שתי חתונות…..שלהם עצמם.

אולי זה הסבר נוסף מדוע הם כן, ועוזי – לא. הוא אינו רוקד. הוא מדבר.

אפשר להוציא את עודף המרץ בדרכים שונות. איש איש ודרכו.

עמיקם, למשל, משחק כדורגל. אשתו צוחקת עד עכשיו כשהיא נזכרת בו על המגרש. צוחקת כדי לא לבכות.

לעודפים של משה מספיק הליווי של בִּימִי הכלב אל העץ וחזרה. מי שלא מכיר את בימי לא ידע להעריך את זה.

כשמדברים על עודפים אני נזכר משום מה במיטה המיוחדת שהזמינו בשביל ג’קי: שני מטר אורך!

מיטה כזו וצו קריאה ל־41 יום – תגידו בעצמכם, האם זה הולך ביחד? מילא, לפרץ יש צו־קריאה רק לעשרה ימים, המיטה שלו מטר ושמונים ובסך. הכול מדובר באיזו קיבוצניקית. אבל ג’קי – זה פשע! אז יוצא במקומו למילואים עוזי – מטר שישים.

לצבא לא איכפת. המיטות,בצבא סטנדרטיות.

לולה הגיעה לידי ג’קי במסגרת הסיוע לארצות נחשלות על פי סעיף ארבעה המפורסם. ישר מאמריקה. רק במזל התחמקה בנמל ניו־יורק מהפקידים שהחתימו על ימין ועל שמאל:

Donated by the people of the United States of America.

Not to be sold or exchanged.

בסופו של דבר הגיעה הנה בשלום, תודה לאל, ובצירוף שתי חותמות בלבד: Handle with care ו־This side up. אבל דברים כאלה אינם מביאים במבוכה את ג’קי. הוא לא לוקח אותם ברצינות. לכל היותר יטען שאינו קורא אנגלית. הם יתנו לו הוראות כיצד לטפל בלולה? האמריקאים האלה לא יתנו לו שום הוראות – לא לו ולא־לה. ואם יתנו – הוא לא יקבל זאת ברצינות.

כי זה לא בריא לקחת את הדברים יותר מדי ברצינות. לא לפני החתונה, ובוודאי לא אחריה.

(1959)

שמו דוד. קוראים לו זיבֶּל. שמה ציפורה. קוראים לה ציפה. היא אינה יודעת ערבית וקוראת לבעלה, כמו כולם: זיבל (=זבל). היא מורה מנוסה. הוא נהג ותיק ודון ז’ואן ידוע בציבור.

אינני יודע אם למדתי הרבה במשך השנתיים בסמינר למורים. דבר אחד בוודאי שלמדתי היטב: אופיים של מורות ונהגים. כל שבוע: יום ראשון ושישי – נהגים (בדרך אל הסמינר וממנו הביתה). חמישה ימים וחמישה לילות – מורות. ספק אם זה יעזור לי בחיים, אבל הערב אולי זה יועיל. כי סוּפר לי שהערב מתחתנים נהג ומוֹרָה. ולא סתם נהג, אלא נהג שיכול להיות מוֹרֶה לכל החבר’ה הצעירים בעניינים שבינו לבינה, ומוֹרָה שמנסה להיות הנהג במכונית המשפחתית.

אומרים שהיא הודיעה לו: או אני או הגה. והוא נכנע בלי להוציא הגה. כניעה הֶגֶיוֹנית. “יונית” – כדרך זוג יונים. להוציא מתחת זיבל את הגלגלים זה כמו לקצוץ לציפור את הכנפיים, אבל ציפורה הבינה שהציפור שלה מוטב שיהיה חסר־כנפיים.

מי מכיר את זיבל ואינו יודע כי נים וָהגה וָהִי¹ – אלה שלושה יסודות עולמו. נים – שינה. אוהב לישון. הגה – אוהב את ההגה. וָהִי – “היא” אמנם לשון יחיד אבל בכל־זאת זה מתאים. יש סברה שהשניים הראשונים “נים והגה” הם רק אמצעים להשגת המטרה: היא. ובעיקר ההגה עוזר. כי בחור עם רכב זה לא סתם בחור. וזיבל כמעט שנולד עם רכב. הוא שיחק באוטומובילים עוד כשהיה בן שנה – תשאלו את אמא שלו.

את זיבל הדריך הפתגם הצרפתי: צפורה ביד וציפור על כל עץ. איש איש ושיטתו. אפילו נהגים אינם נוהגים באותה שיטה. הנה תקחו למשל את יצחק. בעצם מה זה חשוב. זה עניינו הפרטי. אבל כשזה מתחיל להיות שיטה זה עניינו של הציבור. כי שיטה אפשר להעתיק – היא יכולה להיות נחלת־רבים, ולא סתם נחלת־יצחק.

