מרד הנשים [חוברת ראשונה]

 

1. המנהיגה    🔗

מסופר שבימי שלמה המלך קשרו נשות הכפר קשר נגד שלמה. הן כעסו עליו. ראשית, על שהוא לוקח נשים זרות ולא יהודיות, ושנית על שיש לו כה רבות מהן. “מה זאת אומרת – נהגו הן לומר – מלכה אחת יכולה המדינה לכלכל, אבל לא אלף”. אחת מנשות הכפר שקראו לה בת שבע, התפארה בכך ששמה כשם אימו של המלך, והיא הייתה מנהיגת המרד כולו. היא אכן הייתה מיוחסת שלֵמה, הכירה את דויד המלך ודיברה איתו ממש בעצמה. אביה ובעלה השתתפו יחד איתו במלחמות אחדות, זאת משום שהם שרתו תחת פיקודו של יואב. היא מאוד היללה את גבורתם. נוהגת הייתה לספר שאביה היה הראשון שראה את אבשלום כשהוא תלוי על העץ¹, אבל הוא לא עשה לו דבר. בעבור זאת נתן לו דויד במתנה חווה גדולה ביער לבנון, ואכן היה אביה פריץ עשיר, אך כאשר זָקן האב ושלמה החליט לבנות מחסן תחמושת ביער לבנון, מחסן שאמור היה להיות גדול מאוד, כי אז לקח מאביה את החווה ונתן לו בעבורה אדמה טובה בכפר עין גדי, לא רחוק מירושלים, במקום בו מתגוררת עכשיו בת שבע ביחד עם בעלה וילדיה. היא נהגה לקבץ את כל הנשים מהכפרים בסביבה, וכמו כן נהגה לשיר עליו שירים שיש בהם ביקורת חריפה מאוד.

כשבאה מלכת – שבא לשלמה כדי לשמוע את דברי החכמה שלו, וכשראתה את הדברים הנהדרים והיפים של בית המקדש ואת דברי האמנות של ארמונו ואת כס מלכותו הנפלא, וגם את הסדר שבממלכה אמרה שאין עוד עם מאושר מן העם היהודי, שיש לו אלוהים שכזה ומלך שכזה.

“ובכל זאת” – אמר המלך – “ישנם רבים שהם אינם מרוצים, במיוחד מקרב הנשים. לא מוצאת חן בעיניהם העובדה שיסדתי עיר בירה ובה נשות חצר רבות והם צוחקים ממני ושרים שירים אודותי”.

“ואתה שותק להם על כך?” – שאלה מלכת שבא בפליאה, – “הרי זו חוצפה לדבר רעות על מלך שכזה”,

“ומה אעשה להם?” – שאל המלך בנימה לגמרי לא רגועה.

“מה זאת אומרת!” – ענתה המלכה ביתר כעס על שאלת המלך הרגועה – “מה זאת אומרת, האם אין לך שום עונש בעבורם?”

“ומה אעשה להם?” – שאל שלמה כאילו בחיוך. דבר זה כבר הרגיז עוד יותר את המלכה והיא אמרה:

“מלך, עם כל חכמתך אינך מבין כיצד יש להעניש את הפושעים, אני הייתי מענישה אותם תחילה קלות, אוזקת אותם, נותנת להם מלקות ואם זה לא היה עוזר, הייתי מגרשת אותם מהעיר ולוקחת לי את בתיהם. הייתי מגרשת אותם מהכפרים, הייתי דנה אותם למיתה ומוכרת את נשותיהם וילדיהם לעבדים. או אז היו יודעים כבר באיזו דרך ארץ צריך לנהוג כלפי מלך כמו שלמה”.

המלך צחק בקול ואמר למלכה:

“מלכה חביבה ונבונה, איני מבין כלל כיצד יכולה מלכה שכזו להנהיג מדינה וכיצד יכול בכלל לשלוט אצלך הסדר הטוב. מכיר אני את עמי, ושלמה מלך השלום אינו יכול להיות מלך אכזר, שהרי באמת זהו עם שלֵו. הם אוהבים מאוד את המלך. לפעמים הם מדברים, מתלוצצים ומעבר לכך שום דבר. הם רק רואים אותי והנה הם רצים לקראתי בשמחה גדולה ובדרך ארץ. אבל אם אתחיל לרדוף אותם על הרכילות, על התככים עליהם מספרים לי, אם אתחיל לחנוק אותם ולגרשם מהערים ומהכפרים ולהרוג בהם, אז תתחיל המהומה. אאלץ להישמר מפני עמי שלי, מפני מדינתי שלי ובתוך ביתי שלי. נו ועל מי אמלוך! ומי יעבֵד את האדמה, ומי יסחור ומי ילמד. כל זמן שעל עמי ישלוט מלך כמוני יהיה להם טוב, ואם לא כי אז יתחרטו”.

