לשם הוכחה עד כמה דבקה גם בתקופתנו אצל כמה חוקרים – ולשמחתנו יצוין, שמעטים מאד הם – התדמית הבלתי נכונה, האבסורדית, של הישוב הארצישראלי הותיק כאילו כולו, או רובו ככולו, מורכב היה מאנשים הולכי בטל שלא רצו לעבוד ולפעול. למרות שלדעתם של אותם חוקרים כל הנתונים והאפשרויות בודאי היו שטוחים לפני רגליהם של היהודים בא“י במאה התשע־עשרה תחת השלטון העויין והמתדרדר של העותומאנים. יצוין מאמרו של החוקר ד”ר ישראל ברטל בספר על היישוב בעת החדשה שיצא לאור מטעם משרד הבטחון של ממשלת ישראל בשנת 1983 – התשמ"ד. ספר בעל חיצוניות יפה ובו 330 עמודים, מלאים מאמרים של מחברים שונים, רובם ככולם בעלי ידע בשטח זה של ההיסטוריוגראפיה הארצישראלית שהיתה מוזנחת וכאמור החלה פורחת בצורה יפה ויעילה. אמנם אין זה ספר ללימוד ההיסטוריה הארצישראלית, אבל יש בו משום תרומה לכך, שכן הוא עשוי לעורר רצון להעמיק יותר בשטח זה או אחר בפרק הזמן של המאה ה־19 והמחצית הראשונה של המאה ה־20, (כלומר עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948).

באשר לישוב “הישן” מוקדשים בספר זה שני מאמרים וחצי: “הישוב הישן” מאז שנת 1777, “ראשית העתונות העברית בארץ־ישראל” מאת שושנה הלוי ז“ל, מאמר מענין ביותר של חוקרת שהיתה אובייקטיבית, וחלק ממאמרו המענין גם הוא של דן גלעדי על “ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל במאה הי”ט”.

מוזר מאד, כמעט יוצא דופן, בתוך אסופה חיובית זו של מאמרים הוא מאמרו של ד“ר ישראל ברטל, שמצא לנכון להחזיר את גלגל ההיסטוריוגראפיה אחורנית. הוא שולל את הדעה שאנשי הישוב הישן היו פרודוקטיביים. לדעתו הם היו באופן עקרוני נגד התחדשות, וטוען: “ניתן לומר, כי מפעל הקמת השכונות היו הרחבת תחומי ה”ישן” הרבה יותר מאשר יצירת ה“חדש” בחברה היהודית בארץ־ישראל“. כלומר שמקימי השכונות העבריות בירושלים ועוד “וכמה ממתישבי פתח־תקוה” (כפי שהוא מכנה את אם־המושבות) לא עשו ולא כלום. ואם הקימו שכונות עבריות בירושלים וביפו ואת פתח־תקוה וגיא־אוני, הרי “הנטייה לייסד שכונות חדשות ולהרחיב את תחומי המגורים בסביבות הערים (!) צומחת היתה על רקע הנחיצות הכלכלית הקונקרטית ומקבלת משמעות דתית־משיחית ברוח חזון ישוב ארץ־ישראל של קלישר”. כלומר במלים פשוטות יותר: כל זה נעשה לא לשם עשייה, לא לשם בנין הארץ והרחבתו, אלא לצורך פרנסה. במלים אלה התבטא בשעתו גם משה לייב ליליינבלום, סופר עברי פורה בזמנו (בשלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20) ומפעילי “חיבת ציון”, אשר לצערנו זכור כיום שמו כמעט רק הודות לרחוב הספסרים בתל־אביב. סופר ועסקן ציוני זה (אשר לא זו בלבד שלא עלה לא"י, אלא גם לא ביקר בה) היה ידוע כמתנגד לישוב הישן והוא שטען בזלזול כי פתח־תקוה נוסדה על ידי יהודים ירושלמים רק “לצורך פרנסתם”… מבלי להכנס לויכוח בענין זה נגד ליליינבלום שאיננו עוד בחיים, הרי ניתן לטעון שאפילו הוקמה המושבה הראשונה אך ורק למען מתן עבודה ופרנסה למיסדיה – מה בכך? האם אין זה מעשה קונסטרוקטיבי?! ועובדא היא שהיא היתה יסוד איתן להתישבות הכפרית והיהודית בארץ־ישראל עם בוא העולים החדשים. ראש הממשלה דוד בן־גוריון כתב למחבר ספר זה במכתבו משנת 1962, כי פתח־תקוה היא אבן־היסוד הראשית למדינת ישראל. מה עוד שטענתם של ליליינבלום ואנשי חוגו היתה כי אנשי הישוב הישן מואסים בעבודה מתוך עקרון וכי ה”חלוקה" היא שגרמה לכך והשחיתה כל חלקה טובה בישוב. והנה בא חוקר מן הדור החדש וחזר על פירוש מוזר זה של עסקן ציוני מן המאה התשע־עשרה פירוש שאין בו ממש כלל.