ההבדל בין השיטות של שניהם התגלה דווקא בענייני חו"ל.

יצחק נסע לחו"ל. בילה, חזר, מתחתן.

זיבל ייסע רק אחרי החתונה. ואפילו ייקח אותה. זה לא יפריע לו בכלל. עניין של הרגל. תמיד ידע להסתדר עם שתיים־שלוש בעת ובעונה אחת. בעצם, לא רק בעונה אחת, אלא בכל עונות השנה.

כפי שאמרנו: עניין של שיטה. אבל לא כל מי ששיטה לפני החתונה יכול להמשיך ולשַטות גם אחריה.

כל הנשואים נושאים את עיניהם אל זיבל בתקווה. אם הוא לא ימצא “פטנט” אז חתונה זה סוף־פסוק.

אמנם, אולי זיבל ישתנה. סוף־סוף ציפה היא מורה ומחנכת ויש שיטות כנגד טיפוסים פֶנוֹ־פֶמינליים. אבל לך תאמין בחינוך. קחו למשל את ההורים שלו. עשרים שנה חינכו וחינכו דוד. חינכו וחינכו. ומה יצא?? – זיבל!

אבל ציפה לא רק מחנכת. היא גם למדה באוניברסיטה כימיה. אה! אילו היתה לומדת אלכימיה! היתה יכולה להפוך זיבל לזהב. “זהב של בחור” היו אז אומרים. ציפה עוד תגיד לי שהיא מוחה על הפגיעה בשם הטוב של בעלה. ניתן מקום של כבוד בטרוסט־המוחות. מוחות מוחות וזה לא מועיל להן. מוטב היה אילו היו מוחות את הזיעה מעל מצחן. שואלים איזה שם זה בכלל “זיבל”. אל תצחקו, זה ראשי תיבות של: זה יבוא בלי לטרוח. והכוונה כמובן לחתונה.

אתם בוודאי חושבים שהוא ציפה לציפה שנים. דווקא לא. אמנם הכירו זה את זו שנים רבות. ויש אומרים שלא רק “הכירו”. הוא ידע שכאשר רק יגמור להחליף את צבי לחודש־חודשיים בקואופרטיב להובלה, היא תבוא והם יתחתנו. ברור כשמש. כך סיפר לחבר’ה. בינתיים צבי הספיק שני ילדים, כן ירבו, וזיבל גם כן עשה הספקים, וזיבל המשיך וציפה. מה זה שנתיים־שלוש בשבילו. את זמנו לא הוציא לבטלה.

זיבל הוא בחור טוב־לב. אף פעם לא סירב לטרמפיסטית. כלל היה בידו: מי שמרימה יד אחת על הכביש, תרים בקַבִּינָה גם שתיים. וכלל שני: גם אחר־כך אין שום חובה לבקש את ידה. אבל תמיד־תמיד שמר לציפה מקום בליבו… כמו שנאמר: אחת בפה ואחת בלב.

מההתחייבויות התחמק בעזרת אותו הבלוף הישן שקיבל את הכינוי התנ“כי “חזון העצמות היבשות”. “יש לו עצמות בולטות בכתף ואיננו יכול לשאת משא” – פתק מהרופא בזו הלשון שיחרר אותו מכל המסעות והאימונים בנח”ל. וכשכל החבר’ה הזיעו תחת המשא היה זיבל ממשש את העצמות ונאנח: “אני מקנא בכם, חבר’ה. אתם לפחות עושים משהו.” וצוחק בליבו.

באותו הפתק מהרופא השתמש גם כשהשתחרר מהצבא. רק תיקן בו שתי אותיות: “ואיננו יכול לשאת אשה”. בעזרתו המשיך להיות חופשי כאשר כל האחרים כרעו תחת המשא והמע־מסה.

לזיבל היה מקום מיוחד ברווקיה של מעיין־ברוך. תמיד היה מקור של עידוד. ראו אותו – התחשק להיות תמיד רווק. הרווקים האלה. במשלי כתוב: “באפס עצים תכבה אש.” את זה כתב אחד־עם־אלף־נשים ומי יודע כמה חתיכות. אבל פה – איפה? מה תכבה ומי תכבה. מה אפס ומה עצים. אש כזאת מוכנה להסתפק בכל עץ. ובכל אפס.

המצב היה קשה. לא היו בנות. זיבל לא ישב בחיבוק ידיים. אם חיבוק אז חיבוק. ולא חיבוק ידיים. לקח את הג’י־אמ־סי ונסע ליפעת. לקח איתו שמונה חבר’ה שלא יגידו: אוטו 12 טון בשביל אדם אחד עד יפעת. נסע. הסתכל. בדק. החליט: אני מתחתן עם ציפה.

