למה וכיצד בשל אצלי הרעיון לנסות ולכתוב על ארועים שונים ביישוב העברי בארץ־ישראל – ואני מעולם לא ראיתי את עצמי סופר, או היסטוריוגראף, ובודאי לא היסטוריון, גם אם מקצוע ההיסטוריה בכלל עִנְיֵן אותי מאד, הרבה יותר מאשר שטחי למוד אחרים. הדבר פשוט. נולדתי במשפחה מן הותיקות שבין המשפחות העבריות האשכנזיות בארץ־ישראל, שמתוכה יצאו כמה וכמה מנהיגים ועסקנים פעילים וממריצים, אנשים ששמָם חרוט בדברי ימי היישוב העברי מאז ראשית המאה ה־19. מיומי הראשון נשמתי בתוכי את אהבת הארץ, את אהבת ציון ואת הרצון להרחבתו. גם כאשר גרה משפחתי בימי ילדותי הצעירה כתשע שנים בברלין, בירת גרמניה, נסבו שיחות רבות בביתנו על ארץ־ישראל, גם בספורי ההורים וגם בשיחות – שהייתי עֵר להן – עם אורחים ומבקרים בביתנו בברלין, שרובם ככולם היו דוברי עברית ואוהבי ארץ־ישראל, וגם תושבים מארץ־ישראל שנזדמנו בברלין באותו זמן. אחדים מהם גם התאכסנו זמנית בביתנו, כגון הרב א. י. הכהן קוק, שהיה אז רב ביפו והמושבות ובא לגרמניה כדי להשתתף בועידה של “אגודת ישראל”, או איש פתח־תקוה, השומר האגדי הידוע אברהם שפירא, או בנים ובנות למשפחות ירושלמיות ותיקות מיוצאי גרמניה, הויסדורף ושלאַנק, וכן הסופר העברי, אז תושב ברלין יוסף לין, שניהל את הספריה היהודית המרכזית בברלין ודיבר גם הוא עברית טובה, ועוד. כאשר חזרנו ארצה בשלהי 1920 התפלאתי להווכח עד כמה אין יהודי ארץ־ישראל יודעים כמעט ולא כלום מתולדות היישוב העברי כאן ועל התפתחותו. אפילו ילידי הארץ, ולא כל שכן עולים חדשים, גם אם היו בעלי אינטליגנציה גבוהה, חשבו שהיישוב העברי בארץ־ישראל החל להיות מעשי ופעיל רק עם עלות צעירי ביל“ו ארצה בשנת 1882. וגם אז במידה קטנה ביותר, וכי המיסדים העיקריים של היישוב היו אנשי העליה השניה ושקודם לכן היו כאן יהודים מעטים שכולם בטלנים, אוכלי לחם חסד, מן ה”חלוקה" ונמנעים מלעבוד וגם נוטים את גבם לערבים המַכִּים אותם. הדבר הרגיזני, והתחלתי להעמיק את התענינותי בשטח זה, לשוחח עם מבוגרים ועם זקנים מבני היישוב הישן שעוד היו חיים אז בתקופת התבגרותי, ולשבת שעות רבות בספריה הלאומית, שהיתה ממוקמת אז ברחוב החבשים בירושלים ומאוחר יותר בהר־הצופים. ולחטט בעתונים ישנים וכן בבית דודי, שגם אצלו היה אוצר של עתונים עבריים מן המאה ה־19. (עם פטירתו של הדוד, רבי ש“ז ריבלין ז”ל, הועבר אוצר זה על־ידי בניו לאוניברסיטת בר־אילן ברמת־גן – והוא היסוד למכון ריבלין באוניברסיטה זו). נוכחתי אז לדעת כי העובדות הן טובות יותר מאשר חשבתי. עוד נוכחתי לדעת כי גם אני איני יודע מה רבות היו הפעולות הקונסטרוקטיביות היסודיות שנעשו עוד במאה הקודמת – הרבה לפני “שנת המהפכה”, שנת 1882 – למרות הקשיים המרובים שחיבים היו אנשי היישוב הותיק להתגבר עליהם. וכאן אזכיר את חטאי: גם בהיותי משך כמה שנים חבר מערכת “דואר היום” בירושלים, ופרסמתי מאמרים ורשימות מסוגים שונים, לרוב בחתימות שונות, משום־מה לא עלה על דעתי לפרסם גם את הנודע לי והנגלה לי בעתונים הישנים על ארועים מענינים והיסטוריים בעבר הקרוב בארץ ישראל.

