שער יפו 🔗
ב“שער יפו” שבחומת העיר העתיקה בירושלים ובסביבותיו חלו שינויים מאז סוף המאה ה־19. בעיקר השתנתה סביבתה של כניסה ראשית זו אל העיר העתיקה, לאחר איחוד העיר אחרי מלחמת ששת הימים (בשנת 1967). כל הבנינים והחנויות הרבות שהיו צמודים לאורך החומה משער יפו ועד בנין “נוטר דם” נהרסו כליל, ובמקום הוכשרה טיילת עם חגורת ירק שתולה דשאים ופרחים.
שער יפו הוא שער הכניסה הראשי והעיקרי לירושלים העתיקה, ומכונה בשם זה משום שדרכו נכנסו העירה העולים והתיירים אשר באו מנמל יפו, מאז מחצית המאה ה־19, (שכן קודם לכן היתה עכו עיר־הנמל העיקרית של ארץ־ישראל). בפי הערבים הוא קרוי “באב־אל־חליל”, כלומר שער הידיד, על שמו של אברהם אבינו והמכונה בפי המוסלמים “אל חליל”. זאת משום שמכאן יוצאת הדרך גם לחברון, עירו של אברהם אבינו. ובהיות שער זה הכניסה העיקרית לירושלים, אשר עד שנת 1860 היתה מכונסת כולה בתוך החומות, הוקמו בקרבתו בית המושל התורכי וה“קישלה” (תחנת־המשטרה המרכזית ובית המעצר), וכן בנין ה“בלאדייה” (העיריה). היהודים הספרדים כינוהו “לה פואירטה די לה סוודאד”. אשנבי הירי שבחומה בדרום מגדל ציון, כונו על ידם “לאס מוראיקאס”, החומות הקטנות.
אחד התאורים הראשונים על חשיבותו של שער יפו, הוא של קראי בשם שמואל בן־דוד, שבא מחצי האי קרים (בדרומה של רוסיה) לביקור בארץ בשנים 1541 עד 1642, וכך כתב:
“…ובאנו אל שער חברון והוא נקרא בלשון הערבים “בבו אל חליל”, רוצה לומר – שער אברהם עליו השלום. עמדנו לפני השער כי אין לבוא מהשער לעיר בלי רשות, וגם עזבנו כלי המלחמה ביד בעלי הסוסים, ושלחנו לאחינו הקראים איש אחד להתקשר, ואח”כ בא איש אחד רבן (כלומר לא קראי), משה שמו, הנקרא שיך יהוד, והוא על המס פקיד לשר ירושלים ולקח כופר מאיש ב' כספים, כי הוא חוק להם, ואחר אמר לנו: בואו ברוכי ה'. ונכנסנו משער העיר אל ירושלים בשמחה וטוב לבב, – – – ברוך השם אשר נתן בלב סולטאן סוליימאן לבנות מחדש את חומות ירושלים ושעריה ששה, וכן נזכה לראות בנוי בביאת המשיח. ובתי ירושלים בנויים מאבני גזית וכן כל השווקים, כולם בנויים מאבני גזית והם מכוסים באבנים, הכל במרמר"
(יערי, “מסעות ארץ ישראל”).
עד אשר החלה העיר יפו לשמש נמל־נוסעים עיקרי של ארץ ישראל, כינו גם יהודים את השער הזה בשם “שער חברון”, הכינוי “שער יפו” ניתן לו מאז החלו נוסעים יהודים ולא־יהודים להשתמש יותר ויותר בנמלה של יפו, תוך הזנחת נמלה של עכו.
בשנת 1655 ביקר בירושלים משה בן אליהו הלוי, קראי איש־קרים, שכינה את השער בשמו המלא: “שער איברהים חליל א־רחמן”. עוד בשנת 1834 מתאר ר' מנחם מנדל מקאמינץ בספרו את השער הזה “בצד דרום, סמוך לקרן דרומית מערבית, יש שם שער אחד שדרכו נוסעים לציון ולחברון”. רק בספר “מסעות בנימין השני בארץ ישראל” (משנת 1847) צוין: “שער חברון, ועתה הוא נקרא שער יפו”.