תפסו אותו שנסע בלי רשות. אמרו לו: זורקים אותך מהקואופרטיב. אמר: זורקים? – תזרקו. אני מתחתן עם ציפה. נתנו לו קנס. לא זרקו אותו. הקואופרטיב לתחבורה זקוק לנהגים מנוסים.

באה ציפה, הוציאה אותו מהקואופרטיב תוך שבוע. היא נגד קואופרציה. רוצה זיבל שלם.

מוישה הוא יורשו של זיבל במלוא מובן המלה. זיבל הוא הוא שהכניס אותו לעבודה. נראה כמה זמן יקח לו עד שיתמחה במהלכים. לזיבל היה סטארטר אוטומטי. הייתם צריכים לראות באיזו גמישות היה מחליף מהלך. אבל גם מוישה ילמד. אם לא תיקח אותו מישהי אל הרב ממטולה.

זיבל חזר היום ממטולה. לרב אין בנות. מזל. אבל בדרך חזרה אסף טרמפיסטית. הגיע למשק, מסר אותה למוישה לטיפול. התנצל שיש לו הלילה המון אורחים… ואשה.

(1959)

(לחתונה של פנחס וזלמן)

שניהם מתחתנים. לא זה עם זה, חס וחלילה. אם כי דבקים היו זה בזה במשך שנים. קראנו להם “הכת הצבאית”. דואגים היו תמיד לענייני הבטחון במשק, בתוקף תפקידם: המא"ז וסגנו.

שניהם לא צעירים ביותר ורווקים מאד. במקרה מצאו יחד מה שחיפשו לבד. השמחה איפוא כפולה.

אני הוא האחרון ששמע על החתונה של זלמן. לפני כחודש ימים הסתובבתי בתל־אביב. את עיני משכו מודעות ענק שהופיעו על לוחות המודעות: “זלמן יש לו משקפיים”.

זלמן? משקפיים? מה פתאום?

התעורר בי חשק עצום לראות איך נראה זלמן עם משקפיים. במקרה או שלא במקרה הצטיירה דמותו בדמיוני בדומה מאוד לפנחס, מפקדו הממושקף.

לא יכולתי לחכות עד יום שישי. רצתי לתחנה המרכזית, קניתי כרטיס ונסעתי מיד לראות את זלמן עם משקפיים.

אני בא – אכזבה! אני תופס את החבר הראשון שאני פוגש, לוקח אותו הצידה ולוחש לו: “שמע, למה כתוב בכל המודעות בתל־אביב ‘זלמן יש לו משקפיים’?” והוא עונה לי: “אז מה רצית שיכתבו שיש לו? לא שמעת על המוהל ששם שעון בחלון הראווה שלו?” התשובה לא נראתה לי מספקת. עוד לא הבנתי מה יש לו.

נכנסתי שוב לחדר האוכל ובחנתי את זלמן. הוא נראה באמת לגמרי אחרת. כבר לא אותו איש הצבא הנוקשה והרציני. ומולו לא תאמינו – ישבה שַׁקְפֶה¹. – שקפה! מיד הבריק בי הפתרון: הרי משקפיים ושקפה הם מאותו השורש – שקף – והרי זה רמז כל־כך שקוף, איך זה לא עלה על דעתי? ובאמת, האם רציתם שיכתבו ברחובות תל־אביב “זלמן יש לו חתיכה”? זה נוסח תרבותי זה? ובראש חוצות?

אני לא רוצה שתבואו לכלל טעות. לזלמן מעולם לא היו משקפיים. מזל! אבל לפנחס תמיד היו. זה בעצם ההבדל העיקרי ביניהם, אם לא להתחשב בדרגה הצבאית. ובכל זאת, זה שלושים שנה שפנחס מתהלך ברווקותו, ולא משום שהוא, חלילה, דבק בה, אלא משום שהיא דבקה בו. בו דווקא.

תמיד הטרידה השאלה את כל חבריו:

מדוע הוא לא מתחתן? דרגה צבאית – יש! תואר אקדמאי – יש! נסיון – יש ויש! וכולם שואלים: למה אינו מתחתן? מה חסר לו?

והרי ברור כל־כך מה חסר לו: חסר לו כלי רכב. וההוכחה לכך היא שמיד אחרי שקיבל רכב השיג גם ש… סליחה, בחורה. כי מי בימינו בחורה המכבדת את עצמה שתתחתן עם בחור בלי… טנדר, לפחות? הטנדר זירז את העניין, מכל הבחינות.

