זה תצבורת-שנים שהשעון המעורר שלי כאן בארץ הוא עוף-של-נייר, ומדי בוקר יכולני להישבע בנקיטת-חפץ כי זה עוף-הנייר הנהו הן עצמו והן אחר.

חוץ מאשר בשבתות וימים טובים–זמנים שבהם הוא אדוק במצוות עמנו ואין הוא מנפץ במקורו הקהה את פניני-הרחשים השחורות של חלומי (וחלומי רק בנס ניצל מאבדון גמור)–תמיד, מדי יום ביומו, הוא מעוררני בדייקנות גורלית.

לא כן היו הדברים לפנים, בשחרות-נעורי: אז היתה יונה בת-תורים שוכנת-יער, רחוצת דמעות-לילה, מעוררתני ביום שבת ומועד: היתה באה ביעף ממסתור-לילה אל העורקים הוורדרדים של האשנב היחידי אשר בעליית-גגי, טסה בנדנוד-כנפיים אל הגבוה בענפים של שכני בעל הרגל האחת, הוא עץ-דובדבן אשר שיבה אפורה, ועתים שיבה אדמונית, מעטרתו. ושם, מול אשנבי היתה מסלסלת בתירתור את ברכתה: צפרא טבא, שבת-שלום, מועדים לשמחה…

ותמיד היתה היא המביאה את קרן-השמש הראשונה במקורה הזעיר, הממורק.

מאימתי התחילה להביא אלי את בשורת-השלום המתורתרת שלה? משהגעתי למצוות. והיא המשיכה בכך אביב וקיץ, סתיו וחורף, תדיר-תדיר שנה-שנה, עד– – –

עד שנכנסה רוח תזזית בשוער של חצר-ביתנו (חצר כולה אדמת-חומר ורגבים, כמו בית עלמין חרוש), קם וחטף את גרזנו הרחב, בו היה קוטל חזירים בשפעת החרולים שליד-הגדר, ובתנופת-פראים גדע את גזע-הדובדבן שבע-הימים מעל שרשיו הנחושתניים, המפותלים.

ומני אז לא עוד הביאה לי היונה בת-התורים את ברכתה, לא עוד נשאה את קרן-השמש הראשונה במקורה הזעיר, הממורק. צפור, כמו בן-אדם, גם היא בקש תבקש לה משען איזה-שהוא, אם לא על הקרקע הרי ברום-האויר.

ברם, השוער גם לנפשו גמל רעה. בגדעו את עץ-הדובדבן הישיש, בו ברגע גידע את מאת-שנותיו שלו, אשר נשאן חתומות בכספת-חטוטרתו הגרומה. בעוד גרזנו הכביר באגרופו, נפל גם הוא על גבי השרשים הנאנקים, ולא הוסיף קום, לא בחייו, לא במיתתו.

ואולם זהו סיפור בפני עצמו.

 

ב.    🔗

ואתא שונרא–עוף-הנייר שלי הנה הוא פה. מנקישת מקורו הקהה בזגוגית-הדלת של מרפסת-דירתי בקומה השלישית, נקרעים קורי רשת-חלומי וניגרים ואוזלים הדמיונות והסמלים. מלקוח-הלילה של נשמתי השנייה, השעשענית, זו שהיא צעירה עולמית ושוררת רק בעת אישן. עוד מעט-קט והיא תרדם, ועל כל עיסוקי תשתלט נשמתי האחרת, הממשית, היומיומית.

בעד ריסי-עיני, כמו בעד גשם, רואה אני והנה דרך פרצי רשתי הקרועה נפלטים ויוצאים כל אוצרותי הלכודים ובשיקשוק-לעג נופלים הם אל מורא-תהום.

בעצלתיים פותח אני את דלת-המרפסת ומכניס את עוף-הנייר אל חדר-משכבי.

למטה, ברחוב הריק, תופסת עיני את נושא-העתונים, בעל מצנפת-העור, הוא אשר יום-יום, עם הנץ-השחר, זורק ביד אמונה אל המרפסת שלי את העתון המקושר בפתיל אדום. פליאה לי האיך הוא קולע ואינו מחטיא. מובטחני, גם כי אדור בקומת-האלף, יהיה הבחור צנוף-העור בתנועת-קסם משלח עדי את העתון, הנהפך בידו לעוף-כנף דואה.

נתפסתי לאמונה טפלה. אילו, חלילה, פעם אחת לא יגיע העתון, אל המרפסת שלי ויצטרך הבחור להפריחו בשנית, יהא זה סימן לצרה מתרגשת לבוא.

