“אין לי פנאי, כי אני הולך אליך”

ר' נחמן

ברוך שפינוזה מחפש בכל כתביו את הדבר “שבלעדיו לא נוכל להכיר את עצמנו כלל ועיקר” (מאמר קצר על אלהים, האדם ואושרו). האם הדבר הזה הוא אלהים, הטבע, הנפש, השכל (התבונה)? האם כל אלה (ראו אתיקה) הם, למעשה, דבר אחד? והאם כל אלה, בהימצאם לנו, אינם מובילים אותנו אל האידיאל האמיתי, האדם החופשי? “ואין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות, וחוכמתו אינה ההגות במוות אלא ההגות בחיים” (אתיקה, פרק ד', משפט 67).

עכשו, כשעברו כמעט החיים, אני שב ונאחז במשפטיו של ההוגה הרחוק-קרוב ההוא ולא חדל להתעסק בו. לומד ממנו, שוב ושוב, שמחשבה היא השפה החושבת את המחשבה, ודרכי ניסוחה הן אורחות החיים עצמם. וכל העוסק בשירה, אם אדם חופשי הוא, הרי הוא עוסק בחיים.

כשהגעתי (ואיני זוכר מתי) אל “בַּקָּצֶה / אֵין כְּלוּם מִלְּבַד / מִטְבָּח”, ידעתי שאני הולך אל עבר ספר המבקש לעסוק, בכמה דרכים, ב“חיים”. ועלי להתקדם מ“יש ממשי אחד ליש ממשי אחר”. עלפי איזו שלשלת סיבות, כפי שאומר ברוך במאמר על תיקון השכל.

התחלתי עושה לי בשיר מטבח, שהוא כלים ועצמים, דברים גופניים. משם הלכתי לבדוק את הדברים הלא-גופניים, שהם אפשרויות השיר. שם, וגם אחרכך, עלו השאלות על מקומה של המוסיקה. מה עושה אדם היושב ומנגן, מלבד ההכרה ש“בלעדיה לא יוכל להכיר את עצמו כלל ועיקר”. מתוך הלא-גופי באתי להרהר במשמעו של האמיתי (“החיים האמיתיים”), וידעתי שהאוכל, הכלים, החפצים אינם יכולים להגן עלי עוד. ואני שואל (ובוכה מעצם קיומה של השאלה הזאת) על הדברים הממשיים ויודע שֶׁ“כְּבָר עֶרֶב / וְכַנִּרְאֶה שֶׁכָּךְ / זֶה יִשָּׁאֵר”. אני עוד מנסה להיאחז באיזה דבר (שאני לא חדל לחפשו בכל ספרַי), ש“מן הנמנע שתהיה לו סיבה להכחיד את עצמו”, שהרי אם אמצא אותו – הוא “לא יחלוף לעולם”. כמו ילד, אני יודע, אני משותק מן העובדות ומן האפשרויות לגשת אליהן. מעבר לַכֹּל תלויה השאלה, “עם מה אני נשאר?”

אֲרוּחַת עֶרֶב עִם שְׂפִּינוֹזָה וַחֲבֵרִים הוא החלק השלישי בטרילוגיה, שכתיבתה החלה לפני כמה שנים. הספר הראשון היה הֶלְדֶרְלִין (הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2002, זכה בפרס נתן אלתרמן לשירה). הספר השני הוא אֵיךְ לְהִכָּנֵס אֶל חֶדֶר מִמֶּנּוּ לֹא יָצָאתָ מֵעוֹלָם (הוצ' אבן חושן, 2005). בכל שיר משירַי ביקשתי תמיד “לְעַרְבֵּב אֲדָמָה”. ידעתי שממגע זה “תָּמִיד מַתְחִיל מַשֶּׁהוּ”. שפינוזה והגותו, כמו גם חייו, הם לי סוג של “אדמה”, שבתוכה עלי למצוא – אילו רק יכולתי – את “סדר הסיבות שנעלם מאתנו”.

*

ספרי ברוך שפינוזה שעמדו כאן לנגד עיני:

1.  מאמר קצר על אלהים, האדם ואושרו, תירגמה רחל הולנדר – שטיינגרט, מהדורתו של יוסף בן-שלמה, מאגנס, תשל"ח.

2.  מאמר על תיקון השכל, תירגם נתן שפיגל, מהדורתו של יוסף בן-שלמה, מאגנס, תשל"ז.

3.  אתיקה, מהדורתו של ירמיהו יובל, הקיבוץ המאוחד, 2003.

כשציטטתי ישירות מתוך הספרים הנ"ל, הדבר צוין באותיות מודגשות.

*

תרגומו הצרפתי של ספר זה הקדים את ההדפסה העברית והופיע לראשונה בהוצאת José Corti, פאריס, 2004. חלקים מספר זה הופיעו בכתבי-העת הליקון, קשת החדשה, כרמל ומאזניים, ועל כך אני מודה לעורכיהם אמיר אור, אהרן אמיר, שלמה לאופר ומשה בן-שאול.