מהמליץ הנשגב והמפורסם ר' אברהם בן ר' יצחק הבדרשי ז"ל

ממני הצעיר שם טוב גאגין

ס"ט.

ראש אב בית דין ומו"ץ דק"ק ספרדים באנגליא וראש ישיבת “אהל משה ויהודית” בראמסגט.

תרצ"ז

 

הקדמה לספר בקשת הלמדין הנקרא [בית אל]    🔗

וגם כולל בקצרה מחיי המחבר.

המליץ הנשגב ר' אברהם יצחק הבדרשי, נולד בעיר Béziers בפרובינצא (צרפת) באמצע המאה הי"ג, וכנוהו הבדרשי על שם עיר מולדתו, שנים מחבוריו נדפסו עם הקדמת לוצאטו על ידי גבריאל פולאק (אמשטרדם 1862). הא' “חרב המתהפכת” שיר בעל שני מאות ועשרה בתים כמנין ח’ר’ב' והס' הב' “חותם תכנית” דקדוק המלות השוות בכתיבתן ונפרדות בהוראותיהן מסודר בערכין בסדר האלף בית. גם נדפס ממנו ס' “בקשת הלמדין” וקראה “בית אל” משום שלא נמצא בו רק מאות אלף עד למד אל ומספר מתותיה כמנין בית.

המשורר הזה בחר לו דרך חדשה מכל המשוררים שהיו לפניו, ואולי גם לאחריו, והראה במוחש שאפשר לדבר גם בחצי אותיות, וכנראה שלמלאכה כזו הדרושה חכמה ובקיאות בכל התנ"ך הוכרח המחבר להסתיע מספרו “חותם תכנית” למצוא המלות הדרושות למלאכתו, בפרט כשבא להשתמש במלות השוות בכתיבתן, ולהן משמעות אחרת, והקורא בשיר זה במתון ובישוב הדעת יתבהל וישתומם לראות גודל חכמת המחבר בלשון עבר, וכחומר ביד היוצר כן היתה השפה העבריה בידו, ולכל אשר יחפוץ יטנה, מה יקרו רעיוניו והדר מליצותיו, רוכב על כרוב המליצה ויעוף עד שמי שמים מכון שבת אל עליון, וכשופר מרים קולו ומגיד גודל התרוממותו יתברך. וכנגדו שפלות האדם קרוץ מחומר, מראה בפועל כי ה' הוא השליט בעליונים ובתחתונים. כחו וגבורתו מלא עולם וכנגדו הוא מתאר קוצר שכלו והשגתו של קומת איש גמד אשר א"א לו להשיג אפילו חלק קטן ממהותו וישותו של האל יתברך. ובהמשך דבריו מתאר מצב האומה הישראלית השפלה ואיך היא גולה ממקום למקום והיא ככדור משחק בין ידי האומות ומחלה פני אבינו שבשמים למהר הגאולה והישועה לבניו.

למרות שספר זה קטן הכמות, הוא מפני היותו רב האיכות העליתיהו בדפוס בספרי זה “פרקי שירה” ותמצאהו בדף 92, ולרוב בקשת אוהבי ורעי שבקשוני לחבר פירוש קצר וגם ביאור המלות הקשות נעתרתי לבקשתם. חזרתי והדפסתיו פעם אחרת עם ביאור ופירוש. למען אלו המשתוקקים להבין דבריו ילכו בטח וימצאו עונג ונחת בהבנת עומק מליצותיו. וקראתי הפירוש בשם “ללמד” וביאור המלות “למד” בהיות שכל השיר בנוי על אות למד וגם בכל תיבה ותיבה תמצא בה אות למד ונאמנו דברי קדמונינו ז"ל הרי זה בא ללמד ונמצא למד (פסחים כה: ערכין לד.) מראש חשבתי שמתוך פי' וביאורי אלמד לאחרים, ונמצאתי למד.

אקוה שכל קוראי ספר זה יעריכו מלאכתי, ויזכירו שמי לטובה ולברכה, והיה זה שכרי וזה החלי,

בעזר צורי וגואלי.

המבאר והמפרש.

שיר קדמון.

לְךָ אֵלִי בּגַלְגַּלֵּי זְבוּלִי. / גְּדוּלָה לֹא אֲגַדֶּלְךָ בְּדִגְלִי:

גְּדוֹל הַכֹּל וְכֹל יָכוֹל וְיוּכָל. / וְלֹא אוּכַל לְהַלֶּלְךָ בְּיָכְלִי:

לְהַבִּיט לַהְטְךָ אֶלְאֶה וְאֶלְהֶה./ וְלֹא לִזְהָבְךָ יַגְדִּיל גְּלִילִי:

הֲדַל הוֹלָל בּהִלּוּלָךְ יְהוּלָל. / הֲלֹא הוֹלֵל לְכוֹכָבִי וְהִלִּי:

ללמד

לך אלי. כן התחיל המשורר בשירו לך אלי תשוקתי, ( ונדפס בסדור ליוה"כ נוסח א"י) רצה להביע כי כל אשר לו אינו שלו והוא לאל ב"ה, אם מעונתך ה'. בגלגלי זבולי איך אני בן תמותה אוכל להגיד גדולתך לרוב רוממותך וזהו שממשיך ואומר. גדולה לא אגדלך בדגלי וגם אי אפשר לי להללך לפי כחי ויכלתי, וזהו ולא אוכל להללך ביכלי, ונותן טעם וסיבה לחולשתו ורפיון יכולתו, להביט להטך אלאה ואלהה. ר"ל אהיה עיף ויגע מראות זוהרך, ואם שביב מאורך יעבור נגד עיני ישרפני ואשוב לאפר ועפר. ולא לזהבך יגדיל גלילי. הטעם אפילו אם אתעשר בזהבך כמ"ש לי הכסף ולי הזהב נאום יי צבאות (חגי ב־ח) עם כל זה לא יגדל גליל כבודי וכתרי. הדל הולל בהלולך יהולל. בתמיה. האם דל כמוני ר"ל אחר שהזכיר שאפילו אם חננו ה' בעושר לא היה בכחו להללו. ועתה שהוא דל והלך איך אפשר לו להללו, הלא הולל לכוכבי והלי. אין צורך לך בהלולי הלא כוכבי השמים וכל צבאיו מהללים ומשבחים אותך שבח יתנו לך כל צבא מרום תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש ומה תועיל תהלתי והלולי אשר מאפע ימעטו,

למד

בגלגלי. הם גלגלי הרקיע. זבולי. שם הרקיע הרביעי (חגיגה י"ב:) וגם מלשון חניה ודירה לה' ולאדם כמו בית זבול לך (מ"א ח יג) וכן יזבלני אישי (ברא' ל־ך). בדגלי והוא נס (במד' ב־ג) והנגזר ממנו להרמה והתנשאות כמו דגול מרבבה (שיר ה־י). להביט, ענינו ראיה בקורת, (במדבר כ"ג־כ"א). להטך, ענינו ברק ולהב אש, (ברא' ג־כד) אלאה ואלהה, שניהם ענינים עייפות ועמל (ברא' יט־א). גלילי. כמו ידיו גלילי זהב (שיר ה־יוד) ורבו בו הפירושים. הדל. מלשון עוני ומחסור (שופטים ו־טו) או לגרוס חדל מל' מניעה ועזיבה (ברא' יח־יא). הולל. סכל ומשוגע כמו יהולל (ישעי' מ"ד־כה). והלי. ענינו אור וזוהר כמו בהלו נרו (איוב כט־ג) או שם לכוכב נוגה (ישעי' י"ד־י"ב).