כל זמן שהמלך דיבר האזינה לו המלכה בתשומת לב גדולה. משסיים לדבר קראה:

“מלך, כל מה ששמעתי ולמדתי ממך עד עתה הוא כאין וכאפס לעומת מה שלמדתי היום. אילו כל המלכים היו נוהגים בעמיהם כמוך, היה אור השמים מאיר תמיד בעולם, והשוד והרצח היו נעלמים לחלוטין. אך בכל זאת הייתי רוצה לשמוע שלא בנוכחותך את הדברים של אלה שהם אינם מרוצים”.

“זה אולי יכול לקרות, כי המנהיגה הראשית שרה לעיתים קרובות שירים בעלי משמעות מהפכנית. נלך לנו מעט ביער הלבנון, יתכן שנשמע אותה שרה”.

המלך פקד שכל החצר, כל הציידים וכל הגיבורים יבואו ויתקצבו ביחד לציד.²

 

2.    🔗

כאן נראתה לה תהלוכה מיוחדת במינה: שלמה עם כל אנשי חצרו, ומלכת שבא עם כל אנשי חצרה. משנכנסו ליער לא הצליחה המלכה להקיף במבטה את כל היער הנפלא והיא אמרה:

“מלך, עכשיו אני מאמינה שנבחרת על ידי אלוהים. רק פלאים על גבי פלאים אני רואה כאן. אתה קיבלת את החלק הטוב ביותר, אלוהיך הוא הגדול מכולם, המלך הוא הרם והחכם מכל אדם, העם הוא הישר והחף ביותר מעמים רבים אחרים, ארצך מבורכת בכל טוב, עצים שכאלה ביער שכזה כמו הלבנון, אין בעולם כולו”.

היא רצתה לדעת מהו עוביים של העצים העיקריים בלבנון. על כן קראו לאנשים שימדדו. 20 אנשים הצליחו אך בקושי להקיף בידיהם עץ אחד. היא יצאה מגדרה מרוב התפעלות ושוב אמרה:

“כן, כן לכם יש החלק הטוב ביותר. מי שיעז להניח את ידו כאן, תיכרת ותושמד ידו”.

את הדברים הללו אמרה בלהט וברצינות שכאלה, ששלמה המלך התפעל מנאמנותה ומאהבתה לארץ ואמר לה:

“מלכה, היינו כה עסוקים בדברים אחרים, ששכחנו את מטרתנו העיקרית”.

כך אמר לפמליה:

“אתם נשארים פה, ואני והמלכה נתקרב מעט לכפר עין גדי”.

הם התקרבו לכפר, למקום בו אחד השבילים חצה את היער, מקום שהיה מיועד לשיירות מסחר הנוסעות הלוך ושוב לארצות שונות. מצידה השני של הדרך שכן הכפר עין גדי – הייתה זו סביבה יפה ועשירה מאוד. גנים שונים, שדות. בקרבת הדרך עמדו תפוזים, אתרוגים במלוא פריחתם. מן העבר השני עמדו גם בתים שהיו אמנם נמוכי קומה, אבל יפים ביותר. רחוק למעלה, היו כרי דשא ירוקים ויפים כמשי ובהם רעו בקר, כבשים, בהמות ועיזים לרוב. הרחק הרחק למעלה בהרים נגלתה סביבה גדולה – כולה גפנים שהם כבר כמעט בשלים ונראה היה כאילו הם מבקשים שיקטפו אותם, כי קשה עליהם לשאת את משאם, שהרי הענבים התלויים נמשכו מטה מטה ואחדים מהם כבר היו פתוחים והטיפו טיפות גדולות ומתוקות על הקרקע. תוך כל אלה שמעו מצלצל לו קול יפה עד למאוד.