למעשה ניתן לומר, שעוד במאה ה־19 – ובודאי קודם לכן – אכן היה המצב של היישוב העברי בארץ ישראל עלוב ביותר. ארץ־ישראל לא היתה אלא מחוז קטן ובלתי חשוב, זָנוּחַ וְשָכוּחַ, באימפריה העותומאנית המוסלמית רחבת־הידים, לא היו בה בארץ־ישראל בתי חרושת, גם לא מסחר מפותח, לא תחבורה מסודרת, ולא שיכונים טובים, וכן לא סאניטאציה ולא רופאים במידה מספקת. המחלות היו נפוצות והתמותה רבה. בנוסף לכל זה, אוכלוסיה ערבית עויינת ושלטון תורכי מושחת, שאנשיו מוכנים היו לַכֹּל לשם סיפוק אהבת הבצע והשררה שלהם. מן ההכרח לציין, שעם כיבוש הארץ על־ידי הצבא העותומאני במאה ה־16 מידי הממלוכים המצרים ששלטו כאן שנים רבות, הוטב מצב היהודים בארץ ישראל במידה רבה. כמה עשרות שנים קודם לכן, בשנת 1492, גורשו היהודים מספרד, ורבים מהם נָסו לתורכיה שפתחה את שעריה לפניהם ברווחה, כי השולטָן הבין שהיהודים יעזרו להפריח את ארצו, – ואמנם כן היה. משך עשרות השנים הראשונות של השלטון התורכי גם על ארץ־ישראל היה מצב היהודים כאן טוב יחסית. הישוב גדל והתפתח במקצת ללא הפרעה. טבריה וסביבותיה אף נמסרו בשנת 1560 לבעלות יהודית (דון יוסף נשיא, דוכס האי נכסוס וחותנתו דונה חנה גראציה מנדס). אלא שכּכל שתורכיה היתה חזקה במלחמותיה, נראה שהיתה חלשה ובלתי יעילה בניהול האימפריה בימי שלום. האימפריה העותומאנית התפרשה על שטחי ענק, הן באירופה (בולגאריה, רומניה ועד שערי וינה), והן באסיה (ארם־נהרים, חיג’ז, תימן) ובאפריקה (מצרים). אבל התורכים לא הצליחו לנהל ביעילות ובמשטר צודק את המדינות האלו, ולהשתלט עליהן מבחינה מינהלית. לא עבר זמן רב, עד אשר המושלים במחוזות השונים הרגישו ביד החלשה של השלטון המרכזי. כל פחה, ולעתים גם כל שיח' או ראש שבט ערבי, עשה בתוך גבולות שלטונו כטוב בעיניו. מנהג מקובל אצל רוב מושלי המחוזות, הן הגדולים והן הקטנים, לעשות באין מפריע ובאין צורך למסור דו“ח לשלטון המרכזי בקושטא, לסחוט כספים מן האוכלוסיה, ובמיוחד מן ה”כופרים", הבלתי מוסלמים, וביחוד שביחוד מן היהודים. כך כותב רבי גדליה מסימיאטיץ, מאנשי שיירת ר' יהודה החסיד בירושלים, בחוברת “שאלו שלום ירושלים” שהוציא לאור ברוסיה בשנת 1917: “…וכן הערלים (כלומר הנוצרים) יש להם גם כן גלות (בארץ־ישראל), ואם מקניט היהודי את איזה ישמעאל, אז הוא מכה אותו מכת בזיון במנעול (כלומר בועט בו בנעלו, ברגלו) באכזריות ואין מידו מציל. וכן את הערל גם־כן. כללו של דבר, הערלים שווים בגלות עם בר־ישראל, רק שהערלים יש להם ממון הרבה מאד, כי שולחין להם מן כל מלכות שבחוץ־לארץ והם משחדים בממון וחונפין את הישמעאלי. אבל היהודים אין להם ממון רב לשחד ולכן הם יותר בגלות” (כלומר סובלים יותר מן הנוצרים).