וְלוּ גֹּוֽדֶל כְּלָלֶיךָ אֲכַלְכֵּל. / לְבַטֵּא אֶחְדְּלָה אֶבְלֶה יְבוּלִי:

לְהַגִּיד חֵילְךָ הָחֵל וְכַלֵּה. / אֱלֹהַי בָּֽטְלוּ אֵלִי וְחֵילִי:

וְחָלִֽילָה לְכַבֶּדְךָ בְּכֵלִי. / וְלִכְבוֹדָךְ אֲחַלֵל בַּֽחֲלִילִי:

אֲבָל אֶדַּל בְּהַגְדִּיל לַֽהֲגִיגִי. / וְאֶבָּהֵל בְּהִלּוּלִי וְאַחְלִי:

ללמד

ולו גודל כלליך אכלכל. ואם אנסה לישא ולסבול גודל כתריך אז לבטא אחדלה אבלה יבולי. אחדל אפילו לבטות תיבה אחת וכל יבול ארצי יבלה. להגיד חילך החל וכלה, להגיד כחך ועז ידך מתחילה ועד סוף, זה א"א. ועתה ממשיך דבריו ואומר אלהי בטלו אלי וחילי, נגד הוד גדולתך ורוממותך ה', בטלו ואפסו כחותי, וחלילה לכבדך בכלי ולכבודך אחלל בחלילי חלילה לי גם מזה אם אין בי כח להללך בפי, איך אוכל לכבדך בכלי שיר, ושמא אחלל ח"ו שמך הרם ונישא. או אחלל הוא מלשון ניגון בחליל (ע' בלמד). אבל אדל בהגדיל להגיגי וגם ארגיש חולשה ודלות כל מה שאגדיל וארבה בדבורי או בעלות איזה מחשבה בדעתי,

למד

כלליך. מלשון כתר כמו כליל תפארת (שמות כ"ב־לא). אכלכל. מל' נשא וסבול כמו ונלאתי כלכל ולא אוכל (ירמי' כט־ט). לבטא. ענינו דיבור בביטוי שפתים (במדבר ל־ז). אחדלה מל' מניעה כמו חדל, אבלה. ענינו הפסד מרוב ימים כמו אחרי בלותי (ברא' יח־יב). יבולי. ענין תבואה כמו יבול (שופ' ו־ד). חילך. מל' כח, תוקף ועוז (תהלים קי־ג). החל לשון התחלה, (ברא' ו־א). וכלה. גמר ותשלום (ש"א ג־יב). אלי וחילי שניהם מלשון גבורה וחוזק ונקרא אל שם הק' לתקיף ובעל יכולת והוא שם תואר לכל דבר חזק כמו ואתנהו ביד אל גוים (יחזקאל לא־יא). וחיל. ידוע. בכלי, ענינו פה כלי זמרה ונגינה, כמו בכלי דוד (דהי"ב כט־כו). אחלל, לו ב' פירושים הא' מלשון חלול היפך קו' כמו אחלל (תהלים פ"ט־לה). או הוא מלשון ניגון בחליל אשר הוא כלי שיר נבוב תרגום נבוב חליל ומצינו בחליל (ישעי' ח־יב). להגיגי, ענינו דבור ומחשבה, ונכפלה העין כמו זנונים (תהלים ה־ב). ואבהל, מלשון פחד וחרדה (איוב כג־טו). בהלולי, ענינו הלל ושבח והוא ידוע, ואחלי, מלשון תפלה כמו ויחל משה (שמות לב־יא) ור"ל בבי ובתפלתי,

הֲלֹא אָחוּל וְאֶזְחַל בַּֽחֲלָלִי. / לְהוֹדָךְ וַֽהֲלֹא לָךְ בַּֽהֲלֵלִי:

וְלִי לֵבָב לְיַחֶדְךָ יְדַלֵּג. / כְּאַיָּלִי וְלוּ אָזַל אֱיָלִי:

וְלוּ לָבוּז לְגַז יִדַּל וְיִכְלֶה. / וְאֶלָּוֶה לְזִיוִי לֹא לְבוּלִי:

וּבַֽהֲלֵל אֲגַדֶּלְךָ בְּגוֹֽדֶל. / בְּדוֹלָחִי וְאֶבָּדֵל בְּדִילִי:

ללמד

והתוצאה תהיה הלא אחול ואזחל בחללי אפחד ואלך על גחוני רמוש על הארץ, או ואזחל הוא מל' פחד כמו זחלתי ואירא (איוב לב־ו) וזהו מה שממשיך ואומר להודך והלא לך בהללי ואולי אפשר לגרוס בחללי מל' חלל גוף, ולי לבב ליחדך ידלג, ר"ל שלבי יקפוץ וידלג ממקומו בעת אשר אבא ליחד שמך הקדוש והנורא, ודמה הדלוג לאותו דילוג של איל, וז"א כאילי ולו אזל אילי ואפי' אם כחי הלך, ולו לבוז לגז ידל ויכלה, ר"ל ואף אם לבי יהיה נקלה קל הערך, וכן לגז לשון כריתה וזהו ידל ויכלה, ואלוה לזיוי ולא לבולי זיו ובול הם שמות חדשים (מ"א ו' לז־לח). אבל פה השאילם המחבר לנשמה וגוף שהנשמה זיו ונוגה, ועל הגוף כנהו בשם בול כמו לבול עץ אסגוד (ישעיה מד־יט) ור"ל שטוב לי להתלוות לזיוי שהוא הנשמה שלעולם חיה וקיימת מלהתלוות לבולי אשר היום כאן ומחר בקבר, ובהלל אגדלך בגודל בדולחי ואבדל בדילי רצה לומר שהתקוה היחידית שיש לו בזמן שיוכל להלל ולשבח הקב"ה כשיהיה זך ונקי ממחשבות זרות כאותו אבן הבדולח אשר היא שקופה וזכה, וע"ז נצרך בראשונה להבדל מהבדיל ר"ל להתפשט מכל הסיגים והפסולת ולהתיכם מכל מיני החומריות וזהו דוקא אחר המות,

למד

אחול ענינו פחד כמו וחלו (דברים ב־כה) ואזחל ענינו הליכה נמוכה וגרירה כמו זוחלי עפר (דברים לב־כד) והושאל לאדם ההולך שחוח וכפוף כמו זחלתי (איוב לב־ו). בחללי ר"ל בחלל הגוף. או פי' היפך קודש ודבוק אל התיבה הבאה אחריה (עיין ללמד). כאילי, והוא מין צבי אשר דרכו בעת הילוכו לדלג, כמו אז ידלג כאיל (ישעי' לה־ו). אזל, מלשון הליכה (ש"א ט־ז) אילי, מלשון כח ועז כמו איל (תהלים פח־ה) לבוז, ענינו חרפה (בראשית לח־כג) לגז, ענינו כריתה כמו נגוזו ועבר (נחום א־יב) ואלוה, ענינו חבור ודבוק כמו ילוה אישי (בראשית כט־לד) לזיוי לא לבולי (עי' ללמד). בדולחי, אבן יקרה (בראשית ב־יב) ואבדל מלשון הפרשה (ויקרא כ־טו). בדילי, מין מתכת כמו הבדיל (במדבר לא־כב).

