את דעתו השלילית של החוקר ישראל ברטל על אנשי הישוב הישן הוא הביע גם בקובץ “הישוב בעת החדשה” (בעריכת שמואל סטמפלר ובהוצאת משרד הבטחון תשמ"ג – 1983). שם המאמר של י. ברטל בספר זה הוא “הישוב הישן בארץ ישראל” עיקר טענתו היא – שאנשי הישוב הותיק הזה לא היו פרודוקטיביים, ואפילו הקמת השכונות שמחוץ לחומות ירושלים העתיקה לא היתה אלא “הרחבת תחומי ה”ישן" הרבה יותר מאשר יצירת ה“חדרים בחברה היהודית בארץ ישראל”. משתמע מכך, שאם אנשים אלה הרחיבו את שטח ההתישבות היהודית בירושלים וביפו, ובצפת והקימו את הכפר העברי הראשון בתקופה החדשה, את המושבה פתח־תקוה, שכינוה “אם המושבות” והיא כיום עיר ואם בישראל. ואת מוצא, הרי נעשה הדבר לשם פרנסה ולא לשם בנין הארץ. ואם אכן פרסמו אנשי היישוב הישן, – כגון רבי יוסף־יושה ריבלין ורבי יואל־משה סלומון (שאותם מזכיר ישראל ברטל במאמרו זה, שהרי אי אפשר היה לו להתעלם מהם ומעשיתם) מאמרים בשבח ההתישבות היהודית המתרחבת בארץ ישראל, הרי הם עשו זאת משום שהיו מיועדים לסכנות המיפגש עם המודרנה, תוך מאמץ להתרגל לרעיונות ודרכי ארגון חדשים".

על מאמרו זה של י. ברטל פרסמתי תגובה במאמרי “האם היישוב הישן בארץ ישראל לא היה קונסטרוקטיבי?” (“הצופה”, בגליונו מיום ט' אייר התשמ"ד – 21.5.1984) – שבין השאר ציינתי בו: “… דברים אלה נכתבו ע”י ברטל למרות שהוא עצמו כותב באותו מאמר שר' יואל משה סלומון כתב בעתונו (“יהודה וירושלים”) כי אנשי ה“פרושים” בירושלים עוסקים בכל ליבם בישובה של ארץ הקודש, וכי רבי יוסף ריבלין כתב על “ההתעוררות הנפלאה המתחוללת על אדמת קדשנו בימים אלה להאחז בני ישראל עליה, – אולי משום שגם ריבלין וגם סלומון כינו את ארץ ישראל “ארץ הקודש”, או “אדמת קדשינו” הם פסולים בעיניו של ברטל, שהרי יש בהם משום אורתודוקטיה, רחמנא ליצלן”.

סילוף דברי ימי ההיסטוריה הישובית של ארץ־ישראל    🔗

מאז ומתמיד היו חלוקי דעות בקשר לפעולות הישוביות של “היישוב הישן” בארץ־ישראל במאתיים השנים האחרונות. ולא חלוקי־דעות בלבד אלא גם זלזול בפעולות הקונסטרוקטיביות של יישוב זה, תוך עיוותי עובדות. וזאת מסיבות שונות, כולל סיבות אישיות – כגון בנושא ה“חלוקה”, בקשר לשמירת הדת או המסורת, ועוד.

בכמה מקרים הגיב על כך מחבר הספר הזה, ולהלן כמה ממאמרי־תגובה שלו שפרסם בזמנים שונים, – שניים בעתון “מעריב” ושלושה ב“הצופה”. שנים מהם בקשר ליישוב הישן בכלל ושנים בקשר לנושא של ראשוני ה“פרושים” שעלו לירושלים וחידשו בה את העדה האשכנזית והניחו את היסוד לייחודה של ירושלים. בנושא זה מצורף גם מאמרו של היסטוריון ירושלמי שניסה לשלול עובדות היסטוריות ולעוות ביוגרפיות של ראשוני החלוצים בבנינה המחודש של ירושלים, למען יבין הקורא במה מדובר. ואלו אינן אלא דוגמאות של עיוותים היסטוריים.

עיוות בהיסטוריה של ירושלים    🔗

“הצופה”

ו' חשון תשנ"א

26.10.90

חוברות כתב־העת “קתדרה”, הרבעון לתולדות ארץ־ישראל ויישובה, יוצאות לאור תמידין כסדרן זה שנים לא מעטות. כעת מונחת לפני חוברת מס' 55 (חוברת שהיא ספר בפורמאט רחב, בן 187 עמודים ועוד 3 עמודים ובהם קיצור המאמרים השונים באנגלית) ובה מאמרים מעניינים (ואפשר להוסיף: כרגיל).