כל השנים היה השער נסגר לעת לילה כמו שאר השערים (וכן ביום שישי בשעות הצהרים, כדי שהחיילים, שומרי השער, יוכלו להצטרף למתפללים במסגד). דבר זה לא מנע את הקמתן של שכונות עבריות מחוץ לשער יפו (“משכנות שאננים” בשנת 1860 ו“נחלת שבעה” בשנת 1869), אך ודאי שהיה בעובדה זו משום מכשול קשה, שכן לא רק בשעת התנפלות של שודדים צריכים היו למהר “העירה” להזעיק עזרה, אלא גם כאשר חלה אדם, או אשה כרעה ללדת, וכיוצא באלה. כאשר הוקם בנחלת־שבעה הבית הראשון ורבי יוסף ריבלין גר בו לבדו זמן רב, כשנתיים ומחצה, היו כל בוקר מתאספים יהודים רבים בתוך שער יפו, עם פתיחתו, כדי להיווכח אם ר' יוסף עודנו חי וקיים ובא העירה להתפלל תפילת שחרית ב“מנין”.
בלחץ המתיישבים בנחלת־שבעה, וביתר השכונות העבריות שקמו אחר־כך, הירשה הפחה כעבור שנים, להשאיר את שער יפו פתוח גם בלילות.
בשנת 1898 נפרץ ליד שער יפו קטע מן החומה שהוקמה בשנת 1516 (על־ידי השולטן סולימן “המפואר”) ונסללה דרך, הראשונה שקישרה את העיר העתיקה עם פרבריה החדשים שמחוץ לחומה, ודרך זו היא כיום רחוב יפו. פריצת החומה לא נעשתה כדי להקל על תושבי העיר, אלא לכבוד ביקורו בירושלים של הקיסר וילהלם השני מגרמניה, בסוף אוקטובר 1898 (חשוון תרנ"ט), כדי שיוכל הקיסר להיכנס העירה – עד בית הפחה ומשרדי העיריה – רכוב על סוס, פמליתו וביניהם – אשתו, הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה – במרכבות־סוסים. פרטים על ביקור זה בספר “ונבנתה ארץ על תילה” של כותב הטורים האלה – אבל מן הראוי לחזור כאן בקשר לביקור זה על דבריו של סופר חשוב: לאחר הריסת חלק מחומה העתיקה לכבודו של קיסר גרמניה, כתב דוד ילין ב“המליץ” שהופיע בפטרסבורג: “חומת ירושלים נפרצה והעיר נפתחה לרווחה על יד שער יפו, דרך חדשה ישרה ורחבה תחבר את ירושלים החדשה אל עיר הקדמונית וקול שוט וקול אופן יישמע ברחובותינו בהשתקשק הרכב בעיר פנימה. ובכל זאת לא נעים לבני ירושלים רגע ראותם בהנף הגרזן על טור האבנים בחלקי החומה שבין מגדל־דוד ושער־יפו לקרקר קיר ולנפץ אבניו ככלי אין חפץ בו”.