“אהה” – אומר שלמה – “הנה שרה לה הגיבורה שלנו בת שבע, המנהיגה הראשית, ולמרות שהיא צוחקת מהמלך בכל זאת היא מתגאה בשם אמי”.

הם חלפו על פני כל הסביבה היפה עם מטעיה היפים, ונעצרו בחלק השני של הכפר. שם כבר היו מגורים ומראות עניים בהרבה. ניכר שפה מתגוררים אנשי הכפר הפשוטים והעניים יותר. הם נעמדו מתחת לעץ עבות מול בית שיכול היה להֵראות על ידי הכול עד למרחקים גדולים.

“הנה פה, בבית הקטן מתגוררת לה האישה הזו” – אמר המלך “והיודעת את, היא מאוד חכמה וטובה, היא נלחמת עבור העניים, וכל בני המעמד הנמוך שבכפר אוהבים אותה מאוד. פעמים רבות רציתי לתת לה מתנות, אבל מרגע שהיא נעשית עשירה יותר, היא כבר לא אותה האחת. האמיני לי שאלמלא הייתי שלמה, הייתי בוחר להיות אבנר”.

המלכה האזינה לדבריו בהתפעלות ואמרה:

“כן, אתה צודק. אין לך מה לפחד מפני עמך, אבל אם יניחו לאי־השֶקט לצמוח, יכול הרי לקרות משהו בימי בנך!”

“זו אינה דאגתי” – ענה המלך – “אם בני יהיה חכם, אין לי מה לדאוג לו, כי אז יהיה לו טוב, אם יהיה טיפש, איני יכול לעזור לו. אי אפשר לדאוג לשום טיפש, ועל כן אסור לי לדאוג עכשיו ולעשות דברים שאינם צודקים”.

“היי, הבה ונשמע” – אמרה המלכה בקוצר רוח, שכן נסערה מאוד לשמע קולה המתוק והמצלצל.

הם היו קרובים ויכולים היו לשמוע את הכול, והקול היפה נשמע רם יותר ויותר. לנגד עיניהם נגלתה תמונה כפרית מובהקת ויפה – גן יפה וירוק מצד אחד, ומן הצד השני שדה גדול ובו שוורים ושני אנשים חורשים בהם. בתווך עמד בית נמוך קומה, אך יפה מאוד, ומאחוריו נגלה אחו גדול. שם רעו מעט כבשים ועיזים. שני ילדים, האחד נער בן 12 והשנייה ילדה בת 10. הם רצו על פני האחו עם מקלות. נראה שהיו רועי העדר. ליד דלת הבית ניצב ספסל. על הספסל ישבה אישה, כבר לא כל כך צעירה, אבל יפה מאוד ולה זוג עיניים נבונות ורושפות. כמה פעמים הסתכלה למרחקים למקום בו התהלכו להם תרנגולות ואפרוחים. אחר כך היא קֵרבה אליה פלך, והחלה לטוות ולשיר. קולה המתוק נשמע עד למרחקים גדולים, אל תוך דומיית הכפר.

ובת שבע שרה אודות המלך שלמה ונשותיו הרבות, על המותרות שלו, על שולחנו העשיר ובנייניו העשירים. על כלי הנשק הרבים שלו ועל האניות הגדולות והצבא הרב. ועד כמה כל אלה מכלים את המדינה ואת העם עד העצם. וכמה ששרה יותר, כך גברה הביקורת על המלך ועל התנהלותו. היא גם מתחה ביקורת על חווה בגלל עץ הדעת שבכך הביאה את המוות על העולם.

חיוורת ונסערת מאימה עמדה המלכה כששמעה את השירה היפה אך הנוראה. היא חשבה שהנה הנה יצווה המלך בשל דבריה אלה, לקחתה למשפט ולדון אותה למיתה. אבל המלך נותר שלֵו לחלוטין, אם כי מהורהר קמעה. אבל כשראה שהמלכה מתבוננת בו בהתפעלות בגלל אדישותו, אמר:

“אנו הולכים לכפר, שתראה את המלך שלה, זו הבלתי מרוצה הגדולה”.

 

3.    🔗

הם שבו על פעמיהם לחדרי הארמון, ושלמה ציווה שכולם יחזרו לכפר, אבל מצד אחר. כשכל אנשי הכפר ראו את המלך מרחוק, הם יצאו בריצה מבתיהם כדי לקדם בברכה את מלכם האהוב שהביא להם, לאחר מלחמות כה רבות שניהלו בזמנו של דויד, את אושרו של השלום.