אלא שעד כמה שזכור לי – ואני קראתי את “קתדרה” החל מן החוברת הראשונה, ועל רבות מהן כתבתי באכסניות ספרותיות שונות – זו הפעם הראשונה שמופיע בכתב־עת זה גם מאמר ביקורת על ספר, ומה עוד ספר שיצא לאור לפני שנים, באפריל 1987. זהו מאמרו של ד“ר יעקב ברנאי מן החוג ללימודי ארץ־ישראל וההיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה של חיפה, על ספרו של ההיסטוריון ד”ר אריה מורגנשטרן “בשליחות ירושלים” תולדות משפחת פ“ח רוזנטאל 1916–1839, שיצא לאור על־ידי רבקה ויינגרטן, נכדתם של נכדת רבי שלמה בן ר' יצחק פ”ח (שאשתו הראשונה בריינה נרצחה ע"י ערבים בביתה בירושלים). משפחת פ“ח (ראשי תיבות של “פותחי חותמות”, מקצוע שבו עסקו שלמה ויצחק פ"ח), היתה פעילה מאוד ביישוב העברי בירושלים במחצית הראשונה של המאה שעברה – אבל בספר שהוציאה לאור הצאצאית שלהם, הם זכו לזכות שאינה מגיעה להם, ועל מאמר ביקורת זה של ד”ר ברנאי בקשר לכך ברצוני להתעכב במיוחד.

ד“ר אריה מורגנשטרן, מחבר הספר, שעליו מדובר, הוא היסטוריון שחיבר בעיקר מאמרים וספרים בייחוד בנושא היישוב העברי הישן בארץ־ישראל. שלא כהיסטוריונים מודרניים אחרים ידע להדגיש את פעולותיהם החיוביות של אנשי היישוב הזה. בעיקר עשה רושם רב ספרו “משיחיות ויישוב ארץ־ישראל”, שיצא לאור בשנת 1985 על־ידי “יד יצחק בן צבי”, ועורר ויכוחים. כותב השורות האלו פרסם על הופעתו של ספר זה מאמר ביקורת בהדגשה חיובית – ועל כן גדולה היתה תמיהתי כאשר קראתי בספרו על משפחת פ”ח הירושלמית, שנתקלתי בפרק הראשון בכותרת: “שניים מעשרת האשכנזים הראשונים בירושלים – רבי שלמה פ”ח ובנו ר' יצחק“. ולא זו בלבד – בעמד 321 כותב ד”ר מורגנשטרן בהערה כללית שולית: “לא כללתי ברשימה זו (של עשרת ראשוני האשכנזים בירושלים, – א.ב. ר"ן) את ר' הלל ריבלין משקלוב, ראה מאמרי “מתי עלה ר' הלל משקלוב לארץ־ישראל, העומד להתפרסם במקום אחר”. עד כה לא ראיתי את אותו “מקום אחר” ואינני יודע אם נתפרסם – מכל מקום פניתי אל ד”ר מורגנשטרן בעניין זה אבל לא זכיתי לתשובתו.

המושג “עשרת הראשונים” בחידוש הקהילה האשכנזית בירושלים בראשית המאה ה־19 מעורר ויכוח פה ושם. הקביעה ההיסטורית כפי שנתגבשה על־ידי צאצאי אותם ראשונים ועל־ידי היסטוריונים היא, שלמעשה היו רק תשעה אנשים שהעזו לעזוב בשנת 1812 את צפת, שבה התיישבו עם בואם מרוסיה כשלוש שנים קודם לכן, ולעבור לירושלים. על כך מסופר על־ידי אחד מאותם תשעה ה“חלוצים” האשכנזים הראשונים, ר' אריה מרקוס, שיחד את אחיו המבוגר, מרדכי, היה בין אותם ראשונים, והוא אז נער שעוד לא הגיע לגיל מצוות, בהתבגרותו היה גזבר ונאמן הקהילה האשכנזית המחודשת בירושלים, ועל כן מכונה היה ר' אריה נאמן: “לא היה להם מנין לתפילה ושכרו אחד מאנשי הספרדים לצרפו למנין ואיש זה זכה במנה מן ה”חלוקה" האשכנזית, ולפעמים הוכרחו לצרף קטן וספר תורה בידו למען השלים את המנין“. את זה מספר מפיו של ר' אריה נאמן מחבר הספר “תולדות חכמי ירושלים”, ר' א.ל. פרומקין, בחלק ג' של ספרו, עמוד 154. ייתכן שה”קטן וספר תורה בידו" שצירפוהו לעתים כאשר חסר היה עשירי לתפילה, היה אותו נער אריה מרקוס, אשר מספר: “הייתי מעשרת הראשונים אשר בעצת ה' השכילו לפתוח שערי ירושלים לפני קהל אשכנזים”.