לְךָ אֲגַלֶּה חֳלִי לִבִּי וְאֶגְלִי. / לְחִי אוֹבִיל כְּיוּבָלִי וְיִבְלִי:

כְּבַלּוּאִי לְגַבִּי כַּחֲלָאִי. / לְךָ אֶכְלֶה וְלֹא אֶבְלֶה בְּיַחְלִי:

וְלֵב דָּלָל וְלִכְאֵבִי כְחָלָל. / וְאֶל הֵיכָלְךָ אָטִיל חֲלָלִי:

ללמד

לך אגלה חלי לבי ואגלי, ר"ל לפניך ה' אגלה סודות לבי ושיחי יחד עם המון דמעותי, לך אוביל כיובלי ויבלי. ומרוב הדמעות אשר יזלו בזרם על לחיי יהיו דומות למי נחלים השוטפים וזהו כיובלי ויבלי, כבלואי לגבי כחלאי, הטעם שלרוב בכיתו וצערו הרי הוא מרגיש כי כבר גופו נבלה ונפסד כאותו החולה השוכב על ערש דוי ומתהפך בו מתוך כאביו, לך אכלה ולא אבלה ביחלי. חוזר המשורר ומתנחם ואומר למרות כל כאבי אומר, לך ה' אקוה ואיחל ואני בטוח כי לא אבלה בתקותי, ולב דלל ולכאבי כחלל, דלל פ"ע ור"ל למרות שלבי דל ורזה כאותו חלל הנפצע המלא כאבים עם כל זה לא אמנע, ואל היכלך אטיל חללי, ר"ל אשליך לפני היכל ה' חלל גופי ההרוג, או הוא מלשון תוחלת ותקוה,

למד

ואגלי, ענינו טיפות טל כמו אגלי טל (איוב לט־כח) ופה השאילו לטיפי דמעות. לחי, ענינו בשר הפנים שבבעל חי (תהלים ג־לח). אוביל, ענינו הבאה (ירמיה לא־ח). כיובלי ויבלי, והם שמות נהרים הראשון, ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיה יז־ח). והשני, יבלי מים (ישעיה ל־כה). כבלואי, ענינו הפסד כמו אחרי בלותי (בראשית יח־יב). לגבי, והוא דבר גבוה והושאל לגובה הגוף באדם מאחוריו כמו על גבי (תהלים קכט־ג). כחלאי, מלשון חולי (עי' ללמד). אכלה, מלשון תוחלת ותקוה כמו כלתה לישועתך (תהלים פד־ג). אבלה, מלשון בלוי כמו בלה בשרי (איכה ג־ד). ביחלי, ענינו תקוה (תהלים עא־יד). דלל, ענינו רזון וחוסר כמו דללו (ישעיה יט־ו). היכלך, והוא ארמון ומקדש מלך ופה השאילו לה' ורבים הם בנ"ך (מ"א ו־ה). אטיל, ענינו השלכה (יונה א־ד). חללי, ענינו הרוג חרב, והוא ידוע.

בְּחַלְחָלָה וְחִיל כֻּלֹּו יְיֵלִיל. / וְלֹא יֶחְדַּל בְּכָל לֵילִי יְלָלִי:

לְאַט גּוֹאֵל בְּהַגְאִילִי לְטוּחָי. / וְלוּלֵי גוֹאֲלֶךָ אַלְלַי לִי:

בְּלִי לָאָח וְגוֹאֵל הַגְּאוּלָה. / וְלִידִידִי וְלִגְדוּדַי וְחֵילִי:

אֲבָל חָבַל לְבָבִי לִי לְבַדִּי. / חֲבָלַי לָכְדוּ לֶכְדִי וְחֶבְלִי:

ללמד

בחלחלה וחיל כלו ייליל, ר"ל שגופו יילל ביללה ורתת. ולא יחדל בכל לילי יללי. ר"ל שאין לילה אשר איננו מילל ומקונן על גלות השכינה, ובהיות שהלילה הוא מוכשר לקינה ובכי כמ"ש בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה נקט לילי, לאט גואל בהגאילי לטוחי, ר"ל ה' מלך ארך אפים ורב חסד התנהג עמי בנחת ובמתינות אודות טינוף חטאתי ופשעי אם תעבתי וגאלתי וטנפתי לסתר לבבי, ולולי גואלך אללי לי, ואם אתה ה' לא תגאלני ותפדני מהם אללי לי אויה לי, ועתה ממשיך הוא את דבריו בלי לאח וגואל הגאולה ר"ל לא נשאר לי שום קרוב במשפחתי שיגאלני מטומאתי ולידידי ולגדודי וחיל, הוא קשור עם למעלה, ור"ל מלבד שאין לי לא אח ולא גואל וגם לא ידיד ורע, ולא גדוד ולא חיל צבא, אבל חבל לבבי לי לבדי, אבל מה שידעתי שלבי פצוע משחת ומקולקל ולא אדע איך להטותו בדרך הישר והטוב, חבלי לכדו לכדי וחבלי, ר"ל מתוך כאב סגרוני וקשרוני בחבל כאותו האסיר המקושר בשלשלאות של ברזל ואינו יכול לזוז אנה ואנה,

למד

בחלחלה ענינו רתת כמו ותתחלחל המלכה (אסתר ד־ט). וחיל, גם הוא מלשון רתת כמו חיל אחז (שמות טו־יד). ייליל, מלשון נהי כמו כולה ייליל (ישעיה טו־ג). לאט, ענינו נחת ונעימות (ש"ב יח־ה). בהגאילי, ענינו טינוף ולכלוך כמו מגואל (מלאכי א־ז־יב). לטוחי, ענינו סתר לב או הכליות כמו חפצת בטוחות (תהלים נא־ח, איוב לח־לו). הגאולה, ר"ל פדיון דבר המכור או זכות לפדות (ירמיה לב־ו־ח). ולגדודי וחילי, שניהם ענינם פלוגת חיל כמו גד גדוד יגודנו (בראשית מט־יט). חיל, (שמות יד־כח). חבל, ענינו פה השחתה (נחמיה א־ז). חבלי, ר"ל כאבי כמו חבלי יולדה (ש"ב כב־ו). לכדו, לשון סגירה כמו ולכדו (שופטים ז־כד). וחבלי, פה ענינו קו ומתרים כמו ותורדים בחבל (יהושע ב־טו).

