מיסדי תל־אביב, שכונה של העיר יפו, עם ייסוד “אחוזת בית”, שהפכה לתל־אביב

(צילם א. סוסקין, 1909)

למה וכיצד בשל אצלי הרעיון לנסות ולכתוב על ארועים שונים ביישוב העברי בארץ־ישראל – ואני מעולם לא ראיתי את עצמי סופר, או היסטוריוגראף, ובודאי לא היסטוריון, גם אם מקצוע ההיסטוריה בכלל עִנְיֵן אותי מאד, הרבה יותר מאשר שטחי למוד אחרים. הדבר פשוט. נולדתי במשפחה מן הותיקות שבין המשפחות העבריות האשכנזיות בארץ־ישראל, שמתוכה יצאו כמה וכמה מנהיגים ועסקנים פעילים וממריצים, אנשים ששמָם חרוט בדברי ימי היישוב העברי מאז ראשית המאה ה־19. מיומי הראשון נשמתי בתוכי את אהבת הארץ, את אהבת ציון ואת הרצון להרחבתו. גם כאשר גרה משפחתי בימי ילדותי הצעירה כתשע שנים בברלין, בירת גרמניה, נסבו שיחות רבות בביתנו על ארץ־ישראל, גם בספורי ההורים וגם בשיחות – שהייתי עֵר להן – עם אורחים ומבקרים בביתנו בברלין, שרובם ככולם היו דוברי עברית ואוהבי ארץ־ישראל, וגם תושבים מארץ־ישראל שנזדמנו בברלין באותו זמן. אחדים מהם גם התאכסנו זמנית בביתנו, כגון הרב א. י. הכהן קוק, שהיה אז רב ביפו והמושבות ובא לגרמניה כדי להשתתף בועידה של “אגודת ישראל”, או איש פתח־תקוה, השומר האגדי הידוע אברהם שפירא, או בנים ובנות למשפחות ירושלמיות ותיקות מיוצאי גרמניה, הויסדורף ושלאַנק, וכן הסופר העברי, אז תושב ברלין יוסף לין, שניהל את הספריה היהודית המרכזית בברלין ודיבר גם הוא עברית טובה, ועוד. כאשר חזרנו ארצה בשלהי 1920 התפלאתי להווכח עד כמה אין יהודי ארץ־ישראל יודעים כמעט ולא כלום מתולדות היישוב העברי כאן ועל התפתחותו. אפילו ילידי הארץ, ולא כל שכן עולים חדשים, גם אם היו בעלי אינטליגנציה גבוהה, חשבו שהיישוב העברי בארץ־ישראל החל להיות מעשי ופעיל רק עם עלות צעירי ביל“ו ארצה בשנת 1882. וגם אז במידה קטנה ביותר, וכי המיסדים העיקריים של היישוב היו אנשי העליה השניה ושקודם לכן היו כאן יהודים מעטים שכולם בטלנים, אוכלי לחם חסד, מן ה”חלוקה" ונמנעים מלעבוד וגם נוטים את גבם לערבים המַכִּים אותם. הדבר הרגיזני, והתחלתי להעמיק את התענינותי בשטח זה, לשוחח עם מבוגרים ועם זקנים מבני היישוב הישן שעוד היו חיים אז בתקופת התבגרותי, ולשבת שעות רבות בספריה הלאומית, שהיתה ממוקמת אז ברחוב החבשים בירושלים ומאוחר יותר בהר־הצופים. ולחטט בעתונים ישנים וכן בבית דודי, שגם אצלו היה אוצר של עתונים עבריים מן המאה ה־19. (עם פטירתו של הדוד, רבי ש“ז ריבלין ז”ל, הועבר אוצר זה על־ידי בניו לאוניברסיטת בר־אילן ברמת־גן – והוא היסוד למכון ריבלין באוניברסיטה זו). נוכחתי אז לדעת כי העובדות הן טובות יותר מאשר חשבתי. עוד נוכחתי לדעת כי גם אני איני יודע מה רבות היו הפעולות הקונסטרוקטיביות היסודיות שנעשו עוד במאה הקודמת – הרבה לפני “שנת המהפכה”, שנת 1882 – למרות הקשיים המרובים שחיבים היו אנשי היישוב הותיק להתגבר עליהם. וכאן אזכיר את חטאי: גם בהיותי משך כמה שנים חבר מערכת “דואר היום” בירושלים, ופרסמתי מאמרים ורשימות מסוגים שונים, לרוב בחתימות שונות, משום־מה לא עלה על דעתי לפרסם גם את הנודע לי והנגלה לי בעתונים הישנים על ארועים מענינים והיסטוריים בעבר הקרוב בארץ ישראל.

למעשה ניתן לומר, שעוד במאה ה־19 – ובודאי קודם לכן – אכן היה המצב של היישוב העברי בארץ ישראל עלוב ביותר. ארץ־ישראל לא היתה אלא מחוז קטן ובלתי חשוב, זָנוּחַ וְשָכוּחַ, באימפריה העותומאנית המוסלמית רחבת־הידים, לא היו בה בארץ־ישראל בתי חרושת, גם לא מסחר מפותח, לא תחבורה מסודרת, ולא שיכונים טובים, וכן לא סאניטאציה ולא רופאים במידה מספקת. המחלות היו נפוצות והתמותה רבה. בנוסף לכל זה, אוכלוסיה ערבית עויינת ושלטון תורכי מושחת, שאנשיו מוכנים היו לַכֹּל לשם סיפוק אהבת הבצע והשררה שלהם. מן ההכרח לציין, שעם כיבוש הארץ על־ידי הצבא העותומאני במאה ה־16 מידי הממלוכים המצרים ששלטו כאן שנים רבות, הוטב מצב היהודים בארץ ישראל במידה רבה. כמה עשרות שנים קודם לכן, בשנת 1492, גורשו היהודים מספרד, ורבים מהם נָסו לתורכיה שפתחה את שעריה לפניהם ברווחה, כי השולטָן הבין שהיהודים יעזרו להפריח את ארצו, – ואמנם כן היה. משך עשרות השנים הראשונות של השלטון התורכי גם על ארץ־ישראל היה מצב היהודים כאן טוב יחסית. הישוב גדל והתפתח במקצת ללא הפרעה. טבריה וסביבותיה אף נמסרו בשנת 1560 לבעלות יהודית (דון יוסף נשיא, דוכס האי נכסוס וחותנתו דונה חנה גראציה מנדס). אלא שכּכל שתורכיה היתה חזקה במלחמותיה, נראה שהיתה חלשה ובלתי יעילה בניהול האימפריה בימי שלום. האימפריה העותומאנית התפרשה על שטחי ענק, הן באירופה (בולגאריה, רומניה ועד שערי וינה), והן באסיה (ארם־נהרים, חיג’ז, תימן) ובאפריקה (מצרים). אבל התורכים לא הצליחו לנהל ביעילות ובמשטר צודק את המדינות האלו, ולהשתלט עליהן מבחינה מינהלית. לא עבר זמן רב, עד אשר המושלים במחוזות השונים הרגישו ביד החלשה של השלטון המרכזי. כל פחה, ולעתים גם כל שיח' או ראש שבט ערבי, עשה בתוך גבולות שלטונו כטוב בעיניו. מנהג מקובל אצל רוב מושלי המחוזות, הן הגדולים והן הקטנים, לעשות באין מפריע ובאין צורך למסור דו“ח לשלטון המרכזי בקושטא, לסחוט כספים מן האוכלוסיה, ובמיוחד מן ה”כופרים", הבלתי מוסלמים, וביחוד שביחוד מן היהודים. כך כותב רבי גדליה מסימיאטיץ, מאנשי שיירת ר' יהודה החסיד בירושלים, בחוברת “שאלו שלום ירושלים” שהוציא לאור ברוסיה בשנת 1917: “…וכן הערלים (כלומר הנוצרים) יש להם גם כן גלות (בארץ־ישראל), ואם מקניט היהודי את איזה ישמעאל, אז הוא מכה אותו מכת בזיון במנעול (כלומר בועט בו בנעלו, ברגלו) באכזריות ואין מידו מציל. וכן את הערל גם־כן. כללו של דבר, הערלים שווים בגלות עם בר־ישראל, רק שהערלים יש להם ממון הרבה מאד, כי שולחין להם מן כל מלכות שבחוץ־לארץ והם משחדים בממון וחונפין את הישמעאלי. אבל היהודים אין להם ממון רב לשחד ולכן הם יותר בגלות” (כלומר סובלים יותר מן הנוצרים).

ידוע, למשל, שכאשר עלה ארצה השל“ה הקדוש, הרב ישעיהו הלוי הורביץ, בשנת ה’שפ”א – 1621, ושימש ברבנות בירושלים, כתב אל בנו בפראג כמה טוב כאן, הכל ניתן להשיג: ירקות, פירות, עופות, ובזיל הזול. ולפתע־פתאום, כאשר עלה לשלטון במחוז ירושלים פחה עריץ, איבּן־פארוק, הרס בשתי שנות שלטונו (בשנים 1625 ו־1626), את היישוב היהודי בירושלים. ראשי הקהילה, ספרדים ואשכנזים, הושלכו לכלא, וביניהם הרב הורביץ, אשר הוכה ועונה, עד אשר עלה בידי הקהילה לאסוף כסף הפדיון לשחרורו. ובירושלים התנפלו ערבים באחת השבתות בשנת 1723, גם־כן באופן פתאומי, כנראה לאחר הסתה פרועה, על בית הכנסת של ר' יהודה חסיד והעלוהו באש, (מאז ידוע המקום בכינויו “החורבה”) ואת היהודים האשכנזים גרשו מן העיר.

במצב כזה מי היה רוצה לעלות ולהתישב בארץ ישראל? מעטים מאד באו, יהודים אדוקים מאד וזקנים שבאו כדי להקבר פה אחרי מותם. ידוע שהערבים כינו אז את היהודים – אותם המעטים, הזקנים והחלשים ומעוטי האמצעים, “וִלַאד אִיל מות”, בני־המוות, שאיתם אפשר לעשות ככל העולה על הדעת.

אלא שמאז 1812 חל בירושלים מיפנה במצב עלוב זה, יהודים אשכנזים, ה“פרושים”, עלו מרוסיה לארץ־ישראל בשנת תקס“ט (1809) לפי מצוות הגר”א מווילנה, והתישבו תחילה בצפת, והם שינו את המצב כאן באיטיות, אבל בביטחה, לאחר שהחלו מתישבים בירושלים בשנת 1812. לא קל היה הדבר. יהודים אשכנזים אסור היה להם לבוא לירושלים מאז גורשו מן העיר בשנת 1723, והחרבת בית־הכנסת הגדול שלהם. לכן, התישבו ה“פרושים” תחילה בצפת, ומשך שלש שנים עמלו כדי לשכנע (בעזרת שלמונים) את השלטונות התורכים המחוזיים ואת ראשי התושבים הערבים בירושלים לבל יתנגדו להתישבותם של יהודים אשכנזים בעיר, ואמנם עלה הדבר בידם.

על כך מספר החוקר רבי יהוסף שווארץ, מעולי גרמניה הראשונים בירושלים במאה ה־19 בתרגום האנגלי של ספרו “תבואת הארץ” שנדפס בפילאדלפיה שבארצות־הברית בשנת 1850 (המקור העברי הופיע בירושלים עוד בשנת 1840):

אחרי שהצליחו ה“פרושים”, תלמידי הגר“א, אנשי “חזון־ציון”, להתישב בשנת 1812 גם בירושלים ברשות, אם גם כעדת־משנה לעדה הספרדית הותיקה שמשך כל הזמן לא עזבו אנשיה את העיר למרות דלותם, החלו ה”פרושים" בפעולות פיתוח והרחבה שרעננו את החיים. הם פעלו נפלאות, באופן יחסי. דאגו לנקיון שכוּנתם (“רובע היהודים”), קבעו סאניטאציה פשוטה אבל יעילה פחות או יותר, לא הזניחו גם את עניני הבטחון (על־ידי הקמת ארגון של הגנה עצמית) והשתדלו למשוך עולים חדשים יותר ויותר. אלא למרות כל זאת, התדמית של היהודי העלוב, אוכל לחם חסד, נשארה על אותו ישוב, הידוע כיום כ“ישוב הישן”. אכן, השנוי לטובה שחל לאט־לאט, אבל בהתמדה, בחיי היישוב העברי בירושלים, הן של העדה האשכנזית והן של העדה הספרדית, נראה היה לעין לכל מי שרצה לראות. אלא שנמצאו תמיד יהודים בחו“ל שכל התענינותם בישוב העברי כאן התבטאה בהטחת בקורת שלילית, בעיקר בעטיה של ה”חלוקה" שחשבוה לאֵם כל חטאת, מבלי להבין שהודות לה, יכול היה היישוב להחזיק מעמד. לשם ביטולה הגמור – שגם יהודי הארץ שאפו לכך – מין הצורך היה ליצור קודם תשתית כלכלית מוצקת. גם העליות משנת 1882, המכונות עליה ראשונה ושניה, “תרמו” לא מעט ליצירת תדמית שלילית לישוב הישן.

אין אני מתיימר להיות הראשון, ובודאי לא היחיד, שכתב בענינים אלה בצורה חיובית. אבל נוכחתי שלא נכתב במידה מספיקה ולא בצורה מעמיקה שיש בה כדי שנוי התדמית השלילית, ועל כן לקחתי את העט בידי. ובמידה רבה האיצני לכך גם דוד בן־גוריון, זכרונו לברכה, מניח אבן־היסוד למדינת ישראל וראש ממשלתה הראשון.

כמו בחמשת ספרי הקודמים אני מביא בספרי זה לידיעת המתענינים לקט מרוכז של מאורעות וארועים היסטוריים אותנטיים שונים, בעיקרם שאירעו בדורות האחרונים בארץ ישראל (וההדגש על ירושלים). לספרי (“ירושלים, תולדות הישוב העברי בה במאה התשע־עשרה”, – עם הקדמה מאת דוד בן־גוריון, “אישים בעיר הנצח”, “עטרה ליושנה”, “אישים למען ציון” “ונבנתה עיר על תילה”, ולמאמרַי הרבים בעתונים ובכתבי־עת, אשר כמה מהם (פרקים שונים) תורגמו לאנגלית ולאידיש, דומני שיש לספורים היסטוריים אלה קהל קוראים לא קטן המוצא בהם ענין, ואם אמנם נותנים “ספורים” היסטוריים אותנטיים אלה לכמה מן הקוראים רצון להתעמק יותר בדברי ימי היישוב העברי בארץ־ישראל, הרי כיום יש לכך אפשרות רבה.

* * *

הזכרתי לעיל שהיו מקרים של פרסום ידיעות בלתי מדויקות ואף ידיעות מעוותות. – על מקרה מסוים אני מרשה לעצמי לפרסם בסוף הספר מאמרים מפורטים בקשר ל“קביעה” של היסטוריון ישראלי בעל תואר אקדמאי, כי הרב הלל ריבלין, מנהיג ה“פרושים” שעלו ארצה בשנת 1809 ועמד בראש קבוצה קטנה (מאותם עולים) מצפת לירושלים, והם שחידשו את הקהלה האשכנזית בירושלים ורעננו ככלל את היישוב העברי בעיר זו, שמשך עשרות שנים ישבו בה רק יהודים ספרדים בצירוף כמה אשכנזים בודדים, בצד רוב של תושבים ערבים. מאמרו של ההיסטוריון מועתק כאן במלואו, מלה במלה, לידיעת הקוראים, ומיד אחריו מאמר התגובה שלי באותו עתון, בו אני מוכיח שההיסטוריון טועה ומטעה וכי אין קביעתו על כלום.

הנחת אבן יסוד לבית כנסת בירושלים בנוכחות הרב הראשי א. י. הכהן קוק (חבוש שטריימל( לצידו מצד שמאל, רבי זלמן סולובייצ’יק (מנהל הועד הכללי כנסת־ישראל), מצד ימין הרב אלתר וישנאצקי (בעל הזקן הלבן)

(צילם א. סוסקין, 1932)

שער יפו

ב“שער יפו” שבחומת העיר העתיקה בירושלים ובסביבותיו חלו שינויים מאז סוף המאה ה־19. בעיקר השתנתה סביבתה של כניסה ראשית זו אל העיר העתיקה, לאחר איחוד העיר אחרי מלחמת ששת הימים (בשנת 1967). כל הבנינים והחנויות הרבות שהיו צמודים לאורך החומה משער יפו ועד בנין “נוטר דם” נהרסו כליל, ובמקום הוכשרה טיילת עם חגורת ירק שתולה דשאים ופרחים.

שער יפו הוא שער הכניסה הראשי והעיקרי לירושלים העתיקה, ומכונה בשם זה משום שדרכו נכנסו העירה העולים והתיירים אשר באו מנמל יפו, מאז מחצית המאה ה־19, (שכן קודם לכן היתה עכו עיר־הנמל העיקרית של ארץ־ישראל). בפי הערבים הוא קרוי “באב־אל־חליל”, כלומר שער הידיד, על שמו של אברהם אבינו והמכונה בפי המוסלמים “אל חליל”. זאת משום שמכאן יוצאת הדרך גם לחברון, עירו של אברהם אבינו. ובהיות שער זה הכניסה העיקרית לירושלים, אשר עד שנת 1860 היתה מכונסת כולה בתוך החומות, הוקמו בקרבתו בית המושל התורכי וה“קישלה” (תחנת־המשטרה המרכזית ובית המעצר), וכן בנין ה“בלאדייה” (העיריה). היהודים הספרדים כינוהו “לה פואירטה די לה סוודאד”. אשנבי הירי שבחומה בדרום מגדל ציון, כונו על ידם “לאס מוראיקאס”, החומות הקטנות.

אחד התאורים הראשונים על חשיבותו של שער יפו, הוא של קראי בשם שמואל בן־דוד, שבא מחצי האי קרים (בדרומה של רוסיה) לביקור בארץ בשנים 1541 עד 1642, וכך כתב:

עד אשר החלה העיר יפו לשמש נמל־נוסעים עיקרי של ארץ ישראל, כינו גם יהודים את השער הזה בשם “שער חברון”, הכינוי “שער יפו” ניתן לו מאז החלו נוסעים יהודים ולא־יהודים להשתמש יותר ויותר בנמלה של יפו, תוך הזנחת נמלה של עכו.

בשנת 1655 ביקר בירושלים משה בן אליהו הלוי, קראי איש־קרים, שכינה את השער בשמו המלא: “שער איברהים חליל א־רחמן”. עוד בשנת 1834 מתאר ר' מנחם מנדל מקאמינץ בספרו את השער הזה “בצד דרום, סמוך לקרן דרומית מערבית, יש שם שער אחד שדרכו נוסעים לציון ולחברון”. רק בספר “מסעות בנימין השני בארץ ישראל” (משנת 1847) צוין: “שער חברון, ועתה הוא נקרא שער יפו”.

כל השנים היה השער נסגר לעת לילה כמו שאר השערים (וכן ביום שישי בשעות הצהרים, כדי שהחיילים, שומרי השער, יוכלו להצטרף למתפללים במסגד). דבר זה לא מנע את הקמתן של שכונות עבריות מחוץ לשער יפו (“משכנות שאננים” בשנת 1860 ו“נחלת שבעה” בשנת 1869), אך ודאי שהיה בעובדה זו משום מכשול קשה, שכן לא רק בשעת התנפלות של שודדים צריכים היו למהר “העירה” להזעיק עזרה, אלא גם כאשר חלה אדם, או אשה כרעה ללדת, וכיוצא באלה. כאשר הוקם בנחלת־שבעה הבית הראשון ורבי יוסף ריבלין גר בו לבדו זמן רב, כשנתיים ומחצה, היו כל בוקר מתאספים יהודים רבים בתוך שער יפו, עם פתיחתו, כדי להיווכח אם ר' יוסף עודנו חי וקיים ובא העירה להתפלל תפילת שחרית ב“מנין”.

בלחץ המתיישבים בנחלת־שבעה, וביתר השכונות העבריות שקמו אחר־כך, הירשה הפחה כעבור שנים, להשאיר את שער יפו פתוח גם בלילות.

בשנת 1898 נפרץ ליד שער יפו קטע מן החומה שהוקמה בשנת 1516 (על־ידי השולטן סולימן “המפואר”) ונסללה דרך, הראשונה שקישרה את העיר העתיקה עם פרבריה החדשים שמחוץ לחומה, ודרך זו היא כיום רחוב יפו. פריצת החומה לא נעשתה כדי להקל על תושבי העיר, אלא לכבוד ביקורו בירושלים של הקיסר וילהלם השני מגרמניה, בסוף אוקטובר 1898 (חשוון תרנ"ט), כדי שיוכל הקיסר להיכנס העירה – עד בית הפחה ומשרדי העיריה – רכוב על סוס, פמליתו וביניהם – אשתו, הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה – במרכבות־סוסים. פרטים על ביקור זה בספר “ונבנתה ארץ על תילה” של כותב הטורים האלה – אבל מן הראוי לחזור כאן בקשר לביקור זה על דבריו של סופר חשוב: לאחר הריסת חלק מחומה העתיקה לכבודו של קיסר גרמניה, כתב דוד ילין ב“המליץ” שהופיע בפטרסבורג: “חומת ירושלים נפרצה והעיר נפתחה לרווחה על יד שער יפו, דרך חדשה ישרה ורחבה תחבר את ירושלים החדשה אל עיר הקדמונית וקול שוט וקול אופן יישמע ברחובותינו בהשתקשק הרכב בעיר פנימה. ובכל זאת לא נעים לבני ירושלים רגע ראותם בהנף הגרזן על טור האבנים בחלקי החומה שבין מגדל־דוד ושער־יפו לקרקר קיר ולנפץ אבניו ככלי אין חפץ בו”.

כשלושים שנה קודם לכן, בשנת 1869, ביקר בירושלים קיסר אוסטריה־הונגריה פראנץ־יוזף ולכבודו הרחיבו ותיקנו את הכביש בין יפו לירושלים, שעד אז לא היה אלא שביל רחב ובלתי־סלול. גם קיסר זה, אשר כונה על־ידי היהודים “הקיסר החסיד”, משום שבזמנו אושרו זכויות רבות ליהודי אוסטריה נתקבל בכבוד רב על־ידי יהודי ירושלים אשר הקימו לפני הכניסה לעיר שער־כבוד מיוחד, מקושט בפרוכיות עתיקות ויפות שנאספו מבתי־הכנסת של האשכנזים והספרדים בעיר. פקידי הממשלה התורכית, שרכבו על־יד הקיסר ומאחוריו, האיצו בו לעבור במהירות את השער היהודי שהוקם לכבודו, אבל הרב שמואל סאלאנט – שהיה אז במיטב שנותיו ועמד לצידו של הראשון־לציון שהיה לבוש קאפטאן חגיגי ו“כובע החשמן” השחור רחב־השוליים – התקדם ועמד לפני סוסו של הקיסר, עצר אותו ופנה אל הקיסר בגרמנית: “ירשה נא לי הוד מלכותו לברכו באותה ברכה שברכתי את סבו בווינה”. פראנץ־יוזף שמע את הדברים, הסתכל בהערצה ובחרדת־קודש ברב הירושלמי זקוף הקומה וירד מסוסו כדי להתברך על ידו. נראה שהתרגש במיוחד מכך, שגם סבו קיבל ברכה מרב זה. מלוויו מוכרחים היו, בניגוד לרצונם לרדת גם הם מעל סוסיהם ולהמתין.

כאשר נכבשה ירושלים על־ידי הצבא הבריטי בשנת 1917 (חנוכה תרע"ח), נכנס הגנרל אלנבי ברגל דרך שער יפו לעיר העתיקה, אל בית הפחה, כדי לקבל שם את כתב־הכניעה של העיר, בנוכחות קהל רב מתושבי העיר, שנתאספו לפני שער המצודה, בקרבת ה“קישלה” (תחנת־המשטרה) וקיבלו את פני הכובש בשמחה. עד שער יפו רכב הגנרל על סוסו.

במלחמת הקוממיות, בסוף מאי 1948, לא יכולים היו מגיניה היהודים המעטים של העיר העתיקה לעמוד זמן ממושך לפני הצבא הירדני המאומן, שהיה בפיקוד בריטי והיה מזוין בנשק חדש בכמות מרובה – והעיר העתיקה נפלה בידי האויב, שהרס באכזריות את בתי־הכנסת העתיקים שבה וכן מוסדות יהודים רבים אחרים.

19 שנה נשאר הרובע העתיק של העיר, הרובע שבתוך החומות, בידיהם של הערבים ולא ניתנה רשות ליהודי להיכנס אליו, גם לא לשם תפילה על יד הכותל המערבי, המקום המקודש ביותר ליהודים. רק במלחמת ששת־הימים שוחרר גם חלק זה של העיר ואיתו גם הכותל המערבי, השריד היחיד של בית מקדשנו.

שוב היה שער יפו המשופץ לשער ראשי המחבר את שני חלקי העיר המאוחדת.

הכניסה הפנימית לירושלים העתיקה מצד שער יפו. מצד ימין המצודה

שער שכם

קודם שעלה “שער יפו” “לגדולה” (במחצית השניה של המאה ה־19, עם עלית חשיבותו של נמל יפו כנמל הנוסעים העקרי), היתה ה“גדולה” לשער שכם, אשר שמש שער־כניסה עיקרי, משום שלפני כן היה נמלה של עכו הנמל העיקרי של ארץ ישראל ועל כן טבעי היה שהבאים מן הצפון יכנסו לירושלים דרך השער הצפוני, – הוא שער שכם.

גם סביבתו של שער זה עברה בעשרות השנים האחרונות, – וביחוד אחרי מלחמת ששת הימים (בשנת 1967) – שינוים רבים. זמן לא רב לאחר אחוד שני חלקי ירושלים כבירתה של מדינת ישראל הוחל בשפוץ סביבתו של השער. ומשך השנים הוכנסו בה שנויים ניכרים הן לתועלת והן ליופי. השפוצים נעשו על ידי החברה לפיתוח מזרח ירושלים.

שער זה, שהוא היפה ביותר מכל שערי ירושלים שהוקמו על ידי התורכים בוני החומה במאה ה־16, מכונה על ידי היהודים על שם העיר שכם – כשם שגם הרומאים כינוהו “פורטה ניאפוליטאנה”, על שם העיר הזאת שהם קראוה ניאפוליס והערבים סרסו את השם וקראוה נאבלוס, – כיון שממנו יצאה הדרך לשכם. האנגלים מכנים אותו – מאותה סיבה – שער דמשק, כי ירושלמים שצריכים היו לנסוע לסוריה, שדמשק היא בירתה, יצאו משער זה. הנוצרים כינו תחילה את השער בשם “שער סטיפן הקדוש”, (על שמו של מטיף נוצרי שנסקל באבנים, – במקום הסמוך לשער האריות. על כן הוסב שמו של שער האריות לשמו של סטיפן הקדוש). אולם כיום גם הנוצרים כמעט ואינם משתמשים עוד בשם זה לגבי שער שכם. אצל הערבים הוא ידוע בשם בּאבּ־אל־עמוד, כלומר “שער העמוד”, (כנראה ע"ש העמוד שהיה מוצב ברחבה שבתוך השער בימים קדומים, העמוד מצויין במפת מידבא).

משך מאות שנים נשארה סביבת השער כמות שהיא – רק בשנת 1896 נעשה שפוץ קל משער שכם עד ואדי־ג’וז (נחל האגוזים), בקרבת קבר שמעון הצדיק, – וסביבתו הקרובה של השער גבהה. דרך־המעבר אל השער נשאר פשוט ופרימיטיבי, כשלצידו תלי־עפר, וסלעים. האנגלים הכניסו קצת סדר ונקיון במקום, ובעיקר בנו גשר בטון אל תוך השער. כאשר שלטו כאן הירדנים, שתלו בקרבתו של השער גינה קטנה, – אבל עיקר השיפורים נעשו על ידי החברה הממשלתית הישראלית לפיתוח מזרח ירושלים, לאחר שהעיר העתיקה שוחררה על ידי צה"ל בשנת 1967. העבודות נמשכו שנים רבות. לאחר שהוסרו כל תלי העפר והפסולת שהגביהו את השער בשליש מגובהו הוקדם, ברחבה שמחוץ לשער הותקנה ככר רחבת־ידים, מעין אמפיתאטרון (ללא מקומות ישיבה) ונטעו דקלים שהובאו מאל־עריש.

סביבה זו נשארה זמן רב ריקה מיהודים, הן בתוך החומה והן מחוצה לה, עד אשר החלו מוקמים בניינים ראשונים גם כאן מחוץ לחומה בשלהי המאה ה־19. דוד ילין פרסם בשנת תרנ"ו (1896) אחד ממכתביו הראשונים בעתון העברי היומי “המליץ” שיצא לאור בפטרבורג שהיתה אז בירת רוסיה, ובו נאמר: “היהודים בין בעלי שלוש מאות החנויות הקטנות אשר ברחוב הזה ובכל סעיפיה נמצאים רק כחמשים חנויות לאחינו הספרדים והמערבים, מוכרי מרכולת לבני הכפרים, מנפצי צמר גפן, צורפי זהב וכסף ורצענים העושים נעלים פשוטות לבני הכפרים גם הם. וברחוב הירקות דל חלק אחינו גם כן, כי אך כעשר חנויות להם בין ששים החנויות אשר למוסלמים”. הכוונה לרחוב הנמשך מרחוב היהודים עד שער שכם. מחוץ לחומה נפתחו חנויות בצידו של שער שכם החל משנת 1910 (הם הוסרו בתקופת המאנדאט הבריטי), שאז גם הוכשרה הרחבה שלפני השער לחנית עגלות. בתקופת המאנדאט בשנת 1936 נערכו במקום חפירות ועובדה גם תכנית לשיקום השער, תוך נסיון להתגבר על הפרש המפלס בין השער לבין הרחוב הראשי (כיום רחוב הצנחנים).

בעוד שהקיסר הגרמני וילהלם השני שביקר לירושלים בשנת 1898, עבר דרך שער יפו, הרי הקיסר של אוסטריה־הונגריה פראנץ יוסף עבר בשנת 1870 דרך שער שכם. גם האפיפיור פאולוס הששי שביקר כאן בזמן כהונתו של נשיא המדינה ש.ז. שזר (ורק בירושלים העתיקה שהיתה אז כבושה בידי הירדנים) נתקבל רשמית ליד שער שכם.

בקרבת שער שכם – לצד מזרח – נמצאת מערה עמוקה העוברת מתחת לבתי העיר העתיקה ועודנה מחכה לחקירה ארכיאולוגית מיוחדת. בפי יהודי ירושלים היא נקראת “מערת צדקיהו” על שם צדקיהו מלך יהודה.

יהודים החלו להתגורר בסביבת שער שכם בשנות התשעים של המאה ה־19, עם חנוכת שכונת “קריה נאמנה” שנוסדה על ידי עדת החסידים בירושלים בראשותו של ר' ניסן ב“ק, שהקים בתוך העיר העתיקה גם את בית הכנסת הגדול “תפארת ישראל” של העדה החסידית (גם בית כנסת זה נחרב על־ידי הערבים במלחמת הקוממיות בשנת 1948, ועד כה אין נעשים מאמצים להקימו מחדש). הקרקע לשכונת “קריה נאמנה” נרכשה עוד בשנת תרל”ט (1879), לפני מאה שנה, אולם לא היה ביכולת העדה החסידית לגשת לבניה זמן רב לאחר העברת הקרקע על שמה. ליד שכונת החסידים הוקמה בשנת תרנ"ח (1898) שכונה של עולים מארם־צובא, ארם־נהרים (בבל, עיראק של היום) ופרס. זמן לא רב אחר מכן, הקימו בקרבת מקום גם עולים מקורדיסטאן ומגרוזיה שכונה מיוחדת בת כמאה בתים קטנים ודלים וקראוה בשם “אשל אברהם”. במאורעות הדמים הקשים בשנת 1929 נפלו בשכונות אלו הקרבנות היהודים הראשונים בירושלים, כאשר התנפלו עליהם ערבים בנשק חם וקר מתוך בטחון שהממשלה הבריטית עומדת לצידם. למחרת נערך הטבח ביהודי חברון וביהודי צפת, נוסף לקרבנות שנפלו בירושלים ובמקומות אחרים בארץ ישראל. אחרי אותה התנפלות על השכונות היהודיות בקרבת שער שכם, הן ניטשו על ידי תושביהן.