מכל מקום לא קראתי ולא שמעתי שבין ראשוני מייסדי הקהילה האשכנזית המחודשת בירושלים היו האב והבן פ“ח כפי שמספר בספרו ד”ר אריה מורגנשטרן, המוציא מרשימה זו את ראש השיירה הראשונה בת 70 איש שעלתה ארצה בשנת תק“ע (בשלהי שנת 1808 וראשית 1809), ר' הלל ריבלין. לפי ה”אנציקלופדיה לחלוצי היישוב העברי ובניו“, נולד ר' יצחק פ”ח בירושלים בשנת תקמ“ט – 1789 לאביו ר' שלמה: מסתבר, איפוא, שרבי שלמה כבר היה תושב ירושלים כאשר החלו מתיישבים בה ראשוני האשכנזים, שעלו מרוסיה בשנת 1809, והוא היה בין המספר הזעום של אשכנזים שנשארו בעיר לאחר הריסת הקהילה האשכנזית וגירוש אנשיה מירושלים – ויש לייחס לו זכות זו של הישרדות בעיר למרות הרדיפות מצד הערבים (האשכנזים המעטים שנשארו בירושלים נתקבלו מיד בחסות העדה הספרדית). אין ספק שזכות מיוחדת היא, ומה עוד שעם בואם של האשכנזים העולים החדשים, מאז 1812, נעשו בני משפחת פ”ח במשך הזמן מטובי העסקנים בעדה זו. למה לייחס להם זכות שאינה מגיעה להם, ועוד על חשבון אחרים? אני מודה, אילולא החסרת שמו של ר' הלל ריבלין מרשימת הראשונים, לא הייתי מייחס חשיבות מיוחדת לצירוף אנשים שאין זכותם בכך לרשימת אותם חלוצים ראשונים, אשר הודות להם, ורק להם, התפתח היישוב העברי בירושלים שהגיע כעבור כמה עשרות שנים (עוד במאה ה־19) לרוב האוכלוסיה בעיר זו. אבל איזו הצדקה יש להשמטה מכוונת של שם אדם בעל הזכות המירבית?! מה גם שבספרו הקודם, “משיחיות ויישוב ארץ־ישראל” מלא אותו מחבר שבחים לר' הלל ובנו ר' משה ריבלין.

בייחוד עלי לציין את דבריו של פרופ' מרדכי אליאב בספרו “ארץ ישראל וישובה במאה ה־19” (הוצאת “כתר”, ירושלים, 1978 עמוד 88), שלפיהם היה ר' הלל בין תשעת האשכנזים הראשונים בירושלים, ואינו מזכיר כלל ביניהם את שלמה ויצחק פ“ח, וכן נאמר ל”לקסיקון האישים בארץ־ישראל בשנים 1778 עד 1948" על ר' הלל ריבלין שהיה “מנהיג שיירת העולים הראשונה לא”י של תלמידי הגר“א ועמד בראש האשכנזים שעלו בשנת 1812 לירושלים וחידשו את היישוב האשכנזי בעיר”.

ועל כן תמוה שההיסטוריון ד“ר ברנאי נזכר כעת לפרסם מאמר שבחים על “בשליחות ירושלים”, בספר שנשכח. ויצויין שדוקא אותו ד”ר יעקב ברנאי פרסם ב“דבר” – בגליונו מיום א' באב תשמ“ה 19 ביולי 1985 – מאמר ביקורת שלילי על הספר של ד”ר אריה מורגנשטרן, “משיחיות ויישוב ארץ ישראל”…