וְאֶלָּבֵט וְיָלוּזוֹ הֲלִיכָי. / כְּאִלּוּ בַכְּלוּב אֵלֵךְ בְּכֶבְלִי:

בְּהִוָּאֵל אֲלַבֵּב לֶאֱוִילִי. / וְאָגִילָה בְּיַלְדֵּי חִיל כִּגִילִי:

לְכָל אֶחְבּוֹל וְלִי אֶחְדַּל לְהֵטִיב. / לְךָ יִגַּל בְּהַגְדּילִי גְדִילִי:

ללמד

ואלבט וילוזו הליכי, ר"ל ואכשל ברגלי, ובעוד שאני מעוות אותם, דומים כאילו פסיעותי שוחקים עלי על סדר הליכותי, כאילו בכלוב אלך בכבלי, דומה כאילו נתנוני בתוך כלוב, כן אני מרגיש ברגלי ואינני עוד חפשי. בהואל אלבב לאוילי מלשון אולת וסכלות ור"ל לבי נמשך אחרי אולתי כלומר לבי נקסם אחריה, ולא די כל זה אלא ואגילה בילדי חיל כגילי, שהתרועעתי וששתי עם ילדים שובבים בני בלי שם כגילי, והושאל לחמדות הזמניות לכל אחבול ולי אחדל להטיב, מודה אני על חטאתי שלכלם חבלתי והזקתי, ולא די זה שגם לעצמי חדלתי להטיב, רע לעצמו רע לאחרים לך יגל בהגדילי גלילי, ור"ל לפניך ה' נגלו כל תעלומות אם הגדלתי והגבהתי תמיד למעלה ממדרגתי וכחי,

למד

ואלבט, ענינו כושל ולכד כמו ילבט (משלי י־ח). וילוזו, ענינו עוות ועקשות כמו ילוזו (משלי ג־כא). הליכי, ר"ל רגלי כמו ברחוץ הליכי בהמה (איוב כט־ו). ואין לו אח. בכלוב, ענינו סל המונח בתוכו צפור כנף כמו ככלוב מלא עוף (ירמיה ה־כז). בהואל, מלשון אולת וסכלות (משלי יב־כג). אלבב, ר"ל לבו נמשך כמו לבבתני (שיר ד־ט). חיל, התבהלות ורתת כמו חיל אחז (שמות טו־יד) ובאה תיבה זו סמוכה לילדי, לומר כאותם הילדים המבוהלים וגדולים וקופצים לפחז ילדותם. כגילי, ענינו דומה בשנים כמו כגילכם (דניאל א־י). אחבול, ענינו השחתה (איוב לד־לא). אחדל מניעה ועזיבה, (ברא' יח־יא). יגל מל' גילוי וענינו ידוע. גדילי, אולי הוא לשון גדלות, ומצאנוהו פעמים, וענינו פתילים מעשה קליעה (דברים כב־יב, מ"א ז־יז). [ואולי אפשר לפרש דבריו לך ה' ידוע כאשר אגדיל ציציותי אם לשם שמים, או לשם יוהרא. ולא אאהל להחבא וגו' כלומר אינני עושה המצוה בהיותי באהלי, או בכלאי או בכלובי בצנעא. אלא אני מקיים המצוה בפומבי]

וְלֹא אֲאָהֵל לְהֵחָבֵא בְּכִלְאִי. / בִּכְלוּבִי בְּהַגְבִּילְךָ גְבוּלִי:

וְלוּ אוּכַל אֱלֵי כַלְכֹּל וְאוּכָּל. / הֲלֹא אוּכַל לְהֵחָבֵל וְלִבְלִי:

וְהִוָּלְדִי וְהוֹלִידִי לְבוֹהוּ. / ובהלה וּבֶלָּהָה בְּחֶדְלִי:

ללמד

ולא אאהל להחבא בכלאי, הטעם ולא נשמרתי בתוך חדרי אהלי להשמר בתוך כלאי, ר"ל שלא ידעתי להזהר לתת גבול לידיעותי ולומר עד פה תבא ולא תוסיף, וממשיך דבריו ואומר בכלובי בהגבילך גבולי, לא רק שלא נתתי גבול לידיעותי בכלאי ובכלובי בעת שהייתי צריך להגביל לפניך ה' גבולי, אלא בחרתי לעלות שמימה ולהשיג השגות עמוקות דבר שאין דעת האדם משיג, ועוד ממשיך ואומר ולו אוכל אלי כלכל ואכל, ולו יכולתי להגיע למדרגת החכמים הגדולים כלכל ואכל, הלא אוכל להחבל ולבלי, דבריו אלה נמשכים עם מ"ש למעלה מזה, ור"ל אף אם יכולתי להגיע למדרגת חכמת כלכול ואכל. חושש אני שמא אחבל ואשחית בעצמי ולא ישאר ממני מאומה וזהו ולבלי, והולדי והולידי לבוהו, רצה לומר אחר שלא ישאר ממני מאומה מה אני ומה חיי, מי המה הבאים אחרי, ומי מולידי, וזה אומרו ובהלה ובלהה בחדלי, הכל הבל ורעות רוח בהלות ובלהות הם חיי האדם, ושניהם מורים על עולם הזה המושחת והמקולקל,

למד

כלכל שם איש (מ"א ה־יא) ואכל, שם איש (משלי ל־א). להחבל, מלשון השחתה, ופי' למעלה, ולבלי, היא מלת השלילה כמו בל־בלי ועל הרוב לשלילת השם הבא אחריו כמו המבלי אין קברים (שמות יד־יא) או הוא מלשון הפסד כמו משחת בלי (ישע' לח־יז). והולדי והולידי, והולדי הם מולידיו האב והאם, והולידי על הבאים אחריו. לבהו, נרדף לתהו (ברא' א־ב). ובהלה, ר"ל חרדה (ויק' טו־טז). ובלהה, ג"כ מלשון חרדה כמו בהלה (ישעיה יז־יד). בחדלי, תבל, עולם, כמו עם יושבי חדל (ישעיה לח־יא) בחלדי ג"כ תבל כמו בחלדי (תלים מט־ב). אבל אולי הוא מלשון אבילות, הובלו, ענינו, הבאה כמו אובילם (ירמיה לא ח).

וְהָאֵבֶל וְהַחֶבֶל בְּחֶלְדִּי. / וְהַהֶבֶל אֲבֹל חֶלְדִי כְּהֶבְלִי:

לְהֶבֶל הוּבְלוּ הֶבֶל וְיוּבָל. / וְגַדִּיאִל וְחֵיל הַיַחְלְאֵלִי:

וְהַכֶּלַח כְּכָלַח וַחֲוִילָה. / יְחַבֵּל כֹּל בְּלִי חֶבֶל וּבִדְלִי:

ללמד

וממשיך עוד דבריו ואומר והאבל והחבל בחלדי, מה אני רואה ופוגש בחיי הבלי, אבלות, כאבים, צירים, בעולמי שבאתי בו, וההבל אבל חלדי כהבלי, ר"ל גם צער האבלות הוא הבל, כי סוף אדם למות והעולם כהבל וריק, והיה אפשר לגרוס במקום וההבל אבל והתבל אבול כלומר שהעולם כלו מעוטף באבילות¹ כמו וילכו אחרי ההבל ויהבלו, וחלדי שהוא ג"כ העולם הוא כהבל, כפל הדבר במלות שונות להבל הובלו הבל ויובל, מה יועיל ומה יציל אסיפת הון בעמל רב, להבלים רוחות נחשב האושר הזמני והעתי, שאם ההון והעושר בא לו, ידע מראש כי להבל הובאו, ולא יעמדו בידו עשרו וגדלותו, כי עושה לו כנפים ויעוף והבל ויובל כפל הדבר, ויובל הוא כמו הובלו מלשון הבאה, (ישעיה יח־ז) וגדיאל וחיל היחלאלי המחבר רמז בדבריו מלבד שהם שמות אנשים (עיין למד) אבל פה הרכיבם מן מלת גד שהיא תורה על מזל ואושר, וכן יחלי מל' תקוה, והסמיך לשניהם תיבת אל ור"ל שגם המזל והאושר והתקוה כולו הלך לאבדון וכולו הבל הבלים, והכלח ככלח וחוילה, ר"ל הזקנה ואפיסת הכחות, או הכליון, הם כערי כלח וחוילה שלרוב זקנותם נאבדו מן העולם, כן הוא חיי האדם ועושרו ואושרו, ועתה המשורר חוזר ואומר, הכלח שזכרתי יחבל כל בלי חבל ובדלי ר"ל הזקנה היא סיבה להרוס ולחבל בלי מדה ומשקל ונקט חבל ובדלי ששניהם מדות. חבל שבו מודדים, ובדלי שהיא מדת הלח לשמן ודבש. או מים וכיוצא.

