¹

לאחר יסודה של מדינת ישראל, זכינו לפרלמנט משלנו, היא מועצת המדינה הזמנית, ולאחר הבחירות הראשונות במדינתנו זכינו לראות בעבודתו את הפרלמנט הקבוע הראשון של ישראל, היא הכנסת. זהו פרלמנט רגיל, עם מעלותיו, ואולי אף עם חסרונותיו, אולם זהו הפרלמנט האמיתי שלנו, סמל הדמוקרטיה וסמל רבונותינו על מדינת ישראל, – ברם, קדם לו “כעין פרלמנט” מקומי, שבו התבררו והתלבנו לא רק בעיות לוקליות, אלא גם עניינים ארצישראליים וישוביים חשובים ושעל במתו עלו גם עניינים יהודיים וציוניים עולמיים, – הריהי מועצת העיריה של תל־אביב, שכינוה העיר העברית הראשונה.

הקונגרס הציוני שהתכנס לכל היותר אחת לשנתיים, (בימי חירום לא התכנס כלל), ואף אסיפת הנבחרים של יהודי ארץ־ישראל – אשר מתוכה נבחר הוועד־הלאומי, – לא יכולים היו לשמש פרלמנט לישוב העברי מפאת אופיים ובגלל מרחק־הזמן שעבר תמיד מקונגרס לקונגרס או מאסיפת נבחרים לאסיפת נבחרים. ועל־כן נעשתה מועצת העיריה של ת“א כעין פרלמנט זוטא שהיה במידה רבה לפה לישוב העברי כולו בארץ ישראל. ת”א היוותה שנים רבות שליש הישוב העברי בא"י. אין תמיה, איפוא, שמועצת עיריתה היתה מטפלת לא רק בענייניה המצומצמים של העיר תל־אביב עצמה, ובבעיות של השכונות העבריות ביפו השכנה, שהופקרו והוזנחו על ידי עירית יפו, – כי אם נזדקקה לעתים מזומנות לדון בבעיות ישוביות ארציות שעמדו על הפרק מפקידה לפקידה, מביעה דעתה וקובעת את עמדתה. להחלטותיה של מועצת העיריה ולכל מה שנאמר בישיבותיה, היה ניתן פרסום רב בעיתונות והיה להן משקל רב גם בעיני הממשלה המנדאטורית הבריטית.

כל המדפדף בספרי־ההחלטות של מועצת־העיריה התל־אביבית, יראה בהם, איפוא, כעין אספקלריה למתרחש לא רק בתל־אביב, כי אם בישוב העברי כולו ואף גם בגולה. מלבד ההחלטות הרגילות אשר מהלך העבודה התקין של העיריה מחייבן, מרובות הן ההחלטות המוכיחות מה רבה היתה התענינותה של מועצת העיריה התל־אביבית בנעשה גם ביהדות בכללה ובישוב העברי בארץ ישראל כולה בפרט.

בין השאלות הישובית החשובות ביותר שהיו עולות מדי פעם בפעם על במת מועצת העיריה בימי המנדט, יש להזכיר בראש וראשונה את שאלת העליה, אשר בה היתה תל־אביב מעוניינת במיוחד, בהיותה שכנתה הקרובה של נמל יפו, ושהתפתחותה רבת־ההיקף, הודות לעליה באה לה.

בנובמבר 1938, שנה לפני התחלת המלחמה העולמית השניה האיומה, שבה הושמדו שישה מיליונים מאחינו באירופה, הועלתה במועצת העיריה ההצעה בדבר העלאתם של ילדים יהודים מגרמניה ומאוסטריה המנואצת, כדי להצילם מן התופת ההיטלרית ולאפשר להם לגדול ולהתחנך באווירה יהודית וחופשית, ההצעה היתה שכל משפחה בתל־אביב תקבל עליה לאמץ ילד אחד. ואכן נתקבלה הצעה זו בציבוריות התל־אביבית באהדה רבה ואף בהתלהבות, אלא שממשלת המנדט לא מיהרה כלל להגיש את עזרתה למימוש תוכנית גדולה זו, ובינתיים התקדרו שמי־המדיניות באירופה יותר ויותר עד התפרצות המלחמה העולמית השניה.

