“הצופה”

יום ו' י“ג בכסלו תשנ”א

30.11.1990

ד“ר אריה מורגנשטרן יוצא במאמר גדול (“הצופה”, כ“א במרחשון תשנ”א – 9.11.90) שכותרתו אירונית משהו, “האגדה לבית ריבלין”, בו הוא משתדל “להוכיח” שאין הוכחות לכך שהרב הלל ריבלין היה מבין עשרת ראשוני תלמידיו של הגר”א אשר חידשו בשנת 1812 את העדה האשכנזית בירושלים. לפי דעתו, עלה הרב הלל ארצה רק בשנות השלושים של המאה הקודמת.

והנה מונח לפני הספר “נתיבות ציון וירושלים”, מבחר מאמרי הרב אברהם משה לונץ (מהדורת ג. קרסל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"א – 1970), ובעמוד 168 מספר ר' א“מ לונץ – חכם ירושלמי, עורך וסופר בעל שם, (אשר גם בירושלים וגם בתל־אביב ישנם רחובות על שמו): “…ידוע לנו שבתמוז תקע”ג (1813) עלו לעיר הקודש הר”ר שלמה זלמן שפירא מוולוזין ואתו צעיר מווילנא, מצוין, שידוע בשם אריה נאמן, וקרוב מאוד שעימם באו לעיר הקודש גם הר“ר הלל ריבלין בן הרב ריבלין בן הרב ר' בנימין ריבלין משקלוב (תלמיד הגר"א) ור' יהודה יודל ב”ר יוסף ממוהילב. שני אלה חתומים על מכתב מירושלים משנת תקע“ז (1817) שנתפרסם ב”ירושלים“, כרך ד' צד 114”. מדוע ציין ר' א“מ לונץ “וקרוב מאוד שעימם באו לעיר הקודש”, בעוד שבנוגע ליתר העולים החדשים אז לירושלים, לא השתמש בהערה זו? קשה לדעת זאת. מכל מקום מוכח בזה שבשנת 1817 היה הרב הלל ריבלין בירושלים, ובוודאי “קרוב מאד”, כלומר כך שיער רבי לונץ, ואם טעה ר' א”מ לונץ בכמה שנים – שהרי ידוע שעליית ראשוני ה“פרושים” תלמידי הגר“א לירושלים היתה בשנת 1812 – איך רוצה ההיסטוריון ד”ר אריה מורגנשטרן “להוכיח” שהרב הלל ריבלין עלה בשנות השלושים של המאה ה־19?! חבל שהרב הלל עצמו לא דאג להנציח את תאריך העלייה המדוייק שלהם לירושלים, ואולי כתב על כך, אלא שידוע לנו שעם פטירתו במחלת הכולירה בשנת 1834 שרפו השלטונות את כל הספרים והכתבים שהיו בביתו – בשיטה זו רצו למנוע התפשטות המחלה. אולי מתוך צניעות או משום שהיה עסוק מאד בביסוס עדתו, לא הירבה לכתוב מכתבים, פרט לבני משפחתו בשקלוב.

עשרות שנים לאחר פטירתו של הרב הלל ריבלין, כתב עליו הרב אריה לייב פרומקין בספרו החשוב “תולדות חכמי ירושלים”: “…שמו של הרב ר' הלל ריבלין ז”ל וחכמת לבו, ינעם עוד היום לזיקני ירושלים וזכרו לא ימוש מפיהם“. וזה בניגוד לדעתו של מרוגנשטרן כפי שהתבטא במאמרו הנ”ל ב“הצופה”. ד“ר מורגנשטרן מזכיר מכתב מסויים שכתב ר' הלל בשנות ה־30 של המאה הקודמת. ויתכן שמכתב זה נכתב לאחר שובו של הרב הלל מרוסיה (פעמיים הוכרח לנסוע לרוסיה בעינייני הכלל, לפי הזמנת יהודי רוסיה), וגם בזה מוצא א. מורגנשטרן “הוכחה” לתיזה שלו. ועוד הוכחה כזו על סמך השערה בעלמא: נאמר לי שבאחת ההרצאות של ד”ר מורגנשטרן בירושלים בנושא זה נאמר שהרב הלל ריבלין לא היה כלל מראשוני ומראשי העדה האשכנזית המחודשת בירושלים. הוא נשאל על־ידי אדם מן הקהל: ולמה חשוב היה למישהו לשקר בענין זה ולקבוע כי היה רבי הלל בין ראשוני תלמידי הגר“א בירושלים? וההיסטוריון ד”ר מורגנשטרן ענה, כי לפי השערתו לא נעים היה להם לתלמידי הגר“א שרק יותר משלושים שנה לאחר פטירתו של הגר”א (הוא נפטר בשנת 1797) החלו ה“פרושים” למלא את דרישתו לעלות לייהד את ירושלים. אם אמנם אמר זאת ד"ר מורגנשטרן (אני עצמי לא הייתי בהרצאה זו, כמובן), הרי הפליאה גדולה ביותר. האם על סמך השערות קובעים עניינים היסטוריים?