למד

הבל, נרדף לריק ואפשר שפה רצה המשורר לרמז על הבל עצמו שבהבל בא ובהבל הלך ויובל, שם נהר (ירמיה יז־ח). וגדיאל וחיל היחלאלי, שני שמות עצם (במדבר יג־כו) ופה המשורר עשה מהם רמז והם גדי־אל המורה על המזל כמו, בגד (בא־גד) (ברא' ל־יא) וכן יחלאלי (ישעי' סד־יא) והסמיכם לאל כמו ארזי אל, כהררי אל (שם לו־ז) ויחלאלי הוא מל' תקות אל. והכלח, ענינו זקנה כמו ובבא בכלח. (איוב ה־כו). ככלח וחוילה, שמות עצם לערים, הא' נזכר (ברא' י־יא) והב' (שם ב־יא). יחבל ענינו השחתה כמו מחבלים כרמים (שיר ד־טו) חבל, קו ומיתרים למדה כמו וימדדם בחבל (ש"ב ח־ב) ובדלי, כלי שמעלים בו

מים כמו מדלי (ישעיה מ־טו) ואולי כי פה הסמיכו לחבל. כמאמר רז"ל הלך החבל אחר הדלי (תנחומא הישן סוף מקץ) (עי' בללמד).

בְּגַל יוּטַל וְיוּבַל לָאֲבַדּוֹ. / וְיֵאָלַח וְיִכְלֶה הָאֱוִילִי:

כְּדַל בָּדַל וְכַחֵלֶךְ אֲלַחֵךְ. / גְּלִילֵי חֵילְךָ חֵילִי וְגוֹאֲלִי:

וְכַהֵלֶךְ אֲהָלֶיךָ אֲהַלֵּךְ. / לְאִטִּי לֹא לְאִיטִי וֶאֱלִילִי:

ללמד

בגל יוטל ויובל לאבדו, אולי צ"ל כגל והטעם כמו אותו הגל של עפר שנוטלים ומובילים ומשליכים אותו לאשפה. כן גוף האדם אחר מותו משליכים גויתו אל שאול תחתית ושם שב לעפר, וזהו שממשיך ואומר ויאלה ויכלה האוילי. ר"ל שם יהיה סוף ותכלית של סכלות ואוילות של האדם, ובחיים חיותו מה מצבו, כדל בדל וכהלך אלחך, אני דומה לאותו העני הבדלים ממנו כל רע ועמית. והלך גם הוא נרדף לעני נמוך ומורד המלחך בקערות אחרים מהנותר בקערותיהם. גלילי חילך חילי וגואלי, אבל הנחמה והתקוה הנשארת בידי היא שגלילי חילך הם חילי וגואלי שיצילני ויגאלני ממצוקות נפשי. וכהלך אהליך, ר"ל וכאיש עני ואביון בענוה ושפלות רוח אלך ה' באהליך, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות כעין מה טובו אהליך יעקב (במדבר כד־ה). לאטי לא לאיטי ואלילי, ר"ל כאשר אלך לראות פניך ה' אלך לאט לאט בנחת ולא בצער אבל חלילה לי ללכת אחרי האיטים שהם ע"ז (ישעי' י"ט ג)

למד

בגל, ענינו צבור אבנים והושאל גם לגלי עפר וגלי מים (ברא' לא־מו). יוטל והוא מלשון השלכה (משלי טז־ל) לאבדו, העדר וכליון, ואבדון הושאל לשאול וקבר (איוב כח־כב) והנון נוספת כידוע, ויאלח, שורשו אלח וענינו תיעוב וגיעול (איוב טו־טז). ויכלה, ענינו הפסק והעדר כמו ואכלם (שמות לב־י). האוילי, סכלות ובא ביוד כיוד נאדרי (זכרי' יא־טו) כדל, עוני (שמות כג־ג). בדל, הפרשה כמו מבדיל (ברא' א־ו) וכחלך, ג"כ הוא מל' עוני ודלות כמו חכלה (תלים י־יד) אלחך, קנוח כמו ילחכו (במדבר כב־ד). גלילי, פי' למעלה בראש השיר, חילך, ענינו הון ורכוש (תלים מט־ז). חילי וגואלי שניהם כינוים לה' כמו אלהים אדני חילי (חבקוק ג־יט). וכהלך ענינו עני כמו ויבא הלך לאיש עשיר (ש"ב יב־ד). לאטי, לשון נחת ונעימות (שם יט־ה) לאיטי, שם אליל כמו ואל האיטים (ישעי' יט־ג)

לְזַבֵּחַ לְךָ חֶלְבִּי בְּכָלִיל. / לְחֵטְא אֶאֱבַל אֲבָל אָגִיל בְּאֶבְלִי:

וְכִדְבֵלָה לְחִכִּי לַהֲגֶךָ. / וְאִלוּ אֶחְבְּלָה אוֹכֶל בְּלִילִי:

וְלֵב חָלְיוֹ יְכַלְכֵּל כַּלְכְּלֵהוּ. / בְּהִלָבֵב לְבַב חוֹבֵל בְּחֶבְלִי:

ללמד

לזבח לך חלבי בכליל, רצה לומר כאשר אלך לבקר פניך ה' כונתי להקריב לפניך חלבי ודמי ויהי' נחשב לך כעולה כליל ע"ג מזבחך, לחטא אאבל אבל אגיל באבלי, ר"ל על כל חטא שאעשה אתאבל עליו ואקונן עליו, וגם אגיל באותו האבל, כי מתוך צער זה יביאני לשוב בתשובה שלימה לפניך וכדבלה לחכי להגך, ר"ל מחשבתך ה' תהיה כ"כ מתוקה בפי ובחכי מוטעמת כאותם התאנים הדרוסות וכבושות הנוטפים מהם דבש, ואלו אהבלה אוכל בלילי, ר"ל ואם אשחית אוכל בלילי, אוכל ובליל, אחד הם כמו ושור גועה על בלילו (איוב ו־ה) אז ולב חליו יכלכל כלכלהו. ר"ל במה אהיה נזון אם אכלי כבר נשחת ונפסד. ובכן עלי להיות נזון מחליי כהחולה הניזון כל ימי חליו מקדחתו, בהלבב לבב חובל. אז אנסה לקסום לב החובל משכוני למען יחזירהו לי, גם זה לא יועיל ולא יציל, משום

למד

בכליל, שם מופשט ותרגומו גמיר (ויקר' ו־טו) והושאל לעולה שנשרפת כולה, אאבל, מל' אבילות (ברא' כז־מא) וכדבלה, והוא תאנים דרוסות וכבושות עד שנעשים כככר לחם (ש"א ל־יב). להגך מחשבה ועיון (קהלת יב־יב) אבל בל' ערבי להג הוא מל' פטפוט בדברים בטלים, אחבלה, ענינו עבוט כמו אם חבול תחבול (שמות כב־כה) בהלבב, ענינו משיכת הלב אליו, כמו לבבתני (שיר ד־ט). חובל, המקבל משכון (דברי' כד־ו) בחבלי, במשכוני.