כאשר נודע בעולם על מעשי־הזוועה האיומים של הגרמנים נגד היהודים, מצא דבר זה הד רחב במועצת עירית תל־אביב, – הוחלט על פרסום כרוז מחאה “שיעורר הפגנה בעולם כולו נגד מעשי־הזוועה בגרמניה”. ידוע שתביעתה זו של מועצת עירית תל־אביב לא הביאה תועלת ממשית, כשם שהעולם הגדול הקשיח, לצערנו הרב, את לבו לתביעת העם העברי כולו “לעשות דבר־מה”. הלבבות האטומים של אנשי השלטון הבריטי והשערים של ארץ־ישראל נשארו סגורים ומסוגרים, וקו אחד נמשך מאותה החלטה ועד דברי המרירות של ראש־העיר דאז, מר ישראל רוקח, בישיבה ה־595 של המועצה מיום 17.2.47 (באשר לגירושם של מעפילים עברים, ניצולי השואה, לקפריסין): “אנו מביעים את מחאתנו נגד הממשלה הבריטית, שאין גבול למעשי ההשהיה וההתעללות שלה כלפינו”.

תוך שנות כהונתה הרבות של המועצה הששית – היא נבחרה במחצית דצמבר 1935 (עוד בזמנו של מ. דיזנגוף שנבחר אז שוב לעמוד בראש העיריה) והתכנסה לישיבתה הראשונה בינואר 1936, – עברו מאורעות רבים על היישוב העברי בארץ וכל המאורעות השונים בארץ ישראל (לא רק אלה שאירעו בתל־אביב) משתקפים בהחלטותיה של מועצת העיריה. המועצה אמנם נתכנסה לראשונה בזמן שמשבר כלכלי כבר נראה באופק (מחמת כיבוש אֶטיופיה ע"י איטליה), אולם עדיין היו הימים כתיקונם, העליה הגיעה לשיאים, ותל־אביב התפתחה והלכה. והנה פרצו ביום 19.4.1936 מאורעות הדמים ביפו השכנה, וביום 23.4.1936 מחליטה הנהלת העיריה כי מן הצורך “למצוא דרך להכחיש את האשמת הממשלה בדבר יריות מצד שוטרים יהודים על ערבים בשכונת פלורנטין” (שהיתה אז בתחום עירית יפו). יהודים נפלו בתוך רחובותיה של יפו, ושלטון המאנדאט השכיל להעמידנו לא כמאשימים אלא כנאשמים. מה רבה הדרך – למרות שהזמן קצר כל כך באופן יחסי – מן העיר המחוזית יפו של שנת 1936 ועד יפו העברית דהאידנא, שהיא כיום שכונה של תל־אביב רבתי.

מאורעות הדמים שפרצו באפריל 1936 ביפו ופשטו מכאן בארץ־ישראל כולה, שיתקו מיד את נמל יפו שהיה למעשה גם נמלה של תל־אביב, וכמובן שסגירת הנמל הורגשה בחייה הכלכליים של תל־אביב. ועל־כן מחליטה הנהלת העיריה ביום 25.4.36 “לפנות בדרישה נמרצת אל הממשלה לאשר את הוצאת הסחורות הנמצאות בנמל יפו והמיועדות לתל־אביב”. אולם דרישה זו לא נשאה פרי אף היא, הואיל ואזני השלטון הבריטי אטומות היו לכל דרישה להסרת החנק הכלכלי מעל תל־אביב שהיתה תמיד לצנינים בעיני ראשי השלטון. אלא שמעז יצא מתוק. דבר זה נתן את הדחיפה להגשמת חלום נוסף מחלומותיו של ראש העיר, מאיר דיזנגוף, פתיחת נמל מיוחד לתל־אביב, ובישיבתה של מועצת העיריה מיום 24.5.36 מודיע דיזנגוף על המאורע החשוב בדברי ימיה של העיר – פתיחת הנמל. מר רוקח, ששימש באותו זמן כסגן ראש העיריה – ואחר מכן, לאחר פטירת מ. דיזנגוף, נתמנה באופן טבעי ע"י נציב המחוז הבריטי כראש העיריה, (למרות שמועצת העיריה החליטה ברוב של קול אחד לבחור במר משה שלוש, חבר המועצה, כיו"ר שלה) – מסר באותה ישיבה סקירה כללית ומקיפה על השתלשלות העניינים בקשר לבניין הנמל שהוקם באחריותו.