הבוחן אמר לו לפנחס: שמע, בחור. מילא, אני אתן לך רשיון, אבל אתה תדאג בהקדם לקשרים טובים עם חברת־ביטוח. פנחס הלך ישר אל בתו של מנהל חברת־הביטוח. הלך ולא שב. הלך שֶׁבי.

אצל זלמן היה בוחן אחר. זלמן היה צרוד באותו היום. וגם עשה שטות – הלך אל הבוחן הביתה. בחר בדרך של קשרים אישיים. דפק על הדלת, פתחה אשת הבוחן. זלמן, שהיה כאמור צרוד: “הבוחן בבית?” והיא: “לא, היכנס!” נכנס. זאת אחת משתי הסיבות שבגללן לא קיבל רשיון, למרות שנסע המון פעמים לבוחן. הסיבה השניה? שאינו יודע לנהוג.

אל תחשבו שלפנחס לא היו צרות. אך תגידו מה שתגידו – באשמתו הוא: אי אפשר לשים עין על מישהי ולתת עין בכוס בעת ובעונה אחת. זאת יכול לעשות רק מי שקָסוֹקֶר ופנחס שלנו דווקא לא לגמרי. הוא היה שם עין, ועד שהיה מריק את כוסות היין היה כבר מישהו אחר שולח ידו, מבקש את ידה, שובר את הכוס ו… אבוד לו לפנחס. זה לא שהוא איטי, אבל עד שהוא מרכיב את המשקפיים… ועד שהוא משתכר כדי לקבל קצת אומץ…

בשלושה דברים ניכר פנחסנו: בכוסו, בכיסו ובגיסו. ומי מאתנו אינו מכיר את גיסו. אלמלא גיסו לא היתה אילנה במשק.

לפנחס שלנו יש תחביב: תעלות בטחון וגשרים. תעלות בשביל פנחס זה לא סתם הובּי – זה ממש שגעון. אמנון משוגע לעתיקות. חוּרל משוגע לצעירות. פנחס משוגע לתעלות. תאמרו: ממתי חפירת תעלות זה שגעון? אז תשמעו סיפור: קצין אחד נכנס לפסיכיאטור ומספר לו: שמע, אני אוהב חביתות בצורה בלתי רגילה. הפסיכיאטור: לזה לא צריך לבוא אלי. גם אני אוהב חביתות. הקצין: מה? גם אתה? אם כן, אתה מוכרח לבוא פעם אלי. יש לי מזוודות מלאות חביתות.

אך אל תחשדו בפנחס. הוא לא ממש חופר תעלות. הוא רק מתכנן אותן. הביצוע נמסר לידי חַבלן־משנֶה זלמן. יושבים כאן בני משפחת הכלה והם עלולים לחשוב שמעבידים את זלמן שלהם בפרך – כשאני אומר “ביצוע” זה רק מין נוסח שכזה. זלמן עבד בפעם האחרונה… ביום העליה למעיין־ברוך.

לזלמן יש עכשיו סיכויים של ממש להיות קצין – הרי כתוב במפורש: “שמלה לך – קצין תהיה לנו.” אבל חבל שלא כתוב גם להיפך: קצין אתה לנו – הא לך שמלה! שכן פנחס השיג עלי־זית ואם היה רק רוצה היה משיג גם עלי־תאנה ביתר קלות מהשגת השמלה. כמה ארצות עבר וכמה יבשות חצה, כמה שביתות ארגן וכמה גלים עשה. אבל לא קל היה לו למצוא. כי פנחסון הוא כידוע חובב מדים… וממדים.

סוף־סוף מצאו שניהם את מה שחיפשו. שני הרווקים האחרונים בין רווקי הפלדה במעיין־ברוך. המעניין ביותר בכל הפרשה הוא לא שפנחס מצא ולא שזלמן מצא, אלא שמצאו יחד: הקצין החסון ופועלו – המפקד ושלישו. ואיך שהם בוערים יחדו עינינו הרואות – ממש מדורת ל"ג בעומר.

כמו שנאמר: “והיה החסון לנעוֹרת ופועלו לניצוץ ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה.”

בוודאי הרגשתם שלא נגעתי הפעם בכלות. פשוט לא רציתי להיות הראשון.

(1958)

יושבים היינו בחדרו של קרס ומדברים על חתונות. התעלמנו מהפתגם הנודע “בביתו של תלוי אין מדברים על חבל”. עצם המנהג לשמור את מגילת־החתונות (מגילת־אובדן־העצמאות) בחדרו של הזוג הקודם הוא התעלמות גמורה מפתגם נבון זה. אך הוא מבוסס על ההנחה שהמגילה אינה מן המגילות הגנוזות ושלא יעבור זמן רב עד שהיא עוברת לידיים עם… טבעות חדשות.