שער שכם כיום

שער ציון

שלושה מבין שמונת השערים הראשיים שבחומתה העתיקה של ירושלים ידועים הם ביותר: שער יפו, שער שכם (או שער דמשק) ושער ציון. אולם בעוד שפרסומם של שני השערים הראשונים בא להם משום היותם שערי מעבר מרכזיים לערים אחרות – כפי שגם שמם מעיד עליהם – הרי ששער ציון ידוע יותר מכל שאר השערים, משום היותו בנוי על הר־ציון ובשל קרבתו ל“עיר דוד”, כלומר, אותו חלק מעיר היבוסים שכבש דוד כאלף שנה לפני הספירה, וכן משום שלפי המסורת נמצאים באתר זה קברי המלכים הגדולים דוד ושלמה ועוד ממלכי יהודה – מסורת שרבים חלוקים עליה. בהיסטוריה החדשה זכה שער ציון לפרסום גם בשל כך, שדרכו פרצו צעירי הפלמ"ח בימי מלחמת הקוממיות שלנו – ביום 19 במאי 1948 (תש"ח), – אל הרובע היהודי הנצור בעיר העתיקה. ואילו כיבושה של העיר העתיקה וחיבורה שוב לעיר החדשה התחיל בשער־האריות (ביום כ“ח אייר תשכ”ז – 1967), לאחר שמשך 19 שנה היה חלק זה של עיר־הבירה סגור לחלוטין בפני יהודים.

רבי דוד דבית־הלוי, מתושבי ירושלים בשנת 1824, כותב ששער זה נקרא בפי הערבים “באב דאוד” (שער דוד): – “…שער המזרח של ירושלים קרוי בערבית באב־דאוד שפירושו שער־דוד. ממולו במרחק ארבע־מאות או חמש־מאות אמה, לצד הר־הזיתים, עומדת ציון, מצודת דוד. זוהי מצודה קטנה ויפה מאד, בה קברי דוד וצאצאיו. בתוך המצודה בנויים בתים, ואין איש רשאי לדור בהם מלבד מוסלמים רמי־מעלה הקרויים בשם סידים, שאין איש רשאי לשפטם, כי לפי דבריהם הם אנשי אמון דוד והוא שופטם. רוצח שאינו מהם כי הצליח להמלט שמה, לא יוכל איש לנגוע בו לרעה. תושבים אלה קרויים בערבית דאודייה, היינו תושבי דוד, והמוסלמים מכבדים אותם מאד”.

(יערי, “מסעות א”י").

כפי שמספר יוסף בן מתתיהו (פלאביוס) בספרו הגדול “קדמוניות היהודים”, קשה היה לצבאו של דוד לכבוש את המצודה היבוסית שעל הר ציון, ולכן “החליט להלהיב את החיילים לפעולות על ידי כיבודים ומתנות, והכריז שימנה לשר על כל הצבא את מי שיעלה דרך העמקים שלמטה על המצודה וילכדנה. לאחר שגירש דוד את היבוסים מתוך המצודה, בנה וחידש את עיר דוד וישב בה כל ימי מלכותו. ודוד ביצר גם את העיר העליונה (של ירושלים) וחיבר אליה את המצודה ועשאה גוף אחד ובנה חומה מסביב לה”. נראה שמחומה זו שהוקמה על ידי דוד המלך לא נשאר זכר. החומה העומדת כיום סביב ירושלים העתיקה ובתוכה שער ציון, הוקמה בשנת 1541 על ידי השולטן התורכי סולימן “המפואר” (שמלך עד שנת 1566).

בנימין מטודלה, – החשוב בנוסעים היהודים בימי הביניים (מסעותיו בארצות השונות ארכו משנת 1160 עד 1172) – ביקר בירושלים בשנת 1170, בימי התחדשות הישוב היהודי בא"י בתקופת המלכות הפראנקית, וכך הוא כותב בספרו: (“מסעות בנימין מטודלה”):

“כמו מאתים יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה (כלומר העיר), ובחומה שבמגדל דוד הבנין הראשון של היסוד, כמו עשר אמות, מבנין הקדמונים שבנו אבותינו, והשאר מבנין הישמעאלים. ואין בכל העיר מקום חזק יותר ממגדל דוד. ושם שני בתים, אחד לאשפיטאל (=בית חולים) והבית השני קוראין אותו "מינטולי שלמון", הוא ארמון שעשה שלמה מלך ישראל ע"ה (עליו השלום), ושם חונים הפרשים, ויוצאים מהם שלש מאות פרשים בכל יום למלחמה, חוץ מן הפרשים הבאים מארץ פרנקוש ומארץ אדום”. לפי ר' בנימין מטודלה, היה אז רב העיר הרב אברהם אל־קונסטאנטיני (איש קונסטאנטינופול, שהיתה אז בירת הקיסרות העותומאנית), אשר ר' בנימין מכנה אותו “חסיד ופרוש”, הרב הירושלמי אמר לו לר' בנימין הסייר, כי כאן קברי מלכי יהודה לבית דוד וסיפר לו ספור פלאים להוכחת דבריו. גם אחד מתלמידיו של הרמב“ן שחידש בשנת ה’כ”ז (1267) את הישוב העברי בירושלים ויסד בה ישיבה גדולה, תיאר במכתב ששלח מירושלים לבני משפחתו באיטליה את מצודת ציון: “…ושם קברי המלכים, ושם בנין ישן קוראים אותו היכל דוד, מכוון נגד בית המקדש, ומדליקין בו נרות לקדושת המקום. אומרים שהוא בנין דוד, הוא המקום אשר היה שם ארון אלוקים משהביאו דוד המלך לביתו עד שנבנה הבית (=בית המקדש). קרוב משם הוא מגדל דוד, והבנין מאבנים גדולות מאד, ניכר כי הוא בנין קדמון והנה הוא עכשיו בתוך ירושלים”, גם נוסע קראי, שמואל בן דוד, איש קרים, שביקר בירושלים בראשית המאה ה־17, כותב: “…ובאנו אל עיר ציון, והיא קרובה לשער העיר ירושלים (בודאי הכוונה לשער הידוע כיום כ“שער יפו”), מחוץ לעיר, ושם קבורת דוד ושלמה עליהם השלום, ובנו עליה קובבא יפה מאד, וסביבות הקובבא קירות קטנים, ושם שער העיר הסמוך לציון באב־אל־דאוד. רוצה לומר שער דוד עליו השלום, – הוא שער ציון”.

כיוון ששער ציון הוא השער הקרוב ביותר לרובע היהודי, כינוהו הערבים גם “באב חרת איל־יהוד”, שער השכונה היהודית. השער בנוי קשת וכמו בכל יתר שערי העיר מצויים בו חרכי־ירי צרים. הקשת שמעליהם, בנויה בסגנון הממלוכים שמשלו בארץ ישראל לפני כיבושה על ידי התורכים (בשנת 1517). השער שהוקם ע"י התורכים, מתבסס על אבני־יסוד ממלוכיות.

מגדל־דויד האימפוזאנטי המזדקר בין שער ציון לשער יפו הוא היחיד מבין שלשה מגדלים שבנה כאן הורדוס המלך, “העבד האדומי” שהשתלט על בית החשמונאים באמצעות קשר של נשואין ובכוח אלים, שמו של מגדל זה שניתן לו ע“י הורדוס היה “מגדל פצאל” על שם אחיו. יתר שני מגדלים, – “מגדל מרים” שקרא על שמה של אשתו מרים החשמונאית, ו”מגדל היפיקוס" על שם אחד מידידיו הקרובים ביותר שהקריב את חייו למען הורדוס, נהרסו על ידי הכובשים התורכים, בהשאירם רק את מגדל פצאל, המכונה כיום מגדל דוד. יוספוס פלאביוס מציין בספרו, כי הוא דומה למגדל־המאור של אלכסנדריה והוא בנוי כארמון ובו חדרי מגורים וגם בית מרחץ. על שלשת המגדלים האלה כתב פלאביוס: “…מגדלים כאלה לא היו כמותם בעולם כולו מבחינת גודלם, יופיים וחוסנם”. לפי המסורת הערבית עומד מגדל דוד עוד מימיו של דוד המלך ועל כן הם מכנים את המיסגד שבו “מיחראב דאוד”, כלומר מקום־התפילה של דוד, שכן לפי אמונתם היה מתפלל כאן דוד המלך. מסופר שבמאה ה־19 הסתמכה הנהלת הקהילה האשכנזית היהודית בירושלים על אמונה זו ופעם, בשיחה פרטית, טענו לפני הקאדי ופמליתו: הרי אתם עצמכם טוענים שהמגדל הוקם ע"י דוד מלכנו, למה לא תאפשרו, אפוא, ליהודים לבוא גם הם להתפלל על קברו? וענו להם המוסלמים: הואיל ומפני חטאיכם גורשתם מירושלים, פקעה זכותכם למקום זה…

בצפונה של ירושלים (בין מערת הקברים כלבא־שבוע ושכונת שיך־ג’ירח), נמצא, לפי המסורת היהודית העממית, מקום קברו של “שמעון הצדיק”. זהו מגרש רחב־ידיים נטוע עצים ובו מערת הקבר שאותו מייחסים לקברו של שמעון בן יוחנן הכהן, שהיה כהן גדול בימי בית שני, אחד מ“שיירי הכנסת הגדולה”, שהמסורת רואה בו דמות אידיאלית של מנהיג דתי וחילוני כאחד (הוא היה גם ראש החבל העצמאי של יהודה, שבו התרכז בתקופתו רוב היהודים בארץ ישראל שהיתה כבושה אז בידי אלכסנדר מוקדון ויורשיו). ב“פרקי אבות” נמסרת אמרתו שמרבים לצטטה: “על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”.

בן־סירא שחי זמן לא רב אחרי שמעון כהן גדול, מתארו (בפרק “שבח אבות עולם”) כאדם דגול ומקובל על העם כולו ומרבה לספר בשבחו. כהן גדול זה פעל לבדק בית־המקדש וחיזוקו ובאספקת מים לירושלים. “בימיו נבנה קיר פינת מעוז בהיכל מלך. ויתן בשיר קולו ועל האון העריבו רנן וירונו כל עם הארץ בתפילה לפני רחום”. (“חכמת בן־סירא” ג').

במסכת יומא מסופר, שבהגיע אלכסנדר מוקדון בכיבושיו לארץ־ישראל והדבר נמסר לשמעון הצדיק, לבש בגדי כהונה והלך כל הלילה לקראת הכובש היווני הגדול “ומיקרי ירושלים עמו ואבוקות של אור בידיהם. כיון שעלה עמוד השחר, אמר להם (אלכסנדר הגדול בני לוויתו): מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיעו לאנטיפטרוס, זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד (אלכסנדר) ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו: מלך גדל שכמותך ישתחווה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי”.

לא ייפלא, איפוא, שהמסורת היהודית הוסיפה לתהלתו של שמעון הצדיק, ומקום קבורתו משמש זה מאות בשנים מקום ריכוז של יהודים לשם תפילה והילולא. לא רק יהודי ירושלים נהגו לבוא ולהשתטח על קברו של הכהן הגדול ששימש בכהונתו כארבע עשרות שנים, אלא גם יהודים מיתר ערי א“י ואף מארצות חוץ, ולא רק יהודים. ביחוד נהגו לנהור לכאן יהודים בשעות צרה – כגון עצירת גשמים, בצורת וגזירות רעות, – כדי לערוך תפילות ובקשות. ובמשך הדורות הונהגה עריכת חגיגות עממיות כאן בימי אסרו־חג וביחוד בל”ג בעומר, (שאז נערכת הלולא כזו מקדמת דנא על קברו של שמעון אחר, רבי שמעון בן־יוחאי, שקברו במירון, ליד צפת). וכפי הנוהג על קברו של שמעון בר־יוחאי במירון גם על קברו של שמעון בן יוחנן בירושלים גזיזת שערות הראש של ילדים בהגיעם לגיל שלוש.

על חגיגות ל"ג בעומר במאה הקודמת סיפרו כמה תיירים ביומניהם שפרסמו לאחר תיור בארצנו.

ויליאם תומסון מאמריקה ביקר כאן בשנת תקצ"ג (1833) ותיאר את החגיגות במלים אלו: “…נכנסתי לשדה מערת הקבר ביום ה־33 לאחר חג הפסח, יום שהוקדש לכבודו של רבי שמעון. היו שם הרבה יהודים עם ילדיהם, כי ככיתות אחרות בארצות המזרח מגלחים ביום זה את שערות ראשיהם של ילדיהם לכבודו של קדוש אחד. באותו יום הסתפרו כמה אנשים. שערם נשקל ובהתאם למשקל חילקו סכומי כסף בין עניים”.

בשנת תר“ח (1848) שהתה בארץ ישראל משלחת מאנגליה לשם עריכת מחקר בבקעת הירדן ובים המלח. ראש המשלחת ויליאם לינץ, תיאר גם הוא את חגיגות ל”ג בעומר: “…צפונית לעיר, בקצה דרך דמשק, היה מחזה רב־רושם: מאות יהודים באו ליהנות כאן מהאויר הצח, ישבו תחת עצי־זית חסונים, – הנשים לבושות בגדים לבנים, הגברים עוטים מלבושים שונים, מהם חובשי כובעים שחורים רחבי תיתורה ורבים חובשים כובעי פרווה (בודאי הכוונה ל“שטריימל”). והיו גם תורכים ונוצרים רבים. היהודיות היו עטופות שמלות רחבות וחסרות חן, וגילו את פניהן לראווה, ואילו הנשים הנוצריות והתורכיות חשפו – הראשונות אולי יותר מדי והאחרות אף לא מאומה – מגופן ומלבושן. הקונסולים של מדינות זרות טיילו עם משפחותיהם ולפניהם צועדים היאנצ’רים בחגיגיות ומטות מוכספים בידיהם”.

המגרש הגדול הזה ובו מערת הקבר היה שייך לערבים, אשר הציקו מאוד למבקרים היהודים, ולא פעם ניסו להפר את שמחתם פה, ולכן השתדלה הקהילה העברית מירושלים – עוד בהיותה כולה ספרדית – לרכוש את המגרש, אלא שלא הצליחה בכך. עם התיישבותם של האשכנזים הראשונים בירושלים בשנת תקע“ב (1812) בראשותו של הרב הלל ריבלין, תלמיד הגר”א – אחרי הפסקה ארוכה שבה אסור היה ליהודים אשכנזים להתגורר בירושלים בדרך קבע – דאגו לנטוע עצים במגרש זה, כדי לקיים בכך את המצוה “וכי תבואו אל הארץ ונטעתם”. ואכן, היה זה מקום מתאים לנטיעות, שכן הוא בקרבת מקום לעיר ויהודים הירבו לבקר בו. אמנם לפי המסורת היה המגרש תמיד בבעלות יהודית, כי נקנה בכסף מלא עוד דורות רבים קודם לכן, אבל המסמכים אבדו והמחזיקים במגרש היו אנשים קשים שהשלטון עמד לצדם. עד אשר בשנת תרל"ו (1876) נודע, כי השותפין הערבים הסתכסכו ביניהם ומוכנים להעביר רשמית את המגרש לבעלות יהודית תמורת תשלום. מיד נכנסו לענין ראשי הקהילה הספרדית והמוסד הישובי המרכזי בירושלים של היהודים האשכנזים “ועד כל־הכוללים כנסת־ישראל”, ייסדו קופה משותפת לרכישת המגרש ושלחו לארצות־הברית את נתן נוטקין לעריכת מגבית מיוחדת לרכישת “מגרש שמעון הצדיק”. בכתב השליחות, חתום בידי ראשי שתי העדות ובראשן הראשון־לציון הרב אברהם אשכנזי, נאמר, כי הוטל על רבי נתן נטע נוטקין “לבוא ולהתחנן לפני אחינו אשר במדינות ארצות אמעריקא וקאליפארניען לזכור אהבתם אל ארץ חמדת אבות” ולתרום למטרה משותפת נעלה זו.

הרב אברהם אשכנזי, שנבחר בראש חודש ניסן תרכ"ט (1869) למשרת הראשון לציון (ועל ידו הרב יש"א אלישר לראש בית הדין), היתה לו השפעה על הפשה הירושלמי והודת לכך לא הכבידה ממשלת המחוז על העברת המגרש לבעלות יהודי ירושלים על־ידי באי כוחם הרב אברהם אשכנזי והרב משה בנבניסטי מטעם עדת הספרדים והרב הכולל מאיר אוירבך וכן הרב בינמין בייניש סאלאנט והרב יוסף־יושה ריבלין מטעם עדת האשכנזים. המגרש הוא בגודל של עשרים דונם בערך והתשלום תמורתו היה גרוש תורכי וחצי האמה. בפי הערבים היה מכונה “איל יהודייה”, סימן שידעו, כי הוא שייך ליהודים, אם כי בשנות ההתדיינות טענו הערבים, שהשם ניתן למגרש בשל “עיד איל יהוד” (חג היהודים), הנערך כאן פעם אחת בשנה.

שטר האחוזה נתאשר ע“י מג’לס אל־אידארה” (מועצת המלך) ולפי הנאמר בו, כלל את המגרש ועליו 8000 עצי זית. לפי אברהם אלמאליח (בספרו “הראשונים לציון”) נרשם המגרש בתור הקדש (“ואקף”) על שם עדת היהודים בירושלים “ואין רשות לאיש לערער על זכותם בנוגע לאחוזתם”.

על המגרש הוקמו מיד שלושה מבנים על־ידי ועד העדה הספרדית, כדי לממש את הבעלות היהודית, והושיבו בהם כעשרים משפחות מדלת העם. בשנת תרנ"א (1891) הקימו יהודים תימנים את השכונה “נחלת שמעון” ליד המגרש הזה.

בימי מלחמת העצמאות בשנת תש“ח (1948) עזבו תושבי נחלת־שמעון את שכונתם ו”כמובן" מיהרו הערבים להחריב אותה. בימי שלוט הירדנים במקום, התיישבו ערבים על מגרש שמעון הצדיק וכעת, חמש שנים לאחר מלחמת ששת הימים החלו דואגים להעביר אותם מכאן ולהחזיר את המגרש לקדמותו. מן ההגיון היה גם לשפץ את נחלת שמעון וליישב אותה מחדש.

במוסדות ציבוריים יהודים שונים הפתוחים לכלי־התקשורת וביניהם גם הכנסת, נשמעים מדי פעם בפעם מפי חבריהם כינויי גנאי זה על זה וזה נגד זה, ומחשש שמא יאזלו, חלילה, שמות וכינויים מקוריים מתאימים, חדשים או מחודשים, ראיתי לנחוץ ולחשוב להזכיר למדינאים ולנואמים לפני קהל, ולכל מעונינים סתם, שאין הם הראשונים בארצנו היפה בהטלת שקוצים זה על זה בתיאבון רב, ויווכחו שאכן אין חדש תחת השמש. הנה מה שפורסם בעתון הירושלמי “הלבנון” בגליונו מיום כ“ו בתשרי (כלומר זמן לא רב לאחר יום־הכפורים, יום חשבון הנפש ובעיקר יום מחילה וסליחה) שנת תרכ”ז – 1866 – בעיר הקודש. המאמר חתום על־ידי יוס"ף, ראשי תיבות של אדם שהיום, כמובן, קשה לברר מי זה שכתב רשימה מרנינה כזו. וכל המעונין לגדף בעברית לא רעה, ימצא כאן חומר מתאים לכל מקרה שהוא, ולא יהיו זקוקים עוד לכנויים משומשים ודהויים, כגון רוצח, פאשיסט, “יפה־נפש” וכו', והכל ישבחום על כך.

וכך כותב יוס"ף זכרו לברכה, בכן עדן תהא מנוחתו:

"נתגלו תרמית ומזימת־לב של הני בריוני (אלה הבריונים) אשר התפרצו בירושלים ובין ראשי השועלים האלה היו גם זנב האריות שמואל בנימין הכהן, וכן הכהן ההדיוט הקופץ בראש, שורש, פורה לענה וראש (לאלה שאינם בקיאים בשפה העברית: אלה הם שמות של צמחים מרים ורעילים) לֶיביש ווילקיוויסקער הכהן.

“בשוב ר' שמואל בנימין הכהן מארץ רוסיה בשנה שעברה, עברה רוח קנאה בין שני ראשי הבצלים הנזכרים, האחד חשד ברעהו במה שיש בו, כי עשק מכסף הקדשים לשם החזקת תלמוד־תורה, יותר משעשה הוא (ר' לייביש ווילקיוויסקער הכהן) עד כי הגיע הריב בין שניהם להכאה! ובבואם להתדיין לפני הרב הנקרא חכם־באשא (=הכינוי התורכי ל“ראשון לציון”, הרב הספרדי הראשי) נפל (התנפל) אחד על השני ויכו זה את זה כיאות לראשי לפת אלה… וכמו שכאשר מטה יחבט חיטים הלא אז יפרד המוץ, ככה מהמכות שהיכו גבר את עמיתו, גילה כל אחד על השני כמה עשק וכמה הוא שם בכליו (– כלומר כמה הוא גנב)… ויוודע הדבר גם בין נערים, ומעתה כי ינצו (– יריבו) שני נערים, יאמר זה “הנך גנב צבוע כר' שמואל בנימין הכהן”, וזה יאמר: “ואתה כלייביש ווילקיוויסקער”. ככה היו שניהם לשנינה בפי כל. וסוף דבר כי שני אלה קבלו עליהם לשלם מעט מאד (מכסף הגזילה) אל קופת העניים מה שנודע כי עשקו, – אבל הם לא הקימו (קיימו) הבטחתם, לא השיבו את הגזילה ושבו והיו פקידים על כסף קדשי בני ישראל, על תלמוד־תורה”.

ר' שמואל בנימין הכהן מראדשקוביץ נאשם ברישום בנין שנקנה ע“י התלמוד־תורה של עדת ה”פרושים" בירושלים (“עץ חיים”( על שם אשתו. טענתו היתה כי עשה זאת לבל יוכלו השלטונות העותומניים לשים את ידם על נכס־דלא־ניידי זה בשעת חירום, אולם מובן הדבר שעדת ה“פרושים” ראתה רשום זה כמעשה חמור ביותר, והרב של עדת האשכנזים, הרב שמואל סלאנט, הגיש נגד הזוג הרבני הזה תביעה בערכאות, כלומר בבית המשפט של המדינה התורכית, דבר שיהודי ירושלים היו נמנעים תמיד מלעשות, על מנת למנוע חילול השם, כהגדרתם, ועל סמך תביעה זו נעצר הזוג על־ידי המשטרה. כל הקונסולים בירושלים צידדו בענין זה עם הנהגת העדה האשכנזית וראו גם הם בחומרה רבה את מעשהו של הרב שמואל בנימין הכהן, פרט לקונסול של ארצות־הברית שהתערב למען הזוג ושחרר אותם מבית המעצר. קונסול זה, פראנק דה־האס, שכיהן בירושלים בשנים 1873 עד 1875, רצה להיטיב עם יהודי ירושלים וארץ־ישראל בכללה, נתיני רוסיה (כאשר פרצה מלחמת רוסיה־תורכיה ויהודי רוסיה בארץ נשארו ללא חסות קונסולרית כל שהיא ובכך נתונים היו ל“חסדי” המשטרה התורכית העוינת) והעניק לזוג הרבני את חסותו, – מה עוד שבאיזה אופן שהוא היתה בידו של הרב תעודת לידה שלפיה הוא, הרב הכהן, נולד בניו־יורק. בשל תעודה זו צריך היה לדחות את המשפט נגד הזוג, כל עוד לא הוברר בדיוק לאיזו מדינה שייך הרב הכהן, דבר שבתקופת שלוט העותומאנים בארץ־ישראל היתה בו חשיבות מרובה הודות ל“זכויות הקאפיטולציות” באימפריה התורכית להגנת הלא־מוסלמים. הזוג ניצל את המצב עם שחרורו מן הכלא ומיהר לעזוב את הארץ ולחזור לרוסיה אשר משם עלו כמה שנים קודם לכן, והמשפט נגדם כבר לא נערך כלל. עם צאתו מן הארץ פרסם הרב הכהן מכתב תודה בעתון “החבצלת” של אליעזר בן־יהודה לקונסול האמריקאי “השר המרומם, הישר באדם, אשר מישרה הקונזולאט ניתנה על שכמו, פראנק דה־האס, שבחמלת ליבו הושיט לנו את שרביט החסד אשר בידו”.

פרטים על כל ה“פרשה” הזאת מספר יהושע ילין בספרו “זכרונות לבן־ירושלים”, בפרק “דברי ריבות בירושלים”, שיצא לאור בשנת תרפ“ד (1924) על־ידי בנו פרופ' דוד ילין. בספר זה נאמר כי ר' בנימין הכהן “אשר כינה את עצמו ראש ואב בית־דין של קהלה קטנה ברוסיה בשם “ראדשקוביץ” התחבר בעלותו לירושלים, עם אדם בשם ליביש הכהן “איש תככים ובעל מזימות, איש המוני ועם הארץ” (עמוד 84 בספר “זכרונות לבן־ירושלים”), ובעזרתו של עולה בשם לייב יעב”ץ (סבו של הסופר זאב יעב"ץ), הצליח בחלקלקות לשונו להשפיע על עדת ה”פרושים" בירושלים למנותו כמשגיח ראשי בהנהלת המוסדות החינוכיים שלה (תלמוד־תורה וישיבת “עץ חיים”), ואת ר' לייבוש למשגיח על עבודות הבנינים והתקונים ולמנהל החשבונות, “והנהגת העדה הקציבה להם שכר הגון כדי פרנסתם”. וכבר החל ר' בנימין הכהן לכנות את עצמו “הרב הגאון מראדשקוביץ” והחל לקבץ תרומות מאנשי ירושלים לשם הגדלת בניני המוסדות של “עץ חיים” אשר הוא הרב מראדשקוביץ, “התחמץ לבבו על העזובה בהם”. ויצוין שהוא אמנם פעל: הרס בנינים עתיקים, שיפץ ובנה חדרים גבוהים ורחבי ידיים והוגדל והורחב גם בית המדרש “מנחם ציון” שבחצר בית הכנסת “חורבת רבי יהודה החסיד”. הגבאים התרשמו ביותר ומסרו לידיו את חותמות “עץ חיים” והרשאה לטפל בכל הענינים הכספיים, כגון קבלת הלואות כספיות, הוצאות כספיות, ועוד. הוא קנה בית גדול ברחוב המיידאן (בעיר העתיקה) בסך 1000 נאפוליונים, והסביר לגבאים שמדמי השכרת הבית יוכל להמשיך בשיפוצי הבנינים שבבעלות “עץ חיים”. אבל את שטר רכישתו של הבית ברחוב המיידאן רשם על שם אשתו. בנוסף לכך הדפיס שטרי־הגרלה ונסע לחו“ל באישורם והמלצתם של הרבנים והגבאים הן של העדה האשכנזית והן של העדה הספרדית, לשם הפצתם של שטרות־הגרלה אלה, ושהה באירופה ובאמריקה שנים אחדות. בשנת תרל”ב (1872) חזר ארצה. את דרישת הגבאים למסור להם דו"ח כספי מפורט על הכנסותיו והוצאותיו, הצליח לדחות מדי פעם בפעם בנמוקים שונים. ולא די בכך, – הוא שיחד את פקידי רשום הקרקעות של הממשלה לרשום את הבית על שם אשתו הרבנית, כאמור לעיל.

רבי יהושע ילין כותב: “ויהי בהיוודע בעיר דבר המעל ותהום כל העיר ותהי שערוריה גדולה, ותגדל הצעקה על הגזל והחמס אשר נעשה לעין השמש באין מוחה”. והרב עלה בידו להשתמש בענין זה כדי להעמיד תריס בין העדה ה“פרושית” בעיר ובין העדה ה“חסידית” בהבטיחו להנהגת עדת החסידים בעיר, שהיתה אז כל כולה צמודה לעדת ה“פרושים” הגדולה, כי בעזרת הכסף אשר נקבץ בחוץ־לארץ מנדיבים, מתנגדים וחסידים, יוכלו להשתלט על הבית שרכש ברחוב המיידאן, ולקבוע בו בית־דין משלהם. אבל הודות לבריחתם של הרב שאול בנימין הכהן ואשתו לחו“ל, הצליחו ראשי העדה ה”פרושית" לשכנע את השלטונות התורכיים לרשום את הבית החדש על שם “עץ חיים”, ובזה נסתיימה הפרשה. הנהגת “עץ חיים” מכרה מיד את בית־המחלוקת הזה, לשם כיסוי ההוצאות המרובות שבית זה גרם לעדה.

ב“לוח־ירושלים” משנת תרע“ג (1913) סיפר מחברו ר' אברהם משה לונץ על הפרשה הזאת בצורה חיובית יותר וציין כי הרב מראדשקוביץ התנצל בטרם צאתו מן הארץ והודיע כי היה בדעתו שאחרי שיסלק את כל החובות של “עץ חיים”, יעביר את המבנה והחצר ל”הקדש של תלמוד־תורה עץ־חיים". אבל הסופר לונץ מציין גם הוא: “אך עצם המעשה היה מכוער וכעין מעילה בקודש”.

גם בחו“ל היתה לפרשה זו תהודה. העסקן הציוני הרב צבי הירש קלישר, רבה של הקהלה היהודית בעיר תוכן (פרוסיה) שלח ביום י”ג בטבת תרל“ד (1874) מכתב ובו הבעת תמיהה על כך שהנהגת יהודי ירושלים שלחה למאסר רב בישראל, ועל כך ענו לו הרבנים האשכנזים סלאנט ואורבך והרב הספרדי אברהם אשכנזי ס”ט, ובארו לו סיבת הדבר, ובתשובה למכתב ההסבר של רבני ירושלים, כתב הרב קלישר שהוא אמנם משתכנע “כי עדותכם נאמנה שרבי שאול בנימין מעל בקודש, וכל העדה בירושלים קדושים ואילו עוזרי רבי שאול בנימין כלימתן ישאו”.

ועוד השלכה היתה לפרשה קשה זו: לייביש יעב“ץ, איש ורשה, אשר עזר לרבי שאול בנימין בשכנוע העדה הפרושית לתת אימון מלא לו ולפעולותיו, הוכרח גם הוא לחזור לחו”ל, ומשם כתב להנהגת העדה הפרושית בירושלים ודרש במפגיע לשלם לו לכל ימי חייו די צרכו מכספי ה“חלוקה”, – אחרת יודיע לממשלה הרוסית כי אנשי ירושלים מקבצים באימפריה הרוסית כסף ללא רשיון ואת זה מעבירים לארץ־ישראל שהיא מחוז בתורכיה אויבתם של הרוסים. “ובפחדם על נפשם”, כפי שמספר רבי יהושע ילין בספרו, נאלצו ה“פרושים” למלא את דרישתו בסכום הגון אשר יספיק לו למחיתו ברווח, כפי אשר הקציב להם בעצמו“. יצוין כאן, שבשעתו נעצר בעל ה”תניא" מלובאביץ, מיסד תנועת החב"ד, על סמך הלשנה שהוא שולח כספים לארץ־ישראל.

בעתון הירושלמי “חבצלת” הופיעה ביום י“ב בתשרי תרמ”א (1880) הידיעה דלקמן המדגימה עובדה נוספת על חיי היהודים אז בארץ־ישראל, – ואין זה סיפור מימי הביניים: –

על מקרה טראגי זה, חזר כעבור כשמונה שנים העתונאי הירושלמי ר' חיים מיכל מיכלין וכתב ל“הצפירה” שיצא לאור ברוסיה, בגליון מלפני ראש השנה תרמ"ט (ספטמבר 1889) כי לפי עדויותיהן של שתי נשים יהודיות הן ראו את הרבנית הנדל אויערבאך בין נזירות במנזר הצרפתי בירושלים, – ומיכלין ראה בכך ראיה כי היא נחטפה בזמנה ומוחזקת בניגוד לרצונה במנזר. כפי שהסביר בכתבתו זו, חיפשו אותה בזמנה “בתוך חורים וסדקים, במערות ובחושים – אך לשוא! שום עקבות, שום סימן”. לדבריו של שולח ההודעה הוכרז אז (כפי הנראה על־ידי הנהלת העדה האשכנזית בירושלים, שבראשה עמד אז הרב מאיר אויערבך לצידו של הרב שמואל סלאנט) על פרס כספי לכל מי שימסור הודעה שלפיה אפשר יהיה לאתר את מקום הימצאה של הרבנית שנעלמה “אבל אין מגיד ואין מודיע מאומה” מתאונן הכתב. והוא מוסיף לספר לקוראי העתון כי “העיר היתה למרקחה”, לאחר שליהודי ירושלים נודע דבר העדות שמסרו שתי הנשים אשר כאילו ראו אותה במנזר “אבל קשה מאד להכנס לבית זה (המנזר) ללא רשות, שלכניסה אליו דרושה הרשאה מגבוה מעל גבוה ועל כן רבים הם המטכסים עצות איך להציל את הרבנית מידי מחזיקיה”.

אבל גם התעוררות מחודשת זו, כשמונה שנים לאחר המקרה, לא הביאה כל תוצאות. ולבסוף מודיע מיכלין בכתבה מאוחרת יותר ב“הצפירה”, כי “עצם הדבר” (החזקתה של הרבנית הזקנה במנזר) “הוא אבק פורח וספק ספיקא”.