כשלושים שנה קודם לכן, בשנת 1869, ביקר בירושלים קיסר אוסטריה־הונגריה פראנץ־יוזף ולכבודו הרחיבו ותיקנו את הכביש בין יפו לירושלים, שעד אז לא היה אלא שביל רחב ובלתי־סלול. גם קיסר זה, אשר כונה על־ידי היהודים “הקיסר החסיד”, משום שבזמנו אושרו זכויות רבות ליהודי אוסטריה נתקבל בכבוד רב על־ידי יהודי ירושלים אשר הקימו לפני הכניסה לעיר שער־כבוד מיוחד, מקושט בפרוכיות עתיקות ויפות שנאספו מבתי־הכנסת של האשכנזים והספרדים בעיר. פקידי הממשלה התורכית, שרכבו על־יד הקיסר ומאחוריו, האיצו בו לעבור במהירות את השער היהודי שהוקם לכבודו, אבל הרב שמואל סאלאנט – שהיה אז במיטב שנותיו ועמד לצידו של הראשון־לציון שהיה לבוש קאפטאן חגיגי ו“כובע החשמן” השחור רחב־השוליים – התקדם ועמד לפני סוסו של הקיסר, עצר אותו ופנה אל הקיסר בגרמנית: “ירשה נא לי הוד מלכותו לברכו באותה ברכה שברכתי את סבו בווינה”. פראנץ־יוזף שמע את הדברים, הסתכל בהערצה ובחרדת־קודש ברב הירושלמי זקוף הקומה וירד מסוסו כדי להתברך על ידו. נראה שהתרגש במיוחד מכך, שגם סבו קיבל ברכה מרב זה. מלוויו מוכרחים היו, בניגוד לרצונם לרדת גם הם מעל סוסיהם ולהמתין.
כאשר נכבשה ירושלים על־ידי הצבא הבריטי בשנת 1917 (חנוכה תרע"ח), נכנס הגנרל אלנבי ברגל דרך שער יפו לעיר העתיקה, אל בית הפחה, כדי לקבל שם את כתב־הכניעה של העיר, בנוכחות קהל רב מתושבי העיר, שנתאספו לפני שער המצודה, בקרבת ה“קישלה” (תחנת־המשטרה) וקיבלו את פני הכובש בשמחה. עד שער יפו רכב הגנרל על סוסו.
במלחמת הקוממיות, בסוף מאי 1948, לא יכולים היו מגיניה היהודים המעטים של העיר העתיקה לעמוד זמן ממושך לפני הצבא הירדני המאומן, שהיה בפיקוד בריטי והיה מזוין בנשק חדש בכמות מרובה – והעיר העתיקה נפלה בידי האויב, שהרס באכזריות את בתי־הכנסת העתיקים שבה וכן מוסדות יהודים רבים אחרים.
19 שנה נשאר הרובע העתיק של העיר, הרובע שבתוך החומות, בידיהם של הערבים ולא ניתנה רשות ליהודי להיכנס אליו, גם לא לשם תפילה על יד הכותל המערבי, המקום המקודש ביותר ליהודים. רק במלחמת ששת־הימים שוחרר גם חלק זה של העיר ואיתו גם הכותל המערבי, השריד היחיד של בית מקדשנו.
שוב היה שער יפו המשופץ לשער ראשי המחבר את שני חלקי העיר המאוחדת.
שער שכם 🔗
קודם שעלה “שער יפו” “לגדולה” (במחצית השניה של המאה ה־19, עם עלית חשיבותו של נמל יפו כנמל הנוסעים העקרי), היתה ה“גדולה” לשער שכם, אשר שמש שער־כניסה עיקרי, משום שלפני כן היה נמלה של עכו הנמל העיקרי של ארץ ישראל ועל כן טבעי היה שהבאים מן הצפון יכנסו לירושלים דרך השער הצפוני, – הוא שער שכם.
גם סביבתו של שער זה עברה בעשרות השנים האחרונות, – וביחוד אחרי מלחמת ששת הימים (בשנת 1967) – שינוים רבים. זמן לא רב לאחר אחוד שני חלקי ירושלים כבירתה של מדינת ישראל הוחל בשפוץ סביבתו של השער. ומשך השנים הוכנסו בה שנויים ניכרים הן לתועלת והן ליופי. השפוצים נעשו על ידי החברה לפיתוח מזרח ירושלים.