לא כן הפעם. שנה ורבע עמדה המגילה בחדרו של קרס, ויש אומרים שרצונו לעבור לחדר חדש נבע בעיקרו מחיפוש אמתלה לשכוח את המגילה בחדר הישן.

אם תשאלו את דעתי אני – הרי מעברם של קרס ודיתה לשיכון־הוותיקים הוא תהליך טבעי, כמו מעבר האפרוחים מבית־האימון למַפטֵמה. כי למעשה הרי זֶה שנים משמש הצריף השוודי של קרס ואִיתַי כבית אימון.

בחדר הראשון – ה“רב” עטור־הזקן המשגיח על הכשרות, על הכושר, על הכשרון ועל הקשרים בבית האימון. (אמנם איננו רב וגם אינו רב עם איש, אבל זקן יש לו כמו־של־רב, ואופי של רַב־רְבָן). בחדר השני – קרס ודיתה – בשלב של אימון מתקדם. בחדר השלישי איתי הבודד, מקשיב מעבר לקיר ועוסק ב“אימון הפרט”. ובחדר הרביעי – זוג היונים (או למען הדיוק: זוג הג’ירפים) – בשלב של אימון ראשוני הנקרא במושגי הדור: מחנה הכנה.

קרס יצא כבר למפטמה והתחיל בגידול הכרס. (מי אומר ששיכון־הוותיקים אינו מפטמה?) ואם בכרס עסקינן, מה פלא שנזכרנו בפרץ? שמענו עליו שהוא אכול געגועים למעיין־ברוך. לפני שבוע נכנס פרץ למסעדה מפוארת באמסטרדם. ניגש אליו מלצר בשחורים:

– מה מסיה מזמין?

– ביצה רכה אבל שתהיה קשה; תה בלי תמצית ועם הרבה סכרין; עגבניה ופלפל לא רחוצים ולא חתוכים. המלצר הביט אליו בתמהון:

– אבל, מסיה…

– אני רוצה להרגיש את עצמי כמו בבית – הסביר לו פרץ – ולוּ לערב אחד.

מספרים שלאחר הפצרות רבות של פרץ ולאחר תשלום מיוחד של מאה גולדן – הגיש לו המלצר באותו ערב כשהוא…. יחף!

אם תזכרו היטב את פרשת השליחות להולנד – הרי איתַי עלול היה להיות במקומו של פרץ המסכן באותה מסעדה. עם מי היתה אז אהובה מתחתנת – אלוהים יודע. כי לפי מה שמספרים – זה לא כל־כך מקרי שאהובה מתחתנת עם איתי ואיתי עם אהובה. העניינים ביניהם התחילו עוד באותם ימים טובים כשבגרוש עוד היה חור, כשלמשה קראו שרתוק וכשלאמנון היו תלתלים מלוא הראש.

הם ניסו אם הם אוהבים זה את זה מקרוב – ונוכחו שכן (שלב זה נמשך כמה שנים). הם החליטו לנסות אם הם אוהבים גם מרחוק (…וגם זה נמשך כמה שנים) – ונוכחו שכן. בינתיים נקלעו שנה תמימה בין הפטיש (המושב “פטיש” בו לימדה אהובה) ובין ה…דן. אבל בתנועה אומרים שזה מְחשל. מי יודע מה היו מנסים בשנים הקרובות אילולא… אילולא האולפן.

נולד אולפן במעיין־ברוך. וכמובן, על ברכי איתי. יחד עם הלוּדוויגים והאוֹלְגָרִים והסָמֶקִים הגיעו גם המינוֹת והגינוֹת

והציפורות. אהובה חשה בסכנה שאיתי עלול לקבל כנפיים ולמצוא בין הציפורות למיניהן (שתי ציפורות יש באולפן ושמן בפי כול ציפורה השחורה וציפורה הלבנה) את הציפור הכחולה, שכידוע נמצאת לידך בבית, בשעה שדמיונך מחפשה במרחקים. החליטו איפוא אהובה ואיתי שהגיעה השעה להפסיק בניסויים ולהתחיל בנישואים.