ידוע, למשל, שכאשר עלה ארצה השל“ה הקדוש, הרב ישעיהו הלוי הורביץ, בשנת ה’שפ”א – 1621, ושימש ברבנות בירושלים, כתב אל בנו בפראג כמה טוב כאן, הכל ניתן להשיג: ירקות, פירות, עופות, ובזיל הזול. ולפתע־פתאום, כאשר עלה לשלטון במחוז ירושלים פחה עריץ, איבּן־פארוק, הרס בשתי שנות שלטונו (בשנים 1625 ו־1626), את היישוב היהודי בירושלים. ראשי הקהילה, ספרדים ואשכנזים, הושלכו לכלא, וביניהם הרב הורביץ, אשר הוכה ועונה, עד אשר עלה בידי הקהילה לאסוף כסף הפדיון לשחרורו. ובירושלים התנפלו ערבים באחת השבתות בשנת 1723, גם־כן באופן פתאומי, כנראה לאחר הסתה פרועה, על בית הכנסת של ר' יהודה חסיד והעלוהו באש, (מאז ידוע המקום בכינויו “החורבה”) ואת היהודים האשכנזים גרשו מן העיר.

במצב כזה מי היה רוצה לעלות ולהתישב בארץ ישראל? מעטים מאד באו, יהודים אדוקים מאד וזקנים שבאו כדי להקבר פה אחרי מותם. ידוע שהערבים כינו אז את היהודים – אותם המעטים, הזקנים והחלשים ומעוטי האמצעים, “וִלַאד אִיל מות”, בני־המוות, שאיתם אפשר לעשות ככל העולה על הדעת.

אלא שמאז 1812 חל בירושלים מיפנה במצב עלוב זה, יהודים אשכנזים, ה“פרושים”, עלו מרוסיה לארץ־ישראל בשנת תקס“ט (1809) לפי מצוות הגר”א מווילנה, והתישבו תחילה בצפת, והם שינו את המצב כאן באיטיות, אבל בביטחה, לאחר שהחלו מתישבים בירושלים בשנת 1812. לא קל היה הדבר. יהודים אשכנזים אסור היה להם לבוא לירושלים מאז גורשו מן העיר בשנת 1723, והחרבת בית־הכנסת הגדול שלהם. לכן, התישבו ה“פרושים” תחילה בצפת, ומשך שלש שנים עמלו כדי לשכנע (בעזרת שלמונים) את השלטונות התורכים המחוזיים ואת ראשי התושבים הערבים בירושלים לבל יתנגדו להתישבותם של יהודים אשכנזים בעיר, ואמנם עלה הדבר בידם.

על כך מספר החוקר רבי יהוסף שווארץ, מעולי גרמניה הראשונים בירושלים במאה ה־19 בתרגום האנגלי של ספרו “תבואת הארץ” שנדפס בפילאדלפיה שבארצות־הברית בשנת 1850 (המקור העברי הופיע בירושלים עוד בשנת 1840):