בישיבת המועצה שהתכנסה ביום 26.4.36 הזכיר ראש־העיר המנוח מר דיזנגוף את הקרבנות שנפלו לפני בני־עוולה ביפו, ומני אז ואילך – עד פרוץ המלחמה העולמית השניה ב־1939 והפסקת מאורעות הדמים בא"י – מעטות היו הישיבות שאפשר היה לפתוח אותן מבלי להזכיר את שמות ההרוגים היהודים שנפלו כמעט שבוע־שבוע בארץ כולה. לא רק קרבנות היהודים הוזכרו, גם את זכר ההרוגים מבין החיילים והשוטרים האנגלים כיבדה המועצה, תוך דרישה לאפשר לצעירינו בכל הארץ להתגונן בעצמם עם נשק ביד. למען הפצועים מבין החיילים והשוטרים האנגלים שנלחמו בכנופיות הערביות, החליטה המועצה ביום 6.3.38 לשלוח “מתנה קטנה” לכל אחד מהם. בעקבות החלטה צנועה זו הוקם מטעם העיריה ועד־הארחה שהרחיב את פעולתו בימי המלחמה העולמית השניה – היה זה קודמו של “הוועד למען החייל” דהיום.

כמובן שבאותם המאורעות נדונה לא אחת שאלת הבטחון בעיר ובסביבותיה (עפ"י רוב היו דיונים כאלה נערכים בדלתיים סגורות, והֵידם לא היה מגיע לעיתונות). בישיבה מיום 21.6.36 הוחלט לדרוש הוספת 100 שוטרים ו־300 “גפירים” (שוטרי עזר) לתל־אביב – וזה עפ“י הצעת סגן רה”ע דב הוז, שהיה אז יו“ר ועדת המשטרה של עירית תל־אביב. ביום 24.7.36 מקבלת המועצה לתשומת לב את הצעת הנציב העליון בדבר הוספת 50 שוטרים יהודים “מיוחדים” (נוטרים) למשטרת תל־אביב, “למרות שמספר זה אינו הולם את צרכי הבטחון”, לשם העמדתם בגבולות תל־אביב יחד עם שוטרים בריטים ולשם ליווי האוטובוסים למושבות העבריות. אולם כמובן שהעיריה לא הסתפקה בשמירה “רשמית” זו ונתנה ל”הגנה" את כל העזרה. עכשיו כבר “מותר לגלות”, כי המטה הראשי של ה“הגנה” בעיר היה באחד ממשרדי העיריה ועמד בקשר הדוק עם חברי הנהלת העיריה י. רוקח, ד. הוז וס. שושני, שהיו ממונים מטעם מועצת העיריה על ענייני הבטחון בעיר ובסביבותיה, ומזכירות העיריה היתה המקשרת.

למרות מאורעות־הדמים הקשים, המשיך היישוב העברי במפעל הבניין ונכנס אז לתקופה של “חומה ומגדל”, שתיזכר כאחת התקופות היפות וההירואיות של היישוב, מועצת העיריה של ת"א מביעה בישיבתה מיום 18.4.37 את שמחתה ושמחת הישוב כולו על כי בעצם ימים קשים אלה נוסדו ישובים חדשים (עין הקורא, מצדה, בית־יוסף משמר השלושה). ביום 1.8.38 מזכיר ראש העיריה אז (מר רוקח) את גבורתם של אנשי טירת־צבי בשעת ההתנפלות עליה. ביום 27.3.38 מציינת המועצה את העליה לחניתה (בגבול לבנון) ומביעה לה ולמתיישביה את ברכתה. ביום 3.7.38 מחליטה המועצה להשתתף בהקמת מגדל־המים שנהרס במשמר־הירדן.

המאורעות הביאו לשליחת ועדה מלכותית לארץ־ישראל, וכאשר נתפרסמו מסקנותיה, מביע ראש־העיריה י. רוקח, בישיבת המועצה מיום 11.7.37, את התמרמרותה של העיר הגדולה והחשובה ביותר בארץ־ישראל נגד הצעות הוועדה לחלוקת הארץ בין יהודים וערבים, – ואת דעת המועצה, כי “יש לדחות כל נסיון להקטין את המפעל הישובי שלנו”.