משחרר אני את עוף-הכנף מחבישת-פתילו, וחוזר לשכב במטה בשביל להזין עיני-שחרית שלי בבשורות טובות מן העולם ויושבי-בו.

 

ג.    🔗

בן-אדם נוחת על הלבנה? יסלחו לי אדם ולבנה יחד. אינני מתרגש מזה–אני בעצמי כבר הרחקתי-הגבהתי מכך, ולא אשמתי היא שהעתונים לא פרסמו זאת. אין איש יודע כי למוד אני במאדים ועוגן לי בנוגה. האם אצא ואצעק “אני שלמה!” בעוד שמי אינו אלא אברהם? ואשר להלכות-פוליטיקה, פקודות והצהרות מאת שליטי-עולם, הריני פשוט מתבייש בפני המלים המודפסות: הללו על אפן ועל חמתן יוצקים אותן בעופרת. מה אמת יתר-קדושה לה מן המלה? אולי קודשא-בריך-הוא בכבודו ובעצמו. וכאן–אל תענישני המלה: כיוון שהיא נטבעת על נייר, מיד היא נהפכת לשקר.

אמת-לאמתה הן רק הודעות-האבל, המסגרות השחורות. שוב נפל בן י"ח– – –

וכבר רוצה אני להתנתק מן העתון. אם יוציא מצפוני את משושיו מנרתיק-צפדו, מר-מר יהיה לי. יקדר עלי יום-הקיץ האחרון. אף פגישתי עם נאווה לעת-ערב צפוייה לכשלון. אך דווקא בוא ברגע שאני מוכן לסלק מעל פני את העתון, נתקלת עיני בידיעה קטנה בכרוניקה-של-יום שבעמוד האחרון:

שביתת קברנים. מודיעים לנו כי הקברנים של בית-העלמין העירוני הכריזו על שביתה. דרישותיהם עדיין לא נתבררו. רק זה ברור, כי היום לא יקברו מתים.

זה יומי הרענן, בן-חלומי, מתעוות. תוקפני זיע מוזר שלא מעלמא הדין, כקול צהלתם של שלדי-עצמות. היום לא עבודה לי. פגישתי לעת-ערב נקבור נקברה. אקומה-אלכה ואראה ואשמע האיך קברנים עורכים שביתה.

 

ד.    🔗

שערי בית-העלמין מתקמרים ונוטים כמזמינים למחול: אדרבה, מותר לגשת, מותר להכנס–אבל רק לאנשים חיים. היום–למתים הכניסה אסורה, משל לסרט אירוטי שהוא בגדר-איסור לקטינים.

בלא-רחמים צובט אני בלחיי צביטה של חובב-ייסורים בשביל להרגיש כי עודני חי וקיים, והד-המכאוב החד מאשר כי אכן בחיים חיתי. מפיק ומפיץ המכאוב סביבותיו אקשרתות-זכרון. הנה, עולה לפני דמות הרבי שלי, איציק-משה’ל צהוב-השיער. הלה נתנמנם מעל עמודו, ואני מעשה קונדס, הדבקתי את זקנו לגמרא בצמח-שרף. כשניתק עצמו מן הגמרא לא הוציא הגה מפיו ועל שפתיו הסתמן חיוך של טוב-לב שהיה נדיר למדי אצל הרבי שלי, אלא שמיד חש מי החוטא. בצבת אצבעותיים שלו, מוצהבות מני טבק, צבט נתח הגון מבשר-פני, ויחד עם מותק-הענויים נחרת בי לימים ושנים קטורת הטבק המתגמר שלו.

הוי, את מי אני רואה? הנה הוא-הוא, הרבי שלי. לא נזדקן אף במקצת. אותם הפנים כמו לפני יובל-שנים. מוקפים הם זקן-ופיאות כמו זר-של-בצלים. אל שבמקום שם היה זקן נתלים כעת קליפות-בצל שקופות. אף זאת שכבעו נתבלה ושוליו נתרחבו.

שומו שמיים! הייתכן דבר כזה? הלא אני בעצמי בשכבר-הימים הלכתי אחר ארונו בירושלים דליטא. ביקשתי מחילה על אשר הדבקתי את זקנו לגמרא. זכור לפני אפילו סוס-ההלוויה, חגיגי באדרת-אבירים שחורה. דרך שני חורים שבעטיפתו נזדקרו זוג אזניו הקשובות, ומבעד לחורים עוד שניים הציצו אישוני-עיניו כקרח-לקור.

זוכר אני אפילו את חירחור-הגלגלים הצרוד. יתדותיהם הסתובבו לאטן, למעלה קדימה ולמטה אחורנית, ונדמו לי כמחוגים של שעון מן העולם הבא. שלג רץ לפני הסוס השחור, ויהי השלג–נשמת הרבי שלי.