" בוא בשלום, אהוב האלוהים!" – קראו כולם בקול פה אחד.

“יברככם אלוהים בשלום, ילדי היקרים!” – ענה להם המלך בידידות והמשיך ללכת.

“לא! לא! עוד עם אהוב כזה כמו היהודים שלי, אין למצוא בכל העולם כולו!” – אמר המלך למלכה, – כמה טובים, הגונים הם. אני מרגיש שהם אוהבים אותי בכל נשמתם.

“ושהאישה זה עתה שרה וצחקה ממך, אינו נחשב בעיניך?!” – שאלה המלכה וצחקה.

“אבל זוהי האמת, לא יותר, היא אינה מבינה שברגע שהם בני המלך, הם חייבים במותרות. ובנוסף לכך מאחר שאני עומד בקשר עם המלכים הגדולים ביותר בעולם, אני חייב לנהל את מדינתי בדרכם. אבל היא יודעת שדויד אבי לא התנהל בצורה כזו”.

“אבל מדוע זה לא יצאה לקראתך כפי שכולם יצאו, והיא יושבת על השרפרף שלה?”

“זהו סימן שהיא אישה עמלנית. היא יודעת שאני אוהב את החרוצים ולועג לעצלנים”.

כשראו אותם עובדי השדה, הם כרעו ברך לפניהם וברכו אותם באהבה ובכבוד. משראתה בת שבע שהם מתקרבים לביתה קמה והלכה לקראתם ובכבוד רב קראה:

“אני שמחה מאוד איתך המלך שלמה הנכבד, בן דויד, בן ישי. יברך אלוהי ציון גם את המלכה הנכבדת, האורחת שלך”.

“יברך אלוהים גם אותך” – ענו השניים פה אחד בידידות רבה.

“האם תוכלי לתת לנו משקה, מאוד חם לנו” – ביקש המלך.

“בעונג” – אמרה האישה.

נכנסה הביתה והוציאה כד מאבן ובו חלב ושני גביעים משויפים. היא מזגה לתוך שני הגביעים והגישה להם וביקשה מהם שלא יהיה בליבם עליה על שנתנה להם לשתות בגביעים שכאלה שאינם הולמים למלכים, אך אין לה טובים מהם.

המלך חייך ואמר:

“האמיני לי שהחלב מכד האבן הוא אולי טעים יותר מיין הלבנון בגביעי הזהב שלי”.

“זה מפני שהמלך הוא צמא”.

“לא, זה משום שבגביע הזה טמונה כל שביעות הרצון של חיי הכפר. את הזכרת לי שאני נכדו של ישי, סבי שתה בוודאי גם הוא מגביעים שכאלה, ויתכן שהיה מאושר יותר מנכדו, שרבים קוראים לו המלך שלמה הגדול”.

האישה התפעלה מעט ונבהלה מדברי המלך וחשבה – כפי שהדברים נראים, הרי שגם איש מהמלכים אינו מאושר. והיא כבר הרגישה שהיא חטאה בשירתה. אך כדי להתחמק ממבטו החריף הרוצה לקרא את מחשבות ליבה, אמרה:

“מלך, הזכרתי את שמו של האיש הגדול ישי, שתודות לו ולמזלנו כולנו יצאו ממנו מלכים כה גדולים. אנו איננו זוכרים זאת, אבל אנו יודעים הרי באיזה מצב גרוע ואומלל נשארה ארצנו לאחר מותו של שאול המלך, וכמה עלתה ופרחה ארצנו תודות למעשי הגבורה הפלאיים של מלכנו דויד במשך 40 שנות מלכותו, ולאיזו ארץ יפה ופורייה הפכת אתה את ארצנו במהלך שנים אחדות. אני מאחלת לך שתמלוך עלינו לעולם ועד, כי אז יהיה לנו טוב. סבי היה אחד משלושה הגיבורים שפילסו את דרכם במחנה פלישתים כדי להביא בפני המלך דויד מים מבית לחם. אז קראוהו כולם המלך דויד־בן שי, שהרי זהו סימן שלא רק את המלך לבדו אנו אוהבים, אלא גם את אביך ואת סביך”.

“אני מודה לך על דבריך החביבים והנאמנים. ניכנס גם לביתך ונראה את הדירה של אישה נבונה כמוך”.