יש חבר’ה שעוסקים רק בניסויים גרעיניים – נישואים רק עם בנות גרעין מהתנועה. איתי בחר אחת דווקא לא מהתנועה. יש לו אופי. נראה באיזו דרך ילכו שאר רווקינו. כי גם לרווקים המושבעים שלנו חסון וקלמן מובטח בחזון אחרית הימים להיכוות באישה של אישה. כמו שאמר הנביא ישעיהו: “והיה החסון – לנעורת” (ומה זה נעורת אם לא נערה קטנה – ”נערונת" בלשון ימינו); “ופועלו לניצוץ”, פועלו של חסון, שולייתו בלשון אזרחית או שלישו בלשון צבאית, איננו אלא קלמן. נחזור איפוא לדברי נביא אחרית־הימים: “והיה החסון לנעורת ופועלו לניצוץ ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה.” הם יבערו ועוד איך יבערו. מי בָּעַר ולא יידע זאת ומי בַּעַר ולא יידע זאת. אבל מתי?? – תשאלו את ישעיהו. הוא נביא. לא אני. והוא בעצם רומז רמז. “חסון כאלון” – חסון כמו אלון – כחסון בן השלושים כך אלון בן השלוש – יתחתנו בערך באותו היום. אני אומר “בערך”, כי אצלנו במשק לא נהוג לערוך שתי חתונות ביום אחד.

יש רווקים שנבעטים כל פעם שהם מנסים. יש כאלה שנבעתים מפני האפשרות ליהפך לעזר־כנגד במשפחה. שכן זכורים להם זכרים שלא נשאר זכר מזכריותם למחרת החתונה. יש רווקים שמחכים לאחת, שלמדה באותו בית ספר וגרה בצפון תל־אביב ושתתה אצל ויטמן – בלי לשלם. וישנם בחורים מעשיים שמתחתנים אפילו עם אחת שמכירים רק 5 שנים. חתונת בָּזָק קוראים לזה.

איתי שלנו – “נפל לו חבל בנעימים”. אמנם חבל – אבל מן הנעימים שבהם. הוא לפחות בטוח שאהובה לא תרכב עליו, שכן במפורש נאמר “וּמוֹרָה לא תעלה על ראשו”. ואהובה מורה. מורה מוסמכת. אתם שואלים איפה כתוב כדבר הזה? פתחו ספר “שופטים” פרק י"ג פסוק 5 וקראו:

“ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלוהים יהיה הנער.”

מזל טוב לאיתי הנער! ומזל טוב למורה הַתַּעַר! מי יתן ולא תדעו צער.

(1957)

פיליטון זה נכתב בפורים 1957. הקיבוץ חולם על היום בו יגדלו הבנים ויצטרפו לשורותיו. ילדי הקיבוץ עודם קטנים. כבר היום נראים סימנים ברורים שהם לא יהיו שונים הרבה מהוריהם. תכונות ההורים טבועות בבניהם. מה שהיה הוא שיהיה. גם בקיבוץ. ובוודאי באסיפה הכללית המשקפת את חייו. “גיבורי” הפיליטון הם חברים וילדים מוכרים. לא שיניתי הרבה שמות. ממילא יש לכל אחד כינוי. כמעט לכל אחד.

'החטיבה" – היא המסגרת החברתית של בני הקיבוץ.

אסיפה כללית (בעוד 13 שנה)

יו"ר – כמובן – יענקל’ה:

אינפורמציה:

המזכירות החליטה בישיבתה אתמול להזמין דוד למקלחת הציבורית – אבל לקנות אותו רק אם יהיה כסף לגזבר.

נשמעה סקירה של הגזבר על המצב הכספי ומתברר שאף פעם עוד לא היינו במצב כספי כל־כך קשה.

אביבה ודובי, שוש, ציפ וְדֶגוֹ, מההשלמה החמישית, הודיעו על עזִיבה.

המזכירות החליטה שמפתחות ההליקופטר יהיו בידי מרכז המשק והוא לא ירשה בו שום נסיעות פרטיות.

יש שאלות?

כן, קרס, בבקשה.

קרס: אתמול גמרתי תורנות של שבועיים בחדר־האוכל – שבוע מחולק־רצוף ושבוע רצוף־מחולק. הבוקר התחלתי ב־4.00 בתורנות תפיסת עופות. ב־5.30 הגעתי באיחור לתורנות החליבה בדיר. אחרי ארוחת־הבוקר התחלתי שלושה ימים של תורנות סניטריות. כשגמרתי הודיעו לי שאני בתורנות פריקת אוטו. רק זבל כימי. מילא. גמרתי לפרוק ונגשתי לאכול ארוחת־ערב ואז מתברר שאני תורן בחדר־האוכל מ־7.30 עד 8.30. גמרתי את התורנות, לקחתי פרוסת לחם בידי ועליתי לגן להגיד לילה טוב לתאומים שלי ושם קיבלו אותי בכעס: "אתה לא יודע שאתה בתורנות השכבה בגן הערב? "

יו"ר: כל זה טוב ויפה אבל זאת לא שאילתא. מה שאלתך?

קרס: שאלתי היא למה אני לא בתורנות שמירה הלילה?

יו״ר: התשובה היא: כי אתה בתורנות כתיבת פרוטוקול הערב, ובשביל זה ביקשתי לדחות את השמירה שלך למחר.