האם קם לתחיית-המתים בארץ-האבות? כאן איציק-משה’ל הוא ראש-המדברים. מסביב לו, בעיגול כדומה לגלגל של עגלת-ההלוויה, עומדים הקברנים, איש-איש והאת שלו על שכמו כמו רובה, והוא, איציק-משה’ל, חוצב לפניהם להבות בלשון שלא מארצות-החיים.

בינות לסיעת קבצנים בשדרה הראשית של שדה-הקברות תופסת עיני צלם-דמות אדם, היושב בנוסח פסל “ההוגה” של רודן. אבל “ההוגה” הזה אין איש אשר יביט בו בהערצה. הריני תוקע בידו מטבע ושואל:

–ההוא, הנושא דיבוריו לפני הקברנים, אולי ידעת שמו?

קלסתר-הפנים של “ההוגה”-לרודן מתעורר מתוך ליתרגיה:

ר' יואליש, הקברן ר' יואליש.

–במחילה מכבודך, שמא יודע אתה מאין הוא?

–בוודאי יודע אני, ממונקאטש.

אני מוסיף ומעמיק חקור: באיזו שפה הוא נואם לפניהם? קונם אם אני יודע אף מלה.

על מצח-“ההוגה” מסתמנים ומתרוצצים קמטי-ברונזה אפלוליים:

–בשפת הקברנים, חביבי, עולם-תוהו! לשון-עלגים היא זו. משמשים בה בערבוביה עברית, אידיש, ערבית ותרגום-אונקלוס. הקברנים הללו לא כאן בבית-הקברות נולדו. כאן נולדים רק המתים. אלה האנשים נתקבצו יחד מארבע כנפות הארץ: פולין, תימן, הונגריה, מהרי אטלס ומעבר לנהר-סמבטיון.

“ההוגה”-לרודן משפיל את ראשו הכבד וקופא דום, אני חוזר ובא אצל מעגל-האתים, והריני מחדד את שמיעתי עד דוק כדי לתפוס את דברי ר' יואליש.

בסבלנות וחטטנות ומתוך יקיצת חוש קדמוני מצליח אני לפענח את גליפי-החרטומים המעופפים של נאומו:

–רבותי, באו מים עד נפש. אני אומר לכם. לית ברירה, הבינותם? שביתה היא. רב-יתר משביתה, הבינותם? בואו ונלמד קל-וחומר: במה נהיה גרועים מן האופים? רבותי, בלי לחם אין אסותא, ואין חיים בלי מיתותא–חורז הוא כאחד הבדחנים.

עוד הוא מתלהב ודורש, והנה ארבה אחד ויחיד כקרוץ מזכוכית ירוקה קושט ביעף במו חץ רוטט אל בית-העלמין ונשאר תלוי ועומד ממעל לחוטם עב-הבשר של הדרשן. וצץ במחשבתי כי זה הארבה הוא שליח-סתר מן המלאך בעל אלף- העיניים, מביא הוא לר' יואליש הוראות כיצד לנהל את השביתה.

וכפי שנבא לי לבי, היה הארבה היחיד הזה רק מרגל לפני המחנה. מאחוריו טס ובא ענן יקוד אשר איכל את החמה על בנים-ממזרים אלה, הצללים. יום-הקיץ התכול, הרם, מתפורר לאפר, כמו בשעת ליקוי-חמה. לגיונות-הארבה מתנפלים על האילנות, המצבות. שומע אני איך הם מפצפצים ומכרסמים. האוויר הביל עד אפס-נשימה. ריבונא דעלמא כוליה, עד מתי תארך מלחמת גוג ומגוג? ואולם לחש בקרבי אשמע כי בבית-עלמין אין זמן כל-עיקר. רק בן-האדם שמעבר לגדר באיוולתו משעשע ומשלה את נפשו בשעון. אין הוא משער כלל כי בפנים, בתוך הקפיץ, שוכן במסתרים מלאך-מוות זוטא וכסדר-כסדר, בלי הפסק, שוחט הוא את בן-האדם במחוגי-השעון כמו בחלפים ממורטים. תיק-תק, שחיט-שחט.

ומנצנץ בי רעיון תמהוני: אילו הייתי מלך במדינה, הייתי גוזר שכל השעונים אשר בארץ יושלכו אל מצולות-ים. עודני בהרהורי זה, ופתאום מתרומם הארבה מבית-העלמין כמו סופת-חול במדבר-צין וגז חיש, ויום-הקיץ חוזר ומתעטף בתכלת-הספיר, וכל אשר זה-אך נתהוו כאן נדמה כהזיה בת-דמיון.