היא הודתה להם מאוד על הכבוד הגדול. נחפזה ופתחה את הדלת והזמינה אותם להיכנס פנימה.

כשנכנסו לבית התפלאו מאוד על הסדר ועל הניקיון שבו. החלונות היו פתוחים, והאוויר היקר והנקי של יער הלבנון ושל כל הסביבה היפה הציף את הבית, כאילו היה גן עדן של ממש. היא ביקשה מהם לשבת והתנצלה תוך כדי אנחה, על שהם מוכרחים לשבת על ספסלים פשוטים.

“כפי שהדברים נראים אינך מרוצה מחיי הכפר?” – שאל אותה המלך בחיוך קל.

“לא מלך! זה לא זה. הנה אך היום נפל בחלקי כבוד כה גדול, שמלכנו הטוב שלמה ביחד עם המלכה המפורסמת באו אלי ובכך גרמו לי לאושר כה רב, ואני נאלצתי להשקותם מתוך כד אבן ולבקשם לשבת על גבי ספסלי עץ פשוטים”.

“טעות גדולה בידך, בת שבע” – אמר המלך וצחק – “את יודעת היטב, שככל שהעם נוהג ביתר פשטות, כך ייטב למלך, שהרי הוא זקוק להרבה, ויש לו הוצאות רבות וגדולות”.

בת שבע החווירה. השפילה עיניה לאדמה, ולא יכולה הייתה לענות ולו מילה אחת.

המלך נהנה מאוד מכך שמצא את המנהיגה, וכדי להניח לה לשוב לעמדתה הקודמת, התרחק ממנה, העיף מבט על השולחן וראה מגילת קלף מונחת על השולחן. מיד זיהה מהו הדבר ושאל בידידות:

“כיצד זה מגיעה המגילה לידיך, בת שבע?!”

" הלוא זהו ספר משלי שלך מלך. הרי כתבת אותו למעננו, כדי שילמד העם. כהן הכפר שלנו העתיקו עבורנו. בעלי שילם לו בעין יפה על כך, ובעלי וילדי לומדים זאת. גם אני כשרק יש לי שעה פנויה אני לומדת מהספר. ובשבת וביום טוב באות אלי נשים מהכפר, ואני קוראת באוזניהן. הן מאוד מרוצות. אילו היה המלך נותן לנו עוד מגילות יקרות וחכמות כמו משלי, כי אז היינו כולנו חכמים".

המלך צחק ואמר:

“אוי, את אישה חכמה. את מכבדת את שם אימי. בעבור זאת תהיי עשירה, וכשנבוא אליך בפעם הבאה כבר יהיו לך גביעים מזהב, וכסאות יפים כמו שאת מאחלת לעצמך”.

בדברו את הדברים הללו הוציא חבילה שלמה עם דרכמונים³ מזהב והניחה על השולחן ואמר:

“החבילה היא שלך בת שבע. את רשאית לעשות בה כחפצך ואני מבקש שתקבלי אותה”.

לאחר שכילה את דבריו ברכוה לשלום, יצאו מהבית ולא המתינו עד שתתיישב בדעתה.

העיפה מבט על הזהב הרב, ונבהלה מאוד. עד כדי כך שכמעט לא יכולה הייתה לדבר. כששב אבנר מהשדה מעבודתו, סיפרה לו מה ארע היום והראתה לו את הכסף. הוא היה מאוד לא מרוצה, אך את הנעשה כבר אי אפשר היה להשיב.

בת שבע עשתה מה שכל הנשים עושות עם כסף. נסעה מיד העירה, קנתה בגדים יפים, רהיטים יקרים, כלים יקרים מאוד וקישטה מאוד יפה את הבית. אחר כך הסתובבה במשך כל היום כאילו הייתה אישה עירונית עשירה. לבושה בהדר ומעת לעת הסתכלה במראה, ובאמת היה לה מה לראות במראה, כי מעולם לא נראתה כה יפה. על עבודות הבית הסתכלה אך מעט. כסף היה לה מספיק. היא קנתה משרתת מבנות היהודים והשאירה לה את כל העבודה. שבת, לאחר הארוחה, התאספו אצלה כל נשות הכפר והיא קראה באוזניהן פרקים אחדים מספר משלי. פרקים שהתאימו לתפקידה. כשקראה את המשפט: – “טובה פת חרבה שלווה בה, מבית מלא זבחי ריב”. צחקה מאוד ואמרה:

“לא! לא! מוטב לאכול ארוחות טובות מאשר פת חרבה, ללכת בבגדים יפים עדיף על פני סמרטוטים. אך מה שהמלך אומר על השלווה, חושבת אני שכשהבית הוא עני קשה שתהיה בו שלווה. האם החכם עצמו שכתב את הדברים הללו אוכל פת חרבה?”