אחרי שהצליחו ה“פרושים”, תלמידי הגר“א, אנשי “חזון־ציון”, להתישב בשנת 1812 גם בירושלים ברשות, אם גם כעדת־משנה לעדה הספרדית הותיקה שמשך כל הזמן לא עזבו אנשיה את העיר למרות דלותם, החלו ה”פרושים" בפעולות פיתוח והרחבה שרעננו את החיים. הם פעלו נפלאות, באופן יחסי. דאגו לנקיון שכוּנתם (“רובע היהודים”), קבעו סאניטאציה פשוטה אבל יעילה פחות או יותר, לא הזניחו גם את עניני הבטחון (על־ידי הקמת ארגון של הגנה עצמית) והשתדלו למשוך עולים חדשים יותר ויותר. אלא למרות כל זאת, התדמית של היהודי העלוב, אוכל לחם חסד, נשארה על אותו ישוב, הידוע כיום כ“ישוב הישן”. אכן, השנוי לטובה שחל לאט־לאט, אבל בהתמדה, בחיי היישוב העברי בירושלים, הן של העדה האשכנזית והן של העדה הספרדית, נראה היה לעין לכל מי שרצה לראות. אלא שנמצאו תמיד יהודים בחו“ל שכל התענינותם בישוב העברי כאן התבטאה בהטחת בקורת שלילית, בעיקר בעטיה של ה”חלוקה" שחשבוה לאֵם כל חטאת, מבלי להבין שהודות לה, יכול היה היישוב להחזיק מעמד. לשם ביטולה הגמור – שגם יהודי הארץ שאפו לכך – מין הצורך היה ליצור קודם תשתית כלכלית מוצקת. גם העליות משנת 1882, המכונות עליה ראשונה ושניה, “תרמו” לא מעט ליצירת תדמית שלילית לישוב הישן.

אין אני מתיימר להיות הראשון, ובודאי לא היחיד, שכתב בענינים אלה בצורה חיובית. אבל נוכחתי שלא נכתב במידה מספיקה ולא בצורה מעמיקה שיש בה כדי שנוי התדמית השלילית, ועל כן לקחתי את העט בידי. ובמידה רבה האיצני לכך גם דוד בן־גוריון, זכרונו לברכה, מניח אבן־היסוד למדינת ישראל וראש ממשלתה הראשון.

כמו בחמשת ספרי הקודמים אני מביא בספרי זה לידיעת המתענינים לקט מרוכז של מאורעות וארועים היסטוריים אותנטיים שונים, בעיקרם שאירעו בדורות האחרונים בארץ ישראל (וההדגש על ירושלים). לספרי (“ירושלים, תולדות הישוב העברי בה במאה התשע־עשרה”, – עם הקדמה מאת דוד בן־גוריון, “אישים בעיר הנצח”, “עטרה ליושנה”, “אישים למען ציון” “ונבנתה עיר על תילה”, ולמאמרַי הרבים בעתונים ובכתבי־עת, אשר כמה מהם (פרקים שונים) תורגמו לאנגלית ולאידיש, דומני שיש לספורים היסטוריים אלה קהל קוראים לא קטן המוצא בהם ענין, ואם אמנם נותנים “ספורים” היסטוריים אותנטיים אלה לכמה מן הקוראים רצון להתעמק יותר בדברי ימי היישוב העברי בארץ־ישראל, הרי כיום יש לכך אפשרות רבה.

* * *

הזכרתי לעיל שהיו מקרים של פרסום ידיעות בלתי מדויקות ואף ידיעות מעוותות. – על מקרה מסוים אני מרשה לעצמי לפרסם בסוף הספר מאמרים מפורטים בקשר ל“קביעה” של היסטוריון ישראלי בעל תואר אקדמאי, כי הרב הלל ריבלין, מנהיג ה“פרושים” שעלו ארצה בשנת 1809 ועמד בראש קבוצה קטנה (מאותם עולים) מצפת לירושלים, והם שחידשו את הקהלה האשכנזית בירושלים ורעננו ככלל את היישוב העברי בעיר זו, שמשך עשרות שנים ישבו בה רק יהודים ספרדים בצירוף כמה אשכנזים בודדים, בצד רוב של תושבים ערבים. מאמרו של ההיסטוריון מועתק כאן במלואו, מלה במלה, לידיעת הקוראים, ומיד אחריו מאמר התגובה שלי באותו עתון, בו אני מוכיח שההיסטוריון טועה ומטעה וכי אין קביעתו על כלום.