ועד היום חידה זו בעינה עומדת, כשם שעצם העובדה הטראגית הזאת נעלמה מן ההיסטוריוגראפיה, כמו ארועים רבים אחרים חשובים יותר או חשובים פחות.

מתעוררת שאלה “קטנה” מענינת: כלום לא היתה משטרה באימפריה העותומאנית רחבת הידים, האם לא היו קיימים בתי־משפט ולא היו בארצות המוסלמיות קאדים, שופטי צדק? האם יכול היה אדם מזוין בפגיון להתנפל סתם כך על אשה בביתה, האם יכולה היתה אשה להרוג את המתנפל עליה, גם אם לא מתוך כוונה להרוג ולכן המאורע הטראגי הזה יעבור כאילו לא היה? האם סתם ככה אפשר היה לחטוף אשה בישבה בודדה ליד קבר בעלה המנוח על הר הזיתים ו“להעלם”? אכן היו מוסדות להשכנת סדר ולעשיית משפט נגד עברינים, – אלא שה“בקשיש” משל בכיפה באיפריה התורכית, שמעצמות אירופה כינו אותה “האיש החולה של אירופה”. בשלמונים גמרו ענינים בקלות וללא רעש. ויצוין כי מאידך גיסא יכול היה הישוב העברי בארץ־ישראל דאז להתפתח למרות גזירות ממלכתיות שונות, וגם “איראדה” (צו של השולטן בכבודו ובעצמו) לא עמד בפני הבקשיש כאשר צריך היה לרכוש נכסי דלא ניידי, או להקים בית, דברים שעליהם חל איסור משך זמן רב לגבי תושבים שלא היו נתינים עותומאניים.

מסופר על־ידי המחנך והסופר הירושלמי המנוח אברהם בר טורא (ברגמן) בסיפרו “שְׂאו הרים שלום” (מכתבי מסע ועליה לארץ ישראל של אליעזר וסילא ברגמן בשנים 1834 עד 1836) שהאשה סילא נהרגה ברחוב בירושלים (העתיקה כמובן, כי עוד לא היתה אז ירושלים החדשה שמחוץ לחומה) גם התאריך המדויק של רציחתה באור היום של אשה זו נרשם בספר: יום 11.12.1844. ולית דין ולית דיין. או שביום חורף אחד הכריח סבל ערבי את הרב ישעיהו ברדקי הקשיש, חתנו של הרב ישראל שקלובר שהיה ראש ה“פרושים” בארץ־ישראל, והוא עצמו, הרב ישעיהו, מנהיג תקיף של העדה האשכנזית אז בירושלים, – להעמיס על גבו שק גדול מלא קמח ולהעבירו מעל שלולית־מים ברחוב היהודים בירושלים לעיני עוברים ושבים. אם היה יהודי מגיש תלונה לקאדי של העיר על אשר ערבי הכהו ללא סיבה כל שהיא, היה הערבי מאשים את היהודי המתלונן כי הוא קילל את הנביא מוחמד, ומביא “עדים” להגנתו, והיהודי היה נענש ללא שקלא וטריא, כמסופר בספר “שאלו שלום ירושלים” של ר' גדליה מסימיאמיץ, שהוציא לאור בשנת 1716. ר' אריה מרכוס, נאמן העדה האשכנזית ומראשוני ה“פרושים” שעלו לירושלים, סיפר בסוף ימיו, כי “היהודי חי כהפקר על כל רכושו… לבד כל המסים שהוטלו על ראש כל איש, היה פחד החומסים והגנבים גדול מאד. ערבים היו פותחים המרתפים ואסמי האוכל, ועיני הבעלים היו רואות ולא היה לאל ידם להציל, כי יראו פן יעלילו עליהם שהוציאו שם רע או גדפו את מאמיני האיסלם. שופטי העיר לא היו מקבלים עדות זולתי ממוסלמים וכה היה משפטם כל הימים”.

כך היו חיים אנשי היישוב “הישן”, בארץ ואנשי היישוב “החדש” הירבו לקטרג עליהם. כך הם חיו והחזיקו מעמד וביססו את היישוב העברי בארץ־ישראל למרות הכל.

* * *

בפנקס של שכונת נחלת־שבעה בירושלים, ובו חשבון מפורט ומדויק של הוצאות הבניה של הבתים הראשונים, רשומה בקיצור נמרץ הוצאה זו: – “לארבע נשים, מטַפחות על הגַג, 3 ימים, לכל אחת 8 גר' (גרושים ליום)”.

ר' פנחס גרייבסקי הכותב על כך בספרו “ספר הישוב” (ירושלים תרצ"ט – 1939), מסביר:

“לפנים היו ממרחים את הכיפה בחומר ובטיט, ונשים היו מטפחות עליה”.

חבל שאין פירוט כיצד היו הנשים מטפחות על שיכבת הטיט כדי להחליקה ולישר אותה ומה היו הכלים שהשתמשו בהם.

אבל עיקר הדבר: שמענו וקראנו על הנשים והצעירות, – ה“חלוצות” בנות “העליה השניה” ו“העליה השלישית” וכל העליות שלאחריהן, אשר עשו בכל עבודה ובכל מלאכה בקיבוצים, במושבים ובמושבות כמו חבריהם הגברים. זכותן במקומה עומדת, אבל גם בכך הקדימון נשות הישוב “הישן”. אמנם לצורך פרנסתן עבדו אותן “המטפחות”, שהרי הוענק להן שכר־עבודה בסך שמונה גרושים ליום (בודאי נחשב היה אז יום עבודה לא 8 שעות בלבד, – יום עבודה פירושו היה משעות־השחר עד שעות החושך), – וידוע שלא רק בעבודת־בנין זו עסקו אז נשים יהודיות. ומה נפקא מיניה אם עבדו למען ביתן או אם עבדו למען קיבוצן או למען חלקתן וביתן בכפר ובמושבה? בכל הזמנים נטו נשים יהודיות שכם בבנין הארץ.

* * *

הדרך משפלת החוף לעיר דוד במלחמת הקוממיות תש"ח

על מלחמת הקוממיות בשנת תש"ח – 1948 נכתב רבות במאמרים, בספרים ובאלבומים אולם כמה פעולות חשובות ביותר, אם גם לא צבאיות, אשר נעשו על־ידי אנשי הישוב העברי, – הן לפני שהוכרז על הקמת מדינת ישראל והקמת הצבא שלה והן לאחר מכן, – כמעט ואין ידיעות ברורות עליהן, או שאינן ידועות כלל.

כאן יסופר על המאמץ לשמור על כך שירושלים תשאר במדינת ישראל, מאמץ שנעשה על־ידי אזרחים (מלבד למאמץ הכביר שגבו קרבנות מצה"ל) – ביניהם מבוגרים מכל השכבות, הן בני מרכז הארץ והן אנשי ירושלים פרופיסורים מן האוניברסיטה, רבנים ספרדים ואשכנזים, פועלי כפיים בני העדות היהודיות השונות, צעירים תלמידי ה“ישיבות” מן הישוב הישן, ועוד, – בשמירת הסדר בתוך העיר, בחלוקת מים, וכיוצא באלה, וגם בסלילת “כביש בורמה” לחיבור ירושלים עם שפלת החוף, – שעליו יסופר להלן.

כאמור, אחת המטרות החשובות והנשגבות במלחמת הקוממיות בשנת תש“ח היתה – כדרישתו של דוד בן־גוריון – שירושלים תשאר בידינו. ידוע שבן־גוריון דרש מצה”ל, שהיה אז בעצם התארגנותו תוך כדי המלחמה הקשה והעיקשת, לפתוח את הכביש הראשי מתל־אביב לירושלים, גם על חשבון הזנחתן של חזיתות אחרות, וביחוד חזית הדרום. ולא קל היה לפתוח דרך זו אשר בכל חלק מגבולה המערבי של ירושלים ועד אחרי שער הגיא (באב־אל־וואד) שלטו הערבים. ואת השולטים על הרים, קשה מאד לנצח. בקרב על לטרון לא נצחנו, ועל כן מן ההכרח היה לדאוג לדרך אחרת שתעקוף את לטרון ואת חיילי הלגיון הירדני אשר התבצרו שם עם מיטב הנשק.

את העיר העתיקה של ירושלים לא יכולנו להחזיק אז, – שכן השתלטו עליה חיילי הלגיון הערבי שהיה מזוין היטב ועמד בפיקודם של קצינים אנגלים, נוסף לכך נהנה צבא ירדני זה גם מעצמת שלטונות המנדאט הבריטים בא"י, כשם שגם קודם לכן נטו האנגלים לצד הערבים (ובל נשכח את “הספר הלבן” שלהם). בסוף מאי 1948 הוכרחו מגיניה היהודים של העיר העתיקה להכנע לפני כחות המחץ של הערבים אשר לאחר הכניעה החריבו בוואנדאליות את בתי־הכנסיות היהודים כמעט עד היסוד, מהם עתיקים מאד.

אולם את ירושלים החדשה אסור היה לנו לאבד, – וטוב שבן־גוריון עמד על כך והורה לצבא־ההגנה־לישראל להתגבר על כל הקשיים, – המלחמתיים והלוגיסטיים, – להחזיק בה ולאפשר גישה אליה מצד תל־אביב, בלי שים לב לחוסר נשק, – ובמיוחד תותחים ושריונים, שהיו בידי הלגיון הערבי למכביר, – ולעובדה שחלק גדול של מגוייסי צה"ל היו עולים חדשים שזה עתה הועלו ארצה מקפריסין שבה הוחזקו חודשים רבים על ידי האנגלים במחנות, ולא הספיקו לעבור קורס מתאים בלחימה. אין לתאר מה היו עושים הערבים לירושלים החדשה לו היו מצליחים להתגבר ולהכניע את מגיניה היהודים. דבר זה למדים אנו מהתנהגותם של הערבים בעיר העתיקה ובגוש־עציון.

ונוסף לכך: אין ספק שכיבוש ירושלים כולה על־ידי הערבים היה גורם דכאון כבד ביותר על הישוב העברי בארץ־ישראל כולה שעמד בגבורה רבה בפני הסתערות המדינות הערביות, ועל העם העברי בתפוצות, ויתכן שדבר זה עלול היה להשפיע לרעה על מהלך הקרבות ותוצאתם בכל יתר החזיתות.

המצב בירושלים היה קשה ביותר, אבל תושביה החזיקו מעמד יפה, לא היה בה מלאי מצרכי מזון, לא היה בה נשק במידה המינימלית, ואפילו מים צריך היה לחלק לאוכלוסיה במשורה מתוך עגלות, והתושבים – אלה שלא היו עסוקים בהגנה על העיר – עמדו בתורים ארוכים לקבלת מיכסת־המים שלהם, וזה תוך הפגזת פגזים על העיר החדשה כולה על ידי חיילי הלגיון הירדני־הבריטי אשר שמו מצור על העיר. תחנת השאיבה שעל־יד לטרון פוצצה על־ידי הערבים ולא ניתן היה להמשיך בהזרמת מים מן הירקון לירושלים. יום יום נפלו קרבנות מבין האזרחים בעיר מהפגזת הירדנים שלחמו תחת פיקוד מפקדים בריטים.

מן ההכרח היה, איפוא, לדאוג לאספקת מזון ונשק לירושלים שתושביה יוכלו להחזיק מעמד. אבל איך? ראשית ניתנה הוראה לצה"ל לכבוש את לטרון, את הר הקסטל וכל הכפרים הערבים בדרך לירושלים בהם התבצר האויב. הקסטל אמנם נכבש לאחר שעבר מיד ליד כמה פעמים ושם נהרג גם המפקד של הלוחמים הערבים, אבל בלטרון התבצרו חיילי הלגיון הירדני ולא הצלחנו לכבוש את המקום. לדאבוננו נפלו שם הרבה מחיילינו, בחלקם עולים חדשים שלא הספיקו לראות את הארץ, שכן מן האניה נשלחו כמעט במישרין לחזית.

למרות זאת הצליח הישוב העברי – הודות לכביש שנסלל בחיפזון, תוך קשיים מרובים – להעביר שיירות גדולות של מכוניות־משא עם מזון לירושלים. מתל־אביב והסביבה רוכזו מכוניות־משא לרוב, רבות מהן נלקחו במישרין מהרחוב תוך כדי נסיעותיהן, או מהמוסך שבו עמדו, העמיסו בהן מצרכי מזון, ונשלחו בלווי חברי ה“הגנה” לכפר בילו. כאן קבלו את הפיקוד על השיירות חברים אחרים של ה“הגנה”, צעירים יותר ומאומנים יותר. ולאחר הכנה קצרה המשיכה כל השיירה לירושלים. הרבה מן המכוניות נפגעו בדרך ההררית מבאב־אל־וואד, זה שער הגיא, ולא הגיעו ליעדן. את שרידיהן רואים עד היום בשבילי כביש ירושלים, כזכר לאותם ימי־דמים קשים וגורליים. רבים היו אז חללינו על כיבוש הכביש החשוב הזה, ביניהם נערים בני 16–17, שהתנדבו להגן על ירושלים. אבל הישוב העברי היה מאוחד בעמדתו הנוקשה. היתה זו שעתו היפה ביותר.

למרות כל הקשיים, – ירושלים לא הוזנחה וכאשר הוכח אז שבכביש הישן לירושלים, אין משום עזרה רבה, מחמת הסכנה שבו, הוחל בסלילת דרך חדשה לירושלים, שלשם לא יוכלו להגיע פגזיהם של חיילי הלגיון, – דרך שתעקוף את לטרון. תוך כדי הקרבות נסללה במהירות ובחפזון דרך חדשה זו. היה זה מבצע הנדסי גדול – למרות שלא היה זה כביש משופר וחלק. מת"א והסביבה יצאו אנשים לסלול את הדרך מצד מערב, ומירושלים יצאו אנשים לסלול אותה מצד מזרח. ותוך זמן קצר ובמאמצים על־אנושיים נוצרה הדרך שכונתה “דרך בורמה”. כאמור לא היה זה כביש רחב וחלק עם אספלט, שנוסעים עליו בנוחיות. המכוניות “קפצו” עליה ולא היה נוח וקל לנסוע בה, שהיו בה עליות וירידות, סלעים ואבני נגף – והרבה הרבה אבק. אבל העיקר הושג, – אפשר היה להעביר בה מכוניות – כמעט ללא סיכון, ובהן מצרכי מזון, נשק ותגבורת. פצועים שלא היתה סכנה בהעברתם על דרך זו, הועברו מירושלים לטיפול בבתי־החולים בסביבות תל־אביב.

וכך אפשר היה להציל את ירושלים החדשה, את ירושלים העברית, לבל תיפול בידי האויב.

בירושלים כסמל החיים הלאומיים, הדתיים והרוחניים של עם ישראל, היה הכרח להחזיק גם מבחינה צבאית, כי היא ריתקה את מרבית חיילי הלגיון הירדני. יש להניח שאילו נפלה ירושלים, היו חיילי האויב משתחררים לפעולה במקומות אחרים, וכאמור, – רוח הלחימה של כל הישוב העברי עלול היה לרדת עד כדי יאוש.

המערכה על ירושלים היתה המוקד במלחמת הקוממיות שלנו.

לאחר המלחמה, לאחר שהמדינה החדשה, מדינת ישראל, החלה מתבססת, הועלתה ע“י המעצמות וע”י הוותיקן הדרישה לבינאום ירושלים, ואז מיהר בן־גוריון, והכריז על ירושלים כעיר הבירה שלנו ואליה הועברה הכנסת.

זמן רב – 19 שנה – נשאר הרובע העתיק של העיר, הרובע שבתוך החומה, בידיהם של הערבים ולא ניתנה רשות ליהודי להכנס אליו. רק במלחמת ששת הימים, בכ“ה אייר תשכ”ז – 1967, שוחרר גם חלק זה של העיר ובו הכותל המערבי, השריד היחיד של בית־מקדשנו, והחורבות שנשארו מבתי־הכנסיות שהחריבו הערבים. גם כיבוש זה דרש, לצערנו, קרבנות לרוב.

ואם כיום ירושלים מאוחדת וירושלים על כל חלקיה היא בירת מדינת ישראל, הרי יש להודות על כך לאותם אנשים שבמאמצים קשים ובקרבנות רבים שמרו בשנת תש"ח על הקשר בין ירושלים ובין שאר חלקי הישוב העברי, – על־ידי שהשתלטו על כביש ירושלים־תל־אביב, על אותה רצועת־קרקע צרה יחסית של כמה עשרות קילומטרים, ובצדיה של רצועה זו משלטי צבא־אויב, צבא מודרני וחמוש היטב שבראשו עמדו מפקדים אנגלים מנוסי קרב, ולעזרתם עמדו כנופיות של אלפי ערבים מזוינים אשר מאחורי הרים וגבעות יִדוּ חיצי מוות על כל העוברים בכביש זה.

הכביש עבר בעמק איילון שבו היו אז כפרים ערבים (כגון אל־ביריה, אל־קובאב, לטרון, דיר־איוב וסריב), וכמובן שתושביהם עשו הכל למנוע מעבר יהודים בכביש זה שהפך מעורק־חיים לכביש־דמים.

כוחות הפלמ"ח השתלטו במחיר־דמים כבד על הכפרים סריב (כיום שואבה) ובית־מחסיר (כיום בית־מאיר) וכן על הכפרים בית־ג’יז ובית־סוסין (דרומית ללטרון), והודות לכך ניתן היה לסלול את “דרך בורמה” ולעקוף בכך את מבצר לטרון שהיה בשליטת הצבא הירדני המסודר ואת שער־הגיא שגם עליו שמרו הירדנים ביחד עם אנשי הכנופיות הערביות שמירה חזקה ומעולה.

וכאמור, הודות להקרבתם של לוחמי הפלמ"ח הצעירים וגבורתם והודות לסוללי “כביש בורמה” תוך קשיים וסכנת נפשות, נשמר הרצף הטריטוריאלי בין ירושלים לשפלה, והודות לכך נשארה ירושלים החדשה יהודית ובידינו. ובשנת 1967 חובר אליה שוב גם החלק העתיק של ירושלים.

הכפר אבו־גוש וחלקו בהיסטוריוגראפיה של הישוב העברי

בעתון העברי “המגיד” שיצא לאור בעיר ליק (אז בפרוסיה המזרחית כיום בתחום פולין), נתפרסמה ידיעה זו מירושלים בגליון מיום ט“ו בתמוז תרכ”ד (1864) מאת כתבו בירושלים שחתם בשם “אדי”ר" ראשי תיבות של: אלה דברי יוסף ריבלין: –

מי היה אותו איש, אבו־גוש (אשר אדי"ר מאיית אבו־גאהש). שנמצא לראוי להודיע עליו ליהודים קוראי עברית באירופה? ויצוין שידיעה זו, בנוסף לכך שמכתבו של הכתב הירושלמי (שהיה מראשי העסקנים הצבוריים בעיר, ממיסדי פתח־תקוה ומיוזמי הקמתה של ירושלים, הרי גם נשלח, כנאמר בכתבה, “בשלושה שבועות” לאחר מותו של אבו־גוש זה היה להם הרבה פנאי, לאנשי המאה ה־19 ולא אצה להם הדרך…) – ובכל זאת מצא הכותב וגם עורך העתון את הידיעה לחשובה כדי לפרסמה. סימן שהיה האיש בעל חשיבות מסוימת, כפי שגם מרמז זאת בעל הכתבה בציינו, כי אבו־גוש היו לו “רוח כביר ולב רחב ואדיר”.

ג’יימס פ’ין (שהיה קונסול בריטאניה בירושלים בשנים 1846 עד 1856) מתאר כך את משפחת אבו־גוש, כפי שהיתה בעת כתיבת יומנו בשנים 1853 עד 1856: –

"משפחת אבו־גוש עדיין היתה לה בכורה מפורשת בין הסיעות הכפריות, הודות לעושרה, מעמדה המקומי ועל הכל הודות לאחדותה הפנימית. אך היא ראתה לנכון להכביד אכפה על התלויים בה ועל בעלי בריתה בתואנה זו או אחרת. עילה לריב היתה מצויה תמיד עם עות’מאן אל־לחאם ממחוז ערקוב השכן על השליטה בכפרי בני חסן (עמוד 143 בתרגום העברי של יומני פין)¹.

באותם זכרונות של הקונסול פין מסופר שבני משפחת אבו־גוש הם צאצאי ממלוכים צ’רקסים שנילוו אל השולטן (התורכי – העותומאני) סלים בירושלים בשנת 1516. הם התישבו בתחילה בכפר קולוניה (על יד מוצא של היום, – אנשי הכפר הערבי הזה שנוסד ע“י הרומאים בימי שלטונם על ארץ ישראל בשביל משוחררי הצבא שלהם, ערכו הרג בתושבי מוצא היהודית במאורעות־הדמים בשנת תרפ”ט – 1929, ועם התקדמות צה“ל במלחמת הקוממיות שלנו בשנת תש”ח – 1948 – ברחו כולם ונטשו את כפרם זה שנחרב, – א.ב. ר־ן). ואחר מכן – במאה ה־17 – כנראה עם גידול המשפחה, גרשו את תושבי הכפר קריית־אל־ענב השכן ופלשו אליו. במשך הזמן החלו מכנים אותו כפר אבו־גוש. לימים גרשו אנשי קריית־ענב את כל יתר המשפחות מסביב (עמוד 141).

פין מציין שאחרי החזרת השלטון העות’מאני על ארץ־ישראל (בשנת 1841), היגלה קוברוסלי: פחה בשנת 1846 את מוסטפה אבו־גוש. בעוון רצח שני אחים ממשפחת אבו־סמחאן. אבו־גוש שימש אז “נוטר דרך” משער יפו בירושלים עד עמק השרון וקבל בשכר זה משכורת ממשלתית בסך – 40,000 פיאסטר ופטור מתשלום מסים בגין הכפרים בבעלותו. אבו־גוש ועוד שני שייח’ים ממחוזות אחרים הושלכו לכלא (לפי הקונסול פין, – בתורכיה), אולם בשנת 1853 הוחזרו שלושת השייח’ים הלאה כל אחד למחוזו “ואיש לדרך חייו העתיקה” (עמוד 139). מוסטפה אבו־גוש שילם “דיה” (כופר דמים) למשפחת אבו־סימחאן ויצא זכאי לגמרי והושב לו מעמדו בקרב נכבדי־העם. ענין זה של אבו־סימחאן כך היה: –

בחג הבייראם בשנת 1843 עברו שני אחים ממשפחת אבו־סיחאן, מושלי לוד ורמלה, בגבולות הכפר אבו־גוש בדרכם לירושלים לחלוק כבוד לפחה של ירושלים. אנשי אבו־גוש עצרום ומלויהם של האחים המושלים מהרו להמלט ואז נורו האחים אבו־סיחאן למוות. עד שנת 1846 לא נענשו הרוצחים, כנראה עוד הרגיש הפחה שאין שלטון העות’מאנים חזק למדי לאחר שמשך כתשע שנים נעדר מארץ־ישראל (בעת כיבוש איברהים פשה) רק בשנת 1846 הוגלה ראש משפחת אבו־גוש, כאמור, והושלך לכלא שממנו שוחרר לאחר שנים מועטות.

השם אבו־גוש – שהוא כמסופר של משפחה צ’רקסית־ערבית מכובדת מסוימת ונעשה כהמשך הימים כינויו של הכפר הערבי קרית־אל־ענב בדרך מירושלים ליפו – נזכר רבות בדברי ימי הישוב העברי במאות ה־19 וה־20, ולא תמיד לטובה. בימי המנדאט הבריטי, בשנות ה־40 של המאה ה־20, עזרו רבים מתושביה למחתרות העבריות במאבקן נגד האנגלים וגם במלחמת הקוממיות שלנו היו בין הכפרים הערבים הראשונים שאנשיה הושיטו יד עוזרת לצה"ל.

הכפר נמצא בקילומטר ה־13 מירושלים, בערך במקום שהית הקרית־יערים המקראית, מערי הגבעונים שבאו אל יהושע בן־נון והציעו כריתת ברית עם בני ישראל. לכאן הובא ארון הברית לאחר שנלקח חזרה מידי הפלישתים והועלה ע"י דוד המלך לירושלים. – בחפירות שנעשו בכפר ובסביבותיו הקרובות נתגלו שרידים מהתקופה הפרה־היסטורית והתקופה הביזאנטית. בין השאר נתגלתה מתחת לכנסיה הצלבנית שהוקמה כאן, קריפטה (מיסתור) אשר בנייתה מיוחדת לליגיון העשירי של צבא רומא, זה הליגיון שכבש את ירושלים והחריב אותה. אבל, כאמור, עיקר “פרסומו” של הכפר הוא מן המאה ה־19).

לפי ג’יימס פין פירוש “אבו גוש” הוא “אבי־ההונאה” (עמוד 139 בתרגום העברי של יומניו) ולפי ז. וילנאי – “אבי הרעש” (“אריאל”, ערך אב־עוש"). פרופסור וילנאי חזר והדגיש במכתבו אלי – בתשובה לשאלתי בנדון: – “לפי כל המקורות השם “אבו־עוש” הוא אבי הרעש. ע’וש היא מלה רגילה לאדם העושה רעש סביבו, וזה מתאים לאותו שייח שעשה רעש גדול במאה הקודמת…”

מעל הכפר היפה הזה – שגדלו כעיירה – בן 3,000 תושביו, מתנוסס מנזר נוצרי שהוקם על חורבותיה של כנסיה מימי הצלבנים, אולם התושבים הם מוסלמים ברובם וראש משפחת אבו־גוש השלטת עד היום בכפר, הוא גם בעל תרבוש ירוק, סימן שזכה להיות גם במכה ככל מוסלמי אדוק ומאמין, ועל כן זכאי לחבוש תרבוש זה ולהיקרא “חג'”, אולם רבים מבני הכפר מכירים בהם את מוצאם מהרי קווקאז, – הם בעלי עיניים כחולות וגון־שערות בהיר, – אשר משם העביר השולטן העותומאני בראשית המאה ה־16 את אבות־אבותיהם לפלשתינה במטרה לשמור על הדרך מנמל יפו לירושלים שאליה הובאו העולים בני שלוש הדתות. ואלה התאוננו על הסכנה שנתקלים בה העולים בדרך ראשית חשובה זו. כנראה שבכך גרמו התורכים לקנאתם ולזעמם של תושבי הכפר חלחול שבקרבת חברון, ובין תושבי קרית־איל־ענב (אבו־גוש) וחלחול היו בדורות האחרונים מקרים רבים של התנגשויות דמים.

כיצד שמרו אנשי אבו־גוש על בטחון העוברים דרך כפרם שהקימו כאן? כפי שנהוג היה במאה ה־16, כאשר החלו בתפקידם זה: הם אמנם מילאו יפה את התפקיד שהוטל עליהם, אבל דרשו מן המוגנים מס־דרכים, דבר שלכתחילה גם קבלו רשות לכך מאת השלטון העותומאני (עם כבוש הארץ ע"י איברהים פשה המצרי בוטל המנהג ועם חידוש השלטון העות’מאני כאן לא הונהג מחדש). אלא שלא היתה זו גבייה רגילה של מס בסכום קצוב, אלא סחיטת כספים, ולו גם בכח, כפי ראות עיניו של השייח' שהיה אותו זמן ראש הכפר. הגבייה נעשתה לפי גולגולת וגם לפי המראה החיצוני של העולים, או התיירים, ולפי ריבוי מטלטליהם… אם נראה היה להם לבני אבו־גוש, – אשר היו עוצרים כל שיירה, כשהם רוכבים על סוסיהם ומזוינים מכף רגל ועד ראש, שהזרים הם בעלי רכוש, דרשו סכומים גדולים ביותר, ואוי למי שניסה להתווכח אתם, עד אשר יש ורק הזכרת השם אבו־גוש הטיל פחד על המתעתדים לעלות לירושלים. הרב חיד“א (חיים יוסף דוד אזולאי) יליד ירושלים, ששהה כמה שנים בחו”ל בשליחות הקהלה הספרדית בה וחזר עליה בשנת 1764, סיפר בזכרונותיו² “…ויהי בדרך, ובא אלינו התנין הגדול, ראש בריוני אבו־ע’וש, – רשעים, עדת מרעים, מאתים וחמשים, ורצה לבלענו חיים. ושלי”ת (שבח לאל יתברך) נתפשרנו במאה זולוטי. ברוך פודה ומציל" (נראה שהרב אזולאי, שבתור יליד הארץ שלט בערבית, ידע “לעמוד על המקח” עם “התנין הגדול”, השייח' אבו־גוש, שהיו אתו, כדברי המספר, 250 מבני כפרו). אחד מבני המשפחה הזאת, ג’אבר אבו־גוש, כיהן זמן קצר גם כפחה (מושל) של ירושלים ונתן להניח שאז היתה לאנשי הכפר יד חפשית יותר לפעולה. בדרך כלל לא דרש אבו־גוש כספים מצליינים, אולם הטיל “מס” על המנזרים והכנסיות השונות.

המסגד שבכפר מכונה “אל עוזייר” ולפי המסורת המוסלמית הוא נקרא על שמו של עזרא הספר, אשר לפי אותה מסורת נח כאן בדרכו לירושלים. ואילו פרופ' זאב וילנאי סבור ששם המסגד מזכיר את אליעזר בן אבינדב שהיה מתושבי קרית־יערים אשר היתה בסביבה זו, בתחומו של הכפר אבו־גוש כיום, ושעל שמו נקרא גם המנזר הקרוב.³

למרות מיעוט התושבים הנוצרים בכפר, ישנם בו שני מנזרים, שאחד מהם, – כנסיית הצלבנים במרכז הכפר, – הוא בבעלות הממשלה הצרפתית (היא קבלה את האתר הזה בשלהי המאה ה־19 כשַי מאת השולטן התורכי דאז). מנזר זה בנוי על שרידי כנסיה שהוקמה במאה ה־12, בימי הצלבנים. המנזר השני “ארון הברית”⁴ בנוי במרומי ההר שעליו השתרעה קרית־יערים המקראית ואליה הובא ארון הברית מבית־שמש בדרכו לירושלים. מעל מנזר זה שנבנה בשנת 1924 על חורבותיה של כנסיה ביזאנטית מן המאה החמשית, הוקם פסל של מרים ובנה, הנראה למרחוק, – דבר אשר דומני רק בתקופה הקצרה של שליטה נוצרית על א“י בתקופה האחרונה (מ־1918 עד 1948) אפשר היה לבצע. בתחום אבו־גוש הוקמה גם אנדרטה לזכרו של האלוף דוד מרכוס, הקצין האמריקאי־היהודי, אשר נפל כאן במלחמת הקוממיות בשנת תש”ח – 1948, לאחר שבא ארצה לפי הזמנת דוד בן־גוריון, לעזור בגיבוש ה“הגנה” ויתר ארגוני־המחתרת היהודים לצבא של מדינת ישראל, לצה"ל.

הכפר אבו־גוש בקרבת ירושלים

במרכז כנסיה נוצרית שתחילתה הוקמה ע"י הצלבנים במאה ה־12

כיום הופנתה הדרך הראשית מיפו (או כפי שהעיר נקראת היום: תל־אביב־יפו) לירושלים ואינה עוברת עוד את הכפר אבו־גוש. אולם הכפר היפה נשאר מקום משיכה לתיירים ולמטיילים, מה עוד שכל תושביו מדברים עברית רהוטה (אם כי, כמובן, השפה המדוברת בינם לבין עצמם היא ערבית) ומקבלים בסבר פנים יפות את המבקרים.

התפוח נפל לא רחוק מן העץ…

באותו גליון של “המגיד” (מיום ט“ו בתמוז תרכ”ד), מספר רבי יוסף ריבלין: –

“אחרי מותו (של השיך אבו־גוש) גבר אחד מבניו והתנשא לראש ואחז בקרנות בשם אביו, אך את פי הפחה לא שאל. וחרה אף הפחה בו ולא איחר להסירו מגדולתו ויאספהו אל משמר בעיר ראמלע, עיר קצה גבול אבו־גהאש אביו. עתה נתרצה גם הוא אל אדוניו הפחה ובימים אלה שב אל כנו בתוקף הממשלה. אין לו עוד מָגור פן יקנאו בו אחיו ויתגרו בו, – באופן שלא יעשה קטנה או גדולה בלי ידיעת הפחה ורשותו”.