שי: יש לי שאילתא: מתי יבנו מחסן־נשק?

יענקל’ה: לבני החטיבה אין רשות דיבור. תהיו חברי הקיבוץ– תדברו. היום הוזמנתם רק לסעיף של פורים.

חסון: אז אני שואל: מתי יבנו מחסן נשק?

יענקל’ה: אני לא יודע. הסעיף הראשון: בקשת בני החטיבה לשתף אותם במסיבת פורים של החברים. את הבקשה תביא בפני האסיפה אורה. (אורה קמה לדבר. החבר’ה מההשלמה האחרונה (הכשרת עין־גדי) נועצים בה את עיניהם. אחד חצוף נותן שריקה, נועץ עיניים ושוכח להוציא את האצבעות מהפה).

אורה: 16 שנה אני במשק וכל שנה אומרים לי שאני קטנה מדי בשביל להשתתף בנשף של החברים. נמאס לנו, לבני כיתות ההמשך, להשתתף עם הילדים הקטנים במסיבות. מה יש לי משותף עם מירה או עומר או דרור? תגידו בעצמכם! הרי הם צוציקים.

– תראו מי שמדבר – נשמעה צעקה מעבר לחלון היא חושבת שאם יש לה תלתלים וחברי ההשלמה רודפים אחריה, אז היא כבר גדולה!

– רועי, דורון וכל החבורה שמעבר לחלונות, – קרא היו"ר – כיתה ח' לא הוזמנה לאסיפה. טלי, תדאגי שהחבריא שלך ילכו לישון. רשות הדיבור לפסיק.

פסיק (מההשלמה האחרונה): אצלנו בכפר הירוק דווקא השתתפו גם קטנים בנשף. במשק הזה יש מנהגים איומים – רק לזקנים מותר לשמוח. בני 15 ו־16 צריכים להיות במסיבה של הקטנים ולשתות מיץ. מה יש אם ישתכרו איתנו קצת?

נמך (פורץ בקריאת ביניים): יהיו לך ילדים, אז תדבר אחרת!

יענקל’ה: בלי קריאות ביניים! אל תהפכו את זה לוויכוח בין הוותיקים לבין ההשלמה. רשות הדיבור למזל “קפולסקי.”

מזל: חברים, אני חושבת שאסור לשתף את כיתות ההמשך. תראו למשל מה יקרה אצלי אם יחליטו לשתף אותם. אני לבד עם הילדים כי רונית תהיה בפורים באולימפיאדה בגאנה וג’קי עסוק רק במטעים. אתם יודעים שהָרִי ועמיחי וגידי בצבא. אז הוא נשאר לבדו מכל הצוות במטעים. אם מחליטים שהחטיבה תשתתף, אז עומר ויעל יבואו למסיבה והקטנים יעשו לי את המוות. לכי תסבירי לעמליה ולעופרה למה הן לא – ויעל ועומר כן. הן גם כן חושבות את עצמן לגדולות. ודווקא בשעה שאני צריכה להשכיב את סיני ולהניק את שובל הן יעמדו לי על הראש. אז אני נגד.

תוכי: אני רוצה להגיד לכם בשם כל הרווקים – ואני לא מתכוון לבנים של ההשלמה האחרונה – הם עוד לא יודעים מה זה רווק – שלנו דווקא חשוב שכיתות ההמשך ישתתפו. יש שם המון בנות ובניגוד לאמהות שלהן הן חתיכות, ולא איכפת לי בכלל שההורים שלהן מתים מפחד שמישהו כמוני ימצא חן בעיניהן. כולם יודעים למה לא התחתנתי עד היום וכל תקוותִי היתה שהבנות שהיו אז קטנות יגדלו ויוכלו להסתכל בי מבלי שיתעוררו בדמיונן אסוציאציות מזעזעות. תבינו, פורים זו ההזדמנות בשבילנו – כי אפשר לכסות את הפרצוף במסיכה.

ספק: אל תדבר בשם כל הרווקים. אני דווקא דרשתי בוועדת התרבות שהם לא ישתתפו. וכולם חוץ מאֶלָה הסכימו איתי.

אלה: אם הזכירו כבר את שמי אז אני אגיד לכם: לדעתי, אין טעם לפורים בלעדיהם. אני נכנסתי לוועדת התרבות של המשק. יש לי מספיק ועדות גם בלי ועדת התרבות ואם יחליטו נגד, אז אין לי מה לעשות בוועדה ובפרט בהכנות לפורים.