אֲבָל יוּכַל לְלַהֲב חִיל וְיֹאֹכל./ לְכִידוֹדִי וְלֹא אוּכַל בְּגַחְלִי:

בְּגִלְגּוּלִי הֲלֹא אֶלְוֶה אֱלֹהַי./ וְהוֹחִיל לוֹ בְּחֶבְלִי וַחֲבוּלִי:

וְלֵב לוֹהֵט בְּלֶהָבָה וְלַבָּה. / בְּהַזִּיל לַבְּכִי אֶטְבּוֹל בְּגַלִּי:

ללמד

ללהב חיל ויאכל, אם הבאתי המשכון לרשותי ולביתי יתכן כי תצא אש ולהב ותשרפהו, וזהו מה שממשיך ואומר לכידודי ולא אוכל בגחלי, תצא ניצוץ אש ממנה וישרף הכל ואין בכחי לכבות הגחלת. וכ"ז כונת המשורר סובבת על התאוות החמריות הגורם ללהב את הלב ואין בכחם לכבות אש היצה"ר מקרבנו ע"ז חזר המשורר ואמר בגלגולי הלא אלוה אלהי, ר"ל סבבתי וחקרתי לדעת מה היא הדרך הישרה ולא מצאתי טוב כי אם להתחבר ולהדבר בקוני והוא אשר ישמרני מכל צרה וצוקה מלהיות נלכד ברשת עונותי, והוחיל לו בחבלי וחבולי, ר"ל למרות כאבי וצירי אני מקוה ומחכה לה' ולב לוהט בהלהב ולבה, ר"ל התקוה הזאת תהיה בלב רגש בלהבת שלהבת, בהזיל לבבי אטבול בגלי ר"ל וכ"כ יעשה עליו רושם חזק בביתו עד שיבכה כ"כ הרבה שדמעותיו הרבות ישיבו לגלי מים עד שאפשר לטבול בהם. וזהו דרך גוזמא כמו שאמר אחד מהמשוררים “מיטב השיר כזבו”.

למד

ללהב, ענינו להט וברק (איוב לט־כג) חיל, פה הוא לשון הצלחה והון ורכוש כמו ועזבו לאחרים חילם (תלים מט־ז). ויאכל, מלשון שרפה כמו אש אוכלה (דברים ד־כד). לכידודי, ניצוץ אש (איוב מא־א). בגחלי, פחם בוער באש (ויקרא טז־יב) בגלגולי, ענינו סיבוב הדבר והתהפכו מצד אל צד (איוב ל־יד). אלוה, חבור ודבוק כמו ילוה אישי (ברא' כט־לד) והוחיל לו, הוא מלשון תפלה ותחינה כמו ויחל משה (שמות לב־יא) ואולי הוא מלשון תקוה כמו דום לד' והתחולל (תהלים לז־ז). בחבלי, כאב וציר כמו חבל לה (ישעיה סו־ז). וחבולי, השחתה טבעי או מוסרי כמו חבל חבלנו לך (נחמיה א־יז). לוהט, להב אש כמו להט (תהלים קד־ד). להבה, פירשתיו והוא פשוט, ולבה, כמו בלבת אש (שמות ג־ב) ורצונו לומר בלהבת אש, או בלב־האש. בהזיל, ענינו הגרה כמו יזל מים (במדבר כד־ז). בגלי, פה ענינו גל ים (ישע' מח־יח).

בְּהִכָּלֵא לְיַד זוֹלֵל יְלִידָי. / וְגוֹזָלַי לְיַד חוֹבְלִי וְגוֹזְלִי:

וְכֵלַי יַחֲלוֹט לֵחִי וְגִלְדִּי./ לְאֵיד אוֹאֶל וְלֹא אַבְלִיג בְּגִילִי:

וְכָלָה אָכְלָה לוּחַ אֳהָלִי. / וְטַלְטֶלָה בְּאָהֳלִי בְּטַלְלִי:

ללמד

בהכלא ליד זולל ילידי, ר"ל כשאני רואה ילדי היקרים בידי איש זולל וסובא אסורים בכבלי ברזל, וגוזלי ליד חובלי וגוזלי, כינוי לבנים הקטנים, ור"ל כשאני מביט ביד חובל וגם גזלן ילדי הרכים, נהר דמעות ירדו מעיני ואין בכחי לפדותם או להצילם. וכלי יחלוט לחי וגלדי, הקמצן הלהוט אחרי חמס וגזל (כמו וכלי כליו רעים ישעיה לב־ז) ואביט אל החמסן הזה יחזיק בבני אשר הם לחי ועורי חלק מבשרי, אז מוכרח אני לאיד אואל ולא אבליג בגילי, ר"ל אהיה מוכרח להתרצות לצרה וצוקה כזאת ואי אפשר לי להתגבר על צערי ביום שמחתי, ר"ל שתמיד לא יזוזו מזכרוני ילדי אשר אבדתי, וכלה אכלה לוח אהלי, מתאונן ואומר מלבד אובדן ילדי היקרים גם כן אבדתי את אהלי ומשכני ונשארתי בחוצות. וגם וטלטלה באהלי בטללי, והתוצאות היו כי טולטלתי ממקום מנוחתי נע ונד באין מקום מרכז לנפשי, וגם קירוי אהלי נהרס וטולטל,

למד

בהכלא, בית הסוהר (מ"ב יז־ד). זולל, בזוי ונקלה (דברים כא־ב). וגוזלי, כינוי לבנים קטנים, וענינו בן יונה כמו תור וגוזל (ברא' טו־ב). וגוזלי, מלשון גזלה וגנבה (ברא' כא־כה). וכלי, עין מה שפרשתי בללמד. יחלוט, ענינו החזקת דבר כמו ויחלטו הממנו (מ"א כ־לג). ואין לו אח. לחי, ענינו רטיבות כמו לחה (דברים לד־ז). וגלדי, והוא עור, כמו גלדי (איוב טז־טו). וכן הוא בל' ערב ובמתני' הרבה מהם גדלי בצלים. לאיד, צרה ואסון (ירמיה מח־טז). אואל, ענינו רצון (ש"ב ז־כט). אבליג, ענינו הגברה (תהלים לט־יג). וכלה, נרדף לפעל תמם אם להפסק והעדר, או לגמר ותשלום כמו וכלה זעם (ישעיה יא־כה). אכלה מלשון שריפה כמו אכלה ער מואב (במדבר כא־כח). לוח, והוא טבלא של עץ או אבן (ישעיה ל־ח). וטלטלה, מלשון טלטול (ישעיה כב־יז). בטללי, ענינה קירוי בית, תרגום בצל קורתי. בטלל שריתי כמו ויטללנו (נחמיה ג־טו).