העולים היהודים לארץ־ישראל בחלקם הגדול עולים מבין מגורשי ספרד, נמשכו מאז המאה ה־16 בעיקר לצפת שבגליל העליון, ועיר זו הפכה במשך הזמן למרכז עולמי של לומדי ה“קבלה”. בשנת 1578 הוקם בצפת גם בית־הדפוס העברי הראשון בארץ־ישראל לשם הדפסת ספרי־קודש. בשנת 1777 זכתה צפת גם לעליה גדולה יחסית של “חסידים”, תלמידי הבעש“ט. גם ה”פרושים“, תלמידי הגאון הרב אליהו מווילנה שעלו ארצה בשנת 1809, התישבו תחילה בצפת מכיון שעוינות הערבים תושבי ירושלים היתה בעיקר כלפי יהודים אשכנזים. אבל בשנת 1812 החלו ה”פרושים" להתישב גם בירושלים. לאחר הכנות מתאימות שכללו התאמה עם ראשי העדה הספרדית בירושלים, אשר העמידה לרשות האשכנזים החדשים בית־כנסת שלהם, וכן גם תשלום שלמונים לראשי העיר המוסלמים. ועל צפת זו, עיר ואם בישראל משך מאות שנים, עברו בעיקר במאה ה־19 צרות מצרות שונות, עד אשר הועלו אפילו רעיונות לנטישתה של צפת מתושביה היהודים. רעיונות אלו הועלו בעיקר לאחר הרעש הגדול שפקד את הגליל בשנת 1837 ופגע קשות בעיר צפת שבה נהרגו כתוצאה מרעידת־אדמה זו בערך אלפיים יהודים (וכמספר דומה גם לא־יהודים). הקהילה היהודית בעיר זו, מנתה אז בערך 4000 נפש, – כלומר מחצית תושביה היהודים של צפת מצאו אז את מותם. בתי העיר שהיו בנויים זה על גבי זה מחמת תלילות ההר ואשר גם היו רעועים ברובם, קרסו תוך רגע קט של זעזוע האדמה, וקברו תחתיהם את תושביהם שרבים מהם נהרגו בו במקום, וחלק לא קטן של אנשים מתו מחמת הקשיים המרובים שהיו בהסרת ההריסות והאבנים. מסופר על כמה מקרים של “נסים”, שאנשים הוצאו חיים לאחר שהיו שוכבים מתחת להריסות בתיהם משך יומיים או גם שלושה ימים.

את גודל האסון הכבד תיאר הרב ישראל משקלוב במכתביו ששלח לארצות הגולה במלים פשוטות ומחרידות: “…מיום חורבן בית המקדש בירושלים, לא היה חורבן כזה, וחרבו ערי הקודש צפת וטבריה עד היסוד, ובתוכם ארבעה־עשר בתי־כנסת שהיו פה בעיר הקודש צפת תותב”ב (תיבנה ותיכונן במהרה בימינו), נהרסו ונפלו והושלכו לארץ נזרם ונזר ספרי התורה הקדושה, ועמהם פני העיר (כלומר רבני העיר ששרתו בבתי הכנסת) מובחרים שבעיר הקודש, אשר נעשו בתיהם קבריהם. אוי לנו שכך עלתה לנו בימינו".

והיה הרעש הזה רק חוליה בשרשרת של פגיעות קשות במיוחד ביהודי צפת. באותה תקופה, שתחילתה בשנת תקצ“ג (1833) עם פרצה מגיפה בעיר, שגרמה לכך שהרב ישראל משקלוב, ראש ה”פרושים" בארץ־ישראל, אשר לא רצה עד אז לעזוב את צפת ולעבור להשתקע בירושלים שבה גדל והלך היישוב האשכנזי של “הפרושים”, עלה כעת גם הוא לירושלים ביחד עם רבים מאנשי העדה ה“פרושית”. אלא שצרותיו המשפחתיות של רבי ישראל לא תמו, כפי שתיאר בכתביו: “… גרים היינו בירושלים, לא ידענו ענין ההסגר והשמירה (לבל תתפשט המגיפה). בדרך מצפת מתה עלי אשת הנעורים, אשתי הראשונה, ואקברנה בעיר הקודש. נכנסו לעיר (ירושלים) ושם לקינו בכפליים. נלקחו מחמדי עיני, בני, בנותי וחתני; אבי ואמי נפטרו בצפת”.

גם מן התושבים המקומיים סבלו יהודי צפת רבות, ביחוד לאחר רציחתו של חיים פרתי, “שר האוצר” היהודי של הפחה המושל על הגליל. בשנת 1831 כבש איברהים־פשה המצרי את ארץ־ישראל, ומשל ביד קשה. (אם כי בתקופת שלטונו בארץ הוטב במקצת מצב היישוב העברי בארץ־ישראל, בעיקר הודות לשלמונים) הוא הכריח את הצעירים המוסלמים להתגייס לצבאו ולהלחם למענו. איברהים־פשה הצליח לכבוש את מדינות “המזרח הקרוב” לאורך הים התיכון ועד אנטוליה הגיע. בשנת תקצ“ב (1834) התמרדו הערבים ונלחמו נגדו משך כחודש ימים, ויהודי הגליל סבלו מכך ביותר. ר' מנחם מנדל מקאמיניץ, איש ירושלים תיאר את מאורעות הדמים אז בספרו “קורות העתים” (שיצא לאור בווילנה בשנת ת"ר – 1840): “… באו שוללים יושבי הכפרים והתחברו עם ישובי הערים ונפלו (=התנפלו) על היהודים ופשטו את בגדיהם וגרשום מן העיר (צפת) ויבוזו כל רכושם וקרעו ספרי תורה וטלית ותפילין שלהם”. ורבי ישראל משקלוב כתב על כך: “…הם (הערבים) שללו את כל היהודים, היכום מכת הרג ואובדן והחריבו בתיהם, ואנחנו היינו משולכים בחוצות כדומן על פני האדמה (ל"ג 33) ימים”. וכנקמה הירשה איבריהם פשה לחייליו לעשות בערבים המתקוממים כאוות נפשם, והחיילים לא הבחינו אז בין ערבים ליהודים, וכך יצא שגם חיל הכיבוש המצרי פגע קשות ביהודי צפת. בשנת תקצ”ח (1838) נערכה “ביזה” (כפי שאנשי צפת כינו פוגרום זה) על ידי הדרוזים תושבי הגליל. וכן נערכה ביזה על־ידי ערביי כפרים שבקרבת צפת בשנת ת"ר (1840).

כאמור, האסון הגדול ביותר נגרם על־ידי הרעש בשנת 1837, אותו תיאר ר' משה ריישר, תושב ירושלים שחזר אחר־מכן לפולין ארץ מולדתו ושם הוציא לאור ספר בשם “שערי ירושלים” ובו פרטים מענינים ביותר על המצב של היישוב העברי בארץ־ישראל בתקופת מגוריו בארץ. בקשר לרעש בצפת כתב: “…לעת ערב, בעלות המינחה (כלומר בשעת תפילת מנחה), בעמוד בני ישראל בכל בתי־הכנסיות ובתי המדרש בתפילה, פתאום רעדה וגעשה הארץ, ועמודי האדמה התפלצו, ובתוך רגע נהפכה כל העיר לתל־אבנים ונהרגו אנשים, נשים וטף לאין מספר ובכל העיר נהי וזעקה מתחת לגלי האבנים ותחשך הלילה, ומטר זועף ניתך עליה מן השמיים, וכל הלילה נשמעו קולות מתחת לאבנים, ותהי לחרדת אלוקים”. רבי ישראל משקלוב מזכיר בתאוריו גם נצולים ממוות לאחר הרעש “שהיו אנשים ששכבו כמה ימים עד צוארם מתחת לגלי אבנים, ופלאות רבות התרחשו בהשגחתו בצרה הגדולה”.

יצוין שהרב הדגול בפרסבורג (בראטיסלווה), עיר הבירה של סלובקיה, הרב משה סופר (הידוע בכינויו “חת”ם סופר"), סבור היה כי רעידת האדמה שהחריבה את צפת, אירעה משום שיהודים העדיפו את צפת על ירושלים ליישב אותה ולהקים בה קהילה יהודית גדולה. וכך כתב הרב החת“ם סופר: – “רעידת האדמה היא מקנאת ירושלים. קנאת ירושלים גרמה זאת, כי שם שער השמיים. זה מקרוב מאה שנה פנו פניהם לצפת, כי שם קבר איש אלוקי הרשב”י (רבי שמעון בר־יוחאי) במירון והאר”י בצפת, וכל העולים לארץ־ישראל לא שמו פניהם אלא לצפת ולטבריה, ואילו ירושלים נשכחה.

לא כולם סברו כמו הרב משה סופר בענין זה, כגון רבי אברהם בר (דב) מאבריטש, שדרש במפורש לא לנטוש את צפת. דעתו של רב זה היתה שמחויבים היהודים “לשבת תחתם במקומם בצפת”, וזה למרות כל העובר עליה בתקופה האחרונה, “כדי לחזק את העדה הקדומה הזאת על כנה ולהציל את בתי־הכנסת על מכונם, אשר יהיו לחורבות אם תטוש העדה את העיר” וכפי שכתב ר' אליעזר הלוי, מזכירו ומלוהו של משה מונטיפיורי, כי הודות לקריאתו זו של רבי אברהם בר, אמנם לא עזבו כל היהודים את צפת, גם אם חלק גדול מיהודי העיר עברו לירושלים, והודות לכך נשתמרה צפת כמקום ריכוז חשוב ביותר של אנשי תורה ולומדי תורה ח"ן (“קבלה”), רבני עדות המזרח ואשכנזים, – למרות גידולה גם של ירושלים העברית והתפתחותה המהירה, עד אשר הפכה האוכלוסיה העברית בירושלים לרוב תושבי העיר. אכן, סבירה מאד היתה הטענה שאילו נעזבה צפת כולה על־ידי יהודים, כי אז לא היתה מתפתחת כפי שהתפתחה עד הלום. יש להניח שכל הגליל לא היה מתפתח כפי שהתפתח עד הלום. ושתי ערים אלו, ירושלים וצפת, הן כיום כל אחת מהן עיר ואם בישראל, ולא היחידות בארץ ישראל שעם ישראל יכול להתגאות בהן.

המלה הגרמנית “טמפל” פירושה “היכל”, או בית־תפילה מהודר. בימי־הביניים היה מיסדר של טמפלרים שחבריו הצטרפו למסעי־הצלב לכיבוש ארץ־ישראל מידי המוסלמים. אך דומני שרובם מבין תושבי ישראל לא שמעו כלל על קיום “אגודת אנשי ההיכל” (ה“טמפלרים”) הגרמנית החדשה – אם כי משך עשרות שנים – במאה התשע־עשרה היתה אגודה זו פעילה בארץ־ישראל, בשטחים קונסטרוקטיביים רבים, בייחוד בחקלאות. גם רבים מבין אלה שידעו על אגודה זו, בוודאי אין להם ידיעות מפורטות עליה, למרות שאין להטיל ספק במעשיותה היעילה, שממנה למדו גם המתיישבים היהודים לא מעט. עם זאת היו היחסים בין יהודי ארץ־ישראל ואנשי אגודת “ההיכל” קרירים והפכו לעוינים ממש עם עלית הנאצים לשלטון בגרמניה. בימי מלחמת־העולם השנייה גורשו הגרמנים האלה מארץ־ישראל לאוסטראליה על־ידי ממשלת המנדאט הבריטית, לא משום עוינותם לאוכלוסיה היהודית, אלא כהשלכה ישירה למלחמה, שבה לחמו אנגליה וגרמניה זו נגד זו בחירוף־נפש. עד גירושם, שהו גרמנים אלה בארץ־ישראל במחנה מיוחד – ואין צריך לציין שלא היה זה “מחנה ריכוז” דוגמת המחנות הנאציים הידועים לשימצה.

“אגודת ההיכל” (“טמפל־גלזזשאפט”, בגרמנית) – על שם ההיכל, כלומר בית־המקדש – נוסדה באמצע המאה ה־19, ככת של הגימנסיה האוואנגלית הגרמנית, כדי להחיש את ביסוס הדת הנוצרית בארץ הקודש, וכדי לשחרר ארץ זו מעול התורכים המוסלמים. דרך אגב, הכנסיה האוואנגלית בגרמניה הוקיעה את כל “ההיכל” משורותיה.

עם כיבוש הארץ בידי הבריטים בשנת 1918 (ירושלים נכבשה עוד בשלהי שנת 1917) החל קיפאון בהתפשטותם של הטמפלרים הגרמנים בא“י. אך עד לגירושם מן הארץ הם המשיכו להתבסס כאן ולשגשג בכל שטחי פעילותם. בחמישים שנות פעילותם כאן לפני־כן – משנת 1868 ועד 1918 – הם יסדו שבע מושבות בארץ־ישראל, מהן ארבע עוד לפני ראשית ההתיישבות החקלאית היהודית (פתח־תקוה נוסדה רק בשנת 1878). נקודת היישוב הראשונה של הטמפלרים נוסדה בחיפה (בשנת 1869) ככפר חקלאי והפכה לרובע עירוני. כך גם נקודות היישוב ביפו (1869), וליד יפו (שרונה, כיום במרכז תל־אביב, מושבה שנוסדה בשנת 1871), ובירושלים (“המושבה הגרמנית”, כיום רובע של עיר הבירה העברית), שנוסדה ב־1873, הכפרים וילהלמה (וכיום בני־עטרות, ליד לוד) שנוסד בשנת 1902, בית־לחם הגלילית (1906) והכפר ואלדהיים בגליל התחתון (כיום אלוני־אבא, על שם הצנחן אבא ברדיצ’ב ז"ל), שנוסד ב־1907 – נשארו כפרים חקלאיים, גם אם החליפו בעלות, והם כיום כפרים עבריים. בין תושבי המושבה הגרמנית לבין תושבי תל־אביב שהתפשטה סביבה, היתה קיימת עוינות חריפה במיוחד, שכן הגרמנים לא יכלו לראות את תל־אביב העברית מתפתחת ומקיפה את כפרם. לאחר גירוש הגרמנים שימש המקום מבצר המשטרה הבריטית, ובהתנגשויות בין השוטרים האנגלים שהתבצרו בו, לבין חברי ה”הגנה“, נפלו קרבנות משני הצדדים. גם אנשי אצ”ל חדרו פעם אל תוך מבצר זה וגרמו הרג בין השוטרים האנגלים ונזק לבניינים. הם עצמם יצאו בשלום. עם עזיבת האנגלים את הארץ, בשנת 1948, מסרו את שרונה לידי עירית תל־אביב, וזו העבירה את הכפר לידי הממשלה הזמנית של מדינת־ישראל, אשר הקימה בו את קריית הממשלה. שרונה לא נמסרה במישרין לממשלת ישראל, כיון שאנגליה עדיין לא הכירה בה אז, אבל מובן הדבר, שראש עירית תל־אביב אז, ישראל רוקח ז"ל, העביר מיד את המקום לבעלותה של ממשלת ישראל הצעירה, פרט לשניים־שלושה בניינים שהשאיר זמנית לשם שיכון כמה ממחלקות העיריה בהם.

מספרם של “אנשי ההיכל” לא היה רב. ידוע, כי עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1914, הם מנו בארץ בערך 2200 איש ואשה. אבל פעילותם הקונסטרוקטיבית היתה מורגשת היטב בארץ, ואין להכחיש שגם ההתיישבות היהודית למדה לא־מעט מאנשים אלה, שהכניסו כמה שיטות מודרניות בשטחי פעולותיהם, ועל הכל הצטיינו בסדר מופתי ובחריצותם.

פרט לחקלאות, עסקו גם בענייני מסחר, מלאכה ותיירות. הם גם הקימו בתי־מלון מודרניים (יחסית לאותה תקופה), והנהיגו תחבורה מסודרת בין ירושלים ליפו וכן בין חיפה ועכו לנצרת. לשם ביסוס התחבורה, (כמובן בעגלות וסוסים, במקום שקודם לכן היו עוברים מעיר לעיר בארץ־ישראל ברכיבה על סוסיהם, פרדות וחמורים), דאגו גם לתיקון “דרכי המלך” המשובשות ובעיקר עורק התנועה העיקרי בארץ־ישראל, מיפו לירושלים. עוד לפני שהגרמנים החלו לטפל בענייני התחבורה בארץ, היו גם אי־אלה עגלונים יהודים וערבים, אבל רק לאחר פעילות “אנשי ההיכל” התפתחה התחבורה, תוך כדי התכתשויות מזדמנות בין עגלונים גרמניים לבין עגלונים יהודים וערבים, שחששו לפרנסתם.

קודם לכן נכשל נסיון התיישבותי אחר. ליד יפו (כיום נמצא השטח בתוך ת"א, בסביבות בית־ספר “שבח” ובפתח שכונת יד־אליהו) הוקמה ב־1866 “מושבה אמריקנית”. בשנת 1868 ניסה אחד מבני אותה מושבה להנהיג העברת נוסעים בעגלתו, בדרך שבין יפו לירושלים – אחרי שלכבוד ביקורו של קיסר אוסטריה בארץ הושלמה סלילת “כביש” זה, – אך כמו כל אותה מושבה אמריקנית יפואית אומללה, נסתיים גם נסיון זה בתאונה.

בני הכת הגרמנית השתדלו לקבל את הזכיון הממשלתי לחכירת מס הדרכים מיפו לירושלים, אבל בהשתדלותו (ובתשלומיו) של הוועד הכללי “כנסת ישראל” (“ועד כל הכוללים”) בירושלים, ניתנה זכות זו לר' יצחק רוקח ולבנו שמעון. האחרון עבר לשם כך לגור ביפו, ונעשה במשך הזמן מעסקניה החשובים של הקהילה העברית הקטנה ביפו וממרחיביה. הוא שהקים את השכונה העברית הראשונה ביפו “נוה־צדק” – שהיוותה את אבן־הפינה של תל־אביב. אחד מבניו של שמעון רוקח היה כעבור זמן רב ראש העיריה שלה משך שנים רבות. זמן קצר שימש שותף למשפחת רוקח בגביית מס הדרך יפו – ירושלים גם בן משפחתם ר' משה חיים לומז’ר (בלומנפלד), שאשתו פינה היתה בתו של העסקן הירושלמי הדגול הרב ישראל ב"ק, סבו של ר' שמעון רוקח.

הטמפלרים הוציאו לאור כתב־עת – בגרמנית כמובן – והוא יוצא לאור עד היום. שמו “די וארטֶה דֶס טֶמפֶלס” (“משמר ההיכל”). הוא החל מופיע בעיר הגרמנית שטוטגארט, כשבועון, מיד לאחר ייסוד הכת החדשה במאה הקודמת, ובשנת 1921 הועברה המערכת לירושלים ואז שונה שמו ל“ירוזאלימר וארטה” (“משמר ירושלים”(, בשנת 1917 נפסקה הופעת השבועון, ומשנת 1921 ועד היום מופיע העתון שוב בשטוטגארט, כירחון, ובשמו המקורי – “די וארטה דס טמפלס”

מעניין לקרוא בגליונות העתון, שיצא לאור בשנים שהפעולות של אנשי “ההיכל” היו בעיצומן, וניתן ללמוד רבות מן הידיעות המרובות המופיעות בו מארץ־ישראל. בשנת 1978 נתפרסם בגרמניה ספר גדול ורב־ערך בשפה הגרמנית מאת פרופ' אלכס כרמל, מאוניברסיטת חיפה, “פלסטינה כרוניק, 1853 – 1882”, על סמך האוסף השלם היחיד של גליונות ה“וארטה” בשטוטגארט. ומסתבר, כי לא רק בארץ־ישראל כמעט ונשכח זכר אנשי ה“היכל” ופעולותיהם, אלא נראה שגם בגרמניה מעטים מאוד יודעים על כך כיום.

סניגוריה גרמנית על העליה

יצויין, שדווקא עתון גרמני זה יצא פעם להגנת העליה היהודית לארץ־ישראל, במקום הנטיה לכוון את העליה לארצות־הברית. על המכתב בעניין זה חתום לא אחר מאשר כ. הופמן, יו"ר “הטמפל גיזלשאפט” בארץ־ישראל. הדחיפה לסניגוריה זו על העליה היהודית לארץ־ישראל, היתה מאמר נתפרסם על־ידי קארל נטר, מייסד מקווה־ישראל, בשבועון הלונדוני “ג’ואיש כוניקל” (21.3.1882), בו תיאר את מצבן של משבות “הטמפלרים” בארץ־ישראל, תיאורים “שאינם תואמים את האמת”, כהגדרתו של הופמן, ואשר גרמו לו, לנטר, להסיק מסקנות מסולפות.

במאמרו זה – אשר ה“וארטה דס טמפלס” הווירטנברגי (11.5.1862) צירף אליו תרגום בגרמנית ממאמרו האנגלי של נטר, – ציין נטר כמה סיבות מדוע יש להעדיף הכוונת הגירת יהודים מרוסיה ומרומניה לאמריקה במקום לארץ־ישראל: הקשיים המיוחדים בארץ־ישראל מחמת האקלים החם והקשה, ההפרעות מצד השלטונות התורכיים והתנפלויות של ערבים, דיני הדת היהודית בדבר מעשר, שנת שמיטה ועוד – גם הסכנה (כפי שהגדיר זאת קארל נטר), כי הנסיון הנועז של התיישבות יהודית בארץ־ישראל עלול לגרום לכך “שאויבינו לא יראו בזה צורך של יהודים לברוח מארץ אכזרית למקום מבטחים, אלא מתוך אהבת בני־שם (ה“סֶמיטים”) לארצם הקדושה, – ואם לא תופסק תנועה זו, היא תגדל יתר על המידה ותוך זמן קצר נהא עדים ל”קאטאסטרופה"…

כריסטוף הופמן, הגרמני־הנוצרי, סבור היה – בין השאר – שקארל נטר תיאר את סיכוייהם של המתיישבים היהודים באמריקה הצפונית בצבעים זוהרים יתר על המידה; אולי לגבי מתיישבים בעלי הון מספיק, ייתכן שתיאורו של האדון נטר נכון פחות או יותר, – כתב, – אולם משפחות שאמצעיהן מועטים, או שאין להן כלל אמצעים, להן טובה יותר ארץ־ישראל, שבה יוכלו לעמוד ביתר קלות בפני התחרות הערבית מאשר באמריקה בפני התחרות המתיישבים האירופים. “וכן אינני מאמין” – מציין הופמן – “שהיהודים יזכו בתועלת יותר אם ירצו שאנשי אירופה יאמינו, כי הם מוותרים על כמיהתם לארץ־אבותיהם ויתכחשו לאמונה בנבואות הנביאים שהבטיחו לארץ זו (ארץ־ישראל) עתיד של אושר וכבוד. איש לא יאמין להם, אם (היהודים) יעשו כן, שהרי יהא זה לא טבעי אילו רצו היהודים לשכוח כליל שארץ פלשתינה היא ירושת עם ישראל הודות למעשיהם הגדולים, בכוח ובנשק של אברהם, יצחק, יעקב, משה, דוד, שלמה וכן של הנביאים ושל המכבים. הרי זכרונות אלה הם האוצר הרוחני של העם היהודי, ואם היהודים יתכחשו לאוצר זה, הרי שהם לא יזכו בכך להערכתה של אירופה, ונהפוך הוא – הערכתה של זו תרד במידה רבה”.

סבורני, שדבריו אלה של כריסטוף הופמן ראויים שישמיעום גם היום – ולא רק לגויים אלא גם ליהודים רבים.

וכעשרים שנה קודם לכן (בגליון 16.7.1863) כותב ה“וארטה”, תוך תיאור מצב הבטחון הרעוע בארץ־ישראל, שמצב זה עשוי למצוא את תיקונו רק על־ידי־כך שבפלשתינה תוקם מדינה נוצרית עצמאית… אולי יש קשר לכך להצעה – המופיעה בגליון 20.7.1882 של כפר יהודי ליד עכו (והכוונה כנראה לראש־פינה) בצירוף הערת הכותב: “…לצערנו יש להטיל ספק בהתפתחות נאותה של משימות כאלו שכחסר בהן התנאי העיקרי, והוא – יראת שמיים”.¹

תיאורו של יואל משה סלומון

בעתון הירושלמי “יהודה וירושלים” פרסם עורכו, ר' יואל משה סלומון, תיאור של סיור שערך ביחד עם אי־אלה מעסקני ירושלים דאז בכמה מקומות בארץ־ישראל, לשם “בדיקת גינות אתרוגי ארץ הקודש”. התיאור הופיע בעתון הנ“ל בשנת תרל”ח (1878) וכה הוא מתאר את ה“טמפלרים”:

יצויין שבכתבו את הנ"ל, כבר ידע ר' י.מ. סלומון שאכן כמה מבני ירושלים, ביחד עם עולים צעירים מהונגריה אשר ידע להם בחקלאות ורצון חזק גם להם לצאת למרחב הארצישראלי (ביניהם הוא עצמו, סלומון, וכן דוד גוטמן, יוסף ריבלין, יהושע שטאמפר, אלעזר ובנו יהודה ראב, זרח ברנט ועוד) כבר עומדים להגשים את תכניתם בדבר יסוד הכפר העברי הראשון, פתח־תקוה, – עוד באותה שנה.

גם העסקן רבי יחיאל ברי“ל, שפעל רבות למען ייסודה של המושבה עקרון (מזכרת בתיה) הדגיש בספרו “יסוד המעלה” כי הטמפלרים הנם אנשים בינוניים בדעת וברכוש, אבל עשירים בחפץ אדיר לעשות את ארץ הקודש לארץ נושבת כמלפנים, בהאמינם כי על ידי זה יעלה משיחם”

זמן לא רב לאחר בואם של העולים החדשים לארץ־ישראל בשנת תרמ“ב (1882), – הן עולי תימן ואנשי ביל”ו הצעירים והן יהודים מרוסיה ומרומניה, מהם שיסדו עוד באותה שנה את המושבות הראשונות לאחר פתח־תקוה (שכבר היתה מבוססת אז, פחות או יותר, לאחר כשלונה בראשיתה), את ראש־פינה, ראשון־לציון וזכרון־יעקב, – החלה מורגשת באוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל אוירה של עימות בין הישוב הישן, ותיקי הארץ, לבין אותם עולים חדשים, ובמשך הזמן בעיקר עם העולים מרוסיה שהיו חברים בתנועה “חיבת־ציון” ובארגון “בני משה”¹, אשר מספר פעילים מהם עלו ארצה בשלהי שנות ה־80 של המאה ה־19. העימות החל באיטיות, אולם במשך השנים התפתח לפולמוס חריף ולמאבק קשה למדי והתפשט גם לגולה, כמובן גם יהודים בחו“ל התענינו בארץ־ישראל, אבל רק בצורה תיאורטית, יהודים טובים שאמנם רצו בטובתו של הישוב העברי בארץ־ישראל, אבל היות והיו מרוחקים מן הארץ מבחינה גיאוגראפית וגדלו באוירה אחרת, לא יכולים היו להבין את המצב בארץ־ישראל אז לאשורו ולא הבינו את המנטאליות של יהודי א”י שרובם ככולם היו אז שומרי דת ומסורת וראו את עצמם נלעגים ונדחקים לצד על־ידי האנשים שמקרוב באו. המאבק התנהל בעיקר בשנים 1894 עד 1896, שאז הגיע ל“טונים גבוהים” ובסופה של תקופה זו להסכם־שלום.

העימות בארץ ישראל התבטא באורח־החיים בעניני דת, במסורת וגם ביחס למנהגים השונים, הלבוש, ועוד. בעיקר בענין ה“חלוקה”, עמדה להווצר מחיצה רצינית של עוינות ממש בין היריבים, אנשי הישוב הישן ואנשי הישוב החדש שהחלו עולים במספרים גדלים והולכים. ובהיותם בעלי יזמה ואולי גם בהרגשת עליונות, או רוח חפשית יותר שאינה כבולה כל כך על ידי אדיקות דתית, עוררו את התנגדותם של רבים מבני הישוב הותיק, שכאמור ראו את עצמם נדחקים לצד. הותיקים התנגדו לחידושים ולתיקונים במנהגיהם שהיו נהוגים זה עשרות שנים, כל שנות היותם בא“י, ורצו להמשיך במסורת החיים הזאת, ואילו החדשים רצו לא רק להמשיך בעצמם במסורת החיים שהם היו רגילים בה באירופה, אלא ניסו לכפות במרץ ובבת אחת את אורח־החיים שלהם גם על הותיקים. שכן רובם ככולם של אותם עולים חדשי מקרוב באו, כבר לא היו יוצאי העיירות היהודיות הטפוסיות של רוסיה – שמתוכן באו בעיקר הותיקים, או הוריהם והורי־הוריהם של הותיקים, – וחלק לא קטן מן החדשים היו גם חניכי בתי־ספר מערביים (לא ה“חדר” המיושן) וביניהם אף אקדמאים. העולים החדשים באו בתנופה חזקה וברצון לשנות את פני הדברים מיד בישוב הארצישראלי, ובזה שגו. כשם ששגו אחר מכן גם אנשי העליות שעלו ארצה במאה העשרים ורצו “לשנות” בבת אחת את מסורת החיים של אנשי העליות אשר קדמו להם. אנשי הישוב בותיקים, אותם אנשי “הישוב הישן”, ראו בנסיון זה של חדירה ופריצה לעולמם ערעור אמונתם והתנגדו לכך. ובשנת 1893 הוגבר במידה חריפה ביותר העימות, עם מאסרו של א. בן יהודה ע”י הפחה הירושלמי בעוון פרסום מאמר בעתונו “הצבי” ערב חג החנוכה תרנ"ד (ראה על כך פרק מיוחד). נראה ששני הצדדים לא ידעו בתחילה פשרות.

מגדיר את זה יפה דר' יהושע קרניאל במסתו החשובה “רבי יוסף ריבלין והועד הפועל של חובבי ציון ביפו”² – “…המאבק התנהל מעל גבי העתונות היהודית, בחוברות, מנשרים, מכתבים ו”קולות קוראים“, שהופצו בארץ ובחוץ־לארץ”. הדמות המרכזית ב“מאבק” זה – שהייתי מגדירו בדיוק־יתר כ“פולמוס חריף” – היתה של העסקן הירושלמי והסופר ר' יחיאל מיכל פינס ותומכיו שהחלו בהמטרת מאמרים תוקפניים בעתון הירושלמי “חבצלת”, שעורכו י.ד. פרומקין, היה בעצמו בראשית דרכו העתונאית והצבורית נגד ראשי הישוב הישן ואחר־כך שינה את טעמו. וכך מתגונן י“מ פינס ב”חבצלת“:³ – “… חיבת ציון לא לכם לבדכם ניתנה בחכירה. חובב ציון אני כמוכם ולא נופל אני מכם”. למעשה לא היו תחילה ראשי הישוב הישן בירושלים, – ה”ממונים" כפי שכּוּנו אותם אנשי הצמרת של הישוב הישן, – מעורבים במלחמה רעיונית זו, ורק במשך הזמן, כאשר ההתקפות על הישוב הישן גברו כמעט ללא מחסומים, “נסתפחו” גם הם למאבק פולמוסי זה⁴. כמוכח מן המכתבים שחתומים עליהם אותם “ממונים”, ראשי “הועד הללי כנסת־ישראל” שלבסוף גם כיוונו את הפולמוס לקראת הסכם השלום, ובעיקר ר' יוסף ריבלין.⁵ על מכתבי הועד הפועל של חיבת ציון חתום בעיקר יהושע אייזנשטאט⁶ שהחליף לאחר מכן את שמו לברזילַי.

גשושי השלום החלו בין הצדדים – לפי תעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי, ואשר ר' קניאל מפרסמן במסתו הנ“ל בקובץ “ותיקין” – בראשית שנת תרנ”ה (1895) “כאשר ראשי הישוב הישן וראשי הועד הפועל היפואי, ללא כל קשר למאבקו של פינס, פותחים במו”מ ארוך ומיגע שנמשך למעלה משנה ומסתיים בברית שלום שפורסמה ברבים.⁷

אייזנשטאט־ברזילי דרש בכל תוקף התפיסות עם אנשי הישוב הישן, כי הבין לאן עלול להוביל הפולמוס החריף והקשה בין הצדדים. מענינת במיוחד פיסקה אחת במכתבו מיום כ“ה בניסן תרנ”ה אל א. י. סלוצקי⁸ באודיסה, כאשר ניסה אייזנשטאט להפריך את טענתם של אנשי הגולה שיצאו חוצץ נגד “השיטה הנלוזה” של ה“חלוקה”, אשר אייזנשטאט מגדיר אותה במלים “נתינת כסף לקופות הרמב”ן" (רבי מאיר בעל הנס): – “… (דבר זה) מקשר את העם עם אה”ק (ארץ הקודש). כל איש וכל אשה זוכרים כי יש להם ארץ שצריכים להשתתף ולהרים לה נדבותיהם. כל האהבה הזאת שיש לנו לארץ, מנפשי הנני יודע זאת, באה רק מהזכרון הזה למלא הקופות של הרמב“ן (=אשר תוכנן היה קודש ל“חלוקה בארץ־ישראל”). מי יודע אם רובו של ישראל היו ידועים כי ישנה ארץ־ישראל בעולם לולא קופות אלו, ועל כן עלינו לקבל את הרע בשביל הטוב”. וכיון שגם בירושלים (בעיקר “חבצלת”) וגם ברוסיה (בעיקר “המליץ”) לא פסקו דברי התקפה והשמצה זה על זה, פנה אייזנשטאט ביום ב' כסלו תרנ“ו אל אליעזר בן־יהודה, (שהיה מן המתנגדים ל”חלוקה“, אבל הודה שיש בה הרבה מן החיוב (באחד ממאמריו כתב: “בפרוטות של ה”חלוקה" נבנתה ירושלים החדשה"), ובו בקשה: – “… תחדל מלדבר על ריב ירושלים, לפחות עד חודש טבת, וסיבת הדבר הכתב שהעתקתו רשום מטה”. ובאותו “כתב” שאת העתקו העביר אייזנשטאט לבן־יהודה, והחתום על־ידי שני היריבים יוסף ריבלין ויהושע אייזנשטאט, נאמר בין השאר: “נזדמנו שנינו יחד לפונדק אחד, ואחד הדברים שנדברנו בנוגע לחילול־השם הבא מן הדיבות על הישוב הישן והישוב החדש. גמרנו בינינו שמהיום והלאה נשתדל שלא יצא מהסופרים שום דבר של בזיון, לא על הישוב הישן ולא על הישוב החדש”. עוד קודם לכן, ביום כ' סיון תרנ”ה, כתב ד“ר שטיין, יו”ר אגודת “בני משה” ביפו, אל חברי אגודה זו בווילנה: – “… המצב נורא מאד והעניות כ”כ נוראה, עד שאין לתועלת אף שמץ מחאה“. כפי דעתו של ד”ר שטיין, התבטאה עזרת קופת החלוקה בסך 3 עד 10 רובל לנפש לחודש, “סכום שאיננו עולה מספיק אף לפרנסת הנפש לשני שבועות. ולהועיל או לתקן קצרה ידנו וגם אתם אינכם יכולים לתקן או להיטיב המצב אף במה שהוא”.

