“מעריב”, 26.1.1990

"ירושלים בתודעה ובעשיה הציונית / קובץ מאמרים בעריכת חגית לבסקי / הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל 462 + 29 עמ'.

שמו של הספר מבטיח רבות, אבל לא כל “ההבטחות־לכאורה” מקויימות בו. יותר מדי הסתייגויות ישנן בספר זה, במיוחד לגבי ירושלים של היישוב הישן.

ד“ר ישראל ברטל מביע את הסתייגתו (וזאת בלשון המעטה) מעמדתו ומצבו של היישוב הישן בא”י, שעם ראשית התהוות היישוב החדש, היווה רוב האוכלוסיה היהודית כאן. אמנם את מאמרו מכתיר ברטל בסימן שאלה “היציאה מן החומות, – התפשטות הישן או ראשית החדש”? אבל לאחר “שקלא וטריא” שהוא כופה על קוראיו, הוא מגיע בסיום המאמר לקביעה פסקנית וללא ערעור: “היציאה מן החומות (רוצה לומר בנין השכונות החדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה, – (שהיה בו משום פעולה חשובה, מתוך קשיים ולבטים – א.ב. ר־ן) אמנם היתה “חדש” (חידוש?), אך לא משכילי ולא לאומי”. עיקרו היה דווקא שימור הישן, סבור ברטל. וזה לאחר שכבר קבע לעצמו שהיישוב הישן, שאכן הכין את הארץ לבואם של יהודים רבים והתיישבותם בהם, לא היה קונסטרוקטיבי כלל וכלל; ולא זו בלבד, אלא עמד על דרכו של היישוב החדש.

וכך טוען י. ברטל: מפעל הקמת השכונות מחוץ לחומות ירושלים, לא היה אלא…" הרחבת תחומי הישן, הרבה יותר מאשר יצירת החדש בחברה היהודית בארץ־ישראל". יהודי ירושלים העתיקה, שכידוע לא היו רבים במספרם או משופעים בעושר כספי, חסכו לחם מפיהם, על מנת לצאת מן המצוקה שממנה סבלו, ומשום הצפיפות ששררה בירושלים, פשוט לא היה מקום ליהודים נוספים בירושלים דאז. למרות העוינות של תושבי הארץ ושל הממשל העותומני, הם הסתכנו והרחיבו את היישוב היהודי, על־ידי שפרצו מתוך החומות והשערים הסגורים של ירושלים העתיקה, מבלי למנוע מיהודי כלשהוא, גם מאנשי היישוב החדש, להצטרף אליהם. ואכן בהקמת פתח־תקוה הצטרפו צעירים יהודים, עולים חדשים מהונגריה, שקודם לכן התיישבו והתאקלמו בירושלים.

אבל השיא השלילי בספר זה, הוא מאמרו של אהוד בן עזר, מאמר שלפי עניות דעתי, בכלל לא יכירנו מקומו בספר כזה על ירושלים. כי מה רוצה ללמדנו בן עזר (ראב), אחד מצאצאי העוזרים ההונגרים בהקמתה של המושבה פתח־תקוה? שני דברים, ולגבי שניהם אין אפילו חילוקי דעות עליהם, שכן הוא יחיד האומר זאת, ואף שאינו מוצא תומכים לדעותיו, הוא משתדל לחזור עליהן בכל עת ובכל מקום. ראשית, הוא טוען שאת אותם “הונגרים” שעלו ארצה בשנת 1875, “מוכרחים” לייחס לעליה החדשה של שנת 1882. למה? כך הוא רוצה! יותר נאה לו שראשי משפחתו, שעלו ארצה שנים קודם לכן והתאקלמו בין בני היישוב הישן בירושלים, לא ייחשבו, חלילה, כאנשי היישוב הישן. לדעתי, זה פסול.

אליעזר ראב, ראש וראשון של משפחה זו, עלה ארצה, כאמור, בשנת 1875. אחד מבניו, משה שמואל (שלימים היה מטובי האכרים בפתח־תקוה ופעיל בהגנתה), למד בילדותו ב“חדר” יחד עם ילדי היישוב הישן, והבן יהודה (סבו של אהוד בן עזר) שהיה מבוגר יותר (בן 16) למד בישיבה בירושלים ושמע תורה מפי הרב יוסף זוננפלד, רב העדה החרדית ו“נטורי קרתא” בעיר. יהודה התחתן עם נערה ירושלמית ממוצא הונגרי, שעלתה ארצה בילדותה ביחד עם הוריה. אבל כל זה לא חשוב. אהוד בן עזר דואג לתפארת המשפחה, לא להיסטוריה, ולכן הוא רוצה שכולנו נקבל את דעתו שכל אלה הם בני היישוב החדש ולא, חלילה, בני היישוב הישן (יש שאינם רואים כל פסול באנשי היישוב הישן או בצאצאיהם)…

ובאשר לפעולתם של אותם “הונגרים”, שעיקרה – ואולי היחידה – היא בעזרתם החשובה (ועל כך לית מאן דפליג!) להקמתה של פתח־תקוה, עזרתם היתה רבה בעיקר משום שכמה מהם (וביניהם גם יהודה ראב) עסקו בחקלאות. וטוען בן־עזר לא פחות ולא יותר, אנשי ירושלים הצטרפו להונגרים הצעירים בהקמת המושבה, אבל עיקר מעשיהם של צעירים ירושלמים אלה, בעלי חזון ומעש היה – לדעתו הפרטית של בן־עזר שהם הפריעו לחלוצים ההונגרים החדשים ועמדו בדרכם… הסופר משה סמילנסקי פרסם ב“הארץ” מיום 4.6.1948 הספד על יהודה ראב ידידו ובו נאמר בפשטות: “כאשר יצאו בשנת תרל”ח (1878) יהודי ירושלים לחונן את אדמת האבות בין ביצות אמלבֶּס ועליהן הקימו את הכפר העברי הראשון בזמן החדש בארץ־ישראל, היו גם בני אליעזר ראב עמהם, ויהודה ראב היה להם למורה דרך במפעלם החקלאי". אלה דברי קשוט ואמת, ולא דברי אהוד בן עזר, שבהם הוא מעוות את ההיסטוריה היישובית בארץ־ישראל לרעת אנשי ירושלים ולתפארת משפחתו שלו.

הספר הזה יצא לאור בעזרתם של ארבעה מוסדות גדולים וחשובים. כלום לא נמצא אחד מבין אנשיהם המלומדים של מוסדות אלה, שיכול היה להגיב על שני המאמרים הנ"ל שבספר זה, אם בכלל היה מקום להם בו? והרי יתר המאמרים הם חשובים ומעוררים עניין – גם אם פה ושם מודגש השוני שבין היישוב היהודי בירושלים, לבין היישוב היהודי בארץ־ישראל בכללו. אבל זה לגיטימי ומעורר מחשבה.

ענין מיוחד יש במאמרה של נורית גוברין על השוני שבין ירושלים ותל־אביב, ובו גם הגדרות חריפות להדגשת השוני הזה. ועל כך בוודאי אין עוררין.