התעודות והמסמכים שהוסיף ד“ר מורגנשטרן לספרו זה יש בהם חשיבות, וגם אני מעיד ברצון על צורתו החיצונית הנאה של הספר, כפי שעושה ד”ר ברנאי, אבל האם כל חברי ועדת המערכת של כתב־העת החשוב “קתדרה” ושלושת העורכים בעלי שיעור־קומה בחקר דברי ימי היישוב העברי, לא יכולים היו להעיר הערה כלשהי, על הקביעה הבלתי נכונה הבאה לידי ביטוי בראש הפרק הראשון של הספר “שנים מעשרת האשכנזים והראשונים בירושלים – ר' שלמה פ”ח ובנו ר' יצחק“, תוך השמטת שמות הזכאים העיקריים?! ועוד תמיהה: למה נזכר ונסקר ספר כשלוש שנים לאחר הופעתו, ודווקא בכתב־עת מדעי מכובד כ”קתדרה"?

האגדה לבית ריבלין    🔗

האגדה לבית ריבלין מספרת, כי אבי משפחת ריבלין בארץ־ישראל, ר' הלל ב“ר בנימין ריבלין משקלוב, הוא האיש שעמד בראש עליית תלמידי הגר”א לארץ־ישראל בשנת תקס"ח־1808, נשיא קהילת הפרושים בעת התיישבותם בירושלים ואב־בית־הדין הראשון שלה.

חוקרים וסופרים מקרב בני משפחת ריבלין נישבו בקסמיה של אגדה זו ואף טיפחו אותה במאמרים בחוברות ובשפע של ספרים, עד שהיא הפכה והיתה לנכס צאן ברזל ברישום תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל. גם חוקרים והיסטוריונים הסתמכו עליה בתום לב, למרות שלא היה בידיהם אפילו מקור היסטורי ראשוני אחר שיאשר ויתמוך במסורת זו.

והנה התברר לי, לאחר שחקרתי במשך שנים את תולדות היישוב היהודי בארץ במאה הי“ט, כי לאמיתו של דבר אין לאגדה זו כל בסיס. אינני מופתע, על כן, כי בעקבות הערת שוליים, שכתבתי בספרי “בשליחות ירושלים”, ירושלים, תשמ”ז, עמ' 123, ושעל־פיה אין לכלול את ר' הלל ריבלין בין עשרת בני חבורת תלמידי הגר“א הראשונים בירושלים – יצא הקצף נגד קביעתי זאת מצד אחד מבניה של משפחת ריבלין. מר א”ב ריבלין מבקש למחות נגד הקביעה הזאת במאמרו: “עוות בהיסטוריה של ירושלים” שנדפס ב“הצופה” מים ז' במרחשון תשנ"א, גליון של שבת קודש פרשת לך־לך. לצערי, אין המאמר דן בחקר העובדות, בביסוסן או בהפרכתן, מידת מחוייבותו של הכותב לאמת ההיסטורית, כפי שהיא מבוטאת בדברי, היא מפוקפקת: מצד אחד הוא מתרעם על שזכות היסטורית נשללת מאבי משפחתו, אך מצד שני הוא מתרעם על זכות דומה המיוחסת, במקביל, לאחרים. וכך הוא כותב: “למה לייחס להם (לבני משפחת פ"ח־רוזנטל) זכות שאינה מגיעה להם ועוד על חשבון אחרים?” בהמשך דבריו שם הוא כורה במו עטו מלכודת לעצמו: תוך שהוא מאשים אותי בעיוות ההיסטוריה, הוא מצהיר במפורש, כי היה מוכן להעלים עין מהעיוות ההיסטורי בהענקת זכות היסטורית למי שאיננו זכאי לה – אילו הייתי מונה בין הראשונים גם את ר' הלל… וכך הוא כותב שם:

“אני מודה, אילולי החסרת שמו של ר' הלל ריבלין מרשימת הראשונים לא הייתי מייחס חשיבות מיוחדת לצירוף אנשים שאין זכותם בכך לרשימת אותם חלוצים ראשונים”.

ואני קורא ומשתומם: מי שמדמה עצמו לנושא הדגל של האמת ההיסטורית מוכן להעלים עין מן העיוות ההיסטורי בתנאי שמישהו מבני משפחתו יצורף אף הוא לרשימת הראשונים!

אפשר אולי להבין את הנטיה הזאת של א"ב ריבלין לקשור לראשי משפחתו תארים ופעולות, שאינם שייכים להם ושאין להם כל תיעוד במקורות. מי שנפגע מכך בסופו של דבר היא אמינותה של משפחה זאת, שאמנם תרמה תרומה חשובה לתולדות ירושלים בתקופות מאוחרות יותר, אולם מדוע מבקשים אחדים מבני משפחה זאת, לפגוע בזכויות היסטוריות של בני משפחות אחרות!? זאת קשה להבין.