וביום י“ט אדר (אנשי הישוב הישן כתבו" “יום־טוב אדר”) התרנ”ו (1896) הוחלפו לבסוף מכתבי השלום בין הצדדים. המכתב של נציגי הישוב החדש (החתום בידי דר' הלל יפה, נתן קייזרמן ויהושע אייזנשטיין) מתחיל במלים: “כבר מלאו לישוב החדש שלש־עשרה שנה ורבות התוכחו עליו בזמן הזה, אבל מעולם לא הגיעו המריבות למדרגה נמוכה כמו בשתי השנים האחרונות. והנה אין חפצנו לגלות מקור השטנה, רק באנו להגיד בזה כי הקלקלה הזאת מביאה נזק גדול לכל אחינו בני ישראל יושבי ארץ־הצבי, ומחללת שם ישראל. ואחינו שבגולה באו על ידה לידי מסקנא, כי מלחמה גדולה ושנאה נצחת בין בעלי הישוב הישן ובין בני הישוב החדש, – – – כי הראשונים כאלו מתנגדים לכל עבודה ופעולה טבעית והאחרונים מתאמצים לקפח פרנסות עניי אה”ק והכנסות מוסדי החסד, בעוד שאין הדבר כן. אלה וכן אלה מתאמצים בכל יכולתם להביא תועלת לאחב“י ישובי ארץ הצבי”, – וכו'.

במכתב של ראשי הישוב הישן (חתומים עליו: זיסקינד שחור, מיכאל ברוך רייזנס, אריה ליב הכהן. יואל משה סלומון, יוסף ריבלין, בתוספת חיזוק לדבריהם בחתימת הרב שמואל סלאנט), נאמר: “ההפרש בדעות אשר בינינו ובין אחדים ממסבבי התנועה של חיבת־ציון במובנה העולמי, הביאו לידי מלחמת דברים בכתב ובדפוס, אשר אילו היתה מתונה, ומדודה כראוי, היתה מביאה ללא ספק לבירור הדברים וליבונם, וממילא גם להשואת הדעות שהיא המטרה הרצויה. אך למורת רוחנו ראינו ובאנו לידי הכרה כי הלוחמים משני הצדדים נדעכו בחמס ממקומם ועברו את גבול המתינות וקרירות־הרוח אשר מלחמת דעות כזאת דורשת מידי לוחמיה, ואף גם נסחפו אל הנלחמים האלה גם שאר מיני לוחמים שמהם אינם מוכשרים (כנראה הכוונה למלה “מוסמכים”) לדבר הזה, ומהם שאין כוונתם טהורה, ולא יצאו למלחמה אלא למען בוז את מערכתם. ואלה הנספחים הסבו את פני המלחמה ותהיה למהומה ולאנדרלמוסיא, וחדלה להיות מלחמת דעות ותהי למלחמת דברים חדים ונמרצים, דברים מרים ומרעילים ואף דברי חרמות וגדופים. וזה גרם לחילול ה' בזיון קדשים. כי יש אשר למדו מתוכה לשנוא ולהשניא חלילה את רעיון חיבת ציון, מה שלא עלתה על דעתנו מעולם. ויש אשר בדמותם כי שונאי אותו רעיון אנו, הפכו את צור חרבם לעומתנו וחרפו ובזו את ירושלים ואת רבניה, חכמיה ומנהליה וישימו את כבודם כעפר לדש. והכל יודעים כי עלילת שוא היא מפני הצדדים! – – – ובראותינו כל זאת ובהעלותנו על לב כי גדול נזק המלחמה הזאת מתועלתה, לכן באנו בהסכמה עם ראשי הועד הפועל להכרת התמיכה ( – זה היה השם הרשמי של אגודת “חיבת ציון”) ביפו, והחלטנו שני הצדדים לשבת (להפסיק) מריב ולהודיע זאת גלוי לכל ישראל ולבקש מכל איש לאיזה דגל שהוא נמנה, לחדול ממלחמה לא מועילה”, וכו'.

– – –

לאחר שהגיעו הצדדים להסכם שלום, אמנם נרגעו הרוחות, – אבל רק מעל לשטח. ההשמצות הדו־צדדיות נפסקו, ואכן היה זה לטובה. אלא שֶהֵדָיו של הקיטוב נשמעו עוד זמן רב ועודם נשמעים פה ושם גם היום בהערות לעגניות נגד הישוב “הישן” (שברובו מורכב כיום מאנשים שעלו ארצה בשנים או בעשרות השנים האחרונות ו“נטמעו” מפאת אדיקותם הדתית בין הדתיים של הישוב הישן). עוד בשנת 1981 צריך הייתי להעיר לעורכו של כתב־עת גדול וחשוב המוקדש כולו לתולדות ארץ־ישראל ויישובה, על אשר התבטא באחד ממאמריו במלים “החלוקה הבזויה”, והוא הועיל להסביר לי שההגדרה הזאת “אינה מבטאת בשום מקרה את דעתי ממש”.

לא רק בקשר ל“חלוקה” היה קיטוב דעות, כאמור. כותב על כך ר' י. קניאל בספרו “המשך ותמורה”⁹, על תהליכי חילוּן והשכלה ועל חרדתם של אנשי הישוב הישן “שלא היו יכולים לעמוד מנגד כל הנסיונות להחדרת שיטה רעיונית שהיתה מערערת את יסודות קיומו הרעיוני”. הקיטוב הזה, העימות, התבטא ביתר שאת בתקופת העליה “השניה”.¹⁰

בקשר לכך אני מרשה לעצמי למסור בזה את שכתב לי ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון ז“ל, – “בתשובה למכתבי אליו, בו הערתי לו על כמה ענינים שבמסתו היפה אשר פרסם ב”ספר השנה” של ממשלת ישראל לראש־השנה תשכ"ג (מכתבו מיום 20.11.1962):

–

“אני מאשר בתודה מכתבך מיום 16.11.62 קראתי אותו בענין ובסיפוק רב, ואני אסיר תודה על כמה פרטים שלא היו ידועים לי. – – – אשר לזכות הישוב הנקרא “ישן”: עוד לפני חמשים ושתים שנה בראשית פעולתי הספרותית (או העתונאית, לשם דיוק יתר) פרסמתי באחד הגליונות הראשונים של “האחדות”, בשנת תק”ע, מאמר על חשיבות הישוב “הישן” וזכויותיו".

ועם כל זאת, – נאמר באחד ממאמרי “הפועל הצעיר” בשנת תרע“ד (1914, – כלומר ארבע שנים לאחר פרסום מאמרו של בן־גוריון ב”האחדות" שאותו הוא מזכיר במכתבו אלי, – כי “הטעוּן של החזקת טובה ל”חלוקה" על זכויותיה, אינה אלא כטהרת השרץ בק“ן טעמים”…

בדרך כלל ידועה ה“חלוקה” לשלילה, משום שבשלהי המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים הירבו לתארה בצורה שלילית, למרות שביסודה היתה זו שיטה כספית יעלה, כאמור בפרקים הקודמים – אשר הודות לה יכול היה היישוב העברי בארץ־ישראל להחזיק מעמד, להתבסס ולהתרחב, וגם אנשי “הישוב החדש”, ידעו לנצלה ואפילו קהילת יפו־תל־אביב נהנתה מכספי ה“חלוקה” – דבר שמעט מאד ידוע עליו.

שיטת ה“חלוקה” – שמטרתה היתה לעזור ליהודי ארץ־ישראל מכספים שנשלחו מארצות הגולה, באין אז בארץ מקורות פרנסה, – היתה קיימת בצורות שונות מאות רבות של שנים. אבל ה“חלוקה” מצאה את ביטויה העממי יותר בעיקר המאות ה־18 וה־19, הן בין עולי ארצות־המזרח והן בין עולי ארצות־אירופה, – והתפשטה ביותר בשלהי המאה ה־19, עם התגברות עלייתם של יהודים ארצה במספרים גדלים והולכים, מבלי שהיו אז כאן מוסדות שיכולים היו לבוא לעזרת קליטתם בארץ ישראל.

העדה הספרדית בארץ־ישראל נוהגת היתה לחלק מכספי ה“חלוקה” בעיקר לרבנים וללומדי־תורה, בעוד שהעדה האשכנזית חילקה מן הכספים האלה לכל אדם מישראל, – תחילה בצורה מרוכזת ולאחר־מכן (החל ממחצית המאה ה־19 בערך) על־ידי “כוללים” שנוסדו בארץ. “כולל” נוסד ליוצאי כל מדינה לחוד ולפעמים לכל עיר־קהילה יהודית גדולה לחוד (כגון: “כולל” פולין לחוד, “כולל” גליציה לחוד, “כולל” ורשה לחוד, “כולל” וילנא לחוד, ובמשך הזמן אף “כולל חב”ד" מיוחד).

הקהילה המודרנית של יפו־תל־אביב (גם אם עד מלחמת־הקוממיות בשנת תש"ח – 1948 – היו יפו ותל־אביב שתי ערים נפרדות, ובראש כל אחת מועצה עירונית וראש־עיריה מיוחד, הרי היו שתיהן קהילה עברית אחת), – קהילה מאוחדת זו לכל העדות היהודיות בשתי ערים אלו, נהנתה גם היא מן ה“חלוקה”.

בהיותי מזכיר מועצת העיריה של תל־אביב בשנים 1936–1950, היה בתפקידי לשמור על הפרוטוקולים של מועצת העיריה ושל ועד־השכונה תל־אביב “הקטנה” פרוטוקולים אלה נשמרו בארון ברזל מיוחד במזכירות העיריה שמפתחו היה בידי. לעתים בעתות של פנאי (בייחוד בשעות נוספות מיוחדות של אחר־הצהריים בימי חירום, כשבאנו, עובדי המזכירות (גם בלילות( לבניין הראשי של העיריה ברחוב ביאליק כדי להיות מוכנים לכל פעולה בעת הצורך, (וגם לקשר בין צמרת ה“הגנה” ובין ראשי העיריה) – הוצאתי ספר עב־כרס מארון הברזל לקרוא להנאתי בפרוטוקולים הצהובים מיושן, שהרי מאז ומתמיד אני מתעניין בהיסטוריה היישובית.

לאחר הצירוף של ועד הקהילה המאוחדת של יהודי יפו ותל־אביב לעירית תל־אביב (בספטמבר תרצ"ט – 1939) הובאו לארון הברזל במזכירות העיריה גם הפרוטוקולים של ועד־הקהילה. ומה רבה פליאתי, בקוראי בפרוטוקולים אלה, שגם יהודי הקהילה הזאת ביקשו – וקיבלו – חלק מכספי ה“חלוקה” של יהודי ירושלים.¹*

לפי הנאמר בפרוטוקולים אלה, פנה ועד הקהילה של יפו־תל־אביב ל“ועד כל הכוללים כנסת ישראל” בירושלים, בבקשה להקציב לו סכום מסויים לעזרה. המוסד הזה (“הוועד הכללי כנסת ישראל”, או “ועד כל הכוללים”), היה ראש מוסדות ה“חלוקה” של הקהילה האשכנזית בירושלים ופעל רבות הן בסיוע למוסדות וליחידים והן בצורה ישובית קונסטרוקטיבית כללית.

פניה זו של ועד הקהילה היפואית לוועד הכללי הירושלמי כנסת ישראל היתה בשנת 1912.

בישיבת ועד הקהילה של יפו ותל־אביב מיום ז' בכסלו תרע"ג (נובמבר 1912) הירצה גזבר הוועד מנחם שיינקין (על שמו של רחוב במרכז תל־אביב) על תקציב הקהילה והצרכים שלה שגדלו והלכו, – כנראה גם בקשר לגידולה של השכונה החדשה תל־אביב. בהרצאתו זו הציע מר שיינקין (לפי הרשום בפרוטוקול, – כמובן בכתב־יד):

“… לבקש מאת ועד כל הכוללים בירושלים, שיתנו מקופתם לענייני צדקה בעיר יפו לכל הפחות 5,000 פרנק. האסיפה מחליטה למסור לוועד־הפועל (של הקהילה), שאחדים מן החברים יסעו ירושלימה ויבואו בדברים עם ועד כל הכוללים ועם בתי הדין. ואם אי אפשר יהיה להוציא מהם את הסכום הנ”ל, נפנה ישר לאמריקה, אל המקורות שמשם הם מקבלים את הכסף. האדון פלמן מציע לפנות גם אל הכולל אמסטרדם בדבר עזרת כסף לעיר יפו" (הכוונה למוסד “פקידים ואמרכלים” באמסטרדם, שריכז בזמנו את איסוף כספי ה“חלוקה” באירופה).

בפרוטוקול של ישיבת הוועד־הפועל מיום כ“א בטבת תרע”ג (דצמבר 1912), רשום:

כאשר עבדתי בשנות העשרים במערכת “דואר היום” בירושלים, סיפרו לי שוטרים יהודים, כי לולא עזרתו הכספית הנדיבה של “הוועד הכללי כנסת ישראל”, בייחוד בערבי מועדי־ישראל, לא יכלים היו להישאר במשטרה. ממשלת המאנדאט הבריטית הקציבה לשוטרים משכורת קטנה ביותר, – כי בוודאי לא היתה מודאגת ביותר, לולא היו צעירים יהודים מתגייסים למשטרה שלה, דבר שמוסדות היישוב היו, כמובן, מעוניינים בו ביותר. כיום מותר לגלות עובדה זו – על העזרה “הצדדית” שניתנה לשוטרים היהודים. גם בתל־אביב הקציבה העיריה של ת“א (שהיתה אז בראשותו של ישראל רוקח) עזרה כספית לשוטרי העיר, לאחר שהמשטרה העירונית של ת”א הועברה מבעלות העיריה לבעלות ממשלת המאנדאט. באיסוף הכספים למטרה זו טיפל חבר מועצת העיריה אז סעדיה שושני, מטובי עסקני־הציבור בזמנו, ובחלוקתם לידי השוטרים התל־אביבים טיפל כותב השורות האלו. אבל אז כבר לא היה צורך בעזרת המוסד הירושלמי הנ“ל ל”חלוקה".

בשלהי המאה התשע־עשרה אירעה בישוב העברי בארץ אחת הדרמות המסעירות ביותר בזמנה, אשר עוררה הדים רבים מאד לא רק בישוב העברי, אלא הדיה הגיעו גם לתפוצה היהודית באירופה המזרחית, וזה מחמת מאסרו של אליעזר בן־יהודה על ידי השלטונות התורכיים בדצמבר 1893, שכאילו נגרם על ידי הלשנה מצד ראשי הישוב הישן, ובראשם הרבנים הישישים הרב האשכנזי הראשי הרב שמואל סלאנט וה“ראשון לציון” הרב י.ש. אלישר, – לאחר פרסום מאמר מסוים בעתון “הצבי”, עתונו של בן־יהודה שיצא לאור בירושלים.

ההיסטוריון ד"ר יהושע קניאל מאוניברסיטת בר־אילן, שחקר לפני־ולפנים את הארועים השונים שאירעו בישוב העברי בארץ־ישראל ברבע האחרון של המאה הקודמת, ובמיוחד באשר ליחסים בין הישוב הישן ובין הישוב החדש באותה תקופה (ועל כך חיבר מאמרים וספרים רבי ענין השופכים אור על אותם ארועים אשר עליהם הוענק לו בשנת 1984 פרס “יד יצחק בן־צבי” והאוניברסיטה העברית, ירושלים), חקר ענין זה של הסיבות למאסרו של בן־יהודה ופרסם בשלהי שנת 1983 ספר על פרשה זו¹. כפי המסופר בהקדמה לאותו ספר, אסף את כל האגרות הקשורות בכך “לאחר מעקב של שנים בארכיונים ובחטיבות ארכיוניות שונות” (את החשובות שבמאות אגרות אלו ותעודות ורישומים ממקורות שונים, כלל בספרו זה) ועל פי כל זה הרכיב “תמונה ברורה של השתלשלות הפרשה מתחילתה ועד סופה”. כלומר תשעים שנה לאחר אותו ארוע ולאחר שנתגלה חומר היסטורי נוסף, הוא חזר לנושא כמעט נשכח זה, על מנת “לאזן את התמונה”, כדבריו.

בהקדמתו קובע ד"ר קניאל, על סמך חקירתו זו הממושכת, כי עד כה “היתה בדרך כלל ראיית הדברים חד־צדדית והוטעמה בעיקר העמדה הבקורתית כלפי הישוב הישן”, – ואילו הוא מנסה “לזרוע אור חדש” על הפרשה הדרמתית הזאת. ואכן מתקבלת תמונה מוארת באור חדש, ובהיר.

מה גרם לסערה הזאת אז?

ב“הצבי” מיום ט“ו בכסלו תרנ”ד (כלומר לפני חג החנוכה 1893) הופיע מאמר לכבוד חג זה בשם “מצוות צריכות כוונה” שמחברו היה חותנו של בן יהודה, שנ“ה יונאס. הוא סיפר מהו נושא חג החנוכה והטיף ללימוד לקחי העבר ההיסטורי המפואר “שלא להתיאש מן הפורענויות, לחוס על כבודנו, לעמוד על נפשנו, לאסוף חיל וללכת קדימה”, וגם נאמר במאמר זה של יונאס כי יש “לעשות גם אנו כמעשה יהודה המכבי, אשר חרף את נפשו על כבוד עמו וארצו”, וכן: “נוזל גם בקרבנו דם הגבור הנערץ ההוא”. וכיוצא מליצות כאלו אשר בכל מדינה דימוקרטית לא היו מעוררות הד רב, אבל אנשי הישוב דאז חששו – וכפי שהוכח, הם צדקו – שהממשל העותומאני העוין ימצא במאמר זה הסתה גלויה למרד. על מנת למנוע מן הישוב העברי כולו, – אשר אין כל ספק שלא היה מוכן ולא שאף למרד וגם לא חשב על כגון דא, – גזירות נוספות מצד השלטונות התורכיים (שבעבר לא חסכו מן היישוב גזירות אנטי־יהודיות, ורק הסכם־הקאפיטולאציות עם מעצמות אירופה ועם ארצות הברית הוא שאיפשר ליהודים להתקיים בארץ־ישראל) – פרסמו שני הרבנים הראשיים, ה”ראשון לציון" הרב יעקב שאול אלישר מטעם העדה הספרדית והרב שמואל סלאנט מטעם העדה האשכנזית “מחאה גלויה”, כרוז מיוחד כדי “להודיע ולגלות כי הדברים הנדפסים במכתב העת “הצבי” במאמר הנקוב בשם “מצוות צריכות כוונה”, – לא מלבבנו יצאו ולא בידיעתנו נכתבו, ושום ידיעה לא היתה לנו מכל הכתוב שמה”. וכו'.

כדבר ראשון סגרו השלטונות את “הצבי” מיד אחרי פרסום המאמר. אבל בן יהודה חשש שאין זה אלא צעד ראשון, ועל כן כתב מיד לאחר הופעת הכרוז הזה אל יהושע ברזילי (אייזנשטאט), – מהעסקנים הפעילים ביותר אז בין חברי הועד הפועל של ארגון “חיבת ציון” ביפו, אשר כעבור כשנתיים חתם ביחד עם יוסף ריבלין על הסכם־שלום בין הישוב החדש והישוב הישן בארץ ישראל (ויתכן שהחרפת הסכסוך בישוב העברי בשל מאמר זה והמאסר שהוא גרם, היא שהביאה לצורך בכריתת הסכם שלום) – ובמכתבו זה מביע בן־יהודה חשש כי יועמד למשפט “ואשלם קנס הרבה ואולי אשב בבית האסורים אולי איזה שנים, ועל חיבת ציון יצא קצף נורא ואולי גזירת גירוש על כל היהודים, לפחות הנכרים” (כלומר שאינם נתינים עותומאנים ומי אשם בכך? לא המאמר ומליצותיו שהן יפות לעצמן אבל מסוכנות בשטר אסיאתי עוין אלא האשים מיד ובבת אחת את ועד כל הכוללים, את חסידי בויאן וגם את “רבינו הגדול” (הכוונה לחכם־באשי הרב אלישר, – ונראה שבתואר זה השתמש בן־יהודה האנטי־דתי באירוניה). ולמה חשד גם בחסידי בויאן דוקא? החוקר ד“ר קניאל מסביר כי “הצבי” התקיף קודם לכן את חסידי בויאן בענין סדרי ה”חלוקה"…

ואכן, אנשי “חיבת ציון” ביפו ובגולה נכנסו לפעולה, וה“פרשה” החלה להתפתח לממדים גדולים.

יצויין שנכון הדבר שהישוב הישן לא חיבב ביותר את בן־יהודה – וזה נאמר בהמעטה – אשר עם עלייתו ארצה התנהג כיהודי אדוק ביותר, אף לבש את לבוש בני הישוב הישן ועזר לרבי ישראל דב פרומקין בעריכת עתונו “חבצלת”. אבל כאשר החל עומד ברשות עצמו, שינה את טעמו ולא רק פתח במאמצים לשינוי המציאות החברתית בירושלים – ובכך לא היה יחיד – אלא פתח גם במיתקפה חסרת פשרות נגד ההנהגה של הישוב הישן ונגד מנהג הדת. הוא לא רק נעשה חילוני, אלא פשוט אנטי דתי.

סיפר לי אבי המנוח ר' הלל, – שהיה איש דתי מאד, אבל טולראנטי במידה רבה, מקורב לאנשי הישוב החדש ובין ראשוני חברי הסתדרות “המזרחי” הדתית־לאומית בירושלים, כי פעם ראו את אליעזר בן־יהודה ובני ביתו יושבים ביום־הכפורים במרפסת ביתם ברחוב החבשים ואוכלים ארוחת צהרים לעיני כל. אז לא נהגו הדתיים בירושלים באמצעי אלימות נגד כפייה אנטי־דתית, אולם מקרה זה עורר סערה, כמובן, בכל האוכלוסיה היהודית. אלא שאנשי האינטיליגנציה הירושלמית – ובראשם ידידיו פינס ודוד ילין – התערבו ובן־יהודה הפסיק מלעסוק במעשים כאלה. אולם הוא המשיך בפרסום התקפות אנטי דתיות בעתונו ובמכתבים. באחד ממכתביו על י.מ. פינס, כתב בן־יהודה: “כל הימים שלא ייעקר התלמוד מישראל, לא יכון היישוב בארץ אבותיו”, או: “נוריד את מבטחו של היישוב הישן, למען הקים מחורבנו אושיות ישוב חדש” (“חבצלת”, גליון ח' משנת תרמ"ח). לא פלא, איפוא, שהוא הוגדר כאדם “השואף לעקור את הדת משורשיה” (כפי שהתבטא א.ש. הירשברג בספרו “בארץ המזרח”, וילנה, 1910). והנה כאשר פורסם מאמרו של חותנו והוא הרגיש שהוא בסכנה, פנה לעזרת הועד הפועל של “חיבת ציון”, תוך הטלת אשמה באנשי הישוב הישן כי הם הלשינו ומסרו לפחה – המושל התורכי – את תוכן המאמר. ואנשי הישוב החדש שהיו באותה תקופה בעימות חריף עם אנשי הישוב הישן, – כמפורט בפרק הקודם – נאחזו בכך והחלו מיד בפעולות נמרצות להצלתו של בן יהודה, גם בארץ וגם בחוץ לארץ, והחלו באוסף כספים לענין זה. יצויין שבתחילה אף העסקן י.מ. פינס, סניגורם התקיף של אנשי הישוב הישן, אשר אותו זמן התגורר ביפו והיה מקורב לועד הפועל של “חיבת ציון”, קיבל את תעמולת הועה"פ הזה ויצא גם הוא נגד “המלשינים”, – אבל אחר מכן חזר בו.

כפי שמציין ד“ר קניאל: “הפובליציסטיקה בת הזמן וההיסטוריוגראפיה של התנועה הלאומית והיישוב הושפעו במידה רבה מן הטיעונים של משכילי היישוב החדש, ולא נתנו דעתם לא על טעוניהם של אנשי היישוב הישן ולא לרקע ההיסטורי שעליו התרחשו ארועים אלה. הן לא ירדו לעומק סבך היחסים בין היישוב הישן לבן־יהודה והיישוב החדש, ובעיקר לא לתנאי הקיום של היישוב ויחסיו עם השלטונות התורכיים שהיו באותה עת רגישים ביותר לכל התעצמות יהודית בארץ ישראל”. חוקר אובייקטיבי זה אמנם מציין כי אפשר הדבר – מראיה פרספקטיבית – שהשלטונות לא היו מגיבים בחריפות כל כך, אלמלא פרסמו הרבנים את “המחאה הגלויה” שבה ניערו את חוצנם מן המאמר, “ואמנם נראה כי זה היה “עוונם” העיקרי, ועל כך יצא עליהם הקצף” – אולם עוד קודם לפרסום המאמר ב”הצבי" – הוא מדגיש – “מצויה עדות המאשרת, כי אכן היו השלטונות התורכיים חשדניים ביותר ועל כן הגבירו את הצנזורה על בתי הדפוס, על ספרים ועתונים”. בידיעה שנתפרסמה ב“הצפירה”, נאמר במפורש, כי “המערף (הצנזור) בשבע עינים יבדוק אחרי כל דבר שבדפוס וכבר הורו הלכה למעשה כי נדונו בשריפה ספרים אנגלים המדברים תועה על הליכות ממשלתנו” (כלומר שאינם לרצון הממשלה התורכית). גם אז וגם במקרה של המאמר בעתון “הצבי” טיפלו אנשי הפחה שהיו לו – כמובן – בלשים וחוקרים משלו.

מן הראוי לקרוא את המכתב של הרב שמואל סלאנט בענין זה, ששלח ערב ראש חודש ניסן תרנ“ד (1894) ואת מאמרו הנרגש של יוסף ריבלין “עד צדק ישוב משפט”, – ב”הצפירה" בגליון כ“ח אדר תרנ”ד, – שהרי גם כלפיו, שהיה מנהל ועד כל הכוללים “הופנתה אצבע מאשימה” כאחד מנושאי האחריות למאסרו של בן־יהודה, – ועל כן פרסם את מאמרו ב“הצפירה”.

זמן לא רב לאחר אותה פרשה מסעירה, בשנת 1896, באו אנשי הישוב החדש ואנשי הישוב הישן לכלל הסכם־שלום שנתקבל ברצון ע"י כל הצדדים.²

אליעזר בן יהודה ישב שנים עשר יום בכלא, בחדר מיוחד והורשה לקבל בו מבקרים, ושוחרר. באשר לשחרורו סופר לאחר מכן שדוקא אנשי הישוב הישן – הן ראשי העדה הספרדית והן ראשי העדה האשכנזית – הם שפעלו אצל הפחה בענין זה, אחרים סבורים ששני הרבנים הראשיים עצמם, שעבדו בכלל בצותא בעניני צבור כלליים והיו תמיד בעצה אחת, הם ששכנעו את הפחה שהפסוקים “המסוכנים” במאמר שב“הצבי” אינם אלא מליצות, ודבריהם של הרבנים הראשיים, אשר היו הראשונים שפרסמו גלוי דעת מסתייג בנדון, הם ששכנעו את הפחה והוא נאות תחילה לשחררו “על תנאי” עד ברור משפטו, – אלא שמשפט זה לא נערך מעולם.

יצוין שאיתמר בן־אב“י, בנו של בן־יהודה, אמר לכותב הטורים האלה, – כאשר עבד בשנות העשרים של המאה ה־20 במערכת “דואר היום” בירושלים, שעורכו הראשי היה בן־אב”י, – כי בני משפחתו של בן־יהודה משוכנעים ובטוחים היו לאחר מכן שאיש מבין אנשי הישוב הישן לא פנה באותו ענין לפחה או למי שהוא מעוזריו. וכראיה ציין בן־אב"י את היחסים הטובים, אפילו ידידותיים, שהיו ונשארו בין משפחתו לבין משפחת יוסף ריבלין.

בקשר לכך מן הראוי לספר את ששמע כותב הטורים האלה מפי אביו:

כאשר נפגשו באחד הימים רבי יוסף (יושה) ריבלין ואליעזר בן־יהודה בדרכם – ברגל, כרגיל – מן העיר החדשה אל העיר העתיקה, שאל בן־יהודה תוך כדי “שיחת חולין” ביניהם: הגד נא לי רב יושה (זה כינוי החיבה שבו נקרא יוסף ריבלין) הרי העברית שפה קדושה היא, למה איפוא מתנגדים אנשי הישוב הישן להנהגתה כשפת דיבור? ענה לו רב יושה: נכון, שפת קודש היא, והרי גם יין יש בו משום קדושה, שעל כן משתמש בו יהודי דתי לטקסים דתיים, – קידוש בשבתות ומועדים, ברית מילה, הבדלה, ועוד, – אולם אם נוגע בו גוי, הריהו הופך ליין־נסך ואסור להשתמש בו. כך גם העברית…

אפילו בן־יהודה הגוי חייך.

את דעתו השלילית של החוקר ישראל ברטל על אנשי הישוב הישן הוא הביע גם בקובץ “הישוב בעת החדשה” (בעריכת שמואל סטמפלר ובהוצאת משרד הבטחון תשמ"ג – 1983). שם המאמר של י. ברטל בספר זה הוא “הישוב הישן בארץ ישראל” עיקר טענתו היא – שאנשי הישוב הותיק הזה לא היו פרודוקטיביים, ואפילו הקמת השכונות שמחוץ לחומות ירושלים העתיקה לא היתה אלא “הרחבת תחומי ה”ישן" הרבה יותר מאשר יצירת ה“חדרים בחברה היהודית בארץ ישראל”. משתמע מכך, שאם אנשים אלה הרחיבו את שטח ההתישבות היהודית בירושלים וביפו, ובצפת והקימו את הכפר העברי הראשון בתקופה החדשה, את המושבה פתח־תקוה, שכינוה “אם המושבות” והיא כיום עיר ואם בישראל. ואת מוצא, הרי נעשה הדבר לשם פרנסה ולא לשם בנין הארץ. ואם אכן פרסמו אנשי היישוב הישן, – כגון רבי יוסף־יושה ריבלין ורבי יואל־משה סלומון (שאותם מזכיר ישראל ברטל במאמרו זה, שהרי אי אפשר היה לו להתעלם מהם ומעשיתם) מאמרים בשבח ההתישבות היהודית המתרחבת בארץ ישראל, הרי הם עשו זאת משום שהיו מיועדים לסכנות המיפגש עם המודרנה, תוך מאמץ להתרגל לרעיונות ודרכי ארגון חדשים".

על מאמרו זה של י. ברטל פרסמתי תגובה במאמרי “האם היישוב הישן בארץ ישראל לא היה קונסטרוקטיבי?” (“הצופה”, בגליונו מיום ט' אייר התשמ"ד – 21.5.1984) – שבין השאר ציינתי בו: “… דברים אלה נכתבו ע”י ברטל למרות שהוא עצמו כותב באותו מאמר שר' יואל משה סלומון כתב בעתונו (“יהודה וירושלים”) כי אנשי ה“פרושים” בירושלים עוסקים בכל ליבם בישובה של ארץ הקודש, וכי רבי יוסף ריבלין כתב על “ההתעוררות הנפלאה המתחוללת על אדמת קדשנו בימים אלה להאחז בני ישראל עליה, – אולי משום שגם ריבלין וגם סלומון כינו את ארץ ישראל “ארץ הקודש”, או “אדמת קדשינו” הם פסולים בעיניו של ברטל, שהרי יש בהם משום אורתודוקטיה, רחמנא ליצלן”.