כְּלֵי גוֹלָה וְלֹא כָלִיל וְגִילָה. / לְדַל הָגְלָה בְּגִלּוּלֵי גְלִילִי:

טְלֵה חָלָב יְבַלוּהוּ לְבָאָיו. / וְלִבּוֹ אֶל גְּלִיל טָלֶה וּבִדְלִי:

וְאַיָּלָה לְחַגְוֵי הַלְּטָאָה. / וְכָלָה בָּחֲלָה כֵּלִי וְחָלִי:

ללמד

כלי גולה ולא כליל וגילה. א"כ אחר שאירע לי כל זה מה עלי לעשות כי אם לקחת כלי גולה וללכת בגלות המר, ולא יהיה לי הזמן להיות נוכח בהזדמנות חופה ושמחה, לדל הגלה בגלולי גלילי, עתה הוא מודה ואומר שכל זה שבא עלי מסיבת ששכחתי לעבוד את ה' ועבדתי הע"ז והגלולים. א"כ איפא צריך אני שאגלה עם הגלולים של כסף וזהב שעשיתי לי, טלה חלה יבלוהו לבאיו, המעין יראה שכל שירת המשורר היא מדברת על כנסת ישראל. פה כינה אותה לטלה חלב, טלה עודנו יונק משדי אמו. והאריות אשר הם כינוי לאוה"ע הולכים מידי יום ביום וטורפים אותם, ולמרות זה עוד ישראל עם קשי עורף הוא ואינו שב בתשובה וזה שאומר ולבו אל גליל טלה ובדלי, עודנו קשור בלב ונפש לאלו הע"ז והוברי שמים במזל טלה ודלי, ואילה לחגוי הלטאה, רמז זה הוא לכנסת ישראל הנרדפת מאוה"ע, והיא בבחינת האילה מין צביה נקבה, אשר היא לאוכל ומזון הלטאה, ואת גופה מביאה בנקיקי הסלע ושם אוכל אותה, וכלה בחלה כלי וחלי, רצה לומר אחרי הרדיפות וההרפתקאות שבאו עלי תעבתי לגמרי כל מיני תכשיטין לקשט עצמי או אפשר לומר וכלה בחלה. רצה לומר שהכלה מאסה להתקשט בתכשיטיה לרוב צערה ויגונה,

למד

כלי גולה, ר"ל אדם יוצא לדרך מתקן לו חמת ומקידה של חרס לשתות בה (רש"י) כמו כלי גולה עשי לך (ירמיה מו־יט). כליל, מלשון נזר ועטרה (מרז"ל) עוד (עיין במלמד) הגלה, לשון גלות (אסתר ב־ו). בגלולי, ע"ז כמו ועשתה גלולים (יחזקאל כב־ב). טלה חלב, ר"ל טלה יונק חלב כמו טלה חלב אחד (ש"א ז־ט). יבלוהו, ענינו הבאה כמו יובל (ישעיה נג־ז) או אפ"ל מלשון הפסד. וכליון, (איוב יג־כח). לבאיו, ר"ל אריה כמו כלביא יקום (במדבר כג־כד). גליל, פרשתיו והוא ע"ז. טלה ובדלי, והם מזלות גופים שמימים ונעבדים ואילה, מין צבי' נקבה כמו תאמי צביה (שיר ד־ה). לחגוי, והוא נקיקי סלע (שיר ב־י). הלטאה, והוא מין שרץ הארץ הניזון מבשר, (ויקרא יא־ל). וכלה, צ"ל וְכַלָה (יואל ב־טז) (עיין במלמד). בחלה, ענינו גיאול ותעוב כמו נפשם בחלה בי (זכריה יא־ח). כלי וחלי, והם תכשיטים כמו וחלי כתם (משלי כה יב).

חֲבָלֶיהָ כְיוֹלֵדָה וְחוֹלָה. / לְאָב חִלָה חֲיָלֶיהָ וְהֶחֱלִי:

לְךָ אֵלִי אֱלוֹהַּ כֹּל יְחוֹלֵל. / וְאָל אָלַי וְזַלְזָלַי בְּטַלִּי:

וְהוֹאֵל לֶאֱהוֹב יַלְדֵּי לְבִיאָה. / וְאֶדָּגֵל וְאֶגָּאֵל בְּיוֹבְלִי:

ללמד

חבליה כיולדה וחולה, ציריה ומכאוביה כאותה אשה היולדת וחולה בחולי אנוש דבריו אלו סובבים להכלה. לאב חלה חיליה והחלי, התפללה והתחננה לאבינו שבשמים על חיל עם ישראל והחלי הוא לשון תפלה כלומר מכוונת לך ה' והחלי וגו'. לך אלי אלוה כל יחולל. לך ה' אלהי כל ברואיך לך מקוים ומיחלים לגודל חסדיך. עשה גם עמי אות לטובה והוציאני מאפלה זו ופדאני מגלותי המר, עתה מבטיח כי לא ישוב עוד לכסלה כאשר היה אז דרכי להתפלל לאותם האשרות. וזהו שאמר ואל אלי וגו' ולא לאלהים אחרים, וזלזלי ולא אפנה לא לאילונים ולא לענפים לעובדם בעת שירד עליהם הטל והם רעננים כי אם לך ה', והואל לאהוב ילדי לביאה, מתחנן לה' ואומר התרצה ברחמיך הרבים לאהוב בניך ישראל. וקראם ילדי לביאה ע"ש ממשלה ומלכות כי הארי הוא מלך החיות, ומצינו מה אמך לביא בין אריות (יחזקאל יט־ב) ואדגל ואגאל ביובלי. וביום שברחמיך תשוב אלינו לאהוב אותנו אז ארים דגל הישועה לאות הנצחון כמו אותם עבדים נרצעים ששמחים אל שנת היובל לצאת מעבדות לחרות.

למד

חבליה, ענינה מכאוב וצירים (ישעיה כו־יז). לאב, זה הקב"ה. כמו הלא אב אחד לכלנו (מלאכי ב־י). חלה, מלשון תפלה (דהי"ב לג־יב). חיליה, ענינו אנשי חיל והם עם ישראל, וקראם כן על מעלות מדותיהם, ור"ל שהתפלה לאבינו שבשמים בעד חיליה. והחלי, גם הוא מלשון תפלה כמו חליתי פניך (תהלים קיט־נח). יחולל, מלשון תוחלת ותקוה כמו דום לה' והתחולל לו (תהלים לז־ז). אלי, מלשון אלה ואלון כמו האלה (יהושע כד־ט). וזלזלי, ענינו ענפים כמו הזלזלים (ישעיה יח־ה). בטלי, שם טל, והוא ידוע. והואל, ענינו רצון (ש"ב ז־כט). ילדי לביאה (עיין במלמד). ואדגל, מלשון דגל ונס (במדבר ב־ג). ואגאל, לשון גאולה ופדות (בראשית מח־טז). ביובלי, שנת החמשים שנה שתוקעין בשופר (ויקרא כה־י).

וּבִגְלָלָךְ וְלֹא בִגְלַל כְּלוּאַי. / דְּלֵה דֶּלִי בְּלִי חֶבֶל וּבִדְלִי:

וְאֵלַי הָלְכוּ לַחְלָח וְאוּלָי. / לְאָט הוֹלֵךְ בְּהֵיכָלִי וְאֵילִי:

וְכָל גּוֹלַי בְּגִיל הוֹבִיל וְהַאֲבִיל. / אֱוִיל הָאָהֳלִי הֶאֱבִיל וְחֵלִי:

ללמד

ובגללך ולא בגלל כלואי, ועשה זאת אלוה הרחמים לא בגלל כלואי, אלא בגללך בעבור שמך הגדול ואל יאמרו שונאינו כי אין לך עוד יכולת להושיענו, דלה דלי בלי חבל ובדלי, ר"ל העלה הדל והעני מעניו ומצרתו, ואין לך צורך חבל להעלות הדלי מהבור שבו הוא שבוי. ולשון נופל על הלשון, והכל רומז לכנס"י היושבת בבור גלות ומבקש להעלותה וגו' ואלי הלכו לחלח ואולי ר"ל גבורי ישראל קראם בשם אל רבים שהלכו וגלו בלחלח ואולי והם שמות נהרות באשור ובבל, ועל אלו הגולים בשם מבקש שיעלם מבור שבים. ועתה הוא מתאונן ואומר אללי! כי אתה ה' לקחת הדבר במיתון כי זה כמה אלפי שנה אנו בגלות ועוד לא הושעתנו וזה אומרו לאט הולך בהיכלי ואילי, הליכתך בנחת ולא בקוממיות אתה הולך בהיכל ומזוזות ביתך. וכל גולי בגיל הוביל והאביל, עתה מתחנן לה' ואומר, א"כ כל עם ישראל הגולים תובילם לארצם בגיל. והאביל תיבה זו שייכת לשיטה הבאה אחריה, וכן צריך לומר והאביל אויל האהלי אהביל וחילי, ותביא לאוה"ע האבילות שהיו כ"כ אוילים אשר גרמו לצערנו והרגו כמה נפשות שנתאבלנו עליהם. השב להם כחרפתם

למד

ובגללך, כמו בעבור (בראשית לט־ה). כלואי, בית הסוהר (מ"ב יז־ד). דלה, ענינו העלאה (שמות ב־יט). דלי, פה הוא לשון דל ועני (ויקרא יד־כא). ובדלי, פה הוא כלי שמעלים בו מים (ישעיה מ־טו). ואלי, ר"ל גבורים כמו אלי גבורים (יחזקאל לב־כא). לחלח ואולי, והם שמות נהרות, לחלח מוזכר (דהי"א ה־כו). ואולי מוזכר (דניאל ח־ב) ונמצאים באשור ובבל. לאט, ענינו נחת ונעימות (ש"ב יח־ה). ואילי, כמו האיל מזוזות חמישית (מ"א ו־לא) ופי' אילי הפתח הם המזוזות כמו ואיליו ב' אמות (יחזקאל מ־ח). גולי, לשון גלות והוא ידוע. הוביל, לשון הובאה והובלה כמו תובלנה בשמחות (תהלים מה־טז). והאביל מלשון אבלות והוא ידוע, ונסמכה תיבה זו לתיבה הבאה אחריה. אויל, סכל (ירמיה ד־כב). האהלי, משלון אהל והוא ידוע.

וְיָחוּלוּ דְּגָלַי לַאֲגוּדָה./ וְחֵיל אָהֳלָה וְאָהֳלִיבָה בְּאָהֳלִי:

וְיָחֵלוּ לְזִיוֶיךָ בְּהַלֵּל. / וְאוּלַי גָּדְלְךָ יָכִיל כְּלָלִי:

בְּחֶבֶל גּוֹאֲלִי אָגִיל וְיִגְדַּל./ בְּאֵלִיָּה וְחַכְלִילִי בְּלִילִי:

ללמד

ויחולו דגלי לאגדה, תן לנו ה' חניה והויה ור"ל שינוחו דגלי ישראל לאגודה אחת באהבה ואחוה ואחדות ויהיו עם ישראל לסמל האחדות, וחיל אהלה ואהליבה באהלי, ר"ל שחיל ישראל השוכן בשומרון וירושלים כן קראם הנביא (יחזקאל כג־ד) תמיד יהיו בשקט ומנוחה. ויחלו לזיויך בהלל, הם יקוו לעת רצון כאשר תאיר להם פנים ותריק עליהם מאורך וזיוך. ותקוה זאת מקוים בכליון עינים לומר לפניך הלל, ואולי גדלך יכיל, כללי, ואז אפשר שגודלך ה' יכיל כתרי והודי, בחבל גואלי אגיל ויגדל, ר"ל בעבותות אהבה אחכה לעת ביאת הגואל ואז תגדל שמחתי, באליה וחכלילי בלילי, ר"ל מה נכבד היום הזה יום אשר יבא אליהו לבשר לנו הגאולה וחכלילי כן נקרא המשיח (ראה ת"י ותרגום ירוש' בראשית מט־יב) בלילי, מלשון ערבוב כמו בלול, והכונה שלבו ישמח בעת ראות פני מלך המשיח ואליהו יחד שלובי זרוע.

למד

ויחולו, ענינו חניה (ירמיה כג־יט). דגלי, מלשון נס (במדבר ב־ג). לאגדה דברים המחוברים יחד (ש"ב ב־כה). וחיל, ענינו עם רב ובא ג"כ על הון ורכוש (ירמיה לד־ז). אהלה ואהליבה, ר"ל שומרון וירושלים. כן קראם (יחזקאל כג־כד). ויחלו, מלשון תקוה כמו ויחלו (איוב כט־כג). לזיויך, ענינו אור ונקרא החדש השני בשם זיו (מ"א ו־א). יכיל, ענינו עצור כח לשאת כמו מהכיל (מ"א ח־סד). כללי, פרשתיו, והוא מלשון כתר ותפארת. בחבל, ר"ל חלק, כמו חבל נחלתו (ויקרא לט־ב). וחכלילי, ענינו אדמימות (בראשית מט־יב). בלילי, מלשון ערבוב (עיין במלמד). בחול, לשון מנוחה כמו ולא חלו בה ידים (איכה ד־ו).

בְּחוֹל חִילִי וְגוֹלָּה וַאֲיַחֵל./ לְךָ אֵלִי בְּגַלְגַּלִּי זְבוּלִי:

ללמד

בחול חילי וגולה ואיחל. כשישקטו וינוחו חילי עם ישראל ממלחמותם וגלותם, זו היא תקותי מרגע לרגע שיבא להם ממך ה' תשועת עולמים. ועתה חזר המשורר וחתם שירו בהשורה הראשונה שהתחיל בה בשיר זה לך אלי בגלגלי זבולי.

תושלב"ע.

למד

ואיחל, מלשון תקוה ותוחלת כמו איחל (תהלים עא־יד). לך אלי בגלגלי זבולי, פירשתיו בראש השיר.

ב' י' ל' א' ו'

והיתה השלמתו בסוף חדש אייר

תרצ"ז.

אחרון אחרון חביב (ב"ר פ' ע"ח)

הפותח פתח לחברו. חייב חברו בכבודו יותר מכבוד אביו ואמו.

(שמות רבה פ"ד)

אברך את י"י אשר החייני לראות גם ספרי השני משכלל בהדרו. ולי נאה לברך לפקידי הועידה של ישיבת “אהל משה ויהודית” ברמסגט על אשר הואילו ברוב חסדם להרים תרומה הגונה בעד ההדפסה. ובכלל הברכה יבורך המשכיל ונבון מר פסח גודמאן “המזכיר” בעד השתדלותו.

יהי שמם מבורך מעתה ועד עולם אמן.

כשם שזיכני ה' לראות ספרי זה, כן יזכני בקרוב להעלות בדפוס את ספרי הנכבד אשר כניתיו בשם “שלחן הזהב” על “השלחן ערוך” אורח חיים עם שינוי גירסאות והערות ממני עפ"י ש"ע כת"י ודפוס ישן שנדפס בחיי מרן המחבר ז"ל ועלו מספר הערותי ותיקוני השגיאות לערך ארבע אלפים ויותר.

ואוכל להתפאר כי במלאכה זו לא קדמני אדם מעולם. והנותן ליעף כח הוא יעזרני להשלים המלאכה על חלקי יו"ד אה"ע וח"מ.

ברוך רחמנא דסייען מריש ועד כען.