והנה, במאמרי “שתי מסורות על ראשית עלית תלמידי הגר”א" העומד לראות אור בקרוב ב“שלם” (מחקרים בתולדות ארץ־ישראל ויישובה היהודי, ספר שישי, בהוצאת יד יצחק בן־צבי), אני פורש קשת רחבה של מקורות חדשים ומגוונים, שמהם עולה בין היתר, כי ר' הלל ריבלין – אישיות מוסרית מרשימה, למדן מובהק הדבק בדרכי עבודת ה' של מורו ורבו ושאר בשרו הגאון מוילנה (!) – עלה לארץ לא בגל הראשון של עליית תלמידי הגר“א, כפי שטוענת האגדה לבית ריבלין, אלא בשנת תקצ”ב – 1832. זאת ועד, אמנם נכון, כי ר' הלל היה פעיל בענייני הלכה, אבל בניגוד למה שמספרת מסורת משפחת ריבלין, לא היה ר' הלל ריבלין באותן שש שנים, עד לפטירתו ביום ט' סיון תקצ“ח – 1838, לא נשיא הפרושים, לא אב־בית־הדין שלהם ואף התרחק מפורשות מענייני הנהגת הציבור. בנו, ר' משה מגיד, שעלה ארצה בשנת ת”ר – 1840 ונפטר ביום כ“ח אלול תר”ן – 1846, היה פעיל ממנו ושימש ממונה על כולל הפרושים בירושלים. אולם הדמות הדומיננטית מבין בני משפחת ריבלין היה ללא ספק ר' יוסף (יושע) ריבלין. הוא היה דמות מרכזית בחייה החברתיים, כלכליים, תרבותיים ופוליטיים של ירושלים ברבע האחרון של המאה הי“ט, כיהן כמזכיר רב השפעה של “הוועד הכללי כנסת ישראל” ואף היה מיוזמיה של ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות העיר־העתיקה, ממקימי ומייסדי השכונות הראשונות שלה, כגון “נחלת שבעה” ו”מאה־שערים“. מלבד פעילותו הציבורית היה ר' יוסף ריבלין סופר מוכשר ופורה והירבה להשתתף בפולמוסי התקופה מעל דפי העתונות העברית, כולל פולמוסים היסטוריים, כגון שאלת ראשוניות הישוב הישן וחשיבותו. הוא – איש מרכזי זה – מעולם לא הדפיס מעל דפי העתונות את הגירסה, כי ראשוני משפחתו עלו ארצה בשנת תקס”ח – 1808 או תקס"ט – 1809. טענה זו הפיצו צאצאי המשפחה בתקופה יותר מאוחרת.

גם ר' אריה לייב פרומקין, מחבר הספר “תולדות חכמי ירושלים” אינו מציין את שנת עלייתו ארצה של ר' הלל ריבלין ואילו החוקר החשוב ר' אליעזר ריבלין, שהביא את ספרו של פרומקין לדפוס, לא העיר על כך דבר (פרומקין־ריבלין, “תולדות חכמי ירושלים”, ירושלים, תרפ"ט חלק שלישי, עמ' 175).