שער זה, שהוא היפה ביותר מכל שערי ירושלים שהוקמו על ידי התורכים בוני החומה במאה ה־16, מכונה על ידי היהודים על שם העיר שכם – כשם שגם הרומאים כינוהו “פורטה ניאפוליטאנה”, על שם העיר הזאת שהם קראוה ניאפוליס והערבים סרסו את השם וקראוה נאבלוס, – כיון שממנו יצאה הדרך לשכם. האנגלים מכנים אותו – מאותה סיבה – שער דמשק, כי ירושלמים שצריכים היו לנסוע לסוריה, שדמשק היא בירתה, יצאו משער זה. הנוצרים כינו תחילה את השער בשם “שער סטיפן הקדוש”, (על שמו של מטיף נוצרי שנסקל באבנים, – במקום הסמוך לשער האריות. על כן הוסב שמו של שער האריות לשמו של סטיפן הקדוש). אולם כיום גם הנוצרים כמעט ואינם משתמשים עוד בשם זה לגבי שער שכם. אצל הערבים הוא ידוע בשם בּאבּ־אל־עמוד, כלומר “שער העמוד”, (כנראה ע"ש העמוד שהיה מוצב ברחבה שבתוך השער בימים קדומים, העמוד מצויין במפת מידבא).
משך מאות שנים נשארה סביבת השער כמות שהיא – רק בשנת 1896 נעשה שפוץ קל משער שכם עד ואדי־ג’וז (נחל האגוזים), בקרבת קבר שמעון הצדיק, – וסביבתו הקרובה של השער גבהה. דרך־המעבר אל השער נשאר פשוט ופרימיטיבי, כשלצידו תלי־עפר, וסלעים. האנגלים הכניסו קצת סדר ונקיון במקום, ובעיקר בנו גשר בטון אל תוך השער. כאשר שלטו כאן הירדנים, שתלו בקרבתו של השער גינה קטנה, – אבל עיקר השיפורים נעשו על ידי החברה הממשלתית הישראלית לפיתוח מזרח ירושלים, לאחר שהעיר העתיקה שוחררה על ידי צה"ל בשנת 1967. העבודות נמשכו שנים רבות. לאחר שהוסרו כל תלי העפר והפסולת שהגביהו את השער בשליש מגובהו הוקדם, ברחבה שמחוץ לשער הותקנה ככר רחבת־ידים, מעין אמפיתאטרון (ללא מקומות ישיבה) ונטעו דקלים שהובאו מאל־עריש.
סביבה זו נשארה זמן רב ריקה מיהודים, הן בתוך החומה והן מחוצה לה, עד אשר החלו מוקמים בניינים ראשונים גם כאן מחוץ לחומה בשלהי המאה ה־19. דוד ילין פרסם בשנת תרנ"ו (1896) אחד ממכתביו הראשונים בעתון העברי היומי “המליץ” שיצא לאור בפטרבורג שהיתה אז בירת רוסיה, ובו נאמר: “היהודים בין בעלי שלוש מאות החנויות הקטנות אשר ברחוב הזה ובכל סעיפיה נמצאים רק כחמשים חנויות לאחינו הספרדים והמערבים, מוכרי מרכולת לבני הכפרים, מנפצי צמר גפן, צורפי זהב וכסף ורצענים העושים נעלים פשוטות לבני הכפרים גם הם. וברחוב הירקות דל חלק אחינו גם כן, כי אך כעשר חנויות להם בין ששים החנויות אשר למוסלמים”. הכוונה לרחוב הנמשך מרחוב היהודים עד שער שכם. מחוץ לחומה נפתחו חנויות בצידו של שער שכם החל משנת 1910 (הם הוסרו בתקופת המאנדאט הבריטי), שאז גם הוכשרה הרחבה שלפני השער לחנית עגלות. בתקופת המאנדאט בשנת 1936 נערכו במקום חפירות ועובדה גם תכנית לשיקום השער, תוך נסיון להתגבר על הפרש המפלס בין השער לבין הרחוב הראשי (כיום רחוב הצנחנים).