סילוף דברי ימי ההיסטוריה הישובית של ארץ־ישראל

מאז ומתמיד היו חלוקי דעות בקשר לפעולות הישוביות של “היישוב הישן” בארץ־ישראל במאתיים השנים האחרונות. ולא חלוקי־דעות בלבד אלא גם זלזול בפעולות הקונסטרוקטיביות של יישוב זה, תוך עיוותי עובדות. וזאת מסיבות שונות, כולל סיבות אישיות – כגון בנושא ה“חלוקה”, בקשר לשמירת הדת או המסורת, ועוד.

בכמה מקרים הגיב על כך מחבר הספר הזה, ולהלן כמה ממאמרי־תגובה שלו שפרסם בזמנים שונים, – שניים בעתון “מעריב” ושלושה ב“הצופה”. שנים מהם בקשר ליישוב הישן בכלל ושנים בקשר לנושא של ראשוני ה“פרושים” שעלו לירושלים וחידשו בה את העדה האשכנזית והניחו את היסוד לייחודה של ירושלים. בנושא זה מצורף גם מאמרו של היסטוריון ירושלמי שניסה לשלול עובדות היסטוריות ולעוות ביוגרפיות של ראשוני החלוצים בבנינה המחודש של ירושלים, למען יבין הקורא במה מדובר. ואלו אינן אלא דוגמאות של עיוותים היסטוריים.

עיוות בהיסטוריה של ירושלים

“הצופה”

ו' חשון תשנ"א

26.10.90

חוברות כתב־העת “קתדרה”, הרבעון לתולדות ארץ־ישראל ויישובה, יוצאות לאור תמידין כסדרן זה שנים לא מעטות. כעת מונחת לפני חוברת מס' 55 (חוברת שהיא ספר בפורמאט רחב, בן 187 עמודים ועוד 3 עמודים ובהם קיצור המאמרים השונים באנגלית) ובה מאמרים מעניינים (ואפשר להוסיף: כרגיל).

אלא שעד כמה שזכור לי – ואני קראתי את “קתדרה” החל מן החוברת הראשונה, ועל רבות מהן כתבתי באכסניות ספרותיות שונות – זו הפעם הראשונה שמופיע בכתב־עת זה גם מאמר ביקורת על ספר, ומה עוד ספר שיצא לאור לפני שנים, באפריל 1987. זהו מאמרו של ד“ר יעקב ברנאי מן החוג ללימודי ארץ־ישראל וההיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה של חיפה, על ספרו של ההיסטוריון ד”ר אריה מורגנשטרן “בשליחות ירושלים” תולדות משפחת פ“ח רוזנטאל 1916–1839, שיצא לאור על־ידי רבקה ויינגרטן, נכדתם של נכדת רבי שלמה בן ר' יצחק פ”ח (שאשתו הראשונה בריינה נרצחה ע"י ערבים בביתה בירושלים). משפחת פ“ח (ראשי תיבות של “פותחי חותמות”, מקצוע שבו עסקו שלמה ויצחק פ"ח), היתה פעילה מאוד ביישוב העברי בירושלים במחצית הראשונה של המאה שעברה – אבל בספר שהוציאה לאור הצאצאית שלהם, הם זכו לזכות שאינה מגיעה להם, ועל מאמר ביקורת זה של ד”ר ברנאי בקשר לכך ברצוני להתעכב במיוחד.

ד“ר אריה מורגנשטרן, מחבר הספר, שעליו מדובר, הוא היסטוריון שחיבר בעיקר מאמרים וספרים בייחוד בנושא היישוב העברי הישן בארץ־ישראל. שלא כהיסטוריונים מודרניים אחרים ידע להדגיש את פעולותיהם החיוביות של אנשי היישוב הזה. בעיקר עשה רושם רב ספרו “משיחיות ויישוב ארץ־ישראל”, שיצא לאור בשנת 1985 על־ידי “יד יצחק בן צבי”, ועורר ויכוחים. כותב השורות האלו פרסם על הופעתו של ספר זה מאמר ביקורת בהדגשה חיובית – ועל כן גדולה היתה תמיהתי כאשר קראתי בספרו על משפחת פ”ח הירושלמית, שנתקלתי בפרק הראשון בכותרת: “שניים מעשרת האשכנזים הראשונים בירושלים – רבי שלמה פ”ח ובנו ר' יצחק“. ולא זו בלבד – בעמד 321 כותב ד”ר מורגנשטרן בהערה כללית שולית: “לא כללתי ברשימה זו (של עשרת ראשוני האשכנזים בירושלים, – א.ב. ר"ן) את ר' הלל ריבלין משקלוב, ראה מאמרי “מתי עלה ר' הלל משקלוב לארץ־ישראל, העומד להתפרסם במקום אחר”. עד כה לא ראיתי את אותו “מקום אחר” ואינני יודע אם נתפרסם – מכל מקום פניתי אל ד”ר מורגנשטרן בעניין זה אבל לא זכיתי לתשובתו.

המושג “עשרת הראשונים” בחידוש הקהילה האשכנזית בירושלים בראשית המאה ה־19 מעורר ויכוח פה ושם. הקביעה ההיסטורית כפי שנתגבשה על־ידי צאצאי אותם ראשונים ועל־ידי היסטוריונים היא, שלמעשה היו רק תשעה אנשים שהעזו לעזוב בשנת 1812 את צפת, שבה התיישבו עם בואם מרוסיה כשלוש שנים קודם לכן, ולעבור לירושלים. על כך מסופר על־ידי אחד מאותם תשעה ה“חלוצים” האשכנזים הראשונים, ר' אריה מרקוס, שיחד את אחיו המבוגר, מרדכי, היה בין אותם ראשונים, והוא אז נער שעוד לא הגיע לגיל מצוות, בהתבגרותו היה גזבר ונאמן הקהילה האשכנזית המחודשת בירושלים, ועל כן מכונה היה ר' אריה נאמן: “לא היה להם מנין לתפילה ושכרו אחד מאנשי הספרדים לצרפו למנין ואיש זה זכה במנה מן ה”חלוקה" האשכנזית, ולפעמים הוכרחו לצרף קטן וספר תורה בידו למען השלים את המנין“. את זה מספר מפיו של ר' אריה נאמן מחבר הספר “תולדות חכמי ירושלים”, ר' א.ל. פרומקין, בחלק ג' של ספרו, עמוד 154. ייתכן שה”קטן וספר תורה בידו" שצירפוהו לעתים כאשר חסר היה עשירי לתפילה, היה אותו נער אריה מרקוס, אשר מספר: “הייתי מעשרת הראשונים אשר בעצת ה' השכילו לפתוח שערי ירושלים לפני קהל אשכנזים”.

מכל מקום לא קראתי ולא שמעתי שבין ראשוני מייסדי הקהילה האשכנזית המחודשת בירושלים היו האב והבן פ“ח כפי שמספר בספרו ד”ר אריה מורגנשטרן, המוציא מרשימה זו את ראש השיירה הראשונה בת 70 איש שעלתה ארצה בשנת תק“ע (בשלהי שנת 1808 וראשית 1809), ר' הלל ריבלין. לפי ה”אנציקלופדיה לחלוצי היישוב העברי ובניו“, נולד ר' יצחק פ”ח בירושלים בשנת תקמ“ט – 1789 לאביו ר' שלמה: מסתבר, איפוא, שרבי שלמה כבר היה תושב ירושלים כאשר החלו מתיישבים בה ראשוני האשכנזים, שעלו מרוסיה בשנת 1809, והוא היה בין המספר הזעום של אשכנזים שנשארו בעיר לאחר הריסת הקהילה האשכנזית וגירוש אנשיה מירושלים – ויש לייחס לו זכות זו של הישרדות בעיר למרות הרדיפות מצד הערבים (האשכנזים המעטים שנשארו בירושלים נתקבלו מיד בחסות העדה הספרדית). אין ספק שזכות מיוחדת היא, ומה עוד שעם בואם של האשכנזים העולים החדשים, מאז 1812, נעשו בני משפחת פ”ח במשך הזמן מטובי העסקנים בעדה זו. למה לייחס להם זכות שאינה מגיעה להם, ועוד על חשבון אחרים? אני מודה, אילולא החסרת שמו של ר' הלל ריבלין מרשימת הראשונים, לא הייתי מייחס חשיבות מיוחדת לצירוף אנשים שאין זכותם בכך לרשימת אותם חלוצים ראשונים, אשר הודות להם, ורק להם, התפתח היישוב העברי בירושלים שהגיע כעבור כמה עשרות שנים (עוד במאה ה־19) לרוב האוכלוסיה בעיר זו. אבל איזו הצדקה יש להשמטה מכוונת של שם אדם בעל הזכות המירבית?! מה גם שבספרו הקודם, “משיחיות ויישוב ארץ־ישראל” מלא אותו מחבר שבחים לר' הלל ובנו ר' משה ריבלין.

בייחוד עלי לציין את דבריו של פרופ' מרדכי אליאב בספרו “ארץ ישראל וישובה במאה ה־19” (הוצאת “כתר”, ירושלים, 1978 עמוד 88), שלפיהם היה ר' הלל בין תשעת האשכנזים הראשונים בירושלים, ואינו מזכיר כלל ביניהם את שלמה ויצחק פ“ח, וכן נאמר ל”לקסיקון האישים בארץ־ישראל בשנים 1778 עד 1948" על ר' הלל ריבלין שהיה “מנהיג שיירת העולים הראשונה לא”י של תלמידי הגר“א ועמד בראש האשכנזים שעלו בשנת 1812 לירושלים וחידשו את היישוב האשכנזי בעיר”.

ועל כן תמוה שההיסטוריון ד“ר ברנאי נזכר כעת לפרסם מאמר שבחים על “בשליחות ירושלים”, בספר שנשכח. ויצויין שדוקא אותו ד”ר יעקב ברנאי פרסם ב“דבר” – בגליונו מיום א' באב תשמ“ה 19 ביולי 1985 – מאמר ביקורת שלילי על הספר של ד”ר אריה מורגנשטרן, “משיחיות ויישוב ארץ ישראל”…

התעודות והמסמכים שהוסיף ד“ר מורגנשטרן לספרו זה יש בהם חשיבות, וגם אני מעיד ברצון על צורתו החיצונית הנאה של הספר, כפי שעושה ד”ר ברנאי, אבל האם כל חברי ועדת המערכת של כתב־העת החשוב “קתדרה” ושלושת העורכים בעלי שיעור־קומה בחקר דברי ימי היישוב העברי, לא יכולים היו להעיר הערה כלשהי, על הקביעה הבלתי נכונה הבאה לידי ביטוי בראש הפרק הראשון של הספר “שנים מעשרת האשכנזים והראשונים בירושלים – ר' שלמה פ”ח ובנו ר' יצחק“, תוך השמטת שמות הזכאים העיקריים?! ועוד תמיהה: למה נזכר ונסקר ספר כשלוש שנים לאחר הופעתו, ודווקא בכתב־עת מדעי מכובד כ”קתדרה"?

האגדה לבית ריבלין

האגדה לבית ריבלין מספרת, כי אבי משפחת ריבלין בארץ־ישראל, ר' הלל ב“ר בנימין ריבלין משקלוב, הוא האיש שעמד בראש עליית תלמידי הגר”א לארץ־ישראל בשנת תקס"ח־1808, נשיא קהילת הפרושים בעת התיישבותם בירושלים ואב־בית־הדין הראשון שלה.

חוקרים וסופרים מקרב בני משפחת ריבלין נישבו בקסמיה של אגדה זו ואף טיפחו אותה במאמרים בחוברות ובשפע של ספרים, עד שהיא הפכה והיתה לנכס צאן ברזל ברישום תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל. גם חוקרים והיסטוריונים הסתמכו עליה בתום לב, למרות שלא היה בידיהם אפילו מקור היסטורי ראשוני אחר שיאשר ויתמוך במסורת זו.

והנה התברר לי, לאחר שחקרתי במשך שנים את תולדות היישוב היהודי בארץ במאה הי“ט, כי לאמיתו של דבר אין לאגדה זו כל בסיס. אינני מופתע, על כן, כי בעקבות הערת שוליים, שכתבתי בספרי “בשליחות ירושלים”, ירושלים, תשמ”ז, עמ' 123, ושעל־פיה אין לכלול את ר' הלל ריבלין בין עשרת בני חבורת תלמידי הגר“א הראשונים בירושלים – יצא הקצף נגד קביעתי זאת מצד אחד מבניה של משפחת ריבלין. מר א”ב ריבלין מבקש למחות נגד הקביעה הזאת במאמרו: “עוות בהיסטוריה של ירושלים” שנדפס ב“הצופה” מים ז' במרחשון תשנ"א, גליון של שבת קודש פרשת לך־לך. לצערי, אין המאמר דן בחקר העובדות, בביסוסן או בהפרכתן, מידת מחוייבותו של הכותב לאמת ההיסטורית, כפי שהיא מבוטאת בדברי, היא מפוקפקת: מצד אחד הוא מתרעם על שזכות היסטורית נשללת מאבי משפחתו, אך מצד שני הוא מתרעם על זכות דומה המיוחסת, במקביל, לאחרים. וכך הוא כותב: “למה לייחס להם (לבני משפחת פ"ח־רוזנטל) זכות שאינה מגיעה להם ועוד על חשבון אחרים?” בהמשך דבריו שם הוא כורה במו עטו מלכודת לעצמו: תוך שהוא מאשים אותי בעיוות ההיסטוריה, הוא מצהיר במפורש, כי היה מוכן להעלים עין מהעיוות ההיסטורי בהענקת זכות היסטורית למי שאיננו זכאי לה – אילו הייתי מונה בין הראשונים גם את ר' הלל… וכך הוא כותב שם:

“אני מודה, אילולי החסרת שמו של ר' הלל ריבלין מרשימת הראשונים לא הייתי מייחס חשיבות מיוחדת לצירוף אנשים שאין זכותם בכך לרשימת אותם חלוצים ראשונים”.

ואני קורא ומשתומם: מי שמדמה עצמו לנושא הדגל של האמת ההיסטורית מוכן להעלים עין מן העיוות ההיסטורי בתנאי שמישהו מבני משפחתו יצורף אף הוא לרשימת הראשונים!

אפשר אולי להבין את הנטיה הזאת של א"ב ריבלין לקשור לראשי משפחתו תארים ופעולות, שאינם שייכים להם ושאין להם כל תיעוד במקורות. מי שנפגע מכך בסופו של דבר היא אמינותה של משפחה זאת, שאמנם תרמה תרומה חשובה לתולדות ירושלים בתקופות מאוחרות יותר, אולם מדוע מבקשים אחדים מבני משפחה זאת, לפגוע בזכויות היסטוריות של בני משפחות אחרות!? זאת קשה להבין.

והנה, במאמרי “שתי מסורות על ראשית עלית תלמידי הגר”א" העומד לראות אור בקרוב ב“שלם” (מחקרים בתולדות ארץ־ישראל ויישובה היהודי, ספר שישי, בהוצאת יד יצחק בן־צבי), אני פורש קשת רחבה של מקורות חדשים ומגוונים, שמהם עולה בין היתר, כי ר' הלל ריבלין – אישיות מוסרית מרשימה, למדן מובהק הדבק בדרכי עבודת ה' של מורו ורבו ושאר בשרו הגאון מוילנה (!) – עלה לארץ לא בגל הראשון של עליית תלמידי הגר“א, כפי שטוענת האגדה לבית ריבלין, אלא בשנת תקצ”ב – 1832. זאת ועד, אמנם נכון, כי ר' הלל היה פעיל בענייני הלכה, אבל בניגוד למה שמספרת מסורת משפחת ריבלין, לא היה ר' הלל ריבלין באותן שש שנים, עד לפטירתו ביום ט' סיון תקצ“ח – 1838, לא נשיא הפרושים, לא אב־בית־הדין שלהם ואף התרחק מפורשות מענייני הנהגת הציבור. בנו, ר' משה מגיד, שעלה ארצה בשנת ת”ר – 1840 ונפטר ביום כ“ח אלול תר”ן – 1846, היה פעיל ממנו ושימש ממונה על כולל הפרושים בירושלים. אולם הדמות הדומיננטית מבין בני משפחת ריבלין היה ללא ספק ר' יוסף (יושע) ריבלין. הוא היה דמות מרכזית בחייה החברתיים, כלכליים, תרבותיים ופוליטיים של ירושלים ברבע האחרון של המאה הי“ט, כיהן כמזכיר רב השפעה של “הוועד הכללי כנסת ישראל” ואף היה מיוזמיה של ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות העיר־העתיקה, ממקימי ומייסדי השכונות הראשונות שלה, כגון “נחלת שבעה” ו”מאה־שערים“. מלבד פעילותו הציבורית היה ר' יוסף ריבלין סופר מוכשר ופורה והירבה להשתתף בפולמוסי התקופה מעל דפי העתונות העברית, כולל פולמוסים היסטוריים, כגון שאלת ראשוניות הישוב הישן וחשיבותו. הוא – איש מרכזי זה – מעולם לא הדפיס מעל דפי העתונות את הגירסה, כי ראשוני משפחתו עלו ארצה בשנת תקס”ח – 1808 או תקס"ט – 1809. טענה זו הפיצו צאצאי המשפחה בתקופה יותר מאוחרת.

גם ר' אריה לייב פרומקין, מחבר הספר “תולדות חכמי ירושלים” אינו מציין את שנת עלייתו ארצה של ר' הלל ריבלין ואילו החוקר החשוב ר' אליעזר ריבלין, שהביא את ספרו של פרומקין לדפוס, לא העיר על כך דבר (פרומקין־ריבלין, “תולדות חכמי ירושלים”, ירושלים, תרפ"ט חלק שלישי, עמ' 175).

אולם מעבר לכך – בכל המקורות ההיסטורים הראשונים, המתייחסים לתקופה זו, אין אפילו צל צלו של איזכור שמו של ר' הלל. כיום יש בידינו עשרות רבות של “מכתבי כולל” מאז שנת תק“ע – 1810, בהם מוזכרים או חתומים כל ראשי העולים – שמו של ר' הלל ריבלין אינו נזכר בהם: על האיגרת החשובה ביותר של ההנהגה באותם ימים – איגרת תלמידי הגר”א מצפת מיום י' באדר תק“ע – 1810, חתומים אחד עשר תלמידי הגר”א בארץ. ר' הלל ריבלין אינו חתום עליה. (א' יערי, אגרות ארץ ישראל, ת“א, תש”ג עמד 337 וכן ספרי “משיחיות ויישוב ארץ־ישראל” תשמ“ה (הדפסה חמישית, עמד' 72). דבר שמעורר פליאה אל נוכח הטענה כי הלה עמד בראש העולים. במשך שנים צברתי חומר ארכיוני רב: ביקרתי, חקרתי, עיינתי וצילמתי מאות רבות של מסמכים מארכיונים שונים בעולם: מלבד זה אני עומד בקשר עם גדולי הספרים הפרטיים של כתבי־יד ותעודות היסטוריות וזוכה מהם לשיתוף פעולה אוהד ביותר: ידועים לי גם רשימותיהם ורשמיהם של כותבי יומני מסעות בא”י, יהודים ושאינם יהודים. משך שנים אני עוסק בחקר אלפי איגרות “הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם”, שהם המקור החשוב ביותר לתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל במאה הי“ט ושנתגלה רק לאחר מלחמת העולם השניה. והנה בכל אלה לא מוזכר שמו של ר' הלל ריבלין עד לשנת 1835, וכאשר הוא מוזכר בשנים אלה, מצויה בכתבים התייחסות מפורשת לכך שעלייתו אירעה סמוך לשנת 1835. על כל אלה אני מרחיב את הדיבור במאמרי העומד להתפרסם כקרוב ב”שלם", כנאמר לעיל.

ואולם ההוכחה החותכת, אותה אני מבקש להביא בפני קוראי “הצופה” היא זו המצויה במפקדי היישוב היהודי בארץ־ישראל שערך משה מונטיפיורי בשנים 1839 ו־1855. ממפקדים אלה עולה כי משפחת ריבלין המורחבת, שעלתה יחד עם ר' הלל ואשר כללה את בנו ר' אליהו ובני ביתו, עלתה לארץ ישראל בשנת תקצ“ב – 1832 ולא בשנת תקס”ח או תקס"ט, כפי שטוענת האגדה לבית ריבלין. מסורת זו השפיעה כל־כך על חוקרים והיסטוריונים עד שלא שמו לב לדברים מפורשים, שכתב ר' הלל ריבלין בשנת 1835 לבני ביתו ברוסיה, ושהביאם לדפוס ר' אליעזר ריבלין. זהו המכתב היחידי של ר' הלל שנותר לפליטה. וכך הוא כותב: “כי נראה בעליל שמה' המסובב כל הסיבות נעשה זאת להביאיני הלום שלא לרצוני כידוע לכל, רק בעבותות אהבה נמשכתי לפה לעת זקנותנו. בוודאי אני מקבל הכל באהבה רבה כי ודאי לטובה גדולה כוונתו, או למרק עוונותי המרובים או לתקן פה איזה תיקונים שבעזרת ה' נתקנו על־ידי פה” (מאסף ציון, ספר חמישי, ירושלים, תרצ"ג, עמ' קמה – קמו).

מן המכתב עולה התייחסותו של ר' הלל לעצם העלייה לא"י: הוא הובא ארצה עם רעייתו בצורה פאסיבית על־ידי בניו ובנותיו ואף שלא רצה לעלות “כידוע לכל”, נמשך אחריהם מתוך אהבתו לבני משפחתו. בוודאי אין זה מכתב של מנהיג עלייה התוהה על עצם עלייתו לארץ…

אשר לזכות הראשונים של ר' שלמה פ“ח ובנו ר' יצחק. הנני להדגיש ולציין, כי עד לחיבור ספרי “בשליחות ירושלים” לא ידעו צאצאי משפחה זו, כי שניים מאבות משפחתם היו מעשרת האשכנזים הראשונים בירושלים. משפחה זו לא הצמיחה מתוכה היסטוריונים ואף לא תפסה עמדות הנהגה. העובדה שר' שלמה פ”ח ובנו ר' יצחק, שעלה לארץ בגיל שבע, אכן היו מעשרת הראשונים מבוססת בין היתר על שני כתבים: האחד – “סיפור התחלת יישוב אשכנזים הנקראים פרושים”, שחיבר ר' ישראל משקלוב, בו הוא אומר: “ואחד היה בעיה”ק ר' שלמה ב“ר ישראל מווילנא, עוסק במלאכתו פתוח חותמות ויגע הרבה בתקון ישוב ארץ ישראל והיה שם מהראשונים בדירת ירושלים” (מאסף ציון, כרך ב' שנה ב‘, תרפ"ז עמ’ 142). ובמכתב שכותב לא אחר מאשר ר' מנחם מנדל משקלוב, גדול תלמידי הגר“א, ביום כ”ג בשבט תפ“ג הוא כותב על ר' שלמה פ”ח: “להוי ידוע למאן דבעי למודעי שזה האיש המוכ”ז הרבני המפולג מו“ה שלמה פ”ח הי“ו מתושבי ירושלים עה”ק ת“ו מעשרה הראשונים וסבל בה כמה צער באהבתה”.

אין ספק, שמכתב זה, המצוי באוסף מר קלגסבאלד בפאריז, ופורסם עוד קודם לכן על־ידי מר פנחס גרייבסקי ב“מגנזי ירושלים” ט“ז עמ' א', ידוע היטב למר א”ב ריבלין, שקנאותו לכבוד משפחתו סימאה אותו מלראות את העדיפות של משפחה אחרת באשר לזכות הראשונים. (וראה ספרי “בשליחות ירושלים” עמ' 18–19, 123–221)

ומעניין לעניין באותו עניין: א“ב ריבלין מזהה בטעות את ה”ילד הקטן וספר התורה שבידו" שהיה ה“עשירי למניין” בקהילה האשכנזית בירושלים בשנת 1816 עם ר' אריה מרכוס־נאמן. ובכן, ר' אריה היה באותה שעה צעיר בן 16. ואילו הזיהוי הנכון של הילד נעשה על־ידי החוקר הירושלמי המובהק א“ר מלאכי במאמר ב”הצופה" מים י“ט שבט תשכ”ט (7.6.69), בו הוא קובע, כי הילד היה אברהם מאיר ב“ר ירמיהו מוילנה. הוא מתבסס על המקור הבא: “המנוח (ר' אברהם מאיר) נולד בצפת בשנת תקס”ד (1804) והיה בן אחות הר”ר סעדיה (תלמיד הגר"א) היה מהעשרה האשכנזים הראשונים אשר קבעו דירתם בירושלים" (העתון “שערי ציון” ב' מנחם אב תרמ"א).

אי לכך הריני לקבוע בכל האחריות ובהמשך למה שכתבתי בספרי “בשליחות ירושלים” עמ' 123 כי עשרת האשכנזים הראשונים בירושלים, מבין חבורת תלמידי הגר“א היו: ר' מנחם מנדל משקלוב תלמיד הגר”א בנו ר' נתן נטע, ר' אברהם שלמה זלמן צורף, אבי משפחת סלומון, ר' שלמה פ“ח־רוזנטל ובנו ר' יצחק, ר' שלמה זלמן שפירא תלמיד ר' חיים מוולוזין, חתנו ר' אריה ב”ר ירחמיאל נאמן, אחיו ר' מרדכי ב“ר ירחמיאל ר' נתן נטע ב”ר סעדיה משקלוב, וה“עשירי למניין” ר' אברהם מאיר ב"ר ירמיהו מוילנה אבי משפחת לפישעס־ליפשיץ.

גם צאצאיו של ר' אברהם מאיר לא ידעו, לצערנו, את ייחוס משפחתם. לא היתה להם תודעה היסטורית מפותחת, כמו שיש, ובמידה רבה של צדק, לבני משפחת ריבלין. והנה, לפני כמחצית השנה טלפנה אלי ד“ר רות מרכוס, חוקרת במכון וולקני ברחובות, ושאלה אותי אם אוכל לסייע לה במציאת השרשים המדוייקים של בני משפחתה. כל מה שידעה היה כי אחד מאבות המשפחה, יהודי בשם אברהם מאיר, היה שדר ה”חורבה“. בו במקום זיהיתי את הגב' מרכוס עם ר' אברהם מאיר ב”ר ירמיהו מוילנה אותו ילד “עשירי למנין” אשר נולד בארץ־ישראל וכונה “זרע קודש”. רות מרכוס התלהבה, רתמה עצמה לחקור אחר שרשיה, ופרי מחקרה, בסיועי, יצא בימים אלה בחוברת נאה בשם: “זרע קודש ונבטיו”.

ולבסוף צר לי לקבוע כי לא רק לאגדה לבית ריבלין אין שחר, אלא גם לתלונתו של א“ב ריבלין כי לא התייחסתי לפנייתו אלי. אין זו דרכי. א”ב ריבלין לא פנה אלי, אף לא בשיחת טלפון. מעולם לא פגשתיו ולא היה בינינו כל קשר, להוציא שיגור דברי ביקורתו הנלהבת על ספרי “משיחיות ויישוב ארץ־ישראל” בכתב העת “ניב הגמלאי”, מרחשון תשמ"ו.

“הצופה”

יום ו' י“ג בכסלו תשנ”א

30.11.1990

ד“ר אריה מורגנשטרן יוצא במאמר גדול (“הצופה”, כ“א במרחשון תשנ”א – 9.11.90) שכותרתו אירונית משהו, “האגדה לבית ריבלין”, בו הוא משתדל “להוכיח” שאין הוכחות לכך שהרב הלל ריבלין היה מבין עשרת ראשוני תלמידיו של הגר”א אשר חידשו בשנת 1812 את העדה האשכנזית בירושלים. לפי דעתו, עלה הרב הלל ארצה רק בשנות השלושים של המאה הקודמת.

והנה מונח לפני הספר “נתיבות ציון וירושלים”, מבחר מאמרי הרב אברהם משה לונץ (מהדורת ג. קרסל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"א – 1970), ובעמוד 168 מספר ר' א“מ לונץ – חכם ירושלמי, עורך וסופר בעל שם, (אשר גם בירושלים וגם בתל־אביב ישנם רחובות על שמו): “…ידוע לנו שבתמוז תקע”ג (1813) עלו לעיר הקודש הר”ר שלמה זלמן שפירא מוולוזין ואתו צעיר מווילנא, מצוין, שידוע בשם אריה נאמן, וקרוב מאוד שעימם באו לעיר הקודש גם הר“ר הלל ריבלין בן הרב ריבלין בן הרב ר' בנימין ריבלין משקלוב (תלמיד הגר"א) ור' יהודה יודל ב”ר יוסף ממוהילב. שני אלה חתומים על מכתב מירושלים משנת תקע“ז (1817) שנתפרסם ב”ירושלים“, כרך ד' צד 114”. מדוע ציין ר' א“מ לונץ “וקרוב מאוד שעימם באו לעיר הקודש”, בעוד שבנוגע ליתר העולים החדשים אז לירושלים, לא השתמש בהערה זו? קשה לדעת זאת. מכל מקום מוכח בזה שבשנת 1817 היה הרב הלל ריבלין בירושלים, ובוודאי “קרוב מאד”, כלומר כך שיער רבי לונץ, ואם טעה ר' א”מ לונץ בכמה שנים – שהרי ידוע שעליית ראשוני ה“פרושים” תלמידי הגר“א לירושלים היתה בשנת 1812 – איך רוצה ההיסטוריון ד”ר אריה מורגנשטרן “להוכיח” שהרב הלל ריבלין עלה בשנות השלושים של המאה ה־19?! חבל שהרב הלל עצמו לא דאג להנציח את תאריך העלייה המדוייק שלהם לירושלים, ואולי כתב על כך, אלא שידוע לנו שעם פטירתו במחלת הכולירה בשנת 1834 שרפו השלטונות את כל הספרים והכתבים שהיו בביתו – בשיטה זו רצו למנוע התפשטות המחלה. אולי מתוך צניעות או משום שהיה עסוק מאד בביסוס עדתו, לא הירבה לכתוב מכתבים, פרט לבני משפחתו בשקלוב.

עשרות שנים לאחר פטירתו של הרב הלל ריבלין, כתב עליו הרב אריה לייב פרומקין בספרו החשוב “תולדות חכמי ירושלים”: “…שמו של הרב ר' הלל ריבלין ז”ל וחכמת לבו, ינעם עוד היום לזיקני ירושלים וזכרו לא ימוש מפיהם“. וזה בניגוד לדעתו של מרוגנשטרן כפי שהתבטא במאמרו הנ”ל ב“הצופה”. ד“ר מורגנשטרן מזכיר מכתב מסויים שכתב ר' הלל בשנות ה־30 של המאה הקודמת. ויתכן שמכתב זה נכתב לאחר שובו של הרב הלל מרוסיה (פעמיים הוכרח לנסוע לרוסיה בעינייני הכלל, לפי הזמנת יהודי רוסיה), וגם בזה מוצא א. מורגנשטרן “הוכחה” לתיזה שלו. ועוד הוכחה כזו על סמך השערה בעלמא: נאמר לי שבאחת ההרצאות של ד”ר מורגנשטרן בירושלים בנושא זה נאמר שהרב הלל ריבלין לא היה כלל מראשוני ומראשי העדה האשכנזית המחודשת בירושלים. הוא נשאל על־ידי אדם מן הקהל: ולמה חשוב היה למישהו לשקר בענין זה ולקבוע כי היה רבי הלל בין ראשוני תלמידי הגר“א בירושלים? וההיסטוריון ד”ר מורגנשטרן ענה, כי לפי השערתו לא נעים היה להם לתלמידי הגר“א שרק יותר משלושים שנה לאחר פטירתו של הגר”א (הוא נפטר בשנת 1797) החלו ה“פרושים” למלא את דרישתו לעלות לייהד את ירושלים. אם אמנם אמר זאת ד"ר מורגנשטרן (אני עצמי לא הייתי בהרצאה זו, כמובן), הרי הפליאה גדולה ביותר. האם על סמך השערות קובעים עניינים היסטוריים?

ד"ר מורגנשטרן כותב במאמרו, שלא פניתי אליו לא בטלפון ולא בכתב, כאשר קראתי שהוא טוען שהרב הלל לא היה בין ראשוני האשכנזים בירושלים. לא אמרתי שפניתי אליו בטלפון, אבל סהדי במרומים שפניתי אליו במכתב ובצורה תרבותית ביקשתיו מאוד להודיעני פרטים והוכחה כלשהי בעניין זה. סבור הייתי שלאחר בירור העניין, אוכל להוכיח לו שלא אגדה לבית ריבלין כאן. האם ייתכן שלא קיבל את מכתבי? קשה כיום להוכיח זאת. על כל פנים, אני תשובה לא קיבלתי.