אולם מעבר לכך – בכל המקורות ההיסטורים הראשונים, המתייחסים לתקופה זו, אין אפילו צל צלו של איזכור שמו של ר' הלל. כיום יש בידינו עשרות רבות של “מכתבי כולל” מאז שנת תק“ע – 1810, בהם מוזכרים או חתומים כל ראשי העולים – שמו של ר' הלל ריבלין אינו נזכר בהם: על האיגרת החשובה ביותר של ההנהגה באותם ימים – איגרת תלמידי הגר”א מצפת מיום י' באדר תק“ע – 1810, חתומים אחד עשר תלמידי הגר”א בארץ. ר' הלל ריבלין אינו חתום עליה. (א' יערי, אגרות ארץ ישראל, ת“א, תש”ג עמד 337 וכן ספרי “משיחיות ויישוב ארץ־ישראל” תשמ“ה (הדפסה חמישית, עמד' 72). דבר שמעורר פליאה אל נוכח הטענה כי הלה עמד בראש העולים. במשך שנים צברתי חומר ארכיוני רב: ביקרתי, חקרתי, עיינתי וצילמתי מאות רבות של מסמכים מארכיונים שונים בעולם: מלבד זה אני עומד בקשר עם גדולי הספרים הפרטיים של כתבי־יד ותעודות היסטוריות וזוכה מהם לשיתוף פעולה אוהד ביותר: ידועים לי גם רשימותיהם ורשמיהם של כותבי יומני מסעות בא”י, יהודים ושאינם יהודים. משך שנים אני עוסק בחקר אלפי איגרות “הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם”, שהם המקור החשוב ביותר לתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל במאה הי“ט ושנתגלה רק לאחר מלחמת העולם השניה. והנה בכל אלה לא מוזכר שמו של ר' הלל ריבלין עד לשנת 1835, וכאשר הוא מוזכר בשנים אלה, מצויה בכתבים התייחסות מפורשת לכך שעלייתו אירעה סמוך לשנת 1835. על כל אלה אני מרחיב את הדיבור במאמרי העומד להתפרסם כקרוב ב”שלם", כנאמר לעיל.

ואולם ההוכחה החותכת, אותה אני מבקש להביא בפני קוראי “הצופה” היא זו המצויה במפקדי היישוב היהודי בארץ־ישראל שערך משה מונטיפיורי בשנים 1839 ו־1855. ממפקדים אלה עולה כי משפחת ריבלין המורחבת, שעלתה יחד עם ר' הלל ואשר כללה את בנו ר' אליהו ובני ביתו, עלתה לארץ ישראל בשנת תקצ“ב – 1832 ולא בשנת תקס”ח או תקס"ט, כפי שטוענת האגדה לבית ריבלין. מסורת זו השפיעה כל־כך על חוקרים והיסטוריונים עד שלא שמו לב לדברים מפורשים, שכתב ר' הלל ריבלין בשנת 1835 לבני ביתו ברוסיה, ושהביאם לדפוס ר' אליעזר ריבלין. זהו המכתב היחידי של ר' הלל שנותר לפליטה. וכך הוא כותב: “כי נראה בעליל שמה' המסובב כל הסיבות נעשה זאת להביאיני הלום שלא לרצוני כידוע לכל, רק בעבותות אהבה נמשכתי לפה לעת זקנותנו. בוודאי אני מקבל הכל באהבה רבה כי ודאי לטובה גדולה כוונתו, או למרק עוונותי המרובים או לתקן פה איזה תיקונים שבעזרת ה' נתקנו על־ידי פה” (מאסף ציון, ספר חמישי, ירושלים, תרצ"ג, עמ' קמה – קמו).

מן המכתב עולה התייחסותו של ר' הלל לעצם העלייה לא"י: הוא הובא ארצה עם רעייתו בצורה פאסיבית על־ידי בניו ובנותיו ואף שלא רצה לעלות “כידוע לכל”, נמשך אחריהם מתוך אהבתו לבני משפחתו. בוודאי אין זה מכתב של מנהיג עלייה התוהה על עצם עלייתו לארץ…

אשר לזכות הראשונים של ר' שלמה פ“ח ובנו ר' יצחק. הנני להדגיש ולציין, כי עד לחיבור ספרי “בשליחות ירושלים” לא ידעו צאצאי משפחה זו, כי שניים מאבות משפחתם היו מעשרת האשכנזים הראשונים בירושלים. משפחה זו לא הצמיחה מתוכה היסטוריונים ואף לא תפסה עמדות הנהגה. העובדה שר' שלמה פ”ח ובנו ר' יצחק, שעלה לארץ בגיל שבע, אכן היו מעשרת הראשונים מבוססת בין היתר על שני כתבים: האחד – “סיפור התחלת יישוב אשכנזים הנקראים פרושים”, שחיבר ר' ישראל משקלוב, בו הוא אומר: “ואחד היה בעיה”ק ר' שלמה ב“ר ישראל מווילנא, עוסק במלאכתו פתוח חותמות ויגע הרבה בתקון ישוב ארץ ישראל והיה שם מהראשונים בדירת ירושלים” (מאסף ציון, כרך ב' שנה ב‘, תרפ"ז עמ’ 142). ובמכתב שכותב לא אחר מאשר ר' מנחם מנדל משקלוב, גדול תלמידי הגר“א, ביום כ”ג בשבט תפ“ג הוא כותב על ר' שלמה פ”ח: “להוי ידוע למאן דבעי למודעי שזה האיש המוכ”ז הרבני המפולג מו“ה שלמה פ”ח הי“ו מתושבי ירושלים עה”ק ת“ו מעשרה הראשונים וסבל בה כמה צער באהבתה”.