צחקו כל הנשים ואמרו:

“עוד תראי בת שבע, שבשבת הבאה נבוא אליך בבגדים חדשים ובצעיפים מדמשק”.

המשיכו עוד לדבר זמן מה בענייני אופנה ושבו לבתיהן.

 

4.    🔗

בחלוף כמה שבועות ערכו שוב המלך שלמה ומלכת שבא ביקור אצל אשת הכפר. אך הם לא מצאו אותה. המשרתת אמרה להם שהגבירה כבר רכבה העירה. בינתיים, הגיע אבנר מהשדה. הם דיברו איתו. הם שאלו אותו איך השדות, אם הייתה לו שנה טובה. על הכול נתן להם תשובות ראויות ואחר כך אמר:

“האם המלך רוצה לעשות גם את אנשי הכפר לשרים? ומי יעבֵד את השדות?”

המלך כבר הבין היטב שאבנר אינו שבע רצון מכך שהוא נתן לאשתו כסף כדי שתתקשט.

תוך הדברים הללו הגיעה בת שבע ברכיבה. אך הם כמעט ולא הכירוה. עד כדי כך נראתה יפה בבגדיה היפים. כמו מלכה. היא ברכה אותם לשלום מעומק לב שכזה, עד כדי כך שהמלכה ענתה לה בשביעות רצון. אבל המלך היה מעט לא ידידותי, כמעט קפדן. כך שבת שבע נבהלה ממבטו, ומה שרצתה לומר נשאר קפוא על שפתיה.

המלך קרא אליו את אבנר ובת שבע ואמר:

“ידידַי! ברצוני לבקש מכם טובה קטנה. אני מקווה שתקיימוה. קחו ממני את הבקבוק הזה. הבקבוק הזה הוא סגור. עליכם לשמור עליו למשך זמן מה ואחר כך אדרוש אותו. הבקבוק הוא יקר וחשוב מאוד. אך אל תעיזו לפתוח אותו. אם הבקבוק יישאר כפי שהוא, אהפוך אתכם למאושרים. אבל אם תפרו את פקודתי תהיו שניכם בני מוות – תהיו ראויים למוות. הרי אתם מכירים אותי, אם מצייתים לי, אני נכדו של ישי, אך אם אין מצייתים לי, אני שלמה המלך המעניש אפילו את אחיו עצמו ובשרו”.

המלך והמלכה עזבו. בת שבע ואבנר התבוננו בבקבוק. בקבוק שהיה עשוי מגביש לבן המעוטר בזהב וביהלומים יקרים. נעלו את הבקבוק בארון ולא נגעו בו במשך 3 ימים.

ביום הרביעי הוציאה בת שבע את הבקבוק. שוב התבוננה בו. עבודת האמנות של הבקבוק כה הרשימה אותה שלא יכולה הייתה להתאפק. רצתה לדעת מה נעשה בפנים. כשאבנר חזר מהשדה אמרה לו:

“אוי כמה הייתי רוצה לדעת מה נמצא שם. מי יודע איזה דבר יקר יש שם. אולי משהו שאם מורחים ממנו נעשים צעירים. מי יודע כמה שזה עולה. מי יודע לאיזו בת מלוכה זה מיועד”.

אבנר קפץ ממקומו מרוב בהלה, הוא רצה לקחת ממנה את הבקבוק, אך היא לא נתנה והוא צעק:

“נטרפה עליך דעתך, עם מלאך המוות את משחקת, הלוא שמעת מה אמר המלך”.

היא צוחקת ואומרת:

“שוטה הינך, מי צריך לספר לו על כך, אראה מה יש שם, ואחר־כך אשוב ואסגור”.

אבנר לקח ממנה את הבקבוק והחביאו, היא כה מררה את חייו עד שחלה משברון לב.