בעוד שהקיסר הגרמני וילהלם השני שביקר לירושלים בשנת 1898, עבר דרך שער יפו, הרי הקיסר של אוסטריה־הונגריה פראנץ יוסף עבר בשנת 1870 דרך שער שכם. גם האפיפיור פאולוס הששי שביקר כאן בזמן כהונתו של נשיא המדינה ש.ז. שזר (ורק בירושלים העתיקה שהיתה אז כבושה בידי הירדנים) נתקבל רשמית ליד שער שכם.
בקרבת שער שכם – לצד מזרח – נמצאת מערה עמוקה העוברת מתחת לבתי העיר העתיקה ועודנה מחכה לחקירה ארכיאולוגית מיוחדת. בפי יהודי ירושלים היא נקראת “מערת צדקיהו” על שם צדקיהו מלך יהודה.
יהודים החלו להתגורר בסביבת שער שכם בשנות התשעים של המאה ה־19, עם חנוכת שכונת “קריה נאמנה” שנוסדה על ידי עדת החסידים בירושלים בראשותו של ר' ניסן ב“ק, שהקים בתוך העיר העתיקה גם את בית הכנסת הגדול “תפארת ישראל” של העדה החסידית (גם בית כנסת זה נחרב על־ידי הערבים במלחמת הקוממיות בשנת 1948, ועד כה אין נעשים מאמצים להקימו מחדש). הקרקע לשכונת “קריה נאמנה” נרכשה עוד בשנת תרל”ט (1879), לפני מאה שנה, אולם לא היה ביכולת העדה החסידית לגשת לבניה זמן רב לאחר העברת הקרקע על שמה. ליד שכונת החסידים הוקמה בשנת תרנ"ח (1898) שכונה של עולים מארם־צובא, ארם־נהרים (בבל, עיראק של היום) ופרס. זמן לא רב אחר מכן, הקימו בקרבת מקום גם עולים מקורדיסטאן ומגרוזיה שכונה מיוחדת בת כמאה בתים קטנים ודלים וקראוה בשם “אשל אברהם”. במאורעות הדמים הקשים בשנת 1929 נפלו בשכונות אלו הקרבנות היהודים הראשונים בירושלים, כאשר התנפלו עליהם ערבים בנשק חם וקר מתוך בטחון שהממשלה הבריטית עומדת לצידם. למחרת נערך הטבח ביהודי חברון וביהודי צפת, נוסף לקרבנות שנפלו בירושלים ובמקומות אחרים בארץ ישראל. אחרי אותה התנפלות על השכונות היהודיות בקרבת שער שכם, הן ניטשו על ידי תושביהן.
שער ציון 🔗
שלושה מבין שמונת השערים הראשיים שבחומתה העתיקה של ירושלים ידועים הם ביותר: שער יפו, שער שכם (או שער דמשק) ושער ציון. אולם בעוד שפרסומם של שני השערים הראשונים בא להם משום היותם שערי מעבר מרכזיים לערים אחרות – כפי שגם שמם מעיד עליהם – הרי ששער ציון ידוע יותר מכל שאר השערים, משום היותו בנוי על הר־ציון ובשל קרבתו ל“עיר דוד”, כלומר, אותו חלק מעיר היבוסים שכבש דוד כאלף שנה לפני הספירה, וכן משום שלפי המסורת נמצאים באתר זה קברי המלכים הגדולים דוד ושלמה ועוד ממלכי יהודה – מסורת שרבים חלוקים עליה. בהיסטוריה החדשה זכה שער ציון לפרסום גם בשל כך, שדרכו פרצו צעירי הפלמ"ח בימי מלחמת הקוממיות שלנו – ביום 19 במאי 1948 (תש"ח), – אל הרובע היהודי הנצור בעיר העתיקה. ואילו כיבושה של העיר העתיקה וחיבורה שוב לעיר החדשה התחיל בשער־האריות (ביום כ“ח אייר תשכ”ז – 1967), לאחר שמשך 19 שנה היה חלק זה של עיר־הבירה סגור לחלוטין בפני יהודים.