ורק הרחק-הרחק בצווארי-המערב עדיין ניכר סימנו: פתיל-אודם מתחתך.

היכן ר' יואליש? היכן הקברים? וכי איפה יהיו? הרי הם כאן. עת לדבר ועת לחשות, עת לרעוב ועת לאכול. ואמנם כן. הנה הם יושבים להם על גבשושי-עפר וסועדים את לבם. מי בקריעת-דג מלוח ומי בזלילה מתוך פך-קום. בינו-לבינו מגיעות שתי יהודיות. שתיהן לבושות חלוקים, לבנים. ולראשיהן שביסים לבנים, מורדים עד לגבות-עיניהן. החלוקים סומרים במחטים-מחטים, אשר מכמה מהן מתפתלים חוטים לבנים כמו תולעים חיות. אלו הן הממונות על בית-הטהרה. אף הן שובתות.

דומה, הארבה לימדני לקח-מה. רוחי לבשה יתר-גאות, יתר-אומץ, פסיעה גסה אל ר' יואליש–וישר לענין:

–ר' יהודי, נגד מי אתם שובתים?

שאלתי מביכה אותו.

–מאי משמע נגד מי? שאדם בר-דעת ישאל כזאת!

–מי לאזניים גילה כי בר-דעת אנוכי? פשוט, מנסרת בי סקרנות. יהודים נגד מי הם שובתים בבית-עלמין?

גבות-עיני קמות בקיפודיות. קודם יורה הוא מבט חוקרני כלפי אנשי האתים. שתיקה-שבהסכמה מצדם תקל עליו את נצחונו הצפוי בין-רגע.

–ברי, עולה חדש. בא מאחת המדינות שבהן שביתה היא בגדר פשע, המסכן…

אני מגביר חוצפה וזע לעומתו. כמעט-קט וחוטם בחוטם יתפגש:

–דווקא ותיק, ואל-נא תתחמק מתשובה. נגד מי אתם שובתים? נגד החיים או נגד המתים? אילו שבתנו כולנו נגד המוות, כי-עתה היו לחיים פנים אחרות לגמרי. ושאלה עוד אחת: הן בן-אדם אינו אלא בן-אדם. אפשר שפתאום, חלילה, יאחז שבץ את הלב–וחסל מולך-בכובע! אזי מי יכרה לך קבר?

בקרב אנשי-האתים נופלת המולה. מסתמא, לא ציפה איש מהם לשאלה כזו. קברן אחד רוקק מפיו ראש דג-מלוח. שני מוותר על הקום שלו ומשליכו ארצה, יחד קום עם פך. שתי הנשים מבית-הטהרה פוצחות יללה. כאילו כבר מודדים להן תכריכים. נראות דמעותיהן הנושרות, כאותן המחטים המדוקרות בחלוקיהן. אשר לר' יואליש–הוא כולו פחד ורעדה בשל אימרתי “חסל מולך בכובע”, כי הנה הוא מוריד כובעו רחב-השוליים מעל ראשו וממשש אותו סביב-סביב מבחוץ ומבפנים. ואני מרגיש כי מפחד הוא לחובשו בחזרה מעל הירמולקה שלו. ואני גופי, מופתע מעמידת-גבורה שלי, נוטש את שדה-הקרב וצועד כלפי השדרה הראשית.

 

ה.    🔗

“ההוגה” עודנו ישוב רכון על הסלע. אגרופו עקוד העורקים תחת סנטרו, וכולו שקוע בהרהורים כבדים. אם אזרוק לו מטבע בשנית–חשש שמא יעלב. ובכן, אני משליך לתוך הצלחת שלרגליו אחד מרעיונותי, שיהא עונה ומעמיק בו ועושה בו כרצונו.

קורא אני כתובות על גבי מצבות–של קטני-אנשים ושל גדולי-אנשים. עולה בזכרוני מימרה של אחד חכם: גדולי-אנשים מתים פעמיים. קודם האנשים אחרי-כן גדולתם. תמיהה לי: מה-טעם כל המצבות שלצדי השדרה הראשית הן עירום ועריה, ללא פרחים, ללא זרי-כבוד. וכרגע אני פותר החידה. אכול אכלם הארבה. גם העשבים כורסמו עד גולגולת-האדמה.