 

5.    🔗

בינתיים התחיל להתפשט שמועות בירושלים שהכפר עין גדי נתון במהומה גדולה ובמלחמה. ביום אחד נפגשו 5 זוגות של עין גדי. הנשים אומרות שהגברים מתייחסים אליהם רע, הגברים מצידם אומרים שהנשים נטרפה עליהן דעתן, הן רוצות להכניס את כל המותרות של בנות ירושלים אל הכפר עין גדי.

כששמע זאת המלך שלמה הוא נבהל מאוד. הוא שלח לומר לחכמים שלא יעזו לתת שום גט.

בת שבע שלנו לא התגרשה, אבל היא מררה מאוד את חייו של בעלה, והוא נפל למשכב. כבר כמה ימים שלא הלך לעבודה. היא אבל, לא נחה ורצתה לפתוח את הבקבוק.

“זכרי, את תתחרטי!” – צעק אבנר בכעס.

הוא השליך לעברה את מפתחות הארון, היא לקחה את המפתחות והוציאה את הבקבוק. לקחה אותו בידיה כדי לבחון אותו.

“אי, כמה זה יפה. אי איזו עבודת אמנות, וכלל אין רואים איך ניתן לפתוח אותו”. אבנר החל ממש לקדוח מאימה.

"זכרי, זכרי בת שבע מה שאת עושה, אל תשכחי ששלמה אינו דויד. דויד המלך, אחרי כל מעשי הגבורה שלו ואחרי כל המלחמות שניהל, היה כה טוב ורך לבב. כמה טובה הוא הפגין כלפי שאול וכלפי כל מי מבני עמו שהעליבו. אבל שלמה – האם שמעת שאח יהרוג את אחיו?! אצלנו אצל היהודים אין שומעים דברים שכאלה. האם שמעת שיהרגו גיבור כמו יואב?! אל תשכחי שיואב הגן על דויד במשך כל הזמן שברח משאול המלך. אל תשכחי שיואב עזר לדויד להגיע למלוכה. יואב הציל את דויד מידי אבשלום, מידי שבע בן בכרי שקשר קשר כולל נגד דויד. וראי כמה טוב וכמה עדין דויד היה, הוא כל כך כעס על שמעי בן גרא, העליבו עד מוות, ובכל זאת הוא לא עשה לו דבר, אלא מסר זאת לשלמה, כי הוא מכיר את הדברים והוא קיימם. דויד נלחם עם כל העמים ועשה שלום ולמד את מעשיהם. ובכן, עִזבי הניחי את הבקבוק, אל תגעי בו יותר עד שיבוא לקחתו בחזרה. גם אם זוהי שטות, הרי בעצמך שמעת מה הוא אומר – כשאין מצייתים לי, מי יודע איזו חכמה, או גחמה הוא רוצה פה לעשות איתנו, כשהוא עושה מיני תעלולים שכאלה. ובכן, הניחי, אל תראי לשֵד את האצבע.

בת שבע אבל הייתה כל כך נסערת וסקרנית לדעת מה יש בפנים. היא לחצה קלות על הפקק, הפקק קפץ למעלה ואחר כך התפשט בחוזקה ריח צרי חזק ועשיר. כל החדר נמלא בריח גן עדן. הבגד כולו, השיער והמטפחת שלבשה על ראשה נשטפו בשמן. היא רצתה לנגב בידיה, אך הידיים החלו להעלות ריח כה חזק, שהיא לא יכולה הייתה לשטוף אותן. הבקבוק כה התרוקן, כאילו לא היה בתוכו דבר.

זמן רב הסתכלו שניהם זה בזו בפנים חיוורות כמוות. איש מהם לא יכול היה להוציא הגה מרוב פחד. אחר כך היא פרצה בבכי.

“אי, אמרה האישה החכמה. שלמה המלך הוא חכם ממני. בשבת אחת ויחידה צחקתי ממה שאמר – טובה פת חרבה ושלווה בה. אבוד, נגזר עלינו למות. אי, אי השלווה ושביעות הרצון בבית הקט שלך יקרה מן הארמונות של האחר. אומרת אני לך אבנר, שמאז שהמלך כיבד אותי בכספו, הוא הפר את שלוותי ואת אושרי. הא לכן, בנות היהודים, וקחו בחזרה את הזהב ואת התכשיטים שהמלך אולי לקח מכן, והשיבו לי את שלוותי. הא לכן בחזרה את עגל הזהב. ממילא אתם עובדים את העגלים. אני בת ישראל ואישה יהודייה. שלום ושלווה הם אושרי, כך חייתי וכך אמות”.