רבי דוד דבית־הלוי, מתושבי ירושלים בשנת 1824, כותב ששער זה נקרא בפי הערבים “באב דאוד” (שער דוד): – “…שער המזרח של ירושלים קרוי בערבית באב־דאוד שפירושו שער־דוד. ממולו במרחק ארבע־מאות או חמש־מאות אמה, לצד הר־הזיתים, עומדת ציון, מצודת דוד. זוהי מצודה קטנה ויפה מאד, בה קברי דוד וצאצאיו. בתוך המצודה בנויים בתים, ואין איש רשאי לדור בהם מלבד מוסלמים רמי־מעלה הקרויים בשם סידים, שאין איש רשאי לשפטם, כי לפי דבריהם הם אנשי אמון דוד והוא שופטם. רוצח שאינו מהם כי הצליח להמלט שמה, לא יוכל איש לנגוע בו לרעה. תושבים אלה קרויים בערבית דאודייה, היינו תושבי דוד, והמוסלמים מכבדים אותם מאד”.
(יערי, “מסעות א”י").
כפי שמספר יוסף בן מתתיהו (פלאביוס) בספרו הגדול “קדמוניות היהודים”, קשה היה לצבאו של דוד לכבוש את המצודה היבוסית שעל הר ציון, ולכן “החליט להלהיב את החיילים לפעולות על ידי כיבודים ומתנות, והכריז שימנה לשר על כל הצבא את מי שיעלה דרך העמקים שלמטה על המצודה וילכדנה. לאחר שגירש דוד את היבוסים מתוך המצודה, בנה וחידש את עיר דוד וישב בה כל ימי מלכותו. ודוד ביצר גם את העיר העליונה (של ירושלים) וחיבר אליה את המצודה ועשאה גוף אחד ובנה חומה מסביב לה”. נראה שמחומה זו שהוקמה על ידי דוד המלך לא נשאר זכר. החומה העומדת כיום סביב ירושלים העתיקה ובתוכה שער ציון, הוקמה בשנת 1541 על ידי השולטן התורכי סולימן “המפואר” (שמלך עד שנת 1566).
בנימין מטודלה, – החשוב בנוסעים היהודים בימי הביניים (מסעותיו בארצות השונות ארכו משנת 1160 עד 1172) – ביקר בירושלים בשנת 1170, בימי התחדשות הישוב היהודי בא"י בתקופת המלכות הפראנקית, וכך הוא כותב בספרו: (“מסעות בנימין מטודלה”):
“כמו מאתים יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה (כלומר העיר), ובחומה שבמגדל דוד הבנין הראשון של היסוד, כמו עשר אמות, מבנין הקדמונים שבנו אבותינו, והשאר מבנין הישמעאלים. ואין בכל העיר מקום חזק יותר ממגדל דוד. ושם שני בתים, אחד לאשפיטאל (=בית חולים) והבית השני קוראין אותו "מינטולי שלמון", הוא ארמון שעשה שלמה מלך ישראל ע"ה (עליו השלום), ושם חונים הפרשים, ויוצאים מהם שלש מאות פרשים בכל יום למלחמה, חוץ מן הפרשים הבאים מארץ פרנקוש ומארץ אדום”. לפי ר' בנימין מטודלה, היה אז רב העיר הרב אברהם אל־קונסטאנטיני (איש קונסטאנטינופול, שהיתה אז בירת הקיסרות העותומאנית), אשר ר' בנימין מכנה אותו “חסיד ופרוש”, הרב הירושלמי אמר לו לר' בנימין הסייר, כי כאן קברי מלכי יהודה לבית דוד וסיפר לו ספור פלאים להוכחת דבריו. גם אחד מתלמידיו של הרמב“ן שחידש בשנת ה’כ”ז (1267) את הישוב העברי בירושלים ויסד