חגית: אני דווקא לא אוהבת שמאיימים באסיפות, ואם זה קרה גם לי פעם, אז רק מפני שהחבר’ה מההשלמה הרגיזו אותי בעניין ההסתגרות של המשפחות הצעירות בחדרים. אבל אני אומרת לכם שאם אלָה לא תכתוב את המודעות לפורים אז לא תהיה בכלל מסיבה. ראינו כמה הוסיפו המודעות שלה בשנתיים האחרונות – ואני מציעה לא לתת לה להתפטר וגם להוסיף את יובל מכיתה י"ב כנציג החטיבה לוועדת התרבות של המשק.

“סבא”: אני לא שומע כל מה שאומרים כאן. את מכשיר ההאזנה שלי לקח אליהו לתיקון לפני שבועיים ועוד לא החזיר אותו. “אין כסף” הוא אומר. ואם הייתי שומע מתי שאלו שאילתות אז הייתי שואל על זה שאילתא. אז לעניין. על מה מדברים? – אה, על פורים? נו. טוב נדבר על פורים. לי אין בכלל ילדים בכיתות ההמשך אז אני אובייקטיבי. הבנות הגדולות כבר חברות ברוך־השם והתאומות רק בכיתה ח'. הקטנצ’יק שלי קטן רק בשבועיים מהנכד – אבל אל תחשבו שקוראים לי סבא רק מאז שנולד לי הנכד. אני סבא עוד מזמן הפלמ"ח – ולמה? – יענקל’ה, אני יודע שזה לא לנושא. אבל זה חשוב שהצוציקים מההשלמה ילמדו קצת היסטוריה. אז פעם בא יגאל לקומזיץ שלנו…

יענקל’ה: סבא, מספיק בשביל היום. רשות הדיבור לנתן.

נתן: אנחנו התקבלנו לחברות רק לפני חודשיים ואז קמו כל הטָמוֹבָטֶס ודחפו ספיצ’ים על זה שרוצים לקלוט אותנו במשק. אז אם המזכירות באה עכשיו ואומרת לי שמציעים לא לשתף את בני החטיבה במסיבה אני אגיד להם: נא באוזן! מה, אני אבוא למסיבה לראות רק קרחות? עם מי נבלה אם הם לא יהיו במסיבה? עם הזקנים? עם נאבא העצבני או עם טיקי עם השיניים התותבות שלה? או שאתם מביאים חתיכות למסיבה או שאני ואבא שלי מתים משעמום.

אלה: אם נתן לא ילמד איך לדבר באסיפה, אז אני לא אשתתף יותר באסיפות. אי אפשר להרשות לו להתבטא כך באסיפה.

ענת: אני רוצה לשאול את נתן אם חסרות לו בנות. הרי מבני המשק שהתקבלו לחברות הרוב הגדול בנות. אתה סתם רוצה להתחנף ליעל, נירה ונאווה. יודעים.

נתן: אתן בנות אתן? – אתן…

היו"ר: נתן! אין לך רשות דיבור. גיל.

גיל: אני רוצה לענות לענת. אתן גדולות מאתנו, אבל לא זה העיקר. אם לא הייתן מסתובבות רק עם הבנים של ההשלמה – עם פַּלטי ובַּרמיל ופוספוס והשאר – אז זה היה אחרת.

יענקל’ה: חברים, אנחנו צריכים כבר להחליט.

אילנה: כן, לכם זה לא כל־כך חשוב. העיקר להחליט. אבל לנו זה קובע…

נירה: אני מהצעירים ביותר, אבל אני דווקא חושבת שלא כדאי לשתף את כל החטיבה במסיבה. אני מציעה שרק ילדי כיתה י"ב ישתתפו. והאחרים – לא.

שי: (אחיה, מאחורי החלון) את עוד תקבלי אצלי! חכי עד שתצאי מחדר־האוכל.

חסון: לסדר היום: אני מציע להצביע קודם כול על ההסתייגות של נירה ורק אחר־כך…

יענקל’ה: אנחנו עוד לא מצביעים. רשומים עוד חברים לדבר.

אורצ’י: אנחנו כן מצביעים! את השעות הטובות ביותר של הערב צריכים לבזבז על ויכוחים טפשיים.

גליה: אני רוצה למסור לכם מה חושבת ועדת־חינוך על העניין הזה. למעשה זה עניין חינוכי…

יובל: מה פתאום?!

נועה: מה־פתאום כן־פתאום. תחליטו ודי. אנחנו רוצים לדעת מה אתם מחליטים ולגמור.

יענקל’ה: מה את מציעה? בעד מה את?

נועה: אני לא מציעה כלום. אני נמנעת.

יענקל’ה: ניגש להצבעה.

מי בעד שיתוף החטיבה במסיבה? – אחד, שניים, שלושה… 14!

מי נגד? – אחד, שניים, שלושה… 8!

הורידו. הוחלט בעד.

אבל למה רוב החברים אינם משתתפים בהצבעה??

(1957)