ד"ר מורגנשטרן כותב במאמרו, שלא פניתי אליו לא בטלפון ולא בכתב, כאשר קראתי שהוא טוען שהרב הלל לא היה בין ראשוני האשכנזים בירושלים. לא אמרתי שפניתי אליו בטלפון, אבל סהדי במרומים שפניתי אליו במכתב ובצורה תרבותית ביקשתיו מאוד להודיעני פרטים והוכחה כלשהי בעניין זה. סבור הייתי שלאחר בירור העניין, אוכל להוכיח לו שלא אגדה לבית ריבלין כאן. האם ייתכן שלא קיבל את מכתבי? קשה כיום להוכיח זאת. על כל פנים, אני תשובה לא קיבלתי.

באשר לר' אריה נאמן, טען כנגדי א. מורגנשטרן שבעלותו לירושלים היה ר' אריה זה בן 16. ושוב עלי לשאול מנין “לקח” מספר זה. בספר החשוב “תולדות חכמי ירושלים”, שהוא למעשה ספר היסוד של ההיסטוריוגראפיה הארצישראלית במאות האחרונות (יצא לאור בשני כרכים), נאמר שאריה נאמן היה בן 12 – כלומר לא היה עוד ראוי לצרפו למניין, אלא אם ניתן בידו ספר תורה בעת התפילה. וכיוון שרבי אריה סיפר לאחר שנים רבות שמחדשי היישוב האשכנזי בראשית המאה הקודמת היו תשעה גברים ושהוא היה ביחד עם אותם תשעת הגברים בעת העלייה לירושלים, כתבתי שאולי הנער אריה זה הוא “הקטן וספר תורה בידו” שהשלים בעת הצורך את המניין לתפילה בציבור. גם את זה מכחיש ד“ר מורגנשטרן וכדי להוכיח ש”גם" בזה אין אני צודק, עשה מנער בן י“ב שנה (כפי שמסופר ב“תולדות חכמי ירושלים”), עלם בן 16. היטפלותו של ד”ר מורגנשטרן לפרט שולי זה תוך עיוות “קל ערך”, שאין בו ולא כלום לעצם הנושא, – מתי עלה הרב הלל ריבלין לארץ ישראל, – באה, כפי הנראה לשם ביסוס טענתו שאין לסמוך על דברי ודוקא על ידי כך הוכיח את אי הקפדתו שלו במסירת עובדות.

ו“הוכחה” נוספת לכך שהרב הלל לא עלה לירושלים בשנת 1812 מדגיש ההיסטוריון ד“ר מורגנשטרן, והיא שבספר “תולדות חכמי ירושלים” לא רשום מתי עלה הרב הלל ריבלין לירושלים. יכולתי לענות על כך כפי שקבעו חז”ל “לא ראיתי אינו רְאָיָה” (כתובות כ“ג, ע”א), אבל תשובתי היא יותר ממשית: גם על שלמה ויצחק פ“ח לא רשום מתי עלו ובכלל לא רשום שעלו ארצה, – כי הם היו תושבי ירושלים עוד שנים רבות לפני בוא ה”פרושים" לירושלים – ובכל זאת לא מנעה עובדה זו מד“ר מורגנשטרן להכתיר את הפרק הראשון בספרו “בשליחות ירושלים” באותיות ענק על שליש העמוד: “שנים מעשרה האשכנזים הראשונים בירושלים היו ר' שלמה פ”ח ובנו ר' יצחק”! נכון הוא ששני אישים אלה, שהיו גם הם אשכנזים (ואולי לא היחידים אז) שהיו תחת חסות העדה הספרדית בירושלים יכולים היו להשתלב במשך הזמן בעדה האשכנזית המתחדשת ואף היו בין טובי עסקניה הפעילים של עדה זו. ואת זה הדגשתי במאמרי. ב“תולדות חכמי ירושלים” צויין שרבי יצחק פ“ח היה מתורגמן, “משרת וקוואס” להרב ר' ישעיהו ברדקי, וידוע שגם האב וגם הבן פ”ח עשו רבות למען היישוב העברי הקטן והדל אז בירושלים, כי בהיותם ירושלמים ותיקים (יצחק גם נולד בירושלים) ששלטו בשפה הערבית והכירו היטב את המצב בירושלים, היתה להם אפשרות לכך. אבל גם ציינתי שאין זה נותן לאיש את הזכות לצרפם לעשרת העולים החדשים אז אשר חידשו את היישוב העברי האשכנזי בירושלים.

יותר משיש כאן אגדה לבית ריבלין, יש כאן אגדה של ההיסטוריון ד“ר אריה מורגנשטרן בעזרת צאצאית של ה”ה שלמה ויצחק פ"ח.

* * *

זהו אחד המקרים המוזרים והנדירים בהם מנסה היסטוריון ארצישראלי מדופלם לשכתב היסטוריה ארצישראלית בצורה כזו מבלי להתחשב בכך שהתעמקות־יתר בנושא עשויה לגלות המעידה שמעד מדעו זה והוא נכשל.

הואיל וד"ר מורגנשטרן הזכיר במאמרו הפולמוסי, שהוא מפרסם בנושא מוזר זה מאמר בקובץ “שלם” העומד להופיע, בהוצאת “יד יצחק בן צבי”, פניתי למכון זה בירושלים והצעתי שאם אמנם כך הדבר אני מבקש לצרף למאמרו של א. מורגנשטרן גם את מאמרי. לא קבלתי תשובה כלל, – אבל עד כמה שידוע לי לא הופיע הקובץ “שלם”.