בה ישיבה גדולה, תיאר במכתב ששלח מירושלים לבני משפחתו באיטליה את מצודת ציון: “…ושם קברי המלכים, ושם בנין ישן קוראים אותו היכל דוד, מכוון נגד בית המקדש, ומדליקין בו נרות לקדושת המקום. אומרים שהוא בנין דוד, הוא המקום אשר היה שם ארון אלוקים משהביאו דוד המלך לביתו עד שנבנה הבית (=בית המקדש). קרוב משם הוא מגדל דוד, והבנין מאבנים גדולות מאד, ניכר כי הוא בנין קדמון והנה הוא עכשיו בתוך ירושלים”, גם נוסע קראי, שמואל בן דוד, איש קרים, שביקר בירושלים בראשית המאה ה־17, כותב: “…ובאנו אל עיר ציון, והיא קרובה לשער העיר ירושלים (בודאי הכוונה לשער הידוע כיום כ“שער יפו”), מחוץ לעיר, ושם קבורת דוד ושלמה עליהם השלום, ובנו עליה קובבא יפה מאד, וסביבות הקובבא קירות קטנים, ושם שער העיר הסמוך לציון באב־אל־דאוד. רוצה לומר שער דוד עליו השלום, – הוא שער ציון”.
כיוון ששער ציון הוא השער הקרוב ביותר לרובע היהודי, כינוהו הערבים גם “באב חרת איל־יהוד”, שער השכונה היהודית. השער בנוי קשת וכמו בכל יתר שערי העיר מצויים בו חרכי־ירי צרים. הקשת שמעליהם, בנויה בסגנון הממלוכים שמשלו בארץ ישראל לפני כיבושה על ידי התורכים (בשנת 1517). השער שהוקם ע"י התורכים, מתבסס על אבני־יסוד ממלוכיות.
מגדל־דויד האימפוזאנטי המזדקר בין שער ציון לשער יפו הוא היחיד מבין שלשה מגדלים שבנה כאן הורדוס המלך, “העבד האדומי” שהשתלט על בית החשמונאים באמצעות קשר של נשואין ובכוח אלים, שמו של מגדל זה שניתן לו ע“י הורדוס היה “מגדל פצאל” על שם אחיו. יתר שני מגדלים, – “מגדל מרים” שקרא על שמה של אשתו מרים החשמונאית, ו”מגדל היפיקוס" על שם אחד מידידיו הקרובים ביותר שהקריב את חייו למען הורדוס, נהרסו על ידי הכובשים התורכים, בהשאירם רק את מגדל פצאל, המכונה כיום מגדל דוד. יוספוס פלאביוס מציין בספרו, כי הוא דומה למגדל־המאור של אלכסנדריה והוא בנוי כארמון ובו חדרי מגורים וגם בית מרחץ. על שלשת המגדלים האלה כתב פלאביוס: “…מגדלים כאלה לא היו כמותם בעולם כולו מבחינת גודלם, יופיים וחוסנם”. לפי המסורת הערבית עומד מגדל דוד עוד מימיו של דוד המלך ועל כן הם מכנים את המיסגד שבו “מיחראב דאוד”, כלומר מקום־התפילה של דוד, שכן לפי אמונתם היה מתפלל כאן דוד המלך. מסופר שבמאה ה־19 הסתמכה הנהלת הקהילה האשכנזית היהודית בירושלים על אמונה זו ופעם, בשיחה פרטית, טענו לפני הקאדי ופמליתו: הרי אתם עצמכם טוענים שהמגדל הוקם ע"י דוד מלכנו, למה לא תאפשרו, אפוא, ליהודים לבוא גם הם להתפלל על קברו? וענו להם המוסלמים: הואיל ומפני חטאיכם גורשתם מירושלים, פקעה זכותכם למקום זה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.