באשר לר' אריה נאמן, טען כנגדי א. מורגנשטרן שבעלותו לירושלים היה ר' אריה זה בן 16. ושוב עלי לשאול מנין “לקח” מספר זה. בספר החשוב “תולדות חכמי ירושלים”, שהוא למעשה ספר היסוד של ההיסטוריוגראפיה הארצישראלית במאות האחרונות (יצא לאור בשני כרכים), נאמר שאריה נאמן היה בן 12 – כלומר לא היה עוד ראוי לצרפו למניין, אלא אם ניתן בידו ספר תורה בעת התפילה. וכיוון שרבי אריה סיפר לאחר שנים רבות שמחדשי היישוב האשכנזי בראשית המאה הקודמת היו תשעה גברים ושהוא היה ביחד עם אותם תשעת הגברים בעת העלייה לירושלים, כתבתי שאולי הנער אריה זה הוא “הקטן וספר תורה בידו” שהשלים בעת הצורך את המניין לתפילה בציבור. גם את זה מכחיש ד“ר מורגנשטרן וכדי להוכיח ש”גם" בזה אין אני צודק, עשה מנער בן י“ב שנה (כפי שמסופר ב“תולדות חכמי ירושלים”), עלם בן 16. היטפלותו של ד”ר מורגנשטרן לפרט שולי זה תוך עיוות “קל ערך”, שאין בו ולא כלום לעצם הנושא, – מתי עלה הרב הלל ריבלין לארץ ישראל, – באה, כפי הנראה לשם ביסוס טענתו שאין לסמוך על דברי ודוקא על ידי כך הוכיח את אי הקפדתו שלו במסירת עובדות.

ו“הוכחה” נוספת לכך שהרב הלל לא עלה לירושלים בשנת 1812 מדגיש ההיסטוריון ד“ר מורגנשטרן, והיא שבספר “תולדות חכמי ירושלים” לא רשום מתי עלה הרב הלל ריבלין לירושלים. יכולתי לענות על כך כפי שקבעו חז”ל “לא ראיתי אינו רְאָיָה” (כתובות כ“ג, ע”א), אבל תשובתי היא יותר ממשית: גם על שלמה ויצחק פ“ח לא רשום מתי עלו ובכלל לא רשום שעלו ארצה, – כי הם היו תושבי ירושלים עוד שנים רבות לפני בוא ה”פרושים" לירושלים – ובכל זאת לא מנעה עובדה זו מד“ר מורגנשטרן להכתיר את הפרק הראשון בספרו “בשליחות ירושלים” באותיות ענק על שליש העמוד: “שנים מעשרה האשכנזים הראשונים בירושלים היו ר' שלמה פ”ח ובנו ר' יצחק”! נכון הוא ששני אישים אלה, שהיו גם הם אשכנזים (ואולי לא היחידים אז) שהיו תחת חסות העדה הספרדית בירושלים יכולים היו להשתלב במשך הזמן בעדה האשכנזית המתחדשת ואף היו בין טובי עסקניה הפעילים של עדה זו. ואת זה הדגשתי במאמרי. ב“תולדות חכמי ירושלים” צויין שרבי יצחק פ“ח היה מתורגמן, “משרת וקוואס” להרב ר' ישעיהו ברדקי, וידוע שגם האב וגם הבן פ”ח עשו רבות למען היישוב העברי הקטן והדל אז בירושלים, כי בהיותם ירושלמים ותיקים (יצחק גם נולד בירושלים) ששלטו בשפה הערבית והכירו היטב את המצב בירושלים, היתה להם אפשרות לכך. אבל גם ציינתי שאין זה נותן לאיש את הזכות לצרפם לעשרת העולים החדשים אז אשר חידשו את היישוב העברי האשכנזי בירושלים.

יותר משיש כאן אגדה לבית ריבלין, יש כאן אגדה של ההיסטוריון ד“ר אריה מורגנשטרן בעזרת צאצאית של ה”ה שלמה ויצחק פ"ח.

* * *

זהו אחד המקרים המוזרים והנדירים בהם מנסה היסטוריון ארצישראלי מדופלם לשכתב היסטוריה ארצישראלית בצורה כזו מבלי להתחשב בכך שהתעמקות־יתר בנושא עשויה לגלות המעידה שמעד מדעו זה והוא נכשל.

הואיל וד"ר מורגנשטרן הזכיר במאמרו הפולמוסי, שהוא מפרסם בנושא מוזר זה מאמר בקובץ “שלם” העומד להופיע, בהוצאת “יד יצחק בן צבי”, פניתי למכון זה בירושלים והצעתי שאם אמנם כך הדבר אני מבקש לצרף למאמרו של א. מורגנשטרן גם את מאמרי. לא קבלתי תשובה כלל, – אבל עד כמה שידוע לי לא הופיע הקובץ “שלם”.

“מעריב” 24.2.1989

מאמרו של דוד מלמד על הספר “התלם הראשון” של יהודה ראב (“מעריב”, ספרות־סופרים־ספרים“, (16.12.1988), מוכיח שהמבקר הושפע ממבואו של אהוד בן עזר, נכדו של יהודה ראב ובנו של מחבר הספר, שערכו הביוגראפי־היסטורי אינו מוטל בספק, גם אם שוכתב על־ידי אב”ע. קשה להסכים לדבריו של מלמד, כי “תיזה זו” לפיה מייסדי פ"ת לא היו כלל פורצי החומות מקרב היישוב הישן בירושלים, כמקובל עד כה, אלא עולים חדשים (אז, כמובן) ברובם יוצאי הונגריה, “תהיה אתגר לחוקרי ארץ־ישראל ויישובה, שיצטרכו להתעמת עימה, לאמצה, או לדחותה”.

ובכן, מר מלמד מכובדי, אני דוחה אותה, ואינני היחיד; נהפוך הוא, דעתו של אב"ע היא הבודדה.

אין להכחיש שהעולים הצעירים מהונגריה, ביניהם ר' אליעזר ובנו יהודה ראב, שעלו מהונגריה והתיישבו בירושלים והתאקלמו ב“יישוב הישן” בעיר, היו בין מיסדי פ“ת והשתתפותם הפעילה במאורע גדול וחשוב זה (אשר דוד בן־גוריון כתב לי, שעם יסוד המושבה הזאת הונח היסוד למדינת ישראל) היתה מועילה ומבורכת, אבל לא הם היו חלוצי היוזמים, לא הם דאגו להכנות הקשות והמרובות, למו”מ עם בעלי הקרקע הערבים, השכנים הערבים, עם השלטונות התורכים העויינים וכו‘. גם את השם “פתח תקוה” הירושלמים נתנו, – לפי הצעת סבי ר’ יוסף ריבלין. והנה בא הסופר אהוד בן עזר (שכבודו כסופר במקומו מונח, אבל לא כהיסטוריוגראף) ומנסה לשכנע שרק “ההונגרים” יסדו את המושבה הראשונה, ובראשם יהודה ראב. ולא היא! ועיקר העיקרים: לא ההונגרים צירפו את הירושלמים לביצוע התוכנית של יסוד המושבה, אלא ההיפך, את זה כתבתי לאהוד בן־עזר עם צאת הספר של סבו, לרבות המבוא “המסביר” של אב“ע, שקומם אותי כ”כ. כתגובה שלח לי את הספר, ובו הקדשה לאמור: “למקצת קושיותיך תמצא אולי אישור בכרך זה, וקושיות חדשות־ישנות ודאי תגלה גם כאן”, – ללא מענה על אף אחת מ“קושיות”, (שלא היו קושיות כלל, אלא טענות מבוססות).

ובאשר לראשוניות ביסודה של פתח תקוה, מי נאמן ואובייקטיבי מהסופר־החקלאי משה סמילנסקי, איש רחובות, שהיה ידידו של יהודה ראב (זכרון שניהם לברכה) אשר פרסם ב“הארץ” (6.4.1948) מאמר הספד על יהודה ראב, וכך כתב: “הרעיון ליסד אי שם בעמק עכור את פתח תקוה, ליבב את העלם הצעיר (הכוונה ליהודה ראב) וכאשר יצאו לפני יותר משבעים שנה, בשנת תרל”ח אנשי ירושלים (ההדגשה שלי. א.ב. ר"ן) לחונן את אדמת האבות בין הביצות של אומלבֶּס, היו גם בני ביתו של אליעזר ראב עימהם, ויהודה ראב להם מורה דרך במפעלם החקלאי“. כלומר, בעלי הרעיון והיוזמה והיציאה לשטח לפעולה מעשית, היו אנשי ירושלים, והפעילים בענייני החקלאות, שבהם לא התמצאו אנשי ירושלים, כמובן, היו ה”הונגרים" (ולא רק יהודה ראב, שאותו כינה בנו “בעל התלם הראשון” בפ"ת, דבר שכלל איננו בטוח).

אכן, ה“הונגרים”, שמהם היו חקלאים עוד בארץ מוצאם, יכולים היו להיות מורי־הדרך מצויינים לכל המייסדים, ויבורך זכרם על כך. ולא זו בלבד, בן־עזר כותב ש“פורצי החומות” האלה כמעט חנקו את יוזמתם (של ה“הונגרים”), בלי לברור באמצעים, באלימות, ברדיפה כלכלית עד פת לחם ובחרם“. עד כדי כך “הפריעו” אנשי ירושלים מייסדי פתח תקוה? לצעירים ההונגרים! קשה לי להבין כיצד לא רעדה ידו של אב”ע כאשר כתב דברים משמיצים אלה, וכל זה לתפארת סבו. הלא זכותו ביסוד פ"ת גדולה גם בלי זה.

“מעריב”, 26.1.1990

"ירושלים בתודעה ובעשיה הציונית / קובץ מאמרים בעריכת חגית לבסקי / הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל 462 + 29 עמ'.

שמו של הספר מבטיח רבות, אבל לא כל “ההבטחות־לכאורה” מקויימות בו. יותר מדי הסתייגויות ישנן בספר זה, במיוחד לגבי ירושלים של היישוב הישן.

ד“ר ישראל ברטל מביע את הסתייגתו (וזאת בלשון המעטה) מעמדתו ומצבו של היישוב הישן בא”י, שעם ראשית התהוות היישוב החדש, היווה רוב האוכלוסיה היהודית כאן. אמנם את מאמרו מכתיר ברטל בסימן שאלה “היציאה מן החומות, – התפשטות הישן או ראשית החדש”? אבל לאחר “שקלא וטריא” שהוא כופה על קוראיו, הוא מגיע בסיום המאמר לקביעה פסקנית וללא ערעור: “היציאה מן החומות (רוצה לומר בנין השכונות החדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה, – (שהיה בו משום פעולה חשובה, מתוך קשיים ולבטים – א.ב. ר־ן) אמנם היתה “חדש” (חידוש?), אך לא משכילי ולא לאומי”. עיקרו היה דווקא שימור הישן, סבור ברטל. וזה לאחר שכבר קבע לעצמו שהיישוב הישן, שאכן הכין את הארץ לבואם של יהודים רבים והתיישבותם בהם, לא היה קונסטרוקטיבי כלל וכלל; ולא זו בלבד, אלא עמד על דרכו של היישוב החדש.

וכך טוען י. ברטל: מפעל הקמת השכונות מחוץ לחומות ירושלים, לא היה אלא…" הרחבת תחומי הישן, הרבה יותר מאשר יצירת החדש בחברה היהודית בארץ־ישראל". יהודי ירושלים העתיקה, שכידוע לא היו רבים במספרם או משופעים בעושר כספי, חסכו לחם מפיהם, על מנת לצאת מן המצוקה שממנה סבלו, ומשום הצפיפות ששררה בירושלים, פשוט לא היה מקום ליהודים נוספים בירושלים דאז. למרות העוינות של תושבי הארץ ושל הממשל העותומני, הם הסתכנו והרחיבו את היישוב היהודי, על־ידי שפרצו מתוך החומות והשערים הסגורים של ירושלים העתיקה, מבלי למנוע מיהודי כלשהוא, גם מאנשי היישוב החדש, להצטרף אליהם. ואכן בהקמת פתח־תקוה הצטרפו צעירים יהודים, עולים חדשים מהונגריה, שקודם לכן התיישבו והתאקלמו בירושלים.

אבל השיא השלילי בספר זה, הוא מאמרו של אהוד בן עזר, מאמר שלפי עניות דעתי, בכלל לא יכירנו מקומו בספר כזה על ירושלים. כי מה רוצה ללמדנו בן עזר (ראב), אחד מצאצאי העוזרים ההונגרים בהקמתה של המושבה פתח־תקוה? שני דברים, ולגבי שניהם אין אפילו חילוקי דעות עליהם, שכן הוא יחיד האומר זאת, ואף שאינו מוצא תומכים לדעותיו, הוא משתדל לחזור עליהן בכל עת ובכל מקום. ראשית, הוא טוען שאת אותם “הונגרים” שעלו ארצה בשנת 1875, “מוכרחים” לייחס לעליה החדשה של שנת 1882. למה? כך הוא רוצה! יותר נאה לו שראשי משפחתו, שעלו ארצה שנים קודם לכן והתאקלמו בין בני היישוב הישן בירושלים, לא ייחשבו, חלילה, כאנשי היישוב הישן. לדעתי, זה פסול.

אליעזר ראב, ראש וראשון של משפחה זו, עלה ארצה, כאמור, בשנת 1875. אחד מבניו, משה שמואל (שלימים היה מטובי האכרים בפתח־תקוה ופעיל בהגנתה), למד בילדותו ב“חדר” יחד עם ילדי היישוב הישן, והבן יהודה (סבו של אהוד בן עזר) שהיה מבוגר יותר (בן 16) למד בישיבה בירושלים ושמע תורה מפי הרב יוסף זוננפלד, רב העדה החרדית ו“נטורי קרתא” בעיר. יהודה התחתן עם נערה ירושלמית ממוצא הונגרי, שעלתה ארצה בילדותה ביחד עם הוריה. אבל כל זה לא חשוב. אהוד בן עזר דואג לתפארת המשפחה, לא להיסטוריה, ולכן הוא רוצה שכולנו נקבל את דעתו שכל אלה הם בני היישוב החדש ולא, חלילה, בני היישוב הישן (יש שאינם רואים כל פסול באנשי היישוב הישן או בצאצאיהם)…

ובאשר לפעולתם של אותם “הונגרים”, שעיקרה – ואולי היחידה – היא בעזרתם החשובה (ועל כך לית מאן דפליג!) להקמתה של פתח־תקוה, עזרתם היתה רבה בעיקר משום שכמה מהם (וביניהם גם יהודה ראב) עסקו בחקלאות. וטוען בן־עזר לא פחות ולא יותר, אנשי ירושלים הצטרפו להונגרים הצעירים בהקמת המושבה, אבל עיקר מעשיהם של צעירים ירושלמים אלה, בעלי חזון ומעש היה – לדעתו הפרטית של בן־עזר שהם הפריעו לחלוצים ההונגרים החדשים ועמדו בדרכם… הסופר משה סמילנסקי פרסם ב“הארץ” מיום 4.6.1948 הספד על יהודה ראב ידידו ובו נאמר בפשטות: “כאשר יצאו בשנת תרל”ח (1878) יהודי ירושלים לחונן את אדמת האבות בין ביצות אמלבֶּס ועליהן הקימו את הכפר העברי הראשון בזמן החדש בארץ־ישראל, היו גם בני אליעזר ראב עמהם, ויהודה ראב היה להם למורה דרך במפעלם החקלאי". אלה דברי קשוט ואמת, ולא דברי אהוד בן עזר, שבהם הוא מעוות את ההיסטוריה היישובית בארץ־ישראל לרעת אנשי ירושלים ולתפארת משפחתו שלו.

הספר הזה יצא לאור בעזרתם של ארבעה מוסדות גדולים וחשובים. כלום לא נמצא אחד מבין אנשיהם המלומדים של מוסדות אלה, שיכול היה להגיב על שני המאמרים הנ"ל שבספר זה, אם בכלל היה מקום להם בו? והרי יתר המאמרים הם חשובים ומעוררים עניין – גם אם פה ושם מודגש השוני שבין היישוב היהודי בירושלים, לבין היישוב היהודי בארץ־ישראל בכללו. אבל זה לגיטימי ומעורר מחשבה.

ענין מיוחד יש במאמרה של נורית גוברין על השוני שבין ירושלים ותל־אביב, ובו גם הגדרות חריפות להדגשת השוני הזה. ועל כך בוודאי אין עוררין.

לשם הוכחה עד כמה דבקה גם בתקופתנו אצל כמה חוקרים – ולשמחתנו יצוין, שמעטים מאד הם – התדמית הבלתי נכונה, האבסורדית, של הישוב הארצישראלי הותיק כאילו כולו, או רובו ככולו, מורכב היה מאנשים הולכי בטל שלא רצו לעבוד ולפעול. למרות שלדעתם של אותם חוקרים כל הנתונים והאפשרויות בודאי היו שטוחים לפני רגליהם של היהודים בא“י במאה התשע־עשרה תחת השלטון העויין והמתדרדר של העותומאנים. יצוין מאמרו של החוקר ד”ר ישראל ברטל בספר על היישוב בעת החדשה שיצא לאור מטעם משרד הבטחון של ממשלת ישראל בשנת 1983 – התשמ"ד. ספר בעל חיצוניות יפה ובו 330 עמודים, מלאים מאמרים של מחברים שונים, רובם ככולם בעלי ידע בשטח זה של ההיסטוריוגראפיה הארצישראלית שהיתה מוזנחת וכאמור החלה פורחת בצורה יפה ויעילה. אמנם אין זה ספר ללימוד ההיסטוריה הארצישראלית, אבל יש בו משום תרומה לכך, שכן הוא עשוי לעורר רצון להעמיק יותר בשטח זה או אחר בפרק הזמן של המאה ה־19 והמחצית הראשונה של המאה ה־20, (כלומר עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948).

באשר לישוב “הישן” מוקדשים בספר זה שני מאמרים וחצי: “הישוב הישן” מאז שנת 1777, “ראשית העתונות העברית בארץ־ישראל” מאת שושנה הלוי ז“ל, מאמר מענין ביותר של חוקרת שהיתה אובייקטיבית, וחלק ממאמרו המענין גם הוא של דן גלעדי על “ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל במאה הי”ט”.

מוזר מאד, כמעט יוצא דופן, בתוך אסופה חיובית זו של מאמרים הוא מאמרו של ד“ר ישראל ברטל, שמצא לנכון להחזיר את גלגל ההיסטוריוגראפיה אחורנית. הוא שולל את הדעה שאנשי הישוב הישן היו פרודוקטיביים. לדעתו הם היו באופן עקרוני נגד התחדשות, וטוען: “ניתן לומר, כי מפעל הקמת השכונות היו הרחבת תחומי ה”ישן” הרבה יותר מאשר יצירת ה“חדש” בחברה היהודית בארץ־ישראל“. כלומר שמקימי השכונות העבריות בירושלים ועוד “וכמה ממתישבי פתח־תקוה” (כפי שהוא מכנה את אם־המושבות) לא עשו ולא כלום. ואם הקימו שכונות עבריות בירושלים וביפו ואת פתח־תקוה וגיא־אוני, הרי “הנטייה לייסד שכונות חדשות ולהרחיב את תחומי המגורים בסביבות הערים (!) צומחת היתה על רקע הנחיצות הכלכלית הקונקרטית ומקבלת משמעות דתית־משיחית ברוח חזון ישוב ארץ־ישראל של קלישר”. כלומר במלים פשוטות יותר: כל זה נעשה לא לשם עשייה, לא לשם בנין הארץ והרחבתו, אלא לצורך פרנסה. במלים אלה התבטא בשעתו גם משה לייב ליליינבלום, סופר עברי פורה בזמנו (בשלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20) ומפעילי “חיבת ציון”, אשר לצערנו זכור כיום שמו כמעט רק הודות לרחוב הספסרים בתל־אביב. סופר ועסקן ציוני זה (אשר לא זו בלבד שלא עלה לא"י, אלא גם לא ביקר בה) היה ידוע כמתנגד לישוב הישן והוא שטען בזלזול כי פתח־תקוה נוסדה על ידי יהודים ירושלמים רק “לצורך פרנסתם”… מבלי להכנס לויכוח בענין זה נגד ליליינבלום שאיננו עוד בחיים, הרי ניתן לטעון שאפילו הוקמה המושבה הראשונה אך ורק למען מתן עבודה ופרנסה למיסדיה – מה בכך? האם אין זה מעשה קונסטרוקטיבי?! ועובדא היא שהיא היתה יסוד איתן להתישבות הכפרית והיהודית בארץ־ישראל עם בוא העולים החדשים. ראש הממשלה דוד בן־גוריון כתב למחבר ספר זה במכתבו משנת 1962, כי פתח־תקוה היא אבן־היסוד הראשית למדינת ישראל. מה עוד שטענתם של ליליינבלום ואנשי חוגו היתה כי אנשי הישוב הישן מואסים בעבודה מתוך עקרון וכי ה”חלוקה" היא שגרמה לכך והשחיתה כל חלקה טובה בישוב. והנה בא חוקר מן הדור החדש וחזר על פירוש מוזר זה של עסקן ציוני מן המאה התשע־עשרה פירוש שאין בו ממש כלל.

תחנת הרכבת של ירושלים, 1905

ארץ ישראל היתה מחוז נידח ומוזנח ביותר בקיסרות העותומאנית משך מאות שנים, – עד כיבושה ע“י הצבא הבריטי ביום הדלקת הנר הראשון של חג החנוכה בשנת תרע”ח (9.12.1917), – ועם כל זאת זכה מחוז נחשל זה, ובו נבנתה מסילת־הברזל הראשונה בכל שטח־הארץ הרחב בקיסרות העותומאנית שבין אנאטוליה ובין מצרים. היה זה בראשית חודש תשרי תרנ"ג (ספטמבר 1892), שאז נחנכה מסילת־הברזל הראשונה בחלק זה של מזרח אסיה, – הקו ירושלים־יפו. מסילת־הברזל הראשונה באסיה ואפריקה נבנתה 40 שנה קודם לכן, בשנת 1852, במצרים – שחשיבותה למסחר הבינלאומי היתה גדולה אז בהרבה, ורק שנים לאחר מכן נבנתה מסילת־ברזל גם בהודו, שהיתה אז מושבה בריטית חשובה ביותר, וביפאן שהחלה מתעוררת ומרחיבה את תעשיתה. במזרח הקרוב היתה, כאמור, ארץ ישראל הראשונה שזכתה לרכבת. וזה בזכות יהודים באה לה, שהירבו להשתדל בענין הזה שראו בו, בצדק, חשיבות עליונה להתפתחותה ולשגשוגה של הארץ.

השתדלות של ממש נעשתה בראשונה עוד שנים רבות קודם לכן ע“י סֵיר משה מונטיפיורי. איש־המעש הבריטי הזה בעל הלב היהודי הרחב, אמר לקשור ע”י כך שני דברים: עזרה ותושיה לארץ־ישראל ולישוב העברי בה, אשר אליהם היה קשור בקשר־חיבה חזק והדוק, וביצוע פרוייקט כספי חשוב אשר סכויים של רווחים בצידו. כידוע, ביקר מונטיפיורי בא“י שבע פעמים (חמש הפעמים הראשונות ביחד עם רעיתו יהודית). בפעם האחרונה בא (בּגפו) בשנת תרל”ד – 1874 (והוא אז בן 90 שנה!) והתעניין במה יוכל לעזור עוד לישוב העברי שהמשיך בהתפתחותו – ולא מעט בעזרתו הכספית והמוסרית הרחבה. כאשר נבנתה במצרים מסילת־הברזל הראשונה (כאמור, – בשנת 1852) צץ בו הרעיון שטוב יהיה לארץ־ישראל ולהתפתחותה אם תהיה גם בה מסילת־ברזל, כמשך למסילת־הברזל המצרית. ביחוד היה מעונין שתהא ירושלים, שבה ישוב עברי גדול יחסית ומבוסס, מקושרת בה. וכדרכו, מיד עם נצנוץ רעיון זה במוחו, החל גם בצעדים למימושו. בבקורו החמישי בא“י, בשנת תרי”ז (1857) הביא איתו מהנדס אנגלי ממצרים, מומחה לבנין מסילות־ברזל, למען יברר מהן האפשרויות הטכניות לבנין מסילה בין ירושלים, העיר שהיתה יקרה ביותר למונטיפיורי, ובין עיר־הנמל יפו. המהנדס בדק את השטח ועד כמה שידוע, הוא שהציע את התוואי שאותו קבעו לאחר מכן גם בעלי הזכיון. אלא שמהנדס זה הזהיר שמחמת המבנה הטופוגראפי של תוואי זה, יצריך בנין המסילה הוצאות כספיות רבות מאד. לא ידוע בדיוק מדוע הפסיק מונטיפיורי את טפולו בפרוייקט זה, אולם רק נודע שהוא מתענין בכך ושאף הביא אתו, בדרכו ממצרים, מהנדס בעל שם להכנת תכנית מעשית, – החלו נציגי שתים מן המדינות האירופיות הגדולות אז בירושלים, צרפת ואוסטריה־הונגריה, להתענין בתכנית זו בחשבן כי ממשלת בריטניה עומדת מאחוריה. קונסול אנגליה בירושלים, ג’יימס פין, שעזר במידה רבה לישוב העברי בכל השטחים, הודיע למשרד החוץ בלונדון, כי קונסול אוסטריה בארץ, גראף פיזמנו, פנה אליו בהצעה לשתף את אוסטריה בתכנית בנין מסילת־הברזל הזאת, והשותפים בהשקעות הכספיות יהיו, מלבד מונטיפיורי ולורד רוטשילד מאנגליה שחשבם למשקיעי הכספים, – גם חברת המספנות “לויד־טריאסטינו” האוסטרית. נראה שממשלת תורכיה לא ראתה אז בעין יפה בצוע תכנית זו וסֵיר משה מונטיפיורי לא הצליח להתגבר על התנגדותה זו, ואולי לא רצה להתגבר עליה מסיבה אחרת כל שהיא. מונטיפיורי לא היה היחיד בהתענינותו, באותה תקופה הוגשו הצעות ותכניות לבנין מסילת ברזל בארץ ישראל (לאו דוקא ולא רק בין יפו לירושלים), וכולן נתקלו בסירוב.

עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 והעלאת חשיבותה המסחרית גם של ארץ ישראל ע"י כך, עלתה שוב תכנית זו של בנין מסילת ברזל ירושלים – יפו שלפי תכניתה ימשיך הקו עד לסואץ. אבל הענינים בקשר לכך היו יגעים והתוצאה המעשית הושגה רק לאחר שנים לא מעטות, ואחרי העברת הזכיון לבנין המסילה מיד ליד.

בן אחת המשפחות הנכבדות של העדה הספרדית בירושלים, יוסף נבון, שהיה נתין תורכי (וגם היה פעיל בהרחבת הישוב העברי בירושלים החדשה), השתדל משך שנים לקבל את הזכיון לבנין המסילה בין ירושלים ליפו והגיש ל“שער העליון” בקושטא תכנית מפורטת, – ולתמהונם של רבים אמנם זכה בכך, לאחר שהשקיע כמה אלפי לירות תורכיות במאמציו. באוקטובר 1888 נתפרסמה “איראוה” (הוראה מלכותית) בחתימת השולטן עבדול־חמיד, המקנה ליוסף נבון הזכיון לבנין מסילת־ברזל בין יפו וירושלים והזכות להפעילה משך 71 שנה. ב“איראדה” זו הותר לו להרחיב את רשת מסילת הברזל במשך הזמן לצפון עד שכם ולדרום עד עזה.

אבל יוסף נבון – שיחד עם הזכיון קבל גם תואר כבוד, ומכאן ואילך היה שמו יוסף ביי נבון, לא הצליח למצוא שותפים לביצוע התכנית, כפי שקיווה. בין יהודי א“י לא נמצאו בעלי הון שיכולים היו להשקיע מכספם בפרוייקט, ויהודי חו”ל לא התענינו בכך. באין ברירה, מכר נבון את הזכיון תמורת מיליון פראנקים למשקיעים צרפתים שהקימו חברת־מניות מיוחדת בשם Societe du Chamin de Jaffa et Jerusalem וזו נגשה ללא שהיות רבות לביצוע התכנית, לאחר שמכרה מניות ואגרות־חוב. בראשית שנת 1890 נערך בקרבת מקוה־ישראל טקס קצר אבל רב־משתתפים, במזג־אויר גשום, של התחלת העבודה המעשית.

למרות קשיים לא מעטים בסלילת התוואי ההררי, בכללם גם חוסר ידיים עובדות במידה מספיקה (היה צורך להביא פועלים ממצרים), הרי יש לציין שמנהל העבודה היה כפי הנראה אדם יעיל ודינמי – כי העבודה נגמרה תוך זמן לא רב, – במשך כשנתיים ומחצית השנה. ביום ה' תשרי תרנ“ג (26 בספטמבר 1892), ימים מועטים אחרי ראש השנה, נערך טקס רשמי של פתיחת תחנת מסילת הברזל בירושלים, בנוכחות אישים נכבדים מבני כל העדות בא”י ובנוכחות אישים רשמיים מקושטא, בירת תורכיה, שבאו במיוחד לשם מאורע זה. רבים מאד מבני ירושלים נהרו לתחנת הרכבת כדי להשתתף בטקס ולראות זו הפעם הראשונה רכבת.

במשך השנים הפכה מסילת הברזל לעסק מכניס, ובעיקר הביאה תועלת מרובה לירושלים ולארץ ישראל בכללה ובמידה רבה לישוב העברי.

עם הצטרפותה של תורכיה במלחמת העולם הראשונה לברית גרמנית־אוסטריה־איטליה הפקיעה ממשלת קושטא את מסילת הברזל הזאת – שנחשבה כרכוש האויב (צרפת) – וסגרה את הקו הזה, תוך העברת חלקים רבים מפסי־הברזל למסילת־הברזל הצבאית־האסטרטגית שבנו בני־הברית הגרמנים, – קו אחד מלוד לג’נין וקו שני לגבול סיני בדרך באר־שבע. אולם לאחר שנכבשה א“י ע”י הצבא הבריטי, תוקנה מסילת ירושלים־יפו ושופצה (היא גם הורחבה) ועם מסירת המאנדאט על ארץ ישראל לבריטניה, קבלה עליה ממשלת המאנדאט את הפעלתה והחזקתה התקינה. בעלי המניות של החברה הצרפתית קבלו פצויים מתאימים. בינתיים הורחבה הרשת גם לצפון וגם לדרום, עד העברת רשת מסילת הברזל לממשלתה של מדינת ישראל. עם הקמתה הוגדלה הרשת עוד יותר והוכנסו בה שפורים חדישים, עד כי אינה נופלת כיום ממסילות־ברזל “ותיקות” באירופה ובארצות הברית, – פרט לכך שאין הקו מגיע עד התחנה הסופית הקודמת ביפו, אשר (כבר) אין בה נמל, אלא עד תל־אביב־יפו. כיום ישנם תכנית מעשית להארכת הקו עד אילת.

יצוין שעוד בימי ממשלת המאנדאט נבנה קו מיוחד של מסילת־הברזל בארץ ישראל שבו לא השתמשו בשבתות ובמועדי ישראל, – הוא הקו שנבנה בין תחנת ראש־העין (שהסתעף מן הקו שהוליך לחיפה) לפתח־תקוה, אורך קו משני זה היה בערך ששה ק“מ וחצי. עם התפתחות הפרדסנות בסביבות פתח־תקוה ואפשרויות היצוא של פרי־הדר, נבנה הקו הזה בכספי פיק”א, בהשתתפות ועד המושבה (אז עוד היתה פתח־תקוה מושבה, כפר), והממשלה המאנדאטורית הסכימה שקו זה לא יופעל בשבתות. הודות למסילה זו אפשר היה להבטיח הספקת מצרכי מזון ומוצרים אחרים לתל־אביב בשנות מאורעות־דמים (שפרצו ב־19 באפריל 1936 ונמשכו עד התחלת מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939), שכן פועלי הנמל הערבים השביתו כליל את נמל יפו, ודרך־היבשה לחיפה קשה היה ליהודים לעבור בו מחמת הסכנה (כביש זה חצה אז את ראמאללה ושכם).

מי היה יוסף נבון?

יוסף נבון היה בן למשפחה ירושלמית ספרדית ותיקה. הראשון מבני משפחתו שעלה לירושלים והתישב בה (בשנת ת"ס – 1700) היה הרב אפרים בן הרב אהרון נבון, שחיבר ספר תורני בשם “מחנה אפרים”. כפי המסורת המשפחתית נשלח רב זה מטעם עדתו בירושלים לקושטא הבירה בשנת 1730, ושם נפטר. בניו חזרו לירושלים, – אחד מהם התפרסם בזמנו כגאון תלמודי, הוא הרב אריה יהודה נבון שחיבר ספר בשם “קרית מלך רב”. אשר עורר פולמוס מסוים בחוגים הרבניים.