אין ספק, שמכתב זה, המצוי באוסף מר קלגסבאלד בפאריז, ופורסם עוד קודם לכן על־ידי מר פנחס גרייבסקי ב“מגנזי ירושלים” ט“ז עמ' א', ידוע היטב למר א”ב ריבלין, שקנאותו לכבוד משפחתו סימאה אותו מלראות את העדיפות של משפחה אחרת באשר לזכות הראשונים. (וראה ספרי “בשליחות ירושלים” עמ' 18–19, 123–221)

ומעניין לעניין באותו עניין: א“ב ריבלין מזהה בטעות את ה”ילד הקטן וספר התורה שבידו" שהיה ה“עשירי למניין” בקהילה האשכנזית בירושלים בשנת 1816 עם ר' אריה מרכוס־נאמן. ובכן, ר' אריה היה באותה שעה צעיר בן 16. ואילו הזיהוי הנכון של הילד נעשה על־ידי החוקר הירושלמי המובהק א“ר מלאכי במאמר ב”הצופה" מים י“ט שבט תשכ”ט (7.6.69), בו הוא קובע, כי הילד היה אברהם מאיר ב“ר ירמיהו מוילנה. הוא מתבסס על המקור הבא: “המנוח (ר' אברהם מאיר) נולד בצפת בשנת תקס”ד (1804) והיה בן אחות הר”ר סעדיה (תלמיד הגר"א) היה מהעשרה האשכנזים הראשונים אשר קבעו דירתם בירושלים" (העתון “שערי ציון” ב' מנחם אב תרמ"א).

אי לכך הריני לקבוע בכל האחריות ובהמשך למה שכתבתי בספרי “בשליחות ירושלים” עמ' 123 כי עשרת האשכנזים הראשונים בירושלים, מבין חבורת תלמידי הגר“א היו: ר' מנחם מנדל משקלוב תלמיד הגר”א בנו ר' נתן נטע, ר' אברהם שלמה זלמן צורף, אבי משפחת סלומון, ר' שלמה פ“ח־רוזנטל ובנו ר' יצחק, ר' שלמה זלמן שפירא תלמיד ר' חיים מוולוזין, חתנו ר' אריה ב”ר ירחמיאל נאמן, אחיו ר' מרדכי ב“ר ירחמיאל ר' נתן נטע ב”ר סעדיה משקלוב, וה“עשירי למניין” ר' אברהם מאיר ב"ר ירמיהו מוילנה אבי משפחת לפישעס־ליפשיץ.

גם צאצאיו של ר' אברהם מאיר לא ידעו, לצערנו, את ייחוס משפחתם. לא היתה להם תודעה היסטורית מפותחת, כמו שיש, ובמידה רבה של צדק, לבני משפחת ריבלין. והנה, לפני כמחצית השנה טלפנה אלי ד“ר רות מרכוס, חוקרת במכון וולקני ברחובות, ושאלה אותי אם אוכל לסייע לה במציאת השרשים המדוייקים של בני משפחתה. כל מה שידעה היה כי אחד מאבות המשפחה, יהודי בשם אברהם מאיר, היה שדר ה”חורבה“. בו במקום זיהיתי את הגב' מרכוס עם ר' אברהם מאיר ב”ר ירמיהו מוילנה אותו ילד “עשירי למנין” אשר נולד בארץ־ישראל וכונה “זרע קודש”. רות מרכוס התלהבה, רתמה עצמה לחקור אחר שרשיה, ופרי מחקרה, בסיועי, יצא בימים אלה בחוברת נאה בשם: “זרע קודש ונבטיו”.

ולבסוף צר לי לקבוע כי לא רק לאגדה לבית ריבלין אין שחר, אלא גם לתלונתו של א“ב ריבלין כי לא התייחסתי לפנייתו אלי. אין זו דרכי. א”ב ריבלין לא פנה אלי, אף לא בשיחת טלפון. מעולם לא פגשתיו ולא היה בינינו כל קשר, להוציא שיגור דברי ביקורתו הנלהבת על ספרי “משיחיות ויישוב ארץ־ישראל” בכתב העת “ניב הגמלאי”, מרחשון תשמ"ו.