בדברה את הדברים הללו השליכה מעליה את הכול ולבשה את בגדי הכפר הקודמים שלה. קראה אליה את הבן ואת הנערה המשרתת וביקשה מהם שיעזרו לה להוציא הכול מן הבית, וכעבור שעות אחדות כבר היו בבית הרהיטים הישנים והסדר הקודם.

הבן והנערה המשרתת חשבו שהשתגעה, אבל אבנר הבין אותה. הוא חזר לשכב במיטה, היה מאוד חלש, אבל מאוד שלֵו ומרוצה. חזר אליו המבט השלו והמאושר הקודם שהיה תמיד פרוש על פניו. הוא קרא לה אליו, לקח את ידה בידיו החמות והלוהטות ובמבט כואב אך מאושר התבונן היישר אל תוך עיניה ואמר:

“בת שבע, תמיד היית חכמה וטובה. אך במעשך היום הראית שאין שנייה לך. את היא מלאך השלום בכבודו ובעצמו. לא, לא לשלמה המלך אין בין כל אלף נשותיו אף אחת כמו בת שבע. מה ערך יכול להיות לפקודות המלך לאחר מעשה כה נאמן ונכון כפי שאת עשית. שגיאות אנו עושים גדולות משלך, אך להכיר בשגיאות איש אינו מכיר. הנה השעה הזו של היום יקרה בעיני ממאה שנות חיים”.

אחר כך נפל שוב אל בינות כריו בחולשה גדולה כאילו היה שיכור ושקע בתרדמה חזקה.

 

6.    🔗

בת שבע כבר לא ישנה כל הלילה. היא חשבה מה עליה לעשות. לבסוף החליטה על תכנית. מיד כשיאיר היום תיסע לירושלים, תלך למלך ותספר לו את כל הסיפור ותחזיר לו את כל הזהב שנתן לה. מה עוד שהוא בעצמו כתב מודה ועוזב ירוחם, כך שיתכן שישנה את דעתו.

רק האיר היום, והיא שמה את האוכף על גב החמור שלה וכך אמרה לעצמה: “איני יודעת אפילו לשם מה אני הולכת, כי כשרק יראה אותי, הוא כבר ידע את הכול. ידי נודפות ריח כזה, שהוא מורגש בחוזקה עד למרחקים, ובכל זאת אלך”. – כך החליטה בתוקף בינה לבינה. התיישבה על גב החמור ורכבה אל תוך העיר. שם השאירה את החמור אצל מכרה והחלה ללכת לבדה ויותר ויותר להתקדם אל תוך העיר ירושלים.

יופייה של ירושלים הבירה, הניקיון וההדר של העיר, הארמונות הרמים והגדולים והבניינים האמנותיים בלבלו את דעתה, והיא בכלל לא ידעה מה נעשה איתה. היא שכחה לגמרי שרצתה ללכת ולדבר עם המלך והיא המשיכה ללכת עוד ועוד. פה ושם פגשה באנשים שהיו באיחור מה, והלכו במהירות לבית המקדש. הרהרה מעט – “מי יודע” – היא חושבת – "אם בארמונות שכאלה אין יושבים אנשים שיש להם לבבות כה שבורים כמו שיש לי, ואולי אף יותר. שהרי אני למען האמת לא עשיתי כל רע. המלך הלוא נתן לי במתנה את הזהב, אך כדי לבנות ארמונות שכאלה האנשים צריכים להפיק בעצמם הרבה זהב! נו וכמה עוולות נעשים על הדרך, כמה אנשים מתו מן המצוקה והצרות. כן, מצבי הוא אולי טוב יותר. האם שלמה החכם לא אמר שבכוס האבן שלי החלב טעים יותר מאשר יינו של יער הלבנון בכוס הזהב שהוא זכֶר לעגל הזהב, ירושה מדור המדבר. גם אז עלה עגל הזהב בחיים רבים. ובהמשך בימי השופטים היה טוב, ואז השתגעו האנשים וביקשו מלך. ילדיו של שמואל הנביא לא הספיקו להם. רק מלך. הנה בא לפחות…

המשך בחוברת השנייה