אביו של יוסף ביי נבון, היה אליהו אפנדי נבון, נציג העדה היהודית במועצה האזורית של ירושלים (וכנראה על שום כך התוספת “אפנדי” לשמו, שגם היא היתה תואר־כבוד בקיסרות העותומאנית). אמו אסתר היתה אחותו של חיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי ביפו (אמזלג נולד בגיבראלטאר והיה נתין אנגלי מלידה). לאחר למודיו של יוסף בתלמוד־תורה של העדה הספרדית בירושלים, נשלח אחרי חגיגת בר־מצוה שלו ללמוד בבית ספר תיכון בצרפת. בשובו עסק בבנקאות וברכישת קרקעות.

יוסף ביי נבון היה נשוי לבוליסה, אחותו של י.ס. פרומקין, עורך ה“חבצלת”. העריכוהו מאד על ישרו בעיני מסחר והוא נתמנה קונסול כבוד של כמה מדינות אירופאיות בירושלים (פורטוגל, הולנד ובלגיה). אבל לבסוף לא ראה ברכה בעסקיו, הארץ לא היתה עוד מפותחת במידה מספיקה לעסקים גדולים, ומשום כך ירד יוסף נבון עם משפחתו לפאריס ושם נפטר בשנת 1934.

גב' מזל ליננברג־נבון, – אשר מר יצחק נבון, הנשיא החמישי למדינת ישראל מכנה אותה במכתבו אל מחבר הספר הזה “ההיסטוריונית של משפחת נבון”, – מודיעה לי על כמה אישים ידועים בהיסטוריה הירושלמית במאה התשע־עשרה הקשורים בקשר משפחתי עם יצחק נבון, והם מלבד יוסף ביי נבון, הראשונים לציון הרב יונה משה נבון (אשר כיהן בתור ראשון־לציון משנת 1836 עד 1840) והרב רפאל בכ"ר נבון (1840 עד 1842). ליוסף ביי נבון לא היו בנים־זכרים ושתים מבנותיו נישאו לשני אחים של משפחה ירושלמית נכבדה, משפחת אלישר, שגם היא העמידה מתוכה ראשון־לציון אחד, הוא הרב יעקב שאול אלישר (הידוע בכינויו יש“א ברכה”) שהיה גדול בתורה וגדול בפעולותיו למען הישוב העברי בירושלים (ביחד עם עמיתו הרב האשכנזי שמואל סלאנט). החוקר הירושלמי לונץ סבור היה שראשון משפחת אלישר היה אשכנזי ששם משפחתו היה וילנא (על שם עיר מולדתו) וכך גם סבור היה הראשון־לציון הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל (1939 – 1953). אלא שאברהם אלמאליח סותר גרסה זו בספרו “הראשונים לציון” (יצא לאור בשנת 1970 ע“י המו”ל ראובן מס) שרבנים בני משפחת וילנא התחתנו עם משפחת אלישר. ומכאן הטעות.

וכך כתב על יוסף נבון העתון “חבצלת” בגליונו מיום א' מרחשון תרנ"ג (1893): –

"ידעו בני עירנו להכיר ערך אחינו, השר המפורסם יוסף אפנדי נבון, ה' ישמרהו וינצרהו, בעל הרשיון לבנין מסילת הברזל מיפו לירושלים, ויחלקו לו כבוד כראוי לו.

“כבוד הפחה של עירנו, השר איברהים חאקי פשא, בקרהו בבית־מעונו וכמותו עשו כל גדולי ואצילי המוחמדים והנוצרים אשר בעירנו. כבוד השר ג’וליא פאשא, אחד משלישי הוד מלכותו השולטאן, אשר בא ירושלימה לחנוכת המסילה, בקרהו גם הוא בבית־מעונו בלווית השר רוסטום פאשא, מפקד הצבא בעירנו. בליל הראשון של חג הסוכות אכלו אתו לחם בסוכתו השר עבדאללה פאשא, ציר שלוח מאת שר־המלחמה לבקר את מבצרי המדינה וכלי המלחמה, ושלישיו, ועוד אחדים מגדולי הממשלה. יהי ה' עמו ויעל”.

רכבת – מלה חדשה בעברית

מן הראוי לציין, שמאורע חשוב זה בתולדות ארץ־ישראל, פתיחת קו של מסילת ברזל בין ירושלים ויפו, גרם להעשרת הלשון העברית על־ידי “המצאת” מלים מתאימות לחידוש זה.

בשבועון הירושלמי “האור” פורסם דבר המסע הראשון של רכבת בארץ־ישראל, ועורכו של עתון זה כינה את הרכבת בשם “קיטור” (את המלה הלועזית של הקטר = איית “לוקומוטיף”). על כך העיר לו המלומד דוד ילין: –

“לפלא בעיני כי כבודו משתמש במלה קיטור למכונת מרכבות מסילות הברזל. השם הונח רק על עשן העולה משריפת חמרים העשויים לשריפה, או האד העולה מרתיחת חמרים נוזלים, אבל לא מצאנו לזה שם אחר, אף כי ידענו שאין השם הזה עולה יפה”. ואכן מלה זו, קטר, נקלטה, כשם שנקלטה גם המלה “רכבת” באותו מעמד. ומענין כיצד הגיע אליעזר בן־יהודה למלה זו. כך כתב. – “החכם הרי”מ (הרב יחיאל מיכל) פינס הציע לבנות את השם על בסיס המלים הנדירות חמרת, גמלת, – בספרותנו העתיקה ופירושן שיירה של חמורים, שיירה של גמלים. וכן נבנה מהשם “עגלה” השם “עגלת”. ואולי יותר טוב “רכבת”, כלומר שיירה של רכב, של מרכבות".

ואכן טוב שבן־יהודה העדיף את השם “רכבת” שהציע רבי י"מ פינס “עגלת”, אשר אולי לא היתה נקלטת.

כפי שמעיר ראובן סיוון בחוברת “ראשית הרחבת הלשון בימינו” (מחזור ל“ג, קונטרס א – ב, מרחשון ה’תשמ”ב 1982) השתמש גם אחד־העם (לאחר שנים, בשנת תרס"ה – 1905, במכתב אל הסופר א. דרויאנוב, במלה “רכבת”, אבל התנצל על כך: “בעל כרחנו אנו צריכים ללשון הירושלמית”. שכן הסופרים העברים באודיסה (אחד־העם, ביאליק, ליליינבלום) הביעו לא אחת את התנגדותם לחידושי הלשון של בן־יהודה. אלא שהצורך החיוני והתמידי ברענון השפה העברית והתאמתה למאה העשרים, הוא שאילץ גם אותם לקבל את החידושים האלה, באין מלים אחרות “מן המוכן”.

ועוד הערה מעניינת: עוד בשנת 1862 ניבא “המגיד” (בגליונו מיום ו' מרחשון תרכ"ג – דצמבר 1862) עתיד מזהיר “אם יצא לפעולת־אדם בנין מסלולי־הברזל מעירנו לירושלים, אז יעשו שינויים גדולים בירושלים שלא שיערום יושביה מלפנים”, – כדברי העתון. נראה שתכנית זו של התקנת מסילת־הברזל בין יפו לירושלים קסמה מאד ליהודי ירושלים ובודאי ליהודי ארץ ישראל בכללה, – ובצדק. אלא שעברו עוד שלושים שנה עד אשר “בנין מסלולי הברזל” אמנם יצאה “לפעולת אדם”.

וכאן מן הראוי להזכיר לשבח את העתון העברי “המגיד” שהחל לצאת לאור בעיר ליק שבפרוסיה המזרחית (כיום פולין) בשנת 1856 על־ידי אליעזר ליפמן זילברמן (מיסד הוצאת הספרים החשובה “מקיצי נרדמים” בשנת 1864, המתקיימת כיום בירושלים) ואת עורכו דוד גורדון אשר קיבל בשנת 1858 לידו את עריכתו של שבועון זה “המגיד”, עד פטירתו בשנת תרמ"ו – 1886. השבועון התקיים עד שנת 1903, גורדון הוא שכיוון את העתון מיד עם כניסתו למערכת לכיוון יהודי־לאומי, למען ההתישבות בארץ־ישראל וידע לרכז בעתונו את טובי החכמים העברים בדורו. תנועת “חיבת ציון” מצאה בהיווסדה תמיכה חשובה בעתון זה. דוד גורדון היה מטובי אנשי הגולה שתמכו בישוב העברי בארץ־ישראל ובצורך בביסוסו ובהרחבתו. בעוד שיהודים טובים – ורבים אחרים הציעו כי את יהדות רוסיה ניתן להציל רק על־ידי כיוון הגירתם לארצות־הברית (ויצויין שבין אלה היה גם קארל נטר, מיסד “מקוה ישראל” בארץ־ישראל), הרי גורדון דרש וחזר ודרש עלייה לארץ־ישראל.

דבר זה מוצא את בטויו הדראסטי במכתב שכתב גורדון ביום 22.6.1882 אל אחד העסקנים דאז למען ארץ־ישראל, ר' מרדכי פאדובה מבריסק (אשר גורדון מאיית את שמו “פאדווא” – מורנו הרב מ. פאדווא בבריסק דליטא, כפי שכתוב בראש אותו מכתב). מכתב זה הועתק בספר "כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ־ישראל של אלתר דרויאנוב, מהדורה לאסקוב, 1982 (כרך ראשון, תעודה 105 עמוד 350).

המכתב הארוך מסתיים במשפט זה: –

“את “המגיד” חדלתי לשלוח למלכות פולין מכל וכל, וכמעט אבדתי על ידי זה את מחצית פרנסתי, יען המבקר (כלומר הצנזור הממשלתי הרוסי) בווארשה ציווה להגיד לי כי לא יניח לדבר מאומה מישוב ארץ־ישראל. ואני לא אוכל לחדול מזה כאשר לא אוכל לחדול מהחיים. על כן אמרתי יעבור עלי מה, כי במה נחשבת פרנסתי לעומת טובת כלל ישראל?”

באותו מכתב התרעם גורדון על עורכי העתון העברי “הצפירה” וכינה אותם איגואיסטים, משום “שמלבד שחדל העתון “הצפירה” לדבר טוב על ישוב ארץ־ישראל, עוד התחיל עתה להרע בזה רק להפיק רצון המבקר” (כלומר הצנזור הממשלתי) לא הסתפק גורדון בהאשמה זו והוסיף את המשפט הגרמני “אה! איבער דיזע אגאיסטען”, כלומר הוי! אגואיסטים אלה!. נראה שהעמדה הזאת של “הצפירה” כאבה לו מאד לידידה המסור והנאמן של ארץ־ישראל. יצוין שעורך “הצפירה” היה למעשה נחום סוקולוב (העתון היה בבעלותו של ח"ז סלונימסקי), שלא התנגד להקמת מושבות בארץ־ישראל – כפי ההערה שבספר “כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ־ישראל”, אך לא ראה בעליה ארצה פתרון לבעיית היהודים (בגולה).

אנו מלאי התפעלות מאנשי העליה הראשונה והשניה, הנערצים על־ידינו בשל יכולתם להכות שרשים בתנאים שהם היתה נתונה ארץ־ישראל בסוף המאה ה־19 והתחלת המאה ה־20 – מה מלים נמצא להערכת גבורתם של אלה שהקימו את היישוב הישן בשלושים השנים הראשונות של המאה ה־19? עלייה זו גם לא היתה נעדרת ארגון. – לפי אחת המסורות התקיימה בשנת 1806 בשקלוב (רוסיה) אספה אשר שמה לה למטרה לארגן את עלייתם של תלמידי הגר"א (“הגאון מווילנא”) לארץ ישראל כחלק מתהליך של שיבת ציון. בראש האספה עמדו ר' בנימין ריבלין ובנו ר' הלל ריבלין, מעשירי שקלוב.

צבי שילוח (מתוך מאמר ב“משא”, התוספת לספרות ולאמנות של היומון “דבר” מיום ו', ראש־חודש אב תשמ"ה (19.7.1985)

¹

לאחר יסודה של מדינת ישראל, זכינו לפרלמנט משלנו, היא מועצת המדינה הזמנית, ולאחר הבחירות הראשונות במדינתנו זכינו לראות בעבודתו את הפרלמנט הקבוע הראשון של ישראל, היא הכנסת. זהו פרלמנט רגיל, עם מעלותיו, ואולי אף עם חסרונותיו, אולם זהו הפרלמנט האמיתי שלנו, סמל הדמוקרטיה וסמל רבונותינו על מדינת ישראל, – ברם, קדם לו “כעין פרלמנט” מקומי, שבו התבררו והתלבנו לא רק בעיות לוקליות, אלא גם עניינים ארצישראליים וישוביים חשובים ושעל במתו עלו גם עניינים יהודיים וציוניים עולמיים, – הריהי מועצת העיריה של תל־אביב, שכינוה העיר העברית הראשונה.

הקונגרס הציוני שהתכנס לכל היותר אחת לשנתיים, (בימי חירום לא התכנס כלל), ואף אסיפת הנבחרים של יהודי ארץ־ישראל – אשר מתוכה נבחר הוועד־הלאומי, – לא יכולים היו לשמש פרלמנט לישוב העברי מפאת אופיים ובגלל מרחק־הזמן שעבר תמיד מקונגרס לקונגרס או מאסיפת נבחרים לאסיפת נבחרים. ועל־כן נעשתה מועצת העיריה של ת“א כעין פרלמנט זוטא שהיה במידה רבה לפה לישוב העברי כולו בארץ ישראל. ת”א היוותה שנים רבות שליש הישוב העברי בא"י. אין תמיה, איפוא, שמועצת עיריתה היתה מטפלת לא רק בענייניה המצומצמים של העיר תל־אביב עצמה, ובבעיות של השכונות העבריות ביפו השכנה, שהופקרו והוזנחו על ידי עירית יפו, – כי אם נזדקקה לעתים מזומנות לדון בבעיות ישוביות ארציות שעמדו על הפרק מפקידה לפקידה, מביעה דעתה וקובעת את עמדתה. להחלטותיה של מועצת העיריה ולכל מה שנאמר בישיבותיה, היה ניתן פרסום רב בעיתונות והיה להן משקל רב גם בעיני הממשלה המנדאטורית הבריטית.

כל המדפדף בספרי־ההחלטות של מועצת־העיריה התל־אביבית, יראה בהם, איפוא, כעין אספקלריה למתרחש לא רק בתל־אביב, כי אם בישוב העברי כולו ואף גם בגולה. מלבד ההחלטות הרגילות אשר מהלך העבודה התקין של העיריה מחייבן, מרובות הן ההחלטות המוכיחות מה רבה היתה התענינותה של מועצת העיריה התל־אביבית בנעשה גם ביהדות בכללה ובישוב העברי בארץ ישראל כולה בפרט.

בין השאלות הישובית החשובות ביותר שהיו עולות מדי פעם בפעם על במת מועצת העיריה בימי המנדט, יש להזכיר בראש וראשונה את שאלת העליה, אשר בה היתה תל־אביב מעוניינת במיוחד, בהיותה שכנתה הקרובה של נמל יפו, ושהתפתחותה רבת־ההיקף, הודות לעליה באה לה.

בנובמבר 1938, שנה לפני התחלת המלחמה העולמית השניה האיומה, שבה הושמדו שישה מיליונים מאחינו באירופה, הועלתה במועצת העיריה ההצעה בדבר העלאתם של ילדים יהודים מגרמניה ומאוסטריה המנואצת, כדי להצילם מן התופת ההיטלרית ולאפשר להם לגדול ולהתחנך באווירה יהודית וחופשית, ההצעה היתה שכל משפחה בתל־אביב תקבל עליה לאמץ ילד אחד. ואכן נתקבלה הצעה זו בציבוריות התל־אביבית באהדה רבה ואף בהתלהבות, אלא שממשלת המנדט לא מיהרה כלל להגיש את עזרתה למימוש תוכנית גדולה זו, ובינתיים התקדרו שמי־המדיניות באירופה יותר ויותר עד התפרצות המלחמה העולמית השניה.

כאשר נודע בעולם על מעשי־הזוועה האיומים של הגרמנים נגד היהודים, מצא דבר זה הד רחב במועצת עירית תל־אביב, – הוחלט על פרסום כרוז מחאה “שיעורר הפגנה בעולם כולו נגד מעשי־הזוועה בגרמניה”. ידוע שתביעתה זו של מועצת עירית תל־אביב לא הביאה תועלת ממשית, כשם שהעולם הגדול הקשיח, לצערנו הרב, את לבו לתביעת העם העברי כולו “לעשות דבר־מה”. הלבבות האטומים של אנשי השלטון הבריטי והשערים של ארץ־ישראל נשארו סגורים ומסוגרים, וקו אחד נמשך מאותה החלטה ועד דברי המרירות של ראש־העיר דאז, מר ישראל רוקח, בישיבה ה־595 של המועצה מיום 17.2.47 (באשר לגירושם של מעפילים עברים, ניצולי השואה, לקפריסין): “אנו מביעים את מחאתנו נגד הממשלה הבריטית, שאין גבול למעשי ההשהיה וההתעללות שלה כלפינו”.

תוך שנות כהונתה הרבות של המועצה הששית – היא נבחרה במחצית דצמבר 1935 (עוד בזמנו של מ. דיזנגוף שנבחר אז שוב לעמוד בראש העיריה) והתכנסה לישיבתה הראשונה בינואר 1936, – עברו מאורעות רבים על היישוב העברי בארץ וכל המאורעות השונים בארץ ישראל (לא רק אלה שאירעו בתל־אביב) משתקפים בהחלטותיה של מועצת העיריה. המועצה אמנם נתכנסה לראשונה בזמן שמשבר כלכלי כבר נראה באופק (מחמת כיבוש אֶטיופיה ע"י איטליה), אולם עדיין היו הימים כתיקונם, העליה הגיעה לשיאים, ותל־אביב התפתחה והלכה. והנה פרצו ביום 19.4.1936 מאורעות הדמים ביפו השכנה, וביום 23.4.1936 מחליטה הנהלת העיריה כי מן הצורך “למצוא דרך להכחיש את האשמת הממשלה בדבר יריות מצד שוטרים יהודים על ערבים בשכונת פלורנטין” (שהיתה אז בתחום עירית יפו). יהודים נפלו בתוך רחובותיה של יפו, ושלטון המאנדאט השכיל להעמידנו לא כמאשימים אלא כנאשמים. מה רבה הדרך – למרות שהזמן קצר כל כך באופן יחסי – מן העיר המחוזית יפו של שנת 1936 ועד יפו העברית דהאידנא, שהיא כיום שכונה של תל־אביב רבתי.

מאורעות הדמים שפרצו באפריל 1936 ביפו ופשטו מכאן בארץ־ישראל כולה, שיתקו מיד את נמל יפו שהיה למעשה גם נמלה של תל־אביב, וכמובן שסגירת הנמל הורגשה בחייה הכלכליים של תל־אביב. ועל־כן מחליטה הנהלת העיריה ביום 25.4.36 “לפנות בדרישה נמרצת אל הממשלה לאשר את הוצאת הסחורות הנמצאות בנמל יפו והמיועדות לתל־אביב”. אולם דרישה זו לא נשאה פרי אף היא, הואיל ואזני השלטון הבריטי אטומות היו לכל דרישה להסרת החנק הכלכלי מעל תל־אביב שהיתה תמיד לצנינים בעיני ראשי השלטון. אלא שמעז יצא מתוק. דבר זה נתן את הדחיפה להגשמת חלום נוסף מחלומותיו של ראש העיר, מאיר דיזנגוף, פתיחת נמל מיוחד לתל־אביב, ובישיבתה של מועצת העיריה מיום 24.5.36 מודיע דיזנגוף על המאורע החשוב בדברי ימיה של העיר – פתיחת הנמל. מר רוקח, ששימש באותו זמן כסגן ראש העיריה – ואחר מכן, לאחר פטירת מ. דיזנגוף, נתמנה באופן טבעי ע"י נציב המחוז הבריטי כראש העיריה, (למרות שמועצת העיריה החליטה ברוב של קול אחד לבחור במר משה שלוש, חבר המועצה, כיו"ר שלה) – מסר באותה ישיבה סקירה כללית ומקיפה על השתלשלות העניינים בקשר לבניין הנמל שהוקם באחריותו.

בישיבת המועצה שהתכנסה ביום 26.4.36 הזכיר ראש־העיר המנוח מר דיזנגוף את הקרבנות שנפלו לפני בני־עוולה ביפו, ומני אז ואילך – עד פרוץ המלחמה העולמית השניה ב־1939 והפסקת מאורעות הדמים בא"י – מעטות היו הישיבות שאפשר היה לפתוח אותן מבלי להזכיר את שמות ההרוגים היהודים שנפלו כמעט שבוע־שבוע בארץ כולה. לא רק קרבנות היהודים הוזכרו, גם את זכר ההרוגים מבין החיילים והשוטרים האנגלים כיבדה המועצה, תוך דרישה לאפשר לצעירינו בכל הארץ להתגונן בעצמם עם נשק ביד. למען הפצועים מבין החיילים והשוטרים האנגלים שנלחמו בכנופיות הערביות, החליטה המועצה ביום 6.3.38 לשלוח “מתנה קטנה” לכל אחד מהם. בעקבות החלטה צנועה זו הוקם מטעם העיריה ועד־הארחה שהרחיב את פעולתו בימי המלחמה העולמית השניה – היה זה קודמו של “הוועד למען החייל” דהיום.

כמובן שבאותם המאורעות נדונה לא אחת שאלת הבטחון בעיר ובסביבותיה (עפ"י רוב היו דיונים כאלה נערכים בדלתיים סגורות, והֵידם לא היה מגיע לעיתונות). בישיבה מיום 21.6.36 הוחלט לדרוש הוספת 100 שוטרים ו־300 “גפירים” (שוטרי עזר) לתל־אביב – וזה עפ“י הצעת סגן רה”ע דב הוז, שהיה אז יו“ר ועדת המשטרה של עירית תל־אביב. ביום 24.7.36 מקבלת המועצה לתשומת לב את הצעת הנציב העליון בדבר הוספת 50 שוטרים יהודים “מיוחדים” (נוטרים) למשטרת תל־אביב, “למרות שמספר זה אינו הולם את צרכי הבטחון”, לשם העמדתם בגבולות תל־אביב יחד עם שוטרים בריטים ולשם ליווי האוטובוסים למושבות העבריות. אולם כמובן שהעיריה לא הסתפקה בשמירה “רשמית” זו ונתנה ל”הגנה" את כל העזרה. עכשיו כבר “מותר לגלות”, כי המטה הראשי של ה“הגנה” בעיר היה באחד ממשרדי העיריה ועמד בקשר הדוק עם חברי הנהלת העיריה י. רוקח, ד. הוז וס. שושני, שהיו ממונים מטעם מועצת העיריה על ענייני הבטחון בעיר ובסביבותיה, ומזכירות העיריה היתה המקשרת.

למרות מאורעות־הדמים הקשים, המשיך היישוב העברי במפעל הבניין ונכנס אז לתקופה של “חומה ומגדל”, שתיזכר כאחת התקופות היפות וההירואיות של היישוב, מועצת העיריה של ת"א מביעה בישיבתה מיום 18.4.37 את שמחתה ושמחת הישוב כולו על כי בעצם ימים קשים אלה נוסדו ישובים חדשים (עין הקורא, מצדה, בית־יוסף משמר השלושה). ביום 1.8.38 מזכיר ראש העיריה אז (מר רוקח) את גבורתם של אנשי טירת־צבי בשעת ההתנפלות עליה. ביום 27.3.38 מציינת המועצה את העליה לחניתה (בגבול לבנון) ומביעה לה ולמתיישביה את ברכתה. ביום 3.7.38 מחליטה המועצה להשתתף בהקמת מגדל־המים שנהרס במשמר־הירדן.

המאורעות הביאו לשליחת ועדה מלכותית לארץ־ישראל, וכאשר נתפרסמו מסקנותיה, מביע ראש־העיריה י. רוקח, בישיבת המועצה מיום 11.7.37, את התמרמרותה של העיר הגדולה והחשובה ביותר בארץ־ישראל נגד הצעות הוועדה לחלוקת הארץ בין יהודים וערבים, – ואת דעת המועצה, כי “יש לדחות כל נסיון להקטין את המפעל הישובי שלנו”.

בישיבת המועצה מים 26.2.39 נמסרת הצהרה “לנוכח הידיעות מלונדון בדבר הצעת הממשלה המכוונת לקפח את זכויותינו בארץ־ישראל”, – ראשית הסתננות הידיעות על ה“ספר הלבן”. והדברים מתחילים להתפתח: ביום 16.3.39 מחליטה המועצה על תגובתה לפרסום ה“ספר הלבן”, וביום 22.5.39 מוסר ראש העיריה הצהרה בשם המועצה נגד ה“ספר הלבן”

בפרוטוקול של מועצת העיריה בישיבתה מיום 25.3.39 – שהוכן ע"י כותב השורות האלו, בהיותו אז מזכיר המועצה – מורגשת המתיחות בשל החמרת המצב הבינלאומי. אמנם רק כשבוע אחרי זה ביום 1 בספטמבר 1939 פותחת גרמניה במלחמה, אולם כבר באותה ישיבה מחליטים להזמין מסכות־גז בשביל תושבי תל־אביב, לדאוג לפיקוח על מצרכי־מזון "במקרה של מלחמה, ועל הלוואה מיוחדת לצורך אמצעי התגוננות, שכן אווירת מלחמה כבר הורגשה היטב.

בעצם ימי המלחמה העולמית השניה, שבה לקחו חלק פעיל רבבות מבני היישוב העברי, הראה כבר השלטון הבריטי את כוחו בהגשמת הספר הלבן. גם דבר זה משתקף היטב בפרוטוקולים של מועצת העיריה. ביום 18.11.43 מביעה המועצה את אהדתם של תושבי העיר לרמת־הכובש אשר בה נערך חיפוש נשק על ידי הצבא הבריטי “בלוויית התנהגות אכזרית”. כן מובעת אהדה מיוחדת לעיתונות העברית, שידעה בשעה קשה זו לעמוד במבחן ולמרות איסור הצנזורה פרסמה את כל פרטי ה“חיפוש” הפתאומי הזה ואת מחאתה נגד מעשי ההתגרות של ממשלת פלשתינה (א"י). ביום 21.11.43 מוסר ראש העיריה, מר רוקח, למעצה פרטים בקשר להפגנות שנערכו בתל־אביב כמחאה נגד החיפוש הצבאי ברמת־הכובש וכל הכרוך בו; באותן הפגנות נפצעו רבים מן המפגינים ומן השוטרים הבריטים שניסו לשבור את ההפגנה ההמונית.

תוך עיון בהחלטות מועצת העיריה אנו נוכחים לדעת כי הקו הזה של ממשלת המנדאט נמשך עד ימי שלטונה האחרונים. ביום 25.1.48 צריך היה מ"מ ראש העיריה מר אליעזר פרי (אז: פרלסון) להביע במועצת העיריה מחאה נגד הצבא הבריטי על פיצוץ חלק מבית החרושת לספירט ליד מקוה־ישראל, “ולעומת זאת לא שמענו על פיצוץ בתים בכפר הערבי יאזור שאנשיו רצחו שבעה נוטרים יהודים צעירים”. אבל למרות זאת, ניצח הצדק: יאזור היא כיום כפר עברי פורח ושמו משמר השבעה – לזכרם של אותם שבעת הקרבנות. בישיבת המועצה ביום 25.2.48 הביע מר פרי מחאה על פיצוץ בית־הכנסת העתיק “אור זורח” בנוה שלום – אחת השכונות העבריות הראשונות של יפו – אם כי הצליפות מעל מסגד חסן־בק במנשיה נמשכו ללא הפרעה, ובישיבה מיום 22.5.48 – אזכרת עשרות הקרבנות של מעשה הזוועה ברחוב בן־יהודה בירושלים, שבו נהרגו אז יותר מחמשים יהודים – גברים, נשים וילדים, על ידי “מכונית תופת” שהצליחו מחבלים ערבים להחדיר לרחוב זה, בעזרת חיילים אנגלים מוסתים.

כל נפתולי היישוב העברי עם ממשלת המאנדאט וכל מאורע בר־חשיבות בארץ־ישראל משתקפים בהחלטותיה ובהודעותיה של מועצת עירית תל־אביב, וגם ענינים יהודיים חשובים בגולה, כאמור.

ואכן, היוותה אז מועצה זו כעין הכנה ל“בית ספר” ולפרלמנט האמיתי שלנו, הכנסת. מי שהיו אח“כ שרים בממשלת ישראל, ה”ה רוקח, גורי רמז, פנקס, שרת, קפלן, נמיר, רוזן (רוזנבליט), היו חברים במועצת העיריה של תל־אביב, וכן מי שהיה היו"ר הראשון של הכנסת, מר יוסף שפרינצק, והם הביאו אתם לכנסת את נסיונם רב השנים ממועצת־העיריה.

להלן קטע מתוך ספר הפרוטוקולים הרשמי של מועצת העיריה התל־אביבית, שהתכנסה לישיבה חגיגית אחרי קבלת החלטת עצרת או"מ על אישור הכרזת הקמתה של מדינת־ישראל בארץ־ישראל.

החותמים הם: היו"ר מר ישראל רוקח, שהיה אז ראש עירית תל־אביב ואחר מכן ראש העיריה של תל־אביב־יפו, ומזכיר המועצה אז מר אברהם ב. ריבלין מחבר הספר הזה.

החלטות המועצה השישית בישיבתה ה־146 מיום י“ז כסלו תש”ח – 30.11.1947

השתתפו: – ה“ה י. רוקח (יו"ר) גב' ד”ר א. גוברקובסקי, י. גורפינקל, א. זברסקי, ד"ר מ. כהן, א. לוביניקר, מ. נפתלי, מ. פיסטון, ד.צ. פנקס, אל. פרלסון, פ. רוזנבליט, ס. שושני, מ. שלוש.

הרבנים הראשיים לתל־אביב ויפו א.י. אונטרמן, וי.מ. טולידאנו, סגן מושל המחוז מר י. קיסילוב, אזרחי הכבוד של תל־אביב ה"ה יהודה גור וזאב גלוסקין, שרידי המיסדים של העיר תל־אביב, באי־כח מפלגות, מוסדות צבוריים וארגונים שונים ומנהלי המחלקות בעיריה.

ישיבה חגיגית מיוחדת

לאישור המדינה העברית: –

ראש העיריה מר ישראל רוקח פותח את הישיבה בנאום של חג בקשר להחלטת עצרת האומות המאוחדות ליסד בחלק מארץ ישראל מדינה עברית: “יום גדול הוא לנו היום הראשון לאחר החלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת המדינה היהודית והכרות עצמאותינו, צור ישראל וגואלו הדריך בתבונה את עמי התבל ויוציאו משפט צדק השם קץ לענויי עם ישראל”. – “רק מחציתה של ארץ ישראל נכללה במדינה, ומרבית המחצית הזאת אינה אלא ארץ מדבר ושממה, לעומת זאת הוצאו מהמדינה ירושלים, חברון ובאר־שבע, שלש הערים היקרות אשר שמות אבות האומה ומלכי ישראל קשורים בהן. אך רבה העבודה להחיאת שממות המחצית שבתוך המדינה”.

ראש העיריה מסיים בהבעת תודה לכל העמים שסייעו בהגשמת ההחלטה, ומבטיח לערבים תושבי המדינה העברית לכבד את רגשותיהם הדתיים, את שפתם ואת מסורתם, ואומר: “בערוב הערב הראשון לעצמאותנו ובזריחת השמש הטובה על ח”י כסלו נשוב לעבודה ונגש למלאכת הבנין ביתר זריזות וביתר מסירות לעמנו והכנעה לאלוהי ישענו הבונה את עמו ישראל באהבה".

לאחר נאומיהם וברכותיהם של הרב הראשי אונטרמן (המביע תקוה כי עצמאותנו תתפשט בכל א“י ומציע לקבוע את יום י”ז כסליו כיום חג לאומי), הרב הראשי טולידאנו (התובע לכוף את כל חלקי הישוב לבנין הארץ), סגן ראש העיריה מר אליעזר פרלסון (המביע תודה לשליחי העם היהודי שעמלו להשגת האשור למדינה העברית ואת אמונתו באפשרות של שלום בישוב, ופונה בדברי שלום אל הערבים ובמיוחד של תושבי יפו, למען יהיו שני העמים בשכנות טובה ובידידות), מר יש"ו אדלר ממיסדי תל־אביב (המציין את פעולתם של החלוצים הראשונים אשר הודות להם הגענו עד הלום), וחבר המועצה מר דוד צ. פנקס (הפונה בקריאה אל כל יהודי הגולה לעלות ארצה ודורש לבטל את שנאת האחרים – שנאת חנם – ובמקום זה לנהוג באהבת־חנם), – נסתיימה הישיבה בשירת “התקוה”, אשר הצטרף אליה הקהל הרב בככר לפני בנין־העיריה.