נעמד אני אצל קבר אשר זה מקרוב נכרה על גבול השדרה. הגם שהיום בצהריו והחמה קוראת דרור לנמריה, קבר זה מלא מאפליה מפוכחת כמו באר כפרית. למי הוא מחכה–לגבר, לאשה, לעול-ימים, לזקן? האם חוק-ולא-יעבור הוא שהמשתכן החדש אף פעם בכל ימי-מיתתו לא ימיר את דירתו, ולא יסע מכאן אל לונדון, פאריס? הייתכן שרוח אנוש כה תשתטח על ארכובותיה, שתנועה כה תשתעבד לתנוחה? ואולי דירת המשתכן אינה אלא לאלף שנים, אשר לשאינו-חי הרי הם כשיעור נקדוד-עפר? ואחר-כך? אחר-כך הוא מעתיק אל מקום אחר, אל בית-דירה יותר מושלם. נזכר אני בפתגם של סנקה: לא המוות מפיל עלינו פחד כי אם ציור-צלמו בדמיוננו.

ובשרעפי עולה שכן שלי מזמנים הרחק-הרחק בעבר, אייזיקל איש-השלג נקרא בפי הבריות. וככינויו כן מראהו. הוא היה ישיש כבן שמונים, ואני אז צעיר ממנו באפס אחד, ואולם במידת-קומה שווים היינו.

וזוגתו של אייזיקל איש-השלג–אשת לפידות. פלא שלא נמס והיה מים בשלהבתה. וכגודל חיבתו אליה, כן חיבב לספר לפניה מעשיות, וכל מעשיותיו בגן-עדן מסיחות: מה טוב שם. מה נעלה, מה יפה, היא לא תצטרך למרק את הרצפה, להטליא את מלבושיו, לכלות את כוחותיה על התנור השבור שיפיק מעט חום בימי קרה.

ואשת-החיל שלו, פעם במללו-הללו לפניה את פלאי גן-עדן, השיבה לו באנחת-להבים:

–אל נכון, אישי שלי, טוב ונעים שם, אך שער-הכניסה לגן-עדן–הקבר האפל–אינו מוצא חן בעיני כל-עיקר…

עכשו, הנני בעצמי עומד לפני שער-הכניסה אל עדן הגן, ומחכה השער בקוצר-רוח שיבוא בן-אדם חדש ויפתחהו. אפשר מעבר לו עדיין עץ-החיים מתלבלב בניצניו, ואולי עץ-הדעת מניב פריו. אך בן-האדם החדש אינו בא, אינו פותח את השער, מפני שהקברנים שובתים.

הוגה אני בשני העצים אשר מאחורי השער הקודר: בכל זאת יש למצוא איזה אשנב בשביל לטעום מפירותיהם.

 

ו.    🔗

רוח רטובה, אשר זה-אך קפצה ועלתה ממשברי-הים הקרובים, מטפחת על פני בית-העלמין ומרססת בקצף עף את עצי-השיטה שדודי-הארבה והם מקשים את שרירי-ענפיהם ונעמסים פריחה שופעת שערות-ארגמן.

מה הם החיים, והמוות מה? אם החיים הם שמש המוות הריהו ירח שרוי באפלה. רק האדם, שהוא פירור-שמש, ואולי יציר-אונו של השמש, יכול להאיר את המוות. יש-יום וייוולד משורר שמשי אשר יאציל מן אורו על הירח. אז יאזינו שלדים אימרתו וימחאו לו כף מקבריהם. כל עוד השירה מכוונת לקורא החי–אין בה ממשות. אכן, משורר שכזה נתגלה במשכבר-הימים: יחזקאל. הוא התנבא לפני המתים שבבקעה והרוח נכנסה בהם ויחיו. גם בודלייר הנעים זמירות לפני צללים, שחק-אבק עצמותיהם, וכן העיד לפני ידידתו אשר לה הקדיש את ספרו “גני-עדן מלאכותיים”: “מאוד חשקתי כתוב בשביל המתים לבדם”.

 

ז.    🔗

מוסיקה דקה-עדינה פוסקת את רעיונותי. מתנתקים הם מקרקעם ונהפכים הם לבועות-בורית. דומה, מישהו ביצע בי ניתוח: דבר-מה נגרע ממני, דבר-מה נוסף לי.

ממעל לראשי, כמעט בהישג-יד, על ענף-עדנים מתנענעת זמרנית קטנה. כאצבעון לגודל. עורכת היא קונצרט, העשוי לעורר קנאה בכגון יאשה חפץ. כיצד בגוף כה זערור ינוו סטראדיוואריוס על רב-מנגן יחד?

בית-עלמין אסור להתענג.. בעלת-הנגינות פונה לי אחור קטנטן, והיא מושחת אותי, תוך כדי פליאת-הערצתי, בצרי-לשלשתה.