בישיבת המועצה מים 26.2.39 נמסרת הצהרה “לנוכח הידיעות מלונדון בדבר הצעת הממשלה המכוונת לקפח את זכויותינו בארץ־ישראל”, – ראשית הסתננות הידיעות על ה“ספר הלבן”. והדברים מתחילים להתפתח: ביום 16.3.39 מחליטה המועצה על תגובתה לפרסום ה“ספר הלבן”, וביום 22.5.39 מוסר ראש העיריה הצהרה בשם המועצה נגד ה“ספר הלבן”

בפרוטוקול של מועצת העיריה בישיבתה מיום 25.3.39 – שהוכן ע"י כותב השורות האלו, בהיותו אז מזכיר המועצה – מורגשת המתיחות בשל החמרת המצב הבינלאומי. אמנם רק כשבוע אחרי זה ביום 1 בספטמבר 1939 פותחת גרמניה במלחמה, אולם כבר באותה ישיבה מחליטים להזמין מסכות־גז בשביל תושבי תל־אביב, לדאוג לפיקוח על מצרכי־מזון "במקרה של מלחמה, ועל הלוואה מיוחדת לצורך אמצעי התגוננות, שכן אווירת מלחמה כבר הורגשה היטב.

בעצם ימי המלחמה העולמית השניה, שבה לקחו חלק פעיל רבבות מבני היישוב העברי, הראה כבר השלטון הבריטי את כוחו בהגשמת הספר הלבן. גם דבר זה משתקף היטב בפרוטוקולים של מועצת העיריה. ביום 18.11.43 מביעה המועצה את אהדתם של תושבי העיר לרמת־הכובש אשר בה נערך חיפוש נשק על ידי הצבא הבריטי “בלוויית התנהגות אכזרית”. כן מובעת אהדה מיוחדת לעיתונות העברית, שידעה בשעה קשה זו לעמוד במבחן ולמרות איסור הצנזורה פרסמה את כל פרטי ה“חיפוש” הפתאומי הזה ואת מחאתה נגד מעשי ההתגרות של ממשלת פלשתינה (א"י). ביום 21.11.43 מוסר ראש העיריה, מר רוקח, למעצה פרטים בקשר להפגנות שנערכו בתל־אביב כמחאה נגד החיפוש הצבאי ברמת־הכובש וכל הכרוך בו; באותן הפגנות נפצעו רבים מן המפגינים ומן השוטרים הבריטים שניסו לשבור את ההפגנה ההמונית.

תוך עיון בהחלטות מועצת העיריה אנו נוכחים לדעת כי הקו הזה של ממשלת המנדאט נמשך עד ימי שלטונה האחרונים. ביום 25.1.48 צריך היה מ"מ ראש העיריה מר אליעזר פרי (אז: פרלסון) להביע במועצת העיריה מחאה נגד הצבא הבריטי על פיצוץ חלק מבית החרושת לספירט ליד מקוה־ישראל, “ולעומת זאת לא שמענו על פיצוץ בתים בכפר הערבי יאזור שאנשיו רצחו שבעה נוטרים יהודים צעירים”. אבל למרות זאת, ניצח הצדק: יאזור היא כיום כפר עברי פורח ושמו משמר השבעה – לזכרם של אותם שבעת הקרבנות. בישיבת המועצה ביום 25.2.48 הביע מר פרי מחאה על פיצוץ בית־הכנסת העתיק “אור זורח” בנוה שלום – אחת השכונות העבריות הראשונות של יפו – אם כי הצליפות מעל מסגד חסן־בק במנשיה נמשכו ללא הפרעה, ובישיבה מיום 22.5.48 – אזכרת עשרות הקרבנות של מעשה הזוועה ברחוב בן־יהודה בירושלים, שבו נהרגו אז יותר מחמשים יהודים – גברים, נשים וילדים, על ידי “מכונית תופת” שהצליחו מחבלים ערבים להחדיר לרחוב זה, בעזרת חיילים אנגלים מוסתים.

כל נפתולי היישוב העברי עם ממשלת המאנדאט וכל מאורע בר־חשיבות בארץ־ישראל משתקפים בהחלטותיה ובהודעותיה של מועצת עירית תל־אביב, וגם ענינים יהודיים חשובים בגולה, כאמור.

ואכן, היוותה אז מועצה זו כעין הכנה ל“בית ספר” ולפרלמנט האמיתי שלנו, הכנסת. מי שהיו אח“כ שרים בממשלת ישראל, ה”ה רוקח, גורי רמז, פנקס, שרת, קפלן, נמיר, רוזן (רוזנבליט), היו חברים במועצת העיריה של תל־אביב, וכן מי שהיה היו"ר הראשון של הכנסת, מר יוסף שפרינצק, והם הביאו אתם לכנסת את נסיונם רב השנים ממועצת־העיריה.

להלן קטע מתוך ספר הפרוטוקולים הרשמי של מועצת העיריה התל־אביבית, שהתכנסה לישיבה חגיגית אחרי קבלת החלטת עצרת או"מ על אישור הכרזת הקמתה של מדינת־ישראל בארץ־ישראל.

החותמים הם: היו"ר מר ישראל רוקח, שהיה אז ראש עירית תל־אביב ואחר מכן ראש העיריה של תל־אביב־יפו, ומזכיר המועצה אז מר אברהם ב. ריבלין מחבר הספר הזה.

החלטות המועצה השישית בישיבתה ה־146 מיום י“ז כסלו תש”ח – 30.11.1947

השתתפו: – ה“ה י. רוקח (יו"ר) גב' ד”ר א. גוברקובסקי, י. גורפינקל, א. זברסקי, ד"ר מ. כהן, א. לוביניקר, מ. נפתלי, מ. פיסטון, ד.צ. פנקס, אל. פרלסון, פ. רוזנבליט, ס. שושני, מ. שלוש.

הרבנים הראשיים לתל־אביב ויפו א.י. אונטרמן, וי.מ. טולידאנו, סגן מושל המחוז מר י. קיסילוב, אזרחי הכבוד של תל־אביב ה"ה יהודה גור וזאב גלוסקין, שרידי המיסדים של העיר תל־אביב, באי־כח מפלגות, מוסדות צבוריים וארגונים שונים ומנהלי המחלקות בעיריה.

ישיבה חגיגית מיוחדת

לאישור המדינה העברית: –

ראש העיריה מר ישראל רוקח פותח את הישיבה בנאום של חג בקשר להחלטת עצרת האומות המאוחדות ליסד בחלק מארץ ישראל מדינה עברית: “יום גדול הוא לנו היום הראשון לאחר החלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת המדינה היהודית והכרות עצמאותינו, צור ישראל וגואלו הדריך בתבונה את עמי התבל ויוציאו משפט צדק השם קץ לענויי עם ישראל”. – “רק מחציתה של ארץ ישראל נכללה במדינה, ומרבית המחצית הזאת אינה אלא ארץ מדבר ושממה, לעומת זאת הוצאו מהמדינה ירושלים, חברון ובאר־שבע, שלש הערים היקרות אשר שמות אבות האומה ומלכי ישראל קשורים בהן. אך רבה העבודה להחיאת שממות המחצית שבתוך המדינה”.

ראש העיריה מסיים בהבעת תודה לכל העמים שסייעו בהגשמת ההחלטה, ומבטיח לערבים תושבי המדינה העברית לכבד את רגשותיהם הדתיים, את שפתם ואת מסורתם, ואומר: “בערוב הערב הראשון לעצמאותנו ובזריחת השמש הטובה על ח”י כסלו נשוב לעבודה ונגש למלאכת הבנין ביתר זריזות וביתר מסירות לעמנו והכנעה לאלוהי ישענו הבונה את עמו ישראל באהבה".

לאחר נאומיהם וברכותיהם של הרב הראשי אונטרמן (המביע תקוה כי עצמאותנו תתפשט בכל א“י ומציע לקבוע את יום י”ז כסליו כיום חג לאומי), הרב הראשי טולידאנו (התובע לכוף את כל חלקי הישוב לבנין הארץ), סגן ראש העיריה מר אליעזר פרלסון (המביע תודה לשליחי העם היהודי שעמלו להשגת האשור למדינה העברית ואת אמונתו באפשרות של שלום בישוב, ופונה בדברי שלום אל הערבים ובמיוחד של תושבי יפו, למען יהיו שני העמים בשכנות טובה ובידידות), מר יש"ו אדלר ממיסדי תל־אביב (המציין את פעולתם של החלוצים הראשונים אשר הודות להם הגענו עד הלום), וחבר המועצה מר דוד צ. פנקס (הפונה בקריאה אל כל יהודי הגולה לעלות ארצה ודורש לבטל את שנאת האחרים – שנאת חנם – ובמקום זה לנהוג באהבת־חנם), – נסתיימה הישיבה בשירת “התקוה”, אשר הצטרף אליה הקהל הרב בככר